אלי פילו
Il etait une fois le Maroc : Les Berberes, par David Bensoussan
Qu'en était-il des allégeances tribales au sein du Maroc ?
Plusieurs autres classifications peuvent être faites : il y a des nomades et des sédentaires, des Berbères et des Arabes, des Musulmans et des Juifs. Par ailleurs, il existe des divisions administratives du Makhzen qui s'appuient sur des provinces historiques: le Rif, le Gharb, le Sous, le Tafilalet, le Draa. Abordons la dimension berbère:
Il est remarquable de noter que, tout comme d'autres minorités ont su préserver leur identité suite à la conquête arabe en se repliant sur les hauteurs, l'Aurès, la Kabylie, le Rif et l'Atlas marocain ont conservé leur langue et leurs coutumes berbères. De la même façon, les Maronites au Liban, les Druzes du Moyen-Orient et les Zaydites du Yémen ont préféré installer leurs villages sur des hauteurs en en faisant des montagnes-refuges. Pour revenir à la spécificité berbère, mentionnons la Jahiliya qui est l'ancien code juridique qui existait avant la pénétration de l'islam et qui a continué de prévaloir. Cette coutume avait parfois force de loi, ce qui horripilait les tenants de l'orthodoxie islamique.
Trouver une description de la société berbère qui soit uniforme constituerait une tâche fort ardue car les groupements et regroupements des clans se sont faits selon une dynamique qui a varié selon les circonstances. Les chercheurs ne sont pas arrivés à s'entendre sur une codification uniforme. À la base de la société berbère, il y avait la famille ou Ikh. Venaient ensuite le clan (Farqa, Jama'a ou Douar), la faction puis la tribu. Le canton ou Toqbilt était un regroupement avec une vie communautaire, une mosquée et un magasin-grenier. Une tribu était formée par un regroupement de 3 à 12 Toqbilt. Les factions et les tribus pouvaient être ralliées dans un Leff. La chefferie était morcelée : le Muqaddam était bien présent dans la vie communautaire, l'Amghar était une autorité locale impliquée dans les alliances intertribales du Leff, mais le caïd représentait le Makhzen. Il arriva que l'Amghar et le caïd prirent tous deux des cadis qui furent leurs adjoints, ce qui sous-tend selon toute probabilité une tension latente entre ces autorités.
On a souvent mis en opposition Bled El-Makhzen et Bled El-Siba
L'autonomie relative des tribus berbères fit que le Makhzen dût composer constamment avec les forces locales. Lorsque le peuple souffrait de sa condition difficile, l'autorité locale de la Siba permettait de manifester sa frustration, souvent sous forme de révoltes contre le pouvoir central et échapper ainsi à la lourde pression fiscale. Du point de vue du Makhzen, les contrées berbères de l'intérieur vivaient dans un état semi-anarchique. Le Makhzen pouvait avoir recours à la force, chercher un compromis avec les leaders locaux ou encore ignorer les régions insoumises. Des Moqadem pouvaient demander à être reconnus par le Makhzen et se voir confier des tâches d'administration de fondations religieuses, tels les Habous et les Foutouhat. Ces dahirs chérifiens étaient renouvelés lors de l'avènement d'un nouveau sultan.
Plusieurs historiens ont établi la distinction entre Bled Al-Siba qui est une région intérieure généralement non soumise, voire même rebelle, et Bled Al-Makhzen qui est la région solidement contrôlée par l'autorité royale. Certains rattachent la Siba au statut de sa'iba, qui est celui d'un esclave affranchi et livré à lui-même. Elle représenterait donc la cassure du lien qui rattache au sultan et la dissidence. Dans de telles contrées non assujetties aveuglément au sultan ni même à la religion, il n'était pas garanti que la loi coutumière berbère ou 'urf ne remplaçât la loi islamique ou shari'a, ce qui ne signifiait pas que cette dernière était abolie. Il n'en demeure pas moins que les dynasties, citadines pour la plupart, s'appuyèrent aussi sur des populations montagnardes ou
nomades.
Au début du XXe siècle, le chercheur Michaux-Bellaire considérait que seulement un cinquième du territoire marocain faisait partie de Bled Al-Makhzen. Le reste du territoire aurait fait partie de Bled Al-Siba.
Ajoutons que certains territoires étaient considérés comme des territoires conquis ou territoires de capitulations Blad Al-Anoua tandis que d'autres du nom de Blad Aç Çolha étaient restés propriété des anciens maîtres du sol qui s'étaient converti à l'islam pour conserver leurs biens fonciers.
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש-תמורות בין השנים 1939-1901 אלישבע שטרית
החתירה להשתחררות האשה היהודייה במראכש
תמורות בין השנים 1939-1901
אלישבע שטרית
ב. חינוך פורמלי לבנות — נדבך ראשון בחתירה להשתחררות
. הקמת בית ספר לבנות
בשנת 1901 הקימה כי׳׳ח את בית הספר לבנות במראכש. עם פתיחתו למדו בו 61 תלמידות ועד לכינון הפרוטקטורט הצרפתי ב־1912 הוא מנה 108 בנות. המספר הזה נמוך מאוד ביחס לקהילה גדולה שמנתה באותה העת למעלה מ־15,000 נפש, והוא ממחיש את הקשיים שבפניהם ניצבה כי״ח במשימתה להחדיר חינוך מודרני לבנות הקהילה.
הקושי העיקרי שבפניו ניצבו מורות כי״ח בעשור הראשון לקיום בית הספר היה הנשירה הגדולה של הבנות מבית הספר. הנשירה הייתה תוצאה של שני גורמים: נישואי בוסר ושיקולים כלכליים.
כל הבנות שהתארסו במהלך שנת הלימודים עזבו מיד את בית הספר. גם בנות שלא התארסו, אבל כשהגיעו לפרקן (בגיל שתים-עשרה) נאלצו לעזוב את ספסל הלימודים, כי הן הגיעו לגיל שבו מבקשים את ידן ואם ״הבת תיראה ברחוב ייחשב הדבר למביש מאוד״. היו הורים אשר שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל שבע או שמונה ומיהרו להוציא אותן ממנו לאחר שמלאו להן עשר או אחת־עשרה שנים, כי הם חששו שהיציאה מהבית ״תגרום להן לחופשיות יתרה, במיוחד אם הן צריכות לחצות את רחובות המלאח ארבע פעמים ביום״. הנשירה בגלל נישואי הבוסר הקיפה את כל בנות הקהילה.
הגורם הכלכלי היה, כאמור, הגורם השני לנשירת הבנות מבית הספר. הורים מהשכבה הכלכלית הנמוכה והבינונית שלחו את בנותיהם לבית הספר בגיל צעיר (שש או שבע שנים). אבל משמלאו להן שמונה או תשע שנים הם הוציאו אותן כדי לעבוד או כדי ללמוד את מקצוע התפירה.
קושי אחר שבפניו ניצבו אנשי כי״ח בשנים 1912-1901 היה אדישותה של הנהגת הקהילה. מנהיגי הקהילה ייחסו חשיבות פחותה לחינוך המודרני בכלל ולחינוך הבנות בפרט, והם סירבו להגדיל את סכום התמיכה לאחזקת בית הספר בטענה:
לא ביקשנו מכי״ח בית ספר לבנות אלא רק לבנים… אין אנו זקוקים לחינוך הבנות, אם כבר נגזר עלינו ויש לנו בת, משימתנו החשובה ביותר היא לחפש לה בעל ולהשיאה כשהיא בת עשר ואין אנו רוצים להתעסק בה עוד.
מספר התלמידות של בית הספר לא עלה לפני הפרוטקטורט הצרפתי גם בגלל גורם חברתי. הבנות שלמדו בשנים הראשונות לייסוד בית הספר נמנו ברובן עם העילית החברתית, הכלכלית והרוחנית של הקהילה. הבנות העשירות העלו את קרנו של בית הספר בעיני בנות המעמד הבינוני, וגם הן באו ללמוד בבית הספר. בה בעת הרתיעו הבנות העשירות את בנות המעמד הנמוך והעני של הקהילה. למרות שהבנות העניות היו פטורות מתשלום שכר לימוד הן לא באו לבית הספר, משום שלא היה להן ביגוד מתאים ללבוש (שמלות אירופיות, נעליים, גרביים וכיו״ב).
למרות הקשיים שבפניהם ניצבו אנשי כי״ח בבואם להחדיר את החינוך המודרני לבנות הקהילה, הייתה לבית הספר חשיבות גדולה כבר בשנים הראשונות לייסודו, ולא עמדה ביחס ישיר עם המספר המועט של התלמידות שלמדו בו או לתקופת הלימוד שעשו בו. בית הספר פתח בפני הנערה היהודייה — לראשונה בחייה — אפשרות ללמוד ולרכוש השכלה. הלימוד בבית הספר חייב שבירת מוסכמות חברתיות שהיו אבני יסוד בחברה המסורתית: יציאתה של הבת מהבית, ועלייה בגיל הנישואין, שכן לא ניתן לקיים חינוך במוסד פורמלי בחברה שקידשה את סגירתה של הבת בתוך הבית ומיהרה להשיא אותה בגיל צעיר. שבירת המוסכמות החברתיות הללו לא הייתה פשוטה או קלה בחברה הסגורה והשמרנית של מראכש ועל כן הגידול במספר התלמידות של בית הספר היה איטי ונמשך על פני שנים ארוכות.
ב. השושלת העלווית – ה״שורפא״ הפלאלים
ב. השושלת העלווית
ה״שורפא״ הפלאלים
השורפא העלווים; צאצאי אל-חסן, בני עלי ופטימה, וילידי העיר הערבית הקטנה ינבוע על חוף הים האדום, הגיעו לתאפילאלת שנים אחדות אחרי הסעדים והתיישבו בדרעה. נסיבות בואם לוטות באגדה, ויש רגלים לסברתו של ה. טיראס, כי באו בעקבות איזו קבוצה של ערבים מעקלים. מכל מקום, הם קבעו מושבם בנווה המדבר תאפילאלת לקראת ראשית המאה הי״ג והתקיימו שם כמה מאות שנים קיום עלום-שם של אנשים מכובדים אך נטולי כל חשיבות פוליטית.
בתקופת האנרכיה הסעדית וזמן קצר אחרי מותו של מולאי זידאן חמדו את תאפילאלת שני מרבוטים שנתעצמו, א-סמלאלי ומוחמד אל-חאג', מנהיג הזאויה של דילא.
בנסיון להציל את עצמאותם העמידו אז הפילאלים בראשם את מנהיג השורפא העלווי, מוחמר אל-שריף (1631). הוא הצליח פחות או יותר להסיר את סכנת שני היריבים החזקים, אך לא עלה בידו למנוע ממוחמד אל-חאג' להתיישב בשערי הר-גולמימה על ואדי גֶריס ובקצר-א-סוק על ואדי זיז ולהעמיד חיל מצב בלב תאפילאלת גופה. מתוך יאוש, אולי, ויתר על השלטון שהעניקו לו יושבי נווה המדבר לטובת אחד מבניו, מולאי מוחמד (1636).
הלה היה איש מעשה. הוא החל בגירוש חיל ומצב הדילאי מתאפילאלת (1638), ואחר ניסה להרחיב את גבולו. כיון שהיה תחום על-ידי בני דילא מצפון, א-סמלאלי ממערב והמדבר מדרום, ניסה את מזלו לעבר צפון-מזרח, גייס לעניינו את השבטים שוחרי הקרבות של גואיר-עלית, כבש את וג'דה, פשט על אזור תלמסאן והגיע אפילו עד לאגואת. התורכים פתחו אז במשא ומתן וגמרו, כי מולאי מוחמד ייעצר בשערי תאפנה. מעתה היו לו אזור השפעה רחב-ידים והוא נעשה אישיות רבת עצמה. ב-1649 הזעיקוהו יושבי פאס נגד בני דילא, ששלטונם נעשה בלתי נסבל. הוא חש לעזרתם, אבל לא יכול להחזיק מעמד בעיר מול מתקפת-נגד של המרבוטים של דילא וחזר לתאפילאלת חפוי- ראש.
מולאי אל-רשיד
משנסתלק אחרון הסעדים נשארה ממלכת מראכש, בידי הקאיד של שבנאת, תחומה בין האטלס העליון ואום א-רביע. באטלס התחתון ובמול-האטלס שלט בו-חסון א-סמלאלי שלטון בלי מצרים, והמרבוטים של דילא נשארו אדוני ממלכת פאס, אף כי אזור טנג׳ר, גארב, הריף ואפילו פאס ג'דיד נטו להתחמק ממרותם. מה גם שמלך תאפילאלת, לא זו בלבד שלא היה יכול לסמוך על אחיו מולאי אל-רשיד, אלא היה לו מקום לחשוד בו כיריב.
מולאי אל-רשיד מיהר לעזוב את תאפילאלת ב-1659 וביקש מקלט אצל יריביהם המסורתיים של הפילאלים, אבל לא יושבי דילא ולא הקונדוטייר ששלט בפאס רצו לשמור בין חומותיהם אורח כה מסוכן. הוא נאלץ לחפש את מזלו באזור המסוכסך של מרוקו המזרחית, תחילה בארץ הקבדאנה (בין מלילה ושפך המולויה), אחר-כך אצל בני סנאסן, שם זכה לתמיכת השייח' אל-לוואתי והמסדר שהוא היה בו, בלי ספק, אישיות נכבדה. בעת ההיא, בפעולה נמרצת, שהיתה לאגדה וזיכרה המשובש נקבע בחג שנתי של סולטן הטולבה, הוא רצח בפאס יהודי עשיר מן הכפר דאר אבן משעל (בהר בני סנאסן), שאולי הצליח למלא תפקיד חשוב בארץ. ביזת עושרו של היהודי איפשרה לו להתארגן ולאיים על שכניו. האגדה מייחסת לו רציחות נוספות והחרמות רכוש, שלא היו מן הסתם אלא העתקי ההרפתקה הראשונה. עובדה בדוקה היא, כי מולאי א-רשיד ניצח במישור אנגאד, שיושביו תמכו בו, את אחיו, שנפל בקרב (1664). מכאן ואילך לובש ההרפתקן תלות של טוען לכס השלטון. פאס הרגישה בסכנה, אבל מולאי א-רשיד העדיף להבטיח לעצמו תחילה בסיס בטוח ומקום מקלט בתאפילאלת.
משם ניהל את מערכתו הראשונה נגד שליט הריף, השייח׳ אעראס, שסירב להכיר בו ואשר עוינותו העמידה בסכנה את תכניות מתקפתו נגד פאס. השייח' הזה, משהפסיד במערכה נגד שבטים יריבים, פנה למסחר ונתן דריסת רגל לסוחרים אנגלים במפרץ אלבוזם (אל-מזמה= אלהוסמאס). מיד התארגנו הצרפתים לקחת חלק בסחר עם הריף. הם ראו, לא בלי אהדה, את נישואיו של צ' רלס השני עם קתרינה מפורטוגל, שהביאה לאנגליה את נמל טנג׳ר, שהספרדים רצו בו(1661) ואילו מאזארן זלזל בו שמונה-עשרה שנה קודם לכן, אבל נבהלו עד מהרה מפני התצפיות האנגליות על הנקודות האסטרטגיות בחוף הריף. שיוטיהם של בופור ונושז לשם סיורים באיי אלבוזם, זאפארין ושפך המולויה אולי בישרו, ברוחו של קולבר, הקבלת מערך קבוע בחוף מרוקו, כזה שהקימו לימים בחוף אלגייריה, בדג'ידג׳לי.
הסוחרים הם שהחלו מחדש בביצוע תוכניות הנפל של השר. אנשי כספים הקימו את חברת אלבוזם, ביזמת שני אנשי עסקים ממרסיי, מישל ורולאן פ'רזי י, והשיגו מן המלך את הזכות לסחור ואת הרשות לשאת ולתת עם הרשויות המקומיות (1665). אבל בשעה שנחת רולאן פי רזי באלבוזם נשבר כוחו של השייח׳ אעראס בהתקפה מכרעת מצד מולאי א-ראשיד (מארס 1666). השריף, שלא יכול להצטייד בנשק ובסחורות דרך הנכללים המערביים, קידם באהדה, בתאזה, את רולאן פי רזי י. התוצאה העיקרית של סיפורו הנלהב של בן מרסיי הגוזמאי על שליחותו היתה גילוי כוחו של א-רשיד, שהדיפלומטיה הצרפתית ניסתה מיד לתמרנו נגד האנגלים בטנג׳ר. לעומת זאת הכזיבו התקוות המסחריות, שכן שלומיאליותו של רולן פ׳ רזי י, שפעל בשם ״החברה המזרחית״, שהוקנלה ב-1670 והיתה חשודה מאד במעשי ריגול, הכעיסה את השריף, והוא הקים לו מבצר באלבוזם. זמן קצר לאחר מכן כבשוהו הספרדים ועשאוהו לתחנת משמר מבוצרת בשם אלהוסכלאס (1673).
מולאי א-רשיד דחה את גישושי הצרפתים משום שהשתלט בעתים על נמלי מרוקו המערבית וביקש לצאת למאבק נגד הכיבוש הזר. זמן קצר לאחר תבוסתו של השייח׳ עראס נכנם לפאס, ושם הוכרז לסולטן(6 ביוני 1666). מיסד השושלת הפילאלית חגג את נצחונו, לא בזכות תמיכת מסדריו אלא בשל עליונות צבאו. בהשפעת המרבוטים גם עלה בידו לעמוד בפני השפעת השריפים האדריסים, שתמכו בו וסיפקו לו את סגל המח'זן שלו.
עד כה לא היו בידי הסולטן אלא ארץ אנגאד, אזור תאזה, תאפילאלת, הריף ופאס. לאחר קרבות קשים גירש מגארב ומאזור טנג׳ ר, שם תמכו בו התורכים ולעתים גם האנגלים, שודד-ים נועז, גילאן, שנסוג לאלגייריה (1669), הביס את צבא המרבוטים של דילא והרס את הזאויה שלהם (1668), כבש את מראכש, שם עשה טבח גדול בשבאנאת (1669), כבש לבסוף את מצודת אילג(1670) ושבר, למשן־למעלה ממאה שנה, את כוח המרבוטים של האטלס התחתון.
בסלא מצא הסולטן ארגון משוכלל של שוד הים, והוא החליט שלא לדכאו אלא לנצלו לטובתו. סיוריהם הימיים של ז׳ אן דיאסטרה ושטו-רנו, המצור הימי והפגזת סלא ולכידת כמה אניות פיראטים לא הסיטוהו מתכניותיו, ממש כשם שהמשא והמתן לא הניעהו לשחרר את השבויים הנוצרים. על אף תקופת שלטונו הקצרה ורבת המלחמות הצליח להקים כמה מבנים מפוארים. בין השאר בנה, מטעמים אסטרטגיים, גשר על הסבו, מהלך 4 ק״מ מפאס, עשוי שמונה קשתות חומר לא-שוות ואורכו 150 מטרים, חיזק את חומות פאס אל-באלי ובנה את הקצבה של חמיס (היום שרארדה), שנועדה למגורי השראגה של מרוקו מיזרחית, שעשאם לשבטים גישיים. ועוד בנה בפאס, שהעדיפה כנראה על פני שאר מקומות, ׳במקום מדרסה קודם, שטומא כביכול במעשי הוללות של התלמידים, את מדרסת א-שראטין, שמבנהו הארכיטקטוני ועיטוריו, על אף קסמם, כבר התרחקו מן הטוהר המריני.
במראכש לא הירבה לשבת. הוא בא לשם כדי לדכא מרד של אחד מאחייניו, וסוסו, שהשתולל בגני אגדאל, השליכו על ענף עץ תפוז שפצפץ את ראשו. הוא היה רק בן 42 שנים (1672).
מעיין השדים-עין אלג'ין-עימנואל שבבו ז"ל
בסיור בצפת בשנת 2004 קיבלתי את הספר ממר עימנואל שבבו ז"ל..יהי זכרו ברוך
הבאת הסיפורים מתוך ספרו הם לעילוי נשמתו
עובדיה
עובדיה היה צעיר נאה, בעל גוף מוצק, מהיר חימה ורודף הרפתקאות אמו האלמנה השתדלה בפני אחיה, מרפא השניים והלה לקח את הבחור למרפאתו כשוליה ומתלמד. הצעיר בעל התפיסה המהירה רכש לעצמו במהרה ידע אלמנטרי בעקירת שיניים ובריפוין בתרופות מרגיעות של אותם הימים. אך לא ארכו הימים וקירותיה של מרפאת הדוד סגרו עליו כחומה ונפשו הרי כלתה תמיד למרחקים ולפעילות. הוא פנה לחבריו ושארי בשרו: רפאל, ז׳ק ויעקב, בהצעה מפתה, ״כיודע לכם״, הוא הצהיר בפניהם, ״הריני עובד כרופא שניים מזה מספר חודשים וכל מסתורי המקצוע נהירים לי כאצבעות ידי הזריזות. ומה לדעתכם שכרי עבור עמלי? פרוטות עלובות שאין בהן כדי להשביע רצון בעל מקצוע בדרגתי. מדוע לא נצא לכפרים ונעסוק ברפוי שניים כעצמאיים? אתם תסיעו בידי ונתחלק ברווחים".
הדברים נראו בהחלט בעיני אנשי החבורה שהסתובבו באפס מעשה ולא ראו אגורה שחוקה בעיניים. הם שכרו חמור והעמיסו עליו את הציוד לרפוי שניים ומעט צידה שנטלו עמם ויצאו לדרך.
במרוצת נדודיהם הגיעו לכפר תרשיחא, כפר גדול ומאוכלס בעיקר בנוצרים, הכפר ישב על אם דרכי הגליל של אותם הימים והם החליטו להטיל בו עוגן בתקווה שהפרנסה תהיה שם בשפע. בהתקרבם לכפר הרכיבו את עובדיה על החמור ושלושת העוזרים פנו את זאטוטי הכפר הסקרניים מדרכו של הדוקטור המכובד. החבורה נתקבלה במאור פנים ובציפיות לא מעטות. הם שוכנו כמצופה בביתו של המוכתאר. הדוקטור עקר שיניים ותחב תרופות לתוך הפיות והחבורה עלץ לבם למראה הגרושים הזורמים לקופתם.
והנה באחד הימים הגיעה ידיעה מרעישה אשר הוציאה את הכפריים משלוותם ומשגרת יומם. הנציב העליון הראשון, הרברט סמואל בכבודו ובעצמו יכבד את הכפר בביקורו, בדרך מסעותיו להיכרות אזורי הארץ השונים. כבוד גדול נפל בחלקו של המוכתאר באשר ביתו נועד לקבל את פני השליט. אך בצד הכבוד באו גם הדאגה והחשש שמא לא יעמוד המארח במשימה. איכר פשוט אשר אורחיו המכובדים ביותר זכו עד כה למגש אורז ונתחי כבש בביתו.
אבל נציב עליון בריטי, מה הוא אוכל? על כך איש מהכפר לא ידע להשיב. ישבו זקני הכפר מהורהרים ומודאגים כאשר לפתע קפץ צעיר בקריאת צהלה: ״הרי יש לנו בבית דוקטור יהודי! הוא בודאי ידע להנחות אותנו בעצותיו״! ההצעה נתקבלה על דעת הזקנים והם פנו אל הדוקטור וחבורתו. תחילה פקפקו המלווים של הדוקטור ביכולתם להכין את הכבוד. אך הדוקטור קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. ואומנם עשו הבחורים את מלאכתם באמונה. הם ערכו רשימות מדוקדקות של מיני מזון ומשקאות והורו למוכתאר להביאם מהעיר.
הרברט סמואל הגיע ונחת מסוסו לתוך האוהל הענק שהוקם לכבודו ליד בית המוכתאר. הדוקטור וחבר מרעיו טרחו מאחורי יריעות האוהל וספקו את התקרובת שהוגשה לנציב. לפתע נצנץ רעיון במוחו של דוקטורנו.
״בחורים, ביכולתנו להשקות את האורח רם המעלה במי רגלים ואיש לא יגלה דבר" :אמר ועשה. ולהרברט סמואל הוגשה כוס גדולה מלאה בירה שנמהלו בה ״מים אחרונים״. הספור נפוץ בעיר והפך ללהיט של בני הנעורים.
הימים נקפו והפרנסה נתמעטה. עובדיה הגר לאי קורסיקה שהצטייר בדימיון הצפתים כאי נידח על פני הירח. הבחור תקע שרשיו באי, נשא אשה מבנות המקום והוליד צאצאים. לאחר שנים רבות של העדרות בא לבקר בארץ. הספור לא נשכח בעיר והוא נשאל: ״האומנם השקית את הרבט סמואל במי רגליים?״ הוא ניסה להתחמק מתשובה וכאשר דחקו בו הפטיר: ״אולי נתזו כמה טיפות לכוס, אינני זוכר במדוייק״.
הספרות הרבנית בצפון אפריקה 1700-1948-שלום בר-אשר
אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,
תקפו של יוסף, חלק ראשון
ליוורנו, שלט״י הגבורי״ם [תרט״ו – 1855], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
נ״ט שו״ת ופס״ד, רובם בדיני עגונות ומיעוטם בדיני אישות.
דף השער + 1 דף הקדמות רבני טיטוואן ור׳ אברהם אלמאליח (המגיה) + נ״ו דפים 2°. (כולל 2 דפים מפתחות).
מצורף אליו ספר עוז והדר חלק ראשון, חידושים על שבועות, עבודה זרה והוריות מר׳ שמואל די אבילה. ו דף הקדמת ר׳ אברהם אלמאליח (״המשתדל והמגיה״) + מ׳ דפים.
אלמאליח ר׳ יוסף ב״ר עיוש,
תקפו של יוסף, חלק שני
ליוורנו, שנת ה׳ א״ת יוס״ף [862 ו],* בדפוס ר׳ יעקב טובייאנא.
קל״ח שו״ת ופס״ד, כנ״ל בחלק א׳.
ו דף הסכמת רבני ליוורנו והקדמת ר׳ יעקב טובייאנא + צ״ב דפים, מהם 4 דפים מפתחות. 2°.
אלמושנינו ר׳ חסדאי,
חסד אל
ליוורנו [תקפ״ו – 826 ו], דפוס יעקב טובייאנא.
דרושים על כמה מפרשיות השבוע, על מאמרי חז״ל, דרושים להספדים ועוד כיו״ב. 6°.
אלמושנינו ר׳ חסדאי,
משמרת הקודש
ליוורנו [תקפ״ה – 1825], דפוס יעקב טובייאנא.
פירוש על פרשיות התורה, הכולל עיונים וחידושים בפירושו של רש״י לתורה. 6°.
אלמושנינו ר׳ יוסף,
שרשי המצוות
ירושלים [תרס״ט – 1909], דפוס הר״ר אברהם משה לונץ.
ספר העוסק, בעקבות הרמב״ם ואחרים, בחלוקת המצוות לי״ג שרשים, עקרונות שעל פיהם יש למיין את המצוות. הספר מבוסס על החלוקה של הרמב״ם, השגותיו של הרמב״ן, תוך שינוי ושימת דגש על דברים נוספים, שלדעת המחבר, לא הפנו הראשונים תשומת לב מספקת להם. 8°.
אנקאווה ר׳ אברהם,
זכור לאברהם
[תר״ב – 1842].
השער המקורי חסר ובמקומו ״שער״ בכ״י שכתב בעל הספר מאיר יפרח, איש פאס.
הספר מכיל הלכות שחיטה, בשיטה ספרותית מסויימת; חידושי דיני שחיטות: פזמונים הנוהגים לומר בכל ערי המערב ביום ראש השנה. 16°.
אנקאח־ה ר׳ אברהם,
מלל לאברהם
ליוורנו [תרל״ה – 1875], דפוס שלמה בילפורטי וחברו.
חלק א׳ – דרושים על התורה ע״פ סדר פרשיות התורה.
חלק ב׳ – דרושים לחגים ולאירועים שונים. חלק ניכר בספר תופסים דרשות ההספד "יקרא דשכבי״. 12°.
אנקאוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
זבחים שלמים
ליוורנו [תרי״ח – 1958], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
הלכות שחיטה להרמב״ם ומסביב להן שלשה פירושים:
- כסף אחר – ביאורים ושקלא וטריא בדברי הרמב״ם.
- -זבחים שלמים – מנהגים ודינים מרבני פאס ומקנאס, מהמגורשים יעוד, נלקטו רובם מספר זבחי רצון כת״י של ר׳ שלמה אבן צור.
- -מגיד משנה – נימוקים וביאורים מר׳ יהודה אלכלאץ.
בסופו, ספר גט מקושר, דיני הגט לפי סדר א״ב, כולל שמות האנשים והנשים מכת״י יעקב אבן צור; וסדר חליצה לר׳ יהודה בן עטר (דפים פ״ב-פ״ד. דפים פ׳ ע״ב – פ״ד, טעות בסימוני הדפים מ׳ במקום פ׳).
4 דפים הקדמת רבני ליוורנו, הקדמת ר״א בן אמוזג (בין היתר, מתנצל למה הדפיס הביאור ״מגיד משנה״ למטה), הקדמת המחבר + פ״ה דפים. 2°.
מודבק אליו ספר טהרח הכסף מהדורא בתר״א י״ט דפים.
אנקוואה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
טהרח הכסף
ליוורנו [תר״ך – 1860], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחבריו.
ו. פס״ד ר׳ משה צבעון מווהראן, שיצא בחמת זעם נגד הספר זבחים שלמים ואסר את קיומו בכלל.
- קונטרס יצע לרבים ובו איגרת רבני ירושלים, ארג׳יל, תונס, והראן, תיטוואן, פאריז, בזכות הספר זבחים שלמים ומחברו. ״חרפו וגדפו את הספר… וקרעו את הספר לי״ב קרעים ועשו בו כרצונם. מהם הניחו בו בשר ובני מעיים, מהם עשו ממנו סיגאריס, והיה למאכולת אש, מהם הניפו אותו תנופה ועשו ממנו מראוואח להניף בו״ (מתוך דברי רבני ארג׳יל).
3-תשובות ר׳ אברהם אנקאווא על כל ההשגות וההתקפות.
- -ארבע שו״ת מספר כרם חמר של המחבר (ראה להלן).
- – לוח טעויות והשמטות לספר זבחים שלמים.
- -סדר החליצה. י״ט דפים. 2°.
בדף השער דברי ר׳ אברהם ברוך פיפרנו ור׳ אליהו בן אמוזג, שלא נתנו להדפיס את כל המכתבים וההסכמות שהכילו נידויים וחרמות נגד משיגי הספר.
אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
כרם חמר חלק א׳
ליוורנו, שנת אברכ״ה א״ת [הי] [תרכ״ט ־ 1869], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.
קצ״ו שו״ת ופס״ד על ד׳ חלקי השו״ע, בתוכם פסקים רבים מרבני מרוקו הקדמונים ריב״ע, יעב׳׳ץ, משבי״ר ועוד, מועתקים מכת״י ר׳ שלמה אבן צור, וכן פסקים מרבני זמנו של המחבר, ר׳ יצחק בן וואליד, ר׳ יהודה בן יצ׳ו (=יג׳ו), ר׳ אברהם כלפון ועוד.
קי״א דפים, כולל 2 דפים הקדמה והסכמות, ושלושה דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״. 2°.
אנקאווה ר׳ אברהם ב״ר מרדכי,
כרם חמר חלק ב׳.
ליוורנו, שנת שלו״ם טוב״ה וברכ״ה [תרל״א- – 1871], בדפוס ר׳ אליהו בן אמוזג וחברו.
- ספר התקנות ממגורשי קאסטיליא ומרבני מרוקו אחרים.
- קיצור התקנות ומקורן מר׳ רפאל ברדוגו. קיצור התקנות של מגורשי קאסטיליא ורבני מרוקו, מקורן ונימוקיהן.
- עט סופר דיני השטרות ונוסחאותיהם [מהר׳ יעב׳׳ץ] בתוכם דינים ונוסחאות מרבני איזמיר ר׳ חיים מודעי ור׳ יצחק הכהן.
- נ״ו שו״ת ופס״ד מר׳ אברהם אנקאווא, בתוכם פס״ד של רבנים אחרים שקדמו למחבר ושבזמנו, וכן כמה תשובות מס׳ כף ונקי לר׳ כליפא מלכא בענין ניקוד י׳ הדברות וקריאת שם הוי׳׳ה ועוד.
השמטות מכרם חמר, חלק ראשון.
ק״ח דפים, כולל שלוש דפים מפתחות בשם ״פתחי הכרם״ + שער ותודות. 2°.
אנקאווה אברהם (אב״א בן כמוהר׳׳ר מרדכי),
למודי ה׳ חלק ב׳.
ליוורנו [חסרה שנת דפוס], דפוס האחים הנכבדים משה וישראל פאלאג׳י ושלמה בילפורטי.
הספר כולל כמה וכמה קונטרסים בענייני הלכה ועבודת הקודש:
דיני שבתות ומועדים ודינים מסדר התפילות¡ ״לדוד אמת״ – קונטרס הכולל הלכות ס״ת (כתיבת ס״ת וקריאה בו); ״ס׳ תורת השלמים״ – השלמות לקונטרס ״לדוד אמת״; ״ס׳ מורה באצבע״ – ״הנהגות הפרטיות״ ושלמות המידות ביחסים שבין האדם לחברו ובין האדם לבוראו; ״צפורן שמיר״ – הלכה, מוסר וסגולות שונות; ״תיקון סופרים״ ־ ״אזהרות וסודות לסופר כותב ספרים״; מעמדות – קריאות יומיות בתורה, בנ״ך ובספרות חז״ל מחולקים לימי השבוע, בצורה דומה לחלוקה המצוייה ב״חק לישראל״ (ספר זה נועד לדעת מחברו, כממלא מקום ל״חק לישראל״); תהלים – ס׳ תהלים מחולק לספרים; פתרון חלומות – קונטרס פתרון חלומות מבוסס על ספרים דומים קדומים; ס׳ פועל צדק – מנין תרי״ג מצוות. בסוף הספר מפתחות. 12°.
La voix des communautes en arabe-1961-صوت الجماعات
صوت الجماعات
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Rabbi Amram Ben Diwan – Une Hiloula à Ouazzane
Chaque année, à l'occasion de l'anniversaire de sa mort, plus d'un millier de pèlerins se rendent sur la tombe de Rabbi Amram ben Diwan dans les environs de Ouazzane. L'histoire de ce saint juif décédé il y a 235 ans et de son culte est singulière. Immersion au cœur d'un moussem juif séculaire.
Article de Mouna IZDDINE
Paru en Juin 2017 -Dans "Din Wa Dunia N°19"
Samedi 13 mai 2017. Il est un peu plus de 15 heures à Asjen, commune rurale de quelques 15 000 habitants, à 9 kilomètres au nord de Ouazzane. Un soleil éclatant brille sur le petit village niché aux pieds des montagnes du Rif occidental, inondant de lumière le vaste sanctuaire de Rabbi Amram Ben Diwan, ses sépultures blanches et son oliveraie centenaire. C'est shabbat, jour de repos et de recueillement. Les échos des conversations parviennent jusqu'à l'imposant portail de fer donnant sur la route goudronnée. Un homme en pantalon de costume noir et chemise blanche, barbe soigneusement taillée et kippa sur la tête, amène un plat de skhina(2) aux agents de l'ordre rassemblés dans une pièce mitoyenne pour le déjeuner. Ils débarrassent leur tagine de poulet à peine entamé, picorent dans la skhina en essayant d'en deviner les ingrédients, la satiété prompte et le regard scrutant attentivement les allées et venues. Grésillements de talkies walkies et aboiements de chiens policiers. Gendarmes, agents de sécurité et sentinelles montent la garde devant le portail surmonté de drapeaux marocains. Les entrées se font au compte-gouttes, les véhicules sont passés au peigne fin. Si par le passé, l'accès aux sanctuaires juifs était chose aisée pour tous les visiteurs, depuis les attentats du 11 mai 2003(3), les lieux de culte et de rassemblement de la communauté juive font l'objet d'une vigilance sécuritaire étroite : « La bienveillance des autorités nous touche. Le personnel affecté aux cuisines et à l'entretien est aussi très aimable et respectueux de nos traditions », confie une mère de famille toulousaine.
Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
D'HÉBRON LA SAINTE À OUEZZANE LA CHRIFA
Mais qui est donc ce saint vénéré depuis plus de deux siècles ? Né à Jérusalem, Amram ben Diwan s'installe à Hébron en 1743. C'est de cette ville pieuse(4) qu'il est envoyé comme chalia'h (émissaire) au Maroc pour collecter des dons en faveur des yéshivot(5) de Terre sainte. Rabbi Amram élit résidence à Ouazzane, où il fonde un talmud-torah et une yéshiva pour les élèves nécessiteux. Grâce à son érudition, sa générosité et sa bienveillance, le maître acquiert le respect de ses disciples et de l'ensemble de ses coreligionnaires. Mais, après 10 ans d'exil, le mal du pays le pousse à rentrer à Hébron, où il approfondit son étude de la Torah auprès des illustres Rabbi Haïm Bagoyo et Rabbi Avraham Guidélia. Son retour au bercail sera néanmoins de courte durée. Un jour, désirant ardemment se recueillir au Caveau des Patriarches, interdit aux juifs à l'époque, Rabbi Amram y pénètre en se déguisant en musulman. Repéré par un homme qui le dénonce au Pacha et craignant de se faire arrêter, il quitte Hébron au milieu de la nuit avec son jeune fils, Rabbi Haïm. L’empire ottoman (1299-1923) s'étendant sur plusieurs pays alentour, Rabbi Amram retourne au Maroc, où il est reçu avec les honneurs à Fès chez Rabbi Ménaché ibn Denan, un des caciques de la communauté fassie. Alors que celui-ci espère enfin un garçon, sa femme donne de nouveau naissance à une fille. Son hôte lui recommande de l'appeler « Fedina » (dans le sens « nous avons fini » d'engendrer des filles). Depuis, Rabbi Ménaché n'eut plus que des garçons.
RABBI AMRAM BEN DIWAN, FAISEUR DE MIRACLES
Ce fut l'un des premiers miracles attribués à Rabbi Amram ben Diwan. Accompagné de son fils, il poursuivit sa tournée des cités de l’empire chérifien(7), propageant avec dévouement l'enseignement de la Torah. Lorsque les Ben Diwan arrivèrent à Sefrou, ils furent hébergés par la famille Elbaz, qui put enfin avoir une descendance grâce à la bénédiction du sage hébronite. C'est dans la même petite ville du Moyen-Atlas que le jeune Haïm tomba gravement malade. Rabbi Amram supplia alors le Créateur de prendre son âme et d'épargner celle de son fils. Celui-ci se rétablit miraculeusement, reprenant aussitôt avec son père leurs bâtons de missionnaires au service du divin. Lorsqu'ils parvinrent à Ouazzane en 1782, Rabbi Amram tomba malade et rendit l'âme peu de temps après. Par la suite, sa tombe à Asjen devint un haut lieu de pèlerinage, où chaque fidèle venait demander au tsadik d'intercéder en sa faveur auprès du Tout-puissant. La légende populaire raconte que moult miracles s'y produisirent : des aveugles recouvrèrent la vue, des gens possédés furent exorcisés, des filles d'âge avancé se marièrent et des femmes stériles enfantèrent après avoir prié sur le tombeau du tsadik. Sa renommée de guérisseur était telle que même les musulmans venaient se recueillir sur sa sépulture. « Pendant le protectorat, sur l'insistance d'un ami juif, un haut-gradé français avait ramené à Rabbi Amram sa fille, paralysée après une grave maladie. L'officier, qui ne percevait là que des superstitions indigènes, fut estomaqué de voir son enfant marcher de nouveau après sa visite au sanctuaire. Il construisit alors de son propre argent, comme il avait promis, une route pour faciliter l'accès à Asjen », raconte, des étoiles dans les yeux, Salomon, Marrakchi venu spécialement de Jérusalem pour Lag Ba'omer. Rabbi Amram fait partie des quelques 90 saints juifs marocains vénérés à la fois par les juifs et les musulmans.
Ba Lahcen (à gauche) gardien du sanctuaire de Rabbi Amram ben Diwan depuis 64 ans.
L'après-midi se déroule paisiblement. Une grand-mère parle hébreu, ses petits-enfants lui répondent en français, un jeune couple bavarde en darija, des amis de longue date s'apostrophent en espagnol. Barbes fournies ou visages rasés de près, robes longues et perruques ou tailleurs chics et cheveux au vent… Les hiloulot sont un lieu privilégié de retrouvailles et de rencontres communautaires.
L'inhumation à Ouazzane, ville sainte pour les musulmans (blad echorfa), était strictement interdite aux juifs et autres dhimmis. C'est la raison pour laquelle le cimetière israélite, dans lequel se trouve le tombeau de Rabbi Amram, se situe à Asjen. Même après la levée de cette interdiction à la fin du 19eme siècle, les juifs continuèrent à enterrer leurs morts dans cette localité, de nombreux gouvernants de la ville ayant rejeté leur demande d'un carré juif dans l’enceinte de Ouazzane. Si aujourd'hui Ouazzane ne compte plus aucun habitant de confession juive, au début du siècle dernier, cette bourgade du pré-Rif abritait quelques 150 familles juives (soit entre 1000 et 1200 âmes), originaires pour la plupart d'une ancienne ville sur Djebel Asjen, de Tétouan, de Larache, de Ksar-Lekbir et de Meknès. Appelés par le chérif Moulay Ali pour animer l’artisanat et le commerce de Dar Dmana, parlant pour beaucoup couramment carabe et l’espagnol de par leur ascendance andalouse, ils développeront l’exportation des peaux, des laines, des fèves et d'autres produits du terroir jebli. Comme les musulmans, les administrés juifs ont leurs notables qui intercèdent auprès de la Zaouïa de Moulay Abdallah Chrif pour défendre leurs intérêts. La ville compte par ailleurs à cette époque un mellah, quatre écoles talmudiques et les litiges qui ne peuvent être réglés par les rabbins-juges de Ouazzane sont portés devant les tribunaux rabbiniques de Fès ou de Meknès. (Source : «La Voix des communautés» du 1er mars 1950). La création de l’Etat hébreu et les guerres israélo-arabes, durant les années 1950-1960, auront raison des derniers juifs de Ouazzane.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les physionomies, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes : «J'ai quitté le Maroc pour la France en 1993, mais j'y reviens très souvent avec mes sœurs qui vivent chacune dans des pays différents. Rabbi Amram nous réunit, on perpétue la tradition telle que nos parents nous l'ont transmise. Le Maroc est dans notre sang, on le transporte partout avec nous », soutient Fanny « la meknassie », assise avec sa fratrie à l'ombre de l'olivier centenaire protégeant la tombe du saint homme. Plus de 1500 pèlerins ont afflué cette année à Asjen, en provenance des grandes villes du Maroc mais également de France, d'Israël et dans une moindre mesure du Canada et des Etats-Unis. Le sanctuaire d'Asjen a fait l'objet d'aménagements sensibles cette dernière décennie, parmi lesquels la rénovation de la synagogue et l'adjonction d'une grande salle de fête. Des pavillons, petites villas, maisonnettes ou simples chambres, sont mis à disposition des pèlerins, en fonction des moyens de chacun. Certaines familles possèdent leur pavillon depuis des générations, d'aucuns en ont acquis récemment tandis que d'autres en louent pour les trois jours que dure la hiloula. Certains visiteurs viennent pour quelques heures seulement avant de reprendre leur périple vers d'autres sanctuaires(8). La tournée des saints dure généralement 7 à 15 jours à partir de Lag Ba'omer. Une formule que choisissent beaucoup d'Israéliens d'origine marocaine et qui leur permet de combiner tourisme religieux et mémoriel, sacré et profane.
Arrivée du gouverneur et des notables de Ouazzane à la hiloula.
NOCES CÉLESTES, TSEDAKA ET FEUX DE JOIE
Après l'arvith (la prière de la tombée de la nuit clôturant shabbat) et un copieux diner collectif, les fidèles se préparent fébrilement pour le grand soir de Lag Ba'omer. Celui-ci correspond au 18e jour du mois de Iyar, date anniversaire du décès de Rabbi Shimon bar Yohaï, grand mystique juif du 2e siècle de l'ère commune, auquel la tradition attribue la rédaction du Zohar(9). C'est en son hommage qu'ont été instituées les hiloulot (noces célestes), les pèlerinages sur les tombeaux des tsadikim. A l'approche de sa mort, Rabbi Shimon bar Yohaï révéla enfin à ses disciples les secrets mystiques découverts lors de son séjour dans la grotte de Peki'in. L'allumage de feux de joie, rappelant la lumière qui descendit sur le monde ce jour-là, fait ainsi partie des traditions les plus suivies lors de Lag Ba'omer.
Deux vieilles dames vendent des bougies et des cierges décoratifs, un étal de tenues marocaines traditionnelles et de shofars attire les pèlerins étrangers, des pièces d'argent sont déposées dans une caisse dédiée à l'entrée de la synagogue. La hiloula est propice à la tsedaka, l'aumône. L'argent récolté, notamment lors de la vente aux enchères d'objets reliés au culte du saint, sera utilisé pour l'entretien des lieux. Un rabbin entame la récitation de psaumes. Un bienheureux acquiert aux enchères la première bougie qui sera jetée sur le tombeau, recouvert d'un monticule de pierres. Applaudissements de l'assemblée. Santé, prospérité ! Certains font leurs vœux à voix haute en jetant un paquet entier de bougies incandescentes au milieu des pierres, d'autres prient discrètement devant le tombeau, un livre de psaumes entre les mains. « Ha houwa ja Rabbi Amram, ha houwa ja idawina ! ». Un groupe d'adolescents munis de derboukas se lance dans une joyeuse improvisation, les pèlerins reprennent en chœur leurs hymnes et louanges en judéo-marocain à la gloire des grands saints du royaume. Petit à petit, se forme un impressionnant brasier de cire, élevant ses flammes rougeâtres vers le ciel étoilé et le feuillage du mythique olivier : « Vous voyez, malgré tout ce feu allumé en-dessous, ni le tronc ni les feuilles ne brûlent », nous rappelle Meyer, 5o ans, un père de famille casablancais habitué des hiloulot depuis sa tendre enfance. La baraka de Rabbi Amram veille sur le vieil olivier, nous dit-on. Un arbre humble et puissant à fois, immortel à l'image de la vitalité de l'âme et de l'oeuvre du tsadik. Incarnation du triomphe de la vie sur la mort, de la mémoire sur l'oubli…
La synagogue du sanctuaire accueille les fidèles tout au long de la hiloula.
RABBI AMRAM MOUL CHEJRA, IDAWI RAJEL OUL MRA
Il fait froid ce soir à Asjen, de ces froids secs et pénétrants caractéristiques du printemps jebli. On se rassemble autour du feu. Des jeunes filles distribuent des gâteaux et des fruits secs aux visiteurs ou en déposent au pied de la sépulture du saint. Certains y laissent pour quelques instants des bouteilles d'eau, des roses séchées ou du henné, comme autant d'offrandes, de talismans ou de porte-bonheur que l'on récupérera pour soi ou pour ses proches absents à la fête. Au fur et à mesure que la nuit avance, des groupes se forment ici et là, sous des tentes et sur les pelouses devant les bungalows. Le parfum de la viande grillée embaume l'atmosphère. Les tablées sont garnies de whisky et de mahia(6). L'ambiance se réchauffe, les humeurs se détendent. On raconte des blagues et des anecdotes. On présente les célibataires et les divorcés. C'est qu'ils sont nombreux les cœurs esseulés à avoir trouvé leur âme sœur dans ce lieu de rassemblement intemporel de la diaspora juive marocaine. Des hommes se lèvent pour accompagner les chanteurs et musiciens, trois jeunes femmes esquissent de timides déhanchés sur Lhajja Lhamdaouia. On fredonne Samy El Maghribi, Eyal Golan, Naïma Samih ou Oum Kaltoum. La soirée dure jusqu'à l'aube. Il est temps d'aller se coucher, dans quelques heures il faudra être prêt pour la cha'harith, la prière du matin.
Ici tout se mêle, les langues, les niveaux de pratique religieuse, les âges, les classes sociales comme les passeports, mais l'attachement à la terre marocaine et la force de la foi restent les mêmes.
ITSHAK ET ISMAEL, AU NOM DU PÈRE
Dimanche 14 mai. Des youyous et des louanges au souverain accueillent le gouverneur de la province de Ouazzane, accompagné de représentants des autorités locales et de notables de la région. Tous sont conviés à déjeuner aux côtés de Serge Berdugo, secrétaire général du Conseil des communautés israélites du Maroc, d'André Azoulay, conseiller du roi, et d'autres personnalités de la communauté juive, rabbins et mécènes. Visite du sanctuaire, photographies et discours officiels, repas avec animation musicale. L'après-midi touche à sa fin. A l'intérieur de la synagogue, Solange, 67 ans, native d'Erfoud, un lourd appareil photo autour du cou, prie en solitaire, la tête posée contre le tissu de velours recouvrant le Sefer Torah. Solange a quitté le Maroc en 1963, alors qu'elle était âgée de 13 ans à peine. C'est son premier retour après 54 ans d'absence. Qu'a-t-elle donc demandé au tsadik? Les yeux noyés de larmes, elle sert dans sa main droite un petit drapeau marocain ramené de son séjour dans sa ville natale, puis répond dans un français teinté d'un fort accent israélien : « J'ai demandé à Rabbi Amran de ramener la paix entre juifs et arabes au Proche-Orient. On veut vivre fel hna' comme vous ici… ». Son mari s'impatiente, le car les attend, ils doivent être à Fès avant la tombée de la nuit. Assis sous l'olivier séculaire, Ba Lahcen, 85 ans, gardien des lieux depuis le décès de son père en 1953, regarde d'un sourire serein les premiers pèlerins s'en aller. Né dans le sanctuaire, il a vu passer des générations de juifs mais aussi de musulmans à Rabbi Amram et connaît par cœur les prières et les bénédictions en hébreu qu'il récite pour les visiteurs en dehors de la hiloula. Alors que le soleil se couche sur l'oliveraie millénaire, Ba Lahcen laisse monter sa voix dans le silence poudré de l'heure bleue : « Ô gens, écoutez : Isaac et Ismaël ont été créés par le Seigneur des mondes. Votre père Abraham est notre père aussi. Pourquoi vous nous détesteriez pourquoi nous vous détesterions ? Allons faire la paix, pour vivre dans la tranquillité. Sadate et Begin sont partis avec les Américains, disons-nous shalom et enlaçons-nous ! ». Un jeune filme sa prestation en souriant. Ses copains lui suggèrent de la poster sur facebook. Au revoir Ba Lahcen, l'année prochaine à Asjen si Dieu veut…
(1) Hiloula : littéralement «crier avec joie et crainte ».
(2) Skhirra (ou dafina) : plat traditionnel de la cuisine judéo-marocaine, à base notamment de viande de bœuf, de pommes de terre, d'œufs, de pois chiche et de blé. Il est consommé lors du deuxième repas de shabbat.
(3) Attentats du vendredi ri mai 2003 : attaques terroristes ayant visé simultanément cinq sites à Casablanca : un cimetière juif, le cercle de l'Alliance israélite, le restaurant Positano, l'hôtel Farah et Casa de España, un restaurant espagnol. Ces attaques attribuées à la Salafiya Jihadiya avaient fait 45 morts, dont 22 à Casa de España et des 12 des 14 kamikazes auteurs des attentats.
(4) Hébron est considérée comme l'une des quatre villes saintes du judaïsme, avec Jérusalem, Safed et Tibériade.
(5) Yéshivot : centres d'étude du talmud, habituellement en internats, destinés aux garçons à partir de l'âge de 13 ans et jusqu'à leur mariage. La yéshiva est précédée du talmud-torah, école primaire d'instruction religieuse prodiguant des rudiments d'hébreu, de Torah (bible hébraïque), de Talmud (Torah orale) et de Halakha (loi juive).
(6) Hébron était sous domination ottomane de 1517 à 1917.
(7) Le Maroc était sous le règne des sultans alaouites Moulay Abdallah (1748-1757) puis Sidi Mohamed ben Abdallah (1757-1790).
(8) Parmi les sanctuaires les plus visités : Rabbi Isaac Benoualid à Tétouan, Rabbi Shmuel Abehassera à Erfoud, Rabbi David Ben Baroukh à Taroudant, Lalla Solika à Fès, Rabbi Yahya Lakhdar à Bni Hmed et Rabbi Abraham Moul Niss à Azemmour.
(9) Zohar (livre de la brillance) : ouvrage fondamental de la Kabbale (dimension mystique de la Torah) que le rabbin galiléen aurait rédigé dans la grotte au sein de laquelle il s'était réfugié pendant 12 ans avec son fils Rabbi Eléazar à Peki'in, fuyant sa condamnation à mort par le pouvoir romain. Leurs tombeaux, situés à Meron, au nord d'Israël, font l'objet d'un pèlerinage annuel à Lag Ba'omer.
(10) Mahia : eau-de-vie locale à base de dattes, de figues séchées ou d'autres fruits. Cette boisson anisée était autrefois une spécialité juive marocaine.
רבני הדור הראשון אחרי בוא המגורשים
הרב יעקב משה טולידאנו
גם חיבר ביאור מלות זרות שבספר הזהר, שמהם נראה כי היה רבי שמעון בקי בשתי הלשונות ערבית וספרדית. בספרו " כתם פז " נמצאהו כבר פלוגתא של בן דורו רבי יוסף חייט ומדבר אתו קשות.
רבי אברהם בן זמרא, מגולי ספרד, הוא הלך ראשונה לאלג'יריין ויתמהמה שם זמן מה, ואחרי כן נתיישב בעיר אספי במרוקו. עוד בהיותו בספרד התרועע עם אנשי שם ויהי לו יד ושם בין שרי המדינה, וכן גם אחר כך בעיר אספי ששם נמנה לרב העדה, התודע אל נכבדי העיר בכלל ויהי לו השפעה ויכות פעולה.
כי היה חכם גדול ומשורר ומליץ נפלא נוסף על יחוסו ומשפחתו הנכבדה.
במעט השירים שנדפסו ממנו על ידי רבי אברהם גאבישון בן דורו אפשר להכיר מיד כי הגדיל רבי אברהם בן זמרא לעשות בידיעות השיר, על שיריו שפוך חן ויופי מיוחד, אף מובעים הם בניבים ובמלים מצלצלים עם רעיונות נעלים. הוא ידע את שתי השפות העברית והערבית על בורין וישר בהם, גם התאונן על בני דורו הערירים מן החכמה הזאת ואינם שמים לב לה, רבי אברהם גאבישון יספר עוד אודותיו ויאמר.
" כי חכמי דורו היו קוראים לו לרבע אברהם בן זמרא " גורן נכון " ….שהיה " מורה נבוכים " שגור על פיו ובמפרשיו, וכל ארבעה ועשרים ופירושי רוב הפוסקים ובשתופי כל מלה שאפשר שתתשתתף בהם אותה מלה, ויעשה בשיתופי אותה המלה בתים מחולפים כאלו הוא…."
וכן.
היה לו לשון לימודים צח ומצוחצח עד שהעידו עליו שיום אחר בא מוכר חצר וקונה לפני הסופר והשופט לכתוב להם שטר המכר, והיה שם עומד לשורר להם בעוד הם עומדים השטר קול בשיר הערבי ונושא בו כל מיני חזוקים…
בשיר וביתד ובתנועה בסימניו ומיצריו וגם שמות העדים שיעידו בוש קולים שמותם וכו….גם העידו עליו שמלך עירו השיא את בתו ואחרי שכתבו הכתובה במעמד כל גדולי העיר בכל יופו והדר על פי הסופרים..לא מצאו בה מום רק בזה שמבין השורות היה ריוח גדול, אל לא יכלו לקרועה כי אינו סמן טוב להם לחתן ולכלה.
ויקראו להרב ז"ל לדעת מה לעשות ובהביטו בה קרא לסופר שכתב ויחדש אז שורות חדשות אשר יכונו להיות מבין להשורות הכתובות מכבר מבלי שהורגש איזה שינוי לא לבלשון ולא בכתב וכאשר התפלאו מאד כל העומדים שם אז אמר להם המלך, מה תתפלאו כבר העיד יוצרם עליהם עם חכם ונבון…
העובדות הללו יראו לנו כמה היה רבי אברהם בן זמרא כחו גדול בידיעת השלשון וההשמשות בו לכל נטיותיו בערבית ובעברית, וגם נוכחנו לדעת כי ידיעתו זו עזרה לו הרבה להתהדר בעיני המלך ושרים ולהמצא בחברתם. ניכר הדבר שחיבר רבי אברהם בן זמרא זולת שירים גם באורים במקרא שבלי ספק היה להם ערך חשוב.
רבי חיים ביבאס בהיותו נער בא עם מגורשי ספרד לפאס ( אולי בנו של רבי אברהם ביבאס. המלמד שנזכר בעץ החיים לרבי חיים גאגין ) ובשנת ר"ץ נקרא מאת קהלת ישראל בעיר תיטואן, ויהי שם לרב ולמרביץ תורה, גם נתנה לו בעיר ההיא חזקת " השחיטה " לו ולזרעו אחריו.
שם בתיטואן נשאר הרב הזה מכהן פאר ויעזור הרבה הוא וצאצאיו אחריו כמה דורות להתפתחות התורה בקרב יהודי העיר ההיא, עד כי בזמן מה אחרי כן נעשתה קן לרבנים גדולים ובעלי תורה.
רבי יוסף בן רבי אברהם גיקטילא, הרב הזה ששמו נודע כבר בספרות ישראל עח ידי ספריו, " שערי אורה ", " גנת אגוז ", ועוד…היה לדעת אחדים, ממגורשי ספרד ועל פי דעה זו הצגנוהו בדור הזה לאחד מרבני המערב.
הוא חי בעיר סאלי ושם חיבר את ספרו " גנת אגוז " בהיותו בן כ"ו שנים, אמנם דעה אחרת יש כי רבי יוסף גיקטילא זה חי מכבר עוד בהמאה השנית וגם היה תלמידו של רבי אברהם אבולעפיה בספרד ובכל אופן אם חי במאה השנית או בהשלישית יחשב כמובן לבן המערב, בן העיר סאלי.
Le château de Cambous-Le départ pour Israël
Histoire contemporaine du chateau de Cambous
(Viols-en-Laval, Herault)
De l'Aliyah des jeunes a nos jours
1950-2010
EXTRAITS SANS ILLUSTRATION
transmis a M. Yigal Bin-Nun
periode 1950-1972
Christian PIOCH
Le départ pour Israël
En 1956, quelques mois avant mon départ pour Israël, il y eut des émeutes
contre les Français au cours desquelles les Arabes ont incendié et pillé les magasins des juifs. Tous les magasins autour de celui de mon père ont été brûlés et pillés. Le seul qui resta sauf était celui de mon père. On ne sait pas si la raison fut qu'il avait de bonnes relations avecles Arabes, qui l'appelaient familièrement Tanzaoui (originaire de Tanger), ou bien si cela était la main de Dieu
Comme suite à l'éducation religieuse que j'ai reçue au Talmud Torah (les classes religieuses en hébreu, avec étude de la Bible), dans les années préscolaires, jusqu'à l'âgede six ans, âge d'entrée à l'école française, les visites à la synagogue et l'ambiance des fêtes à la maison, je demandais souvent à mon père : Quand est-ce qu'on monte faire l'allyah, le départ pour Israël ? Il me répondait souvent, en semi-ricanant :
Quand le Messie viendra…
Par la suite, j'ai saisi que cela était l'attitude de la majorité des juifs des grandes villes, surtout ceux qui avaient à perdre de ce départ et ceux aussi qui avaient la possibilité d'émigrer en France ou en Amérique du Nord. Par contre, les juifs montagnards et ceux des régions rurales, qui étaient plus conservateurs, plus croyants et plus naïfs, constituaient une proie plus facile pour le départ en Israël. C'est ainsi que l'impression dominante transmise de ces premiers départs, était celle de cette population provinciale et traditionnelle, contrairement à celle même d'Ouezzane, qui n'est pas une grande ville et où la majorité de la population, surtout les jeunes et les hommes, s'habillait en style européen, avec chapeau et cravate, et parlait au moins une langue européenne, français ou espagnol.
Je me souviens que le jour commémorant l'indépendance d'Israël, je hissais le drapeau israélien dans la synagogue comme plusieurs autres enfants. Par contre, je ne me rappelle pas les détails de la séquence des événements qui m'ont conduit à convaincre mon père de m'inscrire pour le départ en Israël.
Mon frère aîné, Coti-Yecutiel, m'a dit que comme enfant, j'étais très têtu. J'avais entendu dire que des filles et des garçons de mon âge s'inscrivaient chez des gens qui travaillaient pour le compte de la Sochnout, l’Agence juive. Pour faire leur allyah, le départ pour Israël, dans le cadre de l’Allyat Hanoar, l’allyah des jeunes, les garçons et les filles, devaient s'inscrire le plus tôt possible, car il n'y avait qu'un seul départ d'Ouezzane vers Casablanca pour effectuer ensuite le départ en Israël. C'est pour ça, que j'ai fait des pieds et des mains pour faire mon allyah. Pour l'inscription, je pleurais ainsi nuits et jours pour qu'on m'inscrive. A la fin de mon cinéma, c'est mon père qui m'inscrivit chez les gens de la Sochnout. Je me souviens que, juste avant le départ pour la France, car nous devions transiter par elle, mon père et mon frère aîné, Coti, ont essayé en vain de me convaincre de quitter le camp à Casablanca et de retourner chez nous à Ouezzane.
Après l'arrivée à Marseille, nous avons été emmenés dans un camp de transit, à Cambous, à Viols-en-Laval, près de Viols-le-Fort, au nord de Montpellier.Cambous était un ancien camp militaire utilisé par les Français et qui plus tard fut acheté par l'Agence juive. Le château était le centre du camp et était utilisé par la direction et les services centraux, avec cuisine, salle à manger, bibliothèque et synagogue. Des baraques étaient dispersées autour du château et abritaient les enfants. Les enfants étaient divisés en groupes en fonction de leur âge et de leur appartenance, religieuse ou laïque. Les groupes étaient dénommés d'après des villes et des régions d'Israël : Jérusalem, Galil, Yavné. Je me souviens que j'étais le plus jeune du groupe.
C'est ainsi que les plus grands élèves m'avaient pris sous leurs ailes. Le peu de choses dont je me souviens au sujet de ce séjour à Cambous, par rapport aux périodes antérieures au Maroc et bien sûr plus tard en Israël, est principalement dû à la très courte période que j'ai passé à Cambous. Cela est dû aussi au fait que j'étais probablement choqué par le soudain passage à l'étranger et l'altération de la capacité d'enregistrement des mémoires, sauf les plus intenses et traumatisantes comme la Havdalah (différenciation). Cette cérémonie religieuse avec prière, a lieu chaque samedi soir pour marquer la fin du saint samedi dans lequel tout travail est interdit, y compris l'action de déclencher l'interrupteur de l'éclairage de la synagogue, et le début des jours de la semaine ou tout travail est par contre permis. Il s’ensuivait des moments très sombres, des moments qui me rappelaient une image semblable à la maison de mes parents. Ces moments continuèrent jusqu’à l’allumage de la lumière après la prière d’Havdalah, des moments durant lesquels je sentais un grand chagrin, peut-être le plus intense de ma vie, jusqu’à ce jour, pour avoir quitté la maison de mes parents. Je me suis donc promis que, lorsque je rencontrerai mes parents à nouveau, je ne les quitterai plus jamais. Serment qui au cours des années et des événements se révéla cependant comme étant un faux serment.Un des amis de cette époque dont je me souviens, est Shlomo Gabay, de Casablanca. Je me souviens qu’il était très intelligent, avec un sens de l’humour très développé. Il avait pour habitude d’imiter Charlie Chaplin. Nous dormions dans des lits l’un à côté de l’autre et je me souviens que nous étions tous deux très religieux, ayant notamment l’habitude de réciter la prière du Chemah dans notre lit avant de dormir, quand les autres élèves, moins religieux, se moquaient de nous et nous harcelaient. Je me souviens aussi d’Évelyne, ma monitrice de l’époque. Je me souviens ainsi qu’elle versait de l’eau chaude sur nous pour que nous puissions nous laver car l’eau des robinets était gelée par le froid de l’hiver. Ensuite, nous avons pris le bateau nommé Arza (ce mot signifiant : vers le pays), de Marseille à destination d'Haïfa en Israël. Je me rappelle avoir été choqué de voir des marins israéliens fumer le jour du Chabbat. Durant mon enfance au Maroc, je croyais naïvement en effet que tous les juifs du monde, et plus particulièrement en Israël, étaient religieux pratiquants et ne fumaient pas ainsi le samedi.
אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאית
אב־הטיפום של הד'ימי בתודעה הערבית-הפלשתינאית
הרבה והרבה ספרים שעניינם בגזענות אנטי-יהודית, אנטי-כושית ואנטי-ערבית בחברות מערביות חושפים את רישומיהם הנפסדים של אבות-טיפוסים קאריקאטוראליים בתודעה הקיבוצית. הוכח שתיקונם של היחסים בין מדכאים למדוכאים — על דרך האמאנציפאציה, התבוללות או אף השיחרור הלאומי, כמו אצל הערבים שחיו במשטר קולוניאלי — אין בו בהכרח כדי לטשטש את הדימוי הדימונולוגי הדבק בקבוצות המקופחות. נהפוך הוא: האמאנציפאציה של קיבוצים שהופקעו מאנושיותם מעלה צורות חדשות של פסיכוזות קיבוציות חולניות. אכן, ככל שהמציאות מורחקת מן הדימוי המסורתי, כך יובלט אב־הטיפוס ביתר הדגשה כדי לגשר על הפער המכאיב בין הזיה למציאות. הנה כך, ככל שהישראלים מתרחקים מדימוי הד׳ימי היהודי, כך הקאריקטורה שלהם מזוועת יותר ויותר. כך מדכאיהם מתאמצים להתאים את המציאות להזיה.
בידוע שלעתים קרובות מרידתו המוצלחת של הנכבש מותירה צלקות בנפשו של הכובש. שאיפת־נקם, שנאה, תשוקת־השמדה — ״רצח־ממלכה״ כשהדברים אמורים במדינה — אלו מבטאות את מבוכתו ואזלת־ידו של המדכא נוכח התמרדות קרבנו. שוויון זכויות לצד שהופקע מאנושיותו משפיל את הקיבוץ השליט, שהואיל ונגזלה ממנו עליונותו הוא מבקש למצוא פורקן לרצוךהשליטה שלו בהזיות־דמים. רפלקסים אלה נותחו בהרחבה בספרים שעניינם בתופעת הגזענות. העקרונות הכלליים האלה מופיעים בשני מישורים במאבק הישראלי־הערבי. מצד אחד, הם משפיעים על עמדותיהם הקיבוציות של הערבים כלפי הציונות וכלפי שרידי היהודים בעולם הערבי; מצד שני, ובמישור כאוב הרבה יותר, יש בהם כדי לתרץ את יחסם של הערבים הפלשתינאים לציונות. בו־בזמן שבפזורה היהודים עומדים עמידת מיעוט דתי כלפי הסביבה הרי בארץ־ישראל עמידתם, שעוצבה על־ידי 4,000 שנות היסטוריה, עודנה — ולעולם תהיה — עמידתו של עם שנגזלה ממנו הטריטוריה הלאומית שלו, וזאת בלי הבדל מה הפער הדמוגרפי שנוצר כתוצאה מן הדיכוי. בארץ־ישראל היתה אפוא ההפלייה גדולה יותר בשל הממד המדיני: הנישול הטריטוריאלי. ספק אם היתה עוד אומה שבאורח שיטתי כל־כך הושפלה ונעשקה מביטויה הלאומי(דמוגרפיה, היסטוריה, לשון ותרבות) כשארית היהודים במולדתם. הפיכתה של ארץ־ישראל לארץ ״נקיה מיהודים״ שיקפה את כוונתו המדינית של הכובש להתבסס במקום לצמיתות ולאכוף את ערכיו לעולם־ועד. הסיבה למדיניות מעין זו היא שלערבים לא היה כל ספק ביחס לייעוד ההתפשטות שלהם, שעליו היתה תהילתם. היטב הם יודעים שגם ארץ־ישראל וגם עם־ישראל מוזכרים לעתים קרובות בקוראן, ומתוך ספרי־הקורות המוסלמים ושאר מקורות הריהם מעורים בתולדות הכיבוש ומהלכו. יודעים הם גם כי העיר היחידה שהקימו בארץ־ישראל היתה רמלה, וכי הערים, האדמות והמטעים שעליהם השתלטו היו שייכים לאחרים. מן הקוראן, החדית׳ והאגדות הערביות (ומחזונו של ההיסטוריון אבן־ח׳לדון, בן המאה הי״ד) גם ברי להם כי באחד הימים עתידים היהודים לשוב למולדתם.
הרדיפות על התושבים ילידי ארץ־ישראל סייעו לביסוס חדירתם של הזרים ואילצו את עם־ישראל ללכת בגולה. אולם בעת החדשה חל שינוי קיצוני במצב, שבעבר יפה היה לכובש. חולשת השלטון המרכזי העות׳מאני איפשרה לממשלות אירופה לפרוש חסותן על הלא־מוסלמים. הודות להתפתחות העתונות וכלי התקשורת והתובלה החדישים התארגנה הציונות כתנועה מגובשת וכלל־עולמית לשיחרור לאומי. הטכנולוגיה המודרנית היתה משקל־שכנגד לפחיתות המספרית. השתנו הזמנים: הנדידות האזוריות הקטנות של יהודים שבי־ציון — שעד אז נוטרלו על־ידי רדיפות, גירושים ושחיטות שהיו לפעמים מנת־גורלם של ניצולים הבאים בשעריה של ארץ־ישראל — לבשו צורה של תנועת־הגירה גדלת־ממדים, שסופה שאכן הביאה לכינונה של מדינה יהודית עצמאית.
הקשר היסטורי זה יש בו כדי להסביר את ההשפעה הטראומאטית שהשפיעה התקדמותה של הציונות על תודעת הערבים בארץ־ישראל. במישור הדימוי הקיבוצי אין התנהגותם של יהודי אירופה הולמת את אב־הטיפוס של הד׳ימי, שמחיקת צלמו האנושי אוששה והצדיקה את הרגשת העליונות והשררה של האומה. עלייתו של הד׳ימי לדרגה של שוויון עם מדכאו היתה בעיניו של הלז ביזוי משפיל, לפי שבכך ירד לדרגת קרבנו־לשעבר, אשר בו ראה מאז ומתמיד את פסולת־החברה, אדם הראוי רק להיסבל. מבחינה מדינית זיעזעה מרידת הד׳ימים את התודעה המדינית הערבית, לפי שחזרה והעמידה בסימן־שאלה את הלגיטימיות של הריבונות הערבית על השטחים שנכבשו בג׳האד וחישבה לערער את יסודות הלאומנות הערבית. אין אפוא כמעט תמיהה בדבר שהצדדים השונים האלה מחריפים בתודעתם של הערבים־הפלשתינאים, המעורבים במישרים בבחינתו הטריטוריאלית של המאבק. כאשר עם ד׳ימי, שזכה ליהנות מן הד׳ימה, משיב לו שטח שנעשה ערבי מכוח הג׳האד, נראה הדבר כמין שואה בממדים קוסמיים. הספרות האנטי־ציונית של הערבים־הפלשתינאים משקפת לפרטי־פרטים את התפיסה הערבית של הד׳ימי ושל גורלו. יש ויש מקום לשאול אם מחמת הטיכסוּס הפוליטי אין גם לבנון מדינה ד׳ימית.
סובלנות או דיכוי ?
משטר הד׳ימה כלום סובלני היה או מדכא? הבל יהיה זה להשיב על כך על דרך המופשט, שכן כגילוי של ציביליזציה יחידה-במינה יש להעמידו בהֶקשר ההיסטורי שלו, לרבות צירופי-המסיבות הכלכליים והמדיניים. את צדדיו החיוביים והשליליים, את השינויים שחלו בפירושיו ובמימושו במקומות ובזמנים שונים, יש להעריך מתוך השוואה לשאר משטרים של התפשטות ושליטה בתקופתו-הוא. לא זו תכליתו של חיבור זה, שלא בא אלא לבדוק את המשטר הזה ולעיין בו מנקודת-המבט של קרבנותיו. אין ספק שפירוש ההיסטוריה מזווית-הראייה של הקיבוץ השליט יעלה תמונה אחרת לגמרי. הנה כי כן, היו שטענו כי השלטון הערבי־המוסלמי הבטיח הגנה לבני-חסותו, ועל כך אפשר להשיג ולומר כי מעיקרה התבטאה הגנה זו בשליטתו של צבא-כיבוש על אוכלוסיה שפורקה מנשקה. אמת, בכך נמנע גישומו של איוּם, אבל איום זה בא, אחרי הכל, מן הקיבוץ השליט בעצמו, שהרי נבע מזכויות שנטל לעצמו על-פי חוקי המלחמה והנצחון שלו.
טיבה דו־המשמעי של סובלנות זו כרוך בסיבוכים שבזיקתה למשטר יחיד־ במינו של מלחמת־תמיד, שנצטיירה כמערכת־יחסים יחידה שבגדר האפשר בין עמים — מערכת־יחסים המוגדרת רק על־פי קווים דתיים. במערכות תיאולוגיות הנטולות תפיסה מעין זו היה העימות בין עמים או מדינות עקוב־דמים לא פחות ומלוהט קנאות דתית לא פחות, אך מאחר שהמלחמה לא נחשבה בהן חובה דתית — חלק בלתי־נפרד מן היחסים בין הבריות — יכלו מערכות אלו גם להסתגל לקיום־צוות פלוראליסטי ולפתחו, במסגרת של שוויון והשלמה הדדית עם זכויות הזולת, ולא לפתח דווקה קיום־צוות של שליטה וסובלנות. מסגרת זו של מלחמת־דת תמידית ואוניברסאלית היא המשווהלסובלנות המוסלמית את אפייה המיוחד.
אכן, ההגנה שהעניק הנביא ל״עמי־הספר״, האיסור שהטיל על כפייה בענייני האמונה הדתית, עודדו בכל הדורות זרם של סובלנות דתית, ששימש בלם חשוב לקנאות בימי אופל ומשפטים־קדומים. די לנו שנזכיר כאן את הצד הזה החיובי והתמידי במעמדו של הד׳ימי, צד המציג אותו באור בהיר יותר.
לא מעטים הם הטוענים כי הד׳ימה נשארה בבחינת מצע מופשט ורק לעתים רחוקות הוגשמה הלכה־למעשה. מתוך בדיקתם והשוואתם של מסמכים רבים ממקורות שונים נגיע בהכרח למסקנה שדעה אוטופית זו שואבת השראתה מן האפולוגטיקה, ואין לה ולמציאות ההיסטורית ולא־כלום כמעט. באחרונה יש אף הגורסים שהד׳ימים לא סבלו הרבה משפל־מעמדם. זהו טיעון סובייקטיבי וגזעני דומה לזה הבא ללמד זכות על העבדות בטענה שעבדים סובלים פחות מבני־חורין מחוסר חירות וכבוד־עצמי.
כנגד זה, אין להכחיש שהכיבוש הערבי־המוסלמי היה בו, בעיקר בראשיתו, משום שיפור ניכר לעומת השלטון התיאוקרטי הביזנטי. אכן, התקופה שקדמה לכיבוש הערבי עמדה בסימן ההכשר החוקי והרשמי שנתנה הכנסיה היוונית־האורתודוקסית לרדיפות הדתיות. השלטון המוסלמי, שבא לאחר שלטון־העריצות הביזנטי הקנאי, ואשר ייחד מקום, ולו אך נחות, ל״דתות־ההתגלות״, היה אפוא בגדר התקדמות ניכרת לגבי אותה תקופה. עצם הרעיון של עמים שונים הדרים בכפיפה אחת(ולו גם במצב של אי־שוויון), כמו גם מתן מימשל־עצמי, משקפים סובלנות שנעדרה מן התיאוקרטיה היוונית־האורתודוקסית. לכן אפשר לומר שבראשיתה, בטרם תסתאב בהדרגה על־ידי אימוץ מנהגיה ודיניה של ביזנץ, יכלה הד׳ימה להשתבח במעלות הרבה. לפי חדית׳ אחד אמר הנביא: ״כל שיהרוג בן־חסות לא יריח ריחו של גן־עזץ״, ואילו עומר בן אל ח׳טאב אף הוא אמר על ערש־מותו:
ממליץ אני לפניכם על העמים שאמנת אללה מגינה עליהם, כי ברית נביאכם פרושה עליהם; והם יכלכלו את משפחותיכם.
משטר זה, שהוא מדכא ואבהני בעת־ובעונה־אחת, שתוך כדי שימורם (או איבונם) של עמי הד׳ימהאף עשה בהם שמות, כיום, מכּוח מבנהו הדתי, הוא מצטייר כמכשול העיקרי לכינונם של יחסי שוויון בין הקיבוצים או הלאומים של בני הד׳ימה ובין הסביבה המוסלמית. אותו גורם דתי עצמו, שבזכות התייחסותו לרצון האל היה בעבר מחסה ומגן, נעשה כיום אבן־נגף, שהרי על־פי הפירוש הדתי מעמדו של הד׳ימי חייב להתקיים עד סוף כל הדורות. אין לנו אלא לקוות שהוגי־דעות מוסלמים ימציאו פירוש חדש לכתובי המסורת ויצליחו לבטל או לתקן את מושגי הג׳האד והד׳ימד.
הערת המחבר : בזמנים שונים ובמקומות שונים קמו באסלאם הוגי־דעות אשר נתנו פרשנות בעלת אופי מוסרי למושג הג׳האד. כך מסבירה תנועת האחמדיה שהג׳האד עניינו מאבקו של האדם נגד היצר הרע.
שבח חיים – מכלוף מזל תרים
אני באתי להודיע לכבודכם, שכמה חיבורים נאים שכתב הרב הגדול מעוז ומגדול כמוהר"ר חיים פינטו זלה"ה, ומרוב גלותינו בעוה"ר נאבדו במלחמת ספרד שהיתה פה בעיר אצווירא".
"ולזה כתבתי קצת מהמעשים שאירעו בימי הצדיק ע"ה, והייתי חייב לכתוב אותם בערבית, כדי שיהיה קל על כל הקהל הקדוש ליהנות מהספר, וגם לזכות כל מי שחפץ לראות ניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו בימי הצדיק, כי זה יעזור לאדם לחזור בתשובה שלימה. וה' יחזירנו בתשובה שלימה לפניו יתברך, אכי"ר
סיפור מספר 3
מעשה פייאם אדוננו הרב ר' חיים פינטו ז"ל וכאן ע"ה יקרה פתורה כל הלילה , נס ליל טלעלו ואחד שד מלביר קאללו קאלךּ באבה תקרה מעייאה דרש דתפלין, קאללו סיר חתא לגדדא ואזי ללאנדרה פליל. זאה לחכם קרא מעאה דרש דתפלין, באס ביד לחכם וכללאלו פידו חבבא כבירא, קאללו אלחכם זו תורה וזו שכרה, קאללו יא סידי חנא מאש קאללו רשע בן מי אתה, קאללו בן ר' אברהם זראדי, קאללו מא תזיב דוא יא רשע דאבה נעמלך כחרש הנשבר , קאללו יא סידי נמסי ענד באבה ונזיבלךּ דוא. נזל שד לענד בוה ועאוודלו כלסי, קאללו קול לחכם מה יכון ענדו באס לוקת לי יהרנט לחמור פנץ ליל, ידק עלה לחבבא ותמסילו. האגדאך כאן יעמל לחכם חתה ברא לאיין קאללו חז"ל פזוהאר הקדוש סוד גדול על נאקת החמור. תעללמנה מן האד ספור קדדאס נהווא לכוח דלחכם ז"ל, די מה בזעס מן שד וג'לב עליה חתא זאבלו דוא ביהא לאזם עלה כל בר ישראל באס יקרה תורה יומם ולילה לאיין הייא תסממאת עץ חיים :
דרכי ההצלה מחבלי־יום הדין- פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
דרכי ההצלה מחבלי־יום הדין 
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם
יש בפי מוחמד בפרק זמן זה רק תביעה אחת: להאמין ולפחד. העיקר הוא לדעת שהחשבון יבוא, כל השאר הוא רק -דבר צדדי. על כן, בין דרכי הישועה, בין המצוות שקיומן מזכה את האדם, עומדת במקום הראשון — האמונה, הפחד מפני יום הדין. ובראש כל החטאים — להיות מן המכחישים את האמת הזאת. מעשים מועטים נזכרים כחובה על האדם: תפילה עם טהרת הגוף וצדקה. התפילה מלווה בהשתחוויות (ראה למשל בסוף סודה 96). יש גם תפילה הנערכת בלילה ונמשכת חצי לילה.
אם תפילה מביעה את שיעבודו של האדם לבורא וקבלת דינו, באה הצדקה להראות שהאדם מבזה את קנייני העולם הזה ובוחר בעולם הבא. הצדקה היא מצווה שניתנה לאדם כדי להזדהות, כדי להיטהר ולזכות בדין. המלה היא מלה יהודית במובן הכפול הזה. צדקה היא מתן כסף לעניים, האכלת רעבים, רחמנות על יתומים וקריאת דרור לעבדים.
מדובר גם על מצוות מוסריות, כגון שאדם עומד בדיבורו ואינו מרמה ואינו משקר. אך דברים אלה כמעט טובעים בתוך החומר האחר. בסוף התקופה הזאת נמצא בסורה 70, 22 ואילך, שמוחמד מונה את התכונות של המאמינים: הם מאריכים בתפילה, נותנים מכספם לשואל, צנועים, כלומר — אין פוגעים באשה, מאמינים ביום הדין וחרדים לקראתו.
המאמינים הראשונים
שאלה נכבדה היא זו: מי היו המאמינים הראשונים בנביא מוחמד, שהרי טיבם של המאמינים הראשונים מעיד על הבשורה. בשאלה זו התווכחו הרבה כבר בראשית האסלאם. וטבעי הוא, שכן להיות ראשון זו בכלל מידה של הצטיינות, ולא כל שכן כשהיה בדבר זה גם משום דררא דממונא, או לפחות כבוד.
דבר שיש בו דררא דממונא הוא דבר, שפסיקה לגביו שלא כדין עלולה לגרום הפסד ממון למישהו.
דבר שאין בו דררא דממונא הוא למשל ספק לגבי מציאה, כגון שניים אוחזים בטלית, וכל אחד טוען שהוא מצא אותה, ולכן כולה שלו, שגם אם יפסקו שלא כדין, לא ייגרם חסרון והפסד ממון לאיש, משום שהמציאה באה לידיו חינם. הסבר זה הוא לדעת רש"י. התוספות (שם, ד"ה היכא) מפרשים באופן אחר.
ובריב המפלגות היה זה גם נשק: מי משלנו, ממשפחתנו, היה ראשון שהאמין בנביא. גם המחקר המודרני חלוק מאוד בשאלה זו. אך לי נראה, שמימצא המקורות מרשה לנו להגיע לכלל מסקנות ברורות ובדוקות בעיקרי הדברים החשובים לנו מבחינה דתית.
כבר הזכרנו את ח׳דיג׳ה, אשתו של מוחמד, את זיד — בנו המאומץ של מוחמד, ואת עלי — בן דודו שהיה גר בביתו, שהיו המאמינים הראשונים. וכך אומר תיאופנס, ההיסטוריון הביזנטי הנוצרי בן המאה התשיעית: אשת מוחמד האמינה בו והיא בישרה לנשים אחרות של שבטו, וכך באה השמועה מן הנשים אל האנשים ובראשונה אל אבּו בכּר, שמוחמד השאירו כממלא מקומו. ההיסטוריון הביזנטי אינו אלא הד של מה שהיה ידוע בין הנוצרים של סוריה, כלומר: מה ששמעו שם מן המוסלמים.
אין חילוקי דעות על כך, שאחרי בני המשפחה היה אַבּוּ בַּכֵּר מראשוני המאמינים. הוא היה סוחר עשיר, אדם נוח ומקובל על הבריות. לפי דברי מוחמד, הוא היה היחיד שקיבל את האסלאם בלי פקפוק ובלי הרהורים, ובמשך כל חייו הראה אמונה ללא הרהורים. על כן הוא נקרא ״אלצדיק״. מלה זו צריכה פירוש.
בקוראן נקרא יוסף ״צדיק״. (אין זה אלא כינוי מקובל של יוסף במדרש — יוסף הצדיק). בערבית יש למלה ״צדיק״ משמעות אחרת מאשר בעברית. היא נגזרת מן השורש ״ צ ד ק ״ — דיבר אמת, או מן הפועל ״צדק״ — האמין. ״אלצדיק״ בערבית פירושו איש דובר אמת. על כן נקרא אברהם בקוראן (סורה 19, 41) ״צדיק נביא״ — הנביא הצדיק, נביא האמת, הנביא הדובר אמת. אולם בכינויו של אבּו בכּר המשמעות היא — המאמין.״ כידוע, נשא מוחמד את בתו של אבו בּכּר עאישה לאשה, אף שהיא היתה ילדה קטנה והוא היה אז כבן חמישים. דבר זה מצביע על ידידות קרובה בינו ובין אבו בכּר. והוא, אבו בכּר, רכש לו למוחמד את עת׳מאן ואחרים שהצטיינו מאוחר יותר באסלאם, כגון סעד בן אַבִּי וַקַאץ.
היו שפקפקו אם אנשים בעלי עמדה חשובה באסלאם, כגון אבו בכּר ועת׳מאן, שהיו חליפים, היו מהמאמינים הראשונים. אך כאשר אנו רואים את הרשימה של ראשוני המאמינים, אנו צריכים גם לתת את דעתנו על מה שחסר באותה רשימה. והנה אנו רואים, שגדולי האסלאם ואבות המשפחות המהוללות ביותר באסלאם חסרים כאן. חסר כאן, למשל, עֻמַר, החליף השני, שהוא מייסדה הממשי של ממלכת האסלאם. חסר כאן עַבַּאס, דודו של מוחמד, שהיה אבי השושלת של החליפים העבאסים. חסר כאן אבו טאלב, שהיה אביהם של כל השושלות מבית עלי ופאטמה; חסר חַמזַה — דוד אחר של מוחמד שמת מות־קדושים על האסלאם במלחמה. מכאן אנו למדים, שרשימה זו אינה יכולה להיות בדויה, אלא שהיא מבוססת על מסורת אמיתית. ההיסטוריון המוסלמי אבן השאם,״ לאחר שהוא מונה את האנשים האלה, מונה עוד ארבעים וחמישה אנשים ונשים שהתאסלמו בראשית האסלאם. והנה גם אותם האנשים, כמו אלה שהזכרתי קודם, הם ממשפחות שונות: יש עבדים ששוחררו, ויש בני־ברית, היינו אנשים שאינם מן המשפחות של מכה אלא רק ממשפחות הקשורות בהן.
המסקנה שאנו יכולים להסיק מן העובדות הללו היא חשובה מאוד להבנת הסוציולוגיה של האסלאם בראשיתו: אין ספק שמרבית המאמינים הראשונים של מוחמד היו מאותו מעמד, מאותה שכבה חברתית כמוהו. אדרבא, אנו רואים בסורה 80, שמוחמד מגנה את עצמו על שלא דיבר עם אדם עני ועוור שבא אליו, אלא דיבר עם איש עשיר אשר ביקש לשכנעו לקבל את האסלאם. כל זה מלמד אותנו, שהדברים אשר נגעו אל לבו של מוחמד — הם הם שהיו קרובים גם אל לבם של רבים מבני מעמדו. הורגש צורך בדת מונותאיסטית מקומית, בדת בעלת גוון ערבי. והשכבה החברתית שהיתה המקבלת והמפיצה של אותה דת היתה אותה שכבה של הסוחרים בני המקום, שאליה השתייך גם מוחמד עצמו.
Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs
https://www.yabiladi.com/articles/details/54414/maroc-juin-1948-jerada-oujda.html
Maroc : Les 7 et 8 juin 1948, Jerada et à Oujda ont connu le massacre de 42 juifs
La proclamation, le 14 mai 1948, de la naissance de l'État d'Israël n’avait pas seulement choqué et déçu l’opinion publique arabe et internationale, elle avait surtout perturbé le calme et la paix qui existaient depuis de très longues années au sein de la société marocaine.
Les 7 et 8 juin, Oujda, la capitale de l’Oriental et la ville de Jerada connaîtront des événements sanglants qui marqueront à jamais leurs histoires. Un massacre avait visé plusieurs Marocains de confession juive. A Oujda, cinq personnes sont tuées et 15 autres blessées alors qu’à Jerada, 37 juifs ont été assassinés et 29 blessés.
Ce génocide coïncidait avec une vague de protestations dans divers pays arabes au lendemain de la reconnaissance, par les Nations unies, d'Israël en tant qu’Etat sur des terres palestiniennes, rapporte le magazine Zamane.
Cette coïncidence a poussé certains chercheurs à associer le drame aux évolutions de la situation en Palestine tandis que d'autres affirment l’inexistence de relations entre les deux faits historiques.
Pour ces derniers, le massacre est imputé aux particularités du contexte politique et économique ayant imposé des changements sur la vie des Marocains, musulmans et juifs, en particulier dans la ville de Jerada.
Un discours du sultan à l'origine du massacre ?
Le Maroc étant alors sous Protectorat, les fonctionnaires français estiment, de leur côté, que ces événements ont pris un «caractère local» et qu'ils sont parvenus à cause de l'émigration juive en Israël, qui irrite les Marocains musulmans.
Le 8 juin 2014, le journal israélien Haaretz avait publié un article sur le drame, affirmant que ce massacre avait même accéléré l'émigration des juifs marocains vers l’Etat hébreu. Haaretz rapporte aussi que, quelques jours après la proclamation de l’Etat d’Israël, le sultan chérifien Mohammed Ben Youssef, le futur roi Mohammed V, avait prononcé un discours mettant en garde contre toute forme de solidarité avec l’ennemi sioniste.
«Même s’il avait insisté sur le fait que les juifs étaient des citoyens marocains protégés, son discours incitait implicitement contre les juifs et avait un impact sur les sentiments des Marocains chez qui, la haine envers les juifs n’a fait qu’augmenter», écrit le journal.
Dans la matinée du 7 juin, des manifestations à Oujda se rendent dans le Mellah où ils tuent cinq juifs avant d'en blesser d’autres, poursuit la même source. La vague de haine se déferlera aussi à Jerada, au sud de la capitale de l’Oriental, où des manifestants se sont attaqués aux juifs de la ville, tuant 37 personnes dont le rabbin de la ville Moshe Cohen et quatre membres de sa famille. D’autres personnes parmi les 120 juifs de cette petite ville ont été blessées.
«Les dommages causés aux biens ont également été importants dans les deux villes. Comme la police n'est arrivée que quelques heures après le début de la violence, elle ne pouvait qu'évaluer les pertes», rapporte le média israélien selon qui «lorsque le pacha de Oujda, Mohammed Hajoui a condamné la violence et a même visité les maisons de toutes les victimes, il a été attaqué le 11 juin dans une mosquée de la ville».
Des incidents qui ont accéléré l'émigration des juifs ver Israël
S’exprimant au lendemain de ces tristes événements, le commissaire français René Brunel à Oujda avait affirmé que les juifs étaient responsables de deux massacres, en raison de leur passage à travers la ville d'Oujda sur leur chemin vers Israël.
Il évoquait aussi le fait que les Marocains de confession juive ont publiquement montré leur sympathie avec le mouvement sioniste. Un rapport du ministère français des Affaires étrangères, cité par Haaretz, indiquait que «les habitants de cette région proche de la frontière algérienne considéraient tous les juifs au départ vers Israël comme des combattants du côté de l'entité sioniste».
Mais alors que la France se lavait les mains de toute responsabilité dans ces drames, la Ligue française des droits de l’homme et de la citoyenneté avait accusé les autorités coloniales, qui contrôlaient la province tout comme d’autres régions du Maroc.
En marge des massacres, des travailleurs et des responsables avaient été poursuivis en justice pour incitation à des violences ayant entraîné la mort. Ils avaient ensuite été condamnés à la prison à perpétuité avec des travaux forcés.
Au lendemain des drames, l'émigration des juifs vers Israël s’est multipliée. En 1949, soit un an après le drame, environ 18 000 Marocains de confession juive avaient quitté le Maroc vers Israël.
Pendant la période entre 1956 et 1958, le nombre de juifs ayant quitté le royaume dépassait 100 000 personnes.
Après l’indépendance, feu Mohammed V avait interdit l’émigration des juifs, leur octroyant des droits et en affirmant qu’ils jouissent pleinement de leur citoyenneté marocaine.
Des positions également exprimées lors de ses premiers discours et avec aussi la nomination du Marocain Léon Ben Zaken, de confession juive, pour le poste de ministre dans le premier et le deuxième gouvernement du Maroc.
Toutefois, après sa mort, l’émigration des juifs avait repris et les frontières étaient à nouveau ouvertes.
Par Yassine Benargane et Youssef Dahmani
Source Yabiladi