מורשת יהדות מרוקו

ב. השושלת העלווית

ה״שורפא״ הפלאלים

השורפא העלווים; צאצאי אל-חסן, בני עלי ופטימה, וילידי העיר הערבית הקטנה ינבוע על חוף הים האדום, הגיעו לתאפילאלת שנים אחדות אחרי הסעדים והתיישבו בדרעה. נסיבות בואם לוטות באגדה, ויש רגלים לסברתו של ה. טיראס, כי באו בעקבות איזו קבוצה של ערבים מעקלים. מכל מקום, הם קבעו מושבם בנווה המדבר תאפילאלת לקראת ראשית המאה הי״ג והתקיימו שם כמה מאות שנים קיום עלום-שם של אנשים מכובדים אך נטולי כל חשיבות פוליטית.

בתקופת האנרכיה הסעדית וזמן קצר אחרי מותו של מולאי זידאן חמדו את תאפילאלת שני מרבוטים שנתעצמו, א-סמלאלי ומוחמד אל-חאג', מנהיג הזאויה של דילא.

בנסיון להציל את עצמאותם העמידו אז הפילאלים בראשם את מנהיג השורפא העלווי, מוחמר אל-שריף (1631). הוא הצליח פחות או יותר להסיר את סכנת שני היריבים החזקים, אך לא עלה בידו למנוע ממוחמד אל-חאג' להתיישב בשערי הר-גולמימה על ואדי גֶריס ובקצר-א-סוק על ואדי זיז ולהעמיד חיל מצב בלב תאפילאלת גופה. מתוך יאוש, אולי, ויתר על השלטון שהעניקו לו יושבי נווה המדבר לטובת אחד מבניו, מולאי מוחמד (1636).

הלה היה איש מעשה. הוא החל בגירוש חיל ומצב הדילאי מתאפילאלת (1638), ואחר ניסה להרחיב את גבולו. כיון שהיה תחום על-ידי בני דילא מצפון, א-סמלאלי ממערב והמדבר מדרום, ניסה את מזלו לעבר צפון-מזרח, גייס לעניינו את השבטים שוחרי הקרבות של גואיר-עלית, כבש את וג'דה, פשט על אזור תלמסאן והגיע אפילו עד לאגואת. התורכים פתחו אז במשא ומתן וגמרו, כי מולאי מוחמד ייעצר בשערי תאפנה. מעתה היו לו אזור השפעה רחב-ידים והוא נעשה אישיות רבת עצמה. ב-1649 הזעיקוהו יושבי פאס נגד בני דילא, ששלטונם נעשה בלתי נסבל. הוא חש לעזרתם, אבל לא יכול להחזיק מעמד בעיר מול מתקפת-נגד של המרבוטים של דילא וחזר לתאפילאלת חפוי- ראש.

מולאי אל-רשיד

משנסתלק אחרון הסעדים נשארה ממלכת מראכש, בידי הקאיד של שבנאת, תחומה בין האטלס העליון ואום א-רביע. באטלס התחתון ובמול-האטלס שלט בו-חסון א-סמלאלי שלטון בלי מצרים, והמרבוטים של דילא נשארו אדוני ממלכת פאס, אף כי אזור טנג׳ר, גארב, הריף ואפילו פאס ג'דיד נטו להתחמק ממרותם. מה גם שמלך תאפילאלת, לא זו בלבד שלא היה יכול לסמוך על אחיו מולאי אל-רשיד, אלא היה לו מקום לחשוד בו כיריב.

מולאי אל-רשיד מיהר לעזוב את תאפילאלת ב-1659 וביקש מקלט אצל יריביהם המסורתיים של הפילאלים, אבל לא יושבי דילא ולא הקונדוטייר ששלט בפאס רצו לשמור בין חומותיהם אורח כה מסוכן. הוא נאלץ לחפש את מזלו באזור המסוכסך של מרוקו המזרחית, תחילה בארץ הקבדאנה (בין מלילה ושפך המולויה), אחר-כך אצל בני סנאסן, שם זכה לתמיכת השייח' אל-לוואתי והמסדר שהוא היה בו, בלי ספק, אישיות נכבדה. בעת ההיא, בפעולה נמרצת, שהיתה לאגדה וזיכרה המשובש נקבע בחג שנתי של סולטן הטולבה, הוא רצח בפאס יהודי עשיר מן הכפר דאר אבן משעל (בהר בני סנאסן), שאולי הצליח למלא תפקיד חשוב בארץ. ביזת עושרו של היהודי איפשרה לו להתארגן ולאיים על שכניו. האגדה מייחסת לו רציחות נוספות והחרמות רכוש, שלא היו מן הסתם אלא העתקי ההרפתקה הראשונה. עובדה בדוקה היא, כי מולאי א-רשיד ניצח במישור אנגאד, שיושביו תמכו בו, את אחיו, שנפל בקרב (1664). מכאן ואילך לובש ההרפתקן תלות של טוען לכס השלטון. פאס הרגישה בסכנה, אבל מולאי א-רשיד העדיף להבטיח לעצמו תחילה בסיס בטוח ומקום מקלט בתאפילאלת.

משם ניהל את מערכתו הראשונה נגד שליט הריף, השייח׳ אעראס, שסירב להכיר בו ואשר עוינותו העמידה בסכנה את תכניות מתקפתו נגד פאס. השייח' הזה, משהפסיד במערכה נגד שבטים יריבים, פנה למסחר ונתן דריסת רגל לסוחרים אנגלים במפרץ אלבוזם (אל-מזמה= אלהוסמאס). מיד התארגנו הצרפתים לקחת חלק בסחר עם הריף. הם ראו, לא בלי אהדה, את נישואיו של צ' רלס השני עם קתרינה מפורטוגל, שהביאה לאנגליה את נמל טנג׳ר, שהספרדים רצו בו(1661) ואילו מאזארן זלזל בו שמונה-עשרה שנה קודם לכן, אבל נבהלו עד מהרה מפני התצפיות האנגליות על הנקודות האסטרטגיות בחוף הריף. שיוטיהם של בופור ונושז לשם סיורים באיי אלבוזם, זאפארין ושפך המולויה אולי בישרו, ברוחו של קולבר, הקבלת מערך קבוע בחוף מרוקו, כזה שהקימו לימים בחוף אלגייריה, בדג'ידג׳לי.

הסוחרים הם שהחלו מחדש בביצוע תוכניות הנפל של השר. אנשי כספים הקימו את חברת אלבוזם, ביזמת שני אנשי עסקים ממרסיי, מישל ורולאן פ'רזי י, והשיגו מן המלך את הזכות לסחור ואת הרשות לשאת ולתת עם הרשויות המקומיות (1665). אבל בשעה שנחת רולאן פי רזי באלבוזם נשבר כוחו של השייח׳ אעראס בהתקפה מכרעת מצד מולאי א-ראשיד (מארס 1666). השריף, שלא יכול להצטייד בנשק ובסחורות דרך הנכללים המערביים, קידם באהדה, בתאזה, את רולאן פי רזי י. התוצאה העיקרית של סיפורו הנלהב של בן מרסיי הגוזמאי על שליחותו היתה גילוי כוחו של א-רשיד, שהדיפלומטיה הצרפתית ניסתה מיד לתמרנו נגד האנגלים בטנג׳ר. לעומת זאת הכזיבו התקוות המסחריות, שכן שלומיאליותו של רולן פ׳ רזי י, שפעל בשם ״החברה המזרחית״, שהוקנלה ב-1670 והיתה חשודה מאד במעשי ריגול, הכעיסה את השריף, והוא הקים לו מבצר באלבוזם. זמן קצר לאחר מכן כבשוהו הספרדים ועשאוהו לתחנת משמר מבוצרת בשם אלהוסכלאס (1673).

מולאי א-רשיד דחה את גישושי הצרפתים משום שהשתלט בעתים על נמלי מרוקו המערבית וביקש לצאת למאבק נגד הכיבוש הזר. זמן קצר לאחר תבוסתו של השייח׳ עראס נכנם לפאס, ושם הוכרז לסולטן(6 ביוני 1666). מיסד השושלת הפילאלית חגג את נצחונו, לא בזכות תמיכת מסדריו אלא בשל עליונות צבאו. בהשפעת המרבוטים גם עלה בידו לעמוד בפני השפעת השריפים האדריסים, שתמכו בו וסיפקו לו את סגל המח'זן שלו.

עד כה לא היו בידי הסולטן אלא ארץ אנגאד, אזור תאזה, תאפילאלת, הריף ופאס. לאחר קרבות קשים גירש מגארב ומאזור טנג׳ ר, שם תמכו בו התורכים ולעתים גם האנגלים, שודד-ים נועז, גילאן, שנסוג לאלגייריה (1669), הביס את צבא המרבוטים של דילא והרס את הזאויה שלהם (1668), כבש את מראכש, שם עשה טבח גדול בשבאנאת (1669), כבש לבסוף את מצודת אילג(1670) ושבר, למשן־למעלה ממאה שנה, את כוח המרבוטים של האטלס התחתון.

בסלא מצא הסולטן ארגון משוכלל של שוד הים, והוא החליט שלא לדכאו אלא לנצלו לטובתו. סיוריהם הימיים של ז׳ אן דיאסטרה ושטו-רנו, המצור הימי והפגזת סלא ולכידת כמה אניות פיראטים לא הסיטוהו מתכניותיו, ממש כשם שהמשא והמתן לא הניעהו לשחרר את השבויים הנוצרים. על אף תקופת שלטונו הקצרה ורבת המלחמות הצליח להקים כמה מבנים מפוארים. בין השאר בנה, מטעמים אסטרטגיים, גשר על הסבו, מהלך 4 ק״מ מפאס, עשוי שמונה קשתות חומר לא-שוות ואורכו 150 מטרים, חיזק את חומות פאס אל-באלי ובנה את הקצבה של חמיס (היום שרארדה), שנועדה למגורי השראגה של מרוקו מיזרחית, שעשאם לשבטים גישיים. ועוד בנה בפאס, שהעדיפה כנראה על פני שאר מקומות, ׳במקום מדרסה קודם, שטומא כביכול במעשי הוללות של התלמידים, את מדרסת א-שראטין, שמבנהו הארכיטקטוני ועיטוריו, על אף קסמם, כבר התרחקו מן הטוהר המריני.

במראכש לא הירבה לשבת. הוא בא לשם כדי לדכא מרד של אחד מאחייניו, וסוסו, שהשתולל בגני אגדאל, השליכו על ענף עץ תפוז שפצפץ את ראשו. הוא היה רק בן 42 שנים (1672).