אלי פילו
מולאי רשיד, מייסד השושלת העלאווית.
מולאי רשיד, מייסד השושלת
מעולם לא היתה שושלת שהתגאתה כל־כך ביחסיה הטובים עם היהודים כשושלת העלאווים. ובכל־זאת! יש אגדה עקשנית, שאובה מסיפורי אלף לילה ולילה, הגורסת שהמעשה אשר בעקבותיו נוסדה השושלת היה רציחת ״המלך היהודי״ של טאזה, אהרן אבן משעל, ש״מלך״ כביכול על המבצר הזה החולש על הגישה לאלג׳יריה.
לפי האגדה היה אותו אבן משעל עריץ תאב־בצע שלא ידע שובעה, והיה מפיל אימתו על נתיניו המוסלמים, מנחילם השפלות ועלבונות בלתי־נסבלים, ופעם אחת בשנה, בחג־השבועות היהודי, חייב אותם לצרף בתולה מוסלמית צעירה להרמונו הגדוש.
הנצחון הנחשב ביותר המיוחס למולאי רשיד (1672-1664), מייסד השולשת העלאווית, היה כביכול דווקא מעשה־הרצח שפטר אותו מעונשו של ״השליט היהודי״ של טאזה. כדי להשיג את מטרתו חיבל הסולטן כביכול תחבולה לא־תיאמן: הוא התחפש לנערה עולת־ימים כדי לבוא על מקומה של הבתולה שהובטחה לאותו אהרן והסתיר ארבעים מחייליו בכדים ובארגזים שאמורים היו להכיל מתנות לרוב. משחדרה חבורת הלוחמים להרמון, שאנשיה טולבה (תלמידים) מן הזאויה של השריף לואטי, סמוך לטאזה, שחטו את העריץ ואת עושי־דברו, וכך זכה מולאי רשיד באוצרותיהם המופלגים – וכך גם מצאה ידו לגייס חיל־צבא ולכבוש את פאס. השושלת העלאווית יצאה לאוויר העולם.
הטולבה מן המכללה הקירוואנית שבפאס נהגו מאז לחוג את זכר המאורע מדי שנה בשם חג הטולבה, אבל שום היסטוריון רציני אינו נותן אמון כלשהו בבדיה הזאת. מובן שלא לחינם בדו אותה ומסרוה מדור לדור. את רציחתו של אהרן אבן משעל שלאמיתו של דבר לא ״שליט״ היה אלא רק סוחר עשיר – יש לתלות לאו דווקא באנטישמיות אלא בחמדת־הבצע.
בזיכרונם של היהודים לא נשאר כל זכר למאורע זה. אדרבה, ב״דברי הימים״ של קהילת פאס מוצג מולאי רשיד כמי ״שאוהב מאוד את בני ישראל״. דווקא במלאח, בביתו של ראש הקהילה, יהודה מאנסאנו, עתיד היה הסולטן החדש לבלות את לילו הראשון בפאס, בטרם ישלים למחרת היום את כיבוש העיר. יחסיו המצוינים של מולאי רשיד עם היהודים נעשו אגדיים עד כדי כך שזיכו אותו בכינוי ״מלך היהודים״! כאשר הדביר, ב־1668, את העיר דילה, אחוזת־שלטונם הדתית של אויביו המסורתיים, ראה חובת־כבוד לעצמו לשמור על חייהם ורכושם של היהודים, כמסופר בדברי הימים של קהילת פאס:
" אחר־כך הלך המלך מולא״ ארשיד לעיר אזאוו״א שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו, רק הביאו חי לפאס. ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא ייצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחוצות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה: הגלה את הפלשתים (הברברים) שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז' והרג מהם. ועל היהודים ציווה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וגופם וכל אשר להם… והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאוו״א לכאן לפאם.
בן שלושים־וארבע היה מולאי רשיד כאשר ירש את כיסאו של אחיו הבכור, מידי מוחמר, שממנו שאל את האסטרטגיה של כיבוש העיר פאם ממזרח, בדרך טאזה. לא די שהיה איש עשוי לבלי חת אלא גם ניחן בבינה מדינית עילאית. הוא השלים את כיבושה של מארוקו בהשתלטו על מראקש ב־1669. כעבור שלוש שנים מת מיתה טראגית בגיל 42 שנה, ב־9 באפריל 1672, תוך כדי ״פנטזיה״ במטעי התמרים.
היהודים ביכו מרה את הסתלקותו של מלך שהביא להם פריחה ובטחון. נסיבות מותו – ראשו התנפץ אל ענף של עץ כאשר יצא סוסו בדהרה – הזכירו לקהילה הלומת־הצער את אחריתו של אבשלום, בנו של דויד המלך. ולא היה דבר שממנו התייראה יותר מאשר מתקופות בין־המלכויות, על שלל צרותיהן הרגיל. אך הפעם לא התעכבה העברת השלטון ולא היתה כרוכה בזעזועים. קשריהם החברתיים של היהודים ועושרם היה להם חלק בהישג זה.
La dynastie alaouite — ou les Alaouites, Alawites (de l'arabe [‘alawī], « descendant d'Ali », gendre du prophète Mahomet.) — est une dynastie qui règne sur le Maroc depuis la seconde moitié du xviie siècle. Venus du Hejaz, ils s'installent au Tafilalet, les Alaouites deviennent sultans du Maroc à la suite d'une période d'instabilité ayant suivi le décès du dernier sultan de la dynastie des Saadiens en 1659 et durant laquelle le pays est morcelé en plusieurs États indépendants, l'autorité centrale échouant aux mains des Dilaïtes. Moulay Rachid, troisième prince alaouite du Tafilalet, réunifie le pays entre 1664 et 1669 et réinstaure un pouvoir central, marquant ainsi le début de la dynastie alaouite du Maroc, qui est toujours à la tête du royaume de nos jours.
Les veilleurs de l'aube-Victor .Malka-Des ornements à la prière
Des ornements à la prière
Qu'ils soient signés par des poètes de l'espace andalou ou par des rabbins versificateurs marocains, ces poèmes ont une particularité : ils ont d'abord été écrits pour être chantés et pour accompagner les offices religieux. Ils ont en priorité une fonction liturgique. C'est une poésie sacrée. Une poésie de la méditation et de l'introspection, non de l'évasion ou du divertissement. Un poète a judicieusement qualifié ces pièces, ainsi qu'on l'a noté précédemment, « d'ornements à la prière ». Il s'agit de la rendre plus belle, plus joyeuse et plus populaire. Ce qui ne veut pas dire que ces pièces poétiques ne soient pas également lues, ou bien qu'à la lecture elles perdent quoi que ce soit de leur pouvoir d'inspiration ou d'émotion. Mais souvent, l'auteur a pensé, en même temps qu'il cherchait une rime plus ou moins riche, à un air spécifique appartenant à tel ou tel mode de l'art musical andalou. Chaque langue a son rythme, ses exigences, son génie. Et sa musique intérieure. Cependant, les différents poètes dont les œuvres figurent dans l'anthologie Chir Yedidout ont souvent écrit en ayant sous les yeux (mais le plus souvent en mémoire) le texte classique arabe relatif à l'extrait musical. Ils veillaient également à imiter autant que possible le style et les techniques de composition utilisés par les poètes-musiciens arabes. Le chant, en l'occurrence, est une des expressions possibles de la poésie. Il est inséparable du texte. Et la poésie en est le fidèle auxiliaire. L'auteur du livre des Psaumes n'écrit-il pas : Tes préceptes sont devenus pour moi un sujet de chants dans ma demeure passagère ? (Ps 119, 54). Comme si c'était le texte qui donnait au chant sa véritable signification. Par ailleurs, voulant insister sur la force que représentent la poésie et le chant, une légende talmudique (Sanhédrin. 94 a) prétend que, dans un premier temps, Dieu a voulu désigner le roi Ézéchias comme Messie d'Israël. Pourquoi y a-t-il finalement renoncé ? N'est-ce pas – ajoute la légende – parce que ce monarque n'a pas pris l'initiative de chanter lorsqu'il a été sauvé des griffes d'un de ses ennemis ?
Voici comment un homme de lettres comme Georges Pompidou, ancien président de la République, définit dans un de ses ouvrages1 la poésie :
Lorsqu'un poème ou simplement un vers provoque chez le lecteur une sorte de choc, le tire hors de lui-même, le jetant dans le rêve ou, au contraire, le contraint à descendre en lui plus profondément jusqu'à le confronter avec l'être et le destin, à ces signes se reconnaît la réussite poétique.
Si l'on juge les poèmes des hommes qui, durant des siècles, ont écrit pour la synagogue marocaine, à l'aune de la définition de cet ancien agrégé de lettres, alors il ne fait pas de doute qu'ils sont, pour la plupart d'entre eux, des poètes inspirés et accomplis. Ils ont d'ailleurs été perçus et traités comme tels par leur communauté tout au long de leur vie. Pourquoi la poésie ne se trouverait-elle pas aussi dans les synagogues ainsi que dans les chants liturgiques qui leur sont consacrés ? Qui peut contester qu'il y a de la poésie – et au plus haut niveau – dans certains récits de la Bible et singulièrement dans certains textes de prophètes tels qu'Isaïe ou Jérémie ? Sans parler de Job et de l'Ecclésiaste…
De même, si l'on se réfère à la définition du poète proposée un jour par l'acteur Louis Jouvet (« Qu'est-ce qu'un poète ? C'est une cicatrice ! »), alors ces rabbins et ces lettrés ont plus d'un titre à faire valoir pour se prétendre poètes. Car des cicatrices, ils en ont plein l'âme. Ils n'ont même que cela…
La poésie peut assurément se trouver partout. On la rencontre chaque fois qu'un texte provoque chez son lecteur joie ou mélancolie, rire ou larme, tristesse ou espérance, méditation ou compassion.
Un de ces poètes, David Elkaïm – linguiste et polyglotte, habité par le génie, considéré, ainsi qu'on l'a vu, comme le plus grand poète de l'histoire des juifs du Maroc – s'est spécialisé dans un genre poétique spécifique aux pays d'islam : la ksida. Le terme veut dire « objectif ». Il s'agit d'une sorte de ballade arabe dans laquelle le poète raconte une histoire, développe longuement ses idées, défend ses objectifs et expose, in fine, sa morale. C'est une poésie populaire dans le meilleur sens du terme.
מבצע יכין-עלייתם החשאית של יהודי מרוקו לישראל-שמואל שגב
ואילו בפריס, פינתה ממשלת מנד פראנס, ב – 6 בפברואר 1955, את מקומה לממשלת אדגאר פור. מנדס פראנס עמד
בראש ממשלת צרפת שבעה חודשים בלבד. אך התגברות מעשי הטרור במרוקו, המרידה באלג'יריה, והסיוע המצרי הפעיל לתנועות השחרור הערביות בצפון אפריקה, הגבירו בפריס את התחושה כי מדיניותו הפייסנית של מנדס פראס פשטה את הרגל. בדומה להלוך הרוחות בישראל, כן גם בצרפת התחזקה ההרגשה, כי דרושה יד תקיפה כלפי מצרים וכלפי המורדים באלג'יריה ובמרוקו. תחושה זו חיזקה את מגמת ההתקרבות בין צרפת וישראל וממשלת אדגאר פור הייתה משוכנעת שסיוע לישראל נגד מצרים – מחלש בסופו של דבר, את יכולתה של מצרים לסייע לאלג'יריה.
הידוק היחסים בין ירושלים לפריס שיפר את יכולתה של ישראל לעקוב אחר מצבם של היהודים בצפון אפריקה, ובעיקר במרוקו. אך החרפת המצב הפנימי במרוקו וערעור הביטחון הציבורי שם, הגבירו בישראל את המאבק לביטול מדיניות הסלקציה, ולהכרזת העלייה ממרוקו כ " עליית הצלה ". בתשובה להצעה לסדר היום של ח"כ בר-יהודה, הביא שר האוצר, לוי אשכול, ב – 23 בפברואר 1955, תוכנית דו שניתי להעלאתם של 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה, מרביתם ממרוקו. בנאום בכנסת, אמר אשכול : " אין בישראל שום מניעה להמשך העלייה, יען כי חוק השבות מבטיח זכות עלייה לכל יהודי המבקש לעלות ארצה. אלא שבעיית היסוד העומדת לדיון והדורשת פתרון דחוף היא שאלת האמצעים הכספיים העצומים וכאן יש לנו מגבלות מצערות ". אשכול הוסיף : " החל מחודש אוגוסט 1954, נתחדשה העלייה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה שלנו היא כי במרוצת 12 החודשים הקרובים, אפשר יהיה להביא בדרכים המאפשרות גם קליטה, כ – 30 אלף איש. על הממשלה ועל " המוסד לתיאום " לדון בכך ולהחליט כיצד לטפל בנושא זה. אפשר לחזור אומנם לדרך שהלכנו בה עד כה, בעת העלייה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ; ואפשר לנהוג עוד פעם בשיטה של מחנות מעבר, ממחנות למעברות והמעברות להתיישבות, אך אשפר אולי גם להיאחז בדרך של תוכנית דו שנתית או תלת שנתית ".
אשכול ציין כי הוא עצמו מצדד בתוכנית דו שנתית להעלאתם של 60 אלף עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אומר, אפשר יהיה להימנע מחבלי קליטה קשים ומיותרים ולמנוע אחר כך ירידה. אשכול סיים באומרו : " לו היה קיים צורך להעלות בבת אחת את כל 300 אלף יהודי מרוקו, אזי עם כל הרצון הטוב – היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, וזאת מפאת המצב הכלכלי בארץ ומשום היענותו הרופפת של העם היהודי למבצעי העלייה והקליטה. מוטב, אפוא, להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית, לטובת מדינת ישראל והעולים גם יחד ". מתוך הערה זו היה ברור שאשכול מתנגד לרעיון כי העלייה מצפון אפריקה, תיחשב " עליית הצלה " ועל כן יבוטלו לגבי כללי הסלקציה. אך מאחר שבאותה שנה עמדו להיערך בחירות חדשות לכנסת, קיים היה חשש שנושא העלייה ינוצל לניגוח הממשלה במלחמת הבחירות. כדי לצקת תוכן ממשי לדברים שאמר לוי אשכול בכנסת, כינס ראש הממשלה, משה שרת, ביום ה 28 בפברואר 1955, התייעצות בין כמה אישים המעורבים בנושאי העלייה והקליטה. בהתייעצות נטלו חלק לוי אשכול, גיורא יוספטל, ברל לוקר, אליהו דובקין, יצחק עילם – מנכ"ל משרד העבודה – ודו טנא – מנכ"ל משרד השיכון.
אשכול פתח והסביר כי בתקציביהן של ממשלת ישראל והסוכנות היהודית גם יחד, אין מספיק אמצעים למימון עלייתם של 25 אלף יהודים, בשנת 1955. אך נוכח ההתפתחויות בצפון אפריקה, תובעת הסוכנות היהודית להגדיל את מספר העולים ל – 40 אלף. אשכול אמר כי קיימת תוכנית להקמת 100 משובים עם 10 אלפים משפחות המונות 100 אלף נפש. אך לדעתו " לא יקרה שום אסון ", אם תוכנית זו תתבצע במשך 4 שנים ולא בתקופה קצרה יותר.
גיורא יוספטל, שבדרך כלל נימנה עם חסידי הסלקציה, היה מודע עתה לחומרת המצב בצפון אפריקה והוא הציע להגדיל את מכסת העלייה ב – 10 אלפים נפש. גם אליהו דובקין צידד בכך. אולם אשכול דחה הצעה זו בתקיפות. הוא אמר כי אין לו כסף למימון הגידול בעלייה ואף לא מקורות תעסוקה חדשים. הוא הזכיר, כי בישראל שורר כבר מחסור בעבודה וכי שרת העבודה, גולדה מאיר, תובעת במפגיע להעסיק את המובטלים בעבודות דחק שונות. אז מנין יבוא הכסף ? יוספטל ודובקין הציעו לגייס את הכסף הדרוש לכך בישראל עצמה – אם על־ידי הגדלת מס ההכנסה, או על־ידי ביטול הסובסידיות והטלת מס על חומרי בנין.
Le Judaisme Meknassi aores la mort de moulay Ismail-un siecle de troubles- Robert assaraf
Les trois juges du tribunal fassi, rabbi Yaacob Abensour, rabbi Shmouel Déry et rabbi Shmouel Elbaz se prononcèrent donc en faveur de Moshé Mamane :
Nous avons été conviés à donner notre avis au sujet de l'affaire du respectable et érudit Moshe Mamane qui, depuis des années, acquitte une quote-part d'impôt supérieure à tous les autres contribuables. Cette année, il a été victime, comme on le sait, de retours de fortune qui l'ont fait plier sous le poids du fardeau. Il sollicite comme mesure exceptionnelle de justice que, désormais, on abandonne cette coutume d'imposition. Nous avons trouvé sa requête justifiée pour maintes raisons ; En conséquence, nous statuons qu'il est redevable de la règle de ne verser qu'une quote-part à hauteur de la contribution du second dans l'évaluation.
Le tribunal de Meknès refusa toutefois d'entériner cette décision, ouvrant ainsi un conflit qui ne se termina qu'avec la mort de Moshé Mamane, assassiné dans sa maison, en 1763, par des voleurs.
Le Juif meknassi le plus influent de l'époque fut sans nul doute l'homme de confiance du souverain, Mordekhay Chriqui. Natif de Marrakech, il y avait fait la connaissance de Sidi Mohammed IV, alors gouverneur de la ville. Lors de l'accession au trône de son protecteur, il fut nommé par lui chef de la communauté de Meknès où il transféra ses affaires. Tous les chroniqueurs de l'époque soulignent, que, contrairement à la tradition de réserve et d'humilité des dhimmis, il avait fière allure, portait des habits somptueux et montait à cheval sans que nul osa lui en faire la remarque. Très dévoué à sa communauté, il n'avait pas hésité à user de son influence pour convaincre Sidi Mohammed IV d'éloigner de la Cour son fils préféré, Moulay Lyazid, qui se distinguait déjà par sa haine pour les Juifs. Le poète de la communauté de Meknès, rabbi David Hassine chanta ses louanges dans on recueil de poèmes Téhila Lédavid :
Lui, qui avait la force et le courage de faire face aux autorités,
Sans que jamais la crainte l'effleure,
Contre l'escroquerie et l'exploitation des faibles, il veille.
Ses paroles aux rois sont écoutées comme autant de clous plantés.
Devant lui, les grands plient
Dieu nous a dotés d'un chef aux heures d'épreuve
Les autres Juifs de Cour, notamment les négociants de Mogador, étaient très loin d'avoir les mêmes qualités. L'appât du gain les poussa à se lancer dans des conflits fratricides. C'est ainsi que deux Juifs originaires de Tunisie, les frères Attal, cherchèrent à prendre la place de leurs coreligionnaires marocains. De concert avec les commerçants chrétiens, ils soudoyèrent le roi pour prendre la succession des tajjar-es-sultan. En 1789, un avant sa mort, le vieux souverain ordonna aux titulaires juifs de ce titre de céder aux marchands chrétiens de Mogador les fonds du Trésor qu'ils géraient ainsi que les marchandises leur appartenant en propre. C'était là un surprenant changement d'attitude de la part d'un souverain qui avait jusque-là ouvertement favorisé les négociants juifs marocains. Pour ces derniers, une période sombre allait s'ouvrir avec le règne de Moulay Yazid. Même s'il ne régna que deux ans, de 1790 à 1792, Moulay Yazid fut l'un des souverains marocains les plus hostiles aux Juifs. De mère anglaise, ce jeune prince était connu pour son tempérament rebelle et colérique. A plusieurs reprises, il s'était révolté contre son père mais avait toujours réussi à obtenir son pardon. Excellent cavalier ; tireur d'élite ; il s'était attiré une grande popularité par son fanatisme religieux. Il manifestait une haine farouche contre tous les infidèles, et plus particulièrement contre les Espagnols et les Juifs.
Pour mettre un terme à ses intrigues et essayer de le corriger ; son père l'avait envoyé en pèlerinage à la Mecque. Il en était début 1790 par voie de terre, à travers l'Algérie, plus décidé que jamais à détrôner son bienfaiteur. Il se trouvait dans le Rif lorsque lui parvint la nouvelle de la mort de Sidi Mohammed IV ainsi que le rapporte la Chronique de Fès :
A la fin du mois de Nissan (avril), parvint de Rabat la mauvaise nouvelle de la mort du sultan Sidi Mohammed, que Dieu l'ait dans sa miséricorde. Toute la ville fut en émoi et un trouble profond saisit les Juifs et les Gentils… Tout le monde se sauva et enfuit son argent. Le lendemain, tous les Gentils se réunirent et proclamèrent souverain l'un des fils du sultan défunt ; Moulay Yazid… Nous pensâmes retrouver le calme ; car on annonçait que la paix s'était faite dans tout le pays…
Les naïves espérances des Juifs furent cruellement déçues. Dès son arrivée à Tétouan, le nouveau monarque annonça son programme : conformément à l'accord passé avec ses partisans berbères de la tribu des Amhaous, il s'était donné pour mission d'exterminer tous les Juifs du royaume. Pour réveiller les ardeurs de ses partisans, il promit une récompense de dix meqtal à qui lui apporterait la tête d'un Juif. La sentence était tellement sans précédent qu'un des cadis lui fit remarquer qu'elle était contraire aux commandements du Prophète. Selon ce cadi, il y avait une solution non moins radicale : dépouiller les Juifs de tous leurs biens. Il est bien connu qu'un homme pauvre vaut moins qu'un mort. Trouvant l'avis astucieux, Moulay Yazid ordonna de commencer par la première communauté rencontrée sur sa route ; celle de Tétouan.
דברי הימים מכנאס-ר' יוסף משאש ז"ל
פד
פ׳ הנז׳.
ידידי החה״ש, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום.
שלום.
קח נא עוד ידידי מן המוכן, במבוי בן עטאר, יש עוד ביהכ״נ בסוף המבוי, פתחה במזרחה בפנת המבוי לימין הנכנס למבוי, ארכה יתר על רחבה, יש בה ב׳ היכלות, אחד באמצע מערבה, ואחד בעלית קיר שבצפונה. התיבה באמצע, פני הש״צ למזרח. יש בדרומה עזרת נשים גבוהה סמוכה לתקרה, ספר לי זקן אחד ששמע מאבותיו, שהעזרת נשים בנה אותה הנגיד כה״ר משה ן׳ עטאר ז״ל, שהיה בזמן קדמון, זה יותר ממאתים שנה, שלא ברצון חכמים, שהיו מעכבים שלא לעשות עזרת נשים בביהכ״נ, משום הרהור, ומשום שיחה, ע״כ. יש בה כוסות וספסלים וכו' בחברותיה, מתפללים בה כשמונים נפש. היא היתה נקראת בזמן הקודם ע״ש הנגיד בהר״ס ן׳ עטאר הנ״ל, כן מצאתי שמה בפס״ד ישן בש׳ תקי״ו לפ״ק, ובשטר אחד בש׳ תק״ע לפ״ק מצאתי שמה ע״ש החכם כמה״ר חסאן ן׳ לחסין זלה״ה, אפשר שהוא קנה אותה, וחזרה ליקרא על שמו, ואך עתה היא נקראת בפי הכל ע״ש הרה״ג המפורסם כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זיע׳׳א, נתבש״מ ש׳ תקע׳׳ח לפ״ק. ושמעתי מכמה זקנים, וכן יש תחת ידי, ספר קטן של מעשיות בכת״י, בלשון ערבית, משנת תרי״ח לפ׳׳ק, וזה העתק מה שצריך לנו בעברית: בזמן הרה״ג כמוהר״ר שמואל ן׳ ואעיש זצ״ל, צדו הפלשתים מהיער לביאה אחת חיה, והביאוה דורון למלך, והכניסה לגן אחד ברחוב הישמעאלים, וקשר אותה בצוארה בשלשלאות של ברזל, ומנה עליה ערבי אחד להאכילה ולהשקותה, ויום אחד נתקה השלשלת וברחה חוץ לפרדס, והזיקה הרבה ישמעאלים, ואז גזר המלך על היהודים, לתת לו חצר אחת ברחוב היהודים, בחשבו שאף אם תצא ותזיק, תזיק רק ליהודים, ומה בכך ? והוציאו הרבה שוחדות על זה ולא הועילו, ונתנו לו חצר אחת (שמעתי שהיא החצר הראשונה לימין הנכנס למבוי אלעטארין, שעדין נקראת ״צא״ר אלביי״א״, דהיינו חצר לביאה, ע״ש המעשה).
והביאו אותה שם וקשרו אותה בשלשלת ברזל, והערבי הממונה עליה היה בא אצלה בבקר ובערב לתת לה די מחסורה, וערב יום אחד הניח הפתח פתוח בשוגג או במזיד, ובאשמורת הבקר בעוד לילה, נתקה עוד השלשלת ויצא׳ לחוץ, ומפני שכל החצרות היו סגורות, לא מצאה מקום ליכנס, והיתה משוטטת בעיר, עד שהגיעה לביהכ״נ של הרב הנז׳, שהיתה פתוחה, והיה הרה״ק הנז', קורא שם כדרכו בכל יום, בקשות הבקר, והתחילה לנהום עליו, והוא לא ידע שהיא הלביאה, רק חשב שהוא כלב, והכה אותה במטהו, והיא נוהמת, ויוסף להכותה להוציאה מביהכ״נ, ובאותה שעה בא הממונה עליה, ועמו מעבדי המלך, להוליכה אל המלך, שרצה ליתנה במתנה לשר אחד גדול, שהיה נוסע באותה שעה, וכשלא מצאוה בחצרה, התחילו לחפש אחריה, עד ששמעו נהמתה ממכות הרב שהיה מכה אותה, ואז הלכו אחר הקול, והמה ראו כן תמהו, ותפשוה והוליכוה, ואז נודעה קדושת הרב זיע״א גם לעיני הגויים. ע״כ. שלוחי צבור ששמשו בה, הם: הרב הקדוש הנז׳ וזרעו אחריו, בנו הרב כמוה״ר משה זלה״ה ובן בנו אשר הכרתיו כד הוינא טלייא, החכם הותיק כהה״ר יוסף ז״ל, ועתה משרת בה החכם כהה״ר מכלוף ן׳ שטרית הי״ו, וה״ר רפאל ן׳ לחסין הי״ו, מזרע הרב כמה״ר חסאן הנ״ל זלה״ה. וגם בני דודי כמוהר״ר דוד זצ״ל, שהם החכם כמה״ר יעקב וכהה״ר אברהם אחיו ישצ״ו, שמשו בה שלוחי צבור איזה שנים, הבית הקדוש הזה שמש ישיבה לת״ת להרה״ק הנ״ל, אשר ראיתי במכתב עדות מש׳ תר״ז לפ״ק, שבחצר שלפניה היה מלמד תשב״ר חכם אחד שמו ר׳ דוד עטייא ז״ל, והיו התנוקות נכנסים בפתח אחד קטן, שהיה בביהכ״נ פתוח לאותה חצר, והיו מפריעים את הרב ותלמידיו מלמודם, ועמד הרב וסגר אותו פתח, ע׳׳כ. וגם מו״ר הרה״ג כמוהר״ר שלם משאש זיע״א הרביץ בה תורה איזה שנים, כאשר שמעתי מתלמידיו, גם למדו בה תשב״ר בני מור דודי כמוהר״ר דוד הנ״ל, ועמהם החכם כמה״ר יוסף אלבאז ישצ״ו, ואנא נפשאי למדתי אצלם תנ״ך. ועתה היא רק לתפלת שמ״ע, ולמשכימי קום בלילות החורף בעוד לילה לומר שם שירות ותשבחות ובקשות, יתקון חצות. זהו מה שיכולתי להשיג עתה להודיע לכבודו, ובמוצאי חג הסוכות אגמור את הכל בעה״ו. ואך יואל נא כבודו לשלוח איזה כסף, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
המומר-נהוראי מאיר שטרית-המומר
המומר- הסיפור המלא
לפני חמש שנים, מיד לאחר חג הפסח, באה מפי עדים רבים הבשורה המרה: שלמה, בנה של משפחת בן־חיים, המיר את דתו, שינה שמו למוסא ותחת שם משפחתו הוא נושא כעת את השם עבד־אלחק. כל בני הקהילה, עד האחרון שבהם, התגייסו למאמץ הגדול למנוע את מעשה הטומאה. כל הדרכים מוצו עד תום, אך לשווא. שלמה התאהב באיסלאם. הוא חבש מצנפת בד לבן, לבש בגדי משי לבנים כשלג והחל עובר מדי יום שישי מול עיניהם הבוכיות של יהודי העיירה בדרכו למסגד, כדי להשתתף בתפילה השבועית.
רכוב על סוס לבן, כנסיך, היה שלמה־מוסא מובל בתהלוכת שמחה, בעוד הגברים הערביים קוראים סביבו בקול גדול ״אללה אול אכבר״ וידיהם מונפות כלפי שמיים ובעוד נשותיהם שורקות לעברו שריקות שמחה ומפזרות עליו ועל סוסו פרחים ומתיזות עליהם מי־בושם.
תהלוכתו של שלמה־מוסא היתה לבושתם ולחרפתם של יהודי העיירה. בעת התהלוכה הסתגרו בבתיהם. רק הסקרנים מביניהם הציצו בעד לחלונות או מעבר למעקות הגגות, וכך גם הילדים, שלא ניתן היה למנוע מהם את היציאה החוצה וההתבוננות במומר, המחייך אליהם ומנופף בידו לשלום מעל סוסו.
״אתה נראה כמו מרדכי ממגילת אסתר״, קרא לעברו פעם שמעון, הגדול בחבורת הילדים, בקולו החזק.
או־אז החלו הילדים האחרים להתווכח עימו, לפי שמרדכי הציל את היהודים מידי המן הרשע ואילו שלמה משפיל אותם בעוזבו את משפחתו.
״רק נזכרתי במה שלמדנו על מגילת אסתר״, התנצל שמעון. ״אבל שלמה נראה שמח במה שעושים לו הערבים, ולא חושב בכלל על השפלת הוריו ושאר היהודים בעיירה״.
״אללה אול אכבר!״, זעק שלמה המומר לעבר הילדים, שפרצו בצחוק ואחר־כך בבכי, על שלמה ששוב אינו חברם ואינו משתייך ליהודים.
מדי יום שישי שב ונתחדש אבלם של בני משפחת בן־חיים וכלימה שבה וכיסתה את פניהם. כליפא, האב, היה מהלך שבועות רבים וכובע הגלביה השחורה על ראשו, משתדל להימנע מכל מגע עם הסובב אותו. גם את חנותו סגר, לפי שלקוחותיו היו ערבים, והם שגזלו ממנו את בנו, את שלמה. ללא נשוא היתה כלימתו, אך למרות רחמיהם עליו לא חסכו ממנו יהודי העיירה את לשונם החדה, העסיסית, החותכת־רכיל. ״לי מנהום ימשי ליהום״, היו מלהגים על משפחת בן־חיים: מי שנוטה אליהם, לערבים, שיילך אליהם. ועם זאת הלכו כמה נשים אצילות־נפש וגאות ביהדותן לבית המשפחה וקיימו שם את חובת האבל על המומר, ה׳לוקאף׳, המעמד.
משך שעתייים תמימות, בקול צער, בנהי ובשריטת הפנים התקיים מעמד זה. הן עמדו זועקות, מקוננות ומבכות מרה את אבדן הנפש היהודית מחיק העם הנבחר. בסוף הטכס הלבישו הנשים את אימו של שלמה בשחורים, הושיבוה על הארץ ופיזרו על ראשה אפר. בצאתן שטפו הנשים ידיהן, ובלא לנגבן העבירון אחת לאחת על הסף ומרחו את האבק שדבק בידיהן הרטובות על מצחן.
בזעקה ״מוות לשלמה המומר״ הסתיים המעמד. ואחר מיהרו, נחפזות, לדרכן.
אולם בכך לא הסתיים המעשה. שמואל הצולע, שרק משום היותו שמש בית־הכנסת לא דחקו מומו לשולי החברה, אזר אומץ ופנה ביום שישי אחד לראש הקהילה היהודית בעיירה, מסעוד וולד סולטנה, בבקשה כי יעשה משהו כדי למנוע את החרפה. כלומר, שידאג כי ירחיקו את המומר למקום אחר.
ברגלו הימנית, הקצרה מרגלו השמאלית, פירכס שמואל בתחנוניו בפני ראש הקהילה. וזה הביט בו ברוך משך תפילת מינחה ולבסוף יצא מבית הכנסת לערבו של עוד יום הממלא את בני הקהילה בושה וכלימה.
כבר בשבת הודיע ראש הקהילה על כוונתו לדרוש מן האחראים הערביים לסלק את המומר מן העיירה, וביום ראשון שלמחרת אכן צעד נמרצות לעבר ביתו של מוכתר הערבים, מוחמד אוחמו, ושטח בפניו את בקשתם של בני קהילתו. אמנם, ראש הקהילה היהודית ומוכתר הערבים היו מקיימים ביניהם יחסי ידידות וריעות משך שנים רבות, אך לבקשה זו לא יכול היה המוכתר להיענות, ויעץ לראש הקהילה לפנות אל המושל הצבאי.זאת, משום שאם תבוא פקודת הסילוק מפיו, לא יוכלו בני העיירה הערביים להתנגד לה. אולם, ראש הקהילה, אשר הכיר את המושל הצרפתי, הנוקשה בדיעותיו ונמנע מכל צעד שירגיז את הערבים האהודים עליו, נרתע מפני עצה זו.
למרבה הפלא קיבל הקפיטן ג׳ורג׳ מארסו את פני ראש הקהילה בחמימות, וכאשר התברר לו, כי בקשת היהודים היא להעביר את שלמה המומר מן העיירה, וזאת בלבד, נענה לה בחיוב, ובו במקום ציווה על מזכירו להוציא פקודה בנושא זה.
״תהיתי מתי תבואו לבקש זאת ממני״, הוסיף המושל ואמר. שלמה המומר נעלם מן העיירה ויודעי־סוד טענו, כי נאסר עליו לחזור אליה עוד.
חמש שנים עברו מאז. שלמה נשכח מלב היהודים וגם משפחתו התנערה ממנו. רק אימו, שרה, נותרה בקדרותה, תוגת אם על בנה הכסיל, אותו ילדה וגידלה באהבה והכניסה למצוות ולו ייעדה כלה יהודית מבנות העיירה. האם לא יכולה היתה לשכחו. צחוק לא ניכר עוד על שפתיה ושמחה לא חדרה שוב לליבה. היא הדירה רגליה מן הרחוב והסתגרה בביתה.
יום אחד חלפה בקרב יהודי העיירה השמועה, כי שלמה חזר לעיירה ושב ליהדותו. נשים רבות, מתמוגגות משמחה, נחפזו אז לבית אימו כדי לברכה. ״מי הרשע שרוצה לשרוף את לבי״, הטיחה האם הכואבת בחברותיה ורדפה אחריהן עד הבאר המרכזית של העיירה, בצווחה כי את שלמה קברה מזמן, ובדרשה כי את הלעג יקבור כל לועג בביתו שלו. למרבה המזל עבר במקום, באותו רגע, מסעוד, ראש הקהילה, שכיבד את האם והבין לליבה. הוא בירכה לשלום והפיג בכך את כעסה.
״את לא מאמינה לשמועה, אבל גם אלי באו ערבים רבים, להודיע לי שהוא מבקש לחזור למשפחתו וליהדותו״, אמר.
״סירבתי לראותו עד שאשוחח איתכם על אודותיו״, הוסיף ואמר לשרה, שלא הגיבה על דבריו ורק האיצה את קצב הליכתה, עד שהגיעו לפתח ביתה. שרה נכנסה לביתה. מסעוד לא הירפה ונכנס אחריה. בבית היו כבר בני המשפחה כולם, ובראשם כליפא, האב, מתדיינים ומתווכחים ביניהם בדבר שמועה זו.
לאחר דין ודברים ביקש כליפא מראש הקהילה, מסעוד, כי יעשה בדבר זה כטוב בעיניו, ומסעוד הודיע לו כי למחרת היום יביא את שלמה לבית־הכנסת.
שמועה רודפת שמועה בעיירה. כולם שומעים ומתלחשים, מסתקרנים ומתווכחים, מופתעים ומצפים לבאות. מחר בבוקר יובא שלמה המומר לבית־הכנסת. אולם, אין זה יאה להכניס יהודי מומר, טמא, לבית האלוהים. אך הלא רק שם, בבית־הכנסת, יכולים לבדוק אותו. אם כך לפחות תוגבל כניסתו לחצר בית־הכנסת, שלא יבוא בתוכו, רחמנא ליצלן. האם יבדוק הרב רחמים את איבר מינו של המומר. והלא גם הערבים נימולים הם.
למחרת המה רחובו של בית־הכנסת מאדם. הכל הסתופפו והתגודדו, מצפים לבואו של המומר החוזר הביתה. ובתווך, בחצר, משפחתו, ובקרב בני המשפחה בולט היעדר האם, שרה, המסרבת להאמין לשיבה זו של מי שקברה בנבכי נפשה, ורק צער וכאב על אובדנו נותרו בה.
״אני שלמה, אני שלמה!״, קרא המומר להמון היהודים שקיבלו פניו בצהלה וקרבו אליו כדי לבחון פרצופו, תמהים איך נשתנה ונתכער, מתריסים כי טומאת הגויים ניכרת בפניו, בעוד השמש, שמואל הצולע, מנסה בכל כוחו לחסום לו את דרכו אל בית־הכנסת, וכוחו בוגד בו.
ההמון פרץ פנימה אחר המומר. איש לא שעה לקריאותיו של ראש הקהילה. כליפא קפץ על בנו בחיבוקים ובנשיקות, מתייפח. שלמה צחק במלוא גרונו.
״למה אתה בוכה, אבא, הרי חזרתי״, קרא שלמה לאביו, החונק אותו בחיבוקו, בעוד הוא עצמו משועשע מן המתרחש סביבו ונהנה מתשומת הלב המופנית כלפיו.
״לך נשק את אימך ואת בני משפחתך״, הורה ראש הקהילה לשלמה המומר, בבקשו לבחון את זכרונו של השב הביתה.
שלמה קם על רגליו, תר בהמון אחר דמות אימו. לשווא. רק באחותו, רבקה, הבחין, וקרא לעברה: ״רבקה, איפה אמא!?״
רבקה פרצה בבכי וקראה קריאה חנוקה מגרונה הצרוד:״עלא סלאמתק יאכוייא!״, ברוך בואך אחי. או אז שטף גל אהדה את בני הקהילה המסתופפים סביב, והיה מי מביניהם שרץ אל שרה, האם.
כאשר הגיעה שרה לבית־הכנסת, והיא מעולפת למחצה, כדי לפגוש את בנה עליו התאבלה חמש שנים, קם שלמה ממקומו. הוא חיבקה, נישקה, החזיק פניה בין כפות ידיו, הביט בה ארוכות בעודה בוכה ולבסוף פרץ בצחוק רם.
״תסלחי לי, אמא, על מה שעשיתי לך״, אמר ונשק שוב על ראשה, המכוסה עדיין במטפחת שחורה, לאות אבל ותוגה.
״תלחמד עלייק שרה!״, ברוך שהביאך עד הלום, נשמעו קריאות מפי נשים רבות לעבר שרה הבוכיה, שתפסה מקומה ליד בנה האובד. הרב רחמים, שישב עד כה בפינתו, קרא לשלמה להיכנס עימו לחדר צדדי שבחצר בית הכנסת. איתם נכנסו פנימה גם ראש הקהילה, מסעוד, השמש שמואל ועוד שניים מאנשי הקהילה. הדלת נסגרה מאחריהם והמון הממתינים החל רוחש חיוכים אלמים ולחישות. הרב בודק את שלמה.
בפנים פתח שלמה את מכנסיו והציג את איבר מינו לפני הרב, המבקש לבדוק את זכר הברית. שלמה עמד וצחק משך כך. אחר סיפר לרב כי טרם נישא והוסיף כי ברצונו לחזור ליהדותו ולחיק משפחתו.
כעבור זמן נפתחה הדלת והרב יצא והכריז קבל עם ועדה: ״שלמה בן חיים הוא יהודי לכל דבר״.
שאגת שמחה החרידה את חלל בית־הכנסת והדהדה בעיירה כולה. עד בתי הערבים הגיעה, אפילו עד לשכתו של המושל החדש, אשר שלח שומר חמוש כדי שיבדוק מה קול ההמון השואג בעיירה.
העיירה ליוותה בחגיגה גדולה את שובו של שלמה בן־חיים, שיום אחד לפני כן עוד היה מוסא עבד־אלחק, לביתו. בבית הוריו שררה מהומה רבה. המשפחה לא התכוננה לחגיגה שכזו, ולפיכך קיבצה אצל השכנים משקאות, חמוצים ופיצוחים, לקבל בם פני החוגגים הרבים. בינתיים קבע הרב את סדר החזרתו של שלמה לחיק היהדות: גזירת ציפורניים, גילוח ראש, רחיצה בנהר וטבילה במקווה — ולקראת שבת, הבאתו כחתן לבית־הכנסת והעלאתו לדוכן לקרוא בתורה.
אולם, שלמה התנהג באופן מוזר. רוב הזמן צחק והתבדח, סיפר על מה שעבר עליו במשך חמש שנים כערבי ונראה משועשע מתשומת הלב הרבה שיהודי העיירה מפגינים כלפיו. אחיו, סעדון, רכן על אוזנו ולחש לו, כי עליו להרצין ולא להיראות משועשע כפי שנראה בעת רוכבו על סוס לבן, כערבי. צחק לו שלמה במלוא קולו. ״אתה זוכר את הסוס? אהההה!״, בהזכירו את הסוס פגה שמחת הסובבבים, שכמו שבו וחזו מחדש בתהלוכת ההתאסלמות, שהתרחשה חמש שנים קודם לכן.
שלושים ימים נמשכו הסעודות וההילולות, החגיגות והמסיבות סביב שלמה, שנהנה מכל רגע ורגע. כל שביקש לדעת היה איפה תתקיים, ביום המחרת, עוד חגיגה. הוא אכל בכל סעודה כמויות גדולות של מזון ומאכלים ומטעמים שהכיר בילדותו, ולא הסתיר געגועיו למאכלים אלה, שחסרו לו בחייו כערבי. היה מי שהעיר על כך, כי הוא מקווה שלא זוהי סיבת שובו, אותם מאכלים שחסרו לו.
ודאי, ההילולה הגדולה מכולן התרחשה ביום השבת בו עלה שלמה לתורה ובירך את הברכות על־פה. ״נכון שאני זוכר הכל?״, שאל שלמה לקול צחוקם של המתפללים.
ובכן, תמו ההילולות, והמשפחה החלה מתכננת לו, לשלמה, חתונה מפוארת עם בתו היפהפיה של באלו בן משה. לא קל היה לבאלו הקשיש לשכנע את בתו שתסכים לנישואיה עם שלמה, בשל רתיעתה מהיותו מוסלמי בעבר. ואף על פי כן נעתרה לבסוף להפצרות אביה והסכימה להינשא לו. והנה, כאשר כלו ההכנות לחתונה נעלם החתן כלא היה. מוסא עבד־אלחק חזר לאיסלאם, ממנו הגיח.
שרה, אימו, מתה ביום היעלמו.
ברוך שפינוזה, דיוקנו של כופר יהודי- האנוסים – ירמיהו יובל
גם הממסד הקלוויניסטי גינה את שפינוזה בסינוד אחר סינוד: אבל הוא הצליח למצוא לו סביבה תומכת בקבוצות של
פרוטסטנטים רדיקלים, ולאחר מכן גם בקרב ליברלים מחוגי הבורגנות ההולנדית. הוא חי בצניעות, התפרנס מקצבה שנתית שהעניק לו ידיד ומעיצוב וליטוש עדשות אופטיות: זו הייתה אז הטכנולוגיה העילית של התקופה, ושפינוזה פיתח בה שיטה משלו. כשהוצעה לו משרת פרופסור בהיידלברג דחה את ההצעה מחשש לפגיעה בעצמאותו. אויביו הרבים כינו אותו ״יהודי ואתאיסט״, צירוף פוגעני של שני שמות הגנאי הגרועים ביותר במילון האנטישמי של חלק מן הנוצרים. שמו היה לדיראון ברוב החוגים באירופה אפילו מאה שנה ויותר אחרי מותו בטרם עת, בשנת 1675, והוא בן ארבעים וחמש.
ז'אן קלווין, אבי הקלוויניזם
קלוויניזם הוא זרם בנצרות הפרוטסטנטית, הקרוי על שם מייסדו, התאולוג והמשפטן ז'אן קלווין (1564-1509). הזרם הקלוויניסטי השפיע בעיקר על הנצרות הפרוטסטנטית בשווייץ, בהולנד ובסקוטלנד, ומאוחר יותר התפשט בצפון אמריקה. קלווין פרסם את משנתו בשני חיבורים עיקריים: "מוסדות הדת הנוצרית" ו"הדרכה באמונה נוצרית".
העיקרון המרכזי של הקלוויניזם הוא עיקרון ריבונות האל. התאולוגיה הקלוויניסטית מייחסת לאל מעורבות מוחלטת בכל היבטי החיים – הרוחניים, הגופניים והאינטלקטואליים, החילוניים והדתיים, הפרטיים והציבוריים, השמימיים והארציים; הכול הוא חלק מתוכנית אלוהית בראשיתית שנקבעה עוד לפני יצירת האדם ולפי הגיון אלוהי שאין האדם מסוגל להבין אותו, והכל נעשה לפי רצונו וכתוצאה מהתערבותו הישירה של האל. לפי תפישה זו, האדם תלוי לחלוטין באל, לא רק כאשר הוא עוסק בפנייה ישירה אליו, כמו תפילה, אלא בכל אשר יעשה. כיוון שכך, אורח החיים הקלוויניסטי דורש מהמאמינים מודעות מתמדת למילוי רצונו של האל.
רק בשלהי המאה השמונה־עשרה נעשו רעיונותיו המהפכניים של שפינוזה נושא לדיון פילוסופי רציני וחלק מסדר היום של ההגות האירופית (מעל לכול בגרמניה, בתקופתה הפורייה ביותר); ומאז השפיעו על פילוסופים, אנשי מדע, אמנים ואחרים, שסייעו לעצב את האקלים האינטלקטואלי המודרני – מקאנט וגתה ועד פיכטה, הגל, היינה, האסכולה הרומנטית, דרווין, ניטשה, פרויד, ברגסון, איינשטיין, סארטר, ברטרנד ראסל, דיווידסון ודלז, ועוד רבים אחרים.
אפשר להבחין אצל שפינוזה כמה דפוסי מחשבה ותבניות חיים שאפיינו את האנוסים, ובשל כך נוכל לכנות אותו בהשאלה ״האנוס של התבונה״:
(א) שפינתה מדגים במידה רבה את התסיסה הרוחנית והאינטלקטואלית שהולידה ספקות דתיים באנוסים רבים, ובכמה מהם עוררה גם אמון גובר וציפיות מפליגות בכוחה של התבונה.
ב) בדומה לאנוסים שהתייהדו בסתר התנהלו גם חייו של שפינוזה בשני מישורים, פנימי וחיצוני, נסתר וגלוי; האמת הפנימית שלו עמדה בניגוד לדת (או לדתות) ששלטו בחברה שבה חי; אבל האמת החבויה הזאת לא הייתה עוד היהדות בניגוד לנצרות, אלא הדת האוניברסלית של התבונה.
(ג) שפינוזה נזקק לעתים קרובות ללשון כפולה ודו־משמעית – שהייתה לאנוסים רבים צורך קיומי ממש, והוא פיתח אותה לאמנות מיוחדת.
(ד הקריירה הכפולה: בדומה לאנוסים שחזרו ליהדות נחלקו גם חייו של שפינוזה לשתי תקופות שביניהן נפערה תהום; אבל הוא לא עבר מספרד או פורטוגל אל היהדות שמחוץ לאיבריה אלא מן הדת היהודית לחיים של תבונה מחוץ לכל הדתות ההיסטוריות.
(ה) חיפוש דרך חלופית לגאולה היה אופייני לאנוסים; אבל לעומת המתייהדים, שאמרו שהגאולה אינה בישו אלא ב״דת משה״, טען שפינוזה שהגאולה אינה לא במשה ולא בישו ולא בשום דת התגלות אחרת אלא רק ב״אהבת אלוהים שכלית״ המיוסדת על תבונה והבנה. (ו) האנוסים עמדו בניגוד קיומי לאינקוויזיציה: שפינוזה נתן לכך ביטוי פילוסופי כשדרש חופש ביטוי ומחשבה לכל אדם, וקבע – בניגוד לכוונה שביסוד האינקוויזיציה – שכל ניסיון לבקרה מוחלטת על מחשבתם הפנימית של בני אדם נידון לכישלון. בכך נעשה שפינוזה פילוסוף של סובלנות, ולמייסד הליברליזם הפוליטי.
לבסוף, בדומה לאנוסים המתייהדים שדבקו באמת שלהם, ניחן שפינוזה בכוח הרצון ובנחישות לדבוק באמת החדשה שגילה אפילו לאחר שהוחרם, הושמץ, הורחק ממשפחתו וחבריו והיה לתועבת הממסד הקלוויניסטי. לאחר שגורש מן הקהילה עמד גם בלחץ ידידיו הלא־יהודים וסירב להתנצר: הוא ראה בכך בוודאי מעשה בגידה – גם בהכרתו הפילוסופית הפנימית וגם בבני ״אומתו״ היהודים, שהוסיפו לעלות על המוקד למען אמונתם באיבריה ובאמריקה הספרדית.
שפינוזה קבל על הזיהוי שיצרה היהדות שלאחר החורבן בין האמונה בדת הרבנית ובין עצם השותפות בעם היהודי. לאחר שחרבה מדינתם העתיקה נעשתה הדת ליהודים מעין מולדת ניידת, שהם לוקחים עמם לכל מקום בגלותם. קיום מצוות הדת נעשה תנאי בל יעבור לשותפות בעם היהודי, ומי שחדל לקיים מצוות מאבד באופן אוטומטי את ״אזרחותו״ היהודית. שפינוזה ראה במצב הזה עיוות, פגם יסודי בחיי היהודים; אבל בזמנו לא היה לו פתרון לכך. המושג יהודיות חילונית, שמבחין בין אמונה דתית ובין שייכות לקהילייה ההיסטורית של היהודים, לא היה יכול לעלות על הדעת בזמנו ונחשב לסתירה פנימית, אף על פי ששפינוזה מבשר אותו – לא ביודעין אלא בפרשת חייו.
ואכן זה נהיה המאפיין הבולט ביותר של היהדות בעת החדשה. בכמה דרכים היה שפינוזה חלוץ המודרניות האירופית, ובתוך כך מבשר המצב היהודי החדש. הנושאים האלה יידונו בשני הפרקים האחרונים.
יוסף ינון פנטון- הפרעות בפאס או התריתל
הפיצויים על הביזה 
לבקשת אלמליח זימנו חברי הוועד המרכזי של כי״ח בפריז ישיבה עם הנשיא פואנקרה כדי להסב את תשומת לבו לסבל היהודים בפרעות ולבקש ממנו לפתוח בחקירה למציאת האחראים. ב־29 באפריל 1912 הם השיגו את הבטחתו שבקרוב תושט להם עזרה, בדומה לעזרה שקיבלה הקהילה בקזבלנקה בעקבות המאורעות ב־1907. הגנרל ליאוטי הגיע למלאח זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ציר צרפת במרוקו כדי להעריך את נזקי הביזה. הוא הבטיח לוועד המרכזי שברצונו להגן על יהודי העיר ולעשות עמם צדק. בהזדמנות זו דרש אלמליח פיצויים לנפגעי המרד. בחודש יוני ביקש לואי מרסייה, קונסול צרפת החדש בפאס, מן הקהילה רשימה מפורטת של נזקי הפרעות, ובתוך שמונה ימים הם התבקשו להגיש את דרישות הפיצויים. התיקים הוגשו בצרפתית, ואלמליה היה מעורב בתרגומם ובעריכתם. במישור האזרחי נחל אלמליח ניצחון מרחיק לכת: כמו תושבי העיר הערבים, היהודים, שהיו עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר הכללית, שילמו מסים לעירייה בעבור פעילותם המסחרית, אך מחמת אי־צדק הנהוג ברגיל במשטר המוסלמי, מאז ומתמיד רק העיר הערבית נהנתה מן ההכנסות – בזכות התערבותו אצל השלטונות הצרפתיים הוא הצליח להשיג שעשרה אחוזים מההכנסה למשטר ישולמו לאוכלוסייה היהודית.
שיקום המלאח החל להסתבך. על פי בקשת המנהל המקומי במרוקו(Bureau Arabe), כדי לנהל את ענייני הרובע היהודי במקום ועדת ההצלה הוקמה בספטמבר 1912 ועדה עירונית יהודית, מג׳לס. ב־1913 הביא אלמליח לדפוס בטנג׳יר דוח פעילות של הוועדה בצירוף המלצה מאת הקונסול הבריטי מקלאוד. ייתכן שבשל קנאה הביעו תושבי המלאח חוסר שביעות רצון מן האופן שבו מילא אלמליח, שלא היה בן פאס, את התפקיד המכריע שקיבל על עצמו ומן האופן שבו נבחרו חברי הוועדה החדשה, שלא נכללו בה דייני הקהילה ונכבדיה המסורתיים. בין השאר הם גינו את אלמליח, שלא היה אהוד בקהילה, בשל הקשיחות שהפגין בעת חלוקת המזון, וטענו נגדו שלא עשה מספיק בעניין תביעות הפיצויים. למרבה הצער הידרדרו הקשרים בין מנהל בית הספר לבין חברי הוועדה עד כדי הגשת תלונות על התנהגותו לגנרל ליאוטי ולקונסולים הזרים. בני פאס החליטו להתארגן בעצמם. הם הקימו ועד חדש ובו 18 חברים ומינו לנשיא את הרב וידאל הצרפתי.
אז החל עימות בין האנשים, שלא לומר בין הצדדים. בחילופי מכתבים דרש הרב הצרפתי מכי״ח את פיטוריו של אלמליח, אך רק באוקטובר 1916 מונה לו מחליף. עד סיום תפקידו של אלמליח כלל לא התקדמו תביעות הזכויות ובקשות הפיצויים. ארבעה חברים מתוך 18 חברי הוועד החדש – הרבנים וידאל הצרפתי ושלמה אבן דנאן, בסיועם של רפאל אזואלוס ויהודה בן סמחון – הגיעו לרבאט כדי לפגוש את הגנרל ליאוטי והמשיכו במסעם עד פריז כדי להשמיע את תביעות הקהילה. קרוב לשלושה חודשים הם שהו בבירה הצרפתית, ובזכות השתדלותה של כי״ח הם נפגשו עם אישים, בין היתר עם שר החוץ סטפן פישון (Stephen Pichón)
בפברואר 1914 הציגה ועידה צרפתית שבראשה עמד קונסול צרפת את מסקנותיה, ובהן נקבע שחמישה מיליון פרנק יוקצו לנפגעים. הקהילה היהודית מחתה על סכום זה, ורק בספטמבר 1916 קיבלו היהודים סוף סוף את הפיצויים, שנוכו מאיגרת חוב ממשלתית שהוענקה למרוקו ב־1813(!).
כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, להמשיך וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתי. באופן תאורטי הם שוחררו ממעמד הד׳ימה, ומאז גורלם היה תלוי בשלטונות צרפת.
יהודה בן סמחון (1979-1888) קיבל את הוויסאם העלווי(אות הצטיינות מאת הסולטן). הוא היה מלומד נשלט בעברית, בצרפתית, באנגלית ובערבית קלסית: היה חבר במוסדות הקהילה, ובמיוחד בקופת הצדקה, שהיה אחד ממייסדיה, והיה המזכיר בענף המקומי של ההתאחדות היהודית־אנגלית. בפרעות נחרב ביתו והוא הצטרף למשלחת שנסעה לפריז לנהל משא־ומתן עם הממשלה הצרפתית בדרישה לפיצויים. הוא נודע בעצותיו המשפטיות הטובות, ומרוב בקיאותו בט׳אהרים כונה יהודה ט׳אהיר. היה לו גם ידע נרחב ברפואה ואפילו בחכמת המזלות. בן סמחון היה חובב ספרים, וברשותו היה אוסף גדול של ספרים וכתבי יד עבריים – חלק ממנו רכשה הספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג׳. המידע על אודותיו התקבל משיחות עמו בביקור שלי בפאס בשנת 1974, וכן מעמיתי הפרופ׳ יוסף טדגי, ואני מודה לו על כך.
Paul B. Fenton-Le progrome de Fes ou Tritel -1912
התרית בפאס – 1912
Le difficile retour
Le mardi 23 avril, Sidi Muhammad Tazi, ministre des travaux publics, se rendit à la ménagerie de Bû 1-Khusaysât et réunit les rabbins et les responsables. Il leur demanda que l'on mette à sa disposition cent Juifs, qui auraient pour mission contre salaire de déblayer les ruines du mellâh. Ces hommes furent répartis par groupes de dix, chaque équipe ayant à sa tête un responsable. De plus, l'armée française mit à leur disposition une escorte militaire.
Ils commencèrent à déblayer les décombres et démolirent les structures qui menaçaient de s'écrouler. On sonda les puits pour récupérer les biens qui y avaient été dissimulés lesquels furent enregistrés en vue de leur restitution à leurs propriétaires. Pendant ces travaux l'entrée du mellâh fut interdite car il y eut des cas de pillages dans les maisons exposées. L'autorité française annonça en ville que la peine capitale sera appliquée à toute personne ayant en sa possession des biens juifs. Selon le rabbin Aben Danan, des objets avariés furent déposés dans les rues et le lendemain ils furent ramassés et transportés par des soldats à la porte du mellâh. On n'y trouva pas d'objets de valeur, cuivres ou tapis précieux. Dans leurs reportages, le Dr Weisgerber et André Meynot, envoyé spécial de l'agence Havas qui se trouvait à Fès au moment des massacres, relatèrent que l'Oued Fas charriait d'innombrables objets spoliés chez les Juifs:
La répression est difficile car les pillards jettent maintenant les pièces à conviction. L'oued Fez charrie des boîtes, des quantités considérables de tabac, et de toile. On y jette du linge, et des chaussures. Ces objets avaient été pillés dans le mellah.
Le général Moinier arriva à Fès accompagné d'un important renfort de troupes, composées de six bataillons d'infanterie et de trois escadrons de cavalerie prélevés sur la ligne d'étapes. Ils occupèrent la ville entière, divisée en secteurs, et permirent de rétablir l'ordre. Des soldats et des policiers français pénétrèrent dans la médina pour assurer la sécurité et ils commencèrent à arrêter les rebelles arabes.
Le 26 avril une prêche (khutba) fut prononcée au nom de Mawlây al-Hâfid, entre autres, aux mosquées des Qarawiyîn et de Mawlây Idrîs à l'intention des troupes chérifiennes dans laquelle le sultan réprouva la révolte contre la France:
Vous savez de quels meurtres et de quels actes de pillage ont été victimes les Européens alors qu'ils étaient nos hôtes […]. C'est contre Allah que se sont insurgés les meurtriers.
Les Juifs ne réagirent point à l'omission par le sultan de toute référence aux violences subies par eux-mêmes ou aux obligations des croyants envers les dhimmi-s.
Les travaux de déblayage durèrent une semaine jusqu'au dimanche 28 avril. Les Juifs purent alors quitter les cours du palais et, pour ceux dont les maisons étaient habitables, rentrer chez eux, bien que le déblaiement se prolongeât jusqu'au mercredi 1er mai. Ceux dont les domiciles avaient été démolis, logèrent chez leurs proches ou chez des amis.
Grâce aux secours qui affluaient de l'extérieur, les habitants du mellâh purent petit à petit, regagner leurs demeures, hâtivement remises en état provisoire, et reprendre leur vie de misère après avoir été complètement ruinés.
Cependant on lit dans la copie d'un dâhir chérifien (7 jumâdâ I 1330/25.4.1912): «Ils ont assassiné des instructeurs et d'autres personnes partout où ils les rencontraient dans les rues et jusque dans leurs maisons allant jusqu'à mutiler les cadavres et piller les effets des victimes. Puis leur acharnement s'est tourné vers les Juifs du Mellah […]. lis ont donné une preuve de barbarie et de félonie qui couvre de honte les visages» [Nantes,AAE, Direction des Affaires Indigènes, 32D] et dans une lettre du sultan en date du 24 avril: «Peu après nous apprenions que les rebelles avaient porté les mains sur le Mellah, habité par les juifs et d'autres personnes. Ces événements nous plongèrent dans la consternation et nous nous réfugions auprès de Dieu, le priant de porter remède à nos maux en sa bonté secrète» [Nantes, AAE, Légation de France à Tanger série B, 279],
פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה-אליעזר בשן
פטירת יולדות בעת הלידה או אחריה
התנאים הסניטריים בעת הלידה בבתים שלא תמיד הצטיינו בניקיון, וכן חולשתן של הנשים שילדו ילדים לעתים במרווחי זמן קצרים, גרמו לפטירות של היולדות בעת הלידה או זמן מה אחריה, ולעתים גם התינוק נפטר.
ר׳ שלמה בן שמעון דוראן שחי באלג׳יר במאה ה־15 נשאל על ראובן שנשא אשה ״וילדה לו בן ונפטרה לבית עולמה״(שו״ת רשב״ש, סי׳ רף). חכם מאלג׳יר בשם ר׳ דוד בן שמואל מועטי כתב: ״בענין א׳ שמתה אשתו בליל ח׳ ללידתה בן זכר, שיקברו המת ויקבל עליו אבלות ויאכל ההבראה ואחר כך יעשו המילה״ (׳אשר לדוד׳, יור״ד, דף כז ע״א).
בספרותם של חכמי מרוקו מצויות עדויות על נושא זה מן המאות ה־18 וה־19: אשה בשם ג׳אמילא, אשת ר׳ מרדכי בן עובדיה, שהתקשתה בלידתה הראשונה וחשה שהיא הולכת למות, השאירה צוואה אצל שני החכמים אפרים מונסונייגו ועמנואל מנסאנו ביום יח לחודש אלול תק״ז (1747). חילקה את רכושה בין קרוביה היורשים ובין סכום ממנו יקנו החכמים ספר תורה עם תכשיטיו ״למנוחת נפשה״. אישרו את הצוואה החכמים יעקב אבן צור ושמואל אלבאז(יעב״ץ, ׳מוצב״י/ ח״ב, סי׳ נב). המשורר ר׳ דוד בן חסין בן המאה ה־18 חיבר קינה על אשתו של שאר בשרו ר׳ יקותיאל בירדוגו שנפטרה מחמת הלידה והניחה בן זכר:
הפיוט המלא מתוך הספא " תהלה לדוד " אפרים חזן ודוד אליהו –אנדרה – אלבאז
131 – הה לאשה – קינה קוננתיה על אישה יראת ד' של שאר בשרי החכם השלם הדיין המצויין כבוד הרב הגדול רבי יקותיאל סירדוגו נר"ו שמתה מחמת לידה והניחה בן זכר. סימן אני דוד בן חסין חזק
הה לאשה פתאום בא עתה / ויהי בהקשותה בלדתה
אֵבֶל זה מאד קשה / כל ימותַי לא אֶנְשֶׁה
אַסְחֶה בדמעתי ערשי אמסה / לספד לצרה ולבכּותה
נשמע במרה קול מר וקול נהי / צעקה גדולה ותהי
אל נדוד יונה תמה אחת היא / לאמה ברא ליולדתה
יחרד לבבי חֲרָדָה / אל אשה נאוה וחסודה
מאיש נעוריה נפרדה / ולא יסף עוד לדעתה
דִּמוּ לִרְפּאֹתָהּ ולא נרפאתה / ויהי בצאת נפשה כי מתה
לשחת קראה אבי אתה / לָרִמָּה אִמָּהּ וְאֲחוֹתָהּ
יקוד אש בלבבי יוקד יבער / בשמעי קול בִּכְיַת הַנַּעַר
אל שדי אמו פיהו יפער / לשכב אצלה להיות אתה
דודים נוּדּו וספדו עליה / וזכרו כשרון מעשיה
בְּאַקְרוֵּיי אַתְנוּיֵּי בְּנָהָא / זרע קדש מצבתה
במקום גילה ששון זו מילה / קול נהי קולן קינה ויללה
צלמות חשך ואפלה / נהפכה לאבל שמחתה
נאספו בה כל מדות טובות / מאליפות מרבבות
נרות מצוה מביתה לא כבות / וברכה מצויה בעסתה
חסין קדוש ישלם פעלה / ויפיל בנעימים חֶבְלָהּ
וגם רב שלום ילוה לה / וישים כבוד מנוחתה
חזק צור אל גדול ונורא / קבל אותהּ מזבח כפרה
ובצרור החיים צרורה / תהיה נפשה רוָּחּה ונשמתה
ביאורים לשיר
על הפסוק ביש׳ כח, ו. 19. חסין קדוש: כינויים לקב״ה. חבלה… וגורלה: ישים חלקה בנעימים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 20. ישלם… שלמה: יתן לה שכר מושלם על מעשיה הטובים, על-פי רות ב, יב.
- בא עתה: הגיע זמן פטירתה. ויהיה בהקשותה בלדתה: על־פי בר׳ לה, יז, בתיאור מות רחל כשילדה את בנימין. 2. לא אנשה: לא אשכח את המקרה המצער הזה. 3. אסחה… אמסה: ארטיב ואמלא בדמעותי, על-פי תה׳ ו, ז. ולבכותה: חידוד לשוני, על-פי בר׳ כג, ב ׳לספד לשרה ולבכותה׳. 4. נשמע קול במרה: על פי יר׳ לא, יד ׳קול ברמה נשמע׳. צעקה גדולה ותהי: שיעורו ׳ותהי צעקה גדולה׳ על-פי שמי יב, ל. 5. אל נדוד: על התרחקותה והסתלקותה. יונה… ליולדתה: על-פי שה״ש י, ט. 6. יחרד… חרדה: על-פי בר׳ כז, לג. נאה וחסודה: על-פי כתובות יז ע״א, ושם בשבח הכלה. 7. ולא… לדעתה: על-פי בר׳ לח, כו. 8. לרפאתה ולא נרפאתה: על-פי יר׳ נא, ט. ויהי… מתה: מחמת לידתה, על-פי בר׳ לח, יח והשווה שורה 2. לשחת… ואחותה: על-פי איוב יז, יד. כשרון מעשיה: על-פי קה׳ ד, ד. 13. באקרויי אתנוייבנהא: בלימוד ובשינון לבניה, בדאגתה לכך שילמדו תורה, על פי ברכות יז ע״א. זרע קדש מצבתה: על-פי יש׳ ו, יג. וכאן עניינו שבניה משמשים לה כמצבת קודש. 14. במקום… ויללה: במקום השמחה וברית המילה לרך הנולד נשמעים קולות האבל על מות אמו. 15. נהפכה לאבל שמחתה: על דרך ׳שמחה לתוגה נהפכה׳ (מו״ק כה ע״ב). 16. מאליפות מרבבות: על-פי תה׳ קמד, יג, וכאן ביטוי לריבוי מדות טובות של הנפטרת. נרות… בעיסתה: כדרך שמתאר המדרש (בר״ר, ס, טז) את אוהל שרה ורבקה וציין בכך, כי הקפידה הנפטרת בשלוש המצוות שבגללן נשים מתות בשעת לידתן (שבת לא ע״ב). 18. חסין: כינוי לקב״ה, על־פי תה׳ פט, ט. ישלם פעלה: על-פי רות ב, יב ותזכה לחלקה בגן עדן. ויפל בנעימים חבלה: יהיה לה חלק טוב ונעים בגן עדן, על-פי תה׳ טז, ו. 19. רב… מנוחתה: על-פי תפילת האשכבה בנוסח הספרדים. 20. מזבח כפרה: קבל מותה כקרבן המכפר על כלל ישראל כמות הצדיקים, על-פי מ״ק כח ע״א; זהר אחרי מות דף נו, ע״ב. 21. ובצרור… נפשה: על-פי שמ״א, כה, כט. נפשה רוחה ונשמתה: על־פי החלוקה המשולשת של הנפש בספר הזוהר ח״א רה ע״ב.
אירוע ברבע הראשון של המאה ה־19: אשתו של יחייא לכרייף מתה סמוך ללידתה לאחר שילדה בת, והיה ספק אם תחיה הבת אחר אמה שלושים יום. בנושא זה דן ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס, בהקשר לחלוקת הרכוש עם יורשיה (׳משפטים ישרים׳, ח״א, סי׳ כו).
בטקסט ללא תאריך, בכתב ידו של הרב עמור אביטבול מצפרו נכתבו הדברים הבאים, ויש להניח כי הוא מבכה את אשתו:
בהלקח ממני עיני אשה יראת ה׳ נאה וחסודה… כי נהפכו עליה ציריה חבלי יולדה ויהי אך יצא יצא ולדה ממעיה באו ימי פקודתה עקב לשלייתה. יאבד יום ילדה בו והלילה אמר הורה ועזבה ביתה ומכון שבתה לזאת יחרד לבי… (דוד עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 255).
במקור משנת תקצ״א (1831) מדובר על ״בתו של ראובן נשואה לשמעון ותקש בלדתה ואחר ילדה בת ומתה מחמת לידה״ (שלמה אביטבול, מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ כא; באותו ספר: ״ר׳ מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה״ (שם, אהע״ז, סי׳ יו״ד).
ר׳ ידידיה מונסונייגו כתב על ״תינוק אחד שמתה אמו בתוך עשרה ימים ללידתו והניקתו אחותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).
אשתו של ר׳ רפאל חיים משה בן נאיים נפטרה בשבט תרמ״ג(1883), שלושה ימים לאחר שילדה זכר (בהקדמה לספרו ׳פטר רחם׳). החכם דרש בפקידת השלושים לאשה שנפטרה שלושה ימים לאחר שילדה בן ביום טו כשבט תרמ״ג (׳פטר רחם׳, דף צב ע״א).
אשתו של ר׳ מרדכי עמאר בן שלום, יליד תרמ״ח (1888) ממכנאס, ילדה בן ונפטרה מיד אחרי לידתה (בהקדמתו של ר׳ אברהם עמאר לספר ׳דברי שלום ואמת׳, עמי 52).
בג׳רבה נפטרה יולדת בהיות תינוקה בן חודש (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ לו).
לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הניבטות מהן-משה בר-אשר
חקר מסורות הלשון
- מובן מאיליו, כי מחקרה של כל מסורת לשון, כמו כל תחום מחקרי אחר, צריך להתבסס בעיקר על תיעוד ישיר בכתב ובעל פה של המסורת עצמה. באיסוף הממצאים במסורת הלשון ובתיעודם ובתיאור המסורת הנחקרת רצוי מאוד, למעשה הכרחי, לתור אחרי תיעוד מכמה תקופות. שכן ברוב המסורות, אם לא בכולן, חלו שינויים גדולים או קטנים במרוצת הדורות. השינויים התרחשו במסורות אפילו כשהן ישבו במקומן הטבעי, כי גם שם פעמים רבות נחשפו המסורות להשפעתן של מסורות אחרות. ויש שהשינויים היו כרוכים בפעולתם של חכמים ושל מורים שבאו מקהילות אחרות והכניסו בהן ביודעין ובלא יודעין שינויים משינויים שונים.
- ואין צריך לומר כי כאשר המסורת נעקרת ממקומה ונושאיה ומוסריה עוברים למקום אחר, גדלה האפשרות שיחולו בה שינויים מקיפים, והיא עשויה לעבר את צורתה במעט או בהרבה. במצב כזה יש שיסודות קדומים שהילכו בה נעלמים ונשכחים. מי שקרוב אצל מחקר מסורות הלשון יודע היטב כי הרבה מהמסורות של עדות ישראל שהוקלטו ותועדו במאה העשרים עברו שינויים במאתיים השנים האחרונות, ובמיוחד בדורות האחרונים.
תולדות עם ישראל במאה העשרים גרמו שברוב המסורות חלו שינויים בהגייה ובתצורתן של מילים. למשל יהודים ממחוזות הדרום במרוקו הגו את הווי״ו כתנועה למחצה ומשעברו לערים הגדולות בצפון־הארץ, שעיקר יושביהן היו צאצאיהם של מגורשי ספרד ובמסורותיהם נהגתה הווי״ו כעיצור אימצו את ההגייה הזאת.
עם זאת, לא אצל כולם היה מימושו של המעתק שלם וגמור. ועוד דוגמה: בכל אזורי תוניסיה הייתה האות צד״י נהגית עד הזמן החדש כעיצור חוכך מכתשי לא־קולי נחצי si], ויש שהנחציות בטלה או נחלשה, והצד״י נהגתה כחוכך מכתשי לא־קולי או כחוכך מכתשי קולי, היינו בהגיית העיצור [s] או [z] או התקרבה אליהם. עם בואם של מורים לעברית מישראל וממקומות אחרים, התחילו הוגים אותה כהגה המחוכך [ts]. ואין צריך לומר שההגייה החדשה היא הנוהגת בפי בני תוניסיה שהיגרו בצעירותם לצרפת או לארץ בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים.
במקום שהחוקר מצליח למצוא טקסטים כתובים שבהם תועדה המסורת בטרם נעקרה ממקומה ובטרם נתחוללו בה שינויים, רבים הסיכויים להכיר אותה ברוב קוויה המקוריים. כך אפשר יהיה להציג בה תמונה דיאכרונית על ידי השוואה בין תקופות שונות בתולדותיה ולדבר על קדום ומאוחר במסורת.
הוא שאמרתי, המסורות משתנות במרוצת הדורות. אפילו מסורת מפוארת ושמרנית כל כך כמסורת תימן מהעיר צנעה ואגפיה, אפשר לראות שחלו בה שינויים רבים במרוצת הדורות. די לציין את העובדה שיש עשרות דוגמות להבדלים בין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י לוי נחום, הוא כתב יד תימן לסדר מועד(ת־מועד), שנכתב לפני למעלה מארבע־מאות שנה – ויש המקדימים את מועד כתיבתו במאה עד מאתיים שנה – לבין מסירת לשון המשנה המשתקפת בכ״י תימן ירושלים-עוזרי (ת), שנכתב כלפני מאתיים שנה והמסירה שתועדה בהקלטות של קריאה בעל פה במאה העשרים. להלן אביא שתי דוגמות בלבד.
( א ) למשל השם הנקרא בפינו כיום פִּלְפֵּל נקרא בכת"י ת-מועד : פַּלְפֵּל כמשתקף בניקוד בפַלְפֵל (שבת ו, ה), או פֻּלְפֵּל, כמשתקף בצורת הרבים פֻלפְלִין(ביצה ב, ח), שֶׁלַפָלפְלִין (שם ב, ט). הניקוד בשורוק או בקמץ בפ״א הראשונה מלמד שהפתח הומר בתנועה שפתית אחורית ליד הפ״א. הניקוד פַּלְפֵּל עולה בקנה אחד עם הממצא בכ״י פרמה ב(פר): וְהַפַלְפֵּל' (טבול יום א, ה). לעומת זאת בכ״י ת נוקד השם פַּלְפֵּל: וְהַפַלפֵל(טבול יום א, ה), הַפַלפְלִין(עדויות ג, יב), וְהַפַלפְלִין(עוקצין ג, ה). וכך נהגתה ונהגית המילה בפיהם של מסרנים בני הדורות האחרונים ובימים אלו ממש.
(ב) כידוע, במשנת שקלים(ג, ב) מופיע שמן של שלוש האותיות הראשונות של האלפבית היווני. הגרסה בדפוסים המהלכים היא אַלְפָא בֵּיתָא גָּמְלָא, ומעין זה הוקלט מפי חכמי תימן במאה העשרים – אַלְפָא בֵּיתָא גמלא. אבל כ״י ת־מועד גרס בראשונה אַלְפָא בֵּיתָא גמא, בדומה למה שמצאנו בעדים המשובחים של המשנה, כגון כ״י קאופמן(ק)" וכ״י פרמה א (פא) הגורסים: אַלְפַא בִיטָא גַמַּא. וכך הוא אפילו בכ״י פס ובלא ניקוד גם במשנת כ״י קיימברידג׳, באוטוגרף הרמב״ם ובדפוס הראשון של המשנה (נפולי רנ״ב (1492אבל במועד מאוחר תוקנה המילה השלישית בכ״י ת־מועד לצורה גִמָלָא. ברור שהצורה בלמ״ד – גַמְלָא/גִמָלָא – היא פרי השפעה מאוחרת של הצורה גִּימֶל/גִּימָל בעברית.
עם זאת, רבות הן מסורות הלשון שתועדו רק בדורות האחרונים, ואין לנו מהן כל תיעוד בן מאות שנים, ובוודאי לא תיעוד מאמצע ימי הביניים, אפילו לא מהמחצית הראשונה של האלף השני. ברור, כי לא מעט מסורות שתועדו ונחקרו בעשרות השנים האחרונות נשתמרו בהן הרבה קווי קדמות, אבל אפשר לראות שיש בהן קווים חדשים שנחתו אליהן בדורות האחרונים.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח
הראשונים לציון , תולדותיהם ופעולתם – אברהם אלמליח
הוצאת ראובן מס – ירושלים-תש"ל
״הראשונים לציון״ — מחקר היסטורי יחיד בסוגו מאת ר׳ אברהם אלמאליח ז״ל מוגש בזה לקורא.
שנים רבות טוה וארג ר׳ אברהם אלמאליח מסכת הדמויות התורניות הדגולות שכהנו בירושלים ברציפות במשך יותר מחמש מאות שנה כנציגות רוחנית של צבור וכבעלי סמכות שלטונית בכל הנוגע לקהל עדתם.
לא קלה היתה עבודתו החלוצית של ר׳ אברהם אלמאליח. על ״הראשונים לציון״ נכתב עד עכשיו מעט והכתובים הללו נדירים ותכנם המצומצם אינו נותן הרבה לחוקר מודרני. היה צורך לחפש בספריות, במוסדות שונים ואפילו לחטט בארכיונים הממשלתיים של המדינות, להן היו נציגויות קונסולריות בירושלים, כדי להוציא מן הנשייה דמויות שרק בודדות מהן זכו לציון איזשהו בימינו. כפיות־טובה זו שנעשתה לרבים מהמנהיגים הרוחניים של יהדות ירושלים החליט לתקן ר׳ אברהם אלמאליח ולזכותו ייאמר שהצליח להוציא מהגנזים עובדות בלתי ידועות ולהאיר פעלי "הראשונים לציון״ באור חדש — אור נגוהות המחיה נשכחות ונותן להן להופיע במלוא כוחן והודו.
עם הענקת אזרחות כבוד של ירושלים הבירה לר׳ אברהם אלמאליח בל׳ כסלו תשכ״ד הגה ראש העיר דאז מר מרדכי איש־שלום את הרעיון לכנס ולהוציא לאור כל כתביו של איש ירושלים הדגול, אשר תרם רבות לבנין ירושלים כאיש רוח — כעסקן צבורי, סופר, היסטוריון ועתונאי, — חבר במוסדות המרכזיים של היישוב, חבר הכנסת הראשונה, וחבר מועצת עירית ירושלים שנים רבות.
ואמנם הוקמה ועדה צבורית בראשות ראש העיר מר מרדכי איש־שלום ובהשתתפות שרי ממשלה ועסקני ציבור מכל החוגים. הועדה החליטה לפעול למען הוצאת "כל כתבי" ר׳ אברהם אלמאליח, להוציא מחדש המחקרים שאזלו מן השוק ולערוך מבחר מאות מאמריו הפזורים בכתבי עת שונים. על דעת כולם ובהתיעצות עם המחבר סוכם להתחיל בהוצאת המחקר על חמש מאות שנות ירושלים שהמחבר עמד על סף השלמתו, ושפרקים בודדים ממנו שהופיעו בכתבי עת שונים, בישרו חשיבותו וחידושו.
ההחלטה בדבר הוצאת כתביו עודדה לא מעט את ר׳ אברהם אלמאליח וזרזה אותו לתקן ולהעמיק, לבדוק מחדש את הדרוש בדיקה נוספת והשלמה כדי להוציא לאור עבודה היאה לנושא.
בראשית תשכ״ז היו כבר כל פרקי המחקר שלפנינו מודפסים במכונת כתיבה פרט לפרק האחרון.
ר' אברהם אלמאליח הלך מאתנו ביום כ״א באדר ב׳ תשכ״ז וסיבות שונות עכבו ביצוע הוצאת כתביו. בינתיים נפל דבר בישראל: התגשם חלומו של יליד העיר העתיקה ר׳ אברהם אלמאליח וחזרה עטרה לראשה. המעיין בספר ״הראשונים לציון״ ירוץ לא רק בו אלא גם עם הדמויות הנעלות המתוארות בספר וילוון במקומות תפילתן וישוטט עמהן בחוצות העיר שבתוך החומות, העיר בה מרוכז היה במשך חמש מאות שנה רוב הישוב ביהודי בארץ.
סופרים מוסלמים על יהודים-ח.לצרוס-יפה
זה ספר יחיד מסוגו המקבץ יחד דברי הגות של סופרים, משוררים וחכמי דת מוסלמים, מימי הביניים ועד העת החדשה, על היהודים והיהדות. בתוכם מי שנותן בלשון פולמוסית קשה נגד היהודים (אבן חזם) ויש מי שמשמיע קולו בנחת ( אלגזאלי ). יש הנוקטים לשון סטריאוטיפית (כגון סופרים ערביים מודרניים) ויש המגלים ידיעה טובה ביהדות ( אלמקדסי ) וכבוד ליצירה המדעית היהודית (אבן צאעד ) ואף מבטיחים ליהודים את חלקם בעולם הזה ובעולם הבא ( עבד אלגני אלנאבלסי ).
למבחר זה מצטרפים מאמרים אחדים העוסקים במעמד היהודי. בארצות האיסלאם וביחס אליהם מצד שכניהם המוסלמים, וכן בפולמוס המוסלמינגד היהדות. המחברים.כולם מזרחנים, רובם ותיקים וידועי שם במקצוע ואחדים צעירים בראשית דרכם, דבריהם קובצו לספר אחיד על־ידי העורכת, פרופסור חוה לצרוס יפה כלת פרס ישראל; והם פורשים לפני הקורא יריעה מגוונת ומרתקת מתוך עולם הגותי בלתי ידוע לציבור בישראל.
הד'מה – התחייבות בין שני צדדים.
כידוע נחשבו היהודים, הנוצרים ובני דתות מונותיאיסטיות אחרות כשומרונים וכ'צאבאה – ולמעשה, אם כי לא להלכה ולמעשה, גם הזורואסטרים וההינדים – כ׳בני חסות׳ (׳אהל אלד׳מה׳) של האיסלאם. כנראה בהתאם לפסוק הקוראני ״אין אֹנֶס בדת״(סורר, ב, 257) אסור היה להעבירם בכוח על דתם. תמורת תשלום מם גולגולת פרוגרסיווי (׳ג׳זיה׳) וקבלת שורה של דינים מפלים ומשפילים המקובצים במסמך המכונה ׳חוזה עמר׳ (או ׳ברית עמר׳ או ׳תנאי עמר׳), הובטח להם בטחון חיים ורכוש, וניתנה להם הרשות לעבוד את אלוהיהם בדרכם, כמעט באין מפריע וכמעט ללא סייג. הרבה נכתב על הדינים המפלים הללו, אולם לעיתים רחוקות הודגשה העובדה שאף־על־פי שה׳חוזה׳ היה מעין קורפוס תקנות שלטוניות שהוטלו על ׳בני החסות׳ – בכל זאת גם המוסלמים מצידם התחייבו למלא את חלקם ב׳ברית׳.
הערת המחברת : ה" הצבאים " ( בערבית : צאבאה ) היו באותה עת עדה בעלת פולחן מפותח של גרמי השמיים. עובדי כוכבים ומזלות אלו שהתרכזו בעיקר באיזור חרן ( בערבית חראן ), אינם זהים כלל עם כת ה " צאבאה הנזכרת בקוראן ואינם מהווים המשך שלה.
השופט וחכם ההלכה הקדום אבו יוסף אלאנצארי (מת בשנת 798) כותב בספרו ׳כתאב אלח׳ראג״: ״אין להכות את ׳אהל אלד׳מה׳ בשעה שהם משלמים את ה׳ג׳זיה׳ ואין להעמידם בשמש או כיוצא בזה ואין לפגוע בגופם, אלא יש לנהוג בהם בעדינות (׳רִפק') ולאסור אותם עד שישלמו את המס״.׳אהל אלד׳מה׳ לדעתו הם בני חסותו של הנביא עצמו ותפקיד החליף לדאוג לכך שלא ייעשקו ולא ייפגעו ולא ייתבע מהם מס מעל ליכולתם ובניגוד למותר. אבו יוסף מספר כיצד החליף השני, עמר בן אלח׳טאב (644-634), בא לעזרת יהודי זקן וסומא שהתלונן לפניו על מצבו. עמר נתן לו מכספי הצדקה המוסלמיים, שחרר אותו מעול ה׳ג׳זיה׳ והזהיר את אנשיו: ״אלוהים לא ינקנו אם אכלנו את כספו של זה בצעירותו וניטשנו בזקנתו״. כמובן היה גם שיקול כלכלי ליחס מיוחד זה, כפי שעולה בבירור ממכתב ששלח על פי המסורת עמר בן אלח׳טאב אל אחד מנציביו, אבו עבידה:
השאר את האדמות האלה אשר אללה נתן לכם שלל בידי תושביהם והטל עליהם מס במידה שיוכלו לשאת, וחלק את הרווח בין המוסלמים. הנח להם לעבוד את האדמה כי הם יודעים זאת היטב וטובים בכך יותר מאתנו. אל תראה אתה והמוסלמים אשר אתך את אלה (אשר אינם מאמינים) כשלל, ואל תחלקם (כעבדים), בשל הברית שבינך לבינם ובגלל המס שאתה לוקח מהם כפי יכולתם. אללה הבהיר זאת לנו ולכם ככתוב: ״הילחמו באלה אשר אינם מאמינים באללה וביום הדין, שאינם אוסרים מה שאסר אללה ושליחו ואינם מאמינים בדת האמת, (אך) הם מאלה שניתן להם הספר, עד אשר ישלמו את מם ה׳ג׳זיה׳ מידם כשהם מושפלים״ (סורה ט, 29).
תוספת שלי ממקורות אחרים…התרגום בעברית לקוח מספרו של פרופסור אורי רובין
قَاتِلُواْ الَّذِينَ لاَ يُؤْمِنُونَ بِاللّهِ وَلاَ بِالْيَوْمِ الآخِرِ وَلاَ يُحَرِّمُونَ مَا حَرَّمَ اللّهُ وَرَسُولُهُ وَلاَ يَدِينُونَ دِينَ الْحَقِّ مِنَ الَّذِينَ أُوتُواْ الْكِتَابَ حَتَّى يُعْطُواْ الْجِزْيَةَ عَن يَدٍ وَهُمْ صَاغِرُونَ
הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באלוהים ולא ביום האחרון ואינם מקדשים את אשר קידשו אלוהיו ושליחו, ואינם מחזיקים בדת האמת – אלה בהם אשר ניתן להם הספר – עד אשר ישלמו את ג'יזיה במו ידיהם, בעודם מושפלים
מושפלים : כמה מחכמי האסלאם מצאו כאן צו להצר את צעדיהם ולהגביל את זכויותיהם של בני החסות הלא מוסלמים – אהל אלד'ימה –
לאחר שלקחת מהם את ה׳ג׳זיה׳ אין לך כל זכות עליהם. האם עלה על דעתך מה יישאר למוסלמים שיבואו אחרינו אם ניקח אותם (לעבדים) וננצלם? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. ואילו כך המוסלמים יאכלו(את עמלם) של אלה כל ימי חייהם, וכאשר אנו והם נמות – בנינו אחרינו יאכלו(מעמל) בניהם, וכן תמיד – כל עוד הם עבדים למוסלמים, כל ימי גבור האיסלאם. לפיכך הטל עליהם מס ומנע מהם שבי ואל תתן למוסלמים לעשוק אותם או לפגוע בהם או לשדוד את רכושם, אלא לפי המותר, ושמור בקפדנות את התנאים אשר הענקת להם בכל מה שנתת להם.
פגיעות ביהודים בימי הביניים והידרדרות מצבם בארצות האיסלאם בזמן החדש הוסברו לעתים קרובות בכך שהם הפרו את ברית החסות מצידם, מאסו במעמדם הנחות, לבשו בגדי פאר כמוסלמים השליטים, תפסו עמדות מפתח בשלטון או פגעו בכבוד הנביא והאיסלאם. המשפטנים המוסלמים בימי הביניים דנו במפורט בשאלה אילו עברות מצד בני החסות פירושן הפרת הברית (׳נקד אלעהד׳) כולה. היו שצמצמו עברות אלה לדברים שיש בהם נזק למוסלמים, כגון: סיוע לאויבי האיסלאם ומתן חסות למרגלים נגדו, הריגה של מוסלמים, שוד דרכים, חיי אישות עם אישה מוסלמית או נסיון להעביר מוסלמי על דתו. היו שהדגישו דברים עקרוניים יותר, כגון: פגיעה בכבוד הנביא – שעליה חל עונש מוות גם על מוסלמי – ובכבוד האיסלאם, אי תשלום מס ה׳ג׳זיה׳ או פריקת עול האיסלאם בכללותו. אך בדרך כלל נזהרו העולמא המוסלמים מאוד בעניין זה ורוב ההפרות של ׳תנאי עמר׳ – לפי אחדים אפילו קללת הנביא עצמו – נחשבו לעברות שעונשן בצדן, אך לא לעילה להפרת עצם חוזה החסות. נדמה שרק יהודים שהמירו את דתם לאיסלאם העזו לתבוע בפה מלא את הסרת כלל החסות (׳דימה׳) שהאיסלאם מעניק ליהודים, בדרך כלל בטענת השווא שהיהודים אינם עוד מונותיאיסטים אמיתיים והם בבחינת עובדי אלילים ואפילו עובדי אש. אכן, גם באירופה הביניימית נתנו נסיכים ורוזנים חסות ליהודיהם – בדרך כלל משיקולים כלכליים – ולעתים הגנו עליהם מפני ההמון או מפני הכנסייה, אך נדמה שמעולם לא התחייבו לכך במסמך משפטי כלשהו. שם גם מעולם לא ראה איש צורך להצדיק רדיפות ופרעות ביהודים בנימוק משפטי.