אלמליח


רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.אליעזר בשן

5 –  רבי יוסף אלמאליח – דיין סוחר, דיפלומט ואיש ציבור במוגאדור.מחקרי אליעזר

מאמר זה מוקדש לתיאור חייו ופעילותו הציבורית של רבי יוסף בן אהרן אלמאליח, אישיות רבת פעלים במוגאדור במאה ה-19, כפי שניתן ללמוד ממקורות יהודיים וזרים, מהן תעודות שטרם ראו אור.

רבי יוסף נולד ברבאט בשנת 1809 ונפטר בלונדון בשנת 1886. בנערותו עבר למוגאדור, למד בישיבה ובגיל 30 נתמנה לדיין ללא שכר. נשא אישה בשם שמחה ממשפחה אמידה שילדה לו שבעה ילדים, מהם הידועים הם ראובן, שכיהן בתור נשיא הקהילה, עמרם שגם הוא היה פעיל בחיי הציבור, ויעקב. אחיו חיים נזכר כמי שקיבל את רבי יעקב בירדוגו, מחבר קול יעקב, לונדון תר"ד, בבואו ממכנאס למוגאדור.

בכמה מקורות זרים הוא מכונה " הרב הראשי של מוגדור " ואין זה נכון. במקור אחר הוא מכונה Honorary Chief Rabbi. הוא היה נשיא כבוד של הקהילה, הודות לפעילותו בתחומי ציבור שונים בעירו ומחוצה לה. הוצע למנותו נשיא כבוד של קהל הפורטוגזים בלונדון, ולפי מידע אחר בתור חכם של קהל הפורטוגזים בלונדון אך הדבר לא בוצע. אי ידיעתו את השפה האנגלית הייתה לו לרועץ. נוסף לעברית ידע ערבית וספרדית. לא ידוע על חיבור תורני שחיבר. כתב הסכמה לספרו של אברהם בן יהודה קוריאט, ברית אבות, דרושים ושו"ת ליוורנו תרכ"ב. עסק במסחר ועשה בו חיל, ניהל קשרי מסחר עם סוחרים אירופיים במוגדור וסוכנו של יהודי בג'יברלטר, וכן היה מ " סוחרי המלך ".

ב – 1868 ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873 ולאחר שהביא לו מתנות, זכה למגורים בבית הממשל. הוא היה דובר הסוחרים בפני השלטונות. ב – 1869 נתמנה סוכן קונסולרי של אוסטריה בהמלצת חברו ד"ר מכס שמידל שכיהן בתור קונסול כללי של אוסטריה במרוקו. ב – 1873 השתתף בתערוכה בוינה והתקבל לראיון על ידי הקיסר פרנץ יוסף שנתן לו מדליה, וב – 1885 הועלה לדרגת סגן קונסול. הוא היה מבקר לעתים באירופה לשם טיפול רפואי במחלת הסכרת ממנה סבל במשך 15 שנה. ב – 1872 ביקר בג'יברלטר בה היו רופאי הצבא הבריטי. שש שנים לאחר מכן ביקר בלונדון, ב – 1885 בצרפת.

תרומתו לחיי הציבור ראוייה ליתר פירוט. הוא סייע ליהודי מוגדור שסבלו בזמן המלחמה בין מרוקו לצרפת ב – 1844. זו פרצה על רקע התמיכה של הסולטאן עבד ארחמאן השני 1822 – 1859 בעבד אל-קאדר 1808 -1883 שמרד בצרפת לאחר שזו כבשה את אלג'יר ב- 1830. הצי הצרפתי הפציץ את מוגדור ב – 15 באוגוסט 1844, נגרם נזק רב למלאח, ומוסלמים מקומיים ושבטי הסביבה ניצלו את המצב לשוד המללאח והתנפלות על היהודים. בלונדון הקים משה מונטיפיורי 1784 – 1885 נשיא ועד שליחי הקהילות ועד פעולה שייסד קרן בשם Morocco  Relief Foud  לשם סיוע לנצרכים. רבי יוסף נטל חלק בפעולה זו בתיאום עם סגן הקונסול הבריטי בעיר, כפי שניתן ללמוד מהתכתבות בנידון בשנת 1845.ועד זה סייע לנצרכים יהודים ומוסלמים גם בשנים הבאות בעיקר בשנות בצורת כמו ב – 1878. רבי יוסף היה חבר במועצה במוגדור יחד עם ארבעה יהודים, ארבעה מוסלמים וחמישה נוצרים, ס"ה 14 חברים, שתפקידה היה לחלק את הכספים בצורה צודקת. מכספי הקרן הוקצבו גם כספים להחזקת בית הספר במוגדור. לאחר מלחמת ספרד במרוקו ב- 1859 ו – 1860, שבעקבותיה ברחו יהודים מתיטואן ומטנג'יר לג'יברלטר ולאלחזיראס בספרד, נשלח משה חיים פיצ'יוטו על ידי המועצה הנ"ל מלונדון למרוקו כדי לדווח על מצב הפליטים, שחלק מהם חזרו למרוקו. הוא ביקר בערים שונות וביניהן במוגדור במטרה להציע דרכים לעזרתם של יהודי ארץ זו, והתקבל בביתו של רבי יוסף. שם נכחו חשובי הסוחרים וראשי הקהילה. בינואר 1864 ליווה רבי יוסף את מונטיפיורי שעשה דרכו ממוגדור למראכש כדי לפגוש את הסולטאן, למסור לא אגרת בה הבקשה לנהוג בחסד ביהודים.

רבי יוסף, תמך בחינוך מודרני לבנים ולבנות , לאחר יסודה של חברת כל ישראל חברים ב- 1860 ופתיחת בתי ספר על ידה, הראשון בתיטואן ב – 1862, פנה רבי יוסף אליה באגרות כתובות בעברית ספרותית לשם הרחבת הפעילות החינוכית. ב – 1875 כתב לכרמיה בבקשה לתמוך בבית ספר לבנות במוגדור.

מאבקו במיסיון האנגליקני.

אגודה שנוסדה ב – 1809 בשם.

London Society for Promoting Christianity amongst the jews.

החלה לפעול במרוקו ב – 1843. אותה השנה נשלח מומר בשם אלכסנדר לוי לעשות נפשות בקרב היהודים. הוא פגש את הרב יוסף אלמאליח ואת רבי אברהם קורייאט במוגדור. לאחר ויכוח ביניהם ולאחר שהתבררה מטרת שליחותו, הוכרז חרם על כל מי שבא במגע עם המיסיונר. זהו החרם הראשון נגדם במרוקו, שבעקבותיו הוכרזו חרמות בשנים הבאות.

מאבק חריף יותר נוהל על ידו נגד המיסיונר ג'מס ברנט גינצבורג שפתח במוגדור בסיס קבוע למיסיון ב – 1875 בשזרתו של א. זרביב יליד אלג'יר וצוות מומרים אחרים. הרב פנה בינואר 1877 במכתב לסולטאן עליו חתום גם אברהם קורקוס סוכן קונסולרי של ארה"ב במוגדור, ובו מתואר הנזק שגורמים המיסיונרים, ובקשה למנוע פעילותם. הפנייה לא הועילה, ובשנים הבאות ננקטו צעדים שונים ביניהם אלימים, ביוזמתו או בהשתתפותו של הרב יוסף אלמאליח.

דומה שקיים קשר בין יוזמתו להרחבת החינוך של כי"ח גם על הבנות ובין מאבקיו במיסיון, כי בגלל חוסר מסגרת חינוכית יהודית לבנות, נמשכו בנות ישראל לבית הספר של המיסיון, וכדי למנוע זאת, הפתרון היה חינוך יהודי ממוסד.

הוא עמד בקשר עם ג'והן דרומונד האי, קונסול בריטניה במרוקו מ – 1846 ושגריר מ – 1860 עד 1886. ההתכתבות ביניהם דנה בתחום הפעילות המיסיונרית וכן בהקשר לאירועים אחרים מחוץ למוגדור בהם נפגעו יהודים, ונדרשה התערבות דיפלומטית לשם פנייה לסולטאן כדי למצוא את העבריינים ולהענישם. כך היה בעת רציחתו של רוכל יהודי בשם בנישטי ב – 1878.

שנתיים לאחר מכן מאסרם של יהודים בדאר אלבידה. וכן באנטיפה בקרבת מראכש בה המושל העליל על יהודי זקן ואמיד שבא בקשרי מין עם מוסלמית, והוא הולקה עד מוות. ב – 25 ביוני 1880 כתב הרב על הפרשה הנ"ל כפי שנמסר לו ממראכש. לדבריו היהודים באנטיפה וסביבתה חוששים לחייהם עקב אכזריותו של המושל.

בנסיעותיו פעל גם למטרות ציבוריות. האחרונה לפני פטירתו הייתה ללונדון בנובמבר 1885. הוא נפגש עם חברי המועצה של " אגודת חיים " באסיפתם החודשית ומסר דו"ח על מצבם של יהודי מרוקו.

לדבריו, בערי החוף מצבם טוב, לעומת זאת בערים הפנימיות, פאס, מכנאס ומראכש, היהודים נרדפים על ידי ההמונים שמאלצים אותם ללכת יחפים במקומות ציבוריים. למרות רצונו הטוב אין לסולטאן כוח להטיל מרותו על ההמונים. רבי יוסף ביקש מהם סיוע לבית הספר לבנות במוגדור.

הוא נפטר בלונדון במוצאי שבת ד' שבט תרמ"ו – ינואר 1886 – ונקבר בבית הקברות של קהל הפורטוגזים בשם  Nuebo,בעיר זו. בנו ראובן ירש את תפקידו בתור סגן קונסול של אוסטריה במוגדור. אשתו של רבי יוסף נפטרה בנובמבר במוגדור, ובהלוויה השתתף הקורפוס הדיפלומטי במוגדור.

יוסף ינון פנטון- הפרעות בפאס או התריתל

הפיצויים על הביזה הפרעות בפאס

לבקשת אלמליח זימנו חברי הוועד המרכזי של כי״ח בפריז ישיבה עם הנשיא פואנקרה כדי להסב את תשומת לבו לסבל היהודים בפרעות ולבקש ממנו לפתוח בחקירה למציאת האחראים. ב־29 באפריל 1912 הם השיגו את הבטחתו שבקרוב תושט להם עזרה, בדומה לעזרה שקיבלה הקהילה בקזבלנקה בעקבות המאורעות ב־1907. הגנרל ליאוטי הגיע למלאח זמן קצר לאחר שמונה לתפקיד ציר צרפת במרוקו כדי להעריך את נזקי הביזה. הוא הבטיח לוועד המרכזי שברצונו להגן על יהודי העיר ולעשות עמם צדק. בהזדמנות זו דרש אלמליח פיצויים לנפגעי המרד. בחודש יוני ביקש לואי מרסייה, קונסול צרפת החדש בפאס, מן הקהילה רשימה מפורטת של נזקי הפרעות, ובתוך שמונה ימים הם התבקשו להגיש את דרישות הפיצויים. התיקים הוגשו בצרפתית, ואלמליה היה מעורב בתרגומם ובעריכתם. במישור האזרחי נחל אלמליח ניצחון מרחיק לכת: כמו תושבי העיר הערבים, היהודים, שהיו עשרה אחוזים מאוכלוסיית העיר הכללית, שילמו מסים לעירייה בעבור פעילותם המסחרית, אך מחמת אי־צדק הנהוג ברגיל במשטר המוסלמי, מאז ומתמיד רק העיר הערבית נהנתה מן ההכנסות – בזכות התערבותו אצל השלטונות הצרפתיים הוא הצליח להשיג שעשרה אחוזים מההכנסה למשטר ישולמו לאוכלוסייה היהודית.

שיקום המלאח החל להסתבך. על פי בקשת המנהל המקומי במרוקו(Bureau Arabe), כדי לנהל את ענייני הרובע היהודי במקום ועדת ההצלה הוקמה בספטמבר 1912 ועדה עירונית יהודית, מג׳לס. ב־1913 הביא אלמליח לדפוס בטנג׳יר דוח פעילות של הוועדה בצירוף המלצה מאת הקונסול הבריטי מקלאוד. ייתכן שבשל קנאה הביעו תושבי המלאח חוסר שביעות רצון מן האופן שבו מילא אלמליח, שלא היה בן פאס, את התפקיד המכריע שקיבל על עצמו ומן האופן שבו נבחרו חברי הוועדה החדשה, שלא נכללו בה דייני הקהילה ונכבדיה המסורתיים. בין השאר הם גינו את אלמליח, שלא היה אהוד בקהילה, בשל הקשיחות שהפגין בעת חלוקת המזון, וטענו נגדו שלא עשה מספיק בעניין תביעות הפיצויים. למרבה הצער הידרדרו הקשרים בין מנהל בית הספר לבין חברי הוועדה עד כדי הגשת תלונות על התנהגותו לגנרל ליאוטי ולקונסולים הזרים. בני פאס החליטו להתארגן בעצמם. הם הקימו ועד חדש ובו 18 חברים ומינו לנשיא את הרב וידאל הצרפתי.

אז החל עימות בין האנשים, שלא לומר בין הצדדים. בחילופי מכתבים דרש הרב הצרפתי מכי״ח את פיטוריו של אלמליח, אך רק באוקטובר 1916 מונה לו מחליף. עד סיום תפקידו של אלמליח כלל לא התקדמו תביעות הזכויות ובקשות הפיצויים. ארבעה חברים מתוך 18 חברי הוועד החדש – הרבנים וידאל הצרפתי ושלמה אבן דנאן, בסיועם של רפאל אזואלוס ויהודה בן סמחון – הגיעו לרבאט כדי לפגוש את הגנרל ליאוטי והמשיכו במסעם עד פריז כדי להשמיע את תביעות הקהילה. קרוב לשלושה חודשים הם שהו בבירה הצרפתית, ובזכות השתדלותה של כי״ח הם נפגשו עם אישים, בין היתר עם שר החוץ סטפן פישון  (Stephen Pichón)

בפברואר 1914 הציגה ועידה צרפתית שבראשה עמד קונסול צרפת את מסקנותיה, ובהן נקבע שחמישה מיליון פרנק יוקצו לנפגעים. הקהילה היהודית מחתה על סכום זה, ורק בספטמבר 1916 קיבלו היהודים סוף סוף את הפיצויים, שנוכו מאיגרת חוב ממשלתית שהוענקה למרוקו ב־1813(!).

כוח רצון ואמונה נדרשו מיהודי פאס, שרובם היו אנשים פשוטים, כדי להתגבר, להמשיך וליצור מחדש חיי קהילה לאחר האסון המחריד. סייע לכך גם השיפור הגדול במצבם במשטר החסות הצרפתי. באופן תאורטי הם שוחררו ממעמד הד׳ימה, ומאז גורלם היה תלוי בשלטונות צרפת.

            יהודה בן סמחון (1979-1888) קיבל את הוויסאם העלווי(אות הצטיינות מאת הסולטן). הוא היה מלומד נשלט בעברית, בצרפתית, באנגלית ובערבית קלסית: היה חבר במוסדות הקהילה, ובמיוחד בקופת הצדקה, שהיה אחד ממייסדיה, והיה המזכיר בענף המקומי של ההתאחדות היהודית־אנגלית. בפרעות נחרב ביתו והוא הצטרף למשלחת שנסעה לפריז לנהל משא־ומתן עם הממשלה הצרפתית בדרישה לפיצויים. הוא נודע בעצותיו המשפטיות הטובות, ומרוב בקיאותו בט׳אהרים כונה יהודה ט׳אהיר. היה לו גם ידע נרחב ברפואה ואפילו בחכמת המזלות. בן סמחון היה חובב ספרים, וברשותו היה אוסף גדול של ספרים וכתבי יד עבריים – חלק ממנו רכשה הספרייה האוניברסיטאית בקיימברידג׳. המידע על אודותיו התקבל משיחות עמו בביקור שלי בפאס בשנת 1974, וכן מעמיתי הפרופ׳ יוסף טדגי, ואני מודה לו על כך.

הראשונים לציון – אברהם אלמליח

הראשונים לציון

כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי והכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.

ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה — בשנת תרס״ד — מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי "אגודת צעירי ירושלים״ ו׳אגודת צעירות ירושלים״ — צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם ״אהבה ואחוה״ שבמיסדיה בשנת תר״ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר״ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון — שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי״ס כי״ח,אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם ״שפה ברורה״, אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת״ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.

ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בחודש חשון תרס״ד נדפס מאמרו הראשון ב״השקפה״ שערך בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו״ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין — בעתון ״העברי״ — ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון ״העולם״. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטילינית — הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל״אידיש״ של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג׳יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.

הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע״א—תרע״ב לחבר המערכת של ״המבשר״ שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של ״הפועל־הצעיר״ בשנות תר״ע—תרע״ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון ״החרות״, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־־עטר עורך "החרות" ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את ״היהודי הספרדי״ בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך "דאר־היום״, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף גם העתון הערבי ״בריד אליום״, תרגום ״דאר היום״ בערבית. בספרדית ערך את העתון "איל ליביראל״ שפרושו ״החרות״ בספרדית.

במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד״ר שמעון מויאל והעו״ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזנגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע״ג—תרע״ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם ״המגן״. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת הרוח הלאומית היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה,שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הרא­שונה עם ראשית פעולת ״ועד הצירים״ בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע״ט— תרפ״א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז׳בוטינסקי.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר