אלי פילו
מנהגים לימי הצומות והתעניות בין המצרים, טי באב, אבלות.הרב אברהם אסולין
????
ט. יש מקומות שמפטירין בתענית בתפלת מנחה, (מובא המנהג במסכת סופרים פרק י״ז ה״ז), וזה לשונו, ובתעניות של תשעה באב ושבע אחרונים של עצירת גשמים, ברכות וקללות, אבל תעניות אחרות ויחל משה, ומפטירים דרשו ה', ויש אומרים שאין מפטירים, ונהגו בו העם להפטיר, עכ״ל. וכתב הש״ע (תכ״ח ה״ח), וז״ל וביום צום גדליה במנחה מפטירין דרשו. ורבנו מנחם ב״ר זרח בספרו צידה לדרך (מאמר א כלל ב פ״ו), כתב כשקורין בתורה בציבור, אין מפטירין בנביא אלא בשבתות וימים. ושמעתי מהרב מאיר אסולין שראה במראכש ובבוגמז, ועוד מקומות במרוקו שבצום גדליה מפטירין שובה ישראל. וכך נהגו בבית הכנסת של הר״מ מלכה זצ״ל ראב״ד פ״ת (אור תורה מרחשון תשס״ח עמוד קסה). וכן בישיבה הגדולה ״אור ברוך״ בראשות רי גבריאל טולידאנו שליט״א, מפטירין דרשו בצום גדליה כפסק הש״ע.
י. באזור אגדיר לא קראו מפטיר בתעניות, ראה בספר כף ונקי לר׳ כליפא בן מלכא זיע״א (עמוד קכג), וכ״כ בספר פאת ים מונסוניגו (סימן חי), שלא נהגו לקרוא הפטרה בתעניות, לבד מתשעה באב. וכ״כ בשו״ת מים חיים לר״י משאש זצ״ל (ח״א אור״ח סימן ריז), מה שאין מפטירין בשאר תעניות משום שלא נזכר בש״ס ולא בפוסקים, ובפרט שנהגו להתפלל מנחה ביום התענית בעת שמתפללין בו בשאר ימים שהוא עידן עבודה ומסחר, ולא רצו להטריח על הציבור יותר מדי, זולת בצום גדליה שהוא מעשרת ימי תשובה שאז לא חששו לטרחא דציבורא, כדי לעוררם לדרוש את ה׳. והגר״א עמאר בהערות לספר ״מגן אבות״ כתב שמנהג העיר מכנאס מפטירין בצום גדליה לפניה ואחריה, וכן הגר״ד צאבח שליט״א (שם בהערות) העיד שבעיר מראכש היו מפטירין בצום גדליה בלבד. וכ״כ ר׳ דוד עובדיה זצ״ל בסיפרו נהגו העם (צומות ותעניות אות כז).
וכן מנהג אלג׳יר לקרוא הפטרה בכל ארבע תעניות. והגר״י משאש כתב בשו״ת מים חיים (ח״ב סימן ז), וז״ל פה בכל ערי אלג׳יר נוהגים להפטיר במנחה של כל התעניות, וההפטרה היא שובה ישראל, זולת בצום גדליה מפטירין דרשו ה׳… וכן המנהג באיזה מקומות מערי המערב, ובאיזה מקומות נוהגים להפטיר רק במנחה של תשעה באב ״שובה ישראל״, ובצום גדליה דרשו ה׳ ובשאר תעניות אין מפטירין. ולעניין הברכות פשוט שבכל מקום שמפטירין בצבור צריכים לברך לפניה ולאחריה. וכ״כ בספר זה השולחן (עמוד נג. רמח), שבאלג׳יר עיר הבירה נוהגים להפטיר דרשו. וכן מנהג תוניס לקרוא את ההפטרה שובה ישראל בתפלת מנחה של כל תענית ציבור, והוא כדעת רב סעדיה גאון, פרט לצום גדליה שבו מפטירין דרשו ה׳ בהמצאו כמו שפסק מרן השו״ע (סימן תכח ה״ח), וכתבו התוספות ד״ה הקורא במסכת מגילה (דף כא.) שהטעם שמפטירין במנחה ולא בשחרית משום דכתיב בהפטרה שמרו משפט ועשו צדקה, ואגרא דתעניתא צדקה לעת ערב.
יא. מנהגנו בשלשת השבתות של בין המצרים לקרא את ההפטרות בלחן של איכה והוא מנהג קדמון, כן כתב בשו"ת שמש ומגן )ח"ד סימן עז אות ה(. ובספר מגן אבות )בהערה עמוד רסח(, כתב ליישב את המנהג, דמה שערערו על מנהג זה דחשיב כאבלות בפרהסיא, נראה דלא
חשו לזה גאוני קדמאי, משום דאינו עושה בזה מעשה אבלות, אלא שתקנו לקרא הפטרות אלו כדי לעורר הלבבות לתשובה. ומה גם שחכמים קבעו באלו השבתות הפטרות מיוחדות לזמן זה ואינם מעניינה של הפרשה.
יב. בכל ערב ראש חודש היו נוהגים להתענות אף הנשים.
יג. ביום ז' באדר יום פטירת משה רבנו, רבים צמים ויש עושים יום לימוד בתענית דיבור בלבד, מלבד אנשי חברא קדישא שמתענים. וראיתי שהטעם היות ובקבורת משה רבינו ע"ה, הקב"ה בעצמו התעסק בקבורתו, לכן אנשי חברא קדישא מתענים ביום זה.
יד. הנוהגים להתענות בז' באדר, בשנה מעוברת מתענים גם באדר ב' כמובא בספר נהגו העם )צומות ותעניות עמוד קיט אות לב(.
טו. כאשר יש תענית שאינו חובה, כגון שובבי"ם או ז' באדר, מנהגנו שאין מוצאים ספר תורה לקריאת "ויחל משה". כ"כ ר"י בנאים זצ"ל בשו"ת שארית הצאן )ח"ב סימן ע"ר(. וכן שמעתי מהגר"י מאמאן שלא ראה במרוקו שמוצאים ס"ת לקראת "ויחל משה", מכיוון שהציבור מתענה תענית רשות.
הקצידה ב 'שיר ידידות' — המקורות הטקסט והמוסיקה – אברהם אמזלג
הקצידה ב'שיר ידידות'
המקורות הטקסט והמוסיקה
אברהם אמזלג
פעמים מס' 19 – עמוד 88-112
פרק מספר 3 מתוך המאמר
נשאלת השאלה , מדוע העבירו פייטני שירת הבקשות את הקצידה הנפוצה במארוקו בעיקר בצורתה החילונית לשירת הקודש ? אולי ניתן ללמוד משהו על כך מהקצירה האלג'ירית . רואנה , במחקרו על הקצידה באלג'יריה , מתאר חגיגה לכבוד נער אשר גמר ללמוד סורות אחדות מן הקוראן . והקרואים בחגיגה מאלתרים קצידות דתיות לכבודו . האם תופעות מעין אלו שימשו דגם ליהודי מארוקו ? הקשר וההשפעה . אם היו כאלה , בין ארצות צפון-אפריקה ובין עצמן לא נחקרו . עם זאת, בשאלה הזאת בדבר קשרים מוסיקאליים -סגנוניים בין ארצות אלו , ובמיוחד בין מארוקו לאלג'יריה ולתוניסיה . יש לקחת בחשבון , שהיתה השפעה הולכת וגוברת של המוסיקה התורכית על טריפולי , תוניס ואלג'יר . השפעה זו , שהיתה פועל -יוצא של התזמורות הצבאיות ושל המוסיקה הקלאסית התורכית שבאו בעקבות הצבא התורכי , לא היכתה שורש במארוקו , שבה לא ביסס הצבא התורכי מעולם את אחיזתו . מה היתה אם -כן הסיבה לצירוף הקצידה לשירת הבקשות ? על שאלה זו אנסה להשיב בדברים הבאים .
הערת המחבר : לעובדה זו יש חשיבות מרובה מבחינת ההיבט המודלי : אחיזתם של המודוסים המיקרוטונאליים המזרחיים במוסיקה המגרבית היא הרבה יותר חלשה מאשר כזו של טריפולי , תוניס או מזרח אלג'יריה . עם זאת . המוסיקה המצרית , על מלחיניה וזמריה הגדולים . המגיעה למגרב באמצעי- התקשורת המודרניים , גורמת לתמורות רבות בטעמם של המארוקאים , לרבות יהודי מארוקו החיים בארץ . על התמורה במוסיקה של יהודי-המזרח – ראה : שילוח וכהן .
ב . הקצעה ב'שיר ידידות
קובץ שירת הבקשות ' רני ושמחי' ( 1890 ) אינו כולל קצידות, ואילו בקובץ 'שיר ידידות' ( 1921 ) כלולות כבר 84 קצידות מכלל 550 הפיוטים שבו . עורכי 'שיר ידידות' ודאי לא היו כוללים בו את הקצידה , ועוד במספר כזה , אילולא היתה זו כבר מושרשת ומקובלת כחלק משירת הבקשות קודם הוצאת הקובץ שלהם לאור . קשה מאוד למצוא היום עדויות על שלביו הראשונים של תהליך זה . שהתחולל בין השנים 1890 – 1921 , וקרוב להניח שהיה זה בעשור הראשון של המאה ה -20 . עיון בספרי פיוטים , בכתבי-יד אחדים ובקצירות עצמן , נותן שלוש תשובות לשאלה , מה ראו עורכי 'שיר ידידות' לשלב בו קצידות.
1 . משיכת הקהל לבית-הכנסת
בראשית המאה ה -20 נתחוללו תמורות חברתיות חריפות בקהילת יהודי מארוקו . שעיקרן נבע מהמעבר מדפוסי-חיים מסורתיים לדפוסים עירוניים מודרניים . ההגירה הפנימית הגדולה של יהודים לקאזאבלאנקה ולערים גדולות אחרות והמפגש עם אורחות-חיים חילוניים חומרניים חוללו שינוי-ערכים קיצוני בקרב יהודים אלה ." ההשתתפות בשירת הבקשות , כמו דברים רבים הקשורים במסורת , נראתה כבר מיושנת , ונדרש מאמץ מיוחד כדי למשוך את הציבור לבית-הכנסת להשתתף בשירת הבקשות המתקיימת בלילות-השבת החורפיים . אין זה דבר של מה בכך ליהודי מ 'עמך ' העמל בימות השבוע . לקום בשעת בוקר מוקדמת מאוד בשבת . תופעה זו מצויה בכתב-יד מאת ר' שמואל כהן ) הרש" ך ( אמזאלאג ממראכש , המתאר את יגיעתו על הפיוטים , את קשיי הדור ואת צערו של הפייטן . הנה חלק מדבריו :
. . . ועכשיו בזה הדור שלנו אבן מאסו הבונים . מפני הנשים המגונים . שאינם רוצים בשירי דוד המע"ה [המלך עליו השלום] הנבונים . ובעליהם אל עצתם פונים . ואחריהם עונים ואמרים תנו למלמדים הונים . וישארו ריקנים . והמים הנידונים . שותים בלי מרה אפרוחים ויונים . בלי צער ובולי [ובלי] אנחות ויגונים . וביום שבת קדש כל העם ישנים . והוא בצער עים הקהל לעשות רצונם . שלא ישפכו עליו חרונים . ובבואו לביתו יקומו עליו השכנים . למה נתעכבת ובניך הם רעבתנים . אם יאכלו קודם שיבוא השכינה [= החמין המארוקאי] ישא אל אישתו קינה . ואם יניחו אותה צנונה . יכה אותה ולא יעשה רצונה ואפי' בשבת אינו ברינה . זהו הריוח שנותן הפיטן בכל השנה . פחים וצינים . למטה בין חיצונים . והוא בין אי שונים . לכן מעתה שלא יעתיק שום אחד זה הספר עד שתי שנים . יזכה הסופר והכותב זה אמרו ספיר . לראות בחזרת צבי ואופיר בסדר אמור אל הכהנים ע"ה הרש"ך מעיר מראקיס יע"ה ע"ה שמואל ה' ' אמזאלאג.
הקצידה כטיפוס שירי , עם הלחן האהוב והנפוץ ועם הטקסט המרתק , היה בכוחה למשוך קהל עממי להשתתף בשירי הבקשות. הנחה זו , המיוסדת על התפוצה העצומה שהיתה לקצידה הערבית בקרב יהודי מארוקו , נכונה בימינו כבעבר . לעיתים מבצעים הפייטנים פסוקים אחדים מן הקצידה הערבית בעברית ואחר-כך את הנוסח העברי , ודאי כדי שהמאזינים יערכו מיד את ההקבלה . הקצידה בלחניה הפשוטים והקרובים ללב מפצה את יושבי השורות האחרונות בבית-הכנסת, אלה שלחני הפיוטים של שירת הבקשות 'כבדים' באוזניהם וההתמצאות בהיבטים המלודיים והריתמיים של שירת הבקשות מהם והלאה.
הערות המחבר : הפייטן ר' דוד בוזגלו ז"ל (1902- 1975 , נפטר בישראל) ריתק ומשך קהל רב לבית-הכנסת . בימינו ידועים כפייטנים וכמבצעים מעולים של קצידות : ר' חיים לוק מבית-שמש, ר' חיים רביבו מתל- אביב , ר' נסים ואעיש כהן מירושלים ור' נסים שושן מקרית-שמונה .
הייתי עד לכך בשבת, א' באייר תשמ"ב )פרשת תזריע-מצורע) בהשתתפות הפייטן ר' נסים שושן . אשר הפליא לעשות בקצידה הערבית והעברית כאחד.
השררה ב״חברה קדישא״ בפאס במאה העשרים – משה עמאר
הרקע ההלכתי לפרשה
ההלכה היהודית רואה במידה מסוימת במשרות רמות ונשגבות זכותו הקניינית של נושא המשרה, כך שבמותו הוא מוריש את המשרה לבניו. דבר זה נרמז בפסוקים שונים בתורה, שם הבן יורש את אביו בתפקידי כהונה או מלכות. בכוהן נאמר: ״שבעת ימים ילבשם הכהן תחתיו מבניו אשר יביא אל אהל מועד לשרת בקדש״ (שמי כט 30). תחתיו מבניו, כלומר הכוהן ממלא את מקום אבותיו, ומכאן שהכהונה עוברת בירושה. כמו כן לגבי מלך נאמר: ״לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמֹאול למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל״ (דב׳ יז, כ). הוא ובניו, מכאן שהמלכות עוברת בירושה. בפסוקים הנזכרים מדובר בכהונה ובמלכות, משרות גבוהות שיש בהן שררה וכבוד. אולם חז״ל הרחיבו את זה לתפקידים ציבוריים:
הוא ובניו, שאם מת בנו עומד תחתיו. ואין לי אלא זה בלבד, מנין לכל פרנסי ישראל שבניהם עומדים תחתיהם, תלמוד לומר הוא ובניו בקרב ישראל, כל שהוא בקרב ישראל בנו עומד תחתיו(ספרי דברים קסב).
והרמב״ם פסק את זה להלכה:
כשמעמידין המלך […] הרי זה זוכה לו ולבניו עד עולם, שהמלכות ירושה שנאמר למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל […] ולא המלכות בלבד אלא כל השררות וכל המעויין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה, היה ממלא ביראה אע״פ שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו, וכל מי שאין בו יראת שמים אע״פ שחכמתו מרובה אין ממנין אותו למינוי מן המינויין שבישראל […] (רמב״ם, משנה תורה, הלכות מלכים פ״א ה״ז).
הערת המחבר : וחזר על זה שם, בהלכות כלי המקדש פ״ד ה״כ. וכן נפסק בשולחן ערוך: ״ומי שהוחזק לרב בעיר, אפילו החזיק בעצמו באיזה שררה, אין להורידו מגדולתו אף על פי שבא לשם אחר גדול ממנו. אפילו בנו ובן בנו לעולם קודמים לאחרים, כל זמן שממלאים מקום אבותיהם ביראה והם חכמים קצת״(שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמה סעיף כב).
מהאמור עולה כי לפי ההלכה, השררה ברבנות ובתפקידים ציבוריים שיש בהם כבוד, מרות ושלטון עוברת בירושה מאב לבן. ואכן בספרות ההלכה והפסיקה של חכמי הפזורה הספרדית והאשכנזית דנו בשאלות שהתעוררו סביב השררה במרוצת הדורות.
נושא השררה העסיק את חכמי מרוקו, והם הקדישו לו מקום נרחב בתשובותיהם. סמוך למחצית המאה העשרים אף הוקם במרוקו בית דין רבני מיוחד לענייני השררה. בפסיקתם של חכמי מרוקו קיבל נושא זה פרשנות מרחיבה. הוא הקיף נושאים רבים: רבנות, חזנות־שליחות ציבור, שחיטה, מוהלות, עריכת חופה וקידושין, סופרי שטרות, כתובות וגיטין, וקברי אבות. השררה תופסת גם בחיי האב, שיכול למנות את בנו במקומו גם בחייו. והיו חכמים שפסקו, כי גם במקרה שהבן אינו ממלא את מקום אביו, אם בן־בנו ראוי, הוא מתמנה למלא את מקום סבו, ואפילו אם היה הפסק של שנים בין האב לבן, לנכד או לנין.
הרקע ההלכתי והחוקתי למחלוקת
החברים טענו כי מנהגי השררה לא נהגו בפאס בנושא של נשיאות החברה. גם אם נניח שנהגה שם השררה, במקרה דנן היא לא תחול, מאחר שיש מחלוקת על המועמד, וזאת בהתאם לתקדים פסיקה המצוי בספר ״מנחת כהן״, שבו כתב רבי יוסף הכהן תשובה בענייני ירושת השררה ובה הסיק שהיא חלה גם על השוחטים. יתרה מכך, הוא קבע שאם אין לבעל השררה בנים, גם חתנו נחשב כבנו לעניין זה. בתגובה העיר לו רבי חיים ברלין, שנכון הוא שהשררה עוברת בירושה, אמנם רק:
בזמן שאין שום מחלוקת בעיר ולא נמצא שום ערעור על זה השו״ב [=השוחט ובודק] […] אבל אם יש איזה מחלוקת ונמצאו עוררין מאיזה צד שיהיה שאינם מרוצים בזה השו״ב, אז אין כאן דין ירושה (אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים חו״מ, סימן נו).
הערת המחבר : לא מצאתי בספריות את הספר ״מנחת כהן״ לרבי יוסף הכהן, אולם תשובתו של רבי חיים ברלין פורסמה בחיבורו: אוצר רבי חיים ברלין – שו״ת נשמת חיים, ירושלים תשס״ח, חו׳׳מ, סימן נו. רבי חיים ברלין נולד בוולוזין בשנת תקצ׳׳ב ונפטר בירושלים בי״ג תשרי תרע״ג(1912-1832). המערערים הציגו בפני בית הדין הגדול את ספר ״מנחת כהן״. דומה כי רבי יוסף בן נאים, שהיה אספן ואוהב ספר ובעל הספרייה הגדולה לספרות רבנית במרוקו, הוא זה שהביא לידיעתם של המערערים את דעתו של רבי חיים ברלין ומסר בידיהם את הספר מספרייתו.
רבי חיים ברלין מבסס את סברתו על מסכת כריתות, שם נאמר שמאחר שהמלכות עוברת בירושה בני מלכים הבאים להתמנות במקום אבותיהם, אין צריך למשוח אותם בשמן המשחה. והגמרא שם מגבילה זאת למקרים שבהם אין מחלוקת על מינויו של הבן ״בזמן ששלום בישראל״. ומפרש רש״י: ״בזמן ששלום בישראל הוי המלכות ירושה ולא בעי משיחה, אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה היא ובעי משיחה בתחלה״. ומשתמע מפירוש רש״י שבמקום שיש מחלוקת, מתבטלת הורשת השררה. ומשמעות ׳מחלוקת׳ היא גם כשהציבור מתנגד למינוי. ואנשי החברה בפאס, על סמך סברה זו, טענו שגם אם קיים מנהג השררה בחברה, במקרה שלנו יתבטל, מאחר שיש מחלוקת סביב המועמד וקיימת התנגדות למינויו.
בית־הדין דחה טענה זו, כי פירוש רש״י אינו הפירוש היחידי לסוגיה, והרי הרמב״ם בפירושו למשנה פירש שמדובר שיש מחלוקת בין בני המלך, שכל אחד מהם רוצה למלוך, להלן ציטוט מדבריו:
אלא שאם אירע סכסוך וקטטה בזרע דוד אי זה איש למנות, אם פלוני או פלוני, והיתה אחר כך הסכמת הכל על אחד מהם, או שהלכו הרוב אחריו …] הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי להפסיק הקטטה והמלחמה ולסלק המחלוקת וידעו ההמון שזה הוא משיח ה׳ שייראוהו, והראיה לכך אמרו בקרב ישראל, אמרו בזמן שהשלום בישראל (רמב׳׳ם, פירוש המשניות, מסכת כריתות, פרק א).
סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה – נחם אילן
סובלנותו של הרב שלמה מלכה-מקורותיה וגבולותיה
נחם אילן
מאז שנות השמונים של המאה התשע־עשרה ועד לשנות השישים של המאה העשרים היתה קהילה יהודית קטנה בח׳רטום שבסודאן. במשך מרבית הזמן הזה כיהן כרב רב הקהילה הרב שלמה (סלמון) מלכה. הרב שלמה מלכה אַסֶפֵלו (מרוקו – 1878; ח׳רטום, סודאן – 1949) עלה בצעירותו לארץ־ישראל, למד בה בישיבות, הוסמך לרבנות ואף כיהן כדיין בבית הדין הרבני בטבריה. את רוב שנותיו עשה בסודאן, שבה שימש הרב הראשי מעת הגיעו שמה בשנת 1906 ועד יום מותו בשנת .1949 כל מורשתו הכתובה נתפרסמה מעל דפי העיתון המצרי־היהודי בלשון הערבית אלשמס (״השמש״), אשר יצא לאור בקהיר בשנים.1948-1934 ככל שיכולתי לבדוק, פרסם הרב מלכה את מאמריו בעיתון זה משנת 1936 עד שנת 1947, כלומר ברוב שנות הופעתו של העיתון נדפסו בו רשימותיו ומאמריו של הרב מלכה, שמספרם מגיע לכמאתיים מאמרים, ואלה ישמשו תשתית לדיון שלהלן. למעלה מחמישים מאמרים יוחדו לדיון שיטתי בפרשיות השבוע. אלה נדפסו ויצאו לאור ב־1941 בקהיר, כחיבור העומד בפני עצמו, בשנת 1949 זמן קצר לפני מותו הפתאומי של הרב מלכה. ספר הזוהר שימש מקור נכבד לפירושו של הרב מלכה, ועוד אשוב לעניין הזה לקראת תום הדיון.
לקראת יום השנה החמישים להסתלקותו הוציא צעיר בניו, דוד ש׳ מלכה, ספר לזכרו, וכותרתו בתרגום לעברית היא: מדור לדור – מורשת של אמתה וסובלנות .ואכן, מעדויות שונות מתקבל הרושם כי הרב מלכה השכיל להנהיג ציבור מגוון בנסיבות מורכבות וקשות, במידה רבה בזכות סובלנותו היתרה. בדברים הבאים אני מבקש ללבן בקצרה את מושג הסובלנות, לבחון את מידת התאמתו ותקפותו לדמותו של הרב מלכה, להציג כמה מעמדותיו שלהן זיקה לסוגיית הסובלנות, להציע מנין נבעה סובלנות זו ומה הזין אותה, וכן לסמן את גבולותיה.
אקדים ואומר כבר עתה כי אין בכתביו של הרב מלכה דיון שיטתי, ואף לא אקראי וחלקי, במושג ״סובלנות״ (תסאמח – בערבית), אבל מתוך מאמריו הרבים מסתמנת עמדתו ומתבררים גבולותיה בבירור. אדגים את עמדתו כלפי שלוש סוגיות: היחס אל החילוניות, מגעים עם מנהיגים בני דתות אחרות והגישה כלפי התרבות הכללית, אך קודם לכן אבהיר מעט את המושג ״סובלנות״ ואת אפשרויותיו השונות.
לפני שנים אחדות פרסם הפרופ׳ אבי שגיא מאמר, שבו דן בתפיסה שלפיה רעיון הסובלנות ראשיתו ״בתרבות שהניחה אמת אובייקטיבית, תפיסה מונופוליסטית של ערכים ולא רלטיביזם או ספקנות״. בהמשך שרטט הפרופ׳ שגיא את ההבחנה החדה בין סובלנות ובין פלורליזם, וכן הציע חלוקה פנימית של גילויי סובלנות על־פי שתי אמות מידה: חלשה, ה״מתבטאת בכך שהסובלן אינו כופה את עמדותיו על הנסבל״, לעומת חזקה, שבה ״הסובלן אינו מפעיל מנגנוני דחייה שונים שהיו יכולים לגרום לזולת לשנות את עמדתו״; וסובלנות שלילית, אשר ״אינה מתערבת בפעילותם של אחרים״, לעומת חיובית, ה״מייצגת עמדה הגורסת שאי ההתערבות אינה מספקת. ישנן חובות המוטלות על הסובלן שבאמצעותן יובטח קיומה של העמדה הנסבלת״."
היחס אל הפילוסופיה במאמרו של הרב מלכה
הרב מלכה ראה בפילוסופיה ובחילוניות איום אסטרטגי, לא רק על עם ישראל, אלא על החברה האנושית כולה. אף שהכיר בגדולתם של הוגים יהודים דוגמת הרמב״ם וריה״ל, והכיר את חיבוריהם העיוניים(מורה נבוכים והכוזרי), יחסו לפילוסופיה הוא יחס של דחייה ופסילה. וכך כתב זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה: ״אחד מחטאינו החמורים הוא עיצוב האמונה על־פי הפילוסופיה. הם [הפילוסופים והנוהים אחריהם] מחליפים וממירים [עניינים] בדת בהתאם למה שגילו להם שכליהם הקצרים, כפי שאירע בגרמניה, בעקבות הרפורמה…״
וכעבור כשנה הוסיף:
הסיבה לכל הייסורים בעולם היא הציביליזציה הכוזבת והמדעים החדישים הנוצצים… האנשים מתייחסים כיום אל המדעים החדישים ואל הפילוסופיה החדישה כאל המוסר שלהם, ולכן אינם לומדים את ענייני דתם, אלא את הקליפות. וכך אנו שומעים מצעירים רבים מילים מעציבות, שדבר זה מובן מאליו [אפשר גם: נורמלי; טביעי – במקור], ושזה אינו מאמין באחדות ה', ואחר אינו מאמין בנסי ה׳ הנמצאים בספריו…
ומכאן קצרה הדרך אל המסקנה כי:
יש להשתחרר ממדע הפילוסופיה, אשר עניינו להכניס ספק בלבות חלושי הרצון והאמונה. עלינו להשוות את הפילוסופיה בעבר עם זו שבהווה. הרמב״ם למד פילוסופיה וידע את סתריה וסודותיה, והדבר ניכר מספרו ״מורה הנבוכים״. ועם זאת התעצמה אמונתו לדרגה גבוהה, והוא קבע לנו את שלושה־עשר עיקרי האמונה, שהם בתכלית הניגוד לפילוסופיה, שהרי הפילוסופיה אינה מכירה בתחיית המתים, והיא אחד העיקרים החזקים ביותר שקבע לנו הרמב״ם.
דומני כי בפסקה זו מבטא הרב מלכה את מצוקתו בלשון ברורה יותר מבמובאות הקודמות. מדבריו אלו מתברר שהוא רואה בפילוסופיה גורם מרכזי ומכריע בהתפתחות החילוניות, ודעה זו מעוררת אצלו קושי חמור, כיצד יש להתייחס אל יצירות עיוניות של גדולי ישראל, ובראשם הרמב״ם. הרב מלכה מודע ליצירתו העיונית של הרמב״ם ואינו יכול להכחישה או להתעלם ממנה, אבל הוא מעדיף לראות את פסגת יצירתו של הרמב״ם בשלושה־עשר עיקרי האמונה שניסח בהקדמתו לפירושו לפרק חלק במסכת סנהדרין ולא במורה נבוכים (להלן: על״;).
אפשר להניח כי מעטים מאוד מקוראי מאמריו של הרב מלכה למדו את מו"נ והכירו חיבור זה לעומקו, אבל באותה מידה קרוב לשער שרובם הכירו את י״ג העיקרים מסידור התפילה ומן הפיוט ״יגדל אלהים חי״. הרב מלכה נאחז בחיבור המוכר והפופולרי יותר ביצירתו של הרמב״ם, ובדרך כזו הקהה את ״חומר הנפץ״ הפוטנציאלי הטמון במו"נ והותיר כמסד עיוני רק את הנוסח הפופולרי והפשטני של י״ג העיקרים. לא התמודדות עם הגותו העיונית של הרמב״ם יש לפנינו, כי אם התחמקות מהתמודדות שכזו, אגב שמירת כבודו של הרמב״ם ובמחיר ״נטרול״ ערכה של הגותו הפילוסופית.
מעיון שיטתי בכל מאמריו של הרב מלכה מצטייר הרושם שהוא נקט עמדה זו לא משום שייחס בורות ותמימות לציבור קוראיו ועל כן הסתיר מפניהם ״אמת מסוכנת״, אלא מפני שכך ראה את הדברים. ככל שבדקתי, לא מצאתי בדבריו הידרשות כלשהי לחלקים הפילוסופיים והעיוניים בכתבי הרמב״ם או בכתבי ריה״ל, שנזקק להם כמה פעמים.
יתרה מזו: כבר בראשית דבריו במובאה הנידונה הבליע הרב מלכה את הטיעון כי גם אם ייחס מאן דהוא חשיבות וערך להגות הפילוסופית של הרמב״ם ושל בני זמנו, המושתתת במשתמע על הבחנה דיכוטומית בין ההגות של ימי הביניים ובין ההגות של העת החדשה. הוא לא הבהיר במפורש את טיבה של הבחנה זו, אולם דומני שאפשר להניח הנחה קרובה כי לשיטתו, התייחסו כל הפילוסופים בימי הביניים (שהכירם או שמע עליהם) אל אלוהים כאל ישות קיימת: ואילו בעת החדשה כפרו הפילוסופים אפילו בקיומו של אלוהים או, למצער, הטילו בכך ספק עקרוני.
En reconnaissance à un guide – Benzaquen
En reconnaissance à un guide
- Benzaquen
Donner le nom S. D. Lévy au " Home de Vieillards", n'est que la très humble et très modeste contribution de la Communauté israélite de Casablanca, au culte que nous devons tous à la mémoire de cet apôtre de la Bienfaisance.
Il est normal qu'une de nos plus belles institutions, communautaires perpétue le souvenir de celui qui fut Ie créateur ou l'inspirateur de presque toutes nos œuvres d'entraide et ce n'est de notre part, qu'accomplir une partie de notre devoir en profitant de l'occasion qui nous est offerte aujourd'hui. La structure et le fonctionnement de notre " Home de Vieillards " ouvert depuis longtemps déjà à nos concitoyens coreligionnaires, mais dont l'adjonction récente d'une aile supplémentaire comporte un grand nombre de lits, nous autorise à parler d'inauguration, d'évoquer tous ensemble dans le recueillement et la dévotion la mémoire d'un de nos plus illustres coreligionnaires, ayant vécu toute sa vie dans notre pays.
Illustre pas ses vertus et par ses qualités morales, et illustre par son activité inlassable en faveur d'un groupement déshérité et non secouru par l'absence totale d'organisme d'entraide au moment où il commença son activité sociale. Celle-ci débuta il y a plus de 60 ans et se poursuivit sans désemparer et sans solution de continuité jusqu'à son dernier souffle, vers l'âge de 95 ans, il y a à peine 18 mois.
Cet homme, qui, s'il ne créa pas tout, inspira tout ce qui se fit dans ce domaine, sut par son enthousiasme communicatif et son sens aigu de la charité dans la dignité, inculquer à tous nos coreligionnaires parfaitement indifférents ou peut-être effrayés par l'ampleur de la tâche le sentiment de la solidarité non pas comme une action de piété, comparable en cela aux prières religieuses ou aux actions de grâce, mais purement intrinsèquement, d'une façon absolument désintéressée donnant à l'homme le véritable sens de la vie.
A la charité de la main à la main, dégradante et discriminatoire, il substitua petit à petit, d'année en année, l'entraide collective stimulante et plus conforme à la dignité de l'homme, par la création d'organismes de routes sortes dont il patronna les comités et qui, du temps où nous étions plus de trois cent mille juifs dans ce pays, contribuèrent d'une façon substantielle à soulager nos coreligionnaires dans le besoin, et à assurer aussi leur repli ultérieur dans des conditions convenables vers d'autres régions du monde.
Actuellement, en dépit de la réduction progressive du nombre de nos coreligionnaires vivant dans ce pays, des organismes d'entraide juive nous rendent vous le savez bien, d'énormes services et ne sont que la prolongation naturelle donnée par l'impulsion initiale de leur fondateur Samuel Lévy.
Permettez-moi, Mesdames et Messieurs, afin de sortir de l'oubli quelques témoignages, parmi tant d'autres, de l'immense labeur si profondément humain de S. D. Lévy, de vous faire une rétrospective qui nous ramènera à quelques années en arrière.
En Janvier 1953, il y a donc près de 20 ans, peut-être certains d'entre vous s'en souviennent-ils, à l'occasion d'une cérémonie en son honneur parce qu'il allait très prochainement boucler ses 80 ans, un des orateurs disait ceci en substance " S. D. Lévy n'est-il pas l'alpha et l'oméga de toutes les œuvres sociales du judaïsme Marocain ? N'est-il pas le noyau magique d'où sont sortis ces rayons qui s'appellent l'Aide scolaire, la garderie d'enfants, la Maternelle, les Dispensaires de l'OSE, les bourses d'études, Abraham Ribbi, etc, etc, etc. Enfin, l'Asile des Vieillards dont la réalisation le hante maintenant et qu'il saura créer, en dépit des lenteurs et des apathies ? ".
Ainsi donc, Mesdames et Messieurs, cet asile de Vieillards, ce Home de Vieillards en plein fonctionnement ce matin, obsédait sa pensée et il en sentait la nécessité par une intuition d'inspiration divine, sans aucun doute. À ce moment là, vous ne l'ignorez pas, et il n'est pas inutile de le rappeler, le Maroc luttait pour son indépendance, et l'indépendance recouvrée, l'exode de nos coreligionnaires commençait et se poursuivait de façon rapide.
Pour notre bonheur à tous, Samuel Lévy vécut presque 18 ans encore, après cette cérémonie dont je viens de vous parler. Il ne cessa pas, comme on le prévoyait, de harceler les Comités des Communautés qui se succédèrent et qui finirent par être convaincus, avec le Joint, de la nécessité d'une telle œuvre. Grâce à la création de ce Home, ceux qui ne pouvaient pas être concernés par l'émigration parce que, handicapés physiquement ou trop vieux, y trouvèrent leur refuge naturel. Et ainsi, un autre chantier s'ouvrait à l'activité de la solidarité juive, la protection des vieillards, que malheureusement, l'indifférence ou l'égoïsme naturel des jeunes, reléguait au rayon des préoccupations mineures.
Mesdames Messieurs, le Judaïsme Marocain ne manque pas de noms illustres qui ont enrichi son histoire dans le passé et dans le présent, et apporté au prestige de cette grande communauté sépharade des fleurons glorieux et lumineux dont il nous revient d'entretenir la mémoire et de garder le souvenir. Il faut les évoquer à chaque occasion car ils sont une partie de notre patrimoine à transmettre à nos descendants. Ici et ailleurs, une flamme doit toujours être entretenue afin que jamais ne disparaisse la trace de leurs qualités et vertus et que leur souvenir soit le moteur constant de notre comportement.
Presque tous ces noms prestigieux se sont surtout illustrés et signalés par leurs écrits, par leur culture ou par leur piété. Il serait cependant injuste que nous n'engloutissions pas dans la même considération ceux, très rares, qui comme S. D. Lévy n'ont acquis le droit au respect et à l'amour de leurs concitoyens que par leur activité purement sociale, activité simplement humaine, non encadrée de considérations religieuses ou philosophiques, excluant tout développement théosophique pour ne lui conserver qu'une idée encore plus belle par sa simplicité et sa nudité, l'idée de la solidarité et de l'entraide. Ceux qui ont eu le privilège de connaître S. D. Lévy et qui ont pu le suivre jusqu'aux dernières années de sa vie, se rappelleront avec émotion et tristesse mais aussi avec ferveur ce visage au sourire lumineux, reflétant l'espérance et l'enthousiasme, la satisfaction du devoir accompli, suprême récompense offerte par la Providence, à ceux, qui spontanément ont agi comme le voulait D.ieu.
Aussi il importe que la volonté de D.ieu qui a nous envoyé cet apôtre, soit respectée et que se maintienne et se perpétue l'action bienfaisante qu'il a entreprise.
Ce Home que vous venez de visiter, dont vous avez vu les pensionnaires venus de plusieurs coins de notre pays, vous avez pu en apprécier la belle tenue et son merveilleux fonctionnement, non seulement grâce aux grandes qualités de sa directrice Madame Shlouss et de ses collaboratrices à qui je suis heureux d'adresser, en votre nom et au mien, nos chaleureuses félicitations, mais aussi grâce au labeur inlassable de notre collègue à la Communauté, notre ami, Jacques Moreno qui supervise avec une compétence et un dévouement qui mérite toute notre gratitude, la marche de cet établissement dont nous sommes tous fiers et qui fait l'admiration de tous les visiteurs venus d'Europe ou d'Amérique.
Cet établissement a été édifié et est entretenu grâce à la collaboration financière de la Communauté Israélite de Casablanca et du " J.O.I.N.T. ". La Communauté Israélite ne fait que son devoir et essaie par tous les moyens, de trouver des ressources, mais le J.O.I.N.T dont la contribution est particulièrement substantielle, suscite de notre part, une reconnaissance infinie. Je manquerais à tous mes devoirs si je ne profitais pas de cette occasion pour adresser, s'il m'est permis de le faire, au nom de toute la collectivité Juive du Maroc, nos remerciements les plus émus aux donateurs et à leurs dirigeants, ici et ailleurs pour tout le bien qu'ils font à nos coreligionnaires marocains.
Il ne nous est jamais marchandé leur soutien alors que d'autres sollicitations les réclament partout où il y a des juifs dans le monde. Aussi, en fonction d'une équitable répartition des secours, en fonction des besoins évidents et plus impérieux que les nôtres de beaucoup de nos coreligionnaires dans d'autres régions du monde, il importe que nous révisions notre propre contribution à la cause juive; il est temps que ce que nous avons appris du désir de D.ieu de voir les hommes unis par le sentiment de la solidarité, que ce sentiment ne soit pas à sens unique, c'est-à-dire, que nous devons maintenant songer à augmenter notre aide et nos efforts financiers. Nos œuvres sociales communautaires où nos communautés doivent continuer à fonctionner tant qu'il y aura des Juifs qui habitent cette terre, terre de nos ancêtres depuis plus de 2,000 ans.
L'émigration vers d'autres cieux de nos coreligionnaires, loin de diminuer nos problèmes d'entraide, nos préoccupations sociales, les a augmentés par le fait que cette émigration a surtout intéressé la population jeune et rentable et nous a laissé à charge la population inactive.
Des temps meilleurs récompenseront nos efforts, le chemin qui doit déboucher sur la suppression de la haine remplacée par l'amour de l'humanité toute entière, doit être suivi quelle qu'en soit sa longueur, avec patience et ténacité, s'appuyant pour cela sur la pensée du philosophe et qui fut le grand principe de la vie de Samuel Lévy. " Il n'est pas nécessaire d'espérer pour entreprendre, ni de réussir pour persévérer ".
Discours prononcé par Monsieur Le Docteur L. Benzaquen Président de la Communauté Israélite de Casablanca à l'occasion de l'inauguration du " Home de Vieillards " S.D.Lévy
הד המזרח יום שישי, ינואר 20, 1950- משה אשולין בן 70 שנה
הכתבה פורסמה בעיתון הד המזרח יום שישי, 20 בינואר , 1950
ביום ז' לח.ז מלאו לידידנו משח אשולין מעסקני יפו,שבעים שנה.אנו מביאים להלן את הערך שלו, כפי שנדפס בכרך א, בעמוד 191 של ה"אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו " ובוניו," והננו מאחלים לו שיזכה עוד שנים רבות לעסוק בצרכי צבור באמונה וימשיך במעשיו הטובים "אוהב שלום ורודף שלום" במדינת ישראל השלמה
המערכת
נולד ביפו, ביום ז' טבת תרמ"א לאביו ר' יצחק אשולין (השו"ב – שוחט ובודק – של קהלת יפו) ולאמו חיה בת ר' לוי הכהן – מראשוני העולים ממרוקו.
בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי אמו ר' לוי הכהן ז"ל – בעל תלמוד תורה ראשון ביפו-, המשיך בתלמוד תורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל – כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם " טוב תורה עם דרך ארץ " הכניסו אביו אחר כך לבית הספר של חברת " כל ישראל חברים " – אליאנס -, ואחר כך נכנס ללמוד מלאכת חרש ברזל ( נפח ) בבית החרושת ל. שטיין על חשבון אליאנס
בילדותו נתחנך בתלמוד תורה של אבי־אמו, ר' לוי הכהן ז"ל (בעל תלמוד־תורה ראשון ביפו( המשיך בתלמודיתורה של אליהו שמול ז"ל ושל ר' יוסף שמחון ז"ל — כל אלה מאבות הישוב של עולי מרוקו ביפו. לשם "טוב תורה עם דרך ארץ" הכניסו אביו אחר־כך לבית־הספר של חברת "כל ישראל חברים" (אליאנס), ואהר־כך נכנס ללמוד מלאכת חרש־ברזל (גפח) בבית־ החרושת ל. שטיין על חשבון "אליאגס".
שנים אחדות עבד במלאכתו. אחר כך עבד במשך 22 שנה אצל. עורך־דין דוד מויאל כפקיד בעסקי קרקעות ועסק בקנית קרקעות מערבים ובמכירתם ליהודים לצרכי שיכון והרחבת היישוב היהודי ביפו. בהשתדלותו נוסדה השכונה "אהל משה", הנקראת כך על שמו, וכן עזר ביסוד השכונה מחנה יוסף' כרם התימנים ושכונת ברנר. בעסקי־קרקעות אלה מילאו תפקיד השוב ההון, היזמה והמרץ של יהודים רבים, והם זכו גם ברווחים הגדולים, בעוד שהוא 'הסתפק במועט וראה שכר לעמלו . בהצלחתו להשתתף במצווה, אך גם הוא זכה להקים משפחה בישוב ולבנות לו בית בתל־אביב. בתר"ס נשא לאשה את חנה בת הרב ר' אליהו שמט. כן היה פעיל בחיי הצבור והקדיש את ידיעותיו בלשון הערבים ובמגהגיהם ואת יחסיו הטובים עמהם לעזרת העולים החדשים מאירופה, להקל מעליהם את קשיי חחתאחזות ? בארץ בשל חוסר ידיעת השפה והקשרים עם תושביהעיר הותיקים. כן היה חבר באגודת "המגן" ובאגודת. "ואהבת לרעך כמוך" שפעלו בקרב הישוב החדש ביפו.
במלחמת העולם הראשונה לא יצא עם היוצאים למצרים , אלא נשאר בארץ ונשא בכל יסורי היישוב: רעב, מחלו וגרושים ; החזיק מעמד ביפו ואחר כך גם בכפר סבא עד הרגע האחרון, לבל יתרחק מעירו ויוכל לחזור אליה עם משפחתו הגדולה בהקדם, ואחרי המלחמה חזר מהגליל לעבודתו בהכנת הקרקע להרחבת היישוב.
בשנת תרצ"ו -1936 נענה לבקשת ר' פנחס גריבסקי ז"ל מירושלים וחיבר בשביל האוסף שלו " ספר זכרון לחובבים ולעולים הראשונים " את הרשימות לזכר ראשוני עדת הספרדים והמערבים ביפו, עם 30 תמונות.
במלחמת העולם השניה שלח שלשה מבניו למערכת נגד אויבי עם ישראל : אחד בצבא היבשה, בחיל הים ואחר בשרות טכני לצבא.
הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לחנוכה לר׳ ידידיה מונסונייגו-יוסף תדגי
- הפיוט ״מי כמוך ואין כמוכה״ לר׳ ידידיה מונסונייגו
הפיוט ״מי כמוך״ נכתב לשבת חנוכה בידי ר׳ ידידיה מונסונייגו [ב]. במרכזו תיאור סיפור החשמונאים ונם פך השמן. הפיוט מורכב מעשרים ושמונה מחרוזות הפותחות בנוסח הקבוע ״מי כמוך ואין כמוך / מי דומה לך ואין דומה לך״, והמחרוזת הראשונה פותחת ב״אלהים גדול כח ועצמה״.
מעיון בכתובת המובאת בראש הפיוט אפשר ללמוד לא רק על ייעודו של השיר אלא גם על נסיבות חיבורו ואת ההצדקה למספר המחרוזות:
סיפור הנם לחנוכה יסדתיהו אני ובני ידידי הי״ו [ה׳ יחייהו ויזכהו] כי״ר [כן יהי רצון] שתעמוד לנו זכות מתתיה ובניו ויקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו' [ישעיה נט 21]. ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קיא 16. ובראשי הבתים רמוז שמותינו אנחנו שנינו. וזה סי׳ [סימן] אני אני ידידיה בן רפאל אהרן חזק חזק.
מתוך הדברים שבכתובת אנו למדים שהפיוט נכתב בידי שני משוררים – ר׳ רפאל אהרן ור׳ ידידיה מונסונייגו. ברם הואיל והפיוט נושא את חתימת ר׳ ידידיה מונסונייגו, ייחסנוהו לבן ולא לאב. יש לשער שהשיר חובר בשלב שבו היה ר׳ ידידיה עדיין צעיר ומתלמד לחבר פיוטים, ולכן מודגש בכתובת שהשיר נכתב בידי האב והבן. הדגשה זו מלמדת על דרך החינוך בזמנו של המשורר, על אווירה אוהדת לפיוט ועל תרבות שירה בקהילה. ואולי לא מיותר לציין שאמנות המליצה וכתיבת השירים תפסה מקום חשוב בחינוך היהודי במרוקו. כידוע, במשפחות הרבנים המיוחסות עברה משרת הרבנות בירושה מדור לדור, והרבנים העניקו בעצמם לבניהם את עיקרי החינוך וההוראה. ולא בכדי מצטט הרא״ם את דברי הפסוק ״יה״ר [יהי רצון] […] שיקויים בנו מ״ש [מקרא שכתוב] לא ימושו מפיך ומפי זרעך וכו'״.
המשורר כפל את תיבת אני בראש הפיוט ואת מילת הברכה חזק בסופו כדי לתאר בהרחבה את סיפור החשמונאים. וגם לזה הוא מוצא רמז וסמך בכתובים: ״ויש בו כ״ח בתים, לקיים מה שה״כ [שאמר הכתוב] כח מעשיו הגיד לעמו [תהלים קי 6]״, במילים אחרות – חובתו של כל אחד ואחד לפרסם את מעשי ה׳.
הערות המחבר : כבר בימי הביניים תפסו המליצה והשירה מקום נכבד בחינוך היהודי במגרב. בספרו ״אדב אלמעלם ואלמתעלם״(=חינוך ומוסר למורה ולתלמיד) עורך רבי יוסף אבן עקנין – בן דורו של הרמב״ם שברח מספרד ונפגש עמו בפאס – הרצאה על שיטת החינוך הרצויה ומונה את המקצועות מן הקל אל הקשה, לפי מידת תפיסתם של התלמידים. בין המקצועות תופס השער (=שירה) מקום נכבד אחרי לימוד התנ״ך, הדקדוק והמשנה. ראו הירשברג, תולדות, א, עמי 269-267; חזן, השירה, עמי 25. בקהילות מרוקו מסורת המליצה והשירה טופחה במשך הדורות ועד ימינו אלה. בחיבוריהם של תלמידי החכמים משתקפת בקיאות ושליטה יוצאים מן הכלל גם בסגנון המשובש והמשורשר וגם בתורת השיר באופן כללי. משיחה עם הרב ציון אבן דנאן(אב בית הרין האחרון ברבאט, 1999-1919) למדתי שהתלמידים שהגיעו לרמה הגבוהה בלימודי ״ארבעא אלכבירה״ בבית הספר ״אם הבנים״ בפאס היו מייחדים זמן מעתותיהם לעיון באיגרות ובמכתבים שונים ולהעתקתם כדי להתרגל לסגנון וללמוד לרקום שיבוצים ולכתוב כתיבה מחורזת. לפי עדותו של הרב אבן דנאן, פעם בשבוע, בדרך כלל ביום שישי, כל תלמיד נהג להגיש איגרת מנוסחת בסגנון מדויק, מחורז ומשובץ ממקורות לשוניים מגוונים. על תכניות החינוך בתלמודי התורה ובישיבות של מרוקו ראו זעפרני, החינוך, עמי 101-31. על הכשרת תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 104-95, 116-110.
61 על הורשת התפקידים הרבניים והקהילתיים בחברה היהודית במרוקו ראו זעפרני, אלפיים שנות חיים, עמי 133-132; בר־אשר, בתי כנסת; דשן, אנשי המלאח, פרק ז.
- על חשיבותה של המליצה בהכשרתם של תלמידי חכמים ראו זעפרני, השירה, עמי 270-267. לא סתם העיר זעפרני(יהודי מרוקו, עמי 276): ״כל תלמיד חכם עשוי היה להיות לעתים גם משורר״.
ראוי להעיר שבן אחר של הרא״ם, ר׳ אליעזר מונסונייגו, הצטיין גם הוא כמשורר מחונן ופורה. פיוטיו מפוזרים בכמה כתבי יד. בן־נאיים לא הקדיש לו ערך בספרו ״מלכי רבנן״. ראו עליו אצל תדגי(משפחת מונסונייגו). במבוא למהדורת הספר ״לשון לימודים״ לר׳ רפאל בירדוגו משה בר־אשר מתאר את כתבי היד ששימשו תשתית למהדורת הספר, ובתיאורו את כתב היד פ(כ״י 4265 8° Heb, בית הספרים הלאומי בירושלים) הוא מציין שבחיבור גם ״לקט ארוך של פיוטים וקינות״, ומדגיש בהערה (עמי 152 הערה 9): ״אולי לא מיותר להעיר שרוב הפיוטים והקינות נכתבו בידי פייטן ששמו אליעזר; האקרוסטיכון של שמו מופיע ברובם ככולם״. אנו רשאים להניח שמדובר בר׳ אליעזר מונסונייגו. הוכחה לכך ברברים שכתב פייטן זה(בדף 191 ע״א של כ״י פ): ״הה ליום המר והנאנח על הלקח ארון הקדש זה סיני כמוהד״ר ידידיה אחי וראשי ז״ל, ביום שני בש׳ ה׳ לכסלו ש׳ תרכ״ח לפ״ק״. אף על פי ששם המשפחה של האח אינו מהכר, אין ספק שמדובר בר׳ ידידיה מונסונייגו – פייטננו, שהרי תאריך הפטירה המופיע בכותרת זו תואם לזה החרוט על המצבה. אני מודה לפרופסור משה בר־אשר על שהעיר את תשומת לבי לכתב יד זה.
לשונות היהודים במזרח ובמערב ומסורות הלשון הנבטות מהן-משה בר-אשר
אין צורך לחזור אחורנית חזרה מופלגת בזמן כדי לראות שמסורות עוברות שינויים. למשל במאה העשרים התחוללו שינויים משינויים שונים במסורתם של יהודי מרוקו. הנה לדוגמה, אנו יודעים היטב כי בכל הקהילות במרוקו השווא אחרי מה שאנו מכנים ״תנועה גדולה״ נהגה כשווא נח עד ראשית המאה העשרים, ובהרבה קהילות – עד הדור האחרון לישיבתם של רוב היהודים שם; למשל המילים תולדות, ושמרו נהגו,visamru/wisamru ,toldot אבל במקומות רבים בראשית המחצית השנייה של המאה העשרים כבר נהגו tolidot או toledot וכן wisamiru או visameru/visamiru. המסקנה הזאת התבססה היטב בעבודת הדוקטור של נטלי אקון. חדירתם של ספרי דקדוק, שבהם הוגדר השווא הזה כשווא נע, ובואם למרוקו של מורים לעברית שלימדו להגות כך את השווא הזה הם שחוללו את השינוי המתואר. רק בפיהם של חכמים מאזורי הפריפריה שלא נחשפו לספרי הדקדוק האלה ולהוראת העברית על פי הספרים האלה נשמרה ההגייה המקורית עד הדור האחרון.
ברור, כי בתיאור כל מסורת שתועדה במאה העשרים מן הדין לראות מה מקוריה משקף מציאות קדמונית, ומה מקוויה משקף צורות מאוחרות יותר. בהיעדר עדויות קדומות נותרות בידינו שתי דרכים לחשיפת תופעות קדומות:
(א) הדרך האחת היא השוואת הממצאים במסורת הנחקרת לממצאים בכתב ובעל פה במסורות אחרות בעלות רקע היסטורי דומה. תופעה המתגלה במסורות של קהילות בעלות רקע היסטורי דומה, שישבו במרחקים גדולים זו מזו היא בדרך כלל תופעה קדומה ביותר החוזרת אחורנית מאות בשנים עד לראשית האלף השני ולפניו. למשל, אנו יודעים על קיומה של ההכפלה בעיצור ש במידה לא מבוטלת בקריאת המשנה ובמילים שנכנסו ממנה לערבית היהודית שהייתה מדוברת בפי בני הקהילות בצפוךאפריקה, כגון הקריאה ערוב, ערובין. וכך נהגתה הצורה הזאת כמילה שאולה בערבית המדוברת בכל הלהגים – לערוב. ממצא זה עולה בקנה אחד עם הממצאים שתועדו במסורות של הקהילות במזרח – בסוריה, בעיראק ובארצות אחרות – ועם הממצאים במסורת תימן. הנתונים האלה, שתועדו בהרבה ארצות רחוקות זו מזו, דיים כדי לקבוע שזה קו לשוני קדום בכל המסורות. מסקנה זו מתחזקת שבעתיים הודות לממצאים בכתבי יד קדומים של המשנה שנכתבו בראשית האלף השני למניין הרגיל. הכוונה היא לכ״י פרמה ב (פר) של המשנה, שהתופעה הזאת מתועדת בו, כגון גרע(כלים יב, ד), מסורס (נידה ג, ה).27
(ב) הדרך השנייה היא חשיפת קווים קדומים במסורות הלשון באמצעות יסודות עבריים, שהם חלק מהמרכיב העברי שבלשונות הדיבור של בני הקהילות, כגון ההגייה שתיעדתי במרוקו, בתוניסיה ובתימן – סרוחה במקום אסרו חג. לפי דעתי, הצורה סרוחה משתלשלת בקהילות האלה מתקופת הגאונים. מכאן ואילך ארחיב את הדיבור על הדרך השנייה.
מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.
מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן.
ג. מנהג שאין אוכלים זיתים בחודש ניסן. מ״כ בליקוטים שבם׳ ליצחק ריח, או״ח, מערכת נון אות יוד, ז״ל: ניסן מ״כ בכ״י להרה׳׳ג מו״ה שמואל אלבאז זלה״ה, ז״ל: שאלוני לבי ורעיוני לדרוש ולתור בטעם מנהג רוב עירנו שלא לאכול זיתים שחורים בכל חודש ניסן, ואנחנו ג״כ מנהגינו שלא לאוכלם. ואומרה כי מנהגן של ישראל תורה, להיות כי בחודש הזה הוציאנו אלקינו ממצרים מבית עבדים ובאה המצוה בתורה זכור את היום הזה אשר וכו', ולהיות ידוע מאמר חז״ל אבא משכח לכן נהגו באכילת הזיתים איסור, אחרי אשר באכילתם נמצא נזק השכחה, וכעת אנחנו מחוייבים לזכור הנסים שנעשו לנו בחודש הזה. לכן לחבב המצוה בשעתה בעת ובזמן שנעשו הנסים, לא נכון אלינו לאכול דבר שגורם שכחה. וטעם השחורים לבד, להיות על הרוב עשיית השמן מהם, ולא אמרו אבא משכח אלא בזית דיש בו ברא דמפקח. ותו רובא דשכיחי בזה״ז הם השחורים, אבל הירוקים לא שכיחי ומילתא דשכיחא גזרו בה ודלא שכיחא לא גזרו בה, וברור עכ״ל.
ואני המאסר אומר טעם אחר לדבר, כי הזיתים השחורים נוהגים לאוכלם באבילות, והחודש הזה כולו שמחה, כי בו הוקם המשכן וכן נגאלו אבותינו ממצרים ובו עתידים ליגאל. לכן אין עושים דברים שהם סימני אבילות. ולכן אין אוכלים זיתים שחורים דוקא. וסמך וחוזק לדברי אלה דטעם מניעת אכילת הזיתים הוא משום אבילות, דמצאתי למהר״ י פאלאג׳י זצ׳׳ל, בס׳ יפה ללב, בקונטרס אחרון ליוד״ע, סי׳ קיו, אות יוד, וז״ל: אך בזיתים מצאתי להם תרופה כזית הנטופה שראיתי להרב מו״ק, בא״ח, סי׳ קע, שכ' שלא נאמרו דברי הגמרא שהזית משכח, אלא באוכלן לחין חיין וקובע סעודתו עליהן. משא״כ באלו הכבושין שאין אוכלים אותן אלא לקינוח. וראיה לדבר שאין חשש בזיתים כבושין. מר׳׳י בן גודגודה, פ״ק דיבמות נטו ב], ור״י דאכל זית מליח פב״מ, יעו״ש. וכשאני לעצמי אינו כ״כ ראיה מאלו אדונים שהיו מכוונים, שכ׳ בסידור תפלה שערי רחמים, להמהר״ח הכהן ומהר״ש עכאדי דף עג ע״ב, האוכל בכוונה מותר לו לאכול זיתים ואינם גורמיו לו שכחה אדרבא יוסיפו לו זכירת מאחר שהוא מעלה אותם ומתקנם ע״י כוונותיו, עיי״ש. לא לנו כמונו שאין אנחנו יודעים לכוין כראוי, עכ״ל. לפי דברי הרב דבכבושים אין בהם משום שכחה, ואינם נאכלים אלא כבושים א״כ ודאי הטעם למנהג שאין אוכלים אותם בניסן הוא, רק משום אבילות. וגם המנהג הוא בזיתים שחורים, והמה מה שאוכלים באבילות ולא הירוקים.
מנהג הרוב נוהגים לאכול ליל שישי מאכלי חלב, הטעם כדי לחבב אכילת בשר שיאכלו אותו בליל שבת לתיאבון.
מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון
מנהג שאין אוכלים ביצה בליל ראשון, ואומרים מפני שהביצה אוכלים אותה באבילות ולא מסמנא מילתא. וראיתי בס׳ פקודת אלעזר, שהביא איזה מנהגי א״י, ושם כ׳ מנהג שאין רוצים לאכול ביצה בליל מוצאי שב״ק אפילו מתבשיל שבת, עיין להעה״ש, או״ח, סי׳ תעב, מ״ש בשם התשב״ץ ז״ל. ועיין א״ח סי׳ טז וסי׳ רסא. ועיין כף החיים, סי׳ לד, אות גן. וע״ע בהשמטות כף החיים, שבספר לב חיים, ח״ב סי׳ לה אות דן. ועיין ספר טוב עין, דט״ו ע״ב. ועיין חיים לראש, דכ׳׳ח ע׳׳ב, זהי חיים שנים, דס״ט ע״ב [ראה לעיל ערר אכילה, ב, וראה בם׳ חסידים, סימן כט, השולל מנהג זה, מ״ע].
מנהג אכילת בשר מר״ח אב ואילך, מנהגים שונים יש במשפחות.
יש אוכלים בשר בשבת חזון, בשר חי שנשחט ביום ששי. ויש שקונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומטגנים אותו עד שיצטמק, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון. ויש שאינם אוכלים כ״א שמן זית דוקא, ואין אוכלים בשר כלל. ויש קונים בשר קודם ר״ח ומולחים אותו ומשהים אותו במילחו כבוש עד ערב שבת חזון ורוחצים אותו, וזהו הבשר שאוכלים בשבת חזון, ומניחים אותו במקום קר שלא יסריח. ויש בני עליה והמה מועטים, שאינם אוכלים בשר משבעה עשר בתמוז עד עבור ת״ב. ועיין בס׳ השמים החדשים, הנדפס מחדש, חאו׳׳ח, סי׳ ק״ג, מ״ש בזה ובדין אשה שנתאלמנה אם חוזרת למנהג משפ׳ בית אביה. ועיין מרן סי׳ תקנא ס״ט. ועיין חיים שאל, ח״א, סי׳ כה. ועיין קול אליהו, ח״א, סי׳ מה. וכל אחד זריז במנהגו שלא ישנה אותו בשום אופן, אשריהם ישראל. השי״ת יביא לנו משיח צדקנו ונאכל בשר ונשתה בחודש הזה וכמאמר הנביא יהיה לששון ולשמחה ולמועדים טובים אכי״ר נעל מנהג זה ראה מוהר״ר ידידיה מונסונייגו, דבר אמת, פאס תשט״ז, סימן ג; ר׳ שלמה הכהן, ויחל שלמה, כאזאבלאנקא תר״ץ, סימן מט, מוהר״ר שמואל מרציאנו, ויען שמואל, ירושלים תשי״ט, עמי רו—רז, מ״ע].
מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב
ז. מנהג בענין אכילת בשר ושתיית יין בחודש אב, כתב בלקוטי דינים לאו״ח, בס׳ ויאמר יצחק, הל׳ תשעה באב, אות ב, וז״ל: ולענין אכילת בשר ושתיית יין מנהגינו שלא לאכול מר״ח ויום ר״ח בכלל. וכ״כ בני חיי, סי׳ תקנז. וליל עשירי ויום עשירי עד חצות, ואין שוחטין כ׳׳א ביום ה׳ קודם שבת חזון אחר חצות היום. ואין מוכרין הבשר רק אחר קריאת אלעאס״ר. וביום עשירי אין שוחטין רק אחר חצות. וכ' בס׳ מחב״ר סי׳ תקנח, שיראי ה׳ נהגו להחמיר שלא לאכול בשר ויין כל היום כמ"ש מרן, ווכן נמי לענין תספורת וכיבוס. ובאות ג, כתב בענין הכיבוס המנהג לאסור .בשבוע שחל ת״ב דוקא ולאחר התענית מכבסין ומסתפרין ביום עשירי :בבוקר, אבל בלילה הכל אסור, אפי׳ אם חל בשבת ונדחה מפני האבילות של יום, עכ״ל. ועיין בשו״ת בני חיי, סי׳ תקנז, שכתב שאין אוכלים בר״ח עצמו.
אמר המאסף משפחתינו נוהגין שאין אוכלים בשר ביום ר״ח אב עצמו, ונגררנו אחר משפחת אבן צור שאינם אוכלים ביום ר״ח עצמו. ושאר בני עירינו אוכלים ביום ר״ח. וכבר עמד ע״ז הרב מהר״י בן סאמון ׳זצ״ל בשו״ת עדות ביהוסף, ח״ב, סי׳ מא בענין המנהג שנוהגים במערב שלא לאכול מר״ח, אם ר״ח בכלל, ושם משא ומתן של הלכה על דברי מרן :או״ח, סי׳ תקנא, ס״ט, בסברא אמצעית שכתב, ויש מוסיפין מר״ח עד ׳התענית. וכתב שם שמנהג מדינת המערב כסברא אמצעית שכ׳ בשו״ע. שנחלקו בני המערב בדין יום ר״ח אב עצמו מה דינו, לפי מנהג סברא זו אם ג״כ אסור בבשר ויין.
ושקיל וטרי בזה בתשו׳ ארוכה ובסוף התשו׳ כתב: כבר יש בידינו ׳הרב מג״א ז״ל, וה׳ אליה רבה ז״ל, שכתבו הם בפי׳ דיום ר״ח אב עצמו הוא בכלל מנהג איסור האכילה, וכמ״ש לעיל וכלשון מריש ירחא הנז׳ .בגמרא בתענית דף יז ע״ב, שהוא כולל יום ר״ח עצמו וכמש״ל, עיי״ש. וראיתי בס׳ מעשה בראשית, וז״ל: טעם שנוהגים שלא לאכול גם בר״ח, אע״ג דאיתא בסי׳ תיט דסעודת ר״ח מצוה, משום שמת אהרן הכהן ויש ׳שמתענין בו כמ״ש בסי׳ תקף או״ח, סי׳ תקנא, בשם נזירות שמשון.
מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים
ח. מנהג שבכל סעודה אוכלים בתחילת הסעודה ביצים, ומנהג זה יש לו עיקר. עיין להרה״ק מוהר״א אזולאי ז״ל, בם׳ חסד לאברהם, מעין חמישי, עין משפט, נהר ו, וז״ל: כל הימים האסורים בעשיית מלאכה ובנפילת אפים, נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בו ולאכול בשר ולשתות יין. ובזמן הגלות שהמקדש בחורבנו ואין שמחה למעלה, לא היה ראוי לשמוח למטה דדיו לעבד להיות כרבו. אמנם ע׳׳י אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים לבד וכו', עיי״ש. ובודאי מפני זה נתייסר המנהג שבכל סעודה אוכלים ביצה קודם, וגם אם אין אוכלים אותה בעיניה עושים הביצים מבושלים טרופות עם תפוחי האדמה ושמין חתיכות בשר. ובימים הללו נוהגין להתחיל בסעודה ולא יעבור דגים, או מבושלים עם קרביהן ושמן זית וראשי בשמים, או מטוגנים בשמן זית, ואפשר דגם לזה יש סיבה, דבאבילות אוכלים דגים (עיין קונטריס זה להלן בס״ד ערף קבר וקברנים, כד) טעם לזה ולזכרון האבלות של החרבן אוכלין דגים שנאכלים באבילות, גם שבאבילות יש סיבה אחרת עיי״ש.
הראשונים לציון – אברהם אלמליח
כפי שאמרנו היתה ההוראה אצל המורים האלה אידיאל לאומי. קו לאומי מלוה אותה לכל מהותה, קו הרחבת הדיבור העברי והכנסתו בחיים, חיי תרבות, ובהדגשה מיוחדת על שפת שימוש בדיבור בחיי יום־יום. כפי שראינו מלוה קו זה את אברהם אלמאליח בכל דרכו כמורה, גם בקושטא וגם בדמשק.
ואכן בתוך עסקנותם של אלה המורים מוצא אתה אותם עוסקים בהרחבת השפה גם מחוץ לקירות בית־הספר. בהיותו בן תשע־עשרה שנה — בשנת תרס״ד — מוצא אתה את אברהם אלמאליח נמנה על מיסדי "אגודת צעירי ירושלים״ ו׳אגודת צעירות ירושלים״ — צעירים ספרדים בעת ההיא לא ההינו ליסד אגודה אחת שבה גם צעירים גם צעירות. מטרתן של האגודות היתה לטפח בקרב הנוער הכרה לאומית ולדבר אך ורק בשפה העברית. צעד קדימה הוא. חברה לשיפור חיי צעירים בירושלים בשם ״אהבה ואחוה״ שבמיסדיה בשנת תר״ע נמנה גם אברהם אלמאליח. בשנת תר״ע בהיותו בן עשרים וחמש, שנתים לפני נשואיו את אשתו שמחה בת הרב יעקב דנון — שהזכרנו לעיל ורעייתו הרבנית אחות אחד ממוריו של אלמאליח בבי״ס כי״ח,אחות מר חיים קלמי אחד המורים הראשונים שחברו לרבי יעקב מאיר וחבריו ולבן־יהודה ליסד אגודה לשמוש בלשון העברית, אגודה בשם ״שפה ברורה״, אשר אחת מפעולותיה היתה שהנהיגה בת״ת הספרדים את שיטת הלמוד עברית בעברית.
ערך נכבד בחייו תופס קשריו לעתונות, הן כמשתתף והן כעורך. בדרכו גם בהוראה גם בעתונות יש למנותו על בית־מדרשו של בן יהודה שאליו השתייכו משכילי הספרדים, בנגוד לבית־מדרשו של רבי יחיאל מיכל פינס האשכנזי, שבית־מדרשו עמד נגד בית־מדרשו של אליעזר בן־יהודה. בחודש חשון תרס״ד נדפס מאמרו הראשון ב״השקפה״ שערך בן־יהודה. מאז פרסם מאות רבות של מאמרים, בפובליציסטיקה, בפולקלור ובמדת־מה גם מאמרים בהסטוריה ובספרות יהודי־המזרח. אין כמעט עתון שהופיע בימיו שלא תמצא בו את אלמאליח משתתף בו. משתתף הוא בכל העתונים העבריים, יומיים, שבועונים, ירחונים ופריודיים שבכל העולם אם בארץ ואם בחו״ל, אם בווילנא ואם בווארשה ובאודיסה שברוסיה, ואף בברלין — בעתון ״העברי״ — ואף בלונדון ובניו־יורק בעתון ״העולם״. כמו כן השתתף בעתונים יהודים בשפה הערבית בבירות, בקאהירה ובדמשק. בדמשק הוא משתתף גם בעתון ערבי לא יהודי. בטריפולי הוא משתתף בעתון ערבי בלהג הערבי המדובר בפי היהודים. יותר מכן השתתף בעתונים בשפה הצרפתית (שהיה קל כתיבה גם בה) שהופיעו בקושטא ובסלוניקי בבלקן, בקאהירה ובאלכסנדריה במצרים וכן בארצות אפריקה הצפונית בעתונים שונים: בתוניס, במרוקו ואף בקאזה בלאנקה. כן כתב גם בספרדית קאסטילינית — הקרובה ללאדינו, הלהג הספרדי שבו דברו היהודים הספרדים לעדותיהם גם בבלקן ובארץ־ישראל, מקביל ל״אידיש״ של היהודים האשכנזים במזרח אירופה. הוא כותב בעתונים יהודיים בלאדינו בטנג׳יר ובבואנוס־אייריס, ובשפה האיספניולית בעתונים של יהודי ספרד לא רק בקושטא ובסלוניקי בבלקן ובקאהירה שבמצרים אלא אף גם בניו־יורק שבארצות־הברית.
הרבה עסק אלמאליח גם בעריכת עתונים או כחבר־המערכת, בשפה העברית ובשפה הערבית. וכבר נתמנה בשנות תרע״א—תרע״ב לחבר המערכת של ״המבשר״ שיצא אז לאור בקושטא על־ידי ההסתדרות הציונית בקושטא, וכן היה חבר המערכת של ״הפועל־הצעיר״ בשנות תר״ע—תרע״ב. מטבעתו טבועה במיוחד על עתון ״החרות״, שנשא חותמת היהדות־הספרדית בכל המובנים, הן בסגנון והן ברוח והן בגישה אל כל הבעיות ואף הדיון בהן ובתכנן. חיים בן־־עטר עורך "החרות" ואברהם אלמאליח הם הם המייצגים את ״היהודי הספרדי״ בעתונות ארץ־ישראל דאז. תקופה ידועה היה אלמאליח גם עורך "דאר־היום״, מיסודו של משפחת אליעזר בן־יהודה ואף גם העתון הערבי ״בריד אליום״, תרגום ״דאר היום״ בערבית. בספרדית ערך את העתון "איל ליביראל״ שפרושו ״החרות״ בספרדית.
במסגרת זו תיזכר פעולתו יחד עם טובי כחות יהודים ספרדים שהיו מרוכזים ביפו ואחר־כך בתל־אביב בהיוסדה, עם משפחת מויאל, ד״ר שמעון מויאל והעו״ד דוד מויאל שעסקו מלבד במקצועם גם בעתונות בערבית. נסים מלול עתונאי מובהק, יוסף אליהו שלוש מחברי מאיר דיזנגוף ומעמודי ישוב תל־אביב בהווסדה, משה מטלון ועוד שחברו יחד בשנות תרע״ג—תרע״ד, בתקופת פריחת הישוב ביחוד בסביבת תל־אביב, לאגודה בשם ״המגן״. אגודה זו שמה לה למטרה להשיב ולסתור את התקפות העתונות הערבית שתקפה את הישוב היהודי ואת הרוח הלאומית היהודית. יצויין שמלבד שענו על כל התקפה וסתרוה,שמה לה אגודה זו למטרה להיטיב את היחסים בין הישוב היהודי ובין הערבים. לבסוף יזכר, שאחרי מלחמת־העולם הראשונה עם ראשית פעולת ״ועד הצירים״ בארץ־ישראל, היה אלמאליח מנהל לשכת העתונות שעל־יד ועד הצירים בתל־אביב ובירושלים, בשנות תרע״ט— תרפ״א, בשנים שעמד בראש הלשכה זאב ז׳בוטינסקי.
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
אִבְּן חַ'לְדוּן- אקדמות למדע ההיסטוריה-المقدمة في علم التأريج-تأليف عبد الرحمن ابن خلدون
כשם שאבן־ח׳לדון עומד מבודד כלפי העבר והרקע התרבותי שלו, כך עומד הוא מבודד כלפי התפתחות המחשבה בדורות שלאחריו. הפעילות הספרותית בלשון הערבית נידלדלה והלכה מתקופתו ואילך. אצל ההיסטוריונים אל־מקריזי(1364- 1442) , אל־סח׳אוי(1497-1427) ואל־מקריזי(נפטר 1631) אפשר אמנם להכיר מידה של השפעה מתורתו של אבן ח׳לדון ומראייתו ההיסטורית, אך הם לא פיתחו את רעיונותיו ובכלל לא הלכו בדרכי הניתוח והמחשבה שלו. ׳כדי להבין את אבן־ח׳לדון הבנה של ממש – אומר רוזנטאל – היה דרוש עם שעיקר עיסוקו, כרומאים לפניו, במדיניות, ולפיכך הוא נותן את דעתו על ההיסטוריה. עם כזה היו התורכים העות׳מאנים׳. ואמנם קמו בתורכיה העות׳מאנית מלומדים, אשר התחרו זה בזה בהתעניינותם ביצירתו של אבן־ח׳לדון וברעיונותיו. המלומד התורכי ז. פ. פינדיקאוגלו אף מכנה אותם בתואר ׳האסכולה האבן־ה׳לדונית בתורכיה׳, והרחיב את הדיבור עליהם בהרצאתו בקונגרס המזרחנים באיסטנבול בשנת 1951 ההיסטוריון חאג׳י־ח׳ליפה (מת 1657) מהרהר על ׳השלבים׳ בהיסטוריה ומגדיר את תכליתה של ההיסטוריה כדרך שהגדירה אבן־ח׳לדון; ההיסטוריון מוסטפא נעימה (מת 1716) מבקש ליישב את התורה הדטרמיניסטית של אבךח׳לדוין עם וולונטאריזם תיאולוגי. הוא סבור כי ירידת הממלכה, העלולה לבוא אחרי הדור החמישי, יכולה להיעצר על־ידי אישים בעלי כושר מדיני יוצא־מן־הכלל, הפועלים על־פי ׳דרך האלוהים׳(סונת־אללה); ההיסטוריון אחמד מוּנַגִ׳ם באשי(מת 1702) מדגיש את חובת ההיסטוריון לשמור על הצד המיתודולוגי בעבודתו – והשיטה אינה אלא חדירה למהותה של תרבות־היישוב (׳עומראך); שורה זו של תלמידים תורכיים לאבן־ח׳לדון מסתיימת בפיריזאדה סאחב (מת 1749), שתירגם את ה׳מוקדימה׳ לתורכית לשימושם של המדינאים, פרחי הפקידות הממשלתית והמשכילים התורכים הצעירים.
אולם עם כל חשיבותה של אסכולה זו בתורכיה, ברור שהיא לא תרמה להתפתחות מדעי־החברה בעולם המחשבה האירופית. בהתפתחות זו לא תופסת תורתו של אבן־ח׳לדון שום מקום, שהרי ספרו נתפרסם באירופה לראשונה בשנים 1868-1862. אך לפלא הוא, שגם אחרי כן, ואף בימינו אלה, הוא אינו נזכר כלל אצל רבים מחוקרי תולדות הרעיון המדיני. כך כותבים למשל פיש וברגין בהקדמה לתרגום ׳המדע החדש׳ של ג׳אמבאטיסטא ויקו: ׳המדע החדש של ויקו הוא אחת היצירות המעטות בכל תולדות המחשבה החברתית שיש בהן מקוריות אמיתית. הוא הניסיון המרשים והמעניין ביותר לפני קונט להעמיד מדע מקיף על־אודות החברה האנושית׳.
אותם חוקרים שעסקו באבן־ח׳לדון – והם אינם מעטים – הישוו את תורתו לתורותיהם של הוגים רבים, החל בויקו ומאקיאבלי וכלה במארכס, ברייזיג וויליאם ג׳יימס. ההשוואה המעניינת ביותר היא זו שבין אבךח׳לדון ובין ג׳אמבאטיסטא ויקו, פילוסוף והיסטוריון איטלקי, שחי בנאפולי בשנים 1744-1668. כבר עצם השם שקרא לספרו – ׳המדע החדש׳ – מזכיר את אבן־ח׳לדון. יתר על כן, יסוד חשוב בתורתו הוא רעיון המחזוריות (Corso e ricorso): ההיסטוריה – כך מגדיר לֶוִית את תורת ויקו בעניין זה – אינה מכירה קץ, שלימות, גאולה או פתרון, אלא במהלכה שלטת המחזוריות. המהלך הנורמאלי הוא גם טבעי וגם היסטורי. גם תורת השלבים וההתנוונות מצויה אצל ויקו : ׳תחילה חשים בני־אדם במה שנחוץ, אחרי־כן הם נותנים את דעתם על מה שמועיל להם, אחרי־כן הם שמים לב למה שנוח להם, אחרי־כן משתעשעים הם בנעימות, אחרי־כן המותרות משחיתים אותם, לבסוף הם משתוללים ומבזבזים את עיקר־מהותם׳.
הכלכלן והמזרחן הצרפתי בוסקה, שהוציא לאור לקט של הקטעים הכלכליים של ה׳מוקדימה׳ בתרגום צרפתי, מציין את ההקבלה בין אבן־ח׳לדון ובין תורתו של הסוציולוג והכלכלן האיטלקי־שווייצי פאריטו(1923-1848 ,Pareto), באותם שני פרטים: תורת המחזוריות (המכונה אצל פאריטו ( la circulation des élites ותורת ההתנוונות. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה זהה עם זו של פאריטו – מסכם בוסקה – אבל מבחינות רבות הריהי מקרה מסוים של תורתו הכללית.
היו שביקשו לראות באבן־ח׳לדון את חלוץ הלאומיות המודרנית. כך פירש למשל פון-קרמר בשנת 1879 את המושג ׳עצביה׳: תודעה לאומית; כותרת הפרק הראשון של החלק השלישי (עמי 115 בתרגומנו) היא לפי גירסתו: ׳המלוכה והממשלה קמות רק בזכות ליכוד שבטי ותודעה לאומית חזקה׳. גם ח׳מירי סבור שהעצביה משמעה לאומיות ׳במובנה הרחב ביותר׳.
אולם ׳התודעה הקיבוצית׳ של אבן־ח׳לדון רחוקה מאוד ממושג הלאומיות של ימינו. רגש לאומי – מסביר הסוציולוג בּוּתּוּל – לא היה בנמצא אצל שום עם מן העמים שאבן־ח׳לדון הכירם. לכל היותר אפשר היה לדבר על זיקה או נאמנות לשושלת. יתירה מזו: המדינות בתקופה ההיא היו מורכבות מהמון בלתי־מגובש ופאסיבי של בני ערים וכפרים. בני־השבטים החזקים והסוערים היו מוכנים תמיד להתמרד על־פי קריאתו של כל מתיימר־למשול. השושלת השלטת יכלה לסמוך בפועל־ממש רק על בני משפחתה שלה. מושג הלאומיות של ימינו יש לו משמעות טריטוריאלית; המלה פאטריוטיזם נגזרה לא מן פטר (כלומר: אב) כי אם מן פטריה, מולדת. ׳התודעה הקיבוצית של אבן־ח׳לדון – אומר גוטייֶה – היא הרחבה של תחושת המשפחה, היא גאווה גזעית; ה׳קלאן׳ הוא קבוצה של דורות אנושיים, ללא זיקה מושגית לשטח־קרקע מסוים. הקשר הוא קשר־דם, לא קשר־אדמה׳.
Palais et jardins-David Elmoznino
Palais et jardins
A Marrakech, l'art architectural arabo-andalou avait atteint des sommets remarquables et s'était pleinement exprimé dans la construction de palais et jardins dans cette ville. Chaque dynastie royale avait, selon les canons esthétiques de son époque, apportée sa contribution au patrimoine architectural marocain, en érigeant des édifices imposants, chargés de motifs décoratifs, d'ornements espagnols et d'agréments arabes.
Celui qui s'est particulièrement distingué dans la restauration de ces palais somptueux, fut le Sultan de Marrakech, Abd-el-Rahmân, un seigneur régnant au pouvoir absolu, le premier à avoir eu recours aux talents de maîtres artisans juifs spécialisés dans la restauration de résidences royales. Les Juifs de la Médina, la vieille ville de Marrakech, détenteurs d'un art ancestral transmis de père à fils, le revêtement mural, utilisaient la technique exclusive du Tadellakt. Le Sultan découvrît cette technique particulière du haut de son cheval, en parcourant les ruelles de la Médina, au milieu de passants intimidés, impressionnés et apeurés. Les couleurs saisissantes l'enthousiasmèrent. Il décida de faire venir les maîtres juifs au palais, en pleine rénovation générale, une de plus, pour en recouvrir les murs selon leur art. Après avoir habillé une bonne moitié des murs du palais, les peintres juifs furent déplacés vers l'aile Nord-Est, où se dressait le sérail, le quartier des dames, reconstruit à neuf selon une nouvelle conception rappelant le style des Mille et une Nuits.
Le palais des femmes se trouvait sous la surveillance constante d'eunuques. Le gynécée abritait une centaine de personnes, concubines et épouses du seigneur et maître. Elles étaient choisies, à différentes époques du règne du Sultan, parmi les plus belles représentantes de la gent féminine du royaume. Les eunuques, au service du roi, se préoccupaient de satisfaire tous leurs besoins, y compris en matière de produits de beauté, parfums et huiles diverses pour les soins de leurs corps sublimes et de leur peau au grain pur.
Le roi était le gouverneur suprême détenteur du pouvoir absolu, le maître incontesté de tout le pays. Tout était soumis à son bon vouloir et à son autorité. Toutes les terres lui appartenaient, tous les habitants étaient ses sujets obéissants, ses servants fidèles et dévoués. Le roi régnait en maître absolu, asservissait le peuple et nul n'était autorisé à s'immiscer dans les affaires du souverain. Et c'est ainsi que les plus belles jeunes filles du royaume étaient destinées, condamnées à être appréhendées et, honneur insigne, enfermées dans le palais du monarque. De gré ou de force. Et généralement, elles n'étaient pas consentantes. Pas du tout prêtes à se séparer de leurs familles, de leurs foyers et de leur mode de vie. Il y avait autant d'épouses royales que de jours dans l'année. Elles ne devaient cultiver qu'une seule vertu, la beauté.
Une fois à l'intérieur du palais, la captive était tenue de soigner cet attribut à tout prix. Entretenir et préserver par tous les moyens sa capitale beauté et la jeunesse de son corps, l'enduire d'huiles et de parfums, et patienter. Patienter des jours durant, avant de voir ses efforts récompensés et peut-être entr'apercevoir l'ombre, un pan du manteau royal. La vie des femmes dans le Harem, source de frustration pour une honnête femme, ressemblait à la vie d'un oiseau enfermé dans une cage doré. Les jours coulaient uniformément. Insipides et maussades, monotones et pleins d'ennui, dans la solitude et au milieu de jalousies et de rivalités entre belles. Dans de telles conditions, les femmes du palais finissaient par sombrer dans la tristesse et l'amertume, dépérissaient et se flétrissaient au bout de quelques années.
A la suite de quoi, il devenait impératif de renouveler et de rafraîchir la maison de plaisir du grand seigneur par l'apport à intervalles réguliers, de jeunes et belles vierges cueillies aux quatre coins du royaume. Pour remplir cette tâche, le Sultan utilisait une police spéciale et certains ministres de son royaume, qui, chevauchant leurs montures rapides, des pur-sang arabes, s'en allaient débusquer et ravir de belles jeunes femmes, les arrachant à leurs foyers. Un beau matin, le roi fit appeler ses ministres au palais et, causant une certaine surprise, leur demanda de lui faire amener les plus belles femmes du royaume, les plus belles certes, mais ce faisant, ignorer les jeunes femmes issues de familles honorables et fortunées et ne retenir que les plus humbles parmi les gens du peuple. Le roi expliqua qu'il avait l'intention de se trouver une épouse qui serait appelée à devenir reine. Seulement, cette Reine-là, il désirait en faire sa création, son oeuvre personnelle. En partant de zéro et en assurant lui- même son éducation. Il voulait devenir un roi de contes et de légendes.
Les ministres et les agents arpentèrent les faubourgs du royaume et au bout de trois semaines, ramenèrent au roi trente-huit élues choisies parmi les plus démunies du peuple. Très belles. Belles à en pleurer. Tremblantes de peur et remplies de crainte, elles furent amenées devant le roi. Le monarque les examina l'une après l'autre, s'immobilisa, réfléchit, regarda à travers la fenêtre et lança à ses ministres : "Je veux cette femme ! "
Il tendit le bras et pointa son doigt, au-delà de l’embrasure de la fenêtre, sur une très belle jeune fille en train de franchir l'entrée du palais. Elle tenait entre ses mains le repas destiné à ses deux frères, maîtres artisans au service de Sa Majesté. Cette jeune fille était Solika Hatouel la juive, qui ne comprenait pas ce qu'il lui arrivait. Un instant auparavant elle avait apporté, comme chaque jour, le déjeuner à ses deux frères et aussitôt après, la voilà campée et exhibée devant le roi, sur le point d'être séparée définitivement de sa famille. "Le voilà mon mauvais œil," se dit-elle alors qu'on l'entraînait vers l'intérieur de la cour. Les parents de Solika Hatouel s'étaient efforcés de la préserver de cette malédiction, du mauvais oeil, tout au long de sa vie.
Parce qu'elle était belle, belle à rendre fou tout celui qui portait les yeux sur elle, ses parents l'avaient mise en garde : "Il est préférable de te faire voir le moins possible. Moins de regards des gens, moins de mauvais œil !"
Le père de Solika était le rabbin de la ville, Rabbi Shlomo Hatouel.
La nouvelle se répandit comme une traînée de poudre. Solika la fille du rabbin a été prise au palais des femmes du roi et avait renié sa religion. Rapidement, elle atteignit et submergea le quartier juif.
A l'intérieur du palais, Solika immobile et figée, regardait autour d'elle, ses yeux s'obscurcirent. La richesse et la beauté des lieux ne l'impressionnaient guère. Ni la mosaïque chatoyante ni l'eau claire des fontaines. Elle n'aimait ni les grenadiers ni la céramique fine de la salle de bain. Elle n'avait aucune intention de renier sa religion. Tout au long de la journée, elle répéta inlassablement aux ministres : "Veuillez dire au roi que, si je n'avais pas été juive, j'aurais répondu avec la plus grande joie à sa proposition et à l'honneur qu'il veut me faire, que j'aurais quitté le Mellah sale et surpeuplé pour venir vivre ici. Mais je suis juive et ne renierais jamais ma religion."
A trois heures du matin, après qu'elle eut répété ces paroles un nombre incalculable de fois, Sa Majesté le roi en personne vint au-devant de la rebelle. Dans sa mansuétude et sa magnanimité, il tenta une dernière fois de l'influencer, de la convaincre et d'infléchir sa décision, qu'elle renonce à sa foi, qu'elle devienne son épouse. Il déclama quelques extraits du "Cantique des Cantiques", traduits en arabe : " Te voici belle, ma compagne, te voici belle aux yeux de palombes."
Et Solika, la fille du Rabbin, de répondre dans la même langue : "Vous êtes le roi, le roi des rois, vous vivrez à jamais. Vous avez planté des vignes et des vergers. Entrepris de grands ouvrages et érigé des édifices pour la postérité. Celui qui aime l'argent n'est pas rassasié par l'argent. Vanité des vanités, tout est vanité. Le roi s'est fait un palanquin en bois du Liban. Il a fait ses colonnes d'argent, sa tapisserie d'or, ses montants de pourpre, son intérieur pavé d'amour par les filles de Jérusalem. Il y avait soixante reines et quatre-vingts concubines et des jeunes filles sans nombre. Et voici, tout est fumée, pâture de souffle et poursuite du vent. Pourquoi ne suis-je pas mort au sortir du sein, n'ai-je péri aussitôt enfanté ? Tout n'était que poussière et redeviendra poussière. Toutes les richesses du monde ne sont rien au-devant du Tout Puissant de Vérité et de Sa religion sacrée. Je suis née juive et je mourrais juive.
En refusant la conversion, elle scellait son sort et signait son arrêt de mort.
Elle fut tout d'abord soumise pendant de longs jours à la torture et, ayant persisté dans son refus décisif d'abjurer sa foi, on l'amena sur la grande place de la ville où elle fut mise à mort.
Cette nuit-là, les Juifs du Mellah secouèrent et malmenèrent les grilles du palais royal. Déchirants, leurs cris de douleurs montèrent jusqu'au ciel. Ils s’emparèrent du corps de Solika la belle et le confièrent au repos éternel. Son père, le Rabbin Hatouel fut inhumé à ses côtés peu de temps après. Il ne pouvait plus vivre sans sa fille et succomba rongé par la douleur, le coeur brisé.
Depuis, une flamme éternelle brûle sur la sépulture de la jeune martyre Solika Hatouel, la Sainte du Mellah. Du monde entier, des Juifs, nombreux, viennent régulièrement se recueillir sur sa tombe, lui rendre un dernier hommage et saluer son exemplarité pour l'éternité.
האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות – ירמיהו יובֵל
האנוסים – זהות כפולה ועליית המודרניות
ירמיהו יובֵל
הסאגה המרתקת של אנוסי ספרד ופורטוגל – יהודים שדתם הומרה בכפייה לנצרות – משתרעת על פני כמה מאות שנים וחמש יבשות. בספר זה מספר ירמיהו יובֵל את סיפורם היוצא דופן ומהרהר בהשלכותיו על שאלות מודרניות של זהות.
הספר שואב ממחקרים היסטוריים, רשומות האינקוויזיציה ויצירות ספרות, שירה ועיון בנות הזמן.
ירמיהו יובל הוא פרופסור אמריטוס לפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים New School for Social Research בניו־ יורק, ויושב־ראש מכון שפינוזה בירושלים. פרסם ספרים רבים על פילוסופיה והיסטוריה, וכן תרגם לעברית כתבי יסוד של שפינוזה,
קאנט והגל.
* * *
״הספר הזה, העשיר והחשוב עד מאוד, הוא מסמך בעל משקל מכריע בניסיוננו להבין את עצמנו.״ — צ׳רלס טיילור, מונטריאול
״הספר מצליח באופן מזהיר במטרתו הכפולה: הוא מציע נראטיב מרתק של תולדות האנוסים, שזור דוגמאות מאירות עיניים של גוני החוויה הדתית(והחילונית) שאפיינו אותם… וכן הוא מספק ניתוח פילוסופי מעמיק ־ וגם משכנע! – של הסובייקטיביות, הספקנות, והאירוניה המראנית כהטרמה – הקדמה – של התודעה המודרנית.״ — מייקל וולצר, המכון ללימודים מתקדמים, פרינסטון
״היש לכם זהות? לאומית, אתנית, דתית, מינית? לא ממש? אל תחששו: קראו את ספרו של ירמיהו יובל. בכתיבה ערנית ומלאת השראה הוא חוצה את הגבולות שבין היסטוריה, סוציולוגיה, פילוסופיה ואמנות הסיפור. חוקר גדול זה של שפינוזה מגלה למומחים ולמשכילים כלליים כאחד, כיצד הסובייקטיביות המודרנית הומצאה על ידי יהודים ספרדיים שהומרו בכפייה לנצרות לפני שש מאות שנה… וההנאה כולה שלנו.״ — ז׳וליה קריסטבה, פריס
הקדמה
הספר הזה מספר את סיפורם של האנוסים, ומשתמש בו לצורך ניתוח פילוסופי רחב יותר. האנוסים(שנקראים גם מראנוס, קונברסוס ו״נוצרים חרשים״) הם יהודים לשעבר בספרד ובפורטוגל – יהודים שהמירו את דתם לנצרות בכפייה או עקב לחץ כבד – וצאצאיהם בדורות שלאחר מכן.
בפעם הראשונה בבגרותי נתקלתי בנושא האנוסים בראשית שנות השבעים של המאה העשרים. הייתי פרופסור אורח זוטר בפרינסטון והוזמנתי לאירוע כלשהו במיאמי ביץ׳. מארחי השאיל לי מכונית, ואני החניתי אותה ליד חוף הים והלכתי לשחות עם אשתי. כשחזרנו התברר לנו שהמכונית נפרצה וכל חפצינו נגנבו, ובהם שעון יקר שקיבלתי במתנה. לא הרחק משם ראיתי חבורה של צעירים מקומיים, מן הסוג שמשוטט באתרי תיירות ונופש. חשדתי בהם. ניגשתי אל אחד מהם שנראה כמנהיגם ושאלתי באירוניה מתגרה אם ״במקרה״ יש לו מושג מי פרץ למכוניתי(הטבע חנן אותי בגוף חזק ובגאווה גברית מטופשת). קיבלתי את המגיע לי: הבחור הכחיש בנעימה קוראת תיגר והישיר אלי מבט נוקב. חבריו התקבצו סביבנו. התפתח עימות מסוכן, שאיים לגלוש לאלימות. פתאום נפל מבטי על מדליון מוזהב, שהיה תלוי על צווארו, וצורתו מגן דוד שצלב משובץ במרכזו. הופתעתי וסקרנותי התעוררה, ובן רגע נהפכתי ממאצ׳ו צעיר לאנתרופולוג חובב. ״סלח לי, מה הדבר הזה ?״ שאלתי בנעימה חדשה, מעשית, כמעט ידידותית, והוא הופתע והתרכך. המתח פג. הבחור הסביר שהמדליון הוא משהו מיוחד במינו – משפחתו באה מאיי הים הקריבי, ויש שם נוצרים שהם גם יהודים, קשה להסביר אבל זו עובדה, והכול החל לפני שנים רבות מאוד שבהן קרה כך וכך – והצעיר נתן לי הרצאה קצרה ומבולבלת על תולדות האנוסים. נפרדנו כידידים. את הגנבים לא מצאתי מעולם (המאפיה של מיאמי ביץ׳ עדיין חייבת לי שעון.)
את הסיפור המאלף הבא, שמדגיש את כל האירוניה בשניותם של האנוסים – נושא שעובר כחוט השני בספר הזה – סיפר לי חברי ועמיתי הפרופסור עדי צמח. בימי לימודיו התגורר עדי בניו יורק עם סטודנט אחר לפילוסופיה, ביל שמו, שהתפרנס בתור מדריך תיירים בעיר. יום אחד הביא ביל קבוצה של תיירים מספרד אל קתדרלת סנט ג׳ון דה דיוַויין, והבחין שאחד מהם, ספרדי צעיר לבוש בהידור, מלמל משהו מוזר בשעה שהתווה את אות הצלב עם כניסתו לכנסייה. כשהסתיים הביקור העז ביל לשאול את האיש מה הדבר. ״אה, זה סתם מנהג עתיק במשפחה שלנו,״ ענה האיש. ״אנחנו קתולים אדוקים, וכשאנחנו נכנסים לכנסייה אנחנו אומרים ברכה מיוחדת בתור סימן לאדיקות יתרה.״ – ״ומה אתם אומרים, אם מותר לי לשאול ?״ – ״אני לא ממש מבין את זה, זה קצת מעורפל, איזו נוסחה מיסטית; אבל אני יכול לרשום לך.״ והוא שרבט על פיסת נייר שורה של אותיות: SAKESTESAKSENU
ביל הראה את הפתק לעדי, וזה הרהר בדבר זמן מה עד שזכה להארה פתאומית: זה היה הביטוי המקראי ״שקץ תשקצנו״(דברים ז, כו). במילים האלה משה מורה לבני ישראל לתעב כל מה שקשור בעבודת אלילים. הקתולי הספרדי האדוק, כסימן לאדיקותו היתרה, היה חוזר על נוסחה עתיקה ששימשה את אבותיו האנוסים כדי לקלל ולנאץ את הכנסייה שנכנסו אליה בתור אתר של עבודת אלילים.
תוספת שלי : כו וְלֹא-תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל-בֵּיתֶךָ, וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ; שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ, כִּי-חֵרֶם הוּא.
בתרגום אונקולוס וְלָא תַּעֵיל דִּמְרַחַק לְבֵיתָךְ, וּתְהֵי חֶרְמָא כְּוָתֵיהּ; שַׁקָּצָא תְּשַׁקְּצִנֵּיהּ וְרַחָקָא תְּרַחֲקִנֵּיהּ, אֲרֵי חֶרְמָא הוּא. {פ}
מצד אחד יש תיעוב במקור, ומצד שני יש הוראה ברורה שהיא הרחקת הדבר כי חרם הוא. עד כאן
מאז נתקלתי בעדויות רבות אחרות, ושרידיה של חוויית האנוסים עדיין צצים ומופיעים פה ושם. צייר אחד מקולומביה, למשל, סיפר לי שפעם אחת נשאר ללון בכפר בהרי האנדים, וראה על לוח האח פיסת קלף קרועה כתובה עברית. מארחו, כפרי קתולי, הסביר שזה קמע שעובר במשפחתו דורות רבים. סיפורים שכאלה שכיחים מאוד. עמית ידוע שלי, נתן ושטל, מצא עקבות רבים לאנוסים ביערות האמזונס, ואניטה נובינסקי מצאה אותם בתרבות העירונית של ברזיל. בשנים האחרונות התפשטה אופנה בספרד ובפורטוגל לגלות(ולפעמים לבדות) אבות קדמונים אנוסים, לאחר מאות שנים שמידע שכזה הודחק ועורר בושה חברתית(והיה כרוך בסכנה גדולה). וישנה קהילת האנוסים החיה, הממשית, בבלמונטה שבצפון פורטוגל, שאירחה בלבביות את אשתי ואותי בשנת 1986 (ראו פירוט באפילוג).