זוהי מחלה יהודית שהייתה נפוצה בקרב הצעירים והמבוגרים גם יחד. מחמת הקור של החורף הופיעו אצל האנשים נפיחויות ופצעים בידיים, ברגליים ובאוזניים. הערבים סבלו פחות ממחלה זו משום שהיו רגילים לקור ורובם הלכו יחפים. הם לעגו ליהודים וראו בהם עצלנים, שאינם יוצאים מבתיהם ברגל.
הערת המחבר: ״משבח אני את העצלנין שאין יוצאין מבתיהן ברגל״ ( סוכה כז, ע״ב ). אימרה זו במקור היא לשבח, אולם כאן השימוש הוא לגנאי, כי הערבי ראה ביהודי אדם עצלן שלא יוצא מביתו יחף כמוהו, ולכן רגלו עדינה ורגישה לקור.
לריפוי מחלה זו, השתמשו בשיטות שונות:
1 – לקחו קערה, מילאו אותה במים חמים מהולים במלח, והחולה הכניס את ידיו או רגליו למשך שעה תמימה, עד שהנפיחות ירדה. לפעמים הוסיפו גם מי ״אקונומיקה״, וזה גם עזר.
2 – לקחו חיננא ומרחו את הידיים ואת הרגליים של הסובל, והכופר הזה ייבש את המקומות הנפוחים בידיים וברגליים.
הטיפול בעלוקות: העלוקה הרפואית מצויה בנהרות ובמקוואות מים. יש לה שני כפתורי הדבקה בקצה הגוף ובמרכזו של הכפתור הקדמי, מצוי הפה. הערבים הביאו את העלוקות בקיץ ותמורת כמה פרוטות הם הצמידו אותן למקומות הנגועים בפצעים. העלוקות מצצו את הדם והחולה לא סבל בחורף. רבים היהודים שהשתמשו בעצמם בעלוקה, מבלי להזדקק לעזרתו של הגוי.
4 – כוסות רוח: השכיבו את החולה על בטנו, לקחו פיסת נייר או חתיכת צמר, הבעירו אותה בתוך כוס או מספר כוסות ( שתים או שלש ), אשר הצמידו לגבו של החולה, הוואקום שנוצר בכוס, שאף את כל האויר שבגבו של המשתעל ושיחרר אותו מהשיעול.
ראוי לציין, כי הטיפול בכוסות-רוח ניתן רק לילדים גדולים ולא לקטנים.
הצטננות (א-רוואח אל-הבטא)
מחלה מאוד שכיחה שהייתה באה בחורף בעיקר, היא ההצטננות שלוותה ברוב המקרים בדלקת ריאות או ברונכיטיס. ההצטננות זכתה לכינויים שונים: א-רוואח ( התקררות ), אל-הבטא (הירידה) או להבוט דהיינו ההצטננות ירדה על ראשו של החולה.
לטיפול בברונכיטיס: לקחו קערה גדולה, מילאוה במים רותחים ושפכו לתוכה כוסית עראק. החולה התכופף עם פניו לקערה כאשר ראשו מכוסה היטב בצעיף, ושאף את כל האדים לתוך נחיריו. אחר כך קשרו לו חזק את הראש עם אבנט מבד, כיסו אותו בהרבה שמיכות ולמחרת בבוקר קם אדם בריא.
קמיע למחלת (להבוט)
להבוט, ולכל מדווה: קח ענף עץ הרימון, שפריו עודינו חמוץ, סרגל את הענף ( ליישר ולהחליק בו 4 קוים ולעשותו כמו סרגל ) כתוב על הארבעה צדדים שהחלקת את הדברים:
משביע אני אתכם חבורת השטנים, האיבליסים [שדים] והמזיקים בשם רבון עלמין, שתסירו כל רעה ומחלה מפלוני בן פלונית בזכות השמות אשמדא״י אדמד״ו. אני משביע עליכם את השמות הללו שתאסרו בתוך הענף הזה כל מכאובי־ראש ומכאובי גוף של פלוני בן פלונית בשם השמות וה-חותמות של אדוננו שלמה (המלך) בן דוד ע״ה. זרוק את הענף לתוך קבר עזוב ושכוח, ואמור:
אני לא זורק את הענף, אני זורק רק את המחלות של פלוני בן פלונית ושלא תחזור לו שום מחלה או כאב עד שיבוא לקחת את הענף בידו. ובשעת זריקת הענף יש לומר:
ערות של יאור, על פי יאור, וכל מזריע יאור, יביש נידף ואיננו. כן יקח לימון ובעזרת אולר או מחט, יחקוק עליו את הדברים:
בשם רבון עלמין, אין אני זורק את הלימון, אני זורק את המחלות של פלוני בן פלונית ומיחושי להבוט בהם סובל ואל תניחו עד שייעלמו הכאבים וכל מדווה. תם. ו
הנה עוד תרופה נגד להבוט.
קח עינב א-דיב [שיח מרפא], ערער [ג״כ שיח], בצל לבן, כתוש את שלושתם וערבב אותם עם אל-קטראן [נוזל מאוד שחור הדומה לזפת], ומרח את הראש, במשך שלושה ימים, והחולה יבריא בעזרת האל ובישועתו.
עינב אדיב הוא שיח ואם מערבבים אותו עם יין ושותים, הוא מביא שינה לאדם, אם מטפטפים ממנו כמה טיפות בעינים מתקן את הראיה, גם מרפא כאבי האזניים ועוד.
לבית הדין המקומי היה מעמד כמו בית הדין הגדול. ר׳ יוסף אלמאליח כתב על שתי כיתות יריבות בתיטואן שקיבלו עליהן את בית הדין כמו בית דין הגדול, שאפילו יאמרו על ימין שהוא שמאל. כלומר, לא ערערו על החלטתו(יתקפו של יוסף׳, ח״א, סי׳ ז; רפאל משה אלבאז, ׳הלכה למשה׳, חו״ם, סי, קנז).
היו קהילות שקיבלו על עצמן בית דין בעיר סמוכה, כי שם היו חכמים גדולים יותר. כך היה בקהילת רבאט. ר׳ חיים אבן עטר כתב:
כל המזמין חבירו לדין מעיר ארבאט להכא (סלא) כאשר היו מתנהגין מקדמת דנא אשר המחום קהל ארבאט את בית דין הגדול הקבוע תמיד בעיר סלא עליהם. (׳ארץ החיים׳, עמי, 13)
כוח הכפייה של הדיין היה מבוסס על רצון טוב של הנוגעים בדבר, שהיו חברים בקהילה, וסירוב להופיע בפני בית הדין היה עשוי לגרום לחרם על הסרבן.
הדיינים נטלו לעצמם סמכות גם לבטל הסכמים, אם הם פגעו בטובת האדם, מכוח ׳הפקר בית דין הפקר׳(׳תקנות מכנאס׳, עמ' נט).
ר׳ יעקב אבן צור התנגד לשני בתי דין באותה העיר – ׳אלו נוהגים במנהג זה ואלו נוהגים במנהג אחר שדבר זה גורם למחלוקת גדולה שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ואיכא חילול הי בדברי(מוצב״י, ח״א, סי׳ רסב).
שיתוף פעולה של בתי דין: היו נושאים ששלושה בתי דין במקומות שונים דנו בהם ופסקו על פי רוב של שלושת ההרכבים. כך היה בתקס״ז(1807) כשבתי הדין של מכנאם, פאס וצפרו דנו בסכסוך בין אנשים שכנראה גרו במקומות אלה, וקיבלו על עצמם ׳שמה שיפסקו עליהם הרוב מבית הדין הנזכר כן יקום ודינם מקובל ־מרוצה׳(עובדיה, צפרו; מסי 643).
בשנת תק״א (1741) תוקן בפאס שהצדדים לא יהיו מיוצגים בפני בית הדין על ידי מורשה, אלא אם התובע זקן, חולה, יתום או אלמנה, שאינם יכולים לבוא לבית דין או שאין כבודם לבוא, ואז ימנה בית הדין מורשה (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמרי, חייב, סי׳ קע).
כדי להבטיח שהצדדים היריבים והעדים יאמרו אמת, היו משביעים אותם. הפרוצדורה היתה כדלהלן:
נוהגים בית דין הקדמונים וגם אוחזים מעשה ידיהם דמי שנתחייב שבועה דאורייתא פותחין לו את היכל(ארון) הקודש ומניחין ידו על התיק שיש בו ספר תורה ואומר: וחק הדא(ואמת זו) תורה שאינו חייב לו אלא כך וכך(דוד צבאח, ׳שושנים לדודי, חייב, דף קלג).
בסכסוך בין אדם ובין גרושתו איים החכם לפני היכל הקודש לומר האמת׳(תקס״ז ־180, עובדיה, ׳צפרו; מסי 503). בהקשר של חלוקת ירושה בין אלמנה ובן, היא נשבעה בתפילין שלא העלימה מרכוש בעלה(תקפ״ב 1822, שם, מם׳ 439).
מי שרצה לערער על פסק הדין היה מבקש הנמקה בכתב על פי הכלל 'מהיכן ־נתוני,. הסופר היה מביא את פסק הדין בפני דיין חשוב, שכינס הרכב של בית דין שדן בנושא. אם החלטתם היתה שונה מזו של פסק הדין המקורי, נשלח פסק דין מנומק לשם דיון חוזר בהרכב אותו בית דין, בתוספת דיינים אחרים, שדן שוב בתיק, והחלטתם היתה סופית.
במאות ה־17 וה־18 בית הדין בפאס שימש בפועל כבית דין גדול לערעורים, בהתחשב בגדולתם של חכמי המקום. לפי מקור מ־1866, ניתן היה לערער על פסק דין שניתן במוגדור בפני בית הדין במראכש, שבה ישבו גדולי תורה.
אמצעי הענישה: על עבירה או מעשה בלתי מוסרי, בייחוד אם היה עלול להזיק לכל הקהילה – כגון זיוף מטבעות ־ הוטלו מאסר, קנם, מלקות וחרם. משמעות החרם היתה שיחולו עליו האלות הכתובות בפרשת התוכחה – שלא יימנה בעשרה למניין(שרע או״ח, סי׳ נה), לא ימולו בניו בעשרה, יינו יין נסך, לא יעסקו בקבורתו(נושא רגיש ומרתיע), ובמקרה של העובר על איסור מכירת יין לנוכרים – ׳כלי תשמישיו יישרפו ברחובות קריה׳(שפ״ב, 1622, אברהם אנקאווא, 'כרם חמר׳, חייב, סי׳ צג).
לפי מנהג דבדו, מי שהוחרם על ידי בית הדין, היה הולך לבית הקברות ומקבל עליו את החרם בפני שני עדים(שלמה הכהן צבאן, ׳ויאסוף שלמה׳, חרם, סי׳ מא). בית סוהר שימש לעתים רק אמצעי לחץ על אדם כדי שיעמוד בהתחייבותו.
במכנאם היה לקהל בית סוהר במלאח, ושני שומרים מוסלמים היו מוצבים עליו. במקום שהיה נגיד, הוא היה הדואג שהענישות יבוצעו. ר׳ משה עטייא בן המאה ה־20 כותב, שכאשר ישב במושב בית הדין במראכש הולקה אדם ׳מלקות ברצועה על אחוריו ממש' על שהוציא שם רע על בת זוגו שאינה בתולה(ימעט מים׳, אהע״ז, סי׳ ו).
גירושו של יהודי מהקהל היה מקרה נדיר. ב־1710 החליט בית הדין בפאם על גירושו של יהודי מהמלאח, לאחר שנחשד ביחסי מין עם קרובתו(טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 59).
בית דין של אזרחים: היו תקדימים ששני אנשים קיבלו עליהם אדם שלישי לדון ביניהם ׳וקבלוהו עליהם כבית דין של שלושה ואפילו יטעה בדבר משנה או בשיקול הדעת על דברו אין להוסיף ומהם אין לגרוע׳, אבל היהודי שהפסיד רצה לחזור בו ולדון בפני בוררים אחרים או בית דין. שבעה חכמים חתמו על הלגיטימיות של הבורר, ועל הנ״ל היה לקבל את החלטתו(יעב״ץ, ימוצב״י׳, ח״א, סי׳ נא).
בפאס היתה יוזמה להפעיל נוסף לבית הדין גם בית דין של בעלי אומנות, אבל דעתם של חכמים לא היתה נוחה מכך, ותקנה האוסרת זאת תוקנה בשנת תק״ד (1744). לעומת זאת ניתנה לגיטימיות הלכתית לבית הדין של טובי העיר שדן בעניינים כספיים של הקהילה, ומי שפיגר בתשלום היה בית דין זה חובשו בבית הסוהר עד שישלם חובו(יצחק אבן דנאן, 1836־1900, ׳ליצחק ריחי, דף ס).
משכורתם של הדיינים לא היתה מובטחת, והם היו מקבלים שכר מהצדדים המתדיינים על בסיס של שכר בטלה. בשנים שבין 1880־1885 הוחלט במכנאס, שהדיינים מקבלים שכרם מהקהילה ואסור להם לקבל כסף מהצדדים בדין.
בשנות ה־80 של המאה ה־19 ואילך חלה ירידה במשמעת הדתית ובכבוד שחלקו לדיינים. כתגובה החליטו דייני מכנאס בשנת 1885 להשבית את בית הדין למשך חודש, דבר שלא היה לו כנראה תקדים. על דיין שהפר את השביתה נאסר לכהן כדיין. לאחר הפצרות חזרו הדיינים לכהן.
יוזמה למינוי דיינים צעירים הוכשלה בשנת 1895 על ידי שמונה חכמים, שחתמו נגד מינוים, כל זמן ששלושה דיינים עדיין בחיים.
לפי הדין אסור להזדקק לערכאות של גויים, והדבר היה חיוני לשם שמירת העצמאות המשפטית של הקהילה, שהובטחה על ידי הממשל. אבל נראה שהיו פרצות ביישום דין זה, ועל רקע זה תוקנה תקנה בפאס בשנת שס"ג(1603), לפיה מותר לאדם לפנות רק אם בעל חובו הוא אלים(אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, חייב, סי׳ עז).
בשנת תקכ״ט (1769) הוכרז בכל בתי הכנסת במכנאס, כי מי שפונה לערכאות של גויים יוחרם. האיום לא הועיל, ומספר יהודים הלכו לערכאות אף שלוש פעמים, ומסרו יהודים. בית הדין החליט להטיל עליהם קנס, למכור ולמשכן את קרקעותיהם, ליטול כל אשר להם וליסרם בייסורים. אך ספק רב אם ניתן היה לבצע החלטות אלה(׳תקנות מכנאס׳, סי׳ סג).
ספר פתגמים זה, מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה… כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות
פתח דבר
מזה תקופה ארוכה אני נחשפת, טפח אחר טפח, לדינאמיקה קבוצתית המתרחשת סביבי מיום היוולדי, ומגלה כי חייתי בעולם פתגמים וסיפורי עם. לא תיארתי לעצמי את מהות עולמי עד כי למדתי אצל פרופ' תמר אלכסנדר את הז׳אנר הנקרא – פתגם. כאן מובעת תודתי למורתי ולרבתי על הבחנתה הדקה בעולמי זה ועל רתימתה אותי לחקור עולם מוכר ועם זאת מוסווה ורוחש בו אני חיה. ללמד אותי לראות ״אחרת״.
מתוך ראיה שונה זו, ראיה חתרנית, החלטתי לחקור את הז׳אנר – הפתגם היהודי-מרוקאי – על פי תכונותיו המגוונות, והפונקציונאליות של הפתגם באופן כללי והפתגם המרוקאי יהודי באופן ספציפי.
בספר מוגשת אסופת פתגמים מפי אישה אחת, אימי יקירתי, לזמי סימי, החיה בארץ יותר מחמישים שנה. הפתגמים נאספו במשך שמונה שנים ויותר. פתגמים שנאמרו על ידי אימי, שנתגלתה כמפתגמת מדופלמת ומספרת סיפורי עם, אגב שיחה אישית, משפחתית, באירועי אמת [חגים, התכנסות משפחתית ושבתות, אגב שיחה שניהלה אמא עמי או עם בני המשפחה] בהקשרים שונים. בספר זה אימי תיקרא ״המפתגמת״ או ״מפתגמת״.
הערת המחברת: מפתגם הוא מוסר הפתגם. בעבודה זו השתמשתי במונחים מפתגם (על משקל מספר), מונח שנקבע על ידי תמר אלכסנדר בספרה מילים משביעות מלחם, בן צבי, אונב׳ בן גוריון, 2004, עמ' 14. ותוך כדי עבודת מחקר של לזמי יעל לקבלת תואר M.A אונב׳ בן גוריון, 2005. השתמשתי במונחים מפתגמת / פתגום / מתפתגם והלאה, מונחים שקבלו את אישור האקדמיה ללשון עברית.
איסוף הפתגמים
אסופת הפתגמים מתעדת את הקשרי השימוש של הפתגמים בזמן אמירתם, כחלק מתרבות מסורתית יהודית, ולעיתים כחלק מסיטואציה אוניברסאלית.
לאימי היה קשה לפתגם ללא קשר אסוציאטיבי, ולכן נאלצתי לקבוע עמה זמן מלאכותי, שעה ויום קבועים בשבוע. אחרי שנה וחצי היא החלה להזמין אותי לביתה כדי לפתגם. כשלא יכולתי להגיע החלה לרשום את פתגמיה בעצמה. בכל פעם שהגעתי קבלתי לידי דף עם פתגמים כתובים ביהודית-מרוקאית ומתורגמים לעברית. היום היא מבקשת ממני לבוא אליה ולשמוע עוד ועוד פתגמים ״שעלו לה בראש״ כדבריה. בזמן האחרון היא מגיעה לביתי ויושבת איתי שעות ומפתגמת איתי תוך כדי שיחה ומבקשת ממני ״יאללא תכתבי״. וכשאין לנו זמן לשוחח ״שיחת נשים״, אמא כותבת על פתקאות ראשי תיבות של מילים מתון כל פתגם שעלה בזיכרונה במשך היום. על מנת לזכור ולא לשכוח כדבריה. היא מגיעה עם הפתקאות אל ביתי ומבקשת ממני לכתוב את הפתגמים. ברוב המקרים מילה אחת כתובה בראשי תיבות מעלה בזיכרונה כמה פתגמים הקשורים אסוציאטיבית למילה או המכילים אותה.
בעקבות תיעוד ואסיפת הפתגמים למדתי להכיר הרבה פתגמים משל אימי ולהבחין ביכולת התמרון שלה בפתגום הפתגם. הרבה פעמים אמא מפתגמת חצאי פתגמים ומוסיפה להם היבטים עכשוויים המושפעים משינוי גיאוגרפי וביוגראפי שאמא עברה מאז הגיעה לארך בשנת 1955 כנערה ועד היום. שינוי רפרטואר זה בא לידי ביטוי בהפיכת הפתגם או חלקים ממנו למגדרי, ורתימתו לנושא המגדרי בשיחה נשית ובשיחה מעורבת. לעיתים פתגם שלם יהפוך למגדרי. תמרונים אלו היא מפעילה על המתפתגם.
מצד אחד, לפתגם נטייה חזקה לאוניברסאליות ולכן יש לו מקבילות בתרבויות שונות, ומצד שני, הוא לוקאלי וייחודי לכל התרבויות. מצד אחד הוא מסורתי, כבול למסורת, ומצד שגי הוא מאפשר תמרון ניסוח מחדש של היחיד והקבוצה, כשההזדהות האתנית והייחודיות משתקפות בו בצורה חדה. בספרה מילים משביעות מלחם כתבה תמר אלכסנדר כי ״הפתגם מבטא שלושה קולות לפחות – קולו של היחיד היוצר את הפתגם, קולה של הקבוצה המתבטא בלשון, מנהגים, נורמות חברתיות וכו', וקולו של הזיכרון הלאומי הקשור לתרבות של הקבוצה ובזיקותיה לתרבות המוצא ולתרבויות הסביבה״. ככזה יכול הפתגם לחתור תחת קבוצה אחרת או לערער על נורמות כלל תרבותיות, לכן חשוב להבין כי הפתגם לא יובן ללא הקשרו. לעיתים הבנת הפתגם תלויה במקבילותיו.
פתגמים הינם ז׳אנר קשה לזיכרון. במידה ולא יעשה בהם שימוש יומיומי, הם עלולים להיעלם ולהישכח. איתם תישכח יכולת פילולוגית בשיח של אמירת פתגם גלוי שבתוכו רב המוסווה. לא אחת ראיתי כי כוונתם האמתית של הפתגמים מוסווית במעטה של תמימות או היתממות. בגלל הסוואה זו פתגמים נתפסים כחתרניים. משמעותם בדרן כלל היא רבת פנים. זהו יופיים וגדולתם.
כדי להבין את כוונתם הסמויה על המתפתגם, הנמען, להיות בן לעדה המרוקאית או לפחות להבין את הדו-לשוניות שבפתגם ובשפה המרוקאית.
לדוגמא, בשפה המרוקאית משתמשים בהקשרי שיח במילה ״כיי׳ארת״ שתרגומה בעברית חופשית – ״אילו שטויות״ / ״מספיק להגזים״. בהשמטת ה-ת׳ מהמילה, תתקבל המילה ״כיי׳אר״ שהוא – מלפפון [סוג של קישואים]. הבחנתי כיצד אימי אומרת את המילה ״כיי׳ארת״, למי שמספר לה אירוע והיא לא מאמינה לו. וכשהוא נפגע היא מיד מתקנת ואומרת: ״התכוונתי מלפפון ולא להעליב אותך. אני מאמינה לך״.
כבת לעדה המרוקאית שגדלה וחונכה על ידי פתגמים וסיפורי עם, אני יכולה להוסיף קו מתארי נוסף כי במשפחתי ובקהילה המרוקאית צעיר לעולם לא ישיב למבוגר בפתגם. בשל החשש לדו משמעות זו [שהיא מעצם טבעה בוגדנית], הדבר עלול לגרום להעלבתו של המבוגר, ולפגיעה בכבודו. לעיתים אפילו ללא כוונה תחילה.
Image à la une : photographie anonyme. Église Saint Michel, quartier du Batha à Fès, en décembre 1915, avec sur la gauche la crèche de Noël. Cette église construite en 1912, fut la première église catholique de Fès, après le départ des religieux franciscains dans les années 1700 et leur retour en 1912. Voir à ce sujet : Le Père Michel Fabre
En cette fin d’année 2017, je vous propose ce « conte de Noël » : Noël à Fès en 1490,écrit par Paul Odinot (Paul ODINOT : officier, écrivain) à l’occasion d’un Noël dans les années 1940 ( j’ai oublié l’année exacte !).
Oh ! Tanger, Oh ! Tanger ! Tanger ville démente. Oh ! Maroc ! Pays de la barbarie soupirait Saint-François-d’Assise au début du XIIIe siècle après avoir fondé des monastères aux puissantes murailles dans la solitude des forêts ! C’est au Maroc que j’irai porter la croix et la parole de Jésus.
Dieu n’avait pas permis ce sacrifice, mais sans répit, des cœurs ardents pleins de foi étaient venus s’offrir en holocauste. Bérard de Carbio qui savait l’arabe, Fernand de Castro le chevalier à la belle armure, Jean Robert chanoine de Coimbre, Daniel de Belvederio qui fut décapité à Ceuta, Dominique et Martin qui portèrent la djellaba, Agnellus évêque de Fès, Loup Ferdinand Dain qui lui succéda, Benito de Podio, Dionisio de Santo Homero qui baptisèrent des milliers d’infidèles, Ménélas et Rodriguez, Diego de Xerez évêque d’Ouergha, Barthélémy, Permas et cent et cent autres, vont pendant des siècles obscurs parcourir le Maroc, consolant les captifs, les rachetant tant qu’ils possédaient un denier, les consolant quand ils devaient les abandonner à leurs fers et à leurs souffrances …
Justice leur soit rendue. Ils furent les premiers à parler de paix et de bonté. Ils furent les premiers à faire entendre le parler latin aux bords de l’Oued Fès et aux pieds du Zalagh. Et ceci dit, écoutez un conte de Noël.
Donc, ce soir du 24 décembre 1490 il y avait à Fès, grande liesse chez les chrétiens dont les boutiques voisines du Fondouk Diouane étaient illuminées de gros cierges de cire jaune. En effet, la fête de Noël devait être joyeuse plus encore que les autres années car les frères Trinitaires français, Pierre Beucard et Jean Le Vasseur venaient d’obtenir du Miramolin Saïd Cheikh, le rachat, moyennant beaux doublons d’Espagne, de 204 captifs.
Et cette nuit-là, ces malheureux devaient être libérés de la « sagène » humide et venir à la maison où les pères, les soldats et les marchands chrétiens avaient préparé toutes sortes de douceurs pour les réconforter et célébrer la fête de l’Enfant … Presque nus, décharnés, leurs pauvres corps zébrés de raies sanglantes, les yeux rougis d’avoir pleuré, éblouis de tant de lumière au sortir des matamores, les pauvres captifs n’osaient croire leur bonheur et de leurs mains terreuses n’osaient toucher aux petits pains blancs posés devant eux. Et quand le père Le Vasseur, avec sa barbe blanche entonna un cantique pour rendre grâce au Seigneur, les malheureux croyaient rêver, ils se tâtaient pour voir s’ils n’étaient pas à la porte du paradis et puis ils éclatèrent en sanglots, ces rudes marins, ces coureurs d’aventure à qui la souffrance avait rendu une âme d’enfanton qui s’en va dans la nuit froide vers l’église illuminée où l’on chante … Et soudain sur le seuil du souterrain où les chrétiens s’étaient réunis pour que les musulmans voisins n’entendent point leurs réjouissances, voici qu’apparut le père Diego de Burgos, avec sa grosse trogne réjouie et brune … Dans son baragouin il essayait d’expliquer quelque chose que personne ne comprenait. Mais il ouvrit son manteau de bure et des yeux ébaubis contemplèrent dans ses bras un enfant qui dormait, un enfant très beau, au visage très doux et très pale.
Ah ! Noël, Noël crièrent tous ces simples hommes, c’est Dieu qui nous l’envoie. Il sera chrétien et sera notre fils. Le père Le Vasseur fit faire silence – qu’un soldat du sultan entendit ce discours et s’en était fait d’eux tous – car l’Émir El Moumenin ne tolérerait pas qu’un enfant musulman trouvé dans la rue devint chrétien. Il fallait donc être discret. Tous promirent et l’on vit ces têtes hirsutes se pencher sur l’enfant posé dans sa litière et des mains noueuses se tendre pour jurer, tremblants comme s’ils avaient juré devant Dieu le fils, lui-même. Et Hieronimo un captif italien tira de sa chemise la médaille bénite qu’il n’avait jamais quittée dans la tempête, une médaille de la Vierge noire qui protège les marins et il passa le cordon graisseux au cou du nouveau-né.
Nous sommes en 1516. La guerre entre les Chérifs et les Portugais bat son plein.
Devant Safi, près d’Azemmour on se portait de rudes coups. Mamoura venait d’être reprise par les guerriers musulmans. Et dans l’intérieur du pays les chrétiens sont malmenés, traqués. Un bateau français, bravant tous les périls de la mer inconnue, de la terre inhospitalière est venu de Marseille à Santa Cruz pour échanger les toiles de Miramas contre du sucre de canne et de la rosette du cuivre. Grâce à Dieu et à la Bonne Mère – c’est le nom de la galiotte -, l’opération a réussi sans trop de difficultés et Isidore Tuvache le patron se réjouit en pensant aux bénéfices qu’il va réaliser. Ce soir là d’ailleurs, tout l’équipage est en fête. C’est Noël et ces rudes marins se préparent à célébrer la naissance de l’Enfant par de bonnes mangeailles et de grosses beuveries.
Mais le navire est ce soir à hauteur de la Mamoura, où croisent toujours des bateaux d’écumeurs de mer et pour comble de malchance, il y a grand clair de lune et pas de vent. La « Bonne Mère » n’avance pas … et Tuvache se refuse de libérer l’équipage tant qu’on n’aura pas gagné la haute mer et la profondeur des brumes protectrices. Et bien lui en prend car le mousse signale aux matelots qui jurent : « Chebeck à bâbord, droit sur nous ! » Tuvache appelle les hommes de l’équipage ; ils ne sont que quinze, mais lui a son plan tout prêt en tête. Il leur explique ce qu’il veut. Laisser venir le bateau ennemi à une demi encablure, personne sur le pont comme si le bateau était abandonné, ne pas répondre aux coups qu’on recevra jusqu’à ce que lui l’ordonne. Préparer les deux pierriers, tous les deux à tribord, par où l’ennemi abordera à cause de la brise … « Et maintenant, ajoute-t-il, que ceux qui veulent connaître les chiourmes de Salé manquent de cœur ! »
Le Chebeck avec ses six canons de bronze fond sur la proie qui semble résignée à son sort. En effet, la galiotte est maintenant immobile sur la mer lumineuse, aucun cri, aucun ordre, pas de branle-bas de combat, aucun matelot dans les vergues … Le corsaire s’approche alors avec méfiance et envoie une décharge dans les flancs du navire, dont la membrure craque, mais rien ne répond. Les Morisques sont fins renards et flairent un piège mais enfin il faut bien accoster et l’on ne peut pas user sa poudre pour rien. Sans doute, comme cela s’est produit parfois, l’équipage a fui dans les barques.
Alors le capitaine Moustafa Slaoui commande l’abordage. Et ils sont là, quarante guerriers, aux yeux de braise, sabre au poing, couteau aux dents, sur le bastingage, rangés comme des étourneaux sur la muraille du verger.
Et alors Tuvache le patron a fait un signe et les pierriers crachent leur brocaille, fauchant à bonne hauteur les assaillants, couchant sur le pont les trois quarts de l’équipage corsaire. Et aussitôt de grands cris s’élèvent, des hurlements et les marins de la « Bonne Mère » s’élancent à leur tour sur le vaisseau ennemi, faisant du bruit comme cent.
Noël ! Noël ! Jésus ! Marie !
Les moutons sont devenus les lions et dans la lumière douce de la lune les lames tranchent les visages, les piques percent les poitrines. Longtemps sur le gaillard d’arrière trois Maures résistent autour du capitaine qui par deux fois décharge ses pistolets jetant bas Guichard le Poitevin et Garroudec le Breton. Mais leste comme un singe, le mousse est venu par les haubans de la brigantine et d’un coup de barre de fer, assomme le capitaine …
Alors, tous se jettent à genoux et font une simple prière pour remercier Dieu de leur avoir donné la victoire. Il serait imprudent de s’attarder dans ses parages et Tuvache donne des ordres brefs. « Prendre les prisonniers et les blessés, fouiller la cale du corsaire mais ne prendre que les vivres, la poudre et les voiles, couler sans bruit le Chebeck. » Chacun s’affaire pour obéir et soudain Guillaume le Narbonnais dit Belzébuth à cause de son nez busqué et de sa barbiche en pointe se présente tout pâle au patron et déclare : « quant à pendre ce mécréant, j’y renonce, le filin et il était solide, a cassé deux fois, recommencer, Dieu ne le veut pas ». Tuvache s’irrite et ricane … Un vieux matelot italien s’approche et dit: « Je sais pourquoi ! le Maure a ses amulettes au cou. Il ne peut mourir que vous ne les enleviez. Tenez, vous allez voir. » Et lui-même se penche sur le Maure qui étourdi, blessé n’a pas encore ouvert les yeux. Mais soudain Hiéronimo pousse un grand cri. Il a vu sur la poitrine du capitaine prisonnier, une médaille de la Vierge noire mêlée à d’autres talismans, écrits magiques, sachets de terre, griffes de lion.
« Noël ! Noël ! crie-t-il, est-ce toi ? » Le corsaire soulève ses paupières, mais on dirait qu’il ne voit pas, ou qu’il porte très loin son regard. « Oui, dit-il, c’est moi Noël »…
Hiéronimo voudrait expliquer à Tuvache, l’histoire de l’enfant trouvé un soir de fête à Fès, mais Tuvache l’interrompt brutalement et crie : « Au beaupré ou je t’y envoie avec lui » Alors le matelot se penche sur le jeune corsaire et lui passe la corde au cou, supplie « recommande ton âme à Dieu, Noël, souviens-toi que tu as reçu le baptême … » Mais l’homme est comme un loup forcé par les chiens ; il soulève sa lèvre pour insulter, mais il se tait ; à quoi bon ! et tandis que François le borgne hisse le patient dont le visage se convulse et les jambes se tordent, Belzébuth et Gilles disent tout haut le Pater seule prière qu’ils savent …
Et bientôt la galiotte avec toute la toile court des bordées pour s’éloigner encore plus de la dangereuse rive et minuit est depuis longtemps passé quand Tuvache permet à l’équipage de se réfugier dans l’entrepont, pour fêter la naissance du Seigneur … et Hiéronimo raconte encore une fois l’histoire de l’enfant trouvé. Tous restent pensifs et tristes. Alors Tuvache qui n’aime pas ces attendrissements, s’avance au milieu du carré et dit « Mes enfants qu’on défonce le tonneau de Malvoisie et qu’on chante en chœur le cantique de l’Enfant ».
הערת המחברת: לשם עריכת תעתיק השפה היהודית מרוקאית, נעזרתי בספרו של חנונה מרכוס, מילון מרוקאית יהודית, תעתיק מלא עברית ולועזית, מולטימדיה 20008 ובהדרכתו של ד״ר משה כהן לו נתונה תודתי. לולא הוא תעתיק יה לא היה כלל.
״ל-ערביי׳א דל- ל-הוד״ – הערבית של היהודים
הערה – בתוף מרוקו היהודים ביטאו את האותיות בדרכים אחדות. בדרך כלל על-פי צפון ודרום ועל-פי עיר המוצא. יש גם מילים שונות באזורים שונים לחפץ כגון: מגבת, כסא ועוד.
המרוקאית כשפה יהודית נכתבה על-ידי דובריה באותיות עבריות. בדרך כלל נכתבה ללא ניקוד תוך ניסיון לשמר את התעתיק העברי כמו שהוא ללא ניסיון להתאים ולשנות את מגוון העיצורים והתנועות הנחוצות לשפה המדוברת.
בערבית המרוקאית יש 28 עיצורים הבנויים על הערבית הספרותית.
היות ובתעתיק העברי יש 22 עצורים בלבד, נוספו סימנים שונים כדי להתגבר על הפער. סימנים אלה יתווספו על גבי האותיות או מתחתיהן, במקרה של דגש תנוקד האות העברית או תוכפל, על פי המילה.
באזורים שונים במרוקו נהגו להגות עיצורים שונים בכמה צורות כגון: אוּ נהגה גם כ- וּ. כנ״ל ה׳ הידוע, ס או שׂ, ש.
תנועות ארוכות –
ביהודית מרוקאית יש שלוש תנועות ארוכות:
קמץ = אָ = a = כמו מרָה = אשה, קאל = אמר.
חיריק = יִ = I כמו נתִין = אתה, בִיר = bir = בור
שורוק = וּ = u כמו פלוּס = כסף.
תנועה ארוכה היא תנועה ־
א. תנועה בלתי נפרדת מהשורש והיא נחשבת כאחת מאותיות השורש.
ב. לא ייתכן מצב של דיפתונג [שתי תנועות ארוכות עוקבות]. במצב כזה אחת מהן הופכת לחצי עיצור.
ג. כאשר התנועה הארוכה מופיעה בראש מילה היא מתנהגת כחצי עיצור.
ד. במילים שקועות משפה אחרת, המחייבות תנועה שונה, מתקיים מעתק צלילי לתנועה הקרובה. לדוגמא: פסח = פיסָאח. ראש השנה = ראסְסָנה.
חצי ־ עיצורים –
ו׳ = w עיצור המשמש כמו שורוק אּ וואחד = אחד, וולד = ילד.
י׳ = y עיצור שמשמש כמקבילה של חיריק אִ. יְ'דעי = קילל.
א׳ = A הא׳ תופיע בראשי מילים כ- ה׳ הידיעה. המקצרת את הה״א המרוקאית יהודית ״אל״ = ה… ״אל-בּאבּ״ = הדלת. או ״א-בּאבּ״, שתיהן מכוונות למימוש הצליל א׳ – ״ל-באב״.
לעיתים בהגיית המילה, במקום האות למ״ד המציינת את ה׳ הידיעה, תוכפל האות הראשונה ותשמש כ ה׳ ידיעה ״בּ-בּאבּ״.
מעבר בין חצי תנועה לתנועה –
כאשר לפני חצי־תנועה מוצב עיצוב רגיל ואחריו אין תנועה ארוכה, הוא משתנה חזרה לתנועה ארוכה: ה-ו' משתנה לשורוק ווקת = זמן > לוּקאת = זמנים.
ה-י׳ משתנה לחיריק י׳דד = יד > לִידד = ידית, היד של.
ה-א׳ בקמץ משתנה לשווא סָאעא = שעה > סְוואעאת = תקופה מוגדרת.
געגועים עזים פערו בי פער וריקנות איומה השתלטה עלי. מבלי דעת לאן, התחלתי לשוב על עקבותי, וככל שרחקתי התברר לי מעל לכל ספק: אני חוזר הביתה — ויהי מה. מכיוון שכך הגברתי את קצב צעידתי ומחשבותי : מה לי כאן ומי לי כאן ואני זר לכולם, לאלה הנמצאים כאן ולאלה שבאתי עמם, ולא לבדי התכוונתי לעשות את הדרן לארץ־ישראל.
מה בליבו של ילד ממרקש, שדמיונו ער, רגישותו רבה ופנימיותו סוערת והוא נאלץ לעזוב את החיק החם של משפחתו? בחן רב ובהומור מספר יצחק קינן את קורות ילדותו במרוקו ועלייתו יחידי לארץ־ישראל.
בין לבין נרקמים גם חיי היהודים במרוקו, ויחסיהם עם שבניהם הערבים.
ילד מן המדבר הוא רומאן הביכורים של יצחק קינן, מחבר פזמונים וסיפורים שזיכו אותו בפרסים ספרותיים.
יצחק קינן עלה לארץ במסגרת ״עליית הנוער״, ושימש במשך שנים אחדות כמורה ומנהל בבית־ספר בבית־שאן, ואחר — בין השנים 1985-1974 — בראש המועצה המקומית. כמו כן שימש כשליח ״עליית הנוער״ באירופה. עתה הוא מכהן כמנכ״ל ״אמנות לעם״.
אורח לא קרוא ומבלי חפץ בי הגחתי אל אוויר העולם, ולו בידי היה הדבר הייתי נשאר במאורתי ולעולם לא יוצא ממנה. כאשר פקחתי את עיני בראשונה, נתקלתי במבטי אכזבה וצער ובפנים רציניות אף חמורות סבר. הדממה העמוקה והמעיקה שסביבי הופרעה מדי פעם בלחשים ומלות ניחומים, שנשלחו מכל עבר וננעצו בבשרי כחיצים, עד שעלה בי החשש כי אל מפגש אבלים נקלעתי.
״אין דבר, אין דבר, תאזר חנניה, בנים סימן הם לבנות.״ וכאילו לא די בכך, ננעצו בי מבטיהם הכעוסים של שלושת אחי הרכונים עלי, ומהם למדתי כי בעטיי כל זאת.
דרזדן יכולה לחכות הוא רומן על המרוקאים בישראל. הללו מתקיימים בין עבר להווה קלוקל, כשכל מה שנדבק אליהם כעברם הוא שקר מוחלט, שהפך לאמת שאינה ניתנת לערעור. ברגישות ובתנופה רבה עוקב הספר אחרי שלושה דורות של יוצאי מרוקו, החל מעולי שנות החמישים ועד לילידי הארץ בשנות השמונים. לשווא מחפשים כולם חוט להיאחז בו כדי לא ליפול מן הגשר, שכן בסופו של דבר לא עולה בידם להיחלץ מעברם וגם לא להרחיקו. באמצעות האזנה דרוכה לדמויותיו מצביע הרומן על כך שכל ניסיון לשמור על שפיות במצב הטראומטי שאליו נקלעה קהילה גדולה נועד מראש לכישלון. ובכל זאת, בתוך כל מערך הדיכוי הזה מתנהלים להם, בין ייאוש לתקווה, חיים תוססים כשהכול מהול בהרבה הומור, אושר וצחוק. דרזדן יכולה לחכות הוא רומאן פוליטי־חברתי שלכל אורכו אינו נופל באף לא אחד מן הפחים שטומן הז׳אנר של הרומן הפוליטי.
מואיז בן הראש, יליד מרוקו, כותב את יצירותיו בספרדית, בעברית ובאנגלית ונע באמצעותן בין תרבויות, מדינות ודתות. עד כה הוא פירסם למעלה מעשרים ספרי פרוזה, שירה ורומאנים. שלושה רומנים מרכיבים את הטרילוגיה התטואנית שלו: ״מפתחות לתטואך, ״לוסנה״ ו״בשערי טנג׳יר״ שהופיע בספרד בהוצאת דסטינו ויופיע בקרוב בתרגום לערבית. בשנת 2010 ראה אור הרומן שלו ״אהבה והגירה״ בהוצאת אסקלרה בספרד. שירים רבים מתוך תשעת ספרי השירה שפירסם בעברית תורגמו לחמש־עשרה שפות. יש הרואים בו סופר מרוקאי, אחרים רואים בו סופר ספרדי או סופר ישראלי ואפילו יש הרואים בו סופר ביטניקי. בספרד הוא נתפס בעיקר כסופר של גלות היהודים ושל מגורשי ספרד במאה החמש־עשרה.
מוטב מותי. הגיע הזמן לעזוב את העולם. אמנם יצר החיים חזק אבל הוא תמיד מפסיד מול יצר המוות. שני הכוחות האלה נאבקים בנו מיום לידתנו אבל האחרון הוא זה שתמיד ידו על העליונה. כנראה הוא גם הכוח הראשון. בראשית ברא, הוא ברא מתוך הרס, מתוך חוסר קיום, מתוך חוסר בריאה, מתוך האין, משם נברא העולם. אבל כל דבר בו חוזר לשם. הראשוניות היא תמיד חוסר קיום, וזה גם אקורד הסיום של כל חי.
בגיל שמונים כאילו האדם מת ואין לו כבר קיום. הוריי ואבותיי לא חלמו על גיל כזה, הם כולם הלכו לעולמם בטרם הגיעו לגיל שבעים. ואולי מוטב שכך. מוטב לא לדעת איך הדור השלישי, הדור הרביעי של יוצאי חלציך הולך ושוכח, הולך והורס, הורס על מנת לבנות משהו חדש.
בערי הנמל כדוגמת טנג'יר ומוגדור דווקא משפחות סוחרים יהודיות, כמשפחת קורקוס המפורסמת, קשרו קשרי עסקים עם קהילות באירופה ולחופי הים התיכון. 58 בגלל תפקידן החדש היה הקשר עם אירופה למרכיב מרכזי בשגרת חייהן של משפחות נכבדים אלו, ונפתחה לפניהן הדרך לפתח
זיקה תרבותית נרחבת לאירופה )בעיקר פרנקו פיליה ואנגלו פיליה( בדורות הבאים. עם זאת מחקרים מלמדים כי בשלב מוקדם זה נמנעו עיליות אלו מלשנות את יחסי הכוחות העדינים בינן ובין השלטון המקומי והמרכזי; הן ראו תועלת בשמירה על מערכת הד'מה.
התפתחויות היסטוריות נוספות עיצבו את יחסיהן של אותן עיליות יהודיות עם אירופה. פעילות הגומלין הגוברת בין אירופים רבים שהפכו חלק בלתי נפרד מן המציאות במזרח התיכון, ובין תושבי המזרח התיכון עצמם שינתה את האופן שבו ראו הצדדים זה את זה. באירופה התפתחו באופן ניכר תחומי
ידע שהיו קשורים בחקר הארצות הנכבשות ובהבנת החברות בארצות אלו ותרבויותיהן, כמו הפילולוגיה והאנתרופולוגיה. במסגרת זו הועלו צידוקים לכיבוש שטחים גדולים בידי צבאות אירופה מידי עמים אחרים ולהטלת המרות על עמים אלה. אחד הצידוקים המוכרים היה 'עול האדם הלבן' ובניסוח אחר, ה'שליחות המתרבתת'. לתפיסה זו, שהפיחה השראה בקרב גורמים אירופיים שבאו במגע עם תושבי הארצות הנכבשות, היו שני צדדים: החדירה הקולוניאלית והפילנתרופיה כדרך להצדקתה.
התפתחויות אלו לא פסחו על הקהילות היהודיות בארצות אירופה. הפגנת הסולידריות בין קהילות היהודים בתקופה זו הושפעה מאוד מנוכחותם של צבאות אירופה וסוחריה באפריקה ובאסיה והביאה לפיתוחו של דגם מקביל שניתן לכנותו 'עול האדם היהודי הלבן'. ראשי הרשת היהודית החדשה של
בתי הספר של כי"ח, שצמחה מתוך אותו דגם חשיבה, פנו אל יהודי אמריקה, אוסטרליה ואירופה בקריאה לסייע ל'התחדשותם של אחינו באסיה ובאפריקה'. תהליך זה התפתח מתוך תהליכי שינויי במעמד היהודים באירופה, ששיאם בהענקת אמנציפציה ליהודים, ואף תהליכים אלו השפיעו על הקהילות היהודיות במרוקו.
לעומת היחס האוהד למדי של העילית היהודית במרוקו, או לפחות של חלקים משמעותיים מתוכה, להתערבות האירופית בענייני יהדות מרוקו, התגובה של העילית האינטלקטואלית והפוליטית המוסלמית על הנוכחות האירופית הייתה דו–ערכית בעיקרה. העילית הכלכלית והשלטונית ביקשה להתמודד עם אתגר החדירה האירופית באמצעות רפורמות נרחבות. במקביל לתהליכים שהתרחשו בקרב החברה היהודית, התפתחה שכבה של סוחרים מוסלמים אשר הפיקו תועלת כלכלית ופוליטית רבה מן הנוכחות האירופית על אדמת מרוקו. אולם דווקא עם התגברות הפלישה האירופית לא נשמע קולה של שכבה זו באותה מידה. תחושת העלבון מהפרת מאזן הכוחות בין עולם האסלאם לעולם
הנצרות יצרה לרוב אנטגוניזם והולידה בחוגים סלפיים, פונדמנטליסטיים, הגות שקראה לג'האד בכופרים בכל עולם האסלאם ובמקביל לתיקון מבית. במרכזה של הגות מודרניסטית זו עמד החשש מהשחתת התרבות האסלאמית על ידי אירופה הנוצרית. למשל ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אלנצירי, אשר השתייך לעילית האינטלקטואלית, הביע חשש כבד מהתפשטותן של תופעות לא מוסריות, כגון אלכוהוליזם, בערי החוף המוצפות אירופים, ובמרכזן העיר טנג'יר. תופעות דומות קיבלו ביטוי בשיח של העילית הרבנית היהודית, אך דומה כי לא הובילו לתגובה דומה לזו שהתפתחה בחוגי הסלפים, וודאי שלא לשיח ג'האדי.
הערת המחבר: במסגרת המאבק בניוון הדתי־התרבותי הייתה מגמת התרפקות על ימי הזוהר של האסלאם, ניסיון שהחלה בו התנועה הווהאבית, שצמחה בחצי האי ערב, ושרעיונותיה התפשטו ברחבי עולם האסלאם. הסלטאן מולאי סולמאן יצא למסע למיגור המסדרים הצופיים וכתות דתיות נוספות
שנתפסו כחידושים מגונים. הגות מודרניסטית זו מילאה תפקיד חשוב בהתנגדות המרוקנית לחדירה האירופית וכלי יעיל לחיזוקה מחדש של הלגיטימציה השלטונית של המח'זן.ראו: ברק, עמ' 38-37 .
כפועל יוצא מתגובותיהן השונות על הנוכחות האירופית נבדלו האוכלוסייה היהודית והערבית במרוקו זו מזו גם במה שנוגע לפתיחותם כלפי החינוך האירופי. במרוקו, שלא כמו באימפריה העות'מאנית, עשו הרפורמטורים ניסיונות מעטים להקנות למעמד הפקידים החדש חינוך מערבי, ובהשפעת השיח הג'האדי נתקלו מספר ניסיונות כאלו בהתנגדות רבה ולא נתפסו כאמצעי מודרניזציה יעיל. לעומתזאתהקהילההיהודיתשלמרוקוהייתההקהילההיהודיתהראשונה בעולםשנפתחהלמערכתבתיהספרהאירופיתשלחברתכי"ח. שניהסניפים הראשוניםבעולםשהקימהחברהזונוסדובעריהחוףהצפונישלמרוקו, בתטואן ובטנג'יר. החינוך המערבי הזר הרחיב את הפער בין האוכלוסייה היהודית לזו המוסלמית, והבליט את ההבדל ביניהן בַּתגובה על ההתערבות האירופית. שכבה פרו–אירופית יהודית התוודעה ליתרון שברכישת חינוך מערבי בעידן של שינוי פוליטי וכלכלי שבו אירופה מכתיבה את הטון.
סקירת המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית במרוקו בתקופה הנדונה מסייעת להבין כיצד קשרו עיליות כלכליות יהודיות את גורלן בהדרגה ליסודות אירופיים. יהודי מרוקו, כמו יהודי האזור כולו, שזיהו עצמם וזוהו בעיני אחרים כקבוצה אתנית נבדלת, הסתגלו למצב הגאופוליטי החדש באופן שונה
מקבוצות אתניות–דתיות אחרות. בנסיבות החדשות הייתה משמעות למיקומה הגאוגרפי של העיר טנג'יר בין מרוקו לאירופה ולמעמדה כעיר קונסוליות.
עוזיאל חזן, יליד 1945, התחנך בקיבוץ רשפים שבעמק בית־שאן. עבד שנים רבות עם חבורות־רחוב ונוער שוליים, בוגר האוניברסיטה העברית ועורך־דין במקצועו. ספריו שיצאו לאור;
נביחות אל ירה כבוי — הוצאת לדורי. 1976; ארמנד — נובלה מרוקאית — הוצאת ספרית־פועלים, 1981. "אל שלגי האטלס״ הוא ספר הילדים הראש־ון של המחבר.
הסיפורים שבקובץ מתרחשים בנופי מרוקו ובאווירה מיוחדת. מסופר בהם על הווי ילדות רחוקה; על עץ האגוז הזקן; על סבא שהופך לחייל בעל־כורחו; על תלאותיה של לילי היפה, ועוד אירועים והרפתקאות שניחוח של סכנה ומסתורין עולה מהם.
איוריה של טובית אלמליח מעשירים את הספר בדמויות ונופים המשקפים בנאמנות את הווי החיים המתואר בו.
״מה קרה ליהדות מרוקו״ סרט דוקומנטרי מאת אלפרד שטיינהרדט, כנראה משנת 1975, בין השאר בהשתתפות החוקר רפאל בן שמחון, עקיבא אזולאי סגן ראש העיר ירושלים, ויקטור תיאר ויגאל בן-נון מן הפנתרים השחורים וזהבה מלול ומקסים פרץ מן ״המועצה לקידום החינוך בעיירות פיתוח״.
הנה שוב מונח לפניכם גיליון נוסף של 'בריתי. בפתה הגיליון אנו נפרדים מאחד האישים הגדולים של יהדות מרוקו בארץ ישראל, הכוונה לשאול בן שמחון המייסד של 'ברית יוצאי מרוקו' ומי שהיה יושב ראש ארגוני יהדות מרוקו. שאול ז״ל ניהל מאבקים רבים למען יהדות מרוקו והטביע את חותמו בכל הנעשה בארצנו. שבועות ספורים לפני מותו זכיתי להשתתף בישיבה האחרונה שניהל בביתו שבאשדוד. במהלך כל הישיבה, הוא היה הדובר הבלעדי כמעט והיה נראה כאילו הוא מכתיב את רצונותיו האחרונים. למרות מחלתו וחולשתו דיבורו היה בהיר וחד. אחד הנושאים שהועלו בישיבה היה ייסוד פרס על שמו בשיתוף אוניברסיטת בן גוריון. כאשר זרק אהד הנוכחים: "הפרס יינתן לאחד מבני יוצאי מרוקו" הזדעק וענה: "לא, זה יהיה פרם אוניברסאלי והטובים ביותר יזכו בו!" ואכן, כמה ימים אחרי כן התקיים באוניברסיטת בן גוריון טקס חלוקת הפרס בפעם הראשונה והוא ניתן לפרופ' בום, חוקר יהדות מרוקו ממוצא אמאזיגי החי בארה״ב.
מקום ניכר בחוברת הוקדש להתחדשות בתי הכנסת באצווירא מוגדור: סלאת לקהל-רבי יוסף כנאפו מחד, וסלאת עטייה בתוך בניין בית הדין הרבני לשעבר מצד שני. שיקומו של סלאת לקהל כבר הושלם ואילו סלאת עטייה אמור להיות מוכן בסביבות חודש דצמבר או ינואר. אם נוסיף לשניים אלה את סלאת רבי חיים פינטו שלא נסגר מעולם יהיו בעיר זו שלושה בתי כנסת. היות וישנו רק יהודי אחד בעיר, יש להניח ששני בתי הכנסת החדשים-ישנים ישמשו כמוזיאונים של מה שהייתה בעבר יהדות מוגדור.
בהמשך תוכלו למצוא מאמרים מחכימים של משתתפים חדשים ביברית": האמן יצחק תורג'מן המציג שיטה מקורית להוראת הקריאה, ד"ר משה כהן המטעים אותנו מיין סמוק, הסופרת טרז זריהן- דביר המחברת ספרים בשלוש שפות ומציגה לנו כאן תזה על מקורו של העם היהודי 'הלא תנכ״י' ועוד רבים שבעזרת השם יסבו לכם הנאה רבה. ויסלחו לי הקוראים אם עבדכם הנאמן אשר זכה השנה בפרס חשוב על שם רנה ונסים גאון ז״ל ואשר זכה להוציא לאור, השנה, שני ספרים חדשים: "הכינור ואני – וריאציות לכינור ולביוגרפיה" ו״מהן אותן מלים… ״ יוזכר כמה פעמים בגיליון באמצעות נאום התשובה שלו בקבלת הפרס ורצנזיות שנכתבו על ספריו על ידי ד"ר דן אלבו ודוד גדג' (על הספר "הכינור ואני") ואמנון אלקבץ על הספר "מהן אותן מלים… ״
אשר כנפו
העורך
Table
Aux lecteurs 3
Extrait de journal de famille Nessim Sibony 4
Ma scolarité à l'Ecole Yéchoua Corcos Joseph Dadia 19
A la recherche de la Ménora du Temple de
Jérusalem Prof David Bensoussan 35
La beauté des femmes juives Joseph Dadia 40
L'origine des Juifs du Maroc Jacques Hadida 54
La cuisine électorale Pol-Serge Kakon 57
Premiers juifs de la Nouvelle-France Prof David Bensoussan 59
Une rue paisible en 2012 Pol-Serge Kakon 64
Othello Régine Knafo 64
Combien de Kadish ? David Bensoussan 68
Le bleu du firmament Joseph Dadia 72
Une page d'histoire Asher Knafo 73
Notre périple à Mogador pour la restauration des tombes
de nos aïeux… Edna Handali 75
Chers lecteurs
Voici un nouveau numéro de Brit. Pour vous ! Le numéro 35.
Cette fois nous avons le plaisir d'accueillir Nessim Sibony de Los Angeles. Il est né à Marrakech et a écrit plusieurs livres, surtout sur l'enfance au Maroc. Dernièrement il a édité un magnifique "Messages dans les tapis et autres contes de mon enfance".
Notre ami Joseph Dadia nous propose un article sur sa scolarité à Marrakech, article qui éveillera certainement chez nombre d'entre nous beaucoup de souvenirs, mais ce n'est pas tout ! Nous pourrons jouir aussi de son article intéressant sur la beauté des femmes juives et, pour la première fois, d'une poésie de son crû. David Bensoussan aussi participe dans ce numéro avec trois articles : tout bon Juif se demande souvent où est passée la Ménora en or qui illuminait le Temple de Salomon à Jérusalem, Bensoussan nous donne peut-être une réponse à cette énigme, il nous parle également de l'histoire des premiers Juifs au Canada et nous amuse avec une histoire drôle qui lui a été inspirée pendant son dernier vol vers Israël. Pol- Serge Kakon, mon cher ami d'enfance, nous enchante avec un nouveau conte et nous dévoile les dessous des élections en France, Jacques Hadida de son lointain San Diego nous a envoyé un article sur l'origine des juifs du Maroc et Edna Handali nous fait participer à ses sensations lors de son périple à Mogador pendant le périple de la famille Knafo à Mogador pour y visiter les tombes rénovées des Rabbins Knafo et l'inauguration de Slat el Kahal – Rabbi Yossef Knafo.
Claire Castagnou Myara – Grande dame au grand cœur nous a quittés. Elle nous manquera beaucoup. Que Dieu ait son âme. (Voir page 53) Asher Knafo
מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
למעט פירורי המידע שניתן ללמוד מהטקסטים של הקסידות, אין בידינו נתונים ביוגרפיים נוספים על המחברים. שלושה ממחברי הקסידות מקורם מדרום מרוקו, אין בנמצא מאספים של קסידות או לקסיקונים של מחברי קסידות עממיות. היצירה העממית של יהדות מרוקו לעת עתה, טרם נחקרה באופן נרחב ומקיף, וטרם כונסה ואין יוזמה מוסדית באקדמיה בכיוון זה. נראה שרק יוזמות פרטיות מצומצמות, כמו זו שלנו, בהצטרפותן יוכלו אולי להציל מעט מזעיר מהיצירה בסוגה זו.
אברהם בן עלון, מחברו של "פיוט לכבוד רבי עמרם דיואן זיע"א" מעיד על עצמו שחלה במחלת עיניים שטיבה לא ברור ובזכות ההשתטחות על קבר רבי חיים בן דיוואן בנו של רבי עמרם נרפאו עיניו. מהכתוב בבית כ״ו אנו למדים שמקורו מאזור אנראז, אזור שהיהודים שגרו בו נהגו לעלות לרגל לקבר של רבי חיים דיוואן. יש להניח שהקסידה חוברה בשליש הראשון של המאה ה-20 ושבעת ביקורו בוואזן בציון של אביו ר' עמרם בן דיוואן, היה אדם בוגר.
עיוש מויאל, מחברה של "לקצידא די סידי עמרם" מוסר את מועד חיבור היצירה בבית השלישי, "מאה ששים ותשע שנים מאז בוא החכם למערב" אם כך, הקסידה נכתבה חודשים מספר או שבועות ספורים לפני ההילולה של שנת 1932 [1763+169], לפני 24 במאי 1932 מועד קיום ההילולה בל״ג בעומר בוואזן. משום שהקסידה הנה מודפסת, יש להניח שהכתיבה וההדפסה בוצעו לפי חג הפסח אותה שנה. פרט ביוגרפי נוסף שעולה מהכתוב בבית 31 בקסידה הוא שם המחבר, "שמי [הפרטי] גלוי הו אנשים עיוס (עיוש- חיים) ושם משפחתי מויאל" מבית 32 אנו למדים על מקורו ״ ממוגדור מקור אבותיי, ישמור את ילדכם ואת יְלָדַי". כמו כן, מהכתוב ניתן ללמוד שבעת חיבור היצירה המחבר היה נשוי ואב לילדים. אברהם ח' הלוי מחברה של הקצידא ,פיוט די רבי עמרם בן דיוואן זצוק״ל." כבר בכותרת מוסר לנו שני פרטים ביוגראפיים, האחד שהיה מחבר בלאדות בעיסוקו, ומקום מגוריו הוא במוגדור. ולפיכך הוא קורא לעצמו צוירי אלקצאיידי, בתרגום חופשי הבלדיסט מאצויירא – ממוגדור.
המרחק ממוגדור לוואזן בקו אווירי הוא 600 ק"מ. בתנאים שלפני סלילת רשת הכבישים המודרנית על ידי הממשל הצרפתי, בשליש הראשון של המאה ה-20, הנסיעה על בהמות ארכה עד שבועים, כולל עצירות להצטיידות,תזונה, מנוחה ולינה. וגם לאחר סלילת מערכת הכבישים המודרנית, לארכה ולרחבה של מרוקו בשנות העשרים והשלושים, הפעלתה של חברת אוטובוסים לאומית כלל ארצית של מרוקו C.T.M בנוסה "אגד", יש לשער שעולי הרגל עצרו למספר חניות ביניים בדרכם, באגדיר, סאפי ובקזה-ובלנקה, והמשיכו למחרת לוואזן. הגעתם של עולי רגל מיישובים מרוחקים, מלמדה על המוניטין של הצדיק רבי עמרם בן דיוואן, שהגיעו מאלג,יריה, גיברלטר פורטוגל, ספרד, האיים האזוריים ולארצות דרום אמריקה, קהילות שנוסדו על ידי יהודי המגרב או שבהן היו יהודים ממוצא מוגרבי. בזכות היותו יליד ארץ ישראל, חכם ארץ ישראלי, בוגר ישיבת הברון. ביקוריו וישיבתו בחיק כלל הקהילות היהודיות במערב הפנימי, במסגרת מסעות ההתרמה שלו, כשד"ר של קהילת חברון, עם היוודע דבר מותו, רבי עמרם בן דיוואן הפך במהרה לצדיק נערץ בהיקף כלל ארצי. ההערצה כלפיו חצתה דימויים הדדיים בין יהודי הצפון והדרום, בין ספרדים-מגורשים וילידים, בין עירונים וכפריים, שוכני חוף ושוכני פנים, עשירים ועניים ושאר שסעים בתוך הקהילה היהודית המוגרבית. בזכות נסיו או לחילופין בזכות הניסים שיוחסו לו ומוצאו הארץ ישראלי שמו יצא למרחקים.
מבית יא האחרון, עולה שהמחבר אכן היה כותב קסידות בעיסוקו. בית יא הנו עדות נדירה מבעל הדבר עצמו, למנהג שרווח במחצית הראשונה של המאה ה-20, לאחר ייסודם של בתי דפוס עבריים בעריה הגדולות של מרוקו, לסחור בקסידות, סחר שהתנהל בהילולות השונות, שהתקיימו ברחבי מרוקו. כותבי קסידות נהגו להדפיס את הקסידה שכתבו על דף- עלה (Leaf) בבית דפוס, כמו פלייר פרסומי בימינו, ומכרו את הקסידות לעולי הרגל בסכומים פעוטים. בזכות מכירת אלה, יכלו להרוויח את לחמם. יש להניח שהקסידה הודפסה באלפי עותקים ובהילולה הגדולה של רבי עמרם בן דיוואן, אולי גם בעשרות אלפים, וגם אם נמכרה במחיר פעוט [שווה ערך לחמישה – עשרה שקלים בימינו] המחבר יכול היה לחזור לעירו עם רווח שיצדיק את המיזם ואת הנסיעה ארוכה. המניע – של עולי הרגל, נשים וגברים, עשירים ועניים כאחד – לרכוש פיוט או קסידה בצורת עלה, נעוץ בעובדה שהקסידה שימשה תזכורת ומזכרת לחוויית העלייה לרגל לציון הצדיק. הקסידה המודפסת תפקדה כמזכרת, כפי שתיירים קונים דגמים ממוזערים של מגדל אייפל בפריז מפליז או נחושת לדוגמה. הקסידה המוגרבית, נכתבת בהשראת דמות מקראית או צדיק או כתיעוד לחוויית עליה לרגל לקברו של צדיק. בעיקרה זו שירת שבח עממית שמחה, הסובבת סביב תיאורי נסים ונפלאות ודברי שבח לגדולת הצדיק (התנא או האמורא) מושא הקסידה. כמו הבלדה הקסידה היא שיר סיפורי בו קיימת עלילה אך גם מקצב, שורות קצרות, בתים וחריזה. בלדה מהווה מסורת בעל-פה, שעוברת מפה לאוזן בין הדורות והקהילות. הקסידה הושרה על ציונו של הצדיק בלחן עממי מוכר. העלה אפשר לכל הנוכחים השתתפות בשירה בציבור, ותפוצה קלה ונרחבת, לכלל שדרות העם, ללא הבדל מעמד, גיל או מגדר, של תכניה, בזכות לשונה היהודית מוגרבית, המובנת לכל.
יעל לזמי
Aux lecteurs 3