מורשת יהדות מרוקו

ג'וזף בנג'ו וז'ן לואי מייג' נגעו במאמר משותף בחומר ההיסטורי העולה מן הפרוטוקולים, ובנג'ו עסק בו במאמר נוסף פרי עטו. המאמר המשותף של בנג'ו ומייג' דן בהתפתחויות שהביאו לכתיבתו של ספר הפרוטוקולים אך אינו מלמד כמעט דבר על המקור עצמו. לעומת זאת בנג'ו ניתח במאמרו את ספר הפרוטוקולים ניתוח טיפולוגי מפורט ומעמיק, ומאמר זה הוא למעשה עבודת המחקר הראשונה שהתמקדה בתוכן המקור כמושא למחקר. אולם מחקרים אלו לא עסקו במהות השינוי שחוו כותבי המקור בעקבות המפגש עם אירופה.הסוגיה עלתה רק במסגרת ניתוחו הטיפולוגי של המקור, ובאופן מצומצם למדי. יתר על כן, כאשר הוזכרה בהקשר זה זיקה לאירופה היא הוסברה במונחים מודרניסטיים התואמים את המחקרים שסקרתי לעיל, אך יש לציין כי בנג'ו לא התיימר להתמקד במאמרו בהיבט זה, אלא ביקש לנתח את תוכנו של המקור בהקשר שונה. גלדיס פימיינטה ייחדה מאמר קצר לתיאור תוכנו של ספר הפרוטוקולים. מחקרים אלו כולם משמשים בעיקר חומר רקע חשוב לחוקר המעוניין להכיר את המקור וטיבו, אך אינם מסייעים ללמוד מן המקור על השינוי ההיסטורי שהתחולל באזור עם ההתפשטות האירופית דרומה.

בעיוניי בספר הפרוטוקולים מצאתי תופעות רבות אשר עשויות להוסיף על תובנותיהם ומסקנותיהם של החוקרים שהוזכרו כאן. וחשוב מכך, ניתוח תוכנו של מקור זה מתוך ראייתו ככלי סובייקטיווי להבנת החוויה שחוו יוצריו עשוי להרחיב את תרומתו לחקר התקופה והמקום.

לסיום יש לציין את חשיבות העובדה שמקור היסטורי זה נתחבר דווקא בעיר טנג'יר. מחקרים רבים שעסקו בתמורות שחלו בחברה המרוקנית בתקופה הנדונה התמקדו בעיקר באוכלוסיית ערי המרכז המסורתי. 35 גם במחקרים על קהילות ערי הנמל המודרניות, כמו מוֹגדוֹר, עיר נמל בחופה האטלנטי של מרוקו שהייתה מסוף המאה השמונה עשרה מרכז לתנועת הסחר האירופי, לא זכתה העיר טנג'יר למקום הראוי, אף שהייתה עיר חשובה לא פחות ממוגדור ואולי אפילו יותר ממנה, בגלל קרבתה הגאוגרפית לנמלי אירופה.

הערת המחבר : בחקר יהודי מרוקו הרבו לעסוק בקהילות בערים גדולות וחשובות, כגון צפרו, מכנאס, קזבלנקה או מוגדור. מחקרים אלו רבים מכדי לפרטם כאן.

אירופה ומרוקו במאה התשע עשרה:

הרקע ההיסטורי להתהוות החונטה

המאה התשע עשרה, מאה רבת תמורות בהיסטוריה העולמית, בישרה שינוי מהותי גם בהיסטוריה של ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה. בתקופה זו גאתה ההגמוניה האירופית, וגברה והלכה השפעתה על אורחות החיים בעולם כולו. ההתפתחות הטכנולוגית באירופה, במיוחד בתחום התחבורה היבשתית והימית, הובילה להתרחבות תנועת הסחר העולמית, ובמעין מעגל קסמים שהזין את עצמו נלוו להתרחבות זו התעצמות צבאית, גידול דמוגרפי, עיור ושינויים חברתיים ותרבותיים חסרי תקדים. תהליך זה נבע במידה רבה משינוי יחסי הכוחות הפוליטיים בין אירופה לשכנותיה מדרום וממזרח, ובה בעת בא לידי ביטוי בשינוי זה, דהיינו בתהליך ההתפשטות הקולוניאלית, שהחל משנה פניו וצובר תאוצה.

כפי שכבר ציינתי במבוא, תמורות עולמיות אלו היו בין היתר תוצר של האופן שבו חברות הן באירופה והן בארצות המיושבות (colonized) , לרבות ארצות שכמו מרוקו לא נכבשו באופן רשמי במאה התשע עשרה אך הושפעו מאוד מהתהליך, חוו את השינויים הרבים ושינו את תפיסותיהן בעקבותיהם.

התמורות שחלו בישויות הפוליטיות ובחברות בארצות המיושבות לא היו תוצר ישיר של יישום הרעיונות החדשים שהביאה עמה החדירה התרבותית האירופית לאזור, אלא תוצר של תהליך עיכול ארוך של המפגש עמה, הגדרה מחדש של מערכת היחסים בין הצדדים והתפתחות השקפות עולם חדשות שינקו מן המפגש ועיצבו אותו.

בפרק זה אבקש לפתח נקודה זו ולדון בשינוי החברתי והתרבותי שחל באוכלוסייתה של מרוקו לקראת המאה התשע עשרה ובמהלכה. הדיון בַּפרק יסייע להבהיר את מסגרת הזמן ההיסטורית שבה עוסקת עבודה זו, וחשוב מכך, להבין את השפעתו של תהליך התמורה הכללי שעברה מרוקו על התפתחות מעמד הנכבדים בעיר הנמל טנג'יר, מעמד שנמנה עם העילית הכלכלית והפוליטית בעיר. בסופו של דבר הפרק יכשיר את הקרקע לדיון בהתהוות ה'חונטה המושלת של הקהילה העברית', גוף מודרני שצמח בטנג'יר לאחר שנת ,1860 במקור שכתבה קבוצה זו ובעיקרי השיח הייחודי העולה ממנו.

יחסי כוחות משתנים

שורשי השינוי ביחסי הכוחות בין מרוקו לאירופה ניכרו כבר במאה החמש עשרה, עם התגבשותן של מעצמות אירופה המודרניות. ההתפשטות הפורטוגלית דרומה בשלהי הרה–קונקיסטה של חצי האי האיברי וכיבושן של מרבית ערי החוף הצפוני המרכזיות של מרוקו חוללו תפנית ביחסיה של מרוקו עם מעצמות אירופה המתפתחות. יחסי מסחר ענפים הלכו והתפתחו והובילו להקמת תחנות מסחר וקולוניות פורטוגליות, ואלו הפכו עם השנים למבצרים צבאיים–קולוניאליים על אדמת מרוקו. אירועים אלו תרמו להגדרת תפיסתן העצמית של מעצמות אירופה כהגמוניה פוליטית וכלכלית במרוקו.

במאה השש עשרה החלה ספרד, מעצמה ימית עולה דאז, להשתלט על שטחיה של פורטוגל בצפון אפריקה. כיבושו מחדש של האי האיברי בידי ספרד הנוצרית העניק להתפשטותה של ספרד דרומה לארצות האסלאם נופך דתי מובהק, והדבר בא לידי ביטוי אף בפלישתה למרוקו בשנת.1860 למן המאה השש עשרה פיתחו גם אנגליה וצרפת, המעצמות הימיות העולות, יחסי מסחר ענפים עם מרוקו. ובמאה השמונה עשרה החלו מעצמות אלו לנהל משא ומתן להענקת זכויות קונסולריות לבני חסותן (proteges) על אדמת מרוקו.

בתקופה זו ולנוכח התהליכים שהתרחשו באירופה, הלכה והתגבשה הישות המרוקנית המודרנית. סֻלטאני מרוקו תפסו עצמם ונתפסו על ידי נתיניהם כמגִני המאמינים ותחום דאר אלאִסלאם, היינו תחום השליטה של האסלאם. הם אף כינו את עצמם שַׁריפים, כינוי הניתן לצאצאי הנביא מחמד, וכך על ידי יצירת נרטיב שקשר אותם בקשרי דם לשושלת הנביא הקנו לשלטונם לגיטימציה דתית–פוליטית. בנסיבות הללו הובלת הגִ'האד במעצמות אירופה הנוצרית תפסה לא פעם מקום מרכזי בשיח הפוליטי שפיתחו והוצגה כתפקידה המרכזי של הסלטאנות. אולם עם התעצמות ההתפשטות האירופית המסחרית והצבאית אל תוך מרוקו לקראת המאה התשע עשרה, הועמד בסיס הלגיטימציה הדתית שניכסו להם הסלטאנים השריפים אל מול אינטרסים שנבעו ממעמדה של מרוקו במסגרת תנועת הסחר העולמית שמרכזה באירופה.

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

התפתחויות אלו סימנו את תחילתו של השינוי ביחסי הכוחות ערב המאה התשע עשרה. אחת התגובות על המצב החדש הייתה החלטתו של הסלטאן מחמד בן עבדאללה ) 1789-1757 להפוך את העיר טנג'יר, שהייתה מרוחקת מן המרכז השלטוני, לבירתה הדיפלומטית של מרוקו. כך חשב להרחיק את

ריכוז ה'כופרים' מן המרכז השלטוני וממעוז ההגמוניה המסורתית שבפנים הארץ אל החוף, וקיווה לשאת ולתת עם סוחרי אירופה בלי להתמודד עם ביקורתה הנוקבת של שכבת העֻלַמַאא', חכמי הדת.

תפנית משמעותית שהתחוללה בתחילת המאה התשע עשרה, בד בבד עם התגברות היריבות האימפריאלית בין מעצמות אירופה והתעצמות יכולותיהן הצבאיות, העלתה את רף האלימות במערכת היחסים המתוחה בין מרוקו למעצמות אירופה. כיבושה של אלג'יריה בשנת 1830 והנוכחות הצרפתית המתמשכת על אדמתה השפיעו על גורמים מיליטנטיים במרוקו ועל הסלטאנות המרוקנית, שבהעמידה את שלטונה על בסיס הלגיטימציה השריפית חשה כעת חובה לצאת לג'האד. המורד האלג'ירי האמיר עבד אלקאדר ברח למרוקו, והסלטאן המרוקני עבד אלרחמן השני נחלץ לעזרתו ויצא למסע תקיפה בשטחיה הכבושים של צרפת באלג'יריה. מסע מלחמתי זה נכשל ואף הביא לעימות צבאי בין צבא מרוקו לצבא צרפת על אדמתה של מרוקו. כישלונו של הסלטאן העצים את תפיסתן של צרפת ושל מעצמות אירופה האחרות את עצמן כעליונות במערכת יחסי הכוחות החדשה. מתוך כך זיהו גנרלים צרפתים הזדמנות לשלוח צי לחופי מרוקו. בשנת 1844 ירו ספינות צרפתיות מטחי

פגזים על עיר הנמל החשובה טנג'יר (ובו בזמן על מקבילתה הדרומית מוגדור) בקרב שכונה קרב אִסלי. צבא מרוקו בפיקודו של מולאי מחמד נחל כישלון צורב בקרב זה, ותוצאותיו השפיעו על החברה במרוקו ועל תפיסתה את עצמה ואת כוחה במסגרת יחסי הכוחות החדשים.

הסלמת רף האלימות בין צבאות ההגמוניה האירופית ובין צבא מרוקו נתנה את אותותיה גם ביחסים של מרוקו עם שכנתה מצפון, ספרד. במצב הבין–לאומי החדש נראה היה כי אימפריה שוקעת זו עומדת לממש את שאיפותיה להרחיב את גבולות השליטה באפריקה מעבר לערי הנמל סֶאוּטָה ומֶלילה. התקפות חוזרות ונשנות על סוחרים ספרדים ועל אניות סוחר ספרדיות בתחום המים הטריטוריאליים של מרוקו, סיפקו לספרד עילה לתגובה אלימה. בשנת 1859  הגיעה המתיחות לשיאה לאחר שאנשי שבט אַנגֶ'רה תקפו את ביצורי העיר סאוטה, שהייתה בשליטת ספרד זה 300 שנה. מרוקו לא מיצתה את הדין עם התוקפים, ובעקבות זאת הכריזה ספרד מלחמה עליה. הסלטאן החדש מחמד הרביעי בן עבד אלרחמן )שלט בשנים 1873-1859 ( הכריז מצדו על ג'האד נגד הכופרים הספרדים, שהחזיקו בסאוטה המוסלמית לשיטתו, ממשלת ספרד, שאף היא הייתה חדורת מוטיווציה דתית, שלחה חיל משלוח אל העיר תֶטוּאן בדצמבר 1859 וכבשה אותה בפברואר 1860  המלחמה הסתיימה בהתערבות בריטית, מחשש להקמת קולוניה ספרדית על אדמת צפון מרוקו, אך ספרד השיגה הסכמים חדשים שעתידים היו לאפשר לה להשתלט על שטחים נוספים בצפון מרוקו.

התבוסות החוזרות ונשנות של מרוקו לצבאות אירופה הובילו לניסיון להגדיר מחדש את מעמדה של מרוקו כישות פוליטית בפוליטיקה הבין–לאומית,ותהליך זה השפיע באופן חסר תקדים על חברתה וכלכלתה. המח'זן, הממשל במרוקו השריפית, ביקש להתמודד עם השינוי ביחסי הכוחות באמצעות רפורמות נרחבות, ולאו דווקא על ידי ג'האד צבאי. לדברי ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אחמד אבן ח'ליד אלנצירי, בקרב העילית האינטלקטואלית התגבשה ההכרה כי הג'האד הספונטני אינו הפתרון היעיל ביותר להתמודדות עם ההגמוניה האירופית. הממשל אימץ תפיסה זו באופן נרחב לאחר הפלישה הספרדית בשנת 1860 , ובמקום צבא השבטים הישן הקים צבא מודרני, שכלל חיל רגלים וארטילריה, ושבראשו עמדו קצינים בוגרי מכללות צבאיות באירופה. גם בתחום המנהל הוכנסו שינויים מרחיקי לכת. הסלטאן חסן הראשון בן מחמד בן עבדאללה )שלט בשנים 1894-1873 ( דגל בשיטת הפרד ומשול כדרך לשלוט בשבטים, ועל כן יצר חלוקה מנהלית שהגדירה 330 רשויות באזור הפריפריה. בגלל הצורך בהכנסה שוטפת ממסים, במיוחד לשם מימון הרפורמות, היו הפיקוח על השבטים ותהליך הגבייה אכזריים ונוקשים.

בראשית המאה התשע עשרה שינתה את פניה גם ההגנה הקונסולרית, שיסודה היה בהסכמים שנחתמו כמאה שנים קודם לכן, בפיקוחו של הסלטאן, ושהיו לרוב תוצר של אינטרס משותף.

לאחר הפצצת טנג'יר בשנת 1844 התרחבה בהדרגה חדירתם של גורמי סחר אירופיים למרוקו. גורמים אלו, שראו עצמם במעמד עליון בין היתר בעקבות סדרת הניצחונות הצבאיים של ארצותיהם, דרשו לעגן את זכויותיהם המסחריות בהסכמים. בשנת 1856 נחתם הסכם סחר וידידות ראשון בין מרוקו לבריטניה, והוא שימש דגם להסכמים עם מעצמות אירופיות נוספות. הסכמים אלה אִפשרו למעצמות אירופה להפחית את המכסים על סחורות אירופיות מיובאות, וכך הציפו את השוק המרוקני בסחורות זולות וערערו את מעמדן של המלאכות המסורתיות. ההתפתחויות הכלכליות והפוליטיות השפיעו על הריבוד החברתי–הכלכלי במדינה. בראש סולם המעמדות ניצב מעמד בורגני עירוני, שהגדיל את הביקוש למוצרים מיובאים, ובתחתיתו עמד מעמד כפרי, שהלך והתרושש מנכסיו. כלכלה עירונית המבוססת על ייבוא החליפה בהדרגה את הכלכלה הכפרית המסורתית למורת רוחם של רבים.

הנסיבות שבהן הציפו אירופים רבים את ערי החוף המתפתחות אפשרו להם להשיג כוח פוליטי גדול. כמו בארצות אחרות באימפריה העות'מאנית, הקונסולים האירופים היו פטרונים של הזרים על אדמת מרוקו, אך גם של נכבדים מקומיים בערים החדשות. מספר מקבלי החסות האירופית גדל משנה

לשנה. מעמד בורגני, שבא במגע עם אותם גורמים אירופיים, צבר הון רב, ועל פי הסכמי החסות היה פטור מתשלום מס לשלטון המרכזי המקומי וממחויבותו למשפט המרוקני. הסלטאנים, ששקעו בחובות כתוצאה מאבדן המסים, נאלצו בלית בררה להגדיל את הכנסותיהם על ידי עידוד סוחרים אירופים נוספים להשקיע ולהשתקע במרוקו. מכאן קצרה הייתה הדרך לכניסתה של מרוקו למעין מעגל קסמים שבו הייתה משועבדת כלכלית ופוליטית לסוחרי אירופה ולממשלותיהם. תהליכי השינוי שהגדירו מחדש את מערכת היחסים בין מרוקו למעצמות אירופה השפיעו מאוד גם על תפיסתן העצמית של קבוצות שונות במדינה, ובמקביל הם הוזנו ממנה תדיר.

אירופה ויהודי מרוקו

היווצרות השכבה החדשה של נכבדים מקומיים במרוקו, שכבה שקיימה קשרי מסחר ודיפלומטיה עם גורמים אירופיים, השפיעה באופן חסר תקדים על שכבת הבורגנים היהודים, הן מבחינת מקומה בקהילה היהודית והן מבחינת מעמדה בחברה המוסלמית. יהודי מרוקו הוגדרו דורות רבים בני חסות )אהל אלד'מה(, כמתחייב מן החוק האסלאמי, ואילו עתה נחשף חלק מן המיעוט היהודי לסוג נוסף של חסות, זו שהעניקו מעצמות אירופה לשכבת המתווכים שעבדו בשירותם ( proteges).

בתפיסה המדינית של האסלאם יש מקום לאוכלוסייה הנוצרית והיהודית במעמד בני חסות, כל עוד היא מכירה בעליונות האסלאם, אינה פוגעת בה, ומקפידה לשלם לרשויות המדינה את הגִ'זיה, מס הגולגולת. לעיקרון זה התווספו חוקי עֻמַר, שהיו הבסיס להגבלות המשפילות שהוטלו על בני

החסות בשלטון האסלאם, ביניהן האיסור לרכוב על סוסים והחובה ללבוש ביגוד שיבדיל אותם משאר האוכלוסייה. 0 לאורך ההיסטוריה אכפו השליטים המוסלמים חוקים אלו בהתאם לראות עיניהם ולאינטרסים שלהם, ולא הייתה אחידות בעניין זה.

חוקרים טענו כי במהלך המאה התשע עשרה החריפה עוינותה של החברה המוסלמית כלפי החברה היהודית במרוקו, ותיארו את היחלצותם של יהודים אירופים לעזרת יהודי מרוקו, תהליך שגולת הכותרת שלו הייתה מסעו של מונטיפיורי למרוקו. גם פעילותה של חברת כי"ח בתחום החינוך, שהחלה

במרוקו, נכללה במסגרת זו, וכן הענקת החסות הקונסולרית. המצדדים בגישה זו ראו בנוכחות האירופית ובהתערבות האירופית במרוקו גורם מרכזי שסייע ליהודים להיחלץ ממצבם הבלתי נסבל בשלטון האסלאמי.

הערת המחבר: למשל סעדון פתח את הפרק בספרו משנת 1982 העוסק במצב היהודים במאה התשע עשרה במילים: 'יותר מבכל ארץ אחרת במע'רב במאה הי"ט הקפידו במרוקו על קיום תנאי ברית עומר'. הוא המשיך ותיאר שגרת חיים שבה נרמס כבודם של יהודים על ידי חוקי אפליה שונים, ומאות מהם נרצחו בידי שכניהם המוסלמים. ראו: סעדון, יהודי צפון אפריקה, עמ' 42 . מחקר זה פורסם אמנם כאשר גישה זו עדיין שלטה בכיפה, אך טענות דומות נכתבו במחקרים שפורסמו זה לא כבר. ראו

למשל: בשן, היהודים.

על פי מחקרים אחרים המציאות הייתה מורכבת יותר. למשל בתחום התרבות, נראה במקרים מסוימים כי התגובה היהודית על החדירה האירופית דמתה במידה לא מבוטלת לתגובה המוסלמית. ההלם הראשוני בעקבות תבוסותיה של מרוקו הניב יצירות עממיות מקבילות ודומות, שהיו בעלות

מאפיינים דתיים, ושיצרו דמוניזציה של הפולש הזר. דוגמה לכך היא מצד אחד שירי העם המרוקניים–המוסלמיים שנתחברו בתגובה על הפצצת העיר סאלֶה על ידי כוח צרפתי בשנת 1851  ומצד אחר היצירה הפולקלוריסטית של יהודי טנג'יר 'פורים של הפצצות' ( purim de las bombas ), שהציגה

את אירוע ההפצצה הצרפתית על העיר בשנת 1844 במתכונת סיפור מגילת אסתר.

הערת המחבר: גילסון־מילר, משבר, עמ' 589-587 . ביצירה העממית של יהודי ספרד נפוצו בעקבות משברים יצירות ששחזרו את האירועים במתכונת סיפור המגילה. ביצירה הנדונה הודו יהודי העיר

לאל על שהציל אותם מהשמד בעת הפצצת העיר על ידי 'המן', הלא הוא צרפת. זו אחת מן היצירות שנכתבו ל'פורים של קהילות', שרווח בקהילות שונות. ראו: דויטש.

עם זאת יש לעמוד על טיב השוני בין האוכלוסיות. למשל נסיבות כתיבתה של היצירה 'פורים של הפצצות' חושפות הבדלים ביניהן בעיקר במה שנוגע להשפעת ההתערבות האירופית על סדרי החברה בהן. לאחר הפצצתה של העיר טנג'יר בשנת 1844 נוצר קרע בין הקהילה היהודית לרשויות המוסלמיות

בעקבות פינוי יהודים רבים בספינות אירופיות. אמנם רבים מתושבי טנג'יר המוסלמים ברחו ממנה בגלל ההפצצה, אך דווקא יציאתם של כמחצית מיהודי העיר, יחד עם האוכלוסייה האירופית, בספינות אירופיות, לגיברלטר הסמוכה, נתפסה על ידי המח'זן כבגידה. חלק ניכר מן הפליטים נמנו עם המעמד הבורגני המתעשר שבא במגע עם אירופה, ועל כן מדיניות הרפורמות הכריעה את גורלם. הסלטאן הביע מורת רוח מהתנהגותם של היהודים ותכנן להעניש את היהודים הנמלטים כשיחזרו, אך נאלץ לוותר על כך מפני שלצורך שיקום העיר והמסחר בה היה זקוק לעילית סוחרים יהודית חזקה ונאמנה שתתווך בינו ובין סוחרי אירופה. נסיבות אלה הבליטו את כוחה הפוליטי של עילית זו וממילא ביססו את תפיסתה את עצמה כבעלת מעמד פוליטי חשוב.

מערכת היחסים החדשה בין הסלטאן ובין חלקים מקרב בני המיעוט היהודי הייתה תוצר ישיר של התמורה ביחסי הכוחות הבין–לאומיים ושל השלכותיה החברתיות והתרבותיות על מרוקו. את שורשי הזיקה הגוברת בין יהודים ובין דיפלומטים וסוחרים אירופים ניתן לייחס דווקא למקומם כמיעוט

בחברה המרוקנית. דורות רבים עסקו יהודים במקצועות שהמוסלמים דחו וראו כבזויים, כמו ניקוי בורות שפכים או תליינות, אך גם במקצועות שחייבו מגע עם 'כופרים' אירופים, כגון דיפלומטיה, מסחר ובנקאות.

במאה התשע עשרה, בשיאה של החדירה הכלכלית האירופית, טיפח הסלטאן את עילית הסוחרים הבורגנים, קבוצה שכונתה תֻג'אר אלסלטאן, סוחרי המלך, ואשר כללה סוחרים יהודים רבים. סלטאני מרוקו קיוו שקבוצה זו תתחרה בסוחרי אירופה ותחסום את גישתם אל המוצרים והשווקים המקומיים, זאת על ידי מסחר בין–לאומי חלופי שיתנהל מתוך מרוקו ולא מחוצה לה. הסלטאן המרוקני, מגן המאמינים )אַמִיר אלמֻאְמִניִן(, נמנע מלדבר בגנות הג'האד הצבאי שדרשו רבים מנתיניו, אך בה בעת הכיר בצורך הגובר לקיים מגע דיפלומטי עם מעצמות אירופה הגואות, וביקש לגייס לשם כך את נתיניו הלא–מוסלמים, אשר אפשרו מגע כזה עם אירופה. הגישה של ג'האד מצד אחד ומגעים דיפלומטיים ומסחריים מצד אחר, גישה שהועידה למיעוט היהודי תפקיד נכבד, קיבלה גיבוי מחכמי הדת המוסלמים; רבים מחכמי הדת סברו שהתועלת מן המסחר עם אירופה מוצדקת, שכן היא תורמת לחיזוק ארצם ולהכנתה לג'האד.

בחברה שהייתה מושתתת על יחסי פטרון-קליינט, הפכו סוחרים יהודים בני חסות אירופית לפטרונים מקומיים. בדומה למערכת היחסים עם אדוני כוח מקומיים שביססו את מעמדם סביב זאויה מקומית, מרכז של מסדר צופי, הפכו בתיהם של הבורגנים היהודים למוקד עלייה לרגל של המונים,

יהודים כמוסלמים, שבאו להגיש את בקשותיהם. באזורי הנוכחות האירופית המשמעותית הוחלפה אט אט מערכת החסות הישנה במערכת חדשה, שלסוכני החדירה האירופית היה בה תפקיד מרכזי.

אירופה ממרוקו:

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

בערי הנמל כדוגמת טנג'יר ומוגדור דווקא משפחות סוחרים יהודיות, כמשפחת קורקוס המפורסמת, קשרו קשרי עסקים עם קהילות באירופה ולחופי הים התיכון. 58 בגלל תפקידן החדש היה הקשר עם אירופה למרכיב מרכזי בשגרת חייהן של משפחות נכבדים אלו, ונפתחה לפניהן הדרך לפתח

זיקה תרבותית נרחבת לאירופה )בעיקר פרנקו פיליה ואנגלו פיליה( בדורות הבאים. עם זאת מחקרים מלמדים כי בשלב מוקדם זה נמנעו עיליות אלו מלשנות את יחסי הכוחות העדינים בינן ובין השלטון המקומי והמרכזי; הן ראו תועלת בשמירה על מערכת הד'מה.

התפתחויות היסטוריות נוספות עיצבו את יחסיהן של אותן עיליות יהודיות עם אירופה. פעילות הגומלין הגוברת בין אירופים רבים שהפכו חלק בלתי נפרד מן המציאות במזרח התיכון, ובין תושבי המזרח התיכון עצמם שינתה את האופן שבו ראו הצדדים זה את זה. באירופה התפתחו באופן ניכר תחומי

ידע שהיו קשורים בחקר הארצות הנכבשות ובהבנת החברות בארצות אלו ותרבויותיהן, כמו הפילולוגיה והאנתרופולוגיה. במסגרת זו הועלו צידוקים לכיבוש שטחים גדולים בידי צבאות אירופה מידי עמים אחרים ולהטלת המרות על עמים אלה. אחד הצידוקים המוכרים היה 'עול האדם הלבן' ובניסוח אחר, ה'שליחות המתרבתת'. לתפיסה זו, שהפיחה השראה בקרב גורמים אירופיים שבאו במגע עם תושבי הארצות הנכבשות, היו שני צדדים: החדירה הקולוניאלית והפילנתרופיה כדרך להצדקתה.

התפתחויות אלו לא פסחו על הקהילות היהודיות בארצות אירופה. הפגנת הסולידריות בין קהילות היהודים בתקופה זו הושפעה מאוד מנוכחותם של צבאות אירופה וסוחריה באפריקה ובאסיה והביאה לפיתוחו של דגם מקביל שניתן לכנותו 'עול האדם היהודי הלבן'. ראשי הרשת היהודית החדשה של

בתי הספר של כי"ח, שצמחה מתוך אותו דגם חשיבה, פנו אל יהודי אמריקה, אוסטרליה ואירופה בקריאה לסייע ל'התחדשותם של אחינו באסיה ובאפריקה'. תהליך זה התפתח מתוך תהליכי שינויי במעמד היהודים באירופה, ששיאם בהענקת אמנציפציה ליהודים, ואף תהליכים אלו השפיעו על הקהילות היהודיות במרוקו.

בעקבות מלחמת מרוקו–ספרד פעלו לראשונה גורמים יהודיים בריטיים להגנה על יהודי מרוקו. מונטיפיורי ביקש להיפגש עם הסלטאן המרוקני, ובלונדון קמה 'קרן להצלת יהודי מרוקו  Morocco Relief Fund, MRF ומשה חיים פיצ'וֹטוֹ, שעתיד היה להיות הממונה על קרן זו, נשלח להתרשם

ממצב היהודים במרוקו. ביקור זה הביא להעמקת ההתערבות של יהודי אירופה בחיי יהודי מרוקו. בתודעתה של העילית היהודית המקומית שהתמודדה עם סדרי העולם המשתנים, ושבאה במגע עם גורמים אירופיים על אדמת מרוקו, היה לאותם גורמים מקום של כבוד. קבוצת עילית זו, שצברה כוח פוליטי וכלכלי רב, ראתה עצמה כעת אחראית לגורל כלל הקהילה בשל יכולתה להיות גורם מתווך ולשאת ולתת עם אדוני הכוח האירופים החדשים.

לעומת היחס האוהד למדי של העילית היהודית במרוקו, או לפחות של חלקים משמעותיים מתוכה, להתערבות האירופית בענייני יהדות מרוקו, התגובה של העילית האינטלקטואלית והפוליטית המוסלמית על הנוכחות האירופית הייתה דו–ערכית בעיקרה. העילית הכלכלית והשלטונית ביקשה להתמודד עם אתגר החדירה האירופית באמצעות רפורמות נרחבות. במקביל לתהליכים שהתרחשו בקרב החברה היהודית, התפתחה שכבה של סוחרים מוסלמים אשר הפיקו תועלת כלכלית ופוליטית רבה מן הנוכחות האירופית על אדמת מרוקו. אולם דווקא עם התגברות הפלישה האירופית לא נשמע קולה של שכבה זו באותה מידה. תחושת העלבון מהפרת מאזן הכוחות בין עולם האסלאם לעולם

הנצרות יצרה לרוב אנטגוניזם והולידה בחוגים סלפיים, פונדמנטליסטיים, הגות שקראה לג'האד בכופרים בכל עולם האסלאם ובמקביל לתיקון מבית. במרכזה של הגות מודרניסטית זו עמד החשש מהשחתת התרבות האסלאמית על ידי אירופה הנוצרית. למשל ההיסטוריון המרוקני בן התקופה אלנצירי, אשר השתייך לעילית האינטלקטואלית, הביע חשש כבד מהתפשטותן של תופעות לא מוסריות, כגון אלכוהוליזם, בערי החוף המוצפות אירופים, ובמרכזן העיר טנג'יר. תופעות דומות קיבלו ביטוי בשיח של העילית הרבנית היהודית, אך דומה כי לא הובילו לתגובה דומה לזו שהתפתחה בחוגי הסלפים, וודאי שלא לשיח ג'האדי.

הערת המחבר: במסגרת המאבק בניוון הדתי־התרבותי הייתה מגמת התרפקות על ימי הזוהר של האסלאם, ניסיון שהחלה בו התנועה הווהאבית, שצמחה בחצי האי ערב, ושרעיונותיה התפשטו ברחבי עולם האסלאם. הסלטאן מולאי סולמאן יצא למסע למיגור המסדרים הצופיים וכתות דתיות נוספות

שנתפסו כחידושים מגונים. הגות מודרניסטית זו מילאה תפקיד חשוב בהתנגדות המרוקנית לחדירה האירופית וכלי יעיל לחיזוקה מחדש של הלגיטימציה השלטונית של המח'זן.ראו: ברק, עמ' 38-37 .

כפועל יוצא מתגובותיהן השונות על הנוכחות האירופית נבדלו האוכלוסייה היהודית והערבית במרוקו זו מזו גם במה שנוגע לפתיחותם כלפי החינוך האירופי. במרוקו, שלא כמו באימפריה העות'מאנית, עשו הרפורמטורים ניסיונות מעטים להקנות למעמד הפקידים החדש חינוך מערבי, ובהשפעת השיח הג'האדי נתקלו מספר ניסיונות כאלו בהתנגדות רבה ולא נתפסו כאמצעי מודרניזציה יעיל. לעומת זאת הקהילה היהודית של מרוקו הייתה הקהילה היהודית הראשונה בעולם שנפתחה למערכת בתי הספר האירופית של חברת כי"ח. שני הסניפים הראשונים בעולם שהקימה חברה זו נוסדו בערי החוף הצפוני של מרוקו, בתטואן ובטנג'יר. החינוך המערבי הזר הרחיב את הפער בין האוכלוסייה היהודית לזו המוסלמית, והבליט את ההבדל ביניהן בַּתגובה על ההתערבות האירופית. שכבה פרו–אירופית יהודית התוודעה ליתרון שברכישת חינוך מערבי בעידן של שינוי פוליטי וכלכלי שבו אירופה מכתיבה את הטון.

סקירת המציאות הכלכלית, החברתית והפוליטית במרוקו בתקופה הנדונה מסייעת להבין כיצד קשרו עיליות כלכליות יהודיות את גורלן בהדרגה ליסודות אירופיים. יהודי מרוקו, כמו יהודי האזור כולו, שזיהו עצמם וזוהו בעיני אחרים כקבוצה אתנית נבדלת, הסתגלו למצב הגאופוליטי החדש באופן שונה

מקבוצות אתניות–דתיות אחרות. בנסיבות החדשות הייתה משמעות למיקומה הגאוגרפי של העיר טנג'יר בין מרוקו לאירופה ולמעמדה כעיר קונסוליות.

להגמוניה האירופית שהלכה והתעצמה הייתה אף השפעה תרבותית על חברי החונטה. למשל לקראת סופו של הספר, ועם העמקת ההשפעה האירופית, ניכרת בפרוטוקולים תמורה בתפיסת הזמן היהודית המסורתית. בשלהי שנת 1870 בעקבות רפורמה בארגון החונטה, נקבע כי בכל ראש חודש תקיים

החונטה כינוס שיהיה פתוח לכל נכבדי הקהילה, וצוין כי אם ראש חודש יחול בשבת או ביום ראשון יידחה הכינוס החודשי ליום שני, ויום ראשון כונה בפרוטוקול Domingo , כלומר יום האדון – ישו – בצורתו הספרדית המודרנית. התפיסה שיום ראשון הוא, כמו שבת, עילה לדחיית אירוע קהילתי והשימוש בביטוי Domingo בהקשר זה מעידים על חלחולה של תפיסת הזמן האירופית מן המרחב הציבורי אל המרחב היהודי הקהילתי, לפחות בתודעתה של החונטה.

מעגל הזהות המקומית: טנג'יר, עיר שריפית

טנג'יר הייתה לא רק פתח לעולם האירופי אלא גם עיר בחסות שריפית–מוסלמית, וגם על זיקתם של חברי החונטה למרכיב זה בסביבתם אפשר ללמוד מניתוח לשון ספר הפרוטוקולים. חברי החונטה לא היו בקיאים בשפה הערבית. לעומת הרכיב ההיספני הדומיננטי, השפה הערבית והערבית–היהודית

נעדרות מספר הפרוטוקולים של החונטה כמעט לחלוטין. על חוסר בקיאותם של חברי החונטה בשפה הערבית (במשלבהּ הגבוה, פַצַחַה), מלמדת הדרישה באחד הפרוטוקולים לתשלום עבור 'טַאלֵב ]פקיד מומחה[ שיקרא את הט'היר [צו הסלטאן]' ומסמכים נוספים. מכאן שאיש מחברי החונטה לא היה בקיא בערבית ספרותית ברמה שהייתה דרושה לפענוח תוכן הצו.

דומה כי שפתה של החונטה העמידה חיץ חברתי–תרבותי מכוון בינה ובין חברות אסלאמיות וחברות יהודיות דוברות ערבית. ראייתה את יהודי מרוקו כחלק מן הקולקטיב הערבי, ראייה שבאה לידי ביטוי בכינוי   forasteros אפשרה לחונטה לייצר נרטיב נגדי יהודי–ספרדי אל מול זה המקומי–הערבי.

העובדה שחברי החונטה מיעטו לשלב בלשונם הספרדית–היהודית יסודות ערביים מלמדת כי ביקשו להתרחק ממרכיב זה בתרבותם. דווקא משום כך מסתבר שהמילים בערבית המופיעות בפרוטוקולים היו משמעותיות בעיניהם. לצד היוקרה הרבה שצברה החונטה בזכות קשריה עם אדוני הכוח האירופים,רצו חבריה לבסס את יוקרתה כגוף הנהגה ראוי במסגרת יחסיה עם השלטון המקומי. ואכן המילים הערביות בפרוטוקולים קשורות ברובן למגעים עם השלטון המוסלמי. מילים כחְ'ליפה, באחה ( baja , נציג השלטון המקומי),מח'זן וג'זיה חוזרות ונשנות בספר כולו, גם כאשר יחסיה של החונטה עם הקונסוליות האירופיות היו במיטבם. מילים ערביות נוספות קשורות למעמדם של יהודי מרוקו כמיעוט בשלטון אסלאמי. למשל המילה בַּואַבה (שער) מופיעה בקשר לכניסה אל המלאח, הרובע היהודי, והמילה עיד (חג) מופיעה בקשר לקניית מתנה לבאחה לרגל חג מוסלמי. לעתים מופיעות מילים ספרדיות מודרניות עם תרגומן הערבי בסוגריים, למשל המילה עִלג' באה לצד המילה הספרדית renegado (מומר).

מעמדם של חברי החונטה בין מעגל הזהות המקומית ובין מעגל הזהות הספרדית משתקף במישור הלשון גם בהטיה של מילים ערביות בצורה השאולה מן הספרדית. למשל הפועל rakbear , שמקורו בשורש הערבי רכ"ב, והפועל sukkear הנובע מן המילה הערבית או העברית סוק/שוק, ושפירושו כמובן לקנות בשוק.

ההשפעה התרבותית של הסביבה המקומית הערבית–המוסלמית ניכרת בפרוטוקולים לא רק בלשון. נראה כי החונטה התחשבה ברכיבים של התרבות המוסלמית במרחב הפיזי הרבגוני שבו פעלה לא פחות משהתחשבה ברכיבי תרבות אירופיים. למשל במסגרת רפורמה בארגון החונטה נקבע הכלל שכל מפגש יתקיים 'בכל ליל שישי… בחדר החונטה, כשפונים [בעקבות המואזין] אל תפילת המע'רב של יום חמישי'. המואזין שקרא לבני העיר להתכנס לתפילת בין ערביים בימי חמישי קרא גם לחונטה להתכנס לענייניה ומלמד על תפיסת הזמן המקומית שלה ועל זיקתה למרחב.

עצם פעילותה של החונטה שיקפה את תפיסתה העצמית כחלק מן המערכת הפוליטית המקומית. אחת ממשימותיה הראשונות, שאף הייתה בסיס הלגיטימציה לכינוסה, הייתה הדאגה לתשלום מס הג'זיה. ההקפדה של חברי החונטה על תשלום הג'זיה, אף שרובם היו בעלי אזרחויות זרות והיו פטורים מן המס למעשה, סימלה אולי יותר מכול את ההשפעה הרבה של המסורת הפוליטית המוסלמית המקומית על תפיסתם הפוליטית. חברי החונטה הכירו בחשיבותו של מס זה כמרכיב מרכזי במערכת יחסי הד'מה, שאפשרה להם לבסס את מעמדם בחברה המקומית כמנהיגיה הראויים של הקהילה היהודית.

מעגל הזהות היהודית

הזהות היהודית תרמה אף היא לעיליתנות של חברי החונטה. תחושת היוקרה שנבעה מן המגע עם אירופה קיבלה לעתים ביטוי יהודי מסורתי למדי. למשל העילית הכלכלית בנתה בתי כנסת פרטיים שניכרה בהם השפעה של האדריכלות  האירופית, ובתי כנסת חדשים אלו היו כלי בתחרות על מעמד ויוקרה חברתית– כלכלית ופוליטית בקרב חברי החונטה וכלל בני העילית בקהילה.

גם על הזהות היהודית של חברי החונטה ניתן ללמוד מניתוח פילולוגי של ספר הפרוטוקולים. מטבעות לשון רבים בספר מקורם בעולם המינוח היהודי. למשל רווחים בו מאוד ראשי תיבות וקיצורים המוכרים מטקסטים דתיים בני התקופה ואף בני ימינו, כגון ק"ק (קהל קדוש), בה"כ (בית הכנסת), בע"ה (בעזרת השם), בס"ד (בסייעתא דשמיא), יש"ץ (ישמרו צורו) וע"ה (על החתום). בראש פרוטוקול מופיע בדרך כלל תאריך עברי, לעתים קרובות מקדימות אותו המילים 'אור ליום' או 'יום', וליד התאריך העברי נרשם לעתים התאריך הלועזי. אף השבוע צוין לעתים על פי החלוקה הדתית המסורתית, היינו בשמה של פרשת השבוע. אמנם מדובר במונחים אשר לרוב אין להם תחליף בשפה הספרדית, ועם זאת השימוש בעברית מעיד על מגמה להקנות לחונטה משנה תוקף ויוקרה גם בהקשר היהודי. מגמה זו משתקפת בבירור במקרים שאפשר היה להשתמש בהם בביטוי היספני הולם, אך חברי החונטה בחרו בכל זאת במונח עברי מקביל, למשל כדי לתת להחלטותיהם הרשמיות תוקף רבני, ודוגמאות לכך יש בהכרזה על הקמת החונטה. מילים עבריות שימשו את חברי החונטה בפרט כביטויים רשמיים. למשל המונח בית כנסת ציין את המוסד ומופיע בעיקר בראש שמו הרשמי המלא של בית כנסת, ואילו המילה הספרדית–היהודית המקומית ( חכיתית) esnoga ציינה את המבנה. בדומה לכך בית חולים הוא בלשונם המוסד הקהילתי, ואילו המילה  hospital ציינה בעיקר את הבניין המודרני וצוות הרופאים שפעל בו. נוסף על כך ניכרת השפעה של יסודות עבריים גם בשפתם הספרדית של חברי החונטה.

ספר הפרוטוקולים מלמד על זיקתם של חברי החונטה בתור בני הפזורה היהודית לארץ האם המיתולוגית, ארץ–ישראל. הביטוי ארץ–ישראל סייע לעצב את זהותם הקולקטיבית של יהודי התפוצות במרוצת הדורות. אזכורו התדיר בטקסי הפולחן הדתיים יצר תחושה של אחווה כלל–יהודית, ואִפשר לרתום את קהילות מרוקו כולן החל מן המאה השבע עשרה למען רווחתו של היישוב היהודי המתחדש בארץ. רבני ארץ–ישראל נהגו לשלוח שליחים (שד"רים) מארבע ערי הקודש לגייס תרומות מקהילות הגולה, והם באו אף לקהילות מרוקו ובהן טנג'יר. גם בשנים שלאחר מלחמת ספרד-מרוקו, שנים שבהן התמודדה הקהילה בטנג'יר עם משברים כלכליים חמורים, תרמו חברי החונטה באדיקות עבור יהודי ארץ–ישראל, עד שדוחק המחיה בעיר מנע מהם להמשיך בכך. גם תחושת ההשתייכות לקולקטיב היהודי משתקפת בלשונו של ספר הפרוטוקולים. לעומת כינוי הגנאי forasteros , שביטא את יחסם של חברי החונטה כלפי יהודים 'זרים' במרחבם הפיזי, רווח בספר הביטוי 'קהילות אחינו'

 las kehilot de nuestros hermanosשכוון לאחווה כלל–יהודית מדומיינת. לביטוי זה היה תפקיד מתחדש בהגדרת הלגיטימציה של אנשי החונטה כמתווכים ראויים. למשל בעת הניסיון לתווך בין יהודי סאפי, שייצגו במקרה הנדון את יהודי דרום הארץ שהמוסלמים הכבידו את עוּלם עליהם, ובין ארגוני הסיוע האירופיים עשו חברי החונטה שימוש כפול בכינוי — פעם לתיאור ה'אחים' שבאירופה ופעם לתיאור ה'אחים' הסובלים במרוקו: 'החונטה החליטה להעביר את העניין לידיעת אחינו באירופה… בבקשה מהם כי יגנו על זכותם… [של] אחינו בית ישראל [בסאפי]' בהטיית הביטוי בצורת מדברים הביעה החונטה את השתייכותה לקולקטיב היהודי, ובכך הקנתה לגיטימציה לפנייתה כגוף

יהודי אל יהודים למען יהודים. בדומה לכך הובנתה הזהות הקולקטיבית על ידי הגדרת הדת היהודית כמכנה משותף. צמד מילים 'דתנו הקדושה' מופיע בספר הפרוטוקולים בהקשר של שמירה על ערכי הטהרה בעיר טנג'יר, בקשר לתרומתו של רבה הספרדי של לונדון ל'דתנו הקדושה', ואף במקרה שבו היגרו יהודים מומרים לאוֹראן שבאלג'יריה כדי לאמץ שם מחדש את 'דתנו הקדושה'.

לסיכום, זהותם של חברי החונטה, השמנה והסלתה של נכבדי העיר, הייתה קשורה לשלושה מעגלי זיקה, אשר חברו זה לזה וסייעו לעצב את השקפת עולמם העיליתנית. הגאווה בזהותם הספרדית–היהודית הובילה אותם לזהות עצמם כבני תרבות עיליתנית אל מול החברה המרוקנית שחיו בה, דוברת הערבית. תפיסה עצמית זו ויותר מכך שינויים שחלו בעירם, עוררו בקרב חברי החונטה תחושת אחריות כלפי קהילתם ושאר קהילות מרוקו. שינויים אלו גרמו לכך שהאוליגרכים של הקהילה היהודית הפורחת בעיר הפכו לנציגיה אל מול גורמי הכוח הקונסולריים והשריפיים, והלגיטימציה שקיבלה הנהגתם מגורמים אלו הגבירה את תחושת העליונות שלהם. ללגיטימציה היה מקור נוסף – הזהות היהודית, שהייתה הבסיס לזיקתה של החונטה לקהילות יהודיות באירופה ובמרוקו. הזהות היהודית אפשרה לחונטה לנתב אל הקולקטיב היהודי את הכוח הפוליטי והכלכלי שצברה בעקבות השינויים במרחב.

אביעד מורנו מתוך "מוסף פעמים" מספר 1 – אירופה ממרוקו: הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה) 1864-1860