מורשת יהדות מרוקו

יעל לזמי

פיה מפיק מרגליות

זוהאר תא טאח מן פמהא

ספר פתגמים זה, מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות

פתח דבר

מזה תקופה ארוכה אני נחשפת, טפח אחר טפח, לדינאמיקה קבוצתית המתרחשת סביבי מיום היוולדי, ומגלה כי חייתי בעולם פתגמים וסיפורי עם. לא תיארתי לעצמי את מהות עולמי עד כי למדתי אצל פרופ' תמר אלכסנדר את הז׳אנר הנקרא – פתגם. כאן מובעת תודתי למורתי ולרבתי על הבחנתה הדקה בעולמי זה ועל רתימתה אותי לחקור עולם מוכר ועם זאת מוסווה ורוחש בו אני חיה. ללמד אותי לראות ״אחרת״.

מתוך ראיה שונה זו, ראיה חתרנית, החלטתי לחקור את הז׳אנר – הפתגם היהודי-מרוקאי – על פי תכונותיו המגוונות, והפונקציונאליות של הפתגם באופן כללי והפתגם המרוקאי יהודי באופן ספציפי.

בספר מוגשת אסופת פתגמים מפי אישה אחת, אימי יקירתי, לזמי סימי, החיה בארץ יותר מחמישים שנה. הפתגמים נאספו במשך שמונה שנים ויותר. פתגמים שנאמרו על ידי אימי, שנתגלתה כמפתגמת מדופלמת ומספרת סיפורי עם, אגב שיחה אישית, משפחתית, באירועי אמת [חגים, התכנסות משפחתית ושבתות, אגב שיחה שניהלה אמא עמי או עם בני המשפחה] בהקשרים שונים. בספר זה אימי תיקרא ״המפתגמת״ או ״מפתגמת״.

הערת המחברת: מפתגם הוא מוסר הפתגם. בעבודה זו השתמשתי במונחים מפתגם (על משקל מספר), מונח שנקבע על ידי תמר אלכסנדר בספרה מילים משביעות מלחם, בן צבי, אונב׳ בן גוריון, 2004, עמ' 14. ותוך כדי עבודת מחקר של לזמי יעל לקבלת תואר  M.A  אונב׳ בן גוריון, 2005. השתמשתי במונחים מפתגמת / פתגום / מתפתגם והלאה, מונחים שקבלו את אישור האקדמיה ללשון עברית.

איסוף הפתגמים

אסופת הפתגמים מתעדת את הקשרי השימוש של הפתגמים בזמן אמירתם, כחלק מתרבות מסורתית יהודית, ולעיתים כחלק מסיטואציה אוניברסאלית.

לאימי היה קשה לפתגם ללא קשר אסוציאטיבי, ולכן נאלצתי לקבוע עמה זמן מלאכותי, שעה ויום קבועים בשבוע. אחרי שנה וחצי היא החלה להזמין אותי לביתה כדי לפתגם. כשלא יכולתי להגיע החלה לרשום את פתגמיה בעצמה. בכל פעם שהגעתי קבלתי לידי דף עם פתגמים כתובים ביהודית-מרוקאית ומתורגמים לעברית. היום היא מבקשת ממני לבוא אליה ולשמוע עוד ועוד פתגמים ״שעלו לה בראש״ כדבריה. בזמן האחרון היא מגיעה לביתי ויושבת איתי שעות ומפתגמת איתי תוך כדי שיחה ומבקשת ממני ״יאללא תכתבי״. וכשאין לנו זמן לשוחח ״שיחת נשים״, אמא כותבת על פתקאות ראשי תיבות של מילים מתון כל פתגם שעלה בזיכרונה במשך היום. על מנת לזכור ולא לשכוח כדבריה. היא מגיעה עם הפתקאות אל ביתי ומבקשת ממני לכתוב את הפתגמים. ברוב המקרים מילה אחת כתובה בראשי תיבות מעלה בזיכרונה כמה פתגמים הקשורים אסוציאטיבית למילה או המכילים אותה.

בעקבות תיעוד ואסיפת הפתגמים למדתי להכיר הרבה פתגמים משל אימי ולהבחין ביכולת התמרון שלה בפתגום הפתגם. הרבה פעמים אמא מפתגמת חצאי פתגמים ומוסיפה להם היבטים עכשוויים המושפעים משינוי גיאוגרפי וביוגראפי שאמא עברה מאז הגיעה לארך בשנת 1955 כנערה ועד היום. שינוי רפרטואר זה בא לידי ביטוי בהפיכת הפתגם או חלקים ממנו למגדרי, ורתימתו לנושא המגדרי בשיחה נשית ובשיחה מעורבת. לעיתים פתגם שלם יהפוך למגדרי. תמרונים אלו היא מפעילה על המתפתגם.

מצד אחד, לפתגם נטייה חזקה לאוניברסאליות ולכן יש לו מקבילות בתרבויות שונות, ומצד שני, הוא לוקאלי וייחודי לכל התרבויות. מצד אחד הוא מסורתי, כבול למסורת, ומצד שגי הוא מאפשר תמרון ניסוח מחדש של היחיד והקבוצה, כשההזדהות האתנית והייחודיות משתקפות בו בצורה חדה. בספרה מילים משביעות מלחם כתבה תמר אלכסנדר כי ״הפתגם מבטא שלושה קולות לפחות – קולו של היחיד היוצר את הפתגם, קולה של הקבוצה המתבטא בלשון, מנהגים, נורמות חברתיות וכו', וקולו של הזיכרון הלאומי הקשור לתרבות של הקבוצה ובזיקותיה לתרבות המוצא ולתרבויות הסביבה״. ככזה יכול הפתגם לחתור תחת קבוצה אחרת או לערער על נורמות כלל תרבותיות, לכן חשוב להבין כי הפתגם לא יובן ללא הקשרו. לעיתים הבנת הפתגם תלויה במקבילותיו.

פתגמים הינם ז׳אנר קשה לזיכרון. במידה ולא יעשה בהם שימוש יומיומי, הם עלולים להיעלם ולהישכח. איתם תישכח יכולת פילולוגית בשיח של אמירת פתגם גלוי שבתוכו רב המוסווה. לא אחת ראיתי כי כוונתם האמתית של הפתגמים מוסווית במעטה של תמימות או היתממות. בגלל הסוואה זו פתגמים נתפסים כחתרניים. משמעותם בדרן כלל היא רבת פנים. זהו יופיים וגדולתם.

כדי להבין את כוונתם הסמויה על המתפתגם, הנמען, להיות בן לעדה המרוקאית או לפחות להבין את הדו-לשוניות שבפתגם ובשפה המרוקאית.

לדוגמא, בשפה המרוקאית משתמשים בהקשרי שיח במילה ״כיי׳ארת״ שתרגומה בעברית חופשית – ״אילו שטויות״ / ״מספיק להגזים״. בהשמטת ה-ת׳ מהמילה, תתקבל המילה ״כיי׳אר״ שהוא – מלפפון [סוג של קישואים]. הבחנתי כיצד אימי אומרת את המילה ״כיי׳ארת״, למי שמספר לה אירוע והיא לא מאמינה לו. וכשהוא נפגע היא מיד מתקנת ואומרת: ״התכוונתי מלפפון ולא להעליב אותך. אני מאמינה לך״.

כבת לעדה המרוקאית שגדלה וחונכה על ידי פתגמים וסיפורי עם, אני יכולה להוסיף קו מתארי נוסף כי במשפחתי ובקהילה המרוקאית צעיר לעולם לא ישיב למבוגר בפתגם. בשל החשש לדו משמעות זו [שהיא מעצם טבעה בוגדנית], הדבר עלול לגרום להעלבתו של המבוגר, ולפגיעה בכבודו. לעיתים אפילו ללא כוונה תחילה.