11. פקודת אל־אמיר באחכאם אללה(1130-1101)

והנה, השפלתם הראשונה של הכופרים בעולם־הזה קודם לחיי עולם־הבא — מקום שם זו מנת־גורלם — נחשבת מעשה של יראת־שמיים! והטלת מס־הגולגולת עליהם, …״עד כי ישלמו את(מס) הג׳זיה לפי היכולת, כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29),היא חובה גזורה ממרום. אשר לדיני הדת, אלה מצווים לגבות את תשלום הג׳זיה מכל הכופרים, אולם למעט אלה שאי־אפשר לאכפו עליהם; ובענין זה חובה היא לנהוג על־פי תביעות המסורת המוסלמית.

בהתאם לאמור למעלה, אסור למושלי הגלילות לפטור מן הג׳זיה אפילו ד׳ימי אחד, ולו גם יהיה האיש מנכבדי עדתו! זאת ועוד, אסור להם להרשות אף לאחד מהם לשלוח את הסכום על־ידי צד שלישי, אפילו יהיה האיש מחשובי עדתם או ממנהיגיה. לא ייתכן שישלם ד׳ימי את חובו בשטר לפקודתו של מוסלמי, ולא שימלא את ידו של מאמין אמיתי לשלם בשמו: יש לגבות ממנו במישרים כדי להכפישו ולהעליבו, האסלאם ומחזיקיו וגזע הכופרים הושפל. על כולם תוטל הג׳זיה במלואה, בלי יוצא מן הכלל.

התושבים [היהודים] של ח׳יבר וזולתם, במובן זה, דין אחד להם. הח׳יברים [יושבי ח׳יבר] טענו כי אין להטיל עליהם את הג׳זיה בשל הסכם שנחתם בינם לבין הנביא; אך אין זו אלא אחיזת־עיניים, בדיה ושקר, שאנשי־דת וחכמים יעמדו עליהם בלי קושי. הרמאים האלה בדו את המעשה הזה מלבם, הם זייפו אותו; אחרי־כן הפיצו אותו, מתוך מחשבה שלא יבחינו בו חכמים וכי העולמא המוסלמים יודו בו; אך אללה הניח לנו להוקיע את דברי ההבל והמרמה של הנוכלים האלה. והנה המסורות מסכימות, אף אמת נכון הדבר, שח׳יבר נכבשה בכוח־הזרוע, וכי הנביא גמר אומר לגרש את הח׳יברים, ככל אשר עשה במקומות אחרים לאחיהם המאמינים בכתבי־הקודש שלהם. אך כאשר הוגד למוחמד כי הם היחידים היודעים להשקות כהלכה את גני התמרים ולחרוש את אדמת החבל, הניח להם הנביא להישאר כאריסים; הוא הקצה להם את מחצית היבול ותנאי זה הותנה במפורש, כי על כן אמר להם: ״נרשה לכם להישאר בארץ הזאת כל עוד ייטב הדבר בעינינו״. משמע שהעמיד את הח׳יברים במצב מבוזה: הם נשארו בארץ ועבדו בתנאים האלה; ולא נתנו להם לא זכויות ולא מעמד שיוכלו לפטור אותם מן הג׳זיה ולהפלותם לטובה משאר הד׳ימים.

בתעודה זו עצמה למדים אנו גם זאת: ״פטרנו אותם ממסים וארגוניות״. והנה, בעוד הנביא חי לא היה כדבר הזה, גם לא בימי הח׳ליפים שהצטיינו ביראת־שמיים מופלגת. כאשר גדלו שטחי המוסלמים ורוב העם הובאו בברית האמונה,ונמצאו בקרב המוסלמים אנשים המסוגלים לעבוד את האדמה ולהשקות את התמרים, גירש עומר אבן אל־ח׳טאב את יהודי ח׳יבר מאי־הערבים [חצי־האי ערב] באמרו: ״אם יאריך אללה את שנותי, לבטח אגרש את כל היהודים והנוצרים מערב ואשאיר רק מוסלמים״. (כרך 18, עמי 478-475)

אבן אל־נקאש (נפ' 1362), פתוה…

[1] מוחמד תקף את הישוב היהודי בנאת־המדבר של ח׳יבר שבצפון־מערב חצי־האי ערב בסוף שנת 628. היהודים נכנעו והושארו במקומם לאחר שהסכימו לשלם מס שהתבטא בחלק גדול מיבול שדותיהם וכרמיהם.

1. שמד במגרב

סמוך לסוף מלכותו [1198] פקד אבו־יוסף [אבו־יוסף יעקוב אל־מנצור, 1198-1184, השליט המֻוַחָדִי של ספרד וצפון אפריקה] על יהודי המגרב להיבדל משאר האוכלוסים בלבוש מיוחד הכולל בגדים כחולים־כהים ששרווליהם רחבים עד כדי כך שיגיעו לרגליהם, ועל מקום צניף פקד עליהם לחבוש לראשם מצנפת מכוערת עד כדי כך שאפשר היה לחשבה בטעות אוכף־משא שהיתה יורדת להם על אזניהם. מלכותו של שליט זה וראשית מלכותו של בנו אבו־עבדאללה [אבו מוחמד עבדאללה אל־עאדל, הצדיק, 1227-1224]. זה האחרון ניאות למיני בקשות שהעתירו עליו היהודים, שפנו אל כל מי שחשבו שיוכל להועיל להם והפצירו בהם להשתדל למענם. אבו־עבדאללה חייב אותם ללבוש בגדים צהובים ולחבוש צניפים צהובים, וזו התלבושת שהם לובשים בשנה זו, 621 [1224]. אבו־יוסף פיקפק בכנות התאסלמותם, ובשל כך התעורר לנקוט צעד זה ולכפות עליהם לבוש מיוחד: ״אילו ידעתי לבטח״, אמר, ״שאמנם הם מוסלמים, מניח הייתי להם להתבולל במוסלמים על־ידי נישואים וכיוצא בזה! אך אילו ידעתי לבטח שעמדו בכפירתם הייתי מצווה להרגם, למכור את ילדיהם לעבדים ולהחרים את רכושם לטובת המאמינים״. (עמי 265-264)

אל־מראכושי- אל־מראכושי עבד אלואחד בן עלי (1250-1185), היסטוריון מרוקאני שחי בספרד.

 ניו יורק….ואחד לחברה מן אמריקה מסאת לישראל באס תעמל ואחד לפאבריכה כבירא די תכדם לחדיד, באס ישראל מא בקאתס תוגגל באס תסרי לחדיד די כא יכצהא מן ענד גנוס אוכרין, יחב יקול לחומר ענדנא, כא יכצצו גיר לכדאמא ולמואכן…ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת…

היכן שהיה צריך דגש, הוא מתבטא בכפל האות, כגון "יכצצו"…"תוגגל"

…fabriqueמילים אשר נלקחו משפות אחרות כגון "פאבריכאת" שמובנה …מפעל ולקוחה היא מן השפה הצרפתית

…Machineכמו כן המילה מואכן…

גם לעברית יש מקום כגון "חומר" וכמובן משפט הסיום שכולו בעברית

נו יורק ….חברה מאמריקה הגיעה לישראל, על מנת לבנות מפעל גדול לייצור ברזל, לגרום לכך שישראל לא תהיה תלוייה בקניית ברזל לצרכיה מעמים אחרים, רוצה לומר שהחומר בנמצא אצלנו, מה שצריך רק פועלים ומכונות….
ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת….

כוחם המאג״ של הקמעות, האמונה והשימוש בהם

הכתיבה וההכנה של הקמעות נתונה בדרך כלל בידיו של אדם המאופיין בידע ובקיאות: ״מן המומחה״ כהגדרת המשנה. ההוכחה לאמינות קמע שכזה ולכוחו, לעמידותו ולבקיאות כותבו בסודות הקמעות ורזיהן, מתבטאת בכך שעושהו ריפא והועיל לאנשים רבים ככל היותר. ההנחה היא שלא כל אחד יכול לכתוב קמעות, גם אם הוא יודע את השמות והפרטים הטכניים של כתיבתם ועשייתם. הוא צריך להיות ספוג בכוח מאגי, בזכות אבות ובקרבה לאלוהים, שיהא נחון בסגולות ומצוי ברזי הנסתר, ישר ונקי כפיים, טהור ותמים דרך, מאופיין בקדושה, בחוכמה ובטהרה.

הגרסה המקובלת היא ששמות וצירופים של קמעות ושל תורת הנסתר, שמייחסים להם רז וקדושה, קיומם הוא מדורי דורות, ונמסרו מאב לבן ומרב לרב. מקורם בהתגלות ובידיעת הנסתר. כזה הוא ספר הזוהר, או ספר רזיאל־המלאך, המיוחס לראשית היות האדם: ״ספר תולדות האדם… אשר כבר היה לעולמים… כדאיתא בזוהר…״(מתוך ספר רזיאל המלאך)

את הספר מסר אלוהים לאדם הראשון, בהיותו בגן העדן, באמצעות המלאך הקדוש רזיאל, הממונה על הרזים הקדושים העילאים. מתייחסים בו לתפילות שהתפלל האדם הראשון בשעה שגורש מגן־העדן, והוא מסרו הלאה עד ימינו. ובו כתוב: ״בשם ה׳ אלוהי ישראל אתחיל זה הספר מספרי הרזים שניתן לנוח, מפי רזיאל המלאך, בשנת ביאתו לתיבה לפני כניסתו, ונכתב על אבן ספיר באר היטב. ממנו למד מעשה פלאים ורזי וערכי בינה ומחשבות ענוה… ולשוטט כל אשר בשבעה מעונות ולהסב כל בכל מזלות… ולידע ממנו מעשה מוות ומעשה חיים, להבין הרע והטוב, לחקור עתות ורגעים, לידע עת ללדת ועת למות, עת למחוץ ועת לרפאות, לפתור חלומות והזיונים; לעורר קרב ולהשלים מלחמות ולמשול ברוחות ובפגעים… להביט בארבע רוחות הארץ, להיות מחוכם בקול רעשים, לספר מה מעשם ברקיע ולהגיד מה יהיה בכל חודש וחודש, ולעמוד על עסק כל שנה ושנה, אם לתבואה ואם לבצורת, אם לשלום או למלחמה; להיות כאחד מן הנוראים, להבין ולהשכיל באוצרות מרום״. הכוח והעוצמה הצפונים בשמות האלוהים ובאותיות הרזין מחוללים פלאות. בספרו המאלף ״אותיות וסודותיהך כותב ד״ר ש.ז. כהנא:

״הגישה המיסטית של אנשי הסוד, רואה באותיות כוחות פלאים ורזים עליונים״.

האותיות נחשבות ככוחות עליונים, כמלאכי אלוהים וכשליחיו לגילוי ולמילוי רצונו… התורה של אלוהים מתגלית באותיות, והעולם נברא ע״י אותן אותיות. הן התורה והן העולם קשורים זה לזה ע״י האותיות וגילוייה! השונים…

האותיות מתחלקות בהופעתן לשני סוגים:

א. לאותיות עליונות שהן במהותן כוחות יצירה עליוניים רוחניים, כפי שנבראו ע״י אלוהים וכפי שנמצאות בתורה, שבאמצעותן נבראו כל העולמות.

ב. אותיות ארציות תחתיות, כפי שנמסרו לבני־האדם.

האר״י הקדוש היה רואה את האותיות קורנות מתוך פניו ומצחו של אדם והיה קורא בהן ויודע את מעשיו. אנשי הסוד רואים בשמות האותיות את משמעותן הרוחנית העליונה והיסוד הסמכותי לכוחן… ובהן רואים גילויים של אלוהים שבשמו הן פועלות ויוצרות. והיות ואין האדם מסוגל לתפוס את מהות האלוהים, הוא מבין זאת דרך האותיות וגילוייהן.

כל התורה וכל ההויה והעולם מתקיימים מכוח צירופי שמותיו של הקב״ה הנמצאים באותיות, והשמות הללו בצירופיהן השונים הם סודות העולם.

כוח מיוחד כביר ונעלה יש לאותיות־השם: הן מאירות מתוכן והמסתכל בהן מוצף באור עליון, והוא מואר בתוכו ומתעלה בדעתו. בבתי הכנסת שמים על לוח את אותיות השם, בעיקר ׳יהוה׳, שיהא האדם מסתכל בהן בהתאם לפסוק ׳שויתי ד׳ לנגדי תמיד׳. (תהילים ט״ז, ח).

ח. מערכת החינוך הדתי מול ״אליאנס״ לאחר מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה חל שינוי ביחסה של ״אליאנס״ ללימודי היהדות. אולם חל גם שינוי ביחס הרבנים כלפי ״אליאנס״, בעיקר עם הופעת הרבנים האשכנזים וייסוד רשת ״אוצר התורה״. מה היו הסיבות למפנה?

א.  בתקופה שלאחר משטר וישי, כש״אליאנס״ החלה לארגן את פעולותיה מחדש, חל שינוי בגישת מנהיגיה אשר חוו את תקופת המלחמה הקשה באירופה. הביטחון ברעיון האמנסיפציה כאידיאולוגיה המבשרת את פתרון בעיית היהודים התערער, ולפיכך נוצרה אצלם פתיחות לחינוך יהודי ועברי ולרעיון הלאומיות היהודית.

ב.   התנועה הציונית ברחבי העולם התחזקה, ומנהיגיה האיצו במוסדות היהודים לאמץ את החינוך היהודי ואת המחשבה היהודית המודרנית.

ג.       אחרי 1946 קיבלה ״אליאנס״ סיוע כספי ממוסדות יהודים אמריקאים, בעיקר מהג׳ויינט, כדי שתפתח תוכניות לימוד שיש בהם תכנים יהודיים ועברית מודרנית. תקציבים אלו אפשרו ל״אליאנס״ יתר עצמאות מול המינהל הצרפתי הקולוניאלי. המינהל הצרפתי המשיך אמנם את תמיכתו ב״אליאנס״ ובתוכניות הלימוד החילוני צרפתי, אך התקציבים מהגיויינט אפשרו גם את הרחבת החינוך היהודי.

ד.        בעקבות העלייה הגוברת למדינת ישראל הפעילו הורי התלמידים לחץ לחיזוק החינוך היהודי והעברי כחלק מההכנה לקראת העלייה. ברוח דברים אלו הקימה ״אליאנס״ בקזבלנקה בית מדרש למורים לעברית, ותכננה להחליף את המורים הרבנים בעלי הגישות המיושנות במורים מוסמכים ומודרנים שהוכשרו גם להוראת ספרות עברית חדשה והיסטוריה מודרנית. ״אליאנס״ גייסה כספים מיוחדים לעניין זה ובכך נמנעה מתלות בשלטונות צרפת. בשנת 1952 למדו בבית המדרש בקזבלנקה כשמונים תלמידים, מספר גדול יותר מזה שבבית הספר ״אניו׳ שבפאריז. התוכנית זכתה לפופולריות ולתמיכת הרבנים המקומיים. אחד הבכירים שבהם, הרב ברוך טולדנו, אשר התנגד בקולניות לפעילות של ״אליאנס״, שלח את ילדיו ללמוד בסמינר המורים. גם נשיא בית הדין הרבני העליון במרוקו, הרב שאול אבן דנאן, שיבח את המוסד ותלמידיו.

מעורבותה של ״אליאנס״ בחינוך היהודי זכתה לברכה בקרב חלק מההנהגה הרוחנית המקומית, אך נתקלה גם באופוזיציה קשה מצד החוגים של ״אוצר התורה״, ובעיקר מצד רבנים מקומיים ואנשי ציבור שנהו אחרי הרבנים האשכנזים. החיכוך בין ״אליאנס״ לבין מוסדות ״אוצר התורה״ נבע לא רק מתפיסת עולמה של ״אליאנס״ שיש לעסוק יותר בחינוך יהודי, אלא גם כתוצאה ממחסור במורים לצרפתית. מוסדות ״אוצר התורה״ היו תלויים ב״אליאנס״ שהיתה אחראית ללימודי השפה הצרפתית. לטענתם, ״אליאנס״ הפנתה במתכוון מורים ברמה נמוכה למוסדותיה ובכך פגעה במוניטין שלהם וגרמה לעזיבת תלמידים. מוסדות ״אוצר התורה״ תבעו להקים לעצמם מערכת נפרדת ללימוד צרפתית שלא תהיה תלויה ״באליאנס״. דרישה זו נדחתה על ידי הג׳ויינט מטעמי תקציב, מאחר ששירות זה ניתן בחינם על ידי ״אליאנס״ והג׳ויינט לא מצא לנכון להשקיע כספים ללא צורך.¹

הג׳ויינט מתח ביקורת על אופן הניהול האדמיניסטרטיבי והכספי של מוסדות ״אוצר התורה״, שלטענתו התרחבו מעבר לאמצעים העומדים לרשותם. לדעת הג׳ויינט נטייה זו גרמה בהכרח לרמה ירודה באיכות כוח ההוראה וברמת הלימודים. ביקורת קשה על המתרחש בפועל ב״אוצר התורה״ בולטת בדו״ח של שנת 1955 : למעשה ״בתי הספר״ הקטנים דמו לחדרים הידועים לשמצה בתנאים הפרימיטיביים שלהם, בבורותם, באמונותיהם הטפלות, ובשיטות הלמוד של אלו המכונים ״רבנים״.

ביקורת קשה זו נמתחה על החינוך היהודי בשנת 1954-1953, דהיינו, כשבע שנים לאחר שרשת ״אוצר התורה״ החלה לפעול במרוקו. הג׳ויינט ניסה להפגיש את ״אוצר התורה״ ו״אליאנס״ כדי שימצאו פתרונות משותפים. כך לדוגמה, במספר יישובים הג׳ויינט הסדיר שתלמידי ״אוצר התורה״ יקבלו מזון בקנטינות של ״אליאנס״. הג׳ויינט היה מעוניין להעלות את רמת הניהול והלימוד של ״אוצר התורה״ באמצעות שיתוף פעולה עם ״אליאנס״. תלותה של ״אליאנס״ בתקציבי הג׳ויינט בכל הקשור לתוכנית הלימודים היהודית, ותלותה המוחלטת של רשת ״אוצר התורה״ בג׳ויינט, אפשרו לג׳ויינט לנסות ולממש שיתוף פעולה בין שני הארגונים.

למרות מיקומו המיוחד של הג׳ויינט בסיטואציה זו ושליטתו בתקציב לימודי היהדות של שני הארגונים, לא עלה בידו להביאם לשיתוף פעולה ולמניעת הסכסוך שהפך ל״מלחמה״ של ממש. הרבנים האשכנזים ואנשי המקום עושי דברם, הם אשר קבעו את גבולות החינוך היהודי במרוקו.

Le Cimetière Israélite de Fès

בית החיים בעיר פאס …

התיעוד נעשה על ידי Yona Abeddour
בתאריך 25/04/2018

קטעים אקראיים מתוךהספר "פאס וחכמיה" לרבי דוד עובדיה ז"ל, כרך א

שאלה ט'. נוסח דברי זכרון הנכתבים בספרי זכרונות של בתי כנסיות ונוסח הדברים הנכתבים על אבני המצבות של בית החיים, שלחו לי ג״כ.

 תשובה. הבתי כנסיות הישנים נהרסו, כאשר יתבאר, וכן בית הקברות הישנה ערו ערו עד היסוד בה בשנת נת״ק (1790) כאשר יתבאר והכל חדש, ואין כל חדש. תדע שהקבר הישן הנודע לנו שעודנו מצויין שלא נתגלגלו עצמותיו הוא קבורתו של צדיק מוז״ה מוהר״ר אליהו הצרפתי זצ״ל, שעלה אל האלהים שנת תקס״ה(1805) כאשר יתבאר.

פאס וחכמיה כרך א עמוד 87

ואיש אחד העיד שבעת שהורידו את גויתה מקיר החומה ראה צווקת תלתלי שערות ראשה הצהובות גדולים ויפים למאד, ואחרי ההספד הביאו אותה אל מנוחת עפרה, אשריה ואשרי חלקה, מי יבוא לנו תמורתה, ראה מה נורא המחזה הזה, מי יוכל לעמוד בנסיון גדול כזה, ולזכרה כל פה תתלה ישמיע, לא קמה עוד כמוה. עליה נאמר רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה, זכותה תעמוד לנו ולכל ישראל, וכמעט שכל היהודים היו מזכירים את שמה אחרי פטירתה בתואר (לאלא סוליקא) ופירוש מילת לא לא בעברי היא אדונתי, שכל יהודי המערב אומרים תואר זה לישמעאלות, ובאה בחלום לילה לת״ח א׳ ואמרה לו אני ברחתי מתואר זה ואתם אומרים לי תואר זה, ומן הוא והלאה פסקו מלהזכירה בתואר זה, ומתחילה נקברה בבית החיים הישנה, ובשנת תרמ״ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרה״ג מו״ה אליהו הצרפתי זצ״ל הוא המקום אשר היא קבורה בו ביום הזה, ושמענו שבעת שפינו עצמותיה הריחו בהם ריח מור. תנצב״ה.

אמרתי אספרה קצת מצרותינו, הצרורות והעמוסות על שכמנו, צרות תכופות זו לזו. אין צורה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה, הה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם והאחרון קשה מכולם שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר כי אם השמים ברזל והארץ נחושה, ואין זה כי אם שדברי עונות גברו מנו ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחה, כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך, ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים, ובשני בשבת, י״ב לחדש שבט התחלנו להתענות ובג׳ בשבת י׳׳ג לחדש הנז', הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשה ימים לילה ויום. ובא׳ בשבת י״ח לח׳ הנז' התחילו הל פאס אלבאלי לשאול הגשמים. גם הל פאס אזדיד התחילו לשאול בשני בשבת י״ט לח׳ הנז', ובו ביום היו היחידים בתענית ולעת ערב הלכנו במתי מעט עם בד׳ יש״ץ לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע (מורינו הרב רבי יהודה בן עטר) זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמוהר״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא והשכבנו לחרב זלה״ה והלכנו כ״א לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בש׳ ך׳ לחדש הנז׳ לעת ערב הלכו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמוהר״ר סעדיה בן רבוח זלה״ה ועשינו כסדר יום אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום הפסקת שני ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בש׳ כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו ת״ץ והתפללנו כ״א בבה״ך שלו, וכשסיימנו התפלה הלכנו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הנודעים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיפה וקרינו שם קצת סליחות, לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קב״ה אשר היה מימי קדם, ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פאס אזדיד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונדא״ק אלכור׳א שם קבורים צדיקים וגאוני עולם כידוע ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן וחזרנו לדרכינו ביגון ואנחה.

ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביני בתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת –  וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.

ס״ט. כתב הרא״ש ז״ל בפסקיו בב׳ק בפי מרובה ד׳ קל״ח, הלכתא דבכוליה תלמודא קי״ל תוך כדי דיבור כדיבור דמי, אפילו תוך כדי דיבור דשאלת שלום מתלמיד לרב דהוי טפי מש״ש רב לתלמיד, בכולהו הוי תכ״ד כדיבור דמי, בר ממגדף ועע׳ז וקידושין וגירושין, דלא הוי בהו תכ״ד כדיבור אפי׳ בכדי שאלת רב לתלמיד, דגרע מכדי שאלת תלמיד לרב.

רבים יתמהו עמ״ש הרב ב״י בסוף סי׳ קמ״ד בשם ה״ר יוסף ן׳ זמרון ז״ל, בשם רבו הרשב״ץ ז״ל, בתקנת גט המקניט את אשתו, שכתב בסוף דבריו וז״ל, שבאותה תקנה, אפי׳ יצא ויחזור ויתיחד עמה כמה פעמים, כל זמן שיתעכב הזמן לבד היא אשתו, ואם יתעכב יותר ויתנו לה וכוי. שיש לתמוה מנין לו לרב להתיר יחודה עמו אחר השליחות ההוא. דאם הוא למד כן מסוגיית התלמוד שאומר, הרי זה גטך כל זמן שאעבור מכנגד פניך ל׳ יום וכו׳. הרי שם איתמר והוא שלא נתיחד עמה אח״כ, ומנה ליה לרב לומר אפילו יתיחד עמה כמה פעמים דשרי? ונ״ל שהרב ז״ל מסברא דנפשיה ראה לתקן כן, ושפתים ישק. וכן דודאי יש לו על מה שיסמוך בתקנה ההיא. דנדון דידן לא דמי למאי דאיתמר בתלמוד, דהתם ודאי נתיחד עמה לאח״ב נפסל הגט מטעם גט ישן, דחיישינן שמא יאמרו גטה קודם לבנה, דתמן איתמר אמר לה הרי זה גיטך כל זמן שאעבור וכו', ולשון זה לא שייך אלא בגט כוח״ך דאית ביה זמן כמנהג בכל הגטין, ולכך יש לחוש פן יאמרו מפאת הזמן הכתוב בו גטה קודם לבנה, אמנם בנ״ד שהגט אינו נכתב עד שיעבור מכנגד פניה הזמן שקבע, מסתמא לא יכתוב הסופר כי אם הזמן שבו ישב לכתוב הגט, וליכא למיחש שמא יאמרו גטה קודם לבנה, ומה שהוסיף הרב לתקן שתהיה נאמנת היא והעדים לומר שלא בא באותו זמן, וגם נאמנת לומר שלא פייסה לבטל השליחות, יפה תיקן ולמד כן מסוגיות התלמוד באותו גט שהיה כתוב זמנו קדום, ואמר לה הרי זה גיטך וכר, כל זה כתבתי לענין הלכה לא למעשה, כי מעולם לא ראיתי רבותי נ״נ שהסכימו לעשות גט כפי סברת ה׳׳ר יוסף ן׳ זמרון ז׳׳ל הנ״ל בעניו הנ״ל, וגם אני לא יצא מידי לפועל גרושין בגט כזה מעולם אעפ״י שקצת פעמים צוו לי קצת חכמי הדור לסמוך על סברת הה״ר יוסף הנ״ל בענין הנז׳ בשעת הדחק, וכתבתי במזכרת שלי, וחתמתי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל לגרש את אשתו בגט כפי התקנה הנ״ל של הה׳ר יוסף הנז', ומעולם לא כתבתי הגט ההוא אפי׳ בשעת הדחק. ולא כתבתי במזכרתי שלי אופן הרשות הנתונה לי מהבעל על זה, כי אם לאיים על הבעל שיחשוב שאם יתעכב לבוא לזמן שקבע, אמסור לה גטה ותהי מגורשת בו. נאם יעקב. עד כאן לשון הרב החתום ז״ל.

ע. במה שכתוב בטור א״ה בשם אביו הרא״ש ז״ל בסימן קנ״ו. ז״ל, ומה שנהגו לכתוב ולאתריהון דאבהתיכי, תמהני למה נהגו לכתוב כן, מאחר שאין מזכירין מקום אביו ומקום דירת אבי האשה ע״כ. ולעד״ן דליתא לתמיהת הרב ז״ל, רק היכא דכתב הסופר אנא פב״פ (דקאי השתא פה מקום פ׳), דממתא פ׳ דאית ביה שתי משמעיות, דאפשר דקאי אבעל לחודיה דהוא מאותה מתא פ׳ דמידכר בגט, או קאי אאב דידיה דסליק מיניה, דהאב הוא מאותה מתא. דלהדין נוסחא טוב הדבר לכתוב ולאתריהון דאבהתוהי ג״ב, וה״ה בזכרון אבי האשה בגט, דהיכא דכתב אנת פב״פ דממתא פ׳ דאית בה שתי משמעות, דאפשר דלא קאי רק אמקום דירה ואפ׳ דקאי גם אמקום אביה, טוב הדבר לכתוב גם כזה ולאתריהון דאבהתיכי, משא״ב כשיכתוב אנת פב״פ העומדת השתא פה מתא פ׳, דאז משמע שלא הוזכר רק מקום דירה כן נלע״ד וק״ל.

עדי הגט אם חתם אפי׳ א׳ מהם בגט שלא במצות הבעל פה אל פה הגט בטל, ואם נשאת תצא וכל הי״ג דברים שייכי בה עיין בדברי מוהרי״ק ז״ל במחודשים סי׳ ק״ל וסי׳ ק״פ.

ע״א. בעשור ראשון לניסן שנת ע״ה לפ״ק כתבנו לה״ר הלל הכהן, שהגט שכתב למסעודא בת אברהם ן׳ סידרו, בכח השליחות שעשאו שליח, ארוסה מוסא בר יהודה ן׳ יעיש, הוא בטל ופסול. והביטול מדאורייתא, מחמת שחתם בו מסעוד ן׳ אביטבול במאמר ר׳ הלל שלוחו של המגרש, ולא שמע מפי המגרש שאמר לסופר כתוב, ולא לעד לחתום. והפיסול מדרבנן, מחמת מ״ש בשטר השליחות ששלח לפנינו ר׳ הלל, שכתוב בו שהמגרש הנז׳ עשאו שליח לר׳ הלל לכתוב ולתת גט כשר למסעודא הנז׳ על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד הנז', ומצאנו להרמב״ם ז״ל שכתב שאין להזכיר שום תנאי על הגט אפילו על פה קודם כתיבתו וחתימתו. רק אחר שיכתב בלי שום תנאי, יתנה עליו בשעת מסירה לידה, או ליד שלוחה, או שלוחו. התנאי שרשאי להתנות שיאמר תנהו לה ע״מ וכר. והואיל ונזכר התנאי וגם נחתם בשטר השליחות, קודם שנכתב זה הגט, הוי גט פסול מדרבנן. כי אפילו התנה על פה קודם כתיבתו, כתב הרמב״ם דהוייא ספק מגורשת, כ״ש היכא דנכתב בשטר השליחות קודם כתיבת הגט בתנאי מפורש, באומרו כתוב לה גט על מנת שלא תנשא לר׳ מסעוד. דמשעה ראשונה שצוה על כתיבת הגט, ירד להתנות עליו, דלא מיקרי גט כריתות, אפילו בשעת כתיבתו, וכ״כ מוהרי״ק ז״ל בש״ע טור א״ה בסי׳ קע״ז, אכן קשה לו טובא ממ״ש מוהרי״ק ז״ל בם׳ הגט שלו בסי׳ קע״ד טא״ה שאחר שכתב בסעי׳ ל״א מהסי׳ הנז', שאין להזכיר שום תנאי קודם כתיבת הגט, חזר וכתב בסי׳ שאחריו בסמוך, ואם אין הבעל רוצה לגרש אלא לזמן, והוא נחפז ללכת ואי אפשר לכותבו קודם שילך אומר לשליח שיתן גט לאשתו ולא תתגרש בו אלא לאחר זמן פ׳, הרי לך בהדייא שאין פסול בתנאי הנז׳ על פה קודם כתיבת דזגט, ודלא כהרמב״ם ז״ל שכתב דהוי ספק מגורשת. וגם קשה מדברי מוהרי״ק ז״ל שהסכים לדבריו של הרמב״ם ז״ל בסי׳ קמ״ז, וקשה מדידיה אדידיה. וי״ל דלא דמי תנאי דקביעות זמן לשאר תנאים שהרי כתב הרמב״ם ז״ל וגם מוהרי״ק ז״ל בסי׳ קמ״ו מטא״ה הסכים לדבריו, שהמגרש לזמן קבוע הוי תנאי, ואינו תנאי דומה לתנאי שהיא מגורשת כשיגיע הזמן שקבע, ואינו תנאי. שהמגרש על תנאי הרי גירש מיד, אלא תמתין עד שיתקיים התנאי ותהיה מגורשת למפרע. ונ״מ דאעפ״י שאין הגט בידה בשעת קיום התנאי כגון שאבד, הוייא מגורשת למפרע משעה שנמסר לה. אמנם המגרש לזמן, אינה מגורשת עד יחול הזמן, וקודם הוי גט בידה בתורת פקדון לבד. ונפקא מינא דאם אינו בידה בשעת חול הזמן אינה מגורשת, וכפי זה לא קשה מידי ממאי דקשה לן. דעד כאן לא קא מכשר לן מוהרי״ק ז״ל בתנאי קביעות זמן, אלא לפי שאינו תנאי גמור, וגם אין צריך לכפול התנאי, רק שיאמר לה הרי זה גיטך ולא תתגרש בו עד עבור זמן פ׳. אמנם שאר תנאים דבעינן בהו כפל, דמיקרו תנאי גמור. כגון ע״מ שלא תנשא לפ^׳ וכדומה לו, כ״ע מודו דאין להתנותם קודם כתיבת הגט אפי׳ בע״פ. זהו מה שנלע״ד לתרץ בקושיא הנז'.

נאום הרב שאול בן דנאן יחשל״א

ע״ד אופן שמירת המאכלים והיין

רבותי!

שערוריה הומיה בקרב העם החרדים לדתם. על אודות היין הנמכר בחזקת יין כשר. וגם המאכלים הנמכרים הצריכים שמור. ורבים מחפאים דברים באמרם כי לא טהור הענין.

האשמה הזאת למכור לא כשר בחזקת כשר, ג׳ חטאות תלוים בה:

א.         הכשלה בעון דתי.

ב.         בצע ממון אשר לא כדת, יען השער לכשר מעולה יותר לשאינו כשר כידוע.

ג.          חסרון אמונה בגניבת דעת הבריות.

וביען כי הענין הזה דתי הוא, רואים אנחנו חובה לעצמנו להשגיח עליו בעינא פקיחא ולדרוש מאת וועד הקהלות להיותם עזר סומך בזה שיעמידו שומרים דתיים בכל מחסני היין. ובכל מקום עשיית המאכלים הצריכים שמור, ויהיו נבחרים ע״י הב״ד או ע״י הדיליגי של אותה העיר, יהי פרס משכורתם שלמה ע״י וועד הקהלה הישראלית, ולא מאת בעלי היין והמאכל.

זאת אומרת, שבעל המסחר ישלם הצריך ביד הוועד, והוועד ישלם לשומר די משכורתו, וע״י זה, תהיה יד הב״ד והוועד היא השלטת על השומר למען ידאג לעבודתו.

כל זה נתקבל בהסכמה

נאום הרב שאול אבן דבאן יחשל״א

ע״ע תלמוד תורה

רבותיי

היהדות המארוקאנית אשר היתה מתנוססת בקרב היהדות העולמית במשטריה הדתיים. בחכמת רבניה התלמודיים אשר גדלה ורמתה על. במרבית חכמיה רבניה ונבוני עם הנמצאים בתוכה, המרבז הדתי והתורני אשר היה "מארוק׳׳ לבני ישראל בקרב ארצות מושבותם, יחד כלם מוט התמוטטו בדחיפה אחר דחיפה. הלוך וחסור יום יום, רוח עועים רודפת אותם באך בלי חשך לכלות כל זכר למו מן הארץ תוגה נאנחה ודאגה חרדית במשכיות לב איש ישראל הנאמן לדתו. עת בעבירו שרעפיו לנגד עיניו. כי תורת ישראל תשתכח חלילה מקרב היהדות המארוקאנית, היהודים אשר במארוק ישארו כנציב שיש אשר רוח אין בקרבו ובעצים יבשים. כל דרבי היהדות יהיו למו רק למצות אנשים מלומדה. ובל חקות תורתנו יהיו אך למותר. וכמוזר נחשבו, מי יאמין להרעה הנשקפה בהעתיד הקרוב? חטאה גדולה ואשמה רבתי תחשב לנו אם נהרס בימינו הבנין העתיק. הדר היופי ותפארת הכבוד המשוכלל דור אחר דור במקלעות פקיעים ובפטורי ציצים. אשר היה נס דגלו מופיע ביפעת זהרו על פני כל הארץ, כי מימי קדם, קהלות ישראל במארוק המה מפליאים ומרבים לעשות בגודל תוה״ק ובאומץ משמרת עבודתה. ממעיני תורת מארוק שאבו כל תפוצות ישראל ועתה תרד פלאים חלילה? דגלה האדיר והנעלה ישח עדי ארץ? התאמנו כי יסופר חרדי הדת? התוכלו שאת חמת המציק הלזו בי תהיה בימיכם? בניכם אשר יקומו אחריכם, במה תהיה עבודתם ודתם? במה יקדמו פני יוצרם בתפלה, ובמה יעריצו אל אלהי ישראל?

מרכזי התורה, ישיבות תלמודיים, כמעט נשתכחו מן הארץ, מורים תלמודיים יקרי המציאות בימינו אלה, וכמעט יהיו לאין בימים יבואו. ומי יורה את העם לשמור חקות דתו בדור העתיד? מחלה אנושה ורקב כליה בעצמותינו עצם היהדות רוחה ונשמתה. זאת התורה, הרוח החיוני והכח החשמאלי לכל היהדות כלה, זאת התורה המטהרת והמזככת את האדם. היא הכור המצרך לכל תערובי הבריאה, ולכל תחלואי הנפש והגוף. היא המפרדת והמבדלת בין הטוב והרע, היא המאפשרת לאדם לברר וללבן את חלקי נפשו, רוחו ונשמתו מכל רע, ומכל חלאה וזוהמה. היא המלבשת רוח עז לכל הדבקים בה ובחקותיה. היא המדבקת והמקשרת התחתונים בעליונים, הגופניים ברוחניים. מחברת העולמות חבור גמור והיו לאחדים. ממתחת קוים במרחבי כל הבריאה, להמשיל עלימו שפע אור תורה, אור החיים להאיר על הארץ ולדרים עליה ברחמים. בלעדה, במה נחשב האיש הישראלי? ומה הוא אם לא תורתנו העתיקה אשר הנחיל לו חולל הכל ב״ה עת האמירו לעם, והעם היהודי הכיר את בוראו והאמיר אותו לאלהים, ללכת אחרי מצותיו, חקותיו ותורותיו? ואיך לא יתכוץ הלב והשערות יסמרו על החזות הקשה הלזו כי תתגשם חלילה? שתורת ישראל תשתכח מקרב היהדות המארוקאנית. בכן אחים, עושו ובואו לעזרת ה׳. והביטו וראו את העתיד הנשקף ואל תתנו דמי לו. המציאו מזור וגהו תרופה למדוה האיום הזה. הלא יש תקוה טרם ינטו צללי ערב, שמש החכמה, ובעוד יום זקני התורה מופיע אור תורתם לארץ ולדרים בשם ה׳ נעשה ונצליח, עזרנו ומגיננו הוא. התורה מחזרת אמרו רז״ל, וזאת חובת כל איש חכם ונבון בישראל לזרז עצמו מבלי התרשל, לפשוט יד ימינו לעזרה לתקן הענין באורחות יושר ובבטחה, כאפשר והכל יושג על נקלה, בעבודה אטית ורחבה, בשום לב ושכל, אך זאת לדעת, כי לבסס על אדני הבטחה את רגש היהדות בקרב בני ישראל להיותם נאמנים לדתם כל ימי חייהם, נחוצים דברים חנוכיים לבנים, מנוער, אשר יתחנכו הנערים עפ״י מורה נלהב, במשטר שכלי ודתי, בטוב טעם ודעת, ילמדם דרכי התורה והמצוה. יבינם וישכילם נעימות אמריה הנאמרים באמת. יודיעם יושר מצותיה המשמחים לב בני תמותה הנותנים אומץ כח לתכיכי הלבב מתגרת קורות הזמן. ידריכם בארחות שלום נתיבותיה. יספיק למו צרכי למודם גם בתורה גם במצוה גם במדות הנהגתם האנושית, וגם מהספרות העולמית, ואזי ירוה לו התלמיד בלמודו. והיה לפרי תואר, ולפרה שושנה גם בעיניו ובעיני הוריו, תמיד לבו ער לספרי הקדש. עיניו יחזו בם כל הימים, פנימה יבוא להשתעשע בהתלהבות תוה״ק התמימה והצדקנית, והדר יופי, חן ונעימות מצותיה וחקותיה,

הרעיון הק׳ הזה והחרדה הדתית הזאת המה רשפי אש שלהבתיה אשר שכנו עורקי לב רבים מבני ישראל פה מארוק, ונתעוררו זה זמן רב ויסדו חברות למטרה הק׳ הלזו ברוב ערי מארוק המצויינות.

אכן המה הולכות באטיות גדולה, גם מחוסרות הכשרות רבות באופני הלמוד, וצריכים לעזרה מאת מרכזי התורה הבאים בידיעותיה הפנימיות, לתת למו המשטר הדרוש ללמד ביאות לפי העת, הניתן לנער ללמוד בו, כי היום קצר והמלאכה מרובה. גם יודעים רבותי, החלטתם של הוועד הכללי של כל הקהלות הישראליות המארוקאניות, ליסד בית מדרש לרבנים ״ישיבה עליונה״ במטרה נכונה להעמיד רבנים מומחים. וזה ענין נחוץ פה מארוק, ובעזרת ה׳ כנראה שיתגשם הדבר הזה בקרוב ויהיה למרכז עליון בתורת ישראל פה מארוק.

איך שיהי, יראו עינינו וישמח לבנו בעז״ה.

אך, תחלה, צריכים התייסרות בתי ספר רא׳ באשר כן בזה ג״כ דעת הוועד הכללי הנז׳ להחזיק בם, ויהיו משני אופנים.

• האופן הא' עומדים בפני עצמם לספק למוד התל׳ לבל היום.
• האופן הב׳ לספק רק שיעורי למוד בשעות מיוחדות ביום ובלילה. תובן הלמוד הכללי, התורה והמצוה השפה העברית והצרפתית.

תוכן הלמודים יתוקן ע״י מנהל הת״ת הממונה ע״י וועד הקהלה, ויתאשר בב״ד המחוזי. ואם לא נשתוו דעת המנהל עם הב״ד, אז יוגש הענין להחלטת אשורו לב״ד הגבה.

הב״ד והרב הדיליגי והוועד של הקהלה תהיה עבודתם יד ליד בהשגחה עליונה על הלמוד והחינוך.

ראב״ד ודיליגי יגישו דו״ח מהפרחת הלמוד לפגי האסיפה השנתית של ״מועצת הרבנים״.

תמצית אמרים, רבותי! רועי ישראל! עליכם המצוה הזאת אתם תופשי התורה. חובתכם היא לתמוך בכל עז בעבודה הזאת, זרזו עצמכם ובטחו אל ה', שיתו לב בעינא פקיחא תדירה לכל המוסדות האלה, ויד ימינכם תהיה פשוטה לעזרתם, לעודדם ולאשר ארחותיהם בדרכי החנוך והלמוד, לרומם דגל התורה בשכל טוב.

העירו אהבת התורה בקרב העם ובלב הנוער, שאם אין תורה אין דת ואם אין דת אין ישראל, אל תעמדו מרחוק בחבוק ידים, זכרו ושמרו מדת הרועה הנאמן: ומשה נגש אל הערפל, ושם נאמר, וידבר ה׳ אליו. ובשכר זו יקוים ברבותי ובכל דייני ישראל, וראה בנים לבניך שלום על ישראל.

כל זה נתקבל בהסכמה

שערי רצון….

אלי שפר….

ספר שקיבלתי מאת המחבר….
ובאדיבותו אפרסם חלק ממנו באתר

בספר "שערי רצון" מביא אותנו המחבר אל מחוזות ילדותו ואגב כך נפרש לעיני הקורא עולמם של הילדים היהודים במרוקו, חוויותיהם, משחקיהם וההתמודדות שלהם בימי שלווה ובימי פוגרום.

המחבר מוביל את הקורא, בחן רב ובדֹק של חיוך, דרך תחנות בחייו של ילד יהודי במרוקו, החל מן הבית בו התגורר , דרך ה'צלא' והרבי, דרך ביה״ס "אליאנס" , על כלליו הנוקשים ועל העידוד למצוינות.

בספר "שערי רצון" מספר המחבר מזווית ראייה של ילד על הקשיים שהיו נחלת היהודים שביקשו לעלות לישראל, על הסלקציה שקרעה משפחות , על שיטת פיצול משפחות ועל היציאה החשאית של יהודים רבים בספינות מעפילים כנגד הסכנות בים והחשש מפני השילטונות.

בחלקו השני של הספר מספר המחבר ביד רגישה ואוהבת על חוויותיו של תלמיד עולה חדש במעברה ובשיכון העולים, על מכשולים שעמדו לו בדרך ועל הקשיים בהם התמודדו הוריו , כמו עולים רבים אחרים, אשר השאירו חותם מכריע בתור חלוצים בנגב.

המחבר מעיד על עצמו כי בזכות הרבה כַּפִיוֹת של אהבה לה זכה בבית יכלו לצמוח בו תעצומות נפש של נכונות להתמודד בעקשנות ובהתמדה כדי להגשים לו בארץ חלום ושמכל התלאות אשר היו במסע הארוך הזה נותר בו רק טעם של מתיקות ושביעות רצון, ושבשום מקום אחר בעולם לא יכול היה להתגשם.

בעיה רגישה היתה העסקתם של לא״מוסלמים במשרות ממשלתיות בכירות, והיא אולי הנושא הנפוץ ביותר לתלונות. ד'מים מעטים, גם בתקופה הקדומה וגם בתקופות מאוחרות יותר, הצליחו להגיע לעמדות רבות כוח והשפעה תחת שליטים מוסלמים. רבים יותר שירתו בדרגות הבינוניות והנמוכות של הפקידות הממשלתית. הדבר היה בעל חשיבות מיוחדת בחברה אשר בה הגישה אל הפעילות הכלכלית של המדינה היתה הדרך הבטוחה ביותר, ולעתים אף היחידה, אל העושר. מימרה המיוחסת לח׳ליף עֻמַר הראשון נוגעת לעניין: ״אל תמנה יהודים ונוצרים למשרות ציבור, מפני שעל־פי דתם הם עמים של שוחד. אבל [באסלאם] השוחד אינו חוקי״. עמדתם של חכמי המשפט לגבי העסקת הד'מי היא חד־משמעית, כמו לדוגמה בתשובה הזאת, מאת משפטן בן חמאה השלוש־ עשרה:

שאלה: יהודי נתמנה להיות מפקח על המטבעות באוצר המוסלמים, לשקול את הדִרהַמִים הנכנסים והיוצאים ולבחון אותם, ועל דיברתו סומכים בעניין זה. האם מינויו מותר על־פי החוק הקדוש או לא? האם אלוהים יגמול לשליט אם יפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים? האם כל מי שמסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול מאלוהים?

תשובה: אסור למנות יהודי למשרה כזאת, אסור להשאיר אותו בה ואסור לסמוך על דיברתו בכל עניין הקשור לכך. השליט, אלוהים יתן לו הצלחה, יזכה לגמול כשיפטר אותו ויחליף אותו במוסלמי מתאים, וכל מי שיסייע לפיטוריו גם הוא יזכה לגמול. אלוהים אמר: ״המאמינים אל תקחו לכם מתי־סוד מזולתכם. לא ירפו מחבל בכם. יבקשו אשר תבוא עליכם רעה גדולה. כבר נגלתה המשטמה מפיהם. אך אשר יסתיר קרבם רב מזה. אכן ביארנו לכם האותות אם משכילים אתם״(קראן, ג 114 – תרגום ריבלין). פירושו של דבר הוא, שאל לך לאמץ נוכרים, כלומר, כופרים, ולהרשות להם לחדור אל ענייניך הקרובים ביותר. ״לא ירפו מחבל בכם״: פירושו של דבר, שהם לא יירתעו מכל דבר שבכוחם כדי להסב לכם נזק, חבלה או פגיעה. ״כבר נגלתה המשטמה מפיהם״, כי הם אומרים ״אויביכם אנו״.

ואולם, למרות הפסיקות והוויכוחים הללו, הנוהג של העסקת לא־מוסלמים היה ונשאר כמעט כללי – מסיבות מעשיות ולאו־דווקא עיוניות. הם היו מועילים, ובכך היה די. במסורת הסופרים נשתמר סיפור מעניין, המיוחם לימי הח׳ליף עמר הראשון. הח׳ליף, ששהה במסגד, ביקש את אבו מוסא, מושל כופה, שישלח את מזכירו למסגד כדי שיקרא לו מכתבים אחדים שהגיעו מסוריה. אבו מוסא השיב שהמזכיר אינו יכול להיכנס למסגד. עמר שאל: ״מדוע, האם הוא נמצא במצב של טומאה?״ ״לא״, השיב אבו מוסא, ״אבל הוא נוצרי״. הח׳ליף היה המום, היכה על שוקו בזעם ואמר לאבו מוסא: ״מה אתך! יכה אותך האל! אינך יודע את דברי אלוהים הכל־יכול: ׳המאמינים, אל תקחו לכם את היהודים ואת הנוצרים לבעלי ברית׳ [קראן, ה 56]? לא יכולת לקחת לך מוסלמי אמיתי?״ לכך השיב אבו מוסא: ״אמונתו היא שלו; [עבודת] המזכירות שלו היא שלי״. כוונתו של אבו מוסא ברורה – אמונתו של אדם היא עניינו; על מעסיקו להתעניין רק בכישוריו המקצועיים. אולם המספר משאיר לח׳ליף אל המילה האחרונה: ״לא אכבד אותם, שעה שאלוהים השפיל אותם; לא ארומם אותם, שעה שאלוהים הכניע אותם; לא אקרב אותם, שעה שאלוהים הרחיק אותם״. הבחנה זאת בין השתייכותו הדתית של אדם, שאפשר להסתייג ממנה, לבין כישוריו המקצועיים, שעשויים להיות מועילים, זכתה לניסוח מילולי רק לעתים רחוקות, אך לעומת זאת יושמה בפועל לעתים קרובות.

הענישה הכספית של הכופר היא מהותית לתפיסת היחסים בין שני הצדדים ומרכזית לד'מה ככלל. שלא כמרבית ההגבלות האחרות על הד׳מים היא נשענת על פיסקה ברורה בקראן והיא מעוגנת היטב במסורות ובסיפורים ההיסטוריים הקדומים ביותר. בתקופה הקדומה ביותר, כאשר, בהתאם לנוהג המקובל באותם הימים, המוסלמים היו זכאים להתייחם אל העמים הכבושים כאל שלל מלחמה ולמכור אותם לעבדות, הדרך שהם הלכו בה, זו של הטלת מס גולגולת, היתה מעשה של תבונה ושל חסד כאחד. הדבר מודגש בבירור בחיבור קדום על מיסוי, המצטט איגרת, שמיוחסת לח׳ליף עֻמר הראשון והמופנית לאחד המושלים שלו:

לא אתה ולא המוסלמים הנמצאים עמך תתייחסו אל הכופרים כאל שלל ותחלקו אותם ביניכם [לעבדים]… אם תקחו מם גולגולת, אין לכם תביעה או זכות עליהם. האם הרהרת בדבר, שאם נקח אותם ונחלקם בינינו, מה ייוותר למוסלמים שיבואו אחרינו? באלוהים, המוסלמים לא ימצאו איש לדבר אליו ולהרוויח מעמלו. המוסלמים בימינו יאכלו [מעמלם של] האנשים הללו כל זמן שהם בחיים, וכאשר אנו והם נמות, בנינו יאכלו מבניהם לעד, כל עוד הם נותרים, משום שהם עבדים לעם שדתו האסלאם, כל עוד דת האסלאם תגבר.

לכן, הטל עליהם מם גולגולת ואל תעשה אותם לעבדים ואל תניח למוסלמים לדכא אותם, או לפגוע בהם, או לצרוך את רכושם, אלא במידה המותרת, ותשמור בנאמנות על התנאים שהענקת להם ועל כל מה שהקצבת להם.

ההבחנה הכספית בין מאמין לכופר נשארה בתוקף בכל העולם המוסלמי עד המאה חתשע־עשרה ומעולם ובשום זמן לא נתבטלה. לעומת זאת, באשר למגבלות האחרות, נראה שהיה קיים שוני רב ביישומן בפועל. ככלל, מתקבל הרושם שהתעלמו מהן לעתים קרובות יותר משאכפון בקפדנות. אין ספק שאפשר לייחס את ההתרשלות הזאת, בחלקה לפחות, לכוחן המוגבל של רשויות המדינה הביניימית על המוני נתיניה, אך בחלקה גם לרתיעה אמיתית של השליטים מפני אכיפת המגבלות המוגיעות והמשפילות יותר.

מכל מקום, גם אם הוקל לפעמים, הדגם הזה של הגבלה היה לחלק מדרך החיים המוסלמית. בדומה לחברות ולמצבים אחרים, מטרתו הסמלית היתה להוכיח ברבים מי השתייך, ולו גם מרחוק, לקבוצה השלטת, ומי לא, ולשמור על ההבחנה בין שתי הקבוצות.

המידה שבה הקלו או החמירו במגבלות הללו היתה תלויה בגורמים רבים, ואחד החשובים שביניהם היה מידת העוצמה או החולשה של המדינה המוסלמית. קל יותר להיות סובלני כשחזקים, מאשר שעה שחשים חולשה וסכנה. היחסים בין מוסלמים לד'מים הושפעו מן היחסים בין האסלאם לעולם החיצון. לא ייפלא איפוא שהחל בתקופת מסעי הצלב ואילך, ככל שהעולם המוסלמי נעשה חלש ועני יותר בהשוואה לעולם הנוצרי, מצבם של הנתינים הלא־מוסלמים במדינות המוסלמיות הלך והורע. הם סבלו מאכיפה חמורה יותר של ההגבלות וגם ממידה של הפרדה חברתית – דבר שלא קרה לעתים קרובות בעבר.

מוחמד אינו יודע על קיומן של שתי דתות של אביהם

מוחמד מטיף שוב ושוב את הרעיון של ׳דת׳ אברהם. מכך נראה שאינו מכיר את המסורת היהודית, לפיה היו שתי דתות בידי אברהם: אחת לכל העולם, ואחת, רחבה יותר, לבנו יצחק. נסביר ונפרש. לאחר שעזב את ארץ מולדתו התיישב אברהם בחרן ולימד את תושביה את הדת. כשעזב את העיר עם בן ־אחיו לוט, ליווהו חלק מאנשי חרן, והוא ממשיך לחנכם. לאחר שנולד לו בנו ישמעאל, הוא מחנך גם אותו. לאיזו דת הוא מחנכם? ניתן ללמוד זאת מן הסיפור של הפיכת סדום. לפני שהעיר נתהפכה, גילה בורא עולם לאברהם על תוכניתו, וזאת כדי שיוכל להתפלל לביטול הגזרה:

״וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו״ (בראשית יח, יח-יט).

דת זו מיוסדת על שמירה של ׳דרך ה,, שפירושה אמונה בבורא עולם והתנהגות במידות טובות וישרות ועשיית ׳צדקה ומשפט׳. התלמוד מפרט בדת זו שבע מצוות וכן מצוות-לוואי הנלוות ונספהות להן, ומכנה אותן ׳שבע מצוות בני נח׳ ו׳אביזריהן, (סנהדרין נו א; עד, ב). זו היא דת הראשונה של אברהם; זאת היא בעצם הדת שראוי לו למוחמד לאמץ; נראה שעיקר הדת שמוחמד אימץ היא דת זאת.

אבל לאברהם נתגלו מצוות נוספות, הוא התנהג לפיהן, ואותן ציווה גם לבנו יצחק. דבר זה נלמד מן הפרשה המספרת שה׳ הבטיח לאברהם שייתן לו בן, את יצחק, ועמו, עם הבן הזה, יכרות לו ולזרעו ברית עולם:

״ויאמר אלוקים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו״, (בראשית יז, יט).

ברית זו נכרתת אתו בזכות המצוות הנוספות שהוטלו עליו, ובזכות זאת ירשו עם ישראל את הארץ:

״גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותיי׳.

לפי המסורת שבידי חכמי התלמוד, ׳מצוותיי חוקותיי ותורותיי׳ הן המצוות שנצטווה עם ישראל בסיני – התורה שבכתב והתורה שבעל־פה – כלומר מצוות היהדות(קידושין פב; יומא כח, ב). זאת היא הדת השנייה של אברהם, שאותה כאמור לימד רק את יצחק בנו; אבל מוחמד, ואחריו מחוקקי האסלאם, אימצו לעצמם חלקים שונים ממנה בצורה לא מדוייקת .

מוחמד – ׳חותם הנביאים׳

הראינו לעיל, כי בהיותו במכה לא הציג מוחמד עצמו בתור מחדש דת. שליחותו היתה רק לשכנע את ערביי מכה להאמין בבורא עולם ולחיות חיי מוסר תקינים, והוא נסמך רק על נביאי ישראל ועל כתבי הקודש שבידי היהודים. לעומת זאת, במדינה הוא מציג עצמו כנביא, ולמעשה אחרון הנביאים:

״מוחמד אינו אב לאיש מכם, כי אם שליח אלוקים וחותם הנביאים״(לג, מ).

הערת המחבר : השם ׳מוחמר׳ מוזכר בפסוק הזה, דיבר זה נדיר בקוראן: ארבע פעמים בלבד מופיע שמו: ג, קמד: לג, מ: מז, ב! מח, כט.

ייתכן שהמשפט האומר, כי מוחמד הוא ׳חותם הנביאים׳, לא יצא מפיו של מוחמד, אלא נתווסף אחרי מותו בעת כתיבת הקוראן על-ידי הח׳ליף עות׳מאן או אחד מסופריו. בחומש בא הביטוי ׳נביא׳ בדרך כלל כדי לציין את נביאי הי: ״ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה״; ״ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן״. שורש הביטוי ׳נביא׳ הוא 'נב׳ ובא לציין השמעת דברי תוכחה לעם:

״כל לשון ׳נבואה׳: אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזירת 'ניב שפתים׳, ׳ינוב חכמה׳, ׳ויכל מהתנבאות דשמואל׳״.

גם נביאי שקר נקראים בחומש ובתנ׳׳ך ׳נביאים׳:

״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום…״; ״ועתה כל נביאי הבעל״ (דברים יג, ב_; מלכים ב י, יט).

מדוע הם קרויים ׳נביאים׳? ייתכן משום שהציגו עצמם ככאלה, או משום שהשמיעו דברי תוכחה חמורים, או שהשמיעום בצורה משונה, כאילו מסתתר תחת לשונם כוח מיסטי. במצב טרנס יכול הנביא להיות בריא בשכלו, כמו שאול; או משובש-דעת, כמו זה המוצג בהושע.

כששמעו אנשים מסוימים את תלמידי ישו דורשים, הם התרשמו מאוד מדבריהם והתחילו לדבר בצורה משונה ובלתי מובנת. האוונגליון מסיק מכך שהם מושפעים מרוח  הקודש. איש המדבר בצורה משונה מכונה בעולם הערבי ׳מַגְ׳נון׳. בדורות שעברו נחשב לעתים ה׳מג׳דוב׳ כאיש קדוש. לפי דברי המוסלמים פעלו בתקופה הטרום־אסלאמית במכה מתנבאים, שנקראו ׳כָּאהִן׳ ו׳עָאִיף׳. הם עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית, טרנסים או חלומות, וכן במעשי ניחוש וקסם. ייתכן שמוחמד אימץ בשלבים מסוימים את דרכי הפעולה שלהם – דבר שהקל עליו לקבל לגיטימציה בראשית פעילותו.

לפי האמור אפשר לתת טעם לכך, שמורו השני החשיב את מוחמד לנביא. היה זה מכיוון שמוחמד השמיע דברי תוכחה בצורה חמורה ביותר; או מכיוון שסיפר על חלומותיו בהאמינו שהם באו לו על־ידי רוח הקודש; או מכיוון שדיבר לפעמים בצורה משונה ביותר, כמו מג׳דוב או כּאהן. מהקוראן נשמע כי מתנגדיו של מוחמד משבט קורייש העלו טענות שכאלה, וכי הקוראן נדרש להתגונן בפניהם.

فَذَكِّرْ فَمَا أَنتَ بِنِعْمَتِ رَبِّكَ بِكَاهِنٍ وَلَا مَجْنُونٍ 29

הוכֵחַ, כי הודות לרבונךָ, אינךָ מתנבא ואינךָ אחוז שֵׁד

כאמור, טוען הקוראן כי מוחמד הוא חותם הנביאים, ומייחס לישו את הנבואה על כך: ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אַחמַד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״, (סא, ו)

הפרשנות המוסלמית מזהה את אחמד כשם נרדף למוחמד, אבל באוונגליון לא נמצא כל אזכור לכך שישו בישר את בואו של אחמד, והרבה דְיו מוסלמי נשפך כדי למצוא פסוק זה. כשהאוונגליון מבשר את בואו של ׳הנביא האחרון׳, הוא מציין את ישו.

הערת המחבר: המסורת המוסלמית גורסת, כי ישו דרש את בואו של נביא שיבטל חלק מהתורה בהסתמכו על דברים יח, יח-יט, כמו שכבר קדמוהו פאולוס (מעשי השליחים, ג, כב-כג).

ניתן לפרש את בשורת בואו של אחמד כך: בכתבי נביאי ישראל מוזכר פעמים רבות כי באחרית הימים, לאחר שמלכויות שונות שמלכו בעולם יפסיקו למלוך, יבוא המשיח וימלוך על העולם. בספר דניאל (ז, יג), הכתוב בארמית, מכונה המשיח ׳בר־אנש׳, שפירושו ׳בן־האדם׳. האוונגליון, שנכתב אף הוא בארמית – הלשון הנפוצה אז בקרב יהודי ארץ־ישראל ־ מציג את ישו בתור המשיח, והוא אימץ כינוי זה, ׳בר־אנש׳. תרגומו העברי, ׳בן־האדם׳, קרוב בצלילו לשם ׳אחמד׳, כי בשניהם מופיעות האותיות דל״ת ומ״ם, ואות ה׳ דומה לאות ח. מורו השני של מוחמר, או סופרי הנוצרים סביב מוחמר, ביודעם שישו אינו המשיח המיוחל, מקווים כנראה שמוחמד הוא המשיח, שעליו רמז ישו באומרו שיבוא נביא אחריו, דהיינו חותם הנביאים. עד היום מאמינים המוסלמים, כי דניאל ושאר נביאי התנ׳׳ך חזו את בואו של מוחמר ועלייתו לגדולה. רעיון זה אימצו המוסלמים לעצמם מן הנוצרים, אשר לשיטתם אותם נביאים חזו את בואו של ישו ועלייתו לגדולה. אכן, במהלך ההיסטוריה הופיעו מועמדים רבים שהתיימרו למלא את תפקיד המשיח. כל אחד מהם אסף סביבו חסידים ומאמינים, שהיו בטוחים כי הוא־הוא המשיח אשר עליו דיברו הנביאים.

מוחמר למד יהדות במשך עשרות שנים אצל מורה יהודי, ולבסוף הגיע למסקנה: אני המשיח! לדעתו יהודים שלא מאמינים בקביעה זו הם אבודים:

״הוי המאמינים, היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל [היהודים המתנצרים] האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם והם [המאמינים בישו] ניצחו״ (סא, יד).

הערת המחבר: ראו לדוגמה דניאל פרק ב ופרק ז: ״חזה הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא, ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי. ולה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא אמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם די לא יעדה, ומלכותה די לא תתחבל״. תרגום:

ראתי בחזיון לילה, והוא בא עם ענני שמים, כמו בן אדם הוא בא, והגיע עד זקן הימים [בורא עולם], ולו ניתן השלטון והכבוד והמלכות, וכל העמים והלשונות ישרתהו, שלטונו שלטון עולם שלא יעבור, ומלכותו לא תיפגע (דניאל ז, יג-יד).