מורשת יהדות מרוקו

מוחמד אינו יודע על קיומן של שתי דתות של אביהם

מוחמד מטיף שוב ושוב את הרעיון של ׳דת׳ אברהם. מכך נראה שאינו מכיר את המסורת היהודית, לפיה היו שתי דתות בידי אברהם: אחת לכל העולם, ואחת, רחבה יותר, לבנו יצחק. נסביר ונפרש. לאחר שעזב את ארץ מולדתו התיישב אברהם בחרן ולימד את תושביה את הדת. כשעזב את העיר עם בן ־אחיו לוט, ליווהו חלק מאנשי חרן, והוא ממשיך לחנכם. לאחר שנולד לו בנו ישמעאל, הוא מחנך גם אותו. לאיזו דת הוא מחנכם? ניתן ללמוד זאת מן הסיפור של הפיכת סדום. לפני שהעיר נתהפכה, גילה בורא עולם לאברהם על תוכניתו, וזאת כדי שיוכל להתפלל לביטול הגזרה:

״וה' אמר: המכסה אני מאברהם אשר אני עושה? ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום, ונברכו בו כל גויי הארץ. כי ידעתיו למען אשר יצווה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה ומשפט למען הביא ה׳ על אברהם את אשר דיבר עליו״ (בראשית יח, יח-יט).

דת זו מיוסדת על שמירה של ׳דרך ה,, שפירושה אמונה בבורא עולם והתנהגות במידות טובות וישרות ועשיית ׳צדקה ומשפט׳. התלמוד מפרט בדת זו שבע מצוות וכן מצוות-לוואי הנלוות ונספהות להן, ומכנה אותן ׳שבע מצוות בני נח׳ ו׳אביזריהן, (סנהדרין נו א; עד, ב). זו היא דת הראשונה של אברהם; זאת היא בעצם הדת שראוי לו למוחמד לאמץ; נראה שעיקר הדת שמוחמד אימץ היא דת זאת.

אבל לאברהם נתגלו מצוות נוספות, הוא התנהג לפיהן, ואותן ציווה גם לבנו יצחק. דבר זה נלמד מן הפרשה המספרת שה׳ הבטיח לאברהם שייתן לו בן, את יצחק, ועמו, עם הבן הזה, יכרות לו ולזרעו ברית עולם:

״ויאמר אלוקים: אבל שרה אשתך יולדת לך בן וקראת את שמו יצחק, והקימותי את בריתי אתו לברית עולם לזרעו אחריו״, (בראשית יז, יט).

ברית זו נכרתת אתו בזכות המצוות הנוספות שהוטלו עליו, ובזכות זאת ירשו עם ישראל את הארץ:

״גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים, ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורותיי׳.

לפי המסורת שבידי חכמי התלמוד, ׳מצוותיי חוקותיי ותורותיי׳ הן המצוות שנצטווה עם ישראל בסיני – התורה שבכתב והתורה שבעל־פה – כלומר מצוות היהדות(קידושין פב; יומא כח, ב). זאת היא הדת השנייה של אברהם, שאותה כאמור לימד רק את יצחק בנו; אבל מוחמד, ואחריו מחוקקי האסלאם, אימצו לעצמם חלקים שונים ממנה בצורה לא מדוייקת .

מוחמד – ׳חותם הנביאים׳

הראינו לעיל, כי בהיותו במכה לא הציג מוחמד עצמו בתור מחדש דת. שליחותו היתה רק לשכנע את ערביי מכה להאמין בבורא עולם ולחיות חיי מוסר תקינים, והוא נסמך רק על נביאי ישראל ועל כתבי הקודש שבידי היהודים. לעומת זאת, במדינה הוא מציג עצמו כנביא, ולמעשה אחרון הנביאים:

״מוחמד אינו אב לאיש מכם, כי אם שליח אלוקים וחותם הנביאים״(לג, מ).

הערת המחבר : השם ׳מוחמר׳ מוזכר בפסוק הזה, דיבר זה נדיר בקוראן: ארבע פעמים בלבד מופיע שמו: ג, קמד: לג, מ: מז, ב! מח, כט.

ייתכן שהמשפט האומר, כי מוחמד הוא ׳חותם הנביאים׳, לא יצא מפיו של מוחמד, אלא נתווסף אחרי מותו בעת כתיבת הקוראן על-ידי הח׳ליף עות׳מאן או אחד מסופריו. בחומש בא הביטוי ׳נביא׳ בדרך כלל כדי לציין את נביאי הי: ״ולא קם נביא עוד בישראל

כמשה״; ״ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן״. שורש הביטוי ׳נביא׳ הוא 'נב׳ ובא לציין השמעת דברי תוכחה לעם:

״כל לשון ׳נבואה׳: אדם המכריז ומשמיע לעם דברי תוכחות, והוא מגזירת 'ניב שפתים׳, ׳ינוב חכמה׳, ׳ויכל מהתנבאות דשמואל׳״.

גם נביאי שקר נקראים בחומש ובתנ׳׳ך ׳נביאים׳:

״כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום…״; ״ועתה כל נביאי הבעל״ (דברים יג, ב_; מלכים ב י, יט).

מדוע הם קרויים ׳נביאים׳? ייתכן משום שהציגו עצמם ככאלה, או משום שהשמיעו דברי תוכחה חמורים, או שהשמיעום בצורה משונה, כאילו מסתתר תחת לשונם כוח מיסטי. במצב טרנס יכול הנביא להיות בריא בשכלו, כמו שאול; או משובש-דעת, כמו זה המוצג בהושע.

כששמעו אנשים מסוימים את תלמידי ישו דורשים, הם התרשמו מאוד מדבריהם והתחילו לדבר בצורה משונה ובלתי מובנת. האוונגליון מסיק מכך שהם מושפעים מרוח  הקודש. איש המדבר בצורה משונה מכונה בעולם הערבי ׳מַגְ׳נון׳. בדורות שעברו נחשב לעתים ה׳מג׳דוב׳ כאיש קדוש. לפי דברי המוסלמים פעלו בתקופה הטרום־אסלאמית במכה מתנבאים, שנקראו ׳כָּאהִן׳ ו׳עָאִיף׳. הם עסקו בהגדת עתידות מכוח אקסטזה דתית, טרנסים או חלומות, וכן במעשי ניחוש וקסם. ייתכן שמוחמד אימץ בשלבים מסוימים את דרכי הפעולה שלהם – דבר שהקל עליו לקבל לגיטימציה בראשית פעילותו.

לפי האמור אפשר לתת טעם לכך, שמורו השני החשיב את מוחמד לנביא. היה זה מכיוון שמוחמד השמיע דברי תוכחה בצורה חמורה ביותר; או מכיוון שסיפר על חלומותיו בהאמינו שהם באו לו על־ידי רוח הקודש; או מכיוון שדיבר לפעמים בצורה משונה ביותר, כמו מג׳דוב או כּאהן. מהקוראן נשמע כי מתנגדיו של מוחמד משבט קורייש העלו טענות שכאלה, וכי הקוראן נדרש להתגונן בפניהם.

فَذَكِّرْ فَمَا أَنتَ بِنِعْمَتِ رَبِّكَ بِكَاهِنٍ وَلَا مَجْنُونٍ 29

הוכֵחַ, כי הודות לרבונךָ, אינךָ מתנבא ואינךָ אחוז שֵׁד

כאמור, טוען הקוראן כי מוחמד הוא חותם הנביאים, ומייחס לישו את הנבואה על כך: ״ישוע בן מרים אמר: בני ישראל, אנוכי שליח אלוקים אליכם, ובאתי כדי לאשר את התורה אשר נגלתה לפני, ולבשר על שליח שיבוא אחרי, ושמו אַחמַד. ואולם כאשר הביא להם את האותות הנהירים, אמרו: אלה כשפים בעליל״, (סא, ו)

הפרשנות המוסלמית מזהה את אחמד כשם נרדף למוחמד, אבל באוונגליון לא נמצא כל אזכור לכך שישו בישר את בואו של אחמד, והרבה דְיו מוסלמי נשפך כדי למצוא פסוק זה. כשהאוונגליון מבשר את בואו של ׳הנביא האחרון׳, הוא מציין את ישו.

הערת המחבר: המסורת המוסלמית גורסת, כי ישו דרש את בואו של נביא שיבטל חלק מהתורה בהסתמכו על דברים יח, יח-יט, כמו שכבר קדמוהו פאולוס (מעשי השליחים, ג, כב-כג).

ניתן לפרש את בשורת בואו של אחמד כך: בכתבי נביאי ישראל מוזכר פעמים רבות כי באחרית הימים, לאחר שמלכויות שונות שמלכו בעולם יפסיקו למלוך, יבוא המשיח וימלוך על העולם. בספר דניאל (ז, יג), הכתוב בארמית, מכונה המשיח ׳בר־אנש׳, שפירושו ׳בן־האדם׳. האוונגליון, שנכתב אף הוא בארמית – הלשון הנפוצה אז בקרב יהודי ארץ־ישראל ־ מציג את ישו בתור המשיח, והוא אימץ כינוי זה, ׳בר־אנש׳. תרגומו העברי, ׳בן־האדם׳, קרוב בצלילו לשם ׳אחמד׳, כי בשניהם מופיעות האותיות דל״ת ומ״ם, ואות ה׳ דומה לאות ח. מורו השני של מוחמר, או סופרי הנוצרים סביב מוחמר, ביודעם שישו אינו המשיח המיוחל, מקווים כנראה שמוחמד הוא המשיח, שעליו רמז ישו באומרו שיבוא נביא אחריו, דהיינו חותם הנביאים. עד היום מאמינים המוסלמים, כי דניאל ושאר נביאי התנ׳׳ך חזו את בואו של מוחמר ועלייתו לגדולה. רעיון זה אימצו המוסלמים לעצמם מן הנוצרים, אשר לשיטתם אותם נביאים חזו את בואו של ישו ועלייתו לגדולה. אכן, במהלך ההיסטוריה הופיעו מועמדים רבים שהתיימרו למלא את תפקיד המשיח. כל אחד מהם אסף סביבו חסידים ומאמינים, שהיו בטוחים כי הוא־הוא המשיח אשר עליו דיברו הנביאים.

מוחמר למד יהדות במשך עשרות שנים אצל מורה יהודי, ולבסוף הגיע למסקנה: אני המשיח! לדעתו יהודים שלא מאמינים בקביעה זו הם אבודים:

״הוי המאמינים, היו תומכיו של אלוקים, כמו שאמר ישוע בן מרים לתלמידיו: מי יהיו תומכי לאלוקים? אמרו התלמידים: אנו תומכי אלוקים. עדה מבני ישראל [היהודים המתנצרים] האמינה, ואחרת כפרה, ואנו סייענו ביד המאמינים כנגד צריהם והם [המאמינים בישו] ניצחו״ (סא, יד).

הערת המחבר: ראו לדוגמה דניאל פרק ב ופרק ז: ״חזה הוית בחזוי ליליא, וארו עם ענני שמיא כבר אנש אתה הוא, ועד עתיק יומיא מטא וקדמוהי הקרבוהי. ולה יהב שלטן ויקר ומלכו, וכל עממיא אמיא ולשניא לה יפלחון, שלטנה שלטן עלם די לא יעדה, ומלכותה די לא תתחבל״. תרגום:

ראתי בחזיון לילה, והוא בא עם ענני שמים, כמו בן אדם הוא בא, והגיע עד זקן הימים [בורא עולם], ולו ניתן השלטון והכבוד והמלכות, וכל העמים והלשונות ישרתהו, שלטונו שלטון עולם שלא יעבור, ומלכותו לא תיפגע (דניאל ז, יג-יד).