אלי פילו
(Le dispensaire de radiothérapie des teignes, de Fès (mai 1917
Le dispensaire de radiothérapie des teignes, de Fès (mai 1917).
Image à la une : Séance de radiothérapie dans le traitement de la teigne au dispensaire de radiothérapie de Fès. Le dispositif n’était pas rassurant pour des patients peu habitués à fréquenter la médecin … ni même pour les autres. Cliché Henri Noiré 1918.
La teigne était une affection très répandue au Maroc au début des années 1900 : nombreux étaient les enfants à la tête couverte de croutes blanchâtres ou jaunâtres, plus ou moins purulentes. La teigne était peu soignée pour différentes raisons :
– elle était encore au Maroc (comme cela avait été le cas en France jusque vers 1850) considérée comme un événement normal dans la vie d’un enfant d’une famille modeste.
– la maladie paraissait souvent peu invalidante, en dehors du préjudice esthétique et elle avait tendance dans sa forme la plus simple (petites taches farineuses sur le cuir chevelu) à disparaître de façon spontanée vers la quinzième année.
– les traitements médicaux étant quasi inexistants, les guérisseurs et autres sorciers avaient le champ libre pour exercer leur art … avec même un certain succès puisque certaines formes guérissaient d’elles-mêmes au bout d’un certain temps.
– les traitements conduits par les médecins étaient jusqu’en 1900 même en Europe assez sommaires et n’étaient pas exempts d’inconvénients : il s’agissait principalement d’épilation avec les ongles ! puis plus tard à la pince avant de couvrir la tête de différents topiques plus ou moins agressifs : pétrole, acide acétique ou salicylique, coaltar, pommade mercurielle ou au plomb, etc. Le traitement était long (plusieurs mois ou années), douloureux et donc mal suivi. À Paris il avait été créé à l’hôpital Saint Louis une école pour enfants teigneux pour essayer d’être plus efficace et pour scolariser ces enfants dont la maladie contagieuse était en principe une cause d’exclusion de l’école.
La nécessité de soigner la teigne s’était peu à peu imposée dans les pays européens car il existait plusieurs formes de teigne dont certaines avaient des conséquences graves, en particulier la teigne faveuse qui détruisait les cheveux petit à petit pour ne laisser à la trentaine que quelques rares cheveux sur un crane parsemé de cicatrices disgracieuses susceptibles de dégénérescence.
La teigne était également source d’infections fréquentes et diverses, localement et à distance par lésions de grattage par des doigts sales et infectés.
En 1903, Sabouraud et son assistant Henri Noiré utilisent les rayons X dans le traitement de la teigne : il s’agissait d’appliquer un effet secondaire néfaste des traitements aux rayons X, on avait, en effet, noté l’apparition d’alopécie définitive sur les parties du crâne soumises à un rayonnement excessif.
On propose alors d’utiliser les rayons pour créer une alopécie transitoire chez les teigneux, plus rapide et plus efficace que d’arracher les cheveux un par un. Le but est d’appliquer les rayons X, à une dose déterminée pour provoquer la chute du cheveu dans les deux semaines. La repousse ne se faisant que 2 mois après la chute des cheveux, cela laissait le temps de traiter et de désinfecter le cuir chevelu et d’éradiquer la teigne au bout de 3 mois environ (à comparer aux deux à trois ans des traitements classiques), une seule application de rayons est suffisante et le traitement a l’avantage d’être indolore.
Il se trouve que le docteur Henri Noiré , à l’origine du traitement radiothérapique de la teigne, est affecté comme médecin-major de 2ème classe à Fès en 1917.
Le Dr Lacapère, médecin-chef du dispensaire antisyphilitique de Fès proposa alors au Dr Braun, médecin inspecteur de la santé publique, d’ouvrir dans son dispensaire une annexe destinée au traitement des teigneux et d’utiliser ainsi les talents de Noiré.
C’est ainsi que fut créé de toutes pièces un nouveau service dénommé Dispensaire de radiothérapie de Fès, le 1er mai 1917 et confié au médecin-major Noiré.
La création du dispensaire fut aisée, mais plus difficile était de faire accepter le traitement par les jeunes enfants… et surtout par leurs parents.
La première phase – la séance de radiothérapie unique et indolore – ne pose guère de problème et c’est avec un certain amusement que quinze jours après les enfants épilaient d’un seul coup la natte de cheveux portée à cette époque par presque tous les petits garçons. Mais la repousse ne s’effectuait presque mathématiquement que 2 mois et demi après. Parents et enfants trouvaient alors le temps long et se demandaient si Allah leur replanterait un jour quelques cheveux sur la tête. Les demandes de pommade pour faire repousser les cheveux étaient souvent pressantes, un peu moins cependant quand des parents ont appris que l’excipient de certaines pommades, l’axonge, était d’origine porcine, et le recours aux onguents des guérisseurs locaux devenait bien tentant.
Les cheveux tombent 15 jours après l’application des rayons. Cliché H. Noiré 1918
Les cheveux repoussent après 2 1/2 mois. Cliché H. Noiré 1918
La confiance s’établit peu à peu avec les premières repousses et le dispensaire qui avait reçu 20 consultants en mai 1917, a réalisé plus de 3000 traitements dans ses dix premiers mois de fonctionnement.
Cette prise en charge des enfants atteints de la teigne avait pour but de diminuer fortement la prévalence de la maladie (il était illusoire de penser éliminer la teigne), mais la radiothérapie en guérissant rapidement l’enfant diminue la contagiosité de manière significative.
Ces consultations sont aussi un moyen de faire passer des mesures prophylactiques en particulier à destination des coiffeurs : il semble en effet que les enfants n’attrapent guère la teigne à l’école où ils gardent la tête couverte de leur fez ou du capuchon de leur djellaba et que la contamination familiale est probablement faible.
Par contre le coiffeur rase tous les crânes, passant du plus sale à la tête la plus propre souvent sans bien nettoyer ses instruments : les désinfecter est une opération trop longue pour être pratiquée et elle aurait en plus l’inconvénient de détériorer le tranchant des ciseaux, rasoirs ou tondeuses. Il est donc conseillé, comme cela avait été recommandé aux coiffeurs en France, de nettoyer la surface du cuir chevelu, un peu comme on nettoie un champ opératoire, avec une solution iodée alcoolique passée en friction, au pinceau ou en pulvérisation après la coupe.
Les docteurs Lacapère et Noiré ont essayé d’imposer cette pratique aux coiffeurs fasi. Les coiffeurs du mellah ont mis en œuvre la mesure plus rapidement que leurs confrères de la médina. Certains coiffeurs venaient au dispensaire pour demander comment il fallait s’y prendre ; à cette occasion il leur était montré comment reconnaître une teigne faveuse débutante, à épiler une touffe de cheveux malades et dans les formes plus étendues on leur demandait d’adresser l’enfant au dispensaire. Les médecins comptaient sur les enfants guéris pour qu’ils exigent des coiffeurs l’application de la solution iodée pour ne pas ré-attraper le « krah », la teigne, en espérant que pour ne pas perdre leur clientèle ou pour l’augmenter tous les coiffeurs viendraient rapidement à appliquer les mesures d’hygiène préconisées.
Les directeurs d’école, en particulier des écoles franco-arabes et des deux écoles de l’Alliance israélite du mellah, ont permis les visites et le nettoyage des élèves contaminés ce qui a permis d’éradiquer la maladie chez la grande majorité des élèves scolarisés. Toute admission dans les écoles est soumise à une visite préalable par les soignants du dispensaire qui assurent également des visites tout au long de l’année.
Le dispensaire radiothérapique pour les teignes, à côté de son action principale de traitement des malades, avait aussi pour mission de montrer la supériorité de la médecine européenne dans un domaine où sorciers, amulettes et onguents les plus divers avaient la part belle : c’était aussi une manifestation de la pénétration pacifique chère à Lyautey pour laquelle la médecine a souvent été mise à contribution.
Mais, avec le recul, on peut se demander si le sorcier du souk el Khemis avec ses onguents et amulettes n’était pas la bonne personne ; certes son traitement était très souvent inefficace mais probablement à terme moins agressif dans certains cas que la radiothérapie.
La radiothérapie, présentée par le Pr. Sabouraud en 1904, comme « la solution rêvée » du traitement des teignes, permet de traiter la maladie, par une seule application d’une dose « mesurée » de rayons X , en quelques semaines au lieu de 2 ou 3 ans des traitement classiques de l’époque ; elle évite ainsi l’exclusion scolaire prolongée, voire une certaine désocialisation et elle est moins coûteuse financièrement. Après une dizaine d’années d’utilisation et quelques milliers d’enfants traités le Pr Sabouraud peut affirmer n’avoir observé « dans aucun cas un trouble cérébral ni un retard intellectuel. L’action sur le cerveau du traitement des teignes par les rayons X est tout à fait nulle ». Le traitement par rayons X appelé aussi « radiothérapie épilatoire » reste la référence dans le traitement des teignes jusque dans les années 1950. Il sera remplacé par la griséofulvine active sur les mycoses à dermatophytes des cheveux, des ongles et de la peau.
C’est à peu près à cette époque que sont publiés les premiers travaux signalant la survenue de cancers de la peau après radiothérapie de teigne en France. Depuis différentes études ont montré une augmentation des tumeurs cancéreuses du cerveau et de la thyroïde chez des enfant traités de la teigne par radiothérapie et que les risques de développer ces pathologies persistent même 30 à 40 ans après le traitement. Un article paru en 2013 dans « La Tunisie médicale » sous le titre « Carcinomes induits par la radiothérapie » rapporte qu’avant l’ère de la griséofulvine, la radiothérapie épilatoire était un outil thérapeutique largement utilisé dans le traitement des teignes du cuir chevelu. En Tunisie, 12 500 patients ont été irradiés au cuir chevelu au cours des années soixante. Trente à quarante années plus tard, certains de ces patients ont développé des carcinomes cutanés du cuir chevelu. L’étude porte sur 31 cas.
L’absence de registres, la disparition des dossiers et archives hospitalières rendent impossible tout suivi exhaustif et à long terme des dizaines de milliers d’enfants porteurs de teigne traités par radiothérapie aussi bien en France, qu’au Maroc ou dans le monde, mais ce qui est certain c’est que ces traitements utilisés pendant soixante ans, pour beaucoup d’entre eux, ne furent pas sans conséquence.
Il aura fallu attendre près de cinquante ans et la griséofulvine, traitement rapide, efficace, indolore et sans effets secondaires, pour pouvoir démontrer la supériorité de la médecine « européenne » sur celle du sorcier du souk el Khemis de 1917 … qui entre-temps a peut-être lui aussi amélioré l’efficacité de ses traitements !!
פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15
פאס וחכמיה-דוד עובדיה- המאה השלישית לאלף השישי-המאה ה-15
וכתב עוד שם, איכה היתה לזונה, קריה נאמנה, מלאתי משפט, מבתי כנסיות ובתי מדרשות, ותלמידי חכמים יושבים על משמרתם, וקוראים גמדות כסדרן, והתוספות כהלכתן, ועכשיו בעוה״ר הם מפוזרים ומפורדים בגבעות ובהרים, בכפרים ובערים, לשאול אוכל לנפשם ולחזר על הפתחים, שומו שמים על זאת, ושערו חרבו מאד בתי כנסיות ואין מוציאין עשרה לכל דבר שבקדושה, ובלילה אנו מתפללין באפלה, ואפילו נר אחד לאורה לא השיגה יד הקהלה, השי״ת יאיר אפלתינו כי״ר (כן יהיה רצון) נתקיים בנו בעוה״ר ארצכם שממה וכו' אדמתכם לנגדיכם זרים אוכלים אותה וכו', בתי העשירים עושר גדול אשר לא ימד ולא יספר הם הריבים מבלי יושב ופתחי החצירים סגורים, ועלו 
עליהם העשבים ובאו הגנבים לתוכם ולקחו את דלתות הבתים ואת המטות של עץ שנשארו בתוכם, ויש בתים שהרסו הבנין שלהם ולקחו האבנים והעצים, ורוב המבואות בהאלמללאח הם חרבים וחצרותיהם סגורים מבלי יושב, ויותר ממאה וחמישים הצירות היו בנויים לשמאל הנכנס לפתח שער בית הקברות לצד המקום הנקרא לגורנא, ומתו בעליהם ברעב והרסו את הבתים, ועכשיו הם נתוצים עד העפר, ולקחו הגוים את העצים ואת האבנים, והם בונים בהם בפאס אלזדיד, וכן במקום אחר שנקרא לערסא, היו בנויים בה קרוב לשלוש מאות חצירות, ובעלי בתים שוכנים בתוכם כולם בעלי מלאכה שקטים על שמריהם, בתיהם מלאים מרוב תבואות, ועכשיו הם הריבים והורסים את הבנין ומוכרים את האבנים והעצים לגויים, ובונים בהם בפאס אלזדיד. ויכולנו לומר לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים, השי״ת יסלק חרון אפו מעלינו, כי״ר.
והאריך עוד במאה צערי׳ם וכתב עוד וז״ל, ובשנים הנז׳ מתו ברעב בכל שנה קרוב לשני אלפים כמו שהם מפונקסים אצל בעלי ההברה. והמירו דתם אנשים ונשים וטף ובחורים ובתולות קרוב לאלף. אוי נא לנו כי חטאנו. כי שתים רעות עשה עמי, יוקר השער וחסרון כיס והשלישית חסרון השפע בתי מטבחיים סגורים ואין שוחטים בכל השבוע בכלל, ובערב שבת שוחטים בהמה אחת דוקא, ולא נמכר ממנה אפילו מחציתה מאין קונים בעוה״ר. ובמקום אשרי העם איכה יועם. ואני הייתי שוחט בכל שבוע יותר מעשרים בהמות גדולות בבית המטבחיים מלבד הכבשים והעזים. ומלבד לוזאיי׳ע שהיו שוחטים בעלי בתים בביתם, ומלבד התרנגולים ובני יונה יותר מאלף בכל ערב שבת. וקרוב לחמש שנים שהייתי שוחט התרנגולים אני לבדי במדינת פיס יע׳׳א, והייתי גובה שתי פרוטות לכל תרנגול והייתי מקבץ שנים עשר אוקיות ויותר בכל שבוע. והשי״ת יראה בעוניינו ובדלותינו ובשפלותינו, ויסלק חרון אפו מעלינו, ויחזיר עטרה ליושנה במהרה .בימינו, ויענינו בגשמי רצון ברכה ונדבה אנס״ו (אמן נצח סלה ועד) עכ״ל הצריך. (ופרוטות שהזכרנו היו באותו זמן כ"ד במעה, וארבע מעין באוקייא, ושלושה עשר אוקיות בדורו).
מן האמור שקטה, תמיהתנו כי האלמללאח היה גדול ממידתו היום כהנה וכהנה אלא שנהרס, ובית הקברות שקוברין בה היום כשחופרים קבר מתגלה יסוד הבתים ומדרגות ורצפות אבנים וכו'. ומערה שקבור בה רבנו מורינו הרב הקדוש מוהר״י אבן עטר זיע״א היה בית הכנסת ונקרא אצל׳א עד היום והמערה שקבור בה מז״ה (מר זקני הרב) הקדוש מוהר״אל הצרפתי זצ״ל זיע״א היא בית הכנסת הגדולה של אבותיו כמפורסם, ונקרא על שמו למערה דלחכם. ועוד בה שספחו בשנת נת״ק (1790) חלק גדול מהאלכדייה לערסת לאללא מינה, גם חומה אחת נפלה ובנו אותה בקרנזול(?) ונשאר חלק גדול מהאלכדייה אל הגנות שמחוץ לעיר.
באופן שלא נשאר מהאלמללאת ממדתו הראשונה לשליש ולרביע, ומה שהשאירו אחריהם הרעב של שנת תפ״ב ותפ״ג ותפ״ד (24/23/1722) עמד הרעב של שנת ח״ץ (1737) הידוע, לתפ״ץ (לא תקום פעמיים צרה) והחריב וכילה לתפ״ץ. וכן כתב החכם שעשה לוח שנתו בשנת התק״א שהזכרנו למעלה, מצאתי וז״ל, שנה ד׳ לחורבן פאס מתוקף הרעב שהגיע קב החטים הנקרא מוד לשבעה עשר אוקיות ממ״ט המסיר״א והיו שכנינו הרעים עם פריצי עמנו מחריבים בתים והצירות ומוכרים לוחות ארז וקורות, והיו הולכים הלוך ומוסיף ונטוש ולנתח ולהאביד ולהרוס ומוכרים גם האבנים. ומתו בעינינו רוב אנשי המדינה מתי רעב, והנשארים הרה נסו. והרבה גלו פה תיטוואן יע״א ולא נשארו בעיר רק כמו ארבעים בעלי בתים ונתקבצו כולם במבוי הנקרא אצאבא, ה׳ ירחם עלינו אכי״ר.
גם בזמן הגירוש היה הרדב״ז- רבי דוד בן שלמה אבן זמרא -בעיר פאס וז״ל מוהר״ר חיד״א בספר מערכת גדולים מהר״ר דוד בן זמרא תלמיד רבינו יוסף סאראגוסי המלומד בנסים וראיתי בקובץ כתב יד שהרדב״ז היה מיוצאי ספרד והלך לעיר פיס וירד מצרימה, ותקן המשמרות של הקברים וכר ע״ש. גם בתשובת הרדב״ז ח״א שאלה כ״ו, נסתייע ממנהג פאס וז״ל וכן הוא מנהג העיר הגדולה פאס יעו״ש.
ד"ר דן אלבו – "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
ד"ר דן אלבו
"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".
המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן
מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.
הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.
על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.
על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."
ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא
האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."
על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.
וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי
בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….
ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו
עיתון "חרות"
10 ביולי 1959
איגרת מקאזאבלנקה
מרדכי לובלסקי
מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.
כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.
כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״
17000 עולי רגל
ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.
כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.
אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר
ככ״אלף לילה ולילה״
האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.
היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו, שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה ארוכה של חולים, בעלי
מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.
להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות, הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא. מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.
ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.
לא פעם שומעים על כך, שעוורים לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.
הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר — בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים הפועלים באיזור זה. כביש זה הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.
בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה, שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס, כ-40 אלף איש, אשה וילד.
אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.
סוף המאמר
SECURITE ET PROSPERITE
SECURITE ET PROSPERITE
La sécurité, la protection des biens s'accompagne du retour de la prospérité dont se font l'écho à plusieurs reprises ces mêmes Chroniques:
Ensuite le sultan se rendit à Taroudant pour combattre Moulay Mohammed, le fils de Moulay Mahrez contre lequel il avait déjà mené une expédition à Marrakech et qui s'était enfui à Taroudant. Cette fois le sultan le relança à Taroudant avec une puissante armée, mhallah, à laquelle s'étaient joints de nombreux (négociants) juifs de toutes les parties du Maroc. Ils ont gagné beaucoup d'argent dans cette expédition. Ceci a eu lieu en 5438 (1677 -78)… En 1678 -79; il y eut en plus de l'épidémie, une grande sécheresse et cherté. En vérité en ce temps -là, nos gens n'étaient pas gênés par la disette; car il y avait beaucoup de riches dans le mellah de Fès; leurs maisons étaient remplies de toutes sortes de biens; de provisions abondantes de céréales; leurs magasins étaient pleins; et pleins aussi les silos appartenant aux Juifs. Ils ne furent donc pas éprouvés par la famine qui régnait alors…"
Ce qui laisse présager que la condition de la communauté juive de la capitale n'était pas moins bonne. Les rapports des diplomates et visiteurs chrétiens vont dans le même sens en décrivant la situation générale des Juifs du pays, en y ajoutant naturellement leur propre vision peu flatteuse. Ainsi le consul de France à Salé, Estelle, grand défenseur du commerce entre les deux pays au -delà des aléas politiques fréquents, écrivait en 1698 : " Quant au commerce que les marchands chrétiens font en cette Barbarie quoi qu'il leur soit avantageux, il l'est encore davantage au Roy du Maroc, aux Maures et aux Juifs, ses sujets. Ces derniers font presque tout le commerce de ce pays, ou par eux -mêmes ou par des prête -noms maures, pour pouvoir par là ne faire paraître en aucun cas qu'ils ont du bien, à cause des continuelles contributions qu'ils sont obligés de payer, de manière qu'à leurs Pâques aussi qu'à leur samedis les Maures et les chrétiens sont aussi en fête…"
Même son de cloche dans les "Relations de voyage au Maroc des ' Rédempteurs de la Merci "en 1704 : " Il y a des Juifs dans toutes les bonnes villes des Etats du Roy du Maroc et ce sont eux qui font tout le commerce. Un Maure ne fait point d'achat de marchandises étrangères qu'il n'ait un Juif avec lui et les marchands chrétiens n'ont point d'autres courtiers que ceux de cette nation : C'est pour cela qu'il ne se fera aucun comme commerce le samedi parce que les Juifs observant ce jour -là avec la dernière exactitude. Ils s'attachent surtout à tromper chrétiens et Maures, et avec toute leur industrie ils ont bien de la peine à vivre parce qu'ils sont accablés d'impôts et que la plupart du temps ils ne peuvent y suffire…"
Avec la promotion de Meknès comme capitale, les commerçants de la ville des familles Tolédano, Benattar; Maimran,
Ben Kiki ont joué un grand rôle dans sa prospérité, avec le concours de leurs proches parents et de leurs agents commerciaux à Fès, Marrakech et dans les grands ports de Salé et Tétouan. A l'exportation, les principaux produits étaient le salpêtre pour la fabrication de la poudre, la cire pour la fabrication de bougies, le cuivre, l'étain et les produits de l'agriculture : laines, cuir, amandes. A l'importation, les armes, la poudre à canon, le papier, les produits textiles de haute qualité comme les bonnets rouges de laine; les brocards d'or, les soieries du Languedoc, les draps, les babioles de Venise; etc…
Ce presque monopole du commerce avait son prix, suscitant la jalousie et la convoitise du souverain toujours à la recherche de fonds pour financer ses travaux colossaux et ses interminables campagnes. Prisonnier pendant une dizaine d'années au Maroc (1670 -1681), le Français Germain Mouette publiait après sa libération et son retour en France son livre '"Histoire de Mou- lay Rachid et Moulay Ismaël" dans lequel il rapportait quelques exemples des coûteux caprices du souverain dont nous avons confirmation dans une source juive :
Un jour le Roy déjeune avec des œufs. Il en trouva un qui était pourri et comme c'étaient des marchands juifs qui les avaient envoyés au sérail, il fit prendre tous les principaux de cette nation qu'il feignit vouloir faire dévorer aux lions. Toutefois, après leur avoir fait peur jusqu'au soir, il leur donna la vie, se contentant de leur faire donner à chacun quantité de coups de bâton et de les faire mettre en prison jusqu'à ce qu'ils eussent payé une grosse amende à laquelle il les taxa…Croyant un jour avoir été dérobé dans son sérail du cimeterre qui avait appartenu à Moulay Rachid, son frère et prédécesseur, estimé à 4000 écus, et ne pouvant découvrir l'auteur du larcin; persuadé qu'il n'y avait que les Juifs qui pouvaient vendre ou acheter de tels ouvrages, il ordonna qu'ils fussent chassés de leurs maisons, avec défense à qui que ce fut de les loger, jusqu'à ce qu'ils eussent payé la somme à laquelle il estimait le cimeterre – quitte à eux d'avoir leur recours contre ceux qu'ils découvriraient l'avoir volé…"
Heureusement, ajoute rabbi Habib Tolédano, aucun receleur juif ne fut impliqué dans cette sombre affaire, datant de 1681; et la menace d'expulsion des juifs de la ville de leurs maisons fut levée, "et l'Eternel dans sa miséricorde nous a sortis des ténèbres à la grande lumière."
פרקים בתולדות הערבים והאסלאם-בעריכת חוה לצרוס-יפה
הכרזת מלחמת״מצווה
האידיאה של מלחמת־מצווה,"ג'יהאד" היא אידיאה כה אופיינית לאסלאם, עד כי אנו נוטים לחשוב שהיא טבועה בו מראשיתו, אך אין הדבר כך כלל וכלל. איך צמחה אידיאה כזאת, שברבות הימים היתה גורלית כל־כך בשביל האסלאם ובשביל העולם כולו ?
כאשר קוראים את סעיפי תקנות העדה, שניתחנו זה עתה, אנו רואים בבירור שהם מופנים כולם להכנת מלחמה ומדיניות החוץ, אם כי הם המכוונים גם את מ־יניות הפנים. וזאת משום שמוחמד התכונן למלחמה עם קריש. הוא הכין את אחדותם של אנשי אלמדינה, וקבע את כל הסעיפים האלה אשר קראנו. וכך צצה האידיאה של מלחמת־מצווה, הקשורה גם לאידיאה על הכעבה וקדושתה, ולאברהם כמייסד הכעבה, ולמסקנה ההגיונית הנובעת מזה: אם הכעבה היתה מקדש אמיתי עתה היא בית עובדי עבודה זרה, הבה נסלק את העבודה הזרה משם!
בדרך כלל חושבים, כי ההכרזה על מלחמת־מצווה נזכרת לראשונה בסורה 39,22 ־אילך: ״ניתנה הרשות לאלה שנלחמים לעשות מלחמה״. משמע, שקודם לכן היה :פק אם מותר לעשות מלחמה.
ُذِنَ لِلَّذِينَ يُقَاتَلُونَ بِأَنَّهُمْ ظُلِمُوا وَإِنَّ اللَّهَ عَلَى نَصْرِهِمْ لَقَدِيرٌ 39
- יוצאים עליהם למלחמה: בערבית: יֻקָאתַלוּן. אבל יש הגורסים ניקוד שונה: יֻקָאתִלוּן ("לוחמים"), ולפיו עוסק הפסוק במתן רשות ללוחמים באשר הם, ולא רק למי שאחרים נלחמים נגדם. רשות: מפרשים כי פסוק זה (כמו גם סורה 190:2) מתיר לראשונה את מלחמת הקודש לאחר שהיתה אסורה על המאמינים כל זמן שלא היו חזקים דיים כדי להילחם.
ראינו שבמכה איים מוחמד לראשונה על אנשי שבטו ביום הדין הגדול בקץ העולם הפיסי, בקטסטרופה סופית שקרובה לבוא, ולאחר שהדבר לא עשה רושם — הזהיר אותם בדוגמאות של עמים כמו סדום, פרעה והמצרים, עאד ות׳מוד, שאבדו נפגעי הטבע. אנו רואים שמוחמד צועד עתה צעד שלישי מעשי יותר — המשפט בא על ידי בני־אדם; בני־אדם עוזרים לאללה בהנהגת העולם. המלחמה הקדושה ״כרזה כנקמה על העוול שעשו אנשי מכה למאמינים. ה״הג׳רה״ מתוארת כרדיפה דתית. וכך אנו קוראים בסורה 2, 216 :
כתובה עליהם מלחמה (כלומר, מצווה עליהם להלזום)
גם אם היא שנואה עליהם.
נראה, שלא היה כל־כך מובן מאליו ולא לפי טעם הערבים להלחם תמיד. על כן אנו מוצאים עכשיו בקוראן סיפורי תנ״ך העוסקים במלחמה, כגון סיפור שמואל ושאול, סיפור גדעון המעורב בקוראן בסיפור דוד וגלית, ועוד.
השאלה הגדולה היא: מה הביא את מוחמד אל המדיניות החדשה הזאת ? מיסודו לא היה האסלאם דת של מלחמה. אולי מותר גם לשער (וולהאוזן ואחרים עשו זאת), שאותה מלחמה תמידית, שהיתה בארץ ערב, אותה מלחמת שבטים, גם היא שנתנה בלבו של מוחמד את המחשבה לחשוב חשבונו של עולם. אם כן, מה גרם לשינוי במחשבתו? ודאי היו כאן גורמים כלכליים. אנשי מכה, שהגרו לאלמדינה, היו אנשי מסחר, אך אילו היו עוסקים עתה במסחר, היו מתפזרים בארץ ולא היו עוד מהווים קיבוץ אחד. כיוון שהם לא היו חקלאים, וגם אדמה חקלאית פנויה עדיין לא היתה (טרם גירשו את היהודים), לא נשאר להם מקצוע אחר לפרנסתם אלא המקצוע החוקי בארץ ערב — להתנפל על מי שאינו שייך לאותו שבט, או על אנשי מכה, עכשיו בני שבט אויב. אולם דומני שהיתה כאן גם אמביציה אישית של מוחמד לבצע את זממו. הוא ראה שלא הצליח במכה לשכנע את אנשי העיר לקבל אותו כנביא ומנהיג. באלמדינה הוא אמנם הצליח שיזמינוהו כשופט מוכיח, אבל היהודים, שגורם חשוב בעיר, לא יכלו לקבלו. ובשעה זו — שעת הכרזת מלחמת־מצווה — אפשר שרובה של העיר עדיין לא קיבל את האסלאם. את השאלות שלא ניתן לפתרן בדרך השכנוע וההסברה, ניסה עתה מוחמד לפתור בכוח הזרוע ובמדיניות פקחית. ואמנם השיג את מטרתו — הכנעת אנשי מכה, כיבוש העיר והקמת שלטון הדת שלו.
הספרייה הפרטית של אלי פילו- באהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם- מרטין גילברט
באהלי ישמעאל
תולדות היהודים בארצות האסלאם
מרטין גילברט
תרגום : לבנה זמיר
כנס הפקות
היחסים בין יהודים ומוסלמים משפיעים על היציבות במזרח התיכון, ולהם השלכות ברחבי העולם.
בהתרפקו על הסיפור המקראי של ישמעאל ויצחק, מרטין גילברט לוקח את הקורא אל המקורות של מערכת יחסים טעונה, המשתרעת על 1400 שנות היסטוריה – החל מסירובם של יהודי מדינה לקבל את מוחמד כנביא, עבור דרך הכיבוש הצלבני של ארץ הקודש, הסולטַנאת המוסלמיים הגדולים, ועד לימינו אנו. הוא בוחן את השפעתה של הציונות במחצית הראשונה של המאה העשרים, ההתנגשות הלאומנית בתקופת מלחמת העולם השנייה, העזיבה המאולצת של 850.000 יהודים והגירושים ההמוניים מארצות מוסלמיות לאחר הקמתה של מדינת ישראל, במלחמת ששת הימים ואחריה, ועד לרגישויות הפוליטיות העכשוויות במזרח התיכון.
הספר 'באוהלי ישמעאל' שופך אור על תקופה של הזדמנויות ושגשוג ליהודים בארצות מוסלמיות, ממרוקו ועד אפגניסטן, השזורים בפתיחות מוסלמית, אומץ ותמיכה מחד, ופחד וטרור מאידך. בהסתמכו על מקורות יהודיים, נוצריים ומוסלמים, גילברט נעזר בארכיונים כמו גם בזיכרונות ועדויות אישיות, כדי לחשוף את הקול האנושי של הסכסוך בן מאות השנים. בסופו של דבר, סיפורו של גילברט על סובלנות הדדית בין מוסלמים ויהודים, שופך אור על אירועים שוטפים ותבנית לעתיד.
מבוא
יהודים : זיכרו את חייבר
ב-7 באוגוסט 2003, אַמְרוזִי בִּן נוּרְחַסִין, אחד המחבלים בפיגוע בעיר באלי, נכנם לאולם המשפט בבאלי, אינדונזיה. הוא הגיע לשמיעת גזר דינו, לאחר שנמצא אשם בגרימת מותם של יותר ממאתיים אנשים, איש מהם לא יהודי. אל מול השופטים והמצלמות, כאשר כל תשומת הלב של התקשורת העולמית ממוקדת בו, הוא צעק בערבית: 'יהודים: זכרו את חיייבר. צבאו של מוחמד חוזר שוב להבים אתכם.
1,375 שנה לפני התפרצות זו בבית המשפט, הנביא מוחמד, מנהיגה של האמונה האסלאמית החדשה, רשם את אחד מניצחונותיו הצבאיים הראשונים. ניצחונו זה התרחש בשנת 628 נגד שבט יהודי שחי בח'ייבר, נווה מדבר שבחצי האי ערב. על סמך מקורות היסטוריים ערביים, נהרגו באותו קרב כשש מאות עד תשע מאות יהודים. מיעוט יהודי שזוכר היום את התבוסה הזאת, מתייחס אליה כאל היסטוריה רחוקה של העם היהודי. אך עבור חלק מהמוסלמים, הקרב על ח׳ייבר מהדהד גם היום, במשמעות שהכריז עליה אמרוזי בן נורחסין.
התהודה המודרנית של ח'ייבר, באה לעתים קרובות לידי ביטוי בנקיטת עמדות עוינות כלפי מדינת ישראל היהודית. ההיסטוריון גדעון קרסל היה עד ממקור ראשון לכך בסתיו 1989, כאשר קבוצה של בדואים הסבירו לו במהלך ארוחת בוקר ידידותית ורגועה, שישראל תחדל בקרוב להתקיים; זאת משום ש-"זהו רצונו של האל – ושום דבר לא יכול לשנותו', הבדואים גם סיפרו לקרסל, כי קרב ח'ייבר הוא נושא שכיח לשיחות ביניהם, כתוצאה משידורי רדיו במצרים, ירדן וערב הסעודית. במהלך עבודתו בקרב הבדואים, קרסל שמע לעתים קרובות ביטויים זהים לאלו שאמרתי השתמש בהם מאוחר יותר, באולם בית המשפט בבאלי : ח'ייבר-ח'ייבר יאַ יַהוּד, ג'אַיְישְ מוחמד סָא-יַעוּד (חיייבר-חיייבר לכם היהודים, צבאו של מוחמד עומד הוא לשובי).
ב-16 באוקטובר 2003, חודשיים לאחר מתן גזר הדין בבאלי, ראש ממשלת מלזיה, מהאתיר מוחמד, הביע משאלה דומה. ראש הממשלה המלזי – שחנך בשנת 1986 'יום נגד היהודים'- אמר במהלך כנס הפסגה האסלאמית העשירית כי זלא יתכן מצב ש-1.3 מיליארד מוסלמים יובסו על-ידי כמה מיליוני יהודים… עשרים ושלוש שנות מאבקו של הנביא מוחמד, ידריכו אותנו לבטח כיצד עלינו לפעול,.
תוך שלוש שנים, ב־25 לינואר 2006, משאלת-לב זו עודדה את הבוחרים הפלסטינים הערביים בגדה המערבית וברצועת עזה, שהעניקו רוב לחמאס – תנועת ההתנגדות האסלאמית. (חמאס זכתה בארבעים וארבעה אחוז מהקולות, לעומת ארבעים ואחד אחוז ליריב הקרוב ביותר, הפת״ח). אמנת תנועת החמאס שהותקנה בשנת 1988, מצפה ליישום ׳הבטחתו של אללה׳ גם אם הדבר עשוי לקחת זמן רב. באמנה זו נכתב: 'הנביא, עליו התפילה והשלום, אמר: "יום הדין לא יגיע עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים (בהרגם את היהודים), כאשר היהודים יסתתרו מאחורי אבנים ועצים. האבנים והעצים אז יאמרו, 'הו מוסלמים, הו עבדאללה, יש כאן יהודי מאחוריי, בוא והרוג אותו'.
כיצד מפרש העולם המודרני, שסע עתיק-יומין זה שבין יהודים למוסלמים? כיצד התפרש הדבר במשך 1,400 השנים שבהן חיו יהודים בארצות רבות תחת שלטון מוסלמי? במאה הי״ב, שש מאות שנה לאחר מותו של מוחמד, הרב משה בן־מימון (הרמב״ם), הידוע למוסלמים כמוסא אבן מיימון, השיב תשובה משלו לשאלה הזאת. בתארו את מצב היהודים לאחר חמש מאות שנות שלטון מוסלמי, הוא כתב: 'אין אומה אשר עשתה יותר נזק לישראל. אף אחת מהן לא העליבה והשפילה אותנו במידה כזאת. אף אחת לא הצליחה להמעיט בערכנו כמותם. – הרמב"ם, איגרת השמד – הוא התייחס להשלכות ההתרחבות הצבאית של האסלאם, שהתרחשה במהירות מאז תקופתו של מוחמד במאה השביעית ואילך.
הכיבושים האסלאמיים הפכו את היהודים לנתיניהם של שליטים ערביים ומוסלמים, על שטחי קרקע נרחבים, המשתרעים בין חופי האוקיאנוס האטלנטי במרוקו ועד להרי הינדו כוש באפגניסטן. בהיותם לא-מוסלמים, יהודים אלה הוחזקו במעמד נחות של ד'ימי (בני חסות), אשר למרות שהגן עליהם ואפשר להם לחיות על פי דתם ואמונתם, כפה עליהם השפלות והגבלות מבזות בחיי היומ-יום. אותם תנאים הוטלו גם על הנוצרים שחיו תחת שלטון מוסלמי. כאשר הכיבוש האסלאמי הגיע ליבשת ההודית, גם ההודים נאלצו לקבל את מעמד הד'ימי.
משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן-ד"ר דן אלבו-מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו
"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".
מחבר הקסידה הזו, לצדיק רבי עמרם בן דיוואן הוא, משה ועקנין. העלה סודר ברישול. בשורה התחתונה במקום אמפרימרי ראזון Razzon- Imprimerie, נפלה טעות ומסדר הדפוס, כתב "אימ רימירי." תוך דילוג על האות פ. יש להניח שרישול זה, קיבל ביטוי גם בסידור הדפוס של מילות הקסידה עצמה. מה שהקשה עלי את הבנתה המלאה.
במקור יש בתים נוספים בקסידה בתחילה ובסוף, כאן הבאנו את העלה המרכזי.
תרגמנו ארבע קסידות כתובות ביהודית מוגרבית לעברית, הארבע הוקדשו לצדיק רבי עמרם בן דיוואן, במטרה להבין כיצד משתקף הצדיק בעיני רוחם של המחברים. מה מייחד את התפילות התחינות והבקשות המובעים בהן.
משה ואעקנין, זכירה להרב בן דיוואן
| ג. אזיו תשמעו יא כוואננא, לעזב או נס די סיאדדנא, או חנא חאדרין בינאתנא רזזלא ונסוואן, כול זאיידין קדאמנא , יתרזזאוו בלעייאן, זכותו תכון מעאנא
רב עמרם בן דיוואן: זת"מ |
| ג. בואו שמעו אחינו, את הנסים והנפלאות של אדונינו בהיותנו נוכחים ובינינו
גברים ונשים, כל אלה שקרבו אלינו, נפגעו בעיניים רעות, זכותו תהא עמנו רבי עמרם בן דיוואן : זכותו תגן עלינו |
| ד. אסעד מן חדר פי כול עאם , ויסוף ראמאת או עוואם, מן כל בלאד תרעא דמאם
באס תוצל לוואזזאן, בלוועדא לרב עמרם הנקרא בן דיוואן. |
| ד. המזל אינו נוכח כל השנה. ויראה מכות ועמים, מכל עיר עדי דומיה. (שדה שקט)
כדי שתגיע לווזאן, למפגש עם רבי עמרם הנקרא בן דיוואן. |
| ה. תסוף נאס מראפגין, פרחחאנין מעא נאכדין, דאחכין מעא לבאכיין, כלסי רזאע פרחאן, יטלבו בלקלב לחנין פסייד בן דיוואן: זת"מ רב עב"ד |
| ה. תראה אנשים ישובים ברגליים משוכלות, שמחים עם נכדים, צוחקים עם בוכים
כולם הפכו שמחים יתחננו בלב רחום, על ציון הצדיק בן דיוואן: זת"ע, זכותו תגן עלינו רב עמרם בן דיוואן |
| ו. אנאס כל מא זא בליעתו, פלחין נקבלת טליבתו, אדחם או צחח נייתו, מנאיין סאף בלעייאן, באנת או דחרת, זכותו רב עמרם בן דיוואן. |
| ו. כל איש מהבאים וצרתו, ברחמים נתקבלה בקשתו , ————-אמת כנותו
————————-, בת ונער, זכותו רב עמרם בן דיוואן: זת"ע |
| ז. סופנא די זאווי אמחנין, מן כול זיהא מעטובין, מן לידין מעא רזלין, אמן ראש אלבנאן, זארוה או רזעו ואקפין, רב עמרם בן דיוואן |
| ז. ראינו כאלה שבאו פגועים מכל צד, בכל אבר משותקים, מי בידיים ומי ברגלים
אמן אבי הבנים עלו אליו לרגל, ושבו עומדים, רבי עמרם בן דיוואן, זכותו תהא עמנו: |
| ח. האדי סהאדא נעתיהא קדדאם לחק נקולהא אנא בעיאני סופתהא לא זאייד לא נקצאן היהאת עממרי מא נסיתהא עלא רב עמרם בן דיוואן. |
| ח. את העדות הזו אתנה ליד האמת אומר אותה שאני בעיני ראיתיה ללא הוספה בלא גריעה שכל חיי לא שכחתיה על רבי עמרם בן דיוואן: זת"ע |
| ט. פי תאריך ואחד וּסתין כוננא בלזמלא חדרין פלהלולא מעא זאיירין סופנא נאס מן תיטוואן אמרא או רזאל מן זאיירין, לסייד בן דיוואן: זת"מ |
| ט. בשנת אחד ושישים היינו המוני נוכחים בהילולא עם עולי רגל, ראינו אנשים מתיטוואן נשים וגברים מקרב עולי הרגל שעלו לציון הצדיק בן דיוואן: זת"ע |
| י. זאבו בנהום עלא חמאר ודעוא פכרכור דלחזאר תחת סזרא פווצט נהאר בדם מן לעייאן, בדמוע סאיילה מן מטאר פסייד בן דיוואן : |
| י. הביאו את בנם על חמור והשליכוהו על גל האבנים תחת העץ, באמצע האש בדם מן העיניים, בדמעות זולגות כמטר בקבר הצדיק בן עמרם: זת"ע |
| יא. קאלו וואלדיה אלחאדרין מן וקת לי כאן בן סבע סנין ועדאמו כולהום זאחפין
תאייח עדאם עייאן חתא וצל וחאד ועשרין לא זאייד לא נקצאן מה כלאוו ביה חתא בלאד עיווא בדיוואוואת לזדאד וטבבא לערראף סדאד מא נפעוה בדיוואן חתא זבוה דון לעבאד לסייד בן דיוואן: זת"מ |
| יא. אמרו הוריו הנוכחים, מאז היותו בן שבע שנים, ועצמותיו כולן משותקות וכל עצם חולה עד שהגיע לגיל עשרים ואחד לא יותר לא פחות לא החסירו עמו שום עיר עייפו מלתת לו תרופות חדישות ורופאים יודעי נסתרות-חזות לא הועילו לו הרפואות,
עד שהביאוהו המאמינים לצדיק בן דיוואן: זת"ע |
| יב. זאלסין קדדאמו ואלדיה ונאס סולחא באבייא עליה מא נזזם חד יסוף פיה
מחזוד אמן סבבָאן תלק ידדה מעא רזליה סאר יזאווב פרחָאן: זת"מ |
| יב. הוריו יושבים לידו ואנשי חסד סביבו אין צורך להסתכל בו——————
שחרר את ידיו ורגליו עד ששאג שמח: זת"ע |
| יג. זאד שמש לענדו האדא וחכמו מן ידו וקקפו יתסארא בוחדו בין אחבאב ועדיאן
ירקץ ויציח מן זהדו רב עמרם בן דיוואן: זת"מ |
| יג. קָרַב הַשַּׁמָּשׁ אליו אחז זה בו בידו והעמידו כדי שיצעד לבדו בין אוהבים ואויבים
רקד וצעק בכל כוחו רבי עמרם בן דיוואן: זת"ע |
| יד. דא עאם תסעוד או תמאנין, קאלו כול נאס אזזאיירין. סאפו בנת אמן עסר סנין.
מא כא תדווי בלסאן. מא תסמאע חתא בוודנין. זאבוהא לבן דיוואן: זת"מ |
| יד. בשנת שמונים ותשע [תרפ"ט, 1929] כל עולי הרגל אמרו שראו ילדה בת עשר שאינה מדברת בלשון ולא שומעת באף אחת מאוזניה [אילמת חרשת] הביאוה
לבן דיוואן: זת"ע |
| טו. מן למקאס מא כרזוהא חתא נדקת בלסאנהא תצייח מן זווארח קלבהא רב עמרם בן דיוואן ולנאסי זמיע יסופוהא ויבכיו בדמוע חנאן: זת"מ |
| טו. מהחגורה לא הוציאוה עד שנפגעה בלשונה זעקה מתוך עמקי לבה רבי עמרם בן דיוואן והאנשים כולם ראוּהָּ. ובכו בדמעות חמלה: זת"ע |
| טז. לי מאחוסי מן דיננא, יצייחו יא רבי גיתנא, זכות האד צדיק סידנא. רב עמרם בן דיוואן. אנדר וקבל טליבאתנא ותוואזבנא עזלאן: זת"מ רב עביד |
| טז. אלה החוסים בדתנו [?], יקראו רבי תנה לנו, בזכות הצדיק הזה אדוננו רבי עמרם בן דיוואן התרצה וקבל את בקשותינו וענה לנו בשמחה: זת"ע |
| יז. מאדא מן נאס דכלו מראד זארו וקדאוו למורד כול עם חדרו פלעדאד או חקקו בלאמאן פרחו לקראב ולבעאד פסייד בן דיוואן: זת"מ |
| יז. כמה אנשים נכנסו חולים השתטחו ונרפאו מחולי כל שנה נכחו בתפילות וצפו בלב נאמן, צהלו קרובים ורחוקים בציון הצדיק בן דיוואן: זת"ע |
| יח. אבנאדם כאף מן רבבך מן קלבך או מן כול ליך דאיים תציבו ויוואזבק לננו הוואא רחמן זכות צדיק תעאוונך רב עמרם בן דיוואן: זת"מ |
| יח. בן אדם ירא את אלוקיך! מכל לבבך ומכל הווייתך, עד היום שתמצאו משיב לך
לנו הוא רחמן, זכות הצדיק תעזור לך, רבי עמרם בן דיוואן: זת"ע |
| יט. אלעאלי קריב לתאלבו, דגייא פלחין יוואזבו, אילא יטלב מן מכאלבו, בלחק בלא כתלאן, פחאל מן טלב לצאחבו מן ענדו פיה אמאן: זת"מ |
| יט. העליון קרוב לתחינתו, מהר ברחמים יענהו, אם יבקש מעומק לבו באמת בלא ספק זיוף [?], כפי שאיש מבקש מחברו שלו הוא רוחש אמון ובוטח בו: זת"ע |
| כ. סלאם לאה עליהום רוואח צדיקים כלהום נשמת מור אבי מעאהום, פגן עדן דאימאן
רוואח אללא תזמעהום, מעא רב בן דיוואן: זת"מ |
| כ. שלום האל עליהם, נשמות הצדיקים כולם, נשמת מור אבי עמם, בגן עדן שוכנים בטח, רוח האל תאספם, עם רבי בן דיוואן: זת"ע |
| כא. בלמים בדית עדאדנא, או שין שכרא לילאהנא, או להי הוא צלטאננא, הווא מול לאמאן, קאדר יכמלל מוראדנא, יזוד לינא בלגפראן: זת"מ |
| כא. במים התחלתי התכנסותנו, ושתיה לשכרה לילותינו, והאל הוא מלכנו (שולטנינו)
הוא האל הנאמן, שיכול להשלים לרפא את חוליינו, ימחל [?] לנו ביום כיפור: זת"ע |
| כב. דאיים נטלבו ללחנין, בתשובה ירדני פלחין, האגדא יטלב ואעקנין, פכלאמו בתביאן, אחנא או כוואנא כאמלין או נרזעו לדידאן: זת"מ |
| כב. מיום שנבקש מהאל הרחום, בתשובה ישבני ברחמים, כך יבקש ואעקנין
בדברו — – , אנחנו ואחינו כולם ונשובה עם טעם מתוק בפינו: זת"ע |
בזכירה זו לרבי עמרם בן דיוואו בחיבורו של משה ועקנין, היסוד המרכזי, בנוסף לתיאורי אוירה של ההילולה על קברו של הצדיק באסז'ן, בעיקר תיאור המדורה ולהבות האש הדולקות על גל האבנים המכסה את קברו. הקסידה בעיקרה מוקדשת לסיפורי רפוי והתרפאות של חולים למיניהם. בבית א' מסופר על ריפוי מחלות עיניים. בבתים ב' ו-ז' מסופר על ריפוי משותקים. בבתים י' ו- יא' מסופר על ריפוי אילמת שהחלה לדבר. תיאורים כלליים של התרפאות עולי רגל מופיעים בבית יז' ובבית כא'. התיאורים מתארים, יש להניח את ההילולה הקודמת או אלו שלפניה, שבה נכח הבלדיסט. במהלך השנה התקיימו שתי הילולות, מנתון זה לבדו, ניתן להסיק שמחבר הקסידה עלה לרגל לקבר הצדיק מספר פעמים, שבהן ראה במו עיניו את כלל האירועים שעליהם מסופר ביצירתו. היצירה מבטאת את שני היסודות התיאולוגיים הללו:
א. אמונה בכוחה של תפילה ספונטנית במילותיו, אנחותיו ובכייתו של המתפלל או המתפללת, בלשונו שלו או שלה, היכולה להיות בכל שפה, יהודית-ספרדית, פורטוגזית, תמזיגית, יהודית מוגרבית על שלל גווניה – להושיע את בעל/ת המצוקה. בפסוק "יַעַנְךָ יְהוָה בְּיום צָרָה יְשַׂגֶּבְךָ שֵׁם אֱלהֵי יַעֲקב" (תהילים, כ, ב'), האדם מתפלל על-מנת לקבל מענה ועזרה ביום צרתו. אדם מתפלל לא רק בשל המצאות בתחתיות מצוקה ומחסור, אלא גם מתוך כמיהה של האדם להתעלות להידבק ברוחני ובשגב האלוקי.
ב. היסוד השני הוא, האמונה בכוחה של התפילה על קברי הצדיקים להושיע בזכות מעלותיו הרוחניות-השמימיות של הצדיק הנוכח במקום קבורתו כאדם חי. מנהגן של ישראל להשתטח על קברי אבות וציוני צדיקים הקדושים אשר בארץ המה, ולעורר בהם רחמים. וסגולתם שיתקבלו התפילות. מנהג זה התחיל עוד בזמנו של יעקב אבינו. כך נאמר במדרש (בראשית רבה פ"ב): "'ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת' – מה ראה יעקב אבינו לקבור את רחל בדרך אפרת? אלא צפה יעקב אבינו שהגלויות עתידות לעבור שם לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים". הרי שהיו הולכים ומשתטחים על ציונה כדי שתמליץ טוב עבורם.
הערות המחבר: טלבה סתם היא בקשה, אבל כאן יטלבו הכוונה יבקשו משאלות ובקשות, יעלו תחינות.
י"ח אייר התרפ"ט , ל"ג בעומר חל ביום שלישי, מקביל ל 28 במאי 1929.
יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948 מאת י.בן-אמיתי
בשיטוט בנבכי העיתונות הקדומה, אתה מגלה דברים מדהימים, גם כאלה שכאילו נכתבו זה עתה…העברית המליצית למחצה, מעלה זיכרונות לאותה עברית שדיברנו במרוקו….להלן קטע מעיתון "הד המזרח" על עולים מצפון אפריקה…זה אינו מחקר, זה ראיון בלתי מתוכנן אשר מכיל בתוכות כמעט את כל סיפור העלייה היהודית ממרוקו…ההצלחות והכישלונות, שמובאות בלשון העם של עולה אחד אשר מיטיב לתארם, בצורה מופלאה….
יהודים מצפון אפריקה הגיעו לירושלים
הד המזרח- יום שישי, 19 בנובמבר 1948
מאת י.בן-אמיתי
והנה הם עמנו. יהודים מיהדות יקרה ומפוארת, עתיקת־יומין וברוכת־מעשים לרוח ישראל סבא וגילוי אוצרותיו הרוחניים. יהודים ממארוקו, טוניס, אלג׳יר וטריפולי.
ראיתים כאן בשכונה החדשה — הרמב״ם, (המושבה הגרמנית לשעבר). מהם עודם בבתי- מלון ומהם בבתי-עולים בעיר. רובם ככולם בעלי- משפחה. ראיתים בחוצות ירושלים מחייכים ונהנים. ״בתוך עמי אנכי יושבת״ — זו הרגשתם.. בלא ריטון ובלא תלונה סובלים הם ייסורי ההתאקלמות בארץ ובעיר הקודש. מקבלים באהבה את התלאות וחבלי הקליטה ומצפים בסבלנות להתגשמות מטרתם: להרגיש כבני ירושלים ולהוות חלק בתי נפרד מתושביה.
ואוהבי־עבודה הם. כולם בעלי מקצוע. אלא שגם לזה דרוש זמן כדי להקלט בארצנו ובעירנו. חייט שידע יפה לתפור גלימות ארוכות במרוקו, סנדלר מומחה לתפור נעליים לרגליהם של בני טריפולי וכדומה צריכים לעבור תקופה חדשה ללמוד המקצוע בארץ הזאת. ואינם מתלוננים. אינם מואסים בישום עבודה ונענים לכל דרישה של ״הלשכה הכללית״.
בבקורי ב״לשכה״ בירושלים פגשתיו. בחור גבה־קומה ומשכיל. יליד פאס הוא. ככל חבריו יודע הוא צרפתית וערבית במבטא מרוקני. ימים נמצא בארץ ושלשה ימים בירושלים.
בתשובה לשאלותי אמר: מאושר אני להיות בירושלים. ,כמה מקנאים בי אחי ואחיותי, כל אלפי היהודים שנשארו עדיין שם. כחצי-מיליון יהודים חיים עוד בצפון אפריקה. ובשורת ״מדינת ישראל״ הרנינה לבות כולם. מקטנם ועד גדולם. ומאז, יותר מאשר תמיד, נטלה שלוותם מהם. מאז — זכרו יומם ולילה: ״ובגויים ההם לא תרגיע״. לא חיכו הרבה. קמו ומכרו כל אשיר להם. ועתה יושבים אחינו בצפון אפריקה על מזוודותיהם המעטות. צרורות דלים של מטלטלים הכרחיים שיירו לעצמם ומצפים ליום הנכסף: יום מעליה ארצה.
ומכאן ואילך אמסור הדברים כדברי אותו בחור שדיבר עמי בפרוזדור ״לשכת העבודה הכללית״ :
— אתה עתונאי, טוב ויפה שהנך מתעניין בנו. לא רבים כמוך שישאלונו: כיצד אתם מרגישים ומה חסר לכם. אכן, חביבי׳ מטפלים בנו מיום עלותנו על אניית העולים, ועד הגיענו לחופי המולדת. גם כאן נמשך הטיפול. חיים במחנה- עולים. עוברים לעיר זו או אחרת ומקבלים שיכון, ״ציוד ראשון״ ודירה ומזון לכל זמן שהנך בלא עבודה. טיפול מאורגן ומעודד.
אולם׳ אולי תהא אתה שליח של כל העולים החדשים מצפון אפריקה ותהיה לנו לפה ? כאמור, חודש ימים הייתי במחנה עולים בפרדס חנה. מטעם משרד העלייה הופקדו מדריכים מיוחדים שם. צעירים חרוצים וטובים. אלא — גבוהות המחיצות בינינו: אין אנחנו מבינים איש שפת רעהו. הם, המדריכים, דוברים עברית או אידיש. אין מי מהם שידע ערבית או צרפתית להסביר לנו הטעון הסבר, לשיח עמו דאגותינו היום־יומיית וכו׳. וכל התכנית התרבותית — באידיש. כל יום יומיים הרצאה או הצגה באידיש. לנו, עולי צפון אפריקה, היתה הרצאה אחת במשך כל שלשים הימים שהייתי במחנה.
והוא הדבר כאן, בלשכת העבודה הכללית בירושלים. טוב שנזדמן לנו ידידנו זה המתרגם דברי באזניך. אך זה שרושם אותנו, שמטפל בני בסידור בעבודה, בשיכון וכי׳ איני מבין את שפתנו.
דומה לנו, בבואנו למשרדים אלה שאין בהם מי שעמו נוכל לדבר בפשטות ״כדבר איש אל רעהו״, שיבין לרוחנו ובקי במנהגינו שה״אירופיים״ מביטים עליני ״מלמעלה למטה״. ודאי, בלא כוונה תחילה. אך במשרדי העולים שבמחנות, בערים ובמושבות, בלשכות העבודה וכדומה צריך שיושיבו כאלה שיכירונו וידעו משהו על מוצאנו ואורח חיינו.
דוגמה אחת לי עתה: רובם ככולם של אנשינו. העולים מצפון אמריקה׳ קשורים במסורת ישראל המושרשת בלבנו. לכן דרישתנו ממוסדות השלטון בישראל: ישלחונו לכל מקום שירצו. את נפשנו ניתן להגן על המולדת. אך באשר לנשים — ״כל כבודה בת מלך פנימה״. לא ייעשה כן במקומנו להוציא נשים לגיוס. הן תשארנה בבתיהן. חדשה היא נימה זו בעיניהם כאן, אן צריך שיבינוה.
בכלל אתה שואל ? — אנו שבעי רצון. לא יעברו ימים רבים ונשלוט בשפה העברית החביבה ובעברנו ברחוב לא יצביעו עלינו: ״הנה עולים חדשים״. בני ירושלים נהא — ועל זה גאוותנו.
עד כאן דבריו. בדברו על גדולי היהדות במקומו כיום הזכיר שלשה: רבי מאיר בן ישראל, חבר בית דין הרבנות, רבי יהודה בן דנן, ור׳ יוסף בנאים. האחרון שלח כתבי יד שלו לירושלים ובה הדפים את ספרו ״שם הגדולים״. (מי יתן ולמדו נוהג זה, להדפיס ספרים עבריים בירושלים דוקא, יהודי ארצות אחרות בכלל ויהודי מדינת ישראל בפרט).
מאות עולים חדשים מצפון אפריקה נוספו לירושלים עירנו. ברכתנו להם: ״יישוב טוב״ ונעודדם בתשומת לב למשאלותיהם, בנכונותנו לסייע להם ולהקל עליהם את חבלי התאקלמותם בתוכנו.
הד המזרח 26 נובמבר 1948 ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ
אין חדש תחת השמש….עולמו כמנהגו נוהג…
הד המזרח 26 נובמבר 1948
ועד העדה הספרדית על הרכב בתי המשפט בארץ
ועד העדה הספרדית פנה במחאה אל שר המשפטים במדינת ישראל על ש״בית הדין העליון לצדק מרכב כיום משופמים ללא כל נציגות לצבור הספרדי כולו, המהוה קרוב לרבע הישוב העברי בא״י״ במחאה הודגש ששום ספרדי איני נושא משרה אחראית של נשיא בבתי המשפט המחוזיים בת״א, חיפה וירושלים ושאין אף שופט ספרדי בירושלים שלמעלה ממחצית האוכלוסיה שלה שייכת לצבור הזה.
על מחאה זו באה תשובתו של כב׳ שר המשפטים כי ״במנוי שופטים ועובדים ממשלתיים בכלל, הקריטריון הקובע הוא התאמתו של המועמד למשרה מבחינת כשרו ומדותיו״ כב׳ שר המשפטים מונה במכתבו שורה של מנויים שנעשו לאנשים המשתייכים לעדת הספרדים.
בתשובה על מכתבו של כב' שר המשפטים מציין ועד העדה הספרדית בירושלים כי מחוץ למר אליהו משה מני ומר דוד ממן, לא נתמנו שופטים ספרדים חדשים עם הקמת מדינת ישראל. ועובדה זו משמשת הוכחה לעצם הטענה, בו בזמן שמספר השופטים הלא ספרדים אשר נתמנו מחדש רב יותר. לפי הרגשתנו, — נאמר בהמשך המכתב של ועד העדה הספרדית — הכשרתו של השופט היא הקובעת, אם מתלוית אליה ידיעה אישית של מנהיגי הצבור, שיחידים ממנו באים להשפט בפניו. ידיעה זו במסורת הצבור מנהגיו, ארחותיו והלך רוחו, היא המסייעת לשופט לשפוט בצדק. אין זה סוד כי השופטים בירושלים מתקשים לעתים קרובות מאד גם מפאת חוסר ידיעת שפות, שהנשפטים נזקקים להן, ושופטים אלה נאלצים להסתייע בכלי שני.
ועד העדה חוזר איפוא על תביעתו לתת נציגות הולמת ומכובדת בבית הדין העליון לצדק, בבתי המשפט המחוזיים וכן בבתי משפט השלום.
Le Mossad – Michek Knafo-Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain Simha Aharoni
Le Vrai Visage du Judaïsme Marocain
Simha Aharoni
Simha Aharoni est né en Palestine en 1933. Diplômé de Sciences politiques et de culture française de l'Université Bar-Ilan. Colonel de réserve, il a rempli divers postes de commandement dans l'armée de l'Air. Envoyé en mission par le Mossad en France et au Maroc dans les années 1961-1965; correspondant militaire du journal Hatsofé dont il fut aussi le directeur. Depuis 1978, il collabore aux Yédiot Aharonot. Auteur d'une étude sur la sortie des juifs du Maroc dans le cadre de l'opération Yakhine. Lauréat du Prix Ben-Tsvi pour cette étude.
Voici la traduction d'un article qu'il a publié dans le journal Yédiotle 12 octobre 1981.
De toute la polémique qui s'est développée ces derniers temps sur les écarts sociaux, c'est le judaïsme marocain qui en est sorti perdant, son image écornée, causant une grande injustice aux dizaines de milliers de ses membres montés en Israël. Cela est le fait que, tous les participants à la discussion sur la discrimination et les tensions inter-communautaires ont abordé le sujet, considérant l'ensemble des olim du Maroc en une seule masse, une seule famille avec un dénominateur commun. Or, il n'y a pas de plus grande erreur que cela.
Quelques 170.000 juifs vivaient au Maroc quand a commencé, le 28.11.1961, la Alyah de masse dans le cadre de l'opération Yakhine, dispersés dans les 14 districts du pays. Des grandes villes comme Rabat, Casablanca, Marrakech, Fès, Meknès et Tanger – jusqu'aux petits villages isolés dans le sud du pays, aux frontières du Sahara et dans les régions de Ksar-Souk et Ouarzazat et jusqu'à la frontière mauritanienne.
Il est naturel que les grandes distances entre les agglomérations et les difficultés de communication avec les grands centres aient créé des écarts sociologiques entre les communautés. Nombreux étaient les juifs des grandes villes qui avaient absorbé la culture française qui avait dominé le pays jusqu'en 1956. Pour nombre d'entre eux, la langue française était la langue de tous les jours, et leurs enfants étaient éduqués dans les écoles françaises, ce qui n'était pas le lot habituel des habitants des villages éloignés. Mais ils avaient un dénominateur commun: l'attachement à la tradition et la nostalgie de Sion. Ni les distances ni les barrières de la culture occidentale n'y pouvaient rien.
Dans les petits villages, distants de centaines de kilomètres des grands centres juifs, nombreux étaient ceux qui savaient l'hébreu ou plus exactement la langue sacrée, et entretenaient leur correspondance en arabe en caractères hébraïques. Contrairement à ce qui a été écrit récemment, ils étaient pénétrés de culture juive qu'ils avaient préservée pendant les siècles, la transmettant de père en fils.
Quand a commencé la grande Alyah, il fut décidé d'évacuer d'abord les habitants des petits villages, dans les régions d'Oujda, Agadir, Ksar-Souk et Ouarzazat. Un des objectifs recherchés était de réduire en priorité la dispersion de la population juive vers les centres. De grands efforts furent donc déployés dans cette direction bien que le nombres de juifs de ces villages ne dépassait pas les 8% de la population juive globale. L'opération était complexe, ne serait-ce qu'en raison des problèmes de transport et de mauvaises routes afin d'arriver au port de sortie, mais tous ceux qui y ont participé sont revenus profondément marqués par leur rencontre avec eux.
Le pays des rêves
Comme par exemple cette rencontre au village d'Amizmiz, en plein désert, non loin de la frontière mauritanienne. Les 231 habitants du village avaient accueilli avec émotion les deux jeunes arrivés aux premières heures de la matinée, en cette journée de printemps, après avoir parcouru à pied les 25 kilomètres qui séparaient la route praticable au village. Ceux-ci leur ont fait savoir qu'ils étaient venus pour les emmener au pays dont ils avaient rêvé toute leur vie. Très émus ces gens simples n'ont pu s’empêcher de pleurer. Huit heures plus tard, tous les juifs du village, vieillards et enfants, entamaient la grande marche vers Israël les sifré Torah dans les bras, laissant derrière eux leurs champs et leurs biens, et un monde de souvenirs et de légendes.
Ils n'ont pas abandonné leurs vieux, leurs parents ni les ont placés dans des asiles – comme il est habituel dans la culture occidentale – mais les tenaient par la main, le petit-fils soutenant le grand-père. Le même spectacle s'est reproduit dans les 59 villages évacués la même année, réduisant progressivement la dispersion juive aux seules villes. Aujourd'hui ils sont parmi nous dans les nouveaux villages édifiés dans le sud du pays.
Ces impressions devaient revenir sur elles-mêmes, après que le centre de gravité de l'opération se soit concentré sur les grandes villes. Là aussi brûlait le feu de l'amour de Sion. Là aussi était ancrée une culture juive authentique – à côté de la culture française; là aussi le respect dû aux anciens était resté vivace, ainsi que celui dû au chef de la communauté, au père et à la mère. Ils étaient prêts à laisser tout derrière eux: travail, magasin, bureau, biens, propriétés pour arriver au pays de leur rêve. Mais ils n'étaient pas disposés à laisser derrière eux les vieux et les déshérités, dans l'esprit de la maxime de la tradition juive qui veut que "nous montions avec nos jeunes et nos vieux". C'est justement alors que devait se lever dans l'Etat d'Israël "civilisé" une grande protestation: pourquoi admet-on l'arrivée des vieux et des aveugles? Et des juifs cultivés, imbus de culture occidentale, demandaient d'effectuer une sélection. Est-ce là la "culture" que prônent aujourd'hui ces belles âmes qui cherchent les raisons de la discrimination chez les olim et non en eux-mêmes?
La protestation "civilisée", provenant d'Israël, cette "sélection" qui devait boulverser jusqu'au tréfonds de leur âme tous ceux qui s'occupaient de la Alyah des juifs, sans choquer le moins du monde aucun des habitants de Sion – ashkénazes comme sépharades – qui ont continué à vaquer à leurs occupations comme s'il ne s'était rien passé. Nos hommes sur le terrain, eux, ne pouvaient réagir, ils ne pouvaient expliquer combien l'amour du prochain, qui caractérise les juifs du Maroc, est cent fois supérieure à la froide culture occidentale prête, pour sa convenance, à barrer la voie des vieux qui se dirigent vers Eretz-Israël! Et les familles, riches comme pauvres, sont montées en Israël avec leurs vieux parents, en dépit des difficultés et des souffrances. Et de fait pour chaque 24,6 olim venant du Maroc, il n'y avait seulement qu'un parent-vieux dépendant.
פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.חיים מלכא
פרק רביעי – משרד הבריאות והסלקציה.
בנובמבר 1951, עת החליטו הנהלת הסוכנות וממשלת ישראל, באמצעות ה " מוסד לתיאום ", על מדיניות סלקטיבית בעלייה מצפון אפריקה, התחלקה סלקציה זו לשניים : סלקציה סוציאלית וסלקציה רפואית.
עד יוני 1952 היה ביצוע הסלקציה הרפואית באחריות מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, שכללה שם מחלקה רפואית : במרוקו – באחריותו של ד"ר שניצר, ובתוניסיה – באחריותו של ד"ר טייב. גם מחלקת העלייה בפריס כללה מחלקה רפואית, שפיקחה על כל הנושא הרפואי בצפון אפריקה, ובראשה עמד ד"ר אונגר.
תפקידי המחלקה הרפואית במרוקו ובתוניסיה היו בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה ; וטיפול רפואי במועמדים שהוחלט להעלותם ארצה. הקריטריונים הרפואיים להגבלת עולים נקבעו על ידי המחלקה הרפואית של משרד העלייה והבריאות.
הבדיקות והטיפול הרפואי במועמדים לעלייה ממרוקו בוצעו על ידי רופאי אוז"ה, בבתי חולים או במרפאות צרפתיות, על ידי רופאים פרטיים, המימון לבדיקות ולטיפולים ניתן מחציתו מהג'וינט, ומחציתו מתקציב מחלקת העלייה של הסוכנות. הערתי אלי פילו – ואנוכי אחד מאלה ש " טופלו : כביכול על ידי מרפאה אוז"ה הזכורה לי לשמצה. מאוד סקרן לראות או לפגוש את הרופא המנוול שפקד על הטיפול שלי שם במרוקו. אם הוא חי, שירגיש את מה שעברתי, ואם הוא איננו בחיים, שיתהפך בקברו עד סוף הדורות – עד כאן הערתי אלי פילו.
את האישור לכשירותם של העולים מבחינה רפואית היה צריך לתת הרופא האמון במרוקו. עליו הוטל לוודא כי המועמד כשיר לעלייה מבחינה רפואית, ואז היה חותם על כרטיס העולה של המועמד. לא ניתן היה להעלות יהודי ארצה ממרוקו ללא חתימת הרופא האמון.
בשנת 1951 מונה ד"ר שיבא לתפקיד המנהל הכללי של משרד הבריאות, ויוסף בורג – לשר העלייה והבריאות בממשלת ישראל.
ד"ר שיבא פעל רבות למניעת עליית יהודי צפון אפריקה לא רק מטעמים רפואיים, אלא אף תורשתיים, כפי שכתבה עליו רות בונדי בספרה "שיבא רופא לכל אדם :
"יוספטל רצה להגביל את העלייה רק מטעמים רפואיים, ואילו ד"ר שיבא רצה להגביל את העלייה גם בנימוקים תורשתיים, וטען שיש להיזהר מ "עלייה חופשית", הוא חשש לעתידו של העם אם שיעור הפגועים בו בגוף ובנפש יהיה גדול. לחיזוק טענתו הסתמך שיבא על סטיבנסון מגדולי הגנטיקאים של אנגליה, אשר הוכיח כי סקוטלנד ירדה מגדולתה משום שלא דאגה לשמור על כוח האדם האינטלקטואלי שלה.
על כן עשה ד"ר שיבא ככל יכולתו ובמלוא עוצמתו כדי למנוע את עליית יהודי צפון אפריקה לארץ. כך זרע את זרעי הפורענות של מדיניות משרד הבריאות לחמש השנים הבאות – עד 1956, עת נסגרו שערי מרוקו. גם ד"ר בטיש, שהחליפו באפריל 1953, המשיך במדיניות קודמו. בינואר 1952 יצא ד"ר שיבא לסיור בצפון אפריקה, ובדין וחשבון על ביקורו הוא כותב :
יהדות צפון אפריקה בלבד בשום פנים לא תבנה את ארץ ישראל מחמת התנאים בהם הם חיים. יש לכן הכרח לגוון את העלייה והדרכים לכך עדיין אינן סתומות….ובאחרונה יסולח לי אם חרגתי מרפואה : קשה להשלים עם השפל כי אין הכרח בו, זו מחלה שאפשר למנוע אותה ועוד אפשר.
במילים אחרות, אין להעלות את יהודי צפון אפריקה, שכן היא מהווה מחלה, שאפשר למנוע אותה על ידי מניעת עלייתה.
העברת הסמכות הרפואית בצפון אפריקה למשרד הבריאות.
על מנת לממש את תוכניתו – מניעת העלייה מצפון אפריקה – שם לו ד"ר שיבא למטרה להוציא את האחריות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה, ולהעבירה לסמכותו של משרד הבריאות של ממשלת ישראל.
סמכותי ודומיננטי, השפיע ד"ר שיבא על ראש הממשלה, דוד בן גוריון, ועל האנשים החזקים בהנהלת הסוכנות, לוי אשכול וגיורא יוספטל, שדעותיהם על יהדות צפון אפריקה היו קרובות לדעתו. הוא התלונן בפניהם כי מחלקת העלייה של הסוכנות אינה עושה עבודתה נאמנה. אין היא מקפידה בסלקציה הרפואית בצפון אפריקה, ולכם "מסתננים" לארץ חולים רבים. כתוצאה מכך קורס משרד הבריאות תחת העומס, ואינו יכול לטפל בנושאים שבאחריותו. תמותת התינוקות גדלה ; מוסדות מלב"ן – מוסד לטיפול בעולים נחשלים – מלאים, ותקציב משרד הבריאות מתכלה. והוא מסכם : "וכי במה אנו גרועים יותר מהיישוב הנמצא בקזבלנקה"
ד"ר שיבא ניסה אפוא לתלות את כל תחלואי משרד הבריאות על כתפי העולים מצפון אפריקה. עם זאת סביר להניח שידע, כי בתקופת העלייה ההמונית 1948 – 1951 עלו משם רק 45.248 עולים מתוך 686.739 עולים, כלומר 6.5% בלבד מכלל העלייה. מה עוד שכבר משנת 1950 הייתה העלייה מצפון אפריקה סלקטיבית. הוא גם ידע שרוב החולים המאושפזים במלב"ן הגיעו ממזרח אירופה. דווקא. למשל : בחודש מרץ 1952 הגיעו לארץ שמונה חולים עם שחפת פתוחה : שבעה מרומניה, ואחד מברזיל.
אולם ד"ר שיבא לא בחל בשום אמצעי על מנת להשיג את מטרתו. מספר על כך ראש מחלקת העלייה, יצחק רפאל :
" ד"ר שיבא נקט בכל דרך להעברת האחריות הרפואית ממחלקת העלייה בצפון אפריקה למשרד הבריאות הממשלתית, והפעיל לחץ על בן גוריון תוך תיאורים קשים על המצב הרפואי במחנות. באחת הישיבות ב "מוסד לתיאום" תלו בחדר הישיבות תמונות זוועה ממחנות העולים בארץ, בצירוף דיאגראמות של מחלות ושל זקני, תערוכת צילומים מתוכננת היטב, על חוסר מים, שירותים סניטריים ירדים, אוהלים קרועים, ילדים ותינוקות מלוכלכים ומוזנחים. ד"ר שיבא הרצה בפתיחת הישיבה על המצב הקשה ועל הסכנות לעתיד, על זיהום מים אפשרי, על בילהרציה צפויה ועוד, ובן גוריון פנה אלי ושאל : " מה תגיד אתה רפאל ? ואני אמרתי : " אשיב לך בישיבה הבאה ". ואכן לקראת הישיבה תלינו בחדר הישיבות תמונות זוועה מהמללאח מכפרי הדרום ומגטו טהרן, תמונות של ילדים יהודים שהם מוזנחים, מלוכלכים לבושי קרועים, וליד התמונות דיאגרמות של אחוז התמותה ותוחלת החיים בכל ארץ וארץ, ואז אמרתי בישיבה : " עלינו להכריע כאן או שם ".
לבסוף ניצח ד"ר שיבא שמערכה זו : הנהלת הסוכנות ו "המוסד לתיאום" החליטו להעביר את הסמכות הרפואית בצפון אפריקה מידי מחלקת העלייה – לידי משרד הבריאות. ביוני 1952 נחתם זיכרון דברים בין שני מוסדות הללו, ובו נכתב :
1 – מחלקת העלייה מתחייבת לפעול בשטח בריאות העולים לפי הוראת משרד הבריאות אף עולה לא יעלה בניגוד להוראות אלה.
2 – משרד הבריאות יעבד כללי בדיקה רפואית של המועמדים לעלייה, לפיהם יפעילו הרופאים.
3 – משרד הבריאות ישלח רופאיו לכל מקום לפי הצורך, או יסמיך רופאים אשר כבר נמצאים בחו"ל.
4 – כל עולה צריך לקבל אישורו של רופא משרד הבריאות ובלי זה לא יעלה. ( חוויתי זאת על בשרי – אלי פילו )
5 – ניהול ריכוזי הריפוי מבחינה אדמיניסטרטיבית, הסכמים עם גורמים אחרים כגון הג'וינט, אוז"ה ועוד, בידי מחלקת העלייה, תוך שיתופם המלא של רופאי משרד הבריאות בכל העניינים המקצועיים.
אגב לראשונה פעל אפוא משרד הבריאות של ממשלת ישראל בארץ ערבית, שאינה מקיימת אתה יחסים דיפלומטיים……..
באפריל 1952 נשלח ד"ר פ' מוסברג, רופא של משרד הבריאות, למרוקו ולאלג'יריה להכנת סקירה על מצב הבריאותי שם. בדו"ח שהכין, המופנה לד"ר שיבא, כותב ד"ר מוסברג :
משרד הבריאות אינו צריך להסתפק רק בביקורת רפואית לעלייה, אלא להירתם למאמץ כולל. לשלוח רופאים מומחים מהארץ להקים מרכזים רפואיים ולטפל בצורה אינטנסיבית ושקטה בשיתוף עם כל המוסדות והג'וינט על מנת להכשיר עלייה זו שהיא הפוטנציאל הגדול של עם ישראל.
בתחתית הדין וחשבון של ד"ר מוסברג, הוסיף ד"ר שיבא בכתב ידו את המשפטים הבאים :
את המועמדים לעלייה יש להכשיר לא רק מבחינה גופנית, אלא גם רוחנית במשך תקופה של עד שנה במקומותיהם, ורק אז הם יהוו חומר מתאים להיקלט בארץ ללא סכנה.
מעניין ממתי עוסק משרד הבריאות בהכשרה רוחנית ? והמבין יבין
הספרייה הפרטית של אלי פילו-השואה בעיני מחמוד עבאס-דוקטור אדי כהן ופייר לביא
השואה בעיני מחמוד עבאס
לקט מתורגם וערוך מספרו
דוקטור אדי כהן ופייר לביא
בשנת 1983 שהה מחמוד עבאם במוסקבה וחיבר את עבודת הדוקטורט שלו. עבודה זו נכללה בספרו, ״הפנים האחרות: הקשרים החשאיים בין הנאציזם לציונות", שיצא לאור במהדורה ראשונה ברבת עמון בשנת 1984. בספר זה מכחיש מחמוד עבאס את השואה כפי שהייתה ומנסה להוכיח לכאורה את הקשר בין ראשי הציונות לבין הנאצים.
החיבור הזה בין מחמוד עבאס לבין הק.ג.ב., והעובדה שספרו שימש ועדיין משמש כשופר תעמולה נגד מדינת ישראל והציונות, מעלה שאלה חשובה ־ האם הק.ג.ב. עצמו הזין את מחמוד עבאס בחומרים לספרו ודאג לממן במשך שנים את התעמולה הפלסטינית נגד מדינת ישראל?
לאור העובדה כי שקרים אלה, כחלק ממסע הסתה בינלאומי, מקעקע את זכות קיומה של מדינת ישראל וקיומו של העם היהודי בכלל, לקחו על עצמם דוקטור אדי כהן ופייר לביא להוציא לאור את מכלול דבריו של מחמוד עבאס כפי שמופיעים בספרו.
ד״ר אדי כהן הנו מזרחן וחוקר, יליד לבנון, בעל תואר דוקטור בלימודי מזרח התיכון מאוניברסיטת בר-אילן וידיר פורום קדם למזרחנות והסברה, עמותה רשומה העוסקת בהסברה בשפה הערבית, ונלחמת באנטישמיות ובהכחשת שואה בעולם הערבי.