עמרם-בן דיוואן-מעיין-עדן-ואזאן-הילולה-מרוקו


ד"ר דן אלבו – "תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן". -מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ד"ר דן אלבו

"תפיסת הצדיק בארבע זְכִירוֹת לרבנו עד"ן".

המלוב"ן בנסים רבי עמרם בן דיוואן

מתוך: "ברית – כתב העת הדו-לשוני של יהודי מרוקו" בעריכת אשר כנפו

ויקטור טרנר (1920-1983 ,Victor Ttumer) ראה בעלייה לרגל תופעה בעלת סממנים של טקס מעבר. העלייה לרגל נעשית מחוץ למסגרת המשפחה, הקהילה והמדינה, כך שגם החוקים של מסגרות אלה אינם חלים עליה. לטענת טרנר, בעת העלייה לרגל, מטשטשים הבדלי המעמדות בין המשתתפים, הלבוש של כולם אחיד או דומה בין עולי הרגל, ואף לא ניתן להבחין בין כהן לבין אדם פשוט. עולה הרגל ניצב מול רצף של אובייקטים קדושים, ומשתתף בפעילויות סמליות, שלפי אמונתו יעילים בשינוי מצבו הפנימי ולעתים גם החיצוני. בספרו טרנר, מרהיב את המסגרת האנליטית של ואן גנפ, שלפיה ההתנהלות הטקסית מורכבת מתהליך בן שלושה שלבים: התנתקות משטף הפעילויות היומיומיות; מעבר דרך מצב לימינלי אל עולם טקסי – המרוחק מהמושגים היומיומיים של חלל וזמן – שבמסגרתו זוכים המבנים היומיומיים של החיים לפיתוח ולקריאת תיגר כאחד; וכניסה מחדש אל עולם היומיום. בשלב הלימינלי מתרחשת הדרמה החשובה מכול, זו הנוגעת בנורמות היומיומיות באמצעות ביצוע של פעולות הופכיות מבחינה חברתית והופכיות מבחינה טקסית. אי לכך, נקודת המוצא של טרנר שוללת מכול וכול את אחת המוסכמות המרכזיות הדומיננטית באנתרופולוגיה החברתית-תרבותית בכלל, ובפרט באנתרופולוגיה הבריטית אשר על ברכיה התחנך – הכוונה להנחה בדבר אופיים הצייתני של בני האדם.

הערת המחבר: לימינליות (מהמילה הלטינית ״לימן״, שפירושה ״מפתן״. בעברית: ספיות, liminality (from the (”a threshold״ Latin word Ilmen, meaning״ היא מושג בתחום האנתרופולוגיה של הדת המציין את השלב השני של טקס על פי התאוריות של ארנולד ון־גנפ, ויקטור טרנר ואחרים.

על פי טרנר, קברי הצדיקים הפופולריים והחשובים ביותר נמצאים מחוץ ליישובים האורבניים הגדולים, יש היררכיה של מקומות קדושים ובה לרוב – מקום הנמצא בתוך או נמצא קרוב לעיר גדולה יהיה בעל קדושה פחותה מאשר מקום הנמצא רחוק מהבית ושעל עולה הרגל, לעשות מסע ממושך אליו ולהתנסות בקשיים בדרכו אל אותו מקום. קשיי המסע מעצימים את הקדושה. קברו-ציונו של רבי עמרם בן דיוואן עונה על תפיסה זו של ויקטור טרנר. היותו מרוחק מכל יישוב "באמצע שומקום", בין שמיים וארץ, הפכה את העלייה אליו למסע שאינו רק גיאוגרפי, למסע סוציולוגי המוציא את עולה הרגל מסמכותה והשגחתה היום יומית של קהילתו, מסמכותו של רב הקהילה או בית הדין של הקהילה, ומהשגחת קהל המתפללים של בית הכנסת, שבו הוא מתפלל. העלייה לרגל הפכה גם, למסע פסיכולוגי ורוחני בלב עולי הרגל. לימינליות-ספיות, פירושו עמידה על הסף- בזמן ההילולה על ציון הצדיק, גברים ונשים התערבבו בניגוד להפרדה בבית הכנסת, עשירים ועניים, למדנים, רבנים גדולים ועמי ארצות, חולים במחלות מדבקות, נכים ובריאים. שבירת הספים והמחיצות המעמדיות, המגדריות והחברתיות, לתפיסתו של טרנר יצרה הוויה לימנלית, שהקלה על חריגה מסדר החיים הרגיל, התעלות רוחנית ואמונה בנסים ובנפלאות. טרנר ורעייתו אדית רואים בעלייה לרגל רגע של שחרור חלקי מאילוצי הסדר ההברתי הרוטיני-החילוני-השגרתי ומאילוצי המצוות של המנגנון "הכנסייתי" (הממסד הרבני במקרה היהודי). זה, לדעתם, משתקף בהגדלת הקשר של עולה הרגל לדת שלו, לגרעין המהותי של אמונתו, לעתים קרובות בהתנגדות פנאטית לדתות אחרות. זה מסביר לדעתו את המעבר של עולי רגל מסוימים לעבר מסע הצלב ולעבר הג'יהאד (1978: 9). כמיעוט בגלות, ייתכן והיהודים על פי תפיסה זו, חיזקו והעצימו את זהותם היהודית, והעלו חומות מוצקות בזכות חוויית העלייה לרגל וההילולה בינם והרוב המוסלמי. ההתעלות הרוחנית יצרה תחושת בידול מובהקת יותר מבחינה תודעתית בין היהודי וסביבתו הגויית. ואפילו אולי גם תחושת חוזקה ועוצמה ביחס לרוב המוסלמי המתנכל, בזבות הגנתו של הצדיק.

על כוחה של התפילה על קברי צדיקים ועל יכולתה לבטל גזרות אנו לומדים במסכת סוטה, אמר ר' חמא בר חנינא: מפני מה נסתתר קברו של משה מעיני בשר ודם? מפני שגלוי וידוע לפני הקב״ה שעתיד ביהמ״ק להיחרב ולהגלות את ישראל מארצם, שמא יבואו לקבורתו של משה באותה שעה ויעמדו בבכייה ויתחננו למשה ויאמרו לו: משה רבנו, עמוד בתפילה בעדנו! ועומד משה ומבטל את הגזרה, מפני שחביבים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם. בבבא מציעא מצאנו סיפור מופלא על כוחה של התפילה לשנות סדרי עולם, שאילו שלושת האבות ירבו תפילה יחד יבוא המשיח: אליהו הווה שכיח במתיבתא דרבי. יומא חד, ריש ירחא הוה, נגה ליה ולא אתא. א״ל: מאי טעמא נגה ליה למר? אמר ליה: אדאוקימנא לאברהם ומשינא ידיה ומצלי ומגנינא ליה, וכן ליצחק, וכן ליעקב. – ולוקמינהו בהדי הדדי? סברי תקפי ברחמי, ומייתי ליה למשיח בלא זמניה." בתקופת התלמוד נהגו לצאת להתפלל על קברות: "למה יוצאין לבית הקברות? פליגי בה רבי לוי בר חמא ורבי חנינא. חד אמר: הרי אנו חשובין לפניך כמתים, וחד אמר: כדי שיבקשו עלינו מתים רחמים."

ב. תפיסת הצדיק כרופא ומרפא

האמונה בכוחו של צדיק להתפלל לרפואתו של חולה מקורה בחומש, למראה חוליה של מרים בצרעת וְהִנֵּה מִרְיָם מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג; במלים ספורות מתפלל משה באופן ספונטני: "אל נא רפא נא לה" ( במדבר, י״ב, י״ג), והיא נרפאת. יש המפרשים את המילים ויתרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ כתנועות חריגות וביטוי פיזיולוגי-רפואי לעמידה על סף הפלה ותפילת יצחק ותפילת רבקה, מושיעות אותה. בגמרא חנינא בן דוסא מתואר בהקשרים נסיים: בתפילתו לבורא עולם, היה האל מרפא את החולים, ברכתו גרמה לקורות עץ קצרות של אישה עניה, להספיק לבניית בית שלם ולחומץ בו הודלקו נרות השבת של בתו להפוך לשמן. אמרו על רבי חנינא בן דוסא, כי זכותו עמדה לכל בני דורו, כמו שדרשו: "ונשוא פנים (ישעיה ג:ד) – זה שנושאין פנים לדורו בעבורו למעלה, כגון רבי חנינא בן דוסא".רבי חנינא בן דוסא התפלל על חולים, ממגוון סיפורי הנסים המצויים בירושלמי ובבבלי עולה דמות של בעל סגולות רפוי שנטעו בו בזכות התקבלות תפילותיו בשמים. בזכות אותה סגולת התקבלות רבים בקשוהו שיתפלל עליהם . "אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת אמרו לו מנין אתה יודע אמר להם אם שגורה תפילתי בפי יודע אני שהוא מקובל ואם לאו יודע אני שהוא מטורף" על סגולת תפילתו מסופר "אמרו עליו, על ר' חנינא בן דוסא שהיה מתפלל ונשכו ערוד ולא הפסיק הלכו תלמידיו ומצאוהו מת על פי חורו, אמרו אילו לאדם שנשכו ערוד- הפרא, חמור בר המצוי באסיה המרכזית -אילו לערוד שנשכו לבן דוסא." על אנושיותו של הצדיק בתפיסה היהודית ניתן ללמוד מהסיפור הבא: "מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים – וחיה."

על רבי עמרם בן דיוואן סופרו מאות סיפורי נסים. הרי אחד מעניין במיוחד המסופר על ידי עיתונאי ישראלי אשכנזי מעיתון חרות, שביקר בציון הצדיק בהילולה של שנת 1959, וזו לשונו"להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. להבה זו צריכה אך ללחך את אהד המאמינים, כדי, שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בשמחה עצמה נקשרו בידיהם וברגליהם ליד האש כדי להתחמם בחומה. אחד מקורבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי מדובר בילד לקוי במוחו. הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות. הביאו מחוסר ברירה את ילדם לווזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות.

וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולה. במקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי פלא (או קראו לזה ככל שתקראו) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דניס עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים, ששיתק את גופה מהמותניים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמה על רגליה וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש." (מרדכי לובלסקי, "חרות", יום שישי, 10 ביולי 1959 עמי 4) ארבע הקסידות מבטאות אמונה עתיקת יומין זו, בכוחו של הצדיק לרפא בזכות תפילה לאל על קברו.

ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו-עיתון "חרות" 10 ביולי 1959 – מרדכי לובלסקי

בעיתון חרות שיצא לאור בירושלים בין השנים 1948-1965 לא ברצף, שלח את כתבו מרדכי לובלסקי למרוקו, ומשם שלח כתבה אותה הוא מכנה "איגרת מקאזאבלנקה ב-10 ביולי 1959. הכתב ביקר בקברו של רבי עמרם בן דיוואן, שד"ר מחברון שנפטר בשליחותו השנייה במרוקו ושם הוא קבור. הכתב כותב שהיה עד לנס רפואי של ילדה, שהגיעה לקברו משותך בחלקה התחתון והחלה לצעוד על רגליה….
בהשראתו של ד"ר דן אלבו שציין את המקרה הזה במאמר אודות הצדיק, להלן הכתבה במלואה כפי שהופיעה בעיתון "חרות"….

ריפוי פלא על קברות רבני מרוקו

עיתון "חרות"

10 ביולי 1959

איגרת מקאזאבלנקה

מרדכי לובלסקי

מעשי ניסים הם בבחינת תופעה שבכל יום במרוקו. ואין לך בקשה ותהא בלתי־ סבירה ככל שתהא. שלא תזכה להיענות חיובית, בתנאי שהמבקש חרור אמונה איתנה באותו קדוש שלפניו הוא מפיל את תחינתי. מתוך יריעת עובדה זו עשיתי הכנות לעליה לרגל, הארוכה ומליאת החתחתים, לקאזאן,(צ"ל וואזאן) השוכנת מרתק כ־ 300 ק״מ מקאזאבלנקה כדי להשתתף בחגיגות ל״ג בעומר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן. רבי עמרם הוא המהולל ביותר מקרב הקדושים היהודים במארוקו, שמספרם מתקרב לשני מניינים. המוניטין שיצא לקדושים אלה, בריפוי חולים על ידי ניסים, היכו שורשים עמוקים בהיסטוריה של יהודי המקום.

כוחם והשפעתם של הרבנים הקדושים זכו לרחשי כבוד כה עמוקים מצד היהודים והלא יהודים כאחד, שהזכרת שמם בלבד מלווה  תמיד על ידי נשיקת היד הימנית, דבר המסמל את שיא ההערצה וההוקרה.

כמרוצת הזמן ומדי שנה מתווספים מקרים חרשים של ריפוי על ירי ניסים ונפלאות, עד שתהילתם של אפוטרופסים עליונים אלה של החולים והעניים נופלת רק מזו של האבות עצמם — הרי הם אברהם יצחק ויעקב. לא התפלאתי איפוא על דבריו של אחד, שאמר לי כי המשיח בכבודו ובעצמו היה נתקל בקשיים אילו ניסה לשכנע את יהודי מרוקו לבוא לירושלים, וזאת משום שהם היו  מציגים לו, תוך דאגה עמוקה, את השאלה : ״מי יחולל לנו ניסי ריפוי במקום החדש ?״

17000 עולי רגל

ברם, אותה שעה היו בעיות אלו רחוקות ממחשבותיהם של 17 אלפי עולי הרגל  האדוקים, שהצטרפתי אליהם בבית הקברות היהודי בוואזאן, מקום שם הובא למנוחות הרב הקדוש, רבי עמרם. לפני 190 שנה. למעלה משבוע ימים  לפני ההילולה כבר נהרו המוני מאמינים למקום עזוב זה בהביאם עמהם את נשותיהם ילדיהם ואף כלי בית ומטבחם.

כמה מהם הצליחו לתפוס עמדה של רווחה יחסית באחד ממאת החדרים — דמויי האורוות  שהוקמו במיוחד על ידי מאמין אסיר תודה מסביב לבית הקברות, כדי לאכסן את זרם האדם המציף מדי שנה מקום זה מתוך חיפוש אחרי ניסיס. באכסניות אחרות עולה הלינה כ־3000 פרנק ומעלה ללילה.

אחרים שהמזל לא האיר להם פנים, אולם שניחנו בראיית הנולד הביאו אהלים או שמיכות והקימו מאהל מסביב למצבות, ש הפך לעיר אהלים ממש והזכיר את מחנה בני ישראל במדבר

ככ״אלף לילה ולילה״

האוכלוסיה המקומית עמדה עד מהרה על התועלת שתוכל להפיק מתנועת־אדם זו. ולא עבר זמן רב עד שצצו במקום חנויות ודוכנים במספרים רבים, שהיקנו לנוף מראה של יריד מ,,אלף לילה ולילה״. ביריד זה אפשר לקנות הכל מכל כל. היו גם כאלה שהציעו למכור את חלקם בעולם הבא… בין הפרקמטיה השיגרתית, המוצעת מע ל דלפקי החנויות והדוכנים הללו אפשר למצוא נרות להדלקה על קברות הקדושים, גזרי ״העץ הקדוש״, הפועלים נגד עין הרע ומבטיחים חיים ארוכים ומלאי אושר, רגבי ״הסלע הקדוש" שבו נכרה קברו של רבי עמרם, שכל  המחזיקם בביתו מובטח נגד גנבים. היו שם גם בקבוקים מלאי ״מים קדושים״ לריפוי כל החליים — אח אלה אפשר לשלוח גם לידידים שאינם מסוגלים מפאת מחלתם  להשתתף במסע העלית לרגל. ואחרון אחרון — "כרטיסי דואר קדושים״, שבהם מוטבעת תמונת הקבר, ואשר אפשר לשאתם בארנק כקמע, או לשלחם לידידים וקרובים בחו״ל.

היה זה רק כאשר הגעתי לקבר עצמו,  שאינו אלא ערימת אבנים פשוטה, שהוברר לי אופייה האמיתי של החגיגה. כאן, מתחת לעץ זית, האמור להיות בן 250 שנה, ראיתי תהלוכה   ארוכה   של        חולים, בעלי

מום ועיוורים, חלשים ועקרים, חרשים  ואלמים, חולי רוח ומוכי נכפה, עשירים ועניים, צעירים וזקנים, כל אחד איתן  באמונתו בכוחות הריפוי הנפלאים של רבי עמרם וכל אחד מקווה לעזוב את המקום כשהוא בריא בגוף וברוח.

להבה אדומה פרצה מתוך ערימת האבנים, המסמנת את הקבר. החום שמפיקה אש זו אמור לחולל את עיקר הניסים, ניסים שקאזאן נתפרסמה בהם בכל רחבי מרוקו. להבה זו צריכה, אך ללחך אח אחד המאמינים׳ כדי שיירפא מכל מחלותיו. סביב תופת זו של אש רקדו המאמינים, התפללו ושרו, בעוד שהאחרים חלשים ברוחם או בגופם מכדי שיוכלו להשתתף בפולחן עצמו נקשרו  בידיהם וברגליהם ליד האש "להיצלות״ בה. אחר מקרבנות אלה היה נער כבן שבע, אשר כפי שנודע לי נולד לקוי במוחו.  הוריו, שהפעילו כל אמצעי ריפוי מקובל, מבלי שהדבר יביא לתוצאות הרצויות,  הביאו מחוסר ברירה את ילדם לקאזאן. אם אמנם נרפא הילד או שלא נרפא, דבר זה לא הצלחתי לגלות. וזאת משום שתשומת ליבי הופנתה לקטע אחר של ההילולא.  מקרה זה נתמזל מזלי והייתי עד לריפוי־פלא (או קראו לזה כבל שתקראו!) ממש. המדובר הוא בנערה בת 14, דנים עמור, ממרקש. ילדה זו לקתה בילדותה בשיתוק ילדים ששיתק את גופה מהמתנים ומטה. כאשר הצלחתי לפלס לי דרך בקרב הקהל החוגג של קרובים וידידים, ראיתי את דניס שהיא עומדת בכוחות עצמת על רגליה  וצועדת מספר צעדים הססניים, כשהיא  נתמכת מרחוק בידי הצופים, שעקבו אחרי המתרחש בחרדת קודש.

ברם, השפעתו של רבי עמרם אינה  מוגבלת לבני אדם בלבד. הוא משפיע גם על דוממים. כך למשל מספרת המסורת כי רבי עמרם האציל מרוחו גם על העץ העתיק העומד ליד הקבר. על אף הלהבה העצומה המודלקת מדי שנה בשנה לגובה של למעלה מעשרה מטרים לא נתלקחו מעולם ענפיו של העץ ואף לא ידוע על עלה שינבול  מחמת החום, אף שאפשר לראות בבהירות, כיצד שהאש חודרת מבעד לענפים יתר על כן, לדברי המסורת פורצים תכופות קילוחי מים עזים מבין אבני הקבר, מבלי שיכבו אה הלהבה.

לא פעם שומעים על כך, שעוורים  לחלוטין פקחו אה עיניהם, לאחר שהשתטחו על הקבר, ונשים, שהיו עקרוה משך שנים, נפתח רחמן לאחר ביקור במקום הקדוש.

הכביש עצמו, המתפתל למרחק של 45 ק״מ מדרך המלך קאזאבלנקה־טנג׳יר —  בואכה העיירה הרדומה קאזאן, מעיד כמאה עדים על הכוחות המסתוריים  הפועלים באיזור זה. כביש זה  הוקם במקום משעול־עזים שהוליך למקום לפני 43 שנים בלבד. היה זה ד״ר סאפי, צרפתי, שהקים את הכביש, לאחר שבתו אשר סבלה ממחלה חשוכת מרפא, שמיטב הרופאים באירופה לא הצליחו  להעלות לה ארוכה, ההלימה כליל לאחר ביקור קצר על קברו של רבי עמרם בן דיוואן.

בין אם מוכנים להאמין בניסים המתרחשים  במאה העשרים ובין אם לאו. דבר זה אינו מענייננו כרגע. ברם, ככל שהדבר נוגע לקאזאן, ישנה עוד עובדה הראויה לציון ואשר אפשר לכלול אותה בין שאר הניסים הרבים שנתחוללו כאן. על אף חוסר כל נוחיות סניטרית והתנאים הבלתי הגייגיים השוררים ב"עיר האהלים״, המוקמת כאן מדי שגה בשנה — מבלי לדבר כלל על סכנות ההדבקה מהחולים הנגועים מחלות מדבקות המבקרים במקום — אין מגיפות, שהן מנת חלקם ברגיל של מקומות  מאוכלסים בתנאים פרימיטיביים, פוקדות את האיזור הזה. וזאת על אף העובדה,  שלפעמים מתרכזים כאן, במקום צר ודחוס,  כ-40 אלף איש, אשה וילד.

אין ספק שדרושה אמונה איתנה. כדי  שריפוי על ידי ניסים זה יהיה בר־תוקף. ברם, היכן אפשר להעביר אה קו התיחום בין הטבעי לבין זה שמחוץ לדרך הטבע, דבר זה לא נדע כנראה לעולם.

סוף המאמר

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר