מורשת יהדות מרוקו

المقدمة في علم التأريج

وهي الجزء الأول من كتاب العبر وديوان المبتدأ

 والخبر في ايام العرب والعجم والبربر

تأليف عبد الرحمن ابن خلدون

היו שראו באבן ח׳לדון את מבשר ההשקפות של המאטריאליזם ההיסטורי. ואמנם אבן־ח׳לדון ומשנתו מצויות אצל אבן־ח׳לדון כמה מחשבות בתחום הכלכלי המזכירות את דבריהם של אבות הקומוניזם המודרני. החלק השני של ה׳מוקדימה׳ פותח במלים: ׳דע שההבדלים בין תנאי חייהם של קיבוצים אנושיים נובעים רק מן ההבדלים בדרכי הפרנסה שלהם׳. מארכס במבוא לספרו ׳ביקורת הכלכלה המדינית׳ כותב: ׳דרכי הייצור בחיים החומ­ריים הם הקובעים בדרך כלל את התהליכים החברתיים, המדיניים והרוחניים׳^.

גם בתורתו של אבן־ח׳לדון, כמו בתיאוריה הקומוניסטית, תקופת השפע חלה בעת ובעונה אחת עם התנוונותה של המדינה. אבן־ח׳לדון אף רואה בעבודה את מקורם של כל הכנסה וכל עושר. במקום אחד הוא אומר: ׳הרווחים הם ערך העבודה; אם העבודה מרובה, מתרבה הערך שהעובדים מפיקים ממנה, ובהכרח עולים רווחיהם. בפרק הראשון של החלק החמישי נידון רעיון זה בפרוטרוט. אך בניגוד למארכם ואנגלס, אין אבן־ח׳לדון משתית את כל תורתו החברתית על משנה כלכלית; יסוד השקפתו הוא סוציולוגי, והוא עוסק בבעיות כלכליות רק במידה מצומצמת, כשהן דרושות לדעתו להסברת תופעה חברתית. יתירה מזו: המשטר החברתי והכלכלי של תקופת אבן־ח׳לדון שונה כל כך מזה שבו צמחו ועליו ענו תורותיהם של מארכס ואנגלס, שאי־אפשר שתהא כאן הקבלה. מעמד־פועלים פרוליטארי – שהוא יסוד ותנאי מוקדם לתורת הקומוניזם – היה נעדר לחלוטין; וכן לא היה קיים ניגוד כדוגמת זה שבין הקיסר לאפיפיור, או שבין המדינה לכנסייה, ניגוד שטבע את חותמו על עיצוב החברה באירופה.

אבל אפשר שדברי אבן־ח׳לדון השפיעו במידת־מה על ניסוח מחשבתם של מארכס ואנגלס, לפחות מצדם ההיסטורי. סימון מעיר, כי ייתכן בהחלט שמארכס ואנגלס, שהיו מעוניינים בחידושי הספרות המקצועית במדעי החברה, ראו את התרגום הצרפתי של ה׳מוקדימה׳ מאת די־סלאן, שראה אור בשנות השישים של המאה שעברה; והוא מביא קטע זה מתוך מאמרו של אנגלס ׳לתולדות הנצרות הקדומה: ׳האיסלאם הוא דת הגזורה במיוחד לפי צורכיהם של בני המזרח, בייחוד של הערבים, כלומר של אוכלוסיה המורכבת מצד אחד מעירונים העוסקים במסחר ובמלאכה, ומצד אחר מבדווים נוודים. בהרכב זה טמון היסוד להתנגשות החוזרת ונשנית במחזוריות תקופתית: בני העיר מגיעים לעושר ולשפע, ומת­רשלים בשמירת ׳החוק׳. הבדווים, שהם עניים ומשום כך מחמירים במידות, מסתכלים בעושרם ובהנאותיהם של בני העיר בעיני קנאה ותאווה. אחרי־כן הם מתלכדים בהנהגתו של נביא או ׳מהדי׳, כדי לייסר את הכופרים, להחזיר ליושנה את העטרה של כיבוד החוק הטקסי והאמונה הנכונה, ולקבל כשכר על כך את אוצרותיהם של הכופרים. כעבור מאה שנים הם עומדים כמובן באותו מקום שבו עמדו אותם הכופרים; יש צורך בטיהור מחודש של האמונה, מהדי חדש מופיע, והמשחק מתחיל מחדש. כל אלה הן תנועות הנובעות מגורמים כלכליים, המוסוות כתנועות דתיות, אך גם כשהן נוחלות ניצחון, הן מקיימות את התנאים הכלכליים הקודמים בלי לנגוע בהן. הכול נשאר אפוא כמו שהיה, וההתנגשות נעשית מחזורית׳. – הדמיון בין דברים אלה, בתוכנם ובניסוחם, לבין דבריו של אבן־ח׳לדון, גדול במידה מפתיעה.

סיכומו של דבר: בכל אחת מן ההשוואות הללו — אותן שהובאו לעיל ואחרות שלא הובאו — יש שמץ של אמת; אין ספק שיש הקבלות מרובות בין רעיונותיו של אבן- ח׳לדון ובין רעיונותיהם של הרבה סוציולוגים, הוגים מדיניים וחוקרי היסטוריוגרא­פיה בזמן החדש. בזכות הקבלות אלו ובזכות הנימה המודרנית של רעיונות מרובים ב׳מוקדימה׳, עשוי הקורא לשכוח לפעמים, במרוצת קריאתו, שהדברים נכתבו במאה הארבע-עשרה. אולם כל תורה חברתית והיסטורית צומחת על רקע התקופה והתרבות של בעליה. תורתו של אבן־ח׳לדון אינה יוצאת מכלל זה. ממילא אין היא יכולה להיות מקבילה בשלימותה לתורות שצמחו על קרקע התרבות האירופית של המאות האחרונות. אפילו ׳מבשרת׳ שלהן אינה יכולה להיות, בגלל הבדלי־המהות העמוקים שבין תרבויות אלו.

ה׳מוקדימה׳ וסגנונה

ה׳מוקדימה׳ היא, כפי שכבר נזכר לעיל, חלקו הראשון של ספר בן שלושה חלקים. תחילה ביקש אבן־ח׳לדון לכתוב רק את תולדותיהם של עמי האיסלאם בארצות המגרב. בהדרגה נתברר לו, שלמען השלימות יש צורך להקדים לכך את תולדות הערבים ועמי האיסלאם בארצות האיסלאם המזרחי, וכן את תולדות העמים שקדמו להם, מראשית הבריאה. תוך כדי כך בשלו במחשבתו רעיונותיו על טיבו של מהלך ההיסטוריה והגורמים המשפיעים עליו. וכך נוצר הספר הגדול הקרוי ׳ספר הלקחים׳, שתוכנו ומבנהו מוסברים על־ידי המחבר עצמו בסוף ׳הקדמת המחבר׳(עמ׳ 6).

הכינוי ׳מוקדימה׳, המציין את החלק הראשון של ׳ספר הלקחים׳ בתוספת ההקדמה שבראשו, שהיא הקדמה לכל חלקיו של הספר – נתקבל כבר בימי חייו של אבן־ ח׳לדון, כפי שמעיד המחבר עצמו במקום אחד בדברו על ׳הפרק השלישי של אקדמות אלה׳. תרגום שם הספר ללשונות אירופה במלה ׳פרוליגומינה׳ שורשו בהגדרת טיבו של הספר על־ידי המזרחן הצרפתי גארסן די־טאסי שכינהו בשם ׳האקדמות ההיסטוריות של אבן־ח׳לדון׳, בהערה קצרה שפירסם בשנת 1824 על אודות כתב־יד של ה׳מוקדימה׳ בספרייה המלכותית בפאריס.

ספר ה׳אקדמות׳ כתוב בפרוזה פשוטה למדי, ללא גינוני סגנון וקישוטים מלאכו­תיים מאותו סוג שסופרים ערביים רבים נוטים להתגנדר בהם. אבן־ח׳לדון קיים בעניין זה מה שדרש בפרק הקרוי ׳שירה ופרוזה׳: 'דרך־סגנון זו של פרוזה מחורזת, מן הראוי לעקור אותה מן התכתובת הרשמית, כי היא עומדת בסתירה אליה. כל הסממנים האלה, כגון שנינות־הלשון, עירבוב שחוק בדברים של כובד־ראש, הרחבת הדיבור בתיאורים, הבאת משלים ודימויים וביטויים מושאלים – כל אלה מותרים בשירה, אך אין כל צורך בהם בדיבור ענייני. ואמנם כתב אבן־ח׳לדון את המוקדימה בסגנון ענייני וחופשי מכל כבלי־צורה; רק ההקדמה (עמודים 7-1 בתרגומנו) כתובה בפרוזה מחורזת, ואף כאן ניכרת הנטייה לדייק בהבעת המחשבה ולא לגבב מלים סתם.

סגנונו של אבן־ח׳לדון טבוע בחותם אישי מיוחד. הוא אינו נגרר אחרי מטבעות־לשון שגורים, מן השירה והפרוזה הערבית העשירה, שיש בהם לעתים קרובות כדי לפתות את הכותב לשעבד את הרעיון למטבע־הלשון, אלא הוא יוצר לו מטבעות־ לשון משלו. סגנונו – כך מגדיר גיבּ — ׳הוא מלא־חיים, ישיר, רבגוני, מלא דימויים מבריקים, חזק בביטוייו ושמח באמריו. זרם רעיונותיו המשתפך כמעיין המתגבר גולש אמנם לפעמים בבלבול נרגש, אך הוא מרוסן בדרך־כלל על־ידי מבנה־ פרוזה שיש בו קצב ערב, והכפוף למנגנון מדויק ומעודן של זיקות־הקבלה־ושיעבוד תחביריות. הוא מתבטא בהידור של ותיק ורגיל, וכל מלה זוכה בדיוק לאותה מידה של הדגשה שהטיעון מצריך'.

סגנון אישי ואימפולסיבי כגון זה גורם, שבמקומות רבים לא קל להבין את כוונתו של אבן־ח׳לדון. נדמה לי שאפשר לייחס את קשיי־הסגנון שבספרו לשלוש סיבות:

ראשית, המחבר לא ׳ערך׳ את ספרו. הוא הוסיף עליו, במשך 25 שנים מאז כתיבתו הראשונה, קטעים רבים (ר^, להלן בפרק על נוסח הספר), אך מעולם לא טרח לעבור עליו דרך־שיטה ובמגמה של עריכת הסגנון. אבן־ח׳לדון מרבה להשתמש במאמרים מוסגרים ובמשפטים משועבדים, ולעתים קרובות הוא מסתבך בצירופי־משפטים שאינם מסתיימים; במקומות רבים הוא משתמש בכינויי־זיקה בלי שיהא ברור לאיזו מלה במשפט הראשי הם מכוונים, באופן שאפשר להבין את הרעיון באופנים שונים ואף סותרים זה את זה.

סיפוריהם של שלושה מחנות עבודה של משטר וישי שמצאתי בארכיונים והעדויות הרלוונטיות היו מרשימים, אבל רציתי לראות את הדברים במו עיני. רציתי למצוא ראיות ממשיות חסינות־מהפרכה של הרקע הערבי לרדיפת היהודים האירופים. וכך, בשבוע הראשון של נובמבר 2003, נכנסנו אשתי, שני ילדינו ואני לתוך הלנדרובר שלנו ויצאנו מביתנו על חוף האוקיינוס האטלנטי ברבאט, בירת מרוקו, לחפש את השרידים הפיזיים של ברגנט ומחנות עבודה ועונשין אחרים בשולי הסהרה.

התחנה הראשונה שלנו היתה במרחק 550 קילומטר מזרחה – העיר אוז'דה, בירת המחוז המזרחית ביותר של מרוקו והתחנה האחרונה בדרך לאלג׳יריה. אוז׳דה היתה לפנים תחנת מסחר משגשגת על גבול מרוקו, שהתפארה בחנויות מהודרות ובבתי קפה מודרניים לאורך השדרות הצרפתיות הקולוניאליות שלה. עכשיו הגבול עם אלג׳יריה היה סגור, קורבן למתח ולחוסר האמון בין שתי המדינות, ובדומה להרבה עיירות וכפרים מרוקניים לאורך הגבול המזרחי, גם אוז׳דה ידעה ימים קשים. ספסרי השוק השחור שמכרו בנזין אלג׳ירי זול סיפקו רק טפטוף מהסחר חוצה הגבולות שהיה נהוג באזור בעבר.

בבוקר המחרת יצאנו לסייר בכביש היוצא מאוז׳דה דרומה, ומגיע לאחר 240 קילומטר לבּוּ עַרפָה. הכביש הזה עובר במקביל למסילת הרכבת המרוקנית המזרחית – CMO – שהיתה הקטע הצפוני של תוכנית הרכבת הטרנס־סהרית. רוב המסילה המזרחית נסללה אמנם בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים, אבל שלטונות וישי הקימו מחנות עבודת כפייה בתחנות לאורך הנתיב, והאסירים שישבו בהם תיקנו את המסילה, עבדו במכרות סמוכים וסיפקו שירותים לעבודות הסלילה של השלב הבא של הרכבת הטרנס־סהרית, דרומה משם, בדרך לעיר האלג׳ירית קולון־בשאר (שנקראת היום בשאר).

מהמחקר שערכתי ידעתי כי בנתיב הזה נמצאו גם כמה מאתרי העינויים הידועים־לשמצה של צפון אפריקה הצרפתית בתקופת המלחמה. לא היתה מפה להנחותני אליהם, רק מסמך בן שישים שנה של משרד החוץ הבריטי, שכותרתו ״יחס ברברי ליהודים ולזרים במרוקו״. נכללו בו סיפורים של חמישה יהודים פולנים ניצולים, שאנשי המודיעין הבריטי ראיינו בינואר 1943, חודשיים לאחר מבצע לפיד.

התחנה הראשונה שלנו, כשמונים קילומטר מדרום לאוז׳דה, היתה בֶרגֶנט, שהיתה גם התחנה הראשונה של הרכבת היורדת דרומה. לאחר שמרוקו קיבלה את עצמאותה ב־1956, הוסב שם העיירה לעין בֶּנִימָתַר, לציון המעיינות החמים שלה. אבל מקומיים רבים ממשיכים לקרוא לה בשמו של הקולונל הצרפתי שלפי האגדה, ״גילה״ את המעיינות. כלומר, הוא היה האירופי הראשון שחצה את המדבר ונתקל בהם.

בברגנט שכן מחנה העבודה היחיד שיועד ליהודים בלבד בימי משטר וישי בצפון אפריקה. בשלב מסוים דווח על 400 יהודים שנכלאו בו. נציג הצלב האדום הבינלאומי שביקר במחנה ביולי 1942, ספר 155, 90 אחוז מהם היו מתנדבים לצבא הצרפתי או מתנדבים ללגיון הזרים, כמו מורים טונדובסקי.

בתחנת דלק בקצה העיירה הרדומה, המונה כמה אלפי תושבים, שוחחנו עם מתדלק, ובמהרה הצטרף אלינו גבר פטפטן גבוה ורזה, בסוף העשור השלישי לחייו. לאחר שהסברתי שאני מחפש את האתר של מחנה הפועלים שעבדו במסילה במלחמת העולם השנייה, הוא סיפר לי ששמו עומר, שהוא עובד במועצה המקומית, ושהוא מכיר היטב את האתר. הוא הוסיף שאביו עבד כל חייו ברכבת. עומר הציע להצטרף ולעזור לנו. נעניתי להצעתו ויצאנו לדרך.

תחנתנו הראשונה היתה תחנת הרכבת הנטושה של ברגנט, שנראתה כמו תחנת רכבת כפרית בפרובנס שהוטלה לתוך הכפר המדברי הזה. כבר שנים שהיא אינה פעילה. הדלתות היו נעולות והחלונות מוגפים בקרשים. רכבות המשא שיצאו מהמכרות הקרובים לבו ערפה עברו דרך העיירה רק פעם בשבוע ולא היתה עוד תנועת נוסעים ראויה לשמה.

במשך השעה הבאה חיפשנו את אתר מחנה העבודה. בעדותם של היהודים מפולין נאמר כי המחנה שכן במרחק שמונה קילומטרים מהעיירה אך לא צוין באיזה כיוון. הקפנו את ברגנט בקשת של 270°, ובדרך חצינו שטח ברוחב חמישה עד עשרה קילומטרים; הנחנו שהמחנה לא היה בצפון, משום שזה עתה הגענו משם. לבסוף לא הצלחנו למצוא ראיות משכנעות לאתר. התאכזבנו אך לא הופתענו. המדבר הוא סביבה קשוחה, מקום טוב לקבורה של סוד. אפשר בהחלט שלא היה משהו קבוע שיוכל לשרוד שנים כה רבות. לפי עדותם של הניצולים היהודים מפולין:

המחנה היה מורכב מבורות שנחפרו בקרקע או בצלע הגבעה.

כל איש היה צריך לסדר לעצמו מחסה. כל מה שהם מצאו בבואם היו בורות שאדם אחד היה יכול לזחול לתוכם על הבטן. הם נאלצו לחפור מערות גדולות יותר בזמנם הפנוי.

אבל ברגנט גילתה בכל זאת כמה מסודותיה. במרחק קילומטר אחד מדרום מזרח לתחנת הרכבת, קרוב לבסיס הגבעות המשקיפות על העיירה, מצאנו שטח מוקף חומה שגודלו כארבעים על שישים מטר. עומר הסביר כי זה בית הקברות היהודי המקומי. בדומה לעשרות עיירות וכפרים ברחבי מרוקו, גם בברגנט ישבה לפנים קהילה יהודית תוססת, אבל קיומה פסק לפני שלושים או ארבעים שנה. מכיוון ששיערנו שהיהודים הספרדים של ברגנט דאגו לקבור את האשכנזים שבאו ממרחקים ומתו במחנה העבודה המקומי, החלטנו לחפש סימנים לכך בתוך חומות בית העלמין. אחר כך, כשבדקתי רישום מקוון של בתי הקברות היהודיים בעולם ולא מצאתי אזכור של בית העלמין בברגנט או בעין בנימתר, הבנתי כי היינו כנראה היהודים הראשונים שביקרו במקום הזה לאחר שנים רבות."

התיישבתי מאחורי ההגה ועומר תפס את מקומו לידי וניווט אותנו קדימה, קצת לכאן, קצת לשם. תמרנו עם רכב הארבע על ארבע מסביב לסלעים ודרך תעלות השקיה, עד שלא יכולנו עוד להמשיך. עזבנו אותו אפוא וחצינו ברגל גשר אבן קטן בדרך לכניסה הצרה אל בית הקברות. בפנים מצאנו מזבלה. הקברים חוללו בזה אחר זה, המצבות הוסרו, הושחתו, או רוסקו לערמת אבנים. צמר ומעיים של כבשים, שנותרו משחיטה, התגלגלו על חלקות הקברים. בפינה אחת, במקום שהקרקע נחפרה, הזדקר משהו מתוך העפר. היתה זו כנראה עצם־לסת של אדם.

בסך הכול מצאנו רק חמש מצבות שנותרו על תילן. המוקדמת מביניהן הוצבה ב־1939 והאחרונה ב־1961. רק אחת, של ילד בן שבע ושמו ז׳ורז' קטן שמת ב־15 בפברואר 1942, היתה מתקופת הפעילות של מחנה העבודה בברגנט. לא היה אפשר לברר אם בקברים המושחתים נטמנו עצמותיהם של אסירים יהודים מהמחנה. אולי כך היה, אך נבצר מאתנו לברר זאת. אבל כשעמדנו אחר כך בצילה של כנסייה צרפתית ישנה, שהצלב שלה עדיין עמד ללא פגע בראש הצריח עשרות שנים לאחר שהקתולי האחרון עזב את העיירה, היה ברור שאנשי עין בנימתר לא התייחסו באותה מידה של חסד לזיכרון היהודים של ברגנט.

הצרפתים לא היו טובים מהם. חמישה שבועות אחרי ביקורנו בברגנט ביקרתי את מוריס טונדובסקי, שהיה אז בן תשעים ושתיים ערני ומלא־חיים, בכפר גמלאים נעים באילפורד, פרבר של לונדון. הראיתי למורים תמונות של האתר והוא הראה לנו בגאווה תצלומים של עצמו במדי לגיונר מצוחצחים. אחר כך נתן לי מכתב שקיבל רק שמונה חודשים לפני כן ממשרד ההגנה הצרפתי. תמורת תשלום קטן, נאמר שם, תישלח אליו מדליית זיכרון שממתינה לו בפריז לציון שירותו בלגיון הזרים במלחמת העולם השנייה יותר משישים שנה קודם לכן. לא היתה במכתב הזה התייחסות לזמן ששהה בברגנט.

היהודים בקזבלנקה

מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20

אליעזר בשן

הוצאת אורות יהדות המגרב

089228444

לוד תשע"ח

פרופ׳ אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ושלושים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית, וארבעה עשר ספרים.

הספר עוסק בתולדות היהודים בעיר מראשית המאה הי״ט עד לשלהי המאה הכ'. שזורים בו פרקים על התפתחותה של העיר, מבנה הקהילה וההנהגה הרוחנית, המשפחה היהודית, החינוך, הכלכלה, הציונות, תקופת שתי מלחמות העולם והעליה הגדולה לארץ ישראל. כמו כן דן בהרחבה בפרשיות בתולדות הקהילה ובאישים בולטים מתוכה.

הספר מבוסס על מקורות עבריים מספרותם של החכמים, כרוניקות, תיאורי נוסעים אירופאים שביקרו במרוקו ורשמו יומנים או זכרונות; דיווחים של חברת ׳כל ישראל חברים׳ בפריס ו׳אגודת אחים' בלונדון, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וארכיון כי״ח בפריס, ועוד.

לספר נספחים ובו עשרות תעודות.

דבר המכללה האקדמית אשקלון

פרופ׳ אליעזר בשן, תלמידו המובהק של פרופ׳ חיים זאב הירשברג, חלוץ המחקר על יהדות צפון אפריקה, הקדיש רבות משנותיו לחקר יהדות מרוקו. הספר הזה הוא נדבך חשוב נוסף בהיכל ספריו על יהדות המגרב. ויהדות מרוקו בישראל ובעולם מוקירה אותו ומודה לו מאוד.

וזאת יש לומר: הספד לא היה עולה על מזבח/משב״ח הדפוס ללא עבודתו המסורה והמאומצת של הרב פרופ׳ משה עמאר. הוא נעתר בשמחה לפנייתנו לערוך את הספר עריכה יסודית, להתקינו לדפוס ולהוציאו לאור.

הנהלת המכללה מעריכה מאוד את מפעלו הכביר של המחבר ושולחת לו את ברכותיה. היא זוכרת לו לטובה את פעילותו המבורכת באסיפה הכללית של המכללה.

הבה נברך את פרופ׳ בשן, לרגל צאת ספרו: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, בבריאות הגוף ובשלוות הנפש.

בברכות נאמנות

פרופ^׳ שמעון שרביט

רקטור המכללה

פתח דבר

בספרו של מו״ר ח״ז הירשברג ז״ל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, שני כרכים, ירושלים תשכ״ה, הקדיש המחבר מעט מאד על היהודים בקזבלנקה, ושמה אינו מופיע במפתח המקומות לספר. הוא פרסם מאמרים על יהודי קזבלנקה, וכן בדו׳ח על סיורו בצפון אפריקה בשנת תשט״ו, שיצא לאור בתשי׳׳ז, הקדיש פרק על קזבלנקה בעמ׳ 175-185.

ספר זה בא להשלים את החסר, ומוקדש לזכרו. ככל הידוע לי, טרם נכתב חיבור מקיף על קהילת קזבלנקה מראשיתה עד זמננו. בספר זה הבאתי מקורות מדיווחים של תיירים, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם פורסמו עד עתה, נתונים סטאטיסטיים, וכן מקורות עבריים מהספרות הרבנית. תודתי נתונה לחברי שסייעו בידי: מאיר באום, אורי כלפה ז״ל, ליוסף שלזינגר.

אני מבקש להביע רגשי תודה והערכה לכל מי שסייע בהוצאת ספרי זה לאור: לפרופ׳ שלמה גרוסמן, נשיא המכללה האקדמית־אשקלון; לפרופ׳ שמעון שרביט, רקטור המכללה; לעו״ד ד״ר פנחס חלואה, מנכ״ל המכללה.

ומעל הכל, לידידי ורעי האהוב הרב פרופ׳ משה עמאר הי״ו שטרח ועמל רבות בעריכת הספר, להוציא דבר מתוקן מתחת ידו. הרב פרופ׳ משה עמאר תלמידי ורעי, עומד בראש מכון ״אורות יהדות המגרב״, והוא מומחה לפליאוגרפיה עברית של ימי הביניים; נמנה עם חוקריה הבכירים של אוניב׳ בר אילן במסגרת המכון לחקר יהדות המזרח, ומשמש גם כמרצה במכללה האקדמית באשקלון. היה מיוזמי הקמת בית המדרש ׳למרחב׳ שליד ׳ממזרח שמש׳ בירושלים, ונמנה עם המרצים בתחומי ההלכה ותולדות הפסיקה והפוסקים. ההדיר עשרות ספרים מכתבי יד ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותו. מכון ״אורות יהדות המגרב״ הוציא כמה ספרים פרי עטי, ועל כך תודתי העמוקה לרב פרופ׳ משה עמאר על הסכמתו לעמול על עריכת הספר שלפניכם.

בברכה ובהוקרה אליעזר בשן

ר׳ רפאל אנקאווה (1848־1935) כתב, שבעירו סלא, וגם ברבאט, ׳מנהג אבותינו׳ שכאשר שני יהודים מתקוטטים ומכים זה את זה ובאים לבית הדין, הדיין אומר להם ילכו לקבול על דינכם לפני שר העיר הלא המרשל על הגוים, ולא הייתי יודע על מה סמכו דייני ישראל לומר להם׳(׳פעמוני זהבי, סי׳ כו).

בית הדין לא היה רשאי לדון בדיני נפשות. ר׳ יוסף בירדוגו ממכנאס נשאל מה דינו של יהודי ששכר גוי להרוג ישראל והרגו. תשובתו היתה שיש למוסרו למלכות (׳דברי יוסף׳, חו״ם, סי׳ שפא). גם במקרה של ניאוף קבע החכם, שאם בית הדין אינו מסוגל לבצע את הענישות שהזוג ראוי להן, רשאים לעשות זאת על ידי גויים.

מעורבות הממשל: בדרך כלל לא התערבו השלטונות במינוים של הדיינים, אלא אם היתה מחלוקת שחייבה זאת. בסכסוך בין יעב״ץ ובין ר׳ יעקב מלכא בפאס בשנת ת״ץ(1730) לגבי כהונת אב בית הדין בפאס, הוציא הראשון צו מהשלטונות האוסר על בן מלכא לכהן בדיינות בפאס (טולידאנו, ׳אוצר גנזים׳, עמי 60־61). ואמנם החכם עזב את פאס ונדד לתיטואן שבה כיהן בתור אב בית דין.

ב־1863 ביקש ראש הווזירים אלטייב אלימאני מאברהם קורקוס במוגדור, שיתערב להבאת סכסוך משפטי בין שני יהודים בפני בית הדין.

לאחר פטירתו של ר׳ שמואל עמאר במכנאס היו חילוקי דעות בדבר התאמתו של בנו ר׳ שלום לכהונת דיין. הסולטאן חסן הראשון ביקש את חוות דעתם של חכמי פאס ב־1890, ואלה אישרו כי הוא ראוי לכהונה, והוא קיבל מינוי מהסולטאן הנ״ל, ומיורשו עבד אלעזיז הרביעי ב־1896.

מינויו של הרב מרדכי בן ג'ו(1825־1917) בתור הרב הראשי של קהילת טנגייר ב־1855 אושר על ידי המושל המקומי, הקאיד בן עבאם

הקהילה ותקנותיה

הקהילה היהודית היא גוף דמוקרטי עצמאי ששורשיו במסורת ארצישראלית קדומה, כפי שניתן ללמוד מהמקורות הדנים ב'בני העיר' וזכויותיהם להחליט על סדרי האזרחים בעיר ולכפות על המיעוט את החלטת רוב האזרחים (מגילה פרק ד, משנה א, תוספתא בבא מציעא, פרק יא, הלכה יב). בניגוד למקובל בקהילות המגורשים במזרח התיכון, לא ידוע במרוקו על אסיפות קהל שהשתתפו בהן כל שכבות הציבור, כולל העניים. במרוקו ייצגו את הקהילה ׳נכבדי הקהילות׳, ׳הגדולים בפורעי המם׳, ׳טובי העירי, ׳יחידי סגולה; ׳אנשי המעמדי ומהם נבחרה ההנהגה. היתה זו אוליגרכיה של אזרחים נכבדים.

החכמים נתנו לגיטימציה לתפישה, שרוב איכותי המתבטא בחוכמה ובממון עדיף על רוב כמותי. ר׳ משה בן דניאל טולידאנו מפאס (1724־1773) כותב, ש'מנהג הקהילות בקבלת הש״ץ היא על פי רוב פורעי המם או קריאי העדה אפילו יש פסול קורבה ביניהם׳(׳השמים החדשים׳, חו״ם, סי' קכו). החכמים התנגדו למשאל, והתנו תנאי שכל החלטה תתקבל תוך כדי דיון.

קהילות קשטיליה

מגורשי ספרד ארגנו את קהילותיהם במרוקו לפי הסדרים והתקנות שהיו נהוגים בקשטיליה. שנתיים אחרי הגירוש (רנ״ד 1494) כבר התקינו חכמי פאס תקנות, ובדורות הבאים הוסיפו עליהן, באישורם של הנגידים וטובי העיר. רוב הקהילות במרוקו קיבלו עליהן את המסורת הספרדית, ואת התקנות של פאס, חוץ מה'תושבים^, הוותיקים, בייחוד בתפילאלת וסביבתה שבדרום. גם במראכש היו משפחות שמסורת היתושבים^, נשמרה על ידיהן במשך דורות.

התקנות שתוקנו בפאם עד 1753 רוכזו על ידי ר׳ אברהם אנקאווא מסלא בספר ׳כרם חמר׳, ח״ב, ליוורנו תרל״א. אלה מבוססות על עותק שנכתב על ידי יעב״ץ בתנ״ח (1698) וכן על קיצור התקנות שכתב ר׳ רפאל בירדוגו(1747־1822) בספרו ׳תורות אמת', מכנאס תרצ״ט. גם בספרו של ר׳ אברהם קוריאט, ׳ברית אבות׳, ליוורנו תרכ״ב, דפים עח־פ, הודפסו תקנות.

במאה ה־19 נוספו תקנות חדשות. התקנות של קהילת מכנאס משנת תקי״א (1751) עד תרע״ז (1917) פורסמו בירושלים בתשנ״ו, ויש מהן הדומות לאלה שתוקנו בפאס. הקדומות ביניהן נכתבו בלאדינו ותורגמו לעברית. ׳תקנות טוליטולה׳(טולידו), שגם עליהן הסתמכו חכמי מרוקו, נזכרות על ידי הרא״ש (ר׳ אשר בן יחיאל 1250־1327) בתשובותיו, כלל נה.

התקנות מקיפות תחומי חיים שונים, כמו סדרי הדין, הנהגה, נגד פנייה לערכאות של גויים, איסור מכירת יין לנוכרים, מסים, צדקה לעניי העיר ולארץ־ישראל, חינוך, אישות, צניעות נשים, ירושה, הגבלת מותרות בסעודות, ביגוד ותכשיטים, הגנת הדייר, נגד משחקי קוביה, נעילת חנויות בערב שבת ועוד.

קהילות פאם, מכנאס וצפרו

בין חכמי פאס ומכנאם היה שיתוף פעולה בקשר לתקנות. למשל, בתקנה שתוקנה על ידי חכמי פאס בשנת תצ״ב (1732) התבקשו חכמי מכנאס להסכים עמהם. חכמי פאם אישרו בתרנ״ה (1895) את התקנה של חכמי מכנאס בדבר הטלת גבילה על מצרכים (׳תקנות מכנאס׳, מסי גו). שבעים תקנות של קהילת צפרו בין השנים שפ״ב־תשי״ג(1622־1953) פורסמו על ידי הרב דוד עובדיה(׳קהלת צפרו׳, ירושלים תשל״ה).

הלגיטימיות ההלכתית של התקנות: חכמי ספרד ואשכנז בימי הביניים נתנו את האישור ההלכתי לתקנות. הרמב״ם כתב:

בית הדין הגדול בירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל. ועליהן הבטיחה התורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך (דברים יז, 11)… ואחד דברים שעשאום סייג לתורה לפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות. כל אחד ואחד מאלו השלשה דברים מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה. הרי הוא אומר על פי התורה אשר יורוך אלו התקנות והגזירות והמנהגות שיורו בהם לרבים כדי לחוק הרת ולתקן העולם. (הלכות ממרים, פרק א, הלכות א־ב) המושג ׳תיקון העולם׳ מובנו האינטרס הציבורי.

הרשב״א (ר׳ שלמה בן אדרת, ברצלונה 1235־1310) אימץ הלכה זו ויישם אותה ־'זכותו של הקהל להתקין תקנות:

שורת הדין בהסכמת בני המדינה (העיר) כל שהרוב מסכימין ומתקנין ומקבלין עליהם אין משגיחין לדברי היחיד שרוב כל העיר ועיר אצל יחידיהם הם כבית דין הגדול אצל כל ישראל ואם גזרו הם גזירתם קיימת והעובר ענוש ייענש. (שו"ת רשב״א, חייה, סי׳ קכו)

כיון שלא היה בימיו בית דין גדול, הרי לקהילה היתה אותה סמכות, ואם רוב יחידי הקהילה החליטו להתקין תקנה, היא חייבה את המיעוט כאילו היתה זו החלטה של בית הדין הגדול.

במקורות אחרים משווים חכמים את תקנת הקהילות לאלו של הגאונים או של הנשיא.

חכמי אשכנז שקדמו לרשב״א נתנו לגיטימציה לתקנות הקהל בדיני ממונות, בהסתמך על הכלל התלמודי ׳הפקר בית דין הפקר׳. כך פסק רבינו גרשום (בערך 965־1020) בהקשר של תקנת הקהילות, כי בניגוד לדין התלמוד (בבא קמא, קיד, ע״א), מי שמוצא רכוש שאבד כתוצאה מטביעת ספינה חייב להחזירו לבעלים. אף על פי שהתורה זיכתה לו שהפקר בית דין הפקר, ואם תאמר כי אמרינן(מתי אנו אומרים) הפקר בית דין הפקר כגון שמאי והלל, אבל האידנא(עתה) לא, ליכא למימר הכי(אין לומר כך) דתנו רבנן וישלח ה׳ את ירובעל ואת בדן… ללמד שאפילו קל שבקלים ונתמנה פרנס על הציבור, הרי הוא כאביר שבאבירים(ראש השנה, כה, ע״ב).

הלכך מה שעשו הקהלות גזרתם גזרה. (תשובות רבינו גרשום, מהדי אידלברג, סי׳ סז)

חכמי מרוקו קיבלו את עמדות החכמים שקדמו להם, וקבעו שמותר לשנות הלכה לפי שעה בדיני ממונות.

פתגמים-יעל לזמי

פיה מפיק מרגליות

זוהאר תא טאח מן פמהא

ספר פתגמים מהווה עוד נדבך לשימור מורשת יהדות מרוקו… במלאכה סזיפית זו עסקה ד"ר יעל לזמי ובעמל רב אספי מפיה של אמה הי"ו, אוסף פתגמים מדהים שמעשיר את מורשת יהדות מרוקו…ועל כך אנו מודים לה…
כולנו חיים בעולם של פתגמים וסיפורי עם כמו ד"ר לזמי, אך לא כולנו יודעים לתעד ולשמר את זה…זה אולי המסר העקרי שמעבירה לנו יעל בספרה הנהדר "זוהאר תא טאח מן פמהא", פיה מפיק מרגליות

16- "אוררילו צ'או-יוריךּ אלט'למא [כמו צלמות]

תרגום – הראה לו אור – הוא יראה לך חושך. הסבר – אסור להראות לבעל או לילד את כל הטוב שבך אחרת הם ינצלו זאת לרעה. למשל: אם את טובה עם בעלך הוא חושב שאת בידיים שלו ויעשה בך מה שהוא רוצה. אז לבעלך תראי חושך כדי שהוא יחפש אצלך את האור.

17. "אחטבּ אל חטבּ מא חדדו רטבּ"

תרגום – חטוב העצים בעודם רטובים

הסבר – מתכוונים לילדים שיש לחנך אותם כל עוד הם צעירים.

כמו הכה בברזל בעודו חם.

18- "אַח' קלבּי –פסוק דלל (קינה) – אח' קלבי – מוּרַאדי נְכּוויכּ בּ-מסאמר דְל חדיד חתא י'תעוו'זו, נעמלכּ פ-סנדוק ונסדד עליכּ ונלוחכּ אל בחר וידוז'ו עליךּ אַל מואז"

תרגום – אוי ליבי אוי ליבי רוצה אני לשרוף אותך עם מסמרי פלדה עד שיתעקמו. אשים אותך בתוך קופסה, אסגור אותך ואשלח אותך על פני הים שיבואו גלים ויעלו עליך.

הסבר – שלא אקח עוד ללב.

19- "אח'           רית אל-ח'וואן יעללקוה"

תרגום- סוף הגנב- [ש]יתלו אותו

20.  ״אייואא די-רכּבּ לקסבּה, קולולו יז'יךּ מבּרוךּ לעוואד"

תרגום – יאללה, מי שרוכב על קני הסוף תגיד לו – מזל טוב [שיהיה לך סוס בעתיד] על הסוס. לקסבה = קני הסוף.

הסבר – ילדים היו נוהגים לקחת קסבה [קנה] בשתי ידיים, לרכוב עליו ולצעוק ״דיה סוסה״.

הקשר – אומרים על מישהו שאת מדברת אליו והוא לא מוכן לשמוע. הוא עושה מה שהוא רוצה, גם אם מעירים לו שהמעשה מזיק לו, או יזיק לו בעתיד. שוב מעירים לו והוא לא מוכן לשמוע לדרך הנכונה, שוב. כשמבינים שהוא לא ישתנה אומרים לו: שתהיה לך ברכה ותזכה אפילו לסוס. שהרי בן אדם שעושה שטויות ולא חוזר מהן, אז יאללה תגיד לו מזל טוב. גם ככה הוא לא שומע אז שיפול לאן שהוא רוצה.

21.  ״אייר תרפד אל-קמח בל עייאר״

תרגום – [חודש] אייר הרם חיטה במרדעת [במידה].

הסבר – בחודש אייר קוצרים את הקמה.

22.  ״אילא אוצל אל כּתף על אל כּתף-רד בּאלךּ אל תתלפא

תרגום – אם הגיעה הכתף [של הבת / הבן] מעל הכתף [של האם / האב] – היזהרי / היזהר [לטעות] מהטעות.

הסבר – הפתגם נאמר על הבנות והאמהות. אם הגיעה הכתף לגובה כתף האם יש להיזהר במילים. מילה של הבת שווה למילת האם

פרק ראשון

קזבלנקה מראשיתה

קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.

William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.

הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.

הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.

הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.

הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873

נציגים של מדינות זרות

בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865

בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.

היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:

Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)

האוכלוסיה הנוצרית

תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.

מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט

ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:

אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות  מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.

קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט

הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.

מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.

אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.

משה  עובדיה

ר' מסעוד די אבילה ואיגרות שליחותו

מטעם כוללות ק"ק המערביים בירושלים

לפורטוגל ולאמריקה הלטינית( 1906 )

פעמים 146-147

באיגרות שד"רים נוספות קשר הכולל את השד"ר לאחד מבני משפחתו שהיה ידוע לציבור הרחב, כדי להעצים את ייחוס השד"ר, מן הסתם בניסיון להגביר את האמון בו בקרב התורמים ולהניעם לתרום סכום גדול ככל האפשר עבור הכולל. מבחינת טווח השנים נראה שהכולל הגזים בייחוס מסעוד לאליעזר כאשר כתב 'נכד ונין', שכן מסעוד יצא לשליחות בשנת 1906 ,145 שנים לאחר פטירת אליעזר, וההיגיון אומר שהיה צאצא רחוק יותר. גם באיגרות השליחות של די אבילה נכתב כי היה 'וחתנא דבי נשיאה מע']לת[ הרב הכולל עט"ר [עטרת ראשנו] מורינו הרב צוף דב"ש [דוד בן שמעון[ זלה"ה [זיכרונו לחיי העולם הבא]'. מסתבר שגם הייחוס – על ידי נישואים – לרדב"ש, מייסד הכולל, עשוי היה לדעת מנהיגי הכולל לקדם את שליחותו של השד"ר.

איגרות השד"ר מסעוד די אבילה

גילוי האיגרות

לצורך מחקריי בעשור האחרון על ההיסטוריה החברתית–הכלכלית של היהודים המערביים בארבע ערי הקודש נפגשתי עם חלק ממשפחות המערביים בירושלים. כך נפגשתי עם הגב' נעמי די אבילה, רעייתו של אהרן וכלתו של יצחק די אבילה, והיא העבירה לידיי אוסף פרטי של משפחת די אבילה, ליתר דיוק את אוספו הפרטי של יצחק די אבילה (1888-1978 ,) נכדו של הרדב"ש ובנם של רבקה ומסעוד די אבילה. יצחק נמנה עם מנהיגי העדה המערבית בירושלים בתקופת השלטון הבריטי ובעשורים הראשונים למדינת ישראל. האוסף כולל שתי תיקיות. באחת מכתבים משנות השישים והשבעים של המאה העשרים העוסקים בהנצחה של חללי מערכות ישראל במסגרת 'יד לבנים' בירושלים, שיצחק היה פעיל בו לאחר שבנו אשר מסעוד נפל במלחמת השחרור, ורשימות של חללי מלחמת ששת הימים בירושלים; כתובה של כולל המערביים ללא ציון שמות וכתבה בצרפתית ואנגלית על אודות הרב אליעזר די אבילה. בתיקייה השנייה, שנכתב עליה 'מערבים', נשמרה תכתובת של יצחק עם ועד עדת הספרדים בירושלים ועם ועד עדת המערבים בירושלים משנות הארבעים עד שנות השבעים של המאה העשרים, תכתובת שנגעה לפעילותו כחבר בוועד העדה המערבית ולמאמציו לשמר מבנים בשכונת מחנה–ישראל ולהנציח את סבו הרדב"ש, וכל זאת כדי לשמר את מורשת העדה המערבית. בתיקייה נמצאו גם כתבות בענייני עיזבון בליליוס; תקנות הנציגות הארצית של היהודים הספרדים בארץ–ישראל משנת תש"ז; חיבור משנת תשי"ז מאת יצחק מולכו על הרב יהודה בן שמואל ביבאס; כתבה על העדה המערבית שפורסמה ב–1 באפריל 1933 בעיתון 'ל'אווניר אילוסטרה' (L' Avenir Illustré )שיצא לאור במרוקו, ובה תמונה של חברי ועד העדה המערבית וביניהם יצחק; הזמנות לאירועים שונים; מכתבים מגופים שנזקקו לתרומות, כמו 'עזרת חולים עממית' ו'מושב זקנים וזקנות לעדת הבוכרים', וקבלות על תרומות. מלבד התיקיות הללו נמצאו באוסף מכתבים שכתבו זה לזה יצחק ובנו אשר מסעוד ותמונות כלליות ומשפחתיות. לאוסף חשיבות רבה לחקר הביוגרפיה של דמויות ציבוריות ופועלן ולחקר המערביים בירושלים ותרומתם ליישוב היהודי ולמדינת ישראל.

בתיקיית 'המערבים' נמצאו גם שתי איגרות שליחות של מסעוד די אבילה, האחת בעברית (להלן איגרת 1) והשנייה, משנת תרס"ו (1906) בעברית ובתרגום לספרדית (להלן איגרת 2) אברהם אלמאליח, ששימש נשיא העדה  המערבית, תרם לארכיון העיר ירושלים תצלום של איגרת שליחות נוספת של די אבילה מאותה שנה (להלן איגרת 3)
חשיבות פרסום האגרות

פרסום האיגרות, מקור ראשוני שטרם נודע במחקר, חשוב מכמה סיבות. יש באיגרות ידיעות היסטוריות על המצב החברתי–הכלכלי של עדת המערביים בתחילת המאה העשרים, על קשרי הכולל עם קהילות יהודיות בתפוצות, על מנהיגי העדה, על המשך קיומו של מוסד השליחות במאה העשרים ועל נתיבי השליחות ומידע ביוגרפי על אודות השד"ר. פרסום האיגרות יוסיף נדבך להיסטוריוגרפיה של אחת העדות הדומיננטיות בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית.

גודלן ומצבן הפיזי של האיגרות

האיגרות כתובות בכתבים שונים: כתב רש"י, מעט כתב רהוט(קורסיווי) וכתב מרובע, הן מתחילות להתבלות בצדיהן.

האיגרת הראשונה כתובה בעמוד הראשון מבין ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 29×23 ס"מ. האיגרת השנייה כתובה בשניים מתוך ארבעה עמודים ללא מספור, ומידות הדף 30×20 ס"מ, והאיגרת בספרדית  כתובה בעמוד הראשון ובחלקו העליון של העמוד השני מתוך ארבעה עמודים, ומידות הדף זהות, 30×20 ס"מ. דף התצלום מידותיו 29.50×23.50 ס"מ.

לשון וסגנון באיגרות

האיגרות נכתבו עברית ושולבה בה מעט ארמית, בחותמות של חלק מחברי הכולל יש מעט ערבית, ובראש אחת האיגרות יש כתובת בצרפתית. באיגרת המתורגמת לספרדית יש שילוב של השפה הספרדית והלאדינו, וייתכן שמי שכתב את האיגרת היה בתהליך של רה–היספניזציה, רה–קסטילייניזציה, של הלאדינו, אך עדיין יש בלשונו מספר מבנים תחביריים האופייניים ללאדינו. יש באיגרת זו מילים השאולות מעברית וערבית, ושנכתבו באותיות לטיניות, כמו , גלות ,Galuth )נדבה -,Nedabá הנביא – Hanabí,  כולל  Colel, saliah שליח, ו- Ascarie מס העסכריה, והשם מרוקו נכתב בה בצורה המקובלת בצרפתית Maroc.

סגנון האיגרות דומה לזה של מקצת האיגרות שנכתבו מטעם כוללים אחרים בירושלים בזמנן, ויש בהן מידע על מטרות השליחות, על השד"ר וייחוסו ועל העזרה לירושלים. האיגרות משובצות מליצות, קטעי פסוקים מהמקרא וקטעי משפטים מספרות חז"ל – ולעתים הפך הכותב מילים בטקסט המשובץ מלשון יחיד לרבים או להפך – ואין בהן גודש של ראשי תיבות, דבר שהיה אופייני לאיגרות שנשלחו לצפון אפריקה.

מטרות השליחות

באיגרות של די אבילה פורטו כמקובל מטרות שליחותו לפורטוגל ולארצות אמריקה הלטינית דוברות הספרדית והפורטוגלית: איסוף כספים השייכים לכולל מקופות ומהקדשים בארצות השליחות וייסוד קופות חדשות, כל זאת לשם תמיכה וחיזוק לבני עדת המערביים בירושלים. על פי האמור באיגרות העזרה שהייתה נחוצה לעדה כללה: תרומות לעניים לצורך קניית מזון ופחמים לימי החורף, תמיכה בתלמידי חכמים, באלמנות וביתומים, במורי התלמוד תורה, באורחים מזדמנים, ביולדות ובחולים חסרי ישע, עזרה כספית לחתנים וכלות, מימון קבורת עניים, מתן מצרכים לחג הפסח ועזרה בתשלום שכר דירה למערביים שלא יכלו לעמוד בדמי השכירות. מלבד התיאורים השגרתיים הללו פירטו כותבי האיגרות שתי סיבות מרכזיות למצוקתם. האחת הייתה העלייה ממרוקו לירושלים עקב האנרכייה ששררה במרוקו בתקופתו של הסולטאן עַּבְד אלעַזִיז הרביעי, שעלה לשלטון בשנת 1894 ,בהיותו בן ארבע עשרה, והחזיק בו עד 1908 .ענייני המדינה נוהלו בתקופה זו על ידי ראש הווזירים, והממשל המרכזי נאלץ להתמודד עם מרידות שבטי ברברים, דבר שגרם לפגיעה קשה באוכלוסייה המקומית כולל התושבים היהודים. בנסיבות אלה היו שהחליטו לעלות לארץ–ישראל ולהתיישב בירושלים, וכתוצאה מכך גדל מספר המערביים בעיר מ–1750 ל–2000 נפש, והכולל נזקק לתרומות כדי לתמוך במהגרים החדשים. נוסף על כך יהודי מרוקו הפסיקו באותן שנים לתמוך במערביים בירושלים מפאת המצב הקשה ששרר בערי המערב הפנימי (מרוקו). ייתכן שלמצב הקשה גרמה בין היתר הבצורת בשנת 1904 ,שבעטייה הורה הסולטאן לחלק מזון גם לאוכלוסייה היהודית, כפי שרמזו אולי הכותבים באחת האיגרות בהסבירם מאחינו אשר בערי המערב הפנימי יע"א [יגן עליה אמן].

 הסיבה השנייה למצוקה הייתה כופר הגיוס עסכריה או בַּדַל עסכריה(שמשנת 1855 החליף למעשה את מס הגולגולת (גִ'זְיַה), ושמטרתו הייתה לפטור את הנתינים הלא–מוסלמים באימפריה העות'מאנית משירות צבאי, אף שלכאורה הושוו זכויותיהם. כותבי האיגרות התלוננו על קשיי הכולל לשלם מס זה: 'הצרה הגדולה הזאת מס הגולגולת כרגא [חַ'רַאג'] דמלכא [של המלך[ יר"ה [ירום הודו]'; 'ולכל לראש מוטל עלינו לשלם להממשלה [לממשלה] יר"ה מס הגולגולת'; 'על הצרה הגדולה מס המלך'. נראה מהאיגרות ששיעורו של מס זה, שנתפס בעיני הכותבים כמס גולגולת כפי שהכירוהו במרוקו, עלה, או שגדל באופן משמעותי מספר החייבים בו, והצורך לשלם שלושה עשר פרנק עבור כל מי שנזקק לפטור רוקן את קופת הכולל. משליחותו של שמעון חיים חרוש שהזכרתי לעיל למדים שהכולל התמודד עם תשלום מס זה גם בשנים העדה הספרדית, שהיה אמור לשלם את המס עבור המערביים.