מורשת יהדות מרוקו

היהודים בקזבלנקה

מראשית בנייתה מחדש ועד לשלהי המאה ה-20

אליעזר בשן

הוצאת אורות יהדות המגרב

089228444

לוד תשע"ח

פרופ׳ אליעזר בשן, חבר משואות יצחק, עוסק עשרות שנים בהוראה ובחקר תולדותיהם ותרבותם של היהודים בארצות המזרח ובצפון אפריקה. שימש כמרצה במחלקה לתולדות ישראל באוניברסיטת בר אילן. עבודתו המחקרית הניבה יבול רב – כמאה ושלושים מאמרים שפורסמו בכתבי עת שונים בעברית ובלועזית, וארבעה עשר ספרים.

הספר עוסק בתולדות היהודים בעיר מראשית המאה הי״ט עד לשלהי המאה הכ'. שזורים בו פרקים על התפתחותה של העיר, מבנה הקהילה וההנהגה הרוחנית, המשפחה היהודית, החינוך, הכלכלה, הציונות, תקופת שתי מלחמות העולם והעליה הגדולה לארץ ישראל. כמו כן דן בהרחבה בפרשיות בתולדות הקהילה ובאישים בולטים מתוכה.

הספר מבוסס על מקורות עבריים מספרותם של החכמים, כרוניקות, תיאורי נוסעים אירופאים שביקרו במרוקו ורשמו יומנים או זכרונות; דיווחים של חברת ׳כל ישראל חברים׳ בפריס ו׳אגודת אחים' בלונדון, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי וארכיון כי״ח בפריס, ועוד.

לספר נספחים ובו עשרות תעודות.

דבר המכללה האקדמית אשקלון

פרופ׳ אליעזר בשן, תלמידו המובהק של פרופ׳ חיים זאב הירשברג, חלוץ המחקר על יהדות צפון אפריקה, הקדיש רבות משנותיו לחקר יהדות מרוקו. הספר הזה הוא נדבך חשוב נוסף בהיכל ספריו על יהדות המגרב. ויהדות מרוקו בישראל ובעולם מוקירה אותו ומודה לו מאוד.

וזאת יש לומר: הספד לא היה עולה על מזבח/משב״ח הדפוס ללא עבודתו המסורה והמאומצת של הרב פרופ׳ משה עמאר. הוא נעתר בשמחה לפנייתנו לערוך את הספר עריכה יסודית, להתקינו לדפוס ולהוציאו לאור.

הנהלת המכללה מעריכה מאוד את מפעלו הכביר של המחבר ושולחת לו את ברכותיה. היא זוכרת לו לטובה את פעילותו המבורכת באסיפה הכללית של המכללה.

הבה נברך את פרופ׳ בשן, לרגל צאת ספרו: כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים, בבריאות הגוף ובשלוות הנפש.

בברכות נאמנות

פרופ^׳ שמעון שרביט

רקטור המכללה

פתח דבר

בספרו של מו״ר ח״ז הירשברג ז״ל, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, שני כרכים, ירושלים תשכ״ה, הקדיש המחבר מעט מאד על היהודים בקזבלנקה, ושמה אינו מופיע במפתח המקומות לספר. הוא פרסם מאמרים על יהודי קזבלנקה, וכן בדו׳ח על סיורו בצפון אפריקה בשנת תשט״ו, שיצא לאור בתשי׳׳ז, הקדיש פרק על קזבלנקה בעמ׳ 175-185.

ספר זה בא להשלים את החסר, ומוקדש לזכרו. ככל הידוע לי, טרם נכתב חיבור מקיף על קהילת קזבלנקה מראשיתה עד זמננו. בספר זה הבאתי מקורות מדיווחים של תיירים, תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי שטרם פורסמו עד עתה, נתונים סטאטיסטיים, וכן מקורות עבריים מהספרות הרבנית. תודתי נתונה לחברי שסייעו בידי: מאיר באום, אורי כלפה ז״ל, ליוסף שלזינגר.

אני מבקש להביע רגשי תודה והערכה לכל מי שסייע בהוצאת ספרי זה לאור: לפרופ׳ שלמה גרוסמן, נשיא המכללה האקדמית־אשקלון; לפרופ׳ שמעון שרביט, רקטור המכללה; לעו״ד ד״ר פנחס חלואה, מנכ״ל המכללה.

ומעל הכל, לידידי ורעי האהוב הרב פרופ׳ משה עמאר הי״ו שטרח ועמל רבות בעריכת הספר, להוציא דבר מתוקן מתחת ידו. הרב פרופ׳ משה עמאר תלמידי ורעי, עומד בראש מכון ״אורות יהדות המגרב״, והוא מומחה לפליאוגרפיה עברית של ימי הביניים; נמנה עם חוקריה הבכירים של אוניב׳ בר אילן במסגרת המכון לחקר יהדות המזרח, ומשמש גם כמרצה במכללה האקדמית באשקלון. היה מיוזמי הקמת בית המדרש ׳למרחב׳ שליד ׳ממזרח שמש׳ בירושלים, ונמנה עם המרצים בתחומי ההלכה ותולדות הפסיקה והפוסקים. ההדיר עשרות ספרים מכתבי יד ופרסם מחקרים ומאמרים רבים בתחומי התמחותו. מכון ״אורות יהדות המגרב״ הוציא כמה ספרים פרי עטי, ועל כך תודתי העמוקה לרב פרופ׳ משה עמאר על הסכמתו לעמול על עריכת הספר שלפניכם.

בברכה ובהוקרה אליעזר בשן

פרק ראשון

קזבלנקה מראשיתה

קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.

William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.

הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.

הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.

הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.

הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873

נציגים של מדינות זרות

בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865

בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.

היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:

Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)

האוכלוסיה הנוצרית

תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.

מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט

ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:

אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות  מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.

קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט

הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.

מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.

אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.

חוזה החסות – בין צרפת למלך מרוקו

כיבושה של מרוקו שהתחיל בשנת 1907, הוכר ע״י חוזים בינלאומיים בשנת 1912. ב-30 במרס 1912 נחתם בפאם הסכם חסות בין מרוקו לצרפת, ובו תשעה סעיפים, עליו חתם הסולטאן עבד אלחאפט׳. בין הפרטים של ההסכם: מרוקו תהיה עצמאית. צרפת והצרפתים רק מגינים על הארץ, עוזרים ומייעצים. ממשלת צרפת והסולטאן מסכימים שיש ליצור במרוקו משטר חדש, שכולל רפורמות אדמיניסטרטיביות ומשפטיות. השלטון ישמור על הדת של כל קהילה, וכל המנהגים שלהם יישמרו. הנושאים הקשורים לדת ואמונה, כולל היהודית, הושארו בידי המלך. ממשלת צרפת תתיעץ עם ממשלת ספרד לגבי האינטרסים שלה. הנציב העליון הצרפתי אחראי על עניני החוץ והבטחון. צרפת התחייבה לכבד את הדת המוסלמית ואת יוקרתו של המלך. לפיו הסולטאן ממשיך בתפקידו בתור שליט מרוקו, וממונה על כל נושאי הפנים של הארץ. ואילו בפועל כל סמכויות השלטון הועברו לידיו של הנציב העליון הצרפתי, ולעתים בצורה משפילה. למשל, הזכות לפרסם צוים ולחתום על הסכמים מטעם המלך, מבלי להתיעץ אתו כלל. כל צו נחתם על ידי הסולטאן, בתוספת חתימתו של הנציב העליון. היהודים נתונים למרותו של הסולטאן כבעבר. הסכם החסות שכלל תשעה סעיפים חתום ע״י הסולטאן עבד אלחאפט׳. ארה״ב סירבה להכיר ב-1912 בחסותה של צרפת על מרוקו. בנובמבר 1912 נערך הסכם בין צרפת לספרד, בו צרפת הכירה באזור הספרדי של מרוקו.

השתלטות הצרפתים על מרוקו ארכה 22 שנים, עד שהכוחות האופוזיציוניים דוכאו, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הממשל של צרפת ובין הסולטאן של מרוקו. בסעיף הראשון נאמר כי המשטרה היא תחת פיקוחו של הסולטאן, והשוטרים יגויסו מבין האוכלוסיה המקומית. [למעשה] תהליך כיבושה של מרוקו בידי צרפת נמשך תשעים שנה. החל בתבוסת צבא מרוקו בקרב בעמק אסלי שבגבול אלגיריה באוגוסט 1844, עד הכנעת עמק התאפילאלת בדרום מזרחה של מרוקו בשנת 1934.

הנציב העליון הראשון של צרפת על מרוקו

הנציב הראשון על מרוקו המרשל ליוטי שכיהן מ-28 באפריל 1912 עד 26 בספטמבר 1925, עמד בראש הצבא הצרפתי, שלחם נגד שבטים מרדניים. כוחותיו הקריבו כ-56 אלף קרבנות בשנת 1912, ובשנה אחריה כ-70 אלף וב-1914 63 אלף חיילים. הנציב הראשון של מרוקו לא ראה בעין יפה את המתיישבים הצרפתים שבאו למרוקו לשם ניצול כלכלי. ובעת הזאת ירד כוחו של הסולטאן משנה לשנה.

הממשל הצרפתי שלט בפועל רק מ – 1918

בפועל החל הממשל הצרפתי לפעול אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. בזמן הזה התחיל הממשל לארגן את המחלקות השונות של משטר החסות. בתקנה לארגון הקהילות נאמר, כי רק יהודים בעלי נתינות מרוקנית יוכלו להיות חברים בועד הקהילה. היה תחום פנוי בפני היהודים דוברי הספרדית בקזבלנקה והוא הפעילות הציונית. שיטת הממשל של צרפת הוגדרה על ידי הנציב הראשון ב-1920 כ׳ארץ השומרת על מוסדותיה, מושלת ומנהלת את עצמה באמצעות הגופים שלה, תחת פיקוח של מעצמה אירופית׳.

בדו״ח שנתי שנכתב ב-28 בנובמבר 1909 בקזבלנקה, שנשלח לנשיא של חברת כי״ח, נכתבו הדברים הבאים:

עד לפני שנים ספורות, לא כל כך הכירו את שמה של קזבלנקה. נמל קטן ונעלם בחופה המערבי של מרוקו, לא עורר תשומת לב בשום דבר מיוחד, או בולט בעיני זרים. מלבד שלושת חודשי הקיץ, תקופת היצוא של תבואת הדגנים, בהם התעוררה פעילות מסוימת. בשאר ימות השנה שלטה בה מין מלנכוליה ומונותוני ותלאה. מלבד זאת, המזח הקשה שהוא אינו ידידותי לזרים, הפך כעין שותף לפאנאטיות המאורית. חוסר הבטחון ששלט בנמל, הרחיק ממנו כל מי שהעלה בדעתו לנסוע לעיר זאת, על מנת לחפש בה את מזלו הטוב.

בחודשים יולי-אוגוסט 1907 מספר הצרפתים שגרו בעיר הסתכם בקושי לכ-300. החדירה הצרפתית השלווה לא רק גרמה לשינוי הנוף, אלא גם הגדילה במידה רבה את חשיבותה המסחרית. המעוף הרחב אשר האירופאים שותפים בה הוא עתה כזה, שמותר לצפות שמעתה צפוי לה עתיד יפה ביותר. אף שהעיר טנג׳יר נשארת מקום מפגש של תיירים ובירת הדיפלומטיה של מרוקו, הפכה קזבלנקה לבירת המסחר. בהיותה אחד המחוזות העשירים ביותר של האימפריה השריפית, מפותחת ופוריה יותר. ומותר לומר, כי מאז שצבא צרפת משליט בה סדר ורגיעה, גדלה ההגירה של אירופאים לעיר, והתבטל המצב הבלתי יצרני שמקורה באבטלה. איש אינו מטיל ספק שבעתיד הקרוב יהווה נמל זה את קרן העושר של השריף. המזח מפותח במלא הקצב, מחסני הסחורות צומחים כפטריות לאחר הגשם. בנקים מארצות שונות פותחים בה סניפים. רחובות שהיו בעבר ריקים, מתמלאים אדם. מבנים חדשים צומחים, והגל האנושי המדלג מעל החומה, כובש את הפרברים.

אומדנים על מספר האירופאים והיהודים בעיר, בשנת 1900 חיו בה כ-4.000 תושבים. ב-1907 1.500 אירופאים, ומספר היהודים עלה ל-6.500. מקומיים (מוסלמים) 22 אלף – ס״ה כ-30 אלף אלף תושבים בקזבלנקה. לפי ספר שיצא לאור בשנת 1903 היו בקבלנקה כחמשת אלפים יהודים. בשנת 1907 חיו בקזבלנקה בערך 5000 יהודים, מתוך 25 אלף תושבים.

עלייה במחירי המחיה

זרם הגידול באוכלוסיה, הביא אתו גם עלייה בעלות המחיה. מחירי הירקות, הבשר ומצרכי היסוד הוכפלו. כוח העבודה התייקר, שכר הדירה מופקע. השפע הביא לירידה בערך ההומניטריות, הרווחה הכלכלית מתפתחת. אחינו בני ישראל בפרט מוצאים את מחייתם בנוחות, ומספר רב מהם התעשר באמצעות מכירת קרקעות, שהיו בידם לפני האירועים של שנת 1907. הסוחרים נהנים מחופש ומבטחון כלכלי, הם נהנים מספקולציה במחירי הנכסים. כל היהודים, אפילו אלה שלא שפר גורלם, חבים הוקרה לצרפת, על שיפור גורלם ועל הרווחה שזכו בה.

לקזבלנקה אבד אופייה הזעיר, המקומי והמרוקאי. היא עברה שינוי מוחלט, ולא מעטים מצטערים על כך. המולת המסחר גירשה את השלוה, ואת החן בבטלה. האדרה הנינוחה הפואטית. כל המלנכוליה של ערבי הסתו נעלמה. רעש המשאיות גובר על קולו של המואזין, החומר ניצח את האידיאל. צורכי הגוף, הצמאון לעושר המיתו את הרוח ואת נפש האדם. תושבי קזבלנקה המוקסמים מעגל הזהב, שכחו את הבורא. הציויליזציה האירופאית חדרה, סביבות העיר הקרובות צחיחות, וערומות עד כדי כך, שלולי משב הרוח הימי המחייה, היית חושב שאתה בשולי מדבר הסהרה. הגינות המעטות שקישטו את העיר, נעלמו, ובמקומן הוקמו על ידי צבא צרפת שיכונים למגורי היחידות הצבאיות החונות בעיר.

בניית מסילת – ברזל מקזבלנקה מזרחה

חברה צרפתית-ספרדית משותפת, קיבלה זיכיון לבנות מסילת רכבת מקזבלנקה. מזרחה מהעיר היה בית קברות מוסלמי עתיק, למרות מחאות, בנתה החברה את המסלול דרך בית הקברות. כתוצאה מכך אירעה התנגשות בין עובדים אירופאים ובין מוסלמים מחוץ לקזבלנקה, הצרפתים הפגיזו את קזבלנקה ואלפי מאורים נהרגו. חיילים צרפתים השתתפו בכיבושה של קזבלנקה ורבאט, דרישות לפינוי הצבא לא נענו.

בנייתה של רשת מסילות ברזל לרכבת החלה ב-1911 ואילך, לראשונה בקו קזבלנקה – רבאט. אחר כך מקזבלנקה לפאם ולמראכש. ביוני 1921 נגמרה המסילה המחברת את קזבלנקה עם אוג׳דה, ואת מראכש עם קזבלנקה עד תוניס. בשנת 1925 היו 1660 ק״מ בהכנה. בשנת 1938 נגמרו המסילות באורך של 1753 ק״מ, המחברות את הערים החשובות של מרוקו זו לזו. לבניית המסילה הושקעו שלושה ביליון פראנק.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 28-26

הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס

 העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras

פיתוחה של קזבלנקה והנמל

בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.

עליה במספר התושבים

בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.

תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳

צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.

מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.

ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.

על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.

ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.

היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים

 לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.

הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.

המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29

פרק שלשה עשר

תמיכה בארץ ישראל

רבי רפאל ביבאס יליד העיר סאלי במרוקו, שבגיל שבע עבר לקזבלנקה, בה למד תורה ותלמוד, ומלאכת השחיטה והבדיקה, עלה לארץ ישראל בשנת תרס׳׳א (1901). הוא כתב בר״ח אדר תרע״ב את המכתב הבא:

רבנים גדולים! אותותי אלה להודיע במרום קדשם, כי מזה עשר שנים היתה עלי יד ה׳ שוהעלני מעירי קאז'א בלאנ׳קא יע״א אל ארץ הקדושה, ובחרתי למשכן לי עיה״ק חמד זו טבריה ת״ו. כי בעיר יהודית זו חשבתי למצוא נחת ומרגוע, אל נפשי הצמאה לעבודתו יתברך שמו. כי העיר טבריה ידועה מימים קדמונים לעיר של חכמים ושל סופרים, ומלאה מצוות כרימון [בהמשך ביקש לקרא את מכתבו בבתי הכנסת], כי ראוי על כל איש מישראל להחזיק במצוה גדולה זו, שהיא קיום התורה בארץ הקדושה, אשר היא חיינו ואורך ימינו. ובודאי שגם כת״ר ישתדלו ברב עז ותעצומות לדבר על לב הקהל היראים והחרדים, כי ישתתפו גם הם במצוה זו כאחיהם בני עי׳׳ת קאזא בלאנקא יע״א, ובטחתי ב״ה כי יעשו ויצליחו, ויוציאו את הדבר לאורה על צד היותר טוב. וגם בבקשה למנות פקיד אדם נכבד וחשוב, ואנחנו נשלח לו בע״ה הרשאה, ויהיה מקבץ לזמן ידוע לכל ב׳ חדשים או לשלשה, לפי ראות עיני כת״ר… מוקירם ומכבדם ודשו״ט ברב עז ושלום.

ע״ה רפאל ביבאס ס״ט

שליח צפת הרב שלמה אוחנא, בשבט שנת תרפ״ז מבקש אישור לאסוף תרומות

שר וגדול ליהודים, כה״ר יחיא אזאגורי ישצ״ו

שלום

אדון יקר! להפצרת השואל כמוהר״ר שלמה אוחנא ישצ״ו שד״ר עיה״ק צפת תובב״א, באתי בשורותים אלו להודיע לרו״ם, כי בכתב הרשאה על שליחותו שיש בידו מרבני וגאוני ארץ הקדש הנזכרים, שם נאמר, גם שתי הערים וג׳דא וברכא״ן, והממשלה עכבה עליו מלעבור לשם, רק עד שיהיה בידו כתב רשיון מאת כבודו, בכן נא ידידי, עשה חסד ומצוה רבה שלח לו הרשיון יפשא״ק ושכמ״ה-יפה שעה אחת קודם ושכרו כפול מן השמים ושלום.

שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים

הממשל הצרפתי מנע תרומות של יהודי מרוקו לקרנות ציוניות, אבל התרמה למען הקהילה המוגרבית בירושלים ובערי הקודש הותרה. הממשל הצרפתי היה מוכן להעביר תרומות של יהודי מרוקו לארץ, לשם חלוקתן שם. הפקידות באה במגע עם ראשי הקהילות, ואלה הודיעו על התכנית לבני עדתם בארץ. רבני טבריה היו הראשונים ששמעו על התכנית, במכתב שקיבלו בי׳ בניסן תרע״ד (6 באפריל 1914) מאת שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים. מכתב זה אישר מכתב קודם שהגיע אליהם בשבוע שלפני כן, מאת שליח לעיר מאזאגאן. שני המכתבים מסרו, כי נציג הממשל הצרפתי קרא לאספה של ראשי הקהילות היהודיות והודיעם, כי המושל החליט לאסור את פעולת השד״רים הבאים מהארץ למרוקו, עקב שכר הטרחה הגבוה שהם דורשים. להבא יוטל על כל קהילה במרוקו לארגן את המגבית, ולשלוח את הכספים לקונסוליה של צרפת בירושלים, באמצעות הממשל הצרפתי. רבני טבריה הביעו התנגדותם לצעד המוצע.

הפקידות הצרפתית במרוקו המשיכה בהחלטה הנ״ל. ב-20 ביולי 1914 השיב ליאוטי לשר החוץ של צרפת, כי מתארגנות כמה מגביות בכל שנה לעדת המערבים בירושלים ובערים אחרות, וכמעט בלתי אפשרי לדעת מהו גובה הסכומים שהם אוספים. האומדנים שמסר הם: בפאם, 800 דורו חאסני- מטבע מרוקאי השווה בערך 5 פראנקים צרפתיים. בקזבלנקה, 300. במוגדור, 400. במראכש, 400. במאזאגאן, התרומה הגבוהה ביותר 1000 חאסני.

הרב אברהם פינטו, שליח ארץ ישראל למרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ^׳, היה גם בקזבלנקה, משם כתב מכתב בח׳ כסלו תרפ״ג בזו הלשון:

… עתה הנני מוצא חובה לנפשי להודיע לרו״מ כי בעי״ת – לרום מעלתו כי בעיר תהלה- קאזה בלאנקה יע״א נתכבדתי בכבוד גדול יותר ויותר מערכי, כי ידידינו הרב הגדול מעוז ומגדול זר״ק בנש״ק- זרע קודש בנם של קדושים- כמוהר״ר חיים יוסף מאמאן יצ״ו הרב ומורה צדק דפה, עמד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, הן בכבוד שכבדני כבוד גדול בלי גבול, בפני ושלא בפני. והן בדבר הנדבה שהמליץ את דבריו עם שרי הקומוניטה [=ועד הקהילה] לעשות נדבה ראויה והגונה. ושלי״ת-ושבח לה' יתברך- דבריו עשו פרי והסכימו לעשות שלשים דורו לגדול. דבר אשר לא היה מעולם. הבקיאים בדבר מבטיחים, כי על פי הסך הנז' תתקבץ מנה יפה, וכל זה נעשה ונגמר בעזרתו הגדולה של הרב הגאון הנזכר ישמרהו צורו וגואלו.

וגם הואיל בטובו לבוא עמדי אל האחים הרמים בני המנוח סי׳ שמואל תידגי-משפחה עשירה שמוצאה מתיטואן, הקימה בית מסחר גדול לתמרוקים בקזבלנקה- שהם מורשים על ההקדש, השייך לכוללנו. והוא חלק מהמגאזינים [=חנויות] אשר להם. ויען כי המאגאזינים הם רעועים, כי הוא בנין עתיק וצריך הוצאות רבות לחדשם, לכן הם אומרים לסלק את ההקדש בממון. והרה״ג הנזכר משתדל בדבר, והבטיח לי לתווך בינינו ובין הגבירים הנז׳ תווך גדול ומועיל לטובת כוללנו. ועוד ידו נטויה להטיב לכולנו ככל אשר לאל ידו.

השליח כתב מכתב תודה ליחייא אזאגורי. בו׳ טבת תרפ״ג כתב את המכתב הבא מקזבלנקה:

עתה הנני מודיע לכבוד תורתו כי פה עיר תהלה קאזה בלאנקה כבר נתפשרתי עם שרי הקומיטי [=הועד] על דבר הנדבה בשלשים דורו לגדול, וזה יותר מחודש אשר אני משתדל בקבוץ הנדבות, ועוד לא הגיע לידי אפילו חצי הנדבה, כי עיר גדולה רבתי – עם היא, ולפעמים צריך ללכת קילומטרים בחנם, כי לא ימצא האיש בביתו. ובכן, בשבוע הבא הנני חושב לנסוע לאיזה כפרים ואשוב עוד לפה. ואם יש ברצונם לכתוב לי, יוכלו לכתוב על שם בעל האכסניה הישר בישראל סי׳ יחייא אזאגורי יצ״ו, ומה טוב ומה נעים לכתוב לו מכתב תודה על דבר הפשר הטוב אשר נעשה לפי הזמן, כי עת משבר היא לכל הסוחרים. וברכות מרובות לו ולבניו הנעימים ולכל משפחתו הנכבדה, כי לולי הוא שעמד בפרץ והשיג רשיון מאת הממשלה הגבוהה ע״ד נדבות הכוללים, שאז בטל הכל. כי הממשלה רצתה לבטל את הדבר, והוא הסביר להם כי זה גם כן מעיקרי דתנו. ואנו נותנים בתורת חוב גמור. וגם לתת תודות וברכות על הנהגתו הטובה עמי בדבר האכסניה. ועוד ברכות וברכות, כי איש טוב ומטיב הוא, וראוי לכל כבוד שבעולם.

מכתב תודה מהרב ה׳ראשון לציון׳ בירושלים ליחיא אזאגורי על עזרתו לשליח ארץ ישראל שנשלח בט׳ שבט תרפ״ג:

שר וגדול בישראל, נתכבד להודיע את מעלתו כי קבלנו מכתב מאת שדרנו כ׳ הרה״ג ר׳ אברהם פינטו יצ״ו, מלא רגש הערצה למעלתו על הכנסת האורחים היפה שנוהג בו, ועל עזרתו היקרה שהושיט לו בקבוצתו לטובת כוללנו. וגם הוא מלא התפעלות על פעולותיו נשגבות לטובת הישוב בארץ הקדש, בעמדו בפרץ להשיג רשיון מהממשלה הגבוהה על דבר נדבות הכוללים שהממשלה רצתה לבטלן, בהסבירו לו כי זה היה דבר מעיקרי דתנו, ושחובה היא על כל אחינו בני ישראל בכל מקום פזורם, לעזר לישוב היהודי בארץ הקדש. לא נמצא מלים בפינו להביע רגשות לבנו של תודה והערצה למעלתו, ושמוצאים כי בשבילו נאמר ׳לך דמיה תהלה׳. ורק אני תפלה תמיד מלפני מקום מקדשנו, כי תמיד יעלה מעלה מעלה, ויצליח בכל דרכיו, ויזכה לחיים ארוכים, הוא וכל בני ביתו ומשפחתו הכבודה, בעושר ואושר וכל טוב. ועיניכם תחזינה את ירושלים הבנויה. בעתירת החותמים בברכת ציון וירושלים וברגשי כבוד נעלים.

בחתימה ראש הרבנים בעיר הקודש

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- תמיכה בארץ ישראל-236-233