מורשת יהדות מרוקו

פרק ראשון

קזבלנקה מראשיתה

קזבלנקה, קאזה בלנקה [בספרדית הבית הלבן] בערבית צ׳אר-אלבידא היתה כפר דייגים קטן, בשפך הנהר בוסקורה, שנוסדה על ידי הרומאים, וכונתה על ידי הפיניקים והרומאים בשם Anfa. באזור קזבלנקה התגלו ממצאים מן התקופה הפליאוליתית הקדומה. בעקבות רעש נחרב המקום ונעזב. בשנת 1465 הופיע דון פרדיננד מפורטוגל בראש חמישים ספינות, ועשרת אלפים חיילים, ואלה כבשו את המקום, ובנו בה מבצר. נבנתה שוב החל בשנת 1515 במשך מאתיים שנים של מלחמות. בין השנים 1750-1740 נבנה בה נמל על ידי מולאי אסמעיל עבדאללה החמישי, שמלך בין השנים 1757-1729. במכתב ממדריד ב-17 במאי 1790 נזכרות חמישים ספינות שהעמיסו תבואה בנמל צ׳אר אלבידא. עתה מצוי בה הנמל העיקרי של מרוקו, והעיר היא בירתה הכלכלית של מרוקו. קזבלנקה נהנית ממימי הנהר אל-רביע שאורכו כ-600 ק״מ, ונשפך ליד קזבלנקה לאוקינוס. צפונה מהאזור בו שוכנת קזבלנקה הוא אזור גשום, ויורדים בו בממוצע 400 עד 600 מילימטר לשנה. אבל דרומית ממנה אין גשם מספיק, חוץ מרצועה מקזבלנקה לסאפי, השוכנת דרומית לקזבלנקה בחוף האוקינוס. קזבלנקה, אלג׳יר ותוניס, הן הערים הגדולות בחופה של צפון אפריקה.

William Lempriere שביקר במרוקו וספרו יצא לאור בשנת 1793, כתב כמה פרטים על קזבלנקה. הוא מזכיר מבצר הנמצא בדרך בין צ׳אר אלבידא, מקום מגוריו של נסיך, המוקף גינה שתוכננה על ידי צרפתי. בעיר מצויים 150 כושים. לממשל הבריטי קשרים עם מרוקו החל מהמאה הט״ז, כאשר נחתם הסכם בין אליזבט מלכת בריטניה (בין השנים 1603-1558) לאחמד החמישי אלמנצור אלדהבי, החל בשנת ב-1577. בשנה בה מונה נציג רשמי של ממלכת בריטניה במרוקו.

הערת המחבר: בספר הדן על ראשית הקשרים בין ארה״ב למרוקו נאמר, כי בזמנו של שלמה המלך וחירם מלך צור, היו ספינות סוחר של הפיניקים מפליגות בים התיכון, עוברות את מיצר ג׳ברלטר ומדרימות לאוקינוס, למקום בו נבנתה מאוחר יותר העיר קזבלנקה. אולם וו הנחה בלתי מבוססת, Wright .Macleod 1945, p. 1; Fisher, 1937, Appendix I &.

הסולטאן סולימאן השני(1822-1792) ניהל מדיניות ליברלית למרות מחאות מבית, הוא פתח את נמלי ארצו, ביניהם זה שבקזבלנקה, בפני סוחרים אירופאיים. בשנת 1797הועלו המסים על סחורות יצוא פי שניים, ולאחר מכן פי חמש בנמל של קזבלנקה. בתחילת המאה הי״ט מרד שבט בסביבת צ׳אר אלבידא, לפי דיווח ב־7 במרס 1803. בעקבות שנות בצורת במאה ה-19 היה זרם של חקלאים ממרכזה של מרוקו, שהיגר לערי החוף, ובמיוחד לקזבלנקה.

הסולטאן עבד ארחמאן השני, החליט לפתח את קזבלנקה, נמל קזבלנקה בשנת 1830 עדיין לא שימש מקום לעגינת אוניות גדולות. ג׳והן דרומונד האי(1893-1816), שכיהן כקונסול בריטניה במרוקו החל ב-1845 ומ-1860 עד 1886 שגריר בריטניה במרוקו, חיבר שני ספרים המבוססים על שהותו במרוקו. סייר ברחבי מרוקו החל בשנת 1847, וכתב יומן על מסעו. הוא הגיע גם לקזבלנקה וכתב עליה פרטים אלה: המושל של צ׳אר אלבידא אינו במקום, כי הוא נמצא עם צבאו של הסולטאן. בנו של מושל צ׳אר אלבידא, ושייכים אחרים חיכו לו עם מספר אנשים, כמה מיילים מקזבלנקה. בהגיעו לעיר הוא כתב: צ׳אר אלבידא (או הבית הלבן) נראית נאה מרחוק, הנמל שלה הוא הבטוח לעגינת אוניות בחוף זה. הוא מזכיר גם מעין בשם עין אלביצא.

הקשרים המסחריים של צרפת עם מרוקו קדמו לאלה של שאר מדינות אירופה. ההסכם המסחרי הראשון בין מרוקו לצרפת נחתם בשנת 1767, עם בריטניה בשנת 1791. אבל לנתינים של בריטניה הוענקו זכויות יתרות מאלה של הנתינים הצרפתים. הכוונה לזכוּת להלך לכל אורכה ורוחבה של המדינה, לשכור ולבנות בתים ובתי מסחר. ועם ספרד בשנת 1861. נציג ראשון של גרמניה במרוקו מונה לראשונה בשנת.1873

נציגים של מדינות זרות

בין המדינות להן נציגות דיפלומטית בקזבלנקה היתה ארה״ב. Jesse Me Math נציגה של ארה״ב במרוקו, ביקש בשנת 1863 משר החוץ של ארה״ב להעניק חסות לחאמד דוקאלי, שכיהן לפנים כסוכן קונסולרי בקזבלנקה, בה יצג את האינטרסים של ארה״ב, לארה״ב קונסוליה במרוקו בשנת 1787. בריטניה מינתה סגן קונסול בעיר בשנת 1857, וצרפת בשנת.1865

בשנת 1865 היו כבר ארבעים פירמות בריטיות שעשו עסקים עם מרוקו, ומספר האירופאים שהתישבו בה עלה. העיר צ׳אר אלבידא שבשנים אלה עלתה מכפר דייגים קזבלנקה מראשיתה לנמל העיקרי של מרוקו, עלתה הודות לסוחרים זרים שבאו אליה. בשנת 1908 – 20 אחוז מהתנועה בנמלי מרוקו עברה דרך קזבלנקה, וב-1912 – 52 אחוז מהתנועה.

היו אישים בבריטניה בשנות ה-80 של המאה הי״ט שלא הכירו את מקומה של קזבלנקה. בשאלה שנשאלה בפרלמנט הבריטי ב-15 במרס 1883 היה עדיין ספק בזיהויה של קזבלנקה, וזו היתה התשובה:

Dar el-Baida, Sir, is not only marked in the ordinary maps & books of reference as Casablanca, but it is marked on several of the duplicate name of Anfa. On the Admirality Chart &on the large map of Morocco, officially published by he French Gov [emmen]t the place is only marked as Dar-el-Baida. As soon, however, as it was ascertained in the office, that there was some doubt on the subject, I wrote a private letter on March 7th to the secretary of the Royal Geographical Society, of which I am myself a member, suggesting that it was no doubt the Spanish name of the Moorish town& asking which it was (FO99/209)

האוכלוסיה הנוצרית

תייר אירופאי שביקר במרוקו בתחילת שנות ה-70 של המאה הי״ט כתב, כי מצויים במרוקו כאלפיים אירופאים נוצרים, וניתן לפגוש אותם בעיקר בערי הנמל בטנג׳יר ובמוגדור. רק משפחות מועטות מתגוררות בתיטואן, באלעריש, ברבאט ובצ׳אר אלבידא. הגידול של האוכלוסיה בעיר, מתבטא בנתונים אלה: בשנים 1834-1836 חיו בה שבע מאות תושבים. בשנים 1867-1866 המספר עלה ל-6000. בשנת 1878 גרו בקזבלנקה כששת אלפים תושבים. מספר התושבים בקזבלנקה בין השנים 1900-1856 עלה מ-1600 ל־ 21 אלף.

מהומות בקזבלנקה בשנות ה-60 של המאה הי״ט

ב-6 באפריל 1863 כתב תומאס ריד [Reade] מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מראסל את הדברים הבאים:

אני מתכבד לדווח לך, כי היום קיבלתי מסגן הקונסול בקזבלנקה מכתב, ממנו אני שולח העתק. בו נאמר, כי התושבים הנוצרים בקזבלנקה מצויים במצב מסוכן, בעקבות מהומות שגרמו שבטים מרדניים שכנים. ואני מבקש שאניות  מלחמה יישלחו בהקדם לקזבלנקה. בהתחשב במצב הנ״ל, מצורף העתק של מכתב ששלחתי למפקד הצי בג׳יברלטר, לשם משלוח אונית מלחמה המצויה תחת פיקודי. אני מקוה שכבודו מאשר את הצעדים שנקטתי. חתום תומאס ריד.

קזבלנקה לפי תיאורו של גרמני בשנות ה-70 של המאה ה י ״ ט

הגרמני Adolph von Conring חיבר ספר שיצא לאור בברלין ב-1880. הוא כתב בין השאר על קזבלנקה, ורשם פרטים בלתי ידועים עליה ממקורות אחרים. בערבית צ׳אר אלבידא. זו בירת המחוז העשיר של הפרובינציה דוקאלה, נמצאת בחצי הדרך בין טנג׳יר ובין מוגדור. המקום נקרא בעבר בשם Anfa והיא עיר עתיקה, אבל אין שרידים המעידים על עתיקותה. העיר מוקפת חומה עתיקה, ובה מגדל שצורתו מרובעת. אין בעברה של קזבלנקה משהו מיוחד עד שנת 1468, כאשר צבא פורטוגל תקף את המקום. השם העתיק אנפה נעלם. על חורבותיה נבנתה עיר חדשה החל ב-1515. בערבית נקראת בשם קזבלנקה. פורטוגלים נשארו בעיר הרבה שנים. כאשר התעייפו מהמלחמות נגד השבטים בסביבה, אירעה רעידת אדמה, החומות והבתים נהרסו.

מאורים התיישבו במקום בין השנים 1750-1740. הסולטאן מוחמד אבן עבדאללה ששלט בין השנים 1757-1790 ביצר אותה. לאחר פטירתו של סולטאן זה פרצו שבטים לעיר, והשתלטו על אזור המגורים של האמידים, ביניהם על הפירמה Cinco gremios, וכן על סוחרים ספרדים אמידים. בשנת 1863 נערך קרב מר נגד שבטים־קבילים, ורק הודות למעורבותם של הקונסולים של ספרד, פורטוגל ובריטניה הגיעו לפשרה ולשלום.

אסור היה לנוצרים לרכוש אדמה במרוקו, וחוץ מהדירה של הקונסול, אסור היה לאחרים לרכוש אדמה. הממשל בנה מחסנים. מספר התושבים בעיר נאמד ב8-7 אלפים נפש, מהם 1400 יהודים. להם תפקיד חשוב בכלכלה, ואינם גרים במלאח. נכנסים דרך שער העיר הנקרא שער הימיה, יש לעיר עוד שני שערים. מצוי בה מגדל, בו מתגורר קונסול בריטניה. העיר מסחרית ומלוכלכת, יש בה מקום ציבורי לשחיטת בהמות לידו צינור למי שתייה. כך היה בקיץ 1878, אין פלא שמצויות בה מחלות. סחרה העיקרי הוא בצמר ובשטיחים, טיבם אינו מגיע לזה המיוצר ברבאט. נציג הממשל הוא חאג׳ עבדאללה, אדם אכזרי.

האוכלוסיה האירופאית מורכבת מגורמים אלה:

סגן הקונסול הבריטי הסוחר ג׳והן Lapeen שחי בודד, ואינו מתעניין בזולת. בביתו גרה מחנכת של ילדיו – גברת גרמניה צעירה. מנהל החשבונות שלו הוא הגרמני מר האנסן.

הקונסול של צרפת מר Sobier אדם סגור ומסוייג. מאז שנת 1870 היחסים עם הגרמנים המועטים המצויים כאן, מתוחים.

הקונסול של ארה״ב קפטן Cobb המקבל 80 לי״ש לשנה, ועושה עסקים טובים, הוא גם בעל טחנה.

הקונסול של ספרד Manuel Navarro הוא חדש בארץ זו, לכן נשלט ע׳׳י מזכירו. סוחר מצליח, כותב ומדבר ערבית, ויודע כיצד לנצל את מעמדו.

נציג פורטוגל יליד ג׳יברלטר, שגם מכהן כסגן קונסול של ברזיל בשם Alejandro Carrara, סוכן של חברת אניות של צרפת, הצליח לצבור הון ניכר.

סגן קונסול של איטליה בשם Hortus, הוא צרפתי במקור. אדם זקן והגון, מהתושבים הותיקים בקזבלנקה.

נציגה של בלגיה – הצרפתי Dumont, בעבר יצג גם את גרמניה. סוחר מצליח, נטש את משפחתו. שתיין ומעורב בפשע, ויש שמועה שהיה מעורב בשוד של אניה שוודית, שבכל מדינה אחרת היה עומד למשפט.

המחבר מנה שמות של תשעה סוחרים גרמנים הפועלים בקזבלנקה: הראשון בשם נוימן, אדם צעיר בשנות ה-20 לחייו, מייצג איגוד לחקירת סחר בינלאומי. ועוד שלושה סוחרים מהעיר ברמן בגרמניה. הוא מונה שמות של סוחרים אירופאיים בקזבלנקה, העוסקים ביבוא סחורות מארצות אירופה. נוסף לכך ציין, כי יש בקזבלנקה פירמות של יהודים. היהודים הם המתווכים להשגת תעודות חסות, המעניקות פריבלגיות כלכליות. אחד מהם בשם בן זקן, סוכן של חברת נהון, שעשה עסקים עם פירמות מחוץ למרוקו. פעל בקזבלנקה אדם שייצג פירמה במארסיי, שהיה ביחסים מתוחים עם מושל קזבלנקה, כי לא נתן לו חלק מרווחיו. היהודי הפיקח בשם בן זקן סוכן של חברת נהון, עשה עסקים עם פירמה בחו״ל, ועם קונסול ארה״ב קפטן Cobb. בהמשך מספר המחבר על עסקים של נציג ארה״ב הנ״ל, והקונסול הבריטי מר 13.Lapeen

קוי אוניות שנוסדו ב-1870 וב-1880 הפליגו בין קזבלנקה לערים ליברפול, מארסי והמבורג. סוחרים יהודים מערים שונות במרוקו, כמו גם מוסלמים, תפשו את היתרונות הכלכליים של העיר ועברו אליה. בספר על האימפריה של מרוקו שיצא לאור ב-1899 נאמר, כי רוב האירופאים במרוקו התישבו בערי החוף ביניהם בקזבלנקה, בה קיים מסחר בצמר ובגרעיני תבואה.

1. אנגלי בשם Frances Macnab שסייר במרוקו בסוף המאה הי״ט כתב על טחנת קמח בקזבלנקה.

קזבלנקה לפי תיאורו של תייר בריטי בשנות ה-80 של המאה ה י ״ ט

בריטי שביקר במרוקו בא גם לקזבלנקה, ורשם עליה מספר פרטים. הוא התקבל ע״י סוחר בריטי מקומי. העיר נבנתה בתחילת המאה הט״ז על ידי הפורטוגלים, שהיו להם מספר מושבות בחוף מרוקו. לפני כן בזזו והרסו עיירה מאורית קדומה, בשם אנפה. עתה, מספר התושבים נאמד ב-5.000, מהם אחוז גבוה של אירופאים. קיימת בה קהילה גדולה של יהודים, שלמזלם כמו אחיהם בטנג׳יר, אינם חייבים לגור במלאח.

האקלים אינו בריא, האדמה עשירה, מגדלים תבואה בסביבת העיר. קזבלנקה אינה מקום מעניין, אבל היא אחד המקומות החשובים ביותר בחוף מרוקו, מבחינה מסחרית. סחר אינטנסיבי קיים בה בצמר, בעורות ובשטיחים. תירס ניתן לייצא רק באישורו של הסולטאן, חיטה ושעורה אין רשות לייצא. במכתב למערכת העתון ׳טיימס׳ בלונדון, פורסמו פרטים על העיר ב-2 בפברואר 1883 : היא שוכנת כ־19 שעות הליכה מטנג׳יר. העיר החדשה נבנתה באמצע המאה הט״ו על חורבותיה של Anfa העיר הרומאית. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, בנו במקומה עיר חדשה. עתה חיים בה כארבעת אלפים תושבים, אחוז גבוה מהם יהודים. סוחרים אירופאים, ביחוד צרפתים פועלים שם. המקום מלוכלך ואינו בריא. מוצרי היצוא הם בעיקר בננות, שעועית, צמר, שעוה ושטיחים. מצויים שם כמה סגני קונסולים של מדינות אירופה.

ויקטור הורוביץ, שכיהן כמזכיר הקונסוליה של גרמניה בטנג׳יר, בשנות ה-80 של המאה הי׳׳ט, כתב ביומנו, תחת הכותרת ׳קזבלנקה׳. בערבית צ׳אר אלביצ׳ה. תרגום המלה קזבלנקה הוא הבית הלבן. בעבר נקראה אנפה. שוכנת במישור בחוף האוקינוס, כמו שאר הערים היא מוקפת חומה. היא מלוכלכת כמו שאר הערים, רוב הבתים עשויים מעץ. לאירופאים אמידים, בתים ברמה סבירה. נוח להגיע לנמל.

בשנת 1468 נכבשה העיר על ידי הפורטוגלים, לאחר כמאתיים שנה, שבמהלכן נערכו מלחמות בין המאורים, נהרסה העיר ברעש. הפורטוגלים נטשוה. בשנת 1750 בימי שלטונו של מולאי איסמעיל עבדאללה (שלט בין השנים 1757-1729), נבנתה מחדש על ידי המאורים, ומאז הם שולטים בה. מספר התושבים הוא בין ששת אלפים לשמונת אלפים, מהם 1500 יהודים ועוד מאה זרים, ביניהם מספר גרמנים. היהודים גרים במלאח, אזור מלוכלך, בו מצויים מספר צריפים. אבל רבים מהם גרים מחוץ למלאח.

בקזבלנקה יושב מושל המחוז, וכן גרים בה נציגי המעצמות הזרות. היא מרכז מסחרי, ובה מתנהל סחר פורח. המוצרים העיקריים בהם סוחרים כאן, הם צמר ותבואה.

חוסר בטחון בקזבלנקה

משרד החוץ הבריטי כתב ב-11 בדצמבר 1894 לנציגה של בריטניה במרוקו: קבלתי את מכתבך מה-18 בחודש [נובמבר] בקשר לחוסר הבטחון, מהם סובלים אזרחי חוץ בצ׳אר אלבידא, כפי שהדבר התבטא ברציחתו של הגרמני Haneman אני מאשר את הדברים שהבעת בפני הוזיר הראשי .

בדו״ח שנכתב ב-1 באפריל 1895 למשרד החוץ הבריטי, נאמר: הדרך בין רבאט לצ׳אר אלבידא סובלת מחוסר בטחון. הממשל אסר את הקאיד של השבט זאידה, הפוגע בבטחון בדרכים סביב צ׳אר אלבידא. נערה גרמניה נחטפה על ידי הילידים, בעת שהיא עם אביה הלכו בדרך בין רבאט לצ׳אר אלבידא. לאחר מכן התברר, שהבת הנזכרת אינה אלא נערה יהודייה. בדו״ח אחר נזכר כי ד״ר קאר רופא מיסיונר, נחטף בהיותו בדרך מצ׳אר אלבידא לרבאט ב-6 בחודש, כשהוא מלווה באשתו וילד. הרופא לא היה מלווה בשומר כפי שנהוג, והיה זו חוסר זהירות לצאת לדרך ללא שומר . לפני שנת 1912 סוחרים שרצו להגיע מרבאט לקזבלנקה, היו מחכים בפונדוק, עד ששיירה יוצאת. לשם בטחונם היו שוכרים חיילים ללוותם. בכל לילה היו חונים בחאן. יהודים לבושים בבגדים שחורים היו רוכבים על חמורים.

ב־13 בנובמבר 1897 כתב ארתור ניקולסון, שגריר בריטניה במרוקו (בין השנים 1905-1895) מטנג׳יר לשר החוץ הרוזן מסליסבורי, את המכתב הבא: שניים מהסוחרים הבריטים החשובים בצ׳אר אלבידא הגיעו מהנמל ההוא, כדי לדווח לי [בטנג׳יר] על המצב הנואש של האינטרסים המסחריים של הבריטים באזור. סוחר גרמני נלווה אליהם בשליחות דומה לנציגות שלהם. ביקשתי משני האדונים הנ״ל לנסח בתזכיר את המצב לאשורו, והעתק ממנו אני מעביר אליך. אני חושש שאין לי פתרון למצב, ולסייע להם להתגבר על הקשיים שלהם. המשלחת מיצתה את כל הנסיונות, כדי לקבל פיצויים, או הסדר לישוב התביעות הכספיות. נשלחו תזכירים לוזיר הראשי, שענה לאחר שהות ממושכת והבטחות שלא בוצעו, שיטות הממשל בארץ זו ידועות לאדוני. הסוחרים קיוו, כי בעקבות פטירתו של הסולטאן יחול שינוי לטובה, אבל לאכזבתם מצאו שהתנהגות הממשל והמצב נעשה יותר קשה.

אני חושש שאנו עומדים בפני זמנים קריטיים לאינטרסים המסחריים שלנו. החקלאים בכמה מהאזורים הפוריים נתונים לסחטנות מהמושלים שלהם, עד שבכמה מקרים אינם מסוגלים להחזיר חובותיהם למלווים זרים. לא ארחיב בפרטים על כך, באשר השיטה המקובלת על ידי הממשל בארץ זו ידועה היטב לאדוני. הסוחרים קיוו שבעקבות מותו של הסולטאן, יחול שיפור, אבל מצאו לצערם, שהממשל מערים קשיים. שוחחתי עם הקולגה הגרמני שלי על הנושא. הוא אמר לי כי התלונות שקיבל מהסוחרים הגרמנים דומות לאלה שאני מקבל מהבריטים. והוא מוצא קשיים דומים להשיג שיפור מהממשל המאורי. יכולתי רק להבטיח לסוחרים שביקרו אצלי, שאמשיך להשתדל אצל הממשל לשיפור המצב (99/347 F0).

עליה במספר התושבים בקזבלנקה

בין השנים 1900-1850 עלה מספר התושבים בקזבלנקה פי חמש, והפכה מכפר לעיר בה חיים 11 אלף תושבים. קזבלנקה כמו מרכזים מסחריים אחרים ־ אלג׳יר, קהיר, בירות ובצרה משכה אליה יהודים מהכפרים ומהעיירות של מרוקו, והפכה למרכז מסחרי חשוב, החל במאה ה־19 ואילך.

ד״ר פרדריק שכיהן כרופא לוזיר הראשי מ-1897 ואילך וגם העתון הפריזאי Le Temp, כתב כי מספר התושבים בקזבלנקה 20 אלף נפש, חמישית ממספר זה הם יהודים. רוב התושבים הם בדואים מוסלמים, שהפכו לעירונים. מהם שנמלטו מניצול של מושלים כפריים, ונמשכו למרכז מסחרי, שיש בו פיתויים לרווחים. האריסטוקרטיה הם הסוחרים הגדולים שמוצאם מרבאט ומפאם. הוא מתאר את התוהו ובוהו בשנת.1900

מרד בוחמארא

היה זה בימי מלכותו של הנער עבד אלעזיז הרביעי(מלך בין השנים 1894 -1908) ובימיו היה המרד בוחמארא במלך שמרד בצרפת, מאלול תרס״ב, והוא היה השליט למעשה. הרב שאול אבן תאן (1972-1885), שכיהן כרבה הראשי של מרוקו חיבר ׳פרקי היסטוריה׳ תחת הכותרת: ׳מרד בוחמארא במלך עבד לעזיז, מאלול תרס״ב ואילך. לדבריו, ׳בחודש כסלו תרס״ג באישון לילה ואפלה התנפלו המונים המונים משבט ג׳יאתא על המחנה, ויעשו בם שמות ויניסום ויפיצום לכל עבר. הנצחון הזה אשר נצחו המתקוממים את חיל המלך, הוסיף יתר שאת ויתר עז להמורד בוחמארא, והמליכוהו על חמשה שבטים. בשנים אלה לחמו הצרפתים כדי לדכא את השבטים המורדים ולהשתלט על מרוקו.

מרד בוחמארא גרם לזעזועים במרוקו, פגע בחלקי מרוקו הפנימיים, ובכלל זה בקזבלנקה. החכם הנ״ל כתב את הקורות בהמשך, תחת הכותרת: ׳י״ב נוצרים הובלו לטבח – צ׳אר לבידא נתנה בידי הצרפתים׳. תחת הכותרת ׳הצרפתים עם מארוקו׳, מתאר החכם את האירועים בשנים הבאות: ׳בראשית שנת תרס״ה (1905) הואילו הצרפתים לדרוש מאת השלטן [הסולטאן] לשום משטרים טובים וישרים בארץ ההיא הפרועה ללא סדרים, להצלחת יושביה ואירופאים המתגוררים בה לרגלי מסחרם׳.

המרד נמשך עד 1909 שנתפש [בוחמארא] כשבוי, נורה בכלאו והוצג בפני האוכלוסיה, גופתו הושלכה לגוב אריות.

זעזועים בשלטון ומשבר כלכלי

במאי 1903 שלח הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי שליח מיוחד, לפגוש את הנשיא של הרפובליקה של צרפת המבקר באלג׳יר. בנובמבר אותה שנה התחיל הסולטאן לחפש גורמים בצרפת שיתנו לו הלוואה.

ב-1904 הלוותה צרפת למרוקו 48 מיליון פראנקים. כדי להבטיח החזרת ההלואה, שועבדו 60 אחוז מהכנסות המכס של מרוקו לצרפת. הלואות נוספות ניתנו למרוקו בשנים 1905 ו־1906.

הבנק הלאומי של מרוקו נוסד, כדי להבטיח את הכספים של התושבים, וארגון המשטרה והמכס, לפי כללים בינלאומיים. העיתונות בצרפת בשנים אלה כתבה על חוסר היציבות והאנרכיה במרוקו.

בתשובות הרב יוסף משאש (1974-1892) נכתבו הדברים הבאים: ׳עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג [אפריל 1905] יצא דבר המלך עבד אלעזיז ופסל כל מטבעות הנחושת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי. ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים. ושוב נתעוררו מלחמות גדולות בין המלך ובין אחיו מולאי חאפיד יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכש.

להלן הכתבה המלאה מתוך "אוצר המכתבים" כמצויין לעיל:

רב

ס׳ ויצא. להנז׳.

עוד לא נתרפאו היהודים ממכותיהם, והנה בניסן התרס״ה לפ״ג, יצא דבר המלך עבד אלעזיז, ופסל כל מטבעות הנחשת למחצה, ועוד לשליש ולרביע, ושוב פסלם לגמרי, ודבר זה הביא נזק גדול עם כמה תביעות וטענות לכל יושבי המערב, ובפרט ליהודים, ושוב נתעוררו מלחמות גדולות, בין המלך ובין אחיו, מולא״י חאפי״ד, יר״ה, שמרד בו ומלך בעיר מראכ״ש, וסו״ד שמענו, כי חיל עבד אלעזיז מרדו במלכם, ורצו להסגירו ביד אחיו, ונודע לו הדבר, וברח בהחבא לעיר ארבא״ט, ומשם נסע באניה לעיר טאנכי״ר, ויהי שם עד היום הזה, וכל חילו הרב והעצום השלים עם מולא״י חפ״ד, ויהי הולך ונסוע מעיר מראכ״ש לבא בגבולינו, והיינו בצרה גדולה משמועות רעות שהיינו שומעים, כי המלך הוא צורר היהודים, ומה גם, כי שמענו, אשר לקח לאשה את בתו של הצר הצורר ״מוחמ״ד אוחמ״ו״ שהוא כמלך במקומו בעיר כניפר״א וסביבותיה, הרחוקים ממנו כמה ימים, והוא ועמו, ״אמהאוו״ש״ ימ״ש, שונאים את ישראל תכלית שנאה, ומעולם לא דרכה כף רגל יהודי על אדמתם, וכאשר באים לפעמים רחוקות לעיר, ורואים מרחוק, איש יהודי, הם סוגרים אפם לבלתי הריח ריח יהודי, והשר שלהם הנז', הוא ועמו, הם שהחזיקו ביד מולאי חפיד להמליך אותו, ועזרוהו בכסף וזהב ואנשי צבא, ובכן אמרנו, כי בלי ספק הולך הוא בעצת חמיו ימ״ש, וכן היו אומרים לנו בפה מלא הגויים שכנינו הרעים, וגם בהם נכנסה רוח רעה, וכל יהודי שהיה עובר לפניהם, היו מכים אותו בחזק יד, ומסירים לו כובעו מעל ראשו, ומגוללים אותו בטיט חוצות, או מטילים בו מימי רגליהם לעיניו, ומלבישים אותו על ראשו בעל כרחו, ורוקקים בפניו ומקללים אותו ומחרפים, בכל מין קללה וחרוף, והוא חרש לא ישמע וכאלם לא יפתח פיו, ועוד גזרו שלא לילך שום יהודי עשיר ורש ברחובות הגרים במנעלים רק יחף לגמרי, ובכל יום ויום רבו המסים והשוחדות, והחרפות והגדופים, והמאסרים והענויים, וביום ששי בשבת סדר בהר סיני באייר התרס״ו לפ״ג, באה פקודה משר העיר, שכל הקהל יכינו עצמם להקביל פני המלך מחוץ לעיר ביום שבת בבקר השכם, ואז בבהלה גדולה הכינו י״ח דגלים גדולים מבגדי משי ורקמה, כרוכים על עצים ארוכים, וכל אותה הלילה לא ראינו שינה בעינינו מקול פחדים, ובבקר השכם התפללנו בפחד וברעדה, ויצאו תכף כל הקהל להקביל פניו, ומהבקר עד קרוב לחצי היום וחילו הגדול עובר לפנינו רגלים ופרשים בקול רעש גדול, ובחצות היום הגיע המלך לעיר, ובעברו לפני הקהל כרעו כלם וישתחוו לו אפים ארצה, ויברכו אותו בקול רם, והוא הראה להם פגים צוחקות, וילך לדרכו, וביום ראשון בבקר העלו לו ראשי הקהל מנחה, ולב מלך ביד ה׳ הטהו לטובה עלינו כרוב חסדו, וקבל מנחתם בכבוד, ובטל כל הגזרות, ושלח קול קורא בחיל סובב כל רחובות העיר מטעם המלך וגדוליו, שמהיום ההוא ומעלה, לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ולא יפתח את פיו, להכות, או לחרף או לקלל שום יהודי, והעובר על זה, יענש בגופו ובממונו, ואז שקטה הארץ, ואחר ימים אחדים נסע לפא״ס, וישב על כסא המלוכה, ותכף עשה מלחמה אחד גדולה, עם המורד ״בוחמאר״א״ ותפשו חי ונתן אותו בכלוב ברזל על מגדל גבוה לחרפה לכל עובר, ושוב השליכו לגוב אריות, ויאכלו את בשרו, וידיקו את גרמיו, ועוד היה שרי״ף אחד מזרע קדושיהם, שחשב עצמו לנביא, והרעיש את ערי המערב בהבליו, והיה מוכר לברברים הפראים מקומות בגן עדן בכסף תועפות, והיה נותן להם כתב ידו עם חותמו לקבור עמהם בעת שימותו, עד שאסף ממון עצום, והמלך תפשו בערמה והרגו, ושלל את רכושו, והיהודים היו משחקים בערביים לאמר, כי מכר כל הגן עדן, ולא הניח אף מקום אחד לעצמו, ולכך נענש, כי אהב את הכסף יותר מגן עדן, ועוד נתעוררו היהודים הנשללים במכנא״ס כמש״ל, והלכו וקבלו לפני המלך על השר הצורר לחאז ן׳ עיסא, כי הוא ששללם, והמלך תפש אותו ויאסרהו בנחשתיים וישלחהו למאסר שבעיר מראכ״ש, ויקח את כל רכושו מחוט ועד שרוך נעל, כן יאבדו כל אויביך ה׳, ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, ותשקוט הארץ. זהו מה שיכולתי להודיע. לכבודו מכל מה שאירע בעיר מאז ועד הנה, ושלום.

אני היו״ם ס״ט

ב-30 ביולי 1907 נרצחו תשעה פועלים אירופאים שעסקו בבניית הנמל בקזבלנקה, ביניהם ארבעה צרפתים, שלושה איטלקים ושני ספרדים. נשדדו בעיר חנויות של אירופאים ושל יהודים. לפי מברק של רויטר ב-2 באוגוסט, נכנסו לעיר שלושה שבטים, שאיימו לשחוט את כל הזרים. הם זעמו על בניית הנמל בעיר, על מינויו של צרפתי בתור מנהל המכס, ועל הנחת מסילת ברזל על ידי אירופאים. עבודות פיתוח אלה סימלו בעיניהם את הציויליזאציה האירופאית ־נוצרית. הודות למתן שוחד, הצליחו מספר יהודים לברוח מהעיר, והפליגו באוניה  גרמנית לטנג׳יר, מכאן עברו לג׳יברלטר, ואחרים לספרד.

עובדים שעסקו בהובלת אבנים לבניית הנמל של קזבלנקה. מסילה שעליה הובילו את האבנים, עברה דרך או ליד בית קברות מוסלמי. הדבר הרגיז את המוסלמים, ותקפו את מובילי האבנים. הפועלים שחזרו מעבודתם בדרך לבתיהם נרצחו. אונית מלחמה של צרפת הגיעה, כדי להגן על התושבים האירופאיים בעיר. הרובעים של הילידים הופצצו, שבטים מהאזורים הפנימיים ניצלו את המצב, ופלשו כדי לשדוד את המקום. העיר קזבלנקה הפכה טרף לשוד ולכל סוגי אלימות, הכוח של האירופאים היה מספיק כדי להגן על הקונסוליות. אבל החלק הארי של התושבים הנוצרים ברח, מחשש שיירצחו. כאשר הסדר חזר לכנו, המראה של העיר היה עלוב ומזעזע.

באוגוסט 1907 הגיעו לעיר שלושת אלפים חיילים צרפתים ו-500 חיילים ספרדים, כדי להגן עליה מהשבטים בסביבה. החיילים הצרפתיים שעלו לקזבלנקה ושלטו על רצועת חוף סביבה, קבעו דה פקטו את שליטתה של צרפת על העיר וסביבתה, עד הסכם החסות על מרוקו כולה, שנחתם בפאס במרס 1912. ספרד היתה מעורבת ב׳מאורעות קזבלנקה׳ ב-1907 כשאירופאים נהרגו על ידי השבטים המורדים, וההתערבות הצבאית המיידית של צרפת וספרד, סיבכה את בעיית מרוקו.

צרפת העניקה לממשלת מרוקו 2 מיליון וארבע מאות אלף פראנקים פיצוי על תפישת שטח ממרוקו והריגת אלפי אזרחים מאורים בעקבות ההפצצה של קזבלנקה.

בשנים 1907־1908 היו אירועים אלה במרוקו, לפי תיאורו של עד גרמני בקזבלנקה. לפי סיפורו של גרמני בשם Albert Bartels שהיה בשנים אלה במרוקו: מר Mauchand שגריר צרפת נרצח במראכש, בעת שתקע על עמוד את הדגל של צרפת. להבת ההתנגדות ליבתה את כל המדינה. הסולטאן עבד אלעזיז ברח מפאס לרבאט, תחת חסותם של חיילי צרפת. ׳מולאי חאפט׳, אחיו המבוגר של הסולטאן הצעיר, תבע את כסא הסולטאנות, לאחר שנכשל בקרב מול חייליו של עבד לעזיז, שנשלחו מקזבלנקה. הוא זכה לתמיכה על ידי צרפתים וארטיליריה שלהם, ונכנס לפאס בתור סולטאן.

הצרפתים בשלב הראשון לא הכירו בסולטאן החדש, ותחילה התרכזו בכיבוש של אזור החוף, צבא הגנרל ד׳אמאדה התקדם מקזבלנקה לאזמור. למרות הזעזועים הפוליטיים, הסחר של גרמנים עלה בשנים שבין מועד ביקורו של הקיסר וליהלם בטנג׳יר ובין פרוץ מלחמת העולם הראשונה. מספרן של אוניות הסוחר הגרמניות שהגיעו לנמלים בקזבלנקה, ברבאט, סאפי ומוגדור, עלה משנה לשנה.

בידו של הכותב היה הארנק של הגב׳ אופיץ מקזבלנקה, אשה צרפתית המובלת בעגלה. העגלון היכה בנו, וההמונים התנפלו עלינו, שותפו של המחבר הוכה בפניו. דגל צרפת הובל לפני הכותב, והיה עלי לצעוק: ׳תחי צרפת! לאחר זמן מה ראיתי אדם מקזבלנקה שוכב על הארץ, כשהוא כולו זב דם.

משבר בין צרפת לגרמניה

משבר ביחסים בין צרפת לגרמניה פרץ בשנת 1908, בעקבות בריחתם של חיילים מלגיון הזרים בקזבלנקה. צרפת חתמה על הסכם עם גרמניה בשנת 1909 שנערך בפזיזות ושלא בוצע. גרמניה השלימה עם הכשלון של התכנית למשטרה בינלאומית, ועם העובדה שצרפת תשלוט על קזבלנקה וסביבתה. כתמורה קיבלה גרמניה את הזכיון בשיתוף פעולה עם צרפת לביצוע עבודות ציבוריות. בפועל, הדברים לא התבצעו ככתבן וההסכם נשאר על הנייר. המשבר נפתר ע״י הסכם בשנת 1910 בין שתי הממשלות, בו גרמניה מכירה באינטרסים המיוחדים של צרפת במרוקו.

חדירתה של צרפת למרוקו

חדירתה של צרפת למרוקו החלה כבר בסוף המאה הי״ט. היא הגיעה להסכם עם איטליה ב-1902, עם בריטניה ועם ספרד ב-1904, בהסכמים אלה הוכרה מרוקו כנתונה לתחום השפעתה של צרפת. גרמניה ערערה על הסכמות אלה, וביקורו של קיסר גרמניה וילהלם בטנג׳יר בשנת 1905 היה ביטוי של הפגנה ומחאה על ההסכם הנ״ל.

כיבושה של מרוקו על ידי צרפת התחיל ב-1910, באפריל 1910 צעד הגנרל Moinier בראש צבא של 30 אלף חיילים לעיר פאס כמעט ללא התנגדות, כבש את מכנאס. באותו הזמן כבש צבא ספרד, למרות מחאתה של צרפת, את לאראש ואלקסר, וכן איפני בחוף הים התיכון. כתגובה לבקשתו של הסולטאן לעזרה, הגיע כוח של צבא צרפת לפאס במאי 1911 והדף את השבטים הפראים. היתה זו התחלת הסוף לעצמאותה של מרוקו. מולאי עבד אלחאפט׳ חתם ב-1912 על חוזה המכיר בחסותה של צרפת על מרוקו. לאחר מכן נשחטו קצינים צרפתיים, וממשלת צרפת שלחה לשם את הגנרל ליוטי    בתור הנציב העליון הראשון על מרוקו. בסתו אותה השנה, יחידה של צבא צרפת כבשה את מראכש, בה היתה תגובה אלימה, וצרפתים נלקחו בשבי. לאחר כיבוש פאס ומראכש, החלק המערבי של מרוקו הגיע לידיה של צרפת. מרוקו היתה בתוהו ובוהו, חלק גדול ממרוקו היתה במצב של מרידה וכל סימני ממשל תקין נעלמו. במצב הזה קיבל על עצמו המושל הראשון הגנרל ליוטי את תפקידו בפאס, תחילה עשה סדר בצבא של הסולטאן, אלה שנאשמו ברצח צרפתים הוצאו להורג. המעבר לחסותה של צרפת לא עבר בשלוה, שבטים מרדו, ומולאי עבד אלחאפט׳ נקט בשיטות ברבריות כדי לדכא את המרידות. ב-1912 הסולטאן היה במצור שכפו עליו שבטים בפאם, הוא פנה לצרפת שכבר התבססה בקזבלנקה. יחידה צבאית מיהרה לבירה פאם ששוחררה, ומספר שבועות לאחר מכן נחתם הסכם החסות עם צרפת. מיד לאחר מכן נערכה שחיטה של קצינים צרפתיים, ואזרחים בפאס. מעמדו של עבד אלחאפט׳ התערער בעיניהם של תושבי מרוקו המוסלמים, ובעיני צרפת, והוא החליט להתפטר. בית המלוכה עבר לרבאט ושם נערך סיום העצמאות של מרוקו. לפני שעזב את פאס, כבר התחיל להבטיח את עתידו. הודיע לכל נשות המלכות, אלמנות של סולטאנים קודמים, שעל כולן להילוות אליו לרבאט. הוא נתן הוראות חמורות לגבי משאן, כל התכשיטים ודברי הערך שלהן נארזו, כדי להעבירן יחד עם עזיבתו של הסולטאן. הנושא מי יירש אותו לא יושב, גם כאשר הכל כבר היה ברור, שהיורש יהיה אחיו הצעיר מולאי יוסוף, שנשלח לפנים הארץ. מולאי חאפט׳ שינה את דעתו, הוא כבר קיבל את התנאים הנדיבים ביותר מממשלת צרפת, אבל המצב היה נואש. נשלחו הודעות לאזורים הפנימיים של מרוקו, כדי שידעו מיהו הסולטאן החדש, אבל קודמו סירב להתפטר. שליטתה של צרפת בקזבלנקה איפשרה לצבאה לחדור למרוקו דרך הים.

ראה: היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורת המגרב תשע"ח – עמ' 25-23

חוזה החסות – בין צרפת למלך מרוקו

כיבושה של מרוקו שהתחיל בשנת 1907, הוכר ע״י חוזים בינלאומיים בשנת 1912. ב-30 במרס 1912 נחתם בפאם הסכם חסות בין מרוקו לצרפת, ובו תשעה סעיפים, עליו חתם הסולטאן עבד אלחאפט׳. בין הפרטים של ההסכם: מרוקו תהיה עצמאית. צרפת והצרפתים רק מגינים על הארץ, עוזרים ומייעצים. ממשלת צרפת והסולטאן מסכימים שיש ליצור במרוקו משטר חדש, שכולל רפורמות אדמיניסטרטיביות ומשפטיות. השלטון ישמור על הדת של כל קהילה, וכל המנהגים שלהם יישמרו. הנושאים הקשורים לדת ואמונה, כולל היהודית, הושארו בידי המלך. ממשלת צרפת תתיעץ עם ממשלת ספרד לגבי האינטרסים שלה. הנציב העליון הצרפתי אחראי על עניני החוץ והבטחון. צרפת התחייבה לכבד את הדת המוסלמית ואת יוקרתו של המלך. לפיו הסולטאן ממשיך בתפקידו בתור שליט מרוקו, וממונה על כל נושאי הפנים של הארץ. ואילו בפועל כל סמכויות השלטון הועברו לידיו של הנציב העליון הצרפתי, ולעתים בצורה משפילה. למשל, הזכות לפרסם צוים ולחתום על הסכמים מטעם המלך, מבלי להתיעץ אתו כלל. כל צו נחתם על ידי הסולטאן, בתוספת חתימתו של הנציב העליון. היהודים נתונים למרותו של הסולטאן כבעבר. הסכם החסות שכלל תשעה סעיפים חתום ע״י הסולטאן עבד אלחאפט׳. ארה״ב סירבה להכיר ב-1912 בחסותה של צרפת על מרוקו. בנובמבר 1912 נערך הסכם בין צרפת לספרד, בו צרפת הכירה באזור הספרדי של מרוקו.

השתלטות הצרפתים על מרוקו ארכה 22 שנים, עד שהכוחות האופוזיציוניים דוכאו, והוסכם על חלוקת הסמכויות בין הממשל של צרפת ובין הסולטאן של מרוקו. בסעיף הראשון נאמר כי המשטרה היא תחת פיקוחו של הסולטאן, והשוטרים יגויסו מבין האוכלוסיה המקומית. [למעשה] תהליך כיבושה של מרוקו בידי צרפת נמשך תשעים שנה. החל בתבוסת צבא מרוקו בקרב בעמק אסלי שבגבול אלגיריה באוגוסט 1844, עד הכנעת עמק התאפילאלת בדרום מזרחה של מרוקו בשנת 1934.

הנציב העליון הראשון של צרפת על מרוקו

הנציב הראשון על מרוקו המרשל ליוטי שכיהן מ-28 באפריל 1912 עד 26 בספטמבר 1925, עמד בראש הצבא הצרפתי, שלחם נגד שבטים מרדניים. כוחותיו הקריבו כ-56 אלף קרבנות בשנת 1912, ובשנה אחריה כ-70 אלף וב-1914 63 אלף חיילים. הנציב הראשון של מרוקו לא ראה בעין יפה את המתיישבים הצרפתים שבאו למרוקו לשם ניצול כלכלי. ובעת הזאת ירד כוחו של הסולטאן משנה לשנה.

הממשל הצרפתי שלט בפועל רק מ – 1918

בפועל החל הממשל הצרפתי לפעול אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ב-1918. בזמן הזה התחיל הממשל לארגן את המחלקות השונות של משטר החסות. בתקנה לארגון הקהילות נאמר, כי רק יהודים בעלי נתינות מרוקנית יוכלו להיות חברים בועד הקהילה. היה תחום פנוי בפני היהודים דוברי הספרדית בקזבלנקה והוא הפעילות הציונית. שיטת הממשל של צרפת הוגדרה על ידי הנציב הראשון ב-1920 כ׳ארץ השומרת על מוסדותיה, מושלת ומנהלת את עצמה באמצעות הגופים שלה, תחת פיקוח של מעצמה אירופית׳.

בדו״ח שנתי שנכתב ב-28 בנובמבר 1909 בקזבלנקה, שנשלח לנשיא של חברת כי״ח, נכתבו הדברים הבאים:

עד לפני שנים ספורות, לא כל כך הכירו את שמה של קזבלנקה. נמל קטן ונעלם בחופה המערבי של מרוקו, לא עורר תשומת לב בשום דבר מיוחד, או בולט בעיני זרים. מלבד שלושת חודשי הקיץ, תקופת היצוא של תבואת הדגנים, בהם התעוררה פעילות מסוימת. בשאר ימות השנה שלטה בה מין מלנכוליה ומונותוני ותלאה. מלבד זאת, המזח הקשה שהוא אינו ידידותי לזרים, הפך כעין שותף לפאנאטיות המאורית. חוסר הבטחון ששלט בנמל, הרחיק ממנו כל מי שהעלה בדעתו לנסוע לעיר זאת, על מנת לחפש בה את מזלו הטוב.

בחודשים יולי-אוגוסט 1907 מספר הצרפתים שגרו בעיר הסתכם בקושי לכ-300. החדירה הצרפתית השלווה לא רק גרמה לשינוי הנוף, אלא גם הגדילה במידה רבה את חשיבותה המסחרית. המעוף הרחב אשר האירופאים שותפים בה הוא עתה כזה, שמותר לצפות שמעתה צפוי לה עתיד יפה ביותר. אף שהעיר טנג׳יר נשארת מקום מפגש של תיירים ובירת הדיפלומטיה של מרוקו, הפכה קזבלנקה לבירת המסחר. בהיותה אחד המחוזות העשירים ביותר של האימפריה השריפית, מפותחת ופוריה יותר. ומותר לומר, כי מאז שצבא צרפת משליט בה סדר ורגיעה, גדלה ההגירה של אירופאים לעיר, והתבטל המצב הבלתי יצרני שמקורה באבטלה. איש אינו מטיל ספק שבעתיד הקרוב יהווה נמל זה את קרן העושר של השריף. המזח מפותח במלא הקצב, מחסני הסחורות צומחים כפטריות לאחר הגשם. בנקים מארצות שונות פותחים בה סניפים. רחובות שהיו בעבר ריקים, מתמלאים אדם. מבנים חדשים צומחים, והגל האנושי המדלג מעל החומה, כובש את הפרברים.

אומדנים על מספר האירופאים והיהודים בעיר, בשנת 1900 חיו בה כ-4.000 תושבים. ב-1907 1.500 אירופאים, ומספר היהודים עלה ל-6.500. מקומיים (מוסלמים) 22 אלף – ס״ה כ-30 אלף אלף תושבים בקזבלנקה. לפי ספר שיצא לאור בשנת 1903 היו בקבלנקה כחמשת אלפים יהודים. בשנת 1907 חיו בקזבלנקה בערך 5000 יהודים, מתוך 25 אלף תושבים.

עלייה במחירי המחיה

זרם הגידול באוכלוסיה, הביא אתו גם עלייה בעלות המחיה. מחירי הירקות, הבשר ומצרכי היסוד הוכפלו. כוח העבודה התייקר, שכר הדירה מופקע. השפע הביא לירידה בערך ההומניטריות, הרווחה הכלכלית מתפתחת. אחינו בני ישראל בפרט מוצאים את מחייתם בנוחות, ומספר רב מהם התעשר באמצעות מכירת קרקעות, שהיו בידם לפני האירועים של שנת 1907. הסוחרים נהנים מחופש ומבטחון כלכלי, הם נהנים מספקולציה במחירי הנכסים. כל היהודים, אפילו אלה שלא שפר גורלם, חבים הוקרה לצרפת, על שיפור גורלם ועל הרווחה שזכו בה.

לקזבלנקה אבד אופייה הזעיר, המקומי והמרוקאי. היא עברה שינוי מוחלט, ולא מעטים מצטערים על כך. המולת המסחר גירשה את השלוה, ואת החן בבטלה. האדרה הנינוחה הפואטית. כל המלנכוליה של ערבי הסתו נעלמה. רעש המשאיות גובר על קולו של המואזין, החומר ניצח את האידיאל. צורכי הגוף, הצמאון לעושר המיתו את הרוח ואת נפש האדם. תושבי קזבלנקה המוקסמים מעגל הזהב, שכחו את הבורא. הציויליזציה האירופאית חדרה, סביבות העיר הקרובות צחיחות, וערומות עד כדי כך, שלולי משב הרוח הימי המחייה, היית חושב שאתה בשולי מדבר הסהרה. הגינות המעטות שקישטו את העיר, נעלמו, ובמקומן הוקמו על ידי צבא צרפת שיכונים למגורי היחידות הצבאיות החונות בעיר.

בניית מסילת – ברזל מקזבלנקה מזרחה

חברה צרפתית-ספרדית משותפת, קיבלה זיכיון לבנות מסילת רכבת מקזבלנקה. מזרחה מהעיר היה בית קברות מוסלמי עתיק, למרות מחאות, בנתה החברה את המסלול דרך בית הקברות. כתוצאה מכך אירעה התנגשות בין עובדים אירופאים ובין מוסלמים מחוץ לקזבלנקה, הצרפתים הפגיזו את קזבלנקה ואלפי מאורים נהרגו. חיילים צרפתים השתתפו בכיבושה של קזבלנקה ורבאט, דרישות לפינוי הצבא לא נענו.

בנייתה של רשת מסילות ברזל לרכבת החלה ב-1911 ואילך, לראשונה בקו קזבלנקה – רבאט. אחר כך מקזבלנקה לפאם ולמראכש. ביוני 1921 נגמרה המסילה המחברת את קזבלנקה עם אוג׳דה, ואת מראכש עם קזבלנקה עד תוניס. בשנת 1925 היו 1660 ק״מ בהכנה. בשנת 1938 נגמרו המסילות באורך של 1753 ק״מ, המחברות את הערים החשובות של מרוקו זו לזו. לבניית המסילה הושקעו שלושה ביליון פראנק.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 28-26

הסכם ורסאי ב-1919 ביטל את הסכם אלג׳יג׳ירםס

 העורך של השבועון המלוכני שיצא לאור בקזבלנקה בשם La Voix Français פרסם בגליונו ב-11 באפריל 1931 מאמר בו נטען, כי הסכם ורסאיי בשנת 1919 ביטל את ההסכם של.Algeciras

פיתוחה של קזבלנקה והנמל

בנייתו של נמל קזבלנקה היה פרויקט שבוצע על ידי המושל הצרפתי הראשון של מרוקו המרשל ליוטי, החל בשנת 1912. תחילה במימון פרטי, ביולי 1914 היו למושל העיר מעל 70 מיליון פראנקים כמלוה ראשון, והתאפשרה עבודה בקצב מהיר. הנמל היה בגודל של נמל אוראן, ו-70 אחוז מהמסחר של מרוקו התנהל בעיר זו. פוספאטים: שהתגלו במרוקו ב-1919 זכו ליצוא בכמויות גדולות. היצוא הראשון דרך נמל קזבלנקה היה בשנת 1922, חמש שנים לאחר מכן, הגיע הייצור למיליון טון ומעלה, וב-1930 הגיע לשיא. בשנים הבאות חלה ירידה. ובפרוץ מלחמת העולם השניה היתה שוב עלייה ביצור וביצוא, שהכניסה סכומים גדולים לכל המעורבים ביצוא דרך נמל קזבלנקה. אחד המוצרים שעברו דרך נמל קזבלנקה היה יצוא דגים. וב-1936 היתה קזבלנקה הנמל הרביעי באימפריה של צרפת בכמות הדיג שהנמל יצא. חל תהליך של תיעוש העיר, ומחצית מכלל הפעילות הכלכלית, וענפי התעשיה והמסחר במרוקו, התרכזה בקזבלנקה. פירסומה של קזבלנקה כעיר תעשיה ושיש בה עבודה בשפע, הביא אליה המוני מהגרים, רובם פרולטרים מהכפרים ומערים אחרות. אלה היוו איום לבטחונה של העיר. הדרך כפי שבוצעה לפני השנים של מלחמת העולם השניה היתה ״טיהור״ העיר, כשהכוונה, שהמונים גורשו ממנה, ורבים אחרים הועלו על אוניות גירוש. קזבלנקה הפכה לנמל השלישי בחשיבותו בעולם, והשביעי בגודלו בכל הנמלים של צרפת. ב-1936 היבוא שעבר דרך הנמל הגיע ל-706 אלף טון, והיצוא למיליון ו-847 אלף טון, כולל פוספאטים.

עליה במספר התושבים

בשנים 1836-1834 חיו בקזבלנקה 700 תושבים, ובשנים 1867-1866 ששת אלפים. בשנת 1897 מספר התושבים 25 אלף מהם שלושת אלפים יהודים, ו-6000 אירופאים. בשנת 1911 גרו בקזבלנקה כ-9 אלפים אירופאים, 8000 יהודים, מוסלמים 30 אלף. ס״ה 47 אלף תושבים. ב-1917 חיו בה כ-75 אלף תושבים מהם 28 אלף אירופאים ו-47 אלף ילידים. ב-1918 מספר התושבים הגיע ל-92 אלף, מהם 37 אלף אירופאים. ב-1936 נימנו בה כרבע מיליון נפש, מהם 146 אלף מוסלמים, 72 אלף אירופאים 28 אלף יהודים. עשרים שנה לאחר מכן סיים המרשל ליוטי הנציב הצרפתי הראשון במרוקו, את בניית הנמל שהוא הנמל הראשון במרוקו, הבטוח בכל מזג אויר. כפר הדייגים הפך לעיר של בנקים, חברות ביטוח, וחברות ספנות. נבנתה שכונה אלגנטית, והיתה הרגשה שניתן ליצור הרמוניה בין המסורת המאורית והשליטה הצרפתית. אחרי מלחמת העולם השניה, קזבלנקה הפכה לנמל הגדול ביותר במגרב. גדולה יותר מהנמלים באוראן ובתוניס. מספר התושבים עלה פי שלושים ממספרם ב-1906, והגידול הוא כחמישים אלף בשנה. קזבלנקה היא הלב והרוח של צרפת במרוקו. היה קיים שיתוף פעולה בין הבנקאים והסוחרים הצרפתים המקומיים ובין הבירוקרטיה המקומית. השקעות של צרפתים מושקעות בעיר והרווחים מגיעים החוצה.

תיאורה של קזבלנקה ע׳׳י תיירים וסופרים בשנות ה-20 של המאה הכ׳

צרפת גאה על קזבלנקה בהיותה העיר שהיא יצרה וביססה, זו עיר לפי דגם אמריקאי. לפני כעשר שנים לא היה כאן ולא כלום, ועתה עיר פורחת. אבל למעשה נמלה כנמל עיקרי של מרוקו, הוא הגרוע לעומת נמלים אחרים במרוקו. אין איש המצדיק את הקמתה, העיר צמחה מהחולות. משעה לשעה היא צומחת מעיירה מוסלמית קטנה חסרת חשיבות על הריסות מבצר פורטוגלי ששמה נשכח, לעיר הבירה האמיתית של מרוקו. אוכלוסיתה מונה עתה מעל מאה אלף תושבים. הנשים הולכות כשפניהן מכוסות ברעלות, ואין איש יודע אם הן יפות או לא, צעירות או זקנות. הילדים מהם מתרוצצים ברחובות, אחרים שוכבים על הארץ, מהם ישנים על המדרכות.

מצויים שם גם יהודים ויהודיות שהם נפרדים מהמאורים והנוצרים, אף שהושפעו על ידי אלפי שנים של מסורת משותפת. הגברים לבושים בלבוש אירופאי-כובעים וחליפות אירופאיות. אין להם את השלוה של המוסלמים, ולא האוירה היציבה והפעילה של הצרפתים. פניה של יהודיה זקנה האוחזת בארגז של מצרכים, מעידה על הטרגדיה של בני עמה, שהם זכרונות של אירועים חשוכים. אין לה פנים של אירופאית, ולא לגמרי פנים של אשה מזרחית. על פניה אגדה של חיה נרדפת עם נשמה, במשך דורות עיניים אלה ראו אירועים של יאוש. אנשים אלו גאים, למרות זאת צנועים. אין להם בית עלי אדמות, הם היו נודדים וגורלם שיהיו נודדים לעד.

ליד שער מראכש מקום שהאדמה הכפרית והעיר נפגשים, תחת החומות של צ׳אר אלבידא – העיר המאורית, עוד ניתן לראות כמה יסודות אופיניים של הכפר. אני רואה לפני את השער הפתוח שדרכו עוברות צעקות של ילדי המוסלמים, וכן חמורים קטנים. כל הנוצרים דומים, והיהודים מחליפים צורה. האסלאם מטביע חותמו על כל פניו של מאמין. מחוץ לחומה, יהודים בעלי אף כמו גמלים. האף הפינאנסי והפה מלא שיניים שבורות, הם יושבים כשהם מחכים לצרכן. מהו הדבר שמושך את תשומת לבי? אנשים עניים מצויים בכל מקום, וכובסות נמצאות בכל העולם. התשובה – כי אנשים אלה אינם חיים בהווה ולא בעתיד, אלא בעבר. הם עבדי הזמן של מאות שנות דיכוי. המאורי נושא אתו גאוה טבעית, לכושי יש בעל חיים משלו, אבל בפניהם של היהודים אין גאוה, יש משהו של יאוש. הם באים מהכפרים לעיר. מצויות יהודיות שמבריזות שהן מוכנות לשאת כדי מים על כתפיהן, ואחרות המושחות את פניהן וצובעות באדום את שפתותיהן. אדם שנעמד לידי רוצה למסור לי מידע: ׳קרוב למקום זה שאתה עומד מצוי רובע הזונות ואין זה מקום מכובד בלילה׳.

על מעמד היהודים: צרפתי מקומי אמר למחבר – לפני שאנחנו באנו היו כמה תקנות: א. ליהודי אסור להסתכל על פניו של הערבי. ב. על היהודי לרדת מחמורו אם מוסלם בא לקראתו. ג. בהליכה ברחוב עליו לתת למוסלם זכות קדימה. ד. להשאיר זרוע אחת בלתי מכוסה.

ב־1923 יצא לאור ספרו של פרופסור באוניברסיטאות של קמברידג וליברפול, חבר הפרלמנט הבריטי סיר Martin Conway שכתב על ארץ ישראל ועל מרוקו. בתיאור מסעו הוא מזכיר את קזבלנקה. במעבר של יום מליסבון הפליג לקזבלנקה ב-14 בינואר 1923, ומציין את ההתקדמות תחת החסות של צרפת. עתה נמסר לו כי הנמל הורחב, וגם אניות המפליגות באוקינוס יכולות לעגון שם. לפני עשר שנים בלבד קזבלנקה היתה עיר מאורית קטנה מהעיר פאס, ובלתי אירופאית כמראכש. עתה ברחובותיה רואים גמלים, חמורים, מכוניות ואופניים. בצד אחד של הרחוב קפה צרפתי, בצד השני מצוי פונדוק מוקף קיר לעוברי אורח, המזכירים את אלה שבמארסי. שווקים ובהם חנויות זעירות שנמצאות בדרכים במזרח, ממרוקו עד סמרקנד. אירופה המודרנית ואסלאם עתיק מחוברים. העיר מעוררת תמיהה והיא מכניסת אורחים, בה השמש יוקדת. קזבלנקה הצרפתית היא עיר של ניסיון למבקר המתעניין בארכיטקטורה. נסללו מחדש רחובות בסגנון המאפיין את הסגנון בצרפת. בבריכות של קזבלנקה רק הגוף השחור של השוחים העיד מי אינו צרפתי.

היהודים המבוססים גרים באזור המגורים של הצרפתים

 לפני שנת 1912 העיר המרוקאית היתה מחולקת לשני חלקים: הרובע המוסלמי והיהודי, הנקרא מלאח. לאחר הכיבוש הצרפתי, האירופאים גרו בדרך כלל במקומות בהם הותר גם ליהודים לגור, לרכוש קרקעות ולבנות בתים. אף שאין נתון סטטיסטי, המגמה של הדור הצעיר היתה לגור באזור האירופאי של העיר, מחוץ למלאח. בקזבלנקה רוב העיר חדשה, והיהודים גרים גם מחוץ למלאה, לצדם של הצרפתים ואירופאים אחרים. ליהודי בן המעמד העליון או הבינוני מבחינה כלכלית, היתה לו אפשרות בדרך כלל לרכוש את ביתו, או לשכור דירה ברובע החדש של העיר.

הכיבוש של מרוקו ע״י צרפת יצר אפשרויות כלכליות. צרפת סללה כבישים, מסילות לרכבת, נמלי ים ושדות תעופה. עודדה חקלאות מודרנית, תעשיה, כוח לחשמל, רשתות השקיה ומכרות. יחד עם ההתקדמות התעשייתית, הונהגו תנאים סוציאליים לעובדים, לפי הדגם בצרפת.

המשבר העולמי ב-1929 פגע גם בקזבלנקה. התוצרת החקלאית ירדה בגלל פגעי טבע: שנות בצורת בדרום מרוקו, ועודף גשמים בצפון ובמזרחה של מרוקו, שפגעו בגידולים. בגלל עודף אוכלוסיה בכפרים, היתה הגירה מהכפרים לערים, וביניהן לקזבלנקה. הדבר התבטא במספרים: בשנת 1931 חיו בקזבלנקה כ־115 אלף תושבים. וחמש שנים לאחר מכן מעל 184 אלף. כלומר, גידול של כ-57 אחוזים. מוסלמים ויהודים היגרו לקזבלנקה כדי למצא פרנסה. אבל המהגרים שרובם חסרי מקצוע, התקשו למצוא עבודה בתעשיה המתוחכמת. בשנים 1937-1935 היה משבר כלכלי במרוקו בגלל בצורת, והוא השפיע על הכלכלה בכל צפון אפריקה. הדבר גרם לנדידה של שבטים רעבים לעבר קזבלנקה, והתגלו מעל מאה בני אדם שחלו במחלת הטיפוס בקזבלנקה. החובות של סוחרים, שלא היה סיכוי לפרעונם, כוסו על ידי קרן פדרלית שנוסדה בדצמבר 1930. באוגוסט 1932 ביקש משרד החקלאות ביטול החובות בסכום של 126 מיליון פראנקים. בסוף שנה זו דרשו המתיישבים ביטול חובות בסכום גבוה יותר. שלטונות החסות סירבו להעניק מתנה בגובה הנקוב הנ״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח – עמ' 32-29

המלך מוחמד החמישי

הסולטאן יוסוף נפטר ב-17 בנובמבר 1927. ירש את מקומו בנו מוחמר החמישי. יליד פאס בשנת 1910 מבית עלאוי [או אלחסני או אלפילאלי]. המינקת שלו היתה יהודייה, והדבר כנראה נתן את אותותיו ביחסו ליהודים. בילדותו הוא גם שיחק עם ילדי המשרתים היהודים בארמון המלוכה. התחתן בגיל 16 בנובמבר 1926, היו לו שתי נשים, שילדו לו שני בנים וארבע בנות. הוא נאלץ להסתמך על תבונתו ועל סמכותו הטבעית, הצטיין כאדם שומר הדת המוסלמית. היה נוהג להשכים כל בוקר בשעה שש לתפילה, אנשי המערב לא הבינו את הקשר בין דתיות לקידמה. עלייתו לכס המלוכה הבטיחה את עתיד השושלת העלאוית, הוא עלה על כס המלכות ב-18 בנובמבר 1927, יום לאחר פטירתו של אביו המלך יוסוף. אמנם המסורת קובעת כי העולמא ונכבדי החצר בוחרים במלך, אבל הסולטאן כפה עליהם את בנו כיורש העצר. בעת הכתרתו של מוחמד החמישי, נערכו הפגנות בערים החשובות במרוקו רבאט, פאס, טנג׳יר, קזבלנקה מכנאס ומראכש. מוחמד החמישי, גם הוא הכריז על בנו חסן ליורש העצר ב-9 ביולי ביום הולדתו ה-28, וגם דאג שמשטר החסות יאשר זאת בצו מיוחד. חסן הועדף על פני אחיו הבכור, אבל איש לא העיז לערער על ההחלטה, ולהטיל ספק במעמדו החוקי של חסן, שנכנס לחיים הפוליטיים כבר בינואר 1944, במהלך פגישה סודית בין הסולטאן והנשיא רוזוולט. הוא היה אז רק בן שלוש עשרה וחצי.

המלך נאבק בברברים, מאבק שנגמר בשנת 1959. הוא דגל בהשכלה ובמודרנה, ולא ראה בכך סתירה לאמונת האסלאם. יחס חשיבות רבה לחינוך בנות, כאמצעי להשגת שויון זכויות לנשים. בתו הבכורה עאיישה סיימה בית ספר תיכון, הלכה ללא רעלה, ולבשה גם מכנסיים, רכבה על סוס, נהגה במכונית, שיחקה טניס, והאזינה למוסיקה מודרנית. בשירותו הועסקו פקידים, חייטים וצורפים יהודים. בביקורו הראשון במוגדור, לאחר שעלה על כס הסולטאנות, התקבל ע״י להקת נגנים יהודית. ב-5 באפריל 1929 ביקר בפאס, ומשלחת יהודית באה לקבלו, אך גורשה ע״י המושל המקומי. רק יו״ר הקהילה הורשה להשתתף בקבלת הפנים.

הנציב הצרפתי מחתים את המלך על צוים

הנציב הצרפתי היה מחתים את המלך על צווים, ובין השאר החתימו הנציב Lucien Saint (כיהן מ-1 בינואר 1929 עד יולי 1933) ב-16 במאי 1930 על צו המוציא את הברברים מתחום שיפוטו, ומעתה הם כפופים רק לחסותה של צרפת. לאחר התנגדות העולמא והמרוקאים הצעירים, חזר בו הנציב, ופורסם צו חדש שביטל את הקודם. הסולטאן שאף לאיחוד המדינה, ושבר את כוחם וסמכותם של מושלים חזקים ועצמאיים. למלך היה ארמון גם בקזבלנקה, למרות שלא היתה בירתה של מרוקו. המלך הפגין אהדה כלפי היהודים בארצו, ב-19 בנובמבר 1946 קיבל מוסלמים ויהודים יחדיו, והפגין בכך כי הוא רואה ביהודים מרוקאים כמו המוסלמים.

ביקורת על הממשל הצרפתי

החוגים הלאומניים במרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ' טענו נגד הממשל הצרפתי, כי הוא לא סייע למוסדות הממשל, וכן שהמנגנון מורכב על טהרת הפקידות הצרפתית; קיימת הפליה גזענית בין מרוקאים ובין מהגרים אירופאים, לטובת האחרונים; חלוקה בלתי צודקת של נטל המסים וההנאות מהתקציב בין מרוקנים לבין אירופאים; דיכוי החירויות האישיות והציבוריות בתחום חופש העיתונות וההתאגדות; עידוד התישבותם של אירופאים בקזבלנקה ובמרוקו בכלל, על חשבון נישול האכרים המרוקנים מאדמותיהם, תמורת פיצוי נמוך. טענות אלה נמסרו על ידי ׳הועד הפועל המרוקני׳ בשנת 1934 לסולטאן ולממשל הצרפתי, אלה לא הגיבו.

הגבלות על חופש הפרסום בעיתונות ב-1936

ב-17 בנובמבר 1936 נערכה ועידה בקזבלנקה בה נידונו הבעיות של העתונות במרוקו. הועידה נערכה באחד האולמות הגדולים בעיר, אליה הוזמנו אלפי תומכים וכן צרפתים וזרים, שגרו בקזבלנקה. הכינוס נערך כתגובה לצנזורה על העיתונות, והאיסור על פרסום עתונים בערבית. באולם נוכחו נציגי הממשל האזרחי והצבאי, המושל של קזבלנקה הודיע כי הכינוס מוחרם. למחרת נערך כינוס לנציגי העיתונות הצרפתית, בה נוכחו 150 עתונאים, ונאמו נגד ההגבלות על פרסום מידע חופשי. נשלח נציג לממשלת צרפת, כדי להסביר את עמדת העתונאים, שהוגבלו בפרסום דעותיהם.

בסוף חודש נובמבר 1936 נערכו הפגנות המוניות בקזבלנקה ובערים אחרות במרוקו. המפגינים התנגשו בשוטרים, נפצעו רבים מהמפגינים, ונאסרו מאות אזרחים.

הכלכלה

אופייני לבורגנות בקזבלנקה היה סחר החוץ, שמשך תושבים מפאס לקזבלנקה, ובעת שהממשל של צרפת החל במרוקו, היו כבר כעשרים פירמות משפחתיות כאלה. העיסוק העיקרי שלהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, ותוצרת חקלאית.

עם התקרבות מועד העצמאות של מרוקו, ננקטו צעדים כדי להשתחרר מהעיסוקים המסורתיים של השנים הקודמות, אחד הענפים החשובים ביותר היה הטכסטיל. הבנק הלאומי לפיתוח הכלכלה, העניק בשנת 1959 הלואות נוחות ליצרני טכסטיל. ענפי מסחר אחרים היו בתעשיית מזון, בנין ותחבורה.

שורשיה של האליתה הכלכלית החדשה במרוקו היא בקזבלנקה. מאז שנת 1830 גדלה הקהילה מפאס בקזבלנקה, ומאז 1956 נפתחו אפיקים כלכליים חדשים בעיר זו. שני סוגי השקעות אופייניות לבורגנות המרוקאית: יבוא ויצוא של מוצרים, ומגרשים בערים. סחר החוץ היה הגורם המושך בני פאס לקזבלנקה, ובעת שהצרפתים הגיעו למרוקו, היו כעשרים משפחות מפאס שעסקו במסחר. עיקר עיסוקיהם היה יבוא של אריגים, תה, סוכר, טבק ומוצרים מוגמרים. ויצוא של צמר, עורות, מוצרי אמנות ומוצרים חקלאיים.

האומנים המסורתיים התקשו לעמוד בתחרות מול הייצור ההמוני, שהוזיל את מחירי המוצרים. המוני עניים הצטופפו בערי פחונים בקזבלנקה ובערים אחרות, ללא אפשרות להשיג דיור ראוי.

התפתחותה הכלכלית של קזבלנקה במאה הכ׳

לפי סקירה בשנות ה-70 של המאה הכ^׳, התפתחותה הכלכלית – תעשייתית של מרוקו שהחלה בשנת 1912, גרמה לעלייה במספר התושבים. בשנת 1907 חיו בה רק 20 אלף תושבים, ב-1960 קרוב למיליון, ובשנות ה-70 של המאה הכ׳ מיליון ושלוש מאות אלף. דרך הנמל עוברים 75 אחוז מכלל הסחורות שעוברות בנמלי מרוקו. 60 אחוז מהתעשיה של מרוקו מצויה בקזבלנקה, נוסף למכרות. לכן אין פלא, שהעיר קלטה מספר גדול של כפריים שלא יכלו להתפרנס מעבודת האדמה, והיגרו לערים. בין השנים 1936-1952 קלטה קזבלנקה המונים. בשנת 1965 היגרו לעיר כ-36 אלף בני אדם, אלה היו ערבים וברברים, או ליתר דיוק דוברי ערבית ודוברי ברברית, כי השפה היא הגורם היחיד שבאמצעותה ניתן להבחין בין הערבים לבין הברברים. דוברי ערבית היוו את הרוב בקזבלנקה. לפי מפקד בשנת 1952 היוו הברברים בין 20 ל-22 אחוז מכלל האוכלוסיה בעיר. הברברים מתחלקים בין שחומי עור לבין לבנים. מצויים צעירים בקזבלנקה שלא ידעו היכן נולד אביהם. ההגירה היתה בדרך כלל כך: אבי המשפחה עובר לקזלבלנקה ורק כעבור זמן, לאחר שהתבסס, היה מעביר את אשתו וילדיו לקזבלנקה.

הברברים גילו בדרך כלל סולידריות ביניהם לבין עצמם. ברישום של פושטי היד בבית המשפט בקזבלנקה, כמעט אין ברברים. הסיבה: אם אחד מהם עמד על סף פשיטת רגל, עזרו לו חבריו הברברים. ברובע החדש של קבלנקה היו חנויות בבעלותם של סוחרים ברברים. בסחר אריגים הם היו בין המובילים.

גידולה של קזבלנקה

קזבלנקה הפכה מכפר קטן לעיר מודרנית. בצפונה נמל מודרני עם רציפים והומה אוניות. בראשית שנות ה-50 של המאה הב׳ בנתה ארה״ב בסיס לאוניותיה. במרכז המסחרי עסקים של חברות אירופאיות ואחרות. בין השאר היו שם משרדיהם של יהודים אמידים. גם מוסדות של היהודים מרוכזים שם. ביניהם קרית חינוך מיסודה של כי״ח, שלה שבעה בתי ספר בעיר. במזרחה של העיר ׳המדינה׳ החדשה, בה גרים סוחרים מוסלמים בני המעמד הבינוני, ואומנים. העניים בנו לעצמם שכונת פחונים ובקתות בשטחים פנויים. מהם באו תאי הפועלים של מפלגת האסתקלאל, והתאחדות הפועלים המרוקנים. בשנת 1950 כ-19 אחוז מהתושבים היו גרים בצריפים רעועים, מהם הרוב מהגרים שבאו אליה בחיפוש אחרי עבודה. בסוף 1955 – 80 אחוז מהאירופאים שחיו במרוקו התיישבו בערי החוף, מחציתם בקזבלנקה. למרות שהאירופאים היוו רק כחמישה אחוזים מכלל האוכלוסיה, הם שלטו על כ-80 אחוזים מהפירמות והמסחר במרוקו. הרבה בתים נאים בעיר פאס ננטשו על ידי בעליהם, שעברו לקזבלנקה או למרכז האדמיניסטרטיבי החדש בבירה רבאט. בקזבלנקה גר מספר גדול של פועלים שפרנסתם מבוססת על התעשייה בעיר.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח עמ'36-32- סוף פרק ראשון

פרק שלשה עשר

תמיכה בארץ ישראל

רבי רפאל ביבאס יליד העיר סאלי במרוקו, שבגיל שבע עבר לקזבלנקה, בה למד תורה ותלמוד, ומלאכת השחיטה והבדיקה, עלה לארץ ישראל בשנת תרס׳׳א (1901). הוא כתב בר״ח אדר תרע״ב את המכתב הבא:

רבנים גדולים! אותותי אלה להודיע במרום קדשם, כי מזה עשר שנים היתה עלי יד ה׳ שוהעלני מעירי קאז'א בלאנ׳קא יע״א אל ארץ הקדושה, ובחרתי למשכן לי עיה״ק חמד זו טבריה ת״ו. כי בעיר יהודית זו חשבתי למצוא נחת ומרגוע, אל נפשי הצמאה לעבודתו יתברך שמו. כי העיר טבריה ידועה מימים קדמונים לעיר של חכמים ושל סופרים, ומלאה מצוות כרימון [בהמשך ביקש לקרא את מכתבו בבתי הכנסת], כי ראוי על כל איש מישראל להחזיק במצוה גדולה זו, שהיא קיום התורה בארץ הקדושה, אשר היא חיינו ואורך ימינו. ובודאי שגם כת״ר ישתדלו ברב עז ותעצומות לדבר על לב הקהל היראים והחרדים, כי ישתתפו גם הם במצוה זו כאחיהם בני עי׳׳ת קאזא בלאנקא יע״א, ובטחתי ב״ה כי יעשו ויצליחו, ויוציאו את הדבר לאורה על צד היותר טוב. וגם בבקשה למנות פקיד אדם נכבד וחשוב, ואנחנו נשלח לו בע״ה הרשאה, ויהיה מקבץ לזמן ידוע לכל ב׳ חדשים או לשלשה, לפי ראות עיני כת״ר… מוקירם ומכבדם ודשו״ט ברב עז ושלום.

ע״ה רפאל ביבאס ס״ט

שליח צפת הרב שלמה אוחנא, בשבט שנת תרפ״ז מבקש אישור לאסוף תרומות

שר וגדול ליהודים, כה״ר יחיא אזאגורי ישצ״ו

שלום

אדון יקר! להפצרת השואל כמוהר״ר שלמה אוחנא ישצ״ו שד״ר עיה״ק צפת תובב״א, באתי בשורותים אלו להודיע לרו״ם, כי בכתב הרשאה על שליחותו שיש בידו מרבני וגאוני ארץ הקדש הנזכרים, שם נאמר, גם שתי הערים וג׳דא וברכא״ן, והממשלה עכבה עליו מלעבור לשם, רק עד שיהיה בידו כתב רשיון מאת כבודו, בכן נא ידידי, עשה חסד ומצוה רבה שלח לו הרשיון יפשא״ק ושכמ״ה-יפה שעה אחת קודם ושכרו כפול מן השמים ושלום.

שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים

הממשל הצרפתי מנע תרומות של יהודי מרוקו לקרנות ציוניות, אבל התרמה למען הקהילה המוגרבית בירושלים ובערי הקודש הותרה. הממשל הצרפתי היה מוכן להעביר תרומות של יהודי מרוקו לארץ, לשם חלוקתן שם. הפקידות באה במגע עם ראשי הקהילות, ואלה הודיעו על התכנית לבני עדתם בארץ. רבני טבריה היו הראשונים ששמעו על התכנית, במכתב שקיבלו בי׳ בניסן תרע״ד (6 באפריל 1914) מאת שליח טבריה הרב משה מאיר חי אליקים. מכתב זה אישר מכתב קודם שהגיע אליהם בשבוע שלפני כן, מאת שליח לעיר מאזאגאן. שני המכתבים מסרו, כי נציג הממשל הצרפתי קרא לאספה של ראשי הקהילות היהודיות והודיעם, כי המושל החליט לאסור את פעולת השד״רים הבאים מהארץ למרוקו, עקב שכר הטרחה הגבוה שהם דורשים. להבא יוטל על כל קהילה במרוקו לארגן את המגבית, ולשלוח את הכספים לקונסוליה של צרפת בירושלים, באמצעות הממשל הצרפתי. רבני טבריה הביעו התנגדותם לצעד המוצע.

הפקידות הצרפתית במרוקו המשיכה בהחלטה הנ״ל. ב-20 ביולי 1914 השיב ליאוטי לשר החוץ של צרפת, כי מתארגנות כמה מגביות בכל שנה לעדת המערבים בירושלים ובערים אחרות, וכמעט בלתי אפשרי לדעת מהו גובה הסכומים שהם אוספים. האומדנים שמסר הם: בפאם, 800 דורו חאסני- מטבע מרוקאי השווה בערך 5 פראנקים צרפתיים. בקזבלנקה, 300. במוגדור, 400. במראכש, 400. במאזאגאן, התרומה הגבוהה ביותר 1000 חאסני.

הרב אברהם פינטו, שליח ארץ ישראל למרוקו בשנות ה-20 של המאה הכ^׳, היה גם בקזבלנקה, משם כתב מכתב בח׳ כסלו תרפ״ג בזו הלשון:

… עתה הנני מוצא חובה לנפשי להודיע לרו״מ כי בעי״ת – לרום מעלתו כי בעיר תהלה- קאזה בלאנקה יע״א נתכבדתי בכבוד גדול יותר ויותר מערכי, כי ידידינו הרב הגדול מעוז ומגדול זר״ק בנש״ק- זרע קודש בנם של קדושים- כמוהר״ר חיים יוסף מאמאן יצ״ו הרב ומורה צדק דפה, עמד לימיני עמידה שיש בה סמיכה, הן בכבוד שכבדני כבוד גדול בלי גבול, בפני ושלא בפני. והן בדבר הנדבה שהמליץ את דבריו עם שרי הקומוניטה [=ועד הקהילה] לעשות נדבה ראויה והגונה. ושלי״ת-ושבח לה' יתברך- דבריו עשו פרי והסכימו לעשות שלשים דורו לגדול. דבר אשר לא היה מעולם. הבקיאים בדבר מבטיחים, כי על פי הסך הנז' תתקבץ מנה יפה, וכל זה נעשה ונגמר בעזרתו הגדולה של הרב הגאון הנזכר ישמרהו צורו וגואלו.

וגם הואיל בטובו לבוא עמדי אל האחים הרמים בני המנוח סי׳ שמואל תידגי-משפחה עשירה שמוצאה מתיטואן, הקימה בית מסחר גדול לתמרוקים בקזבלנקה- שהם מורשים על ההקדש, השייך לכוללנו. והוא חלק מהמגאזינים [=חנויות] אשר להם. ויען כי המאגאזינים הם רעועים, כי הוא בנין עתיק וצריך הוצאות רבות לחדשם, לכן הם אומרים לסלק את ההקדש בממון. והרה״ג הנזכר משתדל בדבר, והבטיח לי לתווך בינינו ובין הגבירים הנז׳ תווך גדול ומועיל לטובת כוללנו. ועוד ידו נטויה להטיב לכולנו ככל אשר לאל ידו.

השליח כתב מכתב תודה ליחייא אזאגורי. בו׳ טבת תרפ״ג כתב את המכתב הבא מקזבלנקה:

עתה הנני מודיע לכבוד תורתו כי פה עיר תהלה קאזה בלאנקה כבר נתפשרתי עם שרי הקומיטי [=הועד] על דבר הנדבה בשלשים דורו לגדול, וזה יותר מחודש אשר אני משתדל בקבוץ הנדבות, ועוד לא הגיע לידי אפילו חצי הנדבה, כי עיר גדולה רבתי – עם היא, ולפעמים צריך ללכת קילומטרים בחנם, כי לא ימצא האיש בביתו. ובכן, בשבוע הבא הנני חושב לנסוע לאיזה כפרים ואשוב עוד לפה. ואם יש ברצונם לכתוב לי, יוכלו לכתוב על שם בעל האכסניה הישר בישראל סי׳ יחייא אזאגורי יצ״ו, ומה טוב ומה נעים לכתוב לו מכתב תודה על דבר הפשר הטוב אשר נעשה לפי הזמן, כי עת משבר היא לכל הסוחרים. וברכות מרובות לו ולבניו הנעימים ולכל משפחתו הנכבדה, כי לולי הוא שעמד בפרץ והשיג רשיון מאת הממשלה הגבוהה ע״ד נדבות הכוללים, שאז בטל הכל. כי הממשלה רצתה לבטל את הדבר, והוא הסביר להם כי זה גם כן מעיקרי דתנו. ואנו נותנים בתורת חוב גמור. וגם לתת תודות וברכות על הנהגתו הטובה עמי בדבר האכסניה. ועוד ברכות וברכות, כי איש טוב ומטיב הוא, וראוי לכל כבוד שבעולם.

מכתב תודה מהרב ה׳ראשון לציון׳ בירושלים ליחיא אזאגורי על עזרתו לשליח ארץ ישראל שנשלח בט׳ שבט תרפ״ג:

שר וגדול בישראל, נתכבד להודיע את מעלתו כי קבלנו מכתב מאת שדרנו כ׳ הרה״ג ר׳ אברהם פינטו יצ״ו, מלא רגש הערצה למעלתו על הכנסת האורחים היפה שנוהג בו, ועל עזרתו היקרה שהושיט לו בקבוצתו לטובת כוללנו. וגם הוא מלא התפעלות על פעולותיו נשגבות לטובת הישוב בארץ הקדש, בעמדו בפרץ להשיג רשיון מהממשלה הגבוהה על דבר נדבות הכוללים שהממשלה רצתה לבטלן, בהסבירו לו כי זה היה דבר מעיקרי דתנו, ושחובה היא על כל אחינו בני ישראל בכל מקום פזורם, לעזר לישוב היהודי בארץ הקדש. לא נמצא מלים בפינו להביע רגשות לבנו של תודה והערצה למעלתו, ושמוצאים כי בשבילו נאמר ׳לך דמיה תהלה׳. ורק אני תפלה תמיד מלפני מקום מקדשנו, כי תמיד יעלה מעלה מעלה, ויצליח בכל דרכיו, ויזכה לחיים ארוכים, הוא וכל בני ביתו ומשפחתו הכבודה, בעושר ואושר וכל טוב. ועיניכם תחזינה את ירושלים הבנויה. בעתירת החותמים בברכת ציון וירושלים וברגשי כבוד נעלים.

בחתימה ראש הרבנים בעיר הקודש

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- תמיכה בארץ ישראל-236-233

מעורבותו של יחיא זאגורי היתה דרושה, כי הממשל לא ראה בעין יפה פעילות ציונית. זאגורי הסביר כי שליחות זו היא בעלת אופי דתי, ולא ציוני. לפי הדו״ח הכספי על התרומות שקיבל בקהילות מרוקו, הסכום הגבוה ביותר נתרם בקזבלנקה.

יהודי קזבלנקה והציונות

ערב הקונגרס הציוני הראשון הזמין ב״ז הרצל את יהודי צפון אפריקה להשתתף בקונגרס. בשנת 1900 ערב התכנסות הקונגרס הציוני הרביעי, יצא הועד הפועל הציוני בראשותו של ב״ז הרצל, בקריאה ליהודי צפון אפריקה להצטרף לתנועה הציונית. היא נכתבה בשפות אלה: ערבית, עברית, לאדינו וצרפתית.

בשנת 1900 הוקם במוגדור החוג הציוני הראשון במרוקו. מראשית שלטונה של צרפת על מרוקו, גילתה יחס שלילי לפעילות ציונית. הקשר של הציונות עם בריטניה והסכסוך היהודי-ערבי, הוסיפו להתנגדות הממשל לפעילות ציונית במרוקו. פקודת ההתארגנות מה-24 במאי 1914 קבעה, כי התארגנות של שני אנשים ויותר למטרות שאינן צדקה, חייבת בקבלת אישור מהשלטונות השריפיים. אגודה שתקום ללא הרשאה מהשלטונות תפורק, ובעליה יהיו צפויים לענישה. פקודה זו היתה מכשול להתארגנויות ציוניות במרוקו.

בשנת 1917 בעקבות הצהרת בלפור ב-2 בנובמבר 1917, כיבוש ארץ ישראל ע״י הבריטים, החלטות סן- רימו ומינויו של היהודי סיר הרברט סמואל, כנציב העליון הבריטי הראשון על ארץ ישראל. כל אלה גרמו לפעילות הציונית בקהילות השונות במרוקו, וביניהן בקזבלנקה. את הקשר הראשון עם מוסדות התנועה הציונית, יצר הרב פינחס בן ימין כליפה כהן אזוג׳ באפריל 1919, כששלח ללשכת הקק״ל בפריס את ההכנסות ממגבית ראשונה שערך בין יהודי העיר מראכש. ביוני 1920 ביקר בקזבלנקה. הוא התוודע לראשונה אל כתובתה של ההסתדרות הציונית בלונדון, והחל לפעול לפי הנחיותיה.

אינטלקטואלים יהודים יסדו תאים ציוניים בטנג׳יר ובקזבלנקה, בשנים הראשונות של משטר החסות, אלה התרכזו ברכישת השקל הציוני. אחרי שנת 1920 הקרנות הציוניות פעלו באמצעות שליחים, בעיקר שליחי קק״ל וקרן היסוד, והשלטונות איפשרו פעילות זו.

ההתארגנות הציונית בקזבלנה בין השנים 1922-1919

פניית הפדרציה הציונית של צרפת ליהודי מרוקו, תרמה להתארגנות ציונית בקזבלנקה – קהילה שהיתה בשלבי התפתחות דמוגרפית וכלכלית מהירה. ביוזמה של אישים מקומיים, ופעילים שעברו מצרפת וארץ ישראל לקזבלנקה, התארגנה בראשית שנת 1919 אגודה ציונית שניסחה תקנון, וביקשה לקבל הרשאה משלטונות החסות ברבאט. חברי האגודה ערכו אספה ראשונה ב-29 באפריל 1919, בהשתתפות נכבדי הקהילה בבית הכנסת של אגודת ׳מגן דוד׳. הקהל שמע את נוסח פנייתה של הפדרציה הציונית של צרפת, להירתם לפעילות ציונית. ב-20 במאי 1919 התכנסה האספה המכוננת של האגודה והחליטה להתאחד עם אגודת ׳מגן דוד׳, שעסקה עד כה בלימוד הלשון העברית ובסיוע לנזקקי הקהילה. הסיבה למיזוג היא ההרשאה שניתנה על ידי ממשל החסות לאגודת ׳מגן דוד׳, שמטרתה הפצת הלשון העברית. אבל הכיסוי לא צלח, לאחר חודשיים של פעילות, הודיע ראש השירותים המוניציפאליים בקזבלנקה, לועד האגודה, על סירוב הממשל לאשר את בקשתה. כתוצאה מכך התפזר הוועד המשותף, והפעילות הציונית בקזבלנקה נפסקה.

בשנת 1919 התנגדו השלטונות של משטר החסות להקמת אגודה ציונית בקזבלנקה. למרות זאת הוקם בשנת 1920 בקזבלנקה, המשרד הראשי של ציוני מרוקו. כדי לעקוף התנגדות הממשל, היא פעלה בשנים הבאות כסניף של הפדרציה הציונית בצרפת. ב-1924 אסרו את הפצת הבטאון הציוני ׳העולם׳, וכן אסרו עריכת מגביות לטובת המפעל הציוני בארץ ישראל, ורק רכישת השקל הותרה.

התנועה הציונית החליטה ליצור קשר עם יהדות צפון אפריקה, באמצעות שליחי הקרנות הציוניות, וכן באמצעות חילופי מכתבים, בקשר להשתתפות בקונגרסים הציוניים. נסיונות נוספים להתארגנות ציונית נעשו בשנים 1921 ו-1922 ע״י האחים חדידה, שביקשו לנהל מעל דפי עיתון בערבית יהודית בשם ״אור המערב״ תעמולה ציונית. לקראת 1923 פסקה ההתארגנות הציונית במרוקו.

שלטונות החסות במרוקו אסרו על יהודים בעלי נתינות מקומית לעסוק בפעילות ציונית, אבל האיסור לא חל על יהודים בעלי נתינות זרה. הוחלט אפוא על ידי המוסדות הציוניים בירושלים ובאירופה לשלוח שליחים, ובכך להגביר את ההסברה והתעמולה לציונות. השלטונות הצרפתיים במרוקו הערימו קשיים בדרכם של שליחים אלה. להלן רשימת השליחים וביוגרפיות קצרות עליהם:

יונתן טורס (1976-1895 Tursz) יליד פולין שקיבל חינוכו בבלגיה, עבר לאנגליה בימי מלחמת העולם הראשונה. התחיל את ביקורו בקזבלנקה בשנות ה-20 של המאה הכ', כנציג מסחרי של פירמה באנגליה, ובסוף 1923 התישב בקזבלנקה. לזכותו ניתן לזקוף את השנים הראשונות של הפעילות הציונית במרוקו. הוא הפיץ את ׳השקל׳ הציוני, ויזם בשנת 1926 הוצאת עתון בשם L'Avenir Illustre בעזרתם של קומץ ציונים בקזבלנקה, שהופיע עד שנת 1940, שהפך לכתב העת החשוב ביותר שביטא את הציונות. לחם נגד הבטאון האנטי ציוני L'Union Marocaine. טורס בנה תשתית ציונית מבחינה ארגונית, שפעיליה היו בעלי נתינות זרה. פנה בשם ציוני קזבלנקה לפדרציה הציונית של צרפת, וביקש לאשר הצטרפותה של הקבוצה הציונית המקומית כסניף לפדרציה בצרפת. הועד של ציוני צרפת אישר בינואר 1924 את הבקשה. ציוני קזבלנקה נקראו מעתה בשם ׳הפדרציה הציונית של צרפת, סניף מרוקו׳. בשנים הבאות פעל לארגון סניפי הציונות במרוקו בכלל, ביוזמתו היו הציונים המקומיים קשורים לפדרציה הציונית בצרפת החל ב-1923.

טורם כתב ב־17 במאי 1925 למשרד של הקק״ל בשטרסבורג, כי המפקח על המוסדות היהודיים מטעם הממשל מר יחיא זאגורי, הודיע שחל איסור על פעילות ציונית. כל היוזמות להשיג אישור, ביניהם על ידי הלפרין, לא צלחו. אבל צריך להשיג אישור לפעילות של הקק״ל. בהיותו בקזבלנקה ב-29 בנובמבר 1926, כתב טורס למשרד של ההסתדרות הציונית בלונדון, צירף גליון של העתון הנ״ל, והבטיח לשלוח גליונות שיוצאו לאור בעתיד. הוא כתב בין השאר כי לסולטאן [=מולאי יוסיף], יש כמה הסתייגויות לגבי תנועתנו. הוא הזכיר, כי מר קורקוס ביקר כאן בשליחות ׳קרן היסוד׳. מתלונן כי הפעילות הציונית סובלת מחוסר אנשים, שיתמסרו בלב שלם לציונות. בפרסום העתון הנ״ל המטרה היא להגדיל את ההתענינות ברעיון הציוני. טורס גורש ממרוקו בפקודת הבולשת הצרפתית בשנת 1940, ועבר לארה״ב.

במכתבה של פאני דיל מ-15 בנובמבר 1935 ציינה, שיונתן טורס, פעיל ציוני בקזבלנקה, הורה למכור בזמן הרצאתה את גליונות העיתון הציוני L'Avenir illustre שהיה העיתון הציוני היחיד שיצא לאור במרוקו באותה תקופה, וכן את הספר ׳אלטנוילנד׳ של הרצל, שתורגם מגרמנית לצרפתית, בסיוע של העיתונאי Delau מקזבלנקה, שלא היה יהודי.

נתן הלפרין ואוריאל בן ציון ב-1920 הגיעו למרוקו, ד״ר נתן הלפרין עורך דין במקצועו, ואריאל בן ציון, שליחי הקק״ל. הם ביקרו במרכזים היהודיים בטנג׳יר,

תיטואן, קזבלנקה, רבאט ופאם, והרצו בפני היהודים על המצב בארץ ישראל ובציונות בעולם. במכתב מההסתדרות הציונית העולמית אל יוסף לוי בפאס ב-24 בספטמבר 1920, שאל הלפרין בסיום המכתב: מדוע לא תפתחו משרד להגירה בקזבלנקה למשל? אחר כך מסיים, כי מקוה להתראות בקרוב בארץ ישראל. בשם הציונים בפאס ובצפרו נכתב במכתב מה-4 במרס 1921 למזכיר הארגוני של ההסתדרות הציונית בלונדון, כי ליחיא זאגורי נשיא הקהילה, ומפקח על כל הקהלות מטעם הממשל, יש מעמד חשוב. הוא מתנגד לציונות, אבל השפעתו אינה מעבר לעיר זו קזבלנקה.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ'239-236

בראשית 1924 הגיע הלפרין לקזבלנקה, נפגש עם טורס והושג תיאום בין שני האישים, לגבי הפעילות הציונית. בקזבלנקה נאם בחודש הארגון שנקבע לאייר תרפ״ו, במועדון של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה, מקום שמשך אוהדי הציונות. סיפר על החלוצים בארץ, העמלים לפיתוחה, ודיבר על החשיבות של חינוך מקצועי. תבע כי הנוער היהודי במרוקו יעסוק בעבודה יצרנית, וילמד חקלאות. הוא נאשם במיליטנטיות ציונית. אמר כי כולנו מודעים לחשיבות החינוך המקצועי. באפריל 1926 הוציא לאור את הפרסום הרשמי הראשון של הארגון הציוני במרוקו. לפני שנת 1936 לא היתה הצלחה בתביעותיו, לא הסתפק בפעילותו בקזבלנקה, ועבר מעיר לעיר במרוקו. הועד הפועל בקזבלנקה הציע להרחיב את מסגרתו ע״י צירופם של נציגים נוספים מערים אחרות במרוקו.

בין האישים שתמכו בציונות בקזבלנקה היה הרב דוד דהאן, חבר בבית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת ׳גמילות חסדים׳ בעיר זו, דוד אזאגורי בתפקיד הנ״ל, ועוד ארבעה שמות של יהודים בקזבלנקה. כאשר הצליח שליח קרן היסוד נתן הלפרין לקבל רשות מהממשל הצרפתי לערוך מגבית לקרן, חל שינוי גם מצדו של זאגורי, לטובת הפעילות הציונית. הוא שיתף פעולה עם הלפרין, ונלווה אליו במסעותיו בקהילות מרוקו, ואף עזר לו באיסוף תרומות לקרן היסוד. בדברי פתיחה שנשא זאגורי ב-15 במרס 1927 באסיפה להתרמה לקרן היסוד, בה השתתף עו״ד פ׳ קורקוס, אמר בין השאר: ׳אני מבטיחך עו״ד קורקוס, כי מעולם לא שכחנו, כי יהודי קזבלנקה מודעים לחובותיהם לאחיהם, ובשמחה של אמת יתרמו את תרומתם הצנועה לבנין הבית הלאומי בארץ ישראל׳, כך כתב יחיא זאגורי ללשכת קרן היסוד ב-15 במארס.1927

תביעה לרפורמות בחינוך למען הציונות

המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ביקשו לחזק את הפעילות הציונית במרוקו, וגילו נכונות להיענות לדרישותיהם של ציוני מרוקו באמצעות שליחים, גם אז לא גדלה הפעילות הציונית. הדבר הניע את הפעילים הציוניים לצאת למאבק, על מנת להביא לרפורמות בחינוך היהודי, ולמודרניזציה בחיי הקהילה. לדעתם, היה זה צעד ראשון והכרחי להכשרתם של יהודי מרוקו לקבל את הציונות כתנועה לאומית מדינית, ולהשתתפות פעילה בתנועה הציונית. מר בן אסאראף מקזבלנקה, כתב על כך ללשכת ׳קרן היסוד׳ בלונדון ב־7 באפריל 1926. גם הרב יעקב משה טולידאנו, כתב על כך בי״ד אייר תרפ״ז, 4 במאי 1927 מטנג׳יר, למנחם אוסישקין, בו הוא מציע לייסד במרוקו עיתון עברי שיכלול תעמולה על ארץ ישראל והקק״ל.

תחרות בין עיתונים

עיתונם של חסידי צרפת וכי״ח במרוקו בשם L'Union Marocaine פרסם ידיעות על ארץ ישראל, ועל התנועה הציונית. הויכוחים עם עיתונה של הקבוצה הציונית בקזבלנקה Illustre L'Avenir תרמו להפצת הציונות בקרב אינטלקטואלים בקזבלנקה, ובמרוקו בכלל. את נהייתם של הצעירים היהודים במרוקו לרעיון הציוני תיאר ש״ד לוי, האיש המרכזי בארגון הציוני במרוקו בין השנים 1945-1925. במכתב שיצוטט להלן.

שמואל דניאל לוי פעיל ציוני במרוקו

שמואל דניאל לוי, יליד תיטואן בדצמבר שנת 1874, קיבל חינוך צרפתי ושלט בספרדית. הוא היה בעל נתינות זרה. בין השנים 1902-1900 ניהל את בית הספר של כי״ח בקזבלנקה, עסק עשר שנים בהוראה. בשנת 1903 הצטרף ל- Jewish Colonization Association שנוסד ב-1901, כדי לעודד עיסוק בחקלאות על ידי יהודים. נשלח על ידי ארגון זה למושבה חקלאית בארגנטינה, שעובדה על ידי פליטים יהודים מרוסיה. שם היה מנהל בית ספר במשך עשר שנים. לאחר שחזר למרוקו ב-1913 בחר לגור בקזבלנקה, וכאן שקע בפעילות יהודית וציונית. מאז 1913 היה חבר בתאים ציוניים קטנים שפעלו במרוקו. הוא קיבל על עצמו ב-1921 להדריך את השליח של ׳קרן היסוד׳, ולסייע באיסוף תרומות. היה ממונה על איסוף תרומות לקק״ל, חילק את קופות התכלת-לבן, התכתב עם הארגון הציוני העולמי בלונדון, ולאחר מכן בירושלים.

בשנת 1927 נבחר לכהונת נשיא הקרן הקימת לישראל. מאז שנות ה-30 של המאה הכ׳, ניהל את אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במועדון של אגודה זו למדו עברית, וקטעים מהספרות העברית החדשה. והושמעו הרצאות על המצב בארץ ישראל, מפיהם של שליחים שבאו לקזבלנקה. ב-1930 נבחר כנשיא הסקציה המרוקאית של התנועה הציונית בצרפת. אחרי ביקורו בארץ ישראל, ואחרי שהיטלר כבר שלט בגרמניה, הצהיר בקזבלנקה בשנת 1935, כי על היהודים לא להטמין ראשיהם בספרים הקדושים עד יעבור זעם. הצירוף בין הרגשות הלאומיים היהודיים, ובין חוקי הגזע האנטישמיים בגרמניה חיזקו את הכרתו הציונית. הוא היה האיש המרכזי בפעילות הציונית במרוקו בין השנים 1945-1925. כתב במרס 1944 אל המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית, כי ׳בכל ערי מרוקו בקזבלנקה, בפאס, במכנאס, במראכש ובקהילות אחרות קיימת התעוררות לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. הדבר מתבטא בין השאר ברצון להשתתף בקורסים לשפה העברית ובהרצאות על ארץ ישראל׳.

שמואל דוד לוי היה חבר במשלחת יהודי מרוקו בועידת הקונגרס היהודי העולמי שנערך ב30-29 בנובמבר 1944 בארצות הברית, בה דנו במצבם של יהודי צפון אפריקה, וגם בזיקה לארץ ישראל. הוא כיהן בראשית שנות ה-40 כנשיא הארגון הציוני בקזבלנקה, ונשיא ׳מגן דוד׳. הוא נפטר בקזבלנקה במאי 1978.

זיידה שולמן יליד צפת שהשתקע בקזבלנקה לפני מלחמת העולם הראשונה, התחיל בשנות ה-30 של המאה הכ׳ בפעילות ציונית, ואחר כך ייצג את מפלגת הציונים הכלליים במרוקו. עזר לשליחי המוסד לעלייה ב׳ בארגון העליה הבלתי חוקית לישראל בשנים -1947 1949.

פאול קלמרו סוחר ירושלמי ספרדי, שבשנות ה-20 של המאה הכ׳ עבר למרוקו, וכיהן בתור מזכ״ל הפדרציה הציונית בשנות ה-40 וה-50 של המאה הכ^׳.

שלמה כגן יליד רוסיה שרכש את השכלתו המשפטית בצרפת, הגיע לקזבלנקה בשנות ה-20 של הכ^׳, פעל בפעילות ציונית מטעם הפדרציה הציונית של יהודי צרפת. הוא היה חבר בועד הפועל של הפדרציה הציונית של צרפת. עודד את הציונים להבעת סולידריות עם יהודי גרמניה ומזרח אירופה, אחרי עליית היטלר לשלטון ב- 1933. גם עשה מאמצים לגיים כספים לקק״ל ולקרן היסוד.

אברהם אלמאליח (1967-1885) יליד ירושלים, שמשפחתו עלתה ממרוקו. עתונאי שמילא תפקיד חשוב בחיים האינטלקטואליים בארץ ישראל בשנים 1915-1910. הוא ובן טובי נשלחו מטעם התנועה הציונית למרוקו, הדבר מתברר מהמכתב ששלח יחיא זאגורי ראש קהילת קזבלנקה ב-24 באפריל 1923 לשלטונות הצרפתיים במרוקו, בו נאמר, כי ב-1921 הגיע מהארץ פובליציסט ארץ ישראלי.

אלמאליח ביקר בקיץ 1923 בפאס, ברבאט, ובסוף בקזבלנקה ב-25 ביולי. יחסו של זאגורי לציונות היה שלילי, והביע חשש שהדבר יגרום לפגיעות של מוסלמים ביהודי מרוקו. הוא נזכר בדו״ח של משרד הקק״ל מה-15 במרס 1924. במכתב נכתב, כי השלטונות הצרפתיים מדכאים את הפעילות הציונית, ואין סיכוי לשינוי. בהסברה הציונית יש להתחשב בעובדה, כי יהודי מרוקו הם דתיים מאד. הקרן הקיימת זכתה לתרומות זעומות בפאם ובקזבלנקה. בזו האחרונה היתה זמן מה אגודה ציונית שחבריה היו מהגרים מאירופה.

הרב פינחס כהן, פעיל ציוני היה אחד הפעילים הציוניים בדרומה של מרוקו בשנים 1923-1919, שבשנת 1920 ביקר בקזבלנקה, וגילה את הכתובת של ארגון ציוני בלונדון. הוא ניהל התכתבות עם הארגון הנ״ל, בין יולי 1920 לינואר 1923. גילה יוזמה ומכר שקלים, שנחשבו כדמי חבר שנתיים לארגון הציוני. ד״ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, כתב לו מכתב הערכה אישי.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ'239-242

שליח הקרן הקימת לישראל

בשנת 1930 ראה שליח הקרן הקימת יהושע יהודה כהן, כי יש להתחיל הכל מן היסוד. יש להשריש בתודעתם של יהודי מרוקו את המחויבות הלאומית. היתה יוזמה להקמת אגודת ויצ״ו בקזבלנקה, באשר הקמת חוגי נשים ציוניות הוא חלק מפעולות הארגון של הקק״ל, בארצות צפון אפריקה. בראשית שנות העשרים של המאה הכ׳ החליטה הקק״ל לאחר הסכם עם ׳קרן היסוד, לשלוח שליחים לארצות המגרב. היהודים שגרו במלאח, בה חיו העניים, לא הבינו עברית ולא צרפתית. לכן הרצה השליח בעברית, ודבריו תורגמו לערבית מוגרבית על ידי סופר בית הדין של קזבלנקה. כשהגיעה לקזבלנקה פאני וייל, שדיברה צרפתית וגרמנית, פתרה את הבעיה כך שהקרינה סרט בצירוף פס קול. הקרנה זו היתה עדיפה על פני ההרצאה.

בראשית דרכה של הפעילות הציונית במרוקו, עמדו רבנים בראש ההסברה הציונית. ב-1930 הסכים הרב מימון דנאן, ראש ועד הקהילה בפאס לעמוד בראש ועדת הקרן הקיימת המקומית. בפרוטוקולים של ועד קהילת קזבלנקה לשנים 1926-1918 מצויים דיווחים על מגביות לארץ ישראל, לקק״ל ולקרן היסוד. בין השנים 1923-1900 נימנו מנהלים וחניכי בתי הספר של כי״ח במרוקו, על יוזמי הארגונים הציוניים המקומיים. אגודת תלמידי כי״ח הותיקים בקזבלנקה, סייעה לפעילות ציונית.

התהליך להתרת פעילותו של שליח ציוני

התהליך של השליח החל בכך, שעם הגיעו למרוקו היה חייב להתיצב בפני שירותי הבטחון. אחר כך היה עליו להפגש עם יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, לפני שהוא יוצר מגע עם הנציב, היה שולח לנציבות חוות דעת שלו על השליח. אחר כך חזר השליח לזאגורי, וזה מסר לו מכתב רשמי מהממשל הצרפתי, המהוה אישור המאפשר לו לנוע ברחבי מרוקו. החוגים המבוססים והמשכילים לא נטו לציונות, ג׳ול בונאן, עורך דין חשוב בקזבלנקה, כתב ב-1936: ׳יהודי מרוקו נהנו מאז החסות של צרפת, בזכות שיתוף הפעולה שלהם מהתקדמות חומרית ומוסרית חשובה׳.

יחיא זאגורי נגד פעילות ציונית

יחיא זאגורי, המפקח על המוסדות היהודיים במרוקו, ושכיהן גם בתור ראש הועד של קהילת קזבלנקה, בירתה הכלכלית של מרוקו. הוא מילא תפקיד חשוב בחיים המינהליים והפוליטיים של יהודי מרוקו בין שתי מלחמות העולם. ובה קזבלנקה הקהילה החשובה ביותר, החל מאמצע שנות ה-20 של המאה הכ׳. שקיבל מדליות מהממשל הצרפתי, הותקף בשנות ה-20 של המאה הכ׳ על ידי האחים חדידה, סוחרים אמידים בקזבלנקה וציונים, והאשימוהו כי הוא שואף להרוס את הפעילות הציונית. זאגורי הגיב כי הממשל מסרב להרשות פעילות ציונית, ורק בצרפת הפעילות הציונית חוקית, ויש אף הנחה שהיה עוין לענין הציוני. אחרי מאורעות תרפ״ט (1929), היתה התעניינות בדעת הקהל במרוקו בנושא ארץ ישראל. היהודים הגיבו באיסוף כסף למען הקרבנות היהודיים, נאספו 120 אלף פראנקים. כשהדבר נודע למלך מרוקו מוחמד החמישי, הוא התנגד לכך שהכסף יועבר לארץ, באשר ועד הסיוע נמצא תחת שליטתם של המוסדות הציוניים, ותבע שיישלח רק ליהודים בארץ ישראל ממוצא מרוקאי. גם המוסלמים במרוקו ארגנו מגביות בערים סלא, רבאט וקזבלנקה, למען הקרבנות הערבים בארץ ישראל.

יוסף לוי מפאס ואברהם חדידה מקזבלנקה, ניסו לארגן ארגונים ציוניים בקהילותיהם. אברהם חדידה הקים ב-1922 עיתון יהודי בשפה היהודית – ערבית בשם ׳אור המערב׳. הוא הביע בעיתונו דעות אוהדות לציונות, ונרדף בשל כך על ידי שירותי הבטחון בקזבלנקה. לבסוף, בגלל קשיים כספיים נסגר העיתון ב-1923.

דו׳׳ח בשנת 1921 על ארגונים ציוניים

בדו״ח של ההנהלה הציונית בקונגרס הציוני ה-12 שהתקיים בשנת 1921 נמסר, כי קיימים ארגונים ציוניים בערי מרוקו, וביניהן בקזבלנקה. בין האישים הפעילים יחיא אזאגורי, הרב דוד דהאן חבר בית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, דוד אזאגורי ראש חברת גמילות חסדים בקזבלנקה, ועוד שני אנשים בשם שלמה בן עבו ומשה אוחנא.

בדו״ח על גובה התרומות בשנת 1921 שתרמו קהילות מרוקו להסתדרות הציונית נרשם, כי קהילת קזבלנקה תרמה 12 אלף פראנקים. לעומתה, קהילות מראכש ומוגדור תרמו סכומים גבוהים יותר. ב-15 במרס 1924 נרשם בדו״ח על ההכנסות לקרן הקימת לישראל בערי מרוקו, כי בפאס ובקזבלנקה נתרמו סכומים קטנים, בעיר האחרונה קיים ארגון של יהודים ציוניים אירופאים. במכתב מפאס ב־26 בדצמבר 1926 נאמר בין השאר, כי הרשויות אינן מרשות להקים סניפים לפעילות ציונית. בין השנים 1935-1923 היו התלבטויות בארגון הציוני במרוקו, המאמצים הופנו להקמת גוף מרכזי בקזבלנקה שיתאם את הפעילות ברחבי מרוקו.

ב-8 במאי 1924 פרסם הממשל הצרפתי במרוקו, איסור על הפצת הבטאון הציוני ׳העולם׳ היוצא בברלין. ד״ר ויצמן הציע להתיעץ בנידון עם ליאון בלום, בעל מעמד בממשל של צרפת. במכתב מה-11 ביוני 1924 נאמר, כי במרוקו נאסרה הפצת ׳העולם׳. הכותב עומד להתיעץ בנידון עם ד״ר חיים ויצמן. ומציע שנציגי הציונים בצרפת יתקשרו לליאון בלום, שהוא ידידותי לרעיון הציוני, ויש לו מעמד מכובד במערכת הפוליטית בצרפת.

בתזכיר שנשלח לד״ר חיים ויצמן על מצב הציונות במרוקו ב-23 ביוני 1924 נאמר, כי בשנים הראשונות אחרי מלחמת העולם הראשונה, הגיעו דוחו״ת על פעילות ציונית יסודית בערים אלו במרוקו: פאס, קזבלנקה, מראכש, מוגדור, מאזאגאן וסאפי. בשנים 1922-1923 נמכרה כמות גדולה של שקלים על ידי אגודות ציוניות מקומיות.

הפעילים הציונים בקזבלנקה ובמרוקו

הציונים במרוקו היו פעילים בעיקר בקזבלנקה, והם שלטו על התאים הציוניים במקומות אחרים במרוקו. רוב הפעילות בוצעה על ידי העסקנים שפעלו כבר בשנים שלפני מלחמת העולם השניה. והם ש״ד לוי, הלן קאזס בן עטר, פאול קלאמארו, בן אסראף ושלמה כגן.

בשנים שבין 1918-1923 התרחקו רבני הקהילות מפעילות ציונית, ובמקומם פעלה האינטליגנציה היהודית, ובעיקר צעירים בהנהגה הציונית בין השנים 1948-1924. ב-1923 היה משבר בפעילות הציונית, בגלל ההגבלות שהטילו שלטונות החסות על הפעילות הציונית. אבל עלתה מנהיגות צעירה משכילה בקזבלנקה, שלא חששה מהממשל הצרפתי. הם גם שאפו לרפורמות בחיי הקהילות.

לפני 1930 היתה הפעילות הציונית בעלת אופי פילאנטרופי, והיא לא טיפלה באופן רשמי בעלייה לארץ, אלא בעיקר בהסברה של הרעיון הציוני. המשרד הראשי של הפדרציה הציונית במרוקו בשנות ה-20 של המאה הי״ט היה בקזבלנקה. בשם הצרפתי: .Section du Maroc of the Federation Sioniste de France כמה מהפעילים המרכזיים היו יהודים בעלי אזרחות מקומית או זרה. אחרים היו יהודים אשכנזים שהתישבו במרוקו, נוסף למתישבים ספרדים מארץ ישראל. החל בשנות ה-30 של המאה הכ^׳, היתה הציונות במרוקו גורם שאין להתעלם ממנו. פערי הזכויות של האירופאים במרוקו, לעומת ההגבלות שחלו על הילידים היהודיים היו ניכרים. הדבר סייע להתפתחות הציונות כביטוי לרגש הלאומי של היהודים.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 244

יחם יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות

בשנת 1932 נוסד העתון Marocaine L'Union שבדפיו פורסמו על ידי האינטליגנציה היהודית דעות בעד ונגד הציונות, מסיימי החינוך של כי״ח היו בדרך כלל בעלי אורינטציה צרפתית או מקומית. כי״ח היתה ניטרלית לרעיון הציוני, או אנטי ציונית לפני שנת 1939. בשנים הבאות היו בוגרי כי״ח במרכז הפעילות הציונית, הם שיתפו פעולה עם שליחי קרן היסוד והקק״ל. בשנת 1936 נערך בקזבלנקה כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו, ועידה זו ראשונה בועידות שנתיות שכונסו בגלוי, והחלטותיהן זכו לסיקור נרחב בעתון ׳העתיד המצויר׳. היא הזימה את החשש אצל המנהיגות של יהודי מרוקו, שכינוס ציוני אינו רצוי לשלטונות. בועידה השניה של ציוני מרוקו שהתקיימה בינואר 1937 בקזבלנקה, הכריז ש״ד לוי נשיא הארגון הציוני המקומי, כי בקהילות מכנאס, סאפי, מראכש וואזאן, כיהנו ראשי הקהילות כנשיאי הועדים המקומיים לקק״ל. למרות המגבלות, הגיעה הציונות במרוקו לכלל גיבוש, דבר שבא לידי ביטוי בנאומו של ש״ד לוי בועידה הארצית השלישית של ציוני מרוקו, שהתכנסה בקזבלנקה בפברואר 1938, וקבעה כי ׳מרוקו אינה ציון׳. הוא יצג את יהודי מרוקו בקונגרס היהודי העולמי באסיפות שהתקיימו באטלנטיק סיטי בשנים 1933 וב־1944, וכך הפך להיות האישיות המרכזית והמנהיג בתנועה הציונית במרוקו. ב-1930 כשפעילים ציונים במוגדור ובסלא הוזמנו לממונה על המחוז באשמת ציונות, פנה ס״ד לוי לנציבות.

הערת המחבר: אם כי לעתים בגלל חשש מתגובת השלטונות ראשי הקהילות נאלצו להעלים את אהדתם לציונות ואף התבטאו נגדה בפומבי כדי לרצות את השליט. חוקרים מסויימים לא הבינו את מצבם הנפשי של ראשי הקהילות. לכן כתבו כי מנהיגי קהילת קזבלנקה לא רצו להפגין את זיקתם לעם היהודי בתפוצות מחוץ למרוקו, ולא לציונות. המנהיגות המסורתית של הקהילה שחבריה היו מהנכבדים המבוססים, היו רחוקים מרעיונות של דמוקרטיה ולאומיות יהודית, 57-58 .Ashford, 1961, pp.

את שאיפות הנוער היהודי אחר הרעיון הלאומי המדיני, תיאר ש״ד לוי האישיות המרכזית בציונות במרוקו בשנים 1945-1925. במכתבו להסתדרות הציונית בירושלים במרס 1944 כתב: ׳בכל ערי מרוקו, בקזבלנקה, פאס, מכנאס, מראכש, אספי, רבאט, מבלי להזכיר קהילות אחרות, ישנה התעוררות מרשימה לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. ביטויה בפתיחת קורסים ללימוד השפה העברית החדשה, בהם מבקרים מאות צעירים. בהקמתם של מועדונים, בהם ניתנות הרצאות על נושאים ארצישראליים, ומתנהלות שיחות בשפה העברית׳. ש׳׳ד לוי היה חבר ועידה הציונית שהתכנסה בקזבלנקה במרס 1947, שבה הודתה הועידה ונשיאי הקהילות במרוקו לפעילים שהפגינו רגשות כנים של אחריות ומסירות להגשמת מטרות הציונות, ועל ששיתפו פעולה עם הפדרציה הציונית של מרוקו. הוא עסק בפעילות זו עד פטירתו בשנת .1970

יעקב רפאל בן אסראף דמות נוספת מבין דוברי הספרדית בקזבלנקה היה בן אסראף, אדם בעל רכוש. מכספו הביא מורים לעברית מארץ ישראל, וקנה ספרים עבריים. הוא נמנה עם מנהיגי אגודת ׳מגן דוד׳. ב-1932 נסע לארץ ישראל בראש משלחת של יהודי מרוקו, והשתתף במכביה הראשונה. הוא היה הסוכן הממונה על מגבית לקרן היסוד בקזבלנקה. העדר הבחנה בין הקק״ל לקרן היסוד, הקשה על יהודי מרוקו. מכל מקום, בקזבלנקה נוסד ועד למען קרן היסוד.

אלפונסו סבאח עד לכינוסה של הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו בינואר 1936, המשיכה הפעילות הציונית במרוקו להתנהל ע״י אותה קבוצה מצומצמת של עסקנים מקזבלנקה. לרוב כחלק מפעילות פילאנטרופית בקהילה. המועדון של אגודת ׳שרל נטר׳ שנסגר בזמן ממשלת וישי, במסגרת חוקי הגזע האנטי יהודיים, נפתח מחדש על ידי אלפונסו צבאח, יליד טנג׳יר, שהגיע לקזבלנקה בגיל צעיר.

הקרן הקימת לישראל בקזבלנקה

הקק״ל החלה לפעול בקזבלבנקה ב-1 בינואר 1927, ובמהלך השנים הבאות ישבה בעיר זו הועדה המרכזית של הקק״ל. בשנת 1935 כתבה הגב׳ פאני וייל משטרסבורג, שפעלה בקזבלנקה בין שתי מלחמות העולם, כי הגברים בקזבלנקה אינם רואים בעין יפה את צירופן של נשים לועד המקומי של הקק״ל. וכן את הקמת סניף לויצ״ו, שהוקם בקזבלנקה באותה השנה. הנשים היו פעילות בהפצת קופות הקק״ל בקזבלנקה. הגברת בן עטר היתה ציונית ונבחרה לתפקיד הנשיאה של ויצ״ו בקזבלנקה.

משרד הקק״ל בקזבלנקה הדפיס אגרות ביהודית ערבית, בעריכתו של חיים נחמני, למען יבינו גם המוני העם את השליחות הציונית. וכן הודפסו אגרות לנאמניה, עסקניה ושליחיה בדפוס יהודה ראזון. מהדורה מיוחדת הקדישה הועדה המרכזית של הקק״ל במרוקו לכבוד מר ש״ד לוי, נשיא הקק״ל במרוקו קזבלנקה 1953. קול קורא: קריאה למגבית לקק״ל, הודפסה בשנת תשט״ז בדפוסו של יהודה ראזון. בתעודה של קק״ל ב־15 במרס 1924 על התרומות שנתרמו לקרן נזכר, כי נתרמו סכומים קטנים בפאס ובקזבלנקה. במכתבו של טורס Thursz]] ב־17 במאי 1925 לקק״ל בשטרסבורג נכתב, כי בקזבלנקה מרכז הפעילות של הקרן הקימת לקהילות בצפון אפריקה. במרס 1938 התפרסם דהיר סולטאני, שאסר על קיום מגביות ללא אישור השלטונות, הדבר פגע בהכנסות של הקרנות הלאומיות.

הועידה הראשונה של ציוני מרוקו

בשנים שבין 1935-1925 נעשה נסיון לרתום את הדור הצעיר ואת האינטליגנציה היהודית לפעילות ציונית. ב-18 בינואר 1936 נערך בקזבלנקה במשכן של ׳אגודת תלמידי כי״ח הותיקים' כינוס הועידה הארצית הראשונה של ציוני מרוקו. ההחלטות זכו לסיקור נרחב בדפי העתון ׳העתיד המצויר' ועידה ראשונה בסדרה של ארבע ועידות. ניתן היה לנהל פעילות ציונית כל עוד נעשה הדבר בצנעה, ולא עורר תגובות מצד השלטונות, והיא היתה חלק מהפדרציה הציונית של צרפת.

הועידה השניה התקיימה בקזבלנקה בינואר 1937. נשיא הארגון הציוני בקזבלנקה הכריז, כי נשיאי הקהילות ומנהיגיהם אוהדים את הארגון הציוני. שיתוף הפעולה בין מנהיגי הקהילות והארגון הציוני, גבר בעקבות עליית הנאצים בגרמניה.

ארבע הועידות הציוניות הארציות שהתכנסו בקזבלנקה בשנים 1939-1936, התנהלו בקונגרס ציוני זוטא. הועידות גם בחרו ועדות לקק״ל, לקרן היסוד, לשקל, לתרבות עברית ולארגון. הועד הפועל של סניף מרוקו כלל מספר חברים מקזבלנקה. מספר הנציגים מקזבלנקה עלה מועידה לועידה. גם בשל השתתפותם של נציגי אגודת ׳שדל נטר' שהיתה האגודה היהודית הגדולה ביותר בשנות ה-40 וראשית ה-50 של המאה הכ׳.

הנהגת הארגון הציוני במרוקו בין השנים 1940-1936, היתה זהה להנהגה בשנים 1935-1923. העיתון המאוייר L'avenir Illustre שיצא לאור בקזבלנקה, דיווח ב-29 בפברואר 1936 על כנס הועידה של פעילי הקק״ל, קרן היסוד והשקל בקזבלנקה, במועדון החברים של בוגרי כי״ח בעיר. היו״ר היה מר ס״ד לוי, נשיא הועד הפועל של הפדרציה הציונית הצרפתית. בועידה התקבלו החלטות בקשר לקרן היסוד, השקל, והקק״ל.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ' 247