מורשת יהדות מרוקו

הקריאה שהופצה ברחבי המדינה מתארת בצבעים קודרים את מצבם הרוחני של הקהילות עקב התרחבות רשת אליאנס והתבססותה במדינה.

החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא

הכרוז נכתב בערבית המדוברת מתובלת במלים עבריות, צרפתיות וספרדיות, ונדפס בבית הדפוס היחיד שהיה קיים בטנג׳ה.

חין כוננא מזמועין כא נכממופתמסייא דייאלנא רוחניית, די מחדורה ליום בזאף.

קול קורא לאחינו, מי לה' אלינו(תרגום)

בהתאסף ראשי עם יחד, לטקס עצה בדבר מצבנו הרוחני הירוד היום מאוד, מסיבת השתנות החיים המדיניים, אשר השפעתם גדולה על התפתחות חיינו הלאומיים. לפנים היינו לב אחר ודרך אחת הייתה לכולנו, ליראה את השם ולשמור מצוותיו, וגם איש את רעהו אהבו, ובעיתות צרה ומצוקה שהיו מנת חלקנו, התקרבנו זה לזה והתייצבנו כאיש אחד, והקב״ה היה מאיר את פניו אלינו ולא היה משיב את פנינו ריקם, ומיד נחנו מבל הצרות. חכמינו נושאי ברית השם, עמדו לנו תמיד לנס עמים בחומה בצורה, ולאורם הלכנו כולנו. כל צעדי הציבור והיחיד וכל צרכינו, היו נחתכים על פי החלטותיהם. ויעשו דרכם על פי ראשי התורה, אשר כל העם שמע בקולם וקיבל את דברם.

תורת השם התמימה, היא לבדה תוכל לאחר את ישראל, והיא שנשאה תמיד את קרנם של ישראל למען עשותם לב אחד עד היום.

כעת ניצבים אנו על פרשת דרכים, על אם הדרך ואין יודעים, האם נצעד קדימה או נלך אחורה. לכן באה העת לחשוב מחשבות, בצרכי הכלל והפרט. בראותינו לדאבון לבנו איך התורה מתחילה להישכח, וכל בתי-מדרשות מתרוקנים, וכולם תחת מסווה הצטדקות שהם טרודים עם קשיי הפרנסה, ובסופו של דבר, אט אט, הם בטלים מן התורה ומשמירת הדת. ובכל מקום גובר מצב זה, ורבה העזובה בקרב הדור הצעיר. ואם לא נחלץ חושים ולא נעוץ עצה, האמונה תלך ותיעלם חם ושלום מקרב הדור החדש.

וכאשר ראינו את זה, קמנו ובסייעתא דשמייא, התאספנו והתלכרנו כאיש אחד ובדעה אחת, כדי להחדיר לליבות כולנו זיק וקרן אור של אהבת התורה הקדושה וקיום הדת בבית ישראל בכלל, ובפרט בחינוך הבנים על פי דרך השם יתברך, ותפארתו של האדם.

אנו מתקנים כמה תקנות, אשר על ידן תוכל התורה לשוב לתפוש את מקומה הנכבד, וכך תחזור העטרה ליושנה בליבותיהם של בני הנוער שלנו.

ואלה התקנות שנקבעו בחברה:

נייסד חברה מכל יהודי המגרב, בשם מחזיקי הדח.

בכל עיר, נייסד אגודות שעיקר תפקידן ומטרתן היא: טיפול בעניני היהודים והיהדות על בסים הדת ורק על פי דרכי התורה הקדושה.

נייסד ישיבות בהן תלמידי-חכמים המתקדמים והמצויינים שחוננו בכישרון רב ורצונם להשתלם, יקבלו דמי קיום מהקופה שנייסד בעזרת השם למטרה זו, כפי שיצויין להלן.

נקבץ את נפוצות שלמי אמוני ישראל ויראי השם שבין יהודי המגרב לאגודה אחת וללב אחד.

נחזק במידה מרובה את לימוד התורה הקדושה ונקים חבורות של אנשים שילמדו בלילות, ולצורך זה החלטנו להדפיס ספרי דינים, מוסר ודרך ארץ, בשפה הערבית המוגרבית המדוברת.

תקנות החברים

• א)   כל איש ישראל יוכל להימנות על האגודה ולהיות חבר בה, אם יסכים לתקנות הנזכרות.
• כל חבר יחוייב לשלם לקופה סך של שני פרנקים צרפתיים לכל שנה. את הסכום יוכל לשלם בשלושה תשלומים,רבע מהסכום בכל שלושה חודשים.
• כל חבר יקבל בכל שבוע ושבוע, חוברת כתובה בלשון הקודש ובערבית- יהודית, בה דינים, מוסר ודרך ארץ וישלם תמורתה, סך חצי בליון (סוג המטבע) עבור כל חוברת שתגיע אליו.

זכויות החברים

• כל שמות החברים שבחֹברת מחזיקי הדח, יירשמו בפנקס הראשי הנמצא בלשכת ועד החברים ויירשמו גם בלוח המודעות של הישיבה בית-אל ועץ־חיים,

וכל יום בגמר הלימוד היומי, יזכו החברים בברכת "מי שברך״.

• ב)    בסוף כל שנה, אחרי שתושלם הדפסת ספר שלם, יופיעו בכל הספרים שיצאו לאור, שמות כל החברים וזה יהיה להם לשם, לכבוד ולתפארת וזיכרון לדורות עולם.
•  כל איש ואשה אשר ידבנו לבו להנציח את נשמת אביו או אימו, יוכל לעשות זאת, אם ירכוש לא פחות מעשר חוברות בדפוס כל שבוע, ויתמיד בזה במשך שנה תמימה לפחות.
• חבר שיהיה מעוניין לקבל ברכה על מנת להצליח בענייניו, בקשתו תתקבל ברצון ותכובד.
• כל הנשים אשר נשא ליבן להצטרף לחברה הזאת, תהיינה זכאיות גם הן לקחת חלק בדבר הזה, וכל הזכויות של החברים תוענקנה גם להן באין הבדל כלל.

וועד העסקנים

בכל עיר יהיה ועד לעסקנים שיטפל בעינינים הנחוצים לחברה.

לוועד הזה יתמנו אך ורק אנשי אמת הידועים כיראי שמיים וההולכים בדרך התורה.

הוועד הזה ישא את השם ״וועד הפועל״.

לעת עתה נבחר וועד זמני ולשכת עבודת החברה, וועד פועל זמני המתעסק לפי שעה בכל הענינים הנוגעים לחברה. לחליפת מכתבים, והנהלת חשבון ועניני הדפוס והם מייסדי ומנהלי בית מדרש לרבנים בשם בית אל ועץ חיים.

פה ע״ית (עיר תהילה) מקנאם החותמים בברכה: ר״ח שבט שנת תרע״ג לפ״ק (1913).

זאב וולף היילפערין נשיא הכבוד.

ע״ה אברהם עמאר יו״ר

ע״ה מימון משאש משנה (סגן)

ע״ה אהרן סודרי גזבר

ע״ה מרדכי עמאר – מזכיר נכבד

ע״ה יצחק אסבאג – חבר הוועד

ע״ה שלמה בן חיים – חבר הוועד

ע״ה רפאל טולידאנו – חבר הוועד

תעודת הרבנים דעי״ת מקנאם יע״א

תוכניתו של הרב היילפערין נקטעה באיבה, משום שבשנת (תרע״ד)־1914, פרצה המלחמה והוא נאלץ לעזוב את המדינה, כתוצאה רוב הישיבות שהקים התמוטטו. באשר לישיבת בית-אל שהוקמה במכנאס, כתב הרב יוסף משאש לרב היילפערין: ״ואודות הישיבה, המנהלים נרפים הם נרפים, ומכסת הכסף הלוך וחסור, כי המצב קשה מאוד, היוקר יאמיר בכל דבר אוכל נפש, ושערי השפע ננעלו, וחסרון המציאות קשה מכולם, ה׳ ירחמנו כרוב חסדיו״…

למרות זאת, שמו של הרב היילפערין נזכר לטובה ולברכה בפי חכמי אותו הדור,על תוכניות וסדרי הלימודים, שיטות ארגון ויישוּם שהביא למרוקו ואשר שימשו ביעילות את הרבנים וממשיכי דרכו.

ב-1949 פרשה רשת אוצר התורה, את חסותה על תלמודי תורה במרוקו. שליחיו של הרבי מליובביטש שליט״א, הקימו רשת של בתי־ספר וישיבות ברחבי מרוקו.

העיר מכנאס הייתה אחת הערים הראשונות, שפעילי חב״ד פתחו בה ישיבות ומוסדות חינוך עם מורים שלהם. שיטת החינוך והלימוד הלכה והתמסדה, וה-רבבי ד-סלא הלך ונעלם כשהמורה לעברית תופם את מקומו. גם החדר הצר והאפל הוחלף בכיתת לימוד מוארת ומרווחת כנדרש. אולם בני גילי זכו לחינוך ולתנאי לימוד שונים לגמרי ואותם ננסה לתאר.

הערות המחבר:   לאחר שנת 1956, רשת אוצר התורה החלה לשלם משכורות המורים וחלק מהוצאות התיפעול.

שטאל, עמי 136: מכנאס היא אחד המבצרים של ה״ליובביצ״רים״ שיסדו כאן ישיבה ובה למעלה ממאה תלמידים ושבעה מורים, מוסד לבנות ובו שבעים חניכות. בראש הישיבה, עמד הרב מיכאל ליפסקר שנשלח במיוחד ע״י הרבי מלובביץ. גם ידידי הרב משה עמאר שליט״א למד בישיבה זו).

לסקר, עמי 168: ״הבעיה המרכזית של החינוך במארוקו הייתה המחסור המתמיד במורים מודרניים בעלי השכלה פדגוגית לעברית. בכפרים שבאיזורי האטלס, המלמד נקרא אל- חזזאן. בערים הגדולות הוא נקרא א־רבבי ד-סלא.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-רפאל בן שמחון תשנ"ד– החינוך היהודי המסורתי ב״חדר״־א־סלא-עמ'163-159

יא. ההקצנה וביטוייה – השפעת הרבנים האשכנזים

ב״פגישת הפסגה״ בפאריז פנה הרב קלמנוביץ ל״אליאנס״ בבקשה לשיתוף פעולה. בקשתו נבעה כנראה ממניעים טאקטיים ומעשיים. אין ספק שהשקפת העולם של הרב קלמנוביץ ושל הרבנים האשכנזים שוללת לחלוטין כל שיתוף פעולה עם ״אליאנס״, כיוון שעבורם הוא אויב אבסולוטי, שאם לא ינצחוהו הוא יכריע את ״עולם התורה״. כך פותח עורך הספר קולמוס הלב (זיכרונות הרב קלמנוביץ) את הפרק על יהדות מרוקו:

טרם נח ממסירות גופו ונפשו להצלת ישראל בכלל ועמלי התורה בפרט מהגיהינום הנוראה השקיע את עצמו בהצלת שבט מישראל מידי המסיתים ומדיחים ״האליאנס הצרפתית״ שע״י כי״ח.

בספרי זיכרונותיהם ובמכתביהם של הרבנים האשכנזים מופיעים ביטויים המעידים על השקפת עולמם ובכללה על היחס ל״אליאנס״:

״נא השתדל בהזדמנות הזאת להציל מה שאפשר מזרם החופשים ומהשטן המרקד״.

״ומאז עד היום כותבים לי כי המצב הרוחני יורד מיום ליום והתלמידים מתמעטים משעה לשעה. ובא מנהל חולני (אין טעות כתיב, פעמים רבות יאמרו חולני במקום חילוני) ללמוד הצרפתית והוא חופשי ומשחית ומקלקל הכל. לבי לבי על שארית פליטת בית חיינו ההולך לטמיון. ובעוה״ר כל ארצות אירופה נחרבו, יוסף איננו ושמעון איננו ואת בנימין תקחו״.

״וכי בשביל זה עמלתי ומסרתי נפשי זה כמה שנים והלכתי בסכנה ממש להדפיס 165 אלפים חומשים נביאים וסידורי תפילה בשביל ׳אוצר התורה׳ ואח״כ יבואו פריצים ויחללו ויחריבו הכל״.

״אבל דעו לכם אהובי כי מוכרחים אתם להיות על אתר ולראות ולהרים ולהציל מידי מורי אליאנס אשר בתוך הת״ת ואוצר התורה האורבים לנפש עוללינו״.

״כי בשעה טרופה של חיות טורפות הסכנה גדולה״.

בראייה רטרוספקטיבית נראה בעליל שארגון הג׳ויינט, שמימן את פעילות ״אוצר התורה״, טעה בהבנת המציאות במרוקו ולא ירד לסוף דעתם של הרבנים האשכנזים. הג׳ויינט שאף ליצור שיתוף פעולה בין החינוך המודרני לבין החינוך היהודי המסורתי: הקהילה היהודית רוצה עזרה בהקמה מחדש של החינוך היהודי כדבר מרכזי בחייה. רצון זה הפך להיות הכוח המניע בפעילות בכל קהילה. מתבקשת סינתזה בין מה שמתאים ל״אליאנס״ ולבין המתרחש במוסדות ׳אוצר התורה׳ ודרישות החיים המודרניים.

זו היתה מדיניותו המוצהרת של הג׳ויינט. בדו״ח הפעילות השנתי של הארגון לשנת 1955 מותח סטנלי אברמוביץ ביקורת קשה על ״אוצר התורה״ וטוען שהיא מחטיאה את ייעודה. לדבריו, בתחילה אכן הציעה ״אוצר התורה״ חינוך יהודי וחינוך מודרני, סיוע כספי וניהול מודרני, מגמות אשר התקבלו בברכה על ידי הפרנסים המקומיים. מסיבות שונות העניינים לא התקדמו לפי התוכנית. בוועדות המקומיות שהוקמו לא שותפו אנשים בעלי שיעור קומה אינטלקטואלי ואלו שנמנו עליהן נכנסו למאבקי כוח מקומיים. הנהלת ״אוצר התורה״ שישבה בניו־יורק לא הכתיבה מדיניות בהירה אשר תנחה את הוועדות המקומיות, הנחיותיה היו סותרות ופגעו במעמדן של ועדות אלה ובמרקם היחסים המקומי. היוזמות של אנשי ״אוצר התורה״ בתחום החינוך, שהיו כרוכות בהתחייבות כספית היו חסרות כיסוי, ובסיכומו של דבר הג׳ויינט נשאר המממן היחיד.

את עיקר הביקורת מתח אברמוביץ על התוכנית החינוכית והפדגוגית. לטענתו אנשי ״אוצר התורה״ בניו־יורק לא היו מסוגלים להכין תוכנית חינוכית מקפת ומקצועית, וכך אירע שהנציג המקומי (הרב יצחק לוי, נציגו של הרב קלמנוביץ) הוא שקבע את התוכנית באוטוריטה עליונה. הוא מביא לדוגמה את החלטתו החינוכית השגויה של הרב קלמנוביץ, בביקורו במרוקו בשנת 1953, בדבר קביעת גיל החינוך הכללי לגילאי שמונה ומעלה, ומראה עד כמה החלטה זו פוגעת בלימודי הנערים. לדעתו צריך לחול שינוי יסודי בכל המערך הארגוני של ״אוצר התורה״ ובעיקר בתחום הפדגוגי. קיימת דרישה לחינוך יהודי וללימודי תורה אך למרות רצונה של ״אליאנס״ להיכנס לתחום, אין היא מסוגלת להעניקו ולפיכך יש מקום ל״אוצר התורה״. לדעתו, ההתנהגות הנוכחית חסרת האחריות של ״אוצר התורה״ תביא בסיכומו של דבר להתמוטטות המוסד במרוקו. את הדו״ח מסיים סטנלי אברמוביץ במילים הבאות: או שאוצר התורה בניו־יורק יתארגן מחדש עם קב׳ אנשים ואישים בעלי יכולת ואחראים או שהם יתמוטטו, ואז תפתח הדלת לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה של פובלענס, האגודה וכו׳ שיתפסו את מקומו. אין אני צריך לומר מה יקרה לחינוך היהודי במרוקו במקרה זה.

כאמור, הסינתזה המיוחלת בין מה ש״אליאנס״ מייצגת לבין ״אוצר התורה״ לא התרחשה. הרוח שנשבה במוסדות ״אוצר התורה״ היתה רוחו של הרב קלמנוביץ ושותפיו הרבנים האשכנזים שלדידם כל סינתזה לא באה בחשבון. החשש שמובע בדו״ח של אברמוביץ ש״הדלת תפתח לאורחים של קב׳ אחרות כמו הישיבה מפובלענס והאגודה״ מעמיד את הג׳ויינט כגוף המנהל מלחמת מאסף. באופן מעשי, מיום ש״אוצר התורה״ הוקמה במרוקו (שמונה שנים לפני כתיבת הדו״ח) אותם רבנים הכתיבו את רוח הדברים, הן בהוצאת התלמידים המוכשרים ביותר לעולם הישיבות הליטאיות, והן בקביעת עמדות חינוכיות אלטרנטיביות מול ״אליאנס״.

ייתכן שגישת הג׳ויינט היתה נאיבית, שכן הג׳ויינט לא הבין את הקו האידיאולוגי הבלתי מתפשר מלכתחילה של הרבנים האשכנזים ובני בריתם במרוקו. רק בשנים 1955־1956 חש נציג הג׳וינט ב״סכנה״ זו והתריע עליה לראשונה בדוחות שכתב.

מנהיגי ומייסדי ״אוצר התורה״ בניו־יורק, ובראשם הרב דוד דה סולה פול, מנהיג הקהילה הספרדית, מר יצחק שלום, מייסד ״אוצר התורה״, והרבנים ליאו יונג והרברט גולדסטין שלקחו חלק בהנהלת הג׳ויינט, לא היו חרדים קיצוניים בהשקפת עולמם. הם קיימו קשרים הדוקים עם מנהיגות ״אליאנס״ בפאריז ועם ארגון ״ידידי אליאנס״ בארצות־הברית. אולם נראה שהפעילות והשיחות שנוהלו בין הרבנים האשכנזים ותלמידיהם היו שונות. התנגדותם לכל פשרה עם ״אליאנס״ נבעה בעיקרה מתוך פלוגתא אידיאולוגית, ולא בגלל חילוקי דעות מקצועיים בתחום החינוכי, או עקב בעיות פרסונליות, כפי שהדבר הוצג תכופות על ידי אנשי המקצוע של הג׳ויינט. (כמו בקונפליקט בקזבלנקה בין מר לסרי מנהל ״תלמוד התורה״ לבין מר גרו המנהל מטעם ״אליאנס״).

באופן פרדוקסלי, לאחר ביטול השלטון הקולוניאלי בשנת 1956, ועם התגברות יציאת היהודים ממרוקו, גברה היריבות בין ״אוצר התורה״ לבין ״אליאנס״. עובדה זו מוכיחה בעליל שהפלוגתא נשאה אופי אידיאולוגי.

באחד המכתבים כותב הרב וולטנר, ליצחק שלום על סכנה כללית האורבת לפתחו של החינוך הדתי במרוקו בעקבות השינוי הפוליטי שחל במדינה עם יציאת הצרפתים ממנה. הוא כותב שמאחר שממשלת מרוקו החליטה להפקיע את החינוך החילוני ולהפכו לחינוך ממלכתי, ומאחר שלהערכתו, ״אליאנס״ איננה יכולה להעלם ממרוקו ולהשאיר מאחור את המערך הגדול שבנתה, היא חייבת לאתר אפיקי פעולה אחרים שיצדיקו את קיומה. להערכתו האפיק היחיד שנותר הוא אפיק החינוך הדתי, ובו הממשלה לא תפגע. לדבריו הוא שוחח על כך עם מנהל ״אליאנס״, מר טאז'ורי, שאישר בפניו את המדיניות הזו ועל כן הסיק מכך ש״אליאנס״ תקים רשת בתי ספר דתיים מתחרים שיעסקו כביכול בחינוך דתי. הגשמת תוכנית זו תחסל לדעתו את המסגרות של החינוך הדתי הקיימות במרוקו מפני של״אליאנס״ יש כסף רב יותר, הארגון שלה טוב ויעיל יותר, והיא בעלת השפעה פוליטית חזקה יותר מכל ארגון יהודי אחר. הרב וולטנר מבקש לפיכך מהג׳ויינט שימנע מתן תקציבים לחינוך היהודי של ״אליאנס״, או יתנה אותם בשורה של הגבלות (אותן הוא מפרט במכתב) כך שמוסדות ״אוצר התורה״ לא ייפגעו.

גם מכתב זה מצביע על התהום העמוקה שהיתה פעורה בין ״אליאנס״ לבין הרבנים האשכנזים ומוסדות ״אוצר התורה״. העובדה שארגון גדול ומבוסס כ״אליאנס״ מבקש לעסוק ביתר אינטנסיביות בחינוך יהודי, היתה אמורה לשמח את אלו שאמונים על החינוך היהודי. אולם התהום האידיאולוגית הפעורה בין המחנות יצרה אצל הרבנים האשכנזים אפקט הפוך והגבירה בהם את תחושת הסכנה. תחושות אלו, העמדות שננקטו כלפי ״אליאנס״ והדימויים להם זכתה חורגים מתחום הרציונלי. הקצנת היריבות כלפי ״אליאנס״ התרחשה במקביל לתהליך היציאה ההמוני של היהודים ממרוקו, כשהיה ברור לעוסקים בנושאי החינוך שלקהילה היהודית אין עתיד במרוקו, וכי אין ממשות בתוכניות חינוכיות ארוכות טווח לקהילה ההולכת ונעלמת.

ש"ס דליטא-השתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו-יעקב לופו-2004-עמ'120-116

הרב משה כלפון הכהן

הרב כלפון הכהן(1950-1874) מחכמי תוניסיה, רבה הראשי של ג׳רבה ודיין. עד לימיו עסקו תלמידי החכמים בעיקר בלימוד מעמיק של התלמוד(ה״עיון התוניסאי״) והוא דחף ללימוד נרחב של פסיקת הלכה. בכל שבת לימד את כללי הפסיקה בצורה שיטתית ויסודית. היה מציג בעיה הלכתית שעליה עמלו תלמידיו במהלך השבוע ואף ניסחו תשובה הלכתית. בשבת שלאחריה היו דנים בסוגיה תוך שהוא בוחן את התשובות שכתבו. כך העמיד שדרה של פוסקים בהלכה. הרב כלפון היה מן המתנגדים התקיפים להכנסת לימודי חול ומקצוע ומנע את הקמת בית הספר של כי״ח בג׳רבה. הרב כלפון היה ציוני נלהב. לאחר ועידת סאן רמו ואשרור הצהרת בלפור בידי חבר הלאומים קבע שמדובר ב״ניצוצות הגאולה״. הרב כלפון הכהן היה בעל תפיסה הומאניסטית, וניסח מספר רעיונות הנוגעים לשלום העולם. בחיבוריו תמך בהקמת חבר הלאומים ובית דין בינלאומי שמקום מושבו בירושלים. הרב כלפון הכהן חיבר ספרים רבים בכל ענפי היהדות.

לשון נקייה

הרב כלפון הכהן הקפיד בכל מאודו על לשון נקייה. פעם רדף אחד מנכדיו אחר תרנגול בחצר הבית ולא הצליח לתפסו. התרגז הנער והחל לקלל את העוף. כששמע זאת הרב כלפון קרא לו וגער בו. השתומם הילד, ״אבל זה רק עוף! האם הוא מבין את דברי?!״ השיב לו הרב כלפון, ״ומה בכך?! אתה מרגיל את עצמך לדבר בלשון גסה.״ ואז הוסיף ואמר, ״כשאדם מוציא מפיו קללה, הוא חושב שהיא יצאה מפיו ועברה למקום אחר, אך למעשה הוא מכניס את המילים הקשות האלו אל תוככי לבו.״

למען הכלל

במלחמת העולם השנייה נכנסו הגרמנים ביום הכיפורים לבית הכנסת שברובע הגדול של ג׳רבה ודרשו לקבל חמישים ק״ג זהב, ולא, יפוצצו את הרובע היהודי למחרת. מיד החל מבצע התרמה בין אנשי הרובע הגדול, והרב כלפון הכהן ביקש מהגרמנים שימתינו עד שיפנה גם לרובע הקטן לבקש את עזרתם. הגרמנים הסכימו והזהירו אותו שאם לא ישולם הסכום במלואו מיד, מרה תהיה אחריתם. בעצם יום הכיפורים פנה הרב כלפון הכהן אל הרובע הקטן. דממה נפלה על הקהל המופתע כשהרב כלפון סיפר על דרישת הגרמנים וביקש מהקהל כסף וזהב על מנת להעביר את רוע הגזירה. התפילה הופסקה וכולם הלכו לבתיהם ושבו עם כסף, זהב ותכשיטים. הזהב נשקל והנה נמצא שנאספו רק שלושים וחמישה ק״ג.

הרב כלפון חזר אל הגרמנים בלב כבד, אך למרבה הפלא הם הסכימו לתת לו ארכה של יום והלכו לדרכם. למחרת נודע כי כוחות הצבא הבריטי מתקרבים לאי, והגרמנים ברחו מג׳רבה. כששאלו את הרב כלפון אם לא פחד, ענה, ״ברגעים כאלה שכחתי מגופי ונפשי, ורק אחי היהודים עמדו לנגד עיני. הצלת הכלל משכיחה ממך את עצמך!"

איש אמת

רבי כלפון הכהן שימש כדיין בג׳רבה. יושרו והגינותו הלכו לפניו עד שגם מוסלמים העדיפו לפנות אליו. פעם אחת עמדו שני מוסלמים במשפט אצל הקאדי אך הוא התקשה לפסוק את דינם ושלח אותם אל הרב כלפון. התובע התנגד להישפט בפני יהודי אך הקאדי גער בו והוא נאלץ לעשות כדבריו. הרב כלפון קיבל את המתדיינים בסבר פנים יפות, התעמק בפרטי הפרשה עד שהגיע לחקר האמת, והצדיק את התובע. התובע שמח כל כך עד שביקש לתת לרב כלפון מתנה, אך הרב כלפון גער בו, ״תורתנו אסרה לקחת שוחד, וכי רוצה אתה שאעבור על איסור חמור?" רק אז הבין התובע לפני מי הוא עומד.

מענה רך

איש אחד ניגש אל הרב כלפון הכהן והתלונן, ״הירח עוקב אחרי. בכל פעם שאני מפנה מבטי אליו אני מגלה שהוא מביט בי." הרב כלפון, אשר הכיר את האיש וידע כי בור ותם הוא, הבין שהוא מוטרד באמת מן העניין והשיב לו, ״אני מזמין אותך ואת הירח לדין תורה ביום ט״ו בחודש.״ ביום המיועד הגיעו שניהם, האדם והלבנה, לדין תורה. פתח המתלונן והרצה את טענותיו ומיד אחר כך הניח הרב כלפון את ידו על אוזנו ועשה עצמו מאזין לדברי הירח. המתין קמעה ואמר, ״אתה טוען שהירח עוקב אחריך, ואילו הירח טוען שאתה זה העוקב אחריו. לפיכך אני פוסק ששניכם תחדלו מלהסתכל זה על זה.״ אז פנה אל האיש והזהיר, ״אם בכל זאת תפנה מבטך אל הלבנה, אזי באותו רגע ממש רשאית הלבנה להביט עליך.״ מאותו הלילה הפסיק האיש להסתכל על הירח, והבעיה נפתרה.

הרב רחמים חי חויתא הכהן

רבה הראשי של ג׳רבה (1959-1901), תלמידו המובהק של הרב משה כלפון הכהן וממשיך שיטתו בלימוד ההלכה. עם עלייתו לארץ התמנה לרב מושב ברכיה שבנגב ונחשב לרבם של יוצאי תוניסיה בישראל ובתפוצות. גדולי הרבנים, ספרדים ואשכנזים כאחד, נהרו אליו והוא הותיר עליהם רושם רב עד שזכה לכינוי ״האדמו״ר מג׳רבה״. בג׳רבה עמד בראש הישיבה שבבית המדרש ״רבי אליעזר״, נודע כבעל כישרון הוראה יוצא דופן ונהג ללוות את תלמידיו בלימודם עד שהפכו לפוסקים. הרב רחמים חויתא הכהן סייע לתלמידי חכמים עניים ופעל רבות בקרב העשירים כדי לגייס כספים למימון לימודם. כמחנך, גילה רגישות כלפי תלמידיו והקפיד, בין היתר, שמספר התלמידים בכיתה אחת לא יעלה על עשרים וחמישה. הרב חויתא הכהן כתב ספרים רבים ובין תלמידיו הבכירים נמנים הרב רפאל כדיר צבאן, הרב מצליח מאזוז והרב ינון חורי.

בשכבך ובקומך

כשהיה הרב רחמים חויתא הכהן צעיר לימים, היה מתמיד גדול ושונה בלילות עד מאוחר. פעם אחת כששב לביתו ראה שאביו לא הלך לישון מרוב דאגה. משהבחין בכך, שינה הרב חויתא מדרכו והחל לחזור מן הישיבה מוקדם יותר. כך, בכל ערב היו האב ובנו משוחחים קמעה והולכים לישון באותה שעה. משנרדם האב, היה הרב חויתא שב ללימודו.

תן תודה

אדם אחד בא לבקר אצל הרב חויתא הכהן. כשהשיחה התמשכה הגישה בת הרב כוס מים לאורח. הודה האיש לנערה אך לא בירך לפני ששתה. שאל אותו הרב, ״על מה הודית לבתי?״ השיב לו האורח, "על שנתנה לי מים ורוויתי מצימאוני.״ נענה הרב כנגדו, ״על פעולה קטנה של העברת מים ממקום למקום הודית לבתי, ולמי שברא את המים לא תאמר תודה?!״

כל ישראל ערבים זה לזה

ליל שבת אחד, קרוב לחצות, נשמעו דפיקות חלושות על דלת ביתו של הרב חויתא הכהן. הדפיקות הלכו והתחזקו ובני הבית ניעורו משנתם. בדלת עמד יהודי שבא ברכבת בשבת. אשת הרב היתה המומה כיצד מעז יהודי שחילל שבת לבוא אל הרב וביקשה שלא להכניסו, אך הרב רחמים חויתא עצר בעדה ואמר לה, ״אדם זה הוא יהודי מאחינו. צריך לעזור לו מבלי לבדוק בציציותיו."

חוכמה מקדם- סיפורי חכמים מקהילות הספרדים ועדות המזרח-חזי כהן- 2016 עמ' 57-54

יהושע אברביה

יליד דרדנל בשנת תרל״ח. בצעירותו עבד במשרדי הממשלה התורכית. כעבר זמן היה מנהל ביה״ס לעדת היהודים שבגליפולי. בראשית תרפ״ד עלה לארץ, ויתקבל בשירות חברת היק״א בםניפה אשר בביירוט. מקץ זמן קצר הועבר ליפו. אחר כבוש הארץ בשנת תרע״ח נתמנה למנהל פיק״א ביהודה. משרתו הצבורית האחראית העמידה אותו בראש מפעלים ישוביים חשובים. שנים רבות נשא בעול צרכי צבור בנאמנות ובמסירות. נלב״ע בתל אביב

בן נ״ו שנה, כ״ח סיון תרצ״ד.

יהודה אברבנאל

יליד ליסבון בשנת 1460 לערך. פילוסוף ורופא מפורסם במאה הט״ז. מגדולי חכמי ישראל בזמנו. בנו בכורו של דון יצחק אברבנאל. אחר הגרוש בצאת אביו מספרד התישב גם הוא בגינואה. כעבור זמן היה בנאפולי ושם חבר שיר תלונה על הזמן. אביו יצחק כתב עליו: כי בנו בלי ספק הוא מבחר הפילוסופים שבאיטליה בדור הזה. ספרו הראשי ידוע בשם וכוחים על האהבה. בין שאר חבוריו יזכרו קינה ארוכה על מות אביו שאבדה במאה הי״ח, וספד על ההרמוניה של השמים. נלב״ע בשנת רצ״ה.

יונה אברבנאל

משורר ומתרגם באמשטרדם במאה הי׳״ז. בן הרופא יוסף אברבנאל, ובן אחיו של ר׳ מנשה בן ישראל. תרגם יחד עם אפרים בואינו את ס' התהלים לספרדית, שנדפס באמשטרדם שנת 1650 . כן הוציא לאור ספרי תפלות וקינות לזכר מות אברהם נוניס ברנל על קדוש השם, בעריכת חברו הנ"ל נלב״ע כ״א מנ״א תכ״ז.

יצחק אברבנאל דון

בנו של ר׳ יהודה אברבנאל. נולד בליסבון בשנת ה״א קצ״ז. בצעירותו קנה חכמה ויהי שמו הולך לפניו. יחוסו ועשרו קרבוהו לחצר המלכות של אלפונםו החמישי מלך פורטוגל בש׳ 1438 לערך. הלה שידע להעריך את כשרונותיו וסגולותיו של דון יצחק הפקידהו כמנהל עסקי המדינה. לאחר מות המלך, הוטל עליו חשד — מטעם דון יוהן השני, ושרי המלכות דנוהו למיתה ורכושו הוחרם. פסק דין כזה הוצא גם על חתנו יוסף בן שמואל אברבנאל. בצוק העתים נמלט מפורטוגל לספרד. הוא התישב בטולידו והתמסר לעבודת המדע. שם כתב את שלשת פירושיו לנביאים, יהושע, שופטים ושמואל. בינתים הזמינו המלך פירדיננד לוזיר הכספים, משרה אשר נשא במשך שמונה שנים. אחר כבוש גראנאדה, יצאה גזרת הגרוש על יהודי ספרד, ודון יצחק החליט גם הוא להלוות אל אחיו הגולים. הוא הגיע לנאפולי, משם עבר למסינה אח״כ לוינציה, ובעיר זו החל כותב את חבוריו הרבים, המצטיינים בחריפות ההבנה ובשפתם העברית הנמלצת. נפטר בוינציה בש׳ רס״ח והובא לקבורה בפאדואה  באילו מקומות בחבוריו יזכיר אגב אורחא מקצת מארח חייו ותלאותיו: ״שלו הייתי בביתי, בית והון נחלת אבות, בית מלא ברכת ה׳ רענן הייתי בהיכל המלך דון אלפונסו בצלו חמדתי וישבתי, והוא נשען על ידי וכל הימים אשר חי על האדמה וכו'. … כל הימים שהייתי בחצרות המלכים וטירותיהם עסוק בעבודתם לא היה פנאי לעין ולא ידעתי ספר, ובליתי בהבל ימי

ושנותי בבהלה, לעשות עושר וכבוד אתי. וכן אבד העושר ההוא בענין רע וגלה הכבוד מישראל. ואחרי היותי נע ונד בארץ, מממלכה אל עם אחר והסרתי הממון אז דרשתי מעל ספר ה, 'נאום הגבר ראה עוני הגרוש והנדוד מר ונאנח על אבדן מולדתו והוא עיף ויגע, כי השקט לא יוכל בראותי את עם ה׳ מפוזר ומפורד״. אשר לשיטתו בביאור כתבי הקדש כותב: ״לא אבוא לנסותך בחידות כראב״ע ורמב״ן, ולא התעסקתי להוציא תועלת מהספורים כדרך הרלב״ג להיותו פועל בטל בעיני, כי דברי הנביאים כלם הם עצמם התגלות במדות ובדעות״.

ח ב ו ר י ו : א. עטרת זקנים על השגחת אלהים בכלל והשגחתו ע ל ישראל בפרט. םאביוניטא, שי״ז. ב. מרכבת המשנה, באור לס' דברים סאביוניטא, שי״א. ג. זבח פסח על אגדה של פסח קושטא רס״ה. ד. עבודת זקנים ה.  נחלת אבות, פירוש על מסכת אבות, קושטא ש"ה.ו מגדל ישועות לעורר ולחזק לב המדוכאים ולטעת את האמונה בגאולה1 )  מעיני הישועה על ס׳ דניאל, פיראדה שי״א. 2) ישועות משיחו, קרלסרואי תקפ״ח. 3) משמיע ישועת שלוניקי רפ"ו ז. ראש אמנה על שרשי האמונה קושטא רס"ה  ח. מפעלות אלהים. רעיונות ע ל חדוש העולם ונציה שנ״ב. ט. נביאים אחרונים פיסארו ר״פ. י. פי׳ על התורה יא. צדק עולמים, בצדק העוה״ז ומשפטיו, עולם הגשמות וגן עדן וגהנם, בצדק עולם התחיה ויום הדין, ונציה של״ד. יב. להקת הנביאים או מחזה שדי, ע ל הנבואה, יג. ימות עולם, צרות ישראל מימי אדם הראשון עד זמנו. יד. מאמר במעשי ממרכבה השגות לרמב"ם

בספרו מורה נבוכים. טו. שאלות ותשובות.

אליהו אג׳ימאן

הובא זכרו הטוב ותאור צדקותיו בהקדמת הספר ״גט מקושר״ להרב רפאל משה בולה קושטא תקכ״ז, כמסייע להדפסת הספר האמור. וכה יאמר עליו: ״על הטוב יזכר אחד המיוחד לשם טוב ולתפארת ולתהלה רודף צדקה וחסד גומל חסדים טובים הגביר המרומם כמהר״ר אליהו וכו'. ובמבוא לס' ״חיי עולם״ יהללהו שוב: ״גבר בגוברין איש חיל רב פעלים הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד וכו'. בעל הגמול ישלם לו שכרו

הטוב לפי רוב המעשה אל יושבי עירו ואל שער מקומו ויתר העם הנשאר בציון והנותר בירושלים. ״היה מראשי ומנהיגי עדת היהודים בקושטא ומגדולי ההשפעה בחצר השולטן.״ ר׳ עזרא מלכי כתב עליו: רודף צדקה וחסד מקים דגל התורה וכו', יצילהו האל לעדי עד מכף מעול ומתנקם.

ברוך ב״ר ישעיה אג׳ימאן

נזכר בהקדמה לס' גט מקושר להרב ר״מ בולה: ״ברכות גם לרבות הוקם על כל שכיות החמדה, רחימא, הגביר החכם המרומם נשא ורם כה״ר ברוך וכו'. חתום ראשון על שטר ההקדש אשר עשה הגביר חזקיה חיים מנות בר רפאל תושב פ׳ירנצה אשר במלכות טוסקאנה. על סך 18.000 גרוש מטבע תורכיה שמפירותיו יהנו י״ד תלמידי חכמים ורבני ירושלים. וחתמו עמו יחד חיים משה קארמונה, שלמה קאמונדו, יצחק אלפנדארי ויצחק הכהן. העתק מגוף השטר הנ״ל נשלת לירושלים ונתאשר ע״י רבני הזמן חיים נסים אבולעפיה, אברהם הכהן, אברהם פואה, ומרדכי חיים בכור מיוחס, בשנת תקע״ט ליצירה.

ישעיה אג׳ימאן

שר האוצר בימי השולטנים מחמוד א. עושמאן ג. ומוםטאפה ג. מלא תפקידו האחראי באמונה והרבה להטיב עם בני עמו. בימי תפארתו עמד בברית מסחר עם יהודי מבגדאד שבא לירושלים בשנת תקכ״ד — ( 1764 ). איש זה אמר להתנשא על הצבור לפי ראות עיניו. עסקני העיר קבלו נגדו בפני השלטונות, אך ללא הועיל. אז החליטו לשלוח אנשים לקושטא, שישתדלו שם להרחיק את האיש התקיף מעיה״ק. למשלחת זו  נבחרו חיד״א, מהרי״ט אלגאזי ור' יעקב אבולעפיה. בבואם שם פנו לגביר ישעיה אג׳ימאן והוא שידע מראש את פרשת הענין ונטה אחרי איש בריתו דחה את השליחים מיום ליום, עד שהוברר להם שאין תקוה להצליח. חיד״א ומהריט״א שבו ירושלימה בפחי נפש ור״י אבולעפיה מת שם מרוב עגמה. לא עברו שלשים יום והגביר ישעיה אג׳ימאן הומת בגלל עלילה מצד המלכות. סמוך לאותו זמן בקר בקושטא ר׳ עזרא מלכי, והגביר הנ״ל תמך בו ביד נדיבה להוציא לאור את ספרו ״שמן למאור.״! גם ר׳ ישעיה כקודמיו, הרבה לעזור ולתמוך בידי הת״ח להדפסת םפריהם ולבו היה ער וכיסו פתות לכל מפעל טוב ומועיל. ברכות מאליפות מעניק לו ר׳ יצחק מאגריסו בהקדמה לספר ״מעם לועז״ סדר ויקרא, ומתוך תהלותיו עליו אפשר להבין כיצד התיחם הגביר הזה לכל איש אשר הזדקק לצדקותיו. ואלה דבריו שם: ״מעשה ידיו להתפאר על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, עושה חסד לאלפים בגופו ובממונו וכשהיה רואה ת״ח מחבקו ומנשקו ומושיבו באפריון, אשריו ואשרי חלקו גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב הגביר המרומם רודף צדקה וחסד וכו' תאור יותר מפורט על מרבית חסדיו נמצא בהקדמה לס' חיי עולם להרב ר״מ בולה:  ומה מתוק מדבש הפקיד המפואר מטע ה׳ להתפאר אהוב למעלה ונחמד למטה ה"ה הגביר המרומם נשא ורם אוהב התורה ולומדיה רודף צדקה וחסד כמה״ר ישעיה אנ׳ימאן ה"י וברור שככה לו בעולמו כמה גדולים מעשיו ביתו בית ועד לחכמים פתוח לרוחה, פתח טוב לעוברים ושבים עושה מלאכתו ארעי ומתעסק בקדשים לילות כימים צדקת ה׳ עשה ויעשה כדבעי ליה בשמחה ובטוב לבב ובסבר פנים. משגיח בעין חמלתו על העניים והאביונים ופתו מצויה לעוברים ושבים. אף השמלה בכלל חליפות שמלות איש לפי כבודו מלביש ערומים. הוא היה נבור חיל גדול המעשה ועושה עם סיעת

מרחמוהי, ואני הגבר אם אמרתי אספרה מכל החסדים יכלו ימים ושנים. ולי נאה לברך על כל הטובה אשר עשה לכלכל את שיבתי על אדמת הקדש זה כמה ימים ושנים . . . והבית הזה יהיה נכון עד עולם בל יסע יתדותיו לנצח ובניו כשתילי זיתים סביב לשלחנו רבים ונכבדים שקטים ושאננים גם עושר גם כבוד, ועד זקנה ושיבה ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים. שם מביע ברכה גם לבני משפחת מדינה. נאום איש צעיר בריה קלה, דלא ידע לביסומי קלא מדבר בשפה רפה וברוח נמוכה ובנפש שפלה הצעיר רפאל משה בולה.

מסים לזמניים ופליטים

מסים לזמניים ופליטים

הכלל היה, שאדם משלם את מסיו במקום מגוריו ולא במקום מסחרו, ושאין אדם משלם מסים בשני מקומות. הדבר התעורר כאשר סוחרים היו באים לעיר אחרת באופן זמני. בתשובת יעב״ץ בתע״ז (1717) הוא דן בסוחרים שבאו לעיר דבדו, ובמשך שנים לא נדרשו לשלם, אבל בעקבות לחץ מסים וקשיים כלכליים תבעו מהם לשלם מסים. החכם ענה, כי יש לבקשם להשתתף, 'אבל לא בדרך כפייה… אלא כל אחד כמתנת ידו׳(שם, סי׳ רפט). אדם שהיה בעיר בזמן ההערכה, וכעבור זמן עקר למקום אחר, היה חייב לשלם על התקופה שבה שהה בעירו.

פליטים שברחו ממקומם לעיר אחרת, ואפילו גרו שם כמה שנים, היו פטורים ממסים, אבל אחרי שנה היו חייבים בהוצאות השמירה (בנימין אלכרייף, יגבול בנימין׳, סי׳ ג).

כשחל שינוי במצבו הכלכלי של אדם לאחר ההערכה, אם ירד מנכסיו היה משלם לפי יכולתו, ועני שההצלחה האירה לו פנים היה משלם בהתאם לזמן שבו חל השינוי במצבו. אם אדם נפטר לאחר שהעריכוהו, היו חייבים היורשים לפרוע במקומו, ואפילו הוחזק לבעל מעמד, שהיה יוצא ונכנס לחצר המלכות.

פטור ממסים לתלמידי חכמים

חכמי מרוקו תבעו שתלמידי חכמים יהיו פטורים ממסים ומהיטלים של הקהילה כולל לצורך פדיון שבויים, בהתאם לדין המעוגן בתלמוד ובשלחן ערוך (בבא בתרא, דף ז ע״א, ח ע״א; שו״ע, יור״ד, סי׳ רמג, ד), וכפי שתוקן בירושלים ברס"ט (1509), והודפס בהקדמה לספרו של שמואל די אבילה, ׳כתר תורה׳, אמשטרדם תפ״ה. התקנה הובאה מירושלים למרוקו על ידי שלוחי או־ץ־ישראל (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ קכו, קכח, קכט). וחכמי פאס חזרו עליה בשנים שמ״ו (1586) שנ״ו(1596) שפ"ה (1625) תט״ז(1656) תפ״ג(1723), בעקבות ערעורים בפאס ובקהילות אחרות, בייחוד בשעות קשות. כשהעול נפל על מספר מוגבל של יחידים, נתבעו גם החכמים לשלם, כי היו ביניהם בעלי רכוש, או שעסקו במשא ומתן, ולפי הדין החכם היה פטור לא בגלל עניותו, אלא בשביל תורתו(שם, סי׳ קלא, קלב, קלג, קנח, רנו־רסא). העובדה שהנושא חזר מדי פעם מעידה שהדבר עורר תרעומת ומחלוקת.

אחת הבעיות היתה, מי נחשב לתלמיד חכם. ההגדרה ניתנה בכמה תשובות של חכמי פאס ואחרים. לשאלה האם ׳חברת הסופרים׳ פטורה ממסים, היתה תשובת החכמים חיובית, כי

מתכשרים במלאכתם לעשותה באמונה וביראת שמים וגם קובעים עתים לתורה מלבד הקביעות שיש להם בבקר בבקר אחר תפלת השחר שהולכים את חכמים להתחמם כנגד אורן בישיבה בלימוד הגמרא. (שם, סי׳ קמז) הנושא עלה גם בתשובת חכמי פאס לסלא בשנת תמ״ח (1688): לאחר שהוכיחו את אנשי סלא על שבה ירבו בעלי לב רע המתקנאים בכבודם של תלמידי חכמים המושפעים׳(חיים בשפע), הם קובעים:

פטור הת״ח אע"פ שאינו מופלג כל כך בחכמה אלא כל שהוא מוחזק בדורו לתלמיד חכם וקובע עתים לתורה כשהוא פונה מעסקי פרנסתו ומבין ברוב מקומות הש״ס ופסקי הגאונים הוא הנקרא תלמיד חכם לפוטרו מכל מיני מסים. (שם, סי׳ קמח) בשנת תע״ב(1712) הקימו שמשי בתי הכנסת קול צעקה על שחייבו אותם במסים. יעב״ץ הרחיב את ההגדרה של תלמיד חכם על 'מי שעוסק במלאכת שמים ומבינים קצת בפירושי התורה והאגדות׳, על פי זה פטורים גם שליח ציבור, סופר, מלמד תינוקות, שוחט הקהילה ושמש של בית הכנסת.

מגמת החכמים היתה להרחיב את המושג תלמיד חכם, ואילו הקהל, שעליו היה מוטל עול המסים, לא ראה זאת בעין יפה.

ר׳ יצחק אבן ואליד מתיטואן (1778־1870) הגדיר תלמיד חכם כדי לפוטרו ממסים כך:

• שיהיה מוחזק לתלמיד חכם בדורו.
• שיודע לישא וליתן בתורה ומבין בדעתו ברוב מקומות התלמוד ובפסקי הגאונים.
• שיהא תורתו אומנותו אף על פי שעוסק במשא ומתן(׳ויאמר יצחק׳ ח״ב, סי׳ צו).

ביקורת על הדורשים מסים מתלמיד חכם

החכמים הוכיחו את אנשי הקהל, כי ׳בזמן הזה נתמעט כבוד התורה ולומדיה׳ (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רנח). הוא השווה את היחס של אומות העולם למשרתים בקודש שלהם:

ואוי לעינים שכך רואות ששכנינו… מכבדים הם כומריהם וגם מרבים שכר חזניהם וסופריהם. (שם, ח״א, סי׳ רנד, רנה)

בתשובתו של חכם בשנת תפ״ג(1723) נשמעת ביקורת על אלה התובעים מסים מחכמים:

בדור הרע הזה שועלים קטנים מחבלים כרמים היושבים על הסדר… ספרי תורה כי חוללה תפארתך, אוי לדור כך עלתה בימיו יבחרו מות מחיים ובכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה. (אברהם אנקאווא, ׳כרם חמר׳,

ח״ב, סי׳ קנ)

במכנאס היתה יוזמה להטיל מסים על תלמידי חכמים סביב שנת תק״ס (1800).

הדבר נחשב לפגיעה בכבודם של החכמים, ואחד מהם החרים כמה אנשים למרות שהיו מידידיו, מפני שהקלו בכבודם של תלמידי חכמים. הדיינים ו'כלי הקודש׳ איימו שלא ייכנסו עם הקהילה לבית הכנסת וישביתו את השירותים שהם נותנים – שחיטה, בדיקה, ברית מילה, לימוד תינוקות.

ר׳ יעקב בן מלכא(נפטר אחרי 1771) תבע לשחרר תלמידי חכמים ממסים ׳ביחוד עתה שחולל כבודה של תורה וירד הדרה ונתמעטו תלמידים מלעסוק בתורה׳('נר מערביי, ח״א, סי פח).

במחצית השנייה של המאה ה־19 היתה תסיסה מצד אלה שמשלמים מסים ודרישה לחייב את החכמים במסים, אבל החכמים לא סטו ממידת הדין. ר׳ יצחק אבן דנאן(1836־1900) כתב שהעונש הבא על העשירים התובעים מהחכמים לשלם מסים הוא שנכסיהם מתמוטטים. הוא גם היה בדעה, שתלמיד חכם המוכן לשלם מסים ׳עונשו גדול ומשפיל דגל התורה׳(׳ליצחק ריחי, ח״א, סי׳ נא). וגם אם המלך גוזר שתלמידי חכמים ישלמו מסים, הם פטורים מלשלם, ועל הקהילה לשלם במקומם. לפי תשובתו בשנת תרנ״א (1891), הם גם היו פטורים מההוצאות לשמירת העיר, אבל לא על מה שצריך לחיי אדם, כמו בארות המים(שם, סי׳ נח).

איום בסנקציות נגד הקהילה: בפסק דין ללא תאריך עליו חתומים שמונה חכמים, שלפי שמותיהם פעלו במכנאם, נאמר שאם הקהל יתבע מסים מתלמידי חכמים, ׳ויתאלמו עליהם בכח השררה׳, אזי לא יתפללו עמהם בבתי הכנסיות, ולא ישחטו להם ולא יבדקו ואפילו לא עופות, לא ימולו את בניהם ולא ילמדום, ולא ישתתפו בסעודות מצווה ורשות, לא יכתבו כתובה ולא שום שטר, ולא ידונו אותם (עובדיה, ׳צפרו׳, מם׳ 681).

מי עוד היה פטור ממסים? עניים, יתומים, עיוורים, זקנים מגיל חמישים ומעלה ואלמנות – למרות עושרן – בן הסמוך על שולחן אביו – למרות שהוא עוסק במלאכה ומרוויח. כך פסקו חכמי צפרו בתקל״ד (1774) (שם, מסי 56). וכן אלה המתנדבים לעסוק בצורכי ציבור ללא שכר, כמו המטפלים בחולים ובקבורת המתים.

היו מקרי חירום שבהם נגבו מסים גם ממי שהיו פטורים בדרך כלל. כך היה בזמן גזירות יזיד (1790־1792), כפי שכתב ר׳ שאול ישועה אביטבול (1739־1809, ׳אבני שישי, ח״ב, סי׳ לג). וכן ב־1911 בזמן המהומות.

יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000-פטור ממסים לתלמידי חכמים-עמ'  94-92

עגילי־תליונים — ״דוואהּ״

עגיל עתיק מטיפוס הידוע ממראכּש

כסף; מעשה יציקה, קידוח ועבודת־פיליגראן פש־סה;

 מעט אמייל ירוק־כחול ; אבן־ זכוכית אדומה האורך: 11 ס^״מ מוזיאון ישראל

ראה : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 100

 תמונה מס'(434)

פירוש פיליגרן
-1רִקמה בחוטי זהב וכֶסף 
-2 קישוּט מחוּטי מַתֶכת דַקיקים הדומֶה למַעשֵׂה תַחרים 
-3 סימן מים על נייר 

עגילי־תליונים — ”תכוראסת"

 גולמימה; המאה הכ׳

תכשיט של נשי השבט איית עטא ושל היהודיות שבאותה הסביבה ; עיקרו הטבעת העבת והכבדה — עד 400—500 גראם ; היא נישאת ברצועה של שרשראות ולוחיות עיטוריות, שבראשן לוחית סגלגלה בעלת וו לחיזוק עיטור־הראש — ״איסגנאס״

כסף; מעשה יציקה ; עיטור חקוק, הממולא חומר שחור ; בעבר היה זה שרף של עץ־טאקה, אך בזמן האחרון קנו הצורפים היהודים במקומו לאקה שחורה מפאס ; טכניקה זו, הנפוצה מאוד בהרי האטלאס, היא שריד מטכניקת־הניאלו, שאף אותה הביאו הצורפים היהודים מספרד אורך רצועת השרשראות : 23 ס״מ ; קוטר הטבעת : 5 ס״מ מוזיאון ישראל

תמונה מס' (437)

טבעת־תליון לעגיל ה״תכוראסת״  

דוגמה עתיקה שאינה מופיעה באוספים        

ציור מתוך : בזאנסנו, תכשיטים, לוח 24, מס׳ 101

תמונה מס' 435

יהודייה מגולמימה

תצלום משנת תרצ"ה- 1935

צילם : ז׳ בזאנסנו, מס׳ 95

תמונה מס' 436

תכשיטים אצל נשות מרוקו

תכשיטיהן של הנשים היהודיות במארוקו היו כמעט זהים לאלה של הנשים הערביות או הברבריות. למעשה, רק בדרך ענידתם היו הבדלים, וייחודה של דמות האישה היהודית היה בעיקר במעטה ראשה, כפי שתואר ביתר הרחבה בדיון בתלבושות.

בערים היו רוב התכשיטים עשויים זהב, ומשקל הזהב של התכשיטים שימש עדות לעושר המשפחות. העדיים העתיקים שהתהדרו בהם הנשים היהודיות והערביות בערים מקורם בספרד, בדומה לתלבושות.

הנשים היו עונדות לצווארן את ענק־השושניות (״תאזרה״), ולאוזניהן — עגילי־תליונים (״כראסעמארה״); כן היו עונ­דות עגילי־טבעת עם תליונים(״דוואה״) ותליון ארוך (״זוואג״). בעיצוב התכשיטים היה לכל עיר סגנון משלה. כך, למשל, אפשר למצוא במדאליונים עתיקים שושניות העשויות תשליבים ופיתולים, המזכירים את הסגנון הספרדי־המאורי. השושניות במדאליונים המאוחרים יותר משופעות באבנים טובות ובפנינים. ההשפעה הספרדית בולטת גם בשם שניתן לציץ הפרח של הרימון — ״ררנאטי״ — המופיע תדיר בהיותו משובץ אבני אזמרגד, אודם ואגרנט.

הערת המחבר:  נוסע מן המאה הי׳׳ט, הודג׳קין, שליווה את סיר משה מונטיפיורי במסעו למארוקו, מציין, כי נשים יהודיות אהבו במיוחד אבני־אזמרגד, כפי שמעיד גם ריבוי האבנים האלו בתכשיטים שבידנו.

על זרוען של נשים יהודיות ראיתי לא אחת צמיד צלעוני מקסים של כסף וזהב לסירוגין, שניתן לו השם הציורי ״שמש וירח״. גם מצאתי את המוטיב הנדיר של הציפור, שעיטר בעבר את מיגוון הטבעות העירוניות העתיקות הקרויות ״טבעת הציפור״; את כל הצורות של כף־היד, ה״כמסה״ — שהיא סגולה לאושר ולמזל טוב — מסוגננת פחות או יותר; וכן צמידים רחבים ומקומרים, עתים מלאים ומשובצים באב­נים עתים מעשה־קידוח כעין התחרה. לצמידים אלה מיתוספים לעתים קרובות שבעה חישוקי־זהב דקיקים, הקרויים ״סמאנה״ על שום מספרם, שהוא כמספר ימות השבוע (semaine). עוד ראוי לציין את החיבה המיוחדת שנודעה למחרוזות־הפנינים בשל סגולתן המבורכת בעיני הנשים היהודיות.

בשנות השלושים והחמישים עלה בידי לבדוק את תכשיטי־הזהב שהצטברו אצל הצורפים היהודים בערים. כל התכשי­טים הם מעשי ריקוע, חיקוק וחירור, ועל־פי־רוב הם מעוט­רים ביהלומים. הצורפים לא היו עוד נאמנים לטכניקות המסורתיות, אך עם זאת השכילו להוציא מתחת ידם את ה״תווייז׳״המפואר, הלוא היא העטרה העשויה לוחיות על צירים; את ה״פקרון׳ (צב), שהוא אבזם עדין של חגורה מלאכת־מחשבת; את ה״טאבּע״ (חותם), שהוא עדי־המצח המסורתי; ואת האחרונה שבסידרת העדיים החדישים, הב­אה במקום ה״מצממה״ העתיקה, הלוא היא חגורת־הזהב העשירה, העשויה פרקים־פרקים של לוחיות־זהב מעשה חירור.

התכשיטים הכפריים משנים צורה בהתאם לאזורי הארץ. הם לעולם עשויים כסף; לכל תכשיט מיגוון עשיר של דוגמאות, בהתאם לטעמו של כל שבט.

באטלאס העילי ובמורדות המשתפלים לעבר הסאהארה אמנם אפשר למצוא לעתים מוטיבים עיטוריים המעידים על השפעות קדומות ביותר, אולם באיזור מול־האטלאס, שנשאר ערש הצורפות המעולה, רווחות בעיקר הצורות והטכניקות שהורישה אנדאלוסיה של ימי־הביניים. ואכן מצאתי במקום תכשיטים רבים המוכיחים את אמיתותה של סברה זאת, מה־גם שצורותיהם נלקחו מעדיים ספרדיים שזמנם חופף בדיוק את גלי חדירתן של המסורות היהודיות שהביאו מגורשי ספרד לאיזור זה, חדירה שעל עקבותיה גם עמדנו בתיאור תלבושות הנשים.

מרכז חשוב מאוד של צורפים יהודים היה בטהלה — כפר קטן בלב־לבו של מול־האטלאס, בקרב השבט הגדול של בני- אמלן. לפני שעזבו את המקום בשנות החמישים חיו בכפר זה כמה משפחות, שמסרו מאב לבן את סודות אומנותם. לא הרחק משם, במרומי ההר, בכפר טיזי אמושיון, היה מרכז האומנים הברברים, ומעניינת העובדה, שנעשו בו תכשיטים זהים בתכלית לאלה שנעשו במרכז היהודי שבטהלה.

במרכזים כפריים אחרים היה ניוון רב בשנים האחרונות. בעמק הזיז, למשל, החליפו לאחרונה את עדיי־החזה ואת העטרות בשרשראות שמושחלים בהן מטבעות־כסף וחרוזים צבעוניים.

ז׳אן בזאנסנו

חיי היהודים במרוקו מוזיאון ישראל קיץ תשל"ג—תכשיטים אצל נשות מרוקו -1973

יוסף גלילי בן שלמה.

 בקובץ ליקוטים מספרי קבלה שנכתב במרוקו, במאה ה-16. נזכר " יוסף בר שלמה גלילי ז"ל שהיה בארץ דרעה אמנם נקבר בתאדלה. כמחבר קונטרס קבלי מסוים. כן מובא בכתב יד ששון 991 " וכן שמעתי מהרב אברהם אבן מוחא שכך קבל מהרב יוסף בן שלמה ז"ל הגלילי " לעניין תפילת ליל שבת.

יוסף כנאפו בן משה.

 ספרו " מנחת ערב ", על תיקון תפילת המנחה, נגמר בשנת תרנ"ו.

רבי יוסף כנאפו – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

יהדותמרוקו הינה אחת הקהילות הקדומות בתפוצות ישראל. יש המקדימים את ציאותה כבר לימי בית ראשון, ויש לימי בית שני, אולם ברור הוא – כפי שעולה ממצאים היסטוריים שונים – שבימי חכמי התלמוד כבר היה ישוב יהודי ידוע במרוקו.

יהדות זו העמידה לעמנו בתקופה בת כאלפיים שנה מאורות גדולים שהאירו ממערב, והעמידו יסודות בני נצח בכל תחומי התורה – מקרא, הלכה, קבלה, דקדוק ופיוט. נזכיר מעט מהם : רבי יהודה אבן קורייש, רבי יהודה בן דוד חיוג', רבי יונה אבן ג'נח, רבי יצחק אלפסי, רבי אברהם אזולאי, רבי חיים בן עטר, רבי יעקב אבן צור, רבי שלום בוזגלו – ועוד רבים אלפים אלופים.

יהדות מרוקו סבלה רדיפות וגזירות בכל תולדותיה, אם במישרין או בעקבות מלחמות פנימיות על זכות השליטה במערב הפנימי, אף על פי כן שורשיה מעולם לא נותקו או התרופפו מן היהדות השורשית – כי אם להיפך, ובכל שלב בתולדותיה נמצאו לה מנהיגים עם שאר רוח שניווטו את הספינה המיטלטלת על גלי הים הגועשים רועשים של סבל רצוף ללא הפוגה.

גדולים אלה, תולדותיהם ומעשיהם, יצירתם והגותם הם השרידים שנותרו לנו, מתקופה ארוכה וחשוכה, ולאורם מגלים אנו טפח וטפחיים מחיי היהודים במרוקו.

במבוא זה נגולל את הידוע לנו על הצדיר רבי יוסף כנאפו זצ"ל שהיה מיוחד בין גדולי דורו ובין חכמי מרוקו לדורותיהם. מספר נקודות אפיינו אותו והיו לו לאות היכר, כשהבולטים שבהם : הענווה, והעבדותיו הספרותיות למען הזולת.

אולם בטרם נתוודע לפרטים הביוגרפים הגלויים לנו נקדיש מספר שורות למקום מגוריו ולמצב הרוחני שבו חי את חייו – והיא העיר מוגדור. פרטים על העיר אף אם מעטים הם – יאירו לנו היטב את מגמת חייו ופעלו – ולשם כך חשובים הם לנו.

מוגדור – אצווירא.

מוגדור – עיר של חוף האוקינוס האטלנטי במערב מרוקו ובה למעלה משליש התושבים יהודים, נוסדה בשנת 1764, ותוך תקופה קצרה – ולשלב בה מסויים בתולדותיה – הפכה להיות עיר נמל החשובה ביותר במרוקו מבחינת המסחר עם אירופה.עובדה זו מסבירה את ההשפעות העמוקות שהיו לה מעמי אירופה ובעיקר מאנגליה.

עובדה זו באה לידי ביטוי בכל תחומי החיים, החל בצדדים כלכליים חומריים וכלה בהשפעה שלילית על החינוך וקיום ההלכה והמסורת. אף על פי כן הייתה מוגדור משכנם של גדולי תורה מפורסמים שהותירו לנו יצירות ספרותיות חשובות. נזכיר אחדים מגדולי התורה שחיו בעיר מוגדור :

שושלת משפחת קורייאט – רבי אברהם רפאל קורייאט מחבר שאלות ותשובות " זכות אבות ", בנו המקובל האלקי רבי יהודה מחבר ספר " מאור ושמש ", ובנו של רבי יהודה, רבי אברהם, בעל הספר " ברית אבות " שהיה מרבותיו של רבי יוסף כנאפו.

כן נודעו ונתפרסמו : רבי חיים פינטו הידוע למקובל ומלומד בנסים, רבי יוסף אלמליח, ששימש במוגדור כאב בית דין וכקונסול – ובו שרדו הגדולה והתורה בכפיפה אחת, המדיק המסתגף רבי דוד חזאן, רבי רפאל חסאן – מחבר ספר " לחם עוני " על הגדה של פסח, רבי דוד אזאגורי – מחבק ספר " לדוד להזכיר " ועוד רבים אחרים.

באווירה כזו של תרבות אירופית עם השפעות שליליות מחד, ומאידך בתוך המללאח של מוגדור גדולי תורה מאירים את צפיפותו ומצקתו, ופשוטי עם העמלים לפרנסתם, יושב לו רבי יוסף כנאפו והוגה את רעיונותיו הבלתי פוסקים במחשבה ומוסר, כותבם ואף זוכה להדפיסם ולהפיצם בקרב אהשי עדתו הצמאים לדבריו בכתב ובעל פה.

רבי יוסף כנאפו – תולדות

מציאות מחרידה שהייתה לאגדה היא סיפורם של שרופי אופראן, מאורע שאירע בסוף המאה הי"ח. וזה מספרים : בעיר אופראן היה קאדיי – שחיט – מוסלמי רע לב שגזר על יהודי העיר להתאסלם, ולא – יוצאו להורג. הקאייד נתן ארכה של שמונה ימים שבהם – לצורך הרתעת היהודים – הדליקו המוסלמים מדורה במרכז העיר ולבו אותה כהכנה לשריפתם.

היהודים כדרכם העדיפו למות מות קדושים ולא להתאסלם, וכן ביום השמיני כ – 50 מבני הקהילה עלו על המוקד תוך כדע קריאת שמיע ישראל. ביניהם היה רבי מכלוף כנאפו – שהיה ממנהיגי יהודי עירו. המסורת המשפחה נשארו פרטים ביוגרפים חשובים על רבי מכלוף – סבו של רבי יוסף כנאפו :

רבי מכלוף כנאפו היה מעשירי וחשובי הקהילה היהודית באפראן, היה בן למשפחה גדולה, ולו שבעה בנים צלומדים בתורה וידועים במעשים טובים. מידי פעם היה נמצא בענייני עסקים בעיר מוגדור. לאחר פטירת אשתו – שנפטרה בפתע פתאום – הזדמן למוגדור, ולרגל עסקיו התארח אצל יהודים עשירים שהיו איתו בקשרי מסחר, אך לאחר שסיים את עסקיו השתהה עוד, וכנשאל לשם מה, אמר שהוא מחפש אישה צעירה והגונה, אף אם תהיה בת עניים.

ואמנם נמצאה לו כזו, שנישאה לו בעיר מוגדור. לאחר ימי החתונה הביאה רבי מכלוף ושם בנה לה אגף מיוחד בביתו. כעבור שנה נולד להם בן. היום הולדת הבן נגזרה הגזירה הנ"ל על יהודי אופראן על ידי הקאייד המוסלמי, וביום השמיני קודם שהלך רבי מכלוף למסור עצמו על קידוש ה' מל את בנו וקרא לו בשם משה. אישתו – לאחר המאורע – ברחה לעיר מולדתה מוגדור ושם התפרנסה ממעשי ידיה.

בן זה שנקרא על ידי אביו בשם משה, נתחנך על ידי אמו בילדותו ולמד במוגדור. לימים נתגלה כשרונו כסופר בעל כתב יד יפה, ואז החל לעסוק כסופר בית הדין בהעתקת תעודות ורישומן. רבי משה נשא אישה ונולדו לו שלשוה בנים : מכלוף, יוסף – והא רבנו – ומשה על שם רביו שנפטר סמוך ללידתו.

על רבי מכלוף נודע שהיגר לאמריקה, ואילו רבי משה עבר למראקש העיר הגדולה הסמוכה למוגדור.

רבי יוסף.

לא הרחק ממוגדור, ביון הרי האטלס המושלגים ולמרגלותיהם, ניצבה העיר מראקש בעלת הוד הקדומים. עיר גדולה בת אלפי תושבים ששימשה כמרכזה הרוחני של דרום מרוקו.עיר זו הייתה מקום הורתם של גדולים רבים מבני עמנו ילידי מרוקו.

עיר שהייתה למרכז התורני הגדול ביותר במרוקו. שם שכנו בכפיפה אחת למדנים גאונים ומעיינים מופלאים הבקיאים בספרות חז"ל וההלכה עם מקובלים צדיקים שהעמיקו חדור אל רזי הסוד, העשירם והעניים, סוחרים ןבעלי מלאכה, רוכלים וקמעונאים – לשכולם הייתה התורה היסוד למדריך בחייהם. לא בכדי הוגדרה עיר זו – " ירושלים של מרוקו "

לעומתה מוגדור הצעירה – על אף היותה מקום מושבם של גדולים רבים וכנ"ל – לא הכילה בקרבה ישיבות ומוסדות חינוך שכמות והאיכות כמראקש, ומי שרצה ללמוד ולגדול פנה אל מראקש. כך נהגו רבים מכל רחבי מרוקו, ושם גדלו והיו למאורות רבים המפורסמים שבחכמי מרוקו.

המעיין בתולדות רבנו, יבחין על נקלה, שאישיות כבירה השפיעה עליו, שמוסר אמת ודמויות אמת עמדו לפניו בילדותו ובנערותו. צדקותו, חבידותו, והאמת הצרופה שהייתה נר לרגליו – מקורם במראקש, בין האריות הגדולים, החסידם הפרושים המקובלים והצדיקים.

ואכן שם גדול היה לאיש . שם בית מדרשו של אחד ומיוחד בן המקובלים, בחברת עוד תלמידים יקרים, עוד קודם עלות השחר, יצא הוא וחבריו עם רבם אל אפילת הליל, טובלים היו במי קרח וחוזרים אל בית מדרשם אל ספרי הזוהר הקדוש ואת תורת האר"י ז"ל.

כזו הייתה דרכו של רבנו בראשיתו, וניא שעמדה לו כל ימיו שבהם נתעלה ומצורף באורה של התורה ובסבלם של היסורים שלא הרפו ממנו כל חייו.

לאחר שנים של ליטמוד תורה בעיר מראקש חזר רבי יוסף כנאפו למוגדור, ושם המשיך לשקוד על לימודיו בצניעה ובסתר באחד מבתי המדרש, כשהוא מתמיד במשימת חייו – לכתוב דברי תורה שנתרחשו לו ולערוך ספרים שראה את נחיצותם הרבה בקרב הציבור הרחב.

התגלותו – ענוותנותו הרבה שח רבי יוסף הסתירתו מעיני הציבור, ומעטיםן הם שהכירו בגדולתו ובחסידותו. אולם לא לאורך ימים נסתר ונחבא הוא. רצתה ההשגחה בציאתו של הצדיקאל המוני העם, להטיף את מוסריו ולהדריך את בני עירו.

וכה היה מעשה התגלותו : רבה של העיר, רבי יוסף אלמליח, חלם והנה בחלומו שני רבנעים החורזים מחרוזות ביחד. כששאל מי הם רבנים אלו נענה, רבי ישראל שם טוב ולמולו רבי יוסף כנאפו. כשהתעורר שאל את מכריו אם ידוע להם מי הוא יוסף כנאפו, וכשנענה בחיוב ביקש להתראות עמו.

מיד הפנו אותו אל בית המדרש שבו יושב היה רבי יוסף כנאפו ושם נתראו שניהם. לשאלתו אם הוא יוסף כנאפו ענה לו רבי יוסף בחיוב. וכשנשאל על מעשיו, ענה לו רבנו : מרגם את המעשיות של הבעל שם טוב חערבית מדוברת להמון העם.

רבי יוסף אלמליח התפעל מתמימות רבנו וצדקנותו וציווה בו במקום שמעתה יקרא שמו בפי כל רבי יוסף כנאפו. ואכן מאז הכירו כולם במעלתו על היושב בתוכם.

בשנת תרי"ט – ביו בו נולד בנו דוד – נתבקש רבי יוסף על ידי נציגי הקהל לקבל על עצמו תפקיד שליח תיבור ורב בית הכנסת " לקהל ", שנבנה על ידי הקהל ומכספיהם עבור רבי יוסף. רבנו נעתר לבקשתם, והעתיק מקומו לבית הכנסת. שם המשיך לכתוב את ספריו הרבים ועסק בהרבצת תורה לכל בני הקהילה.

בשנת תרכ"ד בר משה מונטיפיורי למרוקו כנציג ממשלת בריטניה – על מנת לדאוג לשיפור מעמדם של יהודי מרוקו. קודם ביקורו העיקרי במראקש, על מנת להיפגש שם עם המלך, שהה מונטיפיורי במוגדור, בביקורו זה התחקה על חייהם של יהודי מרוקו כפי שבאו לידי ביטוי בקהילה זו.

באחד משלבי סיור ההיכרות הזה נלקח לבית הכנסת " לקהל " הנמצא במללאח, ושם נפגש עם רבי יוסף כנאפו. בסיומה של השיחה שהתקיימה ביניהם נתן רבנו ספר מכתב ידו שני למשה מונטיפיורי. לאחר זמן, בשוב משה מונטיפיורי לבריטניה, קיבל רבנו מכתב תודה בצירוף שני מטבעות זהב.

ענוותנותו הרב של רבנו לא הרשתה לו לקבל משרת רבנות בעיר מוגדור, ומאידך גם חולשתו הגופנית וייסוריו במשך כל ימי חייו לא איפשרו לו לעסוק במלאכה שתפרנס את בעליה, ועיקר פרנסתו הגיעה אליו בעקבות כתחבת ספריו. וכה כותב הוא בהקדמתו לספרו " חסדים טובים " :

" אכן אמת אגיד וקושטא קאי דאף לזאת אני מקיים מצוות ההדפסה כמה מיני צער…לסיבת לחיות עצמי ממותר התורה המאירה, ממתנת אנשי רצון אשר יחפצון. כל אשר ידבנו לבו..להתנדב בעם, כפעם בפעם. ואמנם תרומות אלו שנועדו להדפסת ספריו וומכירותיהם התפרנס רסנו – הספיקו מלו אך בקושי רב להחיות את משפחתו – אך כזאת הייתה דרל רבנו, כדרכם של ראשונים שהעמל בתורה היה ייעודם בחיים, בבחינת : " פת במלח תאכל, מים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל ".

רבנו נשא אישה ונולדו לו שני בנים – רבי דוד ורבי משה – ובת. בנו רבי דוד שימש כאב בית הדין במוגדור עד לפטירתו. בניו של רבי דוד ונכדיו תושבי ארץ ישראל, מהם עומדים בראש חברה הנקראת " אות ברית קודש ", שאותה ייסדו בין היתר, על מנת להוציא לאור את כתבי זקנם שנותרו בכתב יד ולההדיר את שנדפסו כבר.

רבי יוסף ז"ל נפטר בהיותו בן שבעים ושמונה שנים בשנת תרס"א בכ"ח לחודש כסלו. בפר " מלכי רבנן " מתוארת פטירתו : " ושמענו עליו שבעת פטירתו קם ממיטתו וישב ונתאדמו פניו, והרכין ראש ואומר ג' פעמים " ברוך הבא בשכינת עוזנו ". ותכף נאסף אל עמיו ועלה אל הלוהים – זיע"א.

עד ראיה שנכח בהלוויה מספר שכל העיר השתתפה בה, על אף שהתקיימה ביום שישי. כמו כן תקעו בשופרות כנהוג בהלווית גדול בתורה. רבי יוסף לא מת – ספריו מדובבים אותו.

ואלה הם חיבוריו :

1 – " זבח פסח " – כולל ענייני ניסן ופסח והגש"פ

2 – " אות ברית קודש " – מעלות ושכר שומר הברית, ועונש וחומרת הפוגם בבריתו.

3 – " חסדי ה' " – ענייני התורה הקדושה.

4 – " חסדי אבות " – מעשיות מאנשי מעשה וצדיקים.

5 – " שומר שבת " – דיני שבת ומוסר.

6 – " מנחת ערב " – דיני תפילת מנחה.

7 – " טוב רואי " – פירוש מסכת אבות

8 – " חסדים טובים " – שלושה קונטרסים.

9 – " יפה עיניים " – מנהגי ודיני חודש ניסן.

10 – " זך ונקי " ועוד רבים בכתב יד

11 – " בדי אהרן " – כולל דברי תורה וחידושים.

12 – " יוסף בסתר " – ביאורים על ספר הזוהר הקדוש ודיון במפרשיו.

13 – " מעט מים " – חידושים וביאורים לפי א"ב

14 – " מעט צרי " – דרושים לחגים ושבתות

15 – " קול זמרה " – דרושים.

יחייא בן וויזמאן.

 נפטר תנ"ו. מורה צדק במראכש, עם רבי יצחק די לויה. באגרת אליו כתב : וגם דלה דלה בחכמת הקבלה ועם קדושים נאמן.

ממזרח וממערב כרך ב'- אוני' בר אילן – תש"מ-המקובלים במרוקו-משה חלמיש- עמ' 216

1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה_; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9 

תעודה מספר 17 א

התרכ"ד

נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרב ברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן. ועלתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש. כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם  לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלל ועיקר. ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בל תמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטות מההסכמה הנזכרת. ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.

הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוה"דן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה. ונגמר הכל בקניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפין הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.

ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפה וקיים.

תעודה מספר  17ב 

התרס"א

מודעת זאת כי לשעבר בשנת התרכ"ד ליצירה תקנו יחידי קהלינו תקנה קבועה לדורות עולם לתועלת עניי העיר וזה נוסחו תורף התקנה הנזכרת שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

• תֹּרֶף (ז') [הגיזרון לא הוברר]
• 
  ^ת הַמָּקוֹם בְּטֹפֶס הַשְּׁטָר הַמְּיֹעָד לְרִשּׁוּם הַפְּרָטִים הַמְּדֻיָּקִים (תַּאֲרִיךְ, שֵׁם, מָקוֹם, סְכוּם, יוֹם הַפֵּרָעוֹן וְעוֹד): "כָּתַב תָּרְפּוֹ בַּטֹּפֶס" (ירושלמי גִטין פד ג). "וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַתֹּרֶף" (גִטין כא:). "טֹפֶס שֶׁיֵּשׁ מְחִיקוֹת בְּתָרְפּוֹ לֹא יִתְקַבֵּל" (הודעה). מילון אבן שושן

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה איזה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או צבור לפתוח פתח החנות הנזכרת כלל. על כן תורף התקנה הנזכרת ככתבה וכלשונה, ושם ראינו שבקנין ושבועה חמורה יחידי הקהל לאשר ולקיים התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, וגם ראינו שהסכימו על ידם חכמי ורבני העיר אשר היו בימים ההם תהיה מנוחתם כבוד.

אלא שלא ארכו הימים שנהגו בה מנהג הפקר בפני המתקנים עצמם בעודם חיים, שהרבה מבני קהלינו פתחו חנויות מחדש ואיש לא עמד בפניהם למונעם מלפתוח עד שיתנו לעניים מנת חלקם בגוף החנות כפי מה שהתקנו. אלא שכל אחד היה פותח כרצונו ולאחר שסיים בכי טוב אז הולך ומקבץ שבעה אנשים מיחידי הקהל ומבקש מהם להודות לו שטר מכר מהשליש המגיע לעניי העיר בחנות שחדש כפה"ת, בעד סך מה שיתן לקופה של צדקה והם נעתרים לבקשתו ועושים רצונו כרצונו וכותבין לו שטר מכר בעד מעט הכסף שנותן אשר לא יעלה למחיר חלק מועט מהחנות אף בשער הגבוה ואין קצבה לדבר אלא הכל לפי מה שהוא אדם .וזאת עשו להם לבל יאמרו הקדש יוצר לחולין בלא פדיון, כמו שכל זה מפורסם אצלנו, ואולם לפי הנשמע שעוד חזרו ויסדוה ואסרו אסר על נפשם שלא לוותר עוד בהקדש עניים ככל אשר עשו, והן היום ראינו אפשר לרוב התבור לעמוד בגזירה זו כי כבדה מאוד.

ואם נאזור חיל לעצור ביד העוברים ירבו מחלוקות בישראל, ובפרט במאי דקמן שהמתקנים עצמן כבר הפרו בקודמין כנזכר לעיל, ואיך אנחנו נסתום הפתח בפני הכל ואם יבואו בריב בטענת למה נגרע אין לנו פה להשיב, אי לזאת נועדנו יחד בבית הכנסת הי"ג ונשאנו ונתננו בדבר זה ותהי עצתינו שלא לבטל התקנה הנזכרת מכל וכל, אך נחדש בה דבר כאשר יוכלון רוב הצבור שאת ויטב הדבר בעינינו לתת גאולה לחלק ההקדש כפי התקנה הנזכרת במחיר הזול כאשר עשו בראשונה. אך בערך קצוב ושווה לכל נפש שלא להטיל קנאה, ועלתה הסכמתינו לקצוה כסף גאולתו בשלשים צ'ורוס כסף טוב, זה יתנו בפדיון חלק העניים בחנות א' וכן אם הם שתים או יותר לא יפדו כי אם לערך זה שלשים דורוס לכל אחד ואחת.

ודטבא ליהו לעניים עבדינן ליהו יען הרבה קרקעות מהמוקדשים לשמם הלא המה ממשוכנים ביד הזולת ולא מטי ליהו מנייהו שום הנאה ואולי על ידי זה נוכל לפדותם מכסף הפדיום וה' אלוקים יעזור לנו, ובכן מהיום הזה והלאה עוד כל ימי הארץ לא יורשה שום בעל בית לפתוח מחדש שום חנות בכל שכונת היהודים בעיר זו עד שיתן לגזבר העניים אשר יהיה בימים ההם כסף פדיון חלק המגיע לעניים לפי ערך הנזכר מושלם. ואחר ילך אצל בית דין צדק והם יכתבו ויחתמו ויתנו בידו כתב ראיה שכבר פדה חלק ההקדש בכרך הקצוב כפי התקנה החדשה ואז יורשה לפתוח כרצונו, ומעתה אין רשות לשום אדם קטון וגדול לוותר כלום מהערך הנזכר לשום נפש איך שיהיה .

וכל המכסים לוותר כלום מהערך הנזכר הנ"ז ה"ז גוזל את העניים. וכל איש אשר יזיד לפתוח קודם שיגאל חלק הקדש כנזכר ידע כי יש להקדש חלק בנכסיו כפי התקנה הראשונה ועליו נאמר גזילת העני בבתיכם, ואלוקינו מרחם ישפות שלום לנו ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו לא נטה ימין ושמאל, אמן כן יהי רצון ועד כאן חתומים פה צפרו יע"א בח' אדר הנהדר שנת כי שמרו אמרתך לפר"ק היא שנת התרס"א ליצירה וקיים

מקורות ותעודות – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהלת צפרו- כרך א' – תשל"ה

בהמשך לדבריו הוא מציין שיש לשים לב למוצאו של החכם או המסרן, שאין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הכוונה היא שיש לסייג את עדותו של המסרן רק לקהילה שבה הוא חי, ואין הפרט יכול להעיד על הכלל.

בכלל החיבורים המקיפים של מנהגי מרוקו יש לציין את החיבור ׳דברי שלום ואמת׳ המתמקד בעיקר בקהילת מכנאס ובפסקים של חכמי משאש ובראשם ר׳ שלום, וזה יתרונו, כאשר ההתמקדות היא בהתנצחות נגד הכפייה כביכול של ילקוט יוסף וניסיונות מחברו לבטל את מנהגי מרוקו. עוד יתרון לו: הוא נושא אופי של מחקר דיאכרוני– קשור לחקר ההתפתחות ההיסטורית של שפה– תוך ציון מקורות ואסמכתות ומעניק לנו תיאור היסטורי של השתלשלות הפסיקה ההלכתית במרוקו מן התקופה שלפני הגירוש ועד לימינו.

עוד חיבור הראוי לציון הוא ׳זוכר ברית אבות׳. אמנם דל הוא בהיקפו ובמקורותיו, אבל יתרונו בהתמקדות במנהגי קהילה אחת, נוסח מראכש, אף על פי שגם בו ניכרת המגמה של הצדקת המנהג.

מן הראוי להביא מן הקודמים דוגמה של חוקר אובייקטיבי המתמקד במלאכת התיעוד וההנצחה, הוא ר׳ דוד עובדיה, המתאר את מנהגי צפרו בחיבורו ׳נהגו העם׳ בלי להכליל מנהגים אלה ולהחילם על כל קהילות מרוקו, בלי ניסיון להוכיח שהם הנכונים ובלי התנצחות.

הצד השווה של חיבורי מנהגי מרוקו שבדורנו הוא השתדלות מחבריהם, כל אחד בדרכו, להביא בפני הקורא תמונת מצב סבירה של מנהגים המשמשת רקע טוב להשוואה בין מנהגי קהילות.

כל החיבורים שנמנו כאן – תרומה נוספת יש בהם לחיבורנו: הם מספקים לנו חומר רקע להשוואה בין מנהגים, כולל מנהגי תאפילאלת, והבחנה בינם לבין מנהגי כלל קהילות מרוקו. חיבורים אחרים בשלבי סיום על ידי ר״א אסולין.

אלמלא מחקרים אלה היינו חושבים שכל מנהגי תאפילאלת ייחודיים רק לקהילותיהם; עיון בחיבורים השונים של מנהגי מרוקו עוזר לנו לדעת מה הם המנהגים המשותפים לכלל הקהילות, כולל תאפילאלת, ומה הם המנהגים הייחודיים של מנהגי תאפילאלת.

חיבור יסוד המתאר את מנהגי קהילות דרום תאפילאלת הוא ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא המתמקד במנהגים הקשורים לחלק הרביעי של השלחן ערוך, אבן העזר: נישואין וגירושין, שטרי כתובה ונדוניה, כלשון המחבר בשער הספר:

ואת השלישי אמרתי כי טוב, וקראתיו מליץ טוב, על דברת בני אדם כי רבה, בענין מנהגנו בהלכות ודיני גט וכתובה.

זאת אומרת אמרים ומלות. לשון מדברת גדולות. שואלין ודורשין זה מזה. ועל מה זה. יש שינוי ותמורה. בכתיבת לשון ואמירה. מערי מזרח ומערב, המעט הוא אם רב. אף לזאת יחרד לבי, ורבו מחשבותי בקרבי, והרימותי ידי, לאל שדי למען יהיה עמדי. לעזרני לסעדני. ולתמכני ולהבנני. לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמונים. בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו בעיר זו בצאר החדשה, יען כל יושביה רובם ככולם הלוא המה מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, וכל מנהג שנהגנו בענין אירוסין ונישואין כתובה וקידושין, גטין וגירושין, ושומת נדונייא בשעת חופה וקידושין… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו…

המגמה הניכרת בתכלית הספר היא עמדה של מגננה, ולאו דווקא חרדה מפני ביטול המנהג או התנצחות להעדפת המנהג או להצדקתו וכו'. זהו מעין מחקר הבא להכשיר את המנהגים בדיעבד ולא להעדיפם לכתחילה. המחבר מודע לשוני שבמנהגים ולשאלות שהם מעוררים, והוא מנסה להגן עליהם לא כדי לאמץ אותם בשאר קהילות, ולא כדי שישמשו להם דוגמה ומופת, אלא כדי להסיר מעליהם פקפוק וערעור, להפקיע מהם רושם של זרות ושוני, להכשירם ולתת להם תוקף מקומי במקום שנהגו בהם.

ב׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום מוקדש גם פרק שלם על מנהגי האבלות בתאפילאלת." חיבורו המעניין של ר׳ שלום מותיר בנו טעם של עוד מנהגים בתאפילאלת שמנע מאתנו במעגל היחיד והמשפחה: אירועי הלידה וברית מילה, חופת הנעורים, בר מצווה, הכנסת ספר תורה ועוד. מבחינה זו ר׳ שלום הוא בבחינת ׳תנא ושייר' וגדר גדולה הותיר לחוקר להתגדר בה ולהרחיבה.

במחקרנו אנו מתמקדים בתיעוד ובהנצחה של המנהגים על פי מסורות שבעל פה ושבכתב, ובעיקר על פי מסרנים ותיקים שזכינו לראיינם במהלך עשרים השנים האחרונות, ופחות בניסיונות להסביר את טעמי המנהגים. במקום שאין לנו מקורות הלכתיים אנו מנסים להישען על מקורות מקראיים ומדרשיים, על מחקרים מסוימים שנעשו כמו על חופת הנעורים ועל תעודות מקהילות תאפילאלת ומקהילות אחרות, לשם השוואה והבנה.

מחקר זה יכול היה להקיף יותר אילו נעשה לפני חמישים שנה, וייתכן שלא יוכל להיעשות כדבעי בעוד עשר שנים, באשר המסרנים הולכים ומתמעטים.

למי דומה החוקר מנהגים אלה היום? למציל מן הדלקה ומזוטו של ים. כל עוד לא כבתה השרפה כליל, וכל עוד לא נשטף הכול ונסחף בנחשולי ים השכחה, אפשר עדיין להציל. ב״ה, בזמן תחילת המחקר היו עוד כמה נרות דולקים שלאורם יכולנו לאתר מסרנים ומסרניות שיאירו את דרכנו בנתיבות חקר המנהגים, ואף באימותם ועימותם של המנהגים על ידי הצגת אותן שאלות למסרנים שונים.

הרגשתי היא שהצלתי את רוב הנכסים, גם אם לא את כולם. אילו היה מחקר זה מתמהמה וממתין לעשר השנים הבאות היה בו כדי לאסוף רק מעט מן הנכסים, אלה המצויים בגנזים של הספריות בכתובים, ולא אלה הידועים רק למסרנים חיים ובריאים.

ייעודו של חיבור זה איננו חיבור פסקי הלכה, ולא הצדקת המנהגים או המלצה לאימוצם וכיוצא באלה, אלא מחקרי ותיעודי, לחקור ולתעד מה היו מנהגי המקום ומורשתו תוך ניסיונות להשעינם על טעמים ומקורות ולהדגיש את ייחודם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו ואחרות, כמו תוניס וג׳רבא.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי

החדר(א-סלא)

כשהילד התחיל ״להתעורר״ (כיף בדא ית׳פ׳רקס), כלומר להכיר את הסובב אותו, הוא נלקח מיד למלמד דרדקי, הלא הוא ה-רבבי, והוא רק כבן שלוש או ארבע לכל היותר. זו הייתה ראשית דרכו עם פעוטות בני גילו ועם יותר גדולים ממנו.

הערת המחבר: גולוון, עמי 19 ״הילדים נשלחו ל״חדר״ בגיל 3-5 שנים, כך ההורים התפטרו מהם ומהפרעתם; זעפרני, חינוך, עמי 128: ״הילד נכנס ל״חדר״ בגיל שלוש-ארבע, והוא התחיל ללמוד את האלף- בית בגיל ארבע׳״ שוראקי, עמ׳ 212, ״תינוקות בני למטה משנתיים התקבלו והתמזגו עם גדולים מהם וה״חדרים״ שימשו בעצם גם מעונות לילדים, ומשעה שיכול לעמוד על רגליו, היה הפעוט לומד את האלף־בית העברי״; קהלת צפרו, ח״ג, עמ׳ 208: ״הילד התקבל ל״חדר״ בגיל רך, גם פחות מבן שנתיים, ומאחר ולא היו קיימים גני ילדים בזמנו, לכן ההורים לקחו את ילדיהם למלמד דרדקי בגיל מאד רך, וגם כדי להקל על עקרת הבית שתוכל להתמסר לביתה ולטפל בנטל הכבד של משק הבית ושל משפחתה המבורכת בילדים״.ע"כ

מה טובו אהליך יעקב

בזמנים קדומים רווח המנהג, שכאשר הפעוט התחיל לדבר, לקחו אותו הוריו למלמד כשבידיהם שני מגשי נחושת מלאי ממתקים, קערית דבש, קליות ופירות. המלמד הושיב את הילד על ידו, לקח קערית הדבש, כתב שלוש אותיות על לוח עץ קטן, א,ב,ג, ונתן לילד להגות את האותיות בעל פה, כשהוא עוזר לו וחוזר עימו עד ששינן אותן. אחר־כך נתן לו ללקק את הכתב וכשגמר, הילדים הקטנים שעמדו סביבו, פצחו במקהלה ובקול רם: ״מה טובו אהליך יעקב״, ״תורה צוה לנו משה״. הורי הילד חילקו לילדים ממתקים וכמה פרוטות, ול-רבבי הם נתנו סכום כסף: כך סיפרו לנו ההורים והזקנים, אבל בילדותנו אנו מנהג זה לא היה כבר קיים.

יש לזכור, שגם התא המשפחתי שימש לילד חממה מצויינת לחינוכו, כאן בביתו הוא חי חיים מסורתיים, ולמד להכיר את המנהגים והדינים. הוא גם למד והתרגל לבקר בבית-הכנסת וזה קשר אותו בעבותות לתפילות השנה, לשבתות ולכל חגי-ישראל.

מיקומו של החדר(א-סלא)

מיקומו של החדר לא היווה בעייה. כל מבנה התאים ללמד בו תורה, וה-רבבי לא התקשה בסוגייה זו. רוב בתי־הכנסת שימשו כ-סלא, ומכאן השם, כי בית- הכנסת במרוקו נקרא סלא (בית תפילה).

כאשר ה-רבבי לא השיג או לא הצליח למצוא לו בית-כנסת שבו הוא יוכל ללמד, הוא שכר לו חדר אחד בבית מגורים ופתח לו סלא, כאשר יתר החדרים תפוסים על־ידי דיירים. היו מקרים שהמלמד השתמש בביתו הוא כבית־ספר. הוא חי בחדר אחד עם בני משפחתו ובחדר השני הוא הרביץ תורה (תרתי משמע) לתינוקות של בית רבן. הדבר הקל על המלמד, כי ה״עזר כנגדו״ סייעה לו בטיפול בפעוטות הרכים שלא שלטו בעשיית צרכים או שינקו עדיין מאימם.

הערת המחבר: פלאמן, עמי 286: תינוקות ינקו עד אחרי גיל שנתיים; נהגו-העם, עמי 352: הילד התקבל לחדר בגיל רך ומוסיף כי בעירו, היו ילדים למעלה מגיל שלוש שהיו עוד יונקים והובאו למלמד תינוקות, ואימותיהם היו באות לחדר להיניק אותם. ע"כ

בהעדר מקום לימוד, השתמש ה-רבבי לפעמים במחסן או בעליית גג ופתח לו שם חדר זוטא (סליווא זג'ירא). בעיית המקום הייתה שולית לגמרי כי לא היו דרישות פיזיות לגבי המבנה.

הערת המחבר:במכנאס, הרבה מחסנים שימשו כבתי-ספר ללימוד תורה. ר׳ אברהם טולידאנו ז״ל, לימד באחד המחסנים שהיה ברח׳ דרב א־סקאייא. כמוהו עשה גם ר׳ שלמה טולידאנו ז״ל המכונה סקנדרי, שלימד במחסן במבוא אל-גזזארין, (שוק הקצבים). מחסן זה נהפך אחר כך לבית- מלאכה לנגרות. ר׳ אברהם אלבאז ז״ל, היה מלמד בעלייה אחת ע״י שוק הירקות(אל-כידדארין) וכו'; ברונו-מלכה, עמי 239: פותחים סלא בבית-כנסת, בבית או בכל מקום שהוא, כי אין שום פיקוח בנידון; גולוון, עמ׳ 19;

על החינוך ב״חדרים״ ומצב המקום, ראה שוראקי, עמ׳ 219: ״בקאזאבלנקה למדו הילדים בכיתות זעירות, שגגותיהן ככברה, בלי חלונות ובלי אויר, בסתר המדרגות או בקרן זוית של חצר, לפעמים היו 60 ילדים בני 2 עד 8 מצטופפים בחדר של 4X3 מטרים״; לסקר, עמי 169: ״התנאים בבתי-הספר היהודים הישנים, שרובם היו דחוסים ומצופפיס, שכנו במבנים רעועים ומבחינה היגיינית לא הלמו מקום לימוד״; זעפרני, חינוך, עמ׳ 127: ״זהו חדר בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים סגורים בחורף ופתוחים בקיץ, השמש כאן בחינת משיגת גבול״. ע"כ

מצבו של החדר(א-סלא)

טיול ברחובות ה-מללאח, יכול להקנות לאדם מושג מדויק מן השיטות הישנות של הלימוד. די היה לו לאדם שייכנס לאיזה סלא או כותאב׳(חדר), כדי לראות במו עיניו ולהבין את המצב הבלתי-נסבל, בו למדו התינוקות של בית־רבן. כאן ב־חדרים, חושלה במשך מאות־בשנים, ההוויה הרוחנית. כאן ב-חדרים, הוגשמה מצוותה העיקרית של התורה: ״ולמדתם אתם את בניכם… ושמתם לבניך״… ומצב זה שרר עד ימינו: החדר שבו למדתי עם בני גילי, היה ממוקם בבית מגורים. בחדר אחד גרה משפחה עם ילדים ובחדר השני למדנו אנו.

ה-רבבי שלנו היה ר׳ ברוך אברהם טולידאנו זצ״ל. החדר היה ארוך וצר, ללא אשנבים ונמצא בקומת הקרקע. לידו הייתה חצר קטנה כעין פאטיו תחת כיפת השמיים וכּונתה אוסט א-דאר (מרכז חצר הבית). בחורף הזאטוטים קפאו מקור כי בזמנו עדיין לא היו תנורי הסקה, או חימום, אבל ל־רבבי הייתה כירה קטנה (נאפיאך) מונחת לידו שבה לחשו גחלים, וזו חיממה אותו בקושי. בקיץ החום היה כבד מנשוא, וה-רבבי היה מפשיל את שרוולי חולצתו לאחר שפשט מעליו את ה-זאבאדור (כעין גלימה), ונשאר לבוש בחולצה דקה וב-סראוואל (מכנסיים רחבים מאוד). מרוב החום, הזבובים הרבים חגגו בחללו של החדר, והתלמידים גוייסו לנופף בלי הרף במניפות(א-רואחאת), אחד לשני, בלי לשכוח כמובן את גבו של ה-רבבי שהיה מלא זיעה. וכך, בימי הקיץ, התפתחה בקרב התלמידים ב-חדר, תעשייה משגשגת של מניפות עשויות מנייר צבעוני או מחתיכות קרטון ישן. ראוי גם להזכיר שיטת איוורור של חדר אחד במראכש:

אין לך יוצא עיר זו בן דורנו, שלא יספר לך בשיבחו של החדר שבו לימד ר׳ חיים שושנה.

הערת המחבר: ר׳ חיים שושנה ז״ל היה מחנך, מדקדק, משורר, פייטן וסופר. תלמידיו ובכלל כל מכריו חיבבוהו וכיבדוהו. (בהזדמנות זו, ניתנת תודתי העמוקה למר גבי בראל, שהשכילני ומסר לי פרטים מדוייקים על הרב הנ״ל);

תלמוד תורה זה היה מאוכלס ברובו בילדי עניים, שהוריהם לא יכלו לשלם שכר לימוד למורה פרטי. היו בו הרבה יתומים ובני עשירים שירדו מנכסיהם. היו גם ששילמו שכר לימוד. ועד הקהילה שילם את החזקתם של התלמידים שלא שילמו, ולכן נקרא החדר הזה, סלאת-לעניים (בית ספר של העניים) והמלמד ר׳ ברוך של העניים. הרב הזה עזב את ההוראה בסוף שנות השלושים, נתמנה חבר בבית הדין של מכנאס ונשאר דיין עד יציאתו לגימלאות. הוא זכה לעלות לארץ ונפטר ב-1981 . חיבר ספרים רבים, ביניהם, רינה ותפלה (פסקי דינים מש״ע או״ח), שאלו לברוך (שו״ת על ד׳ חלקי שו״ע), גילו ברעדה על כל אבן העזר, ודרשות על התורה, זבחי ברכה, קונטרס על הלכות שחיטה. בנו הרב פנחס טולידאנו, הוא רבה של העדה הספרדית בלונדון והוא המוציא לאור של כל כתבי-היד של אביו.ע"כ

רב זה שהיה אהוב ונערץ, התחבב מאוד על תלמידיו הרבים שלמדו אצלו בגלל חוכמתו הרחבה. את בעיית החום הקשה השורר במראכש בעונת הקיץ, פתר בצורה מקורית ביותר. במרכז החדר הארוך ובין שני הקירות, הוא קבע בתוך גומחות מוט עץ ששימש כציר מסתובב. למוט הוא הצמיד מחצלת גדולה, נתונה בתוך מסגרת עץ. נענוע הלוח בעזרת חבל ארוך, איוורר את החדר וגרם משבי רוח רעננים. מלאכת הנענוע נעשתה בידי התלמידים, וכל אחד חיכה בקוצר רוח לתורו.

לא רק איוורור היה חסר בחדרים אלא גם ניקיון, היגיינה או סדרים כלשהם, כגון מעקב אחר התנהגות התלמיד. אלה לא היו קיימים ולא עלו אפילו במחשבה. כמו כן היו ילדים חולי גרדת או גזזת, והללו ישבו לבדם במקום מיוחד, כעין פרוזדור שקראנו לו א-רווא (אורווה).

רוב התלמידים היו חיוורים, כי השמש הייתה בבחינת מותרות התלמידים ישבו על הרצפה, ואילו המלמד שלנו ישב בכניסה לחדר על דרגש גדול. בחורף הוא היה נכנס פנימה, כשהוא מכורבל בתוך ה-גאלאבייא העבה שלו.

כדי להתגבר על הקור החזק, הוא היה מוציא את הכירה הקטנה שלו, מבעיר בה פחמים ומתחמם. עם חשיכה, הדליק נרות לבנים וארוכים, והניחם על חצאי ארגזים קטנים, ששימשו כפמוטים. הייתה זו התאורה היחידה לתלמידים הבוגרים, שנשארו עימו ללמוד חוק לישראל בלילה.

על הקיר המרכזי של החדר, הייתה תלוייה ה־פ'אלאקא ועל ידה אל-קרמא (הסד). אלה היו כלי ענישה מיוחדים, שבהם השתמש המלמד. בנוסף, הוא החזיק תמיד בידו אל-ערק שהוא גיד מיובש של שור, או לחילופין סאווט (שוט מעור). כל תלמיד שהתרשל בלימודיו, שלא הכין א-תטלוע (שיעורים) או שנכשל פ'תסמיע (בחינה שבועית בעל-פה שהייתה נהוגה בחדרים), קיבל ׳׳שיעור״ בגיד השור, בתוספת מנה הגונה של קללות בערבית, שאף תלמיד לא הבין משמעותן או פירושן, כמו ״אללאה יעטיכ כ'רטא דססבעא״ (שתיכרת מן העולם מרוב שבעה) או לחילופין בעברית כמו: ״כל ערי וארודי ונבל הכרמלי התלקטו ובאו כאן״, ועוד כהנה וכהנה.

יהדות מרוקו-הווי ומסורת-החינוך היהודי המסורתי ב"חדר" א-סלא-רפאל בן שמחון- תשנ"ד