כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח

  1. שלוש תקופות געבודת המסגרת

מאז סגירת משרדי ״קדימה״ ע״י השלטונות במרוקו ועד היום היו שלוש תקופות של עלייה:

א. השנים 1957-1956 היו שנות מעבר מעלייה לגלית לבלתי-לגלית. בשנים אלה עוד היו ריכוזים של עולים במחנה של הסוכנות היהודית ליד קזבלנקה, עוד התנהל מו״מ עם השלטונות במטרה לאפשר את היציאה ליהודים ששכנו במחנה ואשר למעשה כבר עקרו ממקומם עקירה מוחלטת. במו״מ זה השתתפו גורמים שונים כמו אנשי הקונגרס היהודי. השלטונות היו נענים ללחץ מפעם לפעם ויהודים משוכני המחנה הורשו לצאת. המחנה היה מתמלא מפעם לפעם כי אחרים היו באים במקומם. לבסוף חוסל המחנה כליל.

ב.         השנים 1961-1957 היוו שלב שני במפעל העלייה. בשנים אלה פחת בהרבה מספר העולים לארץ, השלטון סגר יותר ויותר על הדרכים והעושים במלאכת העלייה היו נאבקים על פתיחת דרכי יציאה חדשות ועל פיתוח שיטות שונות של עבודה בעלייה. בשנים אלה יצאו יהודים כשבידיהם דרכונים מזויפים (שיטה זו הייתה מכונה בפי המסגרת בשם קלו) שהוכנו במספרים גדלים והולכים ע״י המסגרת בישראל, בפריז ובמרסיי, אחרים נעו בדרכי יבשה שונות לעברן של המובלעות הספרדיות סאוטה ומליאה שנותרו על אדמת מרוקו גם לאחר קבלת העצמאות, גנבו את הגבול או שהגיעו לאותן מובלעות בדרך הים, והיו מהם שעשו את דרכם בדרך הים הארוכה יותר לגיברלטר. עולים בודדים ושיירות שלמות של עולים נתפשו ע״י שומרי הגבולות, נאסרו, מהם גם עונו. ספינה עם 43 מעפילים, נשים, גברים וילדים, טבעה על אנשיה (שם הספינה היה פיסס והייתה מכונה בפי אנשי המחתרת בשם ״אגוז״). העלייה לא הופסקה בשנים אלה; היא הואטה, אך לא נפסקה. טביעת ספינת המעפילים גרמה לזעזוע חמור לכל מי שהייתה לו נגיעה לעניין עליית היהודים ממרוקו ולכל מי שגורל היהודים קרוב ללבו. מבחינה מסוימת היווה האסון נקודת מפנה. ואם גם התמורה שחלה בממדי העלייה והרישיון שבשתיקה לעלייה זו, שניתן ע״י שלטונות מרוקו, התרחשו רק לאחר חצי שנה לערך מאז האסון, היה בה בטרגדיה של ״אגוז״ משום תמרור דרך בדרכיה המתפתלות של עליית היהודים ממרוקו. מצב ומעשים שהיו מוצנעים הרבה אם מעט מידיעת הרבים הפכו ידועים ונזרק אור על טרגדיה של תפוצה יהודית. בוודאי שהייתה זו מכה קשה ליהדות מרוקו אשר לרבים מקרבה היו קרובי- משפחה בקרב הטבועים ואשר הוצבה בבת אחת, בפני חומרת הדברים והסכנות הכרוכות בעלייה הבלתי-לגלית. גם בפני חוגים שונים בעולם נחשפה בכל אימתה הטרגדיה היהודית במדינה שאך זה קיבלה עצמאותה. הזעזוע לא פסח כמובן על פעילי המסגרת ולא על נקלה הם התאוששו מן המכה. אין ספק כמובן שגם שלטונות מרוקו לא הריעו תרועת ניצחון ואף הם נתנו דעתם על משמעותו המחרידה של אסון הטביעה.

יש לדעת, שחמש-שש שנות פעולה במחתרת עד לטביעת הספינה לא היו לריק. יהדות מרוקו שוב לא הייתה את אשר הייתה לפני כן. העוסקים במלאכת ההגנה והעלאת היהודים לישראל היו אמנם מעטים יחסית, אבל התהודה של פעולתם הייתה רבה. גבר הביטחון העצמי ואתו כמובן גם הרגשת הערך העצמי, עלה כבודם של מדינת ישראל ושליחיה. פה ושם הופיעו אישים יהודים שתבעו נמרצות מהשלטונות את הזכות לצאת מן הארץ כפי שהיא ניתנת לכל אזרח במדינה, הופצו כרוזי מחאה – דבר שנעשה כמובן בתכנון ובהדרכת המסגרת. מספר מפיצים של הכרוז נאסרו ובעקבותיהם נאסרו פעילי מסגרת לא מעטים. הם עמדו בכבוד במאסר ובחקירות, הייתה אפוא רוח אחרת ברחוב היהודים. נמצא שאסון הטביעה לא רק שלא הרתיע יהודים מלצאת אל הים, אלא הוא חשף בפני הרבים את חוסר התקווה להמשך הקיום בגולה ויהודים תמימים ופשוטים המשיכו ללכת בדרכים לא דרכים אל עבר הנעלם, קיבלו עליהם ייסורים באהבה ונכנסו אל הים כששפתותיהם מדובבות פסוקי־תהלים.

ג. דרוש היה כמובן זמן מסוים להסקת מסקנות ממצב שחדל להיות נסתר, בחינת ספק ידוע ספק אינו ידוע. דרוש היה זמן להכנה ולהכשרה בטרם נפתחה תקופת ״עלייה ג׳״. תקופה זו, שראשיתה למעשה חל בנובמבר 1961 נמשכת גם עכשיו ויש להניח שהיא תמשך עד לסיום המלאכה. בפרק זמן זה יצאו את מדינת מרוקו כ-80,000 יהודים, ואם לא ייחלש הקצב מסיבה זו או אחרת, נוכל בקרוב לסכם ולומר שעיקר התפוצה של יהודי מרוקו עלה לישראל, ייוותרו מעטים שעדיין לא היו מוכנים לעלות כמו מיליונים יהודים אחרים בתפוצות גולה שונות שאינם מוכנים. בקצרה, תוך זמן לא רב תחדל יהדות מרוקו להיות תפוצה של גולה המחייבת את מדינת ישראל לתת דעתה עליה מעל למידה.

אין להתפש לטעות ולחשוב שבמשך כל אותן השנים בהן התנהלה העבודה במחתרת לא היה כל מו״מ עם אנשי השלטון בדבר גורל היהודים ובדבר זכותם לצאת ולבוא באורח חופשי, ככתוב בחוקה וכמוצהר מפקידה לפקידה ע״י דוברי השלטון. היה מו״מ עם חוגי השלטון, קוימו מגעים גם עם חוגים שונים מקרב האופוזיציה לשלטון, המו״מ בעצם לא נפסק אף פעם. הרגשת ההכרח בעלייה קנתה לה שביתה גם בקרב האישים שהיו דוברי יהדות מרוקו, ובין אם ביטאו רצונם בקול רם, ובין אם היה זה נושא לדיונים פנימיים, לא היה טעם להתעלם ממנה. ההטפה לאינטגרציה של היהודים בקרב העם המרוקאי שהושמעה ע״י עסקנים יהודים שונים, אבד סברה ובטל טעמה, ולא הייתה לה אחיזה במציאות יותר.

לאחר טביעת ״אגוז״ וביקור עבדול־נאצר בקזבלנקה, כאשר בחורי המסגרת הפיצו את כרוזי המחאה וכאשר בוצעו המאסרים המרובים, היה עניין התביעה לעלייה מוחשי כל כך, שרק ההתעלמות מדעת יכלה לשלול מציאותה. בכל אופן ההכרח והדחיפה שבעלייה הפכו להיות מסקנה ברורה, ואולי אף יחידה, של הרחוב היהודי. עם התפתחות העבודה של שלוחותיה (מה ההמשך?)

לאזרחי ישראל המעוניינים להבין התרחשויות באותה מדינה לא יקשה לבור הבר מן התבן. גם חזון גדול ועלילה היסטורית מפוארת אינם נקיים מפגמים, גם בשדה תבואה מרהיב עין מצויים קוצים. חטבו עצים ונפלו גם שבבים. בעוד ההיסטוריה היהודית העמוסה רשמה דף נוסף של תמורה רבתי ובהיות פועליה חוטבים עצים ביער היו נופלים גם שבבים שאינם בני־ברית ושעניין להם בכך, נותנים דעתם ומרבים להתריע על השבבים ולא איכפת להם כלל שקיימת תהום בין ההכרזות החגיגיות על מתן זכויות לכל, לבין סגירת השערים בפני חלק אחד בלבד של האוכלוסייה הכללית, בפני היהודים.

כקליפת אגוז – עוזיאל חזן-מחזה המעלה על נס את סיפורה של ספינת אגוז – תשנ"ח עמ' 11-9 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 228 מנויים נוספים
דצמבר 2018
א ב ג ד ה ו ש
 1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031  
רשימת הנושאים באתר