מורשת יהדות מרוקו

מבוא למנהגי תאפילאלת / סג׳למאסא

על חשיבות המנהגים נכתב רבות, ואין לך ספר מספרי המנהגים שאינו מקדיש עמודים או פרקים שלמים לחשיבות המנהג לדורותיו. כולם נשענים על הפסוק ׳אל תטש תורת אמך׳. בכלל כל אלה גם מנהגי מרוקו.

ידוע ניסיונו של מרן הרב עובדיה יוסף זלה׳׳ה לאחד את מנהגי ישראל בדורנו, ובייחוד את מנהגי הקהילות הספרדיות, תחת פסקי ההלכות של השלחן ערוך, בסימן של ׳החזרת העטרה לישנה׳ ועל פי הכלל ׳לכו אל יוסף ואשר יאמר לכם תעשו. הכוונה היא לציות לסמכות של מרא דאתרא בארץ ישראל, הוא מרן ר׳ יוסף קארו. ניסיון זה נתקל בהתנגדות, ולפעמים גם בחשדנות, בטענה של ביטול מנהגי הקהילות וזלזול בהם.

אף על פי שניסיון זה לא השיג את יעדו המלא, בינתיים הביא ברכה לעולם המחקר בצורת חיבור ספרי מנהגים למיניהם, בבחינת ׳קנאת סופרים תרבה חכמה׳. אלה נתווספו על ספרי מנהגים קודמים או קדומים המתארים מנהגים קדומים בארץ ישראל ומנהגים חדשים בארצות המערב: מנהגי מרוקו, ג׳רבא, תוניס, לוב, מצרים, תוגרמא, אשכנז ותימן.

אנו עדים לחיבור ספרות מנהגים ענפה בעשורים האחרונים בצורת ספרים וקונטרסים המתארים את מנהגי מרוקו, מעין קיצורי שלחן ערוך של המנהגים הקשורים למעגל החיים, למעגל השנה ולמעגל המשפחה ומבססים את דבריהם על ספרי מנהגים קדומים, כמו ׳נוהג בחכמה׳ על מנהגי פאס לר׳ יוסף בן נאיים; ׳נהגו העם׳ על מנהגי צפרו לר׳ דוד עובדיה; ספריהם של חכמי משאש, ר׳ יוסף ור׳ שלום, על מכנאס, וקיצורי חיבוריהם דוגמת ׳ילקוט שמ״ש׳ ו׳הוד יוסף חי׳ וקיצור שלחן ערוך לר׳ ברוך טולידנו. על אלה יש להוסיף חיבורי מנהגים לקהילות אחרות מצפון אפריקה: ׳ברית כהונה׳ לר׳ משה הכהן על מנהגי ג׳רבא, ׳עלי הדס׳ לר׳ דוד סטבון על מנהגי תוניס ו׳נחלת אבות׳ על מנהגי לוב.

לעומת החיבורים המוקדשים לקהילות ייחודיות כמו פאס, צפרו, מכנאס וכר נתחברו גם חיבורים כלליים על כלל קהילות מרוקו: א. החלוץ ההולך לפני המחנה הוא ׳נתיבות המערב׳ לר׳ אליהו ביטון מתשנ״ח, ומהדורה חדשה ומורחבת מתשס״ו. ב. ההולך בעקבותיו, ספר ׳עטרת אבות׳ לר׳ משה חיים סויסה ולמסייעיו. ג. האחרון המאסף לכל המחנות הוא ׳משולחן אבותינו׳ לר׳ מאיר עטיה, משנת תשע׳׳ה. שלושתם חיבורים מקיפים המנסחים את מנהגי מרוקו למעגלותם: מעגל השנה ובית הכנסת, מעגל החיים והמשפחה ועוד, ושלושתם מלווים במקורות.

להלן כמה ממאפייניהם: זכות ראשונים לחיבור מקיף לכלל מנהגי מרוקו שמורה ל׳נתיבות המערב', המלווה בשתי עמודות של הערות בחלקו השני של העמוד: ׳נותן טעם׳ – כשמו כן הוא, מסביר את טעמי המנהגים, ו׳אל המקורות׳ המסמיך את המנהגים ומשעינם על מקורות רחוקים וקרובים. אלא שהחיבור מנסה להקיף בפירוט רב את מנהגי מרוקו בלי להבחין בין הקהילות השונות: בין פאס לבין מכנאס ובין שתיהן לבין מראכש ועוד, כאילו לכולן מנהגים אחידים. זאת ועוד, המחבר אינו נחרץ בסיכום המנהג, וברבים מן המנהגים לאחר שניסח את מנהג היסוד כביכול מוסיף: ׳ויש נוהגים׳, ולפעמים אף ממליץ כיצד לנהוג, דבר המערער את המנהג הקובע.

החיבור השני, ׳עטרת אבות׳, חוזר על ניסוח מנהגים שנסקרו כבר על ידי קודמו, ׳נתיבות המערב׳, אבל יתרונו הגדול הוא בצמידות למקורות הרבים המלווים כל מנהג, אישושו ואימותו עד גמירא, ועליו אפשר לומר: ׳אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה ואחת׳. בתצוגה העשירה של המקורות הרבים שהוא מביא לכל מנהג הוא מסייע הן לקורא המשכיל והן לחוקר, כפי שגם אנו נעזרים בו בחיבורנו החדש.

החיבור האחרון, ׳משולחן אבותינו׳, אף על פי שהוא חוזר על שני קודמיו, הרי אין בית מדרש ללא חידוש. המהדורה מפוארת ועשויה בצורת שאלה ותשובה העשויה למשוך את לב הקורא, ויש בה פרטים משלימים.

הצד השווה לשלושתם הוא החזרה על אותם מנהגים, ולפעמים באותו סדר, כאשר שלושתם אינם מתמקדים בקהילה זו או אחרת ואינם מנסים לראות את ההבדלים בין הקהילות, אלא תופסים את כל קהילות מרוקו כאילו היו חטיבה אחת המתנהלת על פי מנהגים שווים ומשותפים. כך גם החיבור ׳יהדות מרוקו – הוויי ומסורת׳ מאת רפאל בן שמחון – אף על פי שהמחבר הוא יליד מכנאס וההוויי שהוא מתאר נטוע כולו בחברה המכנאסית, לא כבש את עטו ונתן לספרו שם מקיף, ׳יהדות מרוקו', במקום ׳יהדות מכנאס׳, אף על פי שלכל קהילה הוויי משלה. כולם כאחד אינם מנסים גם להבחין בין מנהגי המגורשים למנהגי התושבים. על כל אלה ייאמר: ׳תפסת מרובה לא תפסת', וכל המכליל גורע.

חיבור חדש נוסף הוא ׳מנהגי עלמ׳׳א׳ המתמקד במנהגים ייחודיים במרוקו שיצא עליהם קטרוג, והוא מנסה להצדיקם ולהוכיח ממקורות רבים את טעמם ותוקפם.

כל החיבורים הנ״ל מתארים מנהגים השווים לכל נפש ולכל קהילה, בבחינת ׳והיו לאחדים בידיך', במובן אחידים, ומנסים תמיד למצוא צידוק למנהג גם כאשר הבסיס אינו חזק ביותר.

ספרות המנהגים תצא נשכרת, היא וקהילותיה, אם כל חוקר יתמקד בחקר של קהילה אחת. באופן זה כל קהילה תזכה לסקירה ייחודית במנהגיה, ועל ידי זה נוכל לדעת מה הייחודי לכל קהילה ומה המשותף לכל הקהילות. רק לאחר המחקר הפרטני אפשר לחבר ספר מנהגים מקיף שבו יפורטו שוב המנהגים לפי קהילות: בצפרו נהגו כך, בפאם נהגו כך, במכנאם נהגו כך ובתאפילאלת נהגו כך. כל עוד לא נעשה מחקר פרטני לכל קהילה, יש להתייחם לחיבורי המנהגים המקיפים בעירבון מוגבל, אף על פי שרב המשותף על המפריד. כאן המקום לציין את הערתו של הרשל״צ הרב שלמה עמאר בהסכמתו ל׳נתיבות המערב׳ מכ״ח סיוון תשנ״ח:

וזאת למודעי שארץ מרוקו היא גדולה ורחבת־ידים, ויש בה קהלות קהלות, קטנות וגדולות, ויש בה ישוב יהודי מימות המלך שלמה ע״ה… ואחר מופלג עוד באו רבים מגלות ספרד, והתיישבו שם ובנו קהלות נפרדות, עד שהיו מנהגים חלוקים זה מזה אפילו בעיר אחת, וכמו בעי״ת פאם שבה היו בתיכ״ג של המקומיים ליד בתיכ׳׳נ של המגורשים, והיו ביניהם שינויים גדולים בהרבה תחומים בעניני תפילה ושחיטה ובדיקה… וגם מרחק גדול מעיר לעיר, וגם השינויים גדולים, ולא הרי מראכש כהרי פאס, ולא הרי פאס כהרי מקנס וצפרו, ולא זה וזה כהרי רבאט וסאלי, ועוד כהנה רבות, מלבד הערים הפזורים ורובי כפרים לאין קצבה…

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי -2018- עמ' 12-10

בהמשך לדבריו הוא מציין שיש לשים לב למוצאו של החכם או המסרן, שאין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות. הכוונה היא שיש לסייג את עדותו של המסרן רק לקהילה שבה הוא חי, ואין הפרט יכול להעיד על הכלל.

בכלל החיבורים המקיפים של מנהגי מרוקו יש לציין את החיבור ׳דברי שלום ואמת׳ המתמקד בעיקר בקהילת מכנאס ובפסקים של חכמי משאש ובראשם ר׳ שלום, וזה יתרונו, כאשר ההתמקדות היא בהתנצחות נגד הכפייה כביכול של ילקוט יוסף וניסיונות מחברו לבטל את מנהגי מרוקו. עוד יתרון לו: הוא נושא אופי של מחקר דיאכרוני– קשור לחקר ההתפתחות ההיסטורית של שפה– תוך ציון מקורות ואסמכתות ומעניק לנו תיאור היסטורי של השתלשלות הפסיקה ההלכתית במרוקו מן התקופה שלפני הגירוש ועד לימינו.

עוד חיבור הראוי לציון הוא ׳זוכר ברית אבות׳. אמנם דל הוא בהיקפו ובמקורותיו, אבל יתרונו בהתמקדות במנהגי קהילה אחת, נוסח מראכש, אף על פי שגם בו ניכרת המגמה של הצדקת המנהג.

מן הראוי להביא מן הקודמים דוגמה של חוקר אובייקטיבי המתמקד במלאכת התיעוד וההנצחה, הוא ר׳ דוד עובדיה, המתאר את מנהגי צפרו בחיבורו ׳נהגו העם׳ בלי להכליל מנהגים אלה ולהחילם על כל קהילות מרוקו, בלי ניסיון להוכיח שהם הנכונים ובלי התנצחות.

הצד השווה של חיבורי מנהגי מרוקו שבדורנו הוא השתדלות מחבריהם, כל אחד בדרכו, להביא בפני הקורא תמונת מצב סבירה של מנהגים המשמשת רקע טוב להשוואה בין מנהגי קהילות.

כל החיבורים שנמנו כאן – תרומה נוספת יש בהם לחיבורנו: הם מספקים לנו חומר רקע להשוואה בין מנהגים, כולל מנהגי תאפילאלת, והבחנה בינם לבין מנהגי כלל קהילות מרוקו. חיבורים אחרים בשלבי סיום על ידי ר״א אסולין.

אלמלא מחקרים אלה היינו חושבים שכל מנהגי תאפילאלת ייחודיים רק לקהילותיהם; עיון בחיבורים השונים של מנהגי מרוקו עוזר לנו לדעת מה הם המנהגים המשותפים לכלל הקהילות, כולל תאפילאלת, ומה הם המנהגים הייחודיים של מנהגי תאפילאלת.

חיבור יסוד המתאר את מנהגי קהילות דרום תאפילאלת הוא ׳מליץ טוב׳ לר' שלום אביחצירא המתמקד במנהגים הקשורים לחלק הרביעי של השלחן ערוך, אבן העזר: נישואין וגירושין, שטרי כתובה ונדוניה, כלשון המחבר בשער הספר:

ואת השלישי אמרתי כי טוב, וקראתיו מליץ טוב, על דברת בני אדם כי רבה, בענין מנהגנו בהלכות ודיני גט וכתובה.

זאת אומרת אמרים ומלות. לשון מדברת גדולות. שואלין ודורשין זה מזה. ועל מה זה. יש שינוי ותמורה. בכתיבת לשון ואמירה. מערי מזרח ומערב, המעט הוא אם רב. אף לזאת יחרד לבי, ורבו מחשבותי בקרבי, והרימותי ידי, לאל שדי למען יהיה עמדי. לעזרני לסעדני. ולתמכני ולהבנני. לברר וללבן ולחזק מנהג אבותינו ורבותינו הראשונים, אשר נהגו כבר משנים קדמונים. בתאפילאלת שהיא סג׳למאסא ועל פי מנהגם הלכנו ונהגנו גם אנחנו בעיר זו בצאר החדשה, יען כל יושביה רובם ככולם הלוא המה מערי תאפילאלת באו ונאספו שמה, וכל מנהג שנהגנו בענין אירוסין ונישואין כתובה וקידושין, גטין וגירושין, ושומת נדונייא בשעת חופה וקידושין… כדי ללמד זכות ולהליץ טוב על אבותינו… לכן מליץ טוב קראתיו…

המגמה הניכרת בתכלית הספר היא עמדה של מגננה, ולאו דווקא חרדה מפני ביטול המנהג או התנצחות להעדפת המנהג או להצדקתו וכו'. זהו מעין מחקר הבא להכשיר את המנהגים בדיעבד ולא להעדיפם לכתחילה. המחבר מודע לשוני שבמנהגים ולשאלות שהם מעוררים, והוא מנסה להגן עליהם לא כדי לאמץ אותם בשאר קהילות, ולא כדי שישמשו להם דוגמה ומופת, אלא כדי להסיר מעליהם פקפוק וערעור, להפקיע מהם רושם של זרות ושוני, להכשירם ולתת להם תוקף מקומי במקום שנהגו בהם.

ב׳מליץ טוב׳ לר׳ שלום מוקדש גם פרק שלם על מנהגי האבלות בתאפילאלת." חיבורו המעניין של ר׳ שלום מותיר בנו טעם של עוד מנהגים בתאפילאלת שמנע מאתנו במעגל היחיד והמשפחה: אירועי הלידה וברית מילה, חופת הנעורים, בר מצווה, הכנסת ספר תורה ועוד. מבחינה זו ר׳ שלום הוא בבחינת ׳תנא ושייר' וגדר גדולה הותיר לחוקר להתגדר בה ולהרחיבה.

במחקרנו אנו מתמקדים בתיעוד ובהנצחה של המנהגים על פי מסורות שבעל פה ושבכתב, ובעיקר על פי מסרנים ותיקים שזכינו לראיינם במהלך עשרים השנים האחרונות, ופחות בניסיונות להסביר את טעמי המנהגים. במקום שאין לנו מקורות הלכתיים אנו מנסים להישען על מקורות מקראיים ומדרשיים, על מחקרים מסוימים שנעשו כמו על חופת הנעורים ועל תעודות מקהילות תאפילאלת ומקהילות אחרות, לשם השוואה והבנה.

מחקר זה יכול היה להקיף יותר אילו נעשה לפני חמישים שנה, וייתכן שלא יוכל להיעשות כדבעי בעוד עשר שנים, באשר המסרנים הולכים ומתמעטים.

למי דומה החוקר מנהגים אלה היום? למציל מן הדלקה ומזוטו של ים. כל עוד לא כבתה השרפה כליל, וכל עוד לא נשטף הכול ונסחף בנחשולי ים השכחה, אפשר עדיין להציל. ב״ה, בזמן תחילת המחקר היו עוד כמה נרות דולקים שלאורם יכולנו לאתר מסרנים ומסרניות שיאירו את דרכנו בנתיבות חקר המנהגים, ואף באימותם ועימותם של המנהגים על ידי הצגת אותן שאלות למסרנים שונים.

הרגשתי היא שהצלתי את רוב הנכסים, גם אם לא את כולם. אילו היה מחקר זה מתמהמה וממתין לעשר השנים הבאות היה בו כדי לאסוף רק מעט מן הנכסים, אלה המצויים בגנזים של הספריות בכתובים, ולא אלה הידועים רק למסרנים חיים ובריאים.

ייעודו של חיבור זה איננו חיבור פסקי הלכה, ולא הצדקת המנהגים או המלצה לאימוצם וכיוצא באלה, אלא מחקרי ותיעודי, לחקור ולתעד מה היו מנהגי המקום ומורשתו תוך ניסיונות להשעינם על טעמים ומקורות ולהדגיש את ייחודם בהשוואה לשאר קהילות מרוקו ואחרות, כמו תוניס וג׳רבא.

אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזרי