מורשת יהדות מרוקו

כ־כא. שתי איגרות מר׳ חיים עמרם מדמשק לצפת על ר׳ דניאל מולכו ושדרי״ם אחרים

שני מכתבים אלה לא חתומים וגם אין בהם לא תאריך ולא שם העיר שממנה נשלחו ולאיזו עיר, אך ממה שבמכתב אחד מזכיר את הר״א אזולאי (בנו של החיד״א) שחזר בו משליחותו והלך לשליחות בניין בית הכנסת בירושלים, יש להגביל אח זמן המכתב בערך תק״ן, כי אז היה. ר״א אזולאי כבר בשליחות בניין בית הכנסת. עיין באיגרת שפירסם ריבקינד במאסף ״ציון״, ספר ה (תרצ״ג), עמ' קסג־קסה. וכיון שהוא מזכיר את רבי שלמה לנייאדו ור״ש לנייאדו נפטר בשנת תקנ״ד, וכיוון שהמכתב הוא כתיבת ידו של הר״ח עמרם ואז היה בדמשק׳ מזה ונדע, שהמכתב נשלח מדמשק לצפת להרב הראשי אז בצפת, רבי ראובן בן יעקב. עיין אודותיו למעלה, מכתב יח. במכתב זה ממליץ ר״ח עמרם על הרב דניאל מולכו מירושלים, שהוא אדם מושלם בתורה ובמלי דעלמא וראוי הוא, שיתנו לו שליחות מצפת, אחר שהראה הצלחתו בשליחות קודמת׳ שהצליח יותר מח׳׳ר ירוחם קודמו. ובמכתב השני אנו רואים, שהרב בצפת סירב ליתן שליחות לר״ד מולכו הנז׳ ותלה הדבר בגבירי קושטא, שמסרו השליחות. כבר לר״ד ור״מ מגאר.

ר׳ ירוחם הנזכר, לכאורה חשבתי שהוא ר׳ חיים ירוחם בן ר׳ יעקב מווילנא, אכן קשה להחליט כך מכיוון שר״ח ירוחם, נפטר בש׳ תקל״ה. עיין: ריבלין, תולדות חכמי ירושלים! יערי, שלוחי ארץ ישראל. ומה לו אפוא לר״ח עמרם להזכיר שליחות ר״ח ירוחם, שעברה עליה כבר יותר מט״ו שנים ? היה עוד ר׳ יהודה ירוחם, אך גם הוא מת כנראה לפני תק״ן, עיין עליו ב״שלוחי ארץ־ישראל״. ויתכן שהיה עוד רב אחר בשם ירוחם, שלא ידוע לנו עוד. ר״ד מולכו נפטר בירושלים בש׳ תקנ״א. עיין תולדות חכמי ירוש׳, חלק ג, עמי 133, ונוסח המצבה ושם מצדיק את השבחים שנתן לו ר״ח עמרם במכתבו זה. וגם מזה נדע, שמכתבים אלה נכתבו בעדך בשנת תק״ן, שאז היה עוד ר״ד מולכו בחיים.

מהמכתב נראה, שר״ד מולכו הנז׳ כבר שימש שד״ר פעם והוא לא נזכר בין שלוחי ארץ־ישראל אצל אברהם יערי. גם השם רבי מרדכי פורלנאדים, ולא ידוע לנו עוד. והשלוח ר׳ ברוך ספורטא משאלוניקי, שרבי חיים מודעי המליץ עליו, ושימש שלוח צפת אף על פי שלא היה בן עיר״ זה מוצאים אגו גם באיגרת השליחות שפירסם ריבקינד ב״ירושלים״ ׳לזכר לונץ, תרפ״ח, עמ' קמא, שכותבים לו ״אשר נטה לשבת כגר … וסמך עדו עליו מהר״ח מודעי״ וכו'. גם ר׳ אליעזר הלוי ,הנז׳ במכתב, היה שד״ר בערך תקמ״ה ונתמנה רב בטריאסטי.

במכתב זה אנו רואים גם כן מה שמובלט בכמה איגרות שלוחים, ׳־שגבירי קושטא היו הקובעים והשליטים בענייני השליחות מארץ ישראל :.אז.

לפלא, שר״ח עמרם מטיל כאן דופי בר״מ מגאר, דבר שלא נזכר עוד בשום מקום, ודוקא .משפחת מגאר ידועה לשבח ברבניה, שביניהם היו גם מקובלים ידועים בירושלים. ראה ריבלין שם. ור״מ מגאר זה חיבר ספר בני ,משה (ליוורנו תקס״ד) וגם יצא משליחות אחרי כן, :.בשנת תקנ״ח, בשם טבריה. עיין! שלוחי ארץ־יושראל, עמי 637.

השמות המלך שלמה הי״ו ובנו חכם אפרים נר״ו שבמכתב זה׳ הם ׳רבי שלמה לנייאדו ובנו ר׳ רפאל, רבני ארם צובא, הידועים בספריהם ״בית דינו של שלמה״ ו״דגל אפרים״. עיין עליהם בס׳ לקדושים אשר בארץ, ירושלים תשי״ב.

א

לאור יומם קוטפיזא דנהוריתא, משך תורה משיכה דאוריתא, עששית של ברזל והדר קתני חומר מתניתא, בן זכאי. ארי בן ארי ושורר ומורה שררותא דמתא, יופי מכלל כן בקדש עין לא ראתה, נרו יאיר ויצהיר באשלמותא, אחרי השלום הרב כמשפט, הדא אמרה מש׳ כי טוב הוא, להיות שבהקדמה שלחתי לאדון כתב מיוחד ,שישנו באזהרה,על האי-גברא דמשפרא חזרן במצות אבו צאלח נר״ו בודאי שעשו עמו כנימוס כי כן הוא האופן הראוי להתנהג עמהם בחסד וברחמים ולהכנס לפנים מן השורה כדי שלא תהא מכשילם, וכבר יודעו אני לפנים כי רב הוא מטה כלפי חסד וכל העולם אוהבים אותו מאד ומרבים בשבחו את שבחי שלמיו.

עוד אנכי אדרש מעמו חי אהבתו אל ישיב פני ריקם כי הנה יש תחת  ידי ת״ח אחד מפורסם מעה״ק ירושלים דדהבא אשד כעת דחיקא ליה שעתא טובא ושליחות ערבסתאן עבר אותה טוב מאד והביא סכום הגון מה שלא זכה הרב ח״ר ירוחם והיתה לו הצלחה שלא כדרך הטבע יען שהוא איש שלם והוא הרב ח״ר דניאל מולכו ה׳ יזכרהו לטובה ובעיר חאלב שהיא קשה בשביל השליח וכל השלוחים נכוו בגחלתה היה הנ״ל רצוי וחרדו למענו החכמים למקטן ועד גדול בפרט הרב הגדול המלך שלמה הי״ו וכן בן חכם אפרים הי״ו יען שהוא כלול ומושלם דמשולם בעבדיה בדינים ובפשטים ובמלי דעלמא מלא וגדוש ובילה טוב מאד בערי טורקייה וערי איטליה, הנה כי כן אי ניחא קמיה דמר שינתן לו שליחות לאיזה מקום שיהיה ושתמצא חן בעיניו אם לערי טורקיה. ואורמילי ואם לערי פראנקיה כי כבד שמעתי באומרים שהר״א אזולאי הי״ו חזר בו משליחותם ונהפוך הוא ללכת בשליחות בנין ביה״כ לציון תוב״ב, מבחר עצתי עליה דמר שלא יעזוב ת״ח זה, דקים ליה בגויה דמר שיודע להעריך אנשים והוא רואה רק התועלת של א״י ואנא מערבנא ליה אך כי הוא (השליח הנ״ל) לא בן עיר, בע״ה יהיה יותר מועיל כי ביודעו ומכירו קאמינא והיה עמי קרוב 6 חדשים ואכתי חביבותיה, גבן מה מתוק מדבש נופת צופים, אני גליתי את אזנו וכבודו יואל לענות לי תשובה עם אחד ובאולי כבודו יעשה לו הספקה ויחזיקהו אצלו במח״ק ויהיה מרגלית גם בבית המדרש הגדול, כי ידעתי המכוון של מעכ״ת להרביץ תורה כן ירבה וכן יפרוץ ועינא דחזייא ליה בבישותא פוק תני לברא, ומה שאני אומר לו זהו שיהיה לו ניחא הרבה ממנו כשיעשה לו­ זה כי הדבר הזה טוב לשני הצדדים וזה מתאים לכבודו ואדוני כמלאך האלהים שיודע טוב ואין כל דבר נעלם וכבודו הפטרון לעשות.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

58 – אליך צורי שוכן עליה

 שירים מפוארים יסדתי לכבוד יקרת הלת האדון אשר אנחנו מצפים, משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו. וזה יצא ראשונה יסודתו על מאי דאיתא החלק מחלוקת שנויה בשמו של שמיח. בי רבי חנינא אמרי : חנניה שמו, שנאמר : אשר לא אתן לכם חנינה.

רבי ינאי אמר : ינום שמו, שנאמר ולפני שמש ינון שמו.

בי רבי שילא : שילה, שנאמר : " עד כי יבוא שילה

בי רבי מנחם אמרי : מנחם שמו, שנאמר : אין להם מנחם

ויש אומרים חוורא דבי רבי אשר על פי זה נראה לעניות דעתי רמז נכון בשמו של משיח, שהוא ראשי תיבות של בני אמוראי " מנחם, שילה, ינון, חנינא.

וגם החי״ת רומזת ג״כ דבריי״א חוורא דבי רבי. והוא רמז נכון. וד׳ שמות אלו כולם נזכרו בשיר זה: ובסוף השיר בניתי בית א׳ המתחלת חשבון זמני וכו׳ ונרמז בה רמז אחר בשם משיח שהוא רומז ג״כ לענ״ד מאי דאיתא בחלק: כמה שנותיו של משיחי י״א מ׳ שנה, וי״א שבעים שנה, וי״א ג׳ דורות, שר: ׳ולפני ירח דור דורים׳(תה׳ עב ה). הלל אומר: אין להם משיח לישראל, שכבר אכלוהו בימי חזקיה: והענין עם מה שאמר בעל ׳יושר לבב׳, שהמכוון לרז״ל באומ׳ כמה שנותיו הכוונה כמה שנים יהיו ישראל מרגישים בטובתו ואח״כ כיון דדשו דשו ונחלקו אמוראים בזה. והלל אמי אין להם הרגשה בו,שכבר אכלו כיוצא בו בימי חזקיה ואבותיהם יספרו להם. ועל-פי מחלוקתם נלע״ד רמז אחר בשם משי״ח, שרומז ד׳ מחלוקות הנז׳; כי המ״ם היא רמז למ״ד ארבעים שנה. ושי״ן הוא רמז למ״ד שבעים. יו״ד הוא רמז למ״ד ג׳ דורות, דיליף לה מפ׳ ׳יראוך עם שמש׳ וכר, ותהיה היו״ד רומזת לתחילת הפ׳ יראוך וכו׳.

והחי״ת הוא רומז לס׳ הלל שאמר: ׳אכלוהו בימי חזקיה׳, והיינו חי״ת רומז לחזקיה:

וכל זה רמזתיו בבית המתחלת: ׳חשבון זמני׳ וכו׳ כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים. וקראתי לחלק זה מן הספר בשם אהבת דוד, שע״י שירים אלו תהיה נתקעת בלב בני עמנו, אהבת דוד משיח צדקנו, שיגלה בב״א: פיוט נועם ׳נורא אל נדרש׳.

סימן: אני דוד בן אהרן בן חסין חזק.

מקור: א- כב ע״ב; ק־ יט ע״א.

אֵלֶיךָ צוּרִי שׁוֹכֵן עֲלִיָּה אָשִׁיר שִׁיר מִכְתָּם וְשִׁגָּיוֹן 
עֵינִי צוֹפִיָּה לְךָ דּוּמִיָּה תְּהִלָּה לֵאלֹהִים בְּצִיּוֹן 
וּפְקֹד גֶּפֶן סוֹעֲרָה עֲנִיָּה הוֹמִיָּה יוֹשֶׁבֶת בְּצָיוֹן 
קַבֵּץ נְפוּצַי גַּם מְגֹרָשַׁי אֵל עֶלְיוֹן מֵרֹאשׁ דּוֹרוֹת קֹרֵא 
וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה 

{נַחֵם תְּנַחֵם וְגַם תְּרַחֵם} {בָּנִים יוֹשְׁבִים בְּחֹשֶׁךְ אִישׁוֹן} 
{בְּבִיאַת גּוֹאֵל שְׁמוֹ מְנַחֵם} {נִכְתַּר נִמְשַׁח בְּשֶׁמֶן שָׂשׂוֹן} 
{לָנוּ יֹאמַר ה' יִלָּחֵם} {לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן} 
{כְּנָהָר שָׁלוֹם וּכְמֵימֵי פִישׁוֹן} {רוּחַ מִמָּרוֹם עָלָיו יֵעָרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{יָהּ זְכוֹר בְּרִית דָּוִד וְהַבֵּט} {חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ תֵּן לוֹ} 
{וְקַיֵּם דְּבַר לֹא יָסוּר שֵׁבֶט} {מִיהוּדָה עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה} 
{וְאוֹיֵב מַכֶּה אוֹתִי וְחוֹבֵט} {מֵעַל צַוָּארִי אֶפְרֹק עֻלּוֹ} 
{חָיֹה לֹא יִחְיֶה אַחֲרֵי נִפְלוֹ} {גָּפְרִית עַל נָוֵהוּ יְזֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{דֶּגֶל מַחֲנֶה יְהוּדָה יֵרוֹם} {וּתְהִי הַמִּשְׂרָה עַל שִׁכְמוֹ} 
{בְּבוֹא רוֹכֵב עַל עָב קַל בָּמָּרוֹם} {וְלִפְנֵי שֶׁמֶש יִנּוֹן שְׁמוֹ} 
{מִזְרָח וּמַעֲרָב צָפוֹן וְדָרוֹם} {מִפָּנָיו יִרְגְּזוּ יִדָּמּוּ} 
{אָז נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ} {זַעַם וְעֶבְרָה בָּם יֶחֱרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה'} {רוּחַ חָכְמָה וְרוּחַ בִּינָה} 
{רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה עַל מוֹנָי} {וּלְעַמּוֹ חֶמְלָה וַחֲנִינָה} 
{רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת ה'} {וְיָפְיוֹ עֵינַי תֶּחֱזֶינָה} 
{עַמִּים בְּצֶדֶק גַּם בֶּאֱמוּנָה} {יָדִין יָדִין וְיוֹרֶה יוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{דַּכֵּא יְדַכֵּא עוֹשֵׁק וְיָחוּס} {עַל דַּלִּים עֲנִיִּים אֶבְיוֹנִים} 
{וְחֶלְאַת צוֹאַת בַּת צִיּוֹן יִרְחֹץ} {וְעָצְמָה יַרְבֶּה לְאֵין אוֹנִים} 
{וּבֵית מִקְדָּשׁ מִבַּיִת וּמִחוּץ} {יְצַפֶּה בְּזָהָב וּפְנִינִים} 
{חִישׁ יְחַיֵּינוּ בְּקֶרֶב שָׁנִים} {כְּגֶּשֶׁם וּכְמַלְקוֹשׁ יוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{בֵּית יַעֲקֹב לְכוּ וְנַעֲלֶה} {אֶל הַר צִיּוֹן בֵּית הַבְּחִירָה} 
{לֹא יַעֲרֹךְ גַם לֹא יְסֻלֶּה} {בְּפָז וְכָל אֶבֶן יְקָרָה} 
{אַשְׁרֵי עַיִן רָאֲתָה כָל אֵלֶּה} {מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם יוֹם בְּשׂוֹרָה} 
{לַיְּהוּדִים בּוֹ הָיְתָה אוֹרָה} {וְגַם בְּרָכוֹת יַעְטֶה מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{נְקָמָה חֲגֹר וְקִנְאָה שַׁנֵּס}} {שְׁפֹךְ עַל גּוֹיִם חֲמָתְךָ} 
{וְכִימֵי צֵאתִי מֵאֶרֶץ חָנֵס } {חֵרְפוּ עִקְּבוֹת מְשִׁיחֶךָ} 
{חִיש כֵּן תִּרְדְּפֵם בְּסַעֲרֶך} {וְכַאֲשֶׁר יִרְדֹּף הַקּוֹרֵא} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{אַהֲרֹן קְדוֹשׁ ה' יָשִׂישׂ} {וְיִשְׂמַח בְּכֶתֶר כְּהֻנָּה} 
{מַטֵּהוּ יִפְרַח וְגַם יָצִיץ צִיץ} {יְשַׁמֵּשׁ בִּבְגָדִים שְׁמוֹנָה} 
{יָשִׁית לְרֹאשׁוֹ נֵזֶר זָהָב צִיץ} {העַל לִבּוֹ כָּל אֶבֶן בְּחוּנָה} 
{עַל שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵנָּה} {האַבְנֵי זִכָּרוֹן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{בֶּן דָּוִד בָּא לְרַחֵק וּלְקָרֵב} {קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו} 
{בְּיָמָיו חָכְמַת הַתּוֹרָה תֵּרֶב} {בְּכָל הָאָרֶץ שְׁמוּעוֹתָיו} 
{וְגַם לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב} {הֵן נוֹרְאוֹתָיו הֵן גְּבוּרוֹתָיו} 
{רָשָׁע יָמִית בְּרוּחַ שְׂפָתָיו} {כְּאֶזְרָח רַעֲנָן מִתְעָרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{חֶשְׁבּוֹן זְמַנֵּי צֶמַח צִדְקֵנוּ} {{עַד כַּמָּה נִרְגָּשִׁים נוֹדָעִים} 
{סוֹפְרִים בְּמִסְפָּרָם הִתְבּוֹנָנוּ} {{מִמִּקְרָאֵי קֹדֶשׁ נִשְׁמָעִים} 
{יֵשׁ מֵהֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה מָנוּ} {וְדוֹר דּוֹרִים וְשָׁנִים שִׁבְעִים} 
{נוֹדְעוּ עוֹד בִּימֵי אַבִּיר רֹעִים} {מֶלֶךְ חִזְקִיָּהוּ צֶדֶק מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

{חִישׁ תָּחִישׁ תָּבִיא לִפְנֵי זְמַנּוֹ} {וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע אֶת גּוֹאֲלָם} 
{זְכוּת אַב הֲמוֹן וְיִצְחָק בְּנוֹ} {וְיַעֲקֹב תָּם חָזָה סֻלָּם} 
{לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם} {צִוָּה חֶסֶד אוֹמֵר יִבָּרֵא} 
{כָּל הַנְּשָׁמָה תְהַלֵּל בּוֹרֵא} {הָעוֹלָם מִי כָמוֹהוּ מוֹרֶה} 
{וְיָצָא חֹטֶר מִגֶּזַע יִשָׁי} {וְנֵצֶר מִשָּׁרָשָׁיו יִפְרֶה} 

ביאורים לפיוט:

1. צורי: כינוי לקב״ה, על־פי שמ״ב כב, ג. שוכן עליה: כינוי לקב״ה. שיר מכתם: אחת מצורות המזמורים לדוד, על־פי תה׳ ס, א ועוד. שגיון: על-פי תה׳ ז, א ועוד. 2. דומיה… כציון: השתיקה היא תהילתו של הקב״ה, על-פי תה׳ סה, ב. 3. גפן: כינוי לישראל, על-פי תה׳ פ, טו. סוערה עניה: על-פי יש׳ נד, יא. 4. אל עליון: על-פי תה׳ עח, לה. מראש דורות קורא: הקב״ה קובע את המאורעות מראש, על-פי יש׳ מא, ד. 5. ויצא… יפרה: על-פי יש׳ יא, א.
2. 6. וגם תרחם: על-פי תה׳ קב, יד. יושבים בחושך אישון: יושבים בגלות הדומה לחושך. 7. בביאת גואל: על-פי יש׳ נט, כ. שמו מנחם: אחד משמותיו של המלך המשיח, על־פי סנהדרין צח ע״א. בשמן ששון: על־פי תה׳ מה, ח. 8. ה׳… תחרישון: על־פי שמי יד, יג־יד. 9. כנהר שלום: על-פי יש׳ סו, יב. וכמימי פישון: כאחד מארבעת הנהרות שיצאו מעדן, על־פי בר׳ ב, יא. רוח… יערה: רוח מהשמים תשרה עליו, על־פי יש׳ לב, טו.

10 חיים… לו: על-פי תה׳ יא, ה. 11. לא יסור… שילה: על-פי בר׳ מט, י, ורמז למלך המשיח כדברי ר׳ שילא בסנהדרין צח ע״א. 12. מעל… עולו: על-פי בר׳ כז, מ. 13. גפרית… יזורה: על-פי איוב יח, טו. 14. דגל מחנה יהודה: על-פי במ' ב, ג. ותהי… שכמו: על-פי יש׳ ט, ה.

15. 15. רוכב… קל: על-פי יש׳ יט, א. לפני… שמו: על-פי תה׳ עב, יז. 16. מזרח… ודרום: על-פי תה׳ קז, ג. מפניו ירגזו: על-פי יש׳ סד, א. 17. ננתקה את מוסרותימו: על-פי תה׳ ב, ג. עברה… יחרה: על-פי תה׳ עח, מט. 19-18. ונחה… וגבורה: על-פי יש׳ יא, ב. וחנינה: רמז לשמו של משיח, על-פי סנהדרין, שם.
16. 20. רוח… ה׳: על־פי יש׳ יא, ב. ויופיו עיני תחזינה: על-פי יש׳ לג, יז. 21. ידין… יורה: על-פי נוסח ההסמכה לרבנות, וראה סנהדרין ה ע״א. 22. דלים אביונים: על-פי עמ׳ ד, א, ותיאר מעשיו של המשיח. 23. ועצמה… אונים: על-פי יש׳ מ, כט. 24. מבית… מזהב: על־פי שמ׳ כה, יא.

25 חיש… שנים: על-פי חב׳ ג, ב. כגשם… יורה: על-פי יר׳ ה, כד. 26. בית יעקב לכו: על-פי יש׳ ב, ה. לכו… ציון: על-פי יש׳, ב, ג. 27. לא יסולה בפז: על-פי איוב כח, טז. 28. היום בשורה: על-פי מל״ב ז, ט, ותיאר בזה יום בוא המשיח. מה נכבד היום: על-פי שמ״ב ו, כ. 29. ליהודים… אורה: על-פי אס׳ ח, טז. וגם… מורא: על־פי תה׳ פד, ז.

30 שפוך… חמתך: על-פי יר׳ ו, כה. 31. וכימי… חנם: על-פי מי׳ ז, טו. חנם: כינוי למצרים. 32. אשא נם: על-פי יש׳ יא, יב. חרפו עקבות משיחין: הם האויבים שאינם מאמינים בבוא המשיח, על־פי תה׳ פט, נב. 33. כןתרדפם כסערן: על-פי תה׳ פג, טז. וכאשר ירדוף הקורא: על־פי שמ״א כו, כ. 34. אהרן… כהונה: בני אהרון ישובו לכהונתם והלשון, על-פי במ׳ יז, יז־כד.

35. . מטהו… ציץ: על-פי במי יז, כב. ישמש בבגדים שמונה: כפי שנדרש לעשות הכוהן הגדול, וראה יומא עא ע״ב. 36. ישית… ציץ: על-פי וי׳ ח, ט. 37. על… ישראל: על-פי שמ׳ כח, יא. הנה… עשרה: על-פי שמי כח, יב; וכן שם, שם, כא ועוד. 38. בן… ולקרב: על-פי קידושין עא ע״א. בן דוד: כינוי למלך המשיח. קודש ישראל ממשלותיו: על־פי תה׳ קיד, ב. 39. בימיו… שמועותיו: ירבה לימוד התורה, ויאמרו דברי תורה מפיו.
36. 40. וגם… חרב: על-פי יש׳ ב, ד. 41. רשע… שפתיו: על-פי יש׳ יא, ד. כאזרח רענן מתערה: על־פי תה׳ לז, לה. 43. ממקראי קודש: על-פי וי׳ כג, ד. 44. יש… מנו: יש שמנו את הזמן לקץ הגלות כארבעים שנה. ודור… שבעים: ויש שמנו שבעים שנה, על-פי דג׳ ט, ב.
37. 45. אביר רועים: על-פי שמ״א כא, ח. מלך חזקיה: שבימיו הייתה תשועה גדולה לישראל מידי סנחריב, על-פי מל״ב יט, לה. ורמז לדברי הגמרא בסנהדרין צט ע״א. 46. לשבי פשע: על-פי יש׳ נט, כ. 47. זכות אב המון: הוא אברהם, על-פי בר׳ יז, ה. ויעקב תם: על-פי בר׳ כה, כז. חזה טולם: על־פי בר׳ כח, יב. 48. וישובו בנים לגבולם: על־פי יר׳ לא, טז. 49. לדוד… עולם: על־פי תה׳ יח, נא. 50. כל… בורא: על־פי תה׳ קנ, ו. בורא העולם: כינוי לקב״ה. מי כמוהו מורה: על-פי איוב לר, כב. 51. ויצא… יפרה: על-פי יש׳ יא, א

בסוף יולי 1956, דנו בהנהלת הסוכנות על דרכי העלייה העצמאית. היה ברור לכל שבאוקטובר תיפסק העלייה ממרוקו כליל. אמרתי באותה ישיבה.

"איני סומך על העלייה הרשמית ואין להסתפק גם במה שנעשה לגבי עלייה עצמאית התלויה בעיקרה בגויים. אתם קראתם לה עלייה ד', ואולי לא כל החברים יודעים מדוע. עליה א' הייתה של האנגלים, עלייה ב' בלתי לגאלית, עלייה ג' הייתה על ידי גיוס ללוחמים בארץ. לכן זאת עלייה ד'.

ראש משטרת מרוקו יכול לקטוע עלייה זו. המעבר דרך טנג'יר לא תמיד יהיה פתוח לפנינו. דרך זו עלולה להיסגר בפנינו יום אחד. תוצאות הניסיון שנעשה היו חיוביות למדי. במשל חודש ומעלה הגיע מספר העלים ל – 1650 איש. לא קל להגיע למספר עולים כזה, אבל אין ביטחון שדרך זו תתמיד. על כן אינני מסתפק בכך. אינני מקבל את הנחת שרגאי, שלא להבריח עולים דרך הים – ש.ז. שרגאי : " אמרתי כלפי מה שאומרים – נוציא 5.000 איש דרך הים, והצי של מדינת ישראל יגן עליהם ויכנס לקרב – אין זה אלא דמיון. אתה אמרת – דרך הים לא. איש לא מציע להילחם. איש לא העלה על הדעת שמדינת ישראל תהא מעורבת בזה. אני רוצה לקבוע שבהנהלה זו יש מי שחושב שזו דרך מתאימה. אך יש להכינה היטב. מה יקרה אם המרוקאים ירמו אותנו שנית, והדרך שבה אנו הולכים היום תופסק בידי ראש המשטרה ? עלינו להכין דרכים אלטרנטיביות….".

ב-9.9.56 עלה שוב עניין העלייה מצפון אפריקה על סדר היום של הנהלת הסוכנות לרגל בואו של מר איסטרמן, בא כוח הקונגרס היהודי העולמי שעשה במרוקו ונהל שם מו"מ עם גורמים שונים. הוא מסר דו"ח על פעולתו ואני הגבתי :

" מר איסטרמן תיאר איך ישב בקזבלנקה וחיכה לנס. הוא סיפר כיצד עולים יהודים לארץ ישראל. גם לנו היו חוויות כאלה וקלטנו כמה מאות אלפי יהודים. אני מבין יפה לרוחו, אבל בוויכוח זה עלינו לצאת מנקודת השקפה אחרת :

1 – אם אין לנו מרוקו – אין ארץ אחרת שיכולה למלא את מקומה במפת העלייה. העלייה מפולין שתמנה אלפים אחדים, לא תתפוס את מקומה של מרוקו, העלייה המרוקנית הולכת לנגב ולהתיישבות. גם העלייה מפרס עוד לא מוכנה לבוא.  באוקטובר נעמוד בפני מחסור בעולים להתיישבות, אין לתאר את ישראל בלי עלייה הבונה את הארץ, ומגדילה את אוכלוסייתה. זו שאלת חיים ומוות בשבילנו. ליהודים במרוקו רע מאוד. הייתי שם לפני שנה וחצי, ובמו עיני ראיתי כיצד הם חיים. והמצב עוד ילך ויורע. אתה תיארת זאת יפה. היהודים מתים שם מרעב ומעוני. אומנם ממשלת מרוקו טוענת שאלה יהודים שלה, אך כלום עושה היא משהו למענם ? ל – 50.000 יהודים רע והם חוששים לחייהם.  אמרת שבמהומות נהרגו שישה יהודים. אני שמעתי על חמישה עשר הרוגים. הם נהרגו מפני שההתפרצות הראשונה הייתה נגד היהודים. הצרפתים יצאו ממרוקו מפני שיש להם לאן ללכת. ליהודים אין לאן ללכת מלבד ישראל".

סוף ספטמבר 1956. בעוד ימים אחדים, בתחילת אוקטובר, תיסגר רשמית העלייה ממרוקו. לא היה כל סיכוי לשינוי היחס של ממשלת מרוקו. היה ברור לי שבסוף החודש יגיעו משלוחים מוגברים של עולים, וקליטה, כאמור, לא הוכנה.

ב-18.9.56 אמרתי בישיבת ההנהלה :

" אני מציע לא לבדוק במספרים. בספטמבר ובאוקטובר יבואו לארץ 16.500 עולים ממרסיי. בנובמבר יבואו 4.500 עולים חדשים. הארץ הזאת איננה יכולה לקלוט במשך שלושה חודשים 21.000 עולים, לאחר שהוזנחו באופן כל כך בלתי אחראי ההכנות לקליטה. אמרנו שנקלוט 6.00 איש בספטמבר. אתה – שרגאי – רוצה 10.000 איש נוספים. איש הקליטה אמר כאן, שאנו  מוכנים לקלוט עוד 1000 כלומר 7.000 עולים, אבל שלא יבואו במטוסים, אלא באוניות ויהיה לנו זמן למיין אותם בעודם באוניות.

שרגאי לוחץ : עלינו לפתוח מחדש את "שער העלייה" ולהחזיק בו את העולים עד שיסודרו אפשרויות הקליטה. או שיהיה במרסיי קצת סבל, ושרגאי ידאג קצת. זאת ועוד, אפילו אם תהיינה אוניות לא נוכל לקבל יותר מ-6.000 עולים. איננו מוכנים ליותר מזה. בשלושת החודשים הקרובים אין לנו מקומות ל -21.000  נפש. איננו עושים קסמים. איננו יכולים לשלוף אוהל מהשרוול. עלינו לפתוח את "שער העלייה " או להקים מחנות ארעיים במרסיי.

לאחר ימים אחדים, ב-21.9.56, אמרתי בישיבה נוספת של ההנהלה :

יוזספטאל הציע לקלוט השנה 55.000 עולים ושרגאי 60.000. שתי התוכניות בנויות על המצב השורר במרוקו, שמדי פעם יצאו משם "מקרים מיוחדים". היה בינינו ויכוח האם לסגור את העלייה בפני עולים מפרס, מהודו ומתורכיה.  לדעתי אל לנו להחליט כאן מה לסגור. כלום אתם מתארים לעצמכם שנסגור את העלייה בפני עולים מפרס ולא נרשה לאיש לעלות ? כלום עולה על דעתכם שנסגור כליל את הדרך בפני עולים מהודו? ואם יש יהודים המתפרצים לעלות מתורכיה – הננעל בפניהם את הדלת?  אלה שחושבים כך מציעים תוכנית קליטה של 60.00 בלבד או של 55.000 בלבד. והם אינם לוקחים בחשבון רזרבה. אינם לוקחים בחשבון גם את השתדלותו הנמשכת של איסטרמן במרוקו.

אני מדבר כאיש מפוצל לשנים והדבר עשוי לעורר רוגז. אני חושב שיש להעלות הרבה יותר יהודים לארץ. אבל אני ממלא תפקיד במחלקת הקליטה ! מחלקה זו, שאני מדבר גם בשמה, אינה יכולה להציע תוכנית גדולה יותר. עכשיו אינני יכול לשנות את המצב. לכן אני מציע שההנהלה הזאת תקבל היום תוכנית קליטה של 60.000. תוכנית העלייה תקיף גם היא 60.000 נפש ויש לקחת בחשבון רזרבה מסוימת, ואם במשך השנה תהיינה התפתחויות נוספות – יהיה עלינו לדון כל פעם מחדש.

ובאשר לקליטה. בנושא זה יש להחליט במשותף עם הממשלה. כפי שהדבר נעשה עד כה, שמישהו הולך אל הממשלה ומדבר, מסכם משהו ואחר כך מובא הדבר אלינו. אם המוסד לתיאום יתכנס רצוי שד"ר גולדמן ישתתף בדיון. כיום, המקשר שלנו עם הממשלה מביא מסקנות ומשהו מהן הוא מוסר לי. חלק מהן אני מקבל, וחלק אחר אני דוחה. אינני מקבל את הקביעה שלא תקום השנה התיישבות חדשה. אשכול קובע בשם הנהלת הסוכנות שלא תהיה התיישבות, בשעה שההנהלה לא החליטה על כך. אינני מקבל הודעה זו – זלמן שזר : "זו הייתה הודעה פרטית". אילו ישב אשכול אתנו, היינו מבקשים ממנו שלא יאמר כך שיגיד שתהיה התיישבות יותר מצומצמת .

ב- 8.10.56 הייתה נגיעה קצרה בעניין הקליטה. אמרתי מלים אחדות :

" מתברר שממה שדובר לפני שבועים לא יצא דבר. כיום אין מגיע מספר העולים ממרוקו ל – 15.000 או 20.000  נפש. קיבלנו ידיעה שבנובמבר יהיו רק אלף עולים – היו"ר זלמן שזר : "עוד מוקדם להגיד כך " – על כל פנים הוברר שהמספר יהיה קטן ממשה ששיערנו. שמעתי שהאשנב היחיד – טנג'יר – עלול להיסגר. הפעולה הפוליטית גם היא נסתיימה בלא כלום. שאלתי את הדובר שלנו" "מדוע אתה מדבר על 50.000 עולים ממרוקו ? ". הוא השיב לי : " צריכים לחמם במקצת את האט האטמוספרה. וכי כמה פעמים יוכל הדובר לדבר ? כבר בחוץ לארץ אין לנו בא כוח. אני מבקש מיוזספטאל : הואיל והסיכויים לעלייה ממרוקו קטנים מהמינימום והמשוער – ינסה יוזספטאל לעשות משהו עד ששרגאי יבוא. יברר נא את סיבת השיבושים באיוש אנשי הקונגרס היהודי העולמי ממרוקו. אני מציע שיוזספטאל ייפגש עם אלה העוסקים בעלייה העצמאית וישמע מהם מדוע פחת מספר העולים ".

ב – 29.10.56 פרצה מלחמת סיני.

מסרתי על מהלך העניינים בשבוע האחרון של המלחמה :

"בימים הראשונים של המלחמה היה קצת ערבוב תחומים. כמה דברים יוכלו להתקבל בחוץ לארץ לא כמו שהם במציאות. אינני זוכר את תוכנו של המברק הראשון שנשלח על ידי חבר ההנהלה הרמן, אבל הוא יכול להתפרש כהפסקת העלייה בכלל, לא רק מצפון אפריקה. אחרי זה השתדלנו לנסח את הדברים כדי שיובאו כראוי. יש עדיפות לצד הביטחוני. הממשלה אינה מעכבת את העלייה, לא בים ולא באוויר ! אבל יש בעיה של טרנספורט. בעניין זה קרה דבר שתמיד חששנו לו, שבזמן של זעזועים לא יהיה לנו טרנספורט לא יהודי. אין אוניות. אילו היה מצבנו יותר גרוע לא היו האוניות הזרות מביאות לנו אפילו גרם אחד של לחם. בעלי אניות זרות הרגישו את עצמם בטוחים במימי האגן המזרחי של הים התיכון – כי הרי אין אוניות צרפתיות ואנגליות לרוב בסביבה. לא כך הדבר בכל הנוגע לעולים. אנחנו חששנו מלסכן אותם בשמץ של סיכון. ולכן היו אוניות הנוסעים מביאות את העולים לאי כרתים, מורידות אותם, ומשם הייתה אוניה אחת מובילה אותם לארץ בליווי מזוין מיוחד.

באוקטובר קלטנו יותר מ – 8.000 עולים. הקליטה בנובמבר נתקלה בקשיים : צ.ה.ל נטל מאתנו 250 יחידות דיור וזה גרעון בשיכון ל – 1250 נפש. מסרנו לצ.ה.ל גם שמיכות ומיטות, ואין לנו מלאי מוכן. קיים גם קושי בהשגת מכוניות להובלת אנשים וחומרים.

האונייה  "ירושלים " הביאה 900 עולים ; מהם 500 שהעלתה על סיפונה בכריתים. צ.ה.ל נענה לפנייתנו ושחרר שני אוטובוסים של אגד, להסעת כל 900 העולים לקצווי הארץ. תארו לכם כמה ימים נמשך הדבר…..משק המכוניות של הסוכנות גויס כולו לצהל, רוב האנשים גוויסו גם הם. אין אנו מבקשים להחזיר את המגויסים בשביל עבודות הקליטה ; אנו מנהלים משא ומתן עם משרד הביטחון שישחרר מהגיוס שישה אנשים שהם רכזי מדורים בקליטה. גויסו מנהלי עבודה ומהנדסים ולכן פסקה גם בניית השיכונים. אין אפשרות לקבל חומרי בנין מבית החרושת. אין להשיג "מזונית" המשמש כיסוי לגגות הפחונים ולכן אי אפשר להכניס עולים לפחונים שכבר נבנו. במצב זה עיבדה מחלקט הקליטה תוכנית המסתמכת בעליית 4.500 נפש בחודש נובמבר. 3000 יעלו מהמחנה במרסיי ; 1.200 ממזרח אירופה – 1.000 מפולין ו – 200 מרוסיה ; מטוס אחד יביא עולים מפרס ויגיעו גם עולים מתורכיה.

לאחר שבועיים, ב- 19.11.56 מסרתי על תוכנית הקליטה לחודש דצמבר : במחנה מרסיי יהיו ב – 1.12.56 קרוב ל – 3.000 איש. נוסף לכך יבואו בדצמבר למחנה זה 500 נפש ו – 1.000 ממרוקו – בדרך חדשה שאנו משתמשים בה.

הודות ללחץ של היהודים העולים, הודות למאבק שהתנהל על ידי אנשים אחדים להרחבת העלייה ובזכות פעולתם הנאמנה של שליחי העלייה והקליטה בצפון אפריקה, הוצאנו מאוקטובר 1955 עד אוקטובר 1956 – 60.000 נפש ממרוקו ו – 12.000 נפש מתוניסיה. אך השארנו מאה וחמישים אלף יהודים במרוקו שהשתוקקו לעלייה. הם נשארו בידי הערבים לגורל בלתי ידוע, והיו לבני ערובה בידי שלטונות מרוקו, ותזכורת חיה להתנהגות ישראל.

כמעט כל היישובים שנוסדו בששת החודשים האחרונים בחבל לכיש הם של עולים חדשים. בכולם, חוץ מאחד, המתיישבים הם מיוצאי אפריקה הצפונית.

מתוך דו"ח , 1955.

אפילוג……..

……אך הדברים התפתחו אחרת. יהודי מרוקו לא הספיקו לעלות לארץ בגלל ההתנגדות והעיכובים וחלוקת מכסות עלייה מצומצמות לפי חודשים. כפי שהזכרתי, נשארו לפי הערכתי אנשי העלייה, במרוקו בלבד הרבה יותר מ – 150.000 יהודים שרצו לעלות והדבר לא ניתן להם מטעם היהודים בארץ. אך עבר שמן מה ובקרב הציבור היהודי בארץ חל שינוי ערכים ופסקה ההתנגדות "הזואולוגית" לעדה המרוקנית. הממשלה והנהלת הסוכנות, העריכו מחדש את ההתפתחויות הפוליטיות והקשרים עם צרפת וגם ראו לנגד עיניהם את ההישגים הגדולים שנעשו על ידי העלייה היהודית ממרוקו, הן בשטח ההתיישבות החקלאית והן בשטח פיזור האוכלוסייה וקליטת יהודים בעיירות הפיתוח.  חל מפנה חיובי ביחסו של הציבור הישראלי לעולים ממרוקו. מוסדות ואנשים התמסרו לעולת הוצאתם ממרוקו בכל דרך. וכל לאט-לאט הוקם גוף, שנטל על עצמו את גאולת יהודי מרוקו ממקום גלותם. יהודי מרוקו קראו לאנשים אלה "ציונים". אם תשאל יהודי מרוקני שהגיע ארצה לאחר אוקטובר 1956, בתקופת סגירת שערי היציאה על ידי השלטון המרוקני – מי הביא אותו ארצה, הוא יענה : "הציונים". עוד לא הגיע הזמן לספר על עשרות רבות של אנשים ונשים שהקדישו ממרצם, סיכנו את חייהם למען המפעל הזה של העפלה בנוסח חדש. אני, שכבר לא מילאתי כל תפקיד בהנהלת הסוכנות, פגשתי באותם אנשים, בחלקם אנשים מישראל שהיו קרובים לענייני ביטחון ובחלקם אנשים ששלטו בשפות שונות, בעיקר בצרפתית, והייתה להם אפשרו חוקית להיכנס למרוקו כמי שאינם קשורים בישראל ובתנועה הציונית.

מפי אחדים מהם שמעתי את הקורות אותם.

באחת מנסיעותיי באירופה, עוד בתפקיד בהנהלת הסוכנות, ביקרתי בעיר שדה גדולה באיטליה. ידיד הציע לי לבקר במקום, שבו עוזרים ליהודים בסידור ניירות ליציאה מארצות משובם ולעלות לישראל. הוא הביאני לבית בין שתי קומות באזור מסחרי. בחזית הייתה חנות לצורכי צילום. הוצגתי בפני בעל החנות והלה הוביל אותי בדלת האחורית למסדרון ואל דלת נעולה במנעול כבד. הוציא מפתח מכיסו ופתח את המנעול. אחר כך דפק דפיקות אחדות על הדלת. מישהו ניגש לדלת מבפנים, פתח אותה במפתחו והזמין אותנו להיכנס. עמדנו בחדר גדול שתריסיו מוגפים והוא מואר באור עצום של נורות חשמל. בדירה זו עמדו מיני מכונות ומכשירים שלא ידעתי למה הם משמשים. אנשים אחדים עסקו בניירות ליד המכשירים. אחד מהם פתח את פיו בחיוך רחב, הושיט יד ל "שלום עליכם" שמח בנוסח יהודי ואמר : אתה זוכר אותי עוד מהתקופה שלפני המדינה שעסקנו בעניינים אלה בארץ אחרת ובעיר אחרת, ועכשיו גם בימי שיומה של מדינת ישראל אנחנו עוסקים באותו עניין. העובדים היו כלואים ללא אוויר וללא אור יום במשך המשמרת שלהם. ברצותם לצאת היו מצלצלים את האיש שישב על משמרתו בחנות. העובדים האלה ישבו במשך שנים 12 שעות ביממה ב "בית סוהר" מודרני זה. הם עשו את עבודתם במסירות, בגבורה ובסכנה, שאם יתגלה ה " עסק " – סופם בבית כלא זר.

בסוף שנות החמישים נסעתי לגיברלטר, לבקר במחנה מעבר של עולים ממרוקו. שדה התעופה אינו נמצא בתוך המושבה הזערורית הזאת ; הוא בנוי כולו מאבנים בתוך הים. ליד המטוס פגשני מנדל וילנר, מי שעבד בזמנו במרוקו במשרד העלייה. הוא הגיע בלוויית בנו של הקונסול הישראלי במקום והלה הוציא אותי בלי קשיים מצד השלטון האנגלי. הלכנו מיד למחנה שהוקם על רצועת אדמה צרה לאורך חוף הים, צריפים עלובים אחדים, וביניהם מעבר צר שבו זרמו מי ביוב. הצריפים עמדו צפופים והיו ממרוכזים בהם כ -100 נפש שהגיעו זה עתה. כיבדוני בהדבקת מזוזה לשער הכניסה, ואני מלאתי מצווה זאת ברצון ובשמחה גדולה כדי להשביע את רצון הקונסול הקשיש שהופיע גם הוא במקום, ואמרתי את הברכה בכוונה ובהדרת קודש.

היהודים הגיעו למחנה זה מהעיר הספרדית סאוטה שנשארה תחת שלטון ספרד. לשם היו היהודים מסתננים כחוק או שלא כחוק מכל קצווי ממרוקו, עוברים במעבורת במעבר הצר המפריד את צפון אפריקה מאירופה, ונכנסים לגיברלטר ללא קושי, הודות לרשות שניתנה באדיבותה הרבה של הממשלה הבריטית. התחנה הבאה של נדודי העולים הייתה מרסיי שבצרפת, לשם טסו באווירונים מיוחדים שהגיעו מצרפת. התחנה השלישית בדרכם של העולים היו מחנות המעבר של הסוכנות היהודית בסביבות מרסיי. משם היו עולים באוניות ומגיעים לישראל. צא וחשב אילו הוצאות מיוחדות ורבות הוצאו על עלייה זו, וזאת בנוסף לסיכון הכרוך בכך. הסוכנות, שהייתה אחראית לעלייה, שילמה בעד סוג זה של עלייה הרבה יותר משהייתה עולה לה באופן רגיל עד שנת 1956.

מפעל ההעפלה מצפון אפריקה נמשך מסוף 1956 ועד 1965. באותה תקופה עלו ממרוקו יותר מ – 100.000 יהודים, כולם נקלטו לברכה להם ולארץ.

והיה גם מקרה אסון : הוחלט לנסות את דרך הים הישר ממרוקו למרסיי או לגיברלטר. אבל בשל חוסר ניסיון בשטח ההעפלה הימית, נשכרה ספינת עץ, העלו עליה 42 מעפילים והיא התפרקה בלב ים וכל נוסעיה טבעו….אך המפעל נמשך.

מה שנהרס בידי הסוכנות והממשלה, תוקן על ידי העם וחלוציו. העם רצה להגיע אל חוף, והוא הגיע…..

סיום הספר "גולה במצוקתה" מאת יהודה ברגיסקי. 1978

טורו(Toro)

על בית הכנסת בטורו אנו למדים מצו מן ה־29 במאי 1492 כאשר הממונה על הרכוש היהודי הבצ׳ילייר אלונסו טלייס מנע בצו את מכירת המנורה של בית הכנסת וכן שטחים השייכים לקהילה. על אף הצו שהכתר נתן באותו יום לאלונסו טלייס לטפל בפתרון שאלת החובות ההדדיים שבין יהודים לנוצרים תושבי העיירה וסביבותיה, איננו יודעים מה עלה בגורל המנורה ונכסי הקהילה.

טוריגאנו(Turégano צפונית לסיגוביה)

בית הכנסת בעיירה זו הוענק לכנסייה שעל שם סנטיאגו שבעיירה. אליו צורפו הבתים(casyllas) או הביתנים והמצבות. לכמורה הותר לעשות בנכסים כראות עיניהם.

שופטי המקום נצטוו להעביר את הנכסים לכנסייה. לטוענים שיש להם שעבוד על הנכסים לפנות לכתר. בית הקברות הפך לשדה מרעה ואחו של העיירה.

טוריחוס (Torrijos)

בין מאי ליולי 1492 ציוו המלכים הקתוליים שבית הכנסת השני של קהילת טוריחוס ייהפך מסגד למאורים, ׳משום שאין לבנות להם מסגד חדש ומכיון שהמאורים צריכים לעבור לגור בבתי היהודים; בשכונה המאורית יגורו אנשים אחרים׳(קרי נוצרים).

טרוחיליו(Trujillo)

על בית הכנסת בטרוחיליו, ששרידיו נתגלו לאחרונה, נודעו לנו פרטים חשובים מסכסוכים פנימיים בימים שמלפני הגירוש.

ב־9 באוגוסט 1492 הוסמך אלווארו די פוראס (Porras), הקורחידור של טרוחיליו, לערוך חקירה ביחס לבקשת התושבים ומועצת טרוחיליו שתוקם כנסייה נוספת במקום בית הכנסת, כיוון שכנסיית סן מרטין אינה עונה לצורכי התושבים. לפני כן העניק הכתר את בית הכנסת למנזר Santa Mana de la Encamación. טענת הפונים היתה ש׳השכונות שבהן גרו היהודים מתמלאות והולכות בתושבים נוצרים׳. משום כך אין התושבים החדשים יכולים להשתתף בתפילות. ואילו לנזירות המנזר אין צורך בבניין משום שיש עוד שלושה או ארבעה מנזרים העונים לצורכי העיר (bastan para la dicha çibdad). הקורחידור שנצטווה לברר בנושא חויב להעביר את ממצאיו לכתר שיכריע בגורל בית הכנסת.

ב־25 בנובמבר 1492 העניק הכתר את בית הכנסת למנזר שעל שם סנטה איסבל. ראש מנזר סנטה מריה הנ״ל, ממסדר הדומיניקנים, פנה אל הכתר בתיאור תנאי החיים של נזירות מנזר סנטה איסבל. הן מתגוררות פזורות בכמה בתים וחסר להן בית מגורים משותף, כנדרש לפי חוקי המסדר. הן נטלו את בית הכנסת והשתכנו בו על דעת הפריור של מנזר סנטה קרוס (קרי: טורקימדה). לכן ביקש שבית הכנסת יוענק לנזירות.

הכתר ראה עין בעין עם הפנייה אלא שהתנה במתת שייערכו תפילות לחיי המלכים, יורש העצר וילדיהם האחרים ולאחר מותם ייאמרו תפילות לעילוי נשמותיהם. המענק היה שלם כולל נכסים אחרים, על מנת שבית הכנסת יהיה לכנסייה ולבית מגורים לנזירות, כפי שהדבר נוהג כיום ולעולמים. משום כך צירף הכתר את ׳שאר הנכסים שהיו של בית הכנסת, שיצורפו למנזר וישמש להן לצורכי קיומן עתה ומכאן ואילך׳. על הקורחידור ושופטי המקום להעביר לרשות המנזר את הבניין וכל השייך לו, אם לא במישרין, אזי לידיו של הנזיר פרנציסקו די טורו, נציג המנזר, שהוא גם ראש המנזר על שם סנטה מריה הנ״ל, על מנת למסרם למנזר שעל שם סנטה איסבל.

נראים הדברים שלא הכול הוסדר בהעברה זו. ב־12 בינואר 1494 כתב הכתר לשופט-התושב של טרוחיליו )וכן לכל מי שצו זה יוצג לפניו) לאחר שהודיע לו על החסד שהכתר עשה למנזר סנטה מריה, לפי בקשת הפריור פרנציסקו די טורו, בהעניקו למנזר את בית הכנסת וכל השייך לו על מנת לשכן בו את נזירות סנטה איסבל. שמואל ברזילי(Symuel Barselay), מאיורודומוס של בית הכנסת, נטל עמו כשיצא בגירוש מחפצי בית הכנסת (.(bienes e muebles della

אלא שהלה השאיר אחריו חובות שנוצרים חבו לו ולכן התיר הכתר לגבות חובות אלה לטובת המנזר הנ״ל ולצורכי שיפוצים ותיקונים במנזרים׳. איננו יודעים כמה שנים שימש בית הכנסת את המנזר. שרידיו שנתגלו מצביעים על סיפורו של מקדש מעט זה.

לאגוארדיה (Laguardia)

שני בתי כנסת היו ליהודי עיירה צפונית זו שבמחוז אלאווה. האחד נודע בשמו ה׳ישן׳; השני בשמו ה׳חדש׳. על אחד מהם, שאליו מצורף היה בית, טענה הכנסייה הראשה, שנקראה על שם סנטה מריה, שנמצאה במצב ירוד. בשמה של הכנסייה פנה אל הכתר גונסאלו פרנאנדס, תושב העיירה, שפעל משמה כפרוקוראדור שלה, וביקש שהכתר יעניק לעיירה את בית הכנסת והבית שלידו. היה בכוונתם למכור את המבנים על מנת לשפץ בכסף שיקבלו את הכנסייה. הכתר נענה לפנייה והתיר מכירת בית הכנסת והבית שלידו לצורכי מגורים (para casa de morada). מותר להם גם להרוס את המבנים על מנת להשתמש ברעפים ובעצים, או בכסף שיקבלו תמורתם לצורכי הכנסייה. הכנסייה הפכה לבעלת רשות גמורה לעשות בנכסים ככל העולה על רוחה.

לבסטידה (Labastida)

ויכוח ארוך על בעלות על בניין בית הכנסת היה בין חואן מרטינס די אוליווארי (Ulivari) שקנה את הבניין לבין המועצה המקומית של העיירה שבמחוז אלאווה. מועצת ויטוריה הודיעה לרוכש המבנה ב־9 ביוני 1492 שאין תוקף לרכישה לאור צו הכתר שאסר על רכישת מבנים אלה על־ידי אנשים פרטיים. לבעלות על הבניין טענה גם כנסיית סנטה מריה לה מאיור שבוויטוריה. רק בפברואר 1495 הכריע הכתר סופית שהבניין יישאר בבעלותו של הקונה חואן מרטינס אוליבארי.

ליאון (León)

הדעת נותנת שבקהילה חשובה זו שבמלכות ליאון היה יותר מבית כנסת אחד, ומה גם שעצם השם sinagoga mayor לבית הכנסת הגדול מעיד על כך. ייתכן שהעדות משנת 1488 על מסירת בית הכנסת לחבורה שעל שם סנטה אנה שבקצות העיר (arrabal) מחזקת עדות זו. לחבורה ניתן גם שטח של גינה שגבלה בבית הכנסת בנוסף על כמה בתים שהיו שייכים לכנסיית סנטה מריה ושטח קרקע שהיה בבעלותו של גונסאלו ואלדיסירו(.(Valdesero ושמא בסביבה זו היה מקום משכנה של הישיבה הנודעת.

על גורל בית הכנסת הגדול מצוי צו מאת המלכים הקתוליים מן ה־14 בספטמבר.1495 באותו יום העניק הכתר למנזר שעל שם סן איסידורו שבעיר ליאון את בית הכנסת הגדול ׳כולל כל הכניסות והיציאות, החצרות והזכויות והשייכויות שהיו [לבית הכנסת] עליהן׳. זאת בזכות העובדה שבעיר ליאון קבורים המלכים, הוריהם, והנזירים נהגו להתפלל לעילוי נשמותיהם ועל מנת שיוסיפו להתפלל לעילוי נשמות המלכים הקתוליים (בבוא עתם) ועל סמך בקשת חואן די ליאון, הפרוטונוטריון של הכנסייה בטולידו ואבד המנזר הנ״ל. הכתר התיר לראשי המנזר למכור, להחליף, להעביר, לתת במתנה וכד׳ את בית הכנסת לבעלים אחרים ולעשות בבית הכנסת כראות עיניהם. אבל תנאי הותנה, שקודם לכן ישולמו מנכסי היהודים כל השעבודים juro de por vida)) על מלוות של העיר והמס השנתי, מס השירות ומחצית השירות.

מירנדה די אברו))Miranda de Ebro

כבר בחודש הראשון לפרסום צו הגירוש התכנסו בחודש מאי(ב־26 בו ?) 1492 הקומנדאדור חואן אלונסו די לה חואן אלונסו די לה מוֹטָה ופרנאנדו קואכסרוביאס  -Cuevasrmbiasהמרינו, אלונסו די קרתחינה ופרו די וילייגאס- Villegas לדיון על הגירוש ועל תביעות כספים של העיר מיהודי פנקורבו (Pancorbo) ומירנדה די אברו על חובות מסים. הוסכם ביניהם לפנות אל האלקלדי שיטיל עיקול על נכסי היהודים בסכום של 1,200 מרבדי. אם בדעת היהודים למכור מרכושם עליהם להופיע לפני האישים שנזכרו לעיל. על היהודים נאסר למכור את בית הכנסת ובית הקברות, שכן הגיעה ידיעה אל ראשות העיירה שבדעת היהודים למכרם. השופט קיבל את עמדתם והוציא את הצו תחת כפיית עונש של 10,000 מרבדי. לדעת קנטירה הניע איסור זה את יהודי פנקורבו(מסתבר גם את יהודי מירנדה די אברו) לפנות בתלונה על שלטונות בורגוס בטענה שהשלטונות המקומיים אינם מרשים להם למכור את נכסיהם בניגוד לאמור בצו הגירוש, שהתיר כידוע ליהודים למכור את נכסיהם, וכן שתותר רכישתם על־ידי נוצרים. ואכן נעתרו שלטונות בורגוס והתירו את מכירת הנכסים. אלא שמסתבר שמדובר בנכסים פרטיים בלבד.

ב־12 ביוני 1493 ראה הכתר צורך להשיב לפניית המועצה, השופט, הרחידורים, קבליירוס, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של העיירה מירנדה די אברו ולהעניק לעיר את בית הכנסת, משום שיש לעיר צורך בבית התכנסות לעירייה(casa de ayuntamiento). לעיר חסר בית לצרכים אלה ולכן הם מתכנסים ב׳מקומות ציבוריים שאינם מתאימים לשירות הכתר ולטובת העיירה׳. לאחר צאת היהודים התכנסה המועצה על דעתה שלה בבית הכנסת שנמצא מתאים לכך (convenible para ello). ברצון המועצה להכניס בבניין כמה תיקונים, וכדי שיהיה ראוי לשמש בית למועצה (casa de concejo) הם זקוקים גם למצבות.

תשובת הכתר היתה כי מכיוון שלא נשארו הכנסות ׳ממסי היהודים הישירים ומסי העקיפין ושאר הכנסות הקהילה מוכן הכתר להעניק לעיר את הנכסים ששרדו והיו שייכים ליהודים׳, כלומר, לא הכנסות שהיו ממסים. אם הבית לא הוענק למאן דהוא או לאישיות משפטית, מעניק הכתר לעיר את הבניין בשלמות ללא אפשרות ביטול כדי שתקים במקומו בית למועצה; לתיקון הבית מוענקות המצבות, ואלה לא ישמשו לשום מטרה אחרת.

ב־15 ביולי 1493 כבר הופיע הפרוקורדור לפני הרחידורים של העיר והציג לפניהם את צו הכתר וביקש שיצייתו לו ויימסרו לידיו את הבעלות על בית הכנסת (שנמצא בסמוך לשער העיירה (çerca de la puerta de la villa). הרחידורים צייתו לצו וציוו על חואן לופס די פינדו (Pinedo) שיקבל לידיו את הבעלות על בית הכנסת בשם המועצה, ׳כדי שישמש לשכה למועצה לצורכי כינוסיה ולא לשום מטרה אחרת, בהביעם תודה עמוקה למלך ולמלכה בנשקם את ידיהם ורגליהם על החסד שנעשה להם׳. צו זה הוצג לפני הבצ׳ילייר פרו גומס די מדינה ב־19 ביולי 1493 ובית הכנסת נמסר לידיו של חואן לופס די פי?דו, פרוקורדור העיירה. ואשר למצבות, נאמר שהן בידי הקונדי(דיאגו גומס סרמיינטו) די סלינאס ונקבע שיש לשלם את שוויין, כפי שיוערכו.

ב־7 בספטמבר 1493 חזר הכתר על תוכן הצו מן ה־12 ביוני 1493, וציווה על פרו גונסאליס די מירנדה, האלקלדי של העיירה, ועל כל שופטיה על קיומו. נתברר לפי צו זה שנמצאו כמה תושבים שמנעו את נטילת המצבות לתיקון בית המועצה ולתיקון חומתה של העיירה. לכן נדרשו מחדש לבקש את הכתר לצוות ששום איש לא יימנע את קבלת המצבות, שכן הנכס שייך לכתר. הכתר נענה לבקשת המועצה. בכך לא תמה פרשת בתי הכנסת של מירנדה די אברו ופאנקורבו. ב־23 בדצמבר 1496 העניקו המלכים את בתי הכנסת של שתי עיירות אלה וכל השייך לבתי הכנסת לפרנאנדו די אנגולו(Angulo), האבר של ויוואנקו(Vivanco) ולפדרו אסקונה (Ascona), שניהם שומרי ראש של הכתר (Monteros de Guardia), כשכר על פועלם בעבר וכאות הוקרה להם על שירותיהם לכתר. מועצות העיירות נצטוו שלא למנוע מהם את הבעלות על בתי הכנסת. הותר להם לעשות בנכסים אלה כראות עיניהם. אף־על־פי־כן נראה שהדבר לא נתממש ועוד בשנת 1530 נתקיים בירור משפטי בין בורגום למירנדה, כפי שהעיד דיאגו לופס די איראן (Herrán), רחידור לשעבר של מירנדה. לדעת פרנציסקו קנטירה נבנה הבית רק על חלק משטח בית הכנסת, בסמוך לחומת העיירה.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו-עמ'86-82

10/03/2019

ספרד מקוללת

הרב קפשאלי קלל בית המלך:… לולי ה׳ שהיה לנו בקום עלינו אדם ולא מלך … ולא זכר כי היהודים המליכוהו וגדלוהו ורבוהו, השיב רעה תחת טובה, על כן לא תמוש רעה מביתו… וישב ה׳ עליו את אונו ואת חרונו וזעפו וקצפו…

ברוח זה שרדה אימרה שגורה בפי יהודי הגירוש במרוקו ובאלג׳יריא עד היום: ״צפאנייא לכאלייא״ או ספרד החרבה! (ועיין מה שכתב הרב יוסף משאש, בהקדמה לספרו זובח תודה (חשומ״ד) על העיר מאלאגה).

מדוכים מריבוי הפגיעות והעינויים התפללו המגורשים לנקמה באויב המתנכל להם, והרב יצחק אברבנאל לא שכח להתפלל לה׳:… כי ה׳ יריב ריבו וינקום נקמתו מאויבים מנהו… הרב קפשאלי יודע לספר על הרב אברבנאל:… ויכתוב החכם דון יצחק אברבנאל כתב אחד לאיזביל המלכה וידבר אליה קשות ולא חלק כבוד למלכות יען אשר הערה למות נפשו ואת מורדים נמנה. ויסדר לתת הכתב למלכה והוא נס לנפשו כי ידע כי בן מות הוא כי אמר שהשי״ת יקח נקמת

היהודים ממנה ומביתה … והזכיר לה כל אותם שהרעו לישראל מעולם ואחריתם עדי אובד …

פרשן התורה הגדול הרב אברהם סבע כתב:… ולכן שמתי לבי ועיני לראות מה זה כי בזאת הפרשה בתחלתה כתוב עשו הוא אדום ובסופה כתוב על ג״ב עשו הוא אדום … ועלה בידי זהב סגור ומזוקק שבעתים בהבטחת גאולתנו ובהשפלת עשו שונאינו… אבל מלכות אדום כמו שעלו שלא כמנהג העולם: מעשו הוא אדום לאלופים ומאלופים למלכים וממלכים חזרו לאחור לאלופים וחזרו כבראשונה עשו הוא אדום כן תהיה מפלתם כאומרו משם אורידך מאותה מעלה וזו נחמה גדולה לישראל שנראה שאע״פ שהמלכות הרשעה עומדת במעלות עד לשמים אנו מובטחים שיפלו ולא יוכלו קום וירדו ראמים כמאמר ז״ל אל תקרי ראמים אלא רומיים …

גם ר' מנשה בן ישראל בטוח בנקמת ה׳:… ונקיתי דמם לא נקיתי בודאי לא ישכח ולא ינקה הקב׳ה את דם ישראל אשר שפכו האומות, על לא חמס בכפיהם…

זכרון התלאות הנוראות שהיו מנת חלקם של המגורשים חיזק הרצון אצל הנועזים שבתוכם, לעשות נקמה באויב הנוצרי אם בדרך, חרם ציבורי יהודי על ארצות השמד ספרד ופורטוגאל, ואם בדרך אישית פרטית של יהודים אמיצים כגון שמואל פאלאץ המגורש מפורטוגאל, אשר התמנה לנציג מלך מרוקו במלכות הולאנד, שמואל פאלאץ פעל לחזק קשרי מרוקו והולאנד ולשיתוף פעולה ביניהם נגד האויב המשותף ספרד. על תרומת המגורשים לחיזוק עצמתה הכלכלית והצבאית של תורכיה שנתנה להם מקלט מספר שלמה רוזאניס: ועל הרוב, היהודים אשר אין זה זמן רב נגרשו מספרד ופורטוגאל ואשר לאסון הנוצרים למדו את התורכים מציאות כלי ומכונות מלחמה, איך יעשו כלי תותח, רובים, אבק לכלי תותח, וכן כלי מלחמה אחרים. ובזה האופן הם יסדו בתי דפוס … וזה יועיל להם מאד להתפתחותם ומסחרם … (דברי ישראל בתוגרמה, א', עני 64).

ספרד המקוללת נפגעה בכחה הכלכלי והצבאי וקרנה בעולם ירד לתחתיות ארץ וגורל דומה נחת גם על פורטוגאל. מאז ימי הגירוש וגילוי אמריקה החלה ספרד בניהול מלחמות בלתי פוסקות נגד מדינות מסביב לים התיכון ובמערב אירופה. הרפתקאות ספרד הסתיימו בתבוסת הצבא הספרדי ״המפואר״ מול חיל אירופה או מול החיל התורכי בצפון אפריקה. פורטוגאל והולאנד, ניתקו עצמן מעולה של ספרד: אז נוסדה מדינת הולאנד, ופורטוגאל השיגה מחדש את עצמאותה. באמצע המאה השבע עשרה היתה ירידתה של ספרד לעובדה מוגמרת. מצבם הכלכלי של ספרד וגם של פורטוגאל העצמאית הלך והדרדר עד שכלכלתם הירודה היתה למשל ולשנינה באירופה עד למאה העשרים.

ר׳ מנשה בן ישראל רואה בתבוסת צבאות פורטוגאל במרוקו מול צבאות המלך המוסלמי נקמת ה׳ וז״ל:… והמלך דון סיבאסטיאן נהרג עם כל שרי פורטוגאל במלחמת אפריקה (מרוקו) במקום אשר הושיב היהודים האומללים על שפת הים ועינה אותם ביסורים קשים שם נפל שדוד עם כל שריו במקום הרשע שמה המשפט כן יאבדו כל אויבי ה׳…והרב מציין ירידתה של ספרד:… וגם שאר מדינות שונאי ישראל נשפטו בדבר ובשאר צרות והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מארץ ספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם, ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד,… ובכן נעקר ונשרש גזע וזרע מלך ספרד ….

הרב לא הסתיר אמונתו הגדולה בנקמת ה׳ בשמעו על כשלונות ואסונות ספרד, וז״ל:… ומה נאמר מגלות הגדול מאנשי ספרד גוי אכזרי זדים ארורים שממיתים בכל יום עניים תמימים זקנים ונערים ולא ישאו פנים לזקן ולנער לא יחונו אהה על רשעה כזאת אוי על אכזריות בלתי טבעית … על כן הם ממיתים אותם בכל מקום אשר דבר מלכות זדון הארורה מגיע … כן תפול מלכות אדום ותשרש … והמלך פארדינאנד האכזר ואשתו המלכה איזבל המרשעת מספרד שהיו שונאים ומתאכזרים עלינו יותר מכל שונאינו נראה מה עלתה להם … ומזמן ההוא והלאה נראה לעין כל מפלת ספרד…

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת-עמ' 32-31

דרומנד האי שלח את עוזרו המרוקאי אבו בכר לדמנאת

במטרה לנסח דו״ח על הבעיות של המקום. היהודים טענו כי המושל אינו נותן בהם אמון. אבו בקר טען שיהודים לא נתנו את המתנות המקובלות בחגים המוסלמיים, ובכך גרמו למצב המתוח במקום. הוחלט שבמידה ויתעוררו קשיים בעתיד, מנהיגי היהודים יתקשרו ישירות לדיפלומטים בטנגייר.

ב-26 במרס 1885 כתב דרומונד האי שלושה מכתבים לשר החוץ הרוזן מגרנויל כתשובה למכתבו

ב-5 במרס הועבר העתק של מכתב שנמען אל שר החוץ גרנויל על ידי 'אגודת אחים' וועד שלוחי "הקהילות- בו מדווחים אירועים חדשים, ולחץ לפיטוריו של מושל דמנאת. והוסיפו כי קיבלו מידע מוסמך בדבר נשים יהודיות בדמנאת שכבודן חולל, גברים עונו ורכוש נשדד או נהרס. שר החוץ הורה לשגריר שינקוט בצעדים כדי למנוע מעשים כאלה. במכתב אחר יודיע לנמען את תוצאות החקירה של האנשים על ידי הסולטאן, סיד בובקיר ומר קורקוס, בדבר התנהגותו של מושל דמנאת, והצעדים שננקטו יחד עם השגרירים של צרפת ואיטליה, ליישב את הנושא בדרך ההולמת ביותר לטובתם של היהודים האומללים

מידע מוטעה ומופרז על היחס של המושל ליהודים:

מתברר שהארגונים היהודים 'אגודת אחים' וועד הקהילות וכי״ח בפריס קיבלו מידע בלתי אמין ומופרז בקשר ליחס כלפי יהודי דמנאת, והסבל . כמה גורמים אינטרסנטים בטנג'יר כמו העורכים של העתונים המקומיים, שהיו היועצים למשלחת היהודית בת 13 חברים, שלחו מידע או גרמו לכך שהמשלחת תעביר מידע מוטעה ומופרז, ועודדו את המשלחת בדרישה לפיצויים, אשר נראה כי ציפו שיקבלו על כך גמול. כדי להוכיח את האופי השקרני הדיווחים שנשלחו לאירופה, אתן את הדוגמה הבאה: יהודי ויהודיה מתו כתוצאה מעינויים.

כבודה של שום אשה לא חולל:

כאשר המשלחת היהודית נפגשה עם השגרירים של צרפת ואיטליה ואתי, הציגו את השאלה הבאה: האם נכון שנשים יהודיות חוללו. הם ענו יחדיו שכבודה של שום אשה לא חולל שאשה אחת בשם פריחה בת משה אלבאז, ברחה בעת המהומה כאשר היהודים מצאו מקלט במקום קדוש. היא הוכתה, נזרקה ונפצעה כה קשה עד שנפטרה.

שני יהודים נהרגו:

 יהודי בשם יצחק כהן שנכבל על ידי חיילים אלימים בעת שהיה במקום קדוש ונפטר כתוצאה מהמכות שקיבל, בעת שהתנגד לכבילת רגליו. הברזל חתך ורידים, והוא נפטר מחוסר דם. היה זה מעשה ברוטלי. אבל מוות של שני יהודים אינו עומד בשום יחס למה שקורה ברוסיה ובהונגריה של שחיטה המונית, אכזריות ושוד.

נגד הדרישה לפיטורי המושל של דמנאת:

 אדוני ילמד מהמכתב שלי מתאריך זה על הסיבות מדוע חשבתי שאין זה רצוי להמשיך ולעמוד על הדרישה לפיטורי המושל, בגלל ההתנכלות והשוד של יהודי בשם אביטבול, סוכנו של נתין בריטי. הסיפור של אביטבול נראה בדוי. גם שגרירי צרפת ואיטליה בדעה שפיטוריו של המושל אינו מוצדק, והדבר עלול להזיק לאינטרסים של היהודים.

הדו״ח של סיד בובקיר על הסיבות לפגיעות המושל של דמנאת ביהודים

במכתבו של דרומונד האי לשר החוץ של בריטניה הרוזן מגרנויל ב-26 במרס 1885 הוא מתיהם למכתבו מה-5 בחודש, וזה שנשלח היום. מודיע לו שקיבל מסיד בובקיר, שמונה על ידי הסולטאן לחקור את האשמת המושל על ידי היהודים בדמנאת. מעביר לו העתק הדו״ח לסולטאן וההתכתבות של הוזיר עם מושל דמנאת. הוא כותב: היות ויש לי רק עוזר אחד והדו״ח כולל 40 דפים פוליו בכתב יד, אעביר אותם אליך, רק אם אדרש לכך. אבל אני מצרף תרגום של המסמכים הבאים:_א. מכתב מהוזיר מ-9 במרס 1885 בו הוא מודיע לי כי הסולטאן מבקש שאשפיע על המשלחת היהודית הנמצאת עתה בטנגייר, שתחזור לדמנאת, ויינתנו בטחונות שיתיחסו אליהם בהגינות. ב. תרגום ההוראות שנשלחו על ידי הוזיר לסיד בובקיר בעת שהתמנה על ידי הסולטאן בתור נציגו, והראה כי הסולטאן רוצה לדעת את האמת. ג. תרגום מכתבם של שני הרבנים הראשיים של מראכש, בו מביעים תודתם על שבובקיר נשלח לדמנאת. ד. תרגום מכתב מיהודי ששוחרר מהכלא בדמנאת על ידי סיד בובקיר, ומודים לשגריר איטליה ולכותב. ה. תרגום של הצהרת הסולטאן בדבר היחס כלפי היהודים.

אנסה לתת עתה תמצית הסיפור שסיד בובקיר אסף מהדוחות לסולטאן, לוזיר ולי:

כשהגיע בובקיר לדמנאת נפגש עם המושל ועם הקהילה היהודית. הוא הביא להתפייסות ביניהם, והשיג שחרורם של יהודים שהיו במאסר. המושל קיבל על עצמו לנהוג בצדק כלפי היהודים, לשלם מסים ותשלומים אחרים לממשלה.

הסיבות לסכסוך בין המושל ליהודים- סירובם של הבודסקאים היהודים לספק עורות

מקור הסכסוך בין המושל והיהודים היה כי הבורסקאים היהודים התנגדו לספק לממשל המקומי את העוחף! שנדרשו מהם לפי הנוהג המקובל. היהודים חשבו שהם מוגנים, לכן סירבו לשלם את התשלומים הנדרשים מהם לשומרי הלילה. כשהשומר גילה שאין להם תעודות חסות, החל במעשי אכזריות כלפיהם. נודע למאורים בדמנאת ובמקומות סמוכים שהמושל כבר אינו מעניק הגנה ליהודים, החרים רכוש נייד ונכס־ דלא ניידי, ומספר חנויות נשדדו. היהודים שלחו משלחת לסולטאן כפי שהציע שגריר איטליה, כדי להתלונן על המושל, וכן שלחו משלחת לטנגייר. שני פקידים במעמד רם נשלחו על ידי הסולטאן לדמנאת, כדי לחקור את התלונה, ולהעביר הצהרה שריפית למושל בדבר הזכויות של היהודים. כשהגיע הנציג של הסולטאן לדמנאת, הורשו היהודים לעזוב את המקום הקדוש כדי להאזין להצהרה המלכותית. פרצה מהומה כתוצאה מההאשמה שמספר יהודים הביעו מילות גנאי כלפי המושל. מספר יהודים שעמדו לצידו של המושל, נרגמו על ידי יהודים אחרים, וכמה אבנים נפלו גם על מוסלמים, למרות שלא נזרקו בכוונה זאת. מספר יהודים מצאו מקלט במקום קדוש לאסלאם. אשה וגבר נפטרו כתוצאה מהברוטליות של אנשי המושל. חיילים [כנראה שומרים] יהודים של המושל העידו בפני פקידים שנשלחו על ידי הסולטאן, שאין ליהודים סיבה להתלונן נגד המושל. פקידים אלה קיבלו בודאי שוחד רב מהמושל. מאידך, היה נסיון להביא להבנה בין המושל והקהילה.

חכם יהודי מירושלים האיץ ביהודים להתנגד לסמכות של המושל, והציע לפנות לחברת כי״ח בבקשה להסירו מתפקידו

לסיד בובקיר הוצעו מתנות על ידי הקהילה היהודית ועל ידי המושל, אבל סירב לקבלם, ועזב את דמנאת למראכש לאחר שהתפייס.

העברתי דו״חות אלה לשגריר איטליה אשר מתואם אתי כפי שידוע לך. הוסכם בינינו שנדווח גם למר    Feraudשגריר צרפת. הוא מסר לי שקיבל משלחת מהכי״ח בפריס ומיהודי דמנאת בטנגייר, שביקשו התערבותו. מסרתי לאחרון פרטים על הנושא, וההוראות שקיבלתי ממך. הודעתי לו שמר  Scovassoואני הצענו להיפגש. בפגישה תתבקש משלחת של יהודי דמנאת להיות נוכחת, ולשמוע מה יש להם לומר, ולהמליץ להם ללכת לחצר המלכות בפאם, ומשם לדמנאת תחת שמירתנו ותוך הבטחה מהסולטאן שייעשה להם צדק. שגריר צרפת הנ״ל הציע להשתתף ולשתף פעולה אתנו לשביעות רצוננו. הפגישה התקימה ב- 17 בחודש. המשלחת של יהודי דמנאת בהרכב של שלושה עשר אנשים הסכימה לשמירה לפי הצעתנו, ולא להאזין לאלה שהניעו אותם להציג דרישות בלתי הגיוניות. הוסכם שיבחרו מביניהם דובר, וייאמר למושל שאנשים אלה הם תחת חסותו המיוחדת של הסולטאן, ושל הנציגים הדיפלומטיים של בריטניה, צרפת ואיטליה. תוך הוראה שבשובם ימסרו דו״ח על כל מה שאירע בדמנאת.

מר קורקום נציגו של הסולטאן:

 הוזיר, כפי שניתן להסיק ממכתבו אלי(מכתב זהה הופנה למר סקובסו) הודיע לי שמר קורקוס נבחר על ידי הסולטאן לשוב עם המשלחת היהודית לדמנאת, כדי לעזור לה ליישב את כל הבעיות עם המושל. היות ואנו יודעים כי למר קורקוס יחסים טובים עם המושל, ויש חשש שלא יחתור לצדק, ביקשנו שהסולטאן ימנה שוב את סיד בובקיר לבוא לדמנאת, והוריתי לו לפעול במרץ ובהחלטיות. אני מצרף תרגום מכתב שהופנה על ידי השגרירים של צרפת ואיטליה ושלי לוזיר, שממנו ניתן ללמוד על הצעדים שנקטנו, ומקוה שכבודו יאשרם. במכתב נפרד הודעתי לכבודו מדוע הפסקתי את דרישתי לפיטורי המושל של דמנאת.

נכבדי היהודים הביעו שביעות רצונם מהשליח של הסולטאן לבדיקת המצב בדמנאת

נ. ב. הרב דוד עמאר שנבחר על ידי המשלחת של אנשי דמנאת להיות הדובר בחצר המלכות ובדמנאת, ועוד שני נכבדים יעקב קדוש וראובן אלמאליח הביעו לי תודתם על שביקשתי את הסולטאן לשלוח את סיד בובקיר שוב לדמנאת. כפי שהודיעו לי, יש להם יותר אמון באדם זה מאשר בקורקוס. הם הביעו שביעות רצון על כל מה שנעשה להם.

מצורף תרגום של מכתב שנשלח על ידי הוזיר לסיד בובקיר בו הביע הסולטאן שביעות רצונו ממעשיו.

אליעזר בשן-יהודי דמנאת על פי תעודות חדשות-ברית 30 בעריכת מר אשר כנפו-תשע"א

עמוד 141

בתום הארוחה החליט לוי, כי הגיע הזמן לחלק יין ובשר למתקבצים ליד הקבר, כמנהגם מדי שנה. הוא נטל בקבוק יין ובקבוק עראק, ואמו נשאה שקית ובה נתחי בשר מבושל. לוי, שצעד בראש הקבוצה, סיפר על מנהג מרוקו לשלוח מאכלים זה לזה בל״ג בעומר ולחלק לעניים מבשר הצאן שנשחט לחג. הערב ירד כשהגענו אל הכניסה האחורית של הקבר. לוי החליט לחלק את המאכל והמשקה בין הקבצנים והחלכאים, שישבו לאורך הקירות החיצוניים והתגודדו ליד הדלת האחורית, מצפים לנדבותיהם של היוצאים מאולם הקבר. הצענו ממזוננו גם לעולי־הרגל שעברו במקום. לוי הציע כוסיות יין או עראק מן הבקבוקים שהחזיק יואש, ואילו אמם חילקה את מנות הבשר. בני ביטון נהגו כאנשים הממלאים את חובתם, ולא ניכרו בהם סימני שמחה או הנאה, כפי שנתבלט בהתנהגותם של בני סבאג בחצר הקבר. אמנם לוי הביע באוזני את שביעות־רצונו על שמאמציהם לחלק את המזון עלו יפה, ולא עוד אלא שהיו אף מבקרים שביקשו ממנו לכבדם במשקה. נראה שיואש הבחין באווירה המדכאת שנבעה מריכוז האביונים, וכן מהצטברות הבוץ והלכלוך בחצר האחורית של הקבר בסוף יום החג. שכן בשעה שאמו ואחיו היו עסוקים בחלוקת המזון והמשקה, העיר לפתע שלדעתו אין זה נאה להבדיל בין יהודי ליהודי, נהנה הוא להתחלק במזונו עם כל היהודים, ובמיוחד עם העניים והסובלים. אין ספק שיואש התכוון להשוות את קבוצתנו לזו של בני סבאג, שבהם צפינו קודם־לכן, כשהם נוטלים חלק במרכז השמחה. בני סבאג כיבדו במשקה את האשכנזים, קבוצת המיוחסים במירון והחליפו ברכות ונשיקות עמם. בעוד בני סבאג היו לבושים

במיטב בגדיהם, ופנו אל הנכבדים שבקהל כאל שווים להם, יצאו בני ביטון בשעת־ערביים, בלי שטרחו להחליף את בגדיהם, ופנו אל המתגודדים בחצר האחורית. לא ניתן היה להעלות על הדעת, כי הקבצנים יסרבו לקבל את המאכל והמשקה המוצעים להם.

בתשע בערב לערך היינו מוכנים לפרוש לשינה, אך עתה התברר ללוי כי יהיה קר מדי לבלות את הלילה במקום שבו בחרנו, שלא היה בו מחסה של ממש מפני הרוח. התחלנו לתור אחר מקום־לינה חדש במורד הגבעה. מצאנו מדורה כבויה וחזרנו וליבינו את האש. משישבנו סביב האש, נהנים מן החמימות שהפיצה, התקרב אלינו אשכנזי זקן, הדור־מראה, עטור זקן ארוך ועוטה קאפוטה ושטריימל, שביקש בענווה את רשותנו להצטרף ולהתחמם ליד המדורה. לוי קיבל את פניו בלבביות רבה והציע לו מאכל ומשקה, אך האורח סירב בנימוס וביקש רק לחם ומים. מתוך ההערות והשאלות המועטות שהפנה אלינו, הסתבר כי אורחנו אשר עבר את שואת אירופה, היה אדם מלומד, בעל ידיעות מרובות, ובעל עין בוחנת בטבעם של בני־אדם. האורח הנעים את זמננו בדברי תורה ובסיפורים על מעשי צדיקים וחכמי קדם. בינתיים גדלה חבורתנו עם הצטרפותו של איש נוסף יוצא מרוקו, שהתקבל גם הוא על־ידי לוי בלבביות ונתכבד באוכל ובמשקה. גם הוא, כיואש ולוי, התייחס בכבוד רב אל האורח האשכנזי, והרבה לשאול שאלות מן התורה וההיסטוריה(כגון ׳כמה זמן עבר מזמן יציאת מצרים ?׳), שעליהן ענה האורח ברצון ובאדיבות. אך איש לא שאל שאלות אישיות הנוגעות לחייו בהווה של האורח האשכנזי. כאשר קם ללכת ביקש ממנו לוי את ברכתו. משמילא בקשה זו, הושיט לו לוי שטר־כסף, וזה נטלו ללא ערעור.

לאחר פרידתו של האורח סיפר לוי עד כמה שמח לפגישה עם החכם האשכנזי, וכי בשנה שעברה נקלע לחברתם חכם תימני, וגם אז זכו לברכתו. דומה שלוי ראה בפגישות אלו קשר עם העל־טבעי. האנשים הללו, שבהזדמנויות אחרות לא היו מעוררים סקרנות מיוחדת, הופיעו לפתע בל״ג בעומר במירון כשליחי ההשגחה. היה זה אפוא סיום מרגש ומבשר טוב ליום ההילולה, יום שסימניו היו אחווה ונדיבות.

הלילה היה קר מאוד ובקושי עצמנו עין. השכם בבוקר יצאנו לדרכנו חזרה לרוממה, אך לא לפני ביקור קצר אחרון בקבר רשב״י ובכמה מן המערות שבסביבתו. בדרכנו עצרנו בחיפה וביקרנו במערת אליהו הנביא. הגענו לרוממה בשעות־הצהריים המוקדמות. בני סבאג, שעזבו גם הם את מירון השכם בבוקר, המשיכו לטבריה כדי לבקר בקבר רבי מאיר בעל הנס, וחזרו לרוממה בשעת־לילה מאוחרת.

משמעות העליות לרגל

ננתח את התנהגות אנשי רוממה במירון משתי נקודות־מבט: האחת מתייחסת להתנהגותן של שתי קבוצות עולי־הרגל, בני ביטון ובני סבאג, כמשקפת תופעה זהה; ואילו השנייה בוחנת את ההבדלים בהתנהגות שתי הקבוצות במעמד דתי זה. נפתח בדיון בתכונות המשותפות לשתי קבוצות עולי־הרגל.

העלייה־לרגל למירון נתנה לאנשי רוממה הזדמנות לפגוש קרובים, ידידים ומכרים (יוצאי אסאמר ומקומות אחרים במרוקו, המפוזרים עתה ברחבי הארץ), שאותם לא ראו זה זמן רב. כאן יכלו גם לשמוע על רבים אחרים, שלא הגיעו למירון. חילופי הדברים נסבו על כל תחומי החיים — האישיים, החברתיים, הכלכליים והמקצועיים. היתה זאת הזדמנות להפגין הישגים, להתחלק בשמחה ולהשתתף בצער על כשלונות ואסונות. לצד חידוש קשרים ישנים, ניתן היה ליצור כאן גם קשרי היכרות וידידות חדשים. העדה המרוקאית בישראל מפוזרת ביישובים רבים ומרוחקים בקרב בני עדות רבות, ואנשיה שרויים בתנאים כלכליים וחברתיים שונים, המקנים להם אפשרויות שונות וגורל שונה. העלייה־לרגל למירון שימשה מעין טקס לליכודם־מחדש של יוצאי אסאמר, ואף של יוצאי מרוקו בכלל.

כינוסה־מחדש של קהילת יוצאי מרוקו היה רק אחת התוצאות הסמויות של העלייה למירון. האירוע זימן גם אפשרות לאנשי רוממה להיפגש ולבוא במגע כשווים אל שווים עם בני קבוצות אחרות בחברה הישראלית. פגישתם של יוצאי מרוקו עם החסידים האשכנזים היתה בחזקת עימות בין שתי קבוצות רחוקות מאוד זו מזו. אף כי שתי הקבוצות נאמנות במידה שווה לערכי היהדות המסורתית, הרי שונות הן זו מזו במנהגיהן ובאורחות־חייהן האישיים והחברתיים. נוכחותם הגדולה והבולטת של יהודי מרוקו במירון היתה שקולה כנגד הקבוצה האשכנזית הקטנה אך בעלת השררה. מרוקאים ואשכנזים, כמו בני קבוצות עדתיות אחרות, התערבבו יחדיו ועמדו זה מול זה כשווים. על רקע של אמונה משותפת, עליצות ונדיבות, נפלו מחסומים תרבותיים וחברתיים. דברי מתייחסים לאווירת השמחה והאחווה ששררה, שעה שבני סבאג התערבו בקרב האשכנזים בחצר הקבר, וכן לאהדה ולכבוד ההדדי שרחשו זה לזה בני ביטון והחכם האשכנזי, בפגישתם ליד המדורה.

אווירת הרגיעה ביחסים ההדדיים של בני רוממה היתה גם היא בעלת משמעות: ההתנהגות הידידותית במירון עמדה בניגוד בולט ליריבותם ברוממה. בכפר היו מנהיגי שתי הקבוצות עזיז סבאג ולוי ביטון יריבים קשים, שנהגו להפגין את טינתם ההדדית ללא מעצורים. זמן לא רב קודם־לכן המריץ לוי את אנשי המושב לתבוע את סילוקו של עזיז מעל חלקת אדמה שאינה בבעלותו, ואשר אותה עיבד ללא רשות. אף־על־פי־כן, במירון נהגו השניים זה בזה בנימוס, ואפילו באורח ידידותי. יואש, אחיו של לוי, אף כי היה אדם נוח לבריות, תמך בדרך־כלל בדעותיו החשדניות של אחיו כלפי אנשים שונים, ובגישתו הבלתי־מתפשרת למדיניות המושב. כאן, מכל מקום, נהג בלבביות רבה בכל אדם, לרבות עזיז. בלא כל סיבה ניכרת לעין סיפר, כי לו ולאביו יש ׳לב לבך, ואין הם נוטרים טינה לבני־אדם. בכך הבדיל את עצמו מאחיו, שהיה יריב נוקשה למתנגדיו. הוא המשיך והביע צער על שהתפרץ בזעם כלפי עזיז, שניסה להרחיב את שטח אדמתו. עתה הסתבר לו כי מתיישבים נוספים ברוממה ובמושבים אחרים מתנהגים באותו אופן, ולכן אין זה הוגן לתקוף ולהאשים את עזיז לבדו.

משה שוקד-שלמה דשן-דור התמורה-שינוי והמשכיות בעולמם של יוצאי צפון אפריקה-קודש וחול בעלייה לרגל למירון- עמ108-105