אלי פילו
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר
מחקרי מערב ומזרח
אסופת מחקרים מוגשת לפרופ׳ הרב משה עמאר
עורכים
משה בר־אשר, אלימלך וסטרייך, שמעון שרביט
גב הספר:
הקובץ מציע שורה של מאמרים בתחומי המחקר השונים שיל יהדות המערב (המגרב המוסלמי) והמזרח – הלכה והגות, היסטוריה וספרות, לשון ועולמן של קהילות.
נוטלים חלק בקובץ מלומדים הרבה שבאו לכבד את החכם החשוב, חוקרה המובהק של הפזורה המגרבית, פרופ׳ הרב משה עמאר. הוא העשיר את עולם המחקר ואת עולם בית המדרש בישיבות בפרסומיו הרבים, כמהדיר את תורתם של עשרות חכמים מהמגרב ומהמזרח. אין מי שעוסק ביצירה של חכמי צפון אפריקה שאינו נדרש לחיבוריו הרבים של הרב משה עמאר. קובץ זה הוא מנחת ידידות לחכם החשוב המוגש לו על ידי עמיתיו וחבריו מתוך הוקרה מרובה למפעלותיו הרבים.
יאריך ה׳ ימיו בטוב ושנותיו בנעימים ויזכה להוסיף להעשיר את עולם המחקר בחיבוריו החשובים והמלומדים.
עם הספר
קובץ המחקרים המוגש בזה יוצא לכבודו של חברנו המלומד פרופ׳ רבי משה עמאר, איש המכללה האקדמית באשקלון. אכן נמשכה הכנתו של הקובץ מעבר לזמן שתוכנן, בשל סיבות שאינן תלויות בנו. והעיקר אנו שמחים מאוד שאנו באים לברך על המוגמר ולהביא תשורה שכולה תורה ומדע למכובדנו רבי משה, רב הפעלים ורב ההישגים.
תודתנו נתונה בזה לכל השותפים בהופעת הקובץ והמה רבים וחשובים. ראש לכול אנו מודים לכותבי המאמרים. כולם נענו בחפץ לב לפנייתנו וכתבו מאמרים בתחומים הקרובים לתחומי עיסוקו של רבי משה.
יבורך ״מרכז דהאן״ באוניברסיטת בר־אילן והעומד בראשו ד״ר שמעון אוחיון ומזכירתו הפעילה, גב׳ אורה קובלקובסקי. ד״ר אוחיון יזם וארגן יום עיון למופת לכבוד פרופ׳ עמאר, שהתקיים באוניברסיטת בר־אילן, שהיה ביתו האקדמי של רבי משה, בי״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008). נשאו בו הרצאות שנים עשר מלומדים בנוכחות קהל שומעים רב ובכללם מי שהיו אז נשיא האוניברסיטה, פרופ׳ משה קוה והרקטור פרופ׳ יוסף מניס ועמם הראשון לציון הרב שלמה משה עמאר. ואף זאת, במרכז דהאן התנהלה עבודת התיאום של הקשרים עם כותבי המאמרים בעבודה מתמדת ושקודה של מזכירת המרכז.
ועל כולם יבורכו ראשי המכללה האקדמית באשקלון, פרופ׳ שמעון שרביט, הרקטור, ופינחס חליוה, המנכ״ל. המכללה היא שמימנה את הפקת הספר מתוך הוקרה לפרופ׳ עמאר הנמנה עם המרצים בה.
תודתנו נתונה לעובדי ״מוסד ביאליק״ ששקדו באמונה על הפקת הספר, הגב׳ אורית ורטהים־אלירז, המופקדת על פרסומי הספרים והגב׳ חגית גאון שטיפלה בהפקת הספר במסירות ובכישרון.
י״ד באייר תשע״ח העורכים
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.
ב. מסמל ב – תחקיר בית הדין ופסק הדין
במסמך משוחזר בעברית הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב־17 במאי 1932 בנוכחותו ובהשתתפותו של יצחק אלחראר לצד אשתו מזל, ורשומים עיקרי הדברים שהשמיעו הצדדים. האישה חוזרת על תביעתה לתשלום הכתובה והמזונות לילדיהם ולקבלת גט כשר, ובית הדין מצדיק את תביעתה ואף אוסר על הבעל להיכנס לביתו. הבעל טוען בתוקפנות שלא ייענה לתביעות אשתו משום שהוא רוצה שהיא תצטרף אליו עם ילדיהם לחייו החדשים כמוסלמי. הוא אף מצהיר שיפסיק להעניק לה את הקצבה שנתן לה עד כה.
11 אייר 5692 17/5/32
ירדו לדין האיש יצחק לחראר ן׳ הדאן (תוספת מעל השורה: די משממי ישמו עבדאללא בן מוחמד [המכונה בשמו עבד אללה בן מוחמד]) ואשתו מזל בת אהרן הכהן שהזמינתו לדין כרשום בקובלנא מפני שהוא המיר דתו וכו', ולכן מבקשת שיפטרנה בג״ך [בגט כשר] ויפרע לה סכי כתובתה; גם יתן לה מזונות הבנים שי״ל [שיש לה] ממנו וכו'. והוא השיב בזה״ל [בזה הלשון]: האדי מראתי ואנא ראגלהא, מא מתלקסי, ומוזוד נכ׳דם עלא אולאדי חתא נמות, וסי כתובה מא נכ׳ללצהא. לאיין אנא כא נרזא מאזאל יתבעוני ויכונו מסלמין פחאלי, בחוללאהי מעא קוואתיה.
ועלא למזונות כא יואזב וקאל בזה״ל [בזה הלשון]: מן קבל ליום כונת כא נעטי 15 פ׳ראנק׳ פ׳ננהאר, וליום מא נעטי ואלו, ג׳יר אידא נדכ׳ל לדארי; דאבא די קולתו חראם נדכ׳ל לדארי מא נעטי סאי, לאיין אנא מא כא נקבל האד אססרע.
תרגום
אישה זו היא אשתי ואני בעלה, אינני מגרשה, ואני מוכן ומזומן לעבוד למען ילדי עד יום מותי, ולא אשלם כל כתובה, שכן אני עדיין מקווה שהם יבואו אתי ויהיו מוסלמים על פי כוח האל ועוצמתו.
בעניין המזונות הוא השיב בזה הלשון: עד כה נתתי חמישה־עשר פרנק ליום, וכעת לא אוסיף לתת כלום, אלא אם אחזור לביתי; מכיוון שאמרתם שאסור לי להיכנס לביתי לא אתן מאומה, שכן אינני מקבל פסק דין זה.
ג. מסמד ג – פסק דין מם׳ 189 כפי שנרשם בפנקס בית הדין הרבני
מתוך ׳חוברת המשפטים׳ של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת בארכיון המרכזי של העם היהודי בירושלים, עמ׳ 137-136 (על פי מיקרופילם של הפנקס).
כאן מובא פסק הדין בהרחבה כמו שנרשם בפנקס פסקי הדין של הקהילה, שנקרא ׳חוברת המשפטים׳. הטקסט מסכם את הטענות של שני בני הזוג מתוך ציון שמותיהם המלאים ומתוך הדגשת טענותיה ותביעותיה של האישה. מדבריו של הנתבע פסק הדין מצטט ממקורם הערבי את הצהרת האמונה שלו ואת רצונו לאסלם את בני ביתו, שעה שטענות האישה מסוכמות כולן בעברית. הדגשה זו של אמירות הבעל באה להצביע על חומרת מעשיו ועל כך שאין ספק בהחלטתו ובכוונותיו, והיא משמשת חיזוק לפסק הדין שניתן לטובת התובעת. בחלקו השני מובאים כנדרש המקורות ההלכתיים שעל פיהם ניתן פסק הדין והשיקולים שהביאו לפסיקה זו, ובמיוחד הצהרותיו התקיפות של הבעל וסירובו לקבל את החלטת בית הדין בעניינו. להוצאתו לפועל של פסק הדין תוגש בקשה לאנשי השלטון(׳השררה, יר״ה׳) כדי לאכוף על העבריין את מילוי החובות שהוטלו עליו.
ירדו לפני[נו] לדין מזל בת הר׳ [האדון רבי] אהרן הכהן ע״פ [על פי] הקובלנא נו[מרו] 1386 עם בעלה העובר על דת ושמו יצחק בן הדאן אלחראר, וטוענת בפניו והוא שותק, שבזמן שהיה עדיין בשם יהודי יכונה העבירה על דת יהודית:
שפעם אחת בליל שב׳׳ק [שבת קודש] עשה עצמו כאלו חולה וגונח מלבו והכריחה עד שחיללה שבת, שהבעירה אש וחממה לו חמין. ובאותה שעה כסתה קלונו באמרה אולי יחזור ברוחו, ועכשיו כיון שנהיה לאיש נכרי והמיר דתו בדת אחרת בפומבי אינה רוצה עוד בקיומו; ובכן תובעת שיפרע לה כל סכי כתו[בתה] ויגרשנה כדמו״י [כדת משה וישראל] בג׳׳ב [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לתת לה מזונותיה כפי שומת הבקיאים עד עת שיפטור אותה בג״ך [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לזון את בניה שי״ל [שיש לה] ממנו שהם ארבע בנות. והוא השיב שלא יגרש אותה ותשאר נשואה עמו כמו שהיתה מקודם, והוא יזון ויפרנס אותה ואת בנותיה עד יום מותו, ואת סכי הכתו[בה] לא יפרע לה. ואמר לפני[נו] בלשון זה: ׳אנא כא נרזא מאזאל נרדהום כולהום מסלמין בחולאיה [בחוול־לאה] מעא קוואתיה׳ [אני עדיין מקווה להפוך את כולם למוסלמים, בכוחו של אלאה ועוצמתו]. ועל תביעת המזונות שלה היא ובניה השיב שמקודם ע[ד] עתה היה נותן להם שלשה דורו בכל יום, ועתה אם היא רוצה לבוא אצלה לביתה יתן להם, ואם אסור להיות עמה לא יתן להם כלום.
נענו מן הדין שכופין אותו לפרוע בידה סכי כתו[בתה] עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה]. גם כופין אותו ליתן לה גט, וכ״ש [כמו שכתב] הבי׳ [הבית יוסף] בשם הא״ח [האורח חיים] סי׳ קל״ד, הביא דבריו מור״ם [מורנו ר׳ משה, היינו הרמ״א, ר׳ משה איסרליש] בהגה [בהגהות על השולחן ערוך] סי׳ קנ״ד שם, בשם י״א קמ״א. והגם שסיים מור׳׳ם וכת[ב] דיש חולקי[ם] ואומרים דאין כופין וכו', הנה בנד׳׳ד [בנדון דנן] אפי[לו] יש חולקי[ם], מודים שכופין אותו, שהרי הכשילה בחילול שבת אפי[לו] ביהדותו, ופי׳ [ופועל יוצא?] בגיותו, מחזיק פיהו מלא באומרו, שמצפה ומיחל בוא עתו להחזירם כולם היא ובניה לדת אחרת. ולזה ודאי שדינה הוא שכופין אותו להוציאה ולפוטרה בגט כשר. גם לענין המזו[נות] דינה הוא שיתן להם מזונות היא וארבע בנותיו כפי שומת הבקיאים ששמו להם כבר הבקיאים אשר ניקבו בשמות בהמכתב ששלחנו כבר ליד המושל י״ה. ואשימה קנצי למלין שכופין אותו ע״פ [על פי] השררה י״ה [ירום הודה] לפטור האשה בג״ך [בגט כשר] ולפרוע בידה כל סכי כתובתה במושלם. גם מחוייב לתת לה ולבנותי[ה] הנז[כרות] מזו[נותיהן] כפי שומת הבקיאים כנ״ל. זהו מה שנענו מן הדין. והי״ז [והיה זה] ביום י״א לחדש אייר ש[נת] התרצ״ב ליצ[ירה], מתאים 17 לחדש מאי ש[נת] 1932, פה אצוירה יע״א [יכוננה עליון, אמן]. וקים ע״ה [עבד ה׳] אברהם בן סוסאן, דוד כנאפו ס״ט [סיפה טב] בן ה״ה [הגאון הרב] כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב רבי] יכי׳׳ן [יוסף כנאפו] זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא], הצעיר משה סמחון הי״ו [ה׳ יחייהו וישמרהו].
חותמות: ע״ה [עבד ה׳] אברהם ן׳ סוסאן ס״ט [סיפה טב] ראב״ד [ראש אב בית דין] דעי״ת [דעיר תהילה] אצוירא יע״א [יכוננה עליון, ^]Abraham Bensoussan Président du Tribunal Rabbinique de Mogador
חותם בית דין הצדק בעו״בי [בעיר ואם בישראל] אצוירא יע״א [יכוננה עליון אמן] Tribunal Rabbinique Mogador
מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית. עמ' 425-423
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
פרק ראשון: גלות, גאולה וארץ ישראל בקבלת רבי משה קורדוברו ובקבלת
האר"י
תורת הקבלה של רבי משה קורדוברו
רבי משה קורדוברו נולד בשנת רפ"ב (1522), שלושים שנה לאחר גירוש ספרד, אולם מקום לידתו ותאריך בואו לצפת אינם ידועים. הוא נפטר בצפת בשנת ש" (1570), ומשמו אפשר לשער שמוצא משפחתו היה קורדובה שבספרד. הוא היה תלמידו בהלכה של רבי יוסף קארו, וכשהיה בן עשרים התעורר רבי משה קורדוברו ללימודי קבלה אצל גיסו, רבי שלמה אלקבץ: "בראותי ימי הילדות חלפו עברו למו ברודפי כל תאווה ויכלו באפס תקווה, ויהי בהגיעני קוני אל שנת העשרים ]…[ ואשמע קול מדבר עיר וקדיש מן שמיא נחית מורי ורבי המקובל האלוה החכם השלם ה"ר שלמה אלקבץ".
לפני בואו של האר"י לצפת היו תלמידיו של רבי משה קורדוברו רבי חיים ויטאל, רבי אליהו וידאש, מחבר הספר "ראשית חכמה, "רבי אברהם גאלנטי, מחבר "ירח יקר", ורבי מנחם עמנואל מפאנו, בעל "פלח הרימון", פירוש על "פרדס רימונים". תלמידים אחרים, ובהם האר"י, למדו את תורתו בתיווך כתביו.
רבי משה קורדוברו הניח אחריו כמה וכמה ספרים. אחד מהם הוא "אילימה רבתי", שעניינו ביאורים בקבלה ושמו נקרא על שם הפסוק "וַיָבֹּאוּ אֵּילִּמָה וְשָם שְתֵּים עשְרֵּה עֵּינֹּת מַיִּם וְשִּבְעִּים תְמָרִּים וַיַחֲנוּ שָם עַל הַמָיִּם"(שמות טו, כז(. הספר ערוך בשנים עשר חלקים הנקראים "עיינות", וכל אחד מהם מכיל שישה פרקים גדולים ששמם "תמרים. "זוהי יצירה הגותית שמסכמת בבהירות רבה את שיטתו בתורת האלוהות.
בספרו "שיעור קומה", מבוא לפירוש האידרות בספר הזוהר, עסק רבי משה קורדוברו בביאור כל השמות והמושגים באידרות, ושם דגש על הרחקת ההגשמה בתורת הקבלה . הספר "אור יקר" הוא פירוש על חלקי הזוהר השונים: "אחרי שהתעמק רמ"ק במשך כמה שנים בספרים הקלאסיים של הקבלה, הזהר, תיקונים וספר יצירה, חיבר פירוש גדול ומקיף לספרים אלה שקראו בשם "אור יקר'". "תומר דבורה" הוא ספר מוסר ואחד מ"שבעים תמרים" שחיבר המחבר כדי ללמד את האדם להגיע לדרגת החיבור והדבקות.
"אור נערב" הוא קונטרס שנחלק לשבעה חלקים ועוסק במעלת לימוד הקבלה, ובספר "פרדס רימונים" הביא רבי משה קורדוברו את עיקרי השקפותיו בקבלה. הספר כולל שלושים ושניים שערים, והמספר הזה מזכיר את ל"ב נתיבות החוכמה המופיעות בספר יצירה. הספר השפיע מאוד על עולם הקבלה, כי עד אז לא היה ספר שהסביר בשיטתיות ובפירוט את החשיבה הקבלית, ומסופר שרבי מנחם עמנואל מפאנו נתן אלף זהובים לאלמנתו של רבי משה קורדוברו כדי שתאשר לו להוציא לאור את הספר.
עוד כתב רבי משה קורדוברו את "תפילה למשה",פירוש על התפילה, ואת "ספר גירושין", חידושים שנתגלו לו כשהיה מתבודד מחוץ לביתו. ב"ספר גירושין" מספר המחבר על חוויות אקסטטיות שזכו להן המקובלים בשדות, שכן מוטיב מרכזי בהתנהגותו הקבלית היו טקסי הגירושין שעשה עם תלמידיו והתפילות בקברי הצדיקים ובקבר רשב"י, המייצגים את השכינה המגורשת בגלות ואת הצדיקים המקובלים שנמצאים עם השכינה בגלותה.
שיטתו הקבלית של רא"א
לדעת זק, על השיטה הקבלית של רבי משה קורדברו השפיעו בעיקר שני הזרמים העיקריים של הקבלה: הקבלה התאוסופית-תאורגית – ובייחוד זו של ספרות הזוהר – שרישומה ניכר בכל דף ודף מחיבוריו, והקבלה האקסטטית של אבולעפיה, שאת הפרקטיקות שלה אימץ, כפי שהראה אידל. בתפיסתו את תפקיד המקובל ראה את עצמו רבי משה קורדוברו כמי שמנסה להשפיע על העולמות העליונים כדי להוריד שפע ותיקון מתוך תחושת משיחיות: הוא חי חיים אינטנסיביים של מקובל שהפולחן הקבלי מעסיק אותו ולכן הוא מחפש דרכים להשפיע על העולמות העליונים ולגרום משיכת שפע מהם אל העולם הזה, וכן מבקש להזדהות עם גיבוריו מתוך תחושה משיחית עזה.
רבי משה קורדוברו אימץ את גישת הרמב"ן לתפיסת הצמצום, ולפיה תהליך ההאצלה הוא תהליך של גילוי המלווה בכיסוי, ושיעור השפע האלוהי, המתפשט מן האין-סוף וזורם ממנו כלפי חוץ, הולך ומצטמצם בתהליך ההאצלה של הספירות. לתפיסתו, אור אין-סוף מילא בתחילה את כל החלל, וכדי לברוא את הנבראים ולהיטיב עימם צמצם את עצמו והקצה מקום לנמצאים כדי שיוכלו לפעול. בכך החלה להתאפשר מציאות שבה האלוהות מקיפה את המקום שהוגבל ונגדר למען הנבראים, שכן מטרת הצמצום היא התאמת מידת השפע מלמעלה למידת כוח הקליטה של הנמצאים למטה.
זק פורטת בדקדוק את עיקרי תורתו של רבי משה קורדוברו. היא כותבת כי לתפיסתו מקורם של החומר ושל הקליפה הפועלים בעולם הזה אינו מחוץ לאלוהות; הם אינם פועלים בכוח רע עצמאי אלא מקורם בקדושה העליונה עצמה, ותהליך ההיווצרות שלהם הוא תהליך של היפרדות של הרע מן הטוב באמצעות תהליך הקשור בהשתלשלות הספירות. רבי משה קורדוברו מתייחס לקליפות כאל ישויות תבוניות ומאורגנות שמטרתן הכשלת האדם או אפילו הכשלת מעשה הבריאה של האל. המונח "קליפה" מבטא את המוגבלות של הרע ואת היותו טפל לטוב, אולם הרע גם מאפשר את חופש הבחירה ואת השכר והעונש. הקליפה היא צורך של הקדושה, והיא חיונית משום שהיא שומרת את הקדושה; הקליפות הן כוח הרתעה מפני הפגיעה בקדושה.
הקליפה, שהיא שליח של כוחות הדין, מייסרת את הסכלים ואת החוטאים, היראים מן הייסורין ומן המוות, וכדי להביא את בני האדם לתיקון האלוהות יש צורך בהתעוררות האדם אל הטוב ודחיית הרע, לעוררם לסייע לאלוהות באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות שנעשים מתוך בחירה חופשית בין טוב לרע.
אם כן, קיום הקליפות הכרחי כדי לאפשר את הבחירה החופשית. בתפיסה זו של רבי משה קורדוברו את הרע בעולם יש ראייה רחבה שמחברת בין העולמות העליונים, הקליפות ועם ישראל, ורואה במאבק בכוחות הרע לא רק את מאבקו של היחיד בחייו הפרטיים אלא את מאבקו של עם ישראל כולו באומות העולם, המייצגים את הרע הקיבוצי בעולם. רבי משה קורדוברו קשר מאבק זה בחטא הקדמון של אדם הראשון, שהגביר את כוח הרע בעולם בכך שלא הביא לתיקון, ומאז התפקיד של האדם הוא לבחור בטוב ולתקן את מה שקלקל אדם הראשון.
על פי רבי משה קורדוברו, לכל הייחודים והזיווגים בעולמות העליונים שנועדו להביא לתיקון יש צורך בהתעוררות של האדם מלמטה, ובכל מעשה שהאדם עושה בעולם התחתון הוא מתקן תיקון בעולמות העליונים. לכן כשאדם מישראל מקיים מצוות הוא מתקן ומייחד את הספירות, אך גם כשאדם עובר עבירה הוא גורם בעולמות העליונים פגם ופירוד, "קיצוץ בנטיעות". בהקשר זה של עבודת הייחוד ותיקון הפירוד בעולמות העליונים כתב רבי משה קורדוברו: "שכינה בתחתונים צורך גבוה", כי העולמות העליונים נצרכים לעבודת התחתונים להוריד שפע, והתחתונים יוכלו לקבל את השפע מהעולמות העליונים באמצעות העבודה של בני האדם:
וזהו הנדרש בספר הזוהר פעמים רבות שכינה בתחתונים צורך גבוה. והענין כי מציאות כל האצילות לא נאצל אלא לצורך התחתונים כמו שהארכנו בשער טעם האצילות. ואחר שכן הוא שעקרו אל התחתונים א"כ בהיות התחתונים ראוים אל הברכה שישרה עליהם אז שורה הברכה והשפע בעליונים. וכאשר אין ברכה שורה בתחתונים לרוע הכנתם אין הברכה שורה בעליונים. ולכן שכינה בתחתונים פי' שתהיה משכן השכינה בתחתונים דהיינו בעולם השפל, הוא צורך גבוה פי' צורך אל האצילות העליון אשר למעלה ממנו.
עמרם בן ישי- גלות וגאולה במשנתו הקבלית של רבי אברהם אזולאי ב"חסד לאברהם"
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה
" אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתנו עם מורנו ורבנו ועם כמוה"ר חיים בן עטר, והנה עמד לנגדנו איש מומר ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים הגויים הדרים בפאס אזדיד ויאמרו איש אל רעהו הבא נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הזאת הבאה על כל העולם, והעלו שהם נתפשים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עברות שהם מושרשים בנו. הא' מים שרופים הנקראים בערבית מא אלחייא היו מוכרים אותם בבית מיוחד הנקרא דאר אתברנא, והיום הזה אין לך בית אשר לא נמצא בה סם המוות ואיש ושכינו נמנים על זה לדבר עברה, ומזה נמשכו כמה עברות המתרגשות. ב' שבועת שווא ושקר. שבימי קודם כל מי שנתחייב בשבועה בערכאות של הגויים, היה ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה' ועכשיו נשבעים לשווא ולשקר. ג' הוא ביטול תפילות, כי הם יודעים כשהקבר אור, היהודים קמים בהשכמה ומטהרים. כל אחד יצא לפועלו ולעבודתו עד ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו והסכימו לשלוח לנו לתקן את המעוות אולי יחנן השם ( אלי מאנסנו " ספר דברי הימים " ).
גדול רבני הדור, רבי יעקב אבן צור מסכם בספרו "משפט וצדקה ליעקב" את תחושת הייאוש של בני דורו "מעת ההיא לא ראינו מאורות ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו".
בשנת 1747 מתחדשים הקרבות בין היריבים ומחמת שיבוש הדרכים נשאר המללאח במכנאס במצור כשמונה חודשים, מצור המשתק חיי הכלכלה כפי שכותב עד ראייה, רבי משה טולידאנו. נוסף על כך הייתה בשנת 1749 בצורת גדולה ומכת דבר אשר הפילה בעיר מכנאס לבדה יותר מעשרים חללים ביום ורוב האוכלוסייה מצאה מקלט בהרים. וכאילו כדי להשלים את שרשרת האסונות פקדה בשנת 1755 את המדינה רעידת אדמה גדולה שהורגשה במיוחד במכנאס. לפי התאריך אפשר לחשוב שהמדובר באותה רעידת אדמה איומה שהרסה כליל את העיר ליסבון והפילה עשרות אלפי חללים.הדים מאותו אסון מחריד כנראה הגיעו עד למכנאס אבל במעורפל, עדות לניתוק הקהילה מהנעשה מחוץ לגבולותיה, כפי שאנו למדים מעדותו של אותו רבי משה טולידאנו.
אזכיר חסדי אל, אשר עשה עמנו, זה הים עשה ה' שבת קודש עשרים לחודש חשוון וכל חומה לארץ תפול., אחר עבור סעודת שחרית, והנה רעש גדול, מפרק הרים ומשבר סלעים. ונפלו קצת מכותלי הבתים, וכולם כרובם נתרועעו, ונשתהה כמו כמו חצי שעה, והארץ עולה ויורדת תחת יושביה, ולא ידענו מה זה בכלל, ובליל יום רביעי ט"ו לכסלו בשנה הנזכרת, והנה רעש גדול בא מן הצפון, אשר כמוהו לא היה, וכמוהו לא יוסיף, ונפלו כל הבתים וכל המגדלים והחומות אשר גובה הארזים גובהם, ובעונותינו שרבו, אין בית אשר אין שם מת ומתו מאתיים בני אדם, ומאומות העולם אין מספר, ועשינו אוהלים כאהלי קדר, וישבנו בהם שנה תמימה, עד עבור אותה שנה, ואין לך חדש שלא היה הרעש, אבל לא היה כל כך גדול כמו הראשונים. וזה לא אירע בעירנו , אבל בשאר המדינה שמעו קולו, אבל לא נפל בהם מפולת, זולת בערי אדום שבאה השמועה, שביום הרעש הראשון, אש אלוהים נפלה מן השמים והייתה דולקת חמישה ימים והים עלה והציף הרבה מדינות, וגם בערי מדינת הים שבגבולינו, סיפרו לנו, שעלה עליהם נחשול שבים לולא השם שהיה להם, וכל אותה השנה לא נח הים מזעפו, ונראו אותות ברקיע, והאל ירחם על עמו ואנחנו בכלל, במכנאס יע"א.
מפליא שגם בתקופה כה מרה לא פסקו נכבדים יהודיים למלא תפקידים בחצרות המלכים, סימן שגם במנהרת החושך היו לעתים פתחי אור.
יהודי החצר.
שלטון הולך ושלטון בא אבל תמיד השליט החדש זקוק ליהודי החצר כדי לנהל את עסקיו, לספק תכשיטים לפלגשיו, לייבא נשק לצבאו ולהחזיק המינימום הדרוש ביחסים הבינלאומיים גם כאשר כל הדאגה היא למלחמת הירושה. בימי מלכות הקצרים 1727 – 1729, ממשיך הסולטאן מוחמד אדהבי במסורת אבותיו וממנה שגריר בהולנד את אליעזר בן קיקי, אחיו של אותו ראובן בן קיקי שהכרנו בפרק הקודם כשותפו לעסקים של משה בן עטר. אולם עדיין לא הספיק לצאת לדרך ושולחו נהרג. אליעזר מלווה בשני עוזרים יהודיים ובשני שבויים הולנדים ששוחררו לאות רצון טוב, מוצא עצמו תקוע בג'יברלטאר. אמנם הוא קיבל את עזרתה של הקהילה היהודית המקומית שהייתה מורכבת כולה מיוצאי מרוקו הצפונית, אבל לא ידע אם להמשיך או לחזור. התערבותו של אחיו אצל השליט החדש, מולאי עבדאללאה, מחדשת את כתב המינוי ואליעזר יוצא למקום כהונתו. אבל בדרך נותנים המאורעות במרוקו את אותותיהם וכאשר הוא מתייצב במשרד החוץ באמסטרדם נרמז לו בעדינות שיש עוד. שלושה הטוענים לתפקיד הרם של נציג הוד מעלתו קיסר מרוקו שאיש לא מכיר כרגע את זהותו. בין המועמדים היה עוד יהודי אחד ממשפחה לא פחות מכובדת, יצחק די מיסקיטה. למרות כל רצונה הטוב לא הייתה מוכנה הולנד להכפיל בארבעה את נציגות האימפריה השריפית. סופו של דבר שאליעזר התייאש מקבלת אישרורו ממכנאס ויוצא לחפש את מזלו באנגליה בלי הצלחה יתרה. גם את הכסף לדרך חזרה למרוקו היה חסר ובצר לו פנה לשלטונות אשר בהתחשב בעמדת אחיו בחצר המלכות הסכימו לתת לו הלוואה תמורת הבטחה לשרת את הכתר הבריטי. באותה תקופה התחיל לזהור במכנאס כוכבה של משפחה מכובדת שממנה יצאו בדורות הבאים נגידים, סוחרים ורבנים : משפחת לוי אבן יולי.
מייסד השושלת, היה סוחר גדול במכנאס עוד בימי מולאי אסמאעיל אבל עלה לגדולה ונתמנה לנגיד על ידי המלך מולאי עבדאללאה בשנת 1730. נצר למשפחת מגורשים שלפי המסורת מקור שמה הוא ראשי תיבות של הפסוק מתהילים " יבואו וישתחוו לפניך יה ", ניהל שמואל יחסי מסחר מסועפים עם אירופה בשותפות עם אחיו יהודה שישב בעיר הנמל רבאט. הוא רכש את אמונו של מולאי עבדאללאה כשהיה עוד מושל העיר. מידותיו הטובות וקנאותו לתורה זיכו אותו באהבת העם וחיבת הרבנים. רבי יעקב אבן צור מכנה אותו "איש חסיד וצדיק", עושה חסר ומטיב. בספרו "אוצר המכתבים" מצטט הרב יוסף משאש כתב יד אלמוני מאותה תקופה כוו בשבחו של הנגיד השלם :
" בשנתנו זו התצ"ב לב"ע-1732- עבר על נפשנו פחד נורא ואיום משרי המלך ויועציו אשר אמרו לשלול אותנו ולהניחנו ערומים מכל, ובחסד אל עמד הנגיד הצדיק כמוה"ר שמואל יצחק הלוי אבן יולי, יהי אלוקינו עמו, ונכנס בסכנה עצומה, ובחכמתו ותבונתו הפיר עצתם וקלקל מחשבותם בחמלת ה' על עמו ויהי לנס ".
הוא המשיך בתפקידו כנגיד ויועץ החצר גם לאחר סילוקו של מולאי עבדאללאה בשנים הקשות 1735 – 1740, שנת הרעב והבלבול. בתקופה סוערת כזו ליד העוני הכלכלי צמחו עשירים חדשים שזלזלו במצוות התורה ובעיקר בקדושת המשפחה. "וכמו שנאמר בענייני זנות וניאופים אשר בזמן הזה רבו מני ארבה" ( יעב"ץ ). נגד תופעות אלה נהג הנגיד ביד תקיפה וחזקה והעניש את עוברי העבירה עונשים קשים תוך סיכון עצמי. מסביב לשנת 1742 נידון הנגיד למוות על ידי המלך מולאי עבדאללאה שחזר אז לשלטון במכנאס, בגלל חוב גדול שלא פרע. אולם סופו של דבר שהמלך חנן אותו לנגידות עד יום מותו סביב שנת 1750.
בצפון המדינה התבלט הסוחר אברהם בנידאר יליד תיטואן ואחר כך תושב ג'יברלטאר ותנז'ה שהשתתף במזימות השונות בתנז'ה נגד הסולטאן מולאי עבדאללאה והיה חוכר המכסים בנמל שהכריז על עצמאותו.
מהומות השנים האלה הביאו בעקיפין גם לברכה מסוימת, מינוי יהודים לסגני קונסולים ונציגים דיפלומטים של ארצות אירופה, מנהג שילך ויתפשט ויעניק למחזיקים בתארים אלה בדורות הבאים חסינות – בערבית חאמייה .אנגליה הייתה חלוצה בכיוון הזה והמעשה שהיה כך היה. אחד מהקונסולים האנגלים בפאס בימי מולאי עבדאללאה התאבד בגלל סחיטה מצד השלטונות ואז החליטו האנגלים " למנות סגני קונסולים או נציגים בתיטואן, תנז'ה ובערים אחרות שבחוף. כפי הצורך. אלה לא יתמנו מבין נתיני אנגליה, אלא דווקא מבין היהודים שבארץ, לא רק בגלל דברם בלשון הארץ, אלא גם כדי שלא ייראו בעיני המאורים חשובים למדי, ולא יחשבו כי פגיעה בהם תשמש אמצעי יעיל לכפות הסכמה לדרישות בלתי מוצדקות.
אולם כל יהודי החצר היו דורשי טובת עמם כשמואל אבו יולי. משפחת מגורשים אחרת התחילה לעלות אז לדגולות, היא משפחת סומבאל. שמואל סומבאל היה המתרגם ואיש אמונו של מושל הדרום סידי מוחמד בן עבדאללאה שיעלה לאחר מכן על כס המלכות. המושל שבשטח שיפוטו היו שני הנמלים החשובים, אסאפי ואגאדיר, היה מעוניין לפתח יחסי המסחר ולהרחיבם למדינה נוספת : דניה.
היוזמה לקשרים אלו יצאה מסוחרים יהודיים. בשנת 1749 הגיע לקופנהאגן הסוחר בוזגלו דה-פז ושיכנע את הדנים לשלוח משלחת למרוקו. בשנת 1753 משגר המושל לדניה את איש אמונו שמואל סומבאל שמצליח לחתום על חוזה מסחר שבו נקבע כי קונסול דניה ישב בסאפי. הדנים שילמו לשמואל בשכר טרחה 500 דוקאטים של זהב. עם עלייתו לכס המלכות של אדונו המשיך סומבאל כמזכיר ומתורגמן אולם בעיני עמו נחשב שמואל לרשע ונוקם הדואג רק לעצמו ולבני משפחתו על חשבון הכלל. טובים או רעים, יהודי החצר לא נעלמו בסחרור המאורעות וימים טובים וזוהרים יותר עוד לפניהם כאשר יחזור השקט על כנו לאחר עלייתו לכס המלכות של סידי מוחמד בן עבדאללאה.
יוסף טולדאנו-ויהי בעת המלאח-פרק שביעי-פרעות ויצירה-עמ' 74-72
דברי הימים של מכנאס-רבי יוסף משאש זצ"ל-אוצר המכתבים כרך א'
ק
ס' ויחי-ש' תרס"ט לפ"ק
ידידי החה״ש כמוהר״ש הלוי ישצ״ו, שלום. שלום.
קח נא עוד ידידי מהמזומן, והוא: במבוי אטו״ב, יש מבוי אחד לצד שמאל בסופו, המפולש למבוי הרחב, הנקרא מבוי אלעטארי״ן (מוכרי תבלין) המבוי ההוא נקרא ע״ש הרה״ג כמוהר״ר שלום לעזימי זלה״ה, יש בסופו משמאל ביהכ״ג מרובעת, פתחה במזרחה, יש בה שני היכלות, אחד בדרומה, ואחד במערבה, יש בה עלית קיר קטנה בצפונה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש בה כוסות וספסלים וכו׳ בחברותיה, היא נקראת ע״ש הרב הנ״ל, הראני אחד מזרעו, כהה״ר מימון ישצ״ו, פסק אחד בכת״י ידו וחתימת שמו זמנו אדר ת״ץ לפ״ק, ואמר, שמקובל בידם שהיא עתיקה מאד מאבותיהם הראשונים שבאו תחילה מגלות ספרד, והם, וזרעם אחריהם עד היום, בעליה וחזניה, כחמשים איש מתפללים בה, ושמשה גם ישיבה לת״ת לאבותיהם בזמן קדמון, ואך היא עתה רק לתפלות שמ״ע, ולמוד משניות בכל לילה לשכני המבוי, יש בה אוצר קטן לספרי דפוס וכתבי יד עתיקים, שאין להם רשות להוציא שום כתב יד משם, אפילו ללמוד בו שם, כי כן מוזהרים מאבותיהם מדור לדור, כך זרעם אומרים, וטרחתי עמהם מאד רק לראות על מה מדברים, ולא הניחוני, גם יש בה ס״ת אחד קטן, כתוב על קלף, כתיבה דקה ויפה עד מאד, קורין לו ספר זאבארו, ושאלתי הרה״ג כמוהר״ר דוד בירדוגו ישצ״ו, ואמר לי, שנקרא כן ע״ש הסופר הקדמון שכתבו שהיה שמו ר׳ משה זאבארו זצ׳׳ל, ועוד חפש ומצא בכתבים ישנים, והגיד לי, שהרב הסופר הנז' היה בעיר פאס, ובא לכאן בשנת ר״מ לפ״ק, והיה כותב סת״מ בקדושה ובטהרה, ואביו היה שמו ר׳ יעקב ז״ל, ע״כ. ושלום.
אני היו״ם ס״ס
קב
ס׳ שמות.
ידידי החה״ש כמה״ר שלום הלוי ישצ״ו. שלום. שלום.
קח נא ידידי עתה דברי ימי ביהכ״ג האחרונה, היא במבוי אלעטארי״ן, לשמאל הנכנס למבוי, היא כמין גם, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון, יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכד בחברותיה, היא נקראת ע״ש ר׳ אברהם בירדוגו ז״ל, ואיני יודע מי הוא, אם בנו של הרה״ג כמוהר״ר רפאל זיע״א, או הראשון אבי המשפחה, אביו של הרה״ק המשבי״ר זיע״א, כמ״ש בהקדמת ספרו ראש משבי״ר, ע״ש, או אחר, ושוב נקראת ע״ש חחה״ש כמה״ר ימין ן׳ זאזון ז״ל, כאשר שמעתי מפי הזקנים, ועתה יש קורים אותה ע״ש הגביר הנכבד, כהה״ר יעקב אוחנא ז״ל, ויש הרבה קורין אותה ע״ש החכם כמוהר״ר יוסף אלקובי ישצ״ו (הוא תלמידו של אבא מארי זיע״א) כי הוא ש״צ ומרביץ בה תורה, היא עתה של בני כהרי״ע אוחנא הנד. שמשו בה ש״צ הרבה ממשפחות שונות כאשר שמעתי, והם: ר׳ ימין ן׳ זאזון ז״ל, ר׳ מסעוד בגו ז״ל, ר׳ שמואל בנו ישצ״ו, ר׳ יעקב אדהאן ז״ל, ר׳ חיים בנו ישצ״ו, ר׳ מרדכי אחיו הי״ו, ר׳ מרדכי אדהאן ישצ״ו בכמהרי״ו ז״ל, ר׳ דוד אבן צור ז״ל בכמוהר״ר רפאל זלה״ה, ר׳ דוד אלקובי זלה״ה, ר׳ יוסף בנו הנד, ר׳ יהושע בנו ישצ״ו, כן סדרם לי זקן אחד. כחמשים נפש מתפללים בה, אומרים כי שמשה גם ישיבה לת״ת בזמן הקודם, ועתה היא מקום תורה לכמוהרי״ו אלקובי הנ״ל ישצ״ו, ולתלמידיו ביום ובלילה, ובשבתות דורש שם ברבים מדרש רבה ע״ס הפרשיות, ובכל חדש אלול עד עיוה״ב, הוא קם ומקים אחרים בכל לילה באשמורת, לומר שם סליחות ותחנונים, זהו מה שהשיגה ידי להודיע לכבודו על תשעה עשר בתי כנסיות שבעיר, ואם צריך עוד לאיזה הודעות, יודיעני, ואמלא רצונו בעה״ו, כאשר תשיג ידי, ושלום.
אני היו״ם ס״ט
Temoinages- Souvenirs et reconnaissanceJe me souviens de mon écoleMarcel Bénabou
Souvenirs et reconnaissance
Je me souviens de mon école
Marcel Bénabou
Dans cette " mémoire obstinée " dont j'ai récemment tenté de restituer les fragments, l'école de l'Alliance de ma ville natale Meknès, occupe une place spéciale. Car, plus peut-être que les autres enfants de mon âge, j'ai entretenu avec cette institution des rapports étroits.
Avant même d'y entrer comme élève en octobre 1945 et d'y passer cinq années, j'avais eu quelques bonnes raisons de m'en sentir proche. Et pas seulement parce que les deux bâtiments qui la constituaient se trouvaient, comme par une sorte de prédestination, à quelques pas de la maison de mes parents.
En fait, c'est comme refuge, comme lieu de protection, que je l'ai d'abord perçue. Un de mes plus anciens souvenirs remonte aux années de guerre (1942 ou 1943) et concerne l'école des garçons. Dans la vaste cour de celle-ci, une série de tranchées parallèles avait été creusée, destinées – c'est du moins ce que j'ai toujours supposé – à accueillir la population du quartier en cas de bombardement. Je me rappelle être allé plusieurs fois contempler en famille, avec un sentiment de sécurité mêlé d'un brin de fierté, ces étroites et profondes excavations. Mais pour autant que je me souvienne, je ne me rappelle pas d'avoir jamais vu personne aller s'y abriter. Dès cette époque, l'école était donc devenue pour moi le prolongement naturel de ma maison. Déjouant la sourcilleuse surveillance maternelle, il m'arrivait souvent (je n'avais que la rue à traverser) de me glisser – au risque de m'écorcher les mollets ou le visage – à travers une épaisse barrière de buissons pour pénétrer dans la cour de l'école des filles, à l'heure de la récréation.
Je m'y sentais tout à fait en famille : une partie des élèves étaient mes cousines ou mes voisines; une de mes sœurs y enseignait, ainsi qu'une de mes belles-sœurs; quant aux autres maîtresses, elles étaient souvent des proches.
Lorsqu’enfin je fus admis comme élève à l'école des garçons, ce fut pour moi le début d'une série de plaisirs. J'aimai jusqu'au moindre objet de ma nouvelle salle de classe : l'estrade et le bureau de bois du maître, les tendres craies de couleur qui s'écrasaient doucement sous les doigts, le chiffon humide glissant sur le tableau noir, le globe terrestre tournant autour de son axe, les cartes murales (je me souviens surtout de celle qui était intitulée : Les peuples de la Gaule à l'époque de Jules César) et la série d'images représentant Jeanne d'Arc à la bataille d'Orléans, Saint-Louis rendant la justice sous un chêne, Le sacre de Sa Majesté l'Empereur Napoléon 1er… Mais ce que j'aimais par-dessus tout, c'est que chaque année m'offrait l'occasion de pénétrer plus avant dans un univers fascinant : celui que je découvrais à travers les textes assemblés dans ce volume que l'on appelait " livre de lecture ". Dès que je l'avais en main, peu avant la rentrée, je sautais par-dessus les chapitres du début, encombrés de leçons de grammaire et d'orthographe, et je courais aux pages finales, réservées aux vraies " lectures " : c'étaient de petits textes de fiction, les premiers que j'ai eu l'occasion de lire, et qui me firent éprouver les frissons d'un plaisir inconnu…
Mais d'autres moments, tout aussi intenses, me reviennent périodiquement en mémoire : les parties de billes sous les faux poivriers de la cour, tandis que nos maîtres échangeaient à mi-voix les derniers potins et que le directeur, majestueux et solitaire, faisait les cent pas devant son bureau ouvert, en attendant de pouvoir notifier impérieusement à tous, par trois coups stridents de son sifflet à roulette, la fin de la récréation; les réjouissances qui marquaient rituellement les derniers jours torrides de l'année; les leçons s'allégeaient, on célébrait l'arrivée prochaine des vacances dans un feu d'artifice de rondes et de chansons, inlassablement hurlées sous les fenêtres du directeur, qui, ces jours-là, consentait à prendre un visage moins sévère.
Ma scolarité à l'Alliance s'acheva en cet avant-dernier jour de juin 1950 où je découvris avec bonheur ce que pouvait être une " distribution des prix ", C'était la première dans notre école, et elle coïncidait exactement avec mon onzième anniversaire. Elle avait été préparée avec soin. Une représentation théâtrale avait même été prévue. La " scène " avait été dressée en plein air, sous les arbres. Les maîtres au grand complet, ainsi qu'un certain nombre de parents, dont les miens, étaient là. Mais ce qui donnait du lustre à l'événement, c'était la présence des " autorités " : aux côtés du président de la communauté et du grand rabbin, trônaient, majestueux et graves, le pacha dans sa djellaba blanche et le général dans son uniforme. J'avais été choisi pour interpréter le rôle principal, celui du mari, dans une farce médiévale intitulée La farce de la femme muette. Je l'avais répété pendant des semaines, et jusqu'à ces dernières années, quelques fragments de ce texte traînaient encore dans ma mémoire. Une très charmante élève de l'école des filles me donnait, si je puis dire, la réplique, ce qui ajoutait du piquant à la chose. Le moment le plus fort vint pour moi juste après la représentation : sous les applaudissements, je reçus des mains du pacha un beau et lourd volume, relié et doré sur tranche, qui allait pour longtemps concrétiser cette notion demeurée jusque-là bien abstraite, celle de " prix d'excellence ". Le livre était intitulé Peau de pêche. Il fut pendant quelques années le plus bel ornement de ma bibliothèque.
Les nouveaux cahiers (juillet 2000, rf 22)
Temoinages- Souvenirs et reconnaissance
Je me souviens de mon école
Marcel Bénabou
page 2-5
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965
לעתים אין ללמוד מן המשפטים אם הללו באו להעיד מרצונם או שחוקרי האינקויזיציה, מששמעו על המגע ההדוק שבין הנאשם לאותם יהודים, קראו אותם לחקירה. ומותר לנו להקשות: מתי נקראו להעיד, אם קודם לפתיחת המשפט, בתקופה שבה נאספה אינפורמציה בחקירה מוקדמת על הנאשם, או כבר בשעת מהלכו של המשפט נקרא העד היהודי להעיד באודיֶנסיה סודית. אין להכריע בדבר, וייתכן שבדיקת כל המשפטים שהיו בהם עדים יהודים תזרע אור כלשהו על פרשה קשה זו לעצמה.
לענין סוגם של העדים יש עוד להוסיף ולשאול באיזו מידה נתקבל הוידוי על דעת האינקויזיציה כעדות נגד הנאשם עצמו. מהכרזות בית־הדין בבואו לסיאודד ריאל (או לכל מקום אחר) למדים אנו שוידויו של הנאשם שנעשה בתקופת־החסד והוכר על־ידי בית־הדין כוידוי מלא, פטר אותו מן הדין עצמו, אבל לא פטר אותו מכפרת עוונות ומהשתתפות באוטו-די־פי. ואילו וידוי שהוכר שלא נעשה בשלמות ובכנות, כלומר, אם אסף בית־הדין חומר מרשיע ממקור אחר, או שהמתודה לא מסר על אחרים שהיו שותפים עמו בקיום מצוות, נראה היה כעדות מרשיעה נגד הנאשם, והאינקויזיציה דנה אותו על־פיו. וידוי כזח היה מצורף בתיק, בתחילתו או בסופו, כהוכחה נגד הנתבע לדין. נמצא שנשקפה סכנה למתודים שהם יגרמו להרשעת עצמם. זוהי הסיבה שלעתים תכופות נמצא שלכל וידוי־הודעה נתלוותה הצהרת הנאשם, שאם יהיה לו מה להוסיף לדבריו, ואם ייזכר בעוד דברים שעבר עליהם, יוסיף מרצונו ויתודה ויודיע. הרי שהצהרה כזאת, על אף הנסיון מצד המתודה־הנאשם להשאיר לעצמו פתח של הגנה, שיסודו בשכחה או באי־זכירה, היה בה כדי להחשיד את המתודה שהוא מעלים משהו מן האינקויזיציה. אך נראה שחייבים אנו לתת דעתנו לצד נוסף של הבעיה. וידוי כזה היה קובע את גורלו של הנאשם, אלא שהאינקויזיציה היא שקבעה מהו וידוי־אמת ומה אינו כך. לכאורה אסור היה לה לשפוט את הנאשם על יסוד וידויו שלו והיה עליה לחפש עדויות מסייעות למעשיו של הנתבע לדין. והיא אמנם הביאה ברוב המקרים עדויות מרשיעות נגד הנאשם. הוידוי יכול איפוא להיראות בערכו כעדות מסייעת לצדקת טענתה, אלא שהיא ראתה בו את היסוד העיקרי והראשון במעלה, וכנראה נבעה תפיסה זו מעצם כוחו הקושר של הוידוי. אף־על־פי שהוידוי, מבחינת תפיסתו התיאולוגית, וכוחו של הכומר המודה (אותו ביקשה לפסול מתוך טענה שהוא לא הצליח בקבלת וידויי־אמת מן האנוסים הנתבעים לדין) חורגים מתחום הערכת עבירות שעליהן יש לערוך משפט־אינקויזיציה, הנה משהעמידה האינקויזיציה את מעשיו של האנוס בתחום הכפירה בכנסיה הקתולית היא נעשתה מכפרת עוונות ומטילה ענשים על וידויים לא מלאים או וידויים שכינתה אותם בשם וידויים מזויפים ומבוימים. והיא שנהפכה בעצמה למוסד המציל את נפשו של החוטא־המתודה, הנתבע על־ידיה לדין, מדראון־עולם על־ידי שציותה לשרוף את גופו.
כידוע, קיבלה האינקויזיציה כל עדות שנמסרה בין אם העד ידע על המעשה שעשה הנאשם על־פי ראיה שראה אותו בקיום המצוה ובין ששמע אותו בדברו דברים שונים. אבל ביסוד העדות על השמיעה לא ראתה צורך לקבוע סייגים. ענין השמיעה נתפרש על־ידיה גם אם העד שמע על הנאשם מפי אחרים. היא הסתפקה במה שהעד סיפר לה על הנאשם ולא חקרה ולא בדקה אותו על מקור ידיעותיו. לשיטה זו של צורת הידיעה היתה השפעה גם על שיטת העדות של הסגיגוריה, שגם היא ביקשה לדעת מן העדים ״אם הם ראו, שמעו, או שהם יודעים״.
עדות הראיה, השמיעה והידיעה, נתבססה על זכרונו של העד וכושר ראייתו ותפיסתו שלו בסיטואציות ובתנאים שיש בהם כדי לציין שפלוני או אלמוני קיימו מצוות. וכל־כך גדול צריך היה להיות רושם מעשהו של הנתבע לדין, או שהוא נעשה פעמים כל־כך רבות, עד שנחרת בזכרונו של העד למשך שנים ארוכות, או שרושם ביטויו או דבריו של הנאשם היה כה מכריע שלא נעלם, כלשונם, מן הזכרון. מצד אחר ביקשה התביעה להוכיח בעזרת עדיה שהנאשמים על־ידיה קיימו מצוות תקופה ממושכת, שאין קיומה של מצוד. יהודית זו או אחרת ענין חד־פעמי גרידא אלא מעשה ממושך, מעשה ביודעין ובמחשבה תחילה. את משך המעשים היא הוכיחה בעזרתם של עדים רבים, ועדות כולם היא הבונה את בנין האשמה בתיאורה השלם והמלא. אף־־על־פי־כן יש להתפלא על זכרונם המופלג של עדים שונים, שעדותם אינה מוכחשת והיא מתקבלת על הדעת כודאית וכסבירה בתנאי קיומם של האנוסים ודרכם בקיום מצוות החל במחצית המאה הט״ו, שעה שרבים מהם נתעוררו לשוב אל דת אבותיהם ואל צור־מחצבתם. יש להוסיף ולהדגיש את טיב הבנתם העמוקה של העדים במעשים יהודיים, ולעתים נמצא בהם הבחנה דקה מן הדקה.
התביעה ידעה להבחין בין אמת שנמסרה מפיהם של עדיה לבין עלילה. לגבי נאשמי סיאודד ריאל לא שעתה האינקויזיציה לפעמים לעדויות שמעין ריח עלילה נודף מהן. העדויות לעצמן הובאו בתיקו של הנאשם, אלא שההסתמכות על העלילה כמעשה שעשה הנאשם לא הובאה בכתב־התביעה ולא בפסק־הדין.
הסיבה שלא נזקקה האינקויזיציה לעדויות מסוג זה נעוצה אולי בבטחונה בדרך הוכחת אשמתם של אנוסים בעוונות התיהדות, ולא היה לה כל צורך להזדקק לאמצעים אלה להוכחת צדקת דרכה. היא הוכיחה בעזרת עדיה את מעשי האנוס בכללם, שנעשו בחוגו הפנימי, בהסתר וזמן ממושך, ואלה היו היסוד לבנינה. לעומת בנין זה תיראה דרכה של הסניגוריה בהיאחזה בדברי עדיה כמעשה תלוש מאוד מן המציאות. עדי־הסניגוריה, שהכירו על־פי רוב את הנאשם שנים אחדות בלבד, מסרו רק מה שראו עיניהם או שמעו אזניהם בשלב חיצוני מסוים בדרך־חייו של האנוס, אפילו המדובר חוא בעליות־לרגל נוצריות, או בהזמנת ציורי איקונין ובבניית קאפלה בכנסיה. מעשים אלה נתפסו על־ידי האינקויזיציה כמעשים שנעשו למראית־עין בלבד, ואין משקלם עולה בשום פנים בקנה אחד עם משקל מעשיהם היהודיים והזמן הממושך שבו קיימו האנוסים מצוות תורת משה. זהו ערכן של עדויות־התביעה מבחינת אמיתותן הפנימית היהודית, כנגד ערך דבריהם של עדי־הסניגוריה על מעשים שעיקר כוונתם הוא כלפי חוץ בלבד. מכאן שאין הכרח שאמת אחת תסתור את חברתה. אנוס יכול היה לקיים מצוות וגם לתת בזמן מסוים משלו לכנסיה, והאינקויזיציה הבחינה היטב בתנאי מציאותם של האנוסים. אבל יש להדגיש כי חשיבותה ההיסטורית של אמיתות מעשיהם היהודיים של האנוסים גדולה היא לאין ערוך, שהרי נידונו הללו כאנשים השבים אל צור־מחצבתם, אל עמם ואל דתם. בתפיסה זו יש אמנם כדי להוסיף אישור לטענתה של האינקויזיציה על יהדותם של האנוסים; אך אין אנו באים לדון כאן בטענותיה, אלא בדרכה וביחסה אל אנשים אלה, שבכוח הוציאו אותם מדתם ומתוך עמם, ואפילו ננקטו אמצעים אלה מתוך הכרה מוחלטת ׳שיש להציל כביכול ולהושיע את נפשותיהם של המבקשים לשוב לעמם ולדתם.
ועל עוד ענין אחד בעדות חייבים אנו לתת דעתנו: זמנה של העדות עצמה ואישורה. כידוע, ניתנה העדות בתחילתה בתקופת־החסד לפני חוקרים מיוחדים, ולאחר־מכן אף משפקעה תקופת־ההסד. העדות נרשמה בספר־העדים, וממנו הועתקו לתיקו של הנאשם, אם הוחלט לתבעו לדין ואם הוכן תיק לנאשם. במהלך המשפט נקרא עד־התביעה להופיע לפני בית־הדין לשם אישור העדות מחדש. במעמד זה נשאל העד לאחר שהושבע כדין אם העיד, נגד מי העיד ומהו תוכן העדות. משהשיב על כך, הושלה תוכן עדותו למה שהעיד קודם־לכן ונרשמה עובדה זו. אז הוקראה לפניו עדותו הראשונה והוא שב ואישרה מחדש. חשיבותו של סעיף זה היא לשם הוכחה שלא נאמר לו בביודהדין מה עליו להעיד. אם לא זכר את עדותו, והוא ביקש שיזכירו לו אותה מחדש, נקראה זו לפניו. רק לאחר־מכן נשאל העד אם לא העיד מתוך שנאה לנאשם.
חיים ביינארט-אנוסים בדין האינקויזיציה-דרל פעולתו של בית הדין בסיאודד ריאל-1965 –עמ'119-114
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986- הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה
הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה
במישור הקיבוצי באה תסמונת הד׳ימי לידי גילוי במחיקת תולדותיו, תרבותו וקיומו המדיני של עם, מחיקה זו היא פועל־יוצא מאימוצו או גזילתו של העבר הד׳ימי על־ידי הקיבוץ המנצח, הרואה עצמו יורש חוקי לכל הציביליזציות שקמו בשטחים הכבושים. אכן הפקעת צלם־אנוש ומחיקתו יש קשר דיאלקטי ביניהן, שהרי קיבוץ תת־אנושי אין לו מקום בהיסטוריה של המין האנושי. שחיקתו של העבר הד׳ימי לא מקרה היא אלא יש בה משום ביטוי לעקירת ההיסטוריה של העמים הד׳ימיים. גילגולו של קיבוץ ממעמד אנוש לתת־אנוש מנחיל לקבוצה השלטת את המורשה התרבותית — ציביליזציה, אמנות ומדע — של הקבוצה הנשלטת, שבגלל מחיקת צלמה האנושי פקעו זכויותיה. הורדה זו של יורשיה החוקיים של תרבות למעמד של עבדים נרצעים, שמטעמי כדאיות כלכלית הם נסבלים על־ידי הקבוצה העליונה, מחסלת את העוררים היחידים העשויים לתבוע להם את הזכויות שנוטלים החמסנים לעצמם. מחיקת צלם־האדם של הד׳ימי מחייבת אפוא בהכרח את מחיקתו גם במישור ההיסטוריה והגיאוגרפיה. האימפריאליזם התרבותי מצדיק את האימפריאליזם הטריטוריאלי; התרבות, שקבוצת־הרוב תפסה לה מונופול עליה, רוקנה אותה ממשמעותה ועשאתה נכס פוליטי, הופכת להיות מכשיר נוסף של שררה וניכּור.
הסיכסוך הערבי־הישראלי מדגיש את הטאקטיקה הזאת. התעמולה האש״פית המותאמת לכלי־התקשורת המערביים מכוונת, על־ידי סילוף סימאנטי, להחליף בהיסטוריה את היהודים בערבים־פלשתינאים. תהלוכת־המסכות של ערבים (או ״פלשתינאים״) המציגים עצמם כ״יהודים״ מעבירה לידיהם את הזכויות ההיסטוריות של ישראל ואת היתרונות או האהדה שנרכשו לאחר 4000 שנות קיום ותלאה. על־ידי שהוא חומס מן היהודים את עברם (ז.א. תחבולת ההחלפה), אש״ף מורידם לדרגה של קבוצה תלושה, נטולת־ממשות, שלכל היותר היא ראויה לסובלנות בלבד מצד הערבים.
במסיבת־עתונאים שקיים ב־2 בספטמבר 1983 באו״ם בז׳נבה, לאחר שנאם ב״ועידה לשאלת ארץ־ישראל״, הצהיר יאסר ערפאת:
אנו היינו תחת שלטון האימפריאליזם הרומאי. אנו שלחנו לרומא דייג פלשתינאי בשם פטרום הקדוש, והוא לא די שכבש את רומא אלא כבש גם את לבות העם.
אנו ידענו איך לעמוד כנגד האימפריאליזם והכיבוש. ישוע הנוצרי היה הפ׳ידאי הפלשתינאי הראשון שחגר את חרבו בדרך שבה הפלשתינאים נושאים כיום את הצלב שלהם (תרגום סימולטאני של האו״ם מערבית).
הנה כך, לצורך המאבק הערבי־הפלשתינאי מתגלגל ישוע הנוצרי בדמותו של פ׳ידאי — על (ז.א. לוחם־אסלאם) פלשתינאי, ויאסר ערפאת מקושר במישרים אל מייסדה של הנצרות.
יתר על כן: כל הקשור לתרבות נעשה מונופול של האומה. כל הצטיינות רוחנית מצד הד׳ימים סופה שנחשבה שחצנות. כדי שנוכל להעריך אל־נכון את הבזיון שבמעמד הד׳ימי חובה עלינו לשוב ולשבץ את המונח ״השפלה״ במערכת־הערכים של החברות הערביות, שהכבוד תופס בה מקום ראשון־במעלה. חוק השתיקה שנאכף על קבוצה מסוימת, הנחשבת נחותה מבחינה מוסרית, אף הוא היה גורם חשוב בהסתאבותם הפסיכולוגית של הד׳ימים. הסירוב לקבל את עדותו של הד׳ימי נגד מוסלמי בבית־דין דתי קובע עמדה וחושף מתכונת נפשית האפיינית לשתי הקבוצות. קבוצת הד׳ימים, ששוב לא היה בידה להתגונן, הועמדה במצב של בת־ערובה הצפויה לכל עלילת־שווא. היה זה מצב של חלישות מתמדת, שעודד התרפסות וחנופה. לאחר האמאנציפאציה ציינו קונסולים אירופיים עד כמה הד׳ימים מפחדים לעמוד על זכויותיהם ולפעמים אפילו לנצח בערכאות, שהרי ״התחצפות״ מצד הד׳ימי יכלה להביא עליו עונש־מוות. (ראה תעודות 35 ו־52).
בעיני הקבוצה השלטת היה סירוב זה לקבל את עדותו של הד׳ימי בבית־דין סמל לסירוב גדול יותר — סירוב להקשיב, ליצור מגע, להחליף דעות; קיצורו של דבר: סמל לכפירה בסבל הזולת ובזכויותיו. מניעת חופש־הדיבור דנה את העד לשתיקה. עינוי זה, פסילה זו של עדות, מועברים מן הפרט אל הכלל ומונצחים בזמן. שהרי היסטוריה מהי אם לא עדותו של עם בהמשך הדורות, עדות שעליה מבוססות זכויותיו. מחיקת ההיסטוריה שלו מבטלת את זכויותיו, וכך ניתן לו לפירוש הרשמי של המאורעות להיעשות אפום שבו יישמע רק קול אחד בלבד.
הד'ימים-בני חסות יהודים ונוצרים בצל האסלאם-בת יאור-כתר 1986– הרחקת הד׳ימי מן ההיסטוריה עמ' 127-26
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
Le problème général de l'apprentissâge se pose d'une manière particulière dans ces endroits reculés et déshérités du Maroc qu'on est convenu d'appeler le « bled ». Il n'y est pas toujours question de développer l'artisanat. Des tâches plus urgentes s'y imposent. La population de ces coins éloignés, vivant en marge de l'œuvre civilisatrice qui se poursuit au Maroc, ignore le plus souvent les métiers les plus primitifs et presque les gestes élémentaires de la vie quotidienne.
Aussi les rapports de nos instituteurs qui acceptent le sacrifice d'une mission dans le bled nous transportent dans ce monde de la mythologie où des génies bienfaisants enseignent aux hommes les premiers arts ou ravissent pour eux le jeu du ciel.
Voici le rapport d'une institutrice de Demnat, petite localité aux environs de Marrakech :
À Demnat, les parents n'attachent aucune importance à l'instruction des filles. Une fille n' est bonne que pour être reléguée à la maison. Elle y aide sa mère dans les travaux du ménage. Mais le plus souvent, elle est honteusement exploitée par les siens qui la mettent en apprentissage chez une couturière dès l'âge de 6 ou 9 ans. Quand elle sait bien coudre a la machine, vers 11 ans, elle s'établit, elle aussi, couturière. Ce sont- alors des journées épuisantes pour la malheureuse fillette. Levée avec le soleil, elle se met courageusement au travail. Vous la trouverez encore le soir, à la lueur vacillante d'une bougie, penchée sur son ouvrage. A 12 ou 13 ans, c'est le mariage. Le mari continuera à exploiter sa jeune épouse autant, sinon plus, que les parents de cette dernière. C'est la belle-mère qui s'occupera du ménage. Les filles sont donc une source de revenus et les parents hésitent de ce fait à les envoyer à l'école. Que pourraient-elles y apprendre d'utile ? A ce besoin de connaissances ayant une utilité immédiate, j'ai essayé de répondre. J'ai été incitée à initier mes élèves aux travaux de futures mères de famille : ménage, puériculture, hygiène.
Couture
Toutes les fillettes, même les plus jeunes, savent manier habilement l'aiguille. A l'heure de la couture, je leur apprends à couper leur linge plutôt que les différents points d'ornement qu'elles n'utiliseront pas. J'ai commencé par les mouchoirs. Tous nos élèves se mouchaient dans d'affreux chiffon malpropres. Chacun d'eux a apporté un mètre de calicot avec lequel les écolières ont confectionné six mouchoirs. Puis ce fut le tour des culottes. Ce fut une innovation , jusqu'alors, les culottes passaient à Demnat pour une pièce d'habillement exclusivement masculine. Maintenant, mouchoirs, culottes, chemises et combinaisons fabriqués par nos jeunes filles y ont fait leur apparition.
Habillement
Les femmes s'habillaient de trois ou quatre jupes superposées d'une casaque et d'un foulard chatoyant laissant voir de longues nattes tressées, arrivant jusqu'aux hanches. Elles allaient pieds nus dans la rue comme à la maison. Les écolières aux gentilles robes, clairs tabliers, cheveux courts et espadrilles blanches, furent un étonnement Les mamans de nos élèves, les premières, voulurent porter, elles aussi, des robes. Quelques-unes m'ont priée avant Paque de leur en couper ; les couturières d'ici étant incapables de le faire. Ces dernières se sont emparées des modèles que j'ai taillés. La mode des robes était lancée. A la Pentecôte, j'ai remarqué avec plaisir que beaucoup de jeunes femmes portaient de fraîches toilettes de leur âge et non plus ces jupes amples de grand'mères où leur corps harmonieux perdait toute grâce.
Tricot
Au début de l'hiver, j'ai enseigné le tricot. Mais que de difficultés ne m'a-t-il pas fallu surmonter On ne trouve pas à Demnat d'aiguilles et de laine à tricoter. J 'allais renoncer à cet enseignement indispensable quand j'eus l'idée d'utiliser comme aiguilles, les rayons de bicyclette qu'on vend à un sou la paire et la laine filée ici par les femmes. Le lendemain, toutes les fillettes avaient le matériel nécessaire. Le fil est grossier et irrégulier, les aiguilles bien fines. C'est un pis aller qui a permis pourtant, en utilisant les ressources locales, d'habiller chaudement toutes nos élèves et beaucoup de leurs petits frères ou soeurs. Pull-over et cachecol qui ont avantageusement remplacé les serviettes de toilette qu'on metoaiit autour du cou, ont été tricotés en classe.
Cuisine
Certains dimanches, je fais venir chez moi les grandes filles âgées de 10 à 12 ans pour leur apprendre à faire des biscuits, des gâteaux et certains plats. Assises amtour de la table de la salle à manger, ayant devant elles la farine, le sucre qu'elles ont apporté, ces élèves suivent attentivement mes mouvements et mes explications. Dans les recettes copiées en classe et qu'elles ont sous les yeux, j'indique le nombre de verres d'eau ou de farine, de cuillerées à café ou à soupe de sucre ou d'huile nécessaires, plutôt que les poids ou les capacités de ces denrées. Chaque élève pétrit seule sa pâte, me la montre et si celle-ci est à point, elle l'étend au rouleau, puis la découpe avec un couvercle de boîte en fer blanc. Plusieurs fillettes préparent chez elles les biscuits qu'elles ont appris à faire.
Il y a peu de légumes à Demnat. La population se nourrit tous les jours, et cela pendant des saisons entières, soit de carottes ou de navets, soit de courges, de pommes de terre ou d'aubergines. On ne trouve rien d'autre en dehors de ces légumes. On comprend la répugnance de ces pauvres gens à manger tous les jours le meme plat préparé de la même façon. J'ai enseigné aux fillettes pendant ces dimanches à cuisiner ces légumes de trois ou quatre façons différentes. Les mamans ont tiré profit du savoir de leurs filles et ont appris ces recettes qui leur ont permis (l 'introduire un peu de variété dans la préparation d'un même légume.
Au cours de ces séances, les élèves sont , très à l'aise. Nous causons familièrement de tout. Mais je ramène souvent la conversation sur leurs parents leur façon de vivre, leurs moeurs. J'apprends ainsi une foule de choses que les fillette ne m'auraient pas confiées en classe. Je les interroge sur leurs petits frères ou sœurs et leur donne des conseils sur la façon de les habiller, de les nourrir, de les elever. Souvent quand je dois habiller nia petite fille ou la baigner, je le fais devant elles. Je leur recommande de raconter a leurs parents ce qu'elles voient chez moi, d'essayer de les persuader qu'il faut baigner les bebés, les tenir propres pour qu'ils soient bien portants.
Cet enseignement intéresse beaucoup les élèves. Malheureusement elles quittent bien jeunes l'école, à 11 ou 12 ans, pour se marier. Nous luttons,, mon. mari et moi, pour abolir cette coutume, d'une autre époque.
Malgré-le-jeune âge où ces fillettes nous quittent je suis convaincue que cet enseignement portera ses fruits et transformera leurs futurs foyers en y introduisant un peu plus d'hygiène et.de bien-être. Elles acquerront plus de dignité aux yeux de leurs maris qui cesseront de voir en elles leurs inférieures. Ils leurs accorderont la considération et le respect que l'époux doit à son épouse clans les sociétés civilisées.
Notons que des initiatives dans le genre de celles que relate notre institutrice de Demnat sont prises un peu partout et sont accueillies par la population avec le même élan de reconnaissance.
Notre directrice nous écrit « Depuis, un an, fonctionne à-Mossoul un atelier.de couture. Je suis satisfaite de la marche; que suit cette œuvre. Bien qu'encore, petite, elle est en train de former un noyau de jeunes filles qui pourront avoir un gagne-pain-plus tard. La femme juive ici ne sait pas oudre ei Les les nécessiteuses et :elles sont, nombreuses — se rendent au marchié pour coudre, des sacs et gagnent ainsi des sommes infimes. Aussi toute la population vous est-elle reconnaissante pour cette œuvre si utile, qui contribuera dams un avenir prochain à améliorer l'existence des pauvres familles juives de Mossoul. »
Les inquiétudes" des jeunes
" Notre directeur de Demnat se préoccupe de l'avenir de ses élèves. Et déjà le groupe horticole qui fonctionne à Marrakech depuis le mois de mars et dont , nous avons parlé (dans le dernier numéro –de Paix- et Droit,, apparaît.comme un espoir. « Mes grands.élèves, nous écrit-il, se demandent anxieusement ce qu'ils feront quand ils quitteront l'école. Le commerce ne leur dit rien qui vaille. Il y a trop de marchands de tissus, de sucre et de thé. Quant aux métiers manuels, ils n'ont plus de débouchés: Forgerons, menuisiers, bailleurs, bouchers,-sont nombreux : et gagnent péniblement leur. vie. Ceitte situation ira en s'agravant. Et les, enfants voient venir avec angoisse le moment où, eux aussi, auront à gagner leur vie. Ils m'ont fait part de leurs vivres préoccupations et j'ai pensé-les orienter ver le travail de la terre. Pour eux qui-vivent à la-campagne, il leur sera facile de s'adapter a ce dur. labeur. Ils montrent d'ailleurs beaucoup de zèle quand nous faisons du jardinage. Ce sera un moyen de les attacher a leur bled et de les empêcher d'aller grossir les rangs de tous ceux qui vivent sur les budgets des communaiiibés des grandes villes. L'école agricole rattachée a l'école Jacques-Bigart, de Marrakech, réservera quelques places pour les grands élèves de Demnat. Leurs études finies, ils pourront trouver à s’employer comme ouvriers agricoles chez les colons de la région. »
Cette solution n'est pas toujours possible, car l'envoi des jeunes dans une ville voisine pose la question de leur hébergement. Mais parfois ce projet est réalisable. Notre directeur de Sefrou, par exemple a placé dans le nouvel atelier d'apprentissage ouvert près des écoles de Fès, six élèves en même temps qu'il a envoyé quatre enfants au cours complémentaire de cette ville.
Pour l'année 1936-1937, le nombre des apprentis envoyés à Fès est porté à 10. Mais aucune ressource locale ne , doit être négligée. En effet, a Sefrou même, notre directeur a fait des démarches pour introduire dans les programmes pour les fillettes une demi-journée de couture et d'enseignement ménager, et pour les garçons l'apprentissage horticole. Il a obtenu, pour 1936-1937, l'engagement de l'un de ses grands élèves dans le « jardin d'essai » de Sefrou. Il y voit un heureux présage et, peut-être, une perspective d'avenir.
La vie dans les ecoles de l'Alliance Israelite-Paix et droit-Organe de l'A.I.U-1/10/1936- L'apprentissage des jeunes filles dans un « bled »
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ' כד-לב
שמות מלאכים (המכונים גם שרפים ונשיאים):
להלן חלק משמות המלאכים אשר רב השימוש בהם בקמעות: הדריאל, יהואל, גבריאל, נוריאל, מיכאל, כתריאל, רפאל, אוריאל, חזיאל, עניאל, נהריאל, מגדיאל, אריאל, חסריאל, יליאל, סיטאל, עלמאל, מהשאל, ללהאל, אכאאל, בהתאל, דזיאל, אלראל,
לאואל, התעאל, יזלאל, טבהאל, הריאל, הקמאל, כליאל, רזיאל, יינואל, תנונאל, תטריאל, יניאל, דודריאל, שמועיאל,סדקיאל, טריאל, רעשיאל, סרכיאל, שחריאל, סהריאל, דבריאל, יחפיאל, קביאל, שריאל, עזריאל, פניאל, צוריאל, שמשיאל, הודיאל, סמכיאל, יחזיאל, קשתיאל, סממיאל, סמניאל, זרקואל, זעולילואל, פרציאל, טוחיאל, לקיאל, תררביאל, קדמיאל, פדאל, צדקיאל, חסדיאל, יופיאל, נעאל.
המזלות הממונים על 12 המזלות על פי המסורת
חסדיאל – טלה
ברקיאל – שור
נוריאל – תאומים
רעמיאל – סרטן
סרכיאל – אריה
שרמאל – בתולה
ענניאל – מאזנים
להקיאל – עקרב
נהקיאל – קשת
קבניאל – גדי
קואל – דלי
שרהריאל – דגים
מלאכים הממונים על 12 חודשי השנה:
מיטריתיאל – ניסן
חסדיאל – אייר
ברקיאל – סיון
גזריאל – תמוז
רעמיאל – אב
שריריאל – תשרי
עניניאל – חשון
להקיאל – כסלו
קניאל – טבת
קואל – שבט
סרכיאל – אלול
סדריאל – אדר
פניאל – אדר ב׳
המלאכים הממונים על כוכבים:
מיכאל – שבתאי
ברכיאל – צדק
גבריאל – מאדים
רפאל – חמה
צדקיאל – כוכב
ענאל – לבנה
יחסדיאל – נוגהאל – נוגה
שמות אחרים המופיעים בקמעות הם שמות אבות ואמהות קדמונים: אדם וחוח, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה. כנגד עין הרע מופיעים משפטים ושמות שדים ומלאכי־חבלה, כגון: ״שדי קרע שטן״, ״לילית ומלכותדילה חוץ״, ״מכשפה לא תחיה״, אשמדאי, סמאל, שברירי. כמו כן מופיעים צירופי מילים ואותיות.
צירופים: ראשי תיבות וסופי תיבות מהתנ״ך וממקורות קדומים, שמיוחסת להם קדושה וכוח מאגי:
יוחצצבורון(ומשיב הספק) בצרוף שם השם.
מטטרוף – אחד המלאכים .
אבגדהו – הם רחמים גמורים.
זחטי – הם רחמים.
כלמנסע – לזיווג מדין ומרחמים.
פצקרשת – הם דין.
שטו קרו נגו – מלות קמע להחזרת גניבה.
טוסרסוף – לחישה בשעת סכנה(יאמר שבע פעמים).
פגם פגם פגף – אדם שנמסר ביד גזלן יאמר שבע פעמים שמות אלו.
אברקלון – לרפואה ונגד עין הרע.
אבארקאלראט – נגד עין הרע.
דגנזגאל – נגד שכחה.
אנדי, יאהנודה – נגד כישוף.
גויתיאל – למילוי משאלות מאדם אחר.
זרח חנכון – ולא תירא משום דבר.
סנדלפון – (שר היער) שם תפילה לעובר ביער וכן לעת צרה ונגד אויבים.
צמרכד, ניעורכון – נגד אויבים.
מטטרון:אחד המלאכים המופיע בספרות המיסטית היהודית, הנוצרית והמוסלמית ומשמש במאגיות להשבעה. הוא מהמלאכים העומדים מאחורי אילן האושר ונחשב למלאך עליון. מוזכר בספרות ההיכלות שם נאמר שכשעלה רבי ישמעאל למרום פגש את ״מטטרון המלאך שר הפנים״ שנשלח להדריכו בעולמות העליונים.
יקהרועה, ישהטונה, יקרהעשוטנה – לכתיבה על טס כסף נגד מחלת הנפילה.
סני״אל עלי״ן צבאו״ת שד״י – לכל בעיות עיניים.
קסיטרו״ן שם השוט״ר – לבקש לב אישה וצייתנותה.
טטראגראמאטון – ביוונית: שם כל ארבע אותיות(השם המפורש).
להלן מדגם מהמקורות הנ״ל לתוכנם של קמעות ולבעיות שהם מנסים לפתור, לאהבה וליחסי איש ואישה:
לעשות שלום בין איש ואישתו: יכתוב על קלף שמות הקדושים והגדולים: יזל מבה הרי הקם לו כלי לוו פהל נלך יי, מילה ההו.
לאהבה בין איש ואשתו או בין איש לחברו: יאמר ״ואהבת את ה׳ אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך. יהא רצון מלפניך ה׳ אלוהינו ואלוהי אבותינו לשלוח מלאכיך הקדושים לפלוני(ת) בן פלוני לשים אהבה ביניהם. ואלו השמות ומלאכיך הקדושים הממונים על האהבה: פתצשאתא, מצפף, תכצמל… שתשימו אהבה ואחווה בין פלונמת) ופלוני… מעתה ועד עולם.״
לרכישת אהבה: כתוב במי שושנים וכרכום ובקולמוס של נחושת על קלף כשר: ״בשם פלוני(ת) בן פלוני שיהא קשור לפלוני(ת) בן פלוני לאהבה… לעשות רצונו וחפצו…״
סגולה להיות אהוב לכל ושימצא חן בעיני אלוהים ואדם, לומר בכל יום: ״פשטא זרקא״.
לאהבה בין איש לאשתו: קח קערה חדשה וכתוב עליה המזמור: ״הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד״(תהילים קל״ג) ותמחוק ביין או במים… וישתו האיש והאישה.
לאהבה מן האישה: קח מן האישה, כשהיא ישנה, שערה אחת ומדוד אותה מתחילת הירך עד העקב ויאמר: ״בשם השם אני עושה, ובמאמרו אני מודד, ולשמו אני עושה מדידה זו… עלייך פלונית בת פלוני שאהיה בעינייך אהוב מכל הבריות שיש בעולם.״
ואיש אשר אשתו אינה אוהבת אותו: יקה כסף חי ויתן אותו על הגחלים ויאמר: ״כשם שזה הכסף מתהפך על הגחלים, כן יתהפך ליבה של פלונית בת פלוני״.
אם תבקש להסיר לב האישה ולא תשמע אלא אליך: קח מזיעת אפך ופניך בכלי זכוכית חדש, וקח טס נחושת אחד וכתוב על הטס: קיסטרון שם השוטר ושמות המלאכים, ותלך לתוכה ואמור: ״על דעת פניך משביע אני עליכם מלאכי מדע שתהפכו את לב פלונית או פלוני… ולא תעשה דבר בלעדי, ותהיה לבה (או לבו) מהרה אלי…לאהבה.״
להולדת בנים זכרים: בצירוף הפסוק: ״תורה ציווה לנו משה״ וכו': אהיה איהדיהה תהק ושה ררל המת צהי ושע המק לונב.
להבריח חלומות רעים (סיוטים): לומר שלוש פעמים הפסוק: ״ויחלום והנה סולם וכו' עד ב״ו ואח״ב אמור: בשם מיכאל וגבריאל ורפאל, אוריאל ובשם המלאך הגדול רצצה (״איש שלום״ בגימטריא) הם ישמרוני מכל חלומות רעים בשם ה׳ אלקי ישראל אמך׳(לכתוב בקשה זו על קלף בנוסף לאמירה).
אדם אובד(הלך למרחקים ולא ידוע אם עודו בחיים): קח ביצה בת יומה מתרנגולת שחורה וכתוב עליה מצד אחד: סנגיאל, סגיאל, ואח״ב שם האדם ושם אמו ואח״ב כתוב: סמאל שרפיאל, ותכרוך על הביצה חוט של משי אדום ותשליך לתוך אש, אם ישרף החוט הוא מת, ואם לאו הוא חי.
מרה שחורה: לעשות לשם של החולה צורת ארי של זהב טהור, ועל ראש הארי יהיה חקוק: ״רפאל״, והמעשה יהיה ביום ראשון, בשעה שמזל חמה שולט, דהיינו: בשעה אחת.
לנצח האויב: קח ד׳ אבנים מד׳ דרכים ותכתוב עליהם:
- איש מלחמה בורא יה. ב. יתן כעף קשתו. ג. כקש נדף קשתו. ד. כי הנה הרשעים ידרכון קשת. וישליכם במקום האויבים וינצחם…
ים וספינה: (סגולה כשהולך בספינה או בכל מיני מים). ישים רגל ימין במים ויאמר: ״ימואל״ ויזכור שם זה שהוא שר של ים ושמו ״אגל״א״ ואח״ב יאמר: ״כה אמר ה׳ בוראך יעקב ויוצרך ישראל אל תירא גאלתיך״ וכו'.
להשקיט הים מזעפו: ״אדירירי״ן… אגל״א בצרוף פסוקים.
כישוף ועין הרע: לעקור כישוף או עין הרע: קח מים בכלי ותאמר: ״בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור״… ו״אז ישיר משה ובני ישראל…
לחש: בשם אלוהי ישראל אל שדי, הרופא לכל תחלואי עמך ישראל, יסיר כל מיני חולי ומכאוב וצירים וכל מיני עין־הרע… וכישוף, וכל מיני רוחות הטומאה שבעולם, וכל מיני רוחות רעות״.
יעשה חתיכת כסף בצורת האות ה׳ ויישא אותה עליו.
קמעות להגנה על האם ועל התינוק: נועדו לשמירה ולהגנה מפני עין רעה, שדים ומזיקים. הקמעות נתלים בפתח חדר היולדת או מעל למיטתה: הם עשויים כקמעות כתובים או מודפסים, על קלף או נייר, ותוכנם נלקח מתוך מזמור קכ״א מתהילים, בצירוף שמות מלאכים, אדם וחוה או שמות האבות והאמהות. לאלה נוספות השבעות שונות:
לשמירת היולדת והילוד מפני כישוף: קח קלף מעור צבי וכתוב עליו: ״בשם קוף קפו וקף ופק פקו קום״ וקשור לה על טבורה ולחוש לה באזנה הימנית
לשמירה לאחר המילה: גוזרים לארבע יריעות את מפת הפשתן, עליה נימול התינוק, ומחברים לחיתול ארוך. עליו רוקמים או מציירים את הילד ותאריך לידתו בצירוף האיחול: ״ה׳ יגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים, אמן סל״ה״.
סגולה לחלום טוב: ״ש״ח יא על מטתו בנקיון כפיו: אלוהי, אלוהי האמת, הראני חלום טוב, אלוהי אלוהי האמת הראני חלום טוב, אלוהי אלה הצדק, הראני חלום טוב. הראני חלום שאדע בו מה שאשאל, כי אל דעות ה׳. ולא ידבר עד שישן וכשיעור, מה שיבוא בפיו היא תשובת שאלתו״.
עד כאן סקירתנו, אשר נועדה להכין את הקורא ולהכניסו במעט מסוד הקמעות ואפיונן, בטרם יגש לעיין באיורי הקמעות המקוריים המופיעים בספר זה ונוסחיהם, ולפני שיתחיל בקריאת הסיפורים, המבוססים על גרעינים עובדתיים הנוגעים לאירועים היסטוריים ועכשוויים. ההתייחסות אליהם כאל מעשי־ניסים, קורות נסתרות או סיפורי אגדה, התרחשויות שבכוח עליון או אמונות טפלות – נתונה בידי כל קורא וקורא כפי הבנתו ואמונתו.
עוזיאל חזן-סיפור וקמע-תופעות בעולם הרז והנסתר-2014-עמ כד-לב
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Courtesy and consent of the author Susan Gilson Miller
History is full of cataclysmic events that mark the end of one era and the beginning of another. Every society has its own particular calendar of catastrophes, engraved in memory and marked by ritual. So it is with Morocco, where the date 1844 looms large. That summer, a French naval and land force attacked the domains of Sultan Mulay Abd ar-Rahman and brought an abrupt end to Morocco's self-imposed isolation from European affairs. The coastal towns of Tangier and Mogador were bombarded, and the Moroccan army was defeated at the River Isly. The events of 1844 were the explosion that propelled Morocco into a new era. Indeed, the major theme in Moroccan history for the next half-century was its growing entanglement in the web of European rivalries, culminating in its partition by France and Spain in 1912.
From Europe's standpoint, the Moroccan crisis of 1844 was merely one swift and nearly bloodless clash in a century laden with conflict. But from the Moroccan perspective, it was a disastrous moment of deep national trauma. Local sources make clear the extent of the debacle from the Moroccan point of view, and sharply illuminate the perturbed emotions of those who were on the receiving end of the French attack. The ramifications of the event soon reached to every level of Moroccan society, influencing court policy and coloring the popular imagination. Our specific interest is in how the bombardment of 1844 affected relations between Muslims and Jews in Tangier, where the latter group formed a large and significant minority. The bombardment exacerbated already existing tensions between the two groups and foreshadowed deeper troubles that lay ahead. For one brief moment, the event bound the two together in common awe of the threat from the West. But it was a unanimity that would not last. It can be reasonably argued that the unravelling of the bilateral relationship that occurred later in the nineteenth century had its roots in the divergence in perspectives and purposes between Muslims and Jews exposed by the crisis of 1844.
The interest of the French in Morocco was ignited by the conquest of neighboring Algeria in 1830. Fourteen years later victory remained elusive because of the tenacious resistence of the Amir Abd al-Qadir, who used eastern Morocco as a base for cross-border raids. The French then vented their frustration on Morocco. In mid-July, a heavily armed fleet under the Prince de Joinville, Louis Philippe's third son, appeared in the Moroccan port of Tangier. The resident French consul, his staff, and their families were taken away, soon to be followed by the consuls and nationals of other Christian nations. The departure of the Europeans caused a panic among the local population. Some tried to escape by sea, while others fled to the countryside. Even the troops garrisoned in the town ran away. One Moroccan noted with chagrin that 'the place emptied out completely, even before a shot was fired, even before one Frenchman landed'.
Days passed as the young and indecisive Prince awaited instructions; finally, in the early morning hours of 6 August he opened fire. Three hundred and eighty pieces of artillery aboard fifteen vessels suddenly released a storm of shot 'so tremendous, so uninterrupted, so destructive' that after three hours, the 'walls of the town looked like lace'. When the smoke cleared, the Prince pronounced the attack a success, claiming he had fulfilled his orders to 'destroy the exterior fortifications, but spare the town'. The consul's quarter had been 'respected',. . . only 'five or six balls have fallen there'; moreover, French casualties were light – only nine dead and sixteen wounded. 'The victory is dignified … it has brought honor to the [Prince], the navy, and the French character,' declared Dr Warnier, chronicler of the campaign.
For those on shore, it was a day of destruction and humiliation. The Sultan's son was put in charge of repairs, and he wrote to his father in a tone of disbelief: On the roof of the Great Mosque alone, I counted thirty-six balls … outside the city there are even more … [we] collected those that landed on the town and they number three thousand … people say that altogether, more than six thousand fell. For the people of Tangier, the terrible anger of falling iron became emblematic of the event; a cannon atop the Borj Bou Amair was said to have sunk a French ship, and later generations came to venerate it for its magical powers.
The mountain of cannonballs left behind were also a shocking reminder to Moroccans of the dramatic change taking place in their relations with the West. A modernizing Europe could now muster levels of force they could no longer match. The roar of the cannons carried a deeper message. The disparity between Morocco and France was not so much one of a lack of technical ability, but rather a deficiency in organization and discipline. The French gunners fired as one, their guns never ceasing. Shortly thereafter, the Sultan sent his first mission to France in many years, for the purpose of observing the French at close hand and fathoming the source of their power. In 1844, the door to the West swung wide, and the people of Morocco suddenly felt unsettled in their own house.
THE JEWS OF TANGIER
The French decision to begin the campaign with an attack on Tangier was taken of set purpose. The town, called the 'gateway to North Africa' by Moroccans, was a sensitive node of contact between Morocco and the outside world. Europeans were rarely allowed to travel into the interior, making Tangier the first and often sole glimpse Westerners had of Morocco. Here the foreign consuls resided, along with most of Morocco's tiny European community. Here too lived a sizable Jewish population, the majority originally from the towns of Meknes and Tetuan, drawn to Tangier because of its bustling commerce. In the year 1840, the number of Tangier's Jews about 2,500, out of a total of 10,000. Most Tangier Jews traced their descent back to those exiled from Spain in 1492. Carefully guarding their 'Sephardic' heritage, they even spoke their own language, a Spanish dialect laced with Hebrew and Arabic called haketia. They were (and still are) a self-conscious group, fiercely proud of their ancestry, following their own variations on Jewish rituals, customs, and etiquette. Moreover, their closeness to Europe encouraged families to start branches at various points around the Mediterranean. Travel abroad and the mastery of foreign languages were part of the apprenticeship of young Tangier Jewish men of a certain social class. Spatial arrangements in the town also encouraged a sense of openness. Unlike other large Moroccan towns, Tangier had no mellah, or Jewish quarter, making relations with Muslim neighbors both freer and more frequent. These qualities set the Jews of Tangier apart from Jewish communities elsewhere and gave them a distinct identity all their own.
European visitors arriving in Tangier in the early 1840s were struck by Jewish ubiquitousness. Travellers told how 'brawny' Jewish porters carried visitors ashore; Jewish consular employees greeted them on the beach and guided them on their visits to the town; they took them to their synagogues, and into their homes where they met their wives and daughters; Jewish merchants sold them trinkets; Jewish tailors cut their clothes; Jewish beggars dogged them in the streets. It seemed, according to one visitor, that the Jew 'does everything, and the whole commerce of the country is carried on through his means.
Most visible were the Jewish merchants, who formed a tiny yet powerful elite made up of a few families linked by marriage and business interests. This group – perhaps ten per cent of the Jewish community – was emerging as the pre-eminent contact between local society and the European presence. In Tangier in particular, a handful of Jews combined the dual roles of businessman and diplomat, serving European consuls in countless useful ways while conducting their own profitable trade. Europeans in Morocco of the 1840s found themselves in a confined and alien environment. Usually ignorant of Arabic, hemmed in by travel restrictions and poor roads, they counted on the Jewish consular employee to ease the 'miseries' of life in the Orient. The Jew knew how to procure luxuries, could serve as a buffer with the 'barbarous natives', and, unlike the European, was permitted to travel into the interior. Each foreign consulate had its simsars, dragomans, agents – capable Jews in European employ adept at using positions of privilege to further their own interests.
To succeed at this work required sensitivity and tact, and a large dose of humility. A few Tangier Jewish families had already emerged in the 1840s as experts in this domain. Their names – Benchimol, Azancot, Abensur, Pariente – appear and reappear in the European sources, attesting to their indispensibility. Although their numbers were small, their prominence was due to their monopoly of control over the delicate synapses in the Moroccan-European relationship.
One such business-diplomat was David Azancot, 'auxiliary dragom of the French consulate, wealthy nephew of Abraham Benchimol, the principal 'native' employee of France in Morocco. David Azancot served the French as translator, go-between, jack-of-all trades, and valued commercial contact. He was the owner of property and storehouses, supplier to the French fleet, and the purveyor of all types of goods. When the artist Delacroix came to Tangier in 1832, it was David Azancot who accompanied him on his sketching expeditions; David's female relatives posed for Delacroix's provocative portraits of 'Moorish' women; his uncle Abraham's house was the setting for Noce juive, the sensual depiction of a Jewish wedding. When the writer Alexandre Dumas arrived in 1846, David was his guide. David Azancot was representative of a new and emerging variety of Tangier Jew, playing at the margins of Moroccan society, entering and leaving at will, comfortable with Christians and Muslims alike – a man, in Dumas's words, of 'good manners, prudence, and fairness', useful but not bold, trustworthy yet not intrusive.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול
פרק ראשון
תפילת שחיית של חול
א. הכנות לתפילה
1 – ההשכמה לתפילה: כלל אנשי הקהילה משכימים לתפילת שחרית.
2 – נטילת ידיים בבוקר: מקפידים על נטילת ידיים בבוקר, ומניחים קערה ונטלה של מים לפני המיטה כדי להימנע מהליכה של ארבע אמות לפני נטילה.
- – נטילת ידיים בשחרית נעשית לסירוגין: יד ימין פעם אחת ואחר כך יד שמאל פעם אחת, שלוש פעמים.
הערות המחבר: באשר לזמן התפילה – לא הייתה מודעות לתפילת הנץ דווקא, אלא השכימו בהקדם סמוך להנץ (מפי כמה מסרנים, ובכללם ר׳ בנימין ב״ר אברהם לעסרי מקצר א־סוק).
כמה טעמים לנטילה זו על פי טור, ב״י ושו״ע או״ח, סימן ד, ומשנה ברורה שם, סעיפים א-ג: א. לאחר שינה האדם נעשה בשחר ברייה חדשה, לכן צריך להיטהר ולהתקדש, בבחינת 'חדשים לבקרים רבה אמונתן׳(איכה ג, בג). ב. להעביר את טומאת הידיים שנגעו בשעת שינה במקומות מטונפים בגוף. ג. להתכונן בטהרה לתפילה ולתורה, בבחינת ׳ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ה״ (תהלים כו, ו). ד. להסיר את רוח הטומאה השורה על האדם הנחשב מת בלילה בעקבות עליית נשמתו(זהר ח׳׳א קפד ע״א).
על כך הקפיד מאוד מרא דאתרא יש״א ברכה, ר׳ ישראל אביחצירא (ראה ד׳ יהודיוף, ישראל סבא, ירושלים תשס״ט, עט׳ 32). גם בג׳רבא ותוניס הקפידו על נטילת הבוקר סמוך למיטה (מ׳ הכהן, ברית כהונה, ג׳רבא תש״א, או״ח, ח״א, א ע״א, ערך ארבע אמות; ד׳ סטבון, עלי הדם, מהדורה ב, קרית ספר תש׳׳ע, עט׳ 29 סעיף א). הנטייה של אנשי תאפילאלת לקבלה של הזוהר והאריז״ל ידועה. קהילות אחרות במרוקו, לעומת זאת, הקלו בזה והחשיבו את כל הבית כארבע אמות והלכו עד לברז לנטילת ידיים(נהגו העם, עט׳ ו סעיף א; א' ביטון, נתיבות המערב, ירושלים תשנ״ח, עט׳ א סעיף ד; עטרת אבות, פרק א, סעיף ד).
לגבי נטילת ידיים בבוקר כתוב בשו״ע, סימן ד, סעיף ב: ׳ידקדק לערות עליהם מים שלש פעמים', בלי לפרט אם לסירוגין או ברצף או בפעם אחת על שתי הידיים, וברוב המקורות ההלכתיים מפורש לסירוגין(ראה משנה ברורה שם, ס״ק י). כן הוא בשער הכוונות, חלק א עט׳ ו, צד ב, המסמיך את דבריו על הזוהר (כ״י) וכותב שאין הטומאה מסתלקת אלא בנטילה לסירוגין. זהו גם מנהג שאר קהילות מרוקו(דברי שלום ואמת ג, עט׳ 83), אולם מנהג מראכש לעשות נטילה כפולה: תחילה שלוש פעמים רצופות על יד ימין ושלוש פעמים רצופות על יד שמאל, ואח״כ נוטלים לסירוגין (מ' עטיה, משולחן אבותינו, ישראל תשע״ה, שער א, עט׳ 13 סעיף יז).
4 – טבילה לפני תפילה: חכמי אביחצירא הקפידו על טבילה לפני תפילת שחרית.
5 – שתייה חמה לפני תפילה: אין נוהגים לשתות תה בבוקר לפני תפילת שחרית של חול, אבל לפני תפילת שבת נוהגים לשתות.
6 – בלילות הסליחות של אלול נוהגים לשתות קפה באמצע הסליחות, ובלילות הלימוד של הזוהר שותים תה ומאחיא בעת הלימוד.
7 – ברכות השחר: בתקופה קדומה היו קוראים את ברכות השחר בחול ובשבת בבית הכנסת, ובכלל זה גם בקהילת קצר א־סוק. אולם בתקופה החדשה נהגו לברכן בחול בבית,״ ובשבת – בבית הכנסת.
הערות המחבר: בשו״ע או״ח הלכות תפילה סימן פט, סעיף ג, מרן אוסר לאכול ולשתות לפני תפילה בין בחול בין בשבת, חוץ ממים שמתיר. עם זאת בסעיף ד מרן מתיר לרעב ולצמא לאכול ולשתות, וכן למי שאין בו יכולת לכוון דעתו. המפרשים באר היטב ומשנה ברורה נוטים להחמיר, ואף המתירים אוסרים עם סוכר. ואמנם מרן הרב עובדיה יוסף פסק להתיר שתיית קפה ותה עם סוכר לפני תפילה בחול ובשבת, וכן בלילות הסליחות(ילקוט יוסף א, הלכות תפילה, סעיף יב). המנהג בתאפילאלת שאין שותים שתייה חמה לפני תפילת שחרית בבוקר כנראה אינו מתאר חומרה הלכתית, אלא מציאות. במציאות דאז חימום מים לא היה זמין לא בכיריים חשמליות ולא בגז, אלא בכיריים של גחלים, דבר המצריך טורח וזמן רב להשכים ולהכין את האש, וכשבאו מבית הכנסת מצאוהו מוכן ושתו. עובדה היא שבלילות קריאת הזוהר והסליחות נהגו לשתות לאחר חצות, וגם בשבת הביאו קנקן תה מוכן מן התנור השכונתי ושתו לפני התפילה. כך מוסר גם ר' בנימין ב״ר אברהם לעסרי.
כך מוסר גם אהרן ב״ר שמעון סבאג מגיגלאן. הטעם להקל בשבת הוא שמתחילים את התפילה באיחור ומסיימים באיחור. בשאר קהילות מרוקו נהגו להקל גם בחול, והמדקדקים החמירו (נתיבות המערב, עט׳ ה סעיף כד; עטרת אבות, פרק ג, סעיף ב).
השווה טור ושו״ע או״ח, סימן ו, סעיף ב: ׳יש נוהגין להמתין לברך על נטילת ידים עד בואם לבית הכנסת ומסדרים אותו עם שאר ברכות׳, ושני טעמים מביא בית יוסף לדבר: א. לזכות את האנשים שאינם יודעים לברך. ב. לפי שבבוקר נחשב האדם לברייה חדשה, צריכים אנו להודות לו יתברך שבראנו לכבודו… ועל כך נתקנו כל ברכות השחר ברוב עם בבית הכנסת.
אולי בגלל דוחק הזמן, ראה שו׳׳ע שם, סעיף ו: ׳ובני ספרד לא נהגו כן׳, אלא מברכים בבית. ברוב קהילות מרוקו נהגו לברכן גם בחול בבית הכנסת, והמדקדקים בירכון בבית כמנהג האריז״ל (נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח; עטרת אבות, פרק א, סעיף י), וכן מנהג תוניס לברכן בבית(עלי הדס, עט׳ 33 סעיף ו).
בשבת יש די זמן וכל הציבור מופיע. זאת ועוד, ברכות השחר נמכרות בתאפילאלת מי יזכה לסדרן בקול בבית הכנסת בשבת, יחד עם שאר חלקי התפילה שעמדו למכירה: ׳הודו', ׳רננו', ׳יהי כבוד', ׳נשמת' ו׳יוצר׳(בשם אדוני אבי), והשווה נתיבות המערב, עט׳ ב סעיף ח, הכותב שהמון העם נהגו לומר את הברכות בבית הכנסת. על פי דברי שלום ואמת ג, עט׳ 127, מנהג ארץ ישראל היה שכל אחד אומר ברכות השחר בביתו, אולם בימי מרן השתנה המנהג והתחילו לברך ברכות השחר בבית הכנסת.
אוצר המנהגים והמסורות לקהילות תאפלאלת וסג'למאסא-מאיר נזר-תפילת שחרית של חול-עמ'26-25
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Crisis and Community: the People of Tangier and the French Bombardment of 1844 Susan Gilson Miller
Courtesy and consent of the author Susan Gilson Miller
Despite their apparent freedom, the Jews of Tangier were nonetheless subject to the prohibitive codes of behavior imposed on them by Muslim law and practice. Jews in traditional Islamic society, along with Christians, were ahl al-dhimma, a 'protected' group enjoying freedom of religious practice while acknowledging the superiority of Islam. This ambivalent situation of acceptance-cum-rejection permeates the Moroccan Jewish experience; indeed, it permeates the millenial experience of Jews in the Islamic world. Testimonies of good interpersonal relations between Jew and Muslim are offset by tales of shocking and gratuitous humiliation. Relations were both good and bad, fruitful and exploitative, friendly and hostile, defying categorization or generalization. The closeness of the two groups in custom, attitude, language and world view belied a vast gulf in matters of religion and social status. Jew and Muslim in Tangier lived in two separate worlds that intersected in the market place and in business associations, and occasionally, in the home. But frequent and easy movement from one world to the other did not remove the fundamental and deep cleavage between them.
Nevertheless, both Jews and Muslims felt themselves to be bound together in the same wider society, tied by mutual relations of economic, political, and social necessity. Throughout Morocco, but in Tangier and the other port cities in particular, Jews filled a vital economic role essential to the proper functioning of trade and commerce. Protection of Jews by the Sultan was a practical obligation as well as a moral responsibility, and it was the Sultan (then and now) who set the tone. In 1844, Tangier Jews, particularly those engaged in relations with Europe, were a key element in the body politic.
The turmoil unleashed by the bombardment was felt acutely at all levels of Tangier society. For in the course of events, a major breach opened up between the Jews and the Sultan, and within the Jewish community itself – a breach that threatened to upset the delicate balance that years of a finely calibrated coexistence had created. Local versions of the bombard- ment reveal how the event was a watershed in the changing dynamic of relations between the two groups.
Recreating the bombardment from the Moroccan perspective would be difficult, even impossible, if we were confined to the European sources. A minor incident in European history, the event was a major cataclysm on the local level. The trauma it caused was such that it was written about, sung about, and woven into local mythology and lore. Like most Moroccan cities, Tangier has its own body of written and oral tradition that makes up the distinctive cultural apparatus of the community, reinforcing a strong sense of local identity. To be 'Tanjawi', or a person of Tangier, is a mark of pride. This feeling of distinctiveness is bound up with a particular historical consciousness, and is as much a quality of Jewish Tangier as it is of Muslim. Moreover, both groups traditionally shared certain attitudes toward local history, including an obsession with events as signs and symbols, a selective interest in historical 'facts', and an acute awareness of the immanence of God in the affairs of humankind.
Local sources for the bombardment of 1844 demonstrate many of these traits. Indeed, the principal Jewish source – a Purim scroll – is not history in the conventional sense at all, but rather a ritual document retelling events according to a liturgical formula. The Purim scroll tells how the French appeared in the port of Tangier on the 7th day of the Jewish month of Ab, just as the Jews were preparing to mark the tragedy of Tisha B'ab (the 9th of Ab), the day of the destruction of the Holy Temple and the onset of dispersion. Tangier's Jews marked the date each year with deep mourning, dressing in black and walking barefoot in the streets. It was the season of catastrophe, and the appearance of the ships increased the sense of impending doom. As word spread that the consuls were leaving, the Jews flocked to the port in panic: 'Israelite families implored us to let them depart with our nationals,' the French consul reported, but few were allowed on board. The arrival of a British ship set off the wildest frenzy: 'An English ship came into the port and all the Jews with an English passport went down to the port. Other Jews joined them, nearly half the Jews in the town, even those without papers . . . and everyone was shrieking and the port was like the Day of Judgment. Many Jews were allowed to board the British ships, even those 'without papers', and some two hundred or more Tangier Jews were taken away to Gibraltar. About 150 more Jews fled aboard Spanish vessels, leaving with the Spanish consul and his family for the Spanish port of Algeciras. In all, between four and five hundred Jews left Tangier aboard English, French and Spanish ships, about one-fifth of the Jewish population of the town.
The Jews who stayed behind in Tangier were terrified. The Purim scroll describes how they sat quaking in their houses 'weeping like a flock of sheep being led to slaughter'. Suddenly, the bombs began to fall 'like stones from the furnaces of iron'. Through the hours of the bombardment, they huddled 'like beasts', running from courtyard to courtyard. Some fled with their Muslim neighbors to the countryside, but this was no escape, for outside the safety of the town, they were at the mercy of unruly mountain tribes. Whether they remained or fled, each course of action had its dangers.
Meanwhile, the Sultan, keeping abreast of events via his local correspondents, became furious when he heard of the flight of the Jews. He wrote in great anger to the Governor of Tangier:
The reason for the fright in Tangier was the people of the dhimma, God make them repulsive, who incited and increased the commotion of the Muslims. A group of them went to Gibraltar, about 150 of them who are not employees (muta'aliq) of the Christians, and that is why Tangier is completely empty of them . . . Tell the inspector of the port only to allow those who are employed by the Christians and no others to leave, and that is my order … as for the others who are not employees, when they return they should be settled elsewhere, some in Fes, the rest in Meknes, in order to cleanse the port and get some rest from them … for whatever commotion took place only suits the purpose of the Jews, may God curse their sect
Many Muslim inhabitants of Tangier also fled the town, but it was the flight of the Jews that became the focus of the Sultan's wrath. Their departure on European vessels and their escape into the arms of the enemy was seen as a flagrant and impious act of disloyalty worthy of severe punishment. But despite the dire threats, the Sultan's anger quickly abated, and soon he was actively promoting their return by offering guarantees of their safety. His motives are not difficult to discern; he was anxious to restore commercial activity to the port, for which the presence of the rich Jewish merchants was essential. By early October, affairs apparently were restored to normal: 'The fears of the people have been calmed, the Jewish merchants who fled have come back to renew their commerce, and goods are flowing as usual,' it was reported.
The immediate crisis was over, but its memory was deeply implanted in the collective consciousness of the community. Some years later, a British visitor to Tangier noted that the excesses committed … on the occasion of the French bombardment … are still vividly impressed on the memory of the living generation. Hence the Jewish inhabitants live in constant terror of the bare possibility of foreign war.
The trauma of the event was such that it soon became enshrined in literature, ritual and the popular imagination. Not long after the bom- bardment, someone in the Jewish community composed a special 'Purim' to commemorate the event and to celebrate their 'miraculous' delivery. This scroll offers insight into the Jewish experience at the deeper psychic level, suggesting how the crisis elicited a complex communal response having far-reaching social implications.
The Purim scroll is part of the communal liturgy of Tangier and is read in the synagogues on the anniversary of the bombardment. It belongs to the genre of 'special Purims', modelled after the original Purim story in the Bible, which tells how the Jewish community of Persia was saved from destruction by Esther, Jewish wife of the Persian King. Certain archetypal elements of the first Purim are often repeated in special Purim such as:
the threat to the community, the villain who plots against the Jews, the leaders who protect the flock, and finally, the deliverance, where God, the real master of events, intercedes and saves the Jews.
The first Purim is celebrated each year with merrymaking. But beneath the ribaldry and fun is a message of extreme seriousness; namely, that the redemption of the community comes only through the will of God. Special Purims are reminders of the same message and take place throughout the year. The Encyclopedia Judaica lists more than a hundred of them celebrated from Ancona (Italy) to Zborow (Poland), with the majority associated with the Sephardic ritual. The stories of rescue are varied, but they contain many of the elements of the original Purim, which served as their paradigm.
The 'Purim of the Bombs' recasts the events of 1844 as a miracle of deliverance and tells how, through the intervention of God, the Jewish community of Tangier is saved from annihilation. It recounts that the dispute between the 'King of the French' and the Sultan (the Great One, Our Lord and Master) threw them into disarray. 'Our terror mounted, our senses were unhinged . ..' When the bombardment begins, the language becomes apocalyptic: 'we thought we would perish … everyone saw . . . the flashing of lights and the fire that fell on our country.' But then God intervenes: 'He got up from the seat of judgment and sat down on the seat of kindness . . . and the stones falling like meteors stopped . . . and not one person was lost from among us.' The scroll ends by reminding each generation to celebrate the event with rejoicing and happiness- even though it falls in the month of Ab, a time of lamentation.
Another special Purim associated with Tangier is the 'Purim Edom', or the 'Purim of Europe', which commemorates the defeat of an invading Portuguese army at the Battle of the Three Kings near Qasr al-Kabir in 1578. An analysis of the text of this Purim indicates it is true to form, containing many elements of the original Purim story; the villain (the Portuguese King Don Sebastian); the threat (forced conversion of the Jews to Christianity); the Jewish communal leaders who try to save their flock (the community head of Fes, Abraham Rute, and his Marrakesh counterpart, Rabbi Joseph al-Mosni); the fear and trembling; and the final rescue.37 Comparing the two Tangier Purims shows that the 1844 scroll is both exceptional and problematic. The following elements, striking in their anomaly, offer clues to its underlying meaning:
(1)There is no villain in the piece. The French are mentioned merely in passing, without any of the phrases of vilification usually reserved for the enemy of the Jews. We know that some Jews fled the bombardment aboard French vessels, including David Azancot and his family.38 It seems that the Jews of Tangier were divided in their attitudes toward the French, some regarding them as rescuers and others as oppressors; therefore, the vague definition of the French role in the drama purposefully spares certain key members of the community of the embarrassment of having identified with the enemy.
(2)There is no mention of Jewish community leaders who strive mightily to rescue their flock. Perhaps the rabbis and other leaders who normally guide and counsel in moments of communal anguish were here divided in their response, creating yet another sore point best left unmentioned.
(3) The use of language in the scroll is revealing. The exhalted words used to denote the Sultan (Adonaynu hu malkaynu – Our Lord, our King) are usually reserved for the Almighty. The Purim calls Morocco 'our country' (artzenu), in another fervent statement of patriotism. These respectful references to King and country had to be intentional. Such allusions are absent from the 1578 Purim, although not from other special Purims. Declarations of loyalty to the temporal power were often required of the Jewish people in exile. It may be that one of the underlying purposes of these rituals is overtly to articulate sentiments of loyalty and obedience to the temporal authority that Jewish behavior – from the non-Jewish perspective – may seem to contradict.
(4) Missing is any mention of events beyond the immediate vicinity, such as the devastating attack on Mogador. It is as if the bombardment had taken place in a vacuum, disconnected from its larger historical milieu. This feature may reflect the 'localism' of Moroccan Jewish historiography. But it also may express a need to eliminate all vestiges of the historicity of the event, transforming it to a different level of meaning. By purifying the event of its historical specificity, it quickly takes on the quality of ritual, fixing it in the collective memory as yet another example of the suffering and the redemption that, in the Jewish view, bind together the human and the Divine. Thus the Purim has the effect of reminding the Jews of Tangier of the omnipresence of God in the affairs of this world, and of their primal role in revealing His purposes to the rest of humankind.
The Purim also conveys messages about what it meant to be a Jew in Muslim society, by reminding the Jews of Tangier how to mold their behavior to the contours of long-standing paradigms of minority-majority relations. The first message in the Purim is about Jewish community. The non- Jewish sources revealed that the Jews of Tangier did not respond to crisis as a unit, but rather split into factions, the 'leavers' and the 'stayers'. The former group was made up of mobile, wealthy Jews being drawn into a new set of relations with a European-centered world. When crisis came, they activated those relations and fled. The latter group was composed of the majority of Tangier Jews, still bound in submission to the Muslim authority. When crisis came, they had no choice but to put their faith in God and hope for mercy from their Muslim protectors. The Purim text makes no allusion to a breach we know existed. Why? Because one of the scroll's express purposes was to eradicate the split from memory. Silence about the departed Jews implies that the danger threatened all, thereby reintegrating those who opted out of the collective experience. Rich and poor, Europeanized and traditional, 'leavers' and 'stayers', are reunited into the larger category of kullanu, 'all of us', who are equal before the will of the Almighty.
The importance of community in weathering crisis is one of the principal values that the scroll projects. It is only through collective action and collective identity that the Jew can withstand the pressures for assimilation exercised by the gentile majority. The scroll affirms that the ideal context for Jewish life in exile is the community, where the duties and pleasures of life are knitted naturally into the fabric of daily existence.
The second message in the scroll is about relations with the wider Muslim society. The annual repetition of the Purim scroll is a tool for instructing the next generation, through ritual, how to survive as a minority. The Jews had misbehaved in the eyes of the Sultan; through the Purim text, they expiate their sin and restore their relationship with authority. The Sultan is the all- powerful master; the Jews are the weak and indecisive flock, confused and disarmed by events. This is the traditional relationship between Jews and the Muslim authority, between the submissive minority and the dominant majority. In 1844, most of Tangier's Jews were not yet ready to question that relationship. Through the Purim text, they are reaffirming their loyalty to the state and their acquiescence to a particular variety of social adaptation.
A third message is the assertion of the bilateral nature of the dhimma contract. When we speak of the notion of dhimma, often we neglect to mention the Jewish view of the pact. Did Jews feel powerless in their subordinate status, or did they feel capable of manipulating it? The Purim shows that Jews were able to act on their own behalf, mainly by reassuring their Muslim masters that the ties that bound them were firmly in place. Far from being a cynical act aimed at removing the Sultan's anger, the Purim is a subtle supplication for forgiveness, a positive and conscious effort to be restored to their special niche in society. The relationship of subordination, for all its negatives, was still a certainty in an unsure world, a claim to membership in the wider body politic.
For the Muslims too, the relationship with the Jews was valued, for the latter filled a vital economic role that made their return essential. In 1844, Jews and Muslims still believed that they existed in conditions of mutual interdependence, that the survival of one group was intimately connected to the presence of the other. Neither was yet consciously aware that the underpinnings of their longstanding pact were now in jeopardy. After 1844, the bilateral relationship inevitably became a trilateral one, as Jew, Muslim, and European became locked in a three-way struggle over power and authority. The innovation of 1844 was that thereafter, Jews would become actors in the Moroccan confrontation with the West, rather than passive observers of it.
The bombardment of 1844 shocked Jews and Muslims alike into recog- nizing they stood at threshold of an era of violent change. Patterns of behavior emerging from the crisis were repeated later in the century, as disaster in one form or another became an accepted feature of life. In 1859, Spain invaded Morocco, and the Jews of the North, including those of Tangier, were once again caught up in war. This time, the entire community left en masse for Gibraltar, in a 'rescue' aided by European Jewry. Again in 1907, during the Casablanca riots, many Jews departed for European shores. The pattern of crisis and flight was to become familiar, especially for the Jews of the port towns, loosening their ties to the larger Muslim polity. The bombardment of 1844 was the first in a series of harsh blows that would drive a wedge between Moroccan Jewry and the rest of Moroccan society.
Divisions within the Tangier Jewish community exposed by the French attack did not end with the return of the exiles. Soon the community itself became the setting for ongoing social conflict, often masked as squabbles over religious practice. In the 1860s, the 1880s, and again in the 1890s, major confrontations are documented in the community archives.42 The intra-communal strife was symptomatic of the rapid yet uneven transition Tangier's Jews were making to modernity under the influence of a growing European presence.
The role of Tangier elites in leading the exodus of 1844 was also an intimation of the future. A small yet powerful group would soon take the lead in stimulating ties with Europe and encouraging the growth of a European Jewish presence in Morocco. The first schools of the Alliance Israelite Universelle were established in the 1860s in the north of Morocco, and new ideas travelled inland to the rest of Moroccan Jewry through the avenue of Tangier. Its Westernized Jewish elite campaigned actively for the Alliance, thereby accelerating the implantation of modern ideas among a younger generation of men and women who soon numbered in the thousands.
The primary identification of this new generation was not with Moroccan society, but rather with a world totally external to it. They saw themselves as an extension of European Jewry, where 'Jewish' was one among several categories of identity, not the ultimate definition of one's place in society. Tangier's Jews became the vanguard of a Moroccan Jewish bourgeoisie that by century's end were almost completely unhinged from the 'old' Morocco. Their preferred settings were the plush salons of the 'belle epoque', which they recreated in commodious villas situated outside of town on the plateau of the Marshan overlooking the sea. Their westward orientation set them apart – not only from most Muslims, but also from the majority of their co-religionists in the interior.
For the Jews of Tangier, and indeed for Jewish Morocco in general, nineteenth-century crises did not accelerate their integration into Moroccan society, but rather accentuated their alienation from it, as one critical event after another increased the distance between Muslim and Jew. For many of Morocco's Jews, and especially for the Jews of Tangier, the old social contract based on inherent inequality was no longer acceptable, leading them to opt out of Moroccan society by emigration and self-imposed segregation. At the same time, Moroccan Muslim society, paralyzed by its own unfortunate encounter with the West, could not muster the means to renegotiate the relationship. For Muslims and Jews alike, the crisis of 1844 was the beginning of the end of more than a thousand years of common destiny.
APPENDIX: TEXT OF THE PURIM OF THE BOMBS (translated and edited by the author)
A great miracle was made for us by our Lord, our help and our shield on the 21st of the month of Ab, in the year 5604. I will recall for you the power of a miracle. For in those days… the Kings gathered, the King of France together with the Great One Our Lord, he is our Master, and they were in a dispute.
And it was the 7th day of the month of Ab. And we were quiet and peaceful, each one under his vine, when all of a sudden, large ships came and surrounded us off our coast, sent from the King of France to pour fire on our camp.
And on the ninth day of Ab, a day I will call a day of wrath and anger, we heard rumors saying that on that very day, war would be made on us. And when we heard it, our hearts were heavy, like a pregnant woman who approaches the time of birth. We trembled and shouted Alas! to the Lord our Father, God of Judgment, with the same sorrow as the sorrow for our destroyed temple, our splendor
. . And our strength left us. We were frightened and a trance fell upon us. We sat there and cried. We were like a fish caught in a net, not knowing what to do. To run away and hide, or to return to our homes? We were like something floating on the sea, a stick on the surface of the water …. Our spirits were at an end, and there was no life in us.
What the ships would do was not clear to us until the 21st day of the month, when we opened our eyes and Behold! there they were, ready to make war on us. Our terror mounted, our senses were unhinged, we were weeping like a flock of sheep being led to slaughter. And we cried out that our hope is gone. We are condemned.
Barely was this said when all of a sudden a great noise reached us, shaking and breaking. A sound of fear in our ears. We heard huge stones from the furnaces of iron, called bombas falling in front of our walls like sparks from a mad boiler, like sharp arrows of death. We were all together, our wives and children, we felt like beasts. And there were those who wanted to run away and hide themselves, but they were escaping the snare only to fall into the pit, into the hands of the Ishmaelites who were sitting in our town. And those who stayed behind were running from courtyard to courtyard, from one corner to the other. Everyone was crying and their cries were great before God our Master . . . They were like grasshoppers jumping before the great noise. In one minute, forty fell. And if it had continued, it would have been like Sodom and Gomorrah … The people saw the sounds and flashing lights that came to earth on our country. We were crying out and sighing from distress in our camp, because they said that we would all die.
In the afternoon, his mercy grew stronger and he blessed us, and our cries for help went up to God, and he got up from the seat of judgment and sat down on the seat of kindness and pity, he had mercy on our
remnant, and the rain of anger and the stones falling like meteors ceased … and the roaring stopped as if it had never been….
And we prayed to God our Redeemer, who granted us his goodness, who makes miracles. How many bombs flew over our heads, and how many fell in front of us, and thanks to our prayers to God, not one of us was lost. The trap was sprung, we were safe, and God gave us favor and grace in the eyes of the Ishmaelites who were all around us, and they did not seize us.
And this generation witnessed the miracle and what he did. And for this reason, the Lord made this day for rejoicing, happiness and good fortune. In a month which is sorrowful we turn to joy, to praise and exhalt God who has made these miracles for us, and to remember this day from year to year, and to celebrate it as a day of joy for us and our children, giving gifts to the poor, each according to this means….