מורשת יהדות מרוקו

המקורות הספרותיים

איך נשמעה המוגרבית המדוברת בפי היהודים לפני חמש מאות וארבע מאות שנה לא נוכל לדעת אל־נכון, מאחר שאין בידינו עדויות ישירות של דיבור מאותם זמנים ואף לא תעתיקים מדויקים של טקסטים מדוברים. ידיעותינו על לשון התקופה הנידונית מסתמכות על עדויות שבכתב, ישירות או עקיפות, ואף באלה אין אנו משופעים. לראשית התקופה הנידונית הייצוג מועט מאוד, כי רק מאמצע המאה שעברה החלה הספרות העממית המוגרבית־היהודית לשגשג, ואשר לתיאור הלשון, פעולה זו לא החלה אלא בשלהי המאה התשע עשרה. ר׳ מרדכי הכהן שיקע בספרו ״הגיד מרדכי״ הערות חשובות על לשונם של יהודי לוב, מתוך התבוננות ישירה בלשון, אולם הוא לא נתן תיאור מקצועי ומקיף של להג זה. לתיאור מדעי מלא מסוג זה זכתה ראשונה לשונם של יהודי אלג׳יר בידי מרסל כהן, ואף זה רק מראשית המאה העשרים; על יתר הלהגים המוגרביים נכתבו עבודות רק מאוחר יותר. עלינו אפוא לנצל כל מידע אחר, עקיף או ישיר, כדי לשחזר את מבנה הלשון. בספרות הכתובה עברית מצויות עדויות אחדות של מתבוננים בלהג מדובר זה או זה בצפון אפריקה — כך בדרך כלל בעדויות של משיח לפי תומו, או בשאלות לשוניות, שנתעוררו משנצרכו להן לקביעה הלכתית מסוימת. דרך משל, היעב״ץ (הרב יעקב אבן צור), בתשובה מסוף שנת 1728 מפנה את תשומת לבם של סופרי בית הדין לשגיאות מסוימות, שנפלו בכתיבו של השם הפרטי ״צנ״א״, המכוון ל־Dona. הוא פוסק שם, בהסתמך על מסורות שקיבלו מרבו, ר׳ וידאל הצרפתי, ועל פסקים של מרן והריב״ש, שהכתיב ״דונא״ הוא היחידי שיש לאחוז בו במסמכים משפטיים. אגב דיונו הוא העיר על הגיית הדל״ת בצורה נחצית כ־d או כt'-t- במערב הפנימי. נתון לשוני כזה ואחרים משמשים מקור חשוב להכרת הלהג המדובר בזמן ובמקום מסוימים.

לשון התקנות

מקורות מסוג אחר הם הטקסטים, שנכתבו מלכתחילה במוגרבית־היהודית. מקורות אלה נחלקים לסוגות ספרותיות שונות וממילא — למשלבי לשון שונים. אחדים מהם כתובים בלשון הקרובה למדוברת, ואף אם סגנונם פורמלי ונוקט תבניות לשון ספרותיות, עדיין משתקף בהם טעמה של הלשון המדוברת. מסוג זה הן, למשל, המודעות שנמסרו בעל פה או שנקראו מתוך הכתב לקהל היהודי בפאס ושנועדו להביא בפניהם את ההסכמות שהסכימו ראשי הקהל, ואת התקנות שתיקנו. מקורות אלו, אף שהם נוקטים לשון שבכתב, הם עשויים יותר מקודמיהם לשקף את הלשון המדוברת; ואף זו משום התפתחות שאירעה מהמאה השש עשרה ואילך. חוקרי הערבית־היהודית הספרותית העלו, שהמקורות שבכתב עד שלהי המאה החמש עשרה נכתבו בערבית־יהודית עממית, משמע קרובה יותר ללשון המדוברת. אך אין להסיק בטעות, שהשינוי הדרמטי הזה אירע פתאום בלשון עצמה. מה שנשתנה הוא טעמם הספרותי של הכותבים, אשר במקום לכתוב בסגנון ״הקלסי״ כתבו בלשון ובסגנון עממיים.

הרקע לשינוי לשוני־ספרותי זה היה שיהודי המגרב לא הבינו עוד את הערבית־היהודית ״הקלסית״ הבנה נאותה. רק מעט חומר במוגרבית־היהודית, שאפשר לייחסו בוודאות לתקופות קדומות נתפרסם עד כה, ואין בידינו לצייר תמונת לשון מלאה. אולם גם מהמעט שנתפרסם עולה תמונה מעניינת. הסכמה אחת (מספר כ״ג) ב״ספר התקנות״ הנושאת את התאריך ר״ח אייר שנת הש״י(1550), עשויה ללמד בזעיר אנפץ על טיבה של המוגרבית הכתובה במאה השש עשרה. בעבור מאה ושמונים שנה, נכתבו באותה סוגה ספרותית, ואף נכרכו באותו קובץ, תקנות אחרות(מספר ק״ס־קס״ד) במוגרבית של צאצאי אותה הקהילה באותו המקום עצמו, פאס. השוואת לשונה של התקנה הקדומה ללשון התקנות המאוחרות מאלפת.

מנסחיה של התקנה הקדומה ניכר שביקשו לנקוט ביטויים ״קלסיים״ ואילו מנסחיהן של המאוחרות נקטו לשון עממית. נדגים בביטויים אחדים, בעיקר תחביריים, שיש בהם לאפיין את הטקסט אפיון סגנוני. ביטויי התוצאה בתקנה הקדומה (ר״ג) הם ״ועאלא האדא״, ״ולדאליך (=׳ולכן') שהם ״קלסיים״ ואילו במאוחרות משמש הביטוי העממי, הנוהג בדיבור עד היום, ״עליהא״, כגון: ״עליהא ברוכים תהיו כא נכונו גוזרים…״.- [״לכן, ברוכים תהיו, אנו גוזרים…״] לעומת מילת הרמז הקלסית ״דאליך״ בביטוי הזמן ״ופי דאליך לוקת״ (=באותו הזמן; אז) שבקדומה, אתה מוצא בתקנה ק״ס את כינוי הרמז העממי ״דוך׳(=אותן, ההן), כגון ״זקנה מן דוך די בא יסכ׳רו פ׳לעורץ״.-״זקנה מאותן המשמשות ב[טקסי] החתונה״.-

 כביטוי השוואה מזדמן כקדומה ״כמא קולנא״(=כפי שאמרנו) ואילו במאוחרות (קס״א) אתה מוצא ״כיף״ והעממי במובהק ״פחאל״. בפתיחת פסוקי מושא מזדמנת בקדומה גם המילה הקלסית ״אן״, כגון ״…כל יהודייא אלמנה די תזי תתכלץ מן כתובתהא אן הייא תכלי אתולת…״; ״כמא קולנא אן האכדא כאן מנהג אבותינו״, – כלומר: ״…כל יהודיה אלמנה שתבוא לפרוע את כתובתה שהיא תשאיר שליש…״; ״כמו שאמרנו שכך היה מנהג אבותינו״.-  ואילו במאוחרות — רק ״באיין". בקדומה אתה מוצא ״לקד אן״, ״ועלא קד״ ״עלא קאדר״ כביטויי סיבה(=מפני ש־) ואילו במאוחרות אתה מוצא את הביטויים העממיים ״לאיין״, ״עלא סבת״, בצד היקרות אחת של ״עלא קד״.

הבדלי סגנון אלה באים לידי ביטוי גם באוצר המילים הכללי. בשל ההיקף המצומצם של הטקסטים המושווים והבדלי התוכן שביניהם, לא נזדמנו מקבילות לשוניות לכל ביטוי וביטוי, אף על פי כן המגמה שתיארנו ניכרת בעליל. בתקנה כ״ג — ״אסתעדו״, [הסכימו] ואילו בתקנה ק״ס — ״עמלנא הסכמת בד״ץ״, [עשינו הסכמה בד"ץ] בכ״ג — ״נוג׳דוה… אוג׳דנא.[ נמצא אותו…מצאנו…] ואילו במאוחרות — ״יתוצאבו״, [מצאו] בכ״ג — ״נחן, ואילו בק״ס — ״תנא"[ כלומר:אנחנו; וכן בתקנה קס״א: ״והנא עמלנא התראה״, כלומר: ואנחנו התרינו.]; וללא מקבילות: במוקדמות (תקנה כ״ג) — ״נחו" [בסביבות] ובמאוחרות (תקנה קס״א): ״אשכון״[כלומר, מי] ״ומנור דאך״,[ כלומר, ואחר כך] ״דאבא״, [כלומר, כעת] ״תנג׳באד״, [תצא] ״באש״.]כלומר, כדי ש-]

מה שמשתקף במעבר מתקנה כ״ג משנת 1550 לתקנות מ־1730 אינו בהכרח שינויים בלשון המדוברת, אלא בעיקר בסגנון הלשון הכתובה. המחברים הקדומים נקטו יסודות ספרותיים או פסידו־ספרותיים ואילו המחברים המאוחרים נקטו לשון המונית הגובלת בלשון המדוברת ממש. הווי אומר, לא זו בלבד שמהמאה השש עשרה ואילך החלו לכתוב בערבית וולגרית יותר, אלא אף שבתוך תקופה זו עצמה ניכרת וולגריזציה גוברת והולכת בלשון הטקסט הכתוב. דבר זה אמור בייחוד בטקסטים שנכתבו לצורכן של השכבות העממיות, ואין צריך לומר שההסכמות מהסוג דלעיל נכתבו לקהל הרחב, כאמור במפורש בתקנה כ״ג: ״ולראיה חתמנו פה בעאד מא קרינאהא עלא לקהל[כלומר: ״לאחר שקראנו אותה בפני הקהל״.] בבית הכנסת ביום השבת בעוד ס״ת[ ספר תורה] בתיבה, וואפקו אלקהל אל כול עלא דאלך״.[ כלומר: ״…והסכימו כל הקהל על כך״.]

אהרן ממן-מרקם לשונות היהודים בצפון אפריקה-התפתחויות לשוניות בצפון אפריקה-תשע"ד-עמ' 10-8

מתקופה זו ואילך עד למאה העשרים, משפחת צרפתי בפאס העמידה מתוכה שושלת חכמים ומנהיגים רוחניים, שעמדו בראש הקהל, במשך למעלה מארבע מאות שנה. חכמי בית הצרפתי התברכו ביצירה פוריה ונודעו בפעילות ענפה לטובת בני עמם. הם הנחילו לדורות יצירה ענפה ומגוונת: פרשנות למקרא, לתלמוד, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה; ספרי דרוש והגות, שאלות ותשובות ופסקים, שירה ופרקים בתולדות עם־ישראל. אולם, חלק ניכר מהחיבורים הללו אבדו, בעקבות פרעות ופגעי טבע. גם מיעוט החיבורים ששרדו, חלקם נפגעו ממצוקות הזמן עש וטחב, או התפוררו לדפים בודדים ולחצאי דפים. חוסר אמצעים והיעדרם של בתי-דפוס במרוקו עד למאה העשרים, תרמו למלאכת ההרס.

רבי יצחק בנו של רבי וידאל הא׳, מצאנו אותו חותם עם חכמי פאס על התקנה האוסרת על הנשים להיות ערבות לבעליהן כלפי הגוים, שהתקבלה בחדש אייר ש׳ שכ״ח (1568). כנראה כתב פירוש למקרא, כי בנו רבי וידאל הב׳ מזכיר חידושים משמו פעמים רבות בחיבורו ׳צוף דבש׳.

רבי וידאל הצרפתי ב״ר יצחק הב׳. נולד סביב שנת ש׳(1540),על רבותיו נמנה הרב אברהם עוזיאל, והוא מזכירו בהקדמתו לביאורו למגילת אסתר: ׳אשר שמעתי מפי ה״ר אברהם עוזיאל, אשר קרתי ושתיתי מים מבארו באר מים חיים׳. רבי וידאל נמנה על חכמי העיר פאס סביב שנת שנ״ב (1592), כי הוא חתום לראשונה עם חכמי העיר על התקנה המסדירה את ענייני הקידושין שהתקבלה בראש חודש אלול שנת שנ״ב (1592 ). ובתקנה שלפניה כפי שמופיע בספר התקנות שהתקבלה בט״ו אדר שמ״ח (1588), הוא לא חתום. ודומה שחלק ניכר מהחכמים החתומים בשנת שמ״ח מתו סמוך לחתימה זו, כי רובם לא חתומים על התקנות שהתקבלו אחריה משנת שנ״ב ואילך, להוציא בודדים כמו: רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן רבוח ורבי אברהם הכהן. רוב החכמים החתומים משנת שנ״ב ואילך, הם שמות חדשים שלא נזכרו קודם בתקנות. רבי וידאל חתום על תקנות שתוקנו בין אלול שנ״ב לחשון שע״א (1605-1592). בתקנות שנתקנו בשנת שס״ג רבי וידאל לא חתום וכנראה בשנה זו שהה מחוץ לעיר פאס. הוא חתום עם הרבנים: רבי יהודה עוזיאל, רבי שלמה עוזיאל, רבי סעדיה בן ריבוח, רבי יצחק אבן צור, רבי שמואל בן דנאן, רבי ישעיה בקיש, רבי יוסף בן חביב, רבי אברהם הכהן, רבי יעקב חאג׳יז, רבי אברהם הכהן הרופא ורבי שמואל ן' חביב; רבי אהרן אבן חיים, רבי יצחק אבן זמרה, רבי שאול סרירו ורבי יחייא בירדוגו; רבי יוסף אבן עמרם, רבי יצחק אבזרדיל, רבי יוסף נהון, רבי יצחק אבן שלום; רבי יוסף הכהן ורבי יצחק ביבי. רבי וידאל התפרסם כחסיד ובעל מעשים, דרשן ובעל כושר ריטורי. בשנת בצורת שהיתה בשנת שע״ג בעצרת תפילה, הוא נבחר להיות שליח ציבור, וגם לשאת דברי התעוררות בעצרת, ומיד נענו בגשמי רצון. כפי שמתואר בספר דברי הימים של פאס:

ובניסן של שנת השע״ג היתה עצירת גשמים, וכמעט שיבשה הארץ והתבואה, וגזרנו תענית            וביום ר״ח של אייר התענינו שלא כדעת חכמים… והחכם המתפלל היה הזקן החסיד העניו כמוה״ר וידאל הצרפתי הנקרא שניור, והוכיח את העם…. וביום ה׳ עשינו תענית שלישית ונתקבצו כל הקהל כולם…. ודרש ג״כ החכם הנז׳…. ומיד התחילו עננים ורוחות לעלות, שבח לאל. והאריך בדרוש וזה לשונו שאמר בדרוש הנז': שמן הדין האב חייב לזון ולפרנס את בניו עד היותם כבן שש כבן שבע, ואח״כ אם יש לו, גם שמן הדין אינו מחוייב, עם כל זאת מצד שיש לו, בית דין מחייבים אותו לפרנס את בניו מפאת הצדקה…. והנה הקב״ה אבינו ויש לו במה לפרנס…. ואם אינו רוצה, הנה הוא יודע הדין. והטיח ח״ו דברים כלפי מעלה בחסידותו, שהיה חסיד גדול ותורתו אומנותו. וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה. ודרש ג״כ בלשון ערבי,והניח אפר על ראשו ועל ספרי תורה, וגעו כל העם בבכיה גדולה, ונכנע לבם לאביהם שבשמים….

מהתיאור דלעיל נלמד על הרושם העז שעשו דברי רבי וידאל על השומעים ׳וכשמעם כל הקהל געו בבכיה גדולה אשר כמוה לא נהייתה׳. דומה שרבי וידאל היתה תורתו אומנותו ולא עסק בדברים אחרים, לכן מצבו הכלכלי לא היה משופר ולא הותיר אחריו כל רכוש.

יצירתו

רבי וידאל היה מושך בעט סופר, הוא כתב פרשנות למקרא, למדרשי הלכה ולמדרשי אגדה. הוא כתב הקדמות לחיבוריו בהן הסביר את שיטת כתיבתו והגותו. בהקדמה לפירושו למגילת אסתר, מתאר את המניעים שהביאוהו להעלות על ספר את הגיגיו וחידושיו, א׳ החובה המוטלת על האדם להנציח את חידושיו, שגם אחרים יהנו מהם; ב׳ מאחר שהשכחה מצויה, הרי הדברים הכתובים יקלו על המחבר לשחזר אותם:

איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה בלבו, מוטל הוא עליו לעזרו ולסמכו ולרפדו שלא יעבור ממחשבתו, ולהעלותו על ספר. ואם כן לא יעשה, ענוש יענש על זה וחייב ליתן את הדין, כמ״ש שהשוכח דבר מתלמודו הרי זה מתחייב בנפשו. והנה יקשה מה בידו לעשות אם שכח, אלא בעבור שיש בידו לסמכו בתחבולות אם שכחו, בהיות לאל ידו לעשות תחבולה לזכרה והוא הכתיבה, ולא כן עשה ענוש יענש….

לכן אמרתי בלבי אני הנער הנצב וידאל צרפתי בן לאדוני החכם הגדול הה״ר יצחק הצרפתי, בן החכם הגדול גוזר ים החכמה לגזרים הה״ר וידאל נ״ע להעלות על ספר זה מעט אשר בינותי בספרים ובסופרים וינקתי מהם לא מפני אשר השיאני גודל לבי לקרבה אל המלאכה לעשות אותה, כי אם יען וביען כשל כח הזכרון…. לזה יעצתי עצות לחזק בדקי ולא אהיה מתחייב בנפשי, ואקום קל חיש ואקח קסת הסופר במתני ועט סופרים לכתוב זאת זכרון בספר….

להלן החיבורים שהגיעו לידינו:

צוף דבש פירוש על התורה. לחיבור זה לא השתמרה הקדמת המחבר, שמן הסתם היתה קיימת. בפירושו הוא מפרש את התורה בעיקר על פי הפשט. סיגנונו בלשון קצרה ותמציתית. עוד בהיותו בכתובים נעשו ממנו העתקות שהגיעו מחוץ למרוקו, ועל פיהם הוא מצוטט פעמים רבות על ידי החיד״א. את השם לחיבור קבע נכדו רבי אהרן: ׳וקראתי שמו צוף דבש, מצד כי ינעמו בחיק כל קורא בו כצפיחית בדבש׳. ומוסיף ׳כי מאת ה׳ היתה זאת, כי ראשי תיבות צו״ף, הוא צרפתי וידאל פאס׳. הוא אשר הביאו לדפוס (אמשטרדם תע״ח). מגילת סתרים פירוש על מגילת אסתר, המחבר כתב לזה הקדמה ארוכה. החיבור נדפס ונכרך יחד עם צוף דבש.

הצעת רות פירוש נרחב על מגילת רות, הקדים לפירושו הקדמה ארוכה בה דן באריכות למה קבעו לקרוא מגילה זו בחג השבועות: ׳אמר וידאל, לפני בואי לברר וללבן דברי המגלה היקרה מגלת רות, נתתי את לבי לדרוש ולתור על הדבר הקשה אצלי זה ימים, והוא מדוע תקנו לנו קדמונינו קריאת המגילה הלזו בחג השבועות׳. הספר ׳הצעת רות׳ נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

אוצר נחמד פירוש על תהלים, הוא נדפס ונכרך יחד עם ׳צוף דבש׳.

פירוש על מגילת איכה, רבי וידאל כתב פירוש למגילת איכה, הוא מזכיר אותו בפירושו למגילת אסתר ד, יד: ׳כאשר פירשתי הדבר בהקדמתי למגלת איכה, ע״ש׳. במחצית הראשונה של המאה הי״ח עמדו להדפיסו יחד עם הספר ׳אמרי יושר׳, ומשום מה לא יצאה מחשבה זו לפועל.

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'17-14

מבוא

וספרתם לבם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום והקרבתם מנחה חדשה לה׳… וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש יהיה לכם כל מלאכת עבודה לא תעשו חקת עולם בכל מושבתיכם לדרתיכם.

קביעת זמנו של חג שבועות היה נושא לפולמוס חריף בין אנשי כתות חדשות, אשר מקרוב צצו למעול מעל בה', הם הצדוקים הבייתוסים ובין שלומי אמוני ישראל חכמים ז״ל. ״ממחרת השבת״: חכמים לפי קבלה שהיתה בידם כדברי הרמב״ם (הל׳ תמידין ומוספין, פרק ז׳) אמרו ממחרת השבת זה ממחרת יום טוב ראשון של פסח בין שחל יום טוב ראשון בחול ובין שחל בשבת ולכן חג שבועות יחול תמיד ביום ו׳ סיון.

הבייתוסים אמרו ממחרת השבת היינו ממחרת יום שבת קודש, זה,יום ראשון בשבוע, ולפיכך חג השבועות חל אצלם תמיד ביום ראשון בשבוע.,

זה תמצית הויכוח הקשה המובא במס׳ מנחות(סה׳-סז׳) והוא מוזכר במגילת תענית פ״א.

ימי סכנה תרתי משמע, ריחפו על העם כאשר הצדוקים והבייתוסים התנגדו לדרך ולשיטת חז״ל בפירוש תורה שבכתב. הפירוד והפיצול בעם היו ממשיים בתקופה ההיא. כאשר חז׳׳ל נצחו את הבייתוסים וזמנו של חג השבועות נקבע לפי דעת חכמים ראו חז״ל בימי הנצחון ההם ימים שיש לפרסמם.

מתוך ויקיפדיה: הבייתוסים היו כת דתית ביהדות בימי בית שני. כת זו הייתה במחלוקת מתמשכת עם הפרושים אודות התורה שבעל פה. יש שמזהים את הבייתוסים עם משפחת הכהנים הצדוקית בית בייתוס ויש חולקים על זיהוי זה.

בזמן כלשהו, קרוב למרד החשמונאים, החלו לצוץ בין יהודי ארץ-ישראל מחלוקות דתיות, אשר פיצלו את העם לזרמים דתיים שונים. יוסף בן מתתיהו מספר לנו על שלושה זרמים עיקרים:פרושים, צדוקים ואיסיים, כאשר מספרות חז"ל אנו עדים רק לשניים הראשונים. אצל חז"ל מופיעה קבוצה נוספת אשר אינה מוכרת לנו ממקורות אחרים כקבוצה דתית נוספת, ואלו הם הבייתוסים. האחרונים והצדוקים מוחלפים תדיר בין הנוסחאות והגרסאות השונות במקורות מקבילים בספרות חז"ל.

ז״ל מס׳ תענית:

״אלין יומיא דילא לאתענא בהון ומקצתהון דילא למספד בהון. מן תמניא ביה ועד סוף מועדא אתותב חגא דילא למספד ודילא להתענאה.״

ואיזה חג זה, זה יום טוב העצרת־הודפסה ונספחה למסכת תענית,בהוצאת מכון לפרסומים תלמודיים. הרב ע.שטיינזלץ..

במוצאי פסח יד חז״ל היתה על העליונה ונצחו את הבייתוסים. והנה יש במנהגי קהילות ספרד של ליל מוצאי פסח סימנים ברורים ומובהקים של המחלוקת בין חז״ל לכת הבייתוסים:

בליל מוצאי חג הפסח השבלים הנמצאים בבתי הספרדים בקהילות יוון ותורקיא, ארם צובה ובירושלים ת״ו, ובקהילות צפון אפריקה האם לא מזכירים את השבלים הקדושות של העומר? והקמח הנמצא על שלחן המימונה במרוקו ובאלג׳יריא האם אין לו קשר עם קמח שעורים של העומר? וכן ההמולה והשמחה המחושבות שהם חלק בלתי נפרד מהווי המימונה של יהודי מרוקו ואלג׳יריא האם אין להם שייכות לקצירת העומר שהתקיימה בטקס ובענין גדול במובא בספרי חז׳׳ל? ומה עם האיחולים והברכות שנהגו בני ספרד ברוב הקהילות הנ״ל להחליף ביניהם בליל מוצאי החג ולמחרתו האם אין מקורם בדברי חז׳׳ל במס׳ ר׳׳ה דף ט״ז: אמר ר״י אמר ר"ע מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות!

מנהג ירושלים(וכן סוריא ומצרים):

מנהג הספרדים בארץ ישראל וסת״ם במוצאי ליל פסח להכין עשישית מלאה שמן ובה נרות דלוקים והבעל בית נותן בה מטבעות זהב, ומעטרים אותה בשבלי שעורים ירוקים, והבעה׳ב לוקח איזה אלומות שבולים בידו וחובטם בראשונה על גב אשתו, ומברכה, יהי רצון כי תהיה לך שנה ירוקה ורעננה, וחוזר ועושה כן לכל בני ביתו.

(כתר שם טוב, ג', עט׳ 365, ר׳ שם טוב גאגין רל).

מנהג תורקיא

ליל מוצאי פסח נוהגין לשטוח שבלים בבתים ומניחין גם כן שבולת בראשם משום דפסח נדונין על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע.(מועד לכל חי, ר' חיים פאלאגי, סי׳ ד׳ סע׳ מ״ג).

מנהג אלג׳יריא

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה… ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומגיחים השיבולין על הנרות והוא לסימנא טבא. (זה השלחן, ב׳, סי׳ נ־ה, ר׳ אליהו ג׳ע).

מנהג מרוקו

המביאים שבלים, פולים, פרחים וירק במוצאי החג והוא סגולה להצלחה. (הגדה שאר ירקות, עם׳ ה-ו, ד׳ דוד אסבאג).

מגש הקמח, תפס מקום מכובד על השלחן, בארצות אלג׳יריא ומרוקו: בשכונת היהודים, בעיר הבירה ראבאט, רק למשפחת הרוש היתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח היד על הכובע. (יששכר בן עמי, יהדות מרוקו, עם׳ קמ׳׳ר).

ובימים אחרונים (של חג הפסח) באתי לעיר פרענדא (אלג׳יריא)… ובמוצאי פסח הביאו שלושה קערות אחת מלאה לעבון בלשון ערב, ואחת מלאה כוסכוס, ואחת מלאה קמח ״. וכל איש הבא(לבקר) בבית… והקמח נפחו על פניו והיה אם יהיה פניו כשני כשלג ילבינו ומראהו הפך לבן… והוא לזכר שנה טובה. (ארתות משה, עמ׳ ב,ה, ר׳ משה אורנשטיין).

נהגו בקהילות ספרד לקרוא בשבתות שבין פסח לעצרת פרקי אבות. ובמרוקו נהגו, בליל המימונה, בבואם מבית הכנסת, לקרוא כמה משניות מפרקי אבות, וכן כתב הרב דוד אסבאג: (שאר ירקות עמ׳ מז׳). וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילבו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית מסדרים בקולי קולות קול רינה וישועה באהלי צדיקים כמה פסוקי מוסר מדברי חדל ומשלי שלמה, לדעת הבמה ומוסר ופרקי אבות משולבות ענף עץ חיים אבות,

ובספר חמדת ימים כתב טעם למנהג זה: רצו הקדמונים להעמידנו על תכלית השלימות בזה בקרא שלשלת הקבלה של כל החכמים במס׳ אבות כי בבא יום מתן תורה כבר שעבדנו עצמנו לשמוע בפירושה ובשמירתה אל מסורת חכמינו ז׳׳ל. (חמדת ימים, ג׳, פרק העומר).

הנה טעם הקריאה בפרקי אבות בליל המימונה זהה לטעם רוב המנהגים בלילה זה אשר ענינם הוא לחזק בנו האמונה בחז״ל ובתורה שבעל פה ולהוציא מדעתן ומלבן של הבייתוסין הכופרים בחז׳׳ל ובתורת חז"ל.

וכך כתב רבנו בחיי:

והחמיר בּה(בקריאת פרקי אבות בין פסח לשבועות) שלא יחשוב אדם לנהוג קולא בדברי חז"ל ״. אלא שיאמין בפירוש המצוות במו שקבלו אותן החכמים מפי הנביאים והנביאים מפי משה, ומשה מפי הגבורה.(פרקי אבות, פירוש רבנו בחיי, יאודה לייבש דויטש).

הרב א. א. בורנשטיין הלך בעקבות דברי רבנו בחיי וכתב:

… והאי טעמא שאומרים פרקי אבות בימי הספירה הוא שנעזוב המוסר היווני(קרי הבייתוסים) ונקח מוסר שהוא מקובל הלכה למשה מסיני. (פרקי אבות, עמ^׳ י', ירושלים תר״סח).

רוב המנהגים בליל המימונה, כמו חיבוט בשבלים, פיזור השבלים בבית או השבלים על שלחן החג, קערת הקמח על שלחן החג, הברכות והאיחולים, השמחה הפומבית בבית וברחוב, הקריאה בפרקי אבות וכו׳ הם עדות לכך שמסורת מוצאי פסח באה לחזק בנו הרצון להתרחק ממוסר יווני של הבייתוסים או הקראים, והיא שריד לחג עומר לקצירת העומר שהתקיימה בפרסום רב בסוף ימי בית שני (לדעת חז"ל במשנה מס׳ חגיגה פרק ב׳ משנה ד׳ יום אסרו חג שבועות מותר בהפסד ובתענית כדי שלא לקיים את דעת הבייתוסים שחג שבועות תמיד חל ביום ראשון).

מדוע חגיגה שהיא באה לזכר נצחון חז"ל על הבייתוסים מתקיימת במוצאי פסח ולא בליל ראשון לספירת העומר? הרב י.ל.פישמן בספרו חגים ומועדים עם׳ קצח׳ מביא תשובה לכך: כפי שחקרתי ודרשתי נוהגים גם רבים מן הספרדים כאן בירושלים עיר קדשנו להביא במוצאי הפסח אגודות של שבלים ולהכות בהן איש את רעהו בדרך של התול וצחוק ומברכים זה את זה—. בפי שאמרו לי זקני חכמי הספרדים: מקור המנהג הוא משום שבפסח נידונים על התבואה וכיון שבפסח גופא אי אפשר להכניס את שבלי התבואה הביתה לכן נדחה המנהג למוצאי החג. וכעין זה כתב רב^, כף החיים, או׳״ח סי' תד׳ סעיף ח׳ על הפטרת יום א׳ של פסח שנדחתה ליום שמיני של פסח וז״ל: מפטירין ביום שביעי של וידבר דוד וביום שמיני עוד היום בנב לעמוד – לפי שמפלתו של סנחריב בליל פסח היה ומה שהניחו אותה ליום שמיני כדי לסמוך אותה למפלת פרעה שהיתה ביום שביעי של פסח. וכן כתב גאון עוזנו מרן הרב עובדיה יוסף שלי״טא בספרו חזון עובדיה, פרק א׳ על חנוכת הבית השלישי שתתקיים ב״ב לאחד הפסח כי אין מערבים שמחה בשמחה. לאור דברי הרב יש מקום לאמר שחגיגת מצות העומר התקיימה בצאת החג מפני שסגולתה ומעלתה של המצוה רבה היא ולא ראוי לערבב שמחת עריכת הסדר (החגיגה לזכר העומר נקבעה בימי גלותנו ואז בליל הראשון לספירת העומר ערכו את הסדר השני) בשמחה אחרת. כך נראה לפע״נד.

על חגיגת ליל המימונה כתב הרב דוד עובדיה:״זהו ליל המימונה באופיו הטהור ולא במו שקמו אנשים ובדו מלבם חג המימונה ביום אסרו חג ובו המסו בושה וחרפה על קהילות מרוקו שמזעיקים אנשים ממשפחותיהם לבוא להשתתף בקרנבאל וברקודי פריצות ואי הצניעות ה' יחזירם בתשובה וראוי ונכון לבטלו ומביטולו יהיו תוצאות חיים ברכה ושלום לכלל עם ישראל אמן״ עכ״ל.(קהילת צפרו, ר, עם׳ 286). במקורו חג המימונה הוא חג לבני הבית ודלת הבית פתוחה בעיקר בפני בני המשפחה וידידים. חגיגות מימונה ברחובה של עיר ובהשתתפות המון חוגג היא סילוף על הצד הטוב ביותר של מהות מסורת מוצאי פסח.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ'6-3

ב. שיר על קוצר השפה

הכתובת: ״פיוט זה על השפה ועל השירים ועל כי שירי הערב מתוקים לחכם בעבור שפתם הרחבה, ומשורר הישראלי נכנסה בלבו קנאת המשוררים הערבים וגם לבש קנאת לשון הקדש אשר קצרה ידו לשורר בה כאוות נפשו, ולכן בשפוך שיחתו בשירתו בה ימצא נחמה״.

סי׳ [=סימן]: דוד קים. קד [=מנגינה־משקל]: ״יאמס פמנאמי, אטאלב, נחכילך סי כבאר ואקיע זראלי״(שירי דודים, עט׳ 182־183).

1 נָמַס אוּלַמִּי; / נִבְטַל מֵחִכֵּי עם נָבָר / שירי מַהֲלָלִי, / בת שירתו כּי [נִפְלַל.

דמעי ודמי / המו לשירי עַם גָּבַר, / ניבו ומשלֵי / חרוזיו בם [התהלל.

קולי בשׂפָמי / נטה בְשפרירו בדבר / חִנו וַעֲלֵי / מליצותיו [שֶׁעָלַל*.

חֶלקי עולמי, / רֶגֶש נפשי עלי עָבַר; / סודי אֲגַלֶּה, / פָּז לשוני [וְצָלַל*.

מקורות וביאורים

נמס אולמי: נמוג, נחרב ונעלם בית המקדש, שהיה סמל לעצמאות עם ישראל, על דרך ״הרים כדונג נמסו מלפני ה׳״ (תהלים צז, ה): נבטל מחכי… נפלל: כתוצאה מכך בטלה רוח השירה הנשגבה מעם ישראל; נבר: טהור ונקי, על פי ״עם נבר תתבר״(שמואל ב כב, כז) או ״עם נבר תתברר״ (תהלים יה, מ); שיר׳ מהללי: השירה העברית שבה אני משתבח ומתהלל; בת שירתו: כינוי לרוח השירה, להשראה הפיוטית הנחה על המשורר [כינוי זה לשירה רווח בלשונה של שירת ההשכלה באירופה], על פי ״וישחו כל בנות השיר״(קהלת יב, ד) – כינוי לציפור שיר; נפלל: במובן של ״הופלל״ כנראה, היינו נמצא אשם ונגזר עליו כיליון, וכן חדל להתקיים.

דמעי ודמי… התהלל: כולי נסער מקנאה כשאני מתבונן בשירה המוסלמית של העם שתחת מרותו אני חי, היינו השירה הערבית במרוקו, הגדושה בעושר מילולי ובאמרות שפר ומשלים מחורזים ומשובחים; ניבו…: במקום ״לניבו ולמשלי חרוזיו״.

קול׳ בשפמי… מליצותיו שעלל: כשאני מזמזם את השירים הערביים, אני נכבש כולי לשירה מולחנת זאת בגלל החן הרב שבה ובגלל הסגנון המליצי השופע המאפיין אותה – הכוונה פה בעיקר לסוגת הקצידה המוסלמית שעל לחניה ומקצביה הרכיב רד״א את רוב שיריו. נטה בשפרירו: חסה בצל אהלה, נכבש להשפעתה ולחנה של השירה הערבית, הנקראת במרוקו ״שירת המלחון"; על פי ״ונטה את שפרירו עליהם״(ירמיה מג, י).

חלקי עולמי… עבר: בשם ה׳, שהוא חלקי ומנת גורלי, אני מודה שנפשי נסערה אז והתרגשה התרגשות רבה מהעיסוק בשירה; חלקי עולמי: על פי ״צור לבבי וחלקי אלהים לעולם״(תהלים עג, כו); פז לשוני וצלל: גם לשוני התחילה לרקד ולפזם, היינו להשמיע צלילים עבריים, על פי ״ויפזו זרעי ידיו״ (בראשית מט, כד) ועל פי ״לקול צללו שפתי״ (חבקוק ג, יג).

5 אָסָף*, בְּנומי / חלמתי, אוסף שיר כְּבָר; / ולבי מלא, / אך [הוליכני שולָל.

וחן יהלֻומי, / שירתי נגנז ונקבר; / נלאה ונקלה, / אסף אורו [וְנִצְלַל*.

דרכי בפעמי / נתיבותיו שמתי; מִדְבַּר / רצתי וָאֵלֶא, / כמרוצת [המהולל*.

לבי לוחמי, / עצמו משובותיו צבר; / שירו יפלא / כשיר נער [ועולָל.

מורי וּבָשְׂמִי – / שירי; אם אניף בְּמִכְבָר / סָלְתּוֹ, מִבְדָּלִי / הין,

[אֵיפָתו תְקֻולַּל.

מקורות וביאורים

אסף… הוליכני שולל: מרוב התפעמותו המשורר חושב שכבר הצליח להגשים את שאיפתו לחבר שירים עבריים ראויים לכך שאסף, הנביא והמשורר מספר תהלים, יתייחס אליהם בהערכה – אך זו הייתה אשליה גרידא; אסף… אוסף שיר: לשון נופל על לשון, היינו מקבל בהבנה ובהערכה את פרי יצירתו של המשורר; ולבי מלא: לבי כולו נרגש ונסער, על פי ״מלא לב בני האדם בהם״(קהלת ח, יא); הוליכני שולל: על דרך ״מוליך יועצים שולל״(איוב יב, יז).

והן יהלומי… ונצלל: המשורר מבכה את מר גורלה של השירה העברית כפי שהוא מבין אותו – הקסם הרב ששרה בימי קדם על המשוררים נעלם ונכחד בגלל מצבה המדולדל והעגום של הלשון העברית, שאינו מאפשר למשורר לבטא את הגיגיו וחוויותיו האישיות; נלאה: על פי ״נלאית ברב עצתיך״(ישעיה מז, יג); ונקלה: על פי ״ואנכי איש רש ונקלה״(שמואל א יח, כג); אסף אורו ונצלל: דעך והתכסה בצל עד שנחשך – על פי ״צללו שערי ירושלים לפני השבת״ (נחמיה יג, יט).

דרכי… כמרוצת המהולל: המשורר מתאר כאן את ניסיונותיו, שלא תמיד עלו יפה, ליצור שירה עברית ראויה וללכת בדרכי המשוררים הקדומים והפוריים; הוא חשב שהגיע לדרך סלולה, אך זאת הייתה למעשה דרך חתחתים שבה הוא הלך לאיבוד ולא הצליח להגשים את שאיפתו; דרכי בפעמי נתיבותיו שמתי: על פי ״וישם לדרך פעמיו״(תהלים פה, יד); מדבר רצת׳ ואלא: על פי ״כי את רגלים רצתה וילאוך׳(ירמיה יב, ה); המהולל: על פי ״לשחוק אמרתי מהולל״(קהלת ב, ב).

לבי לוחמי…: לבו של המשורר לוחץ עליו ליצור שירים בעברית, והתפעמותו מרצון זה הולכת וגוברת; לבי לוחמי: על דרך ״כל היום לחם ילחצני״(תהלים נו, ב); עצמו משובותיו: על פי ״רבו פשעיהם עצמו משבותיהם״ (ירמיה ה, ו); שירו ׳פלא כשיר נער ועולל: שיריו תמימים וטהורים, מלאי רגש והמיה כשירת ילדים.

מור׳ ובשמי שירי: לשירים שהוא מצליח לחבר ערך רב בעיניו, שכן הם תוצאה של עמל רב, על פי ״אריתי מורי עם בשמי״ (שיר השירים ה, א); אם אניף במכבר… איפתו תקולל: אולם המשורר מודע לכך שרק חלקם הקטן של שיריו בעלי ערך פיוטי, ואילו בא להפריד את הסולת מהפסולת, היה זורק את חלקם הגדול; מכבר: כברה, נפה – על פי ״מכבר מעשה רשת נחשת״ (שמות כז, ד; לח, ד); מבדל׳: צורה שנתחדשה כנראה בידי רד״א, ומובנה התוצאה המתקבלת כשמבדילים בין חלקים של אותו עצם מוצק או נוזלי, כאן הסולת מהפסולת.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-שיר על קוצר השפה-ר'דוד  אלקאים-יוסף שטרית-התשנ"ט עמ'-303-302

הנרות שלא נכבו

עוד סיפור נוסף על אותו אליהו אלקיים, רודף מצוות. פעם אחת לקח שלושה נערים יתומים, וערך בעבורם חגיגת בר מצווה. קנה להם כל מה שצריך, בגדים חגיגיים, טלית ותפילין. לסעודה החגיגית הזמין שני נגנים יהודים, אחד כנר והשני מתופף. אשר לקביעת שכרם הוא קבע איתם תנאי זה. העמיד על ידם שני נרות גדולים דלוקים, וקבע איתם ששכרם ישולם רק לאחר ששני הנרות יכבו. הסעודה נגמרה, והנגנים ישבו ליד הנרות הגדולים. המנגנים ניגנו וניגנו, וראו שהנרות ייבבו רק בעוד זמן רב. המתופף,

שראה שהנרות הגדולים יישארו דלוקים זמן רב, ושכר המנגנים יתעכב הרבה, התחיל בתוף שלו לתופף בקרבת הלהבה של הנרות, כדי שיכבו. אליהו, בעל המצווה, הרגיש בתחבולה זו ולא רצה לשלם לנגנים את שכרם.

המתופף, שראה שהנרות הגדולים לא יכבו מהר, נשף בהם בחוזקה וכיבה אותם. אליהו לא השלים עם תחבולה זו, אבל בתיווכם של כמה אנשים, שאמרו לו שלא קבעת איך ייכבו הנרות, אתה חייב לשלם לנגנים את שכרם, כי הנרות כבר כבו, ולא חשוב איך. הנגנים קיבלו את שכרם, על אף התחבולה שבה השתמשו.

תפילה קצרה שהותרה ע״י רב גדול

סיפור הזה קשור אלי אישית. בשנת 1943, עת יסדתי בסאלי בית-ספר עברי(תלמוד תורה), הראשון מסוגו בכל מרוקו. מתוך עשרה חדרים (כתות) גדולים שהיו בו הקמתי בית-כנסת לצעירים, שהלכו לעבודתם מוקדם ולא היה להם זמן להתפלל ולהניח תפילין. ציידתי בית הכנסת בכל מה שדרוש: ארון הקודש, תיבה וספסלים. ספר תורה לא היה לי. הלכתי לבעל בית הכנסת על שם ר׳ משה אמסלם, בו התפללו קבע אבי והאחים שלי ז״ל, וגם אני. ביקשתי מבעל בית הכנסת ששימש גם כחזן, להשאיל לי ספר תורה. הוא נענה לבקשתי, ונתן לי ספר תורה שהיה מיותר אצלו.

לקראת פתיחת בית הכנסת החדש, קיימתי אסיפה גדולה ובה השתתפו כ-60 צעירים. אמרתי להם, בין היתר, ״אני יודע שאתם הולכים מוקדם לעבודה ואין לכם זמן להתפלל, ובעיקר להניח תפילין כל יום, עבירה חמורה כשלעצמה. על מנת שתקיימו מצווה זו, אני מוכן לערוך בשבילכם תפילה מאד קצרה״. הצעתי נתקבלה ברצון ובהתלהבות.

אני וחברי, שנהגו להתפלל אתי, היינו מתחילים התפילה כסידרה ומפסיקים לפני תפילת היוצר. בהתאסף כל הצעירים, היינו קוראים יחד תפילת היוצר, קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה ובזה הצעירים גמרו את תפילתם, ואנחנו הנשארים, המשכנו בתפילה עד סופה.

רב העיר, הרב מיכאל אנקווה – בנו של הרה״ג רפאל אנקווה ־ הרב הראשי ליהודי מרוקו, קרא לי ואמר: ״מי שמך לרב, איך אתה מרשה לעצמך לערוך תפילה קצרה״. עניתי לו: ״כבוד הרב, אני חושב שמצוות הנחת תפילין לצעירים שלא יכולים לקיימה יום יום חשובה יותר מתפילה ארוכה״. ענה לי ״אני אסגור לך את בית הכנסת״. וכך עשה. גם הלך לבעל ספר התורה ותבע ממנו לקחת ספר התורה ממני. עלה בדעתי רעיון: הרב יוסף משאש זצ״ל, לשעבר רבה של תלמסאן, ורבה של חיפה, היה ידיד גדול שלי ושל יעקב אחי ז"ל. דרכו של רב זה היתה להבין את רוח הדור ולהקל עד כמה שאפשר בכמה מעוות, מבלי כמובן לפגוע בגוף ההלכה. אקדים ואספר, שהרב מיכאל הנ״ל היתה לו תביעה נגד הקהילה שלנו על הכספים והתרומות שנאספו ונתרמו ליד הקבר של אביו זע״ל. העניין הובא בפני בית-דין הרבני העליון, והרב משאש הנ״ל פסק נגד הרב מיכאל (זה סיפור ארוך).

חשבתי בלבי שרק הרב משאש יציל אותי מידיו של הרב מיכאל. כתבתי לו מכתב ארוך ובו פירטתי בהרחבה את עניין התפילה הקצרה שיזמתי, וביקשתי את חוות דעתו.

את המכתב שלחתי לו(לעיר מכנאס) בידי יעקב אחי ז״ל, שהיה שותף אתי לרעיון התפילה הקצרה. הרב משאש קרא את מכתבי בעיון רב, ובו במקום קרא לשליח שלו ואמר לו ״לך לפלוני בעל בית כנסת פלוני, ותגיד לו שיתן לי ספר תורה אחד״, וכך היה.

בו במקום, פורק ספר התורה לכמה יריעות, כדי שלא יסיעו אותו לעיר אחרת בשלמותו. הרב משאש הוסיף ואמר ליעקב אחי ״תמשיכו ברעיון זה, אתה ואחיך חנניה, ואם שוב הרב מיכאל יעמוד נגדכם, תגידו לו שאני תומך ברעיון. ואם יש לו טענה כלשהי, שיפנה אישית אלי״.

יעקב אחי חזר אלינו וספר תורה בידו. פתחנו מחדש את בית-הכנסת, לאחר תהלוכה חגיגית ברחוב, בה נשאנו את ספר התורה.

הרב מיכאל הזמין אותי ואת יעקב אחי ואמר לנו ״הרי אסרתי עליכם לפתוח בית כנסת זה״. אמרנו לו ״הרב יוסף משאש תומך בדרכנו, והוא שנתן לנו ספר התורה. אם לכבודו יש עוד עניין בנושא זה, שיפנה ישירות להרב משאש״.

הרב מיכאל ידע שגם הפעם הרב משאש יפסוק נגדו.

למען הבנת סיפור זה, אוסיף עוד פרט חשוב: בין הרב מיכאל ובין יעקב אחי ואני התגלע ריב קשה שנמשך כארבע שנים, על כך שפתחנו בית ספר עברי חדש (תלמוד תורה) במקום ״חדרי״ הלימוד שהיו קיימים אז. זה סיפור ארוך, שמחמת כבודו של הרב מיכאל אני נמנע מלהביאו כאן.

המנין של הצעירים התפתח בצורה מפליאה, והפך במשך הזמן בבית כנסת אפילו למבוגרים. בתפילת יום כיפור לבד השתתפו כמאתיים איש מבני הקהילה.

על אף שזה פגע הרבה בהכנסות ותרומות לבתי כנסת אחרים. מניין זה של הצעירים היה לבעל דבר בכל קהילות מרוקו.

אני הייתי החזן הראשי, ובתום תפילת יום כיפור בא אלי ר׳ יעקב אדרעי ואמר לי ״מעולם לא שמעתי תפילת יום כיפור בצורה מסודרת כזו״.

אפילו מר חרוש שהשתתף איתנו, בעלותו לתורה, אמר בצרפתית ״נהניתי מיוזמתו של תלמידי חנניה דהן ומעולם לא נהניתי מתפילה מסודרת בטוב טעם, במו תפילה זו״.

כל ההכנסות והתרומות היו לטובת קרן קיימת לישראל. ואיש לא קיבל פרוטה לכיסו. המקהלה הוסיפה חן מיוחד לתפילה, ובית כנסת זה משך אליו גם מבוגרים רבים.

עין רואה ואוזן שומעת-סיפורים מחיי יהודי מרוקו-חנניה דהן-1998 – עמ'84-82

יוסף פרץ

נולד לפני למעלה מ־80 שנה במראקש שבמרוקו לאביו שלמה ולאמו חנינה.

בחוץ לארץ עסק יוסף בייצור חוטים לקפטנים, החלוק שנהגו הערבים ללבוש. ליוסף אין ילדים משלו, אך לאשתו סוליקה בן־סימון שנשא לפני כ־25 שנה, יש ילדים. כיום מאושפז יוסף בבית־אבות בשל מחלתו וגילו. ילדי אשתו הקרובים אליו, סייעו לנו ברישום קורות חייו.

במקום הולדתו שמע יוסף סיפורים, בעיקר מפי חברים. גם הוא היה נוהג לספר סיפורים כל אימת שנתבקש לכך, ובעיקר סיפרם בבית־הבנסת ובמועדון הקשישים, כששהה בקרב חבריו.

בני משפחתו מעידים, כי גילו עניין בסיפוריו והם מצטערים שאין ביכולתם להמשיך ליהנות מהם.

שכּון די מטמּא?

קאל־לכּ ואחד(אל)שלטאן, וכּאן ענדו ואחד(א)לחכם ו(הא)דאכּ (א)לחכם תא־יחבו פחאל(אל)ררוח: די מא עמלהא(א)לחכם מא עמלהא (אל)שלטאן.

היה מלך אחד והיה אצלו חכם(יהודי) אחד. והוא אהב את החכם כמו את נשמתו. דבר שלא עשה החכם, לא עשה המלך.

קאם(א)לוזיר קאל־לו: ״האד (א)ליהודי מנז׳וש די כּל שאעה ת־יחני יבוש עליכּ, ודאבא(א)נתה ואחד(אל)שלטאן וכל שאעה (א)ליהודי, האד(א)לחזאן ת־יחני יבוש עליכּ! ודאבא גייר חיידו״.

קם הווזיר ואמר למלך: ״היהודי עובר מדי שעה, מתכופף ומנשק אותך, והלא אתה מלך. הייתכן שהיהודי מתכופף ומנשק אותך?. הורד אותו מגדולתו.״

( כוונתו לכך שהיהודי מטמא את המלך)

אלחאסיל(הא)דאכּ(א)לוזיר תקנּא עלא(א)לחכם, תגֹאר עליהּ. בעד תגֹאר עליה, א־שידי, (א)לחכם עזּ ביהּ(א)לחאל. עז ביה(א)לחאל.

הווזיר קינא בחכם, וכשהווזיר מקנא, הוי אדוני, החכם נפגע.

כלט לענד(א)למרה. קאל־להא, ללמרא: ״א(ל)שלטאן מא בקא־ש מעייא די־כּיף כּאן. דאבא, ארא (ה)דיכּ(א)ליאקוטה די פ־כנאקכּ״.

הלך החכם לאשתו ואמר לה: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״

חאז ואחד(א)ליאקוטה ועבאהא לדאר(אל)שלטאן. אלחכם פ־עואד יעטיהא למראת(אל)שלטאן עטאהא ללכאדם. אלחאסיל משאת (א)לכאדם וררתהא ללאלתהא למראת(אל)שלטאן. קאלת־להא: ״שוף האד(א)ליאקוטה עטאני(א)לחזאן כּבּר בּייא״.

לקח מרגלית אחת לבית המלך, אך במקום לתת אותה לאשת המלך, נתן אותה לשפחה. הלכה השפחה והראתה אותה לגבירתה, לאשת המלך.

אמרה לה: ״תראי, את המרגלית הזו נתן לי החזן. כך כיבד אותי.״

ו(הא)דיכּ(א)לכאדם כאנת עזיזה ענדהום ענד(אל)שלטאן, כלּא־להא (א)ליאקוטה.

והשפחה הזו היתה אהובה עליהם, והמלך השאיר לה את המרגלית.

אלחכם דכל, אלחכם דכל. והווא קאל לו: ״אלחזאן, האדי (א)לפאלטה (אל)תאניה ת־דיר מעייא, דרתי מעייא״. קאל־לו: ״אש א־שידי?״ קאל לו: ״(א)לכאדם — עטיתהא (א)ליאקוטה ומראתי אנא די שלטאן, מא עטיתי — ש(הא)דיכּ(א)ליאקוטה״. קאל־לו: ״שידי (א)נקול־לכּ(א)לחק: ״האדו זוז׳ ד־(אל)יאקוט נזלו מן־ענד שבחאנהו(ו) וחדא נזלת ענד שידנא מוחמד עבאהא(א)לוזיר, וואחדה נזלת מן־ענד שידנא מושא חיז׳תהא יאנא. האני ז׳יבתהא ללמרא, ב(א)לחק, אנא מא ערפת למן(א)נעטיהא. האני תא־(א)נדכל חאני עינייא, מא ערפת למן(א)נעטי(הא)דיכּ(א)ליאקטוה״. קאל־לו: ״מוזיאן!״

כשנכנס החכם אמר לו המלך: ״החזן, שתי טעויות טעית.״

אמר לו: ״מה הן, הוי אדוני?״

אמר לו: ״נתת מרגלית לשפחה, ולאשתי שלי, אשת המלך, לא נתת מרגלית.״

אמר לו: ״הוי אדוני, אומר לך את האמת, שתי מרגליות הוריד הקב״ה. אחת ירדה מעם מוחמר אדוננו ואותה לקח הווזיר, ואחת ירדה מעם אדוננו משה ואותה לקחתי אני והבאתי אותה לאשתך. אך כשאני נכנס, אני משפיל את עיני, ולא ידעתי למי נתתי את המרגלית ההיא.״

אמר לו: ״יפה,״

צאפד עלא (א)לוזיר קאל־לו: ״דאבא, האדא(א)לחזּאן(א)לי ת־תעייב פיה ז׳אב־לי(א)ליאקוטה ואנתה חיזתהא ומא ז׳בתהא־ש דאבא, תז׳יב (א)ליאקוטה ללמרא. משא(א)לוזיר ז׳א לענד(א)לחכם מן קבל. ז׳א־לו (אל)נהאר(א)לּולי, קאל לו: ״מן דאבא שבע(א)ייאם בלא שכּ״.

ושלח לקרוא לווזיר.אמר לו: ״הנה, חזן זה, שאתה מוצא בו דופי, הביא את המרגלית שלו, ואתה לקחת אותה ולא הבאת אותה. עכשיו לך והבא את המרגלית לאשתי.״

תא־יז׳יב(א)לכבאש, תא־יז׳יב(אל)תכאבר, תא־יז׳יב כל־שי חתא ל(ל)נהאר (א)לאברי. קאל־לו: ״ואחד(אל)זוז׳ ד־(א)ליאקוט באנו ענדנא. אוחדה טאחת לנא פ־האד(אל)שרב, (אל)שרב ד־(אל)דאר״ — בית שמוש נקולו — ״טאחת לנא, וואחדה הדיתהא ל(ל)שלטאן. דאבא, אילא בגייתהא, (א)נזל להאד(אל)שרב ובדא תפתשהא״. קאל־לו: ״ז׳יב (א)לבדאמא, באש מא טלבו״. קאל־לו: ״כראם מא ז׳יבתו, אילא צאבהא פ־(הא)דאכ (א)לשרב ישרתהא די־ישרתהא פ־כרשו ויטלע יקול־לב מא לקית־ש ודאבא, האד(א)לחאז׳ה מא יצלאח גייר הווא ינזל־להא״. עלאש ת־יקול האד(אל)שי?

הלך הווזיר ובא אצל החכם. הביא לו כבשים, הביא לו מתנות, כדי שיציל אותו.

אמר לו החכם: ״שתי מרגליות יקרות היו אצלנו, אחת נפלה לביוב ואחת לקחתי למלך. ועכשיו אם אתה רוצה את המרגלית, רד לביוב והתחל לחפש אותה.״

אמר לו: ״הבא פועלים בכל מחיר שיבקשו.״

אמר לו: ״כל פועל שתביא, אם ימצא את המרגלית בביוב, יבלע אותה ויעלה ויגיד לך: ׳לא מצאתי אותה!־ הדבר יצליח רק אם תעשה אותו אתה.״

אלחאציל(א)למזג'וב ד־(א)לוזיר, זוול־לכּ (א)לכשאוי ד־(א)לחריר ו(אל)לבאשאת דיאלו ו(אל)שלאהם ונזל ללמז׳רא. לבש(א)לבנשה ד־(א)לכיש ותא־יכמל פ־(אל)שרב בית־שמוש.

ביש־הגדא, הווזיר, הוריד את בגדי המשי, את השמלות שלו ואת הגלימות שלו וירד לביוב. לבש שק של יוטה ופינה את הביוב.

ו(א)לחבם משא גווט ל(ל)שלטאן קאל־לו: ״אז׳י תשוף (א)לוזיר אש, פאין הווא״. ז׳א הזּ(אל)ררואק (א)לוזיר — צאבו פ־ושט(אל)שרב. קאל לו: ״דאבא אייהּ, שכּון מנז׳וש דאבא; (א)לחזאן אולא(א)נתה? (א)טלע (א)טלע, (א)טלע פ־חאלכּ!״ לבש חואיז׳ו וז׳א. קאל־לו: ״נתאע (א)לוזיר יעביהּ (א)לחכם(א)לחזאן והווא מא יבקא־ש וזיר ו(אל)דאר ד־(א)לוזיר יעביהּא(א)לחכם ישכּן פיהא״. קאל־לו: ״שוף האדא (א)לי קאל־לכּ אנא תא־נ… מן־די תא־(א)נז׳י(א)נבוש פ־כּתאפכּ ות־יקול־לכּ ת־(א)נז׳שכּ. ודאבא שכּון הוא די־מנז׳וש? ואש אנא אולא הווא? ז׳עמא שכּון די מטמּא.

והחכם הלך לקרוא למלך.

אמר לו: ״בוא תראה את הווזיר, היכן הוא נמצא.״

בא המלך, הרים את הווילון, והווזיר — בתוך הביוב.

אמר לו: ״עכשיו, מיהו הטמא, החזן או אתה? עלה, עלה, עלה לך.״

עלה הווזיר, ישמור אלוהים, לבש את בגדיו ובא למלך.

אמר לו המלך: ״את רכוש הווזיר יקח החכם, והוא לא יהיה וזיר עוד. ואת דירת הווזיר יקח החכם, לגור בה.״

״נו,״ אמר לו החכם, ״תראה את זה, שאמר לך, שכשאני בא לנשק את כתפיך אני מטמא אותך. וכעת מיהו הטמא, אני או הוא? מיהו הטמא?״

מיהו הטמא?

מבחינה טיפולוגית ניתן לשייך את סיפורנו לאארנה־תומפסון 837 — ״כורה שחת בה יפול״ וכן לאארנה־תומססון 1528 ד׳(אסע״י) — ״תחרות פיקחות בין יהודי לגוי״, שבה המנצח הוא לעולם היהודי.

סיפור זה, כקודמו, עוסק בעימות בין־דתי, ומבחינה ז׳אנרית זוהי נובלת מרמה, שבה מנצח היהודי בזכות התכסיס שהוא נוקט כלפי המלך והווזיר. תכסיס זה מוצג בהתנהגות אניגמטית גם כלפי קהל השומעים, שאינו מוצא בתחילה קשר בין מעשהו של החכם לבין השינוי ביחס המלך אליו: ״הוי אשה, המלך לא נוהג בי כמו שהיה נוהג. ועכשיו תני לי את המרגליות שבצוארך.״ כן חידתית בתחילה העובדה, שהמתנה ניתנת לשפחה דווקא, ורק במהלך השיחה עם המלך מתבהר לקהל מעשה החכם, שצפה בערמתו את תגובת המלך.

תחבולת החכם באה למלא שתי מטרות: להשיב את לב המלך, אך גם לגמול לווזיר מידה כנגד מידה.

האשמה שתולה הווזיר בחכם — הטומאה — היא חמורה משום שהוא מייחס אותה לעצם מהותו היהודית. זוהי אשמה שאין חמורה ממנה דווקא לפי התפיסה היהודית הנוהגת הקפדה יתירה בענייני טומאה וטהרה. ברור שכדי להשיב לווזיר מידה כנגד מידה חייב היה החכם להשפילו באותו תחום עצמו — בטומאה.

אין ספק, כי מספרנו נהנה הנאה יתירה לתאר את האופן שבו טימא הווזיר את עצמו. עלינו לזכור, כי סיפורים מסוג זה צמחו על רקע מצבם הקשה והמושפל של היהודים במיעוט נרדף. בסיפורי־עם כאלה, החוזרים על התבנית של סיפור מגילת אסתר, מצאו היהודים מן הסתם נחמה פורתא ופורקן לרגשות העוינות, שנצטברו בשנות סבלם הארוכות.

סיפורי עם משלומי-עליזה שנהר-חיה בר יצחק-אוני חיפה 1982 – הסיפור האחרון

תולדות מסורת מנהגי ליל מוצאי פסח

המקור הקדום ביותר המספר על קיום מנהג מיוחד במוצאי פסח נמצא בספר מגילת סתרים – מחבר הספר הוא רבנו נסים בן רבנו יעקב שחי בעיר קירואן(תוניסיא) בסוף ימי הגאונים.[למין המאה השישית או השביעית ועד אמצע המאה ה-11] רבנו נסים תלמיד רבנו חושיאל היה ובן תלמיד חבר לרבנו חננאל, הוא עמד בראש ישיבה אחת בקירואן והיה פונה בשאלות לרבנו האי גאון בבבל. מתוך כתבי רבנו נסים, ספר מגילת סתרים הוא הידוע ביותר בי הוא מוזכר פעמים רבות בספרי הראשונים והאחרונים הספר כולל פסקים, מדרשים,פרושים, ומנהגים. הספר אבד לפני מאות שנים ורק קטעים בודדים נשארו בידנו. רבנו נסים נשאל בענייני אמונות ודעות והוא משיב על 'טענות הטוענים' היינו המתווכחים מתוך כתות בישראל – הקראים – ואומות העולם. לאור זה יש להניח שרבנו נסים מקירואן המשיך במפעל רבותינו הגאונים לעצב ולייצב תקנות ומנהגי ישראל שעניינם להגן על חומת הדת מול התקפות הקראים החפצים לפגוע בתלמוד המקודש לעם.(עיין ספר חגים ומועדים, פרק מנהגי הסדר).

לפנינו קטע ממגלת סתרים המראה על אופיו הכללי של הספר. הקטע מובא בספר מעשה רוקח, לר׳ אלעזר בר׳ יהודה(סאניק תרע״ב), עמ^׳ ל"ג:

מצאתי כתוב במגילת סתרים של רבנו נסים על ששאלתם שאנו נוחשי נחושת שאנו רגילים ליקח ראש כבש בר"ה ואוכלים דבש וכל מיני מתיקה ושאנו שוחטים תרנגולים ערב יום בפורים כמספר בני הבית ושאנו מסתכלין בציפורן במוצאי שבת ונותנים מים בכוס של הבדלה וכובסין פנינו. והשיב להם זה ניחוש טוב ורובו מיסוד המקראות והאגדות ועל ראש כבשים שאנו נוהגים לאכול בר"ה כדי שישימנו לראש ולא לזנב ומה שאנו אוכלים כל מיני מתיקה כדי שיהא השנה הבע"ל שמינה ומתיקה וכן הוא אומר אכלו משמנים ושתו ממתקים ויש אוכלים כרתי בדי שיכרתו שונאינו ושאנו שוחטים תרנגולים בעיוכ׳פ כוונה טובה אנו עושים וכן המנהג של חכמי ישראל וב״ד שלוקחים כ׳א וא׳ תרנגול ואומר תהא כפרתי, זה נכנס לחיים, וזה למוות, ושוחטים אותן וחולקים לעניים יתומים ואביונים ואלמנות כדי שיהא כפרה על נפשותינו ״ ומה שאנו מסתכלין בצפרנים דבר זה שנו בתלמוד בבלי וירושלמי אין מברכין לאור הנר עד שיאותו לאורו פי׳ עד שמרגיש בוהק האור של נר הבדלה ומאחר שכן שנינו אין ניחוש זה אלא של מצוה ואמרו חכמים שירי מצוה מעכבים את הפורענות לכך משלחין מים בכום ורוחצין פניהם וכו׳.

ועוד שם עמ׳ יט׳:

מצאתי כתוב במגילת סתרים ראיתי מרבנא אלוף אבא לא היה סוגר דלתי הבית אשר אנו יושבין בו כלל מעידנא ועד עתה כך מנהגינו שלנו ודלתות הבית פתוחות כשיבא אליהו נצא לקראתו במהרה בלא עיכוב… ואמרינן בפסח עתידין לגאל שנא׳ ליל שימורים הוא לה׳ ליל המשומר מששת ימי בראשית ומזהיר שלא ינעלו הבית בשביל אמנה שדיבר הקב׳׳ה ובשכר האמונה עתיז־ין לגאל.

מובא בספר עדן מקדם (לר׳ רפאל משה אלבז, ערך מנהג): מצאתי כתוב בכתבי יד הרב כמ׳׳הר דוד הסבעוני ז׳ל, ז״ל: אין להקל בשום מנהג ואפילו מנהג קל. וכן כתב רבנו מיימון בר' יוסף ז״ל אביו של הרמב׳׳ם ז׳׳ל בענין חנוכה והעתקתיו מלשון הגרי: ויתחייב כל נכון לו לעשות שמחה ומשתה ומאכל פרסום לנס שעשה ה' ב׳׳ה עמנו באותם הימים ופשט המנהג לעשות סופגנין בערבי אלספנז והם הצפחיות כתרגום האסקריטין מנהג הקדמונים משום שהם קלויים בשמן, זכר לברכתו. וכתב הר״ן ז׳׳ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה והראש בראש השנה. והחלב בפורים ובליל מוצאי פסח. והפולין ביום הושענא, ואותן המנהגים אין ראוי לבזותם. ומי שהנהיגם זריז ונשכר הוא. כי הם מעיקרים נעשים. ולא יבוזו במנהגי האומה. וכבר אמר הנביא ע״ה ואל תטוש תורת אמך דת אומתך לא תעזוב. ובקבלות הגאונים ראשי ישיבות מנהגות כמו אלו, נזכרו בהנהגותיהם. ומכלל התפוחין שמשליכין בשבועות מגג בית הכנסת ולוקטין אותם התינוקות וכו׳ עכ״ל.

הראשון והקדום מכל מנהגי מוצאי פסח הוא המנהג לשתות חלב במוצאי פסח כמוזכר בספר עדן מקדם בשם רבנו נסים. מנהג החלב במוצאי פסח יובן לפי מה שאנו מניחים שמסורת מנהגי מוצאי פסח היא שריד לחג העומר וזכר לטקס הגדול של הקרבת העומר של סוף ימי בית שני, החלב מסמל הפרנסה והמזון (מעיקרו החלב מזין את התינוק) וסגולת מצות העומר היא להוריד השפע והברכה בתבואה כדעת חז״ל: ״מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח? מפני שפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב״ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם התבואה שבשדות״. מצוות העומר והחלב מסמלים המזון והפרנסה. מנהג שתיית חלב במוצאי פסח לסימנא טבא קיים מאז ימי חכמי קירואן – – המנהג מוזכר בספר פירוש התפלות לרבנו מיימון בר׳ יוסף אביו של הרמב״ם כפי שכתב ר׳ דוד הסבעוני שחי סביב שנות ש' במרוקו – פירוש תפלות זה נפוץ היה במרוקו עד לשנות ת' ות״ק.(שריד ופליט, רי״מ טולידאנו, דף 8-7) נראה שמסורת מגובשת במוצאי פסח קיימת במרוקו בתקופה ההיא כפי שסיפר יהודי שסייר במרוקו בשנות תק״ו.

(יהדות מרוקו, עמ׳ קמו', הערה 34 יששכר בן עמי).

ר׳ אברהם כלפון (ת״ק – תק״פ), מרבני קהילות לוב, מזכיר חג המימונה במוצאי חג הפסח. (הגיד מרדכי, עמ׳ 195 ר׳ מרדכי כהן).

ר׳ חיים דוד שלמה זוראפה דל, ממורי ההוראה בק׳׳ק אלג׳יר, שחי בשנות ת׳ר, מזכיר בתשובותיו ליל אסרו חג הפסח ומנהגיו ודל:(שו"ת שער שלמה, סי׳ מז^,).

נתתי אל לבי לדרוש ולחקור על הני מנהגי דנהיגי אינשי … ובן הדברים שנהגו לעשות בליל מוצאי פסח במקומות שראיתי שנותנים חלב בעששית שמדליקים בה ותולים השבולים ודשאים בעששית ובמנורה ובן יש מניחים קערה ע״ג השלחן מלאה פולין חדשים בקליפתן דשנים ורעננים ע״ג קמח סולת ויש שנותנים ג״כ בתוכה מיני מטבעות כסף וזהב לסימן טוב ויש שזורקים מן החלב בשבולים בזוויות הבית ועל המשקוף ועל ב׳ המזוזות וכל זה עושין בליל מוצאי פסח לסימן טוב שתתחדש עליהם שנה טובה דשנה ורעננה והצלחה מרובה ומתוקה כדבש… דומיא דמושחין מלבים ע״י המעין שתמשיך מלובתם כמי מעין וכו'.

ר׳ אליהו גיג׳ בספרו זה השלחן, (מנהגי ק׳ק אלג׳יר, חלק ב׳, סימן רה), כתב:

נהגו בליל מוצאי יו"ט של פסח שקורין אותה לילת מימונה יש שעושין תבשיל הנק׳ כוסכסו ועושין עמו חמאה וחלב ופולין ועושין שבלים ותולין אותם בנרות ביתם ויש שעושין חלב בנרות ומניחין השבולין על הנרות והוא לסימנא טבא.

ר׳ יעקב משה טולידאנו, (בספר נר המערב כתב, עבר 215): בליל המימונה יהיה רחוב היהודים הומה ומלא תנועה קבוצות קבוצות הולכים אל מכיריהם ובבל מקום בואם יערכו לפניהם חלב, חמאה, גם ירקות וממתקים וכו'.

החלב הוא מנהג עתיק יומין, והוא קבוע בליל מוצאי פסח, מוזכר אצל חכמי צפון אפריקה מאז ימי חכמי קירואן ועד ימנו.

ימי הפסח וחג המימונה-אליהו רפאל מרציאנו-עמ' 9-7

היצירה הפיוטית לחכמי אביחצירא

מאיר נזרי

ירושלים 2018

לפנים בתאפילאלת הושרו פיוטי יגל יעקב באופן פרונטלי וללא כלי זמר בעיקר באירועי שמחה, כמו הילולות, הכנסת ספר תורה, סיום קריאת הזוהר, שבתות ומועדים. על שולחנות ערוכים בבל טוב בעיצומה של הסעודה הושר הפיוט בדרך כלל במקהלה של המשתתפים שכללו עשרות אנשים בקול אחיד, ובסיום הפיוט הורמו כוסות המאחיא אל על באיחולי לחיים נוסח תאפילאלת: שמחתך א-בבא-סי, שמחתך א-בא-ימו, שמחתך א-בא-מעיר (לחיים מר יוסף, לחיים מר שלמה, לחיים מר מאיר). הוויי זה נמשך גם היום בהילולות ובאירועים משפחתיים של קהילות תאפילאלת וכן גם בסעודות המשפחתיות של יום שבת. מכאן ההסבר לתופעה של ריבוי המהדורות של יגל יעקב והביקוש להן על ידי אנשי קהילות תאפילאלת.

במסגרת המיזם לחקר קהילות תאפילאלת/סג׳למאסא, המיוצגות על ידי שלושה כרכים בהוצאה לאור של אוניברסיטת בר אילן על תולדות הקהילות, פרקי ההווי שלהן ומנהגיהן, נוצר הצורך לכלול במיזם זה גם את היצירה הפיוטית של קהילות אלו נוסח קובץ הפיוטים של יגל יעקב, להנגישה ולהתאימה גם לאנשי אקדמיה, לקהל הסטודנטים, לחוקרי הפיוט ולמתעניינים בשירה זו, שרוח הקבלה הלוריאנית והקבלה של הזוהר נסוכה עליה, מעניקה לה משמעות חדשה וייחודית הן בנושאים ובתכנים והן בעיצוב בבחינת שירה של נשמה.

תולדות המהדורות של יגל יעקב

מאז הוצאתו הראשונה של ׳יגל יעקב', קובץ הפיוטים לחכמי אביחצירא, לפני כ-116 שנה חזר ויצא לאור בלמעלה מעשר מהדורות. להלן המהדורות העיקריות וחידושיהן.

• המהדורה הראשונה של יגל יעקב יצאה לאור בתוניס תרס״ב/1902 על ידי אברהם בוכבזא. מהדורה זו כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב אביחצירא + 16 מבין 27 פיוטי ר׳ מסעוד בנו ועוד פיוט אחד לר׳ אהרן ואחד לר׳ יצחק. פיוטים אחדים שייכים לר׳ יעקב אבן צור, שבטעות יוחסו לר׳ יעקב אביחצירא, ושאר הפיוטים הם למשוררים אחרים: דוד חיון, יעקב בן עטאר, מרדכי, יחיא, שהקדישו את פיוטיהם לכבוד ר' יעקב.
• מהדורה שנייה יצאה לאור על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ב, והיא כוללת את כל פיוטי ר׳ יעקב ופיוטי ר׳ מסעוד חוץ משניים (כד-כה) ועוד 9 פיוטים לר׳ דוד, אחד לר׳ ישראל, אחד לר׳ מאיר ואחד לר׳ יצחק ועוד כמה פיוטים למשוררים אחרים.
• מהדורה שלישית יצאה לאור גם כן על ידי אברהם מוגרבי בירושלים תשכ״ח, והיא כוללת את כל מה שיש במהדורת תשכ״ב וגם רוב הפיוטים לר׳ יצחק ולר׳ מאיר.

לחיים ולא למוות

תחילה פוגעת הבצורת בחקלאים. מול עיניהם הכלות נשארים גרגרי החיטה טמונים באדמה, וכל עמלם יורד לטמיון. אחר כך מורגש מחסור במוצרים החקלאיים, ומחירם עולה. בעלי העסקים האחרים, כמו תופרים, רצענים או שענים, אינם יכולים לשלם בעד המוצרים היקרים ונאלצים להעלות אף הם את מחיריהם.

כך היו פני הדברים בשנת חרס״ו(1906). עצירת הגשמים היתה כמעט מוחלטת, והיוקר האמיר עד לשמיים. רבים וטובים ירדו מנכסיהם, והגיעו עד פת לחם.

אחד מאלה היה תושב העיר מוגאדור, צורף במקצועו. מקצועו היה אחד מהראשונים שנפגע, שכן בעת מצוקה כלכלית מוותרים תחילה האנשים על מותרות, ומוצרי כסף וזהב היו בגדר זה. בנוסף לכך היה חייב כספים לבעלי חוב, שמהם לווה חומרי גלם. שמונה ילדים היו לאיש, והוא לבדו נשא בעול הפרנסה.

באותו חורף של בצורת, כדי שלא ימות ברעב, החל האיש למכור את נכסיו, ובכסף שקיבל עבורם קנה לחם ומעט ירקות. כך מכר כלי אחר כלי, חפץ אחר חפץ ובגד אחר בגד, וכשהגיעו ימי ניסן הסתבר לו לחרדתו, כי נותר בעירום ובחוסר כל. צדיק היה האיש ומאמין, וקיווה והתפלל לתשועת ה׳. אולם, ככל שהתקרבו ימי הפסח הלך וגבר הייאוש בקירבו, והוא קץ בחייו.

יומיים לפני התקדש החג, בי״ ג בניסן, החליט האיש לעשות מעשה של ייאוש. מאומה לא נשאר לו בבית, ובעלי החוב החלו לוחצים עליו לשלם להם את המגיע להם. במר ליבו החליט לקחת את נפשו בכפו, ולהשליך את עצמו למצולות הים, כדי שלא לראות במצוקתם של בני ביתו האהובים.

בטרם יצא מביתו נפרד מאשתו ומילדיו. הוא לא סיפר להם מה כוונתו האמיתית, ורק אמר כי הוא בורח מהבית, עד יעבור זעם. ״אינני יכול להישאר כאן יותר״, הסביר להם בדמעות. ״הנושים מתדפקים על הדלת בכל יום ויום, ואני חושש כי בעיצומם של ימי הפסח הם יבקשו להשליך אותי אל בית האסורים. אברח לכמה שבועות או חודשים עד יעבור זעם, אולי יחון ה' צבאות, אולי ירחם. ולכשירחיב – אשוב אליכם בשלום״. וכשסיים את דבריו פרץ בבכי תמרורים, חיבק ונישק את כל ילדיו, וחקק את זכרונם בליבו. זו הפעם האחרונה, כך ידע, שהוא רואה אותם.

בדרכו לבצע את תוכניתו סר האיש לרחוב שבו התגורר הרב חיים פיגטו הקטן, ושם נתן בכוס את עינו, כדי לאזור אומץ ולבצע את מעשהו הנורא. קודם לכן קרא קריאת שמע ואמר וידוי, כי ידע שזו דרכו האחרונה.

כשהשתכר ולא ידע בין ימינו לשמאלו, החל ללכת בכיוון הים. והנה, באותה שעה יצא מבית העלמין, הסמוך למקום ששם ביקש האיש לקפוץ אל מעמקי הים, הרב חיים פינטו. היה זה לאחר שכמנהגו מדי יום השתטח על קבר סבו, הר״ח זצוק״ל.

ראה אותו הרב, וקרא לו. ניגש האיש אליו, בירכו לשלום ונישק את ידו.

בטרם החל לדבר אמר לו הר״ח: ״גוזרני עליך כי תשוב לביתך באותה דרך שבאת, ובדרך תצא אל מאחורי חומת העיר במקום פלוני אלמוני. אם כה תעשה, מובטח לך כי חג הפסח יעבור עליך ועל בני משפחתך בשמחה ובכל טוב״.

האיש, במר ייאושו, לא האמין לדברי החכם, ואמר לו: ״לו יהי כדבריך, אבל תחילה ברצוני להשתטח על קבר סבך עליו השלום. לאחר מכן אעשה כדבריך״. כך אמר, אך התכוון לדבוק בתוכניתו המקורית ולקפוץ אל מותו, מייד לאחר שייפרד מהרב.

הרגיש הר״ ח בחושיו כי פיו וליבו של האיש אינם שווים, ולא עזב אותו. ״לא אפרד ממך עד שתחזור לביתך״, אמר לו. וכך התלווה הרב אליו אל בית החיים, ושם השתטחו שניהם על קבר הר״ח זיע״א. שם בירך אותו הרב שהקב״ ה יביא לו תשועה, רווח והצלה, פרנסה טובה והצלחה. רק אז, ליד הקבר, ולאחר ברכת הרב, התיישבה עליו דעתו והוא ניחם על תוכניתו הרעה והחליט לשוב לביתו.

את הדרך עשה כציווי הרב. והנה, בהיותו בדרך, פגש בדרכו עבד, שאותו לא ראה מימיו, קרא אליו ואמר לו: ״ קח את הקופה הזאת, המלאה בדינרי זהב, ובעזרתם תשיג את כל צרכי הפסח ועוד יישאר לך די והותר כדי לסלק את חובותיך. מה שיישאר- שמור בביתך, ואני אגיע אליך אחרי החג ואומר לך איזה כלים אני רוצה שתצרוף לי מהם״.

הצורף לא האמין למישמע אוזניו, ומישש את המטבעות לראות שאין הוא חולם. מייד רץ לביתו בשמחה, ולבני ביתו המופתעים סיפר על התשועה שהמציא לו ה׳. אחר כך יצא וקנה את צרכי החג, ובגדים חדשים לבני הבית, ואת מצוות ״ושמחת בחגך״ קיימו בני הבית באותה שנה במישנה ששון ושימחה.

עברו ימי החג. החיים חזרו למסלולם התקין. בעלי החוב הפסיקו להציק ולהטריד את הצורף, לאחר שפרע להם את חובם. הצורף רכש מחדש כלים לעבודתו, לאחר שאת הישנים מכר בימי עוניו ודחקותו. ובכל יום ויום המתין לבואו של העבד, כדי שיורה לו איזה כלים הוא מבקש לאדונו. אך זה לא הגיע.

לאחר החג הלך הצורף לבית הר״ח, והודה לו כי הציל את נפשו ממצולות מוות.

אז שאל אותו הרב אם אכן התקיימה הבטחתו, וזה ענה לו בהתרגשות כי כפי שאמר לו – כך היה. הוא אף ביקש לתת לרב מתנות ותשורות לרוב, אך זה סירב ואמר לו: ״ די לי בכך שהיצלתי את נפשך ממוות״.

ואכלת ובירכת

״היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה״ – נוהג היה הרב חיים פינטו הקטן לצטט. את הדברים אמר לא מהפה ולחוץ, ובכל הזדמנות שהיתה לו העדיף את קירבתם וחברתם של העניים והפשוטים על פני אנשי השררה והשועים. בכל יום נהג לבקר בבית משפחה, שחיה בפשטות ובצניעות, וסעד איתם מפיתם הדלה. בכך רצה להראות להם, כי הוא מעדיף את פיתם הדלה והחרבה על פני מטעמי העשירים, ושימח אותם בביקורו.

בתום הביקור והסעודה הדלה היה הרב מברך את בני הבית, ומעודד את רוחם באומרו שהשכינה שורה בשולחנם של עניים יותר מאשר בשולחן העשירים. יראת ה' ציין, נקנית דווקא מתוך חיי עוני ודחק, כפי שמסופר על רבי יהודה בר עלאי, שהיו שישה מתכסין בטלית אחת ועוסקין בתורה.

אשרי מי שראה

שעת בוקר מוקדמת. אנשים עוד נמים במיטותיהם, ורק מתי מעט מצויים ברחוב. כמה יהודים עושים את דרכם לבית הכנסת, טלית ותפילין בידיהם. אחד מהם הוא רבי יונה אבן חיים, המגלה כי הוא לא הראשון בבית הכנסת.

שניים כבר הקדימו אותו, ולודא שומע אותם לומדים תורה, בזמן שנותר עד לתפילה. רבי יונה מזהה את קולז של אחד מהם. זהו הרב חיים הקטן. הוא יודע כי אם ייכנס יפריע ללימוד, ומשום כך הוא ממתין בחוץ. כשהוא שומע שקולות הלימוד פסקו נכנס רבי יונה פנימה, ומופתע לראות כי הר״ ח יושב בדד.

״היכן החברותא שאיתה למדת תורה?״ – שואל רבי יונה. ״האם ראית אותו?״ – עונה לו בשאלה הר״ח. ״כן״, עונה רבי דוד.

״ובכן, אשריך שזכית לראות פני אליהו הנביא עליו השלום. זה האיש שלמד איתי״. לאחר שגילה לו את הסוד ביקש הר״ ח מרבי דוד והשביעו כי ינצור את סודו וה, כל עוד הר״ ח בחיים. רבי דוד שמר את הדבר בליבו, ורק לאחר פטירת הר״ ח זיע״ א סיפר על כך.

ואוי לשכנתה

רחל דרעי חורה יום אחד לביתה, והנה שוד ושבר: צמיד הזהב היקר שלה, שאותו הניחה במקום שמור, נגנב ונעלם כלא היה. במקביל נודע לה, כי ידה של שכנתה היתה במעל. מכיוון שידעה שהיא בכוחות עצמה לא תוכל להשיג את הצמיד בחזרה, הלכה לרב חיים הקטן וביקשה עצה וחוכמה.

אמר לה הרב: ״חורי לביתך, ואמרי לכל שכנייך – פרט לזו הגנבת – כי היית אצלי, וכי אמרתי לך כי זה שגנב את הצמיד לא יוציא את שנתו וימות בתוך 12 חודשים״. חזרה חנה לביתה, וכמצוות הר״ ח החלה לספר לשכניה מה קרה ומה אמר לה הרב. הדברים הגיעו גם אל אותה שכנה, זזו פחדה לנפשה ומיהרה להשיב את הצמיד הגנוב אל גבירתו. ולאחר שהחוירה אותו חזרה גם בתשובה, ועובה את דרכיה הרעות.

השושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון-עמ' 120-118

דניאל ביטון בר אלי –

עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות

לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אוניברסיטת חיפה-הפקולטה למדעי הרוח-החוג ללימודי ארץ ישראל

מרץ 2017

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים –

בהנחיית: פרופ' גור אלרואי

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

הקדשה

עבודה זו מוקדשת לכול אחד ואחת ממאות המעפילים הצפון אפריקאים המוגרבים שהעזו 'להעפיל –

בחומה' לפלשתינה- א"  למרות הקשיים, התלאות והאילוצים שעמדו בפניהם. הם סללו את הדרך לעליית -אחיהם למדינת ישראל במרוצת השנים.

להוריי רחל ואליהו ביטון שהעפילו במאי 1947 בספינה 'יהודה הלוי', וגורשו למחנות בקפריסין ולאורך השנים נתנו לי להאמין שפועלם לא היה לשווא. לחבריהם למסע: אליהו סויסה, יעקב וענונו, פרוספר אוחנה, ז'ק פרץ, ראובן פרץ, חנניה לוי, אשריאל בוזגלו ואחותו פנינה, שלמה ביטון, גד כהן, שלמה דדון, מזל ביטון ודוד בן הרוש. ולכל המעפילים בספינות שלא מט לבבם במסע התלאות לפלשתינה א"י. באופן סמלי שירו של ריה"ל "אַל יִּמוֹט בְּלֵּב יַמִּים לְּבָבָךְ" על כמיהתו לעלות לארץ ישראל – מבטא את המאמץ והתעוזה שלהם. (הלוי, יהודה. מִּכֶבֶל עֲרָב, דייואן, כרך ב').

לפעילים הציונים: סאם אביטבול [אביטל], אלי אוחיון (מרוקו) ונדיה כהן פרנקו (תוניס) וחבריהם – שלא חסכו כול מאמץ לגייס מעפילים מוגרבים לפלשתינה א"י למרות הקשיים האובייקטיביים – המחסור במשאבים. לשליחים: אפרים וברטה פרידמן בן חיים, יגאל כהן, נפתלי בר גיורא, כלב קסטל, חמל רפאל, יעקב קראוס ואחרים שסייעו לעלייה היהודית מצפון אפריקה. מאבקם למען ההעפלה צלח על אף כל הקשיים שהערימו בפניהם מוסדות היישוב. עליהם וכשכמותם נאמר "כִּי תַעֲבֹר בַמַיִּם אִּתְּךָ – אָנִּי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִּשְּטְּפוּךָ: כִּי תֵּלֵּךְ בְּמו אֵּש לֹא תִּכָוֶה, וְּלֶהָבָה לֹא תִּבְּעַר בָךְ". (ישעיהו מ"ג ב').

תודה לעובדי הארכיונים. הארכיון הציוני המרכזי: ד"ר מוטי פרידמן, איציק קדמי, ויקטור ינצקו, מרים טוראל, משה גונצ'וק, גיא ג'מו, עמיאל שפר, מיכאל קלוונטה, איתי נחמיאס, גיורא כץ, רחל רובינשטיין, סימון שלייכטר, בתיה לשם, ישראל אגייב וד"ר יגאל סתרי. הארכיון לתולדות ההגנה: אורלי לוי. ארכיון יד טבנקין: יובל רון, רבקה הר זהב וד"ר אהרן עזתי. ארכיון הציונות הדתית – : עליזה היימן. ארכיון הקיבוץ הדתי: דינה ספראי. ארכיון העבודה והחלוץ ומכון לבון: אלכסנדרה תומרינסון וישי בן אריה. ארכיון הג'וינט: אורי קראוסהר. כולם לא חסכו כל מאמץ לסייע באיתור חומרים שתרמו לעבודה זו.

תהיה עבודה זו נר לרגלי ילדיי אלעד, עמרי ונטע ובני משפחתם.

תודה מיוחדת לענת חברתי לחיים שליוותה אותי במסע הזה.

הכרת תודה

ברצוני להודות לפרופ' גור אלרואי על הנחייתו בכתיבת עבודת גמר זו. מהרגע הראשון שהצגתי בפניו את הנושא תמך פרופ' אלרואי ברעיון לכתוב תזה על דיוקנו של המעפיל הצפון אפריקאי. הוא העיר הערות מכוונות ומועילות והאיר את דרכי במבוך ההיסטורי. הוא עודד את גישתי הביקורתית ואימץ את ידיי לחשוף את הסיפר של ההעפלה מצפון אפריקה שהודר מהאתוס הציוני והיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית הרשמית.

הקדמה

בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי רחל –ואליהו ביטון בספינה 'יהודה הלוי' אבי כתב את סיפור העפלתם הלכתי בעקבותיו ומצאתי שזיכרונו אחרי 32 שנים לא דהה. בסיפורו שילבתי הערות שוליים והארות. בנוסף, ראיינתי את חבריו להעפלה וגם את מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים. אחרי 35 שנים החלטתי לחקור את הנושא.

קריאה שנייה ושלישית כיום של המסמכים והתעודות בארכיונים השונים שונה מקריאתם במאה שעברה עת נכתבו מחקרים על העפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, דיווחי מפקדי הספינות והתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש לאבד שליטה על ההעפלה שתהפוך לעלייה המונית מצפון אפריקה. חלק מהעדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומנים וזיכרונות של פעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. המחקר מבקש למקם את סיפר ההעפלה מצפון אפריקה בהקשר האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם והחרדה שאחזה בממסד הפוליטי מפני ערב רב זה הייתה מובנית. ההגמוניה של יהודי מזרח אירופה שעיצבו את דמותה והקימו את המדינה עלולה להישמט מתחת לרגליהם נוכח העלייה ההמונית.

בשנת 1949 , כינס דוד בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על 'הישראלי החדש' דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי לבם של המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא, דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות ]…[ יש חרדה בליבי".

וההמונים עלו מים תוניס, אלג'יר, לוב ומרוקו. מנגב תימן ומצרים. מקדם עירק ופרס. מצפון -תורכיה. והוסיפו ניחוח חדש לישראלי החדש.

הערות החוקר-הכהן, דבורה. המיתוס של היהודי החדש. הקדמה. ישראל. כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות וחברה. גיליון 16 . 2009 . עמ' 1 .

ה'המונים' עלו גם ממרכז אסיה ומארצות הבלקן.ע"כ

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים  – 5/1948–1/1947

תקציר

המחקר יציג את סיפור העפלת יהודי צפון אפריקה ולוב. בשנה וחצי, 5/1948-1/1947 , העפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה כ- 2,525 מוגרבים, מתוכם 934 מעפילים ב- 3 ספינות שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר וכ – 1,600 מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. הנתון הרשמי  (1,200) קטן ב1300- מעפילים מהנתון שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים. המאגר שנבנה מבוסס על רשימות שמיות של מעפילים מחופי אלג'יר ומנמלי אירופה. מאגר שאיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים. בקרב המעפילים הצפון אפריקאים היו גם פליטים יהודים אירופאים שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג'יר החלה 'הבריחה' של יהודים מצפון אפריקה באמצעות דרכונים מזויפים לאירופה של אותם מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלש הספינות הראשונות. המחקר יציג את סיפור 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב'. המעפילים, למעט קומץ- 44 צעירים שהעפילו ב'הפורצים', גורשו לקפריסין. המעפילים הצפון אפריקאים ושארית הפליטה השתחררו ממחנות הגירוש בקפריסין רק תשעה חודשים לאחר קום המדינה.

המחקר יבחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הספורדית והלא ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה מהמגרב. המחקר יתייחס לדימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי החלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג'יר לפני גירושם למחנות קפריסין ומידת התאקלמותם במחנות קפריסין. הם נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין ולאחר מכן למדינת ישראל. המחקר יציג מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות והביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית במחנות ואת מחאתם. מעפילי צפון אפריקה עברו קואופטציה פוליטית בידי שליחי תנועות הפוליטיות הארץ ישראליות ש'ניהלו' בפועל את המחנות מטעם הסוכנות היהודית כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי  החלוקה הפריטטית של עולים לפלשתינה א"י. ניצני המחאה שהחלו במחנות קפריסין היוו חוליה בשרשרת ממאורעות 'וואדי סאליב' בחיפה, בשנת 1959 , בהנהגתו של דוד בן הרוש ממעפילי 'יהודה הלוי', ועד למחאת 'הפנתרים השחורים בשנת  .1971

תוספת שלי(א.פ)

קואופטציה [מלטינית: cum יחדoptare + לבחור] סִפּוּחַ חָבֵר אוֹ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים לְמוֹסָד נִבְחָר (בְּלֹא לַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת): לַוַּעַד נִתְּנָה זְכוּת הַקּוֹאוֹפְּטַצְיָה שֶׁל חֲבֵרִים נוֹסָפִים לְשֵׁם הַרְחָבַת פְּעֻלָּתוֹ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"