מורשת יהדות מרוקו

דניאל ביטון בר אלי –

עבודת גמר מחקרית (תזה) המוגשת כמילוי חלק מהדרישות

לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

אוניברסיטת חיפה-הפקולטה למדעי הרוח-החוג ללימודי ארץ ישראל

מרץ 2017

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים –

בהנחיית: פרופ' גור אלרואי

אַל תִּירָא, כִּי אִּתְּךָ אָנִּי: מִּמִּזְּרָח אָבִּיא זַרְּעֶךָ, וּמִּמַעֲרָב אֲקַבְּצֶךָּ. ואֹמַר לַצָפוֹן תֵּנִּי, וּלְּתֵּימָן אַל תִּכְּלָאִּי; הָבִּיאִּי בָנַי מֵּרָחוֹק, וּבְּנוֹתַי מִּקְּצֵּה הָאָרֶץ. )ישעיהו מ"ג ה ו(. –

הקדשה

עבודה זו מוקדשת לכול אחד ואחת ממאות המעפילים הצפון אפריקאים המוגרבים שהעזו 'להעפיל –

בחומה' לפלשתינה- א"  למרות הקשיים, התלאות והאילוצים שעמדו בפניהם. הם סללו את הדרך לעליית -אחיהם למדינת ישראל במרוצת השנים.

להוריי רחל ואליהו ביטון שהעפילו במאי 1947 בספינה 'יהודה הלוי', וגורשו למחנות בקפריסין ולאורך השנים נתנו לי להאמין שפועלם לא היה לשווא. לחבריהם למסע: אליהו סויסה, יעקב וענונו, פרוספר אוחנה, ז'ק פרץ, ראובן פרץ, חנניה לוי, אשריאל בוזגלו ואחותו פנינה, שלמה ביטון, גד כהן, שלמה דדון, מזל ביטון ודוד בן הרוש. ולכל המעפילים בספינות שלא מט לבבם במסע התלאות לפלשתינה א"י. באופן סמלי שירו של ריה"ל "אַל יִּמוֹט בְּלֵּב יַמִּים לְּבָבָךְ" על כמיהתו לעלות לארץ ישראל – מבטא את המאמץ והתעוזה שלהם. (הלוי, יהודה. מִּכֶבֶל עֲרָב, דייואן, כרך ב').

לפעילים הציונים: סאם אביטבול [אביטל], אלי אוחיון (מרוקו) ונדיה כהן פרנקו (תוניס) וחבריהם – שלא חסכו כול מאמץ לגייס מעפילים מוגרבים לפלשתינה א"י למרות הקשיים האובייקטיביים – המחסור במשאבים. לשליחים: אפרים וברטה פרידמן בן חיים, יגאל כהן, נפתלי בר גיורא, כלב קסטל, חמל רפאל, יעקב קראוס ואחרים שסייעו לעלייה היהודית מצפון אפריקה. מאבקם למען ההעפלה צלח על אף כל הקשיים שהערימו בפניהם מוסדות היישוב. עליהם וכשכמותם נאמר "כִּי תַעֲבֹר בַמַיִּם אִּתְּךָ – אָנִּי, וּבַנְּהָרוֹת לֹא יִּשְּטְּפוּךָ: כִּי תֵּלֵּךְ בְּמו אֵּש לֹא תִּכָוֶה, וְּלֶהָבָה לֹא תִּבְּעַר בָךְ". (ישעיהו מ"ג ב').

תודה לעובדי הארכיונים. הארכיון הציוני המרכזי: ד"ר מוטי פרידמן, איציק קדמי, ויקטור ינצקו, מרים טוראל, משה גונצ'וק, גיא ג'מו, עמיאל שפר, מיכאל קלוונטה, איתי נחמיאס, גיורא כץ, רחל רובינשטיין, סימון שלייכטר, בתיה לשם, ישראל אגייב וד"ר יגאל סתרי. הארכיון לתולדות ההגנה: אורלי לוי. ארכיון יד טבנקין: יובל רון, רבקה הר זהב וד"ר אהרן עזתי. ארכיון הציונות הדתית – : עליזה היימן. ארכיון הקיבוץ הדתי: דינה ספראי. ארכיון העבודה והחלוץ ומכון לבון: אלכסנדרה תומרינסון וישי בן אריה. ארכיון הג'וינט: אורי קראוסהר. כולם לא חסכו כל מאמץ לסייע באיתור חומרים שתרמו לעבודה זו.

תהיה עבודה זו נר לרגלי ילדיי אלעד, עמרי ונטע ובני משפחתם.

תודה מיוחדת לענת חברתי לחיים שליוותה אותי במסע הזה.

הכרת תודה

ברצוני להודות לפרופ' גור אלרואי על הנחייתו בכתיבת עבודת גמר זו. מהרגע הראשון שהצגתי בפניו את הנושא תמך פרופ' אלרואי ברעיון לכתוב תזה על דיוקנו של המעפיל הצפון אפריקאי. הוא העיר הערות מכוונות ומועילות והאיר את דרכי במבוך ההיסטורי. הוא עודד את גישתי הביקורתית ואימץ את ידיי לחשוף את הסיפר של ההעפלה מצפון אפריקה שהודר מהאתוס הציוני והיסטוריוגרפיה הישראלית והציונית הרשמית.

הקדמה

בתחילת שנות ה- 80 של המאה הקודמת התחלתי להתעניין בסיפור ההעפלה של הוריי רחל –ואליהו ביטון בספינה 'יהודה הלוי' אבי כתב את סיפור העפלתם הלכתי בעקבותיו ומצאתי שזיכרונו אחרי 32 שנים לא דהה. בסיפורו שילבתי הערות שוליים והארות. בנוסף, ראיינתי את חבריו להעפלה וגם את מפקד הספינה מקיבוץ שדות ים. אחרי 35 שנים החלטתי לחקור את הנושא.

קריאה שנייה ושלישית כיום של המסמכים והתעודות בארכיונים השונים שונה מקריאתם במאה שעברה עת נכתבו מחקרים על העפלה מצפון אפריקה ולוב. הקריאה הראשונה העצימה את תרומת מפעל ההעפלה לבניית המדינה שבדרך והתעלמה מהביקורת שלעיתים נרמזה בדיווחי השליחים, דיווחי מפקדי הספינות והתכתבויות עם פקידי הסוכנות היהודית שביטאו חשש לאבד שליטה על ההעפלה שתהפוך לעלייה המונית מצפון אפריקה. חלק מהעדויות לאירוע תועדו שנים רבות לאחר מעשה. יומנים וזיכרונות של פעילים שעסקו בהעפלה הדגישו את פועלם ותרומתם להקמת המדינה והתעלמו מהמעפילים עצמם. המחקר מבקש למקם את סיפר ההעפלה מצפון אפריקה בהקשר האתוס הציוני.

בשנים 1949-1948 הגיעו אלפי יהודים מארצות האסלאם והחרדה שאחזה בממסד הפוליטי מפני ערב רב זה הייתה מובנית. ההגמוניה של יהודי מזרח אירופה שעיצבו את דמותה והקימו את המדינה עלולה להישמט מתחת לרגליהם נוכח העלייה ההמונית.

בשנת 1949 , כינס דוד בן גוריון מפגשי אינטלקטואלים כדי לשמוע את דעתם על 'הישראלי החדש' דבריו של מרטין בובר הביעו את רחשי לבם של המשתתפים: "אנו מצווים לומר את האמת כמות שהיא, להביע את הפחד הגדול מפני המשבר הממשמש ובא, דווקא מצד עליית ההמונים. צפויות לנו סכנות איומות ]…[ יש חרדה בליבי".

וההמונים עלו מים תוניס, אלג'יר, לוב ומרוקו. מנגב תימן ומצרים. מקדם עירק ופרס. מצפון -תורכיה. והוסיפו ניחוח חדש לישראלי החדש.

הערות החוקר-הכהן, דבורה. המיתוס של היהודי החדש. הקדמה. ישראל. כתב עת לחקר הציונות ומדינת ישראל היסטוריה, תרבות וחברה. גיליון 16 . 2009 . עמ' 1 .

ה'המונים' עלו גם ממרכז אסיה ומארצות הבלקן.ע"כ

מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?

צפון אפריקאים שהעפילו לפלשתינה א"י בשנים  – 5/1948–1/1947

תקציר

המחקר יציג את סיפור העפלת יהודי צפון אפריקה ולוב. בשנה וחצי, 5/1948-1/1947 , העפילו מחוף אלג'יר ומנמלי אירופה כ- 2,525 מוגרבים, מתוכם 934 מעפילים ב- 3 ספינות שהעפילו ישירות מחופי אלג'יר וכ – 1,600 מעפילים שהעפילו ב- 29 ספינות מנמלי אירופה. הנתון הרשמי  (1,200) קטן ב1300- מעפילים מהנתון שבמאגר השמות של מעפילים צפון אפריקאים. המאגר שנבנה מבוסס על רשימות שמיות של מעפילים מחופי אלג'יר ומנמלי אירופה. מאגר שאיפשר לשרטט את דיוקנם של המעפילים המוגרבים. בקרב המעפילים הצפון אפריקאים היו גם פליטים יהודים אירופאים שברחו במהלך מלחמת העולם השנייה לצפון אפריקה וכן קבוצה של יהודים אירופאים שהגדירו את מוצאם מצפון אפריקה. עם הפסקת ההעפלה הישירה והממוסדת מחוף אלג'יר החלה 'הבריחה' של יהודים מצפון אפריקה באמצעות דרכונים מזויפים לאירופה של אותם מעפילים שלא הצליחו לעלות על שלש הספינות הראשונות. המחקר יציג את סיפור 'הבריחה' של יהודי צפון אפריקה שהופעלה באופן לא רשמי בידי פעילים מקומיים ושליחי המוסד לעלייה ב'. המעפילים, למעט קומץ- 44 צעירים שהעפילו ב'הפורצים', גורשו לקפריסין. המעפילים הצפון אפריקאים ושארית הפליטה השתחררו ממחנות הגירוש בקפריסין רק תשעה חודשים לאחר קום המדינה.

המחקר יבחן את מדיניות הסוכנות היהודית כלפי העלייה מהמגרב ואת תרומת הפעילות הציונית הספורדית והלא ממוסדת בצפון אפריקה להעפלה מהמגרב. המחקר יתייחס לדימוים של המעפילים בעיני השליחים ומקבלי החלטות בסוכנות היהודית במחנות המעבר באלג'יר לפני גירושם למחנות קפריסין ומידת התאקלמותם במחנות קפריסין. הם נאלצו להתמודד עם התיוג השלילי שליווה אותם מאז צאתם מצפון אפריקה עד לגירושם לקפריסין ולאחר מכן למדינת ישראל. המחקר יציג מערכת חסמים שמנעה מהמוגרבים להשתלב בחיי המחנות והביאה לניכורם ולהדרתם התעסוקתית והחברתית במחנות ואת מחאתם. מעפילי צפון אפריקה עברו קואופטציה פוליטית בידי שליחי תנועות הפוליטיות הארץ ישראליות ש'ניהלו' בפועל את המחנות מטעם הסוכנות היהודית כדי לשמר את הסטטוס קוו הפוליטי  החלוקה הפריטטית של עולים לפלשתינה א"י. ניצני המחאה שהחלו במחנות קפריסין היוו חוליה בשרשרת ממאורעות 'וואדי סאליב' בחיפה, בשנת 1959 , בהנהגתו של דוד בן הרוש ממעפילי 'יהודה הלוי', ועד למחאת 'הפנתרים השחורים בשנת  .1971

תוספת שלי(א.פ)

קואופטציה [מלטינית: cum יחדoptare + לבחור] סִפּוּחַ חָבֵר אוֹ חֲבֵרִים חֲדָשִׁים לְמוֹסָד נִבְחָר (בְּלֹא לַעֲרֹךְ בְּחִירוֹת): לַוַּעַד נִתְּנָה זְכוּת הַקּוֹאוֹפְּטַצְיָה שֶׁל חֲבֵרִים נוֹסָפִים לְשֵׁם הַרְחָבַת פְּעֻלָּתוֹ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"

לימוד השפה העברית בתוניס. בתוניס, הייתה התכתבות עניפה ולאו דווקא בעברית. יוסף גז כתב בצרפתית לד"ר ברוך בן שלום, מנהל מחלקת הנוער בסוכנות היהודית, והודה לו על החומרים שקיבל עד כה וביקש בנוסף מפת ארץ ישראל ואת הספר 'תולדות הציונות'. לא נודע אם קיבל את מבוקשו. מ. אסוס כתב גם הוא בצרפתית לבן שלום והודה לו על הספרים והפרסומים ששלח שסייעו לקשר עם יהודי הארץ. הוא סיפר על קבוצת חברים המעוניינת לפתוח קורס לעברית והם זקוקים למילון עברי- צרפתי עברי. בסוף המכתב הופיעה רשימת הספרים הדרושים לקבוצה: תקופת המקרא; ימי הביניים – והזמן המודרני; אישים ציונים דגולים; הפוליטיקה המפלגתית בפלסטין, רוויזיוניזם וסוציאליזם.

בהערה בכתב יד על המכתב צוין שלא ראוי לשלוח ספרים על פוליטיקה. הערה שהדהדה עם רעיון 'החלוץ האחיד'. מכתבו של אליעזר טויטו, צעיר מביסקרה אלג'יר, היה חריג בין המכתבים, הוא ביקש 'חבר לעט' עם נער או נערה ולא ספרי לימוד.

פנייה יוצאת דופן הגיעה לד"ר ליאופולד ברטוואס, ראש המשרד הארץ ישראלי בתוניסיה, מיהודה כהן, חבר בתנועת 'אוהבי ציון' מסאפקס שהצטרף לגרעין ב'קבוצת יבנה', ביקש לספק ספרי וחומרי לימוד בעברית לחברי התנועה שנשארו בתוניס. הפנייה נועדה לתמוך בחבריו לתנועה וגם רמזה על אזלת ידו של המשרד הארץ ישראלי בתוניס. חברי הגרעין התוניסאי בקבוצת יבנה קיבלו מכתב מג'רבה ונתבקשו לשלוח עיתונים כדי להתעדכן בנעשה בארץ. כלומר, החברים בתוניס סמכו על חבריהם שעלו ארצה לפניהם שישלחו להם חומר בעברית.

לימוד השפה העברית באלג'יר. בהתכתבות בין יוסף ישראל מדיוני מאוראן, למזכירות 'הקיבוץ המאוחד' הוא דיווח על 'הקיבוץ' שהוקם ועל פעילות 'גדוד הצופים' בעירו וביקש לדעת מהי חלוציות. במכתב נוסף פירט מדיוני את תהליך הכשרת המורים של 'כל ישראל חברים' ('כי"ח') שעסק בחינוך פורמלי בעוד שלימודי עברית התנהלו במסגרות לא פורמליות בערבים. הוא ביקש ללמוד הוראת עברית בחו"ל או בארץ כיוון שבעירו לא פעל סמינר למורים. משה קליגר, ממזכירות 'הקיבוץ המאוחד', ענה לו ש"נעמו לנו השורות הספורות בעברית בהן פתחת את מכתבך". אך על האפשרות ללמוד בסמינר למורים לא הובטח לו דבר. התשובה עודדה אותו להתכונן לעלות ארצה ולהשתקע בקיבוץ, כי..].[ "שם ההגשמה של עבודת הכפיים מלאה".  פנייה זו הייתה שונה מהפניות עד כה. מדיוני בדק אפשרות להכשיר עצמו להוראה שלא כמו חבריו במרוקו ובתוניס שביקשו ספרים ועיתונים. יתכן שהוא התכוון לייסד תשתית לסמינר למורים כדי להכין סגל הוראה בשפה העברית. הפנייה העלתה לסדר היום את צורכיה של קהילה. ניתן לשער שלא הייתה היענות מצד הגורמים בארץ ל'קריאה' זו מאחר ומטרת התנועה הציונית הייתה לבנות תשתיות אלה בפלשתינה א"י ולא בחוץ לארץ.

התכתבויות אלה ביטאו פעילות ציונית ספורדית של יחידים בתוניס, אלג'יר ומרוקו שלא פעלו בחסות ובפיקוח או שליטה של ארגון ציוני רשמי של ההסתדרות הציונית או הסוכנות היהודית הגוף שצריך היה לתווך ביניהם הסוכנות היהודית לא עמד בפרץ הבקשות והעלה דרישה לרכז את – – הפעילות, בעיקר במרוקו, באמצעות הפדרציה הציונית. אך הפעילים בקהילות היו להוטים ללמד וללמוד עברית העדיפו לפנות ישירות לגופים הקשורים עם הסוכנות היהודית ולבקש חומרי לימוד בעברית. ברוב המכתבים הובעה נכונות לשלם עבור הספרים, חומרי הלימוד והעיתונים שקיבלו.

ניתן להניח שהפניות לסוכנות היהודית ול'ברית עברית עולמית' נועדו, לעקוף את האידאולוגיות הפוליטיות שיובאו בידי השליחים לצפון אפריקה והחלו להכות שורשים במגרב. השליחים ביקשו מתנועותיהם בעיקר חומרי הסברה ]פרופגנדה ב.ד[ כדי לקדם את תפיסותיהם הפוליטיות. פריסתם הדלילה  של השליחים לא 'כיסתה' ערים רבות ברחבי המגרב ולכן הפניות של יחידים היו לגיטימיות והקשו על מוטת השליטה של הסוכנות היהודית.

ריבוי הפניות האישיות היה תוצר של הפיצול הארגוני בקרב הקהילות היהודיות. פיצול בקהילות יהודיות הוא תופעה סוציולוגית מוכרת של העם היהודי בגולה – – הזדהות עם הקהילה יותר מאשר עם — החברה הכללית [גמיינשאפט מול גזלדשאפט]. מציאות שזוהתה, כאמור, על ידי השליחים הראשונים פרידמן וכהן בצפון אפריקה, כ'הרגשה' ציונית רחבה, אך שטחית שמתבטאת ב"פרזיאולוגיה נבובה וריקה, שמאחוריה אין יסוד של ידיעות, אלא של הרגשה עמוקה יותר".  הם חששו, שחוסר יעילות זה יפגע בפעילות התנועה הציונית במגרב וניסו לאחד את הגופים השונים. עם זאת, תיאום כזה נועד גם לשפר גם את השליטה והפיקוח על הפעילות הספורדית של אגודות שפעלו בקהילות היהודיות במגרב שהייתה וולונטרית. ניתן לטעון שפעילות ציונית לא מעשית זו היה 'נר' לרגלי הפעילים. ומטרתה העיקרית, כפי שטען צבי יהודה, הייתה לשמר הקשר עם תהליך התחייה של העם היהודי בפלשתינה-א"י.

פעילות 'ציונית' ספורדית של ארגונים וולונטריים במגרב ובלוב

פעילות ציונית ספורדית הייתה גם נחלת הארגונים היהודים בקהילות המגרב. לימוד העברית במגרב התנהל בבתי ספר, בסל'אות, תלמודי תורה ובמסגרות לא פורמליות של מועדונים, אגודות ותנועות נוער בקהילה.

ארגונים ללימוד השפה העברית בטריפולי. בטריפולי הכינו מילון מקומי בשלוש שפות כדי להקל על הלומדים. בלטה גם הנכונות לאפשר לבנות ללמוד עברית. על הפרק עמדה הקמת ספרייה מרכזית כתשתית ללימוד עברית. ספרים היו 'משאב' של כוח ומילאו תפקיד במאבקים הפנימיים בקרב 'קבוצת בן יהודה' בטריפולי. כתבותיהם של זוארץ ולוזון על החינוך העברי בטריפולי פורסמו בשנים 1946 1945 ב'עם וספר' ביטאו את היקף הפעילות.

הקובץ הראשון בעברית של חומרי לימוד בסיסיים לשפה הופק בתעתיק ותרגום לאיטלקית, ערבית ולטינית ויצא לאור על ידי מחלקת התרבות של תנועת 'בן יהודה' בטריפולי. הקובץ הודפס – בדפוס אברהם תשובה  והעיד על רמת הארגון של הקהילה שהפעילה בית דפוס. רחל סימון כתבה על הקמת בית ספר 'התקווה', בשנת 1932 , שלמדו בו בשפה העברית. מספר התלמידים והתלמידות גדל מ- 20 ל- 512 במהלך שנת הפתיחה. שש שנים מאוחר יותר למדו בו כבר 1,200 תלמידים ותלמידות. לאורך השנים מספר התלמידות היה גבוה ממספר התלמידים בבית הספר.

'חברת המוכיחים' מטריפולי ביקשה ספרים בעלי תוכן דתי כדי לחזק את החוגים 'תיקון כרת' ו'שומרי שבת' שהחברה הפעילה בעיר. לינה סרוסי, מקבוצת חנה סנש, הודתה להסתדרות הציונית על קבלת ספרים. "לא היה קץ לשמחתנו כאשר נוכחנו בעובדות את האיגרת המלאה לבנות בגולה אשר עיניהן תלויות לארצן, לבנותה יחד עם אחיותינו החלוצות".  רחל מגנאגי מתנועת הנוער 'בן יהודה' – פנתה למדור הדתי וביקשה לדעת מדוע מכתבה מחודש אפריל 1947 לא נענה. היא צירפה דוח על הפעילות בטריפולי והזכירה את הפיצול בקבוצת 'בן יהודה' שהגיע לכדי מריבות בין החברים וספרים – הוצאו ללא רשות מספריית התנועה. לאחר זמן נרגעו הרוחות והתנועה חזרה לפעול גם עם החברים שנטשו אותה במהלך הסכסוך.

קבוצת תלמידים מישיבת 'נווה שלום' פנתה לסוכנות היהודית, כחודשיים לפני ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, גילתה עניין בקשר הדדי של מכתבים עם ילדי הארץ מכיתות,ז'-ח' על החתום היו משה – דאבוש, מאמוס לגאלי ועמישדי זרדאב. הפנייה העידה לא רק על הצורך ללמוד עברית אלא גם לקשר עם בני קבוצת גיל דומה בארץ.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

הרכב המשפחות המוגרביות. 41% ממעפילי צפון אפריקה היו בעלי משפחות. רוב המשפחות ) 60% )העפילו מנמלי אירופה ורק 40% מהן העפילו מחוף אלג'יר. ל- 198 משפחות – 69% – מבין כלל המוגרבים צהיו ילדים לעומת 91 – 31% – זוגות נשואים ללא ילדים. הנתון מעיד, כי עליית צעירים לא נשואים נשמרה במהלך ההעפלה הישירה מחוף אלג'יר, אך לא בין מעפילי 'הבריחה'

בדיווח של אלי מויאל, שליח הסוכנות היהודית לקפריסין, על מעפילי צפון אפריקה במחנה 55  צוין שהגיעו "פליטים מדרום מרוקו, אלג'יר ותוניס ובעיקר משפחות מאוד פרימיטיביות ומפגרות".  מנגד ניתן לטעון שהשליחים עשו מלאכתם נאמנה וכהלכה. כי מחופי אלג'יר עלו יותר בודדים ומשפחות ללא ילדים בהתאם ל'רוח' התנועה הציונות וערכיה שציפתה שהמעפיל יהיה חלוץ וצעיר, בעל אידאולוגיה ציונית ודובר עברית שעבר הכשרה חלוצית. לפחות בשני הפרמטרים הראשונים עמדו חלק ממעפילי צפון אפריקה. ל- 198 משפחות -) 21% – היו 525 ילדים מכלל המעפילים המוגרבים ובממוצע 2.6 ילדים למשפחה. אפשר להיווכח שעליית משפחות אפיינה בעיקר את המעפילים מנמלי אירופה. דיווח של הג'וינט על התפלגות כלל המשפחות במחנות קפריסין הראה ש- 46% משפחות היו ללא ילדים, 34% משפחות עם ילד אחד, ו- 4% משפחות בנות 5 3 ילדים. הנתונים בטבלה לעיל מראים שבקרב משפחות צפון אפריקאיות היו 31% זוגות ללא ילדים, ל- 28% מהמשפחות היה ילד אחד בלבד ל- 15% משפחות היו שני ילדים, ל- 9% מהמשפחות היו שלושה ילדים ול- 16.6% מבין המשפחות היו בין 4 ל – 10 ילדים.

השוואת ההרכב המשפחתי בקרב מעפילי צפון אפריקה,  העלתה שמחוף אלג'יר העפילו משפחות עם מספר ילדים קטן יותר ממשפחות שהעפילו מנמלי אירופה. לגבי מעפילים מוגרבים ללא שם ספינה או ארץ מוצא מספר הילדים שלהם היה הקטן ביותר. נתון סטטיסטי של הסוכנות היהודית הראה שהרכב כול העולים ארצה באותה תקופה היה: 77.5% משפחות ללא ילדים, ל – 20.7% היה ילד אחד בלבד ו- 1.8% מהמשפחות היו שלושה וארבעה ילדים. כלומר בהשוואה לעלייה הכללית לפלשתינה א"י העלייה מצפון אפריקה הייתה מורכבת ממשפחות אבל בהשוואה לנתונים בקפריסין – הרכב האוכלוסייה דומה.

הסבר אפשרי לשוני בהרכב המשפחתי של המוגרבים שהעפילו מחוף אלג'יר לעומת אלה שהעפילו מנמלי אירופה נעוץ כנראה במיון של המעפילים שהתבצע בכל זאת באלג'יר וניתנה בו עדיפות לצעירים וצעירות. נתונים אלה לא תואמים את דיווח מפקדי ספינות המעפילים והשליחים לקפריסין שיצרו רושם שמעפילי ספינות 'יהודה הלוי ו'שיבת ציון' היו בעיקר משפחות מרובות ילדים שהגיעו מאזורים נידחים בדרום מרוקו ואלג'יר.

אלי מויאל התריע מפני עלייה המונית ולא חלוצית, שתיפול למעמסה על היישוב. הדוח שלו נכתב על מעפילי ספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ששהו במחנות הקיץ. גם בדוח של חמל רפאל נכתב שמשפחות מדרום אלג'יר ודרום תוניס היו "מטופלות בהרבה ילדים".  בעוד שבזמן הדיווח שהו במחנות החורף בקפריסין עשרות  -ואולי מאות-  מעפילים נוספים מצפון אפריקה בעיקר מנמלי אירופה שלא נכללו, בדיווחיהם. שתי ההעפלות הראשונות הישירות מחופי מאלג'יר של צעירים וצעירות היו בבחינת 'חניכה' של פוטנציאל ההעפלה מצפון אפריקה, לעומת ההרכב המשפחתי שעלה מנמלי אירופה לאחר הפסקת ההעפלה המאורגנת מהמגרב. מעיון בגרף 7 נמצא, כי השליחים במחצית הראשונה של שנת 1947 גייסו להעפלה גם בודדים וגם משפחות. על פי המאגר הדיווחים על העפלת משפחות מרובות ילדים היו מופרזים.

אפשר להניח, שהדוח של מויאל העיד על הכותב יותר מאשר על המעפילים. הוא ראה עצמו כחלוץ, שעלה כבר בשנת 1946 לפלשתינה א"י והגשים חלום. סימוכין לכך ניתן למצוא במסקנות הדוח שלו: "יש מקום לסלקציה זהירה בעליות הבאות ]…[ יש נוער טוב יותר בצפון אפריקה שמנטלית ופיזית מוכנים לעבור למחנות אלו כדי להגיע לפלסטין ]…[ לא מצדיק עלייה זו מצפון אפריקה שברובה התבססה על מטפיזיקה משיחית שהרצון שלה נעלם בהתקלות הראשונה עם קשיים ]…[ העליות האלו צריכות להיות רק של חלוצים. כי עלייה כזו היא קללה ולא ברכה".

יתכן שהתנאי שהעמיד המוסד לעלייה ב' לגייס 650 500 מעפילים אילץ את השליחים והפעילים להקפיד פחות על הדרישה להעפלה של צעירים וצעירות. דיווחו של מויאל מרמז על ביקורת סמויה על שליחי המוסד לעלייה ב', הסוכנות היהודית ופעילי ההעפלה וההגנה ובראשם אפרים פרידמן ) בן חיים(, נדיה כהן, סאם אביטל, אלי אוחיון וחבריהם שעשו ימים כלילות ברחבי המגרב לעמוד בתנאי המוסד לעלייה ב' לקבלת ספינה כדי להעלותם ארצה, אך להערכתו של מויאל הם לא השכילו לבחור את המיטב מיהדות צפון אפריקה. אולם, עליית צעירים מקבוצות 'בן יהודה' ממרוקו ומטריפולי ומהכשרת 'בח"ד' בדרום צרפת ועליית מתנדבי ומתגייסי חוץ לארץ -גח"ל ומח"ל – הם עדות לאופייה האידאולוגי של עלייה זו. לעומת התיאור הפסימי של מויאל ניצבת עדותו של שמעון צרפתי מעפיל בספינת 'יהודה הלוי':

"כאן לא מדובר ביהודים משארית הפליטה, ניצולי השואה הזקוקים למקלט מדיני או בית לאומי, אלא ביהודים אשר לא סבלו מגרמנים כפי שסבלו יהודים באירופה. יהודים אשר רצונם העז להגשים את חלומותיהם לשוב לארץ, ארץ אבותינו. יהודים שלא התרגשו כלל מסיכונים הכרוכים בשאיפתם לעלייה ובעזיבת רכוש ובית".

ניסיונו של כלב קסטל מלמד שהיה פוטנציאל לעלייה חלוצית מהמגרב, "יודע אני שקיימת ביהדות זאת הגדולה והמוזנחת חבורת חלוצים שאינם נופלים בכלום מכל חלוץ אחר בעולם".  ראוי לציין שיחד עם המעפילים הצפון אפריקאים עלו גם בני נוער ללא הורים והיו מעפילים ב'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' שהשאירו את בני זוגם וילדיהם במחנות העלייה באלג'יר.

גיל המעפילים. כאן בולטת העדיפות שנתנו שליחי עלייה ב' להעפלת צעירים מצפון אפריקה. 14% מהם היו בקבוצת ( 1922 1908)  40-26 26% בקבוצת גיל  ( 1929 1923) 25-19 מכלל מעפילי צפון אפריקה. ממוצע הגיל יורד אם מצרפים בנים ובנות מתחת לגיל שמונה עשרה.

לשם המחשה בדוח הסטטיסטי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה )הלמ"ס( אחוז העולים מצפון אפריקה ולוב בגילאי 44 18 היה 50% בין השנים 1951 1948  הגרף מציג נתון של אוכלוסיות מבוגרות שהעפילו מנמלי אירופה כ- 8% מכלל המעפילים הצפון אפריקאים. קבוצת הגיל המבוגרת ביותר הייתה 70 ומעלה  -שבעה מעפילים בלבד-.

כשמצרפים את 160 הצעירים  -8%-  בגיל 18 17 נראה כי 48% ממעפילי צפון אפריקה נשים וגברים היו –בגיל גיוס. הממצא תואם את מדיניות המוסד לעלייה ב', באותה תקופה, להעלות צעירים בגיל גיוס. אם כך, כמחצית ממעפילי צפון אפריקה היו צעירים וצעירות שהדיווח של מויאל לא החמיא להם והוגדרו כמי שנאספו מהרחוב.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון

סיכום

המחקר שפך אור חדש על סיפר ההעפלה והמעפילים מצפון אפריקה. דמותו של המעפיל הצפון אפריקאי שורטטה לפני העפלתו ולאחר ה'בריחה' מצפון אפריקה מתחילת שנת 1947 וגירושו לקפריסין עד עלייתו למדינת ישראל בחודש פברואר 1949 מועד חיסול מחנות הגירוש בקפריסין. המעפילים הראשונים הפליגו ישירות מחופי אלג'יר וחלקם עבר הכשרה חלוצית מסוימת של אחת התנועות הציוניות בצפון אפריקה ובדרום צרפת. המעפילים המוגרבים שהעפילו מנמלי אירופה באיטליה וצרפת היו חלק מתנועת 'הבריחה' שהחלה בצפון אפריקה עם הפסקת הפעילות הממוסדת של המוסד לעלייה ב' ונמשכה לאחר קום המדינה.

לצורך המחקר נבנה מאגר שמות שזיהה 2,525 מעפילים מוגרבים והתבסס על רשימות מארכיונים שונים. לא כול מעפיל עם שם בעל צליל צפון אפריקאי נכלל במאגר. למעלה מ- 900 מעפילים העפילו בספינות שהפליגו מחוף אלג'יר ו- 1,600 העפילו בספינות מנמלי אירופה כולם גורשו לקפריסין. מול האומדן של המוסד לעלייה ב' קיים פער בן 1,300 מעפילים צפון אפריקאים. לממצא זה משמעות מפני שעד עתה לא הייתה התייחסות לקומץ המעפילים הצפון אפריקאי. ההעפלה מצפון אפריקה אינה אפיזודה בהיסטוריה הציונית.

שואת יהודי אירופה אילצה את התנועה הציונית לשנות את מדיניותה כלפי העלייה מעלייה –אליטיסטית לעלייה המונית. הצורך להעלות יהודים בכול מחיר גבר על האידאולוגיה של 'היהודי החדש' והחל איתור קהילות יהודיות בארצות המזרח האסלאם שהיוו מצאי אנושי )רזווראר( עבור הציונות. תכנית 'החלוץ האחיד', שנועדה לארגן את הנוער היהודי בארצות הלבנט וצפון אפריקה במסגרת א פוליטית נכשלה באיבה משנפרדו השליחים הראשונים שיצאו בשליחות החינוכית -והארגונית הראשונה לצפון אפריקה. גם 'תכנית המיליון' של דוד בן גוריון שראתה את יהדות ארצות – המזרח האסלאם כמרכיב חיוני לעליית יהודים לפלשתינה א"י לא יצאה לפועל. שליחים ארץ ישראלים -ייבאו את הפוליטיקה הארץ ישראלית למגרב ולוב ופרשו את יישום הרעיון הציוני א פוליטי בקהילות -המגרב כאזלת יד ובלתי ראוי ולא יעיל מפני שלא עמד בסטנדרטים של התנועה הציונית המגשימה.

הסיפר הציוני הרשמי של עליית יהודי צפון אפריקה, בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה לא התייחס לקשיים שהוערמו בפניהם על ידי הסוכנות היהודית, בקבלת רישיונות עלייה לפלשתינה א"י במסגרת השדיולים. מתי מעט יהודים מצפון אפריקה ולוב קיבלו סרטיפיקטים – בתקופת המנדט הבריטי. רשימות מפורטות של מועמדים לעלייה שנשלחו לסוכנות היהודית מערים שונות בצפון אפריקה כללו מידע מפורט בדבר מקצועותיהם ורכושם כפי שנתבקשו ובכול זאת הסרטיפיקטים ניתנו במשורה. הסוכנות היהודית העדיפה להעלות פליטים יהודים מאירופה שברחו לצפון אפריקה לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה מאשר את יהודי קהילות המגרב שלא הוכרו כפליטים. אם סרטיפיקטים חולקו במשורה ליהודים מצפון אפריקאים גם לגבי ההעפלה מצפון אפריקה הועמדו בפניהם תנאים שכמותם לא הוצגו בפני שארית הפליטה, דהיינו לגייס מאות מעפילים לספינה הראשונה מחוף אלג'יר 'יהודה הלוי' שסימלה את הבחירה החופשית של המעפילים הצפון –אפריקאים לעלות לפלשתינה א"י בניגוד לשארית הפליטה שהעדיפה להגר לארצות המערב. התניות אלה נבעו מהחשש לעלייה לא סלקטיבית מצפון אפריקה בעוד שלגבי שארית הפליטה לא היוותה מגבלה כזאת מכשול. גם לגבי אוכלוסיית הפליטים היהודים האירופאים, קיים ספק אם הסוכנות היהודית, שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' היו ערים להעפלתם ישירות מצפון אפריקה בספינות 'יהודה הלוי' ו'שיבת ציון' ושל פליטים יהודים אירופאים שהעפילו מנמלי אירופה והגדירו את מוצאם מצפון אפריקה.

הפעילות הציונית שהתקיימה בקהילות המגרב לא נבנתה לפי הדגם המזרח אירופי. ניתן להניח שלא התאימה לתפיסה הריכוזית של התנועה הציונית/הסוכנות היהודית שהייתה 'אימפריאליסטית' כדי לשפר ולשמר את מוטת השליטה שלה בקרב העם היהודי בכלל ובמגרב בפרט. חוסר האמון של מקבלי ההחלטות בסוכנות היהודית במנהיגות ובפעילים המקומיים במגרב בלט נציגיה במגרב היו – יהודים אירופים שיישמו את מדיניותה. אפשרויות התמרון והמידור שעמדו לרשות הסוכנות היהודית כלפי עליית יהודי המגרב היו מגוונות. שליחיה ושליחי המוסד לעלייה ב' לא עודכנו באופן שוטף ועל ידי מי מהארגונים לגבי הקצאת רישיונות במהלך שהותם במגרב בעיקר בין השנים 1948 1947 . המידור היה אמצעי שליטה שנקטה בו הסוכנות היהודית כדי לטפל בקשריה עם הארגונים המקומיים הרבים והמפוצלים שפעלו במגרב.

הציונות בצפון אפריקה לא הייתה מעשית ובדרגות מיסוד שונות ומפוצלת בין ארגונים וולונטריים ויחידים. זו פעילות ספורדית שהתמקדה בעיקר בלימוד השפה העברית ותרבותה. ביזמת הקהילות היהודיות המקומית נוסדו תנועות ציוניות בלוב, בתוניס, באלג'יר, ובמרוקו – – צעירים למדו עברית — ויצרו קשר עם תנועות ארץ ישראליות, הסוכנות היהודית וברית עברית עולמית כדי לקבל ספרים, מילונים ועיתונים בעברית לצורך למוד השפה וקבלת מידע על הנעשה בפלשתינה א"י. הם היו מוכנים – לשלם את עלות הספרים שקיבלו מפלשתינה א"י. ארגונים וקבוצות נוער יהודי בנים ובנות למדו עברית – בצפון אפריקה לפני שהגיעו השליחים הראשונים שפעלו ברוח הציונות המעשית וניסו לאחד מסגרות ציוניות מקומיות כדי לשפר את התקשורת והשליטה של בין הסוכנות היהודית לפעילות הספורדית במגרב. את הפעילות הזו זיהו השליחים, בביקוריהם הראשונים, בשנים 1943 ו- 1945 , כאנדרלמוסיה

וללא יד מדריכה.

כארבע שנים לאחר השליחות הראשונה לצפון אפריקה ושנתיים מתום מלחמת העולם השנייה החל לפעול המוסד לעלייה ב' בצפון אפריקה. שלוש ספינות העפילו ישירות מחופי אלג'יר לא לפני שהמוסד לעלייה ב' התנה זאת בגיוס מאות יהודים צפון אפריקאים. משנפוצה השמועה על אפשרות העלייה לפלשתינה א"י זרמו מאות יהודים במשך שנת – 1947 למחנות מעבר באלג'יר. אלג'יר הייתה המדינה הנוחה ביותר לתפעול ההעפלה מצפון אפריקה מפני שהייתה בשליטה צרפתית ולא הייתה לה מדיניות נגד העלייה הציונית מהשטחים שבשליטתה. החקירות שניהלו הבריטים על מעפילי 'שיבת ציון זיהו את זירת ההעפלה הנוחה מחוף אלג'יר ובנוסף והחלטת האו"ם ב'כ"ט בנובמבר' על תוכנית החלוקה הביאו להחלטת המוסד לעלייה ב' להפסיק את ההעפלה הישירה מחופי אלג'יר על ידי המוסד לעלייה ב' פחות משנה לאחר שהחלה. תרמו להחלטה זו החשש לפגיעה באינטרסים של צרפת שאפשרה את ההעפלה מחופי צרפת ואלג'יר ויחד עם התגברות הלאומיות הערבית במגרב. הפסקת ההעפלה מצפון אפריקה נבעה גם מחשש של המוסד לעלייה ב' שהעפלת שארית הפליטה מנמלי אירופה אף היא תפגע.

דניאל ביטון בר אלי -מי אתה המעפיל הצפון אפריקאי?– עבודת גמר מחקרית לקבלת התואר "מוסמך האוניברסיטה"– רעיון 'החלוץ האחיד ו'תוכנית המיליון