סיפור-ההעפלה-לאי-פלשתינה-של-כ-400-מיהוד


סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"-אליהו ביטון יליד קזבלנקה

ההתנגדות שלנו  לא החזיקה הרבה זמן. לא היו לנו אלא כמה קופסאות סרדינים ריקות שאספנו וכמה קרשים. לעומת הכוח המאורגן שלהם עם זרנוקי מים חמים. בקיצור הביסו אותנו אחת ושתים. נתקבלה הוראה להפסיק את ההתנגדות. דרך אגב, כשקבלנו את המכה הראשונה  חשבתי שהאוניה עומדת לטבוע והתחלתי לדאוג. אני יכול פחות או יותר לשחות אבל מה יהיה עם אמא. אמנם, בבוקר, חלקו לנו חגורות הצלה. אבל ברוך ה' הכל נרגע. אחרי זמן קצר האוניה התיישרה, קשרו אותה לאחת מהאוניות הבריטיות וגררו אותנו לנמל חיפה.

בנמל הייתה איזה תחנת בדיקה רפואית. רופא הסתכל פחות או יותר עלינו  ומי שהיה צריך טיפול רפואי הועבר באמבולנס. והיה רק מקרה אחד.

העבירו אותנו לאוניה מיוחדת בשם Ocean Vigour שהייתה מיועדת להעברת חיילים עוד מזמן המלחמה, אוניה ענקית. הייתה, עוד אוניה אחרת שעסקה באותו התפקיד אבל שכחתי את שמה. לקפריסין הגענו ב-1.6.47. הכניסו אותנו למחנה. זה היה מחנה קיץ מחנה 55 .

הגעתנו למחנה לוותה באירוע מוזר. במחנה היו אנשים שהגיעו מהשואה לפנינו. הניצולים מאירופה. כששמעו שהגיעה אוניה מצפון אפריקה הם היו המומים. הם חשבו על איזה אנשים פראיים עם זנבות. כשראו את הראשונים ממש התפלאו; בנות, ילדים ובחורים צעירים.

אחר כך נודע לנו הדבר במקרה. אחד מהם, דיבר קצת צרפתית והוא סיפר לנו הסיפור הזה. תתאר לך, היו נשים שהגיעו מהשואה נכנסו עם הבחורות שלנו לשירותים. השירותים, היו כמו בצבא שורה שלמה של מחראות, והציצו להן כדי להיווכח  שלנשים שלנו, אכן אין להן זנבות. כך הסיפור וכך המעשה.

ישבנו באוהלים וקיבלנו פרודוקטים. חיינו בתקוה לצאת לארץ. המחנה היה סגור בגדר תיל, והייתה שמירה במגדלים עם זרקורים. התארגנו בקבוצה כ-8-10 צעירים במסגרת תנועת "הבונים" במחנה. אמא, שהייתה הבחורה  היחידה בקבוצה, הייתה אחראית לאקונומיה. כך הסתדרנו בנושא האוכל. היינו חופשיים במחנה, אף אחד לא דיבר אתך. עשית מה שרצית. החברה שלנו שידעו עברית לימדו עברית, אחרים למדו אנגלית ואני ביניהם ואפילו התאמנו בקרב פנים אל פנים. ע"י שליחי ההגנה שהיו במחנה. אני אשלח לך תמונות בהן תראה את הפעילות במחנה; התורים למים, החברים בהפגנה .

היה שמה כלב שקראנו לו בווין על שם שר החוץ  של אנגליה. זה הרגיז את החיילים האנגליים. ישבתי  במחנה 21 חודש ,ורק ב-  2/1949 עליתי ארצה,  עם חיסול המחנות.  אמא, הייתה בהריון, והיא  השתחררה  כבר  ביוני או יולי 1948. עכשיו אני אתאר לך כיצד ניסיתי לברוח מהמחנה.

במחנה הייתה מכסת שחרורים. כל חודש קבלו כ-100 איש היתרי יציאה.  הייתה ועדה מקומית של נציגי המחנה שבדקה מועמדים  לשחרור לפי קבוצות גיל;  עד גיל 17 ומגיל 45 הלאה. מ-17 עד 45 לא נתנו לצאת כדי שלא נתגייס לצבא. ובכן, כפי שאמרתי, הועדה קבעה מי יצא ומי נראה בן 17 שנה. נכנסתי הסתכלו עלי. כזכור לא היו לאף אחד מאיתנו דרכונים כדי לאמת את הגילאים. הם נלקחו בטנס באלג'יר. כנראה זייפו אותם והעבירו איתם מעפילים אחרים. בקיצור כשנכנסתי הסתכלו עלי ורמזו לי  ללכת להוריד את השפם ולחזור. הורדתי את השפם. עברתי בפעם השנייה כבן 17.

נכללתי ברשימה המשתחררים והתכוננתי לכך. והנה שוב פעם "פוליטיקה". אישרו רק לנשים לקבל  היתרים. שכנעתי את אמא לצאת ושאני אברח. הצלחתי לעבור את המחסום של קציני האויב הבריטיים, שבדקו תעודות. הגעתי למשאית ועליתי עליה עם אמא. ישבתי בפינה וכיסו אותי עם כל המטענים שהביאו. המשאית עברה ביקורת ונספרו האנשים אבל אותי לא ראו. הגעתי לנמל פמגוסטה גם פה הצלחתי איך שהוא לעבור את המחסום. והנה לפתע פתאום,  בעליה לאוניה, מישהו מהמחנה שהיה אתי בא וסוחב מהיד שלי את המזודה או התיק  שהחזקתי , אולי  כדי שיראה שגם הוא לוקח משהו ביד. בינתיים התפתח ויכוח בינינו, והנה קופצים כמה חיילים עם רובים עוצרים אותי ומבקשים את הסרטיפיקט. היה בידי הסרטיפיקט של אמא. אני מראה להם אותו מנסה "לעבוד עליהם". והם אומרים שזה כרטיס של נשים. דרך אגב על הסרטיפיקט של הנשים היה רשום באות F נקבה ושל הגברים M זכר. כמה שניסיתי לא עלה בידי. העבירו אותי תיכף למעצר. אמא הקימה צעקות, ותיכף העלו אותה על האוניה. היא בכתה, צעקה ורצתה לחזור. השליחים לא נתנו לה. הם הבטיחו לה שישחררו אותי בקרוב. היו עוד כמה כאלה שנתפסו איתי. בקיצור העבירו אותנו למעצר, וחיכינו עד שהחזירו כל אחד למחנה שלו. בינתיים האוניה הפליגה .

חזרתי ,שוב, לנהל מאבק כדי לצאת אבל שום דבר לא עזר. בינתיים נולדת אתה בארץ ואני לא הייתי לא  בברית ולא בפדיון הבן שלך. כשהיית בן 4 חודשים הגעתי ארצה  2/1949 מאחר ואז חוסלו כל המחנות.

זהו הסיפור.

 אבא

אני מקוה שתבין  את הכתב … .

סיפור ההעפלה לא"י- פלשתינה  של  כ -400 מיהודי מרוקו באוניה "יהודה  הלוי"

 המספר: המעפיל  אליהו ביטון יליד קזבלנקה (22.3.1922)

 שנה : 1983

 הסיפור נכתב  בירושלים בשנת ינואר 1982 ע" אליהו ביטון ממעפילי  הספינה יהודה  הלוי. הוא השלים אותו  במרץ 1983

  הספינה יהודה הלוי , ששמה המקורי היה אנאל, נבנתה  בשנת 1886. זו הייתה הראשונה  שיצאה מצפון אפריקה, מטנס  ,אלגיר (31.5.1947  -10.5.1947 ). הספינה הגיעה לחיפה. המעפילה  גורשו לקפריסין(1.6.1947) . היו ספינות מעפילים  נוספות  שיצאו מחופי צפון אפריקה  "שיבת ציון"  (9.1947) , הפורצים (12.1947).  היו גם מעפילים  מצפון אפריקה  שהעפילו  מאירופה גם בספינות אחרות: כ"ט בנובמבר (12.1947)  לנגב (2.1947), משמר העמק (4.1948),המעפיל האלמוני ( 3.1947  ) בן הכט ( 3.1947),  יחיעם (3.1947) ,לקוממיות (2.1948 )

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר