אלי פילו
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo
Les méthodes de travail de la Misguéret
Avec le temps, le travail de la Misguéret s'est ramifié, mais son activité essentielle est restée l'Alyah. Par ailleurs, il y avait aussi le travail des cellules de Gonen chargées de l'autodéfense. Des ces deux activités, d'autres, plus secondaires ont pris leur essor pour les servir: le service de renseignement et la "branche civile". En effet, en réaction aux intentions du gouvernement d'en terminer avec l'activité de la Misguéret, et face à la surveillance et à la poursuite des services de police marocains, on était dans l'obligation de donner "des yeux" et des oreilles à la Misguéret.
Le quartier général installé à Tel-Aviv dirigeait l'activité des Etats Majors montés à Paris et au Maroc. L'activité au Maroc ne représentait qu'une partie, bien qu'essentielle, de la responsabilité de l'état-major à Paris qui était chargé aussi de l'autodéfense des communautés juives en Tunisie et en Algérie. Ces deux bureaux avaient plusieurs antennes. La transmission des informations et des ordres se faisait par des stations-radio situées sur le terrain et à l'arrière, et par l'intermédiaire de messagers qui transportaient du matériel dans différentes sortes de contenants. Après les premières investigations, des volontaires ont été recrutés dans le cadre de la Misguéret. Le travail a pris de l'ampleur, le nombre des recrues a augmenté, on a nommé des commandants régionaux. Les recrues ont été entraînées dans l'usage d'armes légères. Les plus doués étaient envoyés à des stages en France, et en Israël où ils étaient préparés à des postes de commandement. A leur retour au Maroc, ils prenaient une part plus active aux opérations. Petit à petit, l'élite fut choisie, le travail devint plus systématique et le plus important était la motivation des recrues et leur identification avec leur mission, condition sine qua non de toute grande entreprise humaine.
Malgré le cloisonnement rigoureux entre les cellules, indispensable dans toute organisation clandestine, tous les membres de Gonen ressentaient le même esprit d'équipe et de fierté de corps.
Cette description est surtout valable durant les premières années de l'Indépendance du Maroc. Il était naturellement difficile de prévoir quel serait l'avenir, car les inconnues étaient nombreuses, et l'anxiété était inévitable. Il est naturel pour l'homme d'être plus anxieux face à l'inconnu ne sachant quelles manœuvres il devra utiliser pour l'affronter alors qu'une attaque claire et franche exige la mobilisation de moyens nécessaires à sa défense.
Ce qui s'est passé plus tard a confirmé cette appréciation. L'atmosphère qui régnait au sein de la population avait été examinée, et la situation politique avait été pesée. On savait aussi par expérience ce qui était déjà apparent: le danger pour les Juifs avait différentes origines, mais il n'y avait pas de péril physique immédiat.
Les conclusions qui s'imposaient étaient qu'il fallait faire sortir les Juifs du territoire marocain et les faire immigrer en Israël.
La conclusion militaire opérationnelle a été la création d'une branche supplémentaire chargée de l'immigration clandestine en Israël, tandis que la conclusion civile a été de varier les méthodes de travail de la Misguéret. On comprend donc que Gonen et la Makêla ne représentent pas deux fonctions différentes, mais bien une seule et même mission.
Le nouvel objectif dont la Misguéret a été chargé exigeait de nouvelles recrues trouvées essentiellement parmi les membres des mouvements de jeunesse sionistes, et parmi les volontaires de la communauté juive. La communication avec les familles d'émigrants de l'Alyah Beth se faisait à l'aide de ces nouvelles recrues. Pour le transport des familles, la protection des itinéraires, et pour l'étape anale de l'opération à l'approche de la frontière ou de la côte, on mobilisait les membres de Gonen et de la Makéla. La nécessité du cloisonnement, de crainte de "grillage" et d'arrestations en masse, obligeait à limitér les contacts au strict nécessaire, en particulier entre les militants de Gonen et de l'Alyah clandestine. Il ne faut pas oublier, en effet, de souligner que les peines encourues pour tentative d’immigration illégale étaient nettement plus légères que celles qui étaient imposees pour l'appartenance à une organisation de défense, considérée comme une atteinte à la sécurité de l'Etat.
Les membres des mouvements de jeunesse "prêtés" à l'émigration clandestine étaient engagés à plein temps jusqu'au jour de leur propre Alyah en Israël Les jeunes gens et les jeunes filles recrutés restaient en contact avec les mouvements de jeunesse dont ils étaient issus, afin de ne pas apporter atteinte à leur préparation éducative et idéologique. Ce système leur a permis une "vaccination" contre une vie aventureuse durant l'adolescence, tout en préservant l'entité des groupes de préparation à l'Alyah, édifiés à si grand-peine.
L'évaluation des objectifs en vue desquels les jeunes gens avaient été recrute; et la mission sacrée qui leur avait été impartie ont permis à leurs chefs de tenir coup dans les situations difficiles qu'ils ont dû affronter. En fin de compte, il devait s'avérer que les deux parties, la Misguéret et les Mouvements de Jeunesse, en sortaient enrichis et renforcés.
La poursuite des services de sécurité marocains contre la Misguéret
Les services de sécurité marocains filaient les membres de la clandestinite opérant occasionnellement des arrestations, ont mené des enquêtes accomragnees parfois de tortures, déférant devant la justice de nombreux immigrants illégaux et membres de la clandestinité interceptés.
Par prudence, le mouvement clandestin faisait partir à l'étranger ceux qui étaient "brûlés" de même que les activistes libérés sous caution dans l'attente de leur procès. Bien que leur absence ait rendu le travail plus difficile, celui-ci ne s'est jamais arrêté, même en période de grave avalanche, comme lors de l'opération Bazak en février 1961.
Il y a eu donc des bouleversements plus ou moins importants qui ont provoque, de
temps à autre, l'interruption des activités. N'oublions pas non plus que les services de sécurité marocains, n'avaient pas encore eu le temps de s'organiser et avaient bien d'autres préoccupations en dehors du mouvement clandestin juif.
Les tribunaux n'ont pas dépassé les limites en fait de procès tendancieux. Même en infligeant des condamnations sévères pour des raisons politiques, ils l'ont fait sans exagération. Toutes les personnes arrêtées et jugées ont eu droit à un défenseur, les salles des tribunaux étaient ouvertes au public, et l'écho de la tragédie juive n'était plus un secret pour personne. Ceci n'est pas dit pour amoindrir en quoi que ce soit les épreuves difficiles auxquelles ont été exposés les détenus. Nous avons déjà dit qu'il y a eu des tortures, même très cruelles. Il est même possible que l'un des torturés, Raphi Vaknine, soit mort à la suite de ces tortures, tandis que son compagnon de cellule, Méir Knafo, a été hospitalisé à Meknès dans un état très grave. Il n'existe naturellement rien qui puisse dédommager d'une souffrance, mais le XXème siècle nous a donné une "plus grande culture" en matière de souffrance humaine, et ce qui est dit ici doit être pris dans ces proportions.
Certains émigrants aussi ont été arrêtés. Il fallait que les représentants de la loi fussent complètement aveugles pour ne pas se rendre compte de l'effervescence qui régnait dans les quartiers juifs, quand des familles entières quittaient l'endroit où elles avaient vécu pendant des siècles, liquidant au plus vite leurs affaires et prenant la route. Les réponses que les émigrants tenaient prêtes en cas d'arrestation étaient pourtant très banales. Le plus souvent ils répondaient aux enquêteurs qu'ils faisaient route vers la tombe d'un saint rabbin ou qu'ils allaient à un mariage ou à une hiloula – et autres réponses de ce genre adaptées à la vie juive marocaine. Pourtant, lorsque ces réponses banales reviennent trop souvent, elles éveillent les soupçons. Il ne faut sans aucun doute pas oublier le fait qu'il s'agissait d'un mouvement populaire qui avait sa propre logique, et aucune méthode de la clandestinité ne pouvait y mettre un frein.
Les convois interceptés étaient parfois contraints de rebrousser chemin et parfois arrêtés et soumis aux interrogatoires de police. Le renvoi au point de départ était une épreuve cruelle; il fallait à nouveau parcourir des centaines de kilomètres, vers ce qui était encorte hier sa maison, mais aujourd'hui en rentrant, on la trouvait habitée par d'autres, souvent une famille musulmane. Ainsi, en un jour, l'émigrant renvoyé à son point de départ cessait d'être chez lui dans le pays de ses pères, et devenait un déraciné qui avait besoin d'aide de personnes charitables.
Dans certains cas, les personnes renvoyées chez elles étaient rassemblées sous un même toit provisoire, un garage, une école ou un autre bâtiment vide jusqu'à ce qu'une décision soit prise à leur sujet et que les hommes de la Misguéret leur trouve de nouvelles filières de sortie. Les militants et les délégués d'Israël qui les ont rencontrés peuvent raconter les déboires de familles ayant traversé ces épreuves à plusieurs reprises, et qui, lorsqu'on leur demandait si elles étaient à nouveau prêtes à reprendre la route, répondaient à peu près de cette manière: "Que les sionistes décident pour nous ce qu'ils jugent pour le mieux. Nous savons qu'ils nous amèneront en Terre sainte." Cette foi aveugle dans les délégués d'Israël et dans les militants de la Misguéret provenait d'une aspiration très ancienne à la rédemption. Le marteau avait donc trouvé l'enclume.
Le Mossad et les secrets du reseau juif au Maroc 1955-1964 – Michel Knafo-page 85-89
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
57 – אליהו הנביא בכל ברית מילה
רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן
כומר נוצרי אחד שמע מפי יהודים, כי אליהו הנביא מופיע בכל ברית־מילה, ולכבודו מכינים בכל ברית ״כיסא אליהו״ מיוחד. בא הכומר אל הרב היהודי ושאל אותו:— יודע אני, אדוני הרב, כי כל ילד זכר, הנולד אצלכם, נימול ביום השמיני. כן ידוע לי, כי מאות ילדים נולדים מדי יום ביומו, ואותם צריך למול כעבור שמונה ימים. מספרן של בריתות־המילה מגיע איפוא לכמה עשרות בכל שעה. כיצד יכול אליהו הנביא להיות נוכח במקומות רבים כל־כך באותה שעה עצמה ?
נאנח הרב היהודי וענה:— חזור נא, כומר נכבד, לביתך, ומקץ שלושה ימים אשיב לך תשובה ברורה על שאלתך.
כעבור שלושה ימים בא הרב אל ביתו של הכומר, ובפתח הבית נתקל בשומר, ששמר על בית אדוניו. ללא אומר ודברים התנפל הרב על השומר, וסטר על לחיו והכהו מכות נמרצות. ואגב הכאה צעק:— שומר, שומר עצלן! למה תרשה לקרני השמש לחדור לגן הפורח של אדוניך? כיצד תעז להזיק לשושנים ולפרחים על ידי שמירה רשלנית ?
בפי השומר לא היתה כל תשובה. הוא רץ אל הכומר וסיפר לו את כל מה שקרה.
יצא הכומר בכעס אל הרב, אך זה פתח ואמר:— כשם שהשמש מאירה את כל העולם כולו ומחממת אותו, ואין דבר הנעלם מעינה, כך גם אליהו הנביא. הוא מאיר בכל העולם, ונמצא בכל מקום. באותו זמן עצמו תמצאנו בכל בריתות־המילה. זוהי תשובתי לשאלתך. הודה הכומר לרב על תשובתו ונפרד ממנו בשלום.
58 – רבי אברהם אבן עזרא מטיף מוסר לרמב"ם
רושם מנעם חדאד – מספר דוד דהאן
בימי הרמב״ם עליו השלום היה לחץ הגויים על בני ישראל במארוקו קשה ביותר. הרדיפות והגזירות לא נגעו לרמב״ם עצמו, כי הוא היה איש מכובד ביותר, פירסומו גדול ושמו נפוץ בכל רחבי הארץ. יהודים ולא יהודים, מקטן ועד גדול כיבדוהו והוקירוהו.
באחד הימים ביקר ר׳ אברהם אבן עזרא אצל הרמב״ם. הוא בא אליו בתלונות ובטענות, על שאין הרמב״ם עוזר לבני ישראל במצוקתם, ואיננו דואג להצלתם או להקלת העול הכבד המוטל עליהם ע״י הגויים. אילו היה הרמב״ם מוותר קצת על תלמוד־תורה ומקדיש את זמנו גם לצורכי ציבור — טען אבן עזרא— היה הדבר עוזר להקלת המצוקה היהודית, כי הגויים היו מתחשבים בוודאי בהשתדלות הרמב״ם.
אך הרמב״ם לא שעה לדברי אבן עזרא. נפשו חשקה בתורה, ובה הגה יומם ולילה. ומה עוד שהוא לא האמין ביכולתו לעשות דבר למען אחיו היהודים.
ולגויי מארוקו היה קבר קדוש ומפורסם, שנקרא בפיהם ״קבר השריף״. אליו היו עולים לרגל, לידו נודרים נדרים ומדליקים נרות, מתפללים לקדוש הקבור בו והיו שופכים לפניו את שיח ליבם. באחד הימים עבר יהודי ליד קבר השריף, והוא לא סגד, לא השתחווה ולא השתטח על הקבר, כמנהג אנשי המקום. ולא זו בלבד, אלא שהוא לא הראה כל סימן של כבוד או הערצה ל״שריף״ המנוח. דבר זה הרגיז את הגויים. כאיש אחד הם קמו עליו, בגרזנים ובמקלות, וביתרוהו לגזרים.
הדבר נודע לר׳ אברהם אבן עזרא. הוא פנה שנית לרמב״ם בבקשה, שיעשה למען הצלת חיי אחיו היהודים, אך גם הפעם הוא נתקל באוזניים אטומות.
החליט אבן עזרא לפעול על דעת עצמו.
באמצע היום, כשהשמש עמדה יוקדת בלב השמים, הגיע אבן עזרא בצעדים מתונים אל קברו של השריף הקדוש. בהיעצרו שם, הוא עשה את צרכיו על גולל הקבר…
ראו זאת הגויים, ודמם נתרתח בקרבם. הם לא העיזו לעשות דבר לאבן עזרא, כי כיבדוהו ופחדו מפניו מאוד, אך הם רצו אל המלך וסיפרו לו ברמיזה ובפיק ברכיים על חילול הקודש, שאותו ראו במו עיניהם.
כעס המלך ושלח פלוגת חיילים חמושים, כדי לאסור באזיקים את אבן עזרא, וכדי להביאו אליו למשפט. אך משראו החיילים את אבן עזרא, קפאו כולם במקומם ולא יכלו לזוז ימינה או שמאלה. ידיהם ורגליהם שותקו, והם כאילו נדבקו למקומם.
עובר־אורח, שנזדמן במקרה למקום, הודיע למלך על מה שראה…
כעסו של המלך גבר שבעתיים. הוא נשבע כי במו ידיו ימחץ את ראשו של אבן עזרא, ״מחלל הקודשים״, והוא יצא מיד עם וזירו ועם פמלייתו אל ״קבר השריף״. כאשר הגיעו לשם, מצאו את ר׳ אברהם אבן עזרא עומד בתפילה. בתום התפילה שבו החיילים המשותקים לאיתנם.
אז פנה המלך לאבן עזרא ושאלו:— מה דחף אותך, יהודי מאמין ונכבד, לעשות מעשה זה של חילול־קודש נורא ?
ענה אבן עזרא, ותשובתו הדהדה ברום השמים:— הן חמור בן אתון קבור פה, לא שריף ולא קדוש. חיפרו־נא בקבר ותיווכחו בעצמכם. ואם לא תמצאו חמור בקבר, תוכלו לטמון אותי חי בתוכו.
ציווה המלך לחפור בקבר, ומה מצאו בו ? — שלד של חמור…
פקד המלך להרוס מיד את הקבר, ואסר את העלייה למקום. הוא האמין כי אבן עזרא נשלח אליו מן השמים כדי לגלות לו דבר־מרמה זה, ומאז נשתפר בהרבה יחסו ליהודים. הלחץ והעושק סרו ויהודי מארוקו נשמו לרווחה.
למחרת היום ביקר אבן עזרא אצל הרמב״ם פעם נוספת והטיף לו מוסר:—
קל להיות יהודי נכבד, ולא לדאוג אלא לתלמוד תורה ולחיי העולם הבא. אך יהודי נכבד באמת הוא זה הדואג לכלל ישראל ומציל את חיי אחיו, מקריב משלו לטובת הכלל, גם כשהוא מסכן את חייו ושם את נפשו בכפו למען ישראל. בעזרת השם יתברך הצלתי את אחינו בני ישראל ושיחררתי אותם מן הלחץ והעושק… ואתה דואג רק לעצמך ולתורתך…
נכנסו דברי אברהם בן עזרא לליבו של הרמב״ם׳ והוא התחיל לטפל במסירות ובאמונה בענייני היהודים ולעזור להם ככל אשר מגעת ידו.
בתפוצות הגולה-שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו-ד"ר דב נוי-ירושלים תשכ"ד-1964
סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן
האיסלאם והיהודים: מיתוס, מיתוס נגדי, היסטוריה*
״ואתם אחינו, דעו כי ה׳ השליכנו ברוב עוונינו באומה הזאת, כלומר האומה הישמעאלית רבת המשטמה לנו, והמתחכמים להרע לנו ולשנוא אותנו… ולא עמדה על ישראל כלל אומה צוררת יותר ולא היה מי שהפליג בהכנעתנו וחזוק שנאתנו כמותם״.
׳אגרת תימן להרמב״ם׳, אגרות הרמב״ם, תרגום עברי מאת י׳ קאפח, ירושלים תשל׳יב, עט׳ נג.
מיתוס, מיתוס נגדי
דברי הפתיחה למאמר זה לקוחים מתוך האיגרת שכתב הרמב״ם ליהודים הנרדפים בתימן במחצית השנייה של המאה השתיים־עשרה. בשנים האחרונות עורר הנושא שבו מטפל הרמב״ם באיגרת וו התעניינות מחודשת – ואפילו ויכוח פולמוסי סוער – בספרים, במאמרים ובמפגשים ציבוריים. השאלה הנדונה היא: מה היה מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם בימי הביניים? האם התייחסו אליהם טוב יותר מאשר לאחיהם באירופה, או שמא היה מצבם דומה לזה של היהודים בארצות הנצרות, או, כפי שמציע הרמב״ם, גרוע ממנו? לשאלה זו ניתנו תשובות מנוגדות ביותר. תשובה אחת היא התיזה הידועה – או יותר נכון המיתום – על ׳האוטופיה הבין־דתית׳ של היהדות והאיסלאם, ׳תור הזהב׳ של סובלנות, של הישגים פוליטיים ושל פריחה תרבותית יוצאת מן הכלל של החברה היהודית המשולבת בחברה הסובבת. מיתוס זה הומצא כמוסכמה היסטורית באירופה במאה התשע־עשרה על־ידי אינטלקטואלים יהודים שהיו מתוסכלים מההתקדמות האיטית והמפותלת של השתלבותם בחברה הלא־יהודית באירופה בתקופת האמנציפציה. מיתוס זה הלך יד ביד עם ׳התפיסה הבכיינית׳ של ההיסטוריה היהודית באירופה (את הביטוי טבע ההיסטוריון שלום בארון), ולפיה החיים היהודיים באירופה היו שרשרת ארוכה של סבל וייסורים.
במקורו הופץ המיתוס על ההרמוניה היהודית־האיסלאמית, העומדת בניגוד לסכסוך היהודי־הנוצרי, על־ידי סופרים יהודים, ואילו בימינו הוא גויס על־־ידי ערבים ואוהדיהם במערב למאבק נגד ישראל. הללו מנסים להסביר, ולמעשה להצדיק, את האנטי־ציונות והאנטישמיות הערבית המודרנית על־ידי ניצול ההיסטוריה למאבק זה. הם טוענים, במפורש או ברמז, שאין לייחס את חוסר ההרמוניה השורר בין יהודים לערבים לאנטישמיות רבת ימים מצד הערבים או האיסלאם. נהפוך הוא – וכפי שטענו דווקא ההיסטוריונים היהודים – יהודים וערבים חיו בשלום ובידידות במשך מאות שנים. לכן שורש ההתנגדות הערבית המודרנית לישראל הוא ביהודים עצמם; הם שקלקלו את ההרמוניה, כאשר החלו לאיים על הזכות המוסלמית־ערבית לפלשתין.
אפשר למצוא בספרו של ג׳ורג׳ אנטוניוס ׳ההתעוררות הערבית׳ דוגמה קדומה לאימוץ זה של המיתוס היהודי על ׳האוטופיה הבין־דתית׳. בין הפרסומים המאוחרים יותר נמצאים בצרפתית ׳העולם הערבי והיהודים׳ מאת אברהים אמין גאלי ובשפה הערבית ׳יהודי מצרים מן הכיבוש האיסלאמי עד הפלישה העות׳מאנית׳ מאת קאסם עבדה קאסם, וכן הרצאתו של סעיד עבד אלפתאח עאשור בוועידה הרביעית של האקדמיה למחקר איסלאמי באוניברסיטת אלאזהר בקהיר בספטמבר 1968, אשר פורסמה הן במקור הערבי והן בתרגום אנגלי רשמי לפי פרוטוקול הוועידה. סופרים יהודים אחדים, שהתייאשו מן העובדה שהערבים בימינו מנצלים את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ נגד ישראל, המציאו למרבה הצער מיתוס נגדי, שבא לתפוס את מקומו של המיתוס הראשון. סופרים אלו מאשימים את האיסלאם שהוא רודף אכזר מראשיתו ומעצם טבעו, ולעתים קרובות הם מצטטים את ההשקפה הבכיינית הפסימית של הרמב״ם באשר ליחס האיסלאם אל היהודים. הם יצרו מה שניתן לכנות ׳תפיסה בכיינית חדשה׳ של העבר היהודי על־ידי העתקת התיאוריה של הסבל היהודי מן העולם הנוצרי לעולם המוסלמי.
אחת הסופרות הידועות בין יוצרי ׳המיתום הנגדי׳ היא אישה אשר חוותה סבל והשפלה אישית כאשר גורשה יחד עם יהודים אחרים ממצרים בשנת 1956. היא פרסמה תחת השם הבדוי ׳בת־יאור׳ חוברות וספרים אחדים, שבהם היא כותבת על הרדיפות המתמידות שרדפו המוסלמים את בני הדתות הלא־מוסלמיות. ספרה הצרפתי על הנושא הופיע לאחרונה במהדורות מורחבות בעברית ובאנגלית והוא דוגמה קלאסית לנטייה חדשה זו. גם העיתונאית האמריקאית ג׳ון פיטרם פרסמה ספר שעורר הדים רבים, לחיוב ולשלילה, בגלל ביקורתו החריפה על הטיעון ההיסטורי בזכות התביעות הערביות לפלשתין. בפרקי המבוא לספרה מביאה פיטרס רשימה ארוכה של מעשי רדיפות כנגד יהודים בעולם האיסלאם הקדם־מודרני, ומתווכחת גלויות עם הגישה הערבית אשר אימצה את המיתום של ׳האוטופיה הבין־דתית׳. כמו כן היא מתפלמסת עם ההשקפה המשותפת לסופרים יהודים ולא־יהודים, שטענו ״שמצב היהודים בארצות ערב בתקופות מסוימות היה טוב ממצבם בארצות אירופה הנוצרית״.
הדיון במיתוס ובמיתוס נגדי – אם כי המצדד באחת הגישות רואה בגישתו אמת ולא מיתוס – יצר קוטביות המכבידה על כל נסיון לעסוק בסוגיית מצבם של היהודים תחת שלטון האיסלאם. לדעת כותב טורים אלה, הן המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ והן המיתוס הנגדי מסלפים את העבר. טיבו הבעייתי של המיתוס זכה לבחינה מספקת מצד היסטוריונים, ובראשם ברנרד לואיס בחיבורים שונים, ולאחרונה בספרו ׳יהודי האיסלאם׳, אשר מציג גישה מאוזנת לנושא. אשר למיתוס הנגדי, עיון מדוקדק ושיטתי במקורות יורה כי יהודי ארצות האיסלאם זכו לבטחון רב יותר ולהשתלבות מוצלחת הרבה יותר בחברת הרוב מאשר אחיהם באירופה; זאת למרות חוסר הסובלנות התיאולוגי שהיה משותף לאיסלאם ולנצרות. בתקופה העומדת במוקד תשומת הלב הן של תומכי המיתום הישן והן של תומכי המיתוס החדש, היינו שש מאות השנים הראשונות של האיסלאם, שבהן נכלל ׳תור הזהב', היו הרדיפות והאלימות כנגד יהודים מעטות יחסית למציאות בארצות הנצרות. ההגבלות המפלות יהודים ונוצרים תחת שלטון האיסלאם, כפי שנוסחו במסמכי ׳ברית עומר', ואשר רובן היו מורשת התחיקה הביזנטית־הנוצרית האנטי־יהודית מלפני האיסלאם – לא יושמו על־ידי השליטים המוסלמים בדרך כלל. מושגים אי־רציונליים כמו בריתם של היהודים עם השטן – רעיון ידוע מאוד בגישה הנוצרית כלפי היהודים בימי הביניים – תפסו מקום קטן ביותר בתרבות העממית הערבית. עלילות דם – שבאירופה היו תוצר לוואי של התפיסה העממית אודות היהודי השטני – לא היו קיימות כלל במאות ההן בעולם האיסלאם. גירושים המוניים לא התרחשו כלל, ואין אנו שומעים על הבאתם לדין של מתאסלמים יהודים שהואשמו בחוסר נאמנות כביכול לדתם החדשה.
הצגת השאלה ההיסטורית ההשוואתית
כיצד ניתן להסביר את ההבדלים בין יחסי המוסלמים והיהודים לבין יחסי הנוצרים והיהודים בימי הביניים? בוודאי לא נוכל להסתפק בנימוק הפשטני של דוגלי המיתוס של ׳האוטופיה הבין־דתית׳ כי דת האיסלאם מטבעה סובלנית יותר מאשר הנצרות. בכל אופן חייבים אנו להסביר, מדוע היו היחסים בין המוסלמים ובין היהודים בימי הביניים מתוחים פחות ואלימים פחות מאשר היחסים בין הנוצרים ליהודים באירופה. לשון אחר: מה הם הגורמים אשר ריסנו רדיפות ואי־סובלנות בעולם המוסלמי יותר מאשר בעולם הנוצרי?
כדי לענות על שאלות אלה ראוי לתת את הדעת לתופעות ולשלבי התפתחות מקבילים בהיסטוריה של היהודים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. כדי להפיק תוצאות משמעותיות העניין אינו צריך להתרכז בתקופות מקבילות מבחינה כרונולוגית, אלא בתופעות ובהתפתחויות מקבילות מבחינה סטרוקטוראלית. נדון אפוא להלן בנושאים הבאים: (א) הגורם הדתי ביחסים הבין־דתיים בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי. (ב) המעמד המשפטי של היהודים. (ג) תפקידם של היהודים בזירה הכלכלית. (ד) מעמדם של היהודים בתוך המבנה החברתי הכללי של שתי הציוויליזאציות. (ה) תפיסתם של היהודים את גורלם בעולם האיסלאם ובעולם הנצרות.
כדי שההשוואה עם העולם המוסלמי תהיה פורה, נתמקד במערב הנוצרי הלטיני, ובמיוחד בארצות צפון אירופה, אף־על־פי שהיסודות הדתיים והמשפטיים של יחס הנצרות ליהודים התגבשו בעולם הים־תיכוני של העת העתיקה. יש סיבה מתודית טובה לדבר: לעומת הדרום – אגן הים התיכון הנוצרי – ההבחנות בצפון פחות מסובכות ומחודדות יותר, ולכן ההשוואה עם הצפון שופכת אור בהיר יותר על היחסים בין הלא־יהודים ליהודים בארצות האיסלאם. איטליה, לדוגמה, היא מקרה מיוחד המסבך את ההשוואה. היא היתה נתונה למרותם של שליטים רבים ושונים בימי הביניים: גותים, לומברדים, קרולינגים, ביזנטים, אפיפיורים, נורמנים צרפתיים, גרמנים ואפילו ערבים. כמו כן, איטליה של ימי הביניים מאופיינת בהרכב פוליטי מיוחד באיזור הצפון, שהיה מחולק למדינות־עיר ולרפובליקות עצמאיות דווקא במאה הארבע־עשרה, בתקופה שבה התחילו יהודים להגר אליו במספרים משמעותיים. מסבכת ומטשטשת את ההשוואה גם ספרד הנוצרית, בשל ההשפעה הרווחת של האיסלאם ושל התרבות הערבית, הן על הארץ בכלל והן על היהודים ׳הספרדים׳ בפרט.
טרם נפנה לדיון העומד בפנינו, נציין עוד כי נעסוק בדברינו באיסלאם הסוני ולא באיסלאם השיעי. יסודות מדיניותו של האיסלאם כלפי הלא־מוסלמים מושרשים באיסלאם הסוני(האורתודוקסי) ולא באיסלאם השיעי. אמנם בהשוואה לאיסלאם הסוני, האיסלאם השיעי מתייחם אל הכופר הלא־מוסלמי בדרך כלל – אבל לא תמיד – באופן קשה יותר, אולם במשך רוב רובה של התקופה הנדונה להלן, התקופה הקלאסית של ההיסטוריה המוסלמית, לא חיו יהודים תחת שלטון שיעי. היוצא מן הכלל החשוב ביותר היה שלטון הפאטמים במצרים ובסוריה (1171-969), אשר הצטיינו בסובלנותם כלפי הלא־מוסלמים, בניגוד למדיניותה של ההלכה השיעית.
סופרים מוסלמים על יהודים ויהדות-בעריכת חוה לצרוס-יפה-מיתוס,מיתוס נגדי-מרק ר' כהן-עמ' 25-22
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965
24.
LA JEUNE FILLE OUI DEVINT PRINCESSE
Il était une fois une famille très pauvre. Le père était rabbin, mais il n’avait pas d’emploi. Toute la famille souffrait de la faim, d’une faim tellement horrible que tous les membres de la famille avait le ventre gonflé. Le fils proposa alors de vendre la seule fille de la famille, qui était fort belle et que les hommes désiraient. Les parents se déclarèrent d’accord.
Le lendemain tous les membres de la famille se levèrent très tôt, prirent congé de la fille et le père la prit avec lui pour la vendre au marché.
Et au marché il y avait grand monde. De nombreux princes passèrent devant la jeune fille et l’un d’eux, un homme jeune et beau, s’approcha d’elle et lui demanda: “Belle fille, que fais- tu ici?”
“On m’a amenée ici pour me vendre”, répondit la jeune fille. “Si tu veux de moi, achète-moi des mains de mon père.”
“Je t’achèterai,” répondit le prince. Et dans son carrosse, il conduisit la jeune fille et son père dans son château et là il donna ordre de lui préparer un bain et de lui donner de beaux vêtements neufs. Puis il invita la jeune fille et son père à boire et à manger et à s’installer au château comme chez eux.
La jeune fille devint princesse et sept servantes s’occupaient d’elle. Le prince paya une forte somme au père qui, avant de s’en aller, demanda l’autorisation de venir visiter sa fille. Le prince lui accorda cette faveur de grand coeur.
Un jour, le prince décida d’entreprendre un grand voyage et il dit à ses adjudants et à ses serviteurs : “Personne d’entre vous ne connaît la chambre de ma femme et ne sait ce qui s’y trouve. Celui qui obtiendra des renseignements exacts sur la chambre de mon épouse recevra en récompense l’une de mes usines.”
L’un des adjudants du roi était fort débrouillard. Il alla trouver une sorcière et lui proposa une grande somme d’argent à condition qu’elle aille s’informer de ce qui se passe dans la chambre de la princesse et lui raconte tout ce qu’elle y aura vu.
Le lendemain, la sorcière se rendit dans la maison de la princesse, frappa à la porte et se présenta comme la tante de la princesse. Celle-ci l’invita à entrer. La sorcière raconta à la princesse toutes sortes d’histoires et finit par l’endormir. Pendant que la princesse dormait, la sorcière nota tout ce qui se trouvait dans la chambre et le même jour elle remit une liste complète à l’adjudant qui lui paya la somme promise.
Lorsque le prince revint de son voyage, l’adjudant lui remit la liste de tous les objets qui se trouvaient dans la chambre de la princesse. Le prince était furieux, mais il ne pouvait se rétracter et il remit à son adjudant l’usine qu’il avait promise. Puis il se rendit chez sa femme et lui ordonna de quitter la maison et de prendre avec elle ce qu’elle voulait.
La femme demanda au prince de lui dire pourquoi il la chassait, mais elle n’obtint point de réponse. Il lui dit simplement: “Va-t’en d’ici!”
La femme prit son alliance et quitta la maison. Elle se rendit dans un magasin et acheta des vêtements d’homme, les mit, et ainsi déguisée, elle se mit en route. Elle arriva dans une ville où vivait un roi, qui ne se mettait jamais au lit avant d’avoir entendu une histoire intéressante. Ce roi avait des employés spéciaux qui étaient bien payés pour lui raconter des histoires.
Ce jour-là, l’un de ces employés tomba malade et la jeune femme, déguisée en homme, obtint la permission de raconter des histoires au roi à la place de l’homme malade. Elle raconta au roi l’histoire de sa vie à la troisième personne de sorte que le roi ne s’aperçut pas que toutes ces choses lui étaient arrivées à elle.
Le roi se montra très satisfait de l’histoire et vanta les qualités du nouveau narrateur. Celui-ci avait beaucoup de succès et fit une belle carrière. Finalement, il fut nommé Juge suprême du pays, et obtint le privilège de s’asseoir à la droite du roi. Chaque fois que le roi quittait la ville ou allait en vacances, il confiait tous ses pouvoirs au Juge.
Entre-temps, le père de la jeune fille décida de visiter son enfant, qui vivait dans la maison du prince. Il ne l’y trouva pas et le prince lui raconta ce qui s’était passé et lui dit: “Je ne sais pas où est ta fille.”
Le père porta plainte contre le prince devant le roi et ainsi les deux hommes, le père et le prince, devaient se rendre dans la ville où la jeune femme déguisée en homme, régnait sur le pays durant l’absence du roi.
Les deux hommes entrèrent au tribunal. Le père ne reconnut pas sa fille mais celle-ci n’eut aucune peine à le reconnaître. Entre-temps le roi était revenu dans sa capitale et le juge invita tout le peuple à assister à ce procès intéressant.
Le père raconta au roi et au juge comment il avait vendu sa fille. Et le prince dit qu’il l’avait chassée de sa maison après que son adjudant eut appris tous les secrets de la chambre de la jeune femme.
Le juge demanda à l'adjudant et à la sorcière de paraître comme témoins et après avoir démontré qu'ils avaient mal agi il leur infligea une sévère punition.
Puis le juge se débarrassa ce ses vêtements d'homme et mit ses vêtements de princesse. Le père reconnut sa fille et l’embrassa chaleureusement. Le prince était heureux, lui aussi, d’avoir enfin appris la vérité et reprit sa femme dans son château en lui témoignant tous les honneurs.
Contes populaires racontes par les Juifs du Maroc-Dr Dov Noy-Jerusalem 1965-page82-85
פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
שורה של תקלות
אלא שגם שושני לא יכול היה להתעלם מן הסיבות הישירות לאסון והוא הקדיש פרק אחד לליקויים הרבים, המותירים שאלות רבות פתוחות. מן התשובות שקיבל שושני מן העד המומחה לנושאים ימיים התברר שהדליפה בספינה לא הדאיגה את הישראלים ולדבריהם בוודאי לא היא הייתה סיבת האסון. אפרים רונאל ציין שהשינויים היחידים שנעשו בספינה היו הוספת ספסלי ישיבה בסיפון, אך התברר שהוספתם ללא אישור של מהנדס ימי מוסמך פגעה בבטיחות הספינה. כדי להתגבר על מגבלותיה, הוחלט שהספינה לא תפליג בזמן סערה, אף אם יהיה צורך להחזיר את העולים לבתיהם. אבל ככל שהרבו בהפלגות וככל שהפליגו יותר נפשות על הספינה, כך הרוויח בעל הספינה הסקוטי יותר כסף.
שושני התמודד עם הטענות בדבר מזג האוויר שהפתיע את צוות הספינה. לדבריו ממפרץ אל־חוסיימה הקטן והמוגן מרוחות אי אפשר להבחין בסערה המתחוללת בים הפתוח, סערה שהבחינו בה תחנות תצפית מזג האוויר. לטענת שושני:
כיוון שהספינה באה מן הים אל החוף וההעלאה ארכה חצי שעה בלבד, משמע ידע הקברניט מצב הים מחוץ לאזור המפרץ. מדוע נסע בסערה ? האם צפויה לו טובת הנאה כספית ?(מסקנות חקירת אסון טביעת ספינת העולים ממרוקו, 10.1.1961 , מתוך ארכיון גילה גוטמן(.
על פי הדו״ח רב החובל קיבל הוראות שלא לנסוע בסערה ולחפש מקלט באיים הסמוכים:
לא מתקבל על הדעת שהצוות יחפש הרפתקה או ירצה בסיכון חייו. ההסבר המתבקש הוא שהקברניט סמך על יכולתו להתגבר על הסערה. היו הוראות לא לנסוע בסערה. היו שאלות חוזרות מן המטה בפריז, עוד לפני ההפלגה האחרונה, מדוע אין מתקינים את סירות הגומי. מדוע לא קוימו ההוראות? )שם(.
לטענת דב מגן, אחד משני הקצינים שנשלחו לבדוק את הספינה טרם רכישתה, טביעת אגוז היא תוצאה של מעשים ומחדלים שאנשים אחראים להם, כפי שכתב בעלון קיבוץ רבדים:
איך בכל ההפלגות לקח רב החובל מספר נוסעים לפי המותר ודווקא בנסיעה הזאת ?43 איך זה שבכל 13 ההפלגות הראשונות הוא גרר אחריו סירת הצלה וב־ 14 לא? מה זה ׳לפתע פרצה סערה?׳ זהו לא בדיוק אזור מוכה הוריקנים. הספינה לא טבעה ׳בנסיבות טבעיות׳. כל זה מדליק אצלי נורה אדומה. מה זה: זדון, טיפשות או סתם חוסר הגיון? מבחינתי זהו מחדל, ולמחדל יש אחראים. אני חושב שלא לחינם דו״ח החקירה חסוי עד היום (אליעזר בשן, ׳לא סתם הדו״ח חסוי׳, קיבוץ 9, בדצמבר 1992 , עמ׳ 4)
לדברי קברניט הסירה המצילה, השהה קברניט אגוז את קריאות המצוקה כדי שלא תיחשף עבודתו בהברחת המהגרים למשמר החופים המרוקני.
לפי הדו״ח כבר בהפלגה השנייה של הספינה ב־ 28 באוגוסט 1960 היה מכשיר הקשר מקולקל. בעיות האלחוט לא תוקנו והספינה המשיכה להפליג למרות התקלות. איש חיל הים נמרוד אשל ציין שמיצר גיברלטר הוא אזור הומה כלי שיט בכל שעות היממה, ואם מכשירי הקשר היו פועלים כשורה הרי שקריאת כלי שיט במצוקה לעזרה הייתה נענית בזמן קצר. לדעתו, דו״ח שושני מונה ליקויי בטיחות בסיסיים כה רבים שדי בכל אחד בנפרד לפסול את הפלגת הספינה. אשל תוהה על ההסתפקות בציוד לא תקין בזמן שבו צי הסוחר הישראלי היה גדול, חדיש ומצויד כראוי בכוח אדם מקצועי ובידע טכנולוגי ומסיק מכך מסקנות קשות.
יש לציין שבכל הפעלת כלי שיט בדגל ישראלי או אחר, נשמר תמיד כלל מוסכם אחד והוא השמירה על כללי הבטיחות. האמנם כנרמז בדו״ח הכריעו שיקולי חיסכון של גזבר הסוכנות היהודית ומנעו מספינה העוסקת בהסעת עולים, ציוד העומד בתקן ?(נ׳ אשל ׳אין אחראים׳, הארץ, 6 בספטמבר 1993)
ללהיטות להוציא את היהודים מארצות ערב לפני שיאונה להם רע התלוותה התנהלות חסרת אחריות שסיכנה את העולים.
עימות בכל מחיר
לכאורה אגוז לא הייתה שונה מספינות מעפילים שטבעו לפני קום המדינה (ראו ׳ספינות שלא הגיעו׳ בעמ׳ 36 בגיליון זה)
בכל המקרים לקח היישוב סיכון מודע לפני שהוציא את האניות ללב ים, והתחשב במצבם של העולים כפליטים נרדפים ובמצבו של היישוב שנרדף על ידי ממשלת המנדט. אולם בעוד שלפני קום המדינה הפליגו העולים במנוסה מאימי המלחמה באירופה וביקשו לפרוץ מצור בריטי שחסם את הכניסה לארץ, אגוז לא הייתה צריכה לפרוץ בכוח את הכניסה לישראל, ויהדות מרוקו לא עמדה בפני סכנה קיומית. אך הנהגת המדינה הייתה משוכנעת שהקטסטרופה לא תאחר לבוא. עמדה זו לא הייתה מנותקת מן המציאות. לנגד עיני ראשי המדינה עמד גורלם של יהודי ארצות ערב האחרות שגורשו בחוסר כל מארצותיהם, והם ראו לנגד עיניהם גם את המדינה הצעירה והשברירית המשוועת לאכלוס כדי להפוך לבת קיימא. כך אפשר להבין את להיטותם של המוסדות הישראליים להוציא את היהודים ממרוקו למרות הסיכונים.
אבל ללהיטות הזו התלוותה גם התנהלות חסרת אחריות שסיכנה לא רק את העולים שהפליגו באגוז. חודש אחרי הטביעה החליט אלכס גתמון, מפקד המסגרת במרוקו, על דעת עצמו ובניגוד לממונים עליו, להתעמת עם ממשלת מרוקו. הוא פרסם בשם הקהילה היהודית כרוז המאשים את מרוקו באחריות לטביעת ספינת העולים. הכרוז חולק בחשאי בתיבות הדואר של היהודים בערי מרוקו על ידי חניכי תנועות הנוער הישראליות. פעילים בתחום ההגנה העצמית החליטו להדביק את הכרוז על קירות בערים מכנאס ופאס. בפאס נתפסו ועונו שני מתנדבי המסגרת בזמן שהדביקו את הכרוז ליד תחנת משטרה. השלטונות המרוקניים שעד אותו זמן העלימו עין מפעולותיה של הרשת הישראלית החליטו לנהוג ביד קשה ועצרו את הפעילים המרכזיים של המסגרת במכנאס ובפאס, אך לא נגעו כלל בשליחים שנותרו במדינה.
כמה מן השליחים עזבו את המדינה על דעת עצמם ואחרים הודיעו למתנדבים שעדיין לא נתפסו שאין להם מה לדאוג ושעליהם לחכות להוראות בבתיהם. כמה מן המתנדבים במטה המסגרת בקזבלנקה, שהעריכו שחבריהם העצורים עלולים למסור את כתובותיהם אם יענו אותם, החליטו להסתתר או לברוח ממרוקו בדרכים שונות. האחרים נתפסו בידי המשטרה, נכלאו ועונו קשות. שניים מהם מתו אחרי זמן מה כתוצאה מעינויים אלה – רפאל ואקנין, ממתנדבי חוץ לארץ במלחמת העצמאות, ומרסל רואימי. הדרישה מן המתנדבים להישאר בבתיהם, בעוד רוב השליחים מישראל עוזבים את המדינה או מסתתרים, העלתה את הטענה שראשי המסגרת לא נטשו את רעיון העימות הראוותני עם שלטונות מרוקו והיו מעוניינים במעצרי המתנדבים כדי להפעיל לחץ על מרוקו וכדי להפיח רוח לחימה בקרב הקהילה. הם השתמשו בשמה של הקהילה שראשיה התנגדו לתוכן הכרוז, ולמעשה גזרו כליה על המשך פעילות הרשת המחתרתית של ישראל במרוקו.
פרק הסיום-ספינת אגוז יגאל בן נון- גילויים חדשים על טביעת הספינה אגוז במרוקו
סגולה – מגזין ישראלי להיסטוריה, מאי 2019, גיליון 1
התמונה מימין
איש הצצות הספרדי פאקו פרז לא עלה על סירת ההצלה, אלא נשאר כדי לנסות להציל את הנוסעים היהודיים ונספה.
התמונה משמאל
האלחוטן חיים צרפתי אמור היה לסיים את תפקידו ולחזור לארץ ולהתחתן .ברגע האחרון נעתר לבקשת מפקדיו להחליף אלחוטן אחר, ונספה באסון
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק
הבית ברחוב דוּק־אל־בַּאב
הבית שלנו היה ברחוב דוק־אל־באב מספר 11, בשכונת סלחייה. זה היה בית מגורים ערבי קלאסי, ישן למדי. שלוש קומות, חצר פנימית וסביבה חדרים גדולים. בקומות העליונות היו חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. בקומה האחרונה היה חדר העוזרת וחדר גדול שבו תיכנן יאשה להציב שולחן פינג־פונג. ההורים היו עורכים קבלות פנים בסגנון הרוסי״ סביב השולחן הגדול בחדר האוכל ששימש להם גם סלון. החדר החשוב האחר בבית היה המטבח. היו בו דלת־חלון שנפתחה אל החצר הפנימית, תנור עצים, שולחן מלבני שניצב במרכזו, מוקף כיסאות. בעיקרון, היינו אמורים להכין את שיעורי ־בית שלנו סביב השולחן הזה.
בתיה, שהייתה מתלוננת על כל דבר, לא הייתה מאושרת מהתנור שהותקן בבית. היא רצתה את הפתיליות שלה, שעליהן הייתה משאירה את התבשילים ומניחה להם לבעבע בלי להיחרך. לא עזרו ההסברים של יאשה, שבדמשק מבשלים על תנורי פחמים. היא לא רצתה לשמוע על זה, וזממה לנסוע לתל אביב להביא משם פתיליות. האש של פחמי העץ גורמת לה התקפי מיגרנה, טענה.
אום וליד, העוזרת הזקנה שלנו, בת בלי גיל, הייתה דמות מיוחדת במינה. היא תיקשרה היטב עם בתיה, אף על פי שלא הייתה להן שום שפה משותפת. אום וליד הייתה עושה את עבודתה בלי לשאול שאלות. טבחית מהוללת היא הייתה; סוף סוף אכלנו אוכל טוב בבית. אף אחד לא ידע להכין קרם קרמל כמוה. עם שחר הייתה קמה להכין את הקפה ליאשה, ואחר כך הייתה הולכת למאפייה שבסמטה הסמוכה כדי להביא את הלחמניות בעודן חמות.
כל הארבעה – שולה, אשר, בנו ואני – היינו רשומים לתיכון הצרפתי־ערבי שהיה קשור במשלחת הצרפתית החילונית ולא לשום מסגרת דתית. זה היה בית ספר על פי מיטב המסורת של הרפובליקה השלישית. היה גם בית ספר איטלקי, אך היה ברור שאליו לא נלך. אלה פשיסטים, אמרה בתיה. שולה הייתה בכיתה ט׳, אני ב־ה׳, אשר ובנו ב־ג׳. אף אחד מאיתנו לא אהב את בית הספר הזה, ולא נשארו לנו ממנו שום זיכרונות טובים. המורים התייחסו אל התלמידים ביוהרה, לפעמים אפילו בבוז. התלמידים כמעט לא עיניינו אותם. האדונים הנכבדים האלה ניהלו חיי מושבה צרפתית, בתוך קבוצה נבדלת מסביבתה. כלפי התלמידים הצרפתים גילו יותר סבלנות. המנהלים והמפקחים היו פשוט רשעים.
בכיתה ישבתי ליד טארק מועייד אל עאזם, נער גבוה ורזה שגדל מהר מדי והרבה לעסוק בספורט. משפחת אל עאזם הייתה משפחה חשובה בדמשק. ארמון עאזם, מתחם מרהיב של בניינים שנבנו לאורך המאות בלב לבה של העיר, היה מעון המשפחה. כיום שוכן במקום המוזיאון של דמשק. טארק רצה מאוד להיות חבר בצופים, אך אביו, שהיה שר בממשלה, לא הרשה לו. אצל הצופים עושים פוליטיקה, טען. משפחת עאזם הייתה מיודדת עם הצרפתים, וכשאנחנו הלכנו לפעולות בצופים, טארק היה הולך לשחק טניס או לשחות בבריכה של מועדון הקצינים.
המשרדים של יאשה היו בסוּק אל חמידייה, השוק המרכזי של דמשק העתיקה. אולם התצוגה של מכונות התפירה היה במפלס הרחוב. העוברים־ושבים היו מסתכלים כל הזמן במכונות דרך חלון הראווה הגדול. בירכתי האולם היה גרם מדרגות קטן, שהוביל לקומת המשרדים. במשרדו של יאשה היה קבוע חלון שנשקף אל החנות, ועוד חלון שצפה אל שוק התבלינים, שהיה צר וחשוך יותר מסוק אל חמידייה. רוב הזמן היה יאשה משאיר את החלון הזה פתוח, כי אהב את הריח הלא־מוגדר הזה שמילא את משרדו.
הבדואים של שעלאן
באחד הימים, בארוחת הערב, סיפר יאשה שראש השבט הבדואי שעלאן, שבט הנוודים הגדול ביותר של המדבר הסורי, בא לבקר אותו. שייח׳ נורי שעלאן היה זקוק למכונות תפירה (מונעות במנואלה) לנשות השבט שלו, ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות כאלה רק לארבע נשותיו. הפילגשים לא תהיינה מאושרות. ויש גם בנות נשואות, ונשים ופילגשים של שלושת הבנים הגדולים. שייח׳ נורי אמר שהוא זקוק לשלושים ושש מכונות, לא פחות. והוא גם היה רוצה שהמדריכות של חברת זינגר תבואנה למאהל, בעמקי המדבר, ללמד את נשות השבט איך לתפעל את המכונות.
זה לא היה עניין פשוט. שייח׳ נורי הציע לשלם תמורת המכונות ביבולים חקלאיים, עונה אחר עונה, בכבשים ובצמר שגוזזים בתחילת הקיץ. אבל לחברת זינגר היו עקרונות משלה. היא מעולם לא נתנה אשראי על בסיס יבולים. זה לא היה אחד מהרגלי הבית שלה. האשראי ניתן רק למקבלי משכורות שיכולים להביא ערבות ממעסיקיהם.
וזה גם לא היה עניין של מה בכך. שלושים ושש מכונות בבת אחת, ועוד עזרים ואבזרים – קנייה כזאת לא מזדמנת כל יום. יאשה העביר להנהלה הכללית את הצעתו של שייח׳ נורי. האדונים הנכבדים בפריז סברו שזה סיפור מעניין ונתנו ליאשה אישור לעשות את העסקה. יאשה הציג לשייח׳ נורי חוזה ובו סכומי התשלומים ומועדיהם. ראש השבט דרש לקבל את המכונות בהקדם האפשרי. הניירות שהיה צריך לחתום עליהם לא הדאיגו את נורי, שלא ידע קרוא וכתוב. יאשה נאלץ להסביר לו מה כתוב בחוזים, ונורי חתם עליהם באגודל שהוספג בדיו.
היום הגדול הגיע כשיאשה ואנשי זינגר היו מוכנים לספק את המכונות. בעונה זו של השנה היה מאהל השעלאן מרוחק כמאה ועשרים קילומטרים בעומק המדבר. זה היה מסע העסקים הראשון שבו התלוויתי אל אבי.
בשיירה היו שתי מכוניות ושתי משאיות סגורות. כשהתקרבנו למאהל, קידמו את פנינו עשרות סוסים וגמלים ועל גבם אוכפים מעוטרים ופרשים חמושים ברובים. הם באו לקראתנו ללוות אותנו עד המאהל. המכוניות האטו כדי להתאים את עצמן לקצב הפרשים. כשכבר היינו קרובים למאהל התחילו הפרשים לירות באוויר, להודיע על בואנו.
שייח׳ נורי נשק ליאשה כשזה ירד מן המכונית והזמין אותו להיכנס לאוהל הגדול של גברי השבט, שנאספו במקום לרגל המאורע. שני נערים בגילי, עטופי עבאיות לבנות, לקחו אותי לחסותם והיו אמורים לארח לי חברה. אלה היו צלאח ומוסטפה, שני הצעירים בבניו של שייח׳ נורי. הם הזמינו אותי לסייר במאהל בעגלה דו־גלגלית רתומה לנאקה. לנאקה היה המסלול הקבוע שלה, ולא עלה בדעתה לשנות ממנו. בכל פעם שמוסטפה, שהחזיק במושכות, רצה לפנות ימינה או שמאלה, נאלץ צלאח לקפוץ לקרקע ולמשוך את הנאקה לכיוון הרצוי. במיוחד רצו השניים להראות לי איך גמלים מזדווגים. לשווא! באותו יום אביב היו הגמלים, הסוסים ואפילו החמורים נטולי תשוקה.
לפני שעזב את המאהל נתן יאשה הוראות אחרונות לצוות שלו. מכונות התפירה תחולקנה למחרת. אחר כך, בהדרכת הגברת פרדוסה טורקיןה, המדריכה הראשית של זינגר, ושלוש גברות נוספות שעזרו על ידה, יתקיימו השיעורים. שייח׳ נורי ציווה להכין אוהל אחד למדריכות ועוד אחד לעובדים ולנהגים. הצוות היה אמור להישאר במאהל שבוע שלם.
בביתנו שבדמשק הייתה בתיה עסוקה באותה שעה בהכנות לאשפוז בבית החולים סן־ז'וזף, ברובע הנוצרי של באב טומה. הרופא, ד״ר יוסף חאג׳, עמד על כך שלא תישאר בבית עד הרגע האחרון. כעבור יומיים באה לעולם תינוקת יפהפייה, זהובת שיער ותכולת עיניים. נתנו לה את השם לאה, לזכר סבתא לויצקי. זה היה באביב 1932.
דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ'49
Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage-Michel Knafo-Le Mossad
Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage
Ils ont pris sur eux la traversée de la frontière la mer agitée et les nuits obscures et silencieuses, ce ne furent pas des héros couverts de gloire mais ton peuple Israël, hommes, femmes et enfants.
Les traversées du bateau Egoz et l'opération Bazak – opération qui consistait à coller des tracts et à les distribuer, et qui a eu lieu aussitôt après la catastrophe du naufrage – représentent un chapitre particulier dans l'histoire de l'immigration clandestine des juifs du Maroc en Israël.
Le cours des évènements aurait été bien sûr différent dans sa finalité s'il n'y avait pas eu la catastrophe du naufrage et l'affaire des tourments affligés aux juifs de Casablanca, par suite de la visite de Abdul Nasser au Maroc. Les diverses pièces du jeu d'échec auraient été déplacées sans aucun doute d'une manière différente par les joueurs et le doute subsiste sur le fait que l'opération Bazak aurait alors bien eu lieu.
On peut supposer que même sans ce chapitre, l'œuvre de faire immigrer les juifs du Maroc en Israël se serait trouvée au même stade qu'elle se trouve aujourd'hui, mais avec ceci, les traversées du Egoz, qui s'achevèrent par une grande tragédie, et l'opération Bazak qui lui succéda à la suite du naufrage, qui est un peu comme un panneau de signalisation qui se dresse au loin, constituent un chapitre de la grande épopée du retour des fils à l'intérieur de leurs frontières.
Du début de soh activité et jusqu'à son dernier voyage, Egoz a transporté des centaines de juifs du Maroc à Gibraltar. Certes, ce chiffre ne peut pas rivaliser avec le nombre d'immigrants qui ont réalisé leur immigration en Israël pour la même durée pendant la période de la troisième Alyah, mais du point de vue de l'expression historique de la volonté du peuple juif de vivre, et du point de vue de l'intelligence dont ont fait preuve les protagonistes de la Misguéret, ces chiffres ne sont pas seulement des témoins à charge, mais constituent aussi les témoins à décharge les plus dignes de foi. Des dizaines d'immigrants qui sont arrivés à tour de rôle sur les plages de Gibraltar avec Egoz peuvent servir de matière d'un roman à suspens, dont ils constitueraient l'un des chapitres dans le Combat pour la vie d'un peuple qui a enduré toutes les souffrances.
Par exemple, il serait possible d'inscrire les têtes de chapitre qui conviendraient à cette même histoire: mode de vie folklorique du melah juif en terre marocaine, mode de vie et traditions juives en famille et dans la société, liens des générations pour la préservation de l'héritage juif dont le début remonte à la terre antique – tout ceci rassemblés à l'intérieur des limites d'un appartement et le portail de la rue et du quartier; Le très vieil exil et amer destin juif en terre étrangère parmi les non juifs; La prière quotidienne du matin, de l'après-midi et du soir et les voeux de "l'année prochaine à Jérusalem" ainsi que "Et nos yeux contempleront ton retour à Sion avec miséricorde" les jours des fêtes.
Tout ceci, séparément et ensemble, constitue un échantillonnage de type d'homme qui tend sa main pour la délivrance vers des cieux libres.
Et, ceux accoutumés à effectuer toutes ces choses-là, avaient pris sur eux de transporter des inconnus à travers les chemins, en les dissimulant aux yeux des polices qui guettaient, vers des plages, de l'autre côté de la mer puis vers la terre promise. Du premier contact pris entre les inconnus et les candidats à ce grand chamboulement, la mission était confiée entre les mains éduquées et compatissantes, par des chemins qui n'en étaient pas et par les nuits complices, qui permettaient de se cacher de ceux qui les recherchaient. Le silence des voyageurs dans la voiture qui ployait sous l'abondance des secrets et les battements du cœur que l'on pouvait sentir alentours, lorsque devant et derrière et sur les côtés nous poursuivaient, au cœur de la nuit, toutes les lois et tous les décrets et les interdits, qui accompagnaient les porteurs d'uniforme au visage sévère et les cachots et les chambres de torture. Et en face d'eux, face à l'obscurité des ténèbres de l'exil, régnait toujours et en tout lieu, l'espoir de la vie et du prolongement de l'existence, ce même espoir qui exigeait la désobéissance et la résistance dans toutes conditions, tout ce qui était incarné dans: "malgré tout cela".
Tout cela avait fait converger les chemins du Maroc au delà de la côte: l'homme dans son désespoir profond et dans son espérance de vivre malgré tous les dangers!
Et dans cette épopée, il y a aussi la place pour une maison abandonnée à l'écart des routes, qui a été choisie pour servir de refüge provisoire avant le grand saut pour l'attente de conditions météorologiques propices ou un peu meilleures; sur une plage où le sable qui grince sous les chaussures de ceux qui se frayent un chemin dans l'obscurité; pour de petites lumières vacillantes et le mouvement des rames dans la mer; pour une barque enfoncée dans le sable jouxtant l'immense mer courroucée – qui est non seulement l'ennemi qui conspire mais également l'ami qui te mène à la délivrance. Ceci constitue la toile de fond et l'image réelle. Ainsi, se frayèrent leur chemin les convois vers la plage, eux et leur petite embarcation qui partait puis revenait, revenait et repartait. Douze convois avaient réussi à arriver à bon port, et le dernier, le treizième, avait fait naufrage. Les cris de détresse de ceux qui se noyaient et qui appelaient au secours se sont étranglés, le fond de la mer s'est refermé sur eux et dans leur oraison funèbre ces seuls mots: "Béni sois-tu juge suprême de vérité". Une page supplémentaire de la martyrologie juive s'est terminée. Voici donc les titres de chapitre sur lesquels s'est construite l'intrigue, et elle n'attend plus que la volonté d'un grand artiste pour en ériger le monument commémoratif pour les générations à venir.
En tant qu'enfants du peuple juif, nous sommes habitués à sanctifier la vie. La Torah d'Israël n'a été faite que pour la vie, ainsi qu'il est dit: "et qu'il vive par elle et ne meurt pas par elle" ainsi que: "Tout celui qui fait vivre une âme d'Israël est comme s'il faisait vivre le monde entier". C'est pourquoi il ne faut pas s'étonner que la tragédie des quarante-quatre immigrants et de l'homme du Mossad, Haïm Serfati, radiotélégraphiste sur le bateau, qu'un traumatisme si profond ait pu être provoqué chez tous ceux qui s'occupaient d'immigration.
Le bateau Egoz avait été loué à Gibraltar du propriétaire d'un chantier naval, un écossais du nom de thomas Scott, dont l'activité consistait aussi au trafic de marchandises. Les conditions de la location incluaient le paiement minimum pour la navigation, en plus du paiement par tête pour toute personne transportée du Maroc à Gibraltar. Les deux types de paiement consistaient du moins un intérêt commercial pour le propriétaire du bateau, mais assuraient le nécessaire à la sécurité des voyageurs dans le bateau, y compris la sécurité de l'équipage. Un paiement minimum avait été effectué afin d’empêcher les irruptions de voyages par toutes conditions, sans prendre en considération les dangers de la traversée de cette grande mer dans une petite et vieille embarcation, qui était la résultante du profit commercial du propriétaire du bateau.
Le transport des immigrants par ce bateau était une étape avancée parmi les nombreuses opérations de l'immigration clandestine. Par l'intermédiaire d'Egoz, il était possible de transporter les immigrants clandestins directement d'un point quelconque d'une plage marocaine à Gibraltar, une distance d'environ 300 Kms, chose qui n'avait pas été faite par les bateaux de pêche des passeurs – qui partaient de certains points à proximité des enclaves espagnoles et naviguaient vers des parties continentales de ces enclaves elles-mêmes (il nous faut dire, pour être plus précis encore, que certaines traversées ont été effectuées directement par différents passeurs depuis la région de Tanger à Gibraltar, une distance d'environ 80 Kms). Grâce au voyage direct d'Egoz, a pu être épargnée aux immigrants une étape de transit sur la route de l'Europe. Selon les concepts de travail en vigueur alors, le bateau d'Egoz contenait un nombre appréciable d'immigrants – entre 40 et 45 personnes – et, ce qui n'était pas non plus de la moindre importance, était que la traversée avec Egoz donnait la possibilité de contrôle sur le parcours clandestin des immigrants – ce qui n'existait pas avec les autres bateaux de passeurs. Dans toutes ses traversées, y compris la dernière, qui devait engendrer la catastrophe que l'on sait, se trouvait à bord un homme de la Misguéret, dont le rôle était de maintenir le contact radio avec Paris et Gibraltar, et ceci renforça un peu l'impression de possession de la Misguéret sur le bateau pendant ses traversées.
L'idée de louer un bateau pour des actions indépendantes – afin de se libérer de la dépendance envers les passeurs de Ceuta, Mélilla, Gibraltar ou Algeziras, était né à la fin de 1958, et était le fruit de la réflexion de Binyamin Rotem, commandant les services de renseignements de la Misguéret à Paris.
Le centralisateur qui se trouvait dans la ville des lumières cette année-là, s'y était opposé avec virulence. Il pensait que le danger qui y était inhérent était trop élevé, et préférait la navigation le long de la côte vers les enclaves espagnoles.
C'était un argument qui avait été entendu plus d'une fois par lui, mais lorsque l'on consulte le compte-rendu détaillé qu'avait fait Dov Maguen (Bertchik), au patron du "Mossad', Issar Harel, le 16.11.1958 [qui est rapporté plus loin], et qui nous est parvenu récemment, on peut s'interroger sur cet argument. Nous apprenons de ce compte-rendu, contrairement à ce qui a été affirmé à ce jour, que la raison pour laquelle le bateau Egoz n'avait pas été acheté cette même année de ce même Thomas Scott était liée à l'absence de documents conformes du bateau, et non pas à l'opposition quelconque de telle ou telle personne.
Le Bateau Clandestin Egoz et les Circonstances de son Naufrage-Michel Knafo-Le Mossad-page378-384
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט
השגות על הרא״ם על פירוש רש״י לתורה, נדפס כנספח לספר ׳נימוקי שמואל׳ של נכדו רבי שמואל הצרפתי(אמשטרדם תע״ח).
אמרי יושר ביאור על מדרש רבה, בהקדמה לחיבור, רבי וידאל מציין את השיטה בה נקט בפירושו: ׳קח לך מעיין ביאורי זה על המדרש רבה, כי באמת על אדני האמת הוטבעו ומצמרת הפשט לוקח, נטעיו נטעי נעמנים׳. כלומר נוהג לפרש את המדרש על פי פשוטו, בלי להעמיס עליו רעיונות על פי הקדמות שונות כדרכם של הדרשנים, הרחוקות מפשט הלשון ומכוונת בעל המאמר. בהקדמה הוא מזכיר דרכים שונות הקיימות בהבנת המדרשים ובפירושם. אם כי הוא עצמו מציין ׳כי כוונתי ומגמתי רדיפת האמת, אחד המרבה ואחד הממעיט ולדעתי כל יתר על כנטול דמי׳. כלומר, הוא שולל פרשנות נרחבת הגותית מדרשית או קבלית, הרחוקה מלשון המדרש. בהקדמה הוא עוסק גם בשאלת זהות מחברו של המדרש רבה.
סמוך להדפסת חיבורו ׳צוף דבש׳, הוחל בהכנות להדפסת חיבור זה עם המדרש רבה, ולהוסיף לו כנספח את ביאורו של רבי וידאל למגילת איכה. לשם כך ביקשו את הסכמת והמלצת היעב״ץ לתרום למען הדפסת הספרים, ומשום מה הדבר לא יצא אז לפועל.
הספר ׳אמרי יושר׳ נדפס לראשונה מכת״י(ברלין תרכ״ו), ולאחר מכן יצא במהדורות נוספות בורשה.
דרך הקדש פירוש לספרא. רבי וידאל עסק במדרשי אגדה, הוא עסק גם במדרשי הלכה כמו חברו רבי אהרן אבן חיים, וכתב פירוש שיטתי ותמציתי על ספר ׳תורת כהנים׳. בהקדמה לחיבור מציין את מטרת פירושו ואת היגיעה הרבה שיגע בחיבורו, והוא מניח שהקורא הרגיל לא יכול לדמיין את גודל היגיעה הנדרשת לעבודה מעין זו. כמו האורח הנגש לשולחן הערוך, לא יעריך נכונה את טורח בעל הבית בהכנת השולחן ובמנעמיו, כך מי שלא מכיר מלאכת קודש זו, אינו יכול לתאר את העמל שנדרש בכתיבת פירוש זה:
כי אשר אל השלחן הערוך יבא, לא יעריך ולא ידע ערך טורח שטרח בעל הסעודה ואת טובו. אמנה טרחתי ויגעתי לדעת אן מקום מוצא הברייתא ותחנותה בתלמוד ולתור ולבקש דברי רש״י עליה, כי מבלעדי זה היה ספר זה כדברי הספר החתום.
למעשה פירושו יש בו הרבה יותר ממה שהזכיר, כי הוא נושא ונותן בדברי התלמודים והספרא ובפירושי הראשונים עליהם. בהקדמה הוא דן גם בזהותו של מחבר הספרא.
כשמשווים את ׳דרך הקדש׳ לספר ׳קרבן אהרן׳ פירושו של ר׳ אהרן אבן חיים לספרא, בולט ההבדל בדרכי כתיבתם. משום שרבי וידאל כותב בקיצור נמרץ ובלשון בהירה, עד כי לעיתים קשה לעמוד על תרומתו ועל חידושיו. וזה סיגנונו בכל חיבוריו, כדברי ר׳ יעקב אבן צור, בהקדמה שכתב לספר ׳אמרי יושר׳, שציטוט ממנה יובא להלן.
לעומת זאת, ר׳ אהרן כותב באריכות מופלגת, תוך שהוא מפגין בקיאותו וחריפותו הגדולה בש״ס ובמפרשים, כשהוא מיישב כל דבר באופנים שונים. על אריכות לשונו נמתחה ביקורת על־ידי רבי יאיר חיים בכרך וחכמים נוספים. הוא עצמו חש בכך וכתב בקולופון לחיבורו ״קרבן אהרן״, בלשון מליצית, כמתנצל על הסיבות שהביאוהו לאריכות זו. שאכן גם חיבורו במהדורה ראשונה ושניה שכתב בהיותו בפאס, פירושו הכיל את תמצית עיונו בסוגיות הנידונות. ומשום כך הספר היה גדול באיכותו אבל קטן בכמותו. וכשהגיע לויניציאה כדי להדפיסו, ראה שם את הספרים הנדפסים גדולים בכמותם, ואז חשב עם עצמו, כי מי יעריך חיבור קטן הכמות כשלו, לעומת הספרים גדולי הכמות והאיכות המודפסים, ומשום כך כמעט התייאש מלהדפיסו: ׳אז אמרתי שרגא בטיהרא מאי מהניא, ואיך יראה יתוש אחד [=חיבור קטן] בפני חבורים גדולים ונוראים בשטות הגמרא ובעומק החידוד בו, ומה יערב להם דברי אלה אם לא אטריח עיוני ושכלי ללכת בעקבותיהם׳. אולם לאחר שעיין בספרים המודפסים, ראה שגודל הכמות בהם נובעת מכך שהמחברים כתבו את כל מהלך עיונם בסוגיה, שיטה שבה נהגו במרוקו לחנך את הנערים לדרכי העיון. אז התאושש והחליט לכתוב מהדורה נוספת לפירושו, שבה כתב מחדש את כל מהלך עיונו בכל סוגיא וסוגיא ובכך גדל חיבורו בהיקפו ובכמותו:
אז נשאתי את עיני לשמים ואמרתי מאין יבא עזרי! עזרי מעם ה׳, ויעירנו ויאמר לי מה לך נרדם ונבהל הלא בזה גדלת כל ימיך… ועשיתי מהדורה לחבורי קודם שהבאתיהו לדפוס, אשר בו ביארתי כל השטות שהובאו בגמרא על כל בריתא ובריתא מהבריתות אשר הובאו שם עם ההויות והפרכות והאתקפתות אשר בה. וגם על דברי רבותינו בעלי התוספות, כי אמרתי הלא זה ישר בעיני המעיינים ויערב להם.
כלומר, פירושו הרחב בהיקפו אשר בו משא ומתן ארוך בליבון הסוגיות בחריפות ובקיאות, ובביאור דברי הראשונים, נועד כדי לחבב חיבורו בעיני המעיינים, והוא חיקוי לשיטת הפילפול שנהגו בה אז מחברי ספרים מחכמי אשכנז וארצות הבלאקאן.
ספר ׳דרך הקדש׳ הוהדר לראשונה מכת״י על ידי הרב נחום מרגליות (הוסיאטין תרס״ח), עם הספרא בצירוף הארות והערות.
כאמור דרכי פרשנותו וסיגנון כתיבתו של רבי וידאל, הוא ניסוח קצר ותמציתי, עד שנדמה לקורא בעיון ראשון שהדברים פשוטים ואין בהם חידוש. ורק לאחר העמקה בדבריו ניתן לעמוד על פרשנותו וחידושו, כפי שכותב היעב״ץ בהקדמתו לספר ׳אמרי יושר׳ פירושו על מדרש רבא:
והנה כל הרואה דברי חיבור זה בהשקפה ראשונה, יעלה על דעתו שאינו אלא מפרש שטחיות הבנת הדברים בלבד. והוא לא כן ידמה ולבבו לא כן יחשוב, דהאי תנא ירושלמאה הוא דנקט לשון קלילא, ושונה לתלמידיו דרך קצרה, מקצר ועולה, אוכל התוך וזורה הקליפות, ודבריו דברי חכמים כדרבונות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות,
על כן היו דבריו מעטים, והמה מדובבות מאליפות, והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה,
וציציו ופרחיו בשמים ראש מר דרור נוטפות, כל שוגה בו יחכם, ואמור יאמר כלך אצל יפות, והרוצה ליהנות יהנה, בהתיישב דעתו לעיין בו במתון כדרך שמעיין בדברי רש״י ז״ל, ואז ימצא מרגוע ויתורצו לו הקושיות שיש במאמר, ולבבו יבין ויבחין מה הוקשה לחז״ל בכתוב והיאך יתיישב המקרא כמין חומר על פי דרשתם.
תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ'- 20-17
הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח
ג. דת וכלכלה: היהודים וחברת הרוב המוסלמית במקורות
- אחד מראשוני החוקרים בתחום המעמד הכלכלי של היהודים בתוך חברת הרוב המוסלמית הוא דוד קורקוס־אבולעפיה, מיוצאי הקהילה היהודית במרוקו. קורקוס, בחינוכו, בגידולו, בנסיעותיו הרבות, ובהיותו ממשיכה של משפחת סוחרים, הפך להיסטוריון חובב. הוא ציין שהכיר היכרות אישית את המשפחות הנכבדות, לא רק בעיר מולדתו מוגדור אלא גם באגדיר, בטנג׳יר, בתיטואן ועוד. הוא קבל על שהנוסעים מאירופה הרבו לתאר את דלות ההמונים היהודים בשכונותיהם הנבדלות בלי לתאר את האופי העירוני המשותף להם ולשכניהם המוסלמים. בעיר המוסלמית פעלו סוחרים יהודים בכל תחומי הכלכלה. במחקריו הוא שם לו למטרה לאזן את תיאורי הנוסעים ולתאר בפרט את יהודי המלך ואת אשפי הכלכלה והמסחר הבין־לאומי שמהם ניזון השוק המקומי. אמנם קורקוס טען כי בנושאים שכתב עליהם הוא אינו נזקק למקורות רבניים, שכן לדעתו בשו״ת תוארו בדרך כלל חייהם של דלת העם שנזקקו בסכסוכיהם לפסקי הרבנים, ואילו הגבירים, הנגידים והרבנים העדיפו לוותר על זכותם זו ולא לבוא לבתי הדין. [יתר על כן, הוא הפליג באומרו: ״האצולה לא גירשה את נשותיה״. אולם דווקא בעניין זה יש מקורות על נגידים יוצאי ספרד שגירשו את נשותיהן.]
אך בעניין זה הוא לא צדק, משום שספרי ההלכה והפסיקה כוללים פסקים שבהם היו מעורבים גם סוחרים גדולים. וכך, גם כאשר נדרש קורקוס ליהודי פנים הארץ, שרובם ככולם היו סוחרים זעירים, בעלי מלאכה ורוכלים, הוא תיארם בהכללה ורק על פי מקורות אירופיים. את מאמריו אפשר לחלק לכמה סוגים: מאמרים כלליים בעלי אופי עיתונאי, שהציגו לציבור הרחב מושגי יסוד על תולדות יהודי מרוקו; מאמרים על פרק מסוים בתולדות היהודים ובתנאי חייהם: שניים מהם על הלבוש היהודי, ואחד על תחיית העברית במגרב בימי הביניים; וכן קורקוס השלים ותיאר את מצב הקהילה מן המאה השלוש־עשרה ועד המאה החמש־עשרה ופירט את התפתחויותיה בתחום ההנהגה הכלכלית במאמר ארוך של שני חלקים, שבו תיאר את הסוחרים היהודים שפעלו תחת המרינים.
ד. בין יהודי החצר ובני העם היהודי במקורות ובמחקר
רוב הידיעות שהביא ההיסטוריון חיים זאב הירשברג על מצבם המדיני־חברתי של היהודים במרוקו במאות השש־עשרה והשבע־עשרה מבוססות על דברים שכתבו יושבי מלאה פאס שבזכות רמתם הרוחנית הגבוהה היו לסופרי קורותיה. כאמור, במיוחד בלט בספרו השימוש בכרוניקה ״ספר דברי הימים של פאס״. בני דנאן ואחרים גילו כמובן הזדהות עם המוצאות את בני עמם, ואילו נוסעים ודיפלומטים אירופים, שמספרם גדל בתקופה זו, גילו עוינות רבה בתיאוריהם, או שהם תיארו את מצבם המושפל של היהודים בנימה של שמחה לאידם, ברוח הכנסייה הנוצרית. הירשברג העתיק דפים רבים מן הכרוניקה הזאת והעיר הערה מדריכה, שעיון במקורות יהודיים כמו זה יוצר רושם כאילו היהודים סבלו יותר מן האוכלוסייה המוסלמית במרוקו בשל אכזריות השליטים השריפים בשנות שלטונם. אך למעשה, גם ההמונים המוסלמים סבלו מהתעמרות השליטים ומשרירות לב הפקידים והמושלים הצבאיים, ודווקא השלטון כרת ברית עם הסוחרים והמדינאים היהודים.
תביעתו של הירשברג לעיין גם במקורות ערביים לא נתמלאה גם מצדו־הוא, לבד מהערות אחדות שהביא מכרוניקות אחדות. אחת מהן היא הכרוניקה החשובה על תולדות השושלת העלווית ״כתאב(אל)אסתקצא״. בתוך כארבע־מאות עמודים נמצאו שורות אחדות בלבד העוסקות ביהודי הארץ. סופרי החצר ומחברי הכרוניקות הערביות מיקדו את עניינם בקורות השליטים ופמליותיהם. הם התעלמו כמעט לחלוטין מיתר האוכלוסייה – המוני המוסלמים והמיעוט היהודי כאחד. בני העם היהודי נזכרים בקצרה, ולאו דווקא בלשון חיובית. גם לחוג החצרנים היהודים, ששירת את מלכי מרוקו במסירות רבה, אין זכר בכרוניקה זו, אף שמובא בה מידע רב על השרים המוסלמים. נראה שהעדר המידע על החצרנים נובע מחשש שיעורר תרעומת בקרב חכמי הדת המוסלמים. רק במקורות ארכיוניים של המנהל המלכותי לא נפקד מקומם של סוחרים ומדינאים יהודים. המלכים היו שווי־נפש לכך שיהודים רבים שירתו אותם בעניינים מדיניים וכלכליים רבים, ולמעשה לשני הצדדים הייתה ברית שצדה האחד הוא הגנה על יהודי החצר מצד השלטונות, והאחר הוא היותם מליצי יושר על בני עמם לפני השלטונות, אבל השתדלות זו נעשתה הרחק מעיני העם וחכמי הדת. ואפשר שנחמה פורתא מצאו גם סופרי החצר בדמי לא יחרץ של פטרוניהם, כאשר השמיטו כמעט כל זכר למשרתיהם היהודים של מלכי מרוקו.
מאמרה של פימינטה־טאבארש ״יהודי פורטוגל״ הוא יצירת מופת המתארת את פעילותם של יהודי החצר במחצית הראשונה של המאה השש־עשרה. מתוך תעודות מארכיון האינקוויזיציה היא מעלה על נס את הצלחתם של סוחרים יהודים רבים שבאו מפאס לפעילות מסחרית במצודות הפורטוגליות בחופי מרוקו בלי לעורר התנגדות מצד מפקדיהן. אלה אינם מסתירים את חלקם של הסוחרים היהודים בקשרים הנרקמים בין מלכי ליסבון לבין שליטי פאס ומראכש, הם רק מגבילים אותם שלא יפיצו תעמולה יהודית בין האנוסים. הסוחרים מבני המיעוט היהודי התמודדו עם החשש מפני שליחי הכנסייה שעקבו בלי הרף אחרי השפעתם הדתית על סוחרים־ אנוסים מפורטוגל, וכן הם נזהרו מפני פגיעתם הרעה של סוחרים מוסלמים שעמם פעלו. הסוחרים היהודים נזהרו עוד שלא לעורר את חמתם של חכמי הדת המוסלמים ושל ההמון המוסלמי במרכזי הערים המרוקניות.
בכל המחצית הראשונה של המאה השש־עשרה שרר מצב מלחמה בין פורטוגל לבין מרוקו, והג׳יהאד שבו נתעטפו המרוקנים המוסלמים נגד הכופרים הנוצרים, התָרים אחרי כיבוש נתחים נוספים מממלכתם, נתפרש להמוני העם כמלחמה ממשית ויום־יומית נגד הפורטוגלים והספרדים, אך גם נגד יהודים ששירתו אותם בנאמנות.
המפגש בין בני שלוש הדתות התעורר גם בראשית המאה השבע־עשרה, והפעם נקטו ראשי הקהל אמצעים משפטיים נגד העוברים על תקנות שהתקבלו בעניין זה.
ה. סיכום
נראה כי עד היום עסקו מחקר התקופה ותיעודה בעיקר במקורות שתיארו את יחסי היהודים עם הקהילה החיצונית, ועניין הארגון הקהילתי הפנימי נעדר מן התיאור לגמרי. אין להלין על התעלמותם של החוקרים מספרות חכמי התקופה, כגון אלה המכונים ״בעלי התקנות״, בגלל הקושי הלשוני והתוכני הכרוך בה.
גם בספריהם של חוקרים נכרים חסר תיאור מצב החברה היהודית, ואין בהם התייחסות להשפעתם הגדולה של בני העם היהודי על המסחר הבינוני ועל המלאכה בערים המוסלמיות.
כאמור, את רובו של הספר הזה נייחד להתפתחות החברה היהודית וארגונה, ונבסס את המידע על המקורות החיצוניים והפנימיים גם יחד, ועל ספרות המחקר הקיימת. נראה תמונה כוללת של ההתפתחות ההיסטורית, ובעיקר החברתית, של הקהילה היהודית, תוך שימת דגש מיוחד על הארגון הפנימי שלה, על הנהגתה ומוסדותיה, ובהם הנגידים ובתי הדין, ועל היחסים בין המוסדות השונים. נדון גם ביחסיה של הקהילה עם סביבתה הנכרית, בפרט עם המלכים השונים ועם המושלים המקומיים.
הנהגה וחברה –שלום בר אשר-סוגיות בתולדות ההנהגה והחברה היהודית במרוקו בזמן החדש אורות המגרב-תשע"ח- עמ'22-25
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות
בראשית 1924 הגיע הלפרין לקזבלנקה, נפגש עם טורס והושג תיאום בין שני האישים, לגבי הפעילות הציונית. בקזבלנקה נאם בחודש הארגון שנקבע לאייר תרפ״ו, במועדון של בוגרי בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה, מקום שמשך אוהדי הציונות. סיפר על החלוצים בארץ, העמלים לפיתוחה, ודיבר על החשיבות של חינוך מקצועי. תבע כי הנוער היהודי במרוקו יעסוק בעבודה יצרנית, וילמד חקלאות. הוא נאשם במיליטנטיות ציונית. אמר כי כולנו מודעים לחשיבות החינוך המקצועי. באפריל 1926 הוציא לאור את הפרסום הרשמי הראשון של הארגון הציוני במרוקו. לפני שנת 1936 לא היתה הצלחה בתביעותיו, לא הסתפק בפעילותו בקזבלנקה, ועבר מעיר לעיר במרוקו. הועד הפועל בקזבלנקה הציע להרחיב את מסגרתו ע״י צירופם של נציגים נוספים מערים אחרות במרוקו.
בין האישים שתמכו בציונות בקזבלנקה היה הרב דוד דהאן, חבר בבית הדין בקזבלנקה, יוסף המון ראש חברת ׳גמילות חסדים׳ בעיר זו, דוד אזאגורי בתפקיד הנ״ל, ועוד ארבעה שמות של יהודים בקזבלנקה. כאשר הצליח שליח קרן היסוד נתן הלפרין לקבל רשות מהממשל הצרפתי לערוך מגבית לקרן, חל שינוי גם מצדו של זאגורי, לטובת הפעילות הציונית. הוא שיתף פעולה עם הלפרין, ונלווה אליו במסעותיו בקהילות מרוקו, ואף עזר לו באיסוף תרומות לקרן היסוד. בדברי פתיחה שנשא זאגורי ב-15 במרס 1927 באסיפה להתרמה לקרן היסוד, בה השתתף עו״ד פ׳ קורקוס, אמר בין השאר: ׳אני מבטיחך עו״ד קורקוס, כי מעולם לא שכחנו, כי יהודי קזבלנקה מודעים לחובותיהם לאחיהם, ובשמחה של אמת יתרמו את תרומתם הצנועה לבנין הבית הלאומי בארץ ישראל׳, כך כתב יחיא זאגורי ללשכת קרן היסוד ב-15 במארס.1927
תביעה לרפורמות בחינוך למען הציונות
המוסדות המרכזיים של התנועה הציונית ביקשו לחזק את הפעילות הציונית במרוקו, וגילו נכונות להיענות לדרישותיהם של ציוני מרוקו באמצעות שליחים, גם אז לא גדלה הפעילות הציונית. הדבר הניע את הפעילים הציוניים לצאת למאבק, על מנת להביא לרפורמות בחינוך היהודי, ולמודרניזציה בחיי הקהילה. לדעתם, היה זה צעד ראשון והכרחי להכשרתם של יהודי מרוקו לקבל את הציונות כתנועה לאומית מדינית, ולהשתתפות פעילה בתנועה הציונית. מר בן אסאראף מקזבלנקה, כתב על כך ללשכת ׳קרן היסוד׳ בלונדון ב־7 באפריל 1926. גם הרב יעקב משה טולידאנו, כתב על כך בי״ד אייר תרפ״ז, 4 במאי 1927 מטנג׳יר, למנחם אוסישקין, בו הוא מציע לייסד במרוקו עיתון עברי שיכלול תעמולה על ארץ ישראל והקק״ל.
תחרות בין עיתונים
עיתונם של חסידי צרפת וכי״ח במרוקו בשם L'Union Marocaine פרסם ידיעות על ארץ ישראל, ועל התנועה הציונית. הויכוחים עם עיתונה של הקבוצה הציונית בקזבלנקה Illustre L'Avenir תרמו להפצת הציונות בקרב אינטלקטואלים בקזבלנקה, ובמרוקו בכלל. את נהייתם של הצעירים היהודים במרוקו לרעיון הציוני תיאר ש״ד לוי, האיש המרכזי בארגון הציוני במרוקו בין השנים 1945-1925. במכתב שיצוטט להלן.
שמואל דניאל לוי פעיל ציוני במרוקו
שמואל דניאל לוי, יליד תיטואן בדצמבר שנת 1874, קיבל חינוך צרפתי ושלט בספרדית. הוא היה בעל נתינות זרה. בין השנים 1902-1900 ניהל את בית הספר של כי״ח בקזבלנקה, עסק עשר שנים בהוראה. בשנת 1903 הצטרף ל- Jewish Colonization Association שנוסד ב-1901, כדי לעודד עיסוק בחקלאות על ידי יהודים. נשלח על ידי ארגון זה למושבה חקלאית בארגנטינה, שעובדה על ידי פליטים יהודים מרוסיה. שם היה מנהל בית ספר במשך עשר שנים. לאחר שחזר למרוקו ב-1913 בחר לגור בקזבלנקה, וכאן שקע בפעילות יהודית וציונית. מאז 1913 היה חבר בתאים ציוניים קטנים שפעלו במרוקו. הוא קיבל על עצמו ב-1921 להדריך את השליח של ׳קרן היסוד׳, ולסייע באיסוף תרומות. היה ממונה על איסוף תרומות לקק״ל, חילק את קופות התכלת-לבן, התכתב עם הארגון הציוני העולמי בלונדון, ולאחר מכן בירושלים.
בשנת 1927 נבחר לכהונת נשיא הקרן הקימת לישראל. מאז שנות ה-30 של המאה הכ׳, ניהל את אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במועדון של אגודה זו למדו עברית, וקטעים מהספרות העברית החדשה. והושמעו הרצאות על המצב בארץ ישראל, מפיהם של שליחים שבאו לקזבלנקה. ב-1930 נבחר כנשיא הסקציה המרוקאית של התנועה הציונית בצרפת. אחרי ביקורו בארץ ישראל, ואחרי שהיטלר כבר שלט בגרמניה, הצהיר בקזבלנקה בשנת 1935, כי על היהודים לא להטמין ראשיהם בספרים הקדושים עד יעבור זעם. הצירוף בין הרגשות הלאומיים היהודיים, ובין חוקי הגזע האנטישמיים בגרמניה חיזקו את הכרתו הציונית. הוא היה האיש המרכזי בפעילות הציונית במרוקו בין השנים 1945-1925. כתב במרס 1944 אל המחלקה לארגון של ההסתדרות הציונית, כי ׳בכל ערי מרוקו בקזבלנקה, בפאס, במכנאס, במראכש ובקהילות אחרות קיימת התעוררות לרעיון תקומתה של ארץ ישראל. הדבר מתבטא בין השאר ברצון להשתתף בקורסים לשפה העברית ובהרצאות על ארץ ישראל׳.
שמואל דוד לוי היה חבר במשלחת יהודי מרוקו בועידת הקונגרס היהודי העולמי שנערך ב30-29 בנובמבר 1944 בארצות הברית, בה דנו במצבם של יהודי צפון אפריקה, וגם בזיקה לארץ ישראל. הוא כיהן בראשית שנות ה-40 כנשיא הארגון הציוני בקזבלנקה, ונשיא ׳מגן דוד׳. הוא נפטר בקזבלנקה במאי 1978.
זיידה שולמן יליד צפת שהשתקע בקזבלנקה לפני מלחמת העולם הראשונה, התחיל בשנות ה-30 של המאה הכ׳ בפעילות ציונית, ואחר כך ייצג את מפלגת הציונים הכלליים במרוקו. עזר לשליחי המוסד לעלייה ב׳ בארגון העליה הבלתי חוקית לישראל בשנים -1947 1949.
פאול קלמרו סוחר ירושלמי ספרדי, שבשנות ה-20 של המאה הכ׳ עבר למרוקו, וכיהן בתור מזכ״ל הפדרציה הציונית בשנות ה-40 וה-50 של המאה הכ׳.
שלמה כגן יליד רוסיה שרכש את השכלתו המשפטית בצרפת, הגיע לקזבלנקה בשנות ה-20 של הכ׳, פעל בפעילות ציונית מטעם הפדרציה הציונית של יהודי צרפת. הוא היה חבר בועד הפועל של הפדרציה הציונית של צרפת. עודד את הציונים להבעת סולידריות עם יהודי גרמניה ומזרח אירופה, אחרי עליית היטלר לשלטון ב- 1933. גם עשה מאמצים לגיים כספים לקק״ל ולקרן היסוד.
אברהם אלמאליח (1967-1885) יליד ירושלים, שמשפחתו עלתה ממרוקו. עתונאי שמילא תפקיד חשוב בחיים האינטלקטואליים בארץ ישראל בשנים 1915-1910. הוא ובן טובי נשלחו מטעם התנועה הציונית למרוקו, הדבר מתברר מהמכתב ששלח יחיא זאגורי ראש קהילת קזבלנקה ב-24 באפריל 1923 לשלטונות הצרפתיים במרוקו, בו נאמר, כי ב-1921 הגיע מהארץ פובליציסט ארץ ישראלי.
אלמאליח ביקר בקיץ 1923 בפאס, ברבאט, ובסוף בקזבלנקה ב-25 ביולי. יחסו של זאגורי לציונות היה שלילי, והביע חשש שהדבר יגרום לפגיעות של מוסלמים ביהודי מרוקו. הוא נזכר בדו״ח של משרד הקק״ל מה-15 במרס 1924. במכתב נכתב, כי השלטונות הצרפתיים מדכאים את הפעילות הציונית, ואין סיכוי לשינוי. בהסברה הציונית יש להתחשב בעובדה, כי יהודי מרוקו הם דתיים מאד. הקרן הקיימת זכתה לתרומות זעומות בפאם ובקזבלנקה. בזו האחרונה היתה זמן מה אגודה ציונית שחבריה היו מהגרים מאירופה.
הרב פינחס כהן, פעיל ציוני היה אחד הפעילים הציוניים בדרומה של מרוקו בשנים 1923-1919, שבשנת 1920 ביקר בקזבלנקה, וגילה את הכתובת של ארגון ציוני בלונדון. הוא ניהל התכתבות עם הארגון הנ״ל, בין יולי 1920 לינואר 1923. גילה יוזמה ומכר שקלים, שנחשבו כדמי חבר שנתיים לארגון הציוני. ד״ר חיים ויצמן נשיא ההסתדרות הציונית, כתב לו מכתב הערכה אישי.
היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- יחס יהודי קזבלנקה לתמיכה בארץ ישראל ולציונות-עמ'239-242
אלעסרי או לסרי
הספרייה הפרטית של אלי פילו-גשם נדבות-סיפורים ונובלות-אשר כנפו
גשם נדבות
סיפורים ונובלות
אשר כנפו
בימת קדם
ערך והוסיף הקדמה-יצחק גורמזאנו-גורן
2019
הקדמה
אל סיפוריו של אשר כנפו התוודעתי כבר לפני שנים, כשעסקנו בהוצאת ספריו האחרים. מדי פעם היה שולח לי יצירה קצרה ומשובבת עד שאמרתי לו שלדעתי, יש לחבר את הפנינים למחרוזת, מה שהחל לקרות לפני כשנה. כנפו פתח במלאכת האיסוף מכל מיני פינות נידחות במחשב שלו ולשמחתי, החזרה אל הסיפורים דרבנה אותו לכתוב סיפור חדש שהצטרף אל הישנים(״גשם נדבות״ שנתן את שמו לכל הספר).
רוב הסיפורים בקובץ, מתרחשים סביב אגן הים התיכון (מלבד הסיפור ״גשם נדבות" המתפרש על פני תבל רבה), אבל אינם מסתפקים בהוויית החיים במרוקו, מכורתו של המחבר, אלא נותנים ראייה פנורמית והצצה גם אל אלג׳יריה, צרפת, איטליה, טורקיה, ארץ ישראל ואפילו מצרים. טווח הזמנים של הסיפורים מגֻוון ומשתרע בעיקר מסוף המאה התשע עשרה עד לאמצע המאה העשרים, ובדרך זו, אנחנו מתוודעים אל עולם שכמעט שאיננו קיים עוד, מה שנותן לסיפורים על אף הריאליזם שבהם נופך מיתי ולעתים פנטסטי.
לקורא העברי יש כבר מידע כלשהו על חיי היהודים בצפון אפריקה, אבל מעט מאוד ידוע לנו על הלא-יהודיים שם. לכן יש עניין מיוחד בדמויותיהם של ערבים שמביא כנפו שאינן סטראוטיפיות ומשקפות את היחסים המיוחדים שהיו ליהודים ולשכניהם בצפון אפריקה. מה שעולה הוא, שגם אם היו קונפליקטים בין־דתיים, הערבים התייחסו ליהודים מתוך כבוד. בהווייתם של היהודים בארצות האסלאם, לרוב איננו נתקלים בהשפלה עד להתייחסות אל היהודים כאל תת-אדם מבית מדרשה של אירופה נוצרית.
ככל שהתעמקתי בסיפורים במהלך עבודת העריכה, גיליתי להפתעתי שעל אף המגוון, ואולי אפילו ללא כוונה מודעת של המחבר, קיים חוט מקשר בין הסיפורים והם כולם עוסקים בווריאציות על חטא ועונש, כפרה וגאולה. לדעתי מופלא הדבר וחיבור תת מודע כזה רומז לנו על השאלות הגדולות המעסיקות את המחבר, אבל אין בעיסוק בהן כדי להפוך את הסיפורים לפחות אנושיים, מרגשים ומרתקים.
יצחק גורמזאנו גורן
1
בחוסר מעש, נינט פרידה מתהלכת בביתה הגדול שברחוב לספר שבקזבלנקה. החלוק שעל גופה מוכתם ורכום בלא סדר. הרהיטים הנאים מכוסים בשכבת אבק עבה וכשהיא מוליכה עליהם את אצבעותיה, הן משאירות אחריהן שבילים מפותלים. הווילאות המהודרים שמוטים על החלונות והאור המועט הנכנס לבית משרה בו אווירה עגומה. על השולחן בסלון, המפה הוסתה עד לאמצעו, ועל מחציתו הגלויה, מונחים זה ליד זה ערימת ספרים, צלחת וסכו״ם מלוכלכים ומאפרה ענקית גדושה בבדלי סיגריות. בקבוק היין הריק השכוב בין הספרים לצלחת, מוסיף עגמימות על זו השורה על הבית.
נינט ניגשת אל החלון ומסיטה קמעה את הווילון. האור המסנוור פוגע בעיניה שהתרגלו לאפלוליות הבית והיא מחזירה במהירות את הווילון למקומו. היא נכנסת לחדר השינה. בגדיה פזורים על הרצפה. השמיכות מגולגלות יחד עם הסדינים ונראה שמזמן לא ננערו ולא הוצאו לאוורור. נינט מביטה על מיטתה ותוהה: למה נכנסה אל החדר? היא משרכת את רגליה בחזרה לסלון, ובפעם המי יודע כמה, היא מחפשת חפישת סיגריות בכל המגירות של המזנון. חיפושיה מעלים רק שתי קופסאות ״קאזה-ספורט״ ריקות, אותן היא מועכת בזעם ומשליכה על השולחן.
היא תוחבת את אצבעותיה, שבעבר כל כך הקפידה לשוות להן מראה מטופח, אל תוך המאפרה, אולי תמצא בדל סיגריה שאפשר עוד לעשנו. עד מהרה היא נוכחת לדעת שכבר עישנה את כל הבדלים עד למילימטר האחרון וכל מה שנותר בתוך המאפרה הוא אפר ופילטרים שרופים למחצה.
נינט פולטת אנחה כבדה וצונחת אל תוך הכורסה. מה היא תעשה היום? לאן תלך? למה הימים כל כך ארוכים? מתי יבוא כבר הלילה? ומה אם יבוא? הרי היא יודעת שאז תשאל: ״למה הלילה כה ארוך ומתי כבר יבוא היום?״
ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו בראשית שנות השישים יגאל בן־נון
ההסכם בין ישראל למרוקו לפינוי הקהילה היהודית
פרשת פינוייה של הקהילה היהודית במרוקו
בראשית שנות השישים
יגאל בן־נון
ההיסטוריה של יהודי מרוקו אחרי עצמאותה היא סיפור של פינוי כמעט מוחלט של קהילה בת רבע מיליון יהודים והעברתה המאורגנת לישראל. מעבר אוכלוסין זה שם קץ להיסטוריה ארוכה של קהילה, מן הגדולות בתפוצה היהודית שנעשתה בבואה לישראל לעדה הגדולה ביותר במדינה.
לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו יש תשובות רבות. חלקן מהותיות ובעלות חשיבות עקרונית וחלקן נסיבתיות וקשורות למועד הספציפי של יציאת היהודים בראשית שנוח השישים.
היו כמה גורמים שהכריעו את הכף לצד עזיבת מרוקו. אחד מהם היה הניידות הדמוגרפית הפנימית במרוקו. חשוב לציין שהגירת היהודים ממרוקו הייתה חלק אינטגרלי מתהליך דמוגרפי טבעי שהתחולל במרוקו בכלל, ועוד יותר בקרב היהודים מכוח המעמד החברתי־כלכלי של חלק מבני הקהילה היהודית. תהליך דמוגרפי זה התקיים לאורך המאה השמונה־עשרה והתשע־עשרה והואץ בתקופת החסות הצרפתית. תושבים רבים נטשו את כפריהם ועקרו אל העיירה הסמוכה ואחר כך עברו מן העיירה לערים הבינוניות והגדולות. עם הצמיחה הדמוגרפית נמשך תהליך עיור מזורו שבעקבותיו ירד ב־1957 שיעורם של היהודים תושבי הכפרים לחמישה עשר אחוז בלבד מכלל הקהילה היהודית. מוקד החיים היהודיים עבר במהרה אל העיר החדשה קזבלנקה. בד בבד, נמשך בערים הגדולות המעבר מהשכונה היהודית הישנה, המלאח, לרובע יהודי חדש או להיטמעות אינדיבידואלית בשכונות האירופאיות.
תנועת האוכלוסין הפנימית היא סימן מבשר ושלב ראשון כתהליך שעתיד להוביל להגירה אל מחוץ למרוקו. הכלכלה הקפיטליסטית החדשה שהתפתחה עם החדירה הקולוניאלית, ערערה את מעמדם של המקצועות היהודיים המסורתיים ופגעה בייחוד במלאכת הצורפות. עם הפיכת קזבלנקה למוקד הכלכלי החשוב ביותר במדינה, נעשה המעבר לעיר זו ישירות מן הכפר הנידח והמרוחק אל המרכז החדש. בינואר 1960, מנתה האוכלוסייה הכפרית היהודית לא יותר משלושים אלף איש מתוך אוכלוסייה של כ־ססס,250 יהודים.
במקביל לעקירה מן הכפרים והערים הקטנות לקזבלנקה, היו יהודים שיצאו אל מחוץ למרוקו עוד לפני הקמת מדינת ישראל. הם נדדו לא רק לצרפת ולספרד אלא גם לברזיל ולוונצואלה, לגיברלטר הבריטית, לאנגליה, לארצות הברית ולקנדה. נטישת מרוקו לטובת מוקדי משיכה מפתים יותר שיבטיחו לטווח ארוך איכות חיים משופרת הייתה חלק מתהליך דמוגרפי שהלך וגבר עם הזמן. את ההגירה ממרוקו יש לראות כחלק מתהליך התפתחות התרבות וההשכלה שחוללה החסות הצרפתית. בפרק זמן קצר יחסית, ספגה הקהילה בצימאון רב את יתרונות הציוויליזציה הצרפתית עד שנפער פער בינה ובין סביבתה הגאו-חברתית הערבית־מוסלמית, שהניע אותה לחפש אופקים חדשים מעבר לים. במוקדם או במאוחר הייתה הנחשלות היחסית של החברה המרוקאית דוחפת החוצה את היהודים שרצו לשפר את מעמדם החברתי ולדאוג לעתידם החינוכי־תרבותי של ילדיהם. עוד תרם לכך הזעזוע הכלכלי שנבע מן ההגירה הפנימית, מהיחס של השלטון הצרפתי, מהתערערות האיזון החברתי בין מוסלמים ליהודים ומהמעבר מסטטוס של יהודים בני־חסות בתקופת השלטון המוסלמי למעמד מועדף אצל השלטונות הצרפתיים.
תהליך התמערבות מזורז פקד את תלמידי בתי הספר של חברת כל ישראל חברים (כי׳׳ח) ועורר תקוות בקרב חסידי הציוויליזציה הצרפתית. יהודים רבים ציפו להענקת האזרחות הצרפתית לכל יהודי מרוקו, על פי התקדים של צו כרמייה מ־1870 שנתן אזרחות צרפתית ליהודי אלג׳יריה. בפרוץ מלחמת העולם השנייה ועוד קודם לכניעת צרפת, ביקשו כשמונת אלפים צעירים יהודים ממרוקו להתנדב לצבא צרפת ולהילחם בנאצים. השלטונות דחו את בקשתם בטענה שהמגויסים יתבעו להעניק להם אזרחות צרפתית מה שיערער את רקמת היחסים בין מוסלמים ליהודים. עד מהרה הרגישו בוגרי כי״ח שצרפת אכזבה אותם, והאכזבה החריפה עם הפעלת חוקי האפליה של משטר וישי שהנציבות הצרפתית במרוקו אימצה אותם בחפץ לב. חוקים אלה פגעו במעמדם של יהודים בעלי אזרחות צרפתית וזרה, בהם כעשרת אלפים יהודים ממוצא אלג׳יראי. יהודי מזרח אירופה שמצאו מקלט במדינה רוכזו ב״מחנות שהייה שמורים״ בבּוּ־עַרְפָה ובאַגָדֶז בפאתי הסהרה. הדים למאורעות האלה אנו מוצאים בשירי עם יהודיים המהללים את המושיע האמריקאי אחרי נחיתת בעלות הברית בצפון אפריקה, ומגנים את צרפת. צו מיוחד מ־22 באוגוסט 1941 כפה על יהודים שעקרו בספטמבר 1939 לרבעים האירופאיים של הערים, לחזור למלאח. בעיר פס, נאלצו ארבעים מתוך 342 יהודים לציית לצו המפלה. המצב בקזבלנקה היה גרוע פי כמה, כי עשרת אלפים מתוך חמישים אלף יהודי העיר התגוררו כבר בעיר הארופאית. פגיעה כואבת נוספת היה הנומרוס קלאוזוס שנגזר על היהודים במוסדות חינוך צרפתיים וכפה על צעירים רבים להפסיק את לימודיהם. גזרה זו חלה גם על בעלי מקצועות חופשיים.
במשך ארבעים ושלוש שנות החסות הצרפתית, ידעה הקהילה היהודית לנצל את הנוכחות הצרפתית כדי להאיץ את התפתחותה החברתית והתרבותית. נציגיה הרשמיים פעלו כמעט יד ביד עם נציגי צרפת במרוקו. עם זאת, אף על פי שהיהודים התלהבו מן התרבות ומן ההשכלה הצרפתיים, הקשרים שלהם עם המתיישבים הצרפתים במרוקו היו מסויגים, ולא רק בגלל ההתנהגות של משטר וישי. הקידום החברתי, הצירפות וההתמערבות המופגנת של יהודי מרוקו לא נעמו למתנחלים הצרפתים במדינת החסות. אחוז תומכי הימין הקיצוני הגזעני שהתיישבו במרוקו ובאלג׳יריה השכנה היה גדול יותר מבמטרופולין. נציגי המעצמה הקולוניאלית התייחסו בזלזול לאוכלוסייה היהודית ועיכבו לא אחת את תהליך התפתחותה. במקום לעודד ולטפח את קידום היסוד באוכלוסייה שהתחיל להיטמע בשפתה ובתרבותה של צרפת, התאמצו נציגיה לשמור על איזון מסורתי היפותטי בין יהודים למוסלמים כדי למנוע פגיעה בסטטוס־קוו וב״מדיניות הילידית״ שקבע הנציב הראשון המרשל לייקזה, כך, למשל, סירבו שלטונות החסות לאשר פתיחת בתי ספר ובתי חולים ליהודים כל עוד לא נפתחו כאלה אצל המוסלמים. כך נפסלה גם הקמת תנועת הצופים היהודים. כל סממן של קדמה השכלתית בקרב המוסלמים במרוקו נתפס אצל פקידי הנציבות כאיום פוטנציאלי על המשך אחיזת צרפת בצפון אפריקה. היחס השלילי ליהודים המתיישבים הצרפתים במרוקו גרם לכך שסטודנטים יהודים שיצאו בערב קבלת העצמאות ללמוד באוניברסיטאות בצרפת העדיפו לשוב למרוקו וליטול חלק בבניית המדינה העצמאית במקום להשתקע בצרפת, אף שחלקם היו בעלי אזרחות צרפתית. תלמידים יהודים שלמדו עם צרפתים יחד בבתי ספר במרוקו הרגישו שהם מקופחים והעדיפו את חברת המוסלמים. החברה הצרפתית במרוקו הייתה מורכבת מפקידים זוטרים בעלי דעות גזעניות וממתנחלים עשירים שהתייחסו בבוז מופגן אל הילידים, יהודים ומוסלמים כאחד. באווירה זו הוקל ליהודים עם יציאת הצרפתים, מה גם שחל שיפור משמעותי במעמדם ובתנאי חייהם. כך קרה שערב העצמאות. היהודים הוסיפו לאהוב את שפתה ואת תרבותה של צרפת, אך שנאו את מתנחליה היהירים.