דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק

הבית ברחוב דוּק־אל־בַּאב

הבית שלנו היה ברחוב דוק־אל־באב מספר 11, בשכונת סלחייה. זה היה בית מגורים ערבי קלאסי, ישן למדי. שלוש קומות, חצר פנימית וסביבה חדרים גדולים. בקומות העליונות היו חדרי שינה ושני חדרי אמבטיה. בקומה האחרונה היה חדר העוזרת וחדר גדול שבו תיכנן יאשה להציב שולחן פינג־פונג. ההורים היו עורכים קבלות פנים בסגנון הרוסי״ סביב השולחן הגדול בחדר האוכל ששימש להם גם סלון. החדר החשוב האחר בבית היה המטבח. היו בו דלת־חלון שנפתחה אל החצר הפנימית, תנור עצים, שולחן מלבני שניצב במרכזו, מוקף כיסאות. בעיקרון, היינו אמורים להכין את שיעורי ־בית שלנו סביב השולחן הזה.

בתיה, שהייתה מתלוננת על כל דבר, לא הייתה מאושרת מהתנור שהותקן בבית. היא רצתה את הפתיליות שלה, שעליהן הייתה משאירה את התבשילים ומניחה להם לבעבע בלי להיחרך. לא עזרו ההסברים של יאשה, שבדמשק מבשלים על תנורי פחמים. היא לא רצתה לשמוע על זה, וזממה לנסוע לתל אביב להביא משם פתיליות. האש של פחמי העץ גורמת לה התקפי מיגרנה, טענה.

אום וליד, העוזרת הזקנה שלנו, בת בלי גיל, הייתה דמות מיוחדת במינה. היא תיקשרה היטב עם בתיה, אף על פי שלא הייתה להן שום שפה משותפת. אום וליד הייתה עושה את עבודתה בלי לשאול שאלות. טבחית מהוללת היא הייתה; סוף סוף אכלנו אוכל טוב בבית. אף אחד לא ידע להכין קרם קרמל כמוה. עם שחר הייתה קמה להכין את הקפה ליאשה, ואחר כך הייתה הולכת למאפייה שבסמטה הסמוכה כדי להביא את הלחמניות בעודן חמות.

כל הארבעה – שולה, אשר, בנו ואני – היינו רשומים לתיכון הצרפתי־ערבי שהיה קשור במשלחת הצרפתית החילונית ולא לשום מסגרת דתית. זה היה בית ספר על פי מיטב המסורת של הרפובליקה השלישית. היה גם בית ספר איטלקי, אך היה ברור שאליו לא נלך. אלה פשיסטים, אמרה בתיה. שולה הייתה בכיתה ט׳, אני ב־ה׳, אשר ובנו ב־ג׳. אף אחד מאיתנו לא אהב את בית הספר הזה, ולא נשארו לנו ממנו שום זיכרונות טובים. המורים התייחסו אל התלמידים ביוהרה, לפעמים אפילו בבוז. התלמידים כמעט לא עיניינו אותם. האדונים הנכבדים האלה ניהלו חיי מושבה צרפתית, בתוך קבוצה נבדלת מסביבתה. כלפי התלמידים הצרפתים גילו יותר סבלנות. המנהלים והמפקחים היו פשוט רשעים.

בכיתה ישבתי ליד טארק מועייד אל עאזם, נער גבוה ורזה שגדל מהר מדי והרבה לעסוק בספורט. משפחת אל עאזם הייתה משפחה חשובה בדמשק. ארמון עאזם, מתחם מרהיב של בניינים שנבנו לאורך המאות בלב לבה של העיר, היה מעון המשפחה. כיום שוכן במקום המוזיאון של דמשק. טארק רצה מאוד להיות חבר בצופים, אך אביו, שהיה שר בממשלה, לא הרשה לו. אצל הצופים עושים פוליטיקה, טען. משפחת עאזם הייתה מיודדת עם הצרפתים, וכשאנחנו הלכנו לפעולות בצופים, טארק היה הולך לשחק טניס או לשחות בבריכה של מועדון הקצינים.

המשרדים של יאשה היו בסוּק אל חמידייה, השוק המרכזי של דמשק העתיקה. אולם התצוגה של מכונות התפירה היה במפלס הרחוב. העוברים־ושבים היו מסתכלים כל הזמן במכונות דרך חלון הראווה הגדול. בירכתי האולם היה גרם מדרגות קטן, שהוביל לקומת המשרדים. במשרדו של יאשה היה קבוע חלון שנשקף אל החנות, ועוד חלון שצפה אל שוק התבלינים, שהיה צר וחשוך יותר מסוק אל חמידייה. רוב הזמן היה יאשה משאיר את החלון הזה פתוח, כי אהב את הריח הלא־מוגדר הזה שמילא את משרדו.

הבדואים של שעלאן

באחד הימים, בארוחת הערב, סיפר יאשה שראש השבט הבדואי שעלאן, שבט הנוודים הגדול ביותר של המדבר הסורי, בא לבקר אותו. שייח׳ נורי שעלאן היה זקוק למכונות תפירה (מונעות במנואלה) לנשות השבט שלו, ולא היה יכול להרשות לעצמו לקנות כאלה רק לארבע נשותיו. הפילגשים לא תהיינה מאושרות. ויש גם בנות נשואות, ונשים ופילגשים של שלושת הבנים הגדולים. שייח׳ נורי אמר שהוא זקוק לשלושים ושש מכונות, לא פחות. והוא גם היה רוצה שהמדריכות של חברת זינגר תבואנה למאהל, בעמקי המדבר, ללמד את נשות השבט איך לתפעל את המכונות.

זה לא היה עניין פשוט. שייח׳ נורי הציע לשלם תמורת המכונות ביבולים חקלאיים, עונה אחר עונה, בכבשים ובצמר שגוזזים בתחילת הקיץ. אבל לחברת זינגר היו עקרונות משלה. היא מעולם לא נתנה אשראי על בסיס יבולים. זה לא היה אחד מהרגלי הבית שלה. האשראי ניתן רק למקבלי משכורות שיכולים להביא ערבות ממעסיקיהם.

וזה גם לא היה עניין של מה בכך. שלושים ושש מכונות בבת אחת, ועוד עזרים ואבזרים – קנייה כזאת לא מזדמנת כל יום. יאשה העביר להנהלה הכללית את הצעתו של שייח׳ נורי. האדונים הנכבדים בפריז סברו שזה סיפור מעניין ונתנו ליאשה אישור לעשות את העסקה. יאשה הציג לשייח׳ נורי חוזה ובו סכומי התשלומים ומועדיהם. ראש השבט דרש לקבל את המכונות בהקדם האפשרי. הניירות שהיה צריך לחתום עליהם לא הדאיגו את נורי, שלא ידע קרוא וכתוב. יאשה נאלץ להסביר לו מה כתוב בחוזים, ונורי חתם עליהם באגודל שהוספג בדיו.

היום הגדול הגיע כשיאשה ואנשי זינגר היו מוכנים לספק את המכונות. בעונה זו של השנה היה מאהל השעלאן מרוחק כמאה ועשרים קילומטרים בעומק המדבר. זה היה מסע העסקים הראשון שבו התלוויתי אל אבי.

בשיירה היו שתי מכוניות ושתי משאיות סגורות. כשהתקרבנו למאהל, קידמו את פנינו עשרות סוסים וגמלים ועל גבם אוכפים מעוטרים ופרשים חמושים ברובים. הם באו לקראתנו ללוות אותנו עד המאהל. המכוניות האטו כדי להתאים את עצמן לקצב הפרשים. כשכבר היינו קרובים למאהל התחילו הפרשים לירות באוויר, להודיע על בואנו.

שייח׳ נורי נשק ליאשה כשזה ירד מן המכונית והזמין אותו להיכנס לאוהל הגדול של גברי השבט, שנאספו במקום לרגל המאורע. שני נערים בגילי, עטופי עבאיות לבנות, לקחו אותי לחסותם והיו אמורים לארח לי חברה. אלה היו צלאח ומוסטפה, שני הצעירים בבניו של שייח׳ נורי. הם הזמינו אותי לסייר במאהל בעגלה דו־גלגלית רתומה לנאקה. לנאקה היה המסלול הקבוע שלה, ולא עלה בדעתה לשנות ממנו. בכל פעם שמוסטפה, שהחזיק במושכות, רצה לפנות ימינה או שמאלה, נאלץ צלאח לקפוץ לקרקע ולמשוך את הנאקה לכיוון הרצוי. במיוחד רצו השניים להראות לי איך גמלים מזדווגים. לשווא! באותו יום אביב היו הגמלים, הסוסים ואפילו החמורים נטולי תשוקה.

לפני שעזב את המאהל נתן יאשה הוראות אחרונות לצוות שלו. מכונות התפירה תחולקנה למחרת. אחר כך, בהדרכת הגברת פרדוסה טורקיןה, המדריכה הראשית של זינגר, ושלוש גברות נוספות שעזרו על ידה, יתקיימו השיעורים. שייח׳ נורי ציווה להכין אוהל אחד למדריכות ועוד אחד לעובדים ולנהגים. הצוות היה אמור להישאר במאהל שבוע שלם.

בביתנו שבדמשק הייתה בתיה עסוקה באותה שעה בהכנות לאשפוז בבית החולים סן־ז'וזף, ברובע הנוצרי של באב טומה. הרופא, ד״ר יוסף חאג׳, עמד על כך שלא תישאר בבית עד הרגע האחרון. כעבור יומיים באה לעולם תינוקת יפהפייה, זהובת שיער ותכולת עיניים. נתנו לה את השם לאה, לזכר סבתא לויצקי. זה היה באביב 1932.

דפים מיומן-ג'ו גולן-תשס"ו 2005-מביירות לדמשק- עמ'49