מורשת יהדות מרוקו

אגדות סביב דמותו

אגדות מעניינות נארגו סביב דמותו של הרמ׳׳א, הנה שתיים מהן:

א. פעם אחת ערך הרמ״א סיור ברגל בנתיב מדברי בלוויית יהודי וגוי. לפתע נבהל הגוי וסיפר לרמ״א ולבן לווייתו, שהוא רואה מרחוק נחש צפעוני ענק הניצב בין האילנות ובולע ציפורים החולפות מעל ראשו. הגוי נטל את הרובה וכיוון את הקנה מול הנחש ביודעו, שאם יחטיא את המטרה, הסכנה של הנחש תהיה מוחשית ביותר. הרמ״א ביקש ממנו, שימתין לתפילה שיערוך כעת, ובעת שינענע ראשו יירה בנחש. הרמ״א נענע בראשו תוך כדי תפילתו, והערבי ירה בנחש ופילח את ראשו. הם התקרבו לנחש, והגוי קרע את בטנו, שנתגלו בה עדיין ציפורים חיות. הגוי סיפר, שכל הגויים היו מפחדים מן הנחש עד אותו יום ולא מצאו לו כל פיתרון.

ב. אשתו האחרונה של הרמ״א, מזל טוב לבית סודרי, קיבלה חליצה מר׳ אליהו, אחי הרמ״א, אחר כך עלתה לירושלים שלפני קום המדינה וזכתה לסיוע רב מאישיות אלמונית, שדאגה לה לריהוט הבית ונעלמה לדרכה. מספרים, שהרמ״א היה בא אליה כל ליל שבת, אבל לאחר שסיפרה את סודה לשכנתה, חדל לבקרה והוכיחה בחלום על כך. באחד מביקוריו בירושלים פקד ר׳ ישראל אביחצירא (באבא צאלי) את ביתה והורה לכוללים של העדה המערבית לדאוג לכל צרכיה כיאה לאשת חבר."

הערת המחבר אגדה זו מופיעה בהקדמה ל׳שיר חדש׳ על ידי המו״ל הרב שמואל בן הרוש, עמ^׳ יב; הסבא קדישא אדמו״ר כמוהר״ר ישראל אביחצירא זצוק״ל (עורך: דוד יהודיוף), נתיבות תשמ״ה,:

פטירתו

הרמ״א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש״ק כ״ב תמוז תרנ״ו, ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטריא תרנ״ו. הרמ״א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע.

נוסח מצבתו

נתבש״מ איש על העדה. אוצר כל כלי חמדה. בר אבהן ובר אוריין. בשערים מצויין. בישראל גדול שמו. ממנו פנה ממנו יתד. דורש טוב לעמו. הפליא עצה הגדיל תושיה. חד מקמיא. רוח השיר דבר בו ומלתו על לשונו. מה טוב טעמו תאומו גם צחות לשונו. איה סופר איה שוקל. מגביר חיילים. שמו נודע בשערים. סבא דמשפטים. האדם הגדול בענקים. ידיו רב לו למול בשרים. ילדי בני ישראל למאות ולאלפים. בתורת ה׳ איזן וחיקר ועשה ספרים הרבה. בשבע חכמות שנה רבי. ותהי המשרה על שכמו. מ״ה שנה דן ידין עמו. מור קשישא חסידא קדישא ופרישא. נהורא דשמשא. מופת הדור והדרו. יחיד היה בדורו. ושמעו הולך מסוף העולם ועד סופו. הרה״ג מעוז ומגדול. דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, אדמו״ר ועט״ר כמוהר״ר המלאך

רפאל משה אלבאז זיע״א זצוק״ל

ממשפחה המיוחסת. שמה בעיר מקודשת. אשר הונף ואשר הורם. נגנז ארון אלוקים וכבה נר המערבי יום ששי בשבת כ״כ לח׳ תמוז יהל׳ שנת התרנ״ו לפ״ק זיע״א כי׳׳ר היא שנת והאיש משה עניו מאד.

חיבוריו

ספרות הלכתית

הלכה למשה (ירושלים תרס״א; תשס״ט): שו״ת על ארבעת חלקי השו״ע, מפעל חייו התורני של הרמ״א, ובו 261 תשובות. חלק נכבד מן השו״ת הוא על אבן העזר ורובו על חושן משפט. שו״ת זה משקף את חכמתו התורנית של הרמ״א ובקיאותו בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים, בתלמוד ובשולחן ערוך ונושאי כליו. הרמ״א מפגין שליטה מוחלטת בכתיבתו ועמידה איתנה על דעתו תוך שהוא דוחה בנימוס ובעדינות את דעת החולקים מבני דורו הנאלצים בסוף להסכים עמו. תשובותיו מסתמכות גם על עשרות שו״תים מחכמי מרוקו בתקופתו ולפניה, דבר המלמדנו גם על היקף היצירה ההלכתית של חכמי מרוקו למשפחותיהם: אביטבול, אבן דנאן, אבן זמרא, אבן צור, אדהאן, אלבאז, אלמושנינו, אלנקאוא, ארובאס, אשריקי, בן חמו, בן מויאל, בן מלכא, בן עטאר, בן שטרית, ברדוגו, טולידנו, מונסוניגו, נבון, נהון, סירירו, עוזיאל וצרפתי.

ציון במשפט (כ״י): ספר עזר לדיינים המכיל את נושאיו של חושן משפט הערוכים לפי סדר אלפביתי ומלווה במקורות הלכתיים לכל נושא.

חצר המשכן(כ״י): קיצור הספר ׳משכנות הרועים׳ לר׳ עוזיאל אלחאיךּ מחכמי תוניס הגדולים שראה אור בליוורנו.

תורבץ החצר (כ״י): ספר משלים ל׳חצר המשכן׳ ובו מראה מקומות ערוכים לפי סדר א׳׳ב לספרי השו״ת הקשורים לחושן משפט.

זבחי צדק (כ׳׳י): הלכות שחיטה וטרפות.

כל ספר שמצוין לידו כ״י הכוונה לכתב יד המצוי בידי היורשים וטרם יצא לאור.

ספר כריתות (ירושלים תשמ״ו): קובץ של י״ח סימנים על הלכות גטין לסוגיהם ולנוסחיהם, חליצה ומיאון.

ספרות המדרש והדרוש

דרש משה (נספח לספר כריתות, ירושלים תשמ״ו, ולפותר מים, ירושלים תש״ן): קובץ של ארבע דרשות – לשבת תשובה, לעצירת גשמים, לפטירת אשת חיל ולשבת הגדול.

עדן מקדם (פאס ת״ש; ירושלים תשכ״ח): אנציקלופדיה יהודית של כחמש מאות ערכים, כמו: אבות, יבום… ערוכים לפי סדר א״ב בליווי מראה מקומות.

קונטרס מיני מתיקה (פאס ת״ש; הנ״ל, בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): חידושי תורה מתוקים בביאור פסוקי תורה ומאמרי חז״ל.

ספרות המוסר

ארבעה שומרים (פאס ת״ש; הנ״ל בתוך: שלושה ספרים נפתחים: מיני מתיקה, עטרת פז, ארבעה שומרים, ירושלים תשכ״ח): ספר מוסר הנחלק לארבעה קבצים: א. ׳שומר ברית׳ הכולל אזהרות על פגם הברית וחמישים תיקונים. ב. ׳שומר שבת׳ הכולל סדר שבת ומוצ״ש, אזהרות והלכות. ג. ׳שומר מצוה׳ הקרוי גם ׳כנפי יונה׳ על התפילין, ובו י״ד סימנים על כתיבת תפילין ועשייתן בצירוף כוונות וסודות. ד. ׳שומר תוכחת׳: קובץ עצות והדרכות לשיפור המידות משולבות במכתמים ובחרוזים קדומים מתקופת ספרד דוגמת בן משלי לר׳ שמואל הנגיד, ובו עשרה מאמרים: מאמר החכמה, הסתרת סוד, הענווה והשפלות, הכעס והמחלוקת, ההסתפקות, חמדת הממון, הפתיות והסכלות, העצלות והכבדות, התוכחה והעצה, בית תפילה.

׳עת קץ׳: פירוש קבלי לפסוקים בדניאל. נספח לספר ארבעה שומרים.

פרשת הכסף (כ״י): מוסר ומשלים על מליצת ההיגיון.

קבלה

עטרת פז (פאס ת״ש; הנ״ל, נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשכ״ח): כ׳׳ד צירופי הוי״ה ומשמעיהם בצירוף מבוא.

פרשנות

פותר מים (ירושלים תש׳׳ן): פירוש חדש לספר ׳מים עמוקים׳ על חמישה חומשי תורה לר׳ יהודה ברדוגו, בן דורו של ר׳ חיים בן עטאר (ירושלים תרע״א; תש״ח).

השכלה וחכמה

באר שבע (ירושלים תשמ״ג): על שם שבע החכמות המכונסות בו: חכמת ההיגיון (הדקדוק), חכמת המספר (אריתמטיקה), חכמת התשבורת (ההנדסה), חכמת התכונה (אסטרונומיה), חכמת הטבע, חכמת הניגון וחכמת האלוהות.

כה מעשיו (כ״י): על חכמת העיבור.

כסא המלכים (צפרו תרמ״ה; הנ״ל נספח בסוף קהלת צפרו, כרך רביעי, ירושלים תשמ״ה): ספר היסטורי הסוקר את סדר המלכויות מבריאת העולם ועד זמן הרמ״א, תרמ״ד/1884. הסקירה כוללת סדר מלכי בית דוד ומלכי ישראל, סדר ארבע מלכויות שבספר דניאל: בבל, פרס, יוון ורומי, סדר השתלשלות מלכות ישמעאל מצמיחת נביאם בשנת 571 ועד סוף התקופה האנדלוסית, ולבסוף סקירת שמות המלכים במרוקו עד לתקופה העלאוית ממולאי ישמעאל ועד מולאי לחסן [הראשון] ׳ירום הודו ותנשא מלכותו׳ שבו הוא מסיים בנימה של תקווה: ״יה״ר שבימיו תושע יהודה וישראל תשכון לנצח ויתקיימו דברי איש חמודות… והיה ה׳ למלך… ושמו אחד״.

מטרות הספר על פי המחבר הן שלוש: א. להראות נצח ישראל המתקיים בכל הדורות והממלכות אשר ׳כל כלי יוצר עליו לא יצלח׳. ב. ידיעת ארבע מלכיות כמתואר בספר דניאל, שיש בה לבשר את קץ הגלות ועת בוא משיח צדקנו ומלך מלך והשכיל, לאחר שמלכות רביעית כבר כלתה וחלפה. ג. השלמת פרק היסטורי בדברי הימים בתולדות עם ישראל, שאינו נזכר במקור כלשהו לדעת דור דור ושופטיו לבל יהיה האדם כסומא אשר לא ידע איכות האור׳.

שיירה ומליצה

שיר חדש וקול בוכים (שני קבצים בכריכה אחת, ירושלים תרצ׳׳ה):

שיר חדש: קובץ פיוטים על גלות וגאולה, מוסר ותוכחה, התורה ולומדיה, סיום מסכתות, מעגל האדם ומעגל התפילה, שבחי צדיקים, שירי הודיה, ויכוח התנצחות, הגות והתבוננות, טבע והשגחה, שירי חכמה ושירים בערבית יהודית. ־־ל בוכים: קובץ קינות לנפטרים ובו י׳׳ט קינות לרבותיו ולבני משפחה: אנשים תשים.

אהבה (כ״י): מליצות לאיגרת שלומים.

הסכמות לספרים לספרים

שתי הסכמות ידועות כתב הרמ״א לשני ספרים שיצאו לאור אחר כך: הסכמה לספר מעגלי צדק׳ לר׳ יעקב אביחצירא (ירושלים תרנ״ג/1893), והסכמה לספר שופריא דיעקב׳ לר׳ יעקב בירדוגו (ירושלים תר׳׳ע/1910)

תעודות ואיגרות

הרמ״א חתום על איגרות שונות בנפרד או עם אחרים, איגרות הקשורות לתקנות הקהילה ובכללן המלצות שונות. איגרות אלו התפרסמו על ידי ר׳ דוד עובדיה בשם תעודות. להלן התעודות בצירוף השנה, מספר התעודה ונושא התעודה.

קהילת צפרו א ירושלים תשל״ה

תרט״ז, תעודה 165: לא לפנות לערכאות של גויים (בצירוף חתימתו).

תר״ך, תעודה 114: הצעה להקמת גוף של 13 נציגי הקהל בראשות נגיד לטיפול בעסקי הקהילה (בחתימתו בלבד).

תרכ״א, תעודה 16: מתן סמכויות בלעדיות לנגיד ולחברי ועד לטיפול בצורכי ציבור (בחתימתו בצירוף אחד).

תרכ״ה, תעודה 180: מתן המלצה לשלמה בן מרדכי אזולאי על טיפולו המסור בנער מצווירא המסרב לעזוב את המאמץ (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 179 : בבירור למי זכות הירושה (בחתימתו בלבד).

תרכ״ז, תעודה 354: המלצה המופנית לקהילות פאס ומכנאס לתמוך בתושב עני בצפרו (בצירוף חתימתו השלישית).

תרכ״ט, תעודה 169: תקנה להקמת קופת צדקה לטובת קהילת המערביים בארץ ישראל ולטובת עניי העיר (בצירוף חתימתו).

תרכ״ט, תעודה 79: תוכחה נגד חוסר צניעות של כמה נשים ׳בעקבות משיחא חוצפא ישגא׳ (בחתימתו בלבד).

תרמ״ב, תעודה 40: התערבות בארגון תרומה לשד״ר כוללות אשכנז(בחתימתו ועוד אחד).

תרמ״ו, תעודה 158: פנייה לוועד טוב וחברה קדושה היושבים ראשונה במחוז אמריקא להחזיר את השר פיליפ מטיוס לתפקידו להגן על קהילות המערב (בחתימתו בלבד).

תר״ן, תעודה 170: תקנה נגד השגת גבול בחזקת הבתים וחנויות (בצירוף חתימתו).

תרנ״ג, תעודה 39: תקנון חברא קדישא בעיר (בצירוף חתימתו).

תעודה 135: נתונים סטטיסטיים לחברת כל ישראל חברים על המצב החברתי והכלכלי של קהילת צפרו (בחתימתו בלבד).

קהילת צפרו ב ירושלים תשל״ה

תרכ״ג, תעודה 355: המלצה לתמיכה בתלמיד חכם (בצירוף חתימתו).

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'10

תורץ׳, על אף היותו עסוק כולו בניהול עתונו, הצליח לבנות תשתית ארגונית בעלת צביון ריכוזי שהופעלה בידי מספר מצומצם של חברים, אשר רובם ככולם היו בעלי נתינות זרה, אם כי חלקם היה ילידי מארוקו. ברוב הערים הגדולות הוקמו סניפים אשר עיקר פעולתם הוקדשה לקרן הקיימת לישראל. רק בקאזאבלאנקה הרחיבה התנועה את עבודתה לתחומים שמחוץ לגיוס כספים, כגון הפצת השפה העברית והדרכת ארגוני־נוער, כולל הקמת מועדון של תנועת המכבי.

הערת המחבר: נראה שנתינותם הזרה העניקה להם מידה מסויימת של חסינות בפני השלטונות הצרפתיים; בין האישים האלה נזכיר את J.R. Benazeraf ,S. Kagan ,S.D. Levy ,P. Calamaro

ביאנואר 1936 קיימו ציוני־מארוקו את כינוסם הראשון, שבו הובא לדיון תקנון התנועה ובו הוקמו ועדי־פעולה בתחומים שונים, כמו: הסברה, תרבות, עלייה ושקל. עד פרוץ מלחמת־העולם השנייה נערכו שני כינוסים נוספים שזכו להדים נרחבים בקרב האוכלוסיה היהודית, אשר התחילו להגיע אליה הידיעות הראשונות על מצבם של יהודי־גרמניה ועל הדיונים של הועדה המלכותית לענייני ארץ־ישראל.

בעוד שהתמונה המצטיירת מהפעילות הציונית במארוקו משקפת מצב של הנחת יסודות לתשתית ארגונית איתנה, תוך כדי הזנחת הוויכוח המדיני־אידיאולוגי, הרי בתוניסיה באותו זמן היה מצב הפוך, מצב המתאפיין בתסיסה רעיונית ובוויכוחים סוערים בין הזרמים השונים בציונות, בד בבד עם התפוררות התשתית הארגונית שהוקמה מיד לאחר מלחמת־העולם הראשונה.

בחלק מהגורמים לכך דנו למעלה. כדי להביא להבראת המצב נשלחו מטעם קרן־היסוד והקק״ל מספר שליחים ומורים מארץ־ישראל לערים הגדולות של תוניסיה. ב־1926 הגיע לתוניס נ. הלפרן, שעליו הוטלה המשימה לשקם את מוסדות הפדראציה התוניסאית, ואכן, הלפרן הצליח בתקופת שהותו למצוא נשיא זמני לפדראציה (עו״ד ויקטור קטן). כן הוסדרו היחסים בין הפדראציה לארגון הנוער .U.U.J.J שאליו העביר המרכז בהאג בזמנו את הגבייה למען הקק״ל; גם חלוקת הסמכויות בין המרכז בתוניס לאגודות המקומיות הוסדרה, ולבסוף הוחלט לקיים בחירות כלליות לועד־מנהל חדש של התנועה.

הבחירות נערכו ב־19 ביוני 1927 וחוללו התפתחות מפתיעה, שהשפיעה על עיצוב אופיה של הציונות במדינה זו עד שנות החמישים: הרשימה הרביזיוניסטית השיגה רוב מכריע בבחירות הללו, כמו בכל הבחירות הנוספות שעתידות להיערך בתוניסיה עד הקמת מדינת ישראל.

ראשיתה של התנועה הרביזיוניסטית בתוניסיה בסידרת מאמרים מאת זאב ז׳בוטינסקי שפורסמה ב-Réveil Juif באמצע שנות העשרים.

בהירות המחשבה וכן הפראזיולוגיה הלאומית וההתייחסויות התכופות ל״דם״ הים תיכוני ול-hidalguía הספרדית, שאפיינו את מאמרי ז׳בוטינסקי, כמו גם מכתביו החמים לאוהדיו, כבשו את לב ציוני־תוניסיה, שכן בלב רבים מהם קיננו אכזבות לא מעטות נוכח היחס האדיש והמרוחק של המוסדות הציוניים המרכזיים כלפיהם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעניין הסרטיפיקאטים ובאי־נכונותם של מנהיגים ציוניים מהשורה הראשונה לבקר במקום.

בראש התנועה הרביזיוניסטית עמד המזרחן ממוצא צרפתי ר. ברונשוויג. על ידו פעלה קבוצה של צעירים נמרצים, בהם אלפרד ואלנסי, מייסד הפדראציה התוניסאית שישבת בפאריס, ופ. עלוש, עורכו הדינאמי של Réveil Juif שהיה במהרה לא רק בטאון הזרם הרביזיוניסטי אלא העתון היהודי הנפוץ ביותר בצפון־אפריקה.

תוך התעלמות מהמציאות החדשה המשיכו המוסדות הציוניים המרכזיים לפנות אל המנהיגים הלא־רביזיוניסטים כאל ראשיה המוכרים של הפדראציה, אף כי אלה היו אנשים חסרי תימוכין ציבורי רחב וגם מחוסרי דמיון וכושר הנהגה. אך כל נסיונותיהם של המוסדות המרכזיים להביא לשינוי המצב בתוניסיה נכשלו, שכן היה קשה לעורר מתרדמתם אנשים אשר בעקביות רבה נמנעו ״מכל פעולה הפגנתית, מכל דבר שעשוי לעורר תשומת־לב״ בעוד יריביהם — חרף כל הלחצים שהפעילו נגדם ועד הקהילה והשלטונות — השתדלו להפוך כל מאורע חשוב בתולדות הציונות ובחיי הישוב להזדמנות נאותה לארגון הפגנות המוניות.

אין תימה איפוא שבעיני המוסדות הצטיירה הפדראציה התוניסאית כ״פיקציה״, כארגון פאסיבי ומפורר. חסר חוט־שדרה או תושיה, המנוהל בידי עסקנים זקנים. אולם טעותם היתה בכם שאת הערכתם זאת הם הלבישו על כל הפעולות הציוניות בתוניסיה. המציאות היתה שונה: פעילות ציונית תוססת אכן היתה, אך מחוץ למסגרות הפורמאליות, בקרב הנוער והמשכילים הצעירים אשר מספרם הלך וגדל ככל שקרב סוף התקופה הנדונה.

ב־1930 התגבש בתוניס גרעין של השומר הצעיר במסגרת ״הסתדרות הצופים העברים״ המקומית. הופעת השומר היה בה כדי לצמצם את השפעתם של התנועה הרביזיוניסטית וארגון בית״ר, אלא שרעיונותיה המהפכניים — אשר לא־פעם תוארו בצורה מעוותת בפי מתחריה — עוררו התנגדות חריפה מצד הציבור הרחב.

המלחמה הזאת לא נשארה אך ורק בגדר מלחמת־הדעות, אלא נהפכה להתקפות בלתי חודלות בנו, בעלילות שוא מכל המינים, בהפרעות בכל שדות פעולתנו, אפילו הציונית. העלילות החשובות ביותר הם: כי אנו מהרסים את המשפחה, כי הציונות זאת היא רק מסוה עבורנו. בכדי שנוכל באופן יותר קל לחיות את חיינו הקומוניסטיים בארץ, אהבה חופשית(הדים מהארץ, מהקבוצים מבלי ספק) וכו׳…וכו'

מכל מקום, כעבור ארבע שנים של פעילות, עזבו מרבית חברי הגרעין את השומר הצעיר ועברו לשורות המפלגה הקומוניסטית, שלייסודה הם תרמו רבות.

ערב מלחמת־העולם השנייה היו הרביזיוניסטים, גם לדעת מתנגדיהם, הכוח הציוני החזק ביותר בתוניסיה ומספר פעיליהם נאמד בכ־3000. הם לא הסתפקו אך ורק בארגון הפגנות הזדהות, אלא גם השתדלו להקים מועדונים להסברה מדינית ולהפצת השפה העברית. ערב המלחמה הם אף הצליחו להשתלט על תוכניות הראדיו שנועדו לקהל היהודי, מה שהגביר עוד יותר את השפעתם בקרב הקהילה, אשר ההבדלים האידיאולוגיים בין הזרמים השונים של הציונות לא היו נהירים לה.

יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל–הפעילות הציונית בצפון אפריקה עד סוף מלחמת העולם השנייה-מיכאל אביטבול-עמ' 124

ג. המרכיב העברי – היקפו וזיהויו

28. היסוד העברי שונה בהיקפו מלשון יהודית אחת לשנייה ומושפע מגורמים שונים, והעיקריים שבהם: נשים / גברים, מעמד והשכלה, לשון מדוברת / לשון כתובה, וסוג הלשון הכתובה.

29 בלשון הנשים מועטים היסודות העבריים ביחס ללשון הגברים. אפשר להסביר את מיעוט היסודות העבריים בלשונן בעובדה שלא היה להן חינוך יהודי פורמלי, וגם לא היו חייבות במצוות המעשיות כגון תפילה או קריאה בתורה. חברת הגברים איננה הומוגנית כחברת הנשים, והדבר מתבטא גם ביסוד העברי. בלשונם של תלמידי חכמים מצויים הרבה יסודות עבריים מכל הרמות והמשלבים של הלשון . גם המבינים, שהם שכבת הביניים בין ת״ח לפשוטי העם, משתמשים ביסודות עבריים רבים_; ואילו בלשונם של פשוטי העם מעטים היסודות העבריים, אם כי עדיין מרובים הם ביחס ללשון הנשים בעיקר בשל ידיעותיהם בתחום המעשי (תפילות וברכות). מכאן שדברים המכוונים לתלמידי חכמים יש בהם שאילה רבה מן העברית, ומשפטים שלמים מועתקים ממנה: וכשהם מכוונים לפשוטי העם, היסוד העברי בולט בהם פחות.

30. היקף היסוד העברי בלשון הכתובה ומידת השיקוע שלו מותנים בסוג הלשון הכתובה, כמפורט לעיל . לשון האקטואליה מחייבת שאילת יסודות מהעברית החיה. בלשון הסיפור היקף השימוש ביסודות העבריים מותנה בתוכנו של הטקסט: ככל שהתוכן נושא אופי יהודי יותר כך אוצר המילים העברי גדול יותר.  שנכתב בידי אדם פשוט, מדגים קביעה זאת היטב: בשישה סיפורים עממיים חסידיים, שהם פחות מ — %13 מכה״י, יש 273 ערכים, שהם %44 מכלל הערכים העבריים בכתב יד זה¡ ואילו בסיפור היחיד שאין לו שום רקע יהודי והמהווה מעל %31 מכה״י יש 10 ערכים בלבד, שהם כ — %2 מכלל הערכים של כתב היד.

א״א – ראה אשת איש.

אאע״ה – אברהם אבינו עליו השלום. ראה אב ב 2 (דוגמה 3).

א אב  âb– חודש אב: 1) נהאר תסעתאס אב = [זה קרה ב]יום תשעה עשר [ב]אב / קצי צ2.184) סהר אב = חודש אב / כ״י 2837, עמי 17. [תשעה באב](ראש חודש אב}

ב אב] – 1 הזכר בהורים. [כבוד אב, כבוד אב ואם, מור אבי]

2 תואר כבוד המצטרף לשמותיהם של אבות האומה: אברהם אבינו abraham abinu, braham abinu או bbraham  יצחק אבינו y)ishaq abinu) (פ), y)ishaq abinu)

יעקב אבינו ya'aob abinu (פ) [דקדוק 40], ya^caqob (ד), או y)i^cqob) וגם y)i^{c 1}’ôb)]: 1)

פחאל דאר די אברהס אבינו = [מצא דלתות פתוחות] כמו הבית של אברהם אבינו

סאף אברהם אבינו = ראה את אברהם אבינו

חתא אאע״ה מאת = [אמר הקב״ה למשה:] גם אברהם אבינו עליו השלום מת

לעביד די יצחק אבינו ע״ה = העבדים של יצחק אבינו ע״ה

 יעקב לאבינו זווז זוז כוואתת = יעקב אבינו נשא שתי אחיות

סעודה די יצחק אבינו(־סעודת ליל שבת)}

אב בית דין âb biddin

תסממא אב בית דין ־ נקרא [ראש אב בית דין, ראב״ד}

אב מלאכה – מונח הלכתי המציין כל אחת מ-39 המלאכות העיקריות האסורות בשבת:

 האדי כא יתסממא אב מלאכה ־ [המוציא מרשות לרשות] זה נקרא אב מלאכה

אחד הביטויים השכיחים בלשון הדיבור הוא אבי הבן ־ אביו של הבן הנימול. הביטוי אינו מובא כאן משום שהגלוסר אין בו מעבר לממצאים בקורפוס שבדקתי.

הצירוף דאר די אברהם אבינו [־בית אברהם אבינו] שימש במראכש לצד הצירופים המעורבים: דאר לאוראחים ־ בית האורחים (ראה ערך אורח), dar l^cniyyim ־ בית העניים, או בתרגומו הערבי דאר דראווש ־ בית העניים. זהו מקום ששימש את עניי העיר, ושם הם הוכרחו לקבל את ארוחותיהם, בעיקר בימי שישי, ובכך מנעו מהם לקבץ נדבות מחוץ למלאח.

הביטוי אב בית דין משמש במראכש בפי תלמידי חכמים, ובפי המבינים. האחרים משתמשים בצירוף המעורב לכביר דדיינים (גדול הדיינים, דהיינו ראש בית דין).

א־ב־ד –  אבד: ומא יסמטס פראשו ויכון מאבד עצמו לדעת ־ [על האדם לחשוב היטב מה הוא עושה,] ולא יזיק לעצמו ויהא מאבד עצמו לדעת / מ״ב, פתיחה ב, ענד 16.

הפועל השאול אבד אינו מצוי בקורפוס שבדקתי, אך הוא שכיח בדיבור: לאה איבדהא נשמה [[lah ibbdha nisama

קללה בלשון סתרים המכוונת כלפי הגויים, ופירושה: שאלוהים [לאה] יאבד את הנשמה [הזאת];

 כסו די איבדו ־ חסר מי שילמד אותו לקח (מ). אלה שתי ההוראות המוזכרות גם אצל בר-אשר

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ'98

23/06/2019

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'

ר׳ רפאל הוא נצר לאחת המשפחות המיוחסות מן המגורשים, שאבותיה הגיעו למרוקו בשנת רנ״ב.^י אילן היוחסין של משפחת בירדוגו מגיע עד ר׳ בוסתנאי גאון, לפי עדותו של משה פארדו, רבה של נא אמון בשנים -18701888. המשפחה הקימה מקרבה רבנים ידועי שם שהטביעו את חותמם על הקהילה הן בתחום ההלכה והן בתחום ההגות. אחד מהם, ואולי הגדול מכולם, הוא ר׳ רפאל, שחי ופעל בין השנים 1747- 1821 . הוא זכה ליחס של הערצה בקרב חכמי מרוקו, כפי שעולה מן ההסכמות לחיבוריו. בעלי ההסכמות מרבים לקשור כתרים לראשו, מכנים אותו בשם המלאך רפאל והרמב״ם של הדור. אכן, מחיבוריו של ר׳ רפאל בירדוגו משתקפים בקיאות רבה במכמני היהדות, דיון מעמיק, מחשבה צלולה, פתיחות להלכי רוח חדשים וגם נפש פיוטית. ולפי אחת מתשובותיו מתברר, שהוא ידע גם לאדינו, לשון מורשת אבותיו.

חיבוריו הפרשניים:

מי מנוחות — פירוש על התורה. חלק א יצא לאור בירושלים בשנת תר״ס, חלק ב יצא לאור בג׳רבא בשנת תש״ב. השם מי מנוחות מנומק בשלושה טעמים:(1) החיבור נועד לעיון בימות המנוחה — שבת ומועד;(2) הפרשנות בחיבור היא ברוח הפשט, המסב נחת לקורא: ״הב׳ בי ימצא בו הקורא נחת כי כולו דברים פשוטים וגלויים״;(3) החיבור מעניק למחבר תחושה של הגשמת ייעוד: ״הג׳ כי זהו ביתי וזהו מנוחתי ונחל עדני בעולם המקווה״. לענייננו כאן ראוי לתת את הדעת לטעם השני, באשר הוא משקף את עמדתו של המחבר כלפי הפשט, ועל כך עוד נעמוד בהמשך.

רב פנינים — מאמרים ודרושים, קזבלנקה תש״ל. חיבור זה נועד להיות חלק ב של מי מנוחות, כפי שהמחבר מציין. אך המו״ל, הרב משאש, הוציא אותו לאור בחיבור בפני עצמו, וקרא לו רב פנינים בשל מבנהו. החיבור ערוך במתכונת של מאמרים, כשכל מאמר מכיל כמה דרושים. שמות המאמרים מורכבים משתי תיבות, שהשנייה שבהן היא ״רב״, כגון: פז רב, קהל רב, הון רב וכו׳. השם רב פנינים הוא איפוא שם כולל לכל המאמרים הנחשבים כפנינים, לפי דעת המו״ל, והמלה רב היא נוטריקון של השם רפאל בירדוגו.

חיבוריו ההלכתיים:

משפטים ישרים — קובץ שו״ת, קראקה תרנ״א; שרביט הזהב — פירוש על כמה מסכתות, ירושלים תשל׳׳ה; חיבור אחר, בשם משמחי לב, נמצא תחת מכבש הדפום. החיבור עוסק במנהגים (כך נודע לי מפי הרב משאש).

חיבוריו של בירדוגו, בחיבוריהם של רוב חכמי מרוקו, עדיין שרויים מחוץ לטווח ראייתו של המחקר. והדברים אמורים במיוחד לגבי חיבוריו הפרשניים, שעליהם טרם נבתב דבר. אכן, גם במסגרת מצומצמת זו אין שום כוונה לערוך דיון מלא במשנתו העיונית. דיון כזה מחייב בוודאי מסגרת רחבה יותר. כל כוונתנו כאן היא לערוך דיון מצומצם להבהרת עמדתו כלפי ההגות של ימי הביניים והרציונליזם של זמנו.

עמדתו כלפי הפילוסופיה

בעקבות המקורות הקדומים בירדוגו מנסה אף הוא לעמוד על היחס שבין התורה לפילוסופיה, לנוכח ההכרה ששתיהן עלולות לעתים לסתור זו את זו. הפילוסופיה חוקרת כל דבר על פי השכל, ולפיכך ראויה היא להיקרא חכמת השכל, ולעומתה התורה היא חכמה אלוהית ״שאין לשכל בה דבר״. במלים אחרות: הפילוסופיה מקבלת את סמכותה מן השכל, ואילו התורה מקבלת את סמכותה מן האל. ברור, שכבר מן הדברים האלה משתמעת הערכה על עליונותה של התורה מן הפילוסופיה.

בירדוגו מודה במעלותיה של הפילוסופיה בכל התחומים, בהסתמכו על עמדתו של הרמב״ם כלפיה, ועל דבריו של ר׳ ידעיה הפניני בשבחה. אף על פי כן הוא סבור, שלתורה יש דין קדימה על הפילוסופיה, והיחס בין השתיים הוא כיחס שבין הלחם למים. כשם שהלחם הוא המזון העיקרי, ״כן עיקר חיי האדם הוא חכמת התורה וחכמת הפילוסופיה טפלה אליה״.^, הפילוסופיה, מהיותה מושתתת לדעתו על השכל בלבד, לוקה בשתי מגבלות: 1 . החשיבה האנושית נתונה לשינויים בהתאם לחליפות העתים, ולפיכך האמת של דור אחד אינה תקפה בדור אחר: ״כי מהיות החכמה הזו תלוייה בשכל אין לה מנוח כלל כי יתחדשו לו דעות בכל יום ויום״. ובאין אמת מוחלטת מתעוררת מבוכה: ״כי יחשוד שכלו תמיד ואין לו מנוח״.

2. 2. מגבלה שנייה היא תוצאה של הראשונה. המבוכה מולידה את משבר האמונה: ״כי יחוש פן ימעדו קרסוליו ח״ו״.

בדבריו אלה של המחבר אין לחוש כמעט בשום נימה אנטי פילוסופית ברורה. שהרי אין המחבר כופר כל עיקר בתועלתה של הפילוסופיה כחכמת השכל. ונראה, שכל כוונתו היא להבליט את מעלתה של התורה כאמת מוחלטת לעומת האמת היחסית של הפילוסופיה, מבלי לדחות את זו כליל. אולם במאמר אחר נשמעת נימה שונה במקצת. היחס שבין התורה לפילוסופיה אינו מוגדר שם כיחס שבין עיקר לטפל, אלא כיחס שבין אמונה לכפירה. התורה היא עץ החיים, הפילוסופיה היא עץ הדעת: ״הנה הזהיר לאדם שמכולם [מכל עץ הגן] יאכל, אך עץ הדעת אליה לא יקרב כי תדיחנו מאחרי ה׳ אלהיו״. לכאורה זוהי מגמה אנטי רציונלית ברורה; אלא שמיד הוא מוסיף, כי האיסור על עץ הדעת חל על האדם רק בעודו נער, אך עם תום תקופת הנעורים אין עוד סכנה. והוא הדין לגבי הפילוסופיה: הסכנה הטמונה בה מוחשית רק בימי הנעורים; אך בשנות העמידה, לאחר שהאדם רכש בקיאות בתורה, ראוי לו לעסוק בפילוסופיה, והעיסוק בה אינו רק בגדר רשות, אלא בגדר חובה: ״ואז ודאי אחר שמילא לבו, וכליותיו נובעות חכמת התורה, אז נאה ויאה ללומדה, וחובה ללומדה״. במשפט אחרון זה מבטא המחבר באופן ברור הערכה חיובית כלפי הפילוסופיה.

אכן, המחבר אינו רק נאה דורש, אלא גם נאה מקיים, ובחיבוריו הפרשניים הוא מגלה זיקה רבה לפילוסופיה. רוב הנושאים המעסיקים את המחשבה היהודית — האל, הבריאה, מהות האדם, תורה ומצוות, שכר ועונש, ועוד — נדונים אצלו מתוך גישה פילוסופית. ומבחינה זו אפשר להגדירו על רקע זמנו כאחד משיירי הפילוסופים של העבר.

המקורות להשכלתו הפילוסופית הם כתביהם של חכמי ספרד — הרמב״ם, נרבוני, רלב״ג קרשקש, אלבו, ערמה, אברבנאל ואחרים — שמהם הוא מביא דברים בחיבוריו בין כשהוא מסתמך עליהם ובין כשהוא מסתייג מהם. יש להניח שהוא הגה גם בכתביהם של נוכרים, שכן הוא מזכיר את ספר התפוח לאריסטו.

עניין אחר שראוי להעיר עליו כאן הוא מידת ההערצה שהוא רוחש לרמב״ם, כפילוסוף גדול וכסמכות בלעדית שאינה ניתנת לערעור. בדיונו על היחס שבין התורה לפילוסופיה הוא מעיר בין היתר: ״ומי האיר עיני רבינו הגדול ז״ל בהתפלספותו התמימה והישרה בספרו המורה לצדקה אם לא התורה השלמה״. בדברים אלה המחבר מבקש לא רק לרומם על נס את גדולתו של הרמב״ם בפילוסוף, אלא גם לסנגר על משנתו הפילוסופית של הרמב״ם, במשנה המושתתת על האמת הדתית שבתורה. בירדוגו מתייחס ביראת כבוד לרמב״ם גם באשר הוא מסתייג, לעתים, מדבריו.

ר׳ רפאל בירדוגו — יחסו לפילוסופיה ולרציונליזם של זמנו

דן מנור-מקדם ומים כרך ד'-עמ- 129

רלא. מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן

בבקשת הגאולה. שיר מעין אזור בן שש מחרוזות מרובעות ומדריך דו-טורי דו-צלעי.

משקל: שבע הברות בטור.

כתובת: פיוט. נועם ׳מתי יבושר׳. סימן: מזמור לדוד חזק.

מקור: ק־ ט ע״ב.

מָתַי תְּכוֹנֵן עִיר צִיוֹן קִרְיַת מֶלֶךְ

שָׂמַחְתִי בְּאוֹמְרִים לִי בֵּית ה׳ נֵלֵךְ

זֶה הַיּוֹם לוֹ קִוִינוּ/ קוֹל שִׂמְחָה בִּגְבוּלֵנוּ

 יִשָּׁמַע בְּאַרְצֵנוּ/ בְּכָל עִיר וּבְּכָלֶּ פֶלֶך.

5 מִמִּזְרָח מִמַּעֲרָב/ מִבֵּין אֱדוֹם וַעֲרַב

אֵל תוֹךְ קִרְיַת מֶלֶךְ רָב/ אֱסֹף עַם דַּל וָהֵלֶךְ

וּלְךָ אִוְּתָה נַפְשִׁי/ מֵעַבְדוּת אֵצֵא חָפְשִׁי

 וְאָשׁוּבָה אֶל אַרְצִי/ וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ.

רֵחַם רַחֲמָתַים/ לְרֹאשׁ מֻכִּים וְּדווּיִים

 10 דְרוֹר תִּקְרָא לִשְׁבוּיִים/ יִהְיוּ מְנַת חֶבְלֵךְ

לְדָוִד לְךָ רוִהָּ/ שִׁירָה וְּתִהלָּה נָאוָה

 לֵאמֹר אֵלָיו עוֹד אִוָּה/ הַשְׁמִיעִנִי קוֹלֵךְ.

חִזְקִי יוֹנָתִי אִמְצִי/ אַל תִּירְאִי לֹא תֵּבוֹשִׁי

אֶת צִדְקֵךְ לָאוֹר אוֹצִיא/וְשָׁלְמוּ יְמֵי אֶבְלֵךְ.

1. 1. מתי… מלך: על-פי תה׳ מח, ג. 2. שמחתי… נלך: על-פי תה׳ קכב, א. 4-3. זה… שמחה: שילוב כתובים, על-פי איכה ב, טז; יר׳ לג, יא. 5. ממזרח וממערב: על-פי תה׳ קז, ג. 6. קרית מלן רב: כינוי לירושלים, על-פי תה׳ מח, ג. עם דל והלך: כינוי לעם ישראל הגולה מארצו. 8. אל… אלן: על-פי במ׳ י, ל. 9. רחם… לראש: על-פי שופי ה, ל, וכאן במובן של רחמים רבים. 10. דרור… לשבויים: על-פי יש׳ סא, א. 11. לדוד… נאוה: על-פי ב״ב יד ע״ב: ׳… דוד שריוהו לקב״ה בשירות ותשבחות׳, ורמז המשורר גם לעצמו. 12. השמיעני קולך: על-פי שה״ש, ב, יד.

13-יונתי: כינוי שגור לכנסת ישראל, והשווה זוהר א, פד ע״ב. אל… תבושי: על-פי יש׳ נד, ד.

14- את… אבלך: על-פי שילוב פסוקים: מיכה ז, ט; יש׳ ס, כ.

ציוני דרך בשירה העברית

א. השירה העברית המקראית

השירה העברית – יסודותיה מונחים בתנ״ך. כמה נושאים כתובים בסגנון של שירה ובעיקר בנביאים אחרונים ובספרי אמ״ת. נושאי השירה המקראית מגוונים: 1) שירת הברכות, כמו: ברכות יעקב לבניו בסוף ספר בראשית וברכות משה לישראל בסוף דברים. 2) שירי מלחמה וניצחון, כמו: שירת הים, שירת דבורה ־כמה ממזמורי תהלים. 3) שירי טבע והשגחה, כמו: תהלים פרקים יט, קד, איוב פרקים כח, לז-מא. 4) שירי כלולות, טבע ויין במגילת שיר השירים. 5) תוכחה ־לאומית – נבואות על החורבן נוסח ירמיהו. 6) נחמה וגאולה בישעיה. 7) הגות וחכמה נוסח ספר איוב, משלי וקהלת. 8) תלונה אישית – ספר איוב. 9) קינה אישית, דוגמת קינת דוד על אבשלום בנו (שמו״ב יט, א) ועל שאול ויהונתן בנו שם, יז-כז). 10) קינה לאומית – קינת ירמיהו על החורבן (מגילת איכה). 11) מזמורי שבח והלל לה׳ ותפילה ותחינה לאל הנכללים בספר תהלים.

השירה המקראית מתאפיינת ביסודות ריתמיים, כמו חלוקת הפסוק לצלעות מקבילות (תקבולת נרדפת, ניגודית או משלימה), משקל התיבות, אקרוסטיכון אלפביתי (כמו ׳אשת חיל׳ משלי לא,י-לא); יסודות ציוריים הכוללים דימויים, תיאורים מטפוריים או אלגוריים וצורות לשוניות מיוחדות כמו לשון נופל על לשון.

ב. השירה בתקופת התלמוד

התלמוד שנחתם במאה החמישית בבבל – עניינו משא ומתן לבירור ההלכות שבמשנה בשילוב מדרשים ואגדות. קטעי השירה מועטים מאוד, ונושאיהם דברי הספד לחכמים המרוכזים במסכת מועד קטן דף כה; דברי ברכה של הלומדים בסיום לימודיהם כמו ׳עולמך תראה בחייך׳ (ברכות יז ע״א) וקטעי שיר אחרים כמו ׳רוני רוני השיטה׳ (עבודה זרה כד ע״ב). לתקופה התלמודית שייכים גם שירי תפילה קדם פייטניים, כמו ׳עלינו לשבח׳ וקטעי מלכיות, זכרונות ושופרות. רוב הפיוטים בתקופה זו – עלומי שם. מאפייניה של השירה התלמודית הם משקל התיבות, העדר החרוז ואוצר מילים מקראי ובתר מקראי.

ג.הפיוט הקדם קלאסי

ראשיתו של הפיוט הקדם הקלאסי כרוך בשילוב קטעי פיוט בנוסחאות הקבע שבתפילה. התכנים המפויטים הם ענייני שבת וחגים ופרשות השבוע בזיקה למקורות המקרא, התלמוד והמדרש. בהמשך מתרחבים הסוגים בתפילות וסליחות, מוסר ותוכחה, שירים דידקטיים ללימוד התורה, שירי חתונה, קינות על החורבן ובקשות של גאולה, כאשר מדרשי חז׳׳ל משמשים חומר לפיוט. פיוטים אלה מתאפיינים בתבנית, שבה הפיוט נחלק למחרוזות עם פזמון או בלעדיו, באקרוסטיכון אלפביתי, באליטרציה ובשאר עיטורים: שרשור, רפרין, פתיחה מקראית, מילות קבע וכינויים. המשקל הוא משקל התיבות, והחרוז בולט בהיעדרו. דוגמאות לכך הן פיוטיו של יוסי בן יוסי.

ד. הפיוט הקלאסי

סוגיה ונושאיה של השירה באסכולת הפיוט הקלאסי דומים לקודמתה הקדם קלאסית. נציגיה הם יניי ור׳ אלעזר הקליר. הלשון מעורבת מקראית-תלמודית, ובתבנית חלה התפתחות של חלוקת הפיוט למחרוזות מרובעות טורים (לרוב) המתחמים ביניהם בחריזה המתחלפת בכל מחרוזת (אאאא, בבבב…), נשקלים במשקל התיבות ומתאפיינים גם באקרוסטיכון א״ב לסוגיו כולל חתימת שם הפייטן.

ה.השירה העברית בספרד

נושאי השירה העברית בתקופה, שקדמה לתור הזהב בספרד במזרח, באיטליה ובאשכנז היו בדרך כלל נושאי־קודש: שירי גלות וגאולה, קינות על חורבן בית המקדש, פיוטים ליטורגיים לשבת ולחגים ופיוטים לחתנים. כמו כן נתחברו גם שירי כלולות אלגוריים, שירי מוסר ותוכחה, שירי ויכוח ושירים דידקטיים. שירים בנושאים הנ״ל המשיכו להתחבר בכל התקופות והארצות כולל ספרד. עם המגע שנוצר בין התרבות העברית לתרבות הערבית בספרד חדרו לשירה העברית סוגים ונושאים חדשים: שבח, ידידות ופירוד, גנאי והתפארות, אהבה וכלולות, טבע ויין, שירי מלחמה, שירי מספד, שירי פרישות, הגות וחכמה, שירי ויכוח, שעשועים וחידות. תבנית השירים היא תבנית הקצירה הכוללת בתים טוריים דו צלעיים: דלת וסוגר, כאשר כל הצלעות שקולות במשקל אחיד, וכל הבתים נחתמים בחרוז מבריח. המשקל הוא כמותי הנשען על יתדות ותנועות. שירה זו עשירה גם בצימודי לשון ובשלל שיבוצים מקראיים.

ו.תקופת המעבר של השירה מספרד לצפון אפריקה / המגורשים

ממצאי השירה של מגורשי ספרד, שנחשפו עד כה על ידי החוקר אפרים חזן בספרו השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, מראים מה גדולה תרומתם של המגורשים. הגירוש מספרד ב-1492 לא היה בכוחו לעצור את הרצף של הקיום היהודי כמו גם את שירתו, שבכל מקום שגלו ישראל, גלתה שירה עמהם. המשך העיסוק בשירה על ידי המגורשים מוכיח על המשך הטיפוח של מורשת ספרד תוך התחשבות בצו השעה: ויתור על שירת החול החצרנית והתמקדות בשירה אלגורית, שירה דתית לאומית וקהילתית חברתית. נציגים ראשונים של שירת המגורשים, שהיו גם רבנים גדולים, הם ר׳ שמעון בר צמח (הרשב״ץ) ור׳ יצחק בר ששת (הריב״ש). שירה זו הביאה עמה מגוון נושאים וחידושים: פיוטים לפרשת השבוע, שירת התלמוד וההלכה, שירי כלולות ייחודיים, שימוש בטעמי ־מקרא לתיאור עלילה או לעיצוב אישיות. שירת האהבה האלגורית ושירים בעלי ע־ך היסטורי בנוסף לעשרות פיוטים במעגל האדם והשנה.

ז.שירת ר׳ ישראל נג׳רה (1555 צפת – 1628 עזה)

על שירת ר׳ ישראל נג׳רה כתבו כמה חוקרים דוגמת אהרן מירסקי. להלן תמצית הדברים המופיעים בפירוט בחיבורי על הכתובה לחג השבועות. שירי נג׳רה – רוב עניינם ומבעם – הגלות והגאולה, הדוד והרעיה, ובכללם משיח וארץ ישראל, בית המקדש וירושלים. עיקר מגמתם – לחדש את הברית בין כנסת ישראל לאלוהיה ושיבת הבנים לארצם. שירי נג׳רה מאופיינים בכמה סממנים: דו שיח תמידי בין הדוד והרעיה או היונה; שפע של ביטויי חשק ואהבה, מעין מהדורה חדשה של שיר השירים בקצב ובחרוז; מבנה השיר הפותח ביונה או בעופר, במראות של אוהל או אפריון, והמסתיים תמיד בענייני גאולה ונחמה על משיח, ארץ ישראל, בית המקדש וירושלים, מעין מבנה של משל ונמשל. ואמנם גולת הכותרת בשירי נג׳רה היא הכתובה לחג השבועות ״ירד דודי לגנו״ המהווה חידוש ספרותי, פיוטי ורעיוני כדבריו של לונזאנו, כי המשורר ׳ברא חדשה בכנסת ישראל אשר לא עלה על לב דעת אחרים מלפניו׳. שירתו של נג׳רה משמשת מפנה ביחס לשירת ספרד בתוכן ובצורה, ואלו הם חידושיה, כפי שמנאם החוקר יוסף טובי: א) מעבר ממשקל כמותי למשקל ההברות. ב) החלפת תבנית הקצידה הקלאסית במבנים מעין אזוריים. ג) ביטול ההבחנה בין שירת חול לשירת קודש ומיזוגן לשירה דתית לאומית. ד) ריבוי בציורים אלגוריים בהשפעת הקבלה. ה) צמידות השירה ללחנים מוסיקליים והפיכתה מוקד להתכנסות נוסח אמירת הבקשות בלילי שבתות.

ח. השירה העברית בצפון אפריקה

השירה העברית בצפון אפריקה נחקרת על ידי אפרים חזן זה כארבעים שנה, ובמהלכן התעשרה בכמה ספרים, פרי עטו. להלן שמות הספרים ונושאיהם:

ספרו הראשון בתחום הוא שירי פרג׳י שוואט מתוניס, ירושלים תשל׳׳ו.

זוהי מהדורה מדעית ראשונה של קובץ שירים מצפון אפריקה, ספר יסוד ודגם לכל מהדיר, הן מבחינת עריכת השירים, הן בפירוש המקצועי והן במבוא המפורט.

ספרו השני הוא פיוטי ר׳ משה בוג׳נאח איש טריפולי, ירושלים תשל׳׳ט. שני המשוררים פרג׳י ובוג׳נאח פעלו בתקופה קרובה במאה הי״ז, והמהדיר מנסה לבדוק את הזיקות בין השניים הכותבים שירים לסוגיהם ולנושאיהם.

ספרו השלישי – תהלה לדוד, קובץ שיריו של ר׳ דוד בן חסין (רדב״ח) מהמאה ה-18 במרוקו, הנחשב למשוררן המובהק של כל קהילות מרוקו. בספר זה הושקע עמל רב של עשרים שנות כתיבה, שבמהלכן הכין המחבר תשתית מחקרית של מאמרים על שירת רדב״ח. הספר כולל גם חלק צרפתי מאת דוד אליהו (אנדרה) אלבאז, ויצא לאור בלוד תשנ״ט.

ספרו הרביעי – השירה העברית בצפון אפריקה, ירושלים תשנ״ה, מהווה פריצת דרך גדולה למחקר בגלל אופיו האנתולוגי והאנציקלופדי כספר יסוד לכל חוקר שירה בצפון אפריקה. הספר הוא במה נכבדה, שבה מוצגים בכבוד רב כארבעים פייטנים מכל צפון אפריקה, תולדות חייו של כל פייטן, שירתו ומדגם מפיוטיו. במבוא נסקרות תחנות השירה בכלל ונושאי השירה העברית בצפון אפריקה למעגליה (התפילה, השנה, יחיד וחברה) על צדדיה הפואטיים ודרכיה הסגנוניים והלשוניים.

ספרו החמישי – השירה העברית באלג׳יריה, לוד תשס״ט, הוא אנתולוגיה של כשלושים משוררים באלג׳יריה, ובו מדגם נכבד מיצירתם מן המאה הארבע עשרה ועד לתחילת המאה העשרים ובסך הכול כעשרים משוררים. הספר מפתיע בממצאיו ומתאפיין בחידושים רבים של השירה באלג׳יריה. ספר חדשני זה מוכיח, שהגירוש בספרד – לא היה בכוחו לעצור את רצף הקיום היהודי ואת שירתו האיכותית.

החוקר עסק גם בפיוטי תפילה ובסוגיות הדנות בקשרים שבין הפיוט לתפילה ולהלכה.

קבצים נוספים למשוררים מצפון אפריקה נחקרו, ואחרים עדיין נחקרים כעבודות לתואר שני או שלישי באוניברסיטה בר אילן – רובם על ידי תלמידיו של אפרים חזן, ואחרים על ידי תלמידי בנימין בר תקוה, עבודות הנעשות בהנחייתם.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו-עמ'13

פתיחת שערי מזרח אירופה.

בספטמבר 1956 הציע ראש מחלקת העלייה, ש"ז שרגאי, לשנת תשי"ז – מאוקטובר 1956 עד ספטמבר 1957 – העלאת 60.000 עולים : מתוכם 30.000 ממרוקו – אם תתאפשר הוצאתם – 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 20.000 משאר הגלויות. על הצעתו זו הגיב ברגינסקי : הכיצד רק 30.000 ממרוקו ? והלא הנהלת הסוכנות הסמיכה את אלכסנד איסטרמן, מנהל המחלקה המדינית של הקונגרס היהודי העולמי, לטפל בהוצאת 50.000 היהודים ממרוקו שלאחר הסלקציה, ואשר חיסלו  את עסקיהם ! האם כבר אנחנו מוותרים עליהם ? או שעלינו לומר למר איסטרמן לחדול מהמשא ומתן עם ממשלת מרוקו לעליית יהודים אלה.

גיורה יוספטל הציע להעלות רק 45.000 : מתוכם 25.000 בלבד ממרוקו, 10.000 ממזרח אירופה, ועוד 10.000 מתוניסיה, אלג'יריה וממערב אירופה.

חברי ההנהלה הציעו להעלות 10.000 עולים ממזרח אירופה לא בשל מגבלות תקציב – אלא משום שבשלב הזה העריכו שזהו המספר המקסימלי שניתן להעלות משם. עלות קליטתו של עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה, שכן – כדברי הגזבר וראש מחלקת הקליטה, גיורא יוספטל : "אם אני מדבר על 10.000 ממזרח אירופה, אינני מדבר כמו שרגאי באופן סתמי, אלא על תנאי קליטה בדירות טובות ובאזורים עירוניים". או כדברי ברגינסקי :

אם תקחו בחשבון שהעלייה מרכזה עובר למזרח אירופה, היא דורשת תנאים אחרים במקצת. אנו לא עושים הפליה ברורה בין עולה לעולה, אבל נגיד במלים פשוטות : אייני יכול לשלוח כרגע פולני לפחון, מפני שזה תיכף משפיע על מצב העלייה מפולין".

ועל כך הוסיף ראש המחלקה לענייני החלוץ, א' דובקין : " ברור לכולנו ש-10.000 ממזרח אירופה לא יוכנסו למעברות".

בספטמבר 1956, כאשר העריכה הנהלת הסוכנות שבשנת תשי"ז לא ניתן יהיה להעלות ממזרח אירופה יותר מ-10.000 יהודים, החליטה להעלות בשנה זו – 1957 – 55.000 יהודים ; 30.000 ממרוקו, 12.000 מתוניסיה ואלג'יריה, 3.000 מארצות המערב ו-10.000 ממזרח אירופה. לצורך כך היה תקציב הסוכנות לשנת תשי"ז 187.280.000 לירות. בינואר 1957 התברר להנהלת הסוכנות, כי ניתן להוציא כ-30.000 יהודים ממזרח אירופה, ותכנון העלייה תוקן אפוא ל-75.000 עולים. בפברואר1957  , כשהתברר כי ניתן להעלות עוד יותר עולים ממזרח אירופה תוקנה תוכנית העלייה שוב : 90.000 עולים, מהם 78.000 ממזרח אירופה ו-12.000 מצפון אפריקה ושאר הארצות. במקביל תוקן תקציב הסוכנות והועמד על 221.680.000 .

כל תכנוני העלייה לשנת 1957 כללו את כל היהודים, שניתן להעלות ממזרח אירופה ; וככל שמספר זה גדל, ירד מספרם של יהודי צפון אפריקה שתוכננו לעלות. וכמובן, לא עלתה שום בעיה תקציבית לעלייתם של כל יהודי מזרח אירופה….

מכיוון שקליטת עולה ממזרח אירופה הייתה גבוהה מזו של עולה מצפון אפריקה. הציע ראש מחלקת הנוער והחלוץ, משה קול, להקים ועדה משותפת של מחלקת הקליטה והגזברות, על מנת לשפר את תנאי קליטתם של יהודי מזרח אירופה.

עוד הוסיף קול : " אתם רגילים לעלייה הצפון אפריקנית ולא לאינטליגנציה של יהודי מזרח אירופה ". ועל כך ענה לו ראש מחלקת הקליטה, יהודה ברגינסקי :

אנו נותנים לכל יהודי פולני דירה לוקסוס…..אשר למנגנון של מחלקת הקליטה – סוף סוף רוב העובדים שלנו הם פולנים, ולא אנשי אפריקה.

כבר מינואר 1957 התחילו להגיע אלפי עולים ממזרח אירופה – אך יהודים אלה "אינם יכולים ללכת לפחונים או לצריפונים" כדברי ברגינסקי. בינואר 1957 הגיעו 5.000 עולים : 3.000 מפולין, 1.000 מהונגריה, 500 מצפון אפריקה ו-500ממצרים, ואנו לא עומדים בלחץ השיכון. את הפולנים אינני יכול לשלוח לשיכונים במעברות ולפחונים בדימונה, כי יהודי פולין, הונגריה ורוסיה, לא יגיעו לארץ, אם יידעו שהם הולכים למעברות.

מה עושים אפוא ? לא ניתן לבנות שיכון מהיום להיום ! אבל גם לבעיה זו נמצא פתרון ; לקחו את הדירות, שיועדו ליהודי צפון אפריקה, יושבי המעברות, הממתינים להן כבר כמה שנים – ונתנו אותן ליהודי מזרח אירופה, שהגיעו ארצה רק לפני ימים מספר, כפי שאמר מנהל מחלקת הקליטה, טנא :

החלטנו על שינוי בסדרי העדיפויות לשיכון לטובת יהודי מזרח אירופה : עלול מיד לקום מרד שיעורר רגשות קיפוחו. תהיה התמרמרות כלפי יהודי פולין שבאו לבאר שבע ישר מהאווירון ונכנסו לבית. בשעה שיהודי צפון אפריקה מחכה בצריפון בבאר שבע לתורו…אותם 4.000 משפחות מתוך 20.000 של השנתיים האחרונות, המחכות בפחונים לשיכונים, הן יכולות להפוך לבעיה רצינית.

גם ראש מחלקת הקליטה, י' ברגינסקי, הגיב :

אני מוכרח להביא בניכם פרובלמה שהיא קשה ויש לה ביטוי בציבור : עניין קיפוח עדות המזרח….לקחנו 400 דירות שהיו מיועדות בשביל עולים קודמים מצפון אפריקה שעמדו לעבור לשיכון, ונתנו אותם באשראי לעולים חדשים…..לא פרסמנו את הדבר…..אני רוצה שנדע כי בזה חטאנו משום שלא הייתה ברירה. אני פטור מלהסביר להנהלה למה עשינו זאת . הדבר נעשה מטעם פוליטי והומאני – הדגשת המחבר – כלפי הפולנים.

ולא נמצא צדיק מבין חברי הנהלת הסוכנות, שיתקומם נגד אי צדק משווע זה וינסה לתקן את המצב, אף לא בקרב חברי הממשלה. רטש הממשלה, דוד בן גוריון, אף תמך במדיניות זו של מתן ליהודי מזרח אירופה ; וכשהעלה ברגינסקי בדיון ב " מוסד לתיאום " את ההפליה כלפי יהודי צפון אפריקה, הגיב על כך דוד בן גוריון " זה נכון יש הפלייה זאת הפלייה מוכרחת ". .

כדי למנוע דעת קהל עוינת כלפי הפליה חדשה זו, הציע יושב ראש ההנהלה הירושלמית, זלמן שזר, להעלים זאת מהציבור :

     "אנו צריכים לגלות זהירות בקשר לפרסומים משני סוגים, שהדברים מתפרסמים גם בארץ וגם בעולם, אני מתכוון לשני נושאים :א. פרסום ידיעות על העלייה ממזרח אירופה. ב. על העדפת סוג מסוים של עולים. אלה שני דברים שמחייבים יתר זהירות…הואיל ודבר אחרון זה מתפרש לרעה כאפליה כלפי יתר החוגים. על כן לא בריא לדבר על כך בפומבי.

לאור גל העלייה הגדול, הצפוי בשנת 1957 ממזרח אירופה, גם גזילת דירותיהם של תושבי המעברות מיוצאי צפון אפריקה – לא היה בה משום פתרון מספיק לדיור עבור יהודי מזרח אירופה, משום שלא ניתן היה לבנות שיכון קבע לכל העולים מפאת הזמן הקצר. על כן החליטה הסוכנות לבנות שני סוגי שיכון : שיכוני קבע ראויים לאירופים ; ופחונים עבור יהודי צפון אפריקה. על הפליה זו בדיור לעולים הסביר מנהל מחלקת הקליטה, טנא, בפברואר 1957 :

בחודש מרץ 1957 יחסרו 1.800 יחידות דיור, מהן 1.600 מסוג המתאים ליהודי פולין, הונגריה ומצרים ורק 200 לסוג יהודי צפון אפריקה. בשביל 200 אלה יש כבר כיום רזרבה…בארץ נוכל לתת לאלף משפחות סוג א' – אירופאים -, באפריל 1.100 – 1.200 ובמאי 1.600 יחידות דיור, וישארו 200 – 300 פחונים שמיועדים לצפון אפריקה.

הסלקציה- הסלקציה וההפלייה בעלייה ובקליטה של יהודי מרוקו  וצפון אפריקה בשנים 1948-1956 חיים מלכה- ממשלת צרפת והסלקציה- פתיחת שערי מזרח אירופה.

 עמ' 189–

• רישום פוליסמים: שמות פוליסמייס ( רב משמעי ) נכתבו תחת ערך אחד בסדר מספרי שוטף ומודגש. כל אחת מתת-המשמעויות רשומה אמנם תחת הערך הראשי, אולם היא בנויה כיחידה בפני עצמה¡ דהיינו, כל הצורות המצויות של המשמעות האחת (יחיד ורבים, זכר ונקבה, נסמך ונפרד וכד׳) מהוות כעין ערך עצמאי. מספור הדוגמות הוא רציף, ומתחיל מחדש בכל אחת מתת-המשמעויות. |הגדה — 1 הגדת פסח: מא נכליקס תקרא להגדה… ־ לא אשאיר אותך לקרוא את ההגדה… 2 אגדה בניגוד להלכה: זבדו מן תלמוד… ומן להגדות = [הסיפור הזה] הוציא אותו מן התלמוד… ומן ההגדות . !בינוני — 1 לא עני ולא עשיר: 1) לא עשיר ולא בינוני קבל מא ימות יעמל צוואה = גס עשיר וגם בינוני, לפני שימות יעשה צוואה . נקדרו נזיבו מליון אכור דלבינונים = נוכל להביא מיליון נוסף של [עולים] בעתים . 2 לא צדיק ולא רשע: 1) וידא תוצאב נץ דלעונות ונץ דלמצות כא יתסממא בינוני = ואם נמצא [שיש לו] חצי מצוות וחצי עוונות, הוא נקרא בינוני . 2) ואס חנא נדרכו באס נכונו מן לבינוניים = [מי יודע] אם אנחנו נזכה שנהיה מן הבינוניים .

2 אבד. [כן יאבדו, כן יאבדו אויבי ה׳]

אבות – 1 כינוי לאבות האומה אברהם, יצחק ויעקב: 1) הומא תלתא דלאבות

לבלאד־די פאיין סכנו אבותינו אברהם יצחק ויעקב = [באר שבע] העיר שבה גרו אבותינו אברהם, יצחק ויעקב

יוסלו אדעווא לאבותינו הקדוסים והטהורים ־ הביאו את התלונה לאבותינו הקדושים והטהורים (בחיר שבאבות)

2 בני הדורות הקודמים: 1) כאנו אבותנו יטלעו לשלש רגלים = [מעשה בזמן ש]היו אבותינו עולים לשלש רגלים.

  מן זיהת אבותיו הקדושים חלקם בחיים ־ [רבי… היה מפורסם] מצד אבותיו הקדושים, חלקם בחיים

 די פאס כברו אבותם ואבות אבותם ־ [הם אינם גדלים באותם תנאים קשים] שגדלו [בהם] אבותם ואבות אבותם . [זכות אבות, מעשה אבות](מנהג אבותנו)

~ אבות העולם [[abot ha'olam 1 כינוי לאבות האומה: 1) דזבאדו אבות העולם מן ענדו ־ יצאו אבות העולם מאצלו [מאצל הקב״ה]

 זרא אליהו הנביא ז״ל לענד אבות העולם ולענד משה רבנו = רץ אליהו הנביא זכור לטוב אצל אבות העולם ואצל משה רבנו .

2 כינוי לגדולי החכמים הקדמונים: אבות העולם ע״ה כאנו ימססיוו 24 סאעא קאמלא בחפצי שמים = אבות העולם עליהם השלום היו עסוקים [מילולית: מעבירים] 24 שעות מלאות [של היממה] בחפצי שמים.

אבטאחא – ראה הבטחה.

אביון. [חייב במתנות לאביונים, חייבות במתנות לאביונים, עני ואביון]

 אֵביל [- אבלות: תכמל 30 יום דלאביל ־ [היא] תגמור את 30 ימי האבל .

אבילות – ראה אבלות.

א־ב-ל: גלס רבי חיים פינטו כא יבכי ונתאבל עליו יותר = ישב רבי חיים פינטו בוכה, ונתאבל עליו יותר

אבֵלֶ – ראה אביל.

אָבֵל[[abil – אדם השרוי באבל: נקדרו נצברו… לאבלים[labilim]דיאלנא =

[בנטיעת העצים] נוכל לנחם… את האבלים שלנו

הערת המחבר: בלשון הדיבור שכיח הביטוי האד לאביל had labil בהוראת משהו או מישהו דוחה ולעתים קרובות בלשון חיבה דווקא.; מצויה גם הגייה בלי היידוע הערבי: אס האדא, abil האדא ־ מה זה, [זה] ״אביל״ זה.ע"כ

אבלות [abilot] יקדר יזווז מנור 7 איים דלאבלות ־ יוכל להתחתן אחרי שבעת ימי האבלות .

כיף כרזת מן לאבלות… ־ כשגמרה את ימי האבלות [מילולית: כשיצאה מהאבלות]

2 מנהגי אבלות: 1) נעמלו סואיין דלאבילות פהאד לאיאם ־ נעשה מעט [מנהגי] אבלות בימים האלה [=ימי בין המצרים] קבדת עליהא לאבילות = קיבלה עליה את [מנהגי] האבלות

אבנים טובות -האד לכדמא דלאבנים טובות… = העבודה הזאת באבנים טובות… [מתוך ידיעה המספרת על מפעל לעיבוד יהלומים בארץ]

37. 37. 2) עמרלו דיק סנדוקא באבנים טובות ומרגליות = מילא לו אותו ארגז באבנים טובות ומרגליות

אבר [ibarim-libarim] – איבר, חלק מן הגוף: 1) לאברים דייאלו כא ידארבו = האיברים שלו רבים [ביניהם]

ואדרבא כא יבקאוו לאיברים דייאלו תקאל עליה = [אחרי ארוחה דשנה…] ואדרבא, נשארים האיברים שלו כבדים עליו מ״ב,

אגב: 1) ואגב כא יטלעו חתא תפלות לוכרין די מא מזייאנינס = ואגב [התפילה שנאמרה בכוונה גדולה] עולות גם התפילות האחרות, שאינן טובות [שנאמרו שלא בכוונה]

 ואגב די יאכל ראה… ־ ואגב שהוא אוכל הריהו…

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט-עמ' 99

3.3 בין־טקסטואליות בפעולה

פוליפוניה-מיוונית: poly הרבהphone + קול] רַב-קוֹלִיּוּת, שִׁלּוּב קוֹלוֹת אֲחָדִים בִּיצִירָה אַחַת. זאת של הצלילים – המוסיקליים לפחות – היא מתכונותיה העיקריות של השירה העברית במזרח בכלל ובצפון־אפריקה בפרט לאחר גירוש ספרד, וזאת כתוצאה ישירה מהתפשטותה המהירה ומיוקרתה הרבה של שירת ר׳ ישראל נג׳ארה בקהילות אלה. אולם מה שיעניין אותנו כאן להבנת אמירתו השירית של רש״ח בפרט והשיח השירי־העברי בצפון־אפריקה בכלל הוא פוליפוניה מסוג אחר, פוליפוניה המכוונת את ארגון מארג המשמעויות והמשמעים בתוך השיר העברי ואת השימוש במבנים ובצורות של הלשון העומדים לשם כך לרשותו של המשורר. פוליפוניה זאת נוגעת למרקם הלשוני של הטקסט העברי ומגדירה אותו כישות בין־טקסטואלית מובהקת השואבת את קיומה ואת מבניה וצורותיה מתוך זיקה הדוקה לטקסטים עבריים־ארמיים אחרים.

הערת המחבר: פרט ליצירתו השירית של רש״ח המוצגת כאן וליצירה אחרת אין לנו כל ידיעה על חיבורים אחרים משלו בכל תחום שהוא. היצירה הנוספת היא מליצה ארוכה ובוטה (יותר מ־2500 מילה) בשם ״מלחמת מצוה״ שהוא חיבר על המן וזרש. המליצה מופיעה בכתבי־יד ממכנאס שברשותם של יוסף ושלום סודרי. אני מודה להם כאן על שהעמידו את כתבי־היד לרשותי והרשו לי לצלמם.

יצוין כאן בדרך אגב, שמסורת פוליפונית זאת עשויה לעזור לחוקרי השירה הערבית העממית של המאה ה־18 והמאה ה־19 במרוקו לשחזר את המנגינות המקוריות של שירים רבים שנשאר מהם התמליל לבדו, וזאת על פי לחניהם של הפיוטים שהורכבו עליהם והם מושרים עד היום בקרב יוצאי הקהילות היהודיות השונות.

במחקר הספרותי של ימינו נקבעה תופעת הבין־טקסטואליות כאחת מתכונותיו העיקריות של כל טקסט באשר הוא טקסט. דומה שבשירה העברית, למן הפיוט הקדום ועד לשירתו של ביאליק, אותה שירה שנכתבה שעה שהעברית לא תפקדה כשפה מדוברת אלא כשפת לימוד ועיון, תופעה זו בולטת עוד יותר ומייחדת אותה מבחינה לשונית יותר מכל תכונה אחרת. לתיאורם הראשוני של ביטויי הבין־טקסטואליות בשירתו של רש״ח בפרט ובשירה העברית במרוקו ובצפון־אפריקה בכלל נסתפק כאן בהערות כלליות בלבד.

א. עולמו הבין־טקסטואלי של המשורר: למן המאה השלישית ועד לדור תחיית הלשון תפקדה הלשון העברית – ולאחר מכן גם הארמית – כלשון כתיבה ויצירה בעיקר, שהמשיכה יצירה טקסטואלית ענפה ובעלת יוקרה רבה, כלומר כל אותם המקורות הכתובים והמייסדים של התרבות העברית והתרבות הרבנית כאחת, הכוללים את ספרות המקרא ואת ספרות חז״ל. מאז ימי הביניים המוקדמים היוו מקורות אלה בכל קהילות ישראל את המסד לחינוכו ולהכשרתו של התלמיד־חכם. לגביו של המשורר העברי במרוקו ובקהילות ישראל במזרח בכלל בתקופה שלאחר גירוש ספרד לא הצטמצם קורפוס התייחסות זה של טקסטים לספרות המקראית ולספרות חז״ל בלבד, אלא כלל את כל הספרות הרבנית ההלכתית, הפרשנית, העיונית והמיסטית המאוחרת, שהייתה חלק מהותי מחינוכו היהודי הפורמלי או האישי־הפרטי. קורפוס זה כולל טקסטים סיפוריים, עיוניים, פרשניים, שיריים ומיסטיים בשתי השפות היהודיות הראשונות, העברית והארמית, המקיימים זיקות ישירות ביניהם ובמיוחד לעולם המקרא.

טקסטים אלה מאוכלסים בדמויות בעלות תכונות שונות, במצבים מגוונים, באירועים משמעותיים, באמירות מחייבות ובמבנים לשוניים הראויים לשימור ולשימוש. מכלול הטקסטים ומרכיביהם הסמנטיים־הפרגמטיים והמבניים סיפקו את עיקר מסכת הדימויים והמיתוסים וכן את מערכת הידע של המשורר או הכותב על העולם ועל הקיום היהודי. על פי מכלול זה הוא פירש את הווייתו הוא כחלק

מהקהילה היהודית וכבן לעם היהודי הנמצא בגלות, ובנה את היסודות המשמעותיים להבנתה ולהצגתה של הווייתו זו בטקסטים חדשים מפרי יצירתו, שכן זה היה עולמו האינטלקטואלי המובנה ואף חלק גדול מעולמו הרגשי. מכלול טקסטים זה, שתפקד לגביו כמערכת אחידה, היווה עבורו אם כן מסגרת התייחסות ערכית, שיפוטית ויצירתית.

ב. הבין־טקסטואליות כרצף תרבותי יהודי פנימי: בבואו לכתוב טקסט חדש כלשהו לא יכול היה המשורר או הכותב העברי – וגם לא רצה בכך – להתעלם מכל הידע הטקסטואלי המגוון והעשיר הזה, אלא להפך: הוא היה מעוניין לתת לו חיים מחודשים ולהפגין את אמתותו הנצחית ותקפותו הבלתי מעורערת. לגביו זהו המקור הלגיטימי היחיד שממנו הוא יכול לשאוב את מבני המשמעויות והמבעים שיעמדו במרקם הטקסט שלו. בכתיבתו הנשענת על קורפוס טקסטואלי זה אין המשורר עושה מעשה חיקוי או חזרה חסרת השראה על משמעים ומבנים קיימים, אלא מזדהה הזדהות מלאה עם עולם תרבותי ואינטלקטואלי, שהוא קיומי עבורו ועבור קהילתו, ומשייך את יצירתו לרצף ההוויה התרבותית היהודית שלו. מכאן נובעת כל אותה מלאכת השיבוץ, הפירוק, הצירוף וההעתקה בטקסט השירי החדש של פסוקים, קטעי פסוקים, אמרות, מבנים, צירופים, צורנים ומשמעים של יחידות לשוניות שמקורן במכלול הטקסטואלי הקודם, מלאכה המאפיינת כל כך את הכתיבה השירית העברית למן הפיוט הקדום, ובמיוחד למן שירת ספרד.

אם בשירת תור הזהב הייתה מסגרת ההתייחסות הטקסטואלית האידאלית כמעט תמיד לשון המקרא, הרי במסורת המאוחרת של השירה העברית במרוקו ובצפון־ אפריקה בכלל נפרצה מסגרת מצומצמת זאת, והמשוררים שאבו את המבנים הלשוניים שלהם מכל המקורות הלשוניים העבריים והארמיים שעמדו לרשותם, כולל לשון הפרשנות והעיון, לשון הפיוט הקדום, לשון השירה הספרדית ולשון השירה המאוחרת של ר׳ ישראל נג׳ארה ושל משוררי צפון־אפריקה, ולפעמים גם מלשון הזוהר. אולם גם פה המשיכה לשון המקרא ובמיוחד הטקסטים השיריים ־הכמו־שיריים שלה, ספרי תהלים, משלי, איוב והנביאים בעיקר, להיות המרכיב ־עיקרי בעיצובה של לשון השירה. זיקה זאת של השיר ללשונם של טקסטים ־־דמים מקבלת בשירתו של רש״ח, בדומה ליצירתו של כל משורר, גם אופי פנימי, אינטְרָה־טקסטואלי ולא רק אינטר־טקסטואלי. בשירים רבים אתה מוצא מבנים ואף מבעים שלמים שהוא משתמש בהם כלשונם או בשינויים קלים בשירים קודמים."

הערת המחבר: ראה למשל את השיר על הזונה היהודייה ״בת כהן על דת עוברת, / דינה בשריפה בקורת״ ,הבנוי על פי מתכונתו ולשונו של הפיוט על זרש: ״זרש על הדת עוברת, אשת המן בן מופקרת״ רש״ח בנה שירים אחדים גם על יסוד שירים של משוררים אחרים. ראה למשל לקמן את שיר השבח שלו לכבוד מרדכי בן לבחאר, שבו הוא מתנה את מצוקותיו של העני, ושהוא כתב אותו על פי הלחן והתוכן של הפיוט הדו־לשוני ״שמעו קולי בלשון צח״ על מצוקותיו של העני המתקשה לספק את צורכי פסח. שיר זה נכתב כנראה בידי שלמה גוזלאן. השווה שיטרית, ש׳ גוזלאן; שיטרית, השירה הע״י, פרק ג.

יוצרת ויוצרים בשירה העברית במרוקו-ר'שלמה חלואה-יוסף שטרית-שירה ופיוט ביהדות מרוקו-התשנ"ט-עמ' 196

• מסמר ו – מכתב שלישי של בית הדין למפקח על השירותים העירוניים

 המכתב מעיד בעקיפין על תכסיסי ההשהיה שנקט יצחק אלחראר מאז מתן פסק הדין. הוא פנה אל השלטונות הצרפתיים בבקשה שגירושיו מאשתו יקבלו תוקף בלא שיצטרך לשלם לה את מה שבית הדין הרבני חייב אותו לשלם. נשיא בית הדין מחזיר את העניין לקדמותו ומזכיר לפקיד הצרפתי שאין הוא יכול לחרוג מן ההלכה הפסוקה ומפסק הדין שבית הדין הרבני נתן והוא אושר וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט. פסק הדין של בית הדין הרבני הגבוה לא נמצא בין מסמכי הפרשה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador]   Mog[ador], le 22

Février 1933

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – MCgador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur d’accuser réception de votre lettre du 17 de ce mois. Conformément à la Loi israélite, le divorce entre Isaac Elharrar et son épouse ne pourra être prononcé que lorsque l’indemnité pécuniaire fixée dans le contrat de mariage aura été versée entre vos mains ou entre celles du Président du Tribunal.

D’ailleurs, vous n’avez qu’à voir dans le Jugement de Rabat quel est l’ordre suivi par le Haut Tribunal rabbinique pour les opérations de l’exécution.

Lorsque cette formalité aura été remplie, vous voudrez bien nous le dire et nous indiquer en même temps le jour et l’heure qui vous conviennent pour le prononcé du divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’assurance de mes sentiments dévoués.

Le Président    signé: A. B.

סוגרת

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 22 בפברואר 1933 נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 17 בחודש זה.

בהתאם לחוק היהודי, גירושיהם של יצחק אלחראר ואשתו לא יוכלו לקבל תוקף אלא לאחר שסכום הכתובה שנקבע בזמן החתונה יועבר לידיכם או לידי נשיא בית הדין הרבני.

אם צריך, נא לעיין בפסק הדין שניתן ברבאט כדי לעמוד על סדר הפעולות שקבע בית הדין הרבני הגבוה לביצוע פסק הדין.

לאחר שתבוצע פעולה זו, נא להודיע לנו על כך ולציין גם את היום ואת השעה הנוחים לך לקיום הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

הנשיא / על החתום: א׳׳ב

• מסמך ז – מכתב רביעי של בית הדין לממונה על העניינים האזרחיים

המכתב מעיד על תכסיסי ההטרדה והלחצים שהמשיך יצחק אלחראר להפעיל על פקידי הפרוטקטורט הצרפתים כדי להשיג את מבוקשו – להתגרש מאשתו בלא לבצע את פסק הדין הרבני. נשיא בית הדין הרבני עומד איתן בלחצים שמפעיל עליו נציג הפרוטקטורט במוגאדור ודורש שיאלצו את הנתבע למכור את רכושו כדי לשלם לאשתו את כתובתה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador] Mog[ador], le 28 Mars 1933

Le Présid[ent] du Trib[unal] rab[binique] à Mogjador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur de v[ou]s accuser réception de votre lettre du 7 de ce mois.

Le point principal de votre lettre est le suivant : le payement du contrat de mariage.

Or, d’après la Loi israélite, Isaac Elharrar doit, avant de divorcer son épouse, verser l’indemnité pécuniaire fixée dans son contrat de mariage entre les mains d’un tiers. S’il n’a pas d’argent disponoible, ses propriétés seront vendues.

Ce n’est qu’après cette formalité que le divorce pourra être prononcé. Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’as[surance] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent].            signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 28 במארס 1933

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 7 בחומט זה. הנקודה העיקרית במכתבך היא כזאת: תשלום סכום הכתובה.

אלא שלפי החוק היהודי יצחק אלחראר חייב לשלם את הסכומים שהוסכם עליהם

בכתובה לפני שיגרש את אשתו ולהעבירם לאדם שלישי. אם אין לו כסף זמין, יימכר רכושו.

רק אחרי שישלים פעולה זו יוכרז רשמית על הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 430