מורשת יהדות מרוקו

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 ־

מסמכים ופרשנותם: פסק דין הלכתי וביצועו בחסות השלטון הקולוניאלי

יוסף שיטרית

מבוא

יצחק אלחראר לא היה היהודי הראשון ולא האחרון שהתאסלם במרוקו בכלל ובמוגאדור/ אסווירה בפרט. קדמו לו הרבה יהודים יחידים, בייחוד צעירים שהסתכסכו עם הוריהם או שנקעה נפשם מן המגבלות שהם חשבו שהחיים בקהילה היהודית מטילים עליהם. הם המירו את דתם כדי לזכות בחופש מדומה או כדי לסמל את המרד הקיצוני שלהם בסמכותם של ההורים והמשפחה היהודית בכלל. היו יחידים ואף משפחות שלמות שהתאסלמו, במיוחד בעתות מצוקה ומחסור, בימי בצורת למשל, כדי להציל את נפשותיהם ולחיות ממעשי הצדקה שזימנה או הבטיחה להם החברה המוסלמית.

הערות המחבר: עניין זה של התאסלמות יהודים צעירים במרוקו מצא לו ביטוי מפורש באחד משירי ה׳ערובי׳ ששרו הנשים היהודיות במרוקו בערבית יהודית במשך דורות רבים, ובו אזהרה מפני הקנטה וגרימת צער לבחורים, שמא ימרדו בהורים וימירו את דתם. את השיר הקלטתי מפי נשים שונות מאזור דמנאת, ואני מביא אותו כאן בתרגומו לעברית:

אימא אהובה, אל תדברי אלי בגערה.

הבחור, אם תדברי אתו כך, ייכנס השטן בלבו.

באחד הלילות ישכון בלבו צער,

וישליך את עצמו לקצבה ולאזמור;

יוריד את הכיפה, הו גברתי, ויעטה עליו את הברדס.

במקרים כאלה של התאסלמות מרצון לא יכלו המשפחות לעשות כלום כדי להשיב את בניהן לחיק היהדות, אלא השלימו בעל כורחן עם ההחלטה הקיצונית שלהם והתאבלו עליהם כאילו הסתלקו מן העולם. הן ידעו שלאחר התאסלמותם הפומבית לא נותרה להם דרך חזרה ליהדות, שכן דתם החדשה אסרה זאת עליהם והענישה את העוזבים הסרבנים בעונש החמור ביותר, עונש מוות. הרשויות המוסלמיות במרוקו, כמו ביתר ארצות האסלאם, דאגו היטב לקיים צו זה והרתיעו בכך את כל אלה שהתחרטו וחזרו בהם בינם לבין עצמם.

ראו למשל את מה שקרה לסול חטשואל מטנג׳יר ב־1834. מוסלמים העלילו עליה שהיא אמרה את ה׳שהאדה׳ כסימן לרצונה להתאסלם, וראשה נערף משום שחזרה בה כביכול מכוונתה זו. ראו על כך א׳ בשן, ׳תעודות חדשות על סוליכה הצדיקה׳, פעמים, 117 (סתיו תשס״ט), עמ׳ 171-167; וכן י׳ שיטרית, אתוס ומיתוס בתרבות יהודי מרוקו – שירי סוליקה הצדיקה (בהכנה).

 כל הדברים האלה אמורים בהתאסלמותם מרצון של יחידים או של משפחות. לעומת זאת על אלה שהתאסלמו מאונס, נשים וילדים לרוב, שעד לתחילת המאה העשרים הם נלקחו בשבי במלחמות בין שבטים ברבריים או ערביים, ניסו המשפחות והקהילות להיאבק, לרוב בלא הצלחה, כדי להציל את הנפשות מציפורני הדת השלטת הכפייתית. גם ניסיונות אלה התקיימו בעיקר בסוף המאה הי״ט, כשיד מעצמות אירופה כבדה על מרוקו והמשלחות הקבועות או הזמניות של המדינות השתדלו אצל המלכים כדי לפעול לשחרור היהודים השבויים.

השוו א׳ בשן, ׳גירוש יהודים משלשה כפרים בהרי האטלס בתחילת 1891׳, בתוך א׳ בשן, ממזרח שמש עד מבואו – פרקים בתולדות יהודי המזרח והמגרב: חברה וכלכלה, לוד תשנ״ו, עמ׳ 360-347 (התאסלמות, עמ׳ 364-363 וכן במפתח העניינים); א׳ בשן, ׳הריגת יהודי ע״י מושל אנטיפה שבמארוקו בעקבות עלילה על יחסי מין עם מוסלמית 1881-1880׳,

 ככלל, יש מקום לטעון שההתאסלמות מאונס או מרצון ליוותה את יהדות מרוקו מאז התבססותו של האסלאם בחבל ארץ זה ועד להתפזרות הקהילות ברבע השלישי של המאה העשרים; והוא הדין למעשה בכל קהילות ישראל ששכנו במרחב הערבי והמוסלמי. אלא שמעט מאוד מחקרים יוחדו עד כה לתופעה חשובה זו שפגעה קשות בחייהן של משפחות ושל קהילות שלמות במרחב הזה ואף דיללה קהילות או חיסלה אותן כליל. גם באשר לכל אותם אלפי יהודים שהמירו את דתם במשך הדורות והיו למוסלמים לא ידוע לנו הרבה על קליטתם ועל השתלבותם בחברה המוסלמית.

            גם אחרי השתמדותו של יצחק אלחראר ב־1932 ידועים לנו מקרים של יהודים שהתאסלמו במוגאדור, אך מקרים אלה, שהתרחשו עד ערב התפזרותה של הקהילה בשנות השישים של המאה העשרים, היו בעיקר של בחורות יהודיות שהכירו צעירים מוסלמים או פותו בידיהם ונישאו להם; הן וצאצאיהן נבלעו אפוא בתוך האוכלוסייה המוסלמית ורק בני משפחתן הקרובים ביותר שמרו אתן לפעמים על קשר, שלרוב היה רופף.

בשנות התשעים של המאה העשרים הקלו הקשרים הדיפלומטיים למחצה שקיימו ישראל ומרוקו על נשים ממוצא יהודי שהתאסלמו והתחתנו בנערותן עם מוסלמים וילדו להם ילדים לבוא לארץ ואף לעלות אליה. לפעמים עלו אתן לארץ גם בעליהן או ילדיהן.

 מפי זקני הקהילה שמעתי גם על התאסלמותה של צעירה יהודייה שהכתה גלים בקהילה בתחילת המאה העשרים, ואף חובר עליה שיר בזמנו. שמה של הצעירה היהודייה היה ׳בנת דואן' (בת דוואן) על פי שם משפחתה, והלחן של השיר הזה משמש, כמו שנראה להלן, בשיר שחיבר אברהם חיים הלוי, בן הקהילה, על פרשת השתמדותו של יצחק אלחראר.

שלא כמו פרשיות דומות בעבר, השמד של יצחק אלחראר תועד במסמכים מגוונים. לרשותנו עומדים נוסח תלונתה המקורית של אשתו בפני בית הדין הרבני במוגאדור ופסק הדין שפסק זה לטובתה, וכן חלק מן ההתכתבות שהתנהלה בעניין זה עם שלטונות הפרוטקטורט על סירובו של הבעל למלא אחר פסק הדין. כן התגלה לי הדיון העיתונאי שהתנהל סביב פרשה זו בעיתונים הצרפתיים והיהודיים, דיון שחרג הרבה מעבר לדיון ההלכתי המוגדר שהיה לו בתחילה. נבקש להביא כאן את כל הטקסטים האלה במקורם ואת תרגומם לעברית ולדון בהם, גם מבחינת העמדות השונות והמנוגדות הבאות בהם לידי ביטוי וגם מבחינת הכוחות והגופים הקהילתיים והחוץ־קהילתיים שהיו מעורבים בפרשה. כן נביא את שיר הקצידה שכתב אברהם חיים הלוי בן מוגאדור על הפרשה ונדון בדרכי תיאורו ודיווחו. למקורות אלה שבכתב נוספו גם מקורות שבעל פה, שהקלטתי בשנות השמונים של המאה שעברה מפיהם של זקני קהילת מוגאדור, שנחשפו לפרשה בצעירותם וזכרו, אם בדיוק יתר או במעומעם, את פרטיה ואת גלגוליה.

בהסתמך על המקורות העומדים לרשותנו, השאלות שיעניינו אותנו כאן נוגעות אפוא לעניינים האלה:

• תפקודם ופעולתם של המוסדות היהודיים החדשים שהקים השלטון הקולוניאלי במרוקו במאי 1918 והחלו לפעול מעט זמן לאחר מכן, היינו בית הדין הרבני האזורי במוגאדור מכאן ובית הדין הרבני הגבוה מכאן.
• ניסיונות ההתחמקות של המשתמד עצמו מביצוע פסק הדין לתשלום הכתובה והמזונות ופנייתו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים לשם כך.
• התשומות הביורוקרטיות והפוליטיות של הממשל הקולוניאלי המרכזי והמקומי בהוצאתו לפועל הסופית של פסק הדין.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-מוסד ביאליק-תשע"ח-עמ'413-411

הטיפול המשפטי בפרשה והתהודה הציבורית שנודעה לה

טיפולו של בית הדין הרבני בהשתמדותו של יצחק אלחראר

בית הדין הרבני במוגאדור מונה על פי המתכונת החדשה של בתי הדין הרבניים במרוקו, כפי שנקבעה בצו המלכותי של מאי.1918  הוא נערף בהרכבו החדש בשנת 1922, לאחר התלבטויות רבות והתייעצויות שונות בין גורמי השלטון הצרפתי החדש וראשי הקהילה היהודית, שתוארו במקום אחר. משנת 1922 שימש ר׳ אברהם בן שושן אב בית הדין, ולידו כיהנו ר׳ משה בן שמחון ור׳ דוד כנאפו כדיינים מן השורה. הרכב זה הוא שדן בעניינו של יצחק אלחראר ובפרשת השתמדותו.

יצחק אלחראר היה בעל בעמיו בקהילת מוגאדור, איש נשוא פנים ותלמיד חכם, שהיה לו רכוש במוגאדור. בין היתר היה לו בית מרחץ (׳חמאם׳) שהציע את שירותיו ליהודים ולמוסלמים, לגברים ולנשים, כמובן בימים נפרדים ובשעות נפרדות. הן על פי עדויות בעל פה שאספתי והן על פי שירו של אברהם הלוי, הוא מינה צעירה מוסלמית לפקח על כניסת הנשים לבית המרחץ ולגבות מהן את דמי הכניסה. בתוף כדי המשא ומתן עם הצעירה הוא התאהב בה, וכדי לשאתה לאישה החליט להתאסלם. באותו הזמן היה בן חמישים שנה. על פי הקובלנה שהגישה מזל אשתו ביום 7 באפריל 1932 (א׳ בניסן תרצ״ב) לבית הדין במוגאדור (מסמך א להלן), היא מבקשת את התערבותו של בית הדין לזימון בעלה, שהמיר את דתו, כדי שייעשה אתה דין צדק בעניין תשלום סכי הכתובה, מתן הגט ותשלום דמי המזונות לחמשת ילדיהם המשותפים. היא מודיעה את החלטתה הנחרצת שלא היא ולא ילדיה אינם מסכימים להמיר את דתם ולהתלוות אל הבעל והאב בחייו החדשים. בתלונתה היא גם מתארת את השתלשלות תהליך ההשתמדות כפי שהיא היתה עדה לו, ומספרת שלפני שהמיר את דתו העמיד פני חולה באחד מלילות השבת, בטענה שהוא חש בלבו, וביקש ממנה שתרתיח לו מים בשבת כדי לסעוד אותו. היא אמנם מחתה והתפלאה על כך שהוא דורש ממנה לחלל שבת, אולם נאלצה להישמע לו ועשתה כדרישתו. למחרת, השכם בבוקר, הוא התלבש ויצא מן הבית. לאחר מכן נודע לה שהוא המיר את דתו. בית הדין הורה לזמן את הבעל ליום 11 באותו החודש, היינו ארבעה ימים בסך הכול אחרי הגשת התלונה. על פי מכתב ששלח בית הדין(מסמך ד להלן) למפקח על העניינים האזרחיים (Contrôleur Civil), היינו הממונה הצרפתי מטעם הפרוטקטורט על השירותים העירוניים במוגאדור ובכללם השירותים המשפטיים, לא נענה יצחק אלחראר לזימון זה, ובית הדין מבקש מן השלטונות לאלץ את הנתבע להיות נוכח ביום 17 במאי כדי שישמיע את דברו ויגיב על הטענות שהועלו נגדו. הוא הופיע בתאריך החדש ואישר שהמיר את דתו. בית הדין הסביר לו שהוא אוסר עליו להיכנס מיום זה לביתו ושעליו לעמוד בהתחייבויותיו כלפי אשתו וילדיו. הנתבע סירב לתת גט לאשתו ולשלם לה את כתובתה ואת מזונות ילדיו משום שהוא עדיין מאמין שיצליח לשכנע אותם להתלוות אליו בחייו הדתיים החדשים. הוא הצהיר שאף את הקצבה שהיה מעניק לאשתו עד אותו היום בסך חמישה־עשר פרנק ליום הוא יפסיק לתת לה משום שאין הוא מכיר בצדקתו של פסק הדין(מסמכים ב, ג להלן). כמתחייב מסדרי בית הדין כפי שנקבעו בט׳היר של מאי 1918, פנה בית הדין הרבני אל המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים וביקש ממנו שיאכוף את ביצוע פסק הדין על יצחק אלחראר (מסמך ה להלן).

מן המסמכים שברשותנו עולה שהנתבע ערער על פסק דין זה בפני בית הדין הרבני הגבוה היושב ברבאט, שבראשו עמד ר׳ רפאל אנקאווה, שנחשב גם לרב הראשי של מרוקו, אך גם ערכאה זו אישרה את פסק הדין הראשון וקבעה שעל יצחק אלחראר למלא את חובותיו כפי שנקבעו בבית הדין הרבני במוגאדור (מסמך ו להלן). גם לאחר פסיקה חדשה זו הוא סירב להיענות לצו בית הדין וניהל במוגאדור ולאחר מכן ברבאט פעילות ענפה להשגת שחרורו מחובת הביצוע של פסק הדין הרבני. הוא פנה לשם כך הן אל פקידים צרפתים בכירים במנהל הפרוטקטורט הן אל אנשי ממשל מוסלמים ששירתו במח׳זן, היינו המנהל המוסלמי שהיה אמור להוציא לפועל את החלטות הריבון(המלך) ושלטונו ונמצא למעשה בהשגחת הצרפתים ובפיקוחם (מסמך ח להלן).

יצחק אלחראר טען שכיוון שהוא מוסלמי חדש אין הוא חייב למלא אחרי פסיקת בית הדין הרבני. כדי לקבל גושפנקה לסירובו להישמע למשפט היהודי ולפעילותו המיליטנטית בנדון הוא פנה בתחילה אל השופט המוסלמי של מוגאדור, הקאדי, אך זה שיתף פעולה עם השלטונות הצרפתיים והמליץ למתאסלם החדש להנמיך את רמת הציפיות שלו. ברבאט הוא פנה גם אל פקידים מוסלמים בכירים בממשלת המח׳זן ואף אל המלך אך זה הפנה אותו אל שר בממשלתו(מסמך ח ומסמך י להלן). תחילה התלהבו כנראה המכובדים המוסלמים ממנו ומאקט ההמרה שלו ועודדו אותו להמשיך בדרכו, אך לבסוף נאלצו להיכנע להחלטת הפקידים הצרפתים הבכירים, שחייבו את יצחק אלחראר למלא אחרי פסק הדין של בית הדין הרבני (מסמך ח). לנגד עיניהם של הפקידים הצרפתים עמד כיבוד מעמדם העצמאי של בתי הדין הרבניים בדונם בענייני אישות ובענייני ירושות, והם עשו הכול כדי להוציא לפועל עיקרון משפטי זה, שנקבע בצ׳היר של מאי 1918, במסגרת המעמד החדש שהם העניקו ליהודים בשלטון הפרוטקטורט. לאחר השתהות של יותר משנה וניסיונות אין ספור להיפטר מקיום פסק הדין, נאלץ יצחק אלחראר בלית בררה לשלם את הכתובה ואת המזונות. הוא גם נתן גט לאשתו כשהוא עטוף בטלית בבית הכנסת (מסמך י, מקורות בעל פה), כדי לסמן שאף על פי שהמיר את דתו הוא עדיין נחשב ליהודי בעיני ההלכה.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 415-414

פרשת יצחק אלחראר כמבחן למשחק הכוחות הפוליטי במרוקו בשנים 1932־1933

לכאורה, תיאור רצף האירועים בפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר כפי שהוצג כאן אינו מעלה עניינים חריגים או בלתי שגרתיים ומיוחדים. למעשה, מהלכי הפרשה כולה מראשיתה באביב 1932 ועד סיומה בקיץ 1933 יכולים לשמש מקרה מבחן למשחקי הכוחות הפוליטיים והחברתיים שהתקיימו במרוקו בעת ההיא. בשנים אלו השלים הפרוטקטורט הצרפתי את מלוא היערכותו ונוכחותו במרוקו לאחר שאחרוני השבטים הברבריים שמרדו בצבא הצרפתי, בייחוד אלה שפעלו במזרח המדינה ברכס הסרע׳ו Sargho, נכנעו לצבא הצרפתי וקיבלו עליהם את עול השלטון הקולוניאלי. בכך הושלם תהליך ה׳פסיפיקציה׳ של מרוקו, היינו ההשתלטות על כל חבלי הארץ. ואולם מנגד, בעקבות מה שנקרא ׳הט׳היר הברברי׳ של 1930, שביקש לנתק את האוכלוסיות דוברות הברברית מן האוכלוסיות דוברות הערבית ולתקוע טריז ביניהן, בין היתר על ידי הכרה רשמית במסורת המשפט הברברי שבעל פה, התחילו באותה עת לצוץ ולהתארגן חוגי צעירים לאומניים שניסו לקשור קשרים עם חוגים לאומניים בארצות ערב הרחוקות כמו מצרים וערב הסעודית. כפי שנראה להלן, גם חוגים צרפתיים שהתנגדו מאז ומתמיד למדיניות הקולוניאלית של צרפת בכלל ובמרוקו בפרט החלו להשמיע את דברם בפרהסיה מתוך ניסיון להתחבר לחוגי הצעירים המוסלמים ולעזור להם בבירור ובגיבוש של האוריינטציות הלאומניות שלהם.

אשר לקהילות היהודיות ולבתי הדין הרבניים שלהן, שהיו עיקר הרפורמות שהחליט עליהן הפרוטקטורט לשיפור מעמד היהודים במרוקו, הם זכו אז ליציבות ולפעילות שבשגרה מזה יותר מעשר שנים במתכונתם החדשה. מעמד היהודים לא היה מבוסס עוד על מסורת ה׳דימה׳ המוסלמית, שקבעה הגבלות והשפלות על היהודים ובכללן תשלום ה׳ג׳זיה׳, אף שה׳ד׳ימה׳ לא בוטלה באופן רשמי, אלא רק הושתקה בשיח הפוליטי הצרפתי. לעומת זאת, תמורת הכרה מסוימת בזכויות היהודים למעמד אזרחי בדומה לזה של המוסלמים, איבדו היהודים את האוטונומיה המשפטית שהיתה להם עד אז. תחום הפסיקה של בתי הדין הרבניים הצטמצם לענייני אישות ולענייני ירושות, אך מונה גם בית דין רבני גבוה ברבאט ששימש ערכאה גבוהה ומרכזית לערעורים בעבור כל בתי הדין הרבניים, שהיו אז חמישה במספר. אשר לעניינים האזרחיים והפליליים, היהודים נאלצו להופיע בפני הערכאות של ה׳מח׳זן, היינו הממשל המוסלמי, שהיה מקביל כביכול לממשל הצרפתי אך למעשה היה כפוף לו. הן מינוי הדיינים והן סדרי פעולתם התקינים והביורוקרטיים של בתי הדין הרבניים היו נתונים מעתה לפיקוחם הישיר של השלטונות הצרפתיים, המקומיים והמרכזיים. הפיקוח נעשה הן במישרין הן באמצעות שירותי המפקח על המוסדות היהודיים שהתמנה ב־1919 וריכז את הטיפול בענייני היהודים מטעם שלטון הפרוטקטורט. בראש שירותים אלה שהיו מסונפים למשרד העניינים השריפיים הועמד יחיא זגורי, שקיבל את אמונם של השלטונות הצרפתיים ועשה את דברם.

הערת המחבר: ב־1945 הוקמה מועצת הקהילות היהודיות שהורכבה מראשי הוועדים הקהילתיים ובראשה הועמד מזכיר המועצה, ובשנים 1947־1954 התכנסה מועצת הרבנות של קהילות יהודי מרוקו בראשותו של הרב הראשי וראש אב בית הדין הגבוה לערעורים, שהיה אז ר׳ שאול אבן דנאן. על מוסד מועצת הרבנות ומפעליה ראו מ׳ עמאר, א׳ עצור ום׳ גבאי(עורכים),ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו, מועצת הרבנות במרוקו, ירושלים תש״ם; א׳ בשן, ׳בתי הדין ומועצת הרבנים במרוקו תש״ז-תשט״ר, בתוך א׳ בשן, מחקרי אליעזר – אסופת מאמרים ומחקרים בנושאי הפזורה היהודית הספרדית בארצות המזרח והמגרב, לוד תשס׳׳ז, עמ^׳ 454-443.

אשר לקהילות היהודיות, הט׳היר של מאי 1918 קבע שיעמדו בראשן ועדים של חמישה עד עשרה מכובדים – לפי גודל הקהילה – מבני הקהילות שיטפלו בענייני הפולחן הדתי, בענייני צדקה ורכוש ההקדש, אך לא היה להם כל מעמד פוליטי בעיני השלטונות מבחינת ייצוג הקהילות והכוונתן הפוליטית. הפרוטקטורט דאג שהיהודים והקהילות היהודיות יורחקו מכל פעילות פוליטית – גלויה וסמויה. האמנציפציה שחסידי הפרוטקטרט ה׳ממוערבים׳ או ה׳מצורפתים׳ מבין היהודים קיוו שיהודי מרוקו יזכו בה תחת שלטון צרפת לא קמה ולא עלתה, ובמקומה בא הפיקוח הצמוד על המוסדות היהודיים, הגם שמבחינה רשמית לפחות חדל שלטון הפחד וההשפלות שהיהודים היו רגילים בו עד לפרוטקטורט.

זהו בקצרה הרקע הפוליטי והחברתי שבו התנהלה פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר, וכל הסדרים הקהילתיים, הכוחות הפוליטיים וההתארגנויות החדשות שנמנו כאן השתתפו באופן כלשהו בהכוונתה, בהתפתחותה ובסיומה. המסמכים הדנים בפרשה ויובאו בהמשך בליווי דברי פרשנות קצרים נכתבו כולם בידי סוכנים רשמיים, ביורוקרטיים, עיתונאיים או תרבותיים. הם מאירים את הדמויות הפועלות ואת ההתרחשויות מנקודות ראות שונות ומקדם־הנחות שונות. בין הנפשות הפועלות היו יצחק אלחראר ובני משפחתו, אך רק את אשתו ואותו אנו שומעים, אם במישרין ואם בעקיפין. לבעלי בריתו החדשים במוגאדור אין זכר בתיעוד הכתוב, לבד מן הקאדי (מסמכים ח, י), אך קיומם אינו מוטל בספק. הכוונה קודם כול לאהובתו המוסלמית, שהתיעוד בעל פה שאספתי ושירו של יצחק הלוי (מסמך י) מעמידים אותה במרכז הפרשה ורואים בה את הגורם העיקרי שחולל אותה וכנראה גם כיוון אותה לאחר שאשתו הגישה את קובלנתה לבית הדין הרבני.

מן המסמכים מצטייר יצחק אלחראר כאדם נחרץ ונמרץ, שגילה זה עתה את אור האמונה המוסלמית והפך למקנא לה ולפועל מכוחה. בשום מסמך רשמי שנכתב עליו או שהיה שותף בכתיבתו(כמו מסמך ח) אין הוא מזכיר במישרין או בעקיפין לא את אהובתו המוסלמית ולא קרובים מוסלמים אחרים במוגאדור. עד לגירושיו הכפויים מאשתו היהודייה הוא התמיד בהצגת עמדתו כמיוסדת כולה על ענייני אמונה עקרוניים ועל בחירתו החופשית בדרך חיים חדשה ולא על עניינים רומנטיים או חומריים. על פי הצהרתו בבית הדין הרבני ושרשרת הפעולות שהוא נקט לביסוס עמדתו הוא ראה את עצמו כמוסלמי לכל דבר ועניין ברגע שהצהיר בפומבי על המרת דתו, ולכן כפר מלכתחילה בסמכות בית הדין הרבני וסירב למלא את קביעותיו(מסמכים ב, ג, ח, ט). כל פניותיו וכל מעשיו מאז מתן פסק הדין כוונו להשגת מטרה עקרונית זו מבחינתו, אך בני הקהילה היהודית שעקבו אחרי הפרשה מקרוב ומרחוק היו משוכנעים שמניעיו ותוקפנותו נבעו בעיקר משיקולים כלכליים ורומנטיים, שכן סכום הכתובה שהיה עליו לשלם לאשתו היהודייה היה גבוה ונקבע לחמשת־אלפים מטבעות זהב ספרדיים (מסמך ג). בעניין זה הוא זכה כנראה לתמיכה ולעידוד ניכרים מבני משפחתו וקרוביו החדשים מקרב המוסלמים במוגאדור, והם כיוונו אותו להיוועץ במכובדים ממוגאדור ולאחר מכן ברבאט כדי לחזק את עמדתו ולהיפטר מתשלום הכתובה. הוא הגיע אל פקידים בכירים במשרדי המח׳זן ברבאט, והם הביעו את אהדתם ונתנו לו בתחילה את חסותם; הם אף ניסו להדריך אותו ולכוון את צעדיו המשפטיים, אך לבסוף נאלצו להיכנע בגלל עמדתם הנחרצת של אנשי הפרוטקטורט (מסמכים ח, ט). גם פנייתו לערכאה המוסלמית העליונה במרוקו, המלך בכבודו ובעצמו, לא התקבלה והוא הוחזר לטיפולם של פקידים במח׳זן(מסמך ח).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר עמ' 418-416

נגד סרבנותו, פעלתנותו ותכססנותו של יצחק אלחראר עמד בית הדין הרבני כחומה בצורה. אחרי שפסק בקובלנת אשתו לטובתה הוא לא זז מהחלטתו גם כשהופעלו עליו לחצים ישירים ורמוזים מצד המפקח הצרפתי לעניינים אזרחיים במוגאדור, שהיה ממונה גם על בתי המשפט המקומיים. הוא דרש מן הפקיד הבכיר שיאכוף את צווי בית הדין על הנתבע וידאג לכך שיהיה נוכח בדיון המשפטי(מסמכים ד, ה, ו). בשלב מסוים היה פקיד בכיר זה מעוניין כנראה בסיום הפרשה לטובת אלחראר, ולו רק בגלל טרדנותו, וכתב לבית הדין שאין לנתבע כסף זמין לשלם את סכי הכתובה. בית הדין לא התרשם מטענה זו ודרש ממנו למכור חלק מרכושו כדי לממן את כתובתה של אשתו (מסמך ז). בית הדין עמד על קיום פסיקתו במלואה וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט, ולבסוף הצליח בכך.

מול יצחק אלחראר ובעלי בריתו המוסלמים התייצבו לא רק בית הדין הרבני, אלא גם שירותי הפרוטקטורט במוגאדור וברבאט. למרות עוצמתם הפוליטית ושליטתם המוחלטת של אלה במנגנוני השלטון במרוקו ויכולתם לעשות שם כבתוך שלהם, הם לא שעו לפניותיו הטורדניות של המתאסלם החדש ולא סטו מהכרתם באוטונומיה המשפטית של בית הדין הרבני ובסמכותו לדון ולשפוט בענייני אישות על פי ההלכה, סמכות בלבדית שהפרוטקטורט קבע בעצמו בתחילת דרכו. בניסיונו לכופף את ידם הוא פנה אל עורך דין צרפתי ידוע במרוקו, וזה גייס עיתונאי ופעיל שמאל צרפתי שהיה מקורב לחוגים מוסלמיים לאומניים ונאבק נגד הפרוטקטורט. העיתונאי דיווח על הפרשה בביטאון התנועה הסוציאליסטית בפריז. כתבה זו הזיקה לו כנראה יותר משעזרה לו, שכן העיתונאי היה לצנינים בעיניהם של פקידי הפרוטקטורט, שראו בו שמאלן אנטי־קולוניאלי ואנטי־צרפתי חסר תקנה ומסית של מוסלמים נגד השלטון הצרפתי. הכוונה לרוברט ז׳אן לונגה (Robert Jean Longuet), שכתב בעיתון Le Populaire וחתם על כתבתו בראשי התיבות R.J.L. הוא נמנה עם צאצאיו הישירים של קארל מרקס וניהל עד אז קריירה פוליטית ועיתונאית ענפה במפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ובאגף השמאלי שלה. כדי ללחוץ על הפרוטקטורט להיענות לדרישתו של אלחראר הוא פרסם את סיפורו בעיתון צרפתי נחשב שהוא ערך עם ייסודו ב־1916. בכתבתו הציג את אלחראר כלוחם למען חופש המצפון, הדת והאמונה, שזכויותיו האנושיות נדרסות ברגל גסה בידי אנשי הפרוטקטורט ואנשי הקהילה היהודית במוגאדור. התקפותיו על הפרוטקטורט וההאשמות שהטיח בו שהוא מתנכל לחופש המצפון והדת תרמו כנראה עוד לטיפולם המזלזל ואף הבוטה של אנשי השלטון הצרפתי ביצחק אלחראר ובפקידים המוסלמים שרצו לעזור לו(מסמך ח).

עמדתם האוהדת של פקידי המח׳זן הבכירים כלפי אלחראר(מסמך ח) נבעה ממניעים שונים, שהעיקרי בהם היא זהותם המוסלמית והזדהותם המלאה עם המסורת רבת הדורות שראתה ביהודים המתאסלמים מרצון (ואף מאונס) ניצחון ברור של האסלאם וסימן לעליונותו על כל דת אחרת, מונותאיסטית ולא מונותאיסטית; לגבי דידם עליונות זו זוכה להכרה מחודשת כל פעם שמאמין זר מתאסלם. הם קיבלו את הגר החדש בזרועות פתוחות והרעיפו עליו בתחילה אהבה, עצה והדרכה בחייו החדשים, אולם הם נאלצו להתאפק ואולי אף לחרוק שיניים ולהרחיק אותו מעליהם לאחר שהשליטים הצרפתים כפו עליהם את מדיניותם הברורה בעניין כיבוד סמכותו של בית הדין הרבני. לא רק במקרה זה, אלא בעצם מאז עזב ליוטה (le Maréchal Hubert Lyautey), הנציב העליון הראשון והמייסד של הפרוטקטורט הצרפתי, את מרוקו ב־1926 הם התנסו עוד ועוד בנגיסת סמכויות השליטה שלהם בידי הפקידים הצרפתים שכפו את עצמם על כל מערכות השלטון במרוקו. הם סברו כנראה בתחילה שלפחות בניהול ענייני האמונה המוסלמית, כמו התאסלמותו של יצחק אלחראר, תהיה להם יד חופשית, אך הם התאכזבו חיש מהר ואכזבו גם את בן חסותם.

ההצגה המגמתית והמעוותת שעשה ז׳אן לונגה בעניינו של יצחק אלחראר בעיתון הפריזאי הכריחה את יעקב אוחיון, בן מוגאדור ועיתונאי ותיק ומוערך במרוקו, בקהילה היהודית ובקהילייה הצרפתית, לטפל גם הוא בפרשת המומר ממוגאדור (מסמך ט להלן). הוא היה יהודי גאה שספג היטב את תרבות צרפת והכיר בזמנו יותר מכל אחד אחר את אורחותיהם ומסורותיהם של יהודי מרוקו בכלל ויהודי מוגאדור בפרט. הוא לא ייחס חשיבות יתרה לפרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר. בהיותו חסיד התרבות המערבית והתבונה הרציונלית המתלווה אליה כביכול הוא ראה בסיפור זה אנקדוטה חסרת ייחוד, שכמוה היו עוד רבות במוגאדור בקרב מאמיני הדתות השונות, בלא שמישהו עשה מזה עניין לטענתו. ואולם אפשר לפקפק בקביעתו זו, כיוון שהוא התנתק מן החיים המסורתיים של הקהילה וגר בקזבלנקה בקרב המתיישבים הצרפתים ושימש עיתונאי בכיר בעיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שהיה נפוץ אז במרוקו. ואולם יותר משרצה לתקן בכתבתו את סילופי העיתונאי המגויס בכל הקשור למהלכי הקהילה ומוסדותיה הוא התכוון להגן על מדיניות השליטים הצרפתים בפרשת אלחראר ועל מדיניותם במרוקו בכלל. עמדה פרו־צרפתית זו לא היתה שלו בלבד, אלא שיקפה גם את מדיניות המערכת של השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא בקזבלנקה בשנים 1940-1926 ובו הוא שימש חבר המערכת המתמחה בענייני היהודים במרוקו. מדיניות זו של העיתון לא רק היתה עקרונית, שכן חברי המערכת כולם הזדהו בהתלהבות עם התרבות המערבית והתרבות הצרפתית במיוחד, אלא גם היה בה צעד של זהירות מפני הבאות והשקעה במסכת היחסים של העיתון עם שלטון הפרוקטורט; התכנים הציוניים המודגשים של העיתון וגם הפעילות הציונית בכלל לא נעמו לאנשי השלטון הצרפתי במרוקו, בין היתר בגלל חששותיהם מתגובות המוסלמים. ואולם יעקב אוחיון החזיר בכתבתו את פרשת יצחק אלחראר לממדיה האנושיים והמשפטיים שכוננו אותה מתחילה והפקיע אותה מן הדיון הפילוסופי־הפוליטי של חופש המצפון שאליו הוביל אותה העיתונאי הסוציאליסטי ובכך גם סילף אותה.

בכתבתו האוהדת הסתכל המחבר, בן מוגאדור, על מהלכיה ודמויותיה של פרשת יצחק אלחראר מרום משרתו הגבוהה כעיתונאי נחשב אך מנותק מן הקהילה ומגובה דעותיו הרציונליות שהיו נאצלות בעיניו. לעומת זאת שירו של אברהם חיים הלוי (מסמך י להלן), גם הוא בן מוגאדור, מתמקד בהיבטים האנושיים והנפשיים של הדמויות המעורבות בפרשה. הוא גם היחיד שמתייחס לסבל בני משפחתו של המומר, היינו אשתו, ילדיו ואחיו, ומצליח להחיות בכך את האווירה ששררה בקרב יהודי מוגאדור בעת התרחשות האירועים; אלה עקבו בסקרנות וגם בתדהמה אחרי מהלכיו של יצחק אלחראר, שהיה בעל בעמיו ותלמיד חכם, בן למשפחה מכובדת ובעלת אמצעים, שהיתה לו בה השפעה רבה. הלוי הוא גם היחיד שפרש והבליט את המניעים הרומנטיים שהביאו את התאסלמותו של יצחק אלחראר ואת רצונו לשמור על קשר זה עם הרכוש שהיה לו ולא לבזבזו על תשלום הכתובה לאשתו היהודייה. לכך הוסיף את היסוד הבלתי נמנע בעניינים כגון אלה, הכשפים של האישה וכוחם העילאי. פרטים אלה היו ידועים לכל זקני מוגאדור שחיו בקהילה באותם ימים והם חזרו עליהם באוזני; הם ידעו כולם על בית המרחץ שבו עבדה הצעירה המוסלמית שהפכה לאהובתו ולאשתו של יצחק אלחראר אחרי התאסלמותו. על פי השיר, הקאדי של מוגאדור הוא שיעץ למומר לפנות אל המלך ולבקש שיפטור אותו מן החובה למלא אחר פסק הדין הרבני. כמו שציין אלחראר בתיאור האירועים שמסר לעורך הדין שלו(מסמך ח) גם הלוי מציין שהוא חזר מרבאט בלבוש מוסלמי. ואולם בניגוד לאמור בשיר הוא לא התקבל לשיחה אצל המלך, אלא אצל פקידים בכירים במח׳זן. צעירי הקהילה קיבלו אותו בבוז ואף בהתעללות־מה על חזותו החדשה כמוסלמי.

היות שהשיר נכתב אחרי סיום הפרשה, המשורר מתאר בו את הטקס שחתם את פרשת התאסלמותו של יצחק אלחראר בעבור בית הדין, בעבור בני משפחתו הקרובים והרחוקים ובעבור בני הקהילה בכלל. כל ההשהיות שהוא נקט וכל המאמצים שעשה כדי להיפטר מקיום פסק הדין לא עזרו לו. הוא נאלץ להשתתף בטקס משפיל, שממנו רצה להימנע, ולמסור את הגט במו ידיו לאשתו כשהוא עטוף בטלית, לאחר שהסדיר את תשלום הכתובה והמזונות לשביעות רצונו של בית הדין הרבני (מסמך י, מקורות בעל פה).

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר– עמ' 421-418  

מסמכי הפרשה

רבים מן המסמכים המובאים כאן גיליתי בארכיון בית הדין הרבני של מוגאדור, ששרד ברובו בדרך נס ונמצא כיום בבריסל. אלה הם המסמכים א, ב, ד, ה, ו, ז. פסק הדין הארוך (מסמך ג) נמצא בחוברת המשפטים של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת היום בירושלים, ואת שתי הכתבות העיתונאיות שהופיעו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré ואת שירו של אברהם חיים הלוי על יצחק אלחראר השגתי ממקורות שונים.

המסמכים בפרק זה יובאו במקורם העברי, הצרפתי או הערבי־יהודי, עם תרגום לעברית של הטקסטים או של חלקים מהם שאינם במקורם בעברית ובליווי דברי מבוא שישלימו את דברי הפרשנות.

הערות המחבר: הוא נמצא במוזאון לתרבות ולאמנות של יהודי מרוקו שהקים פאול דהאן בבריסל. אני מודה לו כאן על הרשות שנתן לי לצלם את הארכיון ולפרסם מסמכים מתוכו. אני מודה גם לעוזר המחקר שלי, מר דני אזנקוט, שעזר לי בהקלדת המסמכים.

אפשר כעת לעיין בכל הגיליונות של עיתון חשוב זה לחקר יהדות מרוקו במאה העשרים ברשת האינטרנט, באתר עיתונות יהודית היסטורית שבאוניברסיטת תל־אביב:

http//www.jpress.org/view-hebrew.asp

מסמכי בית הדין הרבני במוגאדור

מסמך א – תלונת האישה: !קובלנה מם׳] 1386 בארכיון בית הדין

המסמך מביא את הקובלנה של אשת יצחק אלחראר בפני בית הדין הרבני של מוגאדור. כמו אלפי מסמכים דומים הוא נרשם בידי סופר בית הדין על נייר ממשלתי רשמי מפיה של המתלוננת ובגוף ראשון, אך סימנים שונים בטקסט מעידים על עריכת העדות ואולי אף עיבודה בידי הסופר. הטקסט מתחיל בפנייה נוסחאית לאב בית הדין, ובו ביטויים עבריים נוסחאיים בראשי תיבות (׳מעלת הרה״ג כמוהר״ר, ׳הי״ד, ׳יע״א׳) ובלעדיהם (׳הדארא׳ במקום ׳הדרה׳, היינו המתגוררת). ביטויים אלה שייכים לידע המקצועי של הסופר. היות שהמתלוננת אינה יודעת קרוא וכתוב המסמך נושא את הנוסחה המקובלת: ׳צ״ל׳, כלומר ציוותה לחתום, וזו באה אחרי שני חלקי הקובלנה ומאמתת את התלונה מבחינה הלכתית.

מעלת הרה״ג כמוהר״ר אברהם ן׳ סוסאן הי״ו פריזידאן דתריבונאל ראביניךּ מוגאדור יע״א.

אנא מזל די מזווזא מעא יצחק ן' הראן לחראר הדארא [!] ברוי לויזנאטי נו' 31(נומרו-מספר), וליום האד ראזל מסא בדלל [!] דינו וענדי מעאה 5 דטראבי. תא נטלב באס יזי מעאיא לטריבונאל ראביניךּ באס יעמל מעאיא די הווא שרע עלא לכיתובה ולגט ולמזונות דטראבי די ענדי מעאה, לאיין אנא ואלא טראבי דייאלי מא תא נקבלו בחתא רהט נתבעוה לדין אכור מן גיר דיאלנא די פ׳אס כ׳לאקנא. ביהא תא נטלב מנכום תעמלולי למחדאז בדי הווא שרע.

צ׳׳ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

אנא דאלסא לילת שבת והווא זא קבל לא יבדל דינו וקאללי באיין קלבו תא יוזעני [!].קולתלו אס נעמלךּ? מסא לוקת. קאללי ואס דאךּ סי פאס תא תכמם? ענדךּ למזמר די ספיריתו. חדאזת קומת שעלת למזמר די ספיריתו וגלית לו למא. בדא לחאל תא יפזר לבם חואיזו ומסא.

צ״ל [ציוותה לחתום] מזאל לחראר.

1 ניסן 692 – 7 אבריל 1932

לערד״א נהאר לתנאיין 5 ניסן 5692 – 11/4/32 פ׳י ת[אריך] פ׳ראנציץ, 1/2 10.

הערות המחבר: 5 דטראבי – במסמך זה מדובר בחמישה ילדים שהיו לבני הזוג אלחראר, ואילו בפסק הדין הארוך(מסמך ג) מדובר בארבעה ילדים. ייתכן שאחד מהחמישה כבר עמד ברשות עצמו ולא היה זקוק לדמי המזונות שפסק בית הדין.

אנא דאלסא לילת שבת – חלק זה של הקובלנה בא לפרט את תיאור תהליך ההמרה ולבסס את התביעה.

תרגום

מעלת הרב הגדול כבוד מורנו הרב ר׳ אברהם בן שושן ה׳ יחייהו וישמרהו, נשיא בית הדין הרבני, מוגאדור, יכוננה עליון אמן.

אני מזל הנשואה ליצחק בן הדאן אלחראר, המתגוררת ברח׳ לואי ג׳נטיי מס׳ 31, והנה האיש הזה הלך והמיר את דתו, בה בשעה שיש לי אתו חמישה ילדים. אני תובעת אותו לבוא אתי לבית הדין הרבני כדי שיעשה אתי צדק בעניין הכתובה, הגט והמזונות של הילדים המשותפים לנו, שכן גם אני וגם ילדי איננו מסכימים בשום אופן ללכת אחריו לדת אחרת, אלא אך ורק [נמשיך להחזיק] בדת שבה נולדנו. על כן אני מבקשת מכם לעשות את מה שצריך לעשות למשפט צדק. ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

אני יושבת בליל שבת והוא בא, לפני שהמיר את דתו, ואמר לי שהוא חש ברע בלבו. שאלתי אותו מה לעשות, הרי עבר הזמן [של כניסת השבת]. אמר לי: רק על זה את חושבת? יש לך תנור נפט. נאלצתי לקום ולהדליק את תנור הנפט והרתחתי לו מים. עם שחר הוא לבש את בגדיו ויצא.

ציוותה לחתום: מזל אלחראר.

11 בניסן תרצ״ב – 7 באפריל 1932.

הזימון ליום שני ה׳ בניסן תרצ״ב – 11.4.1932 על פי התאריך הצרפתי, שעה 10.30.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-193יוסף שטרית. עמ' 423-421

ב. מסמל ב – תחקיר בית הדין ופסק הדין

במסמך משוחזר בעברית הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני ב־17 במאי 1932 בנוכחותו ובהשתתפותו של יצחק אלחראר לצד אשתו מזל, ורשומים עיקרי הדברים שהשמיעו הצדדים. האישה חוזרת על תביעתה לתשלום הכתובה והמזונות לילדיהם ולקבלת גט כשר, ובית הדין מצדיק את תביעתה ואף אוסר על הבעל להיכנס לביתו. הבעל טוען בתוקפנות שלא ייענה לתביעות אשתו משום שהוא רוצה שהיא תצטרף אליו עם ילדיהם לחייו החדשים כמוסלמי. הוא אף מצהיר שיפסיק להעניק לה את הקצבה שנתן לה עד כה.

11 אייר 5692 17/5/32

ירדו לדין האיש יצחק לחראר ן׳ הדאן (תוספת מעל השורה: די משממי ישמו עבדאללא בן מוחמד [המכונה בשמו עבד אללה בן מוחמד]) ואשתו מזל בת אהרן הכהן שהזמינתו לדין כרשום בקובלנא מפני שהוא המיר דתו וכו', ולכן מבקשת שיפטרנה בג״ך [בגט כשר] ויפרע לה סכי כתובתה; גם יתן לה מזונות הבנים  שי״ל [שיש לה] ממנו וכו'. והוא השיב בזה״ל [בזה הלשון]: האדי מראתי ואנא ראגלהא, מא מתלקסי, ומוזוד נכ׳דם עלא אולאדי חתא נמות, וסי כתובה מא נכ׳ללצהא. לאיין אנא כא נרזא מאזאל יתבעוני ויכונו מסלמין פחאלי, בחוללאהי מעא קוואתיה.

ועלא למזונות כא יואזב וקאל בזה״ל [בזה הלשון]: מן קבל ליום כונת כא נעטי 15 פ׳ראנק׳ פ׳ננהאר, וליום מא נעטי ואלו, ג׳יר אידא נדכ׳ל לדארי; דאבא די קולתו חראם נדכ׳ל לדארי מא נעטי סאי, לאיין אנא מא כא נקבל האד אססרע.

תרגום

אישה זו היא אשתי ואני בעלה, אינני מגרשה, ואני מוכן ומזומן לעבוד למען ילדי עד יום מותי, ולא אשלם כל כתובה, שכן אני עדיין מקווה שהם יבואו אתי ויהיו מוסלמים על פי כוח האל ועוצמתו.

בעניין המזונות הוא השיב בזה הלשון: עד כה נתתי חמישה־עשר פרנק ליום, וכעת לא אוסיף לתת כלום, אלא אם אחזור לביתי; מכיוון שאמרתם שאסור לי להיכנס לביתי לא אתן מאומה, שכן אינני מקבל פסק דין זה.

ג. מסמד ג – פסק דין מם׳ 189 כפי שנרשם בפנקס בית הדין הרבני

מתוך ׳חוברת המשפטים׳ של בית הדין הרבני במוגאדור הנמצאת בארכיון המרכזי של העם היהודי בירושלים, עמ׳ 137-136 (על פי מיקרופילם של הפנקס).

 כאן מובא פסק הדין בהרחבה כמו שנרשם בפנקס פסקי הדין של הקהילה, שנקרא ׳חוברת המשפטים׳. הטקסט מסכם את הטענות של שני בני הזוג מתוך ציון שמותיהם המלאים ומתוך הדגשת טענותיה ותביעותיה של האישה. מדבריו של הנתבע פסק הדין מצטט ממקורם הערבי את הצהרת האמונה שלו ואת רצונו לאסלם את בני ביתו, שעה שטענות האישה מסוכמות כולן בעברית. הדגשה זו של אמירות הבעל באה להצביע על חומרת מעשיו ועל כך שאין ספק בהחלטתו ובכוונותיו, והיא משמשת חיזוק לפסק הדין שניתן לטובת התובעת. בחלקו השני מובאים כנדרש המקורות ההלכתיים שעל פיהם ניתן פסק הדין והשיקולים שהביאו לפסיקה זו, ובמיוחד הצהרותיו התקיפות של הבעל וסירובו לקבל את החלטת בית הדין בעניינו. להוצאתו לפועל של פסק הדין תוגש בקשה לאנשי השלטון(׳השררה, יר״ה׳) כדי לאכוף על העבריין את מילוי החובות שהוטלו עליו.

ירדו לפני[נו] לדין מזל בת הר׳ [האדון רבי] אהרן הכהן ע״פ [על פי] הקובלנא נו[מרו] 1386 עם בעלה העובר על דת ושמו יצחק בן הדאן אלחראר, וטוענת בפניו והוא שותק, שבזמן שהיה עדיין בשם יהודי יכונה העבירה על דת יהודית:

שפעם אחת בליל שב׳׳ק [שבת קודש] עשה עצמו כאלו חולה וגונח מלבו והכריחה עד שחיללה שבת, שהבעירה אש וחממה לו חמין. ובאותה שעה כסתה קלונו באמרה אולי יחזור ברוחו, ועכשיו כיון שנהיה לאיש נכרי והמיר דתו בדת אחרת בפומבי אינה רוצה עוד בקיומו; ובכן תובעת שיפרע לה כל סכי כתו[בתה] ויגרשנה כדמו״י [כדת משה וישראל] בג׳׳ב [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לתת לה מזונותיה כפי שומת הבקיאים עד עת שיפטור אותה בג״ך [בגט כשר]. עוד תובעת ממנו לזון את בניה שי״ל [שיש לה] ממנו שהם ארבע בנות. והוא השיב שלא יגרש אותה ותשאר נשואה עמו כמו שהיתה מקודם, והוא יזון ויפרנס אותה ואת בנותיה עד יום מותו, ואת סכי הכתו[בה] לא יפרע לה. ואמר לפני[נו] בלשון זה: ׳אנא כא נרזא מאזאל נרדהום כולהום מסלמין בחולאיה [בחוול־לאה] מעא קוואתיה׳ [אני עדיין מקווה להפוך את כולם למוסלמים, בכוחו של אלאה ועוצמתו]. ועל תביעת המזונות שלה היא ובניה השיב שמקודם ע[ד] עתה היה נותן להם שלשה דורו בכל יום, ועתה אם היא רוצה לבוא אצלה לביתה יתן להם, ואם אסור להיות עמה לא יתן להם כלום.

נענו מן הדין שכופין אותו לפרוע בידה סכי כתו[בתה] עספ״א [עד סוף פרוטה אחרונה]. גם כופין אותו ליתן לה גט, וכ״ש [כמו שכתב] הבי׳ [הבית יוסף] בשם הא״ח [האורח חיים] סי׳ קל״ד, הביא דבריו מור״ם [מורנו ר׳ משה, היינו הרמ״א, ר׳ משה איסרליש] בהגה [בהגהות על השולחן ערוך] סי׳ קנ״ד שם, בשם י״א קמ״א. והגם שסיים מור׳׳ם וכת[ב] דיש חולקי[ם] ואומרים דאין כופין וכו', הנה בנד׳׳ד [בנדון דנן] אפי[לו] יש חולקי[ם], מודים שכופין אותו, שהרי הכשילה בחילול שבת אפי[לו] ביהדותו, ופי׳ [ופועל יוצא?] בגיותו, מחזיק פיהו מלא באומרו, שמצפה ומיחל בוא עתו להחזירם כולם היא ובניה לדת אחרת. ולזה ודאי שדינה הוא שכופין אותו להוציאה ולפוטרה בגט כשר. גם לענין המזו[נות] דינה הוא שיתן להם מזונות היא וארבע בנותיו כפי שומת הבקיאים ששמו להם כבר הבקיאים אשר ניקבו בשמות בהמכתב ששלחנו כבר ליד המושל י״ה. ואשימה קנצי למלין שכופין אותו ע״פ [על פי] השררה י״ה [ירום הודה] לפטור האשה בג״ך [בגט כשר] ולפרוע בידה כל סכי כתובתה במושלם. גם מחוייב לתת לה ולבנותי[ה] הנז[כרות] מזו[נותיהן] כפי שומת הבקיאים כנ״ל. זהו מה שנענו מן הדין. והי״ז [והיה זה] ביום י״א לחדש אייר ש[נת] התרצ״ב ליצ[ירה], מתאים 17 לחדש מאי ש[נת] 1932, פה אצוירה יע״א [יכוננה עליון, אמן]. וקים ע״ה [עבד ה׳] אברהם בן סוסאן, דוד כנאפו ס״ט [סיפה טב] בן ה״ה [הגאון הרב] כמוהר״ר [כבוד מורנו הרב רבי] יכי׳׳ן [יוסף כנאפו] זלה״ה [זכרו לחיי העולם הבא], הצעיר משה סמחון הי״ו [ה׳ יחייהו וישמרהו].

חותמות: ע״ה [עבד ה׳] אברהם ן׳ סוסאן ס״ט [סיפה טב] ראב״ד [ראש אב בית דין] דעי״ת [דעיר תהילה] אצוירא יע״א [יכוננה עליון, ^]Abraham Bensoussan Président du Tribunal Rabbinique de Mogador

חותם בית דין הצדק בעו״בי [בעיר ואם בישראל] אצוירא יע״א [יכוננה עליון אמן] Tribunal Rabbinique Mogador

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית. עמ' 425-423

מסמכי ההתכתבות של בית הדין עם המפקח על העניינים האזרחיים

ארבעת המסמכים מופיעים במחברות בכתיבת יד הכוללות את העתקי המכתבים ששלח בית הדין במוגאדור לנמענים, ובהם השלטונות במוגאדור ובעלי דין שפנו לקבלת שירות כלשהו מבית הדין.

• מסמר ד – מכתב ראשון מאב בית הדין למפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

במכתב בית הדין מבקש מן הממונה על בתי המשפט במוגאדור לחייב את יצחק אלחראר להופיע אישית בעת הדיון בתביעת אשתו. הוא אינו רשאי למנות לו מיופה כוח שיופיע במקומו משום שמדובר בעניין שחובה על בית הדין לדון בו בנוכחות שני בני הזוג, היינו בגירושיהם. בית הדין פונה אל המפקח הצרפתי משום שהוא מייצג הלכה למעשה את ׳השררה׳, היינו המערכת השלטונית, שמתפקידה לאכוף את קיום החלטות בתי המשפט. הוא מסתמך בעניין זה על נוסח הט׳היר מ־22 במאי 1918.

[Avril 1932]

Conformément au Dahir du 22 mai 1918, art. 9, le sieur Isaac Elharrar a été convoqué pour la deuxième fois. Il dev[a]it se présenter au Tribunal Rabbinique hier à dix heures et demie. Or, il n’est pas venu.

Je vous demande de vouloir bien faire en sorte qu’Isaac Elharrar vienne au Tribunal Rabbinique le 17 mai à dix heures et demie pour entendre ce que la Loi aura décidé au sujet du procès que sa femme lui a intenté.

Conformément à la Loi israélite, le sieur Elharrar ne pourra donner sa procuration à qui que ce soit; il devra se présenter personnellement au Tribunal, car dans cette affaire, il est question de divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’ex[pression de mes] sentiments] dév[oués].

 Je vous prie instamment de faire en sorte qu’il vienne au Tribunal le 17 mai sans faute.

תרגום

[אפריל 1932]

בהתאם לט׳היר מיום 22 במאי 1918, סעיף 9, האדון יצחק אלחראר זומן בפעם השנייה. הוא היה אמור להופיע בבית הדין הרבני אתמול בשעה עשר וחצי. והנה הוא לא בא.

אני מבקש ממך לגרום ליצחק אלחראר לבוא לבית הדין הרבני ב־17 במאי בשעה עשר וחצי כדי לשמוע מה שיחליט המשפט בעניין התביעה שהגישה אשתו נגדו.

בהתאם למשפט היהודי, לא יוכל האדון אלחראר לתת ייפוי כוח לאף לא אחד; הוא חייב להופיע בבית הדין בעצמו, שכן בפרשה זו מדובר בגירושין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

אני מפציר בך לעשות כך שיבוא לבית הדין ב־17 במאי ויהיה נוכח בדיון.

• מסמר ה – מכתב שני של בית הדין לממונה על השירותים העירוניים

המכתב צורף לסיכום פסק הדין בצרפתית שנשלח למפקח הצרפתי על השירותים האזרחיים, כפי שמחייב אותו הט׳היר הנ״ל. פסק הדין והסיכום שנשלחו לפקיד הצרפתי הושלמו בו ביום שהופיעו שני בני הזוג וטענו את טענותיהם. במחברת התכתובת לא נמצא הסיכום שנשלח למפקח על השירותים העירוניים.

Trib[unal] rab[binique] de Mog[ador] Mog[ador], le 17 mai 1932

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

j’ai l’honneur de v[ou]s envoyer ci-joint une copie du jugement qui a été rendu le 17 mai. Je vous prie de vouloir bien faire le nécessaire pour l’exécution du jugement.

Veuil[lez] agrjeer], Monsieur] le Contrôleur, l’ex[pression] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent] signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 17 במאי 1932

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להעביר לך ר״ב העתק של פסק הדין שניתן ביום 17 במאי. אני מבקש ממך לעשות מה שצריך כדי להוציא לפועל את פסק הדין. קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 427-425

 

• מסמר ו – מכתב שלישי של בית הדין למפקח על השירותים העירוניים

 המכתב מעיד בעקיפין על תכסיסי ההשהיה שנקט יצחק אלחראר מאז מתן פסק הדין. הוא פנה אל השלטונות הצרפתיים בבקשה שגירושיו מאשתו יקבלו תוקף בלא שיצטרך לשלם לה את מה שבית הדין הרבני חייב אותו לשלם. נשיא בית הדין מחזיר את העניין לקדמותו ומזכיר לפקיד הצרפתי שאין הוא יכול לחרוג מן ההלכה הפסוקה ומפסק הדין שבית הדין הרבני נתן והוא אושר וחוזק בידי בית הדין הרבני הגבוה ברבאט. פסק הדין של בית הדין הרבני הגבוה לא נמצא בין מסמכי הפרשה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador]   Mog[ador], le 22

Février 1933

Le Président] du Trib[unal] rab[binique] à Mog[ador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – MCgador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur d’accuser réception de votre lettre du 17 de ce mois. Conformément à la Loi israélite, le divorce entre Isaac Elharrar et son épouse ne pourra être prononcé que lorsque l’indemnité pécuniaire fixée dans le contrat de mariage aura été versée entre vos mains ou entre celles du Président du Tribunal.

D’ailleurs, vous n’avez qu’à voir dans le Jugement de Rabat quel est l’ordre suivi par le Haut Tribunal rabbinique pour les opérations de l’exécution.

Lorsque cette formalité aura été remplie, vous voudrez bien nous le dire et nous indiquer en même temps le jour et l’heure qui vous conviennent pour le prononcé du divorce.

Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’assurance de mes sentiments dévoués.

Le Président    signé: A. B.

סוגרת

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 22 בפברואר 1933 נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 17 בחודש זה.

בהתאם לחוק היהודי, גירושיהם של יצחק אלחראר ואשתו לא יוכלו לקבל תוקף אלא לאחר שסכום הכתובה שנקבע בזמן החתונה יועבר לידיכם או לידי נשיא בית הדין הרבני.

אם צריך, נא לעיין בפסק הדין שניתן ברבאט כדי לעמוד על סדר הפעולות שקבע בית הדין הרבני הגבוה לביצוע פסק הדין.

לאחר שתבוצע פעולה זו, נא להודיע לנו על כך ולציין גם את היום ואת השעה הנוחים לך לקיום הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי.

הנשיא / על החתום: א׳׳ב

• מסמך ז – מכתב רביעי של בית הדין לממונה על העניינים האזרחיים

המכתב מעיד על תכסיסי ההטרדה והלחצים שהמשיך יצחק אלחראר להפעיל על פקידי הפרוטקטורט הצרפתים כדי להשיג את מבוקשו – להתגרש מאשתו בלא לבצע את פסק הדין הרבני. נשיא בית הדין הרבני עומד איתן בלחצים שמפעיל עליו נציג הפרוטקטורט במוגאדור ודורש שיאלצו את הנתבע למכור את רכושו כדי לשלם לאשתו את כתובתה.

Trib[unal] rab[binique de Mogador] Mog[ador], le 28 Mars 1933

Le Présid[ent] du Trib[unal] rab[binique] à Mogjador] à Monsieur] le Contrôleur civil de France – Mogador

Monsieur le Contrôleur,

J’ai l’honneur de v[ou]s accuser réception de votre lettre du 7 de ce mois.

Le point principal de votre lettre est le suivant : le payement du contrat de mariage.

Or, d’après la Loi israélite, Isaac Elharrar doit, avant de divorcer son épouse, verser l’indemnité pécuniaire fixée dans son contrat de mariage entre les mains d’un tiers. S’il n’a pas d’argent disponoible, ses propriétés seront vendues.

Ce n’est qu’après cette formalité que le divorce pourra être prononcé. Veuillez agréer, Monsieur le Contrôleur, l’as[surance] de mes sentiments] dév[oués].

Le Présid[ent].            signé: A. B.

תרגום

בית הדין הרבני במוגאדור מוגאדור, 28 במארס 1933

נשיא בית הדין הרבני במוגאדור

אל: אדוני המפקח הצרפתי על העניינים האזרחיים

אדוני המפקח,

אני מתכבד להודיעך שקיבלתי את מכתבך מיום 7 בחומט זה. הנקודה העיקרית במכתבך היא כזאת: תשלום סכום הכתובה.

אלא שלפי החוק היהודי יצחק אלחראר חייב לשלם את הסכומים שהוסכם עליהם

בכתובה לפני שיגרש את אשתו ולהעבירם לאדם שלישי. אם אין לו כסף זמין, יימכר רכושו.

רק אחרי שישלים פעולה זו יוכרז רשמית על הגירושין.

קבל נא, אדוני המפקח, את רגשות המסירות שלי. הנשיא / על החתום: א״ב

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית.עמ' 430

הפולמוס העיתונאי סביב הפרשה

שני המסמכים הבאים פורסמו בעיתון הציוני L’Avenir Illustré באותו גיליון של העיתון, אולם המסמך הראשון(מסמך ח) הוא רק מובאה שהעיתון הביא אותה במלואה מן המקור העיתונאי הפריזאי שבו התפרסמה בראשונה, כדי לאפשר לקוראי הכתבה השנייה (מסמך ט) להבין טוב יותר במה המדובר ולהבין גם את פשר הנימה הפולמוסית החריפה שנקט יעקב אוחיון ברשימתו. שני המסמכים מצטיינים בנימה פולמוסית ברורה. הראשון, שנכתב בידי עיתונאי ידוע, כביכול מפיו של הנתבע־הקורבן, מתפלמס עם מדיניות השלטון הצרפתי מתוך גינוי הפגיעה בחופש הדת והמצפון ועם הקהילה היהודית במוגאדור על שהיא רודפת את יצחק אלחראר על לא עוול בכפו. בגיליון העיתון הובא מסמך ח ראשון כרשימה חדשה והמסמך השני הובא אחריו, אך כאן הפכנו את הסדר כדי להתאימו לסדר הכרונולוגי שבו הופיעו הכתבות.

ה. מסמר ח – הכתבה המגמתית בעיתון הפריזאי Le Populaire מאמר זה התפרסם ב־1 בפברואר 1933 בעיתון הצרפתי,Le Populaire ששימש מאז 1916 ועד לסגירתו הסופית ב־1970 ביטאונה של המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית. מחברו, החותם בראשי התיבות R.J.L, הוא כאמור עורך הדין רוברט ז׳אן לונגה, נכדו, נינו או בן נינו של קארל מרקס, בעל דעות שמאלניות תקיפות, שהיה עורכו הפוליטי הראשון של העיתון בעת ייסודו. בתחילת שנות השלושים הוא שהה במרוקו כעורך דין ופעל פעילות נמרצת נגד המדיניות הקולוניאליסטית של צרפת ונגד מדיניות הפרוטקטורט. הוא התחבר לחוגים לאומניים מרוקאיים שהתחילו להתארגן באותו הזמן. ב־1933 ייסד עם חברים לדעה ירחון לענייני חברה וכלכלה ושמו ׳מע׳רב׳ ( (Maghreb כדי לתת ביטוי לדעותיו הפוליטיות הבלתי שגרתיות, שהיו אז נחלתו של מיעוט קטן בלבד במרוקו. ב־1933 גם התקבל כנראה כחבר בלשכת הבונים החופשיים של קזבלנקה.

מחבר המאמר לא היה אפוא סתם עיתונאי, אלא עורך דין ופעיל שמאל ידוע שפרקליטו של יצחק אלחראר גייס את עזרתו ואת המוניטין שלו כדי לאלץ את ממשל הפרוטקטורט לקבל את עמדת לקוחו ולפטור אותו מן החובה לציית לפסיקת בית הדין הרבני. בכתבה זו המחבר מציג את פרשת אלחראר כמקרה מובהק של הפרת הזכות לחופש המצפון ולחירות האמונה, המוקנית לכל אדם, ומתעלם לחלוטין מן ההיבטים המשפחתיים של הפרשה, כאילו אלחראר לא היה כלל בעל משפחה לפני שהמיר את דתו; לדעתו הכוחות האפלים של הקהילה היהודית וכוח הדיכוי של הפרוטקטורט הם שמפרים את זכותו הטבעית לחופש מצפון. זאת ועוד, פרשת אלחראר היתה למעשה בעבורו הזדמנות נוספת לניגוח שלטונות הפרוטקטורט, שהיו שנואי נפשו. האם היה יצחק אלחראר מודע לכל המאבק הפוליטי שכיוון אליו עורך הדין שהוא שכר להגנתו? סביר להניח שלא. הוא פנה כנראה אל עורך דינו על פי עצת מכובדים מוסלמים שאתם נפגש ברבאט וקיבל מהם עידוד. בסופו של דבר לא יכלו אלה לעזור לבן חסותם אף שלא הסכימו עם הטיפול של השלטונות הצרפתיים בפרשה, מפני שלאנשי הממשל הצרפתי ברבאט היתה עוצמה פוליטית שדיכאה אותם. פקידים בכירים אלה בממשל המח׳זן מוזכרים בשמותיהם ובתפקידיהם בכתבה.

לבד מן הפתיחה ומן הסיכום של הכתבה הכותב מביא ברשימתו את הצהרתו של קורבן הרדיפות הדתיות, כפי שהוא רשם אותה כביכול מפיו, ויש לפקפק בכך. למעשה הוא שם את הטקסט הפולמוסי שלו נגד הפרוטקטורט בפיו של אלחראר כדי לתת אמינות יתר לסיפור, שאמור לזעזע את אנשי הקדמה בצרפת. רצף האירועים המתואר בהצהרת הנתבע־הקורבן אינו תואם את זה שביתר המסמכים הקשורים לפרשה. הוא גם מציג את הקהילה היהודית, את בית הדין הרבני במוגאדור ואת בית הרבני הגבוה ברבאט כחותמות גומי של השלטון הצרפתי, שמקבלים ממנו פקודות גם בעניינים משפטיים שבתחום סמכותם. ואולם אין הוא מנסה להסביר מדוע ממשל הפרוטקטורט והקהילה היהודית עשו יד אחת נגד יצחק אלחראר, לבד אולי משרירות הלב שביסוד השיטה הפוליטית הנוהגת במרוקו למגינת לבו.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-431

La liberté de conscience au Maroc

Un article du ‘Populaire’

Pour l'intelligence de l’article ‘Un affreux bourgeois chez les Socialistes’, nous donnons in extenso l’article du ‘Populaire’ du 1er février [1933], dont J. Ohayon a souligné l’inanité.

Un malheureux israélite pratiquant la religion musulmane depuis une dizaine d’années a voulu se convertir officiellement. Le contrôleur civil et la communauté juive persécutent le malheureux.

Celui-ci s’est adressé, en désepoir de cause, au conseiller du gouvernement, directeur des affaires chérifiennes, qui ne répond pas.

La Résidence, fidèle à sa méthode reste muette, mais bien entendu soutient en sous-main le contrôleur civil.

Voici les faits racontés par l’intéressé:

‘Je me nomme Abdallah, ci-devant Isaac Elharrar, de la famille Harrar bien connue.

‘J’ai appris les principes de la religion musulmane pendant huit ans auprès de M. Mohammed El Yazid, dans la circonscription Harda-Ould- Mouis, tribu Menabha.

‘Mon âme inclina vers l’islam et j’éprouvai une sympathie pour cette religion. Un jour, je suis allé chez le cadi de la ville de Mogador (Driss Ben Khadra) pour lui demander d’enregistrer officiellement ma conversion à l’islamisme; il me répondit que les autorités françaises n’accepteraient pas ce fait. J’ai insisté et j’ai fait des démarches pendant trois ans, sans résultat. Le cadi me disait toujours: Je suis témoin de votre conversion, notre ‘religion n’a pas besoin de ces formalités’.

‘Puisque j’avais des relations constantes avec des musulmans, je voulais être soumis à la même loi qu’eux et être justiciable devant les mêmes tribunaux. Les Juifs savaient déjà cela, ils voyaient que j’étais indifférent à leur religion et que je m’adonnais à certaines pratiques islamiques (comme le jeûne, le sacrifice, etc.)

‘Finalement, je me suis rendu à Rabat chez le ministre de la Justice et j’ai demandé la reconnaissance officielle de ma coversion. Le ministre me demanda le mobile qui me pousse à agir ainsi. Je lui ai répondu que j’avais étudié cette religion et qu’elle me convient mieux que la religion juive, et que je me soumettais déjà à ses prescriptions ouvertement et je suis venu pour obtenir une confirmation officielle. Il me demanda si je n’avais pas de dettes, pas de procès en cours. Je lui répondis négativement et lui demandai d’ouvrir une enquête à Mogador et sa région, c’est alors qu’il demanda à son premier secrétaire, Abbas Kardondi, d’enregistrer ma convesion. Puis il me dit: ‘Vous ne devez pas contraindre votre épouse à quitter sa religion, vous devez respecter sa foi, de même pour vos enfants. Vous continuerez, comme par le passé, à remplir votre rôle d’époux et de père, ainsi que vous le recommade l’islam.’

‘Je suis allé en compagnie du mokhazni du ministre au marché du vêtement et j’ai acheté un costume marocain dans le genre que portent les musulmans. Puis je suis revenu au Dar-el-Makhzen où j’ai vu plusieurs fonctionnaires qui m’ont félicité.

‘Après cela, je suis retourné à Mogador, ma résidence habituelle. J’ai informé le cadi de ce qui s’était passé, et il se montra satisfait.

‘Le contrôleur civil poussa les israélites à m’intenter un procès, devant la juridiction rabbinique.

‘ Le contrôleur adjoint me fit venir dans son bureau où quatre gendarmes m’attendaient pour m’emmener de force. Mais les musulmans se sont réunis en grand nombre et protestant et demandant ma libération, il était obligé de me libérer.

‘Le contrôleur adjoint empêcha le pacha d’envoyer au grand-vizir le rapport qu’il avait demandé sur mon affaire.

‘Il fit faire une enquête sur moi auprès de toutes les autorités. Cette enquête qui porte le numéro 7547, en date du 12 août, me fut entièrement favorable.

Je suis retourné à Rabat, le grand-vizir me renvoya chez le ministre de la Justice. Celui-ci me dit qu’il a été sévèrement blâmé par les autorités françaises d’avoir enregistré ma conversion et me demanda de divorcer avec ma femme et me dit même qu’il m’accorderait un secours de 5000 francs. Je lui ai répondu par ce qu’il m’avait déjà dit que l’islam ne m’obligeait pas à divorcer et que je ne voyais pas en quoi mon islamisation pouvait gêner les autorités françaises. Aucun résultat.

‘Enfin, je suis allé chez le contrôleur de la Justice, Rageot; il me refusa de me recevoir.

‘J’ai chargé un avocat de me défendre, Me H. Gay, qui a écrit des lettres, demande des audiences, sans recevoir de réponse.

‘Je suis retourné à Mogador où m’attendait un procès devant le pacha au sujet d’une dette. Le contrôleur, sur l’insistance des Juifs, voulut me faire prêter le serment juif, j’ai refusé et j’étais soutenu par le cadi qui déclarait au contrôleur qu’il ne pouvait pas juger un musulman selon la loi juive.

‘Je retourne à Rabat, mon avocat est toujours sans réponse. Le contrôleur de la justice consent à me recevoir et me dit qu’il ne reconnaît pas ma conversion et qu’il m’ordonne de divorcer et de donner à ma femme cinquante mille francs.

‘Les notables de Rabat se sont réunis et ont protesté contre le traitement dont je suis victime; ils m’envoient une lettre où ils reconnaissent ma conversion, parmi les signatures : Madana ben El Hosni, juge au haut tribunal d’appel, Guersous, administrateur des douanes, Bouhelal, membre de la Chambre de Commerce, etc. Les Juifs ont porté la question de mon divorce devant la cour rabbinique de Rabat. Mon avocat s’oppose et soulève la question de l’incompétence de ce tribunal, disant que le procès est intervenu après ma conversion et que maintenant je ne dépends plus que des tribunaux du Chraâ. J’ai porté plainte au sultan, on m’adressa une deuxième fois au contrôleur de la justice.

‘Des lettres adressées au directeur des affaires cherifiennes restèrent sans réponse!’

Mais l’épilogue de tout cela vaut d’être raconté. La Cour rabbinique de Rabat, quoiqu’incompétente, vient de condamner Abdallah ben Mohammed, sur l’ordre de la Résidence. Et le contrôleur eut ce mot charmant:

– Si vous ne voulez pas avoir d’histoire, convertissez-vous au christianisme!

Sans commentaire.

תרגום הכתבה

חופש המצפון במרוקו

מאמר של העיתון Le Populaire

להבנת המאמר ׳בורגני מכוער בין הסוציאליסטים׳ אנו מביאים כאן את המאמר המלא שהתפרסם בעיתון Le Populaire מ־1 בפברואר, שיעקב אוחיון הראה את ריקנותו מתוכן.

יהודי אומלל שמקיים את חוקי האסלאם מזה כעשר שנים רצה להתאסלם באופן רשמי. המפקח על העניינים האזרחיים והקהילה היהודית רודפים את ביש המזל.

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 435

בייאושו פנה יהודי זה אל יועץ הממשלה, מנהל העניינים השריפיים, אך זה אינו משיב.

משרד הנציב העליון נשאר נאמן לשיטתו ושותק, אך ברור מאליו שהוא תומך בשקט במפקח על העניינים האזרחיים.

הנה העובדות כפי שתיאר אותן בעל העניין.

׳קוראים לי עבד־אללה, לפנים יצחק אלחראר, ממשפחת אלחראר הידועה.

למדתי את עקרונות הדת המוסלמית במשך שמונה שנים אצל מר מחמד אל־יזיד, בנפת חרדה־אולד־מוויס, שבט הנמנה עם המנאבהה.

נפשי הלכה שבי אחרי האסלאם וחשתי אהדה כלפי דת זו. יום אחד הלכתי אל הקאדי של העיר מוגאדור (דרים בן ח׳דרה) כדי לבקש ממנו לרשום באופן רשמי את התאסלמותי; הוא ענה לי שהשלטונות הצרפתיים לא יסכימו לכך. התעקשתי והגשתי בקשות במשך שלוש שנים, אך לשווא. הקאדי חזר ואמר לי: ׳אני עד להתאסלמותך, הדת שלנו אינה זקוקה לעניינים פורמליים כאלה׳.

היות שקיימתי באופן קבוע קשרים עם המוסלמים, רציתי לקבל עלי את מצוות האסלאם כמותם ולהידון בפני בית דין מוסלמי כמוהם. היהודים ידעו זאת כבר, הם ראו שנעשיתי אדיש כלפי דתם ושקיימתי כמה ממצוות האסלאם (כמו הצום, הקורבן, ובו׳).

לבסוף נסעתי לרבאט אל שר המשפטים וביקשתי שיכירו בהתאסלמותי באופן רשמי. השר שאל למניע שמביא אותי לפעול כפי שאני פועל. עניתי לו שלמדתי את רזי הדת ומצאתי שהיא מתאימה לי יותר מן הדת היהודית, ושאני כבר מקיים את מצוותיה בפרהסיה, ובאתי כדי לקבל הכרה רשמית בכך. הוא שאל אותי אם לא מוטלים עלי חובות, אם לא עומד משפט נגדי. עניתי לו בשלילה וביקשתי ממנו שיפתח בחקירה במוגאדור ובסביבתה, ואז הוא ביקש ממזכירו הראשון, עבאס קרדונדי, לרשום את התאסלמותי. אחר כך אמר לי: ׳אסור לך לאלץ את אשתך לעזוב את דתה: עליך לכבד את אמונתה, וכך לגבי ילדיך. עליך להמשיך למלא את תפקידך כבעל וכאב כבעבר, כמו שהאסלאם מצווה עליך׳.

הלכתי בלוויית השוטר המוסלמי של השר לשוק הבגדים וקניתי שם בגד מרוקאי מן הסוג שלובשים המוסלמים. אחר כך חזרתי לבית המח׳זן ונפגשתי שם עם פקידים שונים והם החמיאו לי.

לאחר מכן חזרתי למוגאדור, עיר מגורי מאז ומתמיד. דיווחתי לקאדי על מה שקרה, והוא נראה שבע רצון.

המפקח על העניינים האזרחיים דחף את היהודים לתבוע אותי למשפט בפני בית דין רבני.

המשנה למפקח הזמין אותי לבוא אליו למשרדו, ושם חיכו לי ארבעה שוטרים כדי לקחת אותי בכוח. אך מספר רב של מוסלמים התקהלו ודרשו שישחררו אותי, והוא נאלץ לשחרר אותי.

המשנה למפקח מנע מן המושל מטעם המח׳זן לשלוח לווזיר הראשי את הדוח שהוא ביקש בענייני.

436 | יוסף שיטרית

הוא ניהל חקירה נגדי אצל כל השלטונות. חקירה זו שמספרה 7547, מיום 12 באוגוסט, היתה כולה לטובתי.

חזרתי לרבאט, והווזיר הראשי שלח אותי חזרה אל שר המשפטים. זה אמר לי שהוא ננזף בחריפות בידי השלטונות הצרפתיים על כך שרשם את התאסלמותי ודרש ממני להתגרש מאשתי. הוא אף אמר לי שיעניק לי סיוע של חמשת־אלפים פרנק. עניתי לו וטענתי כמו שהוא טען בעבר באוזני, שהאסלאם אינו מחייב אותי להתגרש ושאינני מבין מדוע התאסלמותי אמורה להפריע לשלטונות הצרפתיים. שום תוצאה.

לבסוף פניתי אל המפקח על [בתי] המשפט, ראג׳ו; הוא סירב לקבל אותי. מיניתי עורך דין להגנתי, עורך הדין ה׳ גה, והוא כתב מכתבים ומבקש פגישות עם פקידים, בלא שיקבל תשובה.

חזרתי למוגאדור, ושם חיכתה לי תביעה משפטית בנוגע לחוב. המפקח, על פי הפצרות היהודים, רצה שאשבע על פי המסורת היהודית. סירבתי ונתמכתי בידי הקאדי, שאמר למפקח שאין הוא יכול לשפוט מוסלמי על פי ההלכה היהודית.

חזרתי לרבאט, ועורך הדין שלי עדיין לא קיבל כל תשובה. המפקח על [בתי] המשפט הואיל בטובו לקבל אותי לשיחה ואמר לי שאין הוא מכיר בהתאסלמותי והוא מצווה עלי להתגרש ולתת לאשתי חמישים אלף פרנק.

המכובדים [המוסלמים] ברבאט התאספו ומחו נגד הטיפול שאני מקבל. הם שלחו לי מכתב ובו הם מכירים בהתאסלמותי; בין החותמים: מדאנה בן אל־חוסני, שופט בבית המשפט העליון לערעורים; גרסוס, מנהל במשרד המכס; בוהלאל, חבר לשכת המסחר, ועוד. היהודים הביאו את פרשת הגירושין שלי בפני בית הדין הרבני הגבוה ברבאט. עורך הדין שלי התנגד והעלה את עניין חוסר הסמכות של ערכאה זו, שכן כעת ענייני נתון בידי בתי הדין השרעיים בלבד. הגשתי תלונה למלך, ונשלחתי שוב אל המפקח על [בתי] המשפט.

מכתבים שנשלחו למנהל העניינים השריפיים נותרו ללא תשובה!׳

אך הסוף של כל זה ראוי שיסופר. בית הדין הרבני [הגבוה] ברבאט, אף על פי שאין זה מסמכותו, דן את עבד־אללה בן מחמד, על פי פקודה שהגיעה מטעם לשכת הנציב העליון. והמפקח היה לו משהו נחמד להגיד:

– אם אתה מעוניין שלא יהיו לך בעיות, המר את דתך לדת הנוצרית.

בלא פרשנות.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד 436

 

א. מסמך ט ־ הכתבה הפולמוסית של יעקב אוחיון

מאמר זה נכתב בידי יעקב אוחיון, שנולד וגדל במוגאדור ברבע האחרון של המאה הי״ט והכיר היטב את תולדותיה ואת אורחותיה. הוא נפטר בקזבלנקה בשנת 1944. לאחר שעסק במסחר היה לעיתונאי וכיהן במערכת העיתון הצרפתי La Vigie Marocaine, שיצא בקזבלנקה, וכן שימש חבר במערכת השבועון הציוני L’Avenir Illustré שיצא באותה עיר בשנים 1940-1926. בביטאון זה הוא היה המומחה שכתב על יהודי מרוקו בעבר ובהווה. בהיותו בן מוגאדור הוא הכיר אישית את יצחק אלחראר ואת משפחתו וידע מכלי ראשון את מהלכי הפרשה וגלגוליה. ואולם הוא לא הסתפק בדיווח עיתונאי על הפרשה, שמבחינתו לא היה בה חידוש, אלא כתב מאמר פולמוסי תקיף נגד מחבר הכתבה הקודמת, שהתפרסמה בעיתון הפריזאי Le Populaire, ביטאון הסוציאליסטים לפני עלייתם לשלטון ב־1936.

מאמרו מורכב משני חלקים ברורים. בראשון הוא מעלה על נס את חן עיר הולדתו מוגאדור ואת רוח הסובלנות הבין־דתית השוררת בה, ובתוך כך הוא עושה אידאליזציה ברורה של המצב החברתי ששרר בעיר. בשני הוא מראה את התיאור האבסורדי שהביא עמיתו הצרפתי בעניין גלגולי הפרשה, ומגלה את התפלויות הרבות, הסילופים הברורים והמגמתיות שבכתבה. ואולם הוא לא רק חושף את התנאים המשפטיים, האנושיים והקהילתיים העומדים ברקע פרשת ההתאסלמות של יצחק אלחראר, אלא הוא גם מגן בה בעת על מהלכי הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט בניהול הפרשה ובכלל. בכך הוא ממשיך לא רק את הקו העיתונאי האישי שלו כחסיד ידוע של תרבות צרפת וההיטמעות בה וכתומך במפעל הקולוניאלי הצרפתי במרוקו, אלא גם את קו המערכת של השבועון היהודי, שתמך גם הוא במדיניות הפרוטקטורט וביקש בדרך זו לסלק כל תואנה להצרת צעדיו או לצמצום הופעתו כעיתון ציוני מוצהר.

הוא מגלה שהוגשה תביעה משפטית קודמת נגד יצחק אלחראר, בעניין שנשאר עלום, עשר שנים לפני שנודעה התאסלמותו, ונפסקה נגדו באותו הזמן החובה להישבע על פי ההלכה כדי להוכיח את חפותו; הוא רומז שאולי זו היתה הסיבה שדחפה אותו להתאסלם או שהביאה אותו לפחות למחשבה על המרת דתו. הוא אינו מזכיר כלל את הקשר הרומנטי שקשר את אלחראר לאהובתו המוסלמית, אלא מדגיש את ההיבטים הציבוריים והמשפטיים של הפרשה. אלחראר המשיך לחיות בתקופה זו כידוע חיים יהודיים רגילים עם אשתו ואף הוליד אתה ילדים. העיתונאי גם מחזק את הטענה שהתנהלותו התוקפנית והעיקשת של היהודי המומר כלפי היהדות והקהילה נגרמה עקב רצונו להיות פטור מתשלום סכומי הכתובה הגבוהים; יש לשער, כאמור, שהוא נהג כך עקב לחצם של אשתו החדשה ובני משפחתה המוסלמיים, שהיו מעוניינים שישמור על רכושו ויוריש אותו להם בבוא הזמן.

• השוו אוחיון(לעיל, הערה 13). על חיבור זה ראו, D. Knafo, Le Mémorial de Mogador 331-336 .Jérusalem 1976, pp

עמדה אוהדת זו כלפי המפעל הקולוניאלי הצרפתי לא עזרה לא ליעקב אוחיון ולא לשבועון הציוני ב־1940, כשעלה משטר וישי לשלטון בחסות גרמניה הנאצית וחקק את החוקים האנטי־יהודיים. יעקב אוחיון היה העיתונאי היהודי היחיד במרוקו שעבד במשרה מלאה באותם ימים, והוא סולק מעבודתו על פי  חוקי הגזע. כמו כן נסגר מיד העיתון  illustre L’avenir .

הכתבה נכתבה לפני סיום הפרשה בקיץ 1933, כשיצחק אלחראר נאלץ בסופו של דבר לכבד את פסק הדין של בית הדין הרבני על כל סעיפיו.

Tribune Marocaine

Un ‘affreux bourgeois chez les Socialstes’

Mogador est une cité bienheureuse où les habitants collaborent dans une harmonie exempte de toute arrière-pensée raciale ou confessionnelle, chose rare et précieuse dans un pays où la notion de religion domine celle de rationalité.

Cette ville est aimée des dieux, mais que les hommes ingrats délaissent chaque jour pour des ciels plus nourriciers, sinon plus cléments, conserve quelques amitiés fidèles parmi les poètes. Des athéniens aussi, séduits par son charme souriant, y ont porté leurs pénates, et l’un d’eux et non des moindres y exerce son apostolat au milieu d’une population unie par l’accord le plus parfait.

Bien des causes, sans compter la douceur du climat, participent de cette harmonie que les malveillants seraient tentés de trouver monotone, mais que les honnêtes gens apprécient infiniment. Une des plus heureuses est évidemment le groupement dans les mêmes quartiers des éléments les plus divers de la population. Juifs et musulmans habitent la même rue, souvent la même maison.

 הערת המחבר : רק בתחילת המאה העשרים, בייחוד אחרי הטלת הפרוטקטורט הצרפתי על מרוקו ב־1912, הורשו היהודים לגור ברובע המוסלמי שנקרא ה׳מדינה׳, כך שתופעה זו של עירוב אוכלוסין יהודים ומוסלמים היתה חדשה ומצומצמת יחסית בשנת 1933. היהודים העניים המשיכו לגור רובם ככולם במלאח, ובעלי האמצעים גרו תמיד ברובע הקסבה עם מוסלמים וצרפתים בעלי מעמד שווה. רק יהודים מן המעמד הבינוני הנמוך עברו לגור ב׳מדינה׳ בשכנות עם המוסלמים

Dans le domaine des affaires, cette entente se poursuit, et les intérêts sont tellement liés que, si l’on venait à priver l’une des parties de la population de la collaboration de l’autre, il en résulterait dans l’économie de la ville une perturbation fatale à l’ensemble.

Au Maroc, avons-nous dit, les moindres incidents touchant à la religion, et qui, pour le philosophe ou simplement l’homme d’esprit, sont du domaine de la comédie, voire du vaudeville, revêtent, par suite de la prépondérance de l’idée confessionnelle, un caractère dramatique parfois dangereux pour l’ordre.

Mais à Mogador, ces incidents ont toujours été considérés avec une ironie pleine d’aménité. C’est ainsi qu’un graisseur indigène éprouve un jour le besoin de passer à la religion de Moïse. Le lendemain, une calotte noire et le tour fut joué. Les musulmans considérèrent la chose avec un sourire amusé, et les Juifs n’en tirèrent aucune vanité.

Un autre jour, ce fut un catholique espagnol qui entra sous le giron de Jéovah. Le tribunal rabbinique, craignant un incident diplomatique, en réfère au consul. Celui-ci répondit que l’Espagne n’était plus au temps de Torquemada, et que, de toutes façons, l’affaire ne le regardait pas. Notre homme fut donc ‘initié’. Cette initiation faillit même lui coûter la vie, sans l’intervention du docteur Bouveret qui, toujours avec le sourire, arrêta une hémorragie provoquée par la maladresse du ‘mohel’.

Tout cela laissa la masse indifférente. Les chefs spirituels de la Communauté étaient plutôt ennuyés de ces ridicules manifestations.

Mais voici où le vaudeville tourne au drame, et où le phiplosophe qui souriait commence à s’affliger.

Isaac Elharrar, alias Abdallah, négociant connu sur la place, et dont la famille est d’ailleurs parfaitement honorable, éprouva, l’automne dernier, le besoin de faire parler de lui. Il quitta bruyamment le culte d’Israël, et embrassa avec solennité la religion de l’islam. Jusqu’ici, rien à dire. ‘Nul ne peut être inquiété dans ses opinions, même religieuses’, dit l’article 10 de la Déclaration des Droits de l’Homme.

Il y a bien le vieux père d’Isaac, et sa vieille mère, qui sont affligés de ce qu’ils considèrent comme un suicide de leur enfant, car Abdallah- Isaac, à cinquante ans, a toujours eu une grande vénération pour ses parents, et tremblait devant son père comme un tout petit enfant. Il y avait bien l’épouse et les enfants – des jeunes gens et des jeunes filles – qui conçurent de ce départ un chagrin amer. Mais tout cela, comme dit l’autre, est du sentiment. Et, depuis Molière, tout le monde sait que la religion – la religion des prosélytes – et le sentiment sont deux choses absolument dissemblables.

‘Et je verrais mourir frère, enfants, mère et femme,

Que je m’en soucierais autant que de cela’. dit Orgon, élève et admirateur de Tartuffe.

Aussi, n’est-ce pas principalement de cela que nous voulons entretenir le lecteur. Il s’agit d’un fait bien plus grave.

Non content d’avoir tenté de diviser musulmans et Juifs dans l’un des trop rares coins où ils fraternisent, Isaac-Abdallah, tremblant pour son argent mène une campagne contre les Juifs, et n’hésite pas à s’attaquer, en passant, à l’administration française du Protectorat.

Cette fois, ce n’est plus la feuille ‘Maghreb’, brûlée depuis longtemps aux yeux de tous les Marocains, que R.J.L., appelé à la rescousse par Elharrar, utilise pour son offensive contre la Résidence qu’il déteste, mais le ‘Populaire’, organe des prolétaires. Dans sa passion, il oublie qu’Abdallah-Isaac, comme d’ailleurs tous les autres clients marocains de R.J.L., est un ‘affreux bourgeois’.

Par une ironie du destin, vraisemblable et vraie, c’est dans le ‘Populaire’, dirigé par le Juif Léon Blum, que l’arrière petit-fils du Juif Karl Marx attaque le judaïsme marocain à la demande du Juif renégat Isaac-Abdallah Elharrar.

Elharrar commence par déclarer qu’il pratiquait depuis dix ans la religion des vrais croyants. Cela ne l’a nullement empêché de vivre pendant dix ans dans le mensonge – par crainte, sans doute, pour ses petits intérêts – et à tel point que la nombreuse progéniture qui naquit de lui durant cette décade – en cela, il est excellent Juif – a été élevée avec soin dans la loi de Moïse qu’il déclare aujourd’hui avoir toujours abhorrée. Cette contradiction n’a pas suffi à rendre notre renégat suspect aux yeux de M. R.J.L.

Et cependant, de l’aveu d’Elharrar, le cadi de Mogador, que Juifs et musulmams estiment pour sa pondération, lui a conseillé de ne pas faire d’éclat. Il passa outre à ce sage conseil.

Isaac Elharrar avait été condamné dans un procès vieux de dix ans à jurer selon la loi de Moïse, qu’il déteste officiellement depuis l’automne dernier. Quelques ‘loustics’ de Mogador ajoutent que c’est pour ne pas se parjurer en tant que Juif qu’Isaac a quitté le judaïsme, semblable à ce Juif condamné à mort qui, avant de monter sur l’échafaud, se convertit au catholicisme. Interrogé par le bon prêtre sur les motifs de cette conversion ‘in extremis’, il répondit: ‘Je ne voulais pas qu’il fut dit qu’un Juif a été guillotiné’.

Mais passons rapidement au fond de l’affaire. Le ‘Populaire’ ne sait sans doute pas que la loi mosaïque régit l’état civil des Juifs marocains.

Isaac Elharrar a épousé sa femme, par contrat devant notaires, selon ‘la loi de Moïse et d’Israël’. De plus, il s’est engagé devant notaires à n’aller que là où sa femme voudrait vivre. Or, du fait de sa conversion, le contrat selon la loi de ‘Moïse et d’Israël’ a été rompu. Ce contrat prévoit un délit. Qu’y a-t-il d’inique à ce qu’il soit exécuté? Et, puisque Abdallah-Isaac se considère – et que le ‘Populaire’ le considère – comme libre de suivre sa conscience – si l’on peut dire – n’est-il pas juste que sa femme, selon la même logique, suive elle aussi la voix de sa conscience?

Du reste, le cas est prévu dans les dispositions gouvernementales, et, pour éviter les abus et faciliter les liquidations douloureuses qui résultent de ces ruptures familiales, l’Administration bienveillante oblige les néophytes à liquider leur situation maritale et successorale avant de vivre d’une vie spirituelle nouvelle. Rien de plus sage, dira-t- on.

Mais M. R.J.L. se moque bien de la religion. Il se moque d’Abdallah et tous les renégats. Il se moque même des Juifs, et de l’islamisme.

Ce qu’il vise à travers tout cela, c’est l’Administration du Protectorat, c’est la personne de M. le Résident Lucien Saint, à laquelle il semble avoir voué une rancune aveugle.

Et ce but, par l’injustice et le mal-fondé de la cause d’Abdallah, a été, comme les autres fois, entièrement manqué.

תרגום

דעות בענייני מרוקו

׳בורגני מכוער אצל הסוציאליסטים׳

מוגאדור היא עיר רבת מזל שהתושבים משתפים בה פעולה ביניהם בהרמוניה חסרת דעות קדומות, גזעניות או דתיות, וזה דבר יקר ערך במדינה שבה הדת גוברת על התבונה.

עיר זו אהובת האלים היא, אך בני אדם כפויי טובה זונחים אותה בכל יום לטובת מקומות מזינים יותר, אם לא נוחים יותר; עם זאת היא שומרת על אהבתם הנאמנה של המשוררים. גם של האתונאים, שפותו על ידי החן והחיוך שלה, והובילו אליה את אליליהם, ואחד מהם, והוא לא הבלתי חשוב ביותר מביניהם, כיהן בה ככוהן גדול בקרב אוכלוסייה מאוחדת ששררה בה הסכמה מושלמת.

סיבות רבות, בלא להביא בחשבון את אקלימה הנוח, כרוכות בהרמוניה זו שחורשי רעות מתפתים לחשוב שהיא מונוטונית, ואנשים הגונים מעריכים אותה היטב. אחת הסיבות הטובות לכך היא בוודאי הצטופפותם באותם רבעים של יסודות מגוונים ביותר באוכלוסייה. יהודים ומוסלמים גרים באותם רחובות, לעתים באותם בתים.

בתחום העסקים, נמשכת שותפות אמיצה זו, והאינטרסים של אלה ואלה קשורים כל כך עד שאם יוחלט למנוע מחלק אחד של האוכלוסייה את השותפות של החלק השני, תסבול כלכלת העיר קשות ויוסב נזק לכולם.

במרוקו, אמרנו, התקריות הקלות ביותר הנוגעות לענייני דת, אשר בעבור הפילוסוף או סתם איש הדעת הן מתחום הקומדיה ואף מתחום תאטרון הבידור, עוטות אופי דרמתי שהוא לפעמים מסוכן לסדר הציבורי, כתוצאה מחשיבות היתר המיוחסת לעניין הדתי.

אך במוגאדור מסתכלים על תקריות אלה באירוניה שמתלווה אליה חביבות רבה. כך קרה שעוזר מכונאי בן המקום חש באחד הימים בצורך לעבור לדת משה. למחרת הוא חבש כיפה שחורה והעניין הסתיים בכך. המוסלמים הסתכלו על העניין בחיוך ובבדיחות הדעת, והיהודים לא התרברבו על כך.

ביום אחר, קתולי ספרדי הוא שהמיר את דתו לדת היהודית. בית הדין הרבני חשש שהדבר יגרום תקרית דיפלומטית ופנה אל הקונסול. זה ענה לו שספרד כבר איננה בעידן טורקמדה ושמכל מקום, אין העניין נוגע לו. האיש שלנו ׳הוכנס בברית׳ אפוא, והכנסתו בברית אף היתה מסכנת קשות את חייו אילולא התערבותו של ד׳׳ר בוברה, אשר בחיוכו המתמיד הפסיק את שטף הדם שנגרם לו עקב חוסר ערנותו של המוהל.

כל המקרים האלה השאירו את המוני התושבים אדישים. המנהיגים הרוחניים של הקהילה אף היו מוטרדים מתופעות משעשעות אלה.

אך הנה מקרה שבו תאטרון הבידור הופך לדרמה ובו הפילוסוף המחייך מתחיל לדאוב.

יצחק אלחראר, המכונה עבד־אללה, סוחר המוכר היטב בעיר, בן למשפחה מכובדת ביותר, חש בסתיו האחרון צורך שידברו עליו. הוא עזב ברעש את דת ישראל ועבר ביראת כבוד לדת האסלאם. עד כאן אין מה להגיד. ׳אף לא אחד ייפגע בגלל דעותיו, גם אם הן דתיות׳, נאמר בסעיף 10 של הצהרת זכויות האדם.

ישנם בוודאי אביו הזקן של יצחק וכן אמו הזקנה הכואבים את כאבם על מה שהם רואים בו מעשה התאבדות מצד בנם, שכן עבד־אללה־יצחק, בן חמישים, כיבד מאז ומתמיד את הוריו, ורעד ליד אביו כאילו היה ילד קטן. ישנם בוודאי גם הרעיה והילדים – נערים ונערות – שהצטערו צער רב על עזיבה זו. אך כל זה, כמו שההוא אמר, עניין של רגש. ומאז מולייר כולם יודעים שהדת – דת הגרים – והרגש הם שני עניינים שונים לחלוטין זה מזה.

׳וגם אם ימותו אחי, ילדי, אמי ורעייתי, לא אחוש מכך דאגה כמו בעניין הזה׳. אומר אורגון, תלמידו ומעריצו של טרטיף.

אי־לכך, לא לפרשה זו בעיקר אנו רוצים להסב את תשומת לב הקוראים. מדובר בעניין חמור הרבה יותר.

יצחק־עבד־אללה לא הסתפק בכך שניסה לעורר מחלוקת בין מוסלמים ויהודים באחד המקומות הנדירים ביותר שבו הם מקיימים קשרי אחווה, אלא הוא גם מנהל מערכה נגד היהודים, משום שהוא חס על ממונו, ואינו מהסס, בדרך אגב, לתקוף את הממשל הצרפתי של הפרוטקטורט.

הפעם לא העלון ׳מע׳רב׳, שאינו זוכה להערכה כלשהי בעיני כלל בני מרוקו, הוא שרג״ל, תומכו של אלחראר, משתמש בו כדי לנהל את מתקפתו נגד הנציב העליון נשוא שנאתו, אלא העיתון ׳העממי' ביטאון אנשי הפרולטריון. בסערת נפשו הוא שוכח שעבד־אללה־יצחק, כמו כל יתר הלקוחות של רג״ל, הוא ׳בורגני מכוער׳.

כמעשה אירוני של הגורל, הקרוב לאמת והאמתי, נינו של קארל מרקס מתקיף הפעם את יהודי מרוקו בעיתון ׳העממי׳, עיתונו של לאון בלום, לבקשתו של היהודי המומר יצחק־עבד־אללה אלחראר.

אלחראר טוען בתחילה שהוא מקיים מזה עשר שנים את המצוות של דת המחזיקים באמונה האמתית. זה לא מנע ממנו כלל לחיות במשך עשר שנים בשקר – משום שחשש, בוודאי, לאינטרסים הקטנים שלו – עד כדי כך שצאצאיו הרבים שנולדו לו בעשור זה – ובזה הוא יהודי מצטיין – חונכו כראוי על ברכי דת משה שהוא טוען כעת שהוא תיעב אותה מאז ומתמיד. לא היה די בסתירה זו לעשות מן המומר שלנו חשוד בעיני רג״ל.

אף על פי כן, על פי דברי אלחראר עצמו, הקאדי של מוגאדור, שיהודים ומוסלמים מעריכים אותו בגלל מתינותו, יעץ לו שלא להכות גלים. הוא התעלם מעצה נבונה זו.

יצחק אלחראר נדון בתביעה משפטית שהוגשה נגדו לפני עשר שנים להישבע על פי דת משה, שאותה הוא מתעב באופן מוצהר מאז הסתיו האחרון. בדחנים אחדים במוגאדור אומרים שיצחק עזב את היהדות כדי שלא יישבע שבועת שקר כיהודי, בדומה לאותו יהודי שנדון למוות וקודם שעלה לגרדום המיר את דתו לדת הקתולית. כששאל אותו הכומר הטוב על המניעים שהביאו אותו להמיר את דתו ברגע האחרון הוא ענה: ׳לא רציתי שיגידו שערפו את ראשו של יהודי׳.

אך בואו נרד מהר לשורש העניין. העיתון ׳העממי׳ אינו יודע כנראה שחייהם האזרחיים של יהודי מרוקו מתנהלים על פי דת משה.

יצחק אלחראר נשא את אשתו, על פי חוזה שנחתם בפני סופרי בית דין, על פי ׳דת משה וישראל׳. יתרה מזה, הוא התחייב לפני סופרי בית דין שלא ילך אלא למקום שאשתו תרצה לחיות בו. והנה, בגלל המרת דתו, הופר החוזה שנחתם ביניהם על פי ׳דת משה וישראל׳. הפרת החוזה כרוכה בעברה. איזה חוסר צדק יש בכך שהחוזה יכובד? ועוד, היות שעבד־אללה־יצחק רואה את עצמו – ו׳העממי׳ רואה אותו – כאדם חופשי שזכאי לחיות על פי מצפונו – אם אפשר להגיד – האין צדק בכך שאשתו, על פי אותו היגיון, תחיה גם היא על פי מצפונה?

לבד מזאת, מקרה כזה רשום בסדרי הממשל, וכדי למנוע מעשי מרמה ולהקל את חיסול העניינים הכואבים הנובעים מגירושין במשפחה, הממשל מחייב מתוך כוונות טובות את הגרים החדשים לסיים את פרשת נישואיהם ואת ענייני הירושה קודם שיעברו לחיות את חייהם הרוחניים החדשים. אין נבון מזה, תגידו.

אך אדון רג״ל מצפצף על הדת. הוא מצפצף על עבד־אללה ועל כל המומרים. הוא אף מצפצף על היהודים ועל האסלאם.

מה שהוא מכוון אליו בכל זה הוא ממשל הפרוטקטורט, הוא הנציב העליון אדון לוסיאן סאן עצמו, שהוא שומר לו טינה עיוורת.

ומטרה זו, משום אי הצדק וחוסר האמת שבעניינו של עבד־אללה, הוחטאה לגמרי, כמו במקרים הקודמים.

מחקרי מערב ומזרח-אסופת מחקרים מוגשת לפרופ' הרב משה עמאר-השתמדותו של יצחק אלחרר במוגאדור ב-1932יוסף שטרית-עמוד444

השתמדותו של יצחק אלחראר במוגאדור ב־1932 | 445

מסמך י ־ שירו של אברהם חיים הלוי על פרשת יצחק אלחראר

׳האד לקצידא די יצחק אלחראר; חן: בנת בן דוואן, יא למוסלימין׳ [זהו השיר על יצחק אלחראר; על פי הלחן של השיר ׳בת דוואן, הו מוסלמים׳]

אברהם חיים הלוי היה המשורר העממי של מוגאדור בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים. הוא חיבר עשרות רבות של שירים בערבית יהודית, ורק כעשרים מהם שרדו. הוא לא רק תיאר את ההווי הקהילתי של יהודי מוגאדור ושל קהילות אחרות במרוקו כמו מכנאס, אלא גם ייחד שירים לניסיונו האישי כחייל שהתנדב לצבא הצרפתי ושירת בחיל הלגיון. הוא היה חסר פרנסה קבועה ונע ונד בין הקהילות היהודיות כדי למכור לעוברים ולשבים את שיריו שהדפיס על עלים תלושים. הוא גם שר אותם לעתים לפני קהלים קטנים ורחבים בכיכרות בשכונות היהודיות, כדי למשוך קונים, אך לרוב לא הצליח להשיג סכומים ראויים למחייתו. באחד השירים הידועים שלו – ׳ליך יא רבי נסכי ובאקי בא נבכי׳ [אליך אלי אבוא בתלונה ובבכי אמשיכה] – הוא מתאר בצבעים קודרים חיים אלה של ייאוש ונדודים. כתיבתו נגעה גם בנושאים קהילתיים כלליים, כמו שירו על פרשת יצחק אלחראר המובא כאן, השיר בשבח ארץ ישראל החדשה או שירו על היטלר והנאצים שהוא כתב לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה.

השיר שלפנינו נושא תבנית מעין אזורית המורכבת ממדריך המשמש רפרן עם חריזה מברחת תתת ומשש חרוזות בנות שלושה טורים דו־ענפיים עם חריזה סדירה: אאאתאת, בבבתבת, גגגתגת, דדדתדת, וכו'. משקל הענפים נד בין שש לשמונה הברות. מקור השיר: דף יחיד שהודפס במוגאדור או בקזבלנקה על שני טורים.

אזיו תסופו, יא אלעבאד, / מא כאן סאר פי האד אלבלאד.

יצחק אלחראר תסממאד, / מא כאפסי רבבי אלעאלאמין,

בררזזא או לקפטאן זדאד, / וללא פי דין אלמסלמין.

טכיטייא

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

בואו לראות, הו חברים, מה קרה בעיר זו,

יצחק אלחראר המיר דתו, לא ירא מריבון העולמים.

במצנפת וקפטן חדשים, השתמד והפך למוסלמי.

רפרן

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

יעזבני נחכי כיף צאר, / באס נביין האד אלכבאר,

כיף כאן יצחק אלחראר, / ווכוואנו ליה מוטאייעין.

הווא מול רראייאט אלכבאר, / ויקבלו כלאמו כאמלין.

יא למוסלימין, / יא למוסלימין, / האדא מכתוב רב לעאלאמין.

ברצוני לספר מה קרה, ולהבהיר את זה העניין.

איך חי יצחק אלחראר ואחיו נשמעו לו.

הוא היה איש העצות החשובות, ודבריו התקבלו כולם.

 

מזווז או בולאדו, / עממרו מא כרז מן בלאדו.

עמדא עלינא כיף עאדו / ב[כ]כאווני בדמוע אלעין.

עממרי מא נסאסי האד[ו] / פי מודדא עאמאיין ושנין.

יא למוסלימין

נשוי ואב לילדים, מעולם לא יצא את עירו.

רחמי על מצבם החדש, הביאו אותי להזיל דמעות.

כלל לא נגעתי בעניינים אלו במשך שנתיים ימים.

 

סיר אייאם ואזי אייאם, / פצוירא בנאלהום חמאם,

מקיום מן כולסי בתמאם, / או זמיע ננאס ליה דאכלין.

מא גדבתסי פי אלכלאם, / מסחור ענד אננאס כאמלין.

יא למוסלימין

עם הזמן באסווירה הוא בנה להם בית מרחץ,

שהיה מצויד בכל הדרוש, והכול השתמשו בו.

אינני אומר דברי שקר, העניין ידוע לכולם.

 

סיבאני כא יתעזרא / מעא מסלמא זינת אננדרא.

בעד בראתו בלהדרא / תכלאת פי קלבו אלחנין.

זאת או קאלתלו אמדרא / ואס מוראדך תבדדל אדין.

יא למוסלימין

בגיל העמידה נהג כבחור עם בחורה מוסלמית יפה.

אחרי שהתחילה אתו בדברים נכנסה ללבו האוהב.

אז שאלה אותו: מה דעתך? אתה מעוניין להמיר את דתך?

 

זאוובהא שמע וטאעא, / ונוואזבך יום זמעא.

בעד נסרילך סי סלעא / ונזיבהאלך, יא דאוו אלעין,

ונסאליוו האד אלקרעא / מן אלכמר ארראפעין.

יא למוסלימין

ענה לה: הקשיבי לי, אתן לך תשובה ביום שישי,

אחר כך אקנה לך מתנה, ואביאנה אלייך, את אור עיני,

ואז נגמור לשתות את בקבוק היין המשובח.

 

קאלתלו מא נעאדיס כיאלך, / וזמיע רזאל יכונו פחאלךּ.

כא תכסר עלייא פמאלךּ. / טלב וכוד, יא דאוו אלעין.

וסי מא טחת פי באלך, / מן אלכלאם אללי חנא סאמעין.

יא למוסלימין

אמרה לו: פניך טובות, הלוואי כולם יהיו כמוך.

אתה מוציא עלי את הונך; בקש וקבל, אתה אור עיני.

ואל תיקח ללב את כל הדיבורים שאנו שומעים.

 

האד אלמסלמא טמעיטו / ובסחורהא סכתיתו.

פייאם קלאל סמדיתו / ווללא מעא אלמסלמין.

בעד טאוועהא עזזיתו, / ועאדו בזוז מתוואלמין.

יא למוסלימין

מוסלמית זאת חשקה בהונו, ובקסמיה שיתקה אותו.

תוך ימים ספורים הביאה להשתמדותו, הפך למוסלמי.

לאחר שנשמע לה הוקירה אותו, והתאימו זה לזה.

 

בעד מסא ענד אלקאדי / קאללו שוף פאס גאראדי.

טרכת מראתי אוולאדי / יעזבני דין אלמסלמין.

והאדא פאם מוראדי / אלמפדדל פלדייאן כאמלין.

יא למוסלימין

אחר כך הלך אל הקאדי ואמר לו, הנה רצוני:

עזבתי את אשתי וילדי, מצאה חן בעיני דת המוסלמים,

ובה חשקה נפשי, שכן היא נעלה על כל הדתות.

 

זאוובו אלקאדי בהאדסי, / יא וולדי מא נקדרסי.

וצלטאן ענאיית ראסי / הווא מול סרועאת כאמלין.

סיר לרבאט מן הנא תמסי, / מא תעודסי מן אלוואחלין.

יא למוסלימין

ענה לו כך הקאדי: בני, לא אוכל לעשות זאת,

המלך עטרת ראשי הוא השופט שאין עליו עוררין.

סע לרבאט, מכאן תצא, שלא תישאר במבוכה.

 

צאפר לרבאט ורזע זא / בזזלאבא מעא ררזא.

ותסאמיר פוק אלקמזזא / כלט לצוירא יום לתנין.

כאף לאמא יתבזזא / וללא ידוז בין אלמסלמין.

יא למוסלימין

נסע לרבאט וחזר, לבוש גלימה וחבוש מצנפת,

עם הגלימה מעל לחולצה, והגיע לאסווירה ביום שני.

פחד שמא יבזו אותו, החליט לעבור בין מוסלמים.

 

בעד כרז אלבאב דאר / וולאד אלבלאד שמעו אלכבאר.

תלאיימו עליה סגאר או כבאר, / ורזמוה בלקרד כאמלין.

כא יטוופוה, אייא לחדאר, / ודמאייאת בקאוו סאיילין.

יא למוסלימין

כשיצא משער ביתו נודע הדבר לבני הקהילה.

נאספו סביבו קטנים וגדולים וזרקו עליו אבנים.

התעללו בו, הו השומעים, ודמו ניגר וניגר.

 

קדדאם ליהוד בקא מבזזי, / טריבונאל עמללו סיזי.

בעד ציפד עליה באס יזי, / קאללו נמסילךּ יום אלתנין.

וכלאמי ראהו דוואזי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

יא למוסלימין

בקרב היהודים היה בזוי, ובית הדין הכריז עליו פושט רגל.

כשהזמין אותו לדיון, אמר שיבוא ביום שני.

ודברי אינם חידוש, הם ידועים לכול.

 

ציפדו עליה יעטי גיטו, / ומעטטף בטליתו.

קבאלת כוואנו ופאמילתו / עטאהא אלגיט, יא שאמעין.

קטטע קדדאמהום סאסייתו, / בככאהום בדמוע אלעין.

יא למוסלימין

שלחו לקרוא לו כדי שייתן את הגט כשהוא עטוף בטליתו.

לעיני אחיו ובני ביתו נתן לה את הגט, הו השומעים.

קרע לידם את כיפתו, והביא אותם להזיל דמעות.

 

אלמכזן סי מא יעמללי, / ואנא נייא ובוהאלי.

האדי הייא אלמעיסא דיאלי, / מעקול ענד ננאס כאמלין.

ורזזאייא פרבבי אלעאלי, / מסהור ענד יהוד ומסלמין.

יא למוסלימין

הממשל לא יכול לעשות לי דבר, ואני פתי וחסר דעת.

זוהי פרנסתי, אני מוכר לכולם.

את תקוותי אני שם באל העליון, מפורסם אני בקרב יהודים ומוסלמים.

 

עמדא עלא מראתו אלמסכינא, / כיף נהייא בלגבינא.

יא רבבי, תוב עלינא, / והנא ליך מתאייבין.

שוף פינא מא תכלינא, / פי כול יום ראנא מעדבין.

יא למוסלימין, יא למוסלימין, האדא מכתוב רב לעאלאמין.

 

רחמי על אשתו המסכנה, על היגון שבו היא שרויה.

אלוהי, שובה אלינו ואנו אליך בתשובה חוזרים.

הבט בנו ואל תוסיף לדכא אותנו, כל יום אנו שרויים בצער.

הו מוסלמים, הו מוסלמים, זה מה שגזר ריבון העולמים.

 

ע׳׳ה [עבד ה׳] אברהם חיים הלוי. כל זכויות ההעתקה שמורות.

סיכום

בתולדות יהודי מרוקו לא היתה פרשת התאסלמות של יהודי מרצון שעוררה הדים קהילתיים וחוץ־קהילתיים כה רבים כמו זו של יצחק אלחראר. הדבר נבע קודם כול ממאבקו הממושך של היהודי המומר להשתחרר מן החובה המשפטית שלו לשלם את כתובתה של אשתו ואת מזונות ילדיו כדי לאלץ, לטענתו, את בני משפחתו להצטרף אליו ולחיות כמוהו כמוסלמים. אם יעמדו בסירובם, הוא רצה ליהנות ממעמדו החדש של מומר שקיבל עליו את חוקי האסלאם ואינו מחויב עוד להלכה או למסורת היהודית. ואולם בית הדין הרבני במוגאדור לא הרפה ממנו, ובסיוע פקידי השלטון הצרפתי שהיו ממונים על אכיפת החוק ופסקי הדין של בתי הדין הרבניים הוא תבע מן המתאסלם לפרוע את חובותיו לפני שגירושיו מאשתו היהודייה ייכנסו לתוקפם. על אף כל תכסיסיו ופניותיו לגורמים מוסלמיים וצרפתיים נאלץ לבסוף יצחק אלחראר לקבל עליו את חובות פסק הדין הרבני. הוא שילם לילדיו את מזונותיהם ולאשתו פרע את כתובתה ומסר לה גט כשר במו ידיו לעיני בני משפחתו כשהוא עטוף בטלית.

הסיפור המשפחתי והקהילתי הזה שבו היתה אמורה מלכתחילה פרשה זו של המרת דת להיות תחומה ומנוהלת הפך מראשיתו לאירוע בעל היבטים הרבה יותר מורכבים ומשולבים, שכל גורמי השלטון וספיחיהם שהתקיימו אז במרוקו השתתפו בקידומו ובניפוחו. גורמים אלו כללו את הקהילה המוסלמית של מוגאדור, ובראשם הקאדי, שקיבלה באהדה ואף באהבה את התאסלמותו של יהודי בעל אמצעים ותלמיד חכם גם אם מניעיו אולי היו בתחילה רומנטיים בלבד. על אף גאוותו של הקאדי על צעדו האמיץ של הגר החדש, הוא יעץ לו להיות מתון בציפיותיו ובמהלכיו, בהכירו היטב את סדרי המשפט החדשים שהנהיג השלטון הצרפתי ובהיותו מקורב אליו. הוא הפנה אותו אל פקידים בכירים בממשל המח׳זן שישבו ברבאט הבירה כדי שימצא אצלם סעד משפטי ותמיכה מוסרית ואולי אף חומרית. גם אלה קיבלו אותו תחילה באהדה ובאחווה ועודדו את רוחו, אך לבסוף נאלצו להודות שבגלל עמדתו הנחרצת של השלטון הצרפתי הם אינם יכולים למלא את מבוקשו ולהכיר בגירושיו מאשתו היהודייה בלא קבלת גושפנקה משפטית מבית הדין הרבני. הם בוודאי גם הפנו אותו אל עורך הדין הצרפתי שקיבל על עצמו לייצג אותו בפני השלטונות הצרפתיים, אך אלה התעלמו בעקשנות מפניותיו הרבות וסימנו לאלחראר באופן הברור ביותר שאין לו אלא לקבל את פסק הדין הרבני בעניינו. דעתם היתה כנראה נחרצת עוד יותר לאחר פרסום הכתבה על הפרשה בביטאון הפריזאי של המפלגה הסוציאליסטית, שהתקיפה את המדיניות הקולוניאלית של השלטון הצרפתי ונכתבה בידי אחד ממתנגדי הפרוטקטורט החריפים ביותר, שהיה מצאצאיו הישירים של קארל מרקס. בכתבה זו הועמדה פרשת ההתאסלמות האומללה של יצחק אלחראר כמקרה מבחן של חירות המצפון והאמונה במרוקו, חירות שנשללה כביכול מן היהודי המומר בידי השליטים הצרפתים והקהילה היהודית שגם רדפו אותו לטענתו.

לעומת הצגה מגמתית ופוליטית זו של הפרשה, התמקדו שני כותבים יהודים שצמחו בקהילת מוגאדור וידעו את פרטיה מכלי ראשון, בתיאור היבטיה הקהילתיים־ההלכתיים והמשפטיים מכאן ובהיבטיה האנושיים והמשפחתיים מכאן. הראשון, יעקב אוחיון, היה בזמנו העיתונאי היהודי הבכיר שצמח במרוקו והיה מוערך הן בעיני קהל הקוראים הצרפתי והכללי של העיתון La Vigie Marocaine והן בקרב קהל הקוראים היהודי של השבועון הציוני L’Avenir Illustré. בגלל חינוכו הצרפתי והזדהותו עם השלטון הצרפתי הוא השקיף על התאסלמותו של אלחראר כעל אירוע חסר חשיבות וחסר משמעות מבחינה תרבותית וחברתית משום שהוא נוגע לענייני דת, המנוגדים לגבי דידו לתבונה ולרציונליות, אך יש לו לעומת זאת משמעות קהילתית, משפחתית ומשפטית ברורה. הוא הצדיק אפוא את מדיניותו הבלתי מתפשרת של השלטון הצרפתי ואת דחייתו את ניסיונות ההתחמקות של אלחראר. לעומת יעקב אוחיון כתב אברהם חיים הלוי, שהיה משורר עממי נודד בקהילות מרוקו, מעין בלדה ערבית־יהודית על פרשת אלחראר ובה הדגיש את היסודות הרומנטיים והמגיים שייחסו לה היהודים. בו בזמן הוא הביע רגשי אמפתיה וסולידריות כלפי האישה היהודייה וילדיה, שאב המשפחה עזב אותם לטובת נערה מוסלמית שהפעילה עליו את כשפיה.

ריבוי ההיבטים העולה מפרשת יצחק אלחראר על פי המסמכים שהוצגו כאן בהרחבה הוא שעניין אותנו מלכתחילה בסיפורו של יהודי זה שהתאסלם במוגאדור ונאחז כה חזק בזהותו הדתית החדשה עד כי התנכר עד כדי עוינות לאשתו, לילדיו ולקהילתו ואף ניסה להילחם בהם.

סיום המאמר: השתמדותו של יצחק אלחראר במוגדור ב-1932- יוסף שטרית

פרופ׳ הרב משה עמאר

הרב משה עמאר נולד בעיירה הקטנה והמרוחקת אוטאט אולאד לחאד, שבמרכז מזרחה של מרוקו. משה נתייתם מאביו בהיותו רך בשנים, בן שלוש, ואמו המסורה שקדה על גידולם ועל חינוכם של ששת ילדיה. בחינוכו הוא השכיל לצרף הכשרה תורנית בשתי ישיבות בחוץ לארץ ובשתי ישיבות וכן במכון רבני בארץ עם לימוד סדיר באוניברסיטת בר־אילן. הוא הוסמך לרבנות בידי שישה־עשר מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בדור הקודם ובדור הנוכחי, ובהם הרב עמרם אבו רביע, שהיה רבה של פתח־תקווה, ר׳ רפאל קוק ור׳ מאיר ועקנין, שהיו רבני טבריה, והרבנים יוסף ושלום משאש, הרב אהרן בורנשטיין, שהיה ראש ישיבת ׳חיי עולם׳, הרב אברהם שפירא, שהיה ראש ישיבת ׳מרכז הרב׳, הרב עובדיה יוסף הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים תשל״ג־תשמ״ג ורבנים אחרים, מנוחת כולם כבוד. לימים אף קיבל תעודת כושר של רב אזורי (בשנת תשנ״א) ותעודת כושר של רב עיר (בשנת תשנ״ג) מהרבנות הראשית לישראל. ועם זאת הלך במסלול האקדמי וקיבל חינוך מדעי מן התואר הראשון עד לתואר השלישי. הוא כתב עבודת דוקטור חשובה על הנושא ׳דיני סרכות הראה – מקורם והתפתחותם׳ והוענק לו עליו הציון ׳מעולה׳. זהו חיבור שיש בו תרומה תורנית ומדעית כאחד.

זה שנים רבות שכמעט אין כינוס מדעי או פרסום מדעי על יהדות המגרב שמשה עמאר אינו משתתף בהם ומרים להם תרומה חשובה בזכות ידיעותיו הענפות וגישתו המדעית הראויה לציון. מי שיידרש לרשימת פרסומיו הרואה אור בקובץ הזה ימצא כאן היקפים שאך מעטים כמותם. והכמות לא קיפחה את האיכות. העוקב אחרי מסלול חייו של ר׳ משה מגלה שכבר בצעירותו היה לתלמיד חכמים ולחוקר בשל. גדולי החוקרים והרבנים שקיימו קשרים אתו הוקירו ומוקירים אותו מאוד בשל בקיאותו ובזכות דרכי עיונו.

מרבי שלום משאש, זכר חכם לברכה, שהיה רבה של ירושלים עד להסתלקותו בניסן תשס״ג, שמענו את שבחיו של רבי משה. אף הוא כתב עליו דברי הערכה מצוינים. וגם הגאון רבי שלמה משה עמאר, הראשון לציון ורבה של ירושלים, הפליג בשבחיו של משה עמאר. הוא מחשיב מאוד את תרומתו לעולם התורה של חכמי המגרב. וכבר צוין שגדולי הרבנים הסמיכוהו בתואר ׳יורה יורה׳. וזו דעתם של כל החוקרים של יהדות המגרב בארץ ובחוץ לארץ. רבים מהם נדרשים למחקריו בקביעות, ויש מהם שאינם מפרסמים את מחקריהם בלא שנועצו בו וזכו למלוא חופניים מידע מרוחב ידיעותיו ומהבנתו.

לא בכדי זכה משה עמאר לקבל כמה פרסים על מפעלותיו, ובהם פרס ׳חכמת ישראל׳ ע״ש ד״ר יוסף בורג, מטעם אוניברסיטת בר־אילן וארגון המועצות האזוריות (בשנת תשמ״ב); ׳פרס גאון׳ של תנועת ׳ביחד׳ על חקר יהדות המגרב (בשנת תשמ״ח); הפרס לעידוד המחקר ע׳׳ש ד״ר יעקב הרצוג (בשנת תשמ״ט), ׳פרס ירושלים לחקר יהדות המזרח׳ בשנת תש״ן על כלל עבודתו המדעית (בשנת תש״ן); אות ׳כל ישראל חברים׳ לשנת תשע״ו; אות הוקרה למחולל תחיית יצירתם התורנית של רבותינו מטעם עיריית ירושלים ואיחוד הקהילות ובתי הכנסת יוצאי מרוקו(תשע״ו).

משה עמאר נמנה עם קבוצה של חוקרים שבאו מעיירות קטנות במרוקו והטביעו את חותמם בתחומי המחקר שהם עוסקים בהם. כאלה הם משה בר־אשר, אהרן ממן ושמעון שרביט, הבלשנים וחוקרי מסורות הלשון, יוסף שיטרית, חוקר לשונות היהודים וספרויותיהם במרוקו, שמעון שטרית המשפטן, עוזיאל חזן הסופר המוכשר, ומאיר נזרי, חוקר השירה והמנהג. בשעה שאחרים דיברו ויש ביניהם שהרבו רעש, משה עמאר והמלומדים הנזכרים הרבו מעש, שקדו על תורתם ועל יצירתם הענפה והמקיפה, ורשמו הישגים חשובים איש־איש בתחומו.

ר׳ משה עמאר העמיד לרשות עולם התורה ולרשות עולם המדע רשימה ארוכה של פרסומים, ובכללה ספרים שכתב וספרים שערך ומאמרים רבים. הוא חיבר בעצמו יותר מעשרה ספרים. בכללם מוצאים את ספרו המעמיק והיסודי על ׳עץ חיים׳ לרבי חיים גגין, רמת־גן תשמ״ז; וכן שני חלקים של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ), חכם אלג׳יר, שראו אור בירושלים בשנים תשס׳׳ב, תשס״ז. צריך היה איש כמשה עמאר, הבקי בספרות חדל ובהלכה וגם מכיר את תורתם של חכמי המגרב, כדי להעמיד את הספרים הללו וספרים אחרים שהוא כתב.

זאת ועוד, הודות לבקיאותו וללמדנותו יכול היה משה עמאר לההדיר, להוסיף מבואות ולכתוב שפעי הערות פירוש לעשרות ספרים של חכמי המגרב ושל חכמיהן של קהילות אחרות, כמו שעשה כשההדיר את ספרו של רבי יצחק אלמאליח, ׳שיח יצחק ־ שו״ת ואיגרות׳, ירושלים תשמ׳׳א; או ספרו של רבי יעקב פאריינטי, ׳שארית יעקב – דרשות, שו״ת ואגרות׳, ירושלים תשמ׳׳ג; והחיבורים החשובים, ׳דברי שמואל׳ ו׳ערוגות הבושם׳ לרבי שמואל הצרפתי; שניהם ראו אור בלוד בשנת תשנ״ז, ועוד ועוד.

בעבודת נמלים שקדנית ולמדנית גאל את יצירתם המפוזרת והזנוחה של חכמים רבים, מהם מוכרים יותר, בשני הספרים שהקדיש ליצירתו של ר׳ רבי יהודה בן עטר, שנתכנה רבי לכביר (=החכם הגדול), ראב״ד פאס לפני כשלוש־מאות שנה. ספרים אחרים שההדיר הם ׳עדות ביהוסף׳, ׳רפואת הנפש׳, ׳צפנת פענח׳ ו׳ספר התפוח׳ לרבי יוסף אלאשקר (ממגורשי ספרד בתלמסאן) ו׳שרביט הזהב׳ לרבי רפאל בירדוגו, ראב״ד מכנאס. אף הוא כינס את דרשותיו של רבי רפאל ל׳שבת הגדול׳ וליקט את ביאוריו להגדה של פסח והוציאם לאור בספר קטן כמות ורב איכות, ׳שלל ר״ב׳, שנתפרסם בלוד בשנת תשנ״ב.

משה עמאר גאל גם את חיבוריהם הנשכחים של חכמים מוכרים פחות לקהל הרחב ולחוקרים, כגון כתביהם של רבי אברהם, רבי רפאל אהרן, רבי ידידיה (הראשון), רבי יהושע ורבי ידידיה (האחרון) ממשפחת מונסוניגו, מחכמי פאס, אחת המשפחות של מחזיקי הזכות על השררה. בזכותו של הרב עמאר אנו יודעים כיום שרבי יוסף בן נאים לא היה רק ספרא דדיינא בבית־הדין של פאס במחצית הראשונה של המאה העשרים וביבליוגרף נודע שפרסם בשנת תרצ״א בירושלים את הספר ׳מלכי רבנן׳ על חכמי מרוקו, אלא גם חכם שכתב ספרים העוסקים בהלכה ובמנהג. ארבעה מהם ההדיר משה עמאר והקדים להם מבואות, כגון הספרים ׳נוהג בחכמה׳, ׳צאן יוסף׳, ׳שארית הצאן׳ ועוד. למעשה עשרה מספרי ר״י בן נאים הוהדרו בידי עמאר, מקצתם מכתבי־יד נדירים (מדובר בכמה כרכים).

לא בכדי נדרשו לעזרתו תלמידי חכמים שבאו לפרסם עבודות שלהם או של אחרים.הנה כמה דוגמות: כאשר רצו אנשי ׳מכון ירושלים׳ להוציא את החלקים ב, ג של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן, לא יכלו למצוא איש מתאים יותר למימושה של המשימה הזאת ממשה עמאר. ועוד דוגמה: כל החלק החשוב שמציג את חכמי פאס בספר הנודע ׳פאס וחכמיה׳(חלק א, ירושלים תשל״ט, עט׳ 367-249) הוא מעשה ידיו של רבי משה, בלא שנקרא שמו עליו. לעומת זאת, רבי רפאל בן רבי אברהם בירדוגו, שישב בערוב ימיו בחיפה, ידע להוקיר את מלאכתו של רבי משה בההדרת החיבור ׳שרביט הזהב׳ של אבי המשפחה, רבי רפאל בירדוגו הראשון, הוא המכונה ׳המלאך רפאל׳.

זאת ועוד אחרת, כאמור, רבי משה נטל חלק פעיל בהרבה כינוסים מדעיים ונשא בהם הרצאות חדשניות ואף פרסם עשרות מאמרים בעלי ערך. נזכיר כאן אך שניים מהם: ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, שראה אור בקובץ ׳ממזרח וממערב׳, כרך ג, בשנת תשמ״א, וכן ׳רבי דוד צבאה – תקופתו ויצירתו׳, שראה אור בכרך ז של ׳מקדם ומים׳ בשנת תש״ס. בבירורים האלה עסק משה עמאר בשתי דמויות רבניות שונות כל כך זו מזו. האחד ארי שבחבורת חכמי פאס, רבי יעקב אבן צור, היעב״ץ המגרבי, הידען והחכם, התקיף והדעתן. במאמרו הנזכר שרטט לפנינו עמאר את דמותו של אבן צור. והדמות השנייה היא רבי דוד צבאה, שלא נודע כל כך ברבים. עתה זכה להיות מוכר במלוא שיעור קומתו כאישיות רבנית חשובה הודות למאמרו הנזכר של עמאר. הרב עסוק בימים אלו ממש בהכנת מהדורה מדעית של החיבור ׳לשון לימודים׳ לרבי יעקב אבן צור, בשיתוף עם פרופ׳ אפרים חזן. המפעל הזה זכה למענק מחקר מהקרן הלאומית למדע. עמאר מצוי עכשיו בשלבי הכנה מתקדמים למהדורת שאלות ותשובות ׳משפט וצדקה ביעקב׳, בתוספת הרבה תשובות על פי כתבי־יד, הכול מלווה בהערות ובמבואות.

ואף זאת, יש להחזיק טובה מרובה לרב עמאר שכיתת את רגליו למקומות רבים גם בארץ גם במרוקו כדי ללקט כתבי־יד של חכמים וכן פנקסי בית־דין ותעודות אחרות שהיו אובדות, כמה שקרה לאלפי כתבי־יד שבלו, התפוררו או אכלם עש במרוצת הדורות, לפי שבתי־דפוס הוקמו במגרב רק במחצית השנייה של המאה הי״ט. רבי משה כבר ההדיר ופרסם לא מעט מהם. לפני שנים איתר במרוקו את קובץ שירתו של רבי אברהם אבן זמרה, ממגורשי ספרד במרוקו, ובשיתוף פרופ׳ אפרים חזן הוא מכין מהדורה מדעית על פי כתב־יד יחיד שהוא אוטוגרף. גם המיזם הזה זכה למענק מצד הקרן הלאומית למדע.

עמאר שוקד עתה על הכנתם של כתבי־יד אחרים לדפוס. רבים בעולם המדע ובעולם התורני מחכים לכל חיבור שהוא מפרסם. עד היום כמעט לא מצאנו חכם מגרבי שרבי משה אינו מכיר אותו ואת כתביו, והוא יכול לספר על פועלו ועל משקלו כיוצר או כמנהיג. בזה הוא נבדל מדיינים חשובים יותר וחשובים פחות מיוצאי המגרב היושבים על מדין בבתי־דין אזוריים, ששמע חכמי המגרב לא הגיע עדיהם; ואם הגיע, הם מדירים את עצמם מכתביהם, ונמצאו מפסידים את חוכמת המעשה ורוחב הדעת של חכמים אלו.

רבי משה הוא איש עניו ואפילו עניו מאוד, ורבים פירשו את ענוותנותו פירוש מוטעה. אתה מוצא שיש שניזונו משולחן עבודתו ולא הכירו לו את הטובה שהוא ראוי לה. וכבר נרמזו הדברים לעיל. ענוותנותו של משה עמאר לא קלקלה את שורת המחקר שלו ולא סימאה את עיניו, ובמקום שראה לפניו חכם בינוני לא גידלו ולא השיאו רק משום שנולד במגרב. הוא אף לא התרפס לפני בעלי שררה, שלא היטיבו את עיניהם במפעלותיו. מה שנקרא בפי העם לא פרגנו לו. ברבות הימים מקצתם יישכחו, ומה שהעמיד משה עמאר לא יישכח כדרכם של בעלי נכסים בני קיימא.

ואף זאת, מאות חיבורים של רבנים יצאו ויוצאים לאור בדור האחרון חדשים לבקרים בידי רבנים מן המגרב. די להשוות השוואה ראשונית את רוב המהדורות הללו – ודוק: רוב המהדורות ולא כולן – לאלו שהוציא משה עמאר כדי לראות עד כמה נבדלה עבודתו באיכותה ובדיוקה מרוב העבודות הללו. גם כתיבתו נעדרת אפולוגטיקה ריקה ונבובה. במקום שאין שבח אינו משבח, ובמקום שאין חידוש אינו מכריז על חידושים מדומים.

כל מי שעבד אתו עמד על כוח שיפוטו הזהיר והשקול. הוא אינו נושא פנים לאיש ומביע את דעתו כבר סמכא אבל בעדינות ובכבוד מרובה לכל הכותבים.

לא פגשנו בעולם הרבנות מישהו שמכיר את היצירה הרבנית של חכמי המגרב כרב משה עמאר, ועבודותיו כתובות באמות המידה המקובלות ומוערכות בעולם המדע ולא רק בעולמו של בית־המדרש הישן. ואיננו מכירים בעולם המדע מישהו שעוסק ביצירה הרבנית של חכמי המגרב, שמכיר אותה היכרות קרובה ויסודית כל כך ומצוי בה לפני לפנים כד״ר כרבי משה עמאר.

ואין לשכוח שמשה עמאר מצודתו פרושה לא רק על היצירה הרבנית במגרב לשלוש ארצותיו העיקריות – מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה – אלא גם מחוץ לארצות המגרב. די להזכיר שהוא עסק גם ברש״י וברכותיו ואף הקדיש מחילו לתורתם של חכמי סלוניקי. מעידה על זה רשימת פרסומיו העשירה המציגה את מחקריו ואת ריבוי פניהם. רק מעטים לא עמדו על מלוא היקף יצירתו, ואתם תלון משוגתם. ספק בעינינו אם יוכלו לתקן את אשר עיוותו ואת אשר חדלו מעזוב עמו.

זה שנים שרבי משה עמאר מלמד במכללה האקדמית באשקלון. ראשיה ידעו להוקיר את הישגיו והעריכו את מעמדו. בזכות פעולתם הכתירו אותו גופי המל״ג לפרופסור במכללה. ושם הוא מרביץ תורה.

רבי משה ממשיך בעבודתו התורנית והמדעית. דורות רבים יידרשו אנשים רבים – וביניהם רבנים וחוקרים – לפרות עבודותיו. הוא דובב ומדובב שפתי ישנים וביניהם גדולי הדורות, ועל כל זה הכול־הכול חבים לו חוב שאין לו שיעור. רבי משה מדובב את תורתם גם בבית־המדרש לרבנים של המוסד החשוב ׳ממזרח שמש' שיזם יהודה מיימראן ובראשו עומד החכם החשוב רבי יצחק שוראקי. מי שבא ללמוד שם נחשף לתורתם של חכמי המגרב ונהנה מתורתו של הרב עמאר.

נעבור עכשיו ללשון נוכח ונאמר לך ידידנו, רבי משה, מתוך הוקרה לפעלך החשוב נתקיים הכינוס המפואר לכבודך בי״ז באדר שני תשס״ח. נטל בו חלק קהל רב ומגוון, ונישאו בו שתים־עשרה הרצאות על פסיקה ועל היסטוריה ותפילה, על שירה ופיוט, על הלכה ומנהג ונסקרה בו פעילותך המדעית. וזכית שבזכותך ולכבודך נזדמנו לאכסניה אחת הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר לצד חוקרים חשובים. כל ההרצאות נישאו בניצוחם של ארבעה יושבי ראש נכבדים – כולם מוקיריך הם. על ארגונו של היום הזה שקדה ועדה של ארבעה מחבריך: שמעון אוחיון, אפרים חזן, משה חלמיש ושמעון שרביט, ועל המימוש שקדו מאיה אזולאי ובמיוחד אורה קובלקובסקי. וכולם עשו זאת בהוקרה ובאהבה.

ועוד זאת, אל יהי הדבר קל בעיניך ובעיני כל מי שנמצא כאן. רבים באו לכבד אותך ולומר לך ברכת טוב ולהשמיע לך דברים שבלב. מצטרפים אליהם מנעימי זמירות ישראל, המשמיעים פיוטים ומנגינות שהובאו מהתם להכא. כל זה נועד כאמור לכבד אותך ואת פועלך ובא לפרוע חוב גדול לך כחכם וחוקר, צנוע ומרבה מעש.

עמדנו שם בשם כל הקהל שישב שם ובשם מוקירי עבודתך ומחשיבי תרומתך למדע, כדי לאחל לך אריכות ימים ובריאות הגוף ונהור מעולה מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש. אנו מאחלים לך רוב נחת ממשפחתך היקרה לאורך ימים ושנים.

ולפי שהיינו אז קרובים מאוד לחג הפסח, חתמנו את דברינו בברכה שאבותיך ואבותינו ואבותיהם של רבים מיושבי האולם היו משמיעים איש לרעהו במוצאי חג הפסח, באותם הימים שליל המימונה ויומו שמרו על הדרם ועל צבעם היהודי בטרם נצבעו בצבעים המוניים מגונים ונחותים. הכוונה לפסוק מספר משלי(ג, ב), שהיה נאמר אחד מקרא ואחד שרח – כלומר בנוסחו העברי ובתרגומו לערבית מוגרבית – ובניגון קצבי כמנהג של פעם:

ארך ימים ושנות חיים !שלום יוסיפו לך ־ טול לייאם ופניו לחייא ולמעפייא יזידו אילך. כה לחי, רבנו משה.

העורכים

[1] עיקרם של הדברים המובאים בזה מבוססים על דברים שנאמרו בכינוס שנערך לציון פרישתו מאוניברסיטת בר־אילן, ביום י״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008).

מחקרי מערב ומזרח– פוו־פ׳ הרב משה עמאר-דברי העורכים