מורשת יהדות מרוקו

סודו של דוד הראובני על פי פיוט ממרוקו

1. 1. סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו

בסיפור הופעתם של דוד הראובני ושלמה מולכו עדיין רב מאוד הסתום על הגלוי. מה הייתה מטרת פעילותם המשותפת ומה הייתה המטרה האישית של כל אחד מהם? מה היה הרקע – של הקהילה והמשפחה – לצמיחת הראובני ומולכו ולפעילותם? מה היה טיב היחסים ביניהם? לשאלות יסודיות אלה ולהערכת אישיותם והישגיהם חסרים לנו גם היום נתונים בסיסיים שיסייעו בהבנתה ובהערכתה של אחת התנועות המשיחיות המעניינות ביותר בתולדות עם ישראל.

גם אם ברור כיום שסיפור מוצאו האקזוטי של דוד הראובני היה סיפור בדוי, שהוא עצמו בדה אותו על יסוד סיפוריהם של אלדד הדני ובנימין מטודילה, הרי החוקרים חלוקים בדבר מוצאו האמתי ובדבר מהימנות יתר הפרטים שהוא מסר בספר מסעותיו. אחדים ראו בו מנהיג פוליטי, שניסה לפעול בדרכים דיפלומטיות־צבאיות לזירוז הגאולה; אחרים ראו בו דמות של משיח מטיף, שהופיע בעיקר כדי לעודד את רוחם של האנוסים; ובאחרונה נקבעה דמותו כמשיח שקר, כשקרן וכרמאי. אשר למוצאו, הועלו עד כה סברות שהוא היה ממוצא אשכנזי, ממוצא ספרדי, ממוצא פלאשי או ממוצא תימני. מה האמת בכל אלה? גם היום אין אנו יודעים בבירור את שלבי התפתחותה של שליחותו המשיחית, ומעט מאוד ידוע לנו – ממקורות בלתי תלויים – על מעשיו קודם הופעתו בפני האפיפיור קלמנט השביעי ולאחר שהשתחרר ממאסרו בידי דוכס קלרמונט ־ עד להופעתו בפני הקיסר קרל החמישי בלוויית שלמה מולכו.

הערת המחבר: השווה את פרשנותו הקשה של קאסוטו, הראובני, לקובץ התעודות המשיחיות שהוא מביא, שאותן הוא מייחם לפעילותו המוקדמת של דוד הראובני, וכן את גישתו של סימונסון, שליחות, המביא את התעודות המספרות על מעשי זיוף המסמכים שלו במנטובה, לאחר שחזר לאיטליה מהמאסר בפרובנס. מסורת זאת, בדבר רמאותו של דוד הראובני, התהלכה כידוע בקרב הסופרים הנוצרים ובקרב חוגים יהודיים מסוימים באיטליה, כגון ר׳ עזריאל ראיינה. ראה אשכולי, מבוא, עמ^׳ קעט-קפב; אשכולי, התנועות, עמ^׳ 430-428. דומה שקאסוטו הרחיק יותר מכל חוקר אחר בימינו בהערכתו השלילית את אישיותו של דוד הראובני; פרשנותו למסמכים שהוא מביא לחיזוק עמדתו יש בה יותר מקורטוב של מגמתיות, והיא בנויה כל כולה כמעט על השערות ולא על השוואה עם תעודות אחרות.ע"כ

התעלומה אופפת גם את חייו של שלמה מולכו. מי הייתה משפחתו ומי היו הוריו? האם הוא באמת היה מנותק מהיהדות עד לפגישתו עם דוד הראובני – ואם כן הדבר, כיצד תוסבר יצירתו הקבלית וכתיבתו העברית הרבנית שנים מועטות לאחר מכן?" איך הצליח להתחמק מפורטוגל לאחר שנימול? לאן פנה מפורטוגל, כדי לשהות בתורכיה, קודם שהגיע לאיטליה? האם שהה בארץ ישראל, כפי שהמסורת מספרת? האם שהה בצפון־אפריקה בשליחותו של דוד הראובני?

הערת המחבר: שירים שונים שנכתבו באותה תקופה במרוקו מזכירים בנשימה אחת את דוד הראובני ואת שלמה מולכו תחת התארים המלך דוד או דוד המלך, והמלך שלמה או שלמה המלך. ראה בפיוט המתפרסם כאן, וכן שיטרית, שירי גאולה. בשירים אחרים מוזכר השר שלמה או ר׳ שלמה, כשהכוונה כנראה לשלמה מולכו. על פי שירי גאולה אלה הוא היה אמור להימצא במרוקו או באלג׳יריה, וראה על כך שיטרית, השירה הערבית־היהודית, עמ^׳ 158-156. ע"כ

חלק גדול מהידע שלנו על שני אישים אלה ומעשיהם עדיין נובע בעיקרו מכתביהם ומתיאוריהם שלהם. דומה שבהעדר תיעוד חיצוני מספיק הושפעה הפרשנות ההיסטורית של כתבים אלה לא מעט מגישתם הכללית, האוהדת או המסתייגת, של הפרשנים כלפי המשיחיות בישראל בכלל. רק כך ניתן להסביר הערכות כה מנוגדות באשר לאישיותם ולמעשיהם של שני הפעילים המשיחיים, ובמיוחד לגבי אישיותו של דוד הראובני.

2. דוד הראובני ויחסיו עם יהודי מרוקו

יחסיו של דוד הראובני עם יהודי מרוקו, ועם יהודי צפון־אפריקה בכלל, זכו עד כה להבלטה מעטה בלבד במחקר ההיסטורי, כנראה משום שהידע עליהם עד כה היה שאוב במלואו מספר מסעותיו של הראובני, שרבים מפקפקים במהימנותו. בספר זה הרבה דוד הראובני להזכיר את המבקרים שהגיעו אליו ממרוקו – מאזור הסוס, מאספי, מאזמור, מפאס, ממראכש – ומתלמסאן שבאלג׳יריה בעת שהותו בפורטוגל, בשנים 1527-1526, ואת האיגרות שנשלחו אליו מווהראן וממקומות אחרים באלג׳יריה. על פי הסיפור גבר זרם המבקרים לאחר שנפגש עם השגריר המוסלמי של מלך פאס, שהגיע בשליחות דיפלומטית לחצר מלך פורטוגל ומסר לו מכתבים מאת יהודי פאם ומאת הנגיד, אברהם אבן זמרה מאספי.

 על פי בקשתו של השגריר מסר לו דוד הראובני אף מכתבי תשובה לפונים אליו לפני שחזר למרוקו.בין המבקרים היהודים היו מנהיגים דגולים ותלמידי חכמים, שליחו של המלך הסעדי של מראכש, יהודי כוהן מאזור הסוס, שחשבו גיבור חיל, ואף מומר אחד. כמו כן ביקרו אצלו אנשים מן השורה שהתלוו אל הנזכרים או באו בגפם, ונשארו בחלקם כמשרתים בלתי אמינים בביתו של דוד הראובני. עם המנהיגים נמנו רבי אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל באספי, באזמור ואולי גם במאזאגאן, ור׳ אברהם רותי, שבא גם הוא מאספי לקבל כתב סמכות ממלך פורטוגל. בקרב תלמידי חכמים נזכרים למשל ר׳ אברהם פאריינטי, שהביא לו תשורות וספרים מאספי ונשאר לשרתו, ור׳ יעקב הסופר, שבא מפאס והוזכר בסיפור מתוך הערכה לאישיותו- ובו ידובר רבות להלן. השליח מטעם המלך הסעדי, שהביא לו איגרת בעניין השבטים, היה יוסף קורדיליאה (Cordilha), והוא נשאר אצלו בתפקיד של עוזר; המומר היה אלדיקא, והוא חזר והתגייר על ידו, נכנס לשירותו של דוד הראובני ונהג בחוסר נאמנות כלפי אדוניו. יש לציין, שזרם זה של אנשי מרוקו שביקרו אצל דוד הראובני התאפשר בעיקר הודות ליישובים פורטוגליים רבים, שהיו פזורים אז לאורך חופה האטלנטי של מרוקו, והודות לקשר של קווי האניות זרם זה של מבקרים, כספי הנרות וכן המכתבים הראשונים שהביא עמו השגריר המוסלמי, מעידים לכאורה על תפוצת שמעו של דוד הראובני, בזמן שהותו בפורטוגל, לכלל הקהילות במרוקו, על שכבותיהן השונות, ומראים עד כמה הוא הסעיר את דמיונן. מעניין לבחון את תיאור היחסים ההדוקים עם יהודי מרוקו ואלג׳יריה. האומנם הם שררו במציאות או משל היו? מסמכים דיפלומטיים על יהודי מרוקו והיחסים שבין מרוקו לפורטוגל באותה התקופה, שהתגלו בארכיוני פורטוגל, אישרו זה מכבר פרטים שונים שמסר דוד הראובני על המבקרים אצלו. אולם מסמכים אלה אינם עוסקים במישרין ביחסים שנרקמו בין יהודי מרוקו, ובמיוחד בין קהילות המגורשים, לבין דוד הראובני או שלמה מולכו.

במחקר שערכתי באחרונה על שירים משיחיים בשירת יהודי מרוקו נתגלו לי פיוטים שונים ממרוקו המזכירים – במפורש או במרומז – את התהודה העצומה שעוררו בקרב יהודי מרוקו מעשיו וגינוניו של דוד הראובני; את יחסיו עם אישים מרכזיים ביהדות זאת – שאת חלקם הזכיר בספר מסעותיו – וכן את הופעתם של השבטים במרוקו בדרכם לכיבוש ארץ ישראל, כביכול. שירים אחדים מזכירים במיוחד את סוד שליחותו הכמוס, כפי שהוא גילה אותו לאחדים מבין המבקרים ששהו אצלו. שירים אלה נכתבו כנראה, כמעט כולם, בזמן שהראובני שהה בפורטוגל, היינו בשנים 1527-1526.

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית– סודם של דוד הראובני ושל שלמה מולכו

הרחוב שלי

הָלַכְתִּי לִי בַּעֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה
בִּרְחוֹב עֵמֶק רְפָאִים
וּלְפֶתַע כְּמוֹ אוֹר בּוֹהֵק
הוֹפִיעַ אִישׁ מִבְּנֵי עִירִי
שֶׁלֹּא רָאִיתִי עֲשָׂרוֹת שָׁנִים

מִסּוּג הָאֲנָשִׁים שֶׁלֹּא הִשְׁתַּנּוּ גַּם לְאַחַר שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
הַשָּׂפָם אוֹתוֹ שָׂפָם וְאוּלַי הַגַּב קְצָת יוֹתֵר עָקֹם
הָיִיתִי רוֹאֶה אוֹתוֹ בָּרְחוֹבוֹת בְּדֶּרֶךְ לְבֵית הַסֵּפֶר
הוּא הָיָה הוֹלֵךְ בֵּין הַבָּתִּים גֹּבַהּ שְׂכַר דִּירָה
מַעֲבִיר כֶּסֶף לַעֲשִׁירִים וְלוֹקֵחַ חֵלֶק קָטָן וּמִזֶּה מִתְפַּרְנֵס
כָּךְ הוֹלֵךְ לְעִתִּים בִּרְחוֹב וְנִתְקַל בַּיְּלָדִים
רָאִיתִי אוֹתוֹ בְּעֵמֶק רְפָאִים
וּכְמוֹ בַּסֶּרֶט עִם אֵפֵקְטִים מְיֻחָדִים
הוּא הָיָה צִבְעוֹנִי, אֲנִי הָיִיתִי צִבְעוֹנִי
וָכֹל הָאֲחֵרִים הָפְכוּ לְשָׁחֹר לָבָן
תַּיָּרִים אֲמֶרִיקָאִים הַמְּבַקְּרִים בְּקִבְרֵי אָבוֹת
תַּיָּרוּת שֶׁל וּמַיִם נוֹרָאִים
עֲשִׂירִי הַמּוֹשָׁבָה הַגֶּרְמָנִית
נְעָרִים שֶׁבָּאוּ לִשְׁתּוֹת קָפֶה וְלֶאֱכֹל פָלָאפֶל
וְעוֹד תַּיָּרִים, צָרְפָתִים שֶׁהָלְכוּ לְאִבּוּד בֵּין אַפְרִיקָה
לְאֵירוֹפָּה וּלְאַסְיָה, וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת שָׁמַם
כֻּלָּם הָיוּ שֵׁם וְהֵם נֶעֶלְמוּ
כִּי פִּתְאֹם הָרְחוֹב הָפַךְ לְמֻכַּר, לְנָעִים, הָרְחוֹב הָפַךְ לִהְיוֹת שֶׁלִּי
הָרְחוֹב הָפַךְ לַמַּבָּט שֶׁלִּי בָּאִישׁ הַזֶּה שֶׁהָלַךְ בְּדִיּוּק כְּפִי שֶׁהָלַךְ לִפְנֵי
שְׁלֹשִׁים שָׁנָה
שֶׁהָלַךְ וְלֹא הִבִּיט לַצְּדָדִים, עֲדַיִן מְנַסֶּה לִגְבּוֹת חוֹב
מְנַסֶּה לְהַגִּיעַ בַּזְמַן לַפְּגִישָׁה
וַאֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לוֹ שָׁלוֹם, אוֹ שָׁאַלְתִּי לִשְׁלוֹמוֹ
דַּוְקָא הֶעְדֵּר הַקֶּשֶׁר הַמִּלוּלִי
הוּא זֶה שֶׁיַּצַר לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הַקֶּסֶם שֶׁל עִירִי, לְרֶגַע זָעִיר
אֶת הָרְחוֹב שֶׁלִּי.

[ראשי דברים, כנראה סמוך לשנת שס׳׳ו]

[צז, א] לחכמים בשם יקראו ואינם יראי ה׳.

על הניאוף ולשון הרע. על מעוט השלום ועל התבואה שיבשה.

על אשר מתו בעונות ברעב ועל אשר נהרגו חוץ לעיר.

תוכחה לפריצי׳ השוחקי׳ באבנים ביום השבת בבית החיים.

תוכחה לנגיד ולאנשי המעמד.

על הפרוצים שקמו על עם הארץ.

על ב׳ ההרוגים שנהרגו מיד הפריצים בתוך האלמלח. א׳ קרוב ליום פסח מיד ן׳ אחיו היתה לו, והב׳ ליל שמחת התורה.

תוכחה ליושבי הארץ דרך כלל.

תוכחה על שאינם אוהבים המוכיח אותם.

תוכחה על הצרות התכופות זו אחר זו.

תוכחה ליושבי החנויות הגוזלי׳ במשקל ובמשורה.

תוכחה על העיר שהיתה עליונה מקודם.

תוכחה על הנדבות שיתנדבו, שהם מבקשים המעות הפחותות והרעות לשלם.

[שס״ז]-1607

[קפג] האמונה בביאת הגואל… אם קבלה ואמונה זו ראוי לסמוך עליה… מאחר שקבלה זו יש חולק עליה, היא הדת המנגדת אשר תחלוק עמנו, באמרה כי כבר בא המשיח. 

[קפד] יש לנו להוכיח כי קבלתינו בענין המשיח שלא בא, היא קבלה אמתית… מפאת שתי טענות: האחת היות קבלתינו מן הרבים וקבלתם מן היחיד. כי הנה יש״ו היה יחיד וחלק על הרבים ועשה עצמו משיח, וקרא עצמו בן אלהים, וחלקו עליו כל החכמים הנמצאים בזמן ההוא. ולהיותו חולק על הרבים ומחזיק במרדו, חייבוהו למיתה בב״ד. ואחר מיתתו קמו קצת יחידים, דור אחר דור להחזיק אמונתו, אנשים פריצים ורשעים מפורסמים. וגם שהם אומרים שעשה כמה נסים ונפלאות, לא מפני זה יחויב שנאמין בו… כי איפשר שיעשה האדם אותות או מופתים ע״צ [על צד] שמות הקודש, או מפאת הכישוף וכחות הטומאה.

וגם שעכשיו הם רבים ממנו, אין ראיה מזה כי אם מתחלת האמונה, שמזמן הקבלה שהיו הם המעט ואנחנו רבים, ויחיד ורבים הלכה כרבים… [קפו] וכמו שאין ראוי לסמוך על קבלתם בביטול התורה, כי זה דבר לא יסבלהו השכל והדת, כי הדת האלהית ראוי להיותה נצחית, וכמ׳ סמוכים לעד לעולם וכו׳, כן אין ראוי לסמוך על קבלתם בביאת המשיח.

[שס״ח]-1608

[רי]…אורך הגלות, ותכלית השפלות, ומעוט הזכות, ולכלוך המעשים, כל זה לא ימנע ממנו הגאולה… שכל זה נמצא אתנו בגלות מצרים, וגואלנו חזק ית׳ שמו גאלנו משם.

דבר אחד אשר ייאש לבנו, אשר הוא שקול כנגד כלם, והא שלות והשקט זאת האומה אשר אנו היום תחת ממשלתה, והיא החיה הד׳ מלכות אדום, אשר עליה אמר דניאל [ריא] וארו חויא רביעאה דחילא ואימתני^,… כל זה היישוב והשלוה שיש לאומות טוב הוא לישראל, כי זו הוראה שיש להם אחרית טוב ותקוה. שאם לעוברי רצונו כך, על קצת טוב שעשו או שיש בידם… לעושי רצונו עאכ״ו [על אחת כמה וכמה].

[ריד]     שאין להם [לאדום ולישמעאל] בושה מהחמם שעושין לישראל, לפי שהם מדברים ואומרים שהעושק רע… ואם נאמר להם, מאחר שהעושק רע למה אתם עושקין וגוזלין אותנו, ישיבו אותנו דבר לאמר, כך נגזר עליכם. כי זו אמונתם של ישמעאל מה שחומסין וגוזלין כך נגזר עליהם ממרום, ואין להם בחירה על מעשה הרע והטוב…

[רטו] וז״ט [וזה טעם] לכן ישוב עמו הלום, וקראם עמו, כי ההולכים לאחוז דתם אינם עמו של הקב״ה כי אם עמו של אדום… או יאמר זה על הרשעים ההולכים להמיר, שהם מקיימים אמונתם ומחזיקים אותה מדברי הנביאים, בהופכם דברי אלהים חיים למינות, כמו שעשו הרבה רשעים שהמירו ובקשו אמונתם בהופכם דברי אלהים חיים למינות…

האויב תמו חרבות לנצח… האויבים תמו וחרבותיהם קיימין… ונקראים על שמם. וקראם חרבותיהן על שם סופן שיחרבו בע״ה.

[שס״ט]-1609

[רל] להיות שזה לנו שבע שנים מיום מיתת המלך מולאי אחמד עד היום, שמלך מולאי זידאן, ה׳ יאריך ימיו, עברו עלינו כמה צרות: צרת רעב וצרת מלחמות, אין יוצא ואין בא ממעוט השלום. ועכשו במלוך המלך מולאי זידאן נתקיים בימיו ונתתי שלום בארץ וכו'. ראוי לנו לתת הודאות לו ית׳ על כל הטובה אשר גמלנו — — —

[רלה] שהיינו חולים מפאת הרעב והדבר, ועלתה רפואה למחלתינו. והיינו אסורים, כי הדרכים כולם היו בסכנה גדולה ואין יוצא ואין בא, ועתה ש״ל [שבח לאל] יש שלום ברחובותינו. וג״כ היינו כהולכי מדברות שאין לחם ואין שמלה, והיינו כשקועים בלב ימים, וחסדיו ית׳ גברו אלינו. וצריכים אנו להודות, לשבח למי שעשה עמנו טובה.

[שע״א]-1611

[רנא] אין ספק כי דוחק השעה וכובד המסים והארנוניות סותם ממנו דרך הידיעה והעיון… ובפרט באלו הימים אשר כבדו עלינו המסים, והצרות תכופות, כי בעונותינו נטרפה דעתנו… שלימוד התורה צריך דעת צלולה ומיושבת, כי מעטו מהצער יטריד לאדם ויטרף דעתו ממנו. כ״ש כ״כ מן הצרות והטרדות אשר אנו בהם השנה הזאת, מלבד הצרות העוברות עלינו משנת הרעב עד היום.

מצורף בזה המשא הכבד אשר יש לי מטורח הקהל יצ״ו בענין חלוק המסים, וריב כלם אלי יבוא. ואני צריך כל היום לפשר ביניהם, ולשים שלום, לעשות כרצון איש ואיש, כי לולא זה היו הורגים אלו לאלו.

כי בעונות המשא כבד עד מאד וגדולי העיר מהם ברחו ומהם מתו, ותכבד העבודה על דלי העם ואין לאל ידם, כי כלתה פרוטה מן הכיס. ואין ספק כי כבדה עלי העבודה מאד.

וכן צער העניים ובעלי תורה וצעקתם עלתה לפני כל היום, כי נתמעטו ההכנסות ורבו ההוצאות עד שאוכל לומר על עצמי כי העושק יהולל חכם״. שהדברים הנז' יערבבו דעתי, ושכחתי תלמודי מרוב העושק וממריבות בני הקהלות על ענין המסים והארגוניות ומזעקת הדלים. ובאמת כי העושק הנעשה לנו בעונותינו יהולל החכם ויאבד את לב מתנה, והיא התורה שנקראת מתנה…

ואנו בטוחים מפיו ית׳ שמו שהצרות הם יהיו סבה אל התשועה שבה אנו נגאלים. ולפי שהנוצרים טוענים עלינו כי כבר בא המשיח ונתקיימו ההבטחות על ידו, ולפי שלא האמנו בו אנו בגלות המר הזה.

[רנה] שעדיין לא בא הגואל, והכופר בזה בדברי כל הנביאים, אמנם אם הקץ מפורש בכתובים, בזה טעו כל מחשבי קצין…

[רנט] והאמת הוא כי קץ הפלאות לא גלה אותו המלאך לדניאל, אבל אמר לו סתום וחתום הדברים סתומים וחתומים וכו'. אבל הודיעו כל המאורעות שאירעו לישראל מהחיות הגוברות. והכל עבר בבית שני, ויש ממנו בגלותינו זה. ואמר לו כי בעת קץ הגאולה יתעוררו מלחמות מהתנגחות והשתערות מלך הנגב, והם הישמעאלים האוחזים בה, ומלך הצפון הוא האפיפיור והרומיים המאמינים בו, ואז תהיה עת צרה גדולה והם חבלי משיח…

והנה מן הנראה כי אלו הצרות הגדולות אשר אנו בהם אלו הימים כידוע ומפורסם הם חבלי משיח. כי באמת ובאמונה מיום שגלינו מארצנו לא ראינו ימים של צער וצרה כימים האלה, מכובד המסים והחמסים אשר האומות עושים עמנו היום. ולזה אנו מובטחים כי מאפלה נצא לאורה ב״ה.

[שע״ב]-1612

ןרסה]    ישמעאל, ואנחנו עמהם בחרון אף וחמה כל יום ויום כמו שאנו היום… כך אנו מיחלים בע״ה, שמתוך ישמעאל אשר אנחנו היום עמהם, משם ישלח הקב״ה ויקחנו ללכת לארץ ישראל.

[שע״ג]-1613

[רעב] להיות שעברו עלינו הצרות, אשכלות מרורות, פחד ואימות, בכל יום יגורו מלחמות. ובפרט בשנה הזאת, שנת גע״ש, שגעשו עלינו עליונים ותחתונים מיוקר השער ומכובד מסים וארגוניות, מפאת מרד אשר מרדו אנשי המדינה במלך, ואנו במצור ובמצוק. וידל ישראל עד מאד, עד שכלתה פרוטה מן הכיס. לולי ה׳ שהיה לנו ובנס אנו עומדים… על מה ועל מה ארך עלינו כל כך הגלות המר והנמהר הזה — — —

[רעו] זכות האומות היה סבת עכבת הגאולה… הב׳ הוא כי בגלות המר והארוך הזה יהיה סבה להכניע לבנו לעבודתו ית׳… ובאמצעות הגלות נכיר השגחת הבורא… ויהיה בנו זכות להגאל. התועלת הג׳ כי כפי השפלות אשר יש לנו באורך הגלות, כל כך תגדל מעלתנו בפני האומות בעת הגאולה, ויבואו להכיר האמת ולהדבק בנו ולהכיר יכולתו ית׳.״ התועלת הד׳ כי אורך הגלות ייסר אותנו לבלתי לכת כפעם בפעם בשרירות לבנו, ולא נשוב עוד לכסלה, כי מה שעבר עלינו מכל כך צרות, הם ייסרו אותנו לבל נשוב עוד לכסלה.

דברי הימים של פאס-מאיר בניהו-נספח: לקט מדרשות של רבי שאול סירירו-עמוד 185

נאנס על ידי הממשל להתאסלם

שמירת היהדות בסתר היתה אחת האפשרויות תחת שלטון המוסלמים, כי המתאסלם לא נדרש אלא לומר את הצהרת אמונתו באללה ומוחמד שלוחו, אבל לא נמנע ממנו קיום מצוות היהדות בסתר. להנחה זו יש ראייה מדברי הרמב״ם. הוא כתב ביאגרת השמד' כי בשמדות בתקופת החכמים נדרשו המשומדים לעשות מעשים, כמו שלא יעסקו בתורה ולא ימולו את בניהם, ואילו עתה תחת שלטון המוסלמים 'לא יתחיבו עשית מעשה זולת הדבור בלבד, ואם ירצה אדם לקיים תרי״ג מצוות בסתר- יקיים ואין אשם לוי. (מהל רבינוביץ, תשי״א, עמי סא)

שמירת הזהות הקודמת דהיינו קיום מצוות היהדות בסתר לאחר התאסלמות, נחשבה כעבירה חמורה בעיני המוסלמים. אם הוא נתפש- עונשו רגימה באבנים או שריפת גופו.

אדם התאבד מחשש שייאלץ להתאסלם

ר' משה טולידאנו(1773-1724) כתב על 'אדם אחד שהמית ואבד את עצמו מיראה שיסיתנו יצרו הרע להשתמד. באשר כי ראה שיצרו תוקפו מאד לעבור על דברי תורה^,.

השאלה שנשאל האם דינו כמי שמתאבד שאין מתאבלים עליו ולא מספידים אותו, כפי שנפסק בשו״ע יור״ד סי' שמה. החכם הגיע למסקנה שיכל העושה לשם תשובה להציל עצמו מאיסור גדול, אין לו דין מאבד עצמו לדעת, ומזומן הוא לחיי העולם הבאי(׳השמים החדשים׳, יור״ד, סי׳ נד).

'מעשה בראובן שהיה נשוי עם לאה ויקר מקרהו שנאנס על ידי השררה להמיר דתו בעל כרחו ועדיין הוא משמר דת ישראל בצינעא בכל יכולתו ורבים מכאוביו על זה' בהמשך מסופר שהזוג התגרש. (פתחיה מרדכי בירדוגו(1820-1764) 'נופת צופים', אהע״ז, סי' יג, בנטוב, תש״ם, עמי 142, העי 60).

אותו מעשה נדון גם על ידי ר׳ רפאל בירדוגו(1822-1747). הוא דן בכמה תשובות במקרים של המרה כפויה לאסלאם:

החכם נשאל על יהודי שנשא אשה, ולאחר כמה שנים יקרה לו מקרה בלתי טהור והמיר טוב ברע ואף על פי כן שומר עצמו מכל הדברים הרעים. מפתם לא יאכל ומכוסם לא ישתה ועדיין הוא נשוי עם דינה אשתו ונוהגת עמו כבנות ישראלי. בהמשך מסופר שגירש את אשתו, והיא התקדשה למישהו אחר, שגם כן גירשה. 'ותשאר האשה משני ילדיה' [גרושה משני בעליה], ראובן בעלה הראשון רצה להחזירה אליו, 'כי ראה שכל העולם חשך בעדו… שמיום שגרש את אשתו נשאר מטולטל טלטולא דגברא… ונמצא שכל מה שטרח ושמר עצמו… יהיה לריק, לישא גויה אינו יכול, ישראלית אינו יכול גם כן, כי סכנה גדולה היא לכל העולם, והוא במצב קשה׳. החכם המודע לאיסור של החזרתה אליו, חרג בפסק דינו מן ההלכה המקובלת, והגיע למסקנה כי יוכל לחיות עם האשה הראשונה שגירש, במעמד של פילגש, ולחיות אתה חיי אישות:

׳כבר הקדמתי שלהציל נפש אחת מישראל שלא יטמע בגוים, ראוי להעמיד הדבר על דברי תורה ואפילו אם היה איסור דרבנן, נוכל להתירו משום הצלת נפשות^,.

פסק הדין שלו החורג מאלה של הפוסקים, מעיד על מקוריות הפסיקה של החכם, המתחשב בנסיבות המיוחדות של היהודי('משפטים ישרים', חייב, סי' קע; משה בר אשר, תשס״ה, עמי 7-5).

יהודי נאנס להתאסלם ושומר על יהדותו נסתר

׳מעשה שהיה בראובן שהמיר לאונסו והיה מתנהג ביהדות בינו לבין עצמו^,. בהמשך מסופר שהוא נפטר בלא בנים, והמלך נטל את כל ממונו(׳משפטים ישרים׳, חייב, סי׳ קיב).

נאלץ להתאסלם

אותו חכם נשאל: מי שהמיר לאונסו אם יכול אחיו לייבם את אשתו או לא׳. השאלה על רקע המעשה דלקמן: 'ראובן בן עבו המיר בעל כרחו שלא בטובתו כמו שידוע, ואחר כך נפטר לבית עולמו ונשארה אשתו זקוקה ליבם', השאלה האם יכול לייבם. התשובה היא שלא רק רשאי, אלא גם חייב ליבם או לחלוץ (שם, סי' קפח, מטוב, תש"מ, עמי 142, העי 60).

ר' שמואל עמאר (1889-1830) דן ביהודי שנאלץ להתאסלם יידוע ומפורסם שראובן הנזכר המיר לאונסו וכל ימי המרתו היה ישראל גמור', הוא מזכיר זאת בהקשר לדיון בדבר יבעל בתו של המומר… שנטל השר מהמומר המכר' (ידבר שמואל׳, חו״ם, סי׳ מב).

הבעל התאסלם למראית עין והאשה נאמנה ליהדות

לפי פסק דין משנת תר״ל (1870) ניתן ללמוד את הפרטים הבאים: בפני בית הדין בצפרו הופיעה שמחה, אחת משתי נשותיו של ישועה עובדיה. היא נשבעה כי כשהמיר בעלה לא העלימה מרכושו דבר. וגם כשגורשה בפאס לא נתן לה דבר מדמי הכתובה המגיעים לה. חתומים על פסק הדין שלושה מחכמי צפרו. לפי עדותו של ר' ישועה (1954-1872), אביו של הרב דוד עובדיה, אותו ישועה שהתאסלם היה נער יפה תואר, והערבים לא יכלו לסבול שנער כה נאה ישאר יהודי. הם רדפו אותו כדי שיתאסלם, ואיימו עליו שאם יסרב יהרגוהו. ולא היתה לו ברירה אלא להתאסלם למראית עין. ולאחר שגירש את נשיו, ברח לאוראן שבאלגייריה ושם נשא אשה והקים משפחה (עובדיה, 'קהלת צפרו', מסי 630; בשן, 2000, עמי 69-68).

יהודי התאסלם למראית עין

עיתונאי בריטי ששהה במרוקו בתחילת המאה ה-20 כתב כי במראכש הציע הקאיד ליהודי בעל קול נאה להתאסלם ולשמש כמואזין. אבל היהודי סירב. סירובו לא נענה, חיילים תפשוהו, נאסר ועונה עד שהתאסלם למראית עין(195-6 .Harris, 1909, pp).

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו-אליעזר בשן-התאסלמות למראית העין ושמירת מצוות בסתר-עמ'131

פיוטים אלה שופכים אור חדש על השלכות הופעתו של דוד הראובני על יהודי מרוקו, על התסיסה המשיחית הרבה שהתפתחה בעקבות זאת – הן בקרב התושבים והן, אולי, בעיקר בקרב המגורשים ובקרב מנהיגיהם – וכן על הופעתם של עשרת השבטים באותו זמן בדרום מרוקו. השיר הארוך והמפורש ביותר שבהם נתחבר כנראה בידי יעקב הסופר עצמו, לאחר שחזר לפאס מביקורו אצל דוד הראובני, ואנו מפרסמים אותו כאן מתוך כתבי־יד רבים. שיר זה מוסר לנו מידע על הנסיבות והסיבות שהניעו את יעקב הסופר לנסוע לפורטוגל כדי לבקר את דוד הראובני, על הסוד הכמוס ש״המלך דוד״ גילה לו ועל השליחות שזה הטיל עליו – וזאת נוסף על הזכרת הדגלים והחותמות שהוא ראה בביתו. יתר השירים יתפרסמו במקום אחר.

בספר מסעותיו דוד הראובני מספר על הסבת אחד מרגליו על שמו של ר׳ אברהם אבן זמירו מאספי ועל מסירת דגל אחר ליעקב הסופר כדי שיעבירו לקהילת פאס עם שני חותמות זהב, האחד לידי נגיד הקהילה (שהיה כנראה עדיין הנגיד עמי שם טוב בן ר׳ אברהם) והשני לידי ר׳ יעקב רוזאליש. האומנם עשה זאת הראובני רק לאות הערכה כלפי אישים אלה? על פי שירו של יעקב הסופר חרגה משמעותו של מעשה זה מן היחסים האישיים בינו לבין מנהיגים אלה, שכן הדגלים והחותמות היו אמורים לשמש את תכניתו המשיחית שהם היו מעורבים בה – או שהוכנסו בסודה – באמצעותו של יעקב הסופר. ביסוד המעשה עמדה תכניתו של דוד הראובני להקים צבא בראשות יעקב רוזאליש, כפי שעוד נראה בהמשך הדברים. ומעניין לבדוק את הסיבות שהביאוהו לתכנית זו: האם היא נתעוררה לאחר שהראובני שמע על הופעתם וגבורתם של השבטים במרוקו, או שמא חסידיו הם שארגנו את הופעת היהודים החמושים כדי להתסיס את יהודי מרוקו ולתמוך בשמועות המשיחיות שלו בקרב יהודי צפון־אפריקה ? על פי נימת הדברים של פיוט כתוב בערבית יהודית, ובו תיאור הופעתם של בני משה במרוקו – פיוט שנכתב כנראה בתקופתו של דוד הראובני – יש להניח שהסברה השנייה קרובה לאמת.

הערת המחבר: על פי השתלשלות האירועים המתוארים בסיפור קשה לקבוע, מתי בדיוק ביקר יעקב הסופר אצל דוד הראובני, אך קרוב לוודאי שהוא עשה זאת לפני סוף שנת רפ״ו, כך שנגיד הקהילה היה עדיין עמי שם טוב בן אברהם, והוא שהיה בקשר עם דוד הראובני. על פי עץ חיים, עמ^׳ 106  הועבר נגיד זה מתפקידו בשנת רפ״ז, ובמקומו נתמנה ר׳ שם טוב בן ר׳ שאול בן רמוך (בידי המלך אחמד הווטאסי, שהחליף את דודו בו חסון). קשרי הראובני עם הנגיד יתבררו בשירו של יעקב הסופר. נמעני החותמות שנשלחו לפאס מפורטים ברשימתו של שלמה כהן בלבד(אשכולי, הסיפור, עמ^׳ 139), ואינם מופיעים בגוף הסיפור(עט׳ 96). על עמי שם טוב בן אברהם ראה גרבר, פאס, עמ׳ 89, 117, 119. המחברת טוענת בטעות, שזה שם של שני נגידים שונים.ע"כ

מתברר אפוא, שדוד הראובני עמד במרכזה של תסיסה משיחית שסחפה רבים במרוקו – ובאלג׳יריה ־ ובכללם שני מנהיגי הקהילה החשובים ביותר, והעשירים ביותר במרוקו של אותה תקופה, שקשריהם עם דוד הראובני היו הדוקים. האחד היה ר׳ אברהם אבן זמרה־זמירו, שפעל כאמור באספי ובאזמור, והאחר ר׳ יעקב רוזאליש, שפעל בפאס. שניהם עמדו בראש המגורשים מספרד ומפורטוגל, ולמעשה בראש הקהילות היהודיות במרוקו, משום מעמדם אצל מלכי מרוקו: הם שמרו על קשרי עסקים ומסחר עם פורטוגל, וכיהנו לעתים גם בתפקידים דיפלומטיים. הופעתו של דוד הראובני הגבירה בוודאי את הציפיות המשיחיות של מגורשי ספרד ופורטוגל שהתיישבו במרוקו ובמערב אלג׳יריה, ואשר חלק מבני משפחותיהם חיו כאנוסים בארצות מוצאם. חלק עיקרי בתכניתו המשיחית של דוד הראובני היה שחרור אנוסי ספרד ופורטוגל בדרכו לכיבוש ארץ ישראל ולשיבת ציון.

בשיר המתפרסם נזכר דוד הראובני במפורש, בשם המלך דוד, ומוזכר בו הסוד שגילה ליעקב הסופר כששהה כחודש בביתו. לפי הסברה מחבר השיר הוא יעקב הסופר עצמו. הוא מתאר את האווירה המשיחית ששררה בקהילתו, את מניעי שליחותו, את סוד הגאולה שהראובני גילה לו ואת הדמויות שהיו קשורות לביקורו אצל ״המלך דוד״. בשיר אין זכר לסיפור הבדוי של דוד הראובני בדבר מוצאו מחבש, או מארץ תבור או חבור, ולא לייחוסו לשבט ראובן. להפך: על פי אחד הרמזים שבשיר ייתכן אפילו, שדוד הראובני הציג את עצמו באוזני המבקר ממרוקו כמגורש גם הוא, או בן למגורשים, שכן כך הוא מתאר אותו: ״קרוב לנו האיש <דוד>, מגואלינו הוא״(טור 56).

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-סודו של דוד הראובני…עמוד 10

התנגדות למס עקיף על מצרכי מזון

כדי להשיג כספים להחזקת שירותי הקהילות נהגו להטיל מיסים על מצרכי מזון ומצרכים אחרים, כגון בגדי מותרות, היטל הנקרא במקורותינו גאבילה. היטל זה היווה חומר נפץ חברתי, באשר העניים, ולצידם חכמים, ראו בזה עוול. שהרי גם עניים, יתומים ואלמנות הפטורים ממיסים נזקקים למזון. וכך עליהם לשלם מיסים שבעצם צריכים להיות מוטלים על בעלי היכולת. ההתנגדות פרצה כאשר היה רצון להגדיל את ההיטל או להרחיבו על מוצרים נוספים, כי הנוגעים בדבר ראו בכך מגמה מצד העשירים להכביד את העול על העניים ולהקל מעל עצמם. החכמים, שעליהם היה להכריע בדבר, לא היו בדעה אחת. היו מהם שהתנגדו לגאבילה בכלל ומהם שהתנגדו רק להגדלתה.

חכם הנותן ביטוי לעוול שיש בהיטל על מזון הוא ר׳ משה בנבנשתי, (שס״ו-תל״ז 1606- 1677), מחכמי קושטא. הוא מספר על עיר בה התכנסו ז׳ טובי העיר והחליטו להטיל מס על כל מי ששוחט עוף, היטל שלא היה קיים עד אז. הם הצליחו לקבל הסכמת רוב הציבור, כולל חלק מרבני העיר. אולם מיעוט, ובהם רוב תלמידי החכמים שבעיר, מחו נגד הדבר, וטענו שבכך מעמיסים מיסים על אלמנות ויתומים, שלפי הדין פטורים, ומקילים על בעלי היכולת. אלו מהעניים שנתנו הסכמתם להיטל אמרו שנאלצו להסכים, ומאחר שכבר הסכימו אינם יכולים להתחרט, שכן מי שמפר הסכמה הוא מועל בחרם. השאלה, האם יש לקבל את החלטת הרוב למרות קיפוחם של העניים, הובאה להכרעת ר׳ משה. תשובתו היא חד משמעית:

תקנה זאת לא מן השם הוא זה, דהרי בנידון דידן טובי וחכמי ומנהיגי העיר המסכימים בתקנה הלזו, כלם הם מפורעי המס, ובתקנתם הלזו רצו להקל מעליהם קצת מהמוטל עליהם ולהעמיסו על מי שיש להם קצבה קצובה ועל יתומים ואלמנות ועילא מצאו בתקנתם הנז׳… שכל מגמת פניהם הוא להשתכר…

כי כל שומעיה ישתוממו להעמיס מס על העופות מה שלא היה מימי קדם.

הוא שולל את חוקיות ההחלטה, למרות שהיא נתקבלה על ידי רוב בני העיר, משום היותה שרירותית ומקפחת את העניים. מצד שני אין הוא מתעלם מן הגורם שהביא את הרוב להחליט על היטל נוסף זה: הצורך בכספים נוספים לצורכי הקהילה. הוא מציע, איפוא, שאף אלה הפטורים מצד הדין, יכנסו לפנים משורת הדין ויעשו ״הטוב והישר בעיני אלוקים״ ויתנו מדי פעם סכומים לכיסוי ההוצאות הציבוריות ובכך ימנעו את ההכרח בהיטל הנוסף. אולם כל זה לא מצד הדין אלא ממידת חסידות^. החכמים בדורות הבאים, שהתמודדו עם תופעות דומות, כינו זאת בשם ״גזל עניים״, והסתמכו על התקדים של ר׳ משה בנבנשתי. כך, למשל, ר׳ שלמה אמאריליו(ת״י־ת״פ, 1720-1650), דיין בשאלוניקי, התנגד להגדלת ההיטל על הבשר, כי הדבר פוגע בעניים. ר׳ חיים אבולעפיה (ת״כ-תק״ד, 1744-1660), רבה הכולל של איזמיר, גילה רגישות מיוחדת לגבי ״גזל עניים״, שלדבריו ״אין תקנה בהשבון – רק בנפשות״, כלומר, אי אפשר לכפר עוון הגזל על ידי החזרתו, והוא נלחם בשצף נגד הפקעת מחירים שפוגעת בשכבות עניות, וידועות מספר תקנות ממנו בנידון.

הוא מספר שבעירו איזמיר הוטלה גאבילה על ענבים ועל גבינה, שמכסתה הועלתה כמה פעמים בהסכמת הרבנים, ולאחרונה ביוזמת הגבירים. אך חלק מהם ערערו ובאו לשאול אותו אם חוקי לעשות זאת. הוא ענה שגם ההיטל הקודם הוא ״הפך התורה שבערמה עשאוה״, וקבע שיש לצמצם את הגאבילה כפי שתוקנה בימי קדם למען תלמוד תורה. לאחר ויכוחים וקטטות ביטלו את הגאבילה על יין ועל גבינה. ר׳ חיים כותב כי רשאים לחדש הטלתם רק בהסכמת כל הקהל ״כקטן כגדול… ולא עפ״י החכמים הממונים״, ומוסיף כי ״בזמננו אין משגיחין בגזל עניים״. יש בדבריו גם ביקורת על הרבנים בזמנו^.

'אמנם היו רבנים שנשארו בודדים מול רבנים אחרים במלחמתם לצדק. כזה היה ר׳ אברהם אביגדור, חכם שפעל בקושטא בשליש האחרון של המאה הי״ח. הוא מספר כי בשנת תקל״ג (1773) התאספו אחדים מפורעי המס והעמידו אחד עשר משגיחים על ההנהגה, ועל ראשם שני חכמים שגם הם מעשירי המקום: ״תורה וגדולה״, והחליטו כי מהעת ההיא ואילך ישולמו המסים לא לפי הערכה, אלא כפי שייראה בעיניהם, וכך תוטל גאבילה על היין לפי שיקולם. חתמו על כך שלושה רבנים, והמשגיחים דרשו ממנו

שגם הוא יחתום, אך ר׳ אברהם התנגד, כי על פי הדין והמנהג יש לגבות לפי ממון ואשר לגאבילה על היין, רוב חכמי העיר נטו לצד הגבירים, והוא התבלט אם לחתום כי ״אחרי רבים להטות״. ניסה להתחמק, לבסוף חתם כאילו כפאו שד ורמז שאינו שלם עם מעשהו, ואם יבוא לפניו דין כזה, לא יורה כן. בנימוקי התנגדותו להעלאת הגאבילה על היין הוא הסתמך על ר׳ חיים אבולעפיה ועל החכמים שקדמו לו, שראו בדבר גזל עניים על ידי העשירים, הרוצים להקל על עצמם.

רבה של איזמיר, ר׳ חיים פאלאג׳י(תקמ״ח-תרכ״ח, 1868-1788) מותח ביקורת על עשירי עירו המסרבים לשלם מיסים לפי יכולתם, ועל מנת לכסות חובות המיסים, החליטו להעלות בשיעור ניכר את הגאבילה על הבשר. הוא מתרעם עליהם כי לא רק שאינם מחזקים ידיהם של לומדי תורה ועניים ומבטלים את הנוהג של חלוקה לעניים בערבי שבתות, אלא שבהעלאת מחיר הבשר הם מעבירים את תשלום המיסים על כתפי העניים. אף כי מההכנסה של הגאבילה יופרש חלק לעניים ולעמלי תורה, הרי ״לא בחר בזה ד׳, ובמקום צדקה ותהי לצעקה, וכי אין לך גזל וחמס גדול מזה״. בספר אחר מביא ר׳ חיים מקורות של פוסקים שהביעו התנגדות להטלת גאבילה, ואפילו לצורך תלמוד תורה, כי כך משלמים עניים כמו עשירים, בסופו של דבר חתם גם ר׳ חיים פאלאג׳י על הסכמת הגאבילה, למרות שזו נוגדת את שורת הדין ולמרות שיש בזה גזל עניים, וזאת רק כדי למנוע מחלוקת. שני החכמים האחרונים נהגו איפוא בצורה דומה.

בין חכמי מארוקו היו גישות שונות בנידון, כפי שעולה מדברי דיינים מצפרו בשנת ת״ץ (1730), בהם הביעו התנגדות להטלת גאבילה. אולם נראה, שבדרך כלל ראו את היתרונות שבמס העקיף, שהרי הוא מיועד להחזקת ת״ת ולמעשי חסד. השיקולים היו איפוא שונים. החכמים שקלו מה מועיל יותר לשכבות החלשות בחברה, וכן באיזו מידה חלוקת המיסים אינה נופלת על שכמם, תוך התחמקות בעלי היכולת מתשלום.

אליעזר בשן-ממזרח שמש עד מבואו-לוד תשנ"ו-התמודדות חכמי הספרדים להשגת צדק חברתי-עמוד 52

עמדתו של שגריר בריטניה במרוקו.

דרומונד האי שהיה בעל נסיון וקשרים עם השלטונות והכיר את החוגים השונים במרוקו, סבר שבנושא זה שבו האוכלוסייה תובעת ביצועו, לא כדאי ללחוץ על הסולטאן, ובכך לסבך את חיי היהודים ורכושם. ניכר שהוא הושפע מהנימוק שהועלה על ידי פיצ'יוטו ועל ידי מוחמד בן מוחתסר ב-5 במאי 1880 שהוזכר לעיל. יחד עם זאת הגיע למסקנה, כי היות ובשנה האחרונה ההתנכלויות ביהודים צומצמו, והקנאות פחתה, הוא ינצל את ההזדמנות המתאימה כדי להמליץ בפני הסולטאן על ביטול הנוהג שהונהג תוך כניעה למוסלמים הקנאים. חוות דעתו זו העביר לשר החוץ שאישרה במכתבו לשגריר והעתקו לאגודות היהודיות ב-23 במאי 1881 במטרה להרגיען.

מכתב ברוח זו נכתב שוב על ידי שר החוץ הבריטי ב-15 ביוני, בצירוף העתק מכתבו של דרומונד האי בנדון שנשלחו לאגודת אחים בלונדון. יומיים לאחר מכן אישר מזכיר האגדוה א' לוי קבלתם ושביעות רצונו מהחלטתו של דרומונד האי.

האם חל שינוי בשנים הבאות.

גם בשנים הבאות לא חל שינוי. מ' בן עוליל שהוזכר לעיל, דיווח בשנת 1882 על יהודי פאס לקראת פתיחת בית ספר של כי"ח בעיר. בין ההשפלות החלות עליהם התרשם שלילית ביותר מהחובה לחלוץ נעליים, כי בחורף קר ורטוב ובקיץ האדמה והחול לוהטים.

לפי מידע שפורסם בספטמבר 1884, חודשה הגזירה הישנה. יהודים כנראה מצאו דרך להתחמק ממנה, והוזיר הראשי נזף בהם על שלא צייתו להוראה.

בכתבות שפורסמו ב Jewish Chronicle ב-14 במרס 1884 על יהודי מרוקו, מתואר נושא זה בהרחבה. פניית האגודות היהודיות והדיפלומטים הזרים במשך שנים לסולטאן לבטל הוראה זו לא נענתה. היה חשש שאם תבוטל, יתנפלו ההמונים על היהודים, ואין בכוחו של הסולטאן למנוע זאת.

בעיר ואזאן שבצפון מרוקו, שהיא קדושה ותושביה קנאים מוסלמים, נאלצו היהודים, לפי מידע משנת 1884, לחלוץ נעליהם במרחק של חצי מייל מחומת העיר לבל יטמאוה. יהודים זקנים וחולים, היו מכסים רגליהם בגרביים עד שהתגלו, ומוסלמים הציקו להם. יהודי המקום פנו לסידי מוחמד, בנו הבכור של השריף בואזאן, וזה התיר להם לנעול נעליים. הוא אמר להם שאם המושל יציק להם, הוא יגן עליהם. שגריר צרפת במרוקו מ' אורדֶגָה, יעץ את העצה הנ"ל לבן השריף. הוא גילה פתיחות יותר מהסולטאנים. השריפים של וזאן שהתייחסו לצאצאי הנביא, זכו ליוקרה רבה הודות למעמדם הדתי. הם לא הגיעו לשלטון והיו מתחרים של השריפים מבית פילאלי שבידם השלטון. זהו מקרה חריג ולא ידוע כמה זמן נמשך.

י' מטלון, מנהל בית הספר לבנים בטנג'יר, כתב לנשיא כי"ח ב-25 בספטמבר 1884, על מצוקתם של יהודי דמנאת ( כ-120 קילומטר מזרחית למראכש ). זו קהילה בת 600-700 נפש. כפי שמסר לו דוד עמר מדמנאת, שבא לטנג'יר בשליחות הקהילה, המושל מציק להם כבר כשמונה שנים, ובין השאר הם חייבים לחלוץ נעליהם בצאתם מהמללאח. תקוותו של דרומונד האי לנצל הזדמנות לביטול ההוראה, לא נשאה פרי. לפי עדות שנמסרה לאספה של אגודת אחים בשנת 1885 על ידי יהודי מרוקו שבא ללנודון. מאלצים ההמונים את היהודית ללכת כשהם יחפים. לפי ידיעה שפורסמה ב-25 בדצמבר 1885 הודיע הסולטאן לפני עשרה ימים שיהודים חייבים לחלוץ נעליהם במראכש. לארח מספר שבועות נודע שמושל מראכש חידש חובה זו, חליצת הנעליים גרמה לא רק לאי נעימות וסבל, אלא במקרה אחד גם למוות. יהודי בפאס, שמחט חדרה לרגלו בתחילת 1886 לקה בדלקת וסופו שנפטר.

יחסו האדיש של הסולטאן נוכח התופעה במראכש ובמקומות אחרים, האיץ בשנת 1886 את המועצה המשותפת של שתי האגודות היהודיות בלונדון לפנות שוב לשר החוץ כדי שיפעיל השפעתו על הסולטאן לקיים את הד'אהיר שניתן למונטיפיורי על ידי מוחמד הרביעי.העתקים מהמכתב הופצו לשאר הנציגים הדיפלומטים במרוקו. התחושה הייתה שחלה הרעה במצב היהודים במקום ולא שיפור. במשך שנים נאחזו האגודות היהודיות באירופה בהבטחה שניתנה בד'אהיר זה. אך ללא הועיל.

ב-3 בפברואר שנת 1888 נמסר לשר החוץ על ידי שתי האגודות הנ"ל מסמך הכולל 27 הפליות והשפלות החלות על יהודי מרוקו. בסעיף השלישי נאמר שכאשר יהודים עוזבים את המללאח, הם נאלצים ללכת יחפים וגלויי ראש עד שחוזרים למללאח. בהמשך נאמר שהמוסלמים משתעשעים בכך שמשליכים פחם בוער בדרך שבא עובר היהודי היחף, שברי זכוכית וחומרים אחרים הפוצעים או שורפים את רגליהם. בתגובה של וליאם קִרב י גרין, השגריר הבריטי אחרי דרומונד האי נאמר, שהדבר חל רק בערים הפנימיות, וגם בהן אינה תופעת קבע.

דבריו מאוששים על ידי מקורות שונים, והדבר נתון להחלטה של מושל מקומי. גם החובה לחלוץ נעליים ליד מקום קדוש הייתה תלויה בשרירותו של המושל. בתיטואן למשל, בוטלה חובה זו לאחר מלחמת ספרד מרוקו בשנות 1859-1860, כשהעיר נכבשה על ידי ספרד והוחזרה למרוקו תמורת תשלום גבוה. אבל היא חודשה שוב כפי שנמסר באפריל 1893.

בקבלת הפנים לסולטאן חסן הראשון בביקורו בתיטואן בספטמבר 1889, הלכו לקראתו גברים ונשים יהודים שנשאו דגלים וקראו קריאות ברכה לסולטאן. הם נדרשו לחלוץ נעליהם. אצל המוסלמים חליצת נעליים היא ביטוי של כבוד, ואילו היהודים ראו זאת כגזירה וכחלק מתנאי ההשפלה.

בטנג'ר ובערי החוף

בשנות ה-70 של המאה ה-19 היו הקלות בקשר להגבלה זו ואחרות בטנג'ר  ובכמה ערי חוף, הודות לנוכחות אירופית. בידיעה מ-28 במרס 1877 נאמר שבניגוד ליהודי טנג'יר, אחיהם בפאס בצאתם מהרובע שלהם חייבים ללכת יחפים. סמך לכך גם ממכתבו של דרומונד האי ב-30 בדצמבר שנת 1879 לאגודת אחים. לדבריו חל שיפור בשנים האחרונות במצבם של יהודי טנג'יר הודות לגידול במסחר ונוכחותם של קונסולים זרים. לדבריו : לפני 33 שנים יהודים נאלצו לחלוץ נעליהם בעוברם ליד מסגד בטנג'יר, ואילו עתה שופר המצב.

מחקרי אליעזר-אליעזר בשן- חיוב יהודים במרוקו לחלוץ נעליהם בצאתם מהמלאח ובעוברם ליד מסגד-עמוד402

תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה

לפי תקנות המגורשים בקהילת פאס, שעברה שני שלבים, האב חייב לשכור מינקת ״הן לבנו הן לבתו עשרים חדש״. בהמשך נאמר כי חל שינוי ״ראינו לתקן שההנקה לנקבה תהיה שמונה עשר חדש ולזכר עשרים חדשים״. חתומים על התקנה שני חכמים (׳כרם חמר׳, ח״ב, סי׳ כו, דף ה ע״א).

וכך מופיע בנוסחאות אחרות של התקנה בנידון: ואם מתה האשה, הבעל חייב להשכיר [לשכור] מינקת לבנו עד עשרים חודשים ולבתו עד יח חודשים. נראה דזה דוקא אם מתה היא, אבל אם מת הבעל, צריכה להניק לבן כד חודש ולבת יח חודש (רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳, דף פג, ע״א).

אם מתה האשה והניחה ולד קטן שעדיין צריך לינוק, מכריחים בית הדין לאב להשכיר [לשכור] לו מינקת עד שיהיה הולד זכר בן עשרים חדשים והנקבה בת שמונה עשר חדשים (יעקב בן מלכא, ׳נר מערבי׳, סי׳ לב).

ר׳ חיים משאש הביע תמיהה על ההבחנה בין תקופת ההנקה לבן לעומת הבת, כי הדבר מנוגד לתלמוד (׳לקט הקמח׳, דף קעו).

נימוק להבחנה בין זכר לנקבה. רחל אשתו של ר׳ דוד צבאח נתנה טעם להבחנה זו בעקבות תשובה שהשיב בתרצ״ד (1934): ״הזכר בשביל שהוא נימול ויוצא ממנו דם המילה לכן הוא חלוש, וצריך כד חודשים לינק כדי להבריא, לא כן נקבה לא חסרה כלום לכן די לה ביח חודשים, ואמרתי לה יישר כחך״(׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ פו, דף מג ע״ב).

החכם שלח את ספרו לר׳ יוסף בן נאיים, שמצא תשובה זו. הוא שיבח את חוכמתה של אשת ר׳ דוד צבאח, והוסיף נימוק אחר והוא: כי הנער לומד תורה והיא מתשת כוחו של אדם, לכן הוא צריך לינוק זמן ממושך יותר (׳שארית הצאן׳, ח״א, סי׳ ח, סג). הנקה של יח חודש נזכרת במשנה גטין פרק ז, משנה ו, כדעתו של ר׳ יהודה, לעומת דעת חכמים שגרסו שתי שנים, אבל ללא הבחנה בין זכר לנקבה.

האם אלמנה מניקה רשאית לעבור לעיר אחרת. על כך חלוקות הדעות בין שני חכמי שלוניקי המובאים על ידי ר׳ יצחק אבן דנאן, ״אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת, אין כופין אותה שתשב באותה העיר״. כך דעתו של ר׳ יוסף בן לב, ח״א כלל יא סי׳ נה, לעומת הרשד״ם [ר׳ שמואל די מדינה] בתשובותיו ח״א, סי׳ קכג: ״דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה״. בסיום תשובתו הוא כותב:

ואל תתמה שהרי אשה זו משועבדת להנקת הילדה הזאת ואינה יכולה להינשא מפני חשש שלא תעכור חלבה… כ״ש [כל שכן] שנעכבנה שלא תצא מן העיר אשר הילדה עומדת שם. והיא ג״כ אדעתא דהכי [בהנחה זו] נישאת מתחלה לילך שם להניק בניה ובנותיה. וכמו שבחיי בעלה לא היה יכולת בידה לומר לו שתוציא אותה משם (יצחק אבן תאן, ׳ליצחק ריח׳, דף טו,ע״א, אות ה).

קרובות משפחה מניקות

נשים שהניקו שני תינוקות. בתשובות ר׳ ש״י אביטבול מדובר על גרושה שהניקה את בתה ואת בן אחותה כי לא מצאו לו מינקת (׳אבני שי״ש׳, ח״א, סי׳ לד).

לפי פסק דין בשנת תמ״ר (1880) אשה גרושה הניקה את בתה ואת בן חברתה (יעקב בירדוגו, ׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ כח).

לפי מקור בשנת ישיש״ו(1866) תינוק אחד שמתה אמו תוך עשרה ימים ללידתו, והניקתו אחותה (ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ קלד).

סבתא הניקה נכדתה כשהאם נפטרה. אם האם נפטרה, אם אמה היתה מניקה את נכדתה. ״הבת הנז[כרת] לא הכירה אמה מעולם כי אם אמה שהיתה מניקה אותה ותהי לה לאומנת״(יעב״ץ, ׳מוצב״י׳ ח״א, סי׳ קסח).

מקורות נוספים על סבתא שהניקה את נכדתה: יוסף בירדוגו, ׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ פח. כך גם בגאבס שבתוניסיה כשהאם המניקה התגרשה, מסרה את התינוק לאמה להניק: (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ב, אהע״ז, סי׳ ל, דף קח ע״ב).

תשלום דמי הנקה לאלמנה. בית דין בהרכב ר׳ יהודה בן עטר, יעקב אבן צור ור׳ שלום אדרעי דן בגובה התשלום להנקת תינוק שאביו נפטר, לאחר שבא כוחו של יתום מאב בא לבית הדין בקשר לשכר ההנקה שיש לשלם לאמו של תינוק. האם טענה שהסכום שקצבו לה להנקת התינוק בן שמונה חודשים, המתחיל ״להתחנך לאכול דגן וביצים וכיוצא״, אינו מספיק.

בפסק דין שנכתב באייר תצ״ב (1732) התחשבו החכמים לא רק בדמי ההנקה, אלא גם בהוצאות הכרוכות בהכנת מזון, כמו ביצים ולביבות עשויות מדגן ושמן ובורית, ״כי התינוק חלוש״. גובה התשלום נקבע עד חג הסוכות, ואחר כך ידונו מחדש. לא נאמר כאן מי ישלם לה (מוצב״י, ח״א, סי׳ קפז).

שכירת מיניקות

כתוצאה מחולשה פיסית של היולדת, מחסור בחלב, תמותת נשים בעת הלידה, או זמן קצר אחריה, נאלצו הבעלים למסור את התינוק לקרובה, או למינקת שכירה שתיניק את התינוק במקום האם. יש אזכורים במקורותינו כי הנקת תינוק שאינו של האם הביולוגית היא מעשה חסד, וכי קיים קשר רגשי בין התינוק ובין המינקת. במדרש תנחומא, מהד׳ באבער דף נח ע״ב: ״תחילתה של תורה חסד ואמצעיתה חסד, מנין? שנאמר ׳ותמת דברה מינקת רבקה׳ (בראשית לה, 8). כיון שמתה מה כתיב [באותו פסוק] ׳ויקרא שמו אלון בכות׳. והיה יעקב יושב ובוכה עליה״.

היו גם מיניקות שתבעו שכר על ההנקה והדבר לגיטימי. חכמי צפון אפריקה דנים במקרים כאלה. ר׳ שלמה אביטבול מצפרו דן במעשה זה: מכלוף אסולין כשנולד לו בן תכף מתה אשתו מסעודה בת ר׳ אהרן שלוש, ואמה, אשתו של ר׳ אהרן, היתה מניקה את הילד הנולד. השאלה שעלתה האם עליו לתת שכר הנקה. התשובה חיובית (׳מנחת העומר׳, אהע״ז, סי׳ יו״ד).

אשה באלג׳יריה במאה ה־19 אם לארבעה בנים, היתה מניקה בעצמה, וגם שכרה מינקת כי לא הספיק החלב שלה. בעלה נפטר ״והניח אשתו מעוברת ואחר מיתתו ילדה בן והניקה אותו מעט ימים, ומכח שהיתה חולה שכרה לה מינקת״ (מרדכי גיג, ׳מגן דוד׳, אהע״ז, סי׳ יד).

משאלה שנשאל ר׳ יוסף בירדוגו ניתן ללמוד שהיו נשים עשירות ומפונקות שהיה להן חלב, ובכל זאת שכרו מינקת. ״בדבר אשה שלא הניקה מעולם אלא על ידי מינקת כמו שרגילין בני משפחתה להיותם עשירים״ (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ יז).

אשה פנויה הניקה. ר׳ שלמה בירדוגו כתב על ״אשה אחת פנויה המשיכה חלב מדדיה על ידי סמים ותרופות כדי להניק בן איש אחד שמתה אמו״ (׳די השב׳, אהע״ז, סי׳ ט).

אם האם חולה על הבעל לשכור מינקת. כך כתב ר׳ דוד צבאח, בהקשר לבעל שאמר כי ״כל זמן שאשתו חולנית יביא הבן אצלו לשכור לו מינקת כי מתפחד פן יהיה ניזוק ממה שיונק מדדי אמו, פן חס ושלום תדבקנו החולי של אמו״. אבל הדבר מחייב חוות דעת של רופא, שיאשר כי החלב שלה מזיק לתינוק (׳שושנים לדוד/ אהע״ז, סי׳ כח, דף יג ע״א).

יתום מאם מי ישכור לו מינקת – האב או אם אמו? ר׳ משה טולידאנו דן בתינוק שמתה אמו ורוצה אם אמו לגדלו בחיקה ותשכור לו מינקת. ואביו אומר אין לך רשות בבני, אני אגדלנו ואשכור לו מינקת. החכם הסתמך על שאלה זהה שנשאל הרשב״ץ (תשב״ץ, ח״א, סי׳ מ), ומסקנתו שהאב קודם לאם אמו(׳השמים החדשים׳, הלכות גיטין, דף לא ע״ס, סימן ד. ראו גם ידידיה מונסונייגו, ׳דבר אמת׳, סי׳ קלד).

בפסק דין שנכתב על ידי ר׳ שלמה בן שטרית בשנת תרל״ח (1878) מדובר באם שנפטרה והשאירה בת קטנה יונקת. בחלוקת הנכסים בינו ובין יורשיה ממשפחתה, מופיעות ההוצאות לשכירת מינקת, נוסף להוצאות קבורה ותכריכים שיש לנכות, לפני שמחלקים את הרכוש (׳עדות ביעקב׳, חו״ם, סי׳ קיד).

אליעזר בשן-הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה— תקנה להנקת התינוק אם התייתם מאמו – הבחנה בין זכר לנקבה-2005-עמ' 126

רבי דוד בוזגלו

יוסף שטרית

ר׳ דוד בוזגלו: המשורר העברי האחרון במרוקו

1. 1. מבוא

בקרב יהודי מרוקו הפכה בימינו דמותו של המשורר והפייטן ר׳ דוד במגלו (להלן רד״ב) לאגדה ממש, לא רק לאחר מותו בשנת 1975 אלא אף עוד בימי חייו. קולו המיוחד בעל העצמה והצלילות, ביצועיו האמנותיים של שירת הפיוטים וכן פרקי התפילה שזימר כשניהל את תפילות השבת, החגים והימים הנוראים משכו אליו אוהדים וחסידים רבים לא רק בקזבלנקה עיר מושבו, אלא גם בכל הקהילות היהודיות הגדולות של מרוקו, שאליהן הוזמן לעתים תכופות בידי בעלי בתים ובתי כנסת לנהל את התפילות של שבתות שמחה מיוחדות ולהשמיע את פיוטיו. הוא נודע גם בחידודי הלשון שלו ובבדחנותו הרבה. תלמידיו ובני טיפוחיו בקרב הפייטנים וחובבי שירת הפיוטים מזכירים אותו בנשימה אחת עם גדולי היוצרים והמשוררים העבריים בכל הדורות, ומציינים את הקלות הרבה שבה הוא חיבר שירים מורכבים והרכיב אותם על לחנים של שירים ערביים. אחד ממוקיריו אלה, המכהן בעשרות השנים האחרונות בתפקידים רבניים בכירים ביותר במרוקו ובישראל, אף המשיל עליו בחייו ולאחר מותו את המשל ״מדוד [המלך] עד דוד [בוזגלו] לא קם כדוד״ – כה רבה הערצתו לשירתו ולביצועיו של ר׳ דוד. המדובר בר׳ שלום משאש, רבה הראשי הספרדי של ירושלים כיום ורבה הראשי לשעבר של קהילת קזבלנקה. ראה מזמור לדוד 1, עמ׳ 10.

הערת המחבר: על אף מקומו המיוחד של רד״ב בתרבות יהודי מרוקו של המאה העשרים מעטות ביותר הן העדויות בכתב על חייו ופעילותו של המשורר והפייטן. חוסר תיעוד זה נובע קודם כול מהסתייגותו ואף מחשדנותו של רד״ב עצמו כלפי כל צורה של תיעוד יצירתו ואמנותו, כפי שנראה להלן. חלק גדול מן הפרטים הנוגעים לחייו ולפעילותו הועברו בעיקר בידי תלמידיו ומוקיריו, ובמחקר זה אנו מתבססים על השיחות שקיימנו עם אחדים מהם, כגון נסים שושן מקרית שמונה, אליהו חזוט מעכו, צבי תורג׳מן מירושלים, חיים לוק מלוס אנג׳לס ור׳ מאיר אלעזר עטייא מירושלים. ראה גם את העדויות שהתפרסמו במקורות שונים, כגון שירי דודים השלם (להלן שד״ה), עמ^׳ 405-402; מזמור לדוד 1, עמ׳ יג-כז, 13-9 ; וכן נאומיו המעטים של רד״ב שהתפרסמו בתוך שד״ה, עמ^׳ 412-406. ראה גם שיטרית, דוד בוזגלו; הנ״ל, שירת רד״ב; וכן ארבעת השירים על רד״ב המובאים כאן בסוף הנספח.ע"כ

מה מקור ההערצה הזאת? במה כוחו וגדולתו של רד״ב? מה היה תפקידו בתהליכים התרבותיים שאפיינו את יהדות מרוקו במאה העשרים? במה התייחדה כתיבתו השירית לעומת המסורת רבת הדורות של היצירה העברית במרוקו? על שאלות אלה ושאלות נוספות אנו מנסים לענות במחקר זה תוך הצגת יצירתו ופעולתו במסגרת חברתית־תרבותית רחבה, וזאת בהתחשב בתמורות שכיוונו את תרבותם ואת חייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים.

רד״ב פעל בשני מקומות חדשים ובשתי תקופות חשובות בחייהם של יהודי מרוקו במאה העשרים. הוא נודע בתחילה בקזבלנקה, שהגיע אליה כנער בעשור השני של המאה והתגורר בה עד לעלייתו לארץ בשנת,1965 ולאחר מכן בישראל במשך שנים מעטות אך מכריעות, מאז עלייתו ועד תחילת שנות השבעים. בשני המקומות החיים החברתיים והתרבותיים של יהודי מרוקו איבדו את ההומוגניות והלכידות רבות הדורות של המסורת החד־קהילתית, והקהילות החדשות שיוועו לכוחות תרבותיים מייצבים ולדמויות מעצבות שיעגנו מחדש את הערכים התרבותיים הקהילתיים וייצקו תכנים חדשים או מבנים חדשים במסורות קהילתיות מגובשות.

2. 2. קווים לדמותו ולפועלו של רד״ב

עד לתחילת המאה העשרים הייתה קהילת קזבלנקה דלת אוכלוסין ודלת אמצעים. אמנם עוד בסוף המאה ה־18 היה בה נמל טבעי ששימש לפעמים לייצוא גרעינים ודגנים ממרוקו לאירופה, וכבר בתחילת המאה ה־19 הייתה בה קהילה יהודית קטנה; אך רק בסוף המאה ה־19, עם גבור הלחצים הצרפתיים על מרוקו, ובעיקר לאחר כיבוש העיר בידי הצבא הצרפתי בשנת 1907, התחילה הקהילה לגדול, ומאז היא שימשה מוקד משיכה ליהודים מכל רחבי מרוקו. הקמת הנמל עמוק המים והפיכתה של קזבלנקה בידי שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי למרכז התעשייתי והמסחרי העיקרי של מרוקו הביאו אליה מאות אלפי מרוקאים וכן עשרות אלפי צרפתים ואירופים ועשרות אלפי יהודים מיתר הקהילות, העירוניות והכפריות כאחת, שביקשו לבסס בה את מעמדם או להיחלץ ממצוקת רעב. כך נפגשו בקזבלנקה יהודים בעלי מסורות קהילתיות שונות ומגוונות, שהיו שרויות כולן באי־יציבות, מעצם ריבוין של המסורות במקום אחד ומאבדן ההרגלים והרשתות החברתיות־התרבותיות המקומיות והמקוריות המייצבות.

רד״ב פעל את פעולתו החינוכית והמוסיקלית במשך כחמישים שנה במצב קהילתי חדש זה והצליח ללכד סביב דמותו, הודות לביצועיו האמנותיים ולשירתו, חוגים מסורתיים רחבים בקהילה שראו במסורת הפיוטים ובביצועיו של הפייטן חלק מעצב ומהותי מן התרבות הקהילתית החדשה. בקזבלנקה גם הוקמו לראשונה במרוקו מסגרות להוראת הלשון העברית החדשה, וגם בהוראה זו השאיר רד״ב את רישומו על מאות תלמידים שלמדו אצלו.

רד״ב הגיע לקזבלנקה בצעירותו, בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והשלים בה את לימודי הקודש המסורתיים שלו אצל תלמידי חכמים ורבנים שונים, לאחר שהתחיל אותם במראכש. בלימודיו אלה מילא את כרסו במקרא, בש״ס, במדרש, בהלכה ובפרשנות המאוחרת ונחשב לאחד העילויים של דורו, שניחן בזיכרון יחיד במינו ובכישורי שקלא וטריא מפותחים. ואולם הוא לא בחר מלכתחילה בדרך הרבנות כרבים מחבריו ועמיתיו, אלא הקדיש את כישרונותיו להרבצת תורה ובמיוחד להוראת הלשון העברית, לפייטנות ולחזנות. בתפקידיו אלה הוא לא זנח לחלוטין את עולם הרבנות, המשיך לעסוק בתורה לשמה, השתתף בחוגי עיון ולימוד של סוגיות בתלמוד ואף ניהל אותם לאחר מכן, אך מחלותיו ועיוורונו הכריעו את הכף ואילצו אותו לוותר על שאיפתו הכמוסה להתמנות באחד הימים לרבנות. בשנת 1923, בגיל עשרים לערך, הוא פעל במסגרת חברת ״מגן דוד״, שהוקמה מספר שנים לפני כן בידי תלמידי חכמים בשכונה היהודית של קזבלנקה, המלאח, לשם הפצת ערכי היהדות והלשון העברית, ונתמנה אחראי על ניסוח הודעותיה והפצתן. לאחר מכן, עם הרחבת פעולותיה של החברה בשנות השלושים, הוא לימד עברית ומקצועות היהדות במסגרת הכיתות שהחברה פתחה עבור הילדים והנערים של הקהילה, וכן במסגרת המוסד המתחרה ״אוצר התורה״.

הערת המחבר: עד לעליות ההמוניות לישראל ניתן היה רק בקזבלנקה למצוא במרוכז כמעט את מכלול התרבויות והמסורות הקהילתיות של יהודי מרוקו. על מגוון זה של סוגי הקהילות ראה שיטרית, שיח ומסורת, עמ׳ 370-360. כמו בערי הגירה גדולות הוקמו גם בקזבלנקה בתי כנסת רבים לשימור נוסחי התפילה של קהילות המוצא הן בתוך השכונה היהודית הישנה גופא והן בחלקים החדשים של העיר, אך פיזור המגורים וצמיחתם של דורות שנולדו בקזבלנקה גרמו למפגש בלתי נמנע בין המסורות והתרבויות הקהילתיות ולפעמים אף לעימות ביניהן וגם לשילוב ולערבוביה בין המסורות. יש לציין שבקזבלנקה התיישבה גם קהילה חשובה של יוצאי אלג׳יריה, מן העיר והראן(אוראן) במיוחד; אלה הקימו אחד מבתי הכנסת המפוארים ביותר בעיר, ״צלאת לויהראנייך (=בית הכנסת של יוצאי והראן), הנקרא ״בית־אל״ כיום. בתחילת המאה התיישבה בקזבלנקה גם קהילה אשכנזית קטנה, ווו קיימה פעולות ותפילות במקום משלה. ראה על כך את עדותו של זדה שולמן, שהיה אחד הפעילים המרכזיים בקהילה זו, באוטוביוגרפיה שלו(שולמן, אוטוביוגרפיה). על קהילת קזבלנקה ראה גם צור והלל.

מגן דוד: נמצאים ברשותי צילומים מדו״חות הישיבות של החברה בשנות קיומה הראשונות (1924-1919) שהעביר אליי חנניה דהן ז״ל מבת ים.

אוצר התורה: פעולותיה של החברה השתנו תכלית שינוי לאחר שפעילים ציוניים וחילוניים בקזבלנקה לקחו על עצמם את האחריות להוציא לפועל את תכניותיה החינוכיות המקוריות, ובמיוחד הוראת הלשון העברית החדשה, וניהלו דרכה פעילות ציונית בקרב הנוער של הקהילה. ראה גם שיטרית, שירת רד׳׳ב, הערות 7-5, וכן צור והלל, עמ^׳ 111, 270.

انت الفلك والتفلك، / والفلك والفلك

אַנְתַ אלְ־פַ׳לַכּ וַ־את־תַפַ׳לֻכּ / וַ־אל־פַ׳לַכּ _ו־אל-פֻ'לְכּ

אָז בְּשׁוּבָהּ שׁוּב יְשׁוּבוּן  עַם
[בַּשֶּׁבִי יוֹשְׁבִים

שירה ופיוט ביהדות מרוקו-יוסף שטרית-רבי דוד בוזגלו
עמוד320

ספרייתו

מתוך חיבורי רבי וידאל ניכר, שעמדה לרשותו ספריה עשירה ומגוונת, הוא מצטט מספרי פרשנות למקרא וספרי הגות של חכמי ספרד, מימי הביניים ואילך עד לדורות הסמוכים לגירוש. כמו כן מצטט מדברי חכמי אומות העולם. חלק מהספרים מתוכם הוא מצטט היו בכתבי יד, כי בזמנו עוד לא פורסמו בדפוס. מתוך חיבוריו משמע שהיתה לו ידיעה גם במדעי הטבע, ונראה שהיתה לו ידיעה גם' בחכמת הרפואה. דומה שרבי וידאל, הוא זה שהניח את הבסיס לסיפריית משפחת הצרפתי. חכמי המשפחה בדורות שאחריו הוסיפו בה ספרים. והפכוה לאוצר של ספרים במדעי היהדות בכל התחומים לבני העיר. היו בה ספרים נדירים. ספרים מהספרות הכללית וגם כתבי יד רבים. ספריה זו היתה קיימת בפאס עד לשנות הששים של המאה העשרים. בימינו היא היתה ממוקמת בבית כנסת של הרא״ה הנקראת ׳צלאת לחכם׳ [=בית כנסת של חכם]. כשהחלה העליה הגדולה לארץ, היורשים החליטו לחלקה ביניהם. חלק ממנה נמסר לספריה למדעי היהדות של אוניברסיטת בר אילן על ידי אחד היורשים..״

הערת המחבר: להלן מידגם מהספרים המוזכרים בחיבוריו: ׳מגלת סתרים׳ דף כא טור ג ד״ה הוא אחשורוש, בסופו 'מנחה חדשה׳ על התורה, פ׳ כי תבא; ה״ר דוד קמחי; הרש״ט בן ש״ט בפי׳ לאבות: הה״ר יהודה עוזיאל זצ״ל; האברבנאל ב׳מרכבת המשנה׳ בתחילת מגילת אסתר, ר׳ יוסף בן שם טוב, בדרשה אשר עשה על משנת בן זומא אומר; ביום אשר שברו אויבי היהודים, לשלוט בהם ב׳מבקש השם׳ פירשו פסוק; או יהיה במה שכתב בעל ספר 'צפנת פענח׳, כי שער; האברבנאל במרכבת המשנה אשר לו; עיין בספר ׳ארון העדות׳ פ״ז; פירשו בעל שולחן ערוך בפרש׳ קרח; עיין בתחלת פי׳ רות לר׳ שלמה אלקבץ, אשר נקרא שמו ׳שורש ישי׳; ומה טובו דברי רבי שלמה אלקבץ בנדון זה, בפירושו למגילת שיר השירים, בפסוק דודי צח ואדום; תהלים פב, זה המזמור פרשו בעל העקידה, שער מ״ג, גם ר׳ שלמה אלקבץ בפ׳ כלם אחוזי חרב.

חלקים מהספריה ראיתים במרוקו אצל אחד היורשים, בהם דפוסים עתיקים. הספרים בארגזים במרתף והעש עושה בהם שמות. קיימת רשימת הספרים שהיו בספריה ובה מאות רבות של כתרים בכל מגווני מדעי היהדות וגם מהספרות הכללית. אני עומד לפרסם רשימה זו ולעמוד על משמעותה.

משפחתו

דומה כי לעת זקנותו. נפטרה אשתו של רבי וידאל. לא ידועים פרטים עליה. הוא נשא אשה שניה, את בתו של רבי יעקב אבן עטר לאחר פטירתו. היא ילדה לו שני בנים יצחק ואברהם. רבי וידאל נפטר בשנת שע״ט (1619),  והותיר את אשתו בהריון עם שני ילדים קטנים יצחק כבן שמונה ואחיו אברהם קטן ממנו, לאחר מותו היא ילדה את הבת רבקה. האלמנה גידלה את ילדיה תוך שהיא עמלה קשות לפרנסתם.

היא נפטרה ביום ה׳ באב הת״ב (1642), ובנה רבי יצחק דרש עליה מספר דרשות שבהן תיאר את מעלותיה, הן בסיוע לבעלה שיוכל לשבת ללמוד תורה מתוך יישוב הדעת, הן בקיום מצות כיבוד אב ואם בטיפולה המסור לאביה, והן בעמלה עם הבנים לגדלם וללמדם תורה:

באופן שלהיות שהגברת אמי היתה אשת תלמיד חכם והיתה סיבה לשיעסוק אדוני אבי זלה״ה בתורה, אני מובטח שתחלוק השכר עם אדוני אבי זלה״ה. גם מצד היותה משרתת תלמיד חכם לאביה שהיה תלמיד חכם וחסיד…. כשנפטר (אבינו] לבית עולמו הייתי אני שאני הגדול שבאחיי מח׳ שנים או ט׳ שנים, באופן שלא זכינו שישתדל אבינו זלה״ה בלמד אותנו התורה. באופן שהגברת אמי לבדה השתדלה עלינו, והיתה עוסקת במלאכתה לילה ויום כדי לפרנסנו כדי שנעסוק בתורה. כשגדלו הבנים הרעיפו עליה אהבה. גמלו לה בהכרת הטוב ובהוקרה, כפי שניתן ללמוד מהדרשות הרבות שנשא עליה בנה ר׳ יצחק בהספדה. בדרשות לא צויין אם היא הגיעה לגיל זיקנה.

רבי אברהם, רבי אהרן ורבי יהודה הצרפתי

בתקופתו של רבי וידאל פעלו בפאס הרבנים רבי אברהם ורבי אהרן הצרפתי כשוחטים, וכנראה הם מבוגרים מרבי וידאל. רבי שמואל בן דנאן חברו של ר׳ וידאל, בתשובה שכתב בשנת שע״ז [=1617] לרבי שמואל קוריאט לתיטואן, הוא מזכיר שבתמוז שנת של״ט (1579) באה לפניהם שאלה בדבר טרפש שניקב ושאלו את ׳הבודק הגדול הרב אברהם הצרפתי י״ץ׳ והשיב שקבלה בידו מן החכמים נוחי נפש ז״ל שמצד ימין טרפה ומצד שמאל כשרה׳. ר״ש בן דנאן מזכיר בתשובתו גם את החילוק שכתב בענין זה ׳החכם הר׳ אהרן צרפתי ז״ל׳. ומזכיר באותו ענין ׳והחכם השלם רב במדינתכם יע״א הר׳ יהודה הצרפתי ז״ל לא ידעתי מה היה נוהג. כפי דעתי בני משפחתו הטבחים הידועים לנו בכאן החכם הר׳ אברהם ז״ל והר׳ אהרן ז״ל לא התנהגו בכאן אותו מנהג שכתבנו… ׳. מכאן יוצא ששלושת הרבנים אברהם, אהרן ויהודה הם קרובי משפחה, וכנראה רבי יהודה עבר מפאס לכהן ברבנות בתיטואן. לפי שעה לא ידוע מה היתה קירבתם לרבי וידאל ואיך הם משתלבים בשושלת משפחת צרפתי.

 רבי יוסף הצרפתי בה״ר אהרן הנ״ל, מילא את מקום אביו במלאכת השחיטה והבדיקה, קיים ממנו בכת״י קונטרס בדיני טרפות לפי מנהגי פאס, והוא מצוטט על ידי חכמי פאס.

הערת המחבר: הוא מוזכר בתשובה במוצב״י, ח״ב, סימן קפח, וחתומים עליה ובי יהודה בן עטר, רבי שמואל הצרפתי ורבי יעקב אבן צור, ושם כתוב: ׳וכן כתב מהר״ר יוסף הצרפתי ז״ל׳. התשובה נכתבה לפני שנת תע״ג, שהיא שנת' פטירתו של ו״ש הצרפתי. ומכאן שהוא נפטר לפני שנה זו. גם בשו״ת אבני שיש, מהדורת משה עמאר, ח״א יו״ד, סימן ז, מזכיר חיבור זה, ׳נמצא כתוב בקיצוו הטריפות לכמוה״ר יוסף הצרפתי זלה״ה בכהה״ר אהרן'. העתק מהקונטוס הזה נמצא ברשותי. בנר המערב, עמ׳ 144, ייחס קונטרס הטרפות לרבי יוסף ב״ר אברהם הצרפתי, ואחריו נגררו רבים, ולא היא.ע"כ

רבי יצחק בה״ר וידאל הצרפתי

ר׳ יצחק נולד סביב שנת שע״א (1611), הוא למד אצל רבי יצחק ששון שהיה מלמד מוכשר, העמיד תלמידים רבים, ׳ושהיה מאסף לתלמידיו לעסוק עמהם בתורה׳. ר״י ששון נפטר צעיר לימים. רבי יצחק הצרפתי התפרסם כתלמיד חכם, לא ידועים פרטים על אשתו, שמה ומשפחתה. בנו הגדול ר׳ וידאל נולד ביום רביעי כ״ז אלול שנת שצ״א (1631). רבי יצחק הכין לבניו דרשות לבר מצוה ׳זה דרש וידל בני יצ״ו יום ג׳ עשרה לאלול שנת ת״ג(1643) שנתחנך במצות תפילין [וציצית]׳  בנו השני יעקב כנראה נקרא על שם סבו אבי אמו ׳זה דרש יעקב בני יצ״ו יום ג׳ י״ו לאדר שנת ת״ה (1643) לפ״ק. יום שהניח תפילין ואמר הלכה׳. ביום ה׳ ד׳ לחדש אב שנת הת״א דרש במילת בנו נחמן. ביום ד׳ י״ח תמוז שנת ת״ב. דרש במילת בנו יוסף.

רבי יצחק ואחיו ר׳ אברהם, התפרסמו כתלמידי חכמים. ולפרנסתם הם שלחו ידיהם במסחר, עסקו בשותפות בייצוא עורות ונחלו הצלחה. למרות עיסוקיו הרבים של רבי יצחק, הוא לא זנח את לימודו והיתה לו קביעות לתורה בעיון, וכן קבע שיעורים בשעות הערב בפרשת השבוע עם בעלי בתים. ובשיעוריו אלה חידש חידושים והעלה אותם על הכתב, ומפנה אליהם ׳בחידושי החברה של לילה׳. הוא דרש בקביעות בבית הכנסת ׳תלמוד תורה׳ שזה אחד מבתי הכנסת הגדולים שהיו בעיר, והוחזק בידי משפחת צרפתי. ויתכן שאף היתה לו ישיבה בתקופה מסויימת, כפי שניתן ללמוד לכאורה מדבריו בהספד שנשא על רבי מאיר בן מייארא, תלמיד חכם שנפטר צעיר לימים ללא ילדים: ״כשהייתי נכנס למכוני שהיא הישיבה, הייתי שקט ושמח בראותי כל התלמידי חכמים שהיו נושאים ונותנים עמי בהלכה, והייתי שמח…׳. רבי יצחק נמנה על חכמי העיר וחתום עמהם על מספר תקנות. בשנת ת״ז(1647) חותם רביעי על תקנה בענייני משכונות; בשנת תט״ו(1645) חותם שלישי על תקנה המחייבת את חתימת סופרי בית הדין על השטרות ועל תקנה בענין בעל הנשוי לשתי נשים ומת. היאך תהיה חלוקת העזבון בין נשותיו ויורשיו…

תנא דבי אליהו-להרה"ג רבי אליהו הצרפתי-אורות המגרב-תשע"ט-עמ' 23