מורשת יהדות מרוקו

הצפות במקנס בשנת 1917

רמז

אוצר המכתבים כרך א'

רבי יוסף משאש זצוק"ל

תשרי תרע״ח לפ״ק.

כי תעבור כמים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוף, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בף. ישעיה מ״ג פסוק ב׳.

חזון בן אמוץ, הלז׳, היה לי למשיב נפש, וירחיב עז בנפשי, לבלי חת, מזרם מים, ממטר סוחף, אשר נתך ארצה, ברעם וברעש נורא, ברחוב היהודים אשר בזאת המדינה מכנא״ס, יע״א. איך היה הדבר? הדבר היה:

בעשרים לירח האיתנים, ששי לחג האסיף, ביום השבת, בשנת חמשת אלפים ושש מאות ושבעים ושמנה [התרע״ח][1917] לבריאת עולם, אחרי תום משתה היום עם גרי ביתי בצל סוכת החג, בגיל וחדוה, מרוב אשישי ענבים אשר הגחנו אל פינו כזרם מים עבות, עד אשר עבשו פרודות תחת מגרפותיהם, כברכת ה' אשר השפיע לנו מאוצרו הטוב כגודל חסדיו, במלא חפנים עמל נטשתי את סוכתי, ובאתי בצל קורתי, לשקוט ולנוח על ערש יצועי, מגאות עשן יין ושכר אשר התאבכו בעורקי דמי, וירתיחוהו כסיר נפוח, והנה כמעט רגע אשר חתלתי גוי בשמיכה, ולטתי פני באדרתי, חבלי שינה עברו שמורות עיני, ויסחבו בידם חזיוני עצב וחדור,, מה הם החזיונות? החזיונות הם:

קול קורא שמעתי, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! כאוב מארץ, צלצל באזני קול הקריאה הלז, נטשתי השמיכה, השלכתי האדרת, על עמדי עמדתי, כברק רצתי, ברחוב העיר נצבתי, שואל! מה הקריאה? מי הקורא? אחד מהעומדים, קרץ בעיניו, הורה באצבעותיו, אלי לאמר, הבט ימין וראה, מבטן מי הקול קורא! הבטתי וארה, והנה איש נצב על שן סלע גבוה ותלול, מראהו מבעית כל חוזיו. התוכל לתארהו? יש לאל ידי! ה׳ אלהים נתן לי לשון למודים! השמיעני! הט אזנך!

האיש הלזה! חסון הוא כאלון בקומתו הנשאר, והרחבה. ראשו! ככדור בעל קרנות, שער צהוב אפף אותה, עליה חבוש כובע ארוך אדמדם, וראש לר כחדק, והיא כפורחת עלתה נצה, קווצת פתילי צמר אפור, נטושים בלי סדרים מכל עבר. משני צדעיו ירדו פיאות שתים כזנב הסוס, והמה מגוללות ממעל לאזניו. פניו שקערורות ירקרקות, והמה פתיחות נקודים וברודים. עיניו, צרות ומשוכות ומרוטות גבות. אפו! ארוך עקוב כגבשושית אדמה, מנחיריו נמצה מיץ צהוב נתעב ונאלח, בלול בעפרורית טוב״ק השואף בהם. על שפם! עשוי שני שבולי שער עבותים, נטויות אנה ואנה על לחייו. פיו פתוח כחמת, ורירו יורד על זקנו הצהוב והרחב, היורד על למדיו, והוא מסובך ומגואל באבק ועפר. שניו! הרוסות ונפולות. שפתותיו עבות וגסות. אזניו, גדולות ורחבות כאזני הפיל.

על גוו, לבוש מעיל צמר שחור, סרוח על הארץ מכל קצותיו, קרוע וטלוא, וכרות עד שתותיו, ממול פניו על בטנו הרחב והתלול, שעשה פימה עלי כסל, קבועים קרסי נחשת מרוטים בחול, מובאים בלולאות. אימרת כתנתו יוצאה ממול ערפו, על שפת פי מעילו, מלאה סחי ומאוס, והכנה רוחשת עליה, ברגליו הגסות, נתונות נעלות בלות ומטלאות. בידו האחת מטה זעם מעץ האטד מלא קשרים, מנופף אותו אנה ואנה, ועל גב בוהן ידו השנית, זרוי כשבולת, אבק טובא״ק, אשר הכין לשאוף תוך נחיריו הפתוחים כשני מזחילות, והאח בוערת לפניו, והוא קורא בגרון, את הקריאה, מים! מים! מטר סוחף! מטר סוחף! ומכל אפסים נשמע קול שאון ויללת אדם, ואני! בהביטי באיש הלזה, ובשמעי את ניב שפתיו, אשר עליהם שכן קצף, עם קול יללת האדם, רחפו עצמותי ממגור, ולשוני דבקה מלקוחי, ועצמי עששו, והמגור שם רגלי כבסד, ולא יכולתי לנתר בהם על הארץ לבא חדר בחדר, רק כרעתי על ברכי, ואפול על פני. ויהי בנפלי! והנה נגעה בי יד אדם, ואלי קורא, בני! בני! מה תשתוחחי ומה תהמי, קום לך למה זה אתה נופל על פניך? וכשמעי! נערתי חצני, ואקום ואתעודד, ואראה והנה נצב לימיני, איש מדה, שערות לבנות כצמר צחר אפפו ראשו וזקנו, פניו צחים וטהורים, ורוב ששונים וגילות שטים עליהם. לחייו, אדומים כשני וכאודם שושן הצומח על מבועי מים. עיניו, כעפעפי שחר מפיקים נגה, כל בדי גוו בריאים וטובים, שפתותיו שושנים נוטפות מור ואהלים, על ראשו צניף טהור כמעשה לבנת הספיר, עליו תלבושת נאוה צחה מחלב, ועל סביבה מעשה רוקם מפתיל תכלת. וכלו אומר כבוד. ביד ימינו, מקל תפארה מעץ אלמוג משוח בששר, וראש לו זהב שחוט, מחוקים עלת כרובים ותמורות. על רגליו נעלים חדשים מעשה ידי אומן, אשר על כמוהם שר המשורר במליצתו הנעלה [הראב״ע ז״ל].

אלו לכשם ציר בעת גישתו סנה, לא נאמר לו של אל תקרכ הלום:

ובראותי את האיש, כי נורא מאד מראהו, אחזתי שמורות עיני מהביט בנגה זיו פניו הבוער כאש פלדות, והוא שם יד ימינו על קדקדי, ויברכני ויאמר. כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך, כי תלך במו אש לא תכוה, ולהבה לא תבער בך.

ועוד לא דממו שפתיו מברך, והנה שני ילדים מילדי השכנים נצים על סף הבית אשר הייתי שוכב בתוכה, וקול התאבקם וצעקת המנוצח המוכה והנשוך, צלצלו באזני, ויקיצוני מתרדמת שינתי, והחזון נפרץ.

רועד ונפעם קמתי, וצללי החזיונות והמראות, כברקים יצוא ושוב לנגד עיני, ולא ידעתי פשר דבר,

ועוד לא עברה הבהלה, והנה משרת בית התפלה עמד לנגדי, עת בא למנחת ערב, קרא, וכשמעי! קפצתי אל כיור המים, וארחץ בנקיון כפי ופני, ואלבוש את מדי, וארוץ עד בית התפלה. ואחר גמר מנחת ערב, לבי נחלק לפלגות, האחד, יעצני, לך עמי בא בחדריך, וסגור דלתך בעדך, חבי כמעט רגע עד יעבור זעם, ורעיוני דוהים, לא ידעו מה זה זעם. והשני יעץ לאמר, טוב ללכת אל בית חמיך, שם תמצא אסיפת אנשים שמחי אל גיל וחדות מועד, שם ימצו ישתו אחת ושבע גביעי טיי עם לחמי תודה, מלאים שקדים, ועוד מזמרת הארץ מפרי העץ, גם לך יתנו חלק ככל היושבים, ויותר מהמה, ועוד תתעדן בדשן בשיחת הנאספים, זה ישא משלו על סוכתו ושכניו, וזה על חזן ושמש בית תפלתו, גם שיחת קדש לא מעט תשמע, על כפות תמרים ואחזת מרעיו, ועל נענועיו, ועל הקפותיו, ועל החג, וסוכתו, ושמחתו, ותבשיליו, ועל הארץ ומלאה, ותבל ויושבי בה, ועוד עצות שונות יעצוני כליותי, ואני נצב לעומתם, כרחל לפני גוזזיה נאלמה, ולא ידעתי אנה אפנה, ואך כרגע, כפרה סודרה נתקתי מוסרות מחשבות לבי, וכוננתי אשורי ובאתי אל משכני. ועד לא הציגה כף רגלי על סף ביתי, והנה השמים עטו כמעיל קדרות, בעבים כבדים ושחורים, אשר הציקו זועה ובלהות ואימות מות אף בלב היותר אמיץ לבו בגבורים, ומתוכם יוצא ברק נורא ואיום כמראה הלפידים, והוא מסבות מתהפך, פעם ילהב בזיו אדום כדם נפש, פעם פניו יחורו, וקול רעם ורעש חזק מאד, נשמע מכל עבר, אשר לא עמד לדממה, שעות אחדות, והגשם החל לרדת באון ושאון כנחל שוטף, ועמו התלכד ברד כבד, אשר גדלו כדוריו כזית רענן.

ובעת החלו הקולות והמטר, באתי חדר בחדר, ואת הדלת סגרתי אחרי בבריחי ברזל, ואחי ובית אבי אפפוני, והמה בוכים במר נפשם, זה צועק י״ג מדות, וזה מזמור יענך, וזה עקידת יצחק, וקול שאון הרעם והגשם אטמו את אזננו, אשר לא ישמע איש שפת רעהו, וקוי אש החזיזים לוהטים עד תוך החדר מבין מחברות לוחי השערים, ומחלוני שקופים אטומים אשר ממעל למשקוף, ומצהירים ומזהירים עלינו את החדר כאור חרם כי יהל, וזרזיפי המטר והברד מכים וחובטים על הדלתות כקנה רובה, ואני נפעם נדהם, פעם תתנחם נפשי מברכת האיש אשר ברך אותי בחזון, פעם יחרד ויתר לבי מזעקת ובכית אחי הסובבים אותי, החרט אשר היה בידי רטב מדמעות עיני הנוזלים כאגלי טל, ועיני צופיה לחסדי ה׳, כעבור שעות מה, השאונות החלו לדום, ותחתם שאון יללת אדם נשמע, חיש מהר פתחנו דלתות הבתים אני ושכני, וכלנו תוהים ורוהים למשמע אזננו, אחד מהשכנים ענה: התרהיב עז לצאת עמי החוצה לדעת מה זה ועל מה זה? כן השבתי! וחיש מהר יצאנו, ונבא עד רחוב העיר, והנה מרחוק לפאת צפון אשר משם נפתחה הרעה, ראינו שטים הנה והנה מאורי אור הפנסים כככבי שמים, רוץ מהר קראתי אל שכן ביתי! לא אוכל לרוץ ענה! מדוע? המקום מלא פחתים, ואור אין! עד לא תם נאם מפיו, והנה איש משכן נשקף בעד האשנב, ופתיל פשתה כהה הוציא ממשקע השמן אשר בנר, ויאר לנו את הלילה, צעדים אחדים צעדנו, והנה המבשרות צבא רב עוברים ושבים, זה אומר בכה, וזה אומר בכה, וקול צוחת בת עמי, הקיף כצמיד פתיל את חלק הצפון מכל אפסיו, קול הוהו ונהי ויללה עם רעם זרם מים עבות גדלו מאד, כי הנהר העובר בקו צפון העיר, גאו למאד מימיו מגשם וממטר אשר הפיץ ענן בשצף קצף, ושטף ועבר על בתי החצרים הקרובים אליו, וחוזק המים הזדונים, בקע צורים אשר תחתם יעבור זעמו, ורצפות הבתים הסוככים עליו, הרגיז והרעיש, והכה אותם לרסיסים ובקיעים, ואבניהם ועפרם צללו אל תוכו, וחסמו לפניו את מסלת דרכו, וכאשר לא מצא נתיב להגיח בו, סג אחור שואג ונוהם כנהמת ים בשוא גליו, ויפלח ויבקע כל קיר ותקרה העומדים נגדו, ויצף על כל הבתים אשר בראש צפון העיר, עד אשר גברו המים באיזה בתים ממסד עד הטפחות, וכל אשר בהם בגדים וכלים ומצעות אבד בחמת כחו, כל כלי חרס וזכוכית כתת ושבר, המצעות המחלצות, והמעטפות והנטיפות, הרטיב והגאיל ברפש וטיט המתלכד עמו, עם קמחים ויינות ושמנים וסלתות ופחמים אשר שטף עמו, ועל פניו יחוגו וינועו גדים ועופות אשר הכינו לטבח לשמחת החג, יש אשר יצא מחנק נפשם, והנשארים לפליטה שטים במר רוחם, עם שברי חביות וצלוחיות, וכוסות ובקבוקים, ודוד וצלחת וקלחת.

וכל יושבי העיר נקהלו יחדו במקום ההפכה, זה בא לפצות ממים רבים אהוביו וקרוביו, וזה בא לחזות החזיון המדכא ומכאיב כל לב, וזה בא לעזור לאחיו האומללים, ויש שבא לגנוב כל אשר תמצא ידו מהשלל, ותהי מהומה גדולה ונוראה במקום ההוא, שאון גלי הנהר, עם קול המכים בכשיל וכלפות לעשות נתיב לאשד הנחל, עם קול יללת האדם, התלכדו יחד, ויהיו למהומה כבירה ואיומה, וגרי הבתים ההם עוברים גדודים גדודים, ומי הנהר מגיעים עד דלתי בטנם, ושלמותם רטובים ומגואלים ומקורעים, לחייהם נצרבו ממקור דמעה, והמה רצים כצאן אובדות, הנשים! על כתף נושאות הצאצאים והצפיעים, שלש וארבע עמוסים על שכם אשר, אחת, וקול בכייתם קורע סגור לב. והאנשים! יש נושא אביו הזקן, ויש אמו הזקנה, ויש סוחב שמיכות ומצעות ביתו אשר הציל, כעורות אלפים ר,נסחבים בבתי הטבח, ויש כנפות מעילם מלאים כלים מכלים שונים אשר מצאה ידם להציל, ואשר לא נמצא בביתו רץ כמשוגע ושואל על האשה וילדיה אנה נמלטו, וספרי בעלי בתים קרועים ורטובים מושלכים בחוצות, לב מי לא יקרע לגזרים, ועין מי לא תדמע דמע דם, בהביטה מעמד ומצב אחינו האומלל הנשברים והנדכאים, הנאנחים והנאנקים.

אך זאת נחמתנו, כי לא נפקד ממנו איש, וברחובות הגויים היתה מפולת עם שטף נהרות, ומתו אדם ובהמה הרבה, ומבני ישראל לא מת אחד, אלדים דיבר, בקצפי הכיתיך, וברצוני רחמתיד, הוא פלג לשטף תעלה, ודרך לחזיז קולות, ושמים נטהרו, וכוכבים זרחו נגהם, ותהי הרוחה, כל שוכני הבתים הלכו אצל קרוביהם, ואהוביהם ויודעיהם, וכל העם הלכו איש לביתו לשלום, וגם אני ושכני חזרנו אל בתינו עגומי לב, ממראה עינינו ומשמע אזננו, ונבא וננער סוכתנו מדלף טורד, ונעלה נרותיה, ונמלא חובת הלילה, ויהי ממחרת, עמדו אנשי שם, ויקבצו נדבה הגונה מכל בני העיר, וישמחו לב אחינו הנגשים והנענים, ישלם ה׳ פעלם, הוא ברחמיו באבדתו יסך עלינו, ומכל צרה ונזק יצילנו, ויבנה בית קדשנו ותפארתנו, במהרה בימינו, אמן.

אני היו"ם ס"ט

סימן רמז-אוצר המכתבים חלק א'

הצפות במקנס בשנת 1917

17/11/20

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

אוגוסט 1954 נשלח יהודה גרינקר מישראל למרוקו על ידי תנועת המושבים במטרה לארגן גרעינים להתיישבות במושבי עולים.

לימים הוא כתב את זיכרונות המסע בספר ״עלייתם של יהודי האטלס״ (1973). באחד העמודים מתוארת תפילת שבת בבית כנסת בקזבלנקה, שבה נחשף גרינקר לעיתון ייחודי:

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם הקק״ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית־מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק״ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה. החוזר היה מתחיל ב״אילא כוואנה איל עזז״ (״אל אחינו היקרים״). דבריו של גרינקר מוסרים פרטים בעלי ערך על השבועון הייחודי, כמו מקום הקריאה, המעמד שבו נקרא העיתון, פרטים על המקריאים, המאזינים ושפתם ועל תוכני העיתון. הוא לא דייק במילים הפותחות שנשאו בפועל את שם העיתון – ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״, ובעברית ״חדשות על אחינו בארץ ובגולה״.

חדשות על אחינו בארץ ובגולה

העיתון נוסד בקזבלנקה באוגוסט 1950 ויצא לאור עד אפריל 1956. הוא דגל באידיאולוגיה ציונית שעודדה פעילות תרבותית לאומית במרוקו, תרומה לקרנות ציוניות ועלייה למדינת ישראל.

הוא פורסם כשבועון בערבית־יהודית והוא ייחודי בכך שהופץ בבתי הכנסת במרוקו בימי שישי והוקרא על ידי פעילים ציונים מקומיים או על ידי שליח הציבור למתפללים בבתי הכנסת. בדרך זו נחשפו קהלים רחבים לידיעות מארץ ישראל ומהתפוצות, ששימשו כלי לתעמולה ציונית בכסות דתית. מייסד העיתון, חיים נחמני, יליד העיירה סטאת, היגר לקזבלנקה בשנות ה־20 של המאה העשרים ועסק במסחר. מאמצע שנות ה־30, כשהתרחבה הפעילות הציונית והעברית, לקח בה חלק מרכזי. בתחילה השתתף בוועד המארגן של ״מגן דוד״, אגודה ותיקה להפצת השפה העברית שהוקמה ב־1919 בקזבלנקה. בתקופת מלחמת העולם השנייה הקים אגודה נוספת להפצת העברית בשם ״חובבי השפה״. ב־1946 נמנה עם מייסדיה של ״תנועת המזרחי״

ד״ר דוד גדג' – היסטוריון של יהודי ארצות האסלאם המתמחה בתרבות ובחברה של הקהילות היהודיות בצפון אפריקה בעת החדשה. חוקר בתר־דוקטורט באוניברסיטת בן־גוריון.

במרוקו, ובאוגוסט 1949 השתתף בוועידה העולמית הראשונה של המזרחי שהתקיימה בירושלים. בזמן שהותו בישראל נוצר שיתוף פעולה בינו לבין קרן קיימת לישראל, והוחלט על הוצאת ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ באופן סדיר אחת לשבוע. עד להוצאת השבועון בחסות קק״ל, פירסם אותו נחמני באופן לא סדיר ובתפוצה מצומצמת.

לאחר עלייתו של נחמני לישראל באוקטובר 1954 החליפו בעריכה הרב מרדכי אלמליח, לימים רבה הספרדי של קריית גת. לאחר עלייתו של הרב אלמליח החליפו יחיאל בוסקילה, מחנך ומשורר עברי, ששימש מנהל המועדון לעברית של אגודת ״מגן דוד״ בקזבלנקה. במרץ 1956 עם קבלת עצמאותה של מרוקו מצרפת וסיום שלטון הפרוטקטורט, עלה גם בוסקילה לישראל והשבועון הפסיק להתפרסם.

לשבועון ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ קדמו שני עיתונים בערבית־יהודית שיצאו לאור במרוקו במחצית הראשונה של המאה העשרים: ״אלחוררייא״ (״החירות״), שיצא לאור בטנג׳יר בין השנים 1922-1915 על ידי העורך והמדפיס שלמה בניון והעיתון ״אור המערב״ שיצא לאור בקזבלנקה בין השנים 1924-1922 על ידי האחים חדידא, בעלי דפוס וחנות ספרים. התהפוכות הפוליטיות והתרבותיות שהתרחשו במרוקו השפיעו על הקהילה היהודית והביאו לכך שמשנות ה־20 נדחקה הערבית־היהודית לשוליים ופורסמו בעיקר עיתונים בצרפתית שפנו לקהל שאימץ את השפה האירופית. לאחר מלחמת העולם השנייה התפשטה הפעילות הציונית במרוקו לקהלים שלא שלטו בצרפתית ובעברית ועלה הצורך בייסוד עיתון שייתרגם את הרעיון הלאומי יהודי לשפה ולתרבות המקומית.

קק״ל וכתבי העת

״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ הוא אחד מתוך כתבי עת רבים שקק ״ל הוציאה לאור או העניקה להם חסות בתפוצות ישראל. עדיין לא נכתב מחקר מקיף על כל כתבי העת שהוציאה קק״ל, אך בחינה של מצאי העיתונים בקטלוג הספרייה הלאומית מעלה כי מאמצע שנות ה־20 של המאה העשרים יצאו לאור בחסות קק״ל כתבי עת בארץ ישראל, אירופה, אסיה, צפון אפריקה וצפון אמריקה, בשפות מגוונות שכללו שפות יהודיות כמו ערבית־יהודית, לאדינו ויידיש ולצידן שפות לאומיות רבות. בכתבי העת דווח על פעילות קק״ל, פורסמו קריאות לתרומות לקרן, הופיעו רשימות של תורמים והופצו חדשות על קהילות ישראל בתפוצות. לכתבי העת היו גוונים שונים והם הותאמו לאופי הקהילות שבהן פורסמו וכך גם במקרה הייחודי של הקהילה היהודית במרוקו.

חדשות הארץ כחוויה דתית

״כבאראת עלא כואננה בארץ ובגולה״ הודפס במבנה של דף אחד באורך 40 ס״מ. בראש הגיליון הופיעה כותרתו, כתובת המערכת, התאריך בעברית ובלועזית, שנת ההוצאה, מספר הגיליון ופרשת השבוע. בשנים שבהן ערך אותו נחמני, הוא הוסיף בכותרת פסוק מתוך ההפטרה של השבת. השבועון כלל אוסף ידיעות חדשותיות קצרות על קורות היהודים במדינת ישראל, במרוקו ובקהילות באירופה ובארצות הברית. כל ידיעה נפתחה בכותרת שכללה את שם העיר שבה התרחש האירוע שעליו דווח. הידיעות כללו מידע על פעילותם של ארגונים יהודיים בישראל ובעולם, על ההתיישבות במדינת ישראל (בערים, בקיבוצים ובמושבים), על התפתחות המשק הכלכלי בישראל, על יהדות העולם ועל יחסי מדינת ישראל עם מדינות אחרות. דווח על תרומות של יהודי מרוקו לקק ״ל ועל פעילות תרבותית לאומית שהתקיימה בערים השונות במרוקו. העורכים ליקטו את הידיעות מהעיתונות הישראלית, העיתונות הצרפתית ומידיעות שקיבלו מגורמים רשמיים ובלתי רשמיים בישראל. השבועון לא נמכר, ועותקיו נשלחו לבתי הכנסת בערים ובכפרים במרוקו.

רפאל אביטל, שהיה מורה לעברית ופעיל ציוני בעיירה צפרו במרוקו, תיאר את הדרך שבה הופץ השבועון: זה היה כמסורת של קריאת פרשת השבוע, כי בכל יום שישי חכינו בכיליון עיניים ובמתיחות לקבלת אותו עותק של ידיעון (בסטנציל בכתב עברי רש״י בערבית מוגרבית) על מנת להעתיקו מחדש במספר עותקים ולהפיצו בין הרצים – המקריאים אותו בבתי הכנסת בעיר. כל פעיל הוטל עליו בקביעות להיות צמוד מדי שבוע למספר בתי כנסת, ולפני הוצאת ספר התורה, ההקראה של אגרת ותכנה הווה כעין משב רוח קדושה המרחפת בכותלי בית הכנסת. […] הדברים נמסרו מאחד לשני ומבית לבית. (אפריל 1967, ארכיון יד טבנקין) ככל הנראה כמות הידיעונים שנשלחו מקזבלנקה לא הספיקה לכל בתי הכנסת, והם הועתקו על ידי פעילים ציונים מקומיים והוקראו על ידם ביום שבת בבתי הכנסת, לפני הקריאה בתורה בתפילת שחרית או לאחר תפילת מנחה. בחלק מבתי הכנסת הוקרא העיתון על ידי שליח הציבור.

נחמני שזר בידיעון ציטוטים מהספרות המקראית ומהספרות התלמודית והעניק לו גוון של דרשה. הוא הקפיד לסיים כל ידיעה חדשותית בפסוק מהמקורות היהודיים. כך, פרקטיקה לכאורה חילונית של קריאת חדשות על היהודים במדינת ישראל ובתפוצות הפכה לחוויה דתית. הקראת השבועון בבית הכנסת הבליטה את מקומו המרכזי של בית הכנסת במרוקו כמקום שבו התקיימה פעילות ציונית שהכינה את הקהילה לעלייה לישראל. בבתי הכנסת התקיימו שיעורי עברית, פעילות ציונית של תנועות נוער ופעילויות עונג שבת, כל אלה במעטה של פעילות דתית.

העיתון פנה למרבית יהודי מרוקו שגרו בערים הגדולות, הבינוניות ובכפרים שלא נחשפו להשכלה הצרפתית.

הגברים בקבוצה זו התחנכו במסגרות לימוד מסורתיות שהכינו אותם להשתתפות נאותה בפולחן היהודי בבית הכנסת. חינוך הנשים התקיים בחיק המשפחה בלבד. הערבית־היהודית שימשה שפת התרבות של הקבוצה, ומרביתם השתמשו בה כשפה מדוברת ולא ידעו קרוא וכתוב. על כן בחר נחמני בפרקטיקה של הקראה. בדרך זו נחשף חלק ניכר מהציבור לידיעות החדשותיות לא כקורא ישיר אלא כמאזין. הקראת הטקסט בקול רם חצתה גבולות חברתיים ותרבותיים והקיפה את כל שכבות האוכלוסייה, מהעממיות ביותר, שכללה אנאלפביתים, ועד לאליטה הרבנית. בבית הכנסת נחשפו לידיעות בעיקר גברים, אך ישנן עדויות לכך שנשים עמדו בפתח בתי הכנסת והאזינו לשליח ציבור, ושגברים סיפרו לבנות המשפחה את הידיעות בסעודת השבת.

העברית היא צורך השעה

העיתון נכתב בערבית־יהודית מדוברת של יהודי מרוקו, בניב של יהודי צפון מרוקו והמערב הפנימי. העורכים כמעט לא השתמשו ביסודות ספרותיים או במבנים תחביריים של הערבית הקדומה או הערבית הספרותית, שמרבית יהודי מרוקו לא שלטו בה. להלן דוגמה לידיעה חדשותית כפי שהופיעה בעיתון שיצא לאור ב־27 בדצמבר 1952:

ואחד ררבאעא דלולאד בחורים מן למארוק טלעו הד לייאם לישראל ועמלו ואחד לקיבוץ דייאלהום פוצט נגב וסממאווה צאלים עלא יסם ואחד ססזרא די כא תכבר פלמדבר וכא תעמל דלל (צל) כתיר בעד ממא הייא מעדדבא פטבע דייאלהא. האד לבחורים כטארו באס יעמלו לקיבוץ דייאלהום פלמודע די מעדדב והווא די חקמו ופיה יכללקו למעיסא ולחואייז למזייאנין. האד למשל כא יוררי קדדאס כתיר וקווי לכאטר די האד ררבאעא דלבחורים די טלעו מן למארוק די מוראדהום יכדמו בלא ראחא באס יזיינו ארץ ישראל ותרזע לאצלהא, וכא יעלמו פאיידא אוכרא די כא יהזזו בליסם דליהוד דלמארוק. (ההדגשות במקור) תרגום:

קבוצה של ילדים בחורים ממרוקו עלו בימים אלה לישראל והקימו את הקיבוץ שלהם בתוככי הנגב וקראו לו צאלים על שם עץ הגדל במדבר המטיל צל רב למרות שהוא סובל מטבעו. בחורים אלה בחרו לבנות את קיבוצם במקום קשה והשתלטו עליו ובו ייצרו את פרנסתם ודברים טובים. דוגמא זו מראה כמה עז ורב הוא רצונם של קבוצת בחורים אלה שעלו ממרוקו, אשר רצונם לעבוד ללא ליאות כדי לשפר את ארץ ישראל כדי שתחזור למקורה, והם עושים דבר טוב נוסף בזה שהם מרימים את קרנם של יהודי מרוקו.

ניתן להתרשם שבערבית־היהודית נשזר מרכיב עברי שהובלט באמצעות הדגשת המילים. המרכיב העברי שימש השלמה לאוצר מילים יהודי ייחודי שלא היה קיים בערבית ושמקורו בתרבות היהודית. נוסף על המרכיב העברי המסורתי שילבו העורכים אוצר מילים עברי חדש שהיה נפוץ בקרב החברה בישראל שאליה נחשפה הקהילה היהודית במרוקו לראשונה בעיתון, כמו המילים: קיבוץ, בריאות הציבור, חבר, חג העצמאות, חלוץ ועוד. לעיתים ציינו העורכים בסוגריים או במירכאות את התרגום בערבית־ יהודית למילה העברית החדשה.

יחיאל בוסקילה, העורך השלישי של העיתון, הוסיף בתקופתו בכל גיליון ידיעה אחת בעברית. בפעם הראשונה (19.08.1955) הסביר את החלטתו בעברית בידיעה תחת הכותרת ״העברית, צורך השעה״:

בימינו רבים ושונים צרכי היהודי. אחד הדברים הכי נחוצים והחשובים, הוא לדעתנו, ידיעת השפה העברית. כי היום נפגשים יהודים מארבע רוחות העולם. לכל אחד מנהגים, אורח חיים, ומלבושים שונים. לכל אחד שפה מיוחדת. הגלות בללה את לשוננו, ואיש לא יבין את שפת רעהו. הדת הישראלית, אמנם, מיחדת אותנו לעם אחד. אך השפה העברית עושה אותנו לחטיבה אחת, ויוצרת בנו את רגש האחדות, האחווה והאחריות. ועל כולן מביאה השפה, ההבנה והאהבה. אכן, העברית היא צורך השעה!

העברית לדידו של בוסקילה הכרחית כאמצעי להתקשרות בין הקהילות השונות במדינת ישראל, השפה מייצרת את האחדות, האחווה וההבנה במדינה הצעירה, ועל כן ראה חשיבות בהקנייתה במסגרת העיתון השבועי. ■ ■ ■

לשבועון הייתה השפעה עצומה ובאמצעותו נחשפה הקהילה במרוקו לידיעות חדשותיות מארץ ישראל והתפוצות תוך מתן דגש לבניין המדינה והעלייה אליה. ניתן לומר בזהירות כי מבין כל העיתונים המעטים שיצאו במרוקו זכה ״כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה״ לתפוצה רחבה, הוא השפיע תרבותית, חברתית ופוליטית על הקהילה, ויצר אדוות שהביאו לפעולה. רפאל אביטל תיאר את ההשפעה שהייתה לשבועון על קהילתו בצפרו, שקרוב לוודאי משקפת גם קהילות אחרות: היום, בבואנו לעשות חשבון נפש ומאזן, מדגישים כמה השפיעו כרוזים אלה, חרישם היה עמוק, ואיך בצינור זה הועברו כל הידיעות והחדשות בהן היינו מעוניינים מבלי לעורר תשומת לב הערבים והשלטונות אשר היו ערים למתרחש ולכל תנועה חשודה. 1…1 אפשר להגיד היום בביטחון כי הודות לאותן החדשות וההסברים אשר סוננו בין השיטין, הן שפלסו הדרך לא דרך, הכשירו לבבות ועודדו הקהילות השונות לפעולה ממשית ודחופה, להעפלה, לעליה ולהגדלת התרומות לקרנות הלאומיות. )אפריל 1967 , ארכיון יד טבנקין(

כבאראת עלא כואננא בארץ ובגולה

דוד גדג׳

שבועון חדשות שחולק בבתי הכנסת במרוקו

באדיבותו של דוד גדג'

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

שיחות־השלום בין שתי המדינות נמשכו כבר מתחילת המאה הי״ח, מזמנם של המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה, לאחר שבמחציתה השנייה של המאה שקדמה לה קיים היה לסירוגין מצב של מלחמה ושביתת־נשק זמנית, עקב סיפוח תנג׳ה לכתר הבריטי. האנגלים נזקקו לעזרתו ולתיווכו של הפנדורפ, קונסול הנידר־ לאנדים, לשם סידור ענייניהם ובמיוחד פדיון השבויים והחלפתם. לפי דו״חים משנות 1715—1717 נמצאו אז בג׳בראלטאר שבויים יהודיים ומוסלמים במספר העולה על זה של האנגלים־הנוצרים המוחזקים בשבי אסמאעיל. חליפת־המכתבים העניפה מוכיחה עד כמה מייגע היה המשא־ומתן בין שני הצדדים. אמנם, ידועות לנו רק טענותיהם של האנגלים: לא נשמרו תנאי שביתת־הנשק! הקאידים המארוקאגיים מעלים תביעות כספיות שונות, וקשה להחליט אם הם פועלים על דעת המלך או על דעת עצמם! הקאידים מעכבים את העברת המכתבים וההצעות האנגליות למלך! ומאחורי כל זאת מסתתרת, לדעת המדווחים האנגליים, תאוות הבצע, השוחד והשלמונים של אנשי החצר. באחד המכתבים נאמר בפירוש, כי הנציגים האנגליים נמנעו מללכת למכנאם, שמא יסחטו מהם כופר.

על־פי אחד הדו״חים ששלח משה מוקאטה [Mocatta] בשנת 1718 בלכתו לתטואן דרך ג׳בראלטאר מתברר, כי אז עמד כמעט לפני סיומו עניין עריכתו של חוזה־השלום, והמכשול האחרון היתה דרישתם של המארוקאנים לקבל כמות לא גדולה בערך של אבק־שריפה תמורת השבויים האנגליים. נראה שבשלב זה נשלח למכנאס הקפטן נורבורי [Norbury], אולם הוא נכשל במאמציו לסלק את הקשיים. במכתב ארוך, שכתב משה ן' עטר ב־13 בנובמבר 1718 ממחנה סבתה אל הנציג האנגלי (שמו ומקום־מושבו לא נרשמו בתרגום־העתק שבארכיון), הוא בא לתקן את התיאור המסולף שהפיץ נורבורי כדי להסביר את כשלון שליחותו אל מכנאם. אסמאעיל ציווה לאנשי החצר שלו, וביניהם למשה ן' עטר ולשמואל מאימראן, להקביל את נורבורי, לדאוג לכל צרכיו ולהחיש את השיחות בדבר השלום. אולם התנהגותו האווילית של זה בזמן הראיונות אצל אסמאעיל ודרישותיו הבלתי־הגיוניות בנוגע לפדיון השבויים גרמו להפסקת השיחות. ן' עטר מבטיח, כי ישתדל ליישר את ההדורים, והוא מזכיר אגב אורחא, כי שלושה־עשר קפטנים[Captains] שבויים עשו בביתו כמעט שתי שנים, כדי שיוכלו לחזור לארצם. הוא רומז למכתבים שהוא מחליף עם קפטן פארקר ועם האדמיראל בינג [Nietto ° Byng, Bing], ומודיע כי מאחר שאין באפ­שרותו לשהות עוד במחנה סבתה שולח הוא את ידידו יצחק נייטו , כדי שימתין לתשובתו של האדמיראל.

בכשרונותיו הדיפלומאטיים ובעזרתו הפעילה של ראובן בן קיקי[Benquiqui], הנקרא ב׳דברי הימים׳ שותפו של משה, הצליח ן׳ עטר, בעמל של שנים אחדות, לערוך את החוזה של 1721 בין אנגליה למארוקו. נציגה של אנגליה היה צ׳ארלס סטיוארט, ומצד מארוקו פעלו הפאשה אחמד בן עלי בן עבדאללה ו׳גזבר הוד קי­סרותו׳, משה ן׳ עטר היהודי. וכשחודש החוזה בשנת 1729 בין ג׳ורג׳ השני (1727—1760) ובין עבדאללה בן אסמאעיל (1729—1757), חל שינוי רק בארבעת הסעיפים הראשונים שבו, בעוד ששאר חמישה־עשר הסעיפים נשארו בתוקפם כמות־שהם. וכן נשאר נוסחו של חוזה זה אב־ טיפוס לכל החוזים שנערכו לאחר מכן(1751,1734).

ברשימת המתנות באריגים ובמזומנים שחילקו הבריטים, כנהוג, לאחר עריכת החוזה של 1721 רשומים שמותיהם של משה ן׳ עטר, אברהם ן׳ עטר׳ אברהם מאימראן וראובן בן קיקי.

מכתב בלשון הספרדית, בחתימת־ידו בעברית ובאותיות לאטיגיות, ׳עבד ה׳ משה בן עטר׳, שנשלח במארס 1722 מתטואן, מלמדנו, כי משה המשיך בקשריו עם סטיוארט והאדמיראל בינג, וטיפל בפדיון כשלוש מאות השבויים האנגליים שנמצאו עדיין במארוקו. החלטת אסיפת־המעמדות בהאג מאותה שנה מוכיחה, כי בידו מסור היה גם הטיפול בשבויים נידרלאנדיים.

מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני אסמאעיל בגביית המסים וההי­טלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי־רצח של אסמאעיל עצמו במקרים אחדים, אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. גם הסופרים האי­רופיים בני התקופה מקדישים מקום נרחב למדי ליהודים ולמצבם במדינה. רובם ככולם מדגישים את העול הכבד של מסים רגילים ומיוחדים, הרובץ עליהם, את ההיטלים בכסף ובתוצרת שגובים מהם מדי פעם, ושכמעט אי־אפשר לעמוד בהם. ייתכן שאין הגזמה בדבריו של סופר אחד הטוען, כי צפוי עונש מוות למשתמט מתשלום המסים. כמעט בכל התיאורים חוזרת התמונה של ההשפלה והבוז שהם מנת־חלקם; אפילו הנכבדים, רואי פני המלך, אינם פטורים מתקנות ההפליה. גם למשה ן׳ עטר אסור לרכוב על סוס והוא משתמש בפרדה. בערי־הבירה (פאם, מראכש, מכנאם) מתגוררים הם בשכונות מיוחדות; עליהן ממונים ברגיל קאי־ דים מיוחדים, שמתפקידם לדאוג לבטחונם של תושבי המלאח. עניין זה של הב­טחת שלומה ושלמותה של אוכלוסיה זו הולך ונשנה; אבל קשה להכריע, אם הדא­גה ליהודים גרמה להקמת חומות המלאח, כהגנה מפני התקפות, או שריכוזם במ­לאה (לשם מטרות פיסקאליות) שימש מטרה נוחה להתנפלויות.

לאחר שנצרף את הקווים שהעלינו עד כה תצטייר תמונה ברורה של חיי היהו­דים בימי שלטונו הארוך של אסמאעיל, כשאורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת פורענות מרובה בה. אולם על הרקע הכללי של שלטון קשה ושליט המתאכזר לבני־משפחתו הקרובים ביותר אי־אפשר שלא לראות בהם גם את הצדדים החיוביים.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

בגדי הכלה

הבגד המפואר שלבשה הכלה בערב טקס החינה כונה במספר שמות: ״בגד הברבריסקה׳״(Traje de berberisca) או ״בגדי הזהב״[Ropas de oro או Paños]

הבגד מורכב ממספר חלקים. הנערה הולבשה חולצה דקה וארוכה (,(camisa מחוך, מכנסי כותנה דקים שבקצותם תחרה רקומה (calzones), ומספר חצאיות כותנה או משי דקות סאייה (saya), שייתנו נפח לחצאית הכ׳יראלדטה (Jiraldeta), שפירושה בספרדית ה״סובבת״. היתה זו חצאית רחבה גזורה מכמה חלקים המחוברים זה לזה בצורת מניפה. החלק הקדמי, הפ׳רונטאל, רקום בחוט זהב, רבע מעגל הממלא את החצאית מלפנים בצורת שריגים, עלים ופרחים.

מעל החולצה לבשה הכלה את הקסוט (kasot) — אפודה ששרווליה קצרים, בית הצוואר רקום בחוטי זהב, ואליה חיברו את השרוולים הרחבים (mangas) מבד משי שזור בזהב. החושן (punta) — אפוד קצר רקום כולו בחוטי זהב, ואותו לובשת הכלה מעל הקסוט. ישנן שמלות נדירות ולהן שרוולי קטיפה רקומים כדוגמת הרקמה של הפ׳רונטאל. למותניה חגרה הכלה חגורה רחבה וכבדה מבד ברוקד רקום בזהב ובקצותיה חוטי משי ששימשו לקשירה (kusak. החצאית והחושן היו בצבע תואם — כחול, שחור, סגול, ירוק טורקיז, בורדו או אדום — ואילו החגורה היתה בצבע שונה, בדרן כלל אדום. מעל השמלה נהגו לעטות רדיד משי גדול כעין גלימה תואם לשרוולים. על המצח ענדה הכלה סרט עבה מאריג נוקשה מקטיפה רקום בזהב וכסף, ספ׳יפ׳ה (Sfifa), ועל ראשה הונח כתר זהב משובץ באבנים יקרות, חמר (.(Hemmar על הכתר הונח צעיף משי אדום שנועד לכסות את שער הכלה.

תכשיטים: הכלה ענדה מחרוזות פנינים, שרשראות זהב בדוגמת ״בצלים״ (cebollas), שרשראות חוליות (cadenas), צמידים עגולים (rollos) וטבעות זהב משובצות באבני חן בפנינים ואזמרגד. לאוזניה ומשני צדי הראש ענדה הכלה עגילים ארוכים ותליונים שהוצמדו לעיטור הראש, אלכ׳ורסאם (.(aljorsas

טקסי החתונה

טקס החתונה נמשך כשבוע. ששת הימים שלפני החתונה היו גדושים בטקסים וחגיגות:

1. יום חמישי — באב אל עורם (Bab el Ors).

2. יום שבת — שבת טפטאראי(Saftarray).

3. יום ראשון — הכתובה והצגת הנדוניה.

4. יום שני — איל דיאה דל בניו(הטבילה במקווה).

6. יום שלישי — לה נוצ׳ה דל חינה (ליל החינה), או הנוצ׳ה די ברבריסקה.
7. יום רביעי — קידושין ושבע ברכות.

״באב אל עורס״ (שער החתונה)

ביום חמישי שלפני החתונה נרשמו על דלת הבית, על המשקוף ועל הקירות הפונים לרחוב ברכות כגון ״אושר״, ״חיים טובים״, ״בסימן טוב״, ״הצלחה״. במו כן צוירו לבבות, ועל החצים המפלחים את הלב נרשמו שמות החתן והכלה. כדי לגרש את השדים ולמנוע שמשהו ישתבש(עין הרע) ציירו והטביעו ״חמסות״ בכחול ואבקת זהב, ונתלתה עששית דולקת על המשקוף. בתיטואן חילקו הכלות סוכריות ונרות לילדים. הכלה נהגה ללכת ב״חודריה״(השכונה היהודית) עם דלי סיד, ובהגיעה לבית שבו היו אנשים שרצתה להזמין צבעה את משקוף הדלת מבחוץ והילדים היו הולכים אחריה, פיהם מלא סוכריות דביקות, מניפים את הנרות הדולקים וקוראים ״אוללי, אוללי״. מקור מנהג ה״אוללי״ הוא במעשה יעקב, אשר עבד עבור רחל שבע שנים ובסוף קיבל את לאה. הילדים והמוזמנים קוראים לחתן שיבדוק היטב אם הוא מקבל את הכלה המיועדת.

הערת המחברת: ריאיון עם פורטונה סלמה (לאראצ׳ה); בן דלק, לוס נואססרוס, עמ׳ 424 (עדות מתיטואן 1880). מנהג זה, שהנערה יוצאת לרחוב לצבוע את המשקופים בלבן, נראה מחר; אולם בכל יום חמישי, לכבוד שבת, בכל הקהילות היהודיות הספרדיות בצפון מרוקו נהגו הנשים לסייד את הכניסות לבתים בסיד לבן ולתחום את הכניסה בפס אדום כדי להרחיק מהבית והמשפחה את ״עין הרע״.

הרחיצה הקטנה (El lavado chiquito) : ביום זה נהגה הכלה בתיטואן ללכת למקווה בלוויית מספר קטן של קרובות משפחה. הכלה טבלה, הנשים פיזרו את שערה שהיה אסוף בדרך כלל בצמות והתירו את כל הקשרים, הכלה לבשה שמלה חדשה, ושערה נאסף בסיכה. טקס הטופ׳ירה (Tufera, התרת השער) מסמל את פרדתה של הכלה מבית הוריה ותחילתו של קשר חדש למשפחת בעלה. אותו הערב הניחו את הנדוניה בחדר של הכלה, שרו ״הכלה מפזרת את שערה, החתן מתעלף…״ ו״אשואר חדש״, וכל הקרואים כובדו בסוכריות, שקדים ושאר מיני מתיקה.

שבת ״ספטראי״( (Saftarray

בערב שבת הזמינו הורי הכלה את החתן ובני משפחתו וכן קרובים נוספים לסעודת ליל שבת. בתפילת שחרית הוזמן החתן להיות חתן תורה. המשפחה השליכה על המתפללים סוכריות. לאחר הסעודה היו ההורים מתייעצים יחדיו כיצד לערוך את החתונה: המאכלים, המוזמנים, הפרחים ועוד. הכול כדי להאדיר את היום, את החתן והכלה וכדי להאדיר את כבודם בעיני הקהל, המשפחה והאורחים. בעבר הזמינה משפחת הכלה לאירוע רק נערות צעירות לא נשואות כדי שהמזל ששורה על הבית ידבק בהן והן תינשאנה במהרה.

במוצאי שבת היתה חגיגה של שירים וריקודים. בקהילות תיטואן וטנג׳יר נהגו להביא להקת מענים מוסלמים שניגנו בכינור ועוד, ואילו במשפחות שמרניות המשיכו כמימים ימימה בשירה מלווה בתיפוף בתוף מרים (סונאחה, sonaja ו״קסטנייטות״.

הוגשו מרקחות פרות, שתו Rosoli (ליקר עשוי מנענע או מנדרינה) ואכלו מיני מתיקה ועוגות שקדים וסוכר. בכל ימי הטקס והחגיגות, כשהגיעו האורחים, נהגו לברך כל אורח ומוזמן באופן אישי. היתה זו קבלת פנים לכל אחד מהאורחים, בירכו אותם שהגיעו והביעו תקווה להשתתף בשמחות שלהם. בשיר ״היום נאמר״ (Oi dezir) קיבלו אם הכלה והנוכחים את הקרואים. לנשים ההרות איחלו אושר ועושר ושבלידת הבן/הבת הם ישתתפו בשמחתם; לנערות צעירות לא נשואות ולגברים רווקים איחלו שבקרוב יינשאו, ואת הורי הבנים בירכו שבקרוב ישתתפו בחגיגות הבר־מצווה של בניהם. השרים היללו את בעלי הבית, את המאכלים ואת הטקס, אולם תמיד איחלו וייחלו שטקסי השמחה שיערכו הקרואים יהיו יפים ושמחים אף יותר מאלו שעורכת המשפחה המזמינה.

אצל מספר משפחות בתיטואן נהגו באותו הערב במנהג המתקאל (methkal). החתן וחבריו לבשו בגדי פרשים מרוקאים, עברו בין הבתים רכובים על סוסים לבנים ובכל בית הם כובדו במיני מתיקה.

משפט החתן: בתיטואן באותה השבת לאחר תפילת המנחה נהגו לערוך את ״משפט החתן״. החתן ורעיו התאספו בבית הכלה. נבחרו מבין הבחורים שלושה שופטים רווקים. אבי הכלה ואחד מהרווקים שימשו כתובעים. אבי הכלה האשים את החתן שהוא לוקח את בתו ממנו. התובע והבחורים כינו את החתן ״בוגד״ על שהוא עוזב את חיי הרווקות ומעדיף את חברת הכלה על פניהם, והצליפו בחתן בעדינות בממחטות שאחזו בידיהם. ״השופטים״ שאלו את החתן אם יש לו מה לומר להגנתו, והחתן השיב שהוא בחר אותה מבין כלל העלמות, הוא יפרנס אותה בכבוד, ישגיח עליה כעל בבת עינו ורק המוות יפריד ביניהם. התחייבות החתן בפומבי הפסיקה את ה״משפט״ ואת ההצלפות. הטקס ההיתולי בא להבטיח את התחייבותו של החתן בפגי עדים נוספים שיכבד את בלתו וידאג לה כמנהג הגברים היהודים.

היתה זו שבת ארובה ובעלת משמעות. במקביל לטקסים שנערכו בבית הורי הבלה התאספו קרואים בבית הורי החתן, התפללו ערבית ושרו הימרו פיוטים שתוכנם איחולים לחתן ולכלה, הודיה לאלוהים, אהבת ארץ ישראל וכמיהה לבוא המשיח. בין הפיוטים ״פיוט סימן יצחק״.

חתונות יהודיות בצפון מרוקו-גילה הדר-עמ'328

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותרו), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן (להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיכלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים. א ״ק

111

המאה הי׳׳ז

הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה.

פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב: 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

עמוד 72

החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו

יהודה דרעי

לפנינו תיאור מנהגי החתונה בקהילה יהודית כפרית השובגת במעלה עמק הסוס, בדרום־מערב מרוקו, בכפר שנקרא איגיל נ־וגו(n-Ughu Ighil). עד להתפזרותה בתחילת שנות השישים של המאה העשרים מנתה הקהילה כ־300 נפש. בשנות החמישים נוסד בה בית ספר יהודי מודרני של כי״ח, ופעל בה כעשר שנים. הקהילה שכנה באזור דובר בֵּרְבֵּרִית שנשאה את התרבות הברברית של אזור עמק הסוס – תאשלחית – אך יהודי הכפר היו דו־לשוניים. הם דיברו ברברית עם שכניהם המוסלמים, ולפעמים גם ביניהם, וערבית יהודית במסגרת המשפחה והקהילה. באזור זה שכנו במחצית הראשונה של המאה העשרים קהילות קטנות רבות, חלקן לא מנו אפילו עשר משפחות, והן היו מפוזרות על פני מרחב גדול. מכאן הצורך של האורחים להתארח במשך שבוע החתונה בבתי הקהילה היהודית שבה נערכה החתונה.

המסרן התחתן באיגיל נ־וגו, עלה לארץ בשנת 1962 והתיישב באשדוד. כאן מובא הטקסט המקורי שכתב מר יהודה דרעי, יליד הקהילה, מיזמתו. בסוגריים מרובעים מובא תרגומם לעברית של יסודות וקטעים בערבית יהודית, וכן יסודות חסרים או בלתי ברורים במקור.

ההורים של הבן הולכים להורים של הכלה. כא יעביו 2 קואלב סבאר ושוייש דלחנא [ויקולו]: חנא זינאכום בעאר, לאה תעטיו בנתכום לבננא [=מביאים 2 קונוסים של סוכר וקצת חינה, ואומרים: באנו אליכם במילה כבוד, כדי לבקש מכם את בתכם עבור בננו].

קובעים תאריך ליום אגרי. מזמנים שבעה טובים של הכפר ומסכמים יום ארוסין. [ביום האירוסין מביאים] נְקְּרָא [־תכשיטי כסף] ולבוש לכלה ותמרוקים, וקובעים יום חתונה לשנה בערך. מכינים עראק ועצים^, ועופות וקמח וכו'.[ מדובר בעצים להסקה ולבישול, שכן בכפר לא היה חשמל עד מחצית המאה העשרים.]

שבועיים לפני החתונה יוצאים [אחד] ממשפחת הכלה ו[אחד] ממשפחת החתן לכפרים שבסביבה להזמין אורחים. שבוע לפני יום הקדושין [ביום ה]נקרא יום תנקיא, ומתאספנ[ת] נשים של הכפר ומנק[ות] את החיטה; ושוחטים [״] עגל לשבת כלה.

בשבת כלה מכינים ארוחת בוקר אחרי התפילה, וכשיוצאים מבית הכנסת הולכים לבית של הכלה. שמה אוכלים עוף ממולא וחמין. [שרים] פיוטים ושירים. אחרי קצת הפסקה יוצא[ות] נשים [עם] הכלה לרקודים עם כיבוד קל.

בתפילת מנחה של שבת לוקחים פרות יבשים ועראק [בתורת] כיבוד לבתי הכנסת. משפחות החתן והכלה מבקשים שיתוף פעולה מן הציבור לקראת אורחים שיגיעו לחתונה.

משפחת החתן ומשפחת הכלה מבקשות ממשפחות הכפר לעזור להן לארח, ולמעשה רק להלין, את האורחים שיבואו מכפרים אחרים, מחוסר מקום מספיק בבית החתן ובבית הכלה.

לילת לכמירא [־ליל השמרים]: [ב]מוצאי שבת מכינים שמרים וקוראים לאותו ערב ״כמירא״. [מגישים] כיבוד לגברים – בעוף ועראק ושתייה חמה וגם לנשים.

החתונה יכולה להיות [של] זוג אחד ויכולה [להיות] גם [של] 4 זוגות בבת אחת.

הכוונה לכן, שמתקיימת יותר מחתונה אחת באותו שבוע. בקהילה התקיימו גם חתונות רבות יחסית של בני הקהילה עם בנות הכפרים הסמוכים.

לילת דבח לחם [=ערב יום שחיטת הפר]: [ב]יום ראשון הכנה ליום שני לקבלת אורחים ולערב [ש]נקרא לילת לכואתם [=ליל הטבעות]

יום שני בבוקר נקרא דבח לחם ולבס ראחא [־יום שחיטת הפר והכנת לבוש החופה], מביאים עגל שהוא פר גדול וכל חתן כבש. שוחטים ולוקחים דם של כבש ושומרים אותו עד יום חמישי. מוסיפים לו זעפראן. זה איפור של הכלה [=מזה מכינים את האיפור של הכלה].

לילת לכואתם [=ליל הטבעות]: בערב מכינים את הכלה, שמים לה טבעות בשיער ומוציאים אותה לשבת על השולחן וסביבה הנשים בשירים ובריקודים. אחר כך לוקחים סדין גדול ומסרקים אותה, וכמובן [מגישים] ארוחת ערב כללית. והמכריז [־־הכרוז] מכריז על מכירת טבעות ומתחיל מהחתן. החתן נותן סכום של כסף ביד המכריז ו[זה] קורא בלשון זה: ״וא ברוך בא בלחתן! אקבל צבאח לכמיס דלו. וירדלו פיה. אבי הכלה״ [=ברכות על ראש החתן! בקרוב יזכה לטקס הצגת הבתולין, ומתנתו תוחזר לו בידי אבי הכלה]. הריקודים נמשכים עד שעה 2 בלילה. הקנייה והמכירה של הטבעות נמשכת לבחורים הרווקים [־נמשכת עד שכל הבחורים והרווקים תרמו את תרומתם].

[ביום שלישי] בשעות הבוקר מכינים ארוחת בוקר לאורחים וגם לבהמות שלהם. בשעה 11 לערך מכינים ארוחת צהריים לאורחים ולאנשי הכפר. אוכלים ומפייטים בערך עד שעה 1.

אח״ך [=אחר כך] יום סידור מיוחד בין אנשי הכפר שהאורחים הולכים מבית לבית [־מחולקים בין הבתים] וכל [ה]יום אכילה ושתייה. ביום שלישי בערב חוזרים כולם לבית החתונה שמה [מתקיימת] ארוחת ערב לכולם. אותו ערב נקרא לילת לחנא [=ליל החינה]. אחרי הארוחה יוצא[ות] הנשים ומוציא[ות] את הכלה לשולחן הכבוד שלה ורוקדים ושרים. [עושים] הכנות לחינה ולמתנות. המכריז: ״ברוך בא בלחתן, ובלחבאב, ובלסחאב, ובדכלאני, ולבראני, ומן זאנא יזיה לכיר״ [־ברוך החתן וברוכים הקרובים והידידים, הפנימיים והחיצוניים; ומי שבא לכבדנו יבוא עליו כל טוב]; ומתחיל מן המתנה של החתן – יש מין מטפחת ראש שקוראים לה ״סבנייא די באב פאריז״ [־מטפחת של שער פריס]. [הכוונה למטפחת ראש מודרנית שעליה היה עיור של אחד משעריה הישנים של פריס.]בל אחד שתרם כסף או מטפחת מקבל הוא ובני משפחתו כיבוד – סופגנייה וכוסית עראק לכל אחד. כשגומרים את המתנות למשפחת הכלה, מכינים חינה ומקשטים את הכלה בידיה וברגליה עם החינה בנוצות עוף, ושרים מספר שירים:

יא לחנא, חני עלייא, יא לאלא יא מאלי מאלי.

יא לחנא, חני עלייא פצור לעאלי.

[=הו חינה, הימרחי עליי, הו גברתי, אויה לי! אויה לי! הו חינה, הימרחי עליי מעל החומה הגבוהה.]

זוז חמאמאת רגבו עלייא, יא מאלי מאלי,

א משטי משטי דלאלהא, לערוסא ראיחא לדארהא.

[=שתי יונים השקיפו עליי, אויה לי! אויה לי! סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה יוצאת לביתה.]

גולו לבאבא גולו לו, יבני דארו חדא דארי.

באבא ומאמא כברוני, וזא לגיר ועבאני.

[=אמרו לאבא, אמרו לו, שיבנה ביתו ליד ביתי. אבא ואימא גידלוני ובא זר ולקחני.]

אלערוסא, יא לאלא, כלינאך בכיר,

חלי דמזא, יא לאלא, פי עברוק חריר.

[־הו כלה, הו גברתי, אנו נפרדים ממך בברכת כל טוב. פתחי את צמתך, הו גבירתי, לתוך מטפחת מפוארת ממשי.]

המשך ליל רביעי: מכינים שולחן לחתן ולכלה לאכול כי הם צמים; יום רביעי יום צום לשניהם. אחרי הארוחה לוקחים את החתן ובורחים בו [־ומבריחים אותו] ומבקשים מהורי הכלה די כופר להחזירו, וכשי [־ובתמורה] באה האימא של הכלה עם תכשיטים ומבקשת שיחזירו אותו ואז מחזירים אותו. יום רביעי יום צום לחתן ולכלה. לאורחים ולתושבים כמו [ב]יום שלישי עד שעה 4 בערך. [אז] נקראים בל הגברים לבית הכלה להערכת הנדונייא. [אלה] שעות מסוכנות בין [עבור] משפחת החתן ומשפחת הבלה; [ויכוחים] על המחירים. היו חתונות שהתפרקו בשעות האלו בגלל [־־משום] שלא הסתדרו במחירים, ואז יוצא המכריז [הכרוז] לשוק ומכריז: ״מי רוצה דזאזא בבזארהא?״ [־־מי רוצה תרנגולת עם התיבול שלה?].

מנהג זה היה נפוץ בכל הקהילות היהודיות במרוקו. כדי שלא לבטל את טקס הקידושין ברגע האחרון הציעו את הכלה לראשון שיהיה מוכן לשאתה לאישה בלא השהיה, באותו היום או למחרת.

כיבוד, נדונייא והולכה לטבילה: כל הכיבוד של הבשר שנשחט לאורך כל ימי החתונה. אח״ך הנערים מלווים החתן [לביתו] והנשים מלוו[ת] את הכלה לטבילה. ערב זה נקרא לילת ראחא [־־ליל יום החופה]. חוזרים מן הטבילה. מעמידים את החתן והכלה לחופה כפי שנהוג גם היום, ואוכלים ארוחת ערב עם החתן והכלה, ואינם מאריכים בשירה ופיוט אחרי ברכת המזון ושבע ברכות.

שושבינה זקנה ממשפחת הכלה מלבישה את הכלה בלבוש לבן חדש שהיה מוכן מיום שני. סוגרת חדר יחוד לחתן ולכלה. השושבינה יושבת סמוך לחדר וכשהיא מקבלת סימן נכנסת אצל הכלה ומחליפה אותה [־־מלבישה לה בגדים חדשים], ולוקחת את הלבוש הלבן כשהוא מלוכלך כולו בדם הבתולים. אחת שתיים מתאספים ומראים את שמלת הכלה. ורוקדים כל הלילה.

קרה פעם שלא נמצאו בתולים לכלה. למחרת נבדקים המימצאים וכמובן אין בתולים לכלה. מיד מוציאים את הכלה לבית הוריה עם לבושה לבד מכל הנדונייא [שנשארת] לזכות החתן. ומשפחת הכלה מתאבלים.

יום חמישי בבוקר מכינים מין פתיתים שקוראים להם ברקוקס ושמים הרבה שמן ומורידים את הצעיף שכיסה את פני הכלה מיום שני, ופותח [־פורש] אותו ישר לקערה של ברקוקס והשמן. לוקחים את הדם והזעפראן ונוצה של עוף וחינה ומקשטים [מאפרים] את הכלה בפניה, בידיה ו[בשוקיה]. מכינים עוגות לכיבוד ויום זה נקרא סבאח לכמיס [־־הבוקר של יום חמישי, הבוקר של טקס הבתולים]. מביאים מתנות קלות לחתן ולכלה ומתכבדים בכוס תה ועוגה וכל היום יום משתה ושמחה יותר גדול מימי החתונה. בערב [־־במוצאי] יום חמישי נקרא ליל טאצא [־־ערב הספל]. אחרי הארוחה יוצאים לריקודים והמכריז [הכרוז] מקבל מתנות ומכריז [על] כל אחד בשמו ו[על ה]סכום של המתנה לזכות החתן. ממשיכים בריקודים עד 2 בלילה.

יום שישי: האורחים שבים [אל] הכפרים הקרובים; אוכלים ארוחת בוקר עם כולם ונוסעים. מכינים להם ארוחת צהריים שלוקחים אותה אתם. ושאר האורחים הרחוקים ממשיכים לקראת שבת. מכינים כל הרגליים של הפרות והעגלים שנשחטו בימי החתונה, ולשבת חתן קוראים לה שבת לכרעאן[=שבת הכרעיים]. בקבלת שבת מלווים את החתן לתפילת ערבית. בביתו מכינים ארוחת ערב לאורחים ולקרובי המשפחות. אוכלים ושרים.

בבוקר יום שבת מתפללים עם החתן בביתו מהפתיחה עד ״והוא כחתן יוצא מחופתו״, ומלווים אותו לבית הכנסת. העלייה [עם עלייתו] לתורה קורא הפטרה ״שוש אשיש בה׳״^, בפרשת נצבים. אחרי בית הכנסת מלווים החתן לביתו לארוחת צהריים – חמין ורגליים ובשר ועופות ממולאים בשקדים.

בצהריים יוצאים לריקודים עד מוצאי שבת ובאמצע הריקודים מלבישים להורים של הכלה אלו דברים [־בגדים] מלוכלכים – קוראים להם זראתל [־סחבות] – ורוקדים אתם.

יום ראשון: שאר האורחים נוסעים עם צידה לדרך, להם וגם לסוסים שלהם.

[ב]יום רביעי – יציאה ראשונה לחתן ולכלה מ־7 ימי משתה. לוקחים את הכלה לנהר וטובלים [מטבילים] אותה ולוקחים דג קטן ונותנים לכלה לבלוע אותו חי – סימן יפה לבנים. בערב של יום רביעי קוראים לו לעשא דלחות [־ארוחת ערב של דגים] – ערב של דגים. אוכלים ארוחת ערב ורוקדים ובכך נסתיימה החתונה.

ערך, פירש והעיר: יוסף שיטרית

החתונה היהודית בקהילות כפריות מנהגי החתונה באיגיל נ־וגו

יהודה דרעי

עמוד 558

איסור על היהודים לדור בספרד ופורטוגאל

מול גזירת השמד האיומה, קמו יהודים עזי נפש וברחו מספרד, נטשו רכושם והיקר להם, הפליגו אל ארצות ישמעאל מסביב לים התיכון וכן לאיטליה. הריב״ש והרשב״ץ שיצאו עם הגולים בשנת קנ״א גזרו איסור על הישיבה בספרד מפני הסכנה הרוחנית האורבת לכלל ישראל שם. הריב״ש נחרץ בענין כתב:… לכן באלו האנוסים שעבר עליהם חרב השמד ועמדו ימים רבים בין עובדי כוכבים גוזרי השמד ולא מלטו נפשם אל ארץ אחרת שיעבדו ה' בלי פחד ראוי לחקור הרבה בענינם כי יש מהם שהיה יכולת בידם לצאת מן הארץ ההיא ולמלט נפשם מן השמד ולפי האמת כל שאפשר להם להציל עצמם חייבין להציל אף אם יעזבו ביניהם ובני ביתם שאהבת ה׳ ותורתו קודמת לכל….

ספרד נקראת אחרי קנ״א, ארץ השאול וההפיכה … , ואחרי שנת רנ״ב ארץ שעבוד הנפש … ::) או הארץ הארורה… .

חכמי ישראל עסקו בשאלת האנוסים מאות בשנים והזהירו והדגישו חומרת האיסור של שהיה בארץ השמד, וממכלול הדיונים במעמד האנוסים מתברר שהיתה להם התנגדות עזה לשהיית היהודים בארצות האלילות …).

מקור התנגדות הפוסקים מצויין באגרת השמד להרמב״ם: … והדעת שאני רוצה בה לי ולכל מבקש עצה שיצא מאלה המקומות וילך למקום … וכל זה אם לא יכופו אותו הכופרים לעשות מעשיהם שצריך האדם לצאת מביניהם אבל בשכופין אותו לעבור על אחת מן המצות אסור לעמוד באותו מקום אלא יצא ויניח כל אשר לו וילך ביום ובלילה … ולא יעמוד בשום פנים במקום השמד וכל העומד שם הרי הוא עובר ומחלל שם שמים והוא קרוב למזיד…).

הרב דוד הכהן, הפוסק הגדול מהאי קורפו חזר על עצת הרמב״ם: …כל אנוס שנאנס לעבוד ע״ז… ובידו לצאת מתחת ממשלתו של המושל הרשע ההוא וללכת תחת מושל לעבוד את בוראו אינו עושה הרי הוא עובד ע״ז במזיד…).

ולא רק על השהיה בספרד ובפורטוגאל הקפידו הפוסקים, אך גם על ארצות הנוצרים אשר אין להם מסורת של רדיפת יהודים יצא הקצף, כגון זה של הרב שמואל די מודינה:… ואחר שעינינו ראו ולא זר הקורות והצרות אשר הגיעו ליושבי איטליה מה׳ או ו׳ שנים ועד עתה הן משריפת התלמות הן מענין הדת ומדברים כיוצא באלה ודברים פרטיים אין צריך לזוכרם אין ספק שהמתעכב שם אינו ירא לנפשו ולתורתו שאל״כ איך יעמוד לבו תחזקנה ידיו ממי שראה השרפה אשר שרפו אויבי ה׳ ותורתו לעמוד במקום ההוא כי בכל איטליה היתה גזרה ולא עוד אלא שא״א ללמוד שם תורה אחר שאין בידם טובם הוא התלמוד והרי גדולה מזו אמרו דבכל מקום מוציאין ממקום שרובם גוים למקום שרובם ישראל על אחת כו׳ ממקום שרובם גוים אויבי ה׳…), הרב די מודינה אוסר על היהודים לקבוע דירה גם בארצות השפלה (כגון הולאנד) בנימוק:… שיותר גויים ומשומדים הם כשהם בפלאנדריש מכשהם בפורטוגאל ערלים ועוברים על דת …

על החרם לחזור לארצות השמד

חכמי ספרד התייחסו, בעקיפין, לרעיון החרם. הריב״ש איים בהטלת שמתא על יהודים אשר יגרמו לאחריהם לחזור לספרד וז״ל הריב״ש: … ויקר מקרה כי יום אחד הגיעה פה ספינה ממיורקה ובה מ״ה נפשות מאנוסי מיורקה ובלנסיאה וברצלונה והשר היה רוצה להכניסם בעיר…וזה פלוני (היהודי) היה מתאמץ שיעשו הקהל עם השר לבל יניחם לרדת למען ישובו למיורקה וימנעו הכל מלבא פה ואני בשמעי שקצת היהודים היו מתאוננים ומלינים על ביאת אלו לא יכלתי להתאפק ואמרתי בפני ארבעה או חמשה הנה השר וגם האלקאדי חפצים להכניסם ויהודים מונעים בשמתא יהיה בעולם הזה ובבא כל יהודי שיגרום שישובו אלו העניים למיורקה _).

הפרשה הסתיימה בטוב והיהודים אשר תכננו למנוע כניסת היהודים הפליטים לאלג׳יר נכנעו מול תגובתו החריפה והחמורה של הריב״ש הכרזת הריב״ש הרתיעה קהל שומעיו והוא הבהיר דעתו כלפי אלה אשר לא שמים לב לשובם של יהודים לספרד ולסכנה הטמונה בה וכלפי היהודים אשר יחליטו לשוב הם עצמם לספרד.

הרב יהושע צונצין מתורכיה מתרעם על יהודים שיצאו מפורטוגאל והלכו לארץ נוצרית לקבוע שם דירתם וז״ל: …. יהודים אלו אשר היו מקודם נוהגים בנימוסי הגוים בפורטוגאל ובאו לחסות תחת כנפי השכינה לנהוג דת משה ויהודית לא היה להם לקבוע דירה בארצות הגוים …הרב זועם על הנכשלים בצעד זה:… ואם הייתי מוצא מי שימנה עמי הייתי מחרים כל מי שנאנס בפורטוגאל וקבע דירתו תחת שררה … בארצות הגויים …

דעת הריב״ש והרב צונצין נחרצת, עד הטלת שמתא או חרם נגד יהודים אשר יכשלו בחזרה לארצות בם רודפים יהודים שומרי תורה ומצוות.

בסגנון דומה התנבא הרב משה מטראני, המבי״ט, והוא התבטא בלשון רכה, אך דעתו לא פחות תקיפה מזו של הריב׳׳ש והר״י צונצין. המבי״ט נשאל על יהודי שנולד באיטליה, אבל סבו נולד בספרד, לאיזה קהל חובה עליו להצטרף, לקהל האיטליאנים או לקהל הספרדים. קהל יוצאי איטליה טען שהאיש חייב להמנות בתוך קהלם, ומגורשי ספרד טענו שהוא שייך להם וחובה עליו לשלם חובותיו ולתרום מכספו לבית כנסת ולקהל המגורשים מספרד. הר׳ המבי״ט פסק שהדין עם קהל ספרד, ואחרי הנימוק, הרב הוסיף: … כי אין שם יהודי באראגון (ספרד) זה שבעים שנה ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי כי האל יתברך מקבץ נדחי ישראל בזמן קרוב .

ידועה היא המחלוקת בין הפוסקים האחרונים בדברי המבי״ט ולדוגמה נזכיר דעת הרב משולם ־אטה ז״ל וכן דעת יבדלח״ט הרב אליעזר וולדינברג.

הרב ראטה מבין מדברי המבי״ט שלא היתה הסכמה או חרם על אלה שיחזרו לספרד ומה שאומרים שמגורשי ספרד גזרו חרם שלא לשוב לספרד לא מצאתי זאת בשום ספר, ושמועה זו אין לה יסוד נאמן, אדרבה בשו״ת המבי״ט, א^,, סי׳ ש״ז מוכח ההיפך…!

דעת הרב ראטה היא שלא היה חרם והוא מסתמך על דברי המבי״ט. הרב וולדינברג מוכיח ההיפך מדברי המבי״ט, וז״ל הרב: … ואסתעיין כעת מילתא בידן למצוא כמעט גילוי מלתא מפורשת על היות הסכמה לכך … בשו״ת מבי״ט ח״א, סי׳ ש״ז… ונדמה כי כל מעיין ישר מדי קראו דברים אלה של המבי״ט ירגיש מיד כי אכן מהסכמה כללית שלא לשוב עוד עד עולם לאראגון(ספרד) הוא המדובר כאן, כי הרי המבי״ט כותב בבירור ובפשטות על הידוע ״כי לעולם לא יבוא שום איטלייאנו וכו׳, ומאין ידעו על כך אם לא שקדמה כבר קבלה על כך, וכמו״כ מאין אנו בטוחים בהבטחות של המבי״ט ״שלא יאהל עוד שם יהודי״ אם לא שהחרימו על כך מקדמת דנא … אלא ודאי הדבר כנ״ל שהנימוק היסודי לידיעה ולביטחה שלא יאהל עוד יהודי שם הוא בגלל ההסכמה והחרם שהתקיים כבר בקשר לכך…).

המעיין היטב בלשון הרב המבי״ט ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי" ירגיש שהרב מתכוון בבטחון מלא על ענין ידוע מפורסם פחות או יותר ומקובל בין המגורשים.

לסיכום מצאנו מחלוקת בין האחרונים על יסוד מה המבי״ט כתב ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי״?

הרב משולם ראטה …) סובר שהמבי״ט על סמך בטחון ואמונה בה׳ אשר יקבץ במהרה נדחי עמו ישראל, לא יחזור אף יהודי לספרד ואין בדברי הרב מצפת שום רמז על חרם או הסכמה לא לשוב לספרד.

הרב וולדינברג סובר שדברי הרב המבי״ט מבוססים על הסכמה או חרם בתוקף בין יהודי ספרד בנוגע לשובם של יהודים לאי האיברי, ועל דעת כך, כתב הרב ״ואנו בטוחים שלא יאהל עוד שם יהודי?

אליבא דאמת, גם אם טענת הרב משולם ראטה היא מבוססת, עדיין לא יצאנו ידי חובת הרב המבי״ט, המאמין בבטחון גמור שיהודים לא ידרכו יותר על אדמת ספרד.

הרב יוסף הכהן נוקט לשון חריפה ביחס לספרד של השמד והגירוש, וז״ל: … מהיום ההוא והלאה רבו האנוסים בכל ארץ ספרד … וישבו היהודים במצודת אואיטי… ובמבצרים אחרים עד צאתם מן הארץ הארורה אשר אררה ה׳ … , והרב אליהו קפשאלי מחרף ומגדף את הספרדים … ותשב בת מלך ספרד אל בית אביה בנעוריה אורו ארור יושביה…

כותבי קורות עם ישראל הרב כהן והרב קפשאלי התבטאו כלפי ספרד בלשון של ארור, וגם הרמב״ם מביא מדברי חז״ל נימוק על איסור גידול החזיר וז״ל: ואמרו חכמים ארור מגדל כלבים וחזירים מפני שהיזקם מרובה ומצוי …), משום כך, עלינו להבין מדוע התבטאו קדמונינו כלשון ארור בנוגע לספרד, והרי מאז שנת קנ״א יהודים חיו בספרד בצל הגזרות האיומות של הגירושים והשמד, האם זה לא נזק מרובה ושכיח?

חרב חיים גאגין, מהמגורשים היושבים בפאס, מספר על יהודים שחזרו, אחרי גרוש רנ״ב, לספרד וז"ל: … ושנת נד״ר פגעו בנו שתי משפטיו הרעים הדבר והרעב, עד שהרבה מישראל עברו ברית וחלפו חק וחזרו למלכות קשטילייא …), המעיין בסיפור דברי הפולמוס סביב היתר נפיחת הריאה, ימצא שבביטוי ״עברו ברית חלפו חק״…), מתכוון הרב המחבר לומר שהיו אנשים שזלזלו במנהג או עברו על הסכמה, היינו לא התייחסו למנהג או להסכמה הקובעת שאין לחזור לספרד! ואולי כוונת הרב לומר גם שהיו יהודים שקבלו עליהם דת הנצרות וחזרו לקשטיליה!

ספרד וגירוש קנ"א-אליהו רפאל מרציאנו-ספרד מקוללת- איסור על היהודים לדור בספרד ופורטוגאל

עמוד 37

קובצי הפיוטים של הבקשות

בערבי ״שירת הבקשות״ נעשה שימוש בקובצי פיוטים שחוברו בערים השונות במרוקו.

כך קרה שבערים הותיקות, כמו מוגדור, מרקש, פאס, מקנס, טיטואן ועוד השתמשו בפיוטים שונים; ומובן מאליו שלא היתה אחידות בין הקהילות השונות. כל זה קורה עד להופעת הקובץ ״רני ושמחי״.

א. קובץ הפיוטים ״דבי ושמחי״ 1890, מוגדור

בקובץ זה נעשה ניסיון לכלול בו את כל מנהגי ״שירת הבקשות״ שהתגבשו בקהילות השונות ולהפוך אותו לקובץ אחיד לכלל הקהילות.

הוא נערך במוגדור ב־1890 והודפס בוינא. הקובץ נערך ע״י שלושה:

יצחק בן יעיש הלוי (מוגדור, 1850-1895) [היה ידידו הקרוב של ר׳ דוד אלקיים ממוגדור.]: פעיל בחוג המשכילים במוגדור. הוא ידע בעזרת מכתבים את העיתונים העבריים ״הצפירה״ ו״המליץ״ על מצבם הקשה של יהודי מרוקו. הוא אף שלח עצומות לארגונים יהודיים כדי להזעיק את יהדות מערב אירופה למען זכויותיהם של יהודי מוגדור ומרוקו.

דוד יפלח (מרקש, 1943־1867) : היה לו ידע רב במוסיקה הערבית המוסלמית האנדלוסית ובמאות שירי קצידה. בקיאותו היתה ידועה לערבים וליהודים כאחד. הוא המשיך בפעילותו המוסיקלית עד לשנות ה־40 של המאה ה־.20נוסף לזאת נחשב דוד יפלח לגביר מכובד במוגדור (לשם עבר מאוחר יותר), השתתף בחוג של משכילים עבריים והתמנה ל״שיך״ היהודים (״נגיד״) הרבה גם בזכות עושרו שצבר מעבודתו כצורף. הוא היה שליח ציבור וניהל בקשות בבתי הכנסת שבעיר.

[סיפור עליו אומר, כי עפ״י בקשת המלך מוחמד ה־5 ליוה וניגן רבות בתזמורות אנדלוסיות שערכו מופעים בארמונות המלך במרקש וברבט. הוא ליוה את עצמו בתזמורת המלכותית ה״סתארה״.]

מנחם אבן חיים .

הספר ״רני ושמחי״ אינו ערוך לפי סדרות של פיוטים לכל שבת. הוא כולל בתחילתו את הפיוט ״ידידי נפש״, ברכות השחר, פרקים מספר ה״זוהר״ ומסיים בסדרה ארוכה של בקשות ופיוטים.

ב. קובץ הפיוטים ״שיר ידידות׳/ 1921, מרקש

העיר מוגדור היתה בראשית המאה ה־ 20 עיר של תורה ושל פיוט. החיים בעיר תססו במפקד של ה־ 29 באוקטובר 1917 נמנו במוגדור 7.697 יהודים. אוכלוסיה זו, קרוב ל־ 8000 נפש, חיה במלאח ובסביבתו. מוסדות תורה נפתחו ותלמודי תורה סיפקו את שרותי החינוך בעיר זו פעלו פיטנים מוכרים כמו: ר׳ שלמה בן יוסף אביטבול, ר׳ דוד אלקיים, ר׳ חיים אפריאט (עבר לאחר מכן למרקש) ועוד.

מנהג ״שירת הבקשות״ בעיר זו ובמרקש היה קיים באופן מודגש. בערבי ״שירת הבקשות״ במוגדור ובמרקש נעשה שימוש בקובץ ״רני ושמחי״. לקובץ זה היה ביקוש רב ולאחר זמן הוא אזל. הוחלט כי יש לערוך קובץ פיוטים נוסף כדי לספק את הדרישה.

שלושת העורכים של הקובץ החדש היו^:

״שיך״ דוד יפלח, מעורכי ״רני ושמחי״.

חיים אפריאט, היה ידוע כפיטן בעל עצמת קול. יליד מוגדור בה חי עד ראשית המאה ה-20 לאחר מכן עבר למרקש. היה מורו של המשורר והפיטן המלומד ר׳ חיים עטר ממרקש, [לימים מורו לפיוט של המשורר והפיטן הדגול ר׳ דוד בוזגלו.]מומחה למוסיקה האנדלוסית ואת ״שירת הבקשות״ למד במרקש מהמשורר הותיק ר' יצחק אוחנה אותו החליפו חיים אפריאט לעת זקנתו.

ר׳ דוד אלקיים, משורר ידוע, מחבר פיוטים וקצידות מהעיר מוגדור.

שלושת העורכים הנ״ל הנהיגו בקשות נפרדות, כל אחד בבית־הכנסת שבו הוא התפלל.

הם התבססו על הקובץ ״רני ושמחי״ כאמור, קובץ הפיוטים שקראו לו ״שיר ידידות״ הוצא כדי לספק את הדרישה כי ״רני ושמחי״ אזל. הקובץ נערך בהשתדלותו של החכם והפיטן הידוע ר׳ חיים עטאר.

הערת המחבר:״שיר ידידות״ ־ המילים הרבות המשתמעות בשורש זה מקורן מ״שיר השירים״. הן מופיעות בו 39 פעם. במקור ״שיר ידידות״ הוא ספר שירים שחיבר יצחק אצבאג שהיה מחכמי פאס וחי במאה ה-18 בימיו של המשורר הידוע ר׳ יעקב אבן צור (יעב״ץ). מידע זה ליקטתי מ״מלכי רבנן״ שכתב ר׳ יוסף בן נאים.

ב״שיר ידידות״ הם כללו פיוטים עם לחנים מהמוסיקה האנדלוסית. העורכים נעזרו בספרי פיוטים שונים ובכתבי יד שהצליחו להשיג: ״זמירות ישראל״ שכתב המשורר ר׳ ישראל נג׳ארה מצפת, קובצי פיוטים מאלג׳יר ומתוניס ופיוטים ממסורות שעברו מאב לבן במוגדור ובמרקש. נראה כי ישנה תרכובת של פיוטים שהיו נהוגים, מקובלים ונפוצים בקהילות השונות. הדבר מצויין בהקדמה ל״שיר ידידות״ ״והוא מלא משירים קדמונים חדשים גם ישנים כמנהג כל עיר מערי המערב״.

במה שונה ״שיר ידידות״ מ״רני ושמחי״?

ב״רני ושמחי״ מופיעים בפתיחה הפיוט ״ידיד נפש״, ברכות השחר ומספר פרקים מה״זוהר״ לעומת זאת, ב״שיר ידידות״ מופיעים כל הקטעים הנקראים כיום בפתיחה של מעמד הבקשות: ״תיקון לאה״ בשלמותו, תוספת של הפיוט ״דודי ירד לגנו״, ״שיר השירים״.

ב״רני ושמחי״ הופיעו בקשות ופיוטים ללא הגיון בסדר וברצף. ב״שיר ידידות״ מופיעים, לעומת זה, הבקשות והפיוטים עפ״י הגיון מוסיקלי ברור: לכל סדרה של כל שבת הצמידו רצפים מוסיקליים הבנויים כשרשור ארוך מתוך אחת הנובאת האנדלוסיות. כך יוצא שכל פיוט קשור בסופו של הפיוט שקדם לו. שרשור זה בין הלחנים של הפיוטים נשמע לכל אוזן קשבת.

התיחסות לנקודה זו יש במקור הבא:

"וכשראינו שנפלו בו ( ברני ושמחי) טעויות הרבה אם ממעתיקים אם מדפוס ועוד כי ספו תמו הספרים הנז(כאים)….ואז קמנו אנחנו הבאים בחיותם להגיד ולסדר השירים ההם על מתכונת הדקדוק והנגונים לרוח העת והזמן כאשר קבלנו מחכמים ומלומדים בגוונים שונים מעיר מרראקיס (מרכש) הבירה, אשר יש להם תורה קדומה בזה והמה הראשונים כמנהג הזה כאשר קבלו גם הם מהראשונים השם עליהם יחיו, ועוד יתירה עשינו להשוות ניגון כל שיר ושיר, סוף כל שיר קשור במשנהו השני בניגונו עד שנראה כל סדר שבת אחד כשלשלת אחת ונשמע ונערב לכל אוזן שומעת ועוד לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה ובמשקל כפי עיתו ורגעיו"

הנה אנו רואים כי יש כאן התאמת הפיוטים לזמנם מבחינת הדקדוק והלחן. הלחנים נלקחו ממקאם אחד של אחת הנובאת בשרשור ארוך, כך שכל הסדרה לשבת תישמע כלחן אחד מתפתח.

עורכי הקובץ ליקטו 559 פיוטים ושיבצו אותם בין פרשיות השבוע שבין שבת ״בראשית״ לשבת ״זכור״, בסך הכל קיימות 20 שבועות, וכל פרשה נקראת ״סדרה נוסף  אליהם צירפו 4 סדרות לאדר ב׳ בשנה מעוברת עד לשבת ״זכור״ השבת שלפני פורים. יוצא שב״שירת הבקשות״ קיימות 20 סדרות בשנה רגילה ו־24 סדרות בשנה מעוברת. בשבת יתרו הסדרה הארוכה ביותר ובה 32 פיוטים. לעומת זאת, בשבת ״תרומה״ הסדרה הקצרה ביותר ובה 16 פיוטים.

יוצא אפוא כי כמות פיוטי הבקשות חולקה באופן שווה, פחות או יותר, אם כי לא בדיוק רב, בין השבתות השונות, זאת כנכתב בהקדמה ע״י העורכים ״לבל ילאו הפייטנים סדרנו מספר השירים לכל ליל במידה, במשקל, כפי עתו ורגעיו״.

מאחר שנותר זמן רב עד התפילה, החליטו העורכים להוסיף שירי ״קצידה״ שחיבר ר' דוד אלקיים לכל סדרה וסדרה בין ״בראשית״ ל״תצוה״ (שבת ״זכור״).

האם הקצידות של ר׳ דוד אלקיים חוברו לפני עריכת ״שיר ידידות״ ללא כל זיקה לקובץ, או שמא חוברו על ידו בעקבות עריכת הקובץ?

אם הקובץ נערך ב־1921, נמצא כי הקצידות חוברו בסוף המאה ה־19 ובראשית המאה ה־ 20, כשר׳ דוד אלקיים היה צעיר יותר. סימוכין לכך נמצא ב״שירי דודים״ שם כתוב על הקצידה שחיבר ר׳ דוד אלקיים מפרשת ״וארא״(״אל יושב שמיימה ארך אפיים חנון הוא כי נכתבה בשנת 1900 וכך כתוב: ״שיר זה היה בשנת 5660 (1900) וכל העולם היו מצפים לבוא המשיח״

סברה אחרת אומרת, כי יתכן ור׳ דוד אלקיים חיבר את הקצידות לצורך חבורת הבקשות שהתכנסה בלילות שבת בבית הכנסת בו התפלל במוגדור. צירופם ל״שירת הבקשות״, אם כך, נבעה מנסיון לצמצם את מרווח הזמן שבין סיום ״שירת הבקשות״ לתפילת השחרית של שבת. הוספת הקצידות הארוכות והאורכות זמן מנעה הפסקה ארוכה עד לתפילה.

המבנה הרב גוני של פיוטי ״שירת הבקשות״ בקובץ ״שיר ידידות״ אילץ את העורכים להוסיף דברי הסבר במספר מקומות על הלחן בו יש לבצע את הפיוטים שבחלקם היו בבחינת חידוש.

לדוגמה, בשבת ״בראשית״ עמ׳ קט״ו, לפני הפיוט של ר׳ אברהם אבן עזרא, מפנים העורכים, לאחר הבית הראשון, את תשומת לב הפיטן להערה הבאה: ״האד לוסט נועם מציאותו ואחדותו דצביהאן, ביות לוכרין פחאל אשמחה״. בתרגום מהערבית המרוקאית המדוברת לעברית: ״בית שני בלחן של מקאם צביהאן, שאר הבתים כמו הלחן של בית ראשון״.

הקובץ ״שיר ידידות״ הפך לספר מוביל ב״שירת הבקשות״ בדרום ־במוגדור ובמרקש, לאחר מכן עבר לערי החוף שבאוקינוס האטלנטי ־ אגדיר, סאפי, מאזאגן ואזמור. דחף לכך ניתן ע״י יוצאי מוגדור שישבו בערים אלה. לאחר מכן הופץ הקובץ בקזבלנקה בשנות ה־30, ולאחר מכן עבר לערי הצפון פאס, מקנס, טטואן וטנג׳יר.

הקובץ יצא בשתי מהדורות: ב־1921 וב־1931 ובשתי מהדורות נוספות בירושלים ב־1961 וב־1968. לאחר יציאתו לאור של הקובץ ״שיר ידידות״ החלה דעיכה מסויימת בכתיבה של הפיוט של יהודי מרוקו כשאחרון המשוררים והבולט שביניהם היה, כמובן, ר׳ דוד בוזגלו שהמשיך בכתיבה של הפיוט והשירה עד סמוך למותו באוגוסט 1975.

מי היו מחברי הפיוטים בקוב. ״שיד ידידות״ ?

חיים זעפרני, חוקר ידוע של השירה היהודית בצפון אפריקה ובמרוקו, סיכם במשפט קצר את זהותם של כותבי הפיוטים במרוקו: ״כל משכיל היה משורר״. יוצא אמנם, שהמשוררים והפייטנים במרוקו, אותם אפשר למנות במאות, כללו ביניהם את ראשי הקהילה ואת ההנהגה הרוחנית שלה: שוחטים ודיינים, צדיקים עושי נסים וחכמים וסתם אלמונים שזהותם מסתכמת בשמם בלבד,ולעיתים, רק בשמם הפרטי.

559 הפיוטים והקצידות המופיעים ב״שיר ידידות״ בנויים מרובדי כתיבה מתקופות שונות:

עשרות פיוטים נכתבו בתקופת ״תור הזהב״ בספרד (מאות 12־10) ע״י משוררים דגולים, כמו ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ אברהם אבן עזרא.

עשרות פיוטים נוספים הם מתקופת המקובלים בצפת (המאה ה־16) ונכתבו ע״י ר׳ יצחק לוריא, הלוא הוא האר״י הקדוש, ר׳ ישראל נג׳ארה, ר׳ אליעזר אזכרי, ר׳ חיים כהן.

מאות פיוטים שחוברו ע״י יהודי צפון אפריקה בכלל ומרוקו בפרט(מאמצע המאה ה־17 ועד תחילת המאה ה־ 20) ביניהם ניתן למנות צדיקים כמו: ר׳ חיים פינטו ־ 6 פיוטים ו־8 קצידות, ר׳ יעקב אבוחצירא ־ פיוט אחד.

משוררים מקצועיים שעיקר עיסוקם היה בכתיבה כמו: ר׳ דוד חסין ־ 5 פיוטים, ר׳ יעקב אבן צור ־ 3 פיוטים, ר׳ דוד אלקיים ־ 14 פיוטים וקצידות, ר׳ רפאל משה אלבז ־ 7 פיוטים.

פיטנים פחות מוכרים לציבור הרחב, כמו ר׳ יעקב בן שבת ־ 2 פיוטים וקצידות, ר׳ משה בן ר' יצחק אבן־צור ־ 6 פיוטים, ר׳ מרדכי טרזמן ־ 6 קצידות, מנדיל ־ 5 פיוטים, ר׳ סעדיה שוראקי ־ 3 פיוטים.

כמובן, שהשתתפו בכתיבה גם פיטנים עלומי שם, אלמונים שכתבו את שמם בראש הפיוט, ולעיתים הסתפקו בשמם הפרטי.

יש לשים לב כי פיוטים רבים של משוררים, משייכים למאות ה־19־18. מאות אלה מרשימות ביצירתיות שלהן בפיוטים, בספרות שו״ת, בפרשנות מקראית ובפרשנות קבלית.

אין הדבר כך לגבי המאות ה־17־16. מתקופה זו חסרים כתבי יד רבים. האם ייתכן וגםבמאות אלה היתה פריחה תרבותית? בפיוטים רבים חסרים פרטים על זהות הכותבים. שמות, כמו ״עמרם״, ״חיים״, ״מסעוד״, ״סעדיה״ ועוד מופיעים בקובץ ״שיר ידידות״. שמות אלה אינם אומרים דבר, וזה מקשה על זיהוי מחברי הפיוטים, כמו גם על מועד חבורם.

קובע הפיוטים ״אעירה שחר/ 1980, באד שבע

מהדורה חדשה ומשופרת של הקובץ ״שיר ידידות״ יצאה לאור ע״י הרב חיים רפאל שושנה ז״ל בבאר שבע ב־1980. המחבר הוציא לאור שלושה כרכים ונתן להם את השב ״אעירה שחר״.

הרב שושנה נולד בסוף שנת 1912, שימש כמורה ב״חדר״ ואחר כך בבי״ס ״אליאנס״ של כי״ח שבמרקש, ב־1951 מתמנה לרב בעיירה דמנאת וב־1955 לדיין בקזבלנקה. בניסן תשכ״ו אפריל 1966 עולה ארצה ומתישב בבאר־שבע.

בהקדמתו על הסיבה לכתיבת המהדורה הוא כותב ״קנאת השירה אכלתני מאז באתי במגע איתה״. והוא מתכוון לימים שבילה בבתי הכנסת במרקש. בימים אלה הוא לומד את תורת ה״אלא״ והופך לבקי במוסיקה האנדלוסית. כך עברו עשרות שנים עד שהחליט לכתוב ב־ 1973 מתחיל את כתיבתו, אותה הוא מסיים ב־1980.

הרב שושנה גילה חסרונות רבים שנעשו ב״שיר ידידות״, והוא מתקן את כל הטעויות בגירסתו המשופרת: הפיוטים נוקדו וסודרו עפ״י צלעות, נעשתה הגהה ופיסוק לכל הפיוטים על כל פיוט הובא ציון של צורת הפיוט והחריזה שבו. בעמי 29 למבוא שכתב הוא מציין ״בא להשלים ולמלא את החסר…ונעים לאוזן״.

נוסף לזה הוא מוסיף שני פירושים משלו למילות הפיוטים:

״כנפי שחר״ ־ ביאור מתומצת על הפיוטים המלווה כל פיוט ופיוט.

״מעשה חרש״ ־ ביאור מורחב על הפיוטים.

בשני פירושים מגלה הרב שושנה את בקיאותו במקרא ובמקורות חז״ל.

הכרך השלישי לא הושלם ע״י המחבר שנפטר בינתיים. כרך זה, מאמצע פרשת ״משפטים״, הושלם ע״י ידידו ר׳ אברהם חפותה מפתח תקוה.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–קובצי הפיוטים של הבקשות

עמוד 84

ישראל ערבים זה לזה

רבי אברהם אביטבול

? – 1945

נולד במראכש לאביו המשורר רבי שלמה אביטבול, מחבר הפיוט ’יפה ותמה; בנו של הדיין רבי יוסף אביטבול. גדל ולמד בישיבות בעירו, אצל רבי אלעזר הלוי ורבי שלמה הכהן. בשנת תר״ף (1920) נשא לאישה את שרה, בתו של הגביר שלמה אלפסי, ממנה נולד בנו יצחק.

לימד תורה בישיבה שבבית הכנסת ’צלאת לעזמא; לצדו של רבי יעקב אדהאן. הוא סירב להצעה לכהן כדיין בעיר.

בשנת תרפ״ה (1925) עזב את העיר ונדד בין קהילות מרוקו. בעיר וואזאן יסד ישיבה, וכיהן בה כרב. לאחר כשנה, עבר לכהן כרב וכראש ישיבה בעיר אל־עראיש שבאזור הספרדי. כעבור שש שנים שב למראכש.

הותיר אחריו תלמידים רבים, מהם: רבי יאיר חפוטא, רבה של באר יעקב ואביו של רבי אברהם חפוטא; רבי לוי סעדיה נחמני: רבי שלום אלבז, רבה של חדרה; הרב גד נבון, הרב הראשי השלישי לצה״ל, ועוד תלמידים.

נפטר במראכש ביום י’ באדר תש״ה (23 בפברואר 1945) ונטמן בבית העלמין היהודי במראכש.

בתלמוד תורה שבעיר מראכש, היה מלמד אחד בשם רבי אלעזר התפרנס ממשכורתו הזעומה, סבל מחסור ועוני, ונפטר בדמי ימיו. אחד מחכמי הקהילה, ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול זצ"ל, היה מודע למצוקת העוני והדלות שבה היה חי רבי אלעזר, והתעצב מאוד על פטירתו.

בסיום הלווייתו של רבי אלעזר, ביקש מהקהל להתלוות אליו לבית הנפטר, כדי להתפלל שם תפילת מנחה. כשהגיעו לשם, נשא הרב דרשת תוכחה לקהל. "מדוע צדיק אבד ואין איש שם על לב", פתח ואמר, "הנה כעת באשר עיניכם הרואות את המצוקה שבה היה חי החכם ובני משפחתו , הוא ועוד הרבה מאוד עניים בעיר הזאת. מהמעט שעשינו למענם אינו מספיק כי הם זקוקים למלוא העזרה הראויה לבני אדם מהוגנים".

מנהג היה במראכש, בשעת ההלוויה או אחרי ההספד, החברה קדישא מתרימים את הציבור, לצורכי סעודת ההבראה לאבלים. דבריו של הרב באותו מעמד עשו רושם כביר על הנוכחים, הלב והכיס נפתחו יחד, ונאסף סכום גדול ונכבד. רבי אברהם התרגש מגודל הסכום שנאסף, ופתח בבכי חרישי. דממה כבדה השתררה במקום, איש לא הבין מה פשר הבכי.

הרב הביט בעין בוחנת על סכום הכסף שנאסף, ואמר בקול בוכים: "שערו נא בנפשכם מתי רבי אלעזר ראה סכום כזה בחייו, אם בכלל. ומה היה רבי אלעזר יכול לעשות בסכום זה? מי יודע לו היה לו סכום כזה, כמה זמן עוד ממשיך היה לחיות בתוכנו. הלא על כך נאמר ׳וצדקה תציל ממוות׳ – תרתי משמע, במיוחד כשהיא באה בזמן".

הלא אנחנו בני ישראל ערבים זה לזה״, המשיך רבי אברהם בדבריו, ־והמצב של רבי אלעזר ואחרים הוא ראי שבו משתקפת דמותנו. איך קרה הדבר שהעלמנו עין? מדוע אנו ממתינים עד שיבואו אלינו העניים לפשוט יד. במקום שאנו נקדים ונעמוד על מצוקתם?״.

באותו מעמד ציווה רבי אברהם למנות אפוטרופוס ממכובדי הקהל, כדי לטפל ביתומים ובמשפחה. זו הייתה דרכו של רבי אברהם, לדרבן את בעלי היכולת לשאת בנטל הכבד של עניי העיר.

מעשה היה באחת היהודיות בעיר מראכש, שלדאבון הלב התחתנה עם מושל העיר המוסלמי, עמו חייתה עד יום מותה. בקהילה היהודית איש לא ידע אם תיקבר בבית העלמין המוסלמי, וספק אם היה אכפת הדבר לאיש. אלא שהדבר כאב לאחיה, והגיע אל ראש החברה קדישא ר׳ שלום הלוי, לבקש ממנו כי יארגן הלוויה וקבורה לאחותו כמנהג ישראל.

החברה קדישא חפצו מאוד לסייע לו, אך הדבר העמיד אותם בפני בעיה היכן תיקבר, שכן ברור היה כי המוסלמים לא ייתנו שתיקבר בקבורת ישראל. לאחר התלבטות, הוחלט לקבור אותה בחלקת המסופקים של העיר, שם אין בוררים מקום כלשהו, אלא כבמקרים אלו היו זורקים את המכוש והיכן שהיה נופל שם היו קוברים.

כשנודע הדבר לאחיה של הנפטרת, נעלב מאוד מכך שאחותו תיקבר בדרך במיון. הוא הרעיש עולמות וצעק, לא יקום ולא יהיה. מיד הלך והתלונן לפני המושל המוסלמי, שעירב בעניין את הפחה אלגלאווי. כששמע הפחה את הדברים, הורה בצו לחייב את החברה קדישא לקבור את האישה לפי רצונו של אחיה, ברוב עם ובהלוויה מכובדת. ולא עוד, אלא שראש החברה קדישא בכבודו ובעצמו נדרש בצו מלכותי להספיד לה…

ראש החברה ר׳ שלום הלוי קיבל את הצו וחשכו עיניו. בצר לו שם פעמיו אל ביתו של ראש הישיבה רבי אברהם אביטבול, כדי לטכס עצה. ר׳ שלום נקש קלות על דלת ביתו של הרב, וכשנפתחה הדלת, ראה רבי אברהם את ר' שלום נסער מאוד. ׳׳מה קרה ידידי?״, שאלו רבי אברהם בחיבה. אז סיפר לו ר' שלום את השתלשלות המקרה, ואת הצו המלכותי המחייב אותו.

"אל דאגה", הרגיעו רבי אברהם, ״מוטל עלינו צו של מלכות, ולכן יש לפעול בחוכמה ובתבונה, להידבר עם אחיה היהודי ונשמע מה בפיו".

רבי אברהם שלח לקרוא לאחיה של הנפטרת, ופנה אליו בלשון חיבה: "שמע בני! אחותך תובא לקבר ישראל, אולם אתה מודע לכך שזה לא על פי דין אלא מכוח הצו המלכותי. ואני שואל אותך אם באמת בכך אתה חפץ?! וכי עולה על דעתך שיש בכוחי להכריח יהודים לצעוד אחרי מיטתה של המנוחה נגד רצונם?!. גם אם יכולתי, האם תיקון זה שאתה רוצה לעשות יסייע לעילוי נשמתה של אחותך האומללה?״.

אחיה של הנפטרת נשבר למשמע דברי הטעם והתוכחה של רבי אברהם, אך הוסיף בקול בוכים וביקש מהרב: "זו היא בקשתה האחרונה של אחותי המנוחה, להיקבר כיהודייה. על כן לעילוי נשמתה אבקש למצוא פתח למילוי בקשתה".

רחמי הרב נכמרו למצבה הקשה של המשפחה, ופסק: "ראש החברה לא יספיד את הנפטרת, כי הוא אינו מוכשר לכך. ואני מוכן להספידה, אך טבעה של דרשה להבליט את זכויותיו של הנפטר". האח שהשתכנע מדברי הרב, ביקש ממנו להציע למשפחה תיקון לנשמתה של הנפטרת. בתגובה לכך השיב הרב, כי תיקון אינו נעשה ביום אחד, אלא תהליך ארוך, וידונו על כך בימי השבעה.

הרב הוסיף עוד וביקש, כי להספד שיישא הוא זקוק לזכויות שמומשו על ידי הנפטרת או לאחר פטירתה לעילוי נשמתה, "ומה אני יכול לספר על המנוחה מבלי שיהיו בידי מקצת מהזכויות ללמד עליה?״.

"ומה אני יכול לעשות בנידון?״, שאל האח.

הרב הוציא נייר מרופט מכיסו, בו מופיע רשימת עניי העיר. "היום יום חמישי״, אמר הרב, תוך שהוא מוסר את הנייר לידי אח הנפטרת, ״ובגלל טיפולי בסידורי הלוויה של הנפטרת, נבצר ממני לדאוג להם לצורכי השבת.

אם המצווה הזו תבוא על ידך, הרי פתחת לי פתח לדברים לומר לזכותה של המנוחה, והנה גם אני וגם ראש החברה נוטלים חלק במצווה ותורמים מאה פרנק כל אחד לעניי העיר ולעילוי נשמתה".

אחיה של הנפטרת התרגש עד מאוד מהרעיון, והוציא מכיסו סכום נכבד שהיה בו מספיק והותר לחלוקה לעניים באותו שבוע. הוא אף הוסיף והתחייב לבוא בכל יום לבית הכנסת להתפלל במניין, ולומר קדיש לעילוי נשמת אחותו במשך כל השנה.

הקול יצא ברחבי המלאח, כי רבי אברהם ישתתף בהלוויית הנפטרת השנויה במחלוקת, ואף ידרוש לעילוי נשמתה. רבים מיהודי הקהילה התאספו בבית ההלוויות, והדבר הפך לשיחת היום ולתמיהת כולם מה ידרוש רבי אברהם על אותה נפטרת שנישאה למושל המוסלמי וחייתה עמו עד פטירתה.

״נפלאים דרכי האל״, פתח רבי אברהם את הספדו, ״מי היה מעלה על דעתו שבני הקהילה היהודית רובה ככולה יעמדו במעמד מכובד כזה, למלאות את רצונה ובקשתה של הנפטרת להיקבר בקבורת ישראל, וגזירות שלמטה אינן אלא מימוש של הוראה שבאה עלינו מלמעלה, שכן לימדונו חכמים שאין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן גוזרים עליו מלמעלה. בידינו למתק את אותן גזירות, ולגלגל זכות על ידי זכאי״.

״זכות גדולה עומדת לנפטרת ביום הזה״, המשיך הרב בדרשתו, ״עניים רבים בעירנו יערכו את שולחן השבת, ובנוסף לכך משפחתה של הנפטרת מבטיחים לעילוי נשמתה להמשיך ולעסוק בצורכי הציבור״… אז המשיך הרב לדרוש בחשיבות מעלת הצדקה, ובחובה שעל כל יהודי להשתתף בה בסתר ובגלוי.

מסיפור זה למדים אנו על גדלותם של רבותינו חכמי המערב נ״ע, שבחכמתם הרבה ובמנהיגות ראויה ידעו למצוא את הדרך להתגבר על המחלוקות, ולהביא לתוצאה המקובלת על כל הצדדים.

עוד על מעשי הצדקה של רבי אברהם, ניתן ללמוד מהמעשה הבא.

באחד מימי חמישי יצא רבי אברהם בליווי שני חתניו לשוק, לערוך קניות לכבוד שבת. בדרכם לשוק שהיה מחוץ למלאח, עינו החדה של רבי אברהם צדה יהודי מיואש שישב בקרן הרחוב, בראש מורכן, ומתעלם הוא מהעוברים והשבים. הרב עמד במקום ופנה לאותו יהודי שאותו הכיר בשמו: ״שלום לך ר׳ פלוני! האם כבודו אינו חש בטוב?״.

״רבי, ברוך ה' אני מרגיש די טוב״, השיבו היהודי תוך שהוא קם ממקומו מפני כבודו של הרב.

"אם כן אולי משהו מעיק עליך?׳’, הוסיף הרב ושאל, "הנה מחר יום שישי וצריכים אנו לקבל את פני שבת המלכה בשמחה. יודע אתה בני, שדאגה בלב איש ישיחנה"…

התעניינותו של הרב במצבו עודדה אותו, והוא השיב לרב: "זה מספר שבועות שאשתי חולה, אני לא יצאתי לעבוד כי טרוד הייתי בטיפול בה ובילדינו. בתקופה זו לקחתי בהקפה מצרכי מזון, ועתה לא רק שאין בידי להשיב את אשר לקחתי, אלא גם מתבייש אני לבקש לקנות עוד בהקפה. לפשוט את ידי איני מסוגל, ולכך באתי לפינה זו לבקש את רחמיו של היושב במרומים".

רגשותיו של רבי אברהם לא עמדו לו. כל חייו למד ולימד, ותמיד הסתפק במועט. הוא לא היסס לרגע בפני האיש, ומיד שלח את ידו לכיסו והוציא את כל הכסף שהיה ברשותו, כסף שנועד לקניית מצרכים לשבת עבור ביתו, ומסרו ליהודי הנמצא במצוקה. בלשון אבהית הפציר בו לקחת מידו את הכסף, תוך שהוא מוסיף מילות עידוד וברכה. "אל תדאג, יהיה בסדר", אמר לו הרב, "לך לאשתך ולילדים, הם זקוקים לך. שעה זו תחלוף במהרה, ובאה שבת באה מנוחה – מנוחת הגוף והנפש".

חתניו של הרב שהתלוו אליו, עמדו משתאים מול נדיבות ליבו של הרב. הם ידעו בבירור שגם לו לא נשארה פרוטה בכיסו. אך הרב ביקש מהם להמשיך יחד בדרכם לכיוון השוק.

לפני הכניסה לשוק שמחוץ למלאח, הייתה שורת חנויות של כמה מעשירי הקהילה, חנויות גדולות שבעליהן עסקו במסחר סיטונאי. באחת החנויות ישבו כמה מן העשירים, ושוחחו ביניהם על דא ועל הא. כשהבחינו ברבי אברהם עובר בסמוך אליהם, קמו לכבודו לנשק את ידו, והחליפו עמו כמה מילות נימוס, ואמרו לו: ״ברוך הבא! כבודו בא בזמן. זה עתה סיימנו להתחשבן, והפרשנו סכום כסף לעניים״. אחד מאותם עשירים שהיה מוטרד מחלום שחלם, סיפרו לרב, והלה פתר לו את חלומו לטובה. על כך הגדיל אותו עשיר את תרומתו.

הרב בירכם שיזכו לראות ברכה בעמלם בזכות מצוות הצדקה, והמשיך בדרכו עם חתניו לכיוון השוק. חתניו שוחחו ביניהם על גודל הנס, כי דקות ספורות לאחר שנתן הרב ליהודי במצוקה את כל הכסף שהיה בידו, והנה עתה אוחז בידו סכום כסף כפול, ועתה יהא לרב די כסף לקנות מצרכים לכמה שבתות…

אולם הרב לא העלה בדעתו ליטול את הכסף לצרכיו. הוא ראה בכך סייעתא דשמיא לסייע לעוד כמה עניים להתארגן לקראת השבת. הוא נכנס לשוק ורכש לעצמו מצרכים הנחוצים לו לשבת, כפי מה שהקציב לעצמו מלכתחילה. את יתרת הכסף העביר לגזבר העניים, תוך שהוא מורה לו לחלקם לנצרכים עוד באותו היום.

״הביטו אל אברהם אביכם, אבי יתומים בלב ובנפש. אך בא אל רגבי עפר, והוא מונח על הארץ: טהור במידות, רב המעלות". מילים אלו מתוך נוסח המצבה, מגלמות בתוכן את דרכו של רבי אברהם, לסייע לעניים ולנזקקים ככל יכולתו, כפי שהורו לנו חכמים שישראל ערבים זה לזה.

באחרית ימיו, בזמן מחלתו, לבשה העיר קדרות. רבני העיר ופרנסיה צרו על מיטתו בתפילה ותחינה, אנשי חברה קדישא התחלפו במשמרות, ולא סרו מעליו עד עת עלתה נשמתו למרום באמירת ׳שמע ישראל׳. הכרוז יצא אל הרחובות והכריז בקול חנוק: "קומו להלוויה של העמוד הימני, הפטיש החזק, אדוננו מורנו ורבנו ועטרת ראשינו, רבי אברהם אביטבול״.

אבל כבד ירד על העיר, חנויות ועסקים מכל הסוגים ננעלו על מנעול ובריח, ארשת של עצבות ירדה על הכול, אישה ואיש נער וזקן. הנשים אינן לוקחות חלק בהלוויה, ומתייפחים בבתים פנימה. בכי וכאב על האדם הנערץ ביותר על כולם, אבי העניים, סנגורם של הנדכאים, אבי יתומים ודוברם של האלמנות. לעיתים תכופות את הפרוטות האחרונות שבכיסו היה מוציא למענם.

לו יהי שנזכה ללכת בדרכו.

זכור ימות עולם- -משה חיים סויסה- ישראל ערבים זה לזה-רבי אברהם אביטבול

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

פרופ׳ הרב משה עמאר

הרב משה עמאר נולד בעיירה הקטנה והמרוחקת אוטאט אולאד לחאד, שבמרכז מזרחה של מרוקו. משה נתייתם מאביו בהיותו רך בשנים, בן שלוש, ואמו המסורה שקדה על גידולם ועל חינוכם של ששת ילדיה. בחינוכו הוא השכיל לצרף הכשרה תורנית בשתי ישיבות בחוץ לארץ ובשתי ישיבות וכן במכון רבני בארץ עם לימוד סדיר באוניברסיטת בר־אילן. הוא הוסמך לרבנות בידי שישה־עשר מגדולי הרבנים וראשי הישיבות בדור הקודם ובדור הנוכחי, ובהם הרב עמרם אבו רביע, שהיה רבה של פתח־תקווה, ר׳ רפאל קוק ור׳ מאיר ועקנין, שהיו רבני טבריה, והרבנים יוסף ושלום משאש, הרב אהרן בורנשטיין, שהיה ראש ישיבת ׳חיי עולם׳, הרב אברהם שפירא, שהיה ראש ישיבת ׳מרכז הרב׳, הרב עובדיה יוסף הראשון לציון והרב הראשי לישראל בשנים תשל״ג־תשמ״ג ורבנים אחרים, מנוחת כולם כבוד. לימים אף קיבל תעודת כושר של רב אזורי (בשנת תשנ״א) ותעודת כושר של רב עיר (בשנת תשנ״ג) מהרבנות הראשית לישראל. ועם זאת הלך במסלול האקדמי וקיבל חינוך מדעי מן התואר הראשון עד לתואר השלישי. הוא כתב עבודת דוקטור חשובה על הנושא ׳דיני סרכות הראה – מקורם והתפתחותם׳ והוענק לו עליו הציון ׳מעולה׳. זהו חיבור שיש בו תרומה תורנית ומדעית כאחד.

זה שנים רבות שכמעט אין כינוס מדעי או פרסום מדעי על יהדות המגרב שמשה עמאר אינו משתתף בהם ומרים להם תרומה חשובה בזכות ידיעותיו הענפות וגישתו המדעית הראויה לציון. מי שיידרש לרשימת פרסומיו הרואה אור בקובץ הזה ימצא כאן היקפים שאך מעטים כמותם. והכמות לא קיפחה את האיכות. העוקב אחרי מסלול חייו של ר׳ משה מגלה שכבר בצעירותו היה לתלמיד חכמים ולחוקר בשל. גדולי החוקרים והרבנים שקיימו קשרים אתו הוקירו ומוקירים אותו מאוד בשל בקיאותו ובזכות דרכי עיונו.

מרבי שלום משאש, זכר חכם לברכה, שהיה רבה של ירושלים עד להסתלקותו בניסן תשס״ג, שמענו את שבחיו של רבי משה. אף הוא כתב עליו דברי הערכה מצוינים. וגם הגאון רבי שלמה משה עמאר, הראשון לציון ורבה של ירושלים, הפליג בשבחיו של משה עמאר. הוא מחשיב מאוד את תרומתו לעולם התורה של חכמי המגרב. וכבר צוין שגדולי הרבנים הסמיכוהו בתואר ׳יורה יורה׳. וזו דעתם של כל החוקרים של יהדות המגרב בארץ ובחוץ לארץ. רבים מהם נדרשים למחקריו בקביעות, ויש מהם שאינם מפרסמים את מחקריהם בלא שנועצו בו וזכו למלוא חופניים מידע מרוחב ידיעותיו ומהבנתו.

לא בכדי זכה משה עמאר לקבל כמה פרסים על מפעלותיו, ובהם פרס ׳חכמת ישראל׳ ע״ש ד״ר יוסף בורג, מטעם אוניברסיטת בר־אילן וארגון המועצות האזוריות (בשנת תשמ״ב); ׳פרס גאון׳ של תנועת ׳ביחד׳ על חקר יהדות המגרב (בשנת תשמ״ח); הפרס לעידוד המחקר ע׳׳ש ד״ר יעקב הרצוג (בשנת תשמ״ט), ׳פרס ירושלים לחקר יהדות המזרח׳ בשנת תש״ן על כלל עבודתו המדעית (בשנת תש״ן); אות ׳כל ישראל חברים׳ לשנת תשע״ו; אות הוקרה למחולל תחיית יצירתם התורנית של רבותינו מטעם עיריית ירושלים ואיחוד הקהילות ובתי הכנסת יוצאי מרוקו(תשע״ו).

משה עמאר נמנה עם קבוצה של חוקרים שבאו מעיירות קטנות במרוקו והטביעו את חותמם בתחומי המחקר שהם עוסקים בהם. כאלה הם משה בר־אשר, אהרן ממן ושמעון שרביט, הבלשנים וחוקרי מסורות הלשון, יוסף שיטרית, חוקר לשונות היהודים וספרויותיהם במרוקו, שמעון שטרית המשפטן, עוזיאל חזן הסופר המוכשר, ומאיר נזרי, חוקר השירה והמנהג. בשעה שאחרים דיברו ויש ביניהם שהרבו רעש, משה עמאר והמלומדים הנזכרים הרבו מעש, שקדו על תורתם ועל יצירתם הענפה והמקיפה, ורשמו הישגים חשובים איש־איש בתחומו.

ר׳ משה עמאר העמיד לרשות עולם התורה ולרשות עולם המדע רשימה ארוכה של פרסומים, ובכללה ספרים שכתב וספרים שערך ומאמרים רבים. הוא חיבר בעצמו יותר מעשרה ספרים. בכללם מוצאים את ספרו המעמיק והיסודי על ׳עץ חיים׳ לרבי חיים גגין, רמת־גן תשמ״ז; וכן שני חלקים של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן (הרשב״ץ), חכם אלג׳יר, שראו אור בירושלים בשנים תשס׳׳ב, תשס״ז. צריך היה איש כמשה עמאר, הבקי בספרות חדל ובהלכה וגם מכיר את תורתם של חכמי המגרב, כדי להעמיד את הספרים הללו וספרים אחרים שהוא כתב.

זאת ועוד, הודות לבקיאותו וללמדנותו יכול היה משה עמאר לההדיר, להוסיף מבואות ולכתוב שפעי הערות פירוש לעשרות ספרים של חכמי המגרב ושל חכמיהן של קהילות אחרות, כמו שעשה כשההדיר את ספרו של רבי יצחק אלמאליח, ׳שיח יצחק ־ שו״ת ואיגרות׳, ירושלים תשמ׳׳א; או ספרו של רבי יעקב פאריינטי, ׳שארית יעקב – דרשות, שו״ת ואגרות׳, ירושלים תשמ׳׳ג; והחיבורים החשובים, ׳דברי שמואל׳ ו׳ערוגות הבושם׳ לרבי שמואל הצרפתי; שניהם ראו אור בלוד בשנת תשנ״ז, ועוד ועוד.

בעבודת נמלים שקדנית ולמדנית גאל את יצירתם המפוזרת והזנוחה של חכמים רבים, מהם מוכרים יותר, בשני הספרים שהקדיש ליצירתו של ר׳ רבי יהודה בן עטר, שנתכנה רבי לכביר (=החכם הגדול), ראב״ד פאס לפני כשלוש־מאות שנה. ספרים אחרים שההדיר הם ׳עדות ביהוסף׳, ׳רפואת הנפש׳, ׳צפנת פענח׳ ו׳ספר התפוח׳ לרבי יוסף אלאשקר (ממגורשי ספרד בתלמסאן) ו׳שרביט הזהב׳ לרבי רפאל בירדוגו, ראב״ד מכנאס. אף הוא כינס את דרשותיו של רבי רפאל ל׳שבת הגדול׳ וליקט את ביאוריו להגדה של פסח והוציאם לאור בספר קטן כמות ורב איכות, ׳שלל ר״ב׳, שנתפרסם בלוד בשנת תשנ״ב.

משה עמאר גאל גם את חיבוריהם הנשכחים של חכמים מוכרים פחות לקהל הרחב ולחוקרים, כגון כתביהם של רבי אברהם, רבי רפאל אהרן, רבי ידידיה (הראשון), רבי יהושע ורבי ידידיה (האחרון) ממשפחת מונסוניגו, מחכמי פאס, אחת המשפחות של מחזיקי הזכות על השררה. בזכותו של הרב עמאר אנו יודעים כיום שרבי יוסף בן נאים לא היה רק ספרא דדיינא בבית־הדין של פאס במחצית הראשונה של המאה העשרים וביבליוגרף נודע שפרסם בשנת תרצ״א בירושלים את הספר ׳מלכי רבנן׳ על חכמי מרוקו, אלא גם חכם שכתב ספרים העוסקים בהלכה ובמנהג. ארבעה מהם ההדיר משה עמאר והקדים להם מבואות, כגון הספרים ׳נוהג בחכמה׳, ׳צאן יוסף׳, ׳שארית הצאן׳ ועוד. למעשה עשרה מספרי ר״י בן נאים הוהדרו בידי עמאר, מקצתם מכתבי־יד נדירים (מדובר בכמה כרכים).

לא בכדי נדרשו לעזרתו תלמידי חכמים שבאו לפרסם עבודות שלהם או של אחרים.הנה כמה דוגמות: כאשר רצו אנשי ׳מכון ירושלים׳ להוציא את החלקים ב, ג של שו׳׳ת רבי שמעון בן צמח דוראן, לא יכלו למצוא איש מתאים יותר למימושה של המשימה הזאת ממשה עמאר. ועוד דוגמה: כל החלק החשוב שמציג את חכמי פאס בספר הנודע ׳פאס וחכמיה׳(חלק א, ירושלים תשל״ט, עט׳ 367-249) הוא מעשה ידיו של רבי משה, בלא שנקרא שמו עליו. לעומת זאת, רבי רפאל בן רבי אברהם בירדוגו, שישב בערוב ימיו בחיפה, ידע להוקיר את מלאכתו של רבי משה בההדרת החיבור ׳שרביט הזהב׳ של אבי המשפחה, רבי רפאל בירדוגו הראשון, הוא המכונה ׳המלאך רפאל׳.

זאת ועוד אחרת, כאמור, רבי משה נטל חלק פעיל בהרבה כינוסים מדעיים ונשא בהם הרצאות חדשניות ואף פרסם עשרות מאמרים בעלי ערך. נזכיר כאן אך שניים מהם: ׳קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור, שראה אור בקובץ ׳ממזרח וממערב׳, כרך ג, בשנת תשמ״א, וכן ׳רבי דוד צבאה – תקופתו ויצירתו׳, שראה אור בכרך ז של ׳מקדם ומים׳ בשנת תש״ס. בבירורים האלה עסק משה עמאר בשתי דמויות רבניות שונות כל כך זו מזו. האחד ארי שבחבורת חכמי פאס, רבי יעקב אבן צור, היעב״ץ המגרבי, הידען והחכם, התקיף והדעתן. במאמרו הנזכר שרטט לפנינו עמאר את דמותו של אבן צור. והדמות השנייה היא רבי דוד צבאה, שלא נודע כל כך ברבים. עתה זכה להיות מוכר במלוא שיעור קומתו כאישיות רבנית חשובה הודות למאמרו הנזכר של עמאר. הרב עסוק בימים אלו ממש בהכנת מהדורה מדעית של החיבור ׳לשון לימודים׳ לרבי יעקב אבן צור, בשיתוף עם פרופ׳ אפרים חזן. המפעל הזה זכה למענק מחקר מהקרן הלאומית למדע. עמאר מצוי עכשיו בשלבי הכנה מתקדמים למהדורת שאלות ותשובות ׳משפט וצדקה ביעקב׳, בתוספת הרבה תשובות על פי כתבי־יד, הכול מלווה בהערות ובמבואות.

ואף זאת, יש להחזיק טובה מרובה לרב עמאר שכיתת את רגליו למקומות רבים גם בארץ גם במרוקו כדי ללקט כתבי־יד של חכמים וכן פנקסי בית־דין ותעודות אחרות שהיו אובדות, כמה שקרה לאלפי כתבי־יד שבלו, התפוררו או אכלם עש במרוצת הדורות, לפי שבתי־דפוס הוקמו במגרב רק במחצית השנייה של המאה הי״ט. רבי משה כבר ההדיר ופרסם לא מעט מהם. לפני שנים איתר במרוקו את קובץ שירתו של רבי אברהם אבן זמרה, ממגורשי ספרד במרוקו, ובשיתוף פרופ׳ אפרים חזן הוא מכין מהדורה מדעית על פי כתב־יד יחיד שהוא אוטוגרף. גם המיזם הזה זכה למענק מצד הקרן הלאומית למדע.

עמאר שוקד עתה על הכנתם של כתבי־יד אחרים לדפוס. רבים בעולם המדע ובעולם התורני מחכים לכל חיבור שהוא מפרסם. עד היום כמעט לא מצאנו חכם מגרבי שרבי משה אינו מכיר אותו ואת כתביו, והוא יכול לספר על פועלו ועל משקלו כיוצר או כמנהיג. בזה הוא נבדל מדיינים חשובים יותר וחשובים פחות מיוצאי המגרב היושבים על מדין בבתי־דין אזוריים, ששמע חכמי המגרב לא הגיע עדיהם; ואם הגיע, הם מדירים את עצמם מכתביהם, ונמצאו מפסידים את חוכמת המעשה ורוחב הדעת של חכמים אלו.

רבי משה הוא איש עניו ואפילו עניו מאוד, ורבים פירשו את ענוותנותו פירוש מוטעה. אתה מוצא שיש שניזונו משולחן עבודתו ולא הכירו לו את הטובה שהוא ראוי לה. וכבר נרמזו הדברים לעיל. ענוותנותו של משה עמאר לא קלקלה את שורת המחקר שלו ולא סימאה את עיניו, ובמקום שראה לפניו חכם בינוני לא גידלו ולא השיאו רק משום שנולד במגרב. הוא אף לא התרפס לפני בעלי שררה, שלא היטיבו את עיניהם במפעלותיו. מה שנקרא בפי העם לא פרגנו לו. ברבות הימים מקצתם יישכחו, ומה שהעמיד משה עמאר לא יישכח כדרכם של בעלי נכסים בני קיימא.

ואף זאת, מאות חיבורים של רבנים יצאו ויוצאים לאור בדור האחרון חדשים לבקרים בידי רבנים מן המגרב. די להשוות השוואה ראשונית את רוב המהדורות הללו – ודוק: רוב המהדורות ולא כולן – לאלו שהוציא משה עמאר כדי לראות עד כמה נבדלה עבודתו באיכותה ובדיוקה מרוב העבודות הללו. גם כתיבתו נעדרת אפולוגטיקה ריקה ונבובה. במקום שאין שבח אינו משבח, ובמקום שאין חידוש אינו מכריז על חידושים מדומים.

כל מי שעבד אתו עמד על כוח שיפוטו הזהיר והשקול. הוא אינו נושא פנים לאיש ומביע את דעתו כבר סמכא אבל בעדינות ובכבוד מרובה לכל הכותבים.

לא פגשנו בעולם הרבנות מישהו שמכיר את היצירה הרבנית של חכמי המגרב כרב משה עמאר, ועבודותיו כתובות באמות המידה המקובלות ומוערכות בעולם המדע ולא רק בעולמו של בית־המדרש הישן. ואיננו מכירים בעולם המדע מישהו שעוסק ביצירה הרבנית של חכמי המגרב, שמכיר אותה היכרות קרובה ויסודית כל כך ומצוי בה לפני לפנים כד״ר כרבי משה עמאר.

ואין לשכוח שמשה עמאר מצודתו פרושה לא רק על היצירה הרבנית במגרב לשלוש ארצותיו העיקריות – מרוקו, אלג׳יריה ותוניסיה – אלא גם מחוץ לארצות המגרב. די להזכיר שהוא עסק גם ברש״י וברכותיו ואף הקדיש מחילו לתורתם של חכמי סלוניקי. מעידה על זה רשימת פרסומיו העשירה המציגה את מחקריו ואת ריבוי פניהם. רק מעטים לא עמדו על מלוא היקף יצירתו, ואתם תלון משוגתם. ספק בעינינו אם יוכלו לתקן את אשר עיוותו ואת אשר חדלו מעזוב עמו.

זה שנים שרבי משה עמאר מלמד במכללה האקדמית באשקלון. ראשיה ידעו להוקיר את הישגיו והעריכו את מעמדו. בזכות פעולתם הכתירו אותו גופי המל״ג לפרופסור במכללה. ושם הוא מרביץ תורה.

רבי משה ממשיך בעבודתו התורנית והמדעית. דורות רבים יידרשו אנשים רבים – וביניהם רבנים וחוקרים – לפרות עבודותיו. הוא דובב ומדובב שפתי ישנים וביניהם גדולי הדורות, ועל כל זה הכול־הכול חבים לו חוב שאין לו שיעור. רבי משה מדובב את תורתם גם בבית־המדרש לרבנים של המוסד החשוב ׳ממזרח שמש' שיזם יהודה מיימראן ובראשו עומד החכם החשוב רבי יצחק שוראקי. מי שבא ללמוד שם נחשף לתורתם של חכמי המגרב ונהנה מתורתו של הרב עמאר.

נעבור עכשיו ללשון נוכח ונאמר לך ידידנו, רבי משה, מתוך הוקרה לפעלך החשוב נתקיים הכינוס המפואר לכבודך בי״ז באדר שני תשס״ח. נטל בו חלק קהל רב ומגוון, ונישאו בו שתים־עשרה הרצאות על פסיקה ועל היסטוריה ותפילה, על שירה ופיוט, על הלכה ומנהג ונסקרה בו פעילותך המדעית. וזכית שבזכותך ולכבודך נזדמנו לאכסניה אחת הראשון לציון רבי שלמה משה עמאר לצד חוקרים חשובים. כל ההרצאות נישאו בניצוחם של ארבעה יושבי ראש נכבדים – כולם מוקיריך הם. על ארגונו של היום הזה שקדה ועדה של ארבעה מחבריך: שמעון אוחיון, אפרים חזן, משה חלמיש ושמעון שרביט, ועל המימוש שקדו מאיה אזולאי ובמיוחד אורה קובלקובסקי. וכולם עשו זאת בהוקרה ובאהבה.

ועוד זאת, אל יהי הדבר קל בעיניך ובעיני כל מי שנמצא כאן. רבים באו לכבד אותך ולומר לך ברכת טוב ולהשמיע לך דברים שבלב. מצטרפים אליהם מנעימי זמירות ישראל, המשמיעים פיוטים ומנגינות שהובאו מהתם להכא. כל זה נועד כאמור לכבד אותך ואת פועלך ובא לפרוע חוב גדול לך כחכם וחוקר, צנוע ומרבה מעש.

עמדנו שם בשם כל הקהל שישב שם ובשם מוקירי עבודתך ומחשיבי תרומתך למדע, כדי לאחל לך אריכות ימים ובריאות הגוף ונהור מעולה מתוך יישוב הדעת ושלוות הנפש. אנו מאחלים לך רוב נחת ממשפחתך היקרה לאורך ימים ושנים.

ולפי שהיינו אז קרובים מאוד לחג הפסח, חתמנו את דברינו בברכה שאבותיך ואבותינו ואבותיהם של רבים מיושבי האולם היו משמיעים איש לרעהו במוצאי חג הפסח, באותם הימים שליל המימונה ויומו שמרו על הדרם ועל צבעם היהודי בטרם נצבעו בצבעים המוניים מגונים ונחותים. הכוונה לפסוק מספר משלי(ג, ב), שהיה נאמר אחד מקרא ואחד שרח – כלומר בנוסחו העברי ובתרגומו לערבית מוגרבית – ובניגון קצבי כמנהג של פעם:

ארך ימים ושנות חיים !שלום יוסיפו לך ־ טול לייאם ופניו לחייא ולמעפייא יזידו אילך. כה לחי, רבנו משה.

העורכים

[1] עיקרם של הדברים המובאים בזה מבוססים על דברים שנאמרו בכינוס שנערך לציון פרישתו מאוניברסיטת בר־אילן, ביום י״ז באדר שני תשס״ח (24 במארס 2008).

מחקרי מערב ומזרח– פוו־פ׳ הרב משה עמאר-דברי העורכים

סא. ראב“ד מקודש, של עיה“ק והמקדש, הרה“ג מעו“מ רבי אליהו אברז‘ל שליט“א בשו“ת דברות אליהו (ח“ז סי‘ א‘) שם ביאר בטוב טעם ודעת כיד ה‘ הטובה עליו שצריך לענות בהוב“ש על כל ברכה וברכה, ואסור לשנות ממנהגי מרוקו המיוסדים על הררי קודש, עיין שם וישמח לבך.

סב. הרה“ג המפורסם רבי שלמה דיין שליט“א האריך כיד ה‘ הטובה עליו בשו“ת עטרת שלמה (סי‘ ו‘) והעלה שמנהגנו צודק בטעמים יקרים ובעיון רב. (ואעפ“כ כתב עליו הרה“ג עין יצחק שליט“א ח“ג עמ‘ קפ“ט דברים קשים וז“ל: ”ומה שנתלה בדברי עטרת שלמה דיין, ערבך ערבא צריך, שאין דבריו נכונים כלל ועיקר, והם דברי התעקשות בלא שום טעם. ומה לו להביא דבריו כנגד גדולי עולם שרק תורתם אומנותם“ עכ“ל. ולשון זו קצת קשה, כיון שהרואה יראה שכל דבריו נחוחים ונעימים ויש בהם חידוש שלא נראה אצל קודמיו, וכוח עיונו וסברתו צודקים עד כדי כך שכתב על דבריו עט“ר מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“ב סי‘ לד) וז“ל: ”ובעודי בזה היה בביתי ובחומותי, ידידי הרה“ג

שלמה דיין שליט“א… הביא לי את החוברת ושם ראיתי חידוש“ וכו‘ עיי“ש דבריו באורך, שפתים ישקו, שאין אלה דברי התעקשות ב“מ, אלא דברי טעם, עטרת זקנים בני בנים).

סג. מו“ר הרה“ג שלמה טולידאנו שליט“א כתב בספרו דברי שלום ואמת (ח“א עמ‘ 152 ) טעמים יקרים לקיום מנהג זה וקדמוניותו, כיד ה‘ הטובה עליו.

סד. שו“ת באר שרים להרה“ג אברהם יפה שלעזינגר שליט“א (סי‘ מ“ה אות ט) כתב וז“ל: ”אך היות והמהר“ם שיק מעיד בתשובתו דבבית מדרשו של כק“ז מרן החתם סופר זכותו תגן עלינו אמן, ענו הקהל ברוך הוא וברוך שמו בברכת השופר ולא מחה עליהם, אם כן אנן יוצאי ירכו גם לא נמחה בכך, והרוצה להחמיר כדעת הדגול מרבבה יחמיר“.

סה. בסידור עוד אבינו חי מאת הרה“ג לוי נחום שליט“א (עמוד 347 ) דן בהרחבה בבירור מנהג זה ומעיד שם על מנהג לוב לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח עם ראיות רבות. ברוך הוא וברוך שמו

וכן כתבו הרבנים הגדולים:

הרה“ג אליהו ביטון שליט“א (נתיבות המערב, הלכות שבת קודש אות נ“ט, מהדורת התשס“ז) קובץ מנהגי מרוקו, ועוד חזר הרב שליט“א על דבריו גם בספרו נחלת אבות, קובץ מנהגי יהודי לוב (הל‘ שב“ק אות מ“ה).

וכ“כ הרה“ג חיים אמסלם שליט“א וציין בכתביו שזהו מנהג כל צפון אפריקה ואבותיו הקדושים ע“ה, ואין לבטל המנהג.

וכ“כ ב“זוכר ברית אבות“ להרב רפאל משה דלויה שליט“א (עמ‘ 57 ועיין בהארותיו והרחבותיו, שם הביא כי כן אמר לו הרה“ג שלום גבאי שליט“א, והרב המחבר נ“י אמר כי כל פסקיו המובאים בספר זה הם מנהגים אשר נהג בהם ראש משפחתו הרה“צ המפורסם רבי יצחק דלויה זלה“ה, והמנהגים האלה נשמרים אצל בני המשפחה דור אחר דור הי“ו.

וכ“כ הרה“ג מיכאל פרץ שליט“א כתב באוצר פסקי הסידור (עמ‘ קכ“ט- ק“ל) שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה, הוא מנהג נפוץ מאוד בהרבה גלויות כמו מרוקו ארם צובה וכן בהונגריה. והוא כדעת הטור ומרן בש“ע, ואסור לבטלו, ואדרבה צריך לקיימו ולהחזיר העטרה ליושנה. ואין לשמוע ביד מי שאומר לבטל מנהג זה שהופיע כבר בראשונים, ובעיקר מכיוון שאין למבטל שום ראיה מהראשונים, והמוציא מהמנהג עליו הראיה מהראשונים“, וע“ש שהאריך לברר גם

דעת הזוה“ק והמקובלים.

וכן מצאנו כתוב בספר ”מגן אבות“ להרה“ג מרדכי עקיבא אריה לבהר שליט“א (סי‘ קכ“ד סעיף ה‘, החל מעמוד ק‘) שמנהג מרוקו לענות ברוך הוא וברוך שמו אף בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וכן כתב הרב מאיר אלעזר עטיה שליט“א בשם כמה מגדולי חכמי מרוקו, שיש לשומע ברכה לענות בהוב“ש אחר כל ברכה וברכה.

וכן מצאתי בספר מנהגי החיד“א (עמ‘ קמז) שכתב הרב המחבר שליט“א שהמנהג לענות בהוב“ש בברכות שיוצא בהן יד“ח קרוב יותר לדעת מרן הרב חיד“א (וכפי שבארנו לעיל), וכן ראוי להורות, איישר חיליה. גם הרה“ג זכריה זרמתי שליט“א (ראש מכון תורת אמ“ת) כתב ודרש לקיים המנהג לענות ברוך הוא וברוך שמו על ברכות שיוצא בהן יד“ח, כמנהג אבותיו חכמי אלג‘יר וכמנהג כל יוצאי צפון אפריקה.

וכ“כ הרב דוד סיטבון שליט“א בספרו על מנהגי תוניס- עלי הדס (פרק ד‘ אות יב).

וכ“כ הרה“ח משה חיים סויסה שליט“א בספרו היקר עטרת אבות (ח“א הל‘ ברכות, הלכה כ“ד).

וכ“כ רבי יעקב עובדיה שליט“א כתב (פסקי חכמי המערב, הלכות ב“ה וב“ש) לחזק המנהג ע“פ מסורת חכמי המערב בטוב טעם ודעת. וגם נמצא בספר מאור השמ“ש (ספר הזכרון להגר“ש משאש זלה“ה) (עמ‘ שפ“ז- שצ“ד). תשובות מאת הרב מנחם הכהן שליט“א והרב אהרון דגן שליט“א המבררים מקחו של צדיק ומעלים להלכה שצריך לענות ב“ה וב“ש בברכות שיוצא בהן ידי חובה.

וב“תורת אמך“ לרבי מיכאל אזרד שליט“א כתב בעמ‘ טו- יט שכן הוא המנהג וצריך לקיימו, והביא גם סיעתא לדבריו ממה שאומרים (או מהרהרים) בוידוי בין התקיעות בראה“ש ”לא ענינו ברוך הוא וברוך שמו“, דמזה נראה ברור שמתקני הוידוי הזה חששו לאיסור בכך שיהודי שומע ברכה ואינו עונה ב“ה וב“ש. ובסוף דבריו כתב וז“ל: ”וכאמור גלוי לעין כל שמדובר כאן במנהג שכל כולו אומר אהבת

השי“ת“.

וגם הרב יוחנן אלול שליט“א מרכסים, כתב קונטרס בירור בסוגיה זאת, והביא את דעת חכמי המערב לענות בהוב“ש על כל ברכה. וכן ראיתי שכתב הרב שאול עזריאל שליט“א בחוברת פסקי רבותינו

מן המערב. ואחר גמר כתיבת המאמר הלזה, הגיע לידי הספר החשוב ”ידי עלמ“א“ של הרה“ג משה אליעזר עבדלחק שליט“א ושם (בסימן ב‘) הביא באריכות ובבקיאות רבה את כל תוכן הסוגיה דידן, וחתם בזו הלשון: ”מסקנתא דמילתא: מנהג ישראל בכל מקום לענות ברוך הוא וברוך שמו על הברכות ששומעים ולדעת הרבה פוסקים יש למנהג זה מקורות נאמנים וכן דעתו של מר“ן הבית יוסף. ולכן צריך להזהר בו הרבה. וגם על כל ברכה וברכה שאדם שומע צריך לענות בהוב“ש אפילו אם היא ברכה שהוא יוצא בה ידי חובה כגון ששומע קידוש, שופר ומגילה ואין בזה שום הפסק מאחר שנהגו כך כל תפוצות ישראל וכדברי מרן החבי“ף דהבאנו לעיל“ וכו‘ ע“ש.

היבטים רוחניים (מטא-הלכתיים) במנהג עניית בהוב“ש:

מנהגי ישראל מעבר לקיומם הפשוט, משפיעים על הקהילה ומאפייניה. ברובם של המנהגים הקהילתיים יש משום קביעת זהות מיוחדת לקהילת מקיימיו, לא רק בהשתייכות לקבוצה חברתית, אלא אימוץ של רעיון עמוק המובע בקהילה מסויימת על ידי המנהג, כי המנהג הוא כלי להבעת תכונה או רעיון הייחודיים למקיימיו, ויש שהמנהג עצמו הוא יוצר תכונה או רעיון המובעים במקיימיו. וכך כותב מני“ר הרה“ג אליהו בקשי דורון שליט“א:

”תורת האם אינה רק כתוספת לתורת האב, המנהגים והמסורות אינם עוד נדבך נוסף מעל גבי ההלכה, הם למעשה התוכן הפנימי העמוק של קיום ההלכה. בהלכה למשה מסיני נקבעו גדרי המצוות, הביצוע המעשי. התוכן הפנימי והרגש העמוק שבמצוות נוצר על ידי המנהגים, וכיון שעיקר תכלית המצווה אינו בעצם קיומה, אלא ברגשות ובצורה של העושה המתפעל ממנה, כך המנהג והמסורות חשובים לא פחות מגדרי המצווה עצמה“, ע“כ. (בניין אב, המנהג כבסיס לכל תקנה ולהלכה) דוגמא לדברינו: המנהג לעמוד בזמן קריאת עשרת הדברות בקריאת התורה, משפיע באופן ישיר על חיבת התורה ותוקפה אצל מקיימי המנהג, דעל ידי העמידה שהם עומדים, הם מרגישים כאילו הם נותנים עוד תוקף לתורה הקדושה ובזה היא מתקבלת בלבבם יותר והם מתיראים ממנה, וכך כתב מרן הגר“ש משאש זלה“ה (שומ“ג ח“א או“ח סי‘ נז): ”עניין עמידת הקהל בעשרת הדברות, והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו, והיו מקפידין על זה לעמוד בזמן שהש“ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת, ואין שוחח ואין מדבר“. דוגמא נוספת: המנהג לענות ”אמת תורתנו הקדושה“ סמוך ונראה אחר קריאת התורה קודם ברכת ”אשר נתן לנו את תורתו“, יש בו משום קיבוע דברי התורה הקדושה בלבבות וחיזוק אמיתותה בנפש. כי באמירה זו מתבטא עיקר גדול מאוד שהתורה נתונה מן השמים והיא אמת גמורה ולעולם לא תשנה ח“ו. ואך למפורסמות לא צריך ראיה, ואין התורה ואמיתותה זקוקות לאישורנו, אך מ“מ זקוקים אנו לקבע בלב את ידיעת אמיתות התורה, כי היצר עומד תמיד להכניס הספקות, ומה גם רבו בדורנו כופרים המושכים בכזבם המון טועה, ומערערים את יסודות האמונה, על כן יש לחזור באר היטב ולקבע את אמיתות ומוחלטות התוה“ק בלבנו.

דוגמא נוספת: מנהג אמירת פסוקי יראו עינינו בתפילת ערבית לאחר ברכת השכיבנו בנעימה המסורתית, (המובא בתוס‘ ברכות ד: ובש“ע סי‘ רלו ס“ב) מחזק בקרב מקיימיו את הציפיה לישועה. ע“י אמירת פסוקי תפילה הסובבים סביב גאולת ישראל מתעוררת הנפש בכיסופיה וערגתה למימוש חזון הנביאים, ההולך ונרקם במדינתנו.

הערך הרוחני בעניית ברוך הוא וברוך שמו:

ומכאן לנדון דידן סוגיית ”ברוך הוא וברוך שמו“, נראה לקוצ“ד דרגילות עניית ברוך הוא וברוך שמו, מחזקת את יראת השמים של אומרה ומרבה את כבוד השמים, כי בכל פעם שהוא שומע את שמו הקדוש של ה‘ יתברך מיד הוא נרגש ועונה במטבע שבח יקר על דרך מה שכתוב ”הבו גודל לאלהינו“, כי איננו מסוגל לשמוע את שם ה‘ ולא להפגין כבוד, כאילו ששמע שם של אדם פשוט. ועוד דמנהגנו אפילו כשמזכירים שם של צדיק בשר ודם מיד מוסיפים ברכה על דרך הפסוק במשלי ”זכר צדיק לברכה“ וכגון: עליו השלום, נוחו עדן, זצ“ל וכו‘ ויש שנוהגים אף לנשק אצבע צרדה (היא האצבע הסמוכה לאגודל) כאשר שומעים שם של צדיק (עיין בנתיבות המערב, מנהגים שונים

עמ‘ ש, שנתן טעם וצרף מקורות) ועל אחת כמה וכמה צריך ליתן שבח כששומעים את שם צדיקו של עולם מלך מלכי המלכים, וכעין זה בדיוק כתב הרב משנה ברורה (סי‘ קכ“ד ס“ק כ“ב) ע“ש. ומופה“ד מרן הגר“ש משאש זלה“ה כתב (שומ“ג ח“ב סי‘ ל“ד) וז“ל: ”וכשאני לעצמי, כמו צער בנפשי, כשאני רואה צבור שאינם עונים ברוך הוא וברוך שמו. נראה לי חס וחלילה כמזלזלים בכבוד ה‘ יתברך על ידי אותה דומיה השוררת, בלי להתחרד ולהיות כל הגוף מירתע לענות ברוך הוא וברוך שמו בקול רם ולהרבות כבוד שמים. ולקוצר דעתי לא יפה עשו להפוך ולבטל מנהג העולם שהוא עומד על בסיס חזק ואיתן, במנהג לא יפה שלא לענות בהוב“ש). גם על ידי אותה דומיה יבואו להסיח דעתם מן הברכה למחשבות אחרות. לא כן באמירת ברוך הוא וברוך שמו, נשאר

קשור עם המברך ומכוין מתחלה ועד סוף. ואני מרגיש בעצמי, שאם אפסיק מלענות, נראה לי כאלו לא ברכתי כלל“, עכ“ל הטהורה. הרי שדעת מרן הרב זיע“א, שכאשר עונים בהוב“ש מתרבה כבוד שמים, ומתוספת חרדה והתרגשות הגוף מפני שמו של ה‘ יתברך, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובהמנעות מעניה זו יש זלזול בכבוד ה‘, עד כדי כך שהרגיש הרב זצ“ל שלא ברך את ה‘ כלל, אלא סתם כשומע דברי חולין. וזה המשך ישיר לדבריו של הרב מעשה רוקח זלה“ה שכתב על הרב דבר שמואל זלה“ה (חידושים על הרמב“ם, הלכה י“א) ”ואחר נשיקת עפרות זהב לו, חש לן שלא לחוש לכבוד המקום ברוך הוא ולמנוע עצמינו מלגדל ולרומם שמו הגדול ב“ה לעד“ ע“כ, הרי דעתו ז“ל שע“י עניית ברוך הוא וברוך שמו יש התגדלות והתרוממות לשם ה‘, וזה ודאי מוסיף יראת שמים. ובשו“ת מהר“ם שיק זצ“ל (חאו“ח סי‘ נא) כתב שזה אחד הטעמים שמנעו ממנו לחלוק על מנהג זה, וז“ל: לא יאה ולא נאה לגעור באיש העונה ואומר שבח לרבון העולם“. ומרן אביר יעקב אבוחצירא זיע“א כתב (שערי תשובה אופן כג) דעל ידי עניית ברוך הוא וברוך שמו, מתרבה קדוש ה‘ בעולם וז“ל: ”בעניה זו יש יחוד גדול, שעל ידה מתיחדים שמותיו של הקב“ה“.

מכאן תוכחה מגולה, לכל בעלי דעה צלולה, (בשקט ובלי המולה) כי כאשר חכם מתנגד למנהג ישראל כל שהוא, הוא מתנגד גם לרעיון הבונה את זהות הקהילה, ומתנגד למידה שהמנהג מתייחס אליה. ובנדוננו, הרוצה לבטל מנהג עניית ”ברוך הוא וברוך שמו“ חייב להוסיף לשיקוליו את העובדה שהוא מתכוון למעט כבוד שמים רח“ל, ואף גם לפגוע ביראת שמים של ציבור הנוהג להתיירא תמיד משם ה‘ ועתה יפסיק ממנהגו בר מינן, וכן יתמעט ע“י הוראתו קידוש ה‘ בעולם, ה‘ יצילנו.

ומזקנים אתבונן, שרבים ויראים מבני עדתנו הי“ו נתבקשו מספר פעמים מאברכים צעירים להפסיק לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, ולא הסכימו מעולם כי מדמים הם

מעשה זה לזלזול בכבוד שמים ח“ו, והוא רחום.

ריעותא גדולה:

מופה“ד מרן הגאון מוהר“ש משאש זלה“ה המשיך וכתב (שומ“ג ח“ב או“ח סי‘ לד) על הפגיעה הגדולה שנוצרה עקב ההימנעות מעניית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצא בהן אדם ידי חובתו, וז“ל: ”גם ריעותא גדולה יצאה מאלו הנזהרים שלא לענות. שראיתי במו עיני שכל כך הרגילו עצמם שלא לענות, עד שאפילו ברכות שאין חייבים בהם, או כבר יצא ידי חובה, אין עונין עליהם ברוך הוא וברוך שמו. פוק חזי שכן הוא, ונמצא שיצא שכרם בהפסדם, שמפסידין מצוה שהיא חובה לכולי עלמא לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה שאינה חובה או כבר יצא בה ידי חובה שיש בה משום הבו גודל לאלהינו, שהוא מוסכם אליבא דכולי עלמא. בשביל ריוח פורתא של ברכה שחייב בה שיש בה מחלוקת הפוסקים ושכולם מעידים על מנהג העולם לומר ברוך הוא וברוך שמו“. עוד כתב (שם): ”ולא כמו שעושין שאין עונין (בהוב“ש) על שום ברכה, שבזה יש מכשול גדול“.

ואין צריכין חיזוק דברי הרב, ובטח לא מאדם המשול לעפר רגליו, אך כתיב ע“פ שנים עדים יקום דבר, ועל כן הנני מצטרף לעדותו ז“ל, כי בדידי הוה עובדא שראיתי לאנשים רבים הנזהרים שלא לענות ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאין בהן ידי חובה עד כדי כך שנגררו להימנע מעניה זו גם בברכות שאין יוצאין בהן, וכמעט שרק העדות הנוהגות לענות בהוב“ש בברכות שיוצאין בהן ידי חובה זוכות וזוכרות לענות על כל ברכה (כדעת מרן הש“ע, קכ“ד ס“ה).

עוד כתב לי בעניין הנ“ל, ידי“ן הרה“ח כפיר דדון שליט“א וזו לשונו:”עוד יש לומר שאלו המשתיקים אחרים באמצע הברכה שלא לענות בהוב“ש וקוראים בקול גדול או דופקים על השולחן, הם אילו שעושים הפסק יותר גדול מהעונים ברוך הוא וברוך שמו, כיון שמי שעונה יש לו על מי שיסמוך על פי מנהג אבותיו ודעת מרן, אך המוחה איו לו על מי לסמוך על קול מחאתו וההפסק הרב שעושה, ונוסף גם הוא שמפריע לאחרים“ עכ“ל.

זאת עולה מן המדב“ר: דמנהג מרוקו וצפון אפריקה ועוד קהילות רבות, לענות ברוך הוא וברוך שמו על כל ברכה וברכה, לרבות ברכות שיוצא בהן ידי חובה, מנהג נכון וטוב הוא, והוא כדעת כמה מהראשוניםומרן הש“ע, וחובה לקיימו, ו“אל תטוש תורת אמך“ כתיב.

באדיבותו של אלעד פורטל ס"ט הי"ו-חובת עניית בָּרוְּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ-סיום המאמר.