מורשת יהדות מרוקו

מחזור השנה – חג ומועד

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

מנורת זכרון {קנדיל) מיוחדת לשבת כנראה ממוגאדור, נמאה העשרים

כסף מעשה קודוח וחיקוק, השווה דפנות החנועיות וכיסויי המזוזות

הגובה 29 ס"מ, הרוחב 14 ס"מ.

אוסף מיכאל קניאל, ירושלים

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותרו), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן (להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיכלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים. א ״ק

111

המאה הי׳׳ז

הדופן פשוטה — כנראה פיתוח הקולב שבא לחקות מגדל־מדרגות; שים לב לדגם החוזר של העיגול שבמרכזו נקודה.

פליז; מעשה יציקה, קידוח וטביעה הגובה : 17 ס״מ ; הרוחב: 18 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס.

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

עמוד 72

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

המאה הט׳׳ז פליז

הגובה : 11 ס״מ ; הרוחב : 18 ס״מ

אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס (112)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ז

שש קשתות ומעליהן שני ״מינארטים" פליז(ל)

הגובה : 18.5 ס״מ ; הרוחב : 20 ס״מ אוסף אביגדור קלגסבלד, פאריס

(113)

חנוכיה למעלה

המאה הי׳׳ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה

בתחתית הדופן כתובת :

״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוס[ר]׳׳

פליז; מעשה יציקה

הגובה : 21.5 ס״מ ; הרוחב : 12.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 144, מס׳ 380

(114)

חנוכיה למטה מצד ימין

המאה הי״ח

ארבעה בזיכים לשמן בעלי פייה כפולה ;

שמש גדול מתחת לקולב

פליז; מעשה יציקה וחקיקה הגובה : 20.5 ס״מ ; הרוחב : 17.6 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמי 144, מס׳ 379

(115)

חנוכיה למטה מצד שמאל

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

מכנאס: המאה הי"ח

הדופן האחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר ;

הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים

והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ;

במרכז — מקום השמש (חסר)

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 26 ס״מ ; הרוחב: 23 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל (116)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

מנורות״חנוכה

המאה הי׳׳ח

התמונה מימין

מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק הגובה : 48.5 ס״מ ; הרוחב: 23.5 ס״מ מוזיאון ישראל, אוסף טיכו (117)

התמונה משמאל

מראכש; המאה הב׳ כתובת: ”בסמן טוב"

לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב : 22 ס״מ

מוזיאון ישראל (118)

חנוכּה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמי 26).

במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל־ טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

התמונה מצד ימין למעלה:

תארודאנת ; המאה הי״ח או הי״ט עיטור של מעגלים חקוקים

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

הגובה : 17.5 ס״מ ; הרוחב: 10 ס״מ

מוזיאון ישראל, מתנת יצחק כהן (122)

התמונה מצד ימין האמצעית:

צורה מיוחדת בעלת ידית

אבן; מעשה חיטוב האורך : 13 ס״מ ; הרוחב : 4.5 ס״מ

אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (123)

התמונה מצד ימין למטה:

המאה הכ^׳(?)

אבן בצבע אפור כהה ; מעשה חיטוב וחיקוק

האורך מלפנים : 14 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף אליכס, מתנת גב׳ לארדו ראה : לארדו, עט׳ 148 (124)

התמונה מצד שמאל:

המאה הי״ט

שלושה שערים מאוריים, הממולאים זכוכית צבעונית ; בזיכים נפרדים, ומאחוריהם דופן קטנה

לוח־פליז רקוע וזכוכית צבעונית ;

עיטור גזור וטבוע

הגובה : 30 ס״מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון היכל שלמה, ירושלים (125)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

חגים ומועדים במארוקו

החג, נוסף על תפקידו הדתי־הלאומי, משמש גם הזדמנות להשתחרר מחיי־היומיום האפורים והשיגרתיים של הפרט ולהשתתף בחיי הכלל. החג יש בו גם משום טשטוש מעמדות, שכן על־אף העובדה שכל אחד חוגג את חגו בהתאם למצבו ולמעמדו, הרי יש בכל חג חוויות כלליות, המלכדות את כל הקהילה. המצה, הסוכה, הלולב וכו' אינם רק סמלים לחגים, כי־אם גם סמלים לליכוד העדה.

שבועות אחדים לפני בוא החג כבר מתחילות ההכנות לקראתו. בתוך הבית שוררת אנדרלמוסיה: מסיידים את הקירות, צובעים את הדלתות ואת החלונות, ואין דבר, קטן כגדול, שלא תעבור עליו רחיצה, שטיפה או מריקה. גם הרחוב לובש צורה אחרת: בעלי החנויות מוציאים את מרכולתם החוצה כדי לסייד ולצבוע את חנויותיהם, וחזיתות הבתים עוטות סיד לבן וצבעים רבים.

יומיים לפני החג נהפך הרחוב כולו ליריד גדול. סוחרים ערביים מביאים עגלות ובהמות עמוסות כל־טוב — פירות, ירקות, אגוזים, תמרים, שקדים ופרחים — ומניחים את סחורתם ערימות־ערימות על־גבי מחצלות, לאורך כל הרחוב.

מראכש; המאה הי״ט

עשויה כדוגמת מנורות־חנוכה הולאנדיות מן המאה הי׳׳ח

פליז; מעשה ריקוע, קידוח וחיקוק הגובה : 26.3 ס”מ ; הרוחב : 21.6 ס״מ

מוזיאון ישראל,

אוסף פויכטונגר ראה : פויכטונגר, עמ׳ 146, מס׳ 385 (119)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל-מחזור השנה – חג ומועד-חגים ומועדים במארוקו-חנוכה

12/2020

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים

לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מארוקו. בשלוש הדתות המונותיאיס­טיות הגדולות אחת התופעות הנפוצות בקרב המאמינים היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו. פולחן־הצדיקים מושרש מאוד בחייהם של יהודי מארוקו מכל השכבות. אין ספק, כי היהודים שאבו הרבה מבטחונם מן התחושה העמוקה, כי הקדוש שומר עליהם, מגן על ביתם וקשוב לכל בקשותיהם. ה״זיארה״ (ביקור אצל קבר הקדוש) גם נתנה ביטוי לרצונם של היהודים לצאת משיגרת היומיום ולבלות כמה ימים בחיק־הטבע. ליד הקבר הקדוש שוררת אווירה של שמחה ועליזות, המזכירה את השמחה החסידית.

הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי נשבע בקדוש ומנשק את ידו־הוא כל־אימת שמזכירים את הקדוש. מלבד ביום ההילו­לה אפשר לעלות לקבר בכל ימות השנה, בין לשם קיום

נדר, בין לרגל ריפוי מופלא ובין כדי לשטח בקשה מיוחדת לפני הצדיק. באים מכל רחבי הארץ. כאשר מגיעים לקבר, מתיישבים בחדרים. שנועדו לכך, וכאשר מתמלא המקום, נוטים אוהלים. ליד מקום־הקבורה מדליקים נרות וקוראים תהילים. נמכרים נרות וכוסות יין, וההכנסה קודש לחלוקה בקרב העניים הרבים הפוקדים את הקבר, תלמידי חכמים והשוחט. אלפי הנרות שדלקו ליד קבר הקדוש היו מצטרפים לפעמים ללהבה גדולה. לא אחת מסרו מבקרים, שראו את דיוקנו של הקדוש מופיע מתוך הלהבות.

אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמה ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם, ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולה.

הזיקה לקדושים והעלייה לרגל אל קברותיהם היא תופעה נפוצה גם בקרב המוסלמים. תכופות מקודשת אותה הדמות לשני העמים — על־פי־רוב הקדוש היהודי — כפי שאפשר למצוא גם בארץ־ישראל.

המערה, המעיין והקבר של ר׳ שלמה עמאר

בני מלאל ; תצלום משנות השלושים של המאה הכי

מתוך: פלאמאנד, הקהילות, הלוח שאחרי עמ׳ 32 (237)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

ציורים לקמיעות שנועדו לשמירת הילד והיולדת

מתוך הספר ״גורלות וסגולות״ לשלמה אדרעי

כנראה המאה הי״ט דיו על־גבי נייר

הגובה : 16 ס״מ ; הרוחב : 21 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (241—242)

 שתי התמונות העליוניות

נוסחות לכתיבת קמיעות נגד כאבי־ראש ונדודי־שינה

מתוך הספר "סגולות ורפואות" למרדכי מלכה מסוף המאה הי״ט או מתחילת המאה הכ^׳

דיו על־גבי נייר

הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, המחלקה לכתבי־יד, מס׳ 4384 8° (243

 התמונה מצד ימין

פרק ״חכמת היד״ מתוך הספר ״באר־שבע״ לרפאל משה אלבז

צפרו; המאה הי״ד ; נעתק בשנת תר״כ / 1860

בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מס׳ 8°1950 (244)

התמונה מצד שמאל

האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למי­ניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.

רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.

קמיע לשמירה בדרך

מוגאדור; המאה הי״ט

נרתיק שבו היו נותנים את הקמיע המגולגל ;

משיצאו לדרך, היו כורכים את הקמיע מסביב למותניים — כעין חגורה

כסף וקלף

אורך המגילה : 88 ס״מ ; גובה הנרתיק : 6 ס״מ אוסף דוד קורקוס, ירושלים (245)

קמיע ״אילן קודש״

פאס ; שמ״ח / 1588

חתימה : ״נכתב האילן הק׳ הזה בעיר פאס בש׳ שמ״ח לפ״ק״

דיו על־גבי נייר (הנייר הודבק ושופץ) האורך : 400 ס״מ ; הרוחב: 30 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (246)

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות

עמוד 127