מורשת יהדות מרוקו

מואֶט על מצבם של היהודים

במקום זה מן הראוי להביא קטע מדברי מואט על מצבם החברתי של היהודים במארוקו, כפי שהוא ראהו בשנים 1670—1681, כלומר בסוף ימי אל־רשיד ובהת­חלת שלטונו של אסמאעיל. לאמיתו של דבר משקף תיאורו מצב שלא חל בו שינוי במשך מאות שנים.

׳היהודים נמצאים במספר גדול בפרבריה, ואין מכבדים אותם יותר מאשר במ­קומות אחרים; להיפך, אם יש זבל לשפוך החוצה, הם יהיו הראשונים לעבודה זו. מחובתם לעבוד במלאכתם בשביל המלך כשהם נקראים לכך, תמורת מזונם בלבד, והם מזומנים לסבול מכות ועלבונות מכל העולם, מבלי שיעזו לומר דבר אף לילד בן שש המיידה בהם אבנים. בעוברם ליד מסגד, בכל תקופה ובכל עונה שהן, עלי­הם לחלוץ את נעליהם, ואינם מעיזים לנעול אותן אפילו בערים הממלכתיות כמו פאס ומארוקו, מחשש שיהיו סופגים חמש מאות מלקות ומושלכים לבית־הסוהר, שיוצאים ממנו רק לאחר תשלום קנס גדול.

לבושם הוא לפי המנהג הערבי, אבל גלימותיהם וכובעיהם שחורים, כדי להב­דילם. בפאס ובמארוקו הם שוכנים לבדד מיתר התושבים, בשכונות מיוחדות, מו­קפות חומות, ששעריהן שמורים על־ידי אנשים שהוצבו על־ידי המלך, כדי שיוכ­לו לנהל את מסחרם בשלום ולקדש את שבתם ושאר החגים. בערים אחרות הם מעורבים עם הערבים. אין להם עיסוק מלבד המסחר ומלאכותיהם. רבים מביניהם עשירים ביותר, ועם זה אין מעמדם גבוה משל הפשוטים שבהם. הם מתכתבים עם היהודים הגרים באירופה, ששולחים להם נשק ותחמושת בהסכמת הקונסולים.

יש להם בכל עיר שייך וראש, שהם בוחרים בו, או שהמלך ממנה מתוכם; שייך זה הוא הקובע את המסים שעל כל בית לשלם למלך. רק לעיתים רחוקות הם יוצ­אים יחידים מחוץ לעיר, כיוון שהערבים והברברים רוצחים אותם על־פי־רוב.

בארצות אלה אין כמעט צדק בשבילם. אם הם מרבים לדבר לפני המושל כדי להגן על זכויותיהם (מפני שבברבריה אין משתמשים בעורכי־דין ובתובעים, וכל אחד טוען לעצמו), הוא מצווה על שומריו לתת להם מכות. בקוברם אחד משלהם, מעתירים עליהם הילדים מכות, יורקים בפניהם ומקללים אותם אלף קללות. עם זאת, הם גומלי חסד להפליא לענייהם, כדי שלא יבקשו נדבה; והשייך מטיל מם על כל אחד לפי אמצעיו כדי לספק את צורכיהם של אלה. הנה במלים ספורות הצרות שסובל עם זה, שהיה לפנים כה אהוב לה^, וכיום הוא משחק ופסולת של כל האומות, כדברי פרק כו בספר ויקרא׳ ״

שלטון אסמאעיל

דמות השנויה במחלוקת הוא מולאי אסמאעיל, שירש את כיסא אחיו רשיד, האריך בשלטונו(1672—1727), והתפרסם במעשי־האכזריות שלו. המקורות הערביים רו­אים בו את מייצבה של שושלת העלווים, שליט בעל מרץ, שהצליח לאחד ולגבש את המדינה ולהשליט בה סדר וביטחון. סופר־החצר של העלווים מסכם את ימי שלטונו במלים: ׳העניינים הסתדרו, הנתינים נחו, הארץ שקטה והסולטאן התעסק בבניין טירותיו ונטיעת פרדסיו; והארץ בביטחון ובשלום. יצאו האשה והיהודי (במקור: אל־ד׳מי) מן וג׳דה עד אל ואדי נון ולא ייתקלו במי שישאל אותם ׳מנין ?׳ ולא ׳לאן ?׳. המטבע בשפע ואין מחיר לחיטה (מחמת הזול) ולא לצאן. הגובים גובים את המס והנתינים משלמים ללא כפייה׳.

לעומת זאת מדגישים ומבליטים המקורות האירופיים בני־הזמן את אכזריותו של אסמאעיל כלפי נתיניו וכלפי השבויים הנוצריים; ולפי דבריהם לא היה כמוהו בתולדות המגרב לשפוך דם נקי. האמת היא, כי לראשונה היה מצבו קשה בשל התקוממויות והתמרדויות של אחיו ובן־אחיו. וגם כשניצח אותם, לאחר קרבות שנמשכו שש שנים, עדיין לא תמו מתנגדיו ומתחריו. במחצית השנייה של שלטונו צפוי היה למרידות של בניו, שהוא עצמו הושיבם במשנים בחבלים שונים של ארצו. בתנאים אלה, כשנשקפה בכל עת סכנת התקוממות מזוינת, המשען הבטוח היחיד היה צבא חזק וממושמע שאפשר לסמוך עליו. לשם כך אירגן אסמאעיל גיס מורכב מעבדים שחורים; אלה היו ה׳עביד אל־בּוּח׳ארי^, המפורסמים. נאמנו­תם התבטאה במשמעת עיוורת, שהם נשבעו לשליט לא בנקיטת הקוראן, כי אם בנ­קיטת אוסף־החדית׳ים המעולה של אל־בוח׳ארי, שהיה מקודש בעיניהם יותר מספרו של מוחמד הנביא. אסמאעיל נוכח גם לדעת, כי אין הוא יכול לסמוך על אוכלוסיית שתי הבירות: פאס ומראכּש, ולכן ניגש להקמת בירה חדשה, היא מכּנאס, שכמה מבנייניה הקדומים נאלץ לפנות, כשבנה את ארמונו, את המבצר ואת רובעי המינהל והצבא. וכן ייסד את ה׳מלאח הישן' שכונת היהודים, שהוקמה במר­חק מן הארמון המלכותי, לאחר שפינה את היהודים ממקום־מושבם הקודם בעיר הערבית. ברור שלכל זה דרושים היו אמצעים כספיים רבים וכוח־אדם עצום, ואו­תם צריכה היתה לספק האוכלוסיה כולה וגם השבויים הרבים שבתוכה.

מנקודת תצפיתם בפאס לא ראו חכמיה, או לא חשבו לנכון לרשום בכתב, את אשר התרחש אז במכנאס ובמדינה כולה. עם זה ראוי להביא לראשונה את רשימו­תיהם כלשונן, מאחר שמשתקפת בהן הערכה אובייקטיבית׳ שאינה מתעלמת מפראיותו ואכזריותו של אסמאעיל, ממצוקת המסים וממעשי העריצות, ובכל־זאת אינה שלילית.

(21 ב) ובימיו [של אל־רשיד]  היה מולאי ישמעאל כליפא פמקנאם ופצפרו וכשמת מולאי ארציד ומיד בא מולאי ישמעאל יר״ה והמליכוהו עליהם אהל פאס אג׳דיד. ואח״כ הלך המלך מסיר"א [מולאי סמאעיל יפיק רצון אל ] במחנהו למראקס להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן והלכו עמו ארמא די פאס לבאלי ונלחם עמו ובא לשלם. אח״כ רצה מסיר״א לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן פאם לבאלי ארמא לילך עמו ושלח להם לקאייד זידאן לפנקס  ארמא. מה עשו הל פאם ? תכף ומיד בבוא לקאייד זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר״א ומרדו במלך ושהו במרדם שנה ומחצה. והיה נלחם עמם בכל יום פדהר רמכא ופדהר אזאווייא והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב לבסטיון של באב לג׳וואד והיו נופלים בבתים של האלמלאח רצאץ [כדורי עופרת] והיו אהל פאם מחריפים (!) ומגדיפים(!) את מסיר״א. ועד היום מזכיר עליהם את החירופים ומטיל עליהם מס גדול, ובכל שנה הוא פוקד עליהם את עונם. אח״כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ המלך מסיר״א הלך לעיר תארודאנת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה, שנלחם כבר פעם אחת במראקם וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנת והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות והרויחו ממון רב במחנה הנז׳. והיה זה בש׳ התל״ח (1678) ליצי'

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג- שלטון אסמאעיל

-עמוד 262

משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל

שיחות־השלום בין שתי המדינות נמשכו כבר מתחילת המאה הי״ח, מזמנם של המלך ויליאם השלישי והמלכה אנה, לאחר שבמחציתה השנייה של המאה שקדמה לה קיים היה לסירוגין מצב של מלחמה ושביתת־נשק זמנית, עקב סיפוח תנג׳ה לכתר הבריטי. האנגלים נזקקו לעזרתו ולתיווכו של הפנדורפ, קונסול הנידר־ לאנדים, לשם סידור ענייניהם ובמיוחד פדיון השבויים והחלפתם. לפי דו״חים משנות 1715—1717 נמצאו אז בג׳בראלטאר שבויים יהודיים ומוסלמים במספר העולה על זה של האנגלים־הנוצרים המוחזקים בשבי אסמאעיל. חליפת־המכתבים העניפה מוכיחה עד כמה מייגע היה המשא־ומתן בין שני הצדדים. אמנם, ידועות לנו רק טענותיהם של האנגלים: לא נשמרו תנאי שביתת־הנשק! הקאידים המארוקאגיים מעלים תביעות כספיות שונות, וקשה להחליט אם הם פועלים על דעת המלך או על דעת עצמם! הקאידים מעכבים את העברת המכתבים וההצעות האנגליות למלך! ומאחורי כל זאת מסתתרת, לדעת המדווחים האנגליים, תאוות הבצע, השוחד והשלמונים של אנשי החצר. באחד המכתבים נאמר בפירוש, כי הנציגים האנגליים נמנעו מללכת למכנאם, שמא יסחטו מהם כופר.

על־פי אחד הדו״חים ששלח משה מוקאטה [Mocatta] בשנת 1718 בלכתו לתטואן דרך ג׳בראלטאר מתברר, כי אז עמד כמעט לפני סיומו עניין עריכתו של חוזה־השלום, והמכשול האחרון היתה דרישתם של המארוקאנים לקבל כמות לא גדולה בערך של אבק־שריפה תמורת השבויים האנגליים. נראה שבשלב זה נשלח למכנאס הקפטן נורבורי [Norbury], אולם הוא נכשל במאמציו לסלק את הקשיים. במכתב ארוך, שכתב משה ן' עטר ב־13 בנובמבר 1718 ממחנה סבתה אל הנציג האנגלי (שמו ומקום־מושבו לא נרשמו בתרגום־העתק שבארכיון), הוא בא לתקן את התיאור המסולף שהפיץ נורבורי כדי להסביר את כשלון שליחותו אל מכנאם. אסמאעיל ציווה לאנשי החצר שלו, וביניהם למשה ן' עטר ולשמואל מאימראן, להקביל את נורבורי, לדאוג לכל צרכיו ולהחיש את השיחות בדבר השלום. אולם התנהגותו האווילית של זה בזמן הראיונות אצל אסמאעיל ודרישותיו הבלתי־הגיוניות בנוגע לפדיון השבויים גרמו להפסקת השיחות. ן' עטר מבטיח, כי ישתדל ליישר את ההדורים, והוא מזכיר אגב אורחא, כי שלושה־עשר קפטנים[Captains] שבויים עשו בביתו כמעט שתי שנים, כדי שיוכלו לחזור לארצם. הוא רומז למכתבים שהוא מחליף עם קפטן פארקר ועם האדמיראל בינג [Nietto ° Byng, Bing], ומודיע כי מאחר שאין באפ­שרותו לשהות עוד במחנה סבתה שולח הוא את ידידו יצחק נייטו , כדי שימתין לתשובתו של האדמיראל.

בכשרונותיו הדיפלומאטיים ובעזרתו הפעילה של ראובן בן קיקי[Benquiqui], הנקרא ב׳דברי הימים׳ שותפו של משה, הצליח ן׳ עטר, בעמל של שנים אחדות, לערוך את החוזה של 1721 בין אנגליה למארוקו. נציגה של אנגליה היה צ׳ארלס סטיוארט, ומצד מארוקו פעלו הפאשה אחמד בן עלי בן עבדאללה ו׳גזבר הוד קי­סרותו׳, משה ן׳ עטר היהודי. וכשחודש החוזה בשנת 1729 בין ג׳ורג׳ השני (1727—1760) ובין עבדאללה בן אסמאעיל (1729—1757), חל שינוי רק בארבעת הסעיפים הראשונים שבו, בעוד ששאר חמישה־עשר הסעיפים נשארו בתוקפם כמות־שהם. וכן נשאר נוסחו של חוזה זה אב־ טיפוס לכל החוזים שנערכו לאחר מכן(1751,1734).

ברשימת המתנות באריגים ובמזומנים שחילקו הבריטים, כנהוג, לאחר עריכת החוזה של 1721 רשומים שמותיהם של משה ן׳ עטר, אברהם ן׳ עטר׳ אברהם מאימראן וראובן בן קיקי.

מכתב בלשון הספרדית, בחתימת־ידו בעברית ובאותיות לאטיגיות, ׳עבד ה׳ משה בן עטר׳, שנשלח במארס 1722 מתטואן, מלמדנו, כי משה המשיך בקשריו עם סטיוארט והאדמיראל בינג, וטיפל בפדיון כשלוש מאות השבויים האנגליים שנמצאו עדיין במארוקו. החלטת אסיפת־המעמדות בהאג מאותה שנה מוכיחה, כי בידו מסור היה גם הטיפול בשבויים נידרלאנדיים.

מקורותינו מזכירים את ידם הכבדה של בני אסמאעיל בגביית המסים וההי­טלים, וכן מנהגי פראות, משחקים אכזריים ואף מעשי־רצח של אסמאעיל עצמו במקרים אחדים, אולם נעדרים בהם תיאורי פרעות מאורגנות. גם הסופרים האי­רופיים בני התקופה מקדישים מקום נרחב למדי ליהודים ולמצבם במדינה. רובם ככולם מדגישים את העול הכבד של מסים רגילים ומיוחדים, הרובץ עליהם, את ההיטלים בכסף ובתוצרת שגובים מהם מדי פעם, ושכמעט אי־אפשר לעמוד בהם. ייתכן שאין הגזמה בדבריו של סופר אחד הטוען, כי צפוי עונש מוות למשתמט מתשלום המסים. כמעט בכל התיאורים חוזרת התמונה של ההשפלה והבוז שהם מנת־חלקם; אפילו הנכבדים, רואי פני המלך, אינם פטורים מתקנות ההפליה. גם למשה ן׳ עטר אסור לרכוב על סוס והוא משתמש בפרדה. בערי־הבירה (פאם, מראכש, מכנאם) מתגוררים הם בשכונות מיוחדות; עליהן ממונים ברגיל קאי־ דים מיוחדים, שמתפקידם לדאוג לבטחונם של תושבי המלאח. עניין זה של הב­טחת שלומה ושלמותה של אוכלוסיה זו הולך ונשנה; אבל קשה להכריע, אם הדא­גה ליהודים גרמה להקמת חומות המלאח, כהגנה מפני התקפות, או שריכוזם במ­לאה (לשם מטרות פיסקאליות) שימש מטרה נוחה להתנפלויות.

לאחר שנצרף את הקווים שהעלינו עד כה תצטייר תמונה ברורה של חיי היהו­דים בימי שלטונו הארוך של אסמאעיל, כשאורות וצללים משמשים בה בערבוביה, ולא קשה לקבוע כי מידת פורענות מרובה בה. אולם על הרקע הכללי של שלטון קשה ושליט המתאכזר לבני־משפחתו הקרובים ביותר אי־אפשר שלא לראות בהם גם את הצדדים החיוביים.

תולדות היהודים באפריקה הצפונית-כרך ב'-מארוקו-ח.ז.הירשברג– משה ן׳ עטר ואברהם בן קיקי בשירותו של אסמאעיל