נח. יש נהגו לנגן בטעמים מיוחדים את פרשת השירה, ופרשת עשרה הדברות:

נח. כן הביא בספר נוהג בחכמה (.עמוד קמ״ה), והטעם משום כבוד המעמד של קריעת ים סוף ומעמד הר סיני:

נט. יש נהגו בפרשת וישלח, לקרוא את הפסוק: ויהי בשכון ישראל וכו' פעמיים:

נט. כן הביא בספר כרם חמר (סימן ו׳) וציין שכן היה המנהג במרוקו עיי״ש: ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (.עמוד רמ״ט):

ס. יש נהגו בפרשת כי תשא לקרוא, מן הפסוק, ויתן אל משה ככלותו וכו', עד ויחל משה וכו', ומן הפסוק ויפן וירד משה וכו', עד ויקה משה את האהל וכו' בקול נמוך:

ס. כן הביא בספר ליצחק ריח (אות ק׳ ס״ג), והטעם משום שיש בהם מגנותם של ישראל, וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):

סא. יש נהגו בפרשת נשא, כהן עולה מתחילת הפרשה עד סוף ״וביום הראשון״ שבפרשת הנשיאים, ואחריו עולה לוי ״וביום השני״, ושלישי ״וביום השלישי״ וכן על זה הדרך בשאר עולים, והשביעי עולה מתחילת ״וביום השביעי״ עד סיום הפרשה:

סא. כן הביא בספר נו״ב (.עמוד ק״מ), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו, וי״ל בטעם הענין, כדי שהכהן יזכה בברכת כהנים, ויברך את ישראל מתוך הס״ת, ודבר בעתו מה טוב:

סב. נהגו כשמעלים שביעי אומרים: יעמוד וכו' לשביעי, והוא משלים:

סב. כן המנהג פשוט, ומובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, ובאוצר טעמי המנהגים(,עמוד רל״ג), והטעם משום אחרון אחרון חביב, שאין המצוה נקראת אלא ע״ש גומרה, וראה בספר כתר שם טוב(.סימן של״ט):

סג. נהגו לפני עליית מפטיר לשורר פיוט זה: קדושת שבת, כתקנת עזרא, יעלו שבעה לספר תורה, ומפטיר ישלים ההפטרה, ויתפללו מוסף כהלכתו, כי בו שבת, מכל מלאכתו' ברך על תורתו, ונהגו כן בפרט כאשר יש שמחת בר מצוה או חתן או אבי הבן:

סג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות המגרב, ובספרי פיוטים, ומחברו הצדיק החסיד רבי יעקב אדהן ז״ל ממכנס:

סד. נהגו בסיום חומש, אחרי סיום ברכה אחרונה של המשלים, אומרים כל הציבור יחדיו: חזקו ואמץ לבבכם כל המיחלים לה׳:

סד. כן המנהג והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (שבת) והוא גם מנהג תוניס ולוב, וראה מעין זה בספר טעמי המנהגים (קנ״ח), והיא ע״ד מה שאמר ה׳ ליהושע רק חזק ואמץ:

סה. נהגו בברכות ההפטרה הראשונות, שאין עונים אמן אחרי ברכה ראשונה, רק אחרי השניה, וכן אין המברך עונה אמן בסוף הברכות האחרונות, ואומרים גואלנו בסוף ההפטרה:

סה. כן הביא בספר נהגו העם (.שבת), וכן פסק בילקוט״י ח״ב (עמוד קע״ט), ובענין אמן כן המנהג, והביאו בזכור לאברהם (מער׳ אמן), וכן כתב בכה״ח (.סימן רט״ו סק״א) ובספר לבי ער (סימן י״ד),

סו. נהגו לקרוא את ההפטרה מתוך החומשים הנדפסים, ונקראת בנעימה, על ידי העולה מלה במלה ללא שגיאות, וללא טעויות, ומחזירים אותו על הטעויות כס״ת, ולכן הרוצה לקנות הפטרה מכינה לפני כן כראוי, והקהל שותקים ושומעים כספר תורה:

סו. כן המנהג פשוט, וראה בזה במג״א (ריש סימן רפ״ד), ובספר יחו״ד למק הגרע״י(.ח״ה סימן נ״ט):

סז. יש נהגו בהפטרות מיוחדות, שכל הקהל קוראים אותו יחד עם העולה והם: הפטרת בשלח, הפטרת יתרו, הפטרת שבועות, והפטרת יום א׳ דראש השנה כשמגיעים לותתפלל חנה ותאמר:

סז. כן הביא הנו״ב (עמוד נ״ו), והטעם שהם מדברים בשבחו של מקום, וברוב עם הדרת מלך:

סח. נהגו כהפטרות מיוחדות ואלו הן: בפרשת ויצא ״ועמי תלואים״, ובפרשת שמות ״הבאים ישריש יעקב״, ובפרשת אחרי מות ״התשפוט״, ובפרשת קדושים ״הלדרוש״, וכשהן מחוברות מפטירים ״ויהי דבר ה׳ וכו׳ הלדרוש״:

סח. כן המנהג והביאו בספר נהגו העם ושבת), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו:

סט. נהגו כשחל ראש חודש בשבת מפטירים ״השמים כסאי״, ואם חל ביום א׳ מפטירים ״ויאמר לו יהונתן״, ואם חל בשבת ויום א' מפטירים ״השמים כסאי״, ופסוק ראשון ואחרון מהפטרת ״מחר חודש״, ובתלתא דפורענותא ובשבעה דנחמתא, מפטירים רק את ההפטרה שלהם:

סט. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (סימן ל^׳):

ע. נהגו כשנתאחרה התפלה מחמת שמחה, להקל להתפלל מוסף ללא חזרה:

ע. כן המנהג פשוט, וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(ח״א סימן ל״ז), וראה עוד במנהגי מנחה בזה, ומשם בארה:

עא. נהגו לומר תכנת שבת וכו׳ במוסף, ויש נהגו בנוסח אחר: למשה צוית על הר סיני, מצות שבת זכור ושמור, ובו צותנו ה׳ אלקינו להקריב בה קרבן מוסף שבת כראוי:

עא. שני הנוסחאות מובאים בסידורים ישנים, ונהרא נהרא ופשטיה:

עב. יש נהגו בסוף התפלה לומר, ״אדון עולם״ בנעימה קדושה, ויש נהגו שילדים מנעימים אותו:

עב. כן נהגו רבים, וראה בזה בנוהג בחכמה(עמוד רי״ב), ובמעלת הפיוט הנורא הזה, ראה בספר לקט הקציר (עמוד מ״ח), ולכן נהגו שילדים אומרים אותו, לקיים מה שנאמר ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז״ וכו׳:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 (

יוסף שיטרית

אוניברסיטת חיפה

1. מקומו של השיר מתאפילאלת בכלל התיעוד על פרעות מולאי יזיד

ימי שלטונו של הסולטאן מולאי יזיד )אפריל 1790 — פברואר 1792 ( ייזכרו לדיראון עולם בתולדות יהודי מרוקו בגלל הפרעות שגזר על הקהילות השונות מיד עם עלותו לשלטון, ובמיוחד על הקהילות העירוניות שבממלכתו. מעשי זוועה אלה כללו מקרי רצח של עשירים ונכבדי קהילות ושל אנשים מן השורה; פעולות סחטנות, שוד וביזה; חיוב בסכומים עצומים כמס חסות; גירוש מן הבתים ומן הרבעים היהודיים )ה'מלאח'( והשארת המגורשים תחת כיפת השמים; אינוס בחורות ונשים וחטיפת אחדות מהן; הרס בתים מן היסוד לאיתור אוצרות שהוסתרו; הרס בתי כנסת והפיכתם לפעמים למסגדים; הרס בתי קברות והשלכת עצמות המתים, ועוד. אם כי הפרעות המאורגנות התקיימו בחודשים הראשונים בלבד למלכותו של יזיד, עד לקיץ 1790 , הייתה תקופת שלטונו כולה מסכת רצופה של סבל נורא ושל חיים תחת טרור מתמיד, תוך פחד מהלשנות לשלטונות, שדינן היה לרוב מוות והחרמת ההון המשפחתי.

 

במכּנאס ובפאס נמשכו ההתעללויות ביהודים עד למותו של 'המלך המזיד'. לולא נהרג לפתע בחודש ה– 22  למלכותו בקרב שניהל ליד מראכש נגד צבא אחיו מולאי האשם ובני בריתו שמרדו נגדו, אין לדעת באילו תנאים הייתה יהדות מרוקו ממשיכה להתקיים. מניין נבעו כל מעשי הרשעות והנבלה הללו שכמעט והמיטו שואה על הקהילות השונות? הסולטאן כיוון את מעשי הזוועה שלו נגד הקהילות כדי להתנקם בעשירים היהודים ששירתו את אביו הסולטאן סידי מוחמד בן עבד אללה )מלך בשנים 1790-1757 (, משום שסירבו להלוות לו כספים שהיה זקוק להם בימי מרדו נגד אביו, סירוב שנבע למצער מאימת תגובתו של זה. הוא גם נטר להם טינה על כך שהביאו את דיבתו רעה בפני אביו על מעשי הנבלה שעשה בכמה מבנות ישראל לאחר שחטף אותן ודרש מהן להמיר את דתן כדי שיהיה לו נוח לעשות בהן כרצונו. אביו אילץ אותו להחזיר את החטופות למשפחותיהן. את טינתו העביר מולאי יזיד לכלל היהודים באשר הם, וטיפח אותה לכדי שנאה תהומית ומבעיתה. אולם יש לציין כי מעשי ההפקרות והזימה שלו והשיטות האכזריות שהפעיל לא נגעו ליהודים בלבד אלא כוונו גם נגד כל נתיניו, ובמיוחד נגד אלה שחשב אותם לאויביו, היינו כל בכירי הממשל והצבא המוסלמים ששירתו תחת אביו, היו סגולותיהם וכישוריהם אשר היו. לאחר שעלה לשלטון לא שם מולאי יזיד גבולות לרגשי הנקם שלו ונתן דרור להפרעתו הנפשית. כך נהרגו בימי שלטונו הקצרים מאות, ואולי אלפים, מבין נתיניו, לעתים לעיניו ולעתים הרג אותם אף במו ידיו, לבד מן האלפים הרבים שנהרגו במלחמות התכופות שניהל נגד אֶחיו שמרדו בו וביקשו למלוך תחתיו. לא לחינם יצא שמו בקרב האירופים שתיעדו את קורותיו המזוויעות כמלך צמא דם, ובקרב רבני מרוקו כ'מלך המזיד'.

 

מאורעות הדמים ומעשי העריצות של מולאי יזיד היו מן החמורים בתולדות מרוקו. הם זכו לתיעוד בידי רבנים, בידי משוררים עבריים וערביים–יהודיים מקהילות שונות, בידי כותבי כרוניקות מוסלמים  ובידי קונסולים  ונוסעים אירופאים  שהיו עדים להתרחשויות או שמעו עליהן מיד אחרי היקרותן.

 

הפרעות ביהודים מצאו הד ניכר בחיבורו של שמואל רומאנילי  (1814-1757), חסיד תנועת ההשכלה מאיטליה. הוא שהה במרוקו בשנים 1791-1786 , הכיר מקרוב אחדות מן הדמויות היהודיות שהוצאו להורג וחי בקהילות שנפגעו קשות בפרעות. להשלמת התיעוד הידוע זה מכבר בעברית אני מביא כאן קטע כרוניקה שלא התפרסם עד כה, וכן קטעים הנוגעים לפגיעות ביהודים והלקוחים מספרו של מומר נוצרי שהיה עד להתרחשויות. הכרוניקה חוברה בידי ר' חביב בן יוסף טולדנו ממכּנאס שחווה את אימי המאורעות ושתיעד את הזוועות מיד אחרי התרחשותן, היינו עוד בימי שלטונו של מולאי יזיד. כך, שכן הוא מפנה אליו דברים במבע הלוואי 'ירום הודו', המשמש כאשר מדברים על שליטים בעודם בחיים. הטקסט מופיע בכ"י מס' 5471 שבמכון בן–צבי, דף 85 א:

הה ליום המר והנמהר, יום חשך ואפילה אשר לא ראו אבותינו ואבות אבותינו, יום ג' בשבת לניסן ש' נת"ק לפ"ק ]=שנת תק"ן, היינו 1790 [, באה שמועה לכאן העירה מכנאס יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[, שמת סי]די[ מוחמד בן עבדלא; וכשמענו זאת, אחזתנו רעדה וצירי יולדה עד כמעט אשר פחזה נשמתינו ממנו ונדנו כאשר ינוד הקנה במדינת הגויים. ונתערבבו שם ט"ו ימים עד יום ד' בשבת פסח ב' באה אגרת ליר"ה ]=לירום הודו, היינו הסולטאן[ )!( להאלודייא ]=האודאיא, שבט ערבי שסיפק חיילים לצבא המלך[ שיכנסו לאלמלח ויבוזו את שללנו; ושללו אותנו והוליכו את כל מחמדינו והיו מפשיטים מלבושינו מעלינו ונשארנו ערומים יחיפים, אנשים ונשים וטף. ומשם נסענו להאלמדינה] הרובע המוסלמי[ וקצת ממנו נדו להאלודייא ]=מחנה הצבא[, והיינו שם לחורב ביום ולקרח בלילה, ונתקיים בנו מ"ש ]=מה שכתוב[: 'לא ראו איש את אחיו' ]שמות י כ"ג[; ונוסף על זה, שהיינו עטופים ברעב והיו הקטנים צועקים ללחם ואין פורש להם. ונשארנו שם מטולטלים עד יום א' ערב חג השבועות אשר בא יר"ה ]=ירום הודו[ מעיר תיטוואן והכניסנו להאלמלח ומצאנו אותו חרב מאין אדם ומאין בהמה, כי הרסו גם פרצו כל מחמדינו; כי בעונותינו הרבים היו פריצי בני עמינו מראים להם כל מחבואינו אשר צפננו בהם את מחמדינו, ולא נשאר בלתי אם גוייתנו ואדמתינו. ובאה שמועה שהעירה תיטוואן יע"א ]=יכוננה עליון, אמן[ גם כן שללו אותם ובזזו את כל מחמדם, וגם כן שללו את העירה לקסאר ולערייאס ]=לאראש[ יע"א; והעיר פאס יע"א הוציא אותם מהאלמלאח והניחם במקום אחר קורים לו קסבת זראדא. השי"ת ]=ה' יתברך[ יחשוב לנו כל מה שאירע לנו כפרה על כל עונותינו ויביא לנו משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו בעגל ]=במהרה[ ובז"ק ]=ובזמן קריב[. נאם הקטן חביב בלא"א ]=בן לאדוני אבי[ כהה"ר ]=כבוד הרב הגדול רבי[ יוסף טולידנו זלה"ה ]=זכרו לחיי העולם הבא[.

 

כן תועדו כאמור מעלליו של מולאי יזיד כלפי נתיניו ומשרתיו בידי מומר גרמני אשר התאסלם במרוקו וזכה כנראה למעמד חשוב בשירות הסולטאן סידי מוחמד ויורשו, תחת שמו המוסלמי סיד אדריס. הכותב הכיר מבפנים את התנהלותו של העריץ, את מעשי הזוועה שלו, את מלחמותיו התכופות ואת עוינותו לספרד שנגלו מיד עם עלותו לשלטון. בתקופת שירותו מומר זה שימש כנראה סוכן חשאי של ספרד בחצר הסולטאן. הוא היה מודע למאמצי הספרדים למגר את שלטון אויבם ולעזרה הצבאית שהגישו לאָחיו מולאי הישאם ולצבא שתמך בו באזור מראכש; בראש צבא זה עמד עבד אל–רחמן בן נאצר, מנהיג שבטי העבדא ומושל עיר הנמל אספי. ב– 1794 הצליח סיד אדריס להימלט ממרוקו וחזר לדתו הקתולית בספרד. הוא חיבר בצרפתית משובשת דו"ח מפורט על שלטונו של מולאי יזיד תחת הכותרת Abrégé de la vie de Mulei Liezit, empereur de Maroc, écrite [!] par un témoin oculair[e]

שהודפס לראשונה ברומא ב– 1794  מתוך מקור זה אני מביא כאן להדגמה ובתרגום לעברית מספר

קטעים הנוגעים ליהודים.

עיון סוציו–פרגמאטי בשיר ערבי–יהודי על הפרעות ביהודי תאפילאלת בימי מולאי יזיד ) 1792-1790 ( יוסף שיטרית

 

עג. נהגו להקל לקפל בשבת את הטלית בגמר התפלה, ויש מדקדקים שנהגו להחמיר בדבר:

עג. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר קיצור שו״ע להגר״ב טולידאנו(עמוד של״ב), ובספר שמש ומגן(ח״ג סימן ע״ג), ובספר השמים החדשים (סימן ל״ב), ובספר נהגו העם (שבת), וכן מנהג א״י וכמובא בנתיבי עם (עמוד ק״ס), וכן מנהג תונס וכמובא בגאולי כהונה (מער׳ ש^׳), וראה עוד בספר כרם חמר (סימן ל״ב):

עד. יש נהגו להקל ולסמוך על העירוב (צור, הפתח) כדי לטלטל דברים לצורך שבת, ויש נהגו להחמיר בדבר:

עד. בשו״ת מים חיים להגאון ר׳ יוסף משאש (ח״ב סימן פ״ד), הרבה להוכיח שצריך ג׳ תנאים לרה״ר, וכיון שתנאי של ששים ריבוא לא שכיח יש להקל עיי״ש, ובעקבותיו הלכו רבים (ראה בילקוט״י שבת ב׳ עמוד י״ז, שהאריך שיש למקילים ע״מ לסמוך), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (שבת) והגאון רבי שלום משאש בספרו תבואות שמש (סימן ל״ו) פסקו להחמיר שדי בשני תנאים, ובעקבותם הלכו רבים, וראה שם בילקוט״י באורך:

עה. נהגו רבים להחמיר שלא להחזיר אוכל על גבי כירה כלל, וכן אין מחממים שום אוכל לרבות יבש:

עה. כן היה המנהג נפוץ במרוקו וכמובא בספר אוצר דינים (להרה״ג ר׳ יצחק יוסף) סימן י״ח (עמוד רכ״א), ושם באוצר דינים סיים שי״ל שבפלטא לא החמירו עיי״ש, והנה מה שעינינו רואות ושומעות מפי הזקנים שאין מחזירים ואין מחממים שום אוכל בשבת, וראה בכה״ח (סימן רנ״ג ס״ק ל״ח) בזה:

עו. נהגו רבים לקדש על היין ואוכלים פירות ומיני מגדים, ואת הסעודה אוכלים מאוחר יותר:

עו. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):

עז. נהגו לפני מנחה, להתאסף יחד זקנים עם נערים, לקריאת תהילים בנעימה, רצופה אהבת ה׳ ויראתו:

עז. כן היה המנהג נפוץ בקהלות יהודי מרוקו, ומעלת קריאת התהילים לפרט ולכלל, ובפרט ביום שבת רבה מאד, ואשרי המחזיר עטרה ליושנה, ומושיב ילדים בשבת לקריאת התהלים בנעימה, שזכות הרבים תלויה בו, שהרי פסוק מפורש ״מפי עוללים ויונקים יסדת עוז למען שמך להשבית אויב ומתנקם״:

עח. נהגו במנחה של שבת לומר את ״ובא לציון״, וכן ״ואני תפלתי״ בנעימות מיוחדות, ויש נהגו לסיים ובא לציון בפסוק ״בטחו בה׳ עדי עד כי ביה ה׳ צור עולמים:

עח. כן המנהג פשוט, וי״ל בטעם הענין, על פי המובא בספר טעמי המנהגים (עמוד קע״ה) בטעם אמירת ובא לציון במנחה של שבת, ע״פ המובא בחז״ל שצרה אחרונה תהיה תשעה חדשים, וסיומה במנחה של שבת, ופסוקים אלו כולם מענין הגאולה, ובענין הפ׳ בטחו בה׳ עדי עד, כן הביא בספר ארבעה גביעים, והביאו בסידור עוד אבינו חי:

עט. נהגו שאין אומרים ״תיכון תפלתי״ במנחה של שכת כמנחה של חול:

עט. כן מושמט בסידורים ישנים, וי״ל בטעם הענין, כיון ששעת מנחה של שבת נקרא רעוא דרעוין, ולהבדיל בין ימי חול לשבת מסתפקים בפסוק כי לקח טוב וכו':

פ. יש נהגו שאין אומרים ״עלינו לשבח״, במנחה של שכת:

פ. כן מנהג בתי הכנסת התושבים בפאס. וכמובא בנוהג בחכמה (עמוד רי״ב), וטעם לזה, שכפי הידוע משה רבינו ע״ה נפטר בשעת המנחה של שבת, ועלינו לשבח חובר ע״י יהושע תלמידו כידוע, ואין מן הראוי שיאמר תורתו של התלמיד בשעת פטירת רבו:

פא. נהגו רכבם אחרי מנחה לומר מזמור מיוחד לפרשת השבוע (ראה טכלה בזה כסוף מנהגי שבת):

פא. כן מובא בסידורים ישנים, והביאו בספר נהגו העם (שבת), כן מובא בתפלת החודש והוא מנהג קדום:

פב. נהגו להקפיד לאכול סעודה שלישית עם בני המשפחה, כסעודת ערכית ושחרית:

פב. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת) והטעם שהרי פסק מרן השו״ע(סימן רצ״א ס״ו) שנשים חייבות כאנשים בג׳ סעודות, וראה שם בכה״ח בשם המקובלים במעלת סעודה שלשית, שהיא מתקנת את כל סעודות השבוע, ומה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד:

פג. יש נהגו לומר מעין קידוש, בתוך סעודה שלישית, ומקדימים פסוקים אלו: וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם, כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַה' הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה, רְאוּ כִּי ה' נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת, עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָהֶם יוֹמַיִם, שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה' אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ, סִבְרֵי מָרָנָן וּבְרָכָה:

פג. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכן מובא בבן איש חי(שנה שניה פ׳ חיי שרה סי״א), וראה בזה בשו״ת שמש ומגן(סימן ש״ה) ובספר השבת והלכותיה (סימן ט״ו ס״ג) ובמקורות שם:

פד. נהגו בסיום סעודה שלישית, לפני מים אחרונים לומר: אשלימו סעודתא שלימתא דזרעא קדישא דישראל:

פד. כן מובא בסידורים ישנים, והוא על פי הסוד (וראה לעיל במקורות ס״ק פ״ב):

פה. נהגו לפתוח תפלת ערבית למוצאי שבת בפרקי תהילים אלה: לכו נרננה, אלפא ביתא, שירי המעלות, לשלמה אלקים משפטיך למלך תן, ה׳ מי יגור באהלך, מכתם לדוד (כניגון מיוחד) לדוד ברוך ה׳ צורי (ג״כ בניגון מיוחד), למנצח בנגינות, לדוד מזמור לה׳ הארץ ומלואה, ואחריהם קדיש וברכו:

 

פה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יש מאין (סימן א׳) ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), וכל זה מיוסד ע״פ משאחז״ל (שבת קי״ח), יהי חלקי ממוציאי שבת בציפורי, שהיו מאחרים ביציאת שבת, וראה בספר נהגו העם (ערבית), ובאוצר טעמי המנהגים (עמוד קפ״ד), ובלקט הקציר (עמוד רל״ה):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עמוד 71

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.

הקדמה: קינה היא וקוננוה רעיוני על הצדקת בחורה מעלמות מעולפת ספירים שקדשה שם שמים ברבים תהי מנוחתה כבוד וזכותה תחון ותגין לי ולזרעי. ומי שירצה לאומרה לנועם איזה פיוט הרשות נתונה והיא לנועם "אהלל יושב כרובים״ או לנו׳ [=לנועם] "יחיד רם לך תפארת״ ולנו׳ [=ולנועם] ״אבי מלך אדוני רם״ וכמה ניגונים אחרים. ומי שירצה לאומרה בתמרור קינה יאמר אותה בתמרור [לחן מר, לחן עצוב המיועד לקינה] ״לב עמי יכאב בציריו״ ולת׳ [=ולתמרור] ״מספד מר ארים".

ובא הסימן אני ידידיה מונסוניגו חזק.

תבנית: השיר בנוי ממחרוזת פתיחה ועוד שלושים מחרוזות. בכל מחרוזת ארבעה טורים: שלושה טורי ענף וטור אזור.

חריזה: אבאב, גגגב, דדדב…

משקל: שמונה הברות בטור.

חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.

לחן: "אהלל יושב כרובים״ לר׳ דוד חסין(דוידזון, תרפ״ה-תרצ״ג, א־1465), ״יחיד רם לך תפארת״(ליתא שם), ״אבי מלך אדוני רם״(ליתא שם), ״לב עמי יכאב בציריו״ לר׳ יעקב אבן צור(שם, ל־251) או ״מספד מר ארים״(ליתא שם).

מקור: כתב יד מתוך אחד העותקים בכתב יד של ״קופת הרוכלים״ לידידיה מונסונייגו.

 

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ / וֶעֱזוּז נוֹרְאוֹתֶיהָ

שִׂיחוֹ לִבְנֵיכֶם סַפְּרוּ / תְּנוּ לָהּ פְּרִי יָדֶיהָ

 

אֶת עֵז צִדְקָתָהּ תְּגַלּוּ / אִישׁ לַאֲשֶׁר בַּאֲהָלוֹ

עַמִּי הִשְׁמִיעוּ הַלְלוּ / בַּשְּׁעָרִים מַעֲשֶׂיהָ

 

5 נַעֲרָה יָפָה כְּתִרְצָה / אֶת שֵׁם שָׂמִים קִדְּשָׁה

הֵן לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה / לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ

 

יְחִידָה מִכָּל עֲלָמוֹת / תַּכְלִית מִבְחַר הַשְּׁלֵמוּת

חָשְׁבוּ עָלֶיהָ מְזִמּוֹת / לַעֲקֹר מִבְצַר חוֹמוֹתֶיהָ

 

יְהִירִים לַעֲנוֹת סָרָה / קִדְּשׁוּ קָרְאוּ עָצְרָה

 10 כִּי טוֹב בְּרַע הִיא הֵמִירָה / בֵּית אָבִיהָ בִּנְעוּרֶיהָ

 

דָּנוּהָ בְּדִיניִּם קָשִׁים / גּוֹי נָבָל קֻפַּת שֶׁרָצִים

עִנּוּהָ שְׁנֵי חֲדָשִׁים / יְמֵי עִמָּהּ וּמֵרוֹדֶיהָ

 

יַחַד הִסְכִּימוּ וְעָנוּ / לָקַחַת כְּפַר מֵאֲנוּ

לְחוֹבָה נִמְנוּ וְגָמְרוּ / אֵין מֵקִים יְרִיעוֹתֶיהָ

 

15 דִּינֵי שָׂמִים הִצְדִּיקָה / בְּסֵבֶר פָּנִים בִּשְׁתִיקָה

וּבְדָת צֶדֶק הֶחֱזִיקָה / וְחָגְרָה בְּעוֹז מָתְנֶיהָ

 

יִתְפַּלֵּא כָּל אִישׁ עֵת יִזְכֹּר / יָחוֹג יָנוּעַ כַּשִּׁכּוֹר

יָשְׁבָה בָּדָד עֵמֶק עָכוֹר / אִם דֶּלֶת נְצוֹר עָלֶיהָ

 

הִיא הֵשִׁיבָה כִּי לִשְׁאוֹלָה / יָרְדוּ רוֹדְפֵי דָּת גְּעוּלָה

 20 רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה / עֲצוּמִים כָּל הֲרוּגֶיהָ

 

מַלְכֵי אֶרֶץ כָּל לְאֻמִּים / בְּכֶסֶף וּמַתַּן דָּמִים

הָיוּ לְפִתְחָהּ מַשְׁכִּימִים / לִשְׁקֹד יוֹם עַל דַּלְתוֹתֶיהָ

 

וּנְשׁוֹתֵיהֶם יוֹתֵר מֵהֶם / יָגְעוּ לֹא עָלְתָה בִּידֵיהֶם

נָתְנוּ כָּל מַחְמַדֵּיהֶם / בִזְהובִים עִטְרוּהָ

 

25 נִלְאוּ יָגְעוּ לְפַתּוֹתָהּ / כָּל אַחַת נִזְמָהּ חֶלְיָתָהּ

פָּשְׁטָה כָּל בִּגְדֵי חֶמְדָּתָהּ / תַּמְרוּקִיָּה מָנוֹתֶיהָ

 

סוֹרֵר מוֹרֶה הוֹצִיא חַרְבּוֹ / לְנָחְרָהּ כְּדָג מִגַּבּוֹ

הִיא כַּצֹּאן לַטֶּבַח יָבוֹא / וּכְרָחֵל לִפְנֵי גּוֹזְזֶיהָ

 

סַכִּין הִשְׁחִיז בָּא לִקְרָאתָהּ / פָּרַשׁ צַר לִשְׁבֹּר מַפְרַקְתָּהּ

30 פֶּן וְאוּלַי תָּמִיר דָּתָהּ / וְתִזְעַק בַּחֲבָלֶיהָ

 

וּבְנֹעַם שִׂיחָה הַשִּׁיבָה / חָס לֵיהּ לְזַרְעֵיהּ דְּאַבָּא

לְאוֹהֵב דַּת הָעֲזוּבָה / עִמְקֵי שְׁאוֹל קְרוּאֶיהָ

 

נַפְשִׁי אֶמְסֹר עַל יַהֲדוּתִי / כִּי לֹא אֲחַלֵּל בְּרִיתִי

מִנְּעוּרַי בְּצִדְקָתִי / הֶחֱזַקְתִּי לֹא אַרְפֶּהָ

 

35 יוֹנָה בְּנַחַת וְשׁוּבָה / צַוָּאר פָּשְׁטָה בְּאַהֲבָה

חֶמְדַּת עוֹלָם עָזְבָה / וּפִרְצַת גְּדֵרֶיהָ

 

יָחִישׁ מַהֵר יַתִּיז רֹאשִׁי / חָלִילָה לִי זֹאת אֶעֱשֶׂה

דַּת קֹדֶשׁ אֵיךְ תַּעֲזֹב נַפְשִׁי / תִּשְׁכַּח בְּרִית אֱלֹהֶיהָ

 

גּוֹי נָבָל מֶה פָּרַץ פֶּרֶץ / מָלַק עֹרֶף עִקֵּר שֹׁרֶשׁ

 40 עַל זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ / יִבְכּוּ כָּל תְּלָמֶיהָ

 

בְּרֹב חֲרוֹן אַף וְחֵמָה / שִׁנָּיו יַחֲרֹק בִּנְקָמָה

דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ נִמְלָא חֵמָה / וְכִלָּה כָּל סְעִיפֶיהָ

 

שְׁאַר יָדוֹ נָטָה יָרָה / וַיְקִימֶהָ לְמַטָּרָה

תֶּכֶף עָשְׂאָה גִּסְטְרַהּ / נֵתַח אוֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ

 

45 חֵן תִּתְמֹךְ וְעֶדְיֵי כַּלָּה / כִּי בַּת אֲשֶׁר הִיא סְגֻלָּה

 יָשְׁבָה עַל גַּבֵּי מַעְלָה / רָאֲמָה יָשְׁבָה תַּחְתֶּיהָ

 

זְכוּתָהּ תָּגֵן תּוֹשִׁיעַ / הִיא תַּשְׁקִיט וּמִי יַרְשִׁיעַ

הוֹד זָרְחָה לָנוּ יוֹפִיעַ / אוֹרוֹת שִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ

 

קָדֵשׁ קָדָשִׁים וְכָלִיל / כְּכֶסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל

50 תִּשְׂמַח בְּתוּלָה בְּחָלִיל / שָׁלֵם כָּל נְתִיבוֹתֶיהָ

 

יוֹנָתִי מָנוֹחַ חֵן תִּמְצָא / עִם הֲרוּגֵי לֹוֹד בִּמְחִצָּה

אַבְנֵי מַרְמְרָא וְשַׁישָּׁא / חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ

 

צוּר נוֹרָא יִבְנֶה נָא קָדְשׁוֹ / יִרְאוּ גּוֹיִים וְיֵבֹשׁוּ

נָא גִּבּוֹר חוּשָׁה / כִּי רָצוּ עֲבָדֶיךָ אֲבָנֶיהָ

 

55 נִשְׁמָתָהּ הַיּוֹם שְׁלֹשִׁים / בֵּין אֶרְאֶלִּים וְתַרְשִׁישִׁים

 תֵּשֵׁב בְּמָקוֹם קְדוֹשִׁים / מְקוֹם סַפִּיר אֲבָנֶיהָ

 

נוֹרָא קָדוֹשׁ חַי וְקַיָּם / לָהּ יִשְּׂאוּ נְהָרוֹת דָּכְיָם

תִּשְׁלַח קְצִירָה יָם / וְאֶל נָהָר יוֹנְקוֹתֶיהָ

 

1-צדקת… ידיה: המשורר פונה לקהל הקוראים להנצחת זכרה של הנערה הצדקת באמצעות ם־פור מעשה גבורתה לבנים. אשת חיל: על פי משלי לא, י. ועזוז נורואותיה: ואת הכוח ואת העוז שנתגלו במעשה גבורתה, על פי הכתוב בתהלים קמה, ו.

2-שיחו לבניכם ספרו: ספרו מעשה גבורתה לבנים. תנו…ידיה: ספרו בשבחה לפי פרי ידיה, הם מעשיה הטובים, על פי משלי לא, לא.

3-את עז צדקתה תגלו: פרסמו את כוח אמונתה. איש לאשר באהלו: כל ראש משפחה יספר לבני ביתו, על פי שמות טז, טז.

4-עמי… מעשיה: דברו בשבח מעשיה בשערי העיר. הללו בשערים מעשיה: עדה״כ (=על דרך הכתוב) משלי לא, לא.

5-יפה כתרצה: יופייה של הנערה סול דומה לתרצה, שהייתה עיר מלוכה, עדה״ב שיר השירים ו, ד.

6-לזאת יקרא אשה: על פי בראשית ב, כג. כאן: נערה זו היא דוגמה ומופת לאשת חיל מיוחדת. לא… תחתיה: אי אפשר להעריכה ולהמירה בזהב, כי ערכה רב ממנו, על פי איוב כח, טו.

7-יחיז־ה מכל עלמות: בצדקותה. תכלית מבחר השלמות: מושלמת ביותר(ממונחי לשון הפילוסופיה של ימי הביניים).

8-חשבו… חומותיה: הגויים תכננו לעקור את אמונתה ולהעבירה על דתה. מבצר חומותיה: תיאור ציורי לדת ולאמונה החזקה.

9-לענות סרה: תכננו להעיד נגדה עדות שקר, עדה״כ דברים יט, טז. קדשו קךאו עצרה: ולשם כך ערכו אספות, עדה״כ יואל א, יד.

 

10-כי טוב… המירה: להעיד עליה שאכן הביעה נכונות להחליף את דתה בדתם, עדה״ב ויקרא בז, י. בית אביה בנעוריה: הדת שהתחנכה לאורה ושאימצה אותה בבית אביה מנעוריה, על פי במדבר ל, ד העוסק בנערה שנדרה נדר: ״ואשד, כי תדר נדר לה׳ ואסרה אסר בבית אביה בנעריה״. כאן אולי מובנו גם כך: המירה את בית אביה בנעוריה, כלומר, על פי טענתם, העדיפה את נעוריה, סמל לשרירות הלב, על פני החינוך של בית אביה.

11-דנוה בדיינים קשים: עינו אותה וגזרו עליה דין מוות. גוי נבל: עם טיפש, על פי דברים לב, בא ואונקלום שם. קפת שרצים: מלאים חטאים ועוולות, על פי יומא כב ע״ב.

12-ימי עניה ומרוז־יה: חודשיים אלה היו ימי מצוקה וייסורים, על פי איכה א, ז.

13-יחד… וגמרו: גזר דין המוות ניתן בהחלטה פה אחד של כל שופטיה,

14-לחובה נמנו: על דרך המשנה סנהדרין ד, א. אין מקים ידיעותיה: עדה״ב ירמיהו י, כ. כאן: אין מי שיגן עליה.

15-דיני.., בשתיקה: הצדיקה עליה את הדין וקיבלה אותו בסבר פנים.

16-וחגרה בעוז מתניה: על פי משלי לא, יז. כאן: התנהגה בעוז ובגבורה.

17-יתפלא… עליה: כל אדם יחרד ויזדעזע בעת שיזכור מה עבר עליה בשעה שהייתה במצוקתה, בודדה ומסוגרת. יחוג ינוע כשכור: תעבור עליו טלטלה, עדה״ב תהלים קז, כז.

18-ישבה בדד: על פי איכה א, א. עמק עכור: על פי הושע ב, יז. כאן אולי מעין צינוק או ביטוי למצוקה קשה. אם… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט. כאן: סגורה מאחורי דלת ובריח.

19-היא… הרוגיה: דיברה בחירוף נגד דתם המפילה חללים הנהרגים בגלל קנאות וכפייה. געולה: מאוסה. לשאולה ירדו רודפי דת געולה: תוכן המשפט לא ברור: האם מדובר במוסלמים הרודפים את ״הדת הבזויה״, את היהדות המתוארת כדת המושפלת והזקוקה להגנה (ראה ספר הכוזרי), או במוסלמים בעלי דת געולה שתכונתם העיקרית לרדוף ולכן ראויים הם לרדת שאולה? נימת הכתוב מכריעה לטובת האפשרות השנייה.

20-רבים… הרוגיה: על פי משלי ז, כו.

21-מלכי… דלתותיה: אישים חשובים ביותר היו פוקדים אותה בהתמדה ומפתים אותה בכסף רב להמיר את דתה. מלכי… לאמים: על פי תהלים קמח, יא.

22-לשקד… דלתותיה: מתמידים בביקורים תכופים אצלה, עדה״ב משלי ח, לד.

23-ונשותיהם יותר מהם: נשות הגויים הרבו בפיתויים ובשכנועים יותר מן הגברים. ;געו… בידיהם: בכל מאמציהם לא הצליחו לשנות את עמדתה.

24-נתנו כל מחמדיהם: הציעו לה במתנה לשם פיתוי את כל חפציהם היקרים: בגדים ותכשיטים. בזהובים עטרוה: על דרך לשון התלמוד תענית לא ע״א.

25-נלאו יגעו לפתותה: עשו מאמצים רבים לפתותה. נזמה חליתה: תכשיטיה ועדייה,

על פי הושע ב, טו.

26-תמרוקיה מנותיה: איפור ובשמים, על פי אסתר ב, ט(נוסח אחר בכתב יד: ״מלקחיה מחתותיה״).

27-מכאן מתוארים הרגעים האחרונים לפני הוצאתה להורג, בעת הוצאת החרב על ידי ההורג והשחזתה. סורר מורה: על פי דברים כא, יח. לנחרה כדג מגבו: לדקור אותה, על דרך לשון התלמוד פסחים מט ע״ב.

28-כצאן… גוזזיה: תיאור מצבה בעת הוצאתה להורג, על פי ישעיהו נג, ז.

29-פרש… דתה: ההכנות להורג נעשו מולה כדי להפחידה ולמוטט את עצביה – אולי תחזור בה מסירובה ותמיר את דתה. פרש צר: את ידו, על פי איכה א, י. לשבור מפרקתה: על דרך לשון התלמוד חולין קיג ע״א.

30-ותזעק בחבליה: כדי שתרעד ותזדעזע בכאביה ובייסוריה, עדה״ב ישעיהו כו, יז.

31-ובניעם שיחה: השיבה למוציאה להורג ביישוב דעת ובלי בלבול, על פי נוסח ״נקדישך״. חס… דאבא: חלילה לו לזרעו של אבא (שיאהב דת עזובה, האסלאם), על פי קידושין מד ע״ב.

32-לאוהב דת העזובה: מוסב על ״זרעיה״. עמקי שאול קרואיה: הנענים לקבל עליהם דת זו ייפלו בתחתית השאול, עדה״כ משלי ט, יח.

33-נפשי… ארפה: הצהרה על עמידתה האיתנה ועל אמונתה החזקה בדת נעוריה גם ברגעיה האחרונים. לא… מנעורי: עדה״ב יחזקאל טז, ס.

34-בצדקתי… ארפה: עדה״ב איוב כז, ו.

35-יונה… באהבה: הנערה פושטת את צווארה באהבה ומוכנה להיהרג למען דתה. יונה: כינוי חיבה על דרך שיר השירים. בנחת ושובה: בשלוות נפש ללא פחד והתרגשות, עדה״כ ישעיהו ל, טו. צואר פשטה: כדוגמת יצחק, ראה במדרש דברים רבה ט: ״מי גבר כיצחק שפשט צווארו על המזבח", והשווה נוסח העקדה ״אם אפס ריבע הקן" לרבי אפרים מרגנשבורג, בית 9, ״צואר פשט מאליו״(ראה מחזור זכור לאברהם השלם, ראש השנה, עט׳ 37). פשיטת הצוואר של הנערה כאן היא גם סמל לכנסת ישראל בכלל; ראה שיר השירים רבה ד, ב, ״מה יונה זו פושטת צוארה לשחיטה כך ישראל״.

36-חמדת עולם עזבה: ויתרה על חייה ועל כל טובות העולם הזה. ופרצת גדריה: עדה״כ תהלים פ, יג. כאן: סמל לתענוגות העולם.

37-יחיש… אלהיה: הנערה מבקשת להתיז את ראשה מהר כדי לקיים את מצוות קידוש השם ולבטא את נכונותה לעשות זאת בזריזות. חלילה… אעשה: עדה״כ בראשית מד, יז. תשכח ברית אלהיה: עדה״ב משלי ב, יז.

39-גוי… שרש: תיאור חתיכת עורף הנערה. גוי נבל: על פי דברים לב, כא. מה פרץ פרץ: עדה״כ בראשית לח, כט. מלק עורף: עדה״ב ויקרא ה, ח(דהיינו קרע את ראש העוף בציפורן ממול העורף). עקר שורש: הריגת הנערה הצדקת דומה לעקירת שורש מן היסוד.

40-על… הארץ: על פי ירמיהו ד, כח. יבכו כל תלמיה: על פי איוב לא, לח.

41-ברב… חמה: הריגת הנערה נעשתה בכעס וכנקמה על סירובה להמיר את דתה ועל כישלון הגויים במזימתם. שיניו יחרק בנקמה: עדה״כ תהלים לז, יב.

42-דרך קשתו: על פי איכה ג,יב. נמלא חמה: עדה״כ אסתר ג, ה. וכלה כל סעיפיה: השמיד ענפיה, עדה״ב ישעיהו כז, י(שם מוסב על אויבי ישראל).

43-ויקימה למטרה: הציב אותה כמקום ליריית חצים, עדה״ב איוב טז, יב.

44-תכף עשאה גיסטרה: חתכה לשניים, על פי חולין כא ע״א. נתח אותה לנתחיה: עדה״ב ויקרא א, ו.

45-חן תונמך: הנערה במעשה גבורתה הוסיפה כבוד לעצמה ולישראל, עדה״ב משלי יא, טז, ״אשת חן תתמך כבוד״. ועדיי כלה: העדיים הם משל למעשיה הנאים. בת… סגלה: בת מיוחדת. בת אשר: חידוד לשוני המבוסס על שינוי בתנועה, על פי במדבר כו, מו, ״ושם בת אשר שרח״.

46-ישבה… מעלה: על דרך לשון התלמוד עבודה זרה כ ע״א. כאן: עלתה במדרגה רוחנית. ראמה ישבה תחתיה: ישבה למעלה במקומה, כלומר בלטה במעלתה, על פי זכריה יד, י.

47-היא… ירשיע: עדה״כ איוב לד, כט. כאן: ביטוי ליכולתה הרוחנית לבטל גזרות על הפונה אליה.

48-הוד… יופיע: אורה יאיר לנו, כלומר תגן עלינו בזכותה. אורות שבעה נרותיה: עדה״ב זכריה ד, ב. כאן מדמה אותה המשורר למנורה מאירה.

49-קדש קךשים: על פי שמות כט, לז. המילה ״קדש״ מטושטשת בכתב היד. וכליל: קרבן עולה הנאכל כולו במזבח, כמו ״כליל תקטר״(ויקרא ו, טו). ככסף צרוף בעליל: כסף טהור ובהיר, עדה״ב תהלים יב, ז.

50-תשמח בתולה בחליל: עדה״ב ירמיהו לא, יב, ״אז השמח בתולה במחול״. בחליל: במקום ״במחול״, להתאמת החרוז. שלם כל נתיבותיה: עדה״ב משלי ג, יז.

51-יונתי… תמצא: שיבוץ מורכב על פי בראשית ח, ט. עם_ במחיצה: תשב במחיצת צדיקים שנהרגו בלוד על קידוש השם, על פי פסחים נ ע״א.

52-אבני… עליה: תיאור מצבת הקבורה הראויה לה. אבני מרמרא ושישא: סוגי אבני שיש מובחרות, שבהן בנה הורדוס את המקדש ושיפצו ופיארו, על פי סוכה נא ע״ב. מרמרא: במקור השיר בכתב היד רשום ״מרמירא״. שטיינזלץ מנקד את המילה מרמרא, ועזרא ציון מלמד מנקד מרמרא. חומה… עליה: עדה״ב שיר השירים ח, ט.

53-חתימת השיר בבקשת הגאולה ובניין בית המקדש בזכות הצדקת. יראו גויים ויבשו:

על פי מיכה ז, טז.

54-כי… אבניה: על פי תהלים קב, טו, ושם מוסב על אהבת אבני ירושלים. כאן: רמז גם להשתטחות על אבני קברה של הנערה הצדקת.

55-נשמתה… אבניה: תפילה לעילוי נשמתה. נשמתה היום שלישים: רמז שהפיוט נתחבר ביום השלושים לפטירתה, עם סיום השלב השני של האבלות כמקובל, ״שלשה ימים לבכי ושבעה להספד ושלשים לגיהוץ ולתספורת״(מועד קטן כז ע״ב ורמב״ם הלכות אבל יג, יא).

56-בין… קדושים: תשב במחיצת צדיקים. מקום ספיר אבניה: על פי איוב כח, ו. כאן: תיאור הערך של העולם הבא בלשון ציורית של ארץ המלאה אבנים יקרות.

57-נורא… יונקותיה: תפילה לקב״ה לענגה בנחלי גן עדן. לה… דכןם: על פי תהלים צג,

ג. נהרות גן עדן יישאו קולם לקראתה.

58-תשלח… יונקותיה: על פי תהלים פ, יב. תצמיח ענפי גפן ארוכים המגיעים עד הים, והוא תיאור ציורי לעונג הרוחני שתזכה לו ולכוחה הרוחני.

צַדֶּקֶת אֵשֶׁת חַיִל זִכְרוּ- פיוט חתימה: אני ידידיה מונסוניגו חזק.כולל ביאור

שימחו את ירושלים-לכבוד ירושלים הבירה -רבי דוד בוזגלו.

 

 

פו. נהגו שהחזן אומר ״אתה חוננתנו״ בקול רם:

פו. כן המנהג פשוט, והטעם כדי להזכיר אמירתו לציבור ולאלה שאינם בקיאים, וראה בזה בילקוט״^, שבת א׳(עמוד ת״מ) ובכה״ח לרבי חיים פלאג׳י(,סימן לא ס״ט) ובבן איש חי(.שא׳ פ׳ ויצא ס״ה) ובספר השבת והלכותיה !סימן ט״ז ס״ז):

פז. נהגו כשחל יום טוב באותו שבוע, אין אומרים ״שובה ה״׳, אלא מתחילים מהפסוק ״אורך ימים אשביעהו״:

פו. כן מובא בספר נהגו העם (ערבית) וראה בזה בנו״ב (עמוד נ״ח), ובשערי תשובה (סימן רצ״ה סק״ב) ובילקוט״^, שבת א׳(עמותמ״ג), וראה בלקט הקציר(עמוד רל״ו) שהאריך בזה,וכן בספר לבי ער(סימן ט״ז):

פח. נהגו להבדיל בבית הכנסת ומעומד, ובבית מיושב:

פח. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבת), ובספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שנ״א), ובספר מקוה המים (ח״ה עמוד ו׳), וראה בזה בנר לעזרא (,עמוד ל״ח), ובילקוט״^, שבת א׳(עמוד תמ״ה), והטעם שמבדילין בביהכ״נ כדי להוציא מי שאינו בקי:

פט. נהגו לפתוח את ההבדלה בפיוט זה: אֲבָרֵךְ אֶת שֵׁם הָאֵל הַגָדוֹל וְהַנּוֹרָא, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

יִתְבָּרַךְ וְיִתְעַלֶּה יוֹצֵר כָּל הַיְצוּרִים, שְׁמוֹ לָעַד מְעֻלֶּה לְדוֹר דוֹרוֹת וּלְדוֹרִים, שֶׁבַח גָּדְלוֹ אֲגַלֶּה בִּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עִיקָּרִים, כִּי הֵם אֱמוּנָה יְקָרָה. וִיסוֹד כָּל הַתּוֹרָה, כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא: (ויש ממשיכים קטעים נוספים):

פט. כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכל זה כדי לפתוח את השבוע בשבח והודיה לה׳ על רוב טובותיו, כי לעולם חסדו, ומשם תקוותנו כי השבוע הבא יבוא עלינו ועל ישראל לטובה וברכה, ויש קטעים נוספים מובאים בספרי פיוט ושירה:

צ. נהגו בסיום ברכת ״בורא פרי הגפן״, מאפיל בידו על הכוס ומביט לתוכו וצוחק:

צ. כן המנהג, והביאו בספר פקודת אלעזר (,סוף ח״א), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ד), וכן מנהג יהודי תוניס וכמובא בספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳), והכל בא לסימנא טבא:

צא. נהגו לחזר אחרי הדס להבדלה:

צא. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ג), והטעם כיון שהדס נבחר מכל, לארבעת המינים בסוכות, מעלתו חשובה מאד, ע״ד מה שאחז״ל מגלגלים זכות לזכאי:

צב. נהגו לברך אף על נר יחידי, ולא דוקא אבוקה, והמדקדקים נהגו להחמיר שיהיה דוקא נר אבוקה:

צב. כן הביא בספר עשה לך רב (.ח״ה עמוד שפ״א), וכן מנהג יהודי תוניס להקל, וכמבואר בספר גאולי כהונה (.מער׳ מ׳), ומ״מ מצוה מן המובחר באבוקה וכנפסק בשו״ע (.סימן רצ״ח ס״א):

צג. נהגו אחרי הטעימה לשפוך מעט יין על הצלוחית, וממנה מורחים על גבי העינים וראש עמוד השדרה:

צג. כן המנהג, ומקורו ברמ״א (.סימן רצ״ו), וראה בזה בספר מקור חיים (,פרק קל״ח), ובספר נר לעזרא (.סימן פ״ט), ובספר גאולי כהונה (מער׳ מ׳):

צד. נהגו שאין הנשים והבנות טועמות מכוס ההבדלה:

צד. כן המנהג, והביאו בספר נוהג בחכמה (עמוד נ״ב), ומקורו מספר השל״ה, וראה בזה בפה״ח (סימן רצ״ו סק״ד), והטעם היא לזכר חטא חוה שהחטיאה את אדם הראשון ולא תשוב לכסלה עיי״ש:

צה. נהגו לישב בצוותא בבית הכנסת, וקוראים מתוך הזוהר הק׳:

צה. כן נהגו רבים, וכמובא בספר אוצר המכתבים (ח״א סימן ר״ז) ובאוצרות המג׳רב (,שבת). וראה בספר מורה באצבע למרן החיד״א (פ״ב) במעלת קריאת הזוהר, וראה לעיל במנהגי מנחה (.ס״ו) והוא סימנא טבא לששת ימי המעשה:

צו. נהגו להקל להוציא את השבת לפי סברת הגאונים, ויחידי סגולה החמירו לפי רבינו תם:

צו. הנה כי כן נהגו ברוב המקומות במרוקו, שלא חששו לשיטת ר״ת, וכפי שביאר באורך בספר אוצרות הפוסקים (דיני שבת), וראה בזה בספר נהגו העם (שבת), ובספר אבני שיש (ח״ב סימן קי״ח):

צז. נהגו בהכנסם לבית במוצאי שבת אומרים לבני הבית: ״'שבוע טוב ומזל טוב, בשמחה ובלב טוב, אליהו הנביא זכור לטוב״. והם משיבים: ״'שבוע טוב תרבח והסעד״ (תרויח ותצליח):

צז. כן המנהג, והביאו בספר יהדות המגרב. והיא סימן טוב לכל השבוע. ועל כיוצא בזה נאמר טוב עין הוא יבורך:

צח. נהגו להקפיד על סעודה רביעית בצוותא, ונקרא בפיהם סעודת ״דוד המלך״:

צח. כן המנהג ומקורו מגמ׳ שבת (קי״ט), והטעם שנקרא ע״ש דוד המלך ע״פ הגמ׳ בשבת (ל׳) שאמר לו הקב״ה בשבת תמות. וכל שבת שעברה עליו בשלום היה עושה סעודה, וראה בזה בילקוט יוסף שבת א׳(עמוד תפ״ט):

צט. יש נהגו להכין מאכל מיוחד בצל עם בשר למוצאי שבת:

צט. כן הביא בנו״ב בהקדמה (עמר ז׳). וטעמו כי המאכל הזה משמח לב עגומים, בהסתלקות הנשמה יתירה:

ק. יש נהגו להקפיד לא לאכול ביצים וזתים במוצאי שבת;

ק. כן הביא שם בנו״ב, והטעם כי שני מאכלים אלו הם מאכל אבלים, ולא מסמנא מילתא במוצאי שבת:

קא. יש נהגו להקפיד לא להוציא דבר מן הבית במוצאי שבת:

קא. כן המנהג והביאו בספר יהדות המג׳רב (.שבת), והטעם לזה שקבלה בידם דלא מסמנא מילתא בזה:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש-סיום הפרק

מבוכות תש׳׳ח במרוקו

שלמה ממן היה יהודי פיקח, ערמומי וחצוף. ממוצע קומה ושפם מתחת לנחיריו השחיר את שפתו העליונה הרחבה. בדרך־כלל היה מצליח בעסקי־ המסחר שלו, אולם משבר משפחתי פקד אותו בעת שאשתו הראשונה בגדה בו וחיללה את שמו, וקדושת־משפחתו הוכתמה ברבים. הוא שקע במצב־נפשי קשה והתמכר לטיפה המרה. עסקיו נדלדלו ומצבו הלך ונתדרדר מיום ליום. ידידים רבים היו לשלמה ממן, ובין אלה היו גם שותפים לבקבוק. הוא ישב על מדרכת־החימר שליד ביתו בערב זה של חודש מאי 1948, והתבדח עם חבריו מומו אסרף היהודי והרוש אוחמאד השייך הערבי. הימים ימי־אביב ומצב רוחם של השלושה היה מרומם, כאילו אין אנשים מאושרים מהם עלי־אדמות. לפתע הופיע לפניהם באדו, שמש בית־הכנסת. הוא תתקרב בכבדות לעברם, רכן על אוזנו של שלמה ממן וכשפניו סמוקים, מלמל בשפתיו העבות בלחישה חרישית משהו. חיוכו של שלמה ממן נעלם כלא היה, פניו החווירו כסיד והוא השתתק כמי שמעולם לא ידע שמחה בחייו. באדו כבד הגוף התרומם, התיישר, עשה תפנית והלך לו לבית דוד אמסלם הסמוך, המכונה דוידו, כדי להמשיך במשימתו, מה אמר באדו השמש לשלמה ממן ברגע זה? את זה ידעו רק שניהם. בינתיים הבין הרוש הערבי ששוב מתכנסים היהודים לאיזו הילולה שלא ידע עליה. הוא פנה לדרכו לעבר חוותו החקלאית הנמצאת במרחק של כמה מאות מטרים מהעיירה. נדמה היה שהרוש הלך באמת ובתמים לחוותו, אך הוא שחשדו נתעורר רצה לדעת מה זוממים היהודים בערב זה, ומאחר שהיה בקיא במנהגיהם, חגיהם והילולותיהם, החליט להמתין ליד באר־המים שברחבת־העיירה ולראות מה עתיד להתרחש בקהילה היהודית הקטנה. סקרנותו של הרוש לא היתה לשוא. הוא ראה את היהודים יוצאים מבתיהם אחד אחד, ופניהם מועדות לבית־הכנסת. היו כאלה שיצאו עם ילדיהם, אותם החזיקו בידיהם כפי שהיו נוהגים בשבתות ובחגים, והיו כאלה שטרחו להחליף את בגדי־יום־חול בלבוש חגיגי. בית־הכנסת היה מואר בנרות רבים, ובאדו השמש הדליק גם את כוסות הרוח. הרב באבא־ענא ישב בפינת־התיבה כשהוא נשען על צירו הימני ושקוע כולו בספר הגמרא. כולם תפסו את מקומותיהם, והמתינו בציפיה דרוכה והחליפו ביניהם מבטים תמהים. באבא־ענא סגר את ספרו עב־הכרס, החזירו למקומו בקפידה וקם כשהוא נעזר בקבו היפה. הוא הוציא מכתב מתוך מעטפה ופנה לעבר סולי, ראש־הקהילה, כמי שמבקש ממנו אישור לומר משהו. סולי נענע בראשו לאות הסכמה והרב פתח ואמר: ״רבותיי, היגיע אלינו מכתב מארגון שקוראים לו קרן־קיימת לישראל, ובו אנו מתבשרים כי ביום ה׳ באייר תש״ח, קמה מדינת־ישראל והכריזו עליה ראש הממשלה דוד בן־גוריץ ושרי־ממשלתו. השם יברכם ויאריך ימיהם, וכן יקבץ גלויותינו בארצנו אמן כן יהי רצון״

הרב עשה הפסקה קלה, נשם עמוקות, הסיר את המכתב מנגד עיניו והמשיך: ״המכתב היגיע אלינו אתמול, ואנו מתבקשים להתכנס ולשמוח, וכן להעלות תרומה למדינת־ישראל, לבנינה ולנטיעת־עצים. בעוונותינו הרבים, חרב מקדשנו לפני קרוב לאלפיים שנה, והארץ שוממה היא חקוקה להרבה עמל ופיתוח כדי להחזיר לה את זוהרה וקדושתה. השם יעזור לאלה היוזמים את הקמתה ובנינה, ובקרוב יבוא משיח בן־דוד אמן״.

סולי היה רציני מאוד ולא החליף מילה עם שכניו לתיבה ואף לא הודיע מאומה לקהל אחרי דברי הרב באבא־ענא. עיניו היו תקועות ברצפת־המלט החלקה והמבהיקה, וידו הימנית לא פסקה מללטף את זקנו המרובע ששיבה זרקה בו. הקהל התחיל להתלחש בלהט אודות הבשורה הרשמית, אשר היגיעה באיחור של שבועיים ימים מיום הכרזת מדינת־ישראל, ומישהו קרא מפינת בית הכנסת: ״תגידו איזה פיוט נאה לכבוד השמחה הגדולה הזו״. כליפא לחביב, אשר ישב בכניסה של בית־הכנסת, הפר את השקט ופצח בשירה והקהל ענה בהתלהבות:

״אעברה נא ואראה… אדמת קודש טבריה…״

המילים הדהדו באולם הגדול והקהל חזר על הפזמון. ההתרגשות הייתה גדולה וכולם נתנו פורקן למתיחות ולשמחה שהיו אצורות בקרבם. תפילת־ערבית התנהלה כבימי־חג ולאחריה, יצאו כולם כשהם משוחחים, מתווכחים ושמחים. בחוץ עדיין סובב לו הרוש הערבי ברחובותיה החשוכים של העיירה. כאשר ראה שהיהודים יצאו מבית־הכנסת, התקרב אל סולי השייך ושאל בנימה של עוקצנות בולטת אם היתה להם חגיגה מיוחדת הערב ? סולי שהיה שרוי עדיין בעצבנות, ענה להרוש הערבי בברכת־ערב טוב והמשיך עם אחיו מומי לעבר ביתם הגדול.

היהודים המשיכו להתגודד בקבוצות ובזוגות, בעוד שלמה ממן מזהיר אותם כי אין להם סיבה לשמוח, וכי רק עכשיו תתעורר שינאת־הגויים בכל חריפותה כלפי היהודים בעולם כולו. הוא הבטיחם שמהיום לא תהיה מנוחה ליהודים בגולה כפי שהייתה להם עד כה וגם לא בישראל, אשר עד לפני שבועיים, היתה פלסטין והיציע להם להתפזר אל בתיהם.

כולם היכירו את שלמה ממן כאיש קיצוני בדיעותיו ומרוחק משמחת־חייהם של היהודים בעיירה. הוא לא היסס להשמיץ, להעליב ולהקניט אותם בלי סיבה והצדקה, אך כולם סלחו לו מאחר שידעו שהגורם לכך הוא דיכאון אישי. שמחת־היהודים על תקומת־ישראל לא נשארה סוד כמוס, ומבטי הערבים לא היו כתמול־שלשום. משהו נפגם ביחסי־היהודים עם הערבים, אשר במשך מאות בשנים חיו כאחים לכל דבר, כיבדו איש את רעהו ולא פגעו מעולם איש בדתו של השני. הקשר החזק בין שתי האומות בפינת עולם נידחת זו, נתרופף פתאום, והשיחות הגלויות בין יהודים וערבים הצטמצמו לענייני עסקים גרידא. אנשי־העסקים מקרב־היהודים הכפילו את נסיעותיהם השבועיות לערים הגדולות כמו פאס, מקנאס וקאזאבלנאקה, וזאת כדי לשמוע יותר על ישראל החדשה, על האמת שבחלום שהתגשם בדור זה, ועל השמועות אודות ההתארגנות ליציאת־מצרים שניה ממרוקו.

 

בשובם לעיירה עם סחורותיהם אשר אותן קנו גם אם לא היה צורך בהן, רק כדי שלא יחשדו הגויים שנסעו כדי להביא ידיעות מישראל, סיפרו היהודים בלהט רב על העם היהודי בערי־מרוקו, התוסס, צוהל וחוגג בגלוי ודורש לצאת מייד לישראל. בעייתם של יהודי־מרוקו לא הייתה כיצד לצאת את מרוקו, וגם האיסור של הצרפתים לא הרתיע אותם, אלא שפעילי־העליה האומללים והמסכנים אשר היגיעו עוד בימי מלחמת הצורר הנאצי, לא היו מסוגלים לעמוד בלחץ של היהודים והם התחמקו וסירבו להבטיח את עלייתם המיוחלת לישראל. עד כה, עסקו הפעילים בדיבורים בעלמא, ובהדרכת קבוצות של בחורים יהודים צעירים בענייני־ציונות. בידי הפעילים לא היו הכלים, האמצעים והדרכים לאפשר עלייה המונית של יהודים ממרוקו, שציפו לכך בכליון־עיניים מיום הכרזת המדינה. התלהבות יהודי־מרוקו מהרעיון לעלות לישראל עברה כל גבול, וגם השלטונות עמדו מולם חסרי־אונים ולא יכלו לעצור בעדם. במסיבות ובמוסדות נוגנו והושרו שירים ישראליים, הונפו דגלים וחגגו שוב ושוב את המאורע הגדול הזה בלי פחד מפני אזהרות הצרפתים השליטים, ואף לא מפני בעלי־הבתים־הערביים במרוקו. הערבים התחילו לשאול את עצמם מה מריץ את היהודים שלנו להשתגע עד כדי כך שהם מוכנים לעזוב הכל? הרי הם לא סבלו מעולם מדיכוי מכוון נגדם, לא מפוגרומים ולא מאפלייה לרעה.

 

הלחץ של יהודי־מרוקו על קומץ הפעילים הנבוכים גבר מיום ליום עד שאיבדו את השליטה על עצמם ודרשו לשלוח להם תגבורת עם סמכויות כדי לטפל בבעיה. בד בבד עם הגיעם של פעילים מוסמכים מטעם הסוכנות־ היהודית העולמית, פתחו הצרפתים את שערי־היציאה ליהודים, והזרם האנושי האדיר החל במלוא עוצמתו. הערבים ממש נבהלו מבריחתם המטורפת של יהודי־מרוקו מהמדינה והנושא שדובר בו יום יום בכל מקום היה — ישראל. הערבים שאלו את ידידיהם ושכניהם היהודים מה מבריח אותם? מדוע הם צריכים להיות ראשונים בישראל? מה מציק להם ומי גירש אותם? והיהודים ענו בגילוי־לב ובמידה רבה של התלהבות וגאווה עצמית, שהיגיע זמן שהיהודים ייגאלו מההשפלות שהיו מנת חלקם אלפי־שנים בכל מקום. רבים מן הערבים במרוקו שנחשבו בעיני היהודים כחסידי־אומות העולם, הודו בפה מלא בפני ידידיהם היהודים שאכן מגיע להם ליהודים להיות עם חופשי ועצמאי במולדתו שלו. חסידי־אומות־עולם אלה אמרו את אשר חשו כלפי היהודים למרות כאב הפרידה. הם השלימו עם העובדה שרק עם חופשי במולדתו יוכל לעשות כרצונו ולקבוע את גורלו. אולם גם אוהדי־ישראל אלה לא הסתירו את תדהמתם מנהירת היהודים לעבר מחנות־העולים ומשם דרך הים אל צרפת, אלג׳יריה ואיטליה עד למחוז חפצם.

ראה:אימת החלום-נהוראי מאיר שטרית –פרקים מהאפוס של יהדות מרוקו 1983– מבוכות תש׳׳ח במרוקו

עמוד 80

זמן להיות שובבים וזמן להיות רציניים, ולכן היינו חבורה מיוחדת במינה. בספרו, האמינו לי, היו רבים כמונו: דרדקים ממולחים ומלאי תורה כרימון, המעזים לשאול שאלות שלרוב נשארו ללא תשובות – כמו בפעם ששאלתי את הרבי מה פירושו של דבר ״שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה ?״ הרבי הסביר לנו שנכון, בני ישראל לבשו את אותם הבגדים ארבעים שנה והבגדים גדלו אתם עם השנים, לא התלכלכו, לא הריחו זיעה, ולא עשו כינה וכו׳.  בדומה לכך – עם המן, שלפי המדרש כל אחד טעם בו את הטעם שחשקה בו נפשו וכל אחד טעם בו טעם שונה. הרבי ענה שכך היה, אז הבנו את זה כפשוטו. ואולם, אחר כך למדנו שיש פשט ויש דרש ואין להבין כל דבר בתורה כפשוטו. בזמנו שאלנו – אם יכלו לטעום במן כל מה שרצו, מדוע התלוננו שנמאס להם מהמן ורצו בשר? הרבי לא ענה. בדיוק אז הפעמון צלצל וקמנו ללכת.

דבקנו בלימודי היהדות שלנו והתחלנו להתעניין בחיי החלוצים בארץ ישראל. כיצד זה התחיל? האמת שאינני זוכר בדיוק. לפתע מצאנו עצמנו מדברים על הציונות ועל קיבוץ הגלויות שאליו התפללנו יום יום בכל תפילותינו. בכך לא היה שום חידוש, אלא שעכשיו התחלנו להתארגן באופן מעשי ולהיפגש בחוגים שבהם שוחחנו על הנעשה בארץ ישראל.

כבר בגיל הרך למדנו להתייחס לכל אות בעברית כדבר קדוש, לכן קראנו לזה לשון הקודש. אם הפלנו סידור, נחרדנו. הרמנו אותו ביראת כבוד ונישקנו אותו כאילו מבקשים אנו סליחה. ידענו מה זו ״גניזה״ – ששם שמרו כל דבר שנכתב באותיות עבריות עד שקברנו את כל הכתבים הקרועים ואת הספרים הבלויים, כמו בטקס לוויה לאדם שנפטר. התייחסנו לספרים בכבוד גדול כאילו היו דבר חי. מנעורינו למדנו לכבד אנשים מלומדים. נשקנו תמיד את ידו של הרב כאשר פגשנו אותו ברחוב. בדומה לכך נהגנו כלפי איש זקן או קרובים מבוגרים, כמו היו הורינו. עצם ידיעת השפה העברית הייתה עבורנו מעלה גדולה. אני תמיד חשבתי שכל יהודי צריך לדעת עברית, שפת התנ״ך, שפת הסידור. בהכרה זו התחלנו לדבר עברית וגם להתכתב בעברית עם ידידינו מערים אחרות. התחלנו לקרוא ספרים בעברית מכל הבא ליד, העיקר לקרוא ולגמוע כל מה שנכתב בעברית, כשותה מים חיים. אינני זוכר איך הגיע לידי ספרו של אברהם מאפו ״אהבת ציון״ שקראתי בהתלהבות כל כך גדולה. גיליתי עולם חדש! העברית המליצית ותיאור תקופת מלכות יהודה בימי חזקיה, הנביא ישעיה, והעלילה הנרקמת בצבעים חיים ומרתקים הלהיבו אותי, ולא שבעתי מלקרוא בו. הגיע לידי גם תרגומו של קלמן שולמן לספר ״מסתרי פריז״, אותו כתב הסופר הצרפתי אוז'ן סו.

זה הטביע בי חותם בל יימחה, שאכן הכל אפשרי בעברית שלנו – שפה חיה לכל דבר! מאז, כל מי שנפל לידו ספר בעברית, העביר אותו הלאה מיד ליד וכולנו קראנו אותו ודיברנו עליו בהתלהבות באספות שלנו. יוסף טרומפלדור – חייו ומותו הותירו בנו רושם כביר. אני תמיד האמנתי שיהודי חייב לדעת את שפת אבותיו. ראיתי בזה עניין של כבוד עצמי, לדעת את עברנו ולהיות בקיא בכתבים שלנו. ללא זה לא נוכל להיות שלמים עם עצמנו, כי כל זה הוא חלק מאיתנו, כאיברים שונים מגוף עמנו, שבלעדי אחד משהו חסר. עבר עמנו ושפתו הם חלק מישותנו בדומה לדת ולמסורת שלנו. זה העניק מובן לתפילות שלנו, מפני שהבנו את שקראנו. אליעזר בן יהודה נחשב בעינינו צדיק וציוני גדול. תלינו בכיתה שלנו שלט המכריז: ״עברי דבר עברית״.

הרבנים לא היו מרוצים כל כך מהפעילות הציונית שלנו, ומהשיחות שלנו בדבר עלייה לארץ. הם טענו שרק תשובה גמורה ויראת שמים יחישו את הקץ, ושאסור לדחוק את הקץ כמו שאנחנו רוצים לעשות. גאולתנו תבוא כשהעם יהיה זכאי וראוי לכך. ואולם, אנחנו אמרנו שתמיד יהיו רשעים שיצוצו! הלוא אבותינו זכו לצאת ממצרים, ואיננו יודעים בדיוק בזכות מה. הם נטמעו כמעט לגמרי בין המצרים, עובדי עבודה זרה, ואחרי כל הנסים והנפלאות חטאו במעשה העגל, חטאו במרגלים ועוד. עם כל זה נגזר עליהם להישאר במדבר רק ארבעים שנה ואנחנו הרי כמעט אלפיים שנה בגולה! ״על צוארנו נרדפנו יגענו ולא הונח לנו״. כמה זמן עוד נחכה ונסבול? הרבנים טענו שאסור להרהר בנפלאות ממנו, מפני שאיננו יודעים דרכי ה'. אכן, גם זה נכון. על אודות כך היינו מהרהרים ומדברים באספות שלנו – מחשבות על הגאולה ועל הדרך להחיש אותה. צר לי המקום ואני כציפור בכלוב הרוצה לעוף, לשבור את סורגי הגולה ולהגיע לארץ ישראל. אבל כיצד? היכן להתחיל? בדמיון היה הכל קל, אבל הלכה למעשה נראה לי היה שאין מוצא. ״אם ה׳ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו״, אומרים לנו. אנחנו טוענים שאסור לסמוך אך ורק על הנס. למדנו במסכת ״ברכות״ על בן שקיים שתי מצוות ששכרן אריכות ימים, הלוא הן מצוות כיבוד אב ואם ומצוות שילוח הקן, ובכל זאת נפל ומת, מפני שסמך על הנס ששום דבר לא יקרה לו ולא היה זהיר. טיפס על העץ עם סולם רעוע ונפל. למדנו אף כי לפני קריעת ים סוף משה עמד והתפלל לה׳ וחיכה לנס, עד שה׳ נזף בו ואמר: ״מה תצעק אלי? דבר אל בני ישראל ויסעו״! וכן מובא ב״סוטה״ שנחשון בן עמינדב קפץ לים ראשון ורק אחרי כן נעשה הנס של קריעת ים סוף, במקום לשבת בחיבוק ידיים ולחשוב שה׳ ״ילחם לעם ואתם תחרישון״. ועדיין, אומרים לי, הגאולה תבוא ״בעתה״, לפי הפסוק ״אני ה׳ בעתה אחישנה״. ובכן, מה עם ״אחישנה״ שכתוב בהמשך אותו פסוק? אומרים לנו שרק כאשר בני ישראל יהיו ראויים לכך, והולכים בדרכי ה׳ כמו שכתוב, המשיח יבוא ״היום אם בקולו תשמעו!״ אזי יתקיים ״אחישנה״ והגאולה תבוא מהר יותר. כשנגמרו להם כל הטענות היו מסיימים את השיחה בפסוק אחר: ״אשרי כל חוכי לו״. אשרי המחכה לו? בסדר, הייתי עונה בקצת תרעומת, לא חייבים לחכות לו בגולה. ביום שבת אחר הצהריים היינו נוהגים לנוח, מפני שהארוחה הדשנה ארכה זמן רב. אם תהיתם מדוע ארכה זמן כה רב, אסביר. אנחנו אוכלים בניחותא כבני תורה, שרים פיוטים רבים לכבוד שבת ובין מנה למנה גם מדברים על ענייני דיומא ובעיקר דברי תורה, על פרשת השבוע וההפטרה, שתהיה השכינה שורה בינינו ותרבה בינינו אהבה, אחווה, שלום ורעות, אמן! עלינו, ועל כל עם ישראל. מדוע הרבינו בדברי תורה? כי ״שלושה שאכלו על שולחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה כאילו אכלו מזבחי מתים״. לכן, הרבינו גם בסיפורי המדרש והאגדה לתשומת לב הנשים והבנות במשפחה, שהקשיבו בעניין רב וכדי להרחיק את השיחה מדברי רכילות ולשון הרע. בשביל הנשים והבנות הייתה זאת ההזדמנות היחידה לשמוע דברי תורה. דיברנו על דרשת הרב בבית הכנסת, נשאלו שאלות ונתנו תשובות. בבית הכנסת שלנו לא הייתה ״עזרה״, שזה מעין יציע לנשים הכולל וילון שקראנו לו ״מחיצה״.

בערב שבת הנשים לא באו לבית הכנסת, הן נשארו בבית, אבל ביום שבת ב״שחרית״ הן כן באו, בעיקר כדי לשמוע את קריאת התורה. הן פשוט עמדו בפרוזדור הכניסה מצטופפות זו ליד זו, הקשיבו מעט וחזרו הביתה לחכות לנו. בזמן הארוחה הייתה הזדמנות לבנים להראות במה כוחם גדול ולספר מה שלמדו במשך השבוע. אני תמיד נהניתי מתשומת לב יתרה, מפני שתמיד היה לי מה לספר. אחי אף הוא ישב שם, אבל הוא ישב ״כאילם לא יפתח פיו״. אותו זה לא באמת עניין, אבל הוא קינא שאף אחד לא שת לבו אליו. הוא ניסה לדבר על משחק הכדורגל של אחר הצהריים, אבל כולם היסו אותו. הוא כעס על כך, אבל שתק. מה הוא יכול היה לומר? אף אחד לא היה מעוניין בדברי ההבל שלו. כל אחד מהנוכחים הקשיב ביראת כבוד ומבלי להפריע. הבנות שלא הלכו ל״אם־הבנים״ ולא למדו תורה, אהבו להקשיב. הן גילו עניין רב ושאלו שאלות שאני עניתי עליהן בשמחה. גם השכנים היו באים להקשיב לדברי תורה, מאחר וראש המשפחה שלהם לא היה בכל שבת בבית, ואמא הייתה גאה בי על כך מאוד, וכן אבא, כשהיה בבית. אני ישבתי ליד סבתי הצדיקה, כשזו באה אלינו, והיא הייתה חשובה לי ביותר. היא נהנתה יותר מכל אחד אחר לשמוע אותי ואף העריכה את ששמעה. ראיתי זאת בעיניה והבעת פניה הסגירה כמה שזה ממלא אותה שמחה. ברכת המזון גם היא ארכה זמן רב, ועד שסיימנו היינו עייפים. היו בני נוער שמיד אחרי הארוחה נעלמו, כמו אחי. הם הלכו לצפות במשחק כדורגל או הלכו לקולנוע. אלה היו בני נוער מתלמידי ״אליאנס״ הגדולים שפרקו עול תורה. אנחנו, לעומתם, נשארנו לנוח. כשקמנו היינו יוצאים ל״באב-למקאם״ כדי ״לשוח בשדה לפנות ערב״. שם קיימנו מפגשי רעים, הלוך ושוב ברחבה הגדולה. אלה הולכים ואלה באים. ״עולים ויורדים בו״.

את אחי אנוכי מבקש-שלום פוני כלפון-אם הבנים- תשע"ב-ילדות במרוקו

עמוד 78

מנהגי חג שבועות

א-נהגו להקפיד מאד בתיקון של ליל שבועות מתוך ״קריאי מועד״, ומתפללים

באשמורת:

א-כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (שבועות), וראה בבן איש חי (שנה ראשונה פ׳ במדבר ה״א), ובספר מועד לכל חי(עמוד ע״ח) מעלת הלילה הזה:

ב-נהגו לקרוא ״כתובה״ בעת פתיחת ההיכל ביום השבועות, בנגינת הכתובה של נישואין:

ב-כן המנהג פשוט, והוא כדי לעורר את הכלה לעשות רצון החתן, ולעורר את החתן לשמור על כלתו, ואין יום יפה לזה כיום מתן תורה. עליו נאמר ״ביום חתונתו״ וביום שמחת לבו. כי קוב״ה וישראל ואורייתא חד הוא:

ג-נהגו בשעת קריאת עשרת הדברות, כל הציבור עומדים על רגליהם לכבוד התורה, וכן נהגו בפרשת יתרו, ופרשת ואתחנן:

ג-כן המנהג פשוט, והביאו בנוהג בחכמה (עמוד קמ״ז), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ז),וכן פסק הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(סימן נ״ז), וראה בזה בספר שיירי הנפש למהרר״ב סבאן, ודברי הרב הנאמ״ן שם:

ד-נהגו להזות מים זה על זה ביום חג השבועות, ורבים מחכמי הדור קראו לבטלו:

ד-הנה אף שמנהג זה נהגו מזמן קדמון וכמובא בספר נהגו העם (שבועות) ובספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא עדה״ב הוי כל צמא לכו למים, ועוד טעמים (ראה בנהגו העם שם), הנה רבים מהחכמים יצאו חוצץ נגד ״מלחמת המים״ שנעשית ביום טוב הקדוש, ובפרט עם גברים ונשים, ומשום כך קראו לבטלו לגמרי, וראה בזה גם בספר מים חיים (ח״א עמוד קע״ה) ובאוצרות המגרב(שבועות):

ה-נהגו בחג השבועות אחרי הצהרים, להתאסף יחד שבטי ישראל בבתי כנסת ובבתים, וקוראים אזהרות, (וכפי שמסודרים בספר ארבעה גביעים), ונקראים בנעימה מיוחדת, והמנהג לקרוא אזהרות מיד אחרי שחרית:

ה-כן הביא בנוהג בחכמה (עמוד ר״ה), והוא כדי לשנן ביום מתן תורה את מצוות התורה, ונעימתם יפה לאוזן, שמעו ותחי נפשכם:

 

ו-נהגו כשטועים בקריאת האזהרות, מחייבים אותו לחזור, תוך כדי קריאת המשתתפים חזור חזור, אינך יודע, ישראל לא ידע עמי לא התבונן

ו- כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבועות), וזה בא ללמד כי דברי תורה צריכים להיות מחודדים בפי כל יהודי באשר הוא שם, והרי תרגומו בערבית: עאויד עאויד. מא כא תערף (פלוני) לא ידע, (בן פלוני) לא התבונן׳

ז-נהגו מי שנפל בחלקו הקטע באזהרות, מתחיל ״בסימנא טבא״_י או קטע ״תערב רינתי״, זוכה למנה הגונה של מים צוננים:

ז-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים ובאוצרות המגרב (שבועות), ושם הוסיף שיש לו אפשרות להנצל מהמים, אם יזמין את הקהל לביתו לשתיה חריפה:

ח-נהגו ביום השבועות לפני תפלת מנחה, לקרוא ״מגילת רות״, ופותחים בפסוק ישלםה׳ פעלך וכו':

ח-כן המנהג, והביאו שם בקובץ מנהגים:

ט-יש נהגו שנשים מתקבצות באחד הבתים, וחכם קורא לפניהן את ״עשרת הדברות״,ומבארה להן כיד ה׳ הטובה עליו:

ט-כן נהגו בכמה מקומות, וכמובא בנהגו העם שבועות (ס״ז) והביא כן בקובץ מנהגים לר״ש תינו, והטעם כדי שגם הן יבינו את עשרת הדברות שהן עיקרן של תורה כידוע, ודבר בעתו מה טוב:

י- נהגו לשמור מצות מפסח לשבועות, ומפוררים אותו בתוך חלב ודבש, וטועמים מזה אחרי תפלת שחרית של חג השבועות:

י- כן הביא בנו״ב (עמוד ר״ב) ובנהגו העם שבועות (ס״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבועות), והטעם לפי שהתורה נמשלה לדבש וחלב וחטה, שנאמר חלב חטים ישביעך, ונאמר דבש וחלב תחת לשונך וזקני דבדו מעידים שקבלה בידם שזה סגולה להברחת עקרבים וראה עוד בספר מים חיים (עמ׳ קע״ד):

יא. יש נהגו לאכול מאכל הנקרא ״לְחַרְבֵל״ ביום השבועות, ומרכיביו: קמח מצה, סוכר ונענע, ויש נהגו לאכול מאכל מבצק ושמו ״לְפְדָאווש״, (והוא מעין אטריות):

יא. כן המנהג פשוט אצל רבים, והביאו בספר יהדות המגרב (מנהגי חג השבועות), וכ״ז זכר לקרבן שהיה בבית המקדש הנקרא מנחה חדשה (ויקרא כ״ג), ויש בזה גם חלב וכנ״ל:

יב. נהגו באסרו חג של שבועות, לערוך הלויה רבתי לגניזת שמות הקודש, תוך פיוט ושירה:

יב. כן הביא בספר נהגו העם (שבועות), ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ׳) והיא זכות לישראל בצאת חג מתן תורה, שכשם שאנו חסים על שמותיו הקדושים, ומתנהגים בהם בכבוד רב, כן יחוס ה׳ על עמו, וראה בזה בספר מועד לכל חי(עמוד פ״ו):

יג. נהגו החל משבת אחרי שבועות עד שבת שמעו, לקרוא ספר ״איוב״, ומשבת נחמו עד ראש השנה, ספר ״דניאל״, (וכפי שמחולקים בספר ארבעה גביעים):

יג. כן המנהג פשוט, וכמובא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו (שבת), והטעם פשוט על פי המבואר לעיל במנהגי הספירה, בענין פרקי אבות, שכיון שזמן הזה הוא עת הקיץ ורבים תענוגות בני אדם, זה עת ללמוד ולהגות בספרי מוסר ויראת ה׳ להשיב אל לבו(ראה בטעמי המנהגים עמוד קע״ט):

יד. נהגו כשמתחילים קריאת איוב לפתוח בפסוק: חיים וחסד עשית עמדי, ופקדיתך שמרה רוחי״ ובו מסיימים בתוספת הפסוק ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. וכשמתחילים דניאל פותחים בפסוק ״אתוהי כמה רברבין ותמהוהי כמה תקיפין מלכותיה מלכות עלם, ושולטניה עם דר ודר, ומסיימים בו, בתוספת ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן:

יד. כן המנהג פשוט, ופסוקים אלו הם גות הכותרת של הספרים, ויש בהם ברכות, וברכות יעטה מורה, וכן שבחים לבורא יתברך אשר לא נאוה תהלה:

טו. נהגו שאין אומרים תחנון, מראש חודש סיון עד י״ג בו ועד בכלל, ובחוץ לארץ עד י״ד בו, ועד בכלל:

טו. כן הביא בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן כ״ה) ובספר נהגו העם (שבועות):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגי חג השבועות

עמוד 112