אלי פילו
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.
יב. נהגו לפתוח ויכולו שאחרי העמידה במלים ״יום הששי״ וכנהוג בקידוש, וכשמסיים החזן ״אשר ברא אלקים לעשות״, יש נהגו לענות ״אמת״:
יב. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (.שבת) ובספר לבי ער (סימן י״א), והטעם לזה על פי הרמ״א (סימן רע״א סעיף י׳), בענין קידוש על יין, וענין אמת הוא רמז לאמ״ת הרמוזה בס״ת אשר ברא אלקים לעשות:
יג. נהגו בסיום התפלה בשבתות ויו״ט, שהקרובים מתנשקים זה עם זה בבית הכנסת, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, וכמו כן הבנים מנשקים ידי אביהם:
יג. הנה כי כן מנהג יהודי מרוקו מימי קדם, וכמובא בספר מים חיים להגר״י משאש, ובשו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש (סימן ל״ט), וראה בזה בספר מורה באצבע (סימן ד׳), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שצ״ה):
יד. נהגו הציבור להושיט ידים זה לזה, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, ומנשקים איש איש אצבע ידם:
יד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד רי״ג) ויש בזה סוד גדול, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם עיי״ש:
טו. נהגו בסדר זה לפני הקידוש: שלום עליכם, אשת חיל, בר יוחאי, אתקינו ואזמר בשבחין, יהא רעוא, ואחרי זה קידוש, ולא נהגו לומר ״בשבתכם לשלום״:
טו. כן המנהג פשוט, וכמובא בספר לבי ער (סימן י״ב), וכן הסדר בסידורים ישנים, והדברים עתיקים, ועל כיוצא בזה נאמר ״הליכות אלי מלכי בקודש״, וראה בילקוט״, שבת א׳(עמוד רס״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סי״ב) ושם בסי״ג כתב, שאם יש מחלוקת בבית, סגולה בדוקה לדלג על בצאתכם לשלום עיי״ש:
טז. נהגו לאחוז את כוס הקידוש, כאחיזת כוס רגילה, ויש נהגו לאוחזו אל כף היד כשהאצבעות מקיפות אותו:
טז. המנהג הפשוט כתפיסת כוס רגילה, אלא שע״פ הסוד אחיזת הכוס כדרך השנית, וראה בזה בכה״ח (סימן קפ״ג סק״כ), ובלקט הקציר (עמוד מ״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סט״ז), וראה בחוב׳ אור תורה טבת תשמ״א (סימן ל״ד):
יז. נהגו לפתוח את הקידוש במילים ״שבת מקודש״:
יז. כן המנהג, והביאו בספר אוצרות הפוסקים לחכמי מרוקו(שבת) בשם ספר קדום, וטעמו להוציא את הנשים בקידוש, משום שאינן מקשיבות כדבעי:
יח. נהגו לענות ״ברוך הוא וברוך שמו״ בקידוש ובשאר ברכות, אף שיוצאים בהם ידי חובה:
יח. כן המנהג פשוט במרוקו ובכל קהלות ספרד, וכמובא בספר אוצרות פסקי הסידור, ובספר נר לעזרא (סימן י״ח) וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), וכן כתב בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״א סימן י״ג). וכן כתב הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(ח״ב סימן ל״ד) ובחו״ב אור תורה (תשרי תשנ״ב), וכן פסק הגר״מ אביחצירא בספרו יפה שעה, וכן כתב הגרר״ב טולידאנו בקיצור שו״ע (עמוד רמ״ט), ועוד רבים, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א להחמיר בדבר:
יט. נהגו לסייע למקדש באמצע ברכת הקידוש, בשבת ויום טוב:
יט. כן מנהג יהודי מרוקו והביאו בספר מים חיים (או״ח סימן ל״ד) וראה בילקוט״י שבת א׳(עמוד ע״ר) במקורות שם ד״ה ובאמת, ונתן שם טעם לשבח עיי״ש:
כ. יש נהגו להקל שאין שותים רוב רביעית מכוס קידוש, והמנהג הפשוט לשתות רוב רביעית:
כ. כן רואים שנהגו רבים להקל ומסתפקים בטעימה גרידא, ומקורו במשנה ברורה (סימן רע״א ס״ק ע״ג) וראה בזה בילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ה), ועתה הודיע לי ידי״ן כה״ר יעקב עובדיה נר״ו שכן מובא בספר לך שלמה (סימן י״ח) אלא שאעפ״י המנהג פשוט להחמיר כדין:
כא. יש נהגו להטעים מכוס הקידוש גם לתינוקות:
כא. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ח) והיא סגולה להכניס טהרה בלבם עיי״ש:
כב. נהגו לומר ״מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר״, והפיוט ״למבצע על רפתא״, בין נטילת ידים להמוציא:
כב. כן המנהג פשוט, והובא בקיצור שו״ע להגרר״ב טולידאנו(עמוד קצ״ב), וכן כתב בספר נתיבי עם(עמוד קי״ד), וראה בזה בספר מחזיק ברכה למרן החיד״א(סימן רע״א), ובספר ילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ד):
כג. נהגו כשמגביהים את החלות ללחם משנה: אוחזים שתי החלות בשתי הידים, כאשר אחת על רעותה, ובוצעים את התחתונה, ויש בוצעים על העליונה:
כג. כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רע״ד ס״א), וראה שם בכה״ח (סק״ב) שכתב שע״פ הקבלה יש לבצוע על העליונה, ובספר נתיבי עם (שם ס״א) תמה על הכה״ח בזה, וסיים שיש לבצוע על התחתונה, וראה בזה בספר השבת והלכותיה (סימן ט׳ ס״ד):
כד. נהגו רבים לברך על חתיכת דג ושהיה חריפה, לפני סעודות שבת:
כד. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) ומקורו מספר גנת ורדים (כלל ג׳), והטעם לזה כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות בשבת, וראה בזה בילקוט״, שבת (ח״א סימן רע״ג):
כה. נהגו להקל להוסיף מים חמים, לתוך חמין של שבת שנצטמק:
כה. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר פרחי כהונה (סימן ל״ג), ובשו״ת מים חיים (סימן קנ״ב), ובמקוה המים (ח״ג סימן מ״ב), ובנתיבי עם (עמוד ק״מ), ובספר עוטה אור להגר״ע טולידנו(ח״ו סימן כ״ה), ובספר שמש ומגן להגר״ש משאש (ח״א סימן ט״ו), שזה מנהג ותיקין לפני מרן, ובפרט כששניהם מונחים על מקום אחד, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (שבת):
כו. נהגו להתפלל שחרית של שבת ויום טוב באיחור:
כו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יחו״ד להגר״י חזן(סימן י״א), ובספר פרחי שושנים (אות ת׳) ובספר נהגו העם (שבת), ואף הקפידו על כך שבעלי בתים לא יתפללו ותיקין, וכמובא שם בפרחי שושנים (שם סימן ט״ז), והוא כדי שלא יבטלו כל היום ויעסקו בשכרות ובבטלה, ויצא שכרם בהפסדם:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
עמוד 63
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון
רבני המקום
רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל
אחד מרבני אוּפְרָאן היה רבי אברהם אִיפֶרְגָּן זצ"ל. נינו רבי שרון איפרגאן סיפר לי שסבו פעל רבות למען עליית יהודי עירו לארץ-ישראל ובשל כך אף הוכנס לבית-הסוהר בְּאוּפְרָאן.
רבי אברהם עלה ארצה וקבע משכנו באופקים. את רבי אברהם, נעים השיחה וההליכות כתושב אופקים היכרתי באופן אישי וחבל שרעיון הספר על הצדיקים עלה במוחי הרבה זמן אחרי פטירתו, לו הוא היה עדיין בחיים בוודאי שהייתי דולה ממנו יותר פרטים על הישוב ועל קהילת יהודיו אוּפְרָאן ועל סיפור הנשרפים.
משפחתו היקרה הלכה בדרכו, בניו ונכדיו יודע-תורה הם, באחת הפעמים נפגשתי עם נכדו רבי שרון אִיפֶרְגָּן הי"ו אשר הציג בפני המסמך הנ"ל שגודלו 1 מטר על 70 ס"מ. במסמך מעניין זה, מתאר רבי אברהם סיפור הנשרפים על קידוש ה' בציון שמותיהם. המסמך כתוב עברית וערבית מרוקאית חוקרי תולדות אוּפְרָאן בוודאי ימצאו בו עניין.
רבי דוד בן-יסו.
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מורנו ורבנו הרב דוד בן-יִסּוֹ אשריך. שנת השכ"ח (1568)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יָעִיש בן-יִחְיָיא.
קבור במערת אוּפְרָאן. על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב וָאעִיש בן-יחיא הנקרא ואעיש
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יהודה בר רבי נפתלי אפריאט.
היה האחרון מכל אותם חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש ה' באוּפְרָאן. מספרים מגידי-אמת ששמעו שהצדיק חשש שמא ב"מ (בר מינן) אחד מבני-ישראל ימיר את דתו מפחד האש הגדולה, והיה הוא מנחמם ומדריכם לדרך ישרה, ומסיר מורך מליבם, והיה אומר להם: "אשריכם שזכיתם לכך שתהיו במחיצת ר"ע (רבי עקיבא) וחבריו. אתם מזומנים לחיי עוה"ב (עולם-הבא), בלי שום צער, ואין לכם בית מיחוש, כי אם הצער של עכשיו והוא כהרף-עין, ותזכו לחיי עולם-הבא" ועוד דברי מוסר עד שהושלכו כולם למנורת בית-הקודש, והוא באחרונה, הסיר נזם זהב שהיה באוזנו ונתן בשכר מעט מים ליטול ידיו, נטל ידיו וקרא "קריאת שמע" והשליך עצמו לאש. וכשיצא נשמתו אמרו עליו שראו דמות יונה של אש עולה לשמים, ובלילה ירדה עליהם מנורת אש מן השמים. "שמעו עמים ירגזון" (שמות – טו/יד). כשנשרפו הצדיקים הללו, נתבטלה הגזרה והייתה הצלה לשארית ישראל. יהי רצון שזכותם תעמוד לנו בכל עת צרה וצוקה "ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא/טז) כ"ירח יכון עולם" (קהלת רבה, פרשה יב).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן; בן-עמי י. צדיקי מרוקו ונפלאותיהם (התשנ"ה).
רבי יהודה בן-מוּמו..
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב בזו הלשון: "מצבת קבורת הרב נזר ישראל וקודשו הרב רבי יהודה בן-מוּמוּ"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בן-מימון.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבת קבורתו כתוב: "אדוננו מורינו עטרת ראשנו, חסיד קדוש, נזר ישראל וקודשו, הרב יוסף בר-מימון"
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יוסף בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אוּפְרָאן על מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יוסף בן-שבת שנת משיח"ו (1604) ראו רבי יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי יִסּוֹ (יוסף) בן-דוד.
קבור במערת אופראן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב יִסּוּ בן-דוד שנת הש"ה לעול"ה (1686) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם).
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יֶעִיש בן-משה .
קבור במערת אוּפְרָאן. על גבי מצבת קבורתו כתוב: "מרנא ורבנא (מורנו ורבנו) הרב יעיש בן-משה שנת ת"ם (1680).
ראו: ר' יוסף בן-נאיים – מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי יעקב בן-שבת – ההילולא י"ט תשרי .
מחכמי ג׳בראלטאר ולא סופר איך הגיע לאופראן. על-פי אחת המסורות שם משפחתו המקורי היה לוי והוחלף לבן-שבת בעבור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום. ידוע כרב גדול. נפטר י״ט בתשרי תרי״ח [1658]. קבור במערת אוּפְרָאן ועל מצבתו כתוב: "מצבת קבורת הרב הכולל החסיד, המקובל, אדוננו מורינו ועטרת ראשינו, הרב יעקב בן-שבת אשר נעשו לו נסים על שמירת השבת
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח); ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
רבי מסעוד בן מוּסָא אָפְלָאלוֹ.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "הרב מָסְעוּד בן-מוּסָא אָפְלָאלו שנת ברור"ה (1653) לאלף ה-5 (המאה ה-17 למניינם)
ראו הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי נפתלי בר ר' יהודה אָפֶרְיָאט.
קבור במערת אוּפְרָאן, על מצבתו כתוב: "קבורת הרב נפתלי בר יהודה אָפְרְיָאט שנת תקי"א (1751) לאלף ה- 6 (המאה ה-18 למניינם)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי סוּסָאן בן אָמְגָאר.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת מרנא ורבנא (מורינו ורבנו) הרב סוּסָאן בן אָמְגָאר הנקרא בן סְבְּעוֹנִי
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עְזוּז בן-שבת.
קבור במערת אופראן. על גבי מצבתו כתוב: "קבורת הרב עְזוּז בן-שבת שנת כאישו"ן (1617)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי עלי הגלילי.
נמצא כתוב שקבלה מאבותינו שהרב הנזכר היה מתלמידי מאור-הגולה רש"י, כעס על תלמידיו ונגזרה עליהם גלות.
קבור במערת אוּפְרָאן, על גבי מצבתו כתוב: "קבורת נזר ישראל מרנא ורבנא (מורנו ורבינו), המקובל האלקי הרב וכו'
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלם (שלום) אוֹחָיוֹן.
קבור במערת אופראן עם בנו הרב מָכְלוּף.
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן מָסְעוּד.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבת קבורתו כתוב: "מצבת קבורת הרב שלמה בר-מָסְעוּד שנת האמנת"י (1746). ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שלמה בן-עָבּוּ .
מסופר עליו: פעם רבי שלמה עבר בשוק וגויה השקיפה מחלונה וירקה עליו. תכף קרא עליה השם המפורש ויצאו בראשה שני קרניים, אחד זקוף למעלה, ואחד יורד למטה. צעקה האישה זעקה גדולה ומרה ולא ידעו על מה זה ועל מה זה ממה שקרה לה. האישה הרשעה סיפרה למשפחתה ואחרי שהביעה חרטה ואחרי פיוסים לרב חזרה לאיתנה. רבים כאלה האותות והנסים שהיו בימיו.
קבור במערת אוּפְרָאן ועל גבי מצבתו כתוב: "מצבת קבורת מרנא ורבנא (מורנו ורבינו) הרב המופלא בנסים הרב שלמה בן-עבו".
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי-רבנן (התשנ"ח) .
רבי שמואל בר ר' יעקב בן-שבת.
קבור במערת אופראן על גבי מצבת קבורתו כתוב: "קבר הרב שמואל בר רבי יעקב בן-שבת" שנת הלא אבק"ש ל"ך מנו"ח (1747)
ראו: הרב יוסף בן-נאיים מלכי רבנן (התשנ"ח)
רבי שמואל בר ר' דניאל בהלול.
על מצבת קבורתו כתוב: "קבר ה' שמואל בר יעקב בן-שבת זלה"ה, שנת הלא אבק"ש לך מנו"ח [תקנ"ז-1797]
ראו: ואנונו ש. ארזי הלבנון תשס"ו י"ם
סיפורו של מר אברהם בן-שבת.
בשנת 1995 הדרכתי קבוצת מטיילים במרוקו, בין המטיילים היה מר אברהם בן-שבת תושב העיר יבנה ועובד העיריה שם. מר אברהם שזה היה לו ביקורו הראשון במרוקו אחרי שעזב אותה, חשב לנצל את ההזדמנות ולנסוע לְאוּפְרָאן לפקוד קברי מבני משפחתו הקבורים בישוב זה. כששב מְאוּפְרָאן סיפר לי את הסיפור הבא: "בתוך בית-העלמין ישנה מערה שלפי המסורת שעברה מדור לדור, נמצאים בה שרידי גופותיהם של חמישים הצדיקים שנשרפו על קידוש-השם. לפי אחת המסורות, הכניסה למערה בה קבורים הנשרפים אסורה מפאת קדושתה.
שכרתי מונית ויצאנו אשתי ואני מְאָגָּדִיר לישוב אוּפְרָאן. זכור לי שבכפר זה שכנה קהילה יהודית עתיקה שעסקה כל חייה בקבלה. כידוע שקדושת הכפר נובעת מכך שחמישים צדיקים מחשובי הכפר הועלו באש בגלל שלא רצו להמיר את דתם ואפרם נמצא באחת המערות בבית-העלמין, ולכן המערה הפכה, כל כך קדושה שאליה נכנסים רק אנשים שעסקו בקבלה, ואם מישהו אחר היה מעז להיכנס היה יוצא נפגע גופנית או שכלית.
כעשרה ק"מ מהישוב ראיתי אדם וביקשתי ממנו שיצטרף אלינו ע"מ להראות לנו מיקומו המדויק של הישוב אופראן והוא עשה זאת בשמחה. במרחק של כמה מאות מטרים מהכפר, הנהג ביקש מאיתנו לרדת מהאוטו כי הוא לא יכול להמשיך בנסיעה ולא פירט את הסיבה. התחלנו ללכת, וכשהתקרבנו ראיתי מרחוק את הישוב כפי שהכרתי אותו בילדותי. הישוב עדיין שלם ומוקף חומה וגודלו כגודל אצטדיון כדורגל לערך. מחוץ לחומה עומד בית-העלמין ויש לציין שהוא מגודר, למרות שחלפו שנים רבות מאז שהיהודים עזבו את המקום. תוך כדי הליכתנו, המלווה כמו יתר המקומיים, שמע על מה שהתרחש במקום. הוא הזהיר אותנו לבל להיכנס לבית-העלמין של הישוב, שאגב אף אחד אינו מתגורר בו, למרות שחלק מבתיו ראויים עדיין למגורים. אודה שלא התייחסתי לאזהרתו למרות שהייתי מודע למעשים שאירעו לאלה שהעזו להיכנס לבית-העלמין.
החלטנו אני ואשתי לפסוע לכיוון הכפר במעלה השביל והנה, במרחק של כ- 20 מטר מהכניסה לכפר, חשתי שרגלי כָּבְדוּ עד כדי כך שלא הייתי מסוגל להתקדם אפילו צעד אחד. אשתי ושהאמונה אצלה הייתה חזקה יותר משלי, ניסתה למנוע ממני להמשיך את התנועה לכוון הישוב. אמרתי בלבי אולי מדובר בעייפות או בתופעה חולפת?. במאמצים מרובים צעדתי עוד מספר צעדים בודדים עד שנעצרתי לחלוטין. מהמקום בו נעמדנו ראיתי שלט בצבע כחול התלוי על אחד הקירות וכתוב בצרפתית, ובו האזהרה DEFENSE D’ENTREE (אסור להיכנס). נמסר לי שזו החומה המקיפה את בית-העלמין. אחרי שראיתי מה שעבר עלי, הסיפורים ששמעתי בילדותי אודות בית-העלמין, האזהרה של המלווה והשלט, השתכנעתי והתחזקה בי האמונה עוד יותר על קדושת המקום, אודה שהתרגשתי. אז אמרתי: "מי אני!? למה לי להתגרות בגורל?" ואם אצליח בכל זאת להיכנס לבית-העלמין האם מישהו יכול להבטיחני שלא אפגע?" צילמתי מרחוק מספר תמונות ועזבתי את המקום.
חזרנו רגלית למונית שהמתינה, ותוך כדי הנסיעה חזרה לְאָגָּדִיר, שאלתי את הנהג: "למה לא רצית להכניס אתנו לכפר?" תשובתו: "ידעתי אודות קדושת המקום, ובכל-זאת לפני שיצאתי אתכם לנסיעה, התייעצתי עם "מוֹסְיוֹ לוי" (MONSIEUR LEVY – אדון לוי) מְאָגָּדִיר, והזהיר אותי שלא להיכנס לבית-העלמין [את מר לוי אני מכיר אישית הן מתקופת כהונתו כסגן ראש עירית אָגָּדִיר והן מתקופת חברותו בפרלמנט המרוקני. ש"ט.]
נהג חְרָאמִי – (ממולח), למרות שידע מראש על קדושת המקום ולמרות שהוזהר, בכל זאת הסיע אותנו כנראה שהיה לו חבל להפסיד נסיעה כזו".
שרופי אוְּפרָאן-שאול טנג'י-פרק אחרון
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך-תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
מהפכה ומשיח.
בהשווה לתקופת האימים של קודמו אין פלא ששלטונו של מולאי סלימאן נחשב לתקופת רגיעה ועל כך זכה בתואר "החסיד". אולם לא חל שינוי מהותי במצב הקהילה, לא נעלמו הסכנות והפחד, ולא נשכחו זוועות העבר הקרוב.
וכתמיד בתקופות כאלה מתעורר הרעיון המשיחי, בשנת תקנ"ח-תקנ"ט[ 1798 – ו ]1799 קוינו לאור ואין, וכמעט חס ושלום אמרנו אבדה תקוותנו, כי על פי אגרת אוגרת דברים רבים ששלח חכם אחד מארצות פראנסה שבכלל דבריו אמר,שבשנת תקמ"ח כשהיו חופרים הבונים בארץ במקום אחד בפאריז, מצאו אבן חזקה וגדולה, וכתוב עליה שבשנת תקמ"ח, יהיו מלחמות בין שלוש ממלכות, תוגראמה, רוסיה ורומי ובשנת תק"ן תהיה עוד מלחמה, ברומי צרפת ואפריקה.
ובשנת תקנ"א, ימות האפיפיור ברומא, ובשנת תקנ"ב, יהיו מלחמות בכל העולם. ובשנת תקנ"ג, יהיו כל בני העולם מעורבים זה בזה. בשנת תקנ"ד יהיה רעש וחושך בכל העולם. בשנת תקנ"ה, ישרפו שלוש מדינות הנ"ל והמים יהפכו לדם. בשנת תקנ"ו, ובוא גוג ומגוג. בשנת תקנ"ז, יכירו כל באי עולם אמונת ה'. בשנת תקנ"ח, ותקנ"ט, יקבץ ה' נדחי עמו, והיה ה' למלך וכו'…, וכל אותם השנים שמענו כי יש מהומות ומלחמות גדולות בערי אדום, ואמרנו שהתחיל הדבר להתקיים, וחיכינו לשתי שנים האחרונות, ובעוונותנו שרבו, נתקיים בהם רק רעב ומגפה, ומלחמות הפלשתים שכנינו הרעים, ונשמו הדרכים, הילד, ויביא לנו משיחנו בקרב ימים בב"א.
כתב זה המובא על ידי רבי יוסף משאש ב "אוצר המכתבים" הוא אולי ההד המוזר ביותר מן המהפכה שהשתוללה אז בצרפת, בשנת 1789, וניסתה להתפשט לכל אירופה. אולם ליהודי מכנאס לא היה בכלל מושג על מה שעובר באירופה והם פירשו את השמועות בהקשר לשאלה הנצחית "מתי יבוא המשיח?.
אמונה מחודשת זו בבואו הקרוב של המשיח לא הייתה כנראה מוגבלת למכנאס אלא התפשטה בכל המערב. זהותו של אותו רב מ "פראנסה" ידועה לנו : הרב חיים ביבאס מסאלי שישב אז באמסטרדם ושלח את אגרתו לרבי אברהם קורייאט במוגדור.
המלך הטוב עבד אל-רחמאן 1859 – 1822 .
למרות אהדתו העמוקה של השליט הבא יתחוללו במשך מלכותו הארוכה מספר מאורעות מעציבים המעידים על המשך הידרדרות מצב הקהילה ושקיעת רוב העם בדוחק ועוני. מוסלמי אדוק כאביו, הוא התמיד במסורת ההבנה והסובלנות כלפי היהודים שתאפיין להבא את יחס העלווים לבני חסותם, הד'מי.
ברם אהדת בית המלוכה לא יכלה לבוא במקום מדיניות פיתוח המדינה והצעדתה קדימה. כלכלת המדינה נשארה תלויה בחסדי שמים, פשוטו כמשמעו. בצורת קשה וממושכת בשנות 1824 – 1826 מבטלת כל הישגי תקופת התאוששות הקודמת. במכנאס לבדה מתו מרעב בשנת 1825 לפי עדות הרב חביב טולידאנו (פה ישרים) כ – 3500 יהודים ובפאס 1800.בצר לה משגרת קהילת מכנאס שני רבנים לגייס עזרה בקהילות ישראל באירופה. אותו רבי חביב טולידאנו הצליח במשימה שהוטלה עליו בגיברלטאר, אולם בשובו למכנאס הוא מספר שמצא רק חורבן ובתי כנסיות סגורים וכמה חודשים לאחר מכן עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים.
הרב השני, רבי אברהם חליווה העדיף להישאר בלונדון אליה הגיע באותה שליחות. הרעב הכבד הביא בעקבותיו שיבוש הדרכים, ביזה והרג. בשנת 1826 נרצחו בקרבת מכנאס, בכפר אגוראי, 15 יהודים.
תושבי הכפר היהודיים עזבו את מקום מושבם והתיישבו במכנאס והזכר היחידי לקיומה של קהילה יהודית במשך מאות בשנים נשאר קברו של צדיק ששמו אין יודעים ושהיה מקום עלייה לרגל ליהודי מכנאס עד ימינו. גורל דומה פקד את קהילת אזרו לאחר רצח אחד מסוחריה רבי משה חליווה, אחיו של השליח ללונדון.
בשנת 1832 התקוממו בני שבט האודאייה נגד המלך שנאלץ לנוס על נפשו ולמצוא מקלט במכנאס, שם הוא מגייס צבא גדול ומטיל מצור על פאס. בני האודאייה התבצרו במללאח וחשבו למצוא בכך מחסה. אולם המלך הפגיז את השכונה היהודית ורק בנס מספר הקורבנות היה מועט ולמזכרת קבעו רבני העיר פורים קטן ביום כ"ב בכסלו שהיה ידוע כפורים דל קור, פורים של הפגזים, ובטלים בעלי מלאכה ואין אומרים סליחות באותו יום.
אבל יותר מהרעב והמרירות נחרט בזיכרונם הקולקטיבי של יהודי מרוקו בדור ההוא ובדורות שלאחריו משפטה ומותה של הצדקת היחידה בתולדות יהודי המגרב.
מעשה בנערה הצדקת
היה כך היה. בעיר תנז׳ה חיתה משפחה יהודית מכובדת, משפחת חג׳ואל, בקרב המוסלמים. יום אחד רבה בתם סוליכה עם אמה ונכנסה לבית השכנים המוסלמים. והנערה כבת ארבע עשרה, יעלת חן, יפה עד מאד וכשראה אותה בעל הבית חשקה נפשו בה והציע לה כל המתנות והתענוגות שבעולם אם תסכים להמיר את דתה ולהנשא לו. סירובה המוחלט פגע בכבודו והוא העליל עליה שהיא כבר המירה את דתה ועכשיו מתכחשת, ועל כן דינה מוות. עושרו והשפעתו לא הקשו עליו למצוא עדים שאכן הבחורה התאסלמה מרצונה. שר העיר שלא ידע מה לשפוט העביר המקרה למלך מולאי עבדלרחמאן שנחשב, ובצדק, לחסיד ישר ורחמן ומעודו לא עשה רעה ליהודים. המלך לא רצה לקומם נגדו כהני האיסלאם שתבעו גזר דין מוות וקיווה לשכנעה לקבל את דת מוחמרד ובכך לסיים את הפרשה. אבל לא ההבטחות והפיתויים ולא העינויים היה בכוחם להזיז מדעת העלמה ״אין כה׳ אלוהינו ואין לי להחליף דתי הקדושה בשום דת בעולם״. מנהיג׳ קהילת פאס ובראשם הרב רפאל הצרפתי ניסו להשתדל למענה אצל גדולי המלכות, אבל לא הועילו מפחד כוהני האיסלאם, ובסתר היה הרב רפאל הצרפתי שולח לה אוכל לבית המעצר כי נגזר עליה לא לאכול עד שתמיר את דתה.
המדינה כולו רועשת והמלך לא יכול היה לסגת וגזר את דינה למוות ועריפת ראש. ההוצאה להורג בוצעה במרכז העיר פאס ביום השוק בפני המון משולהב. ״ואיש הדמים אשר חתך עוד בשר צואורה לאמר לה אף בעת הזאת אם תאבה ותשמע לקולי ותחזור לדתינו יש רפואה למכתך ואמרה לו בשמחה, ה' יחתוך את ידיו אם לא יגמור את השחיטה.״ ההמון המשולהב לא הסתפק בזה ורצה לשרוף את הגוויה. הכחם ר' רפאל נתן שוחדות לגדולי המלכות כדי להביא את הנערה לקבר ישראל ופיזר מעות זהב מעל ההמון ועוד אלה מלקטים את המן, הוגנבה הגוויה לתוך המלאהח הסגור ומסוגר. ״והביאו גוויתה לרחובה של העיר ועשו הספד גדול אנשים נשים וטף והיתה בכל העיר אסיפת אנחות ואנקות ומלא קריאות אוי ואבוי, וכל העיר רעשה וגעשה״ (ר׳ דוד עובדיה "פאס וחכמיה"). היה זה בשנת 1826 וזכר המעשה נחרט עמוק בלב כל יהודי המדינה שעד היום מזכירים לעתים את שם הצדקת. אין עוד מעשה שנכתבו סביבו כה הרבה ספורים, אגדות, שירים, קסידות. כל רבני התקופה כתבו שירים לזכרה של הצדקת, וגם את דמיונם של סופרים נוצרים הלהב גבורתה העילאית של האומללה שמתה בשחר ילדותה למען קידוש השם.
כיבוש אלג'יריה על ידי הצפרתים בשנת 1830 יצר סכסוך חמור ומתמשך בין מרוקו וצרפת בגלל העזרה שמלך מרוקו העניק למנהיג המרד עבדל קאדר. בשנת 1844 הפגיז הצי הצרפתי את תנז'ה ומוגאדור. העיר תנז'ה כמעט נחרבה בגלל הפלישה הצרפתית ולרגל הנס שאיר אז ליהודי העיר קבעו גם הם פורים קטן, יום ששון ושמחה שיש לחוגגו ביום כ"א באב. מימון המלחמה נגד צרפת דרש הטלת מסים כבדים וגם הקהילה היהודית נקראת להשתתף במאמץ המלחמתי.
תאג'ר אל סולטאן.
למרות מלחמתו נגד אירופה שקד מולאי עבדל רחמאן לפתח סחר עם אירופה וחשב שמוטב שסחר זה יהיה בידי יהודי המדינה מאשר בידי הסוחרים הנוצריים. הוא חזר לרעיון סבו, סידי מוחמד שהוזנח תחת קודמיו, והעניק פריבילגיות לסוחרי הסולטאן במוגאדור. תואר נכסף זה ניתן למספר נציגים מהמשפחות המכובדות במראכש, בעיקר משפחת קורקוס, אפרייאט ולעסרי. היהודים שלטו בכל סחר החוץ כאשר מוצרי היבוא העיקריים היו התה (שנהפך מאז המאה הזו למשקה הלאומי) והסוכר (מרוקו חדלה לגדל כני סוכר), מוצרי הלבשה ונרות (בעבר הייתה מרוקו כזכור יצואנית גדולה של שעווה). היצוא כלל בעיקר מוצרי חקלאות, שקדים, חיטה, ענבר, עורות לא מעובדים נוצות בת יענה ועוד.
עושר משפחות ספורות אלו לא היה נחלת כלל האוכלוסייה במוגאדור שגדלה עד מאוד והייתה לאחת מהקהילות הגדולות. הנדידה של יהודי הפנים לערי החוף החלה אז וכבר בתקופה זו נקודת הכובד הדמוגראפית של הקהילה היהודית עוברת מפנים הארץ לרצועת החוף, תהליך אשר יזורז עם כניסת הצרפתים ופיתוח קזבלנקה.
אולם תרומה למסחר לחוד וזכויות אזרח לחד. גם מלך הנחשב לחסיד כעבדל רמאן לא היה לא בכוחו ולא ברצונו להסכים לשינוי כלשהו במעמד היהודי. לפנייתו של קונסול צרפת בתנז'ה להטיב עם בני חסותו השיב המלך בשנת 1842 (מובא על ידי ד"ר מיכאל אביטבול בקובץ " יהודי צפון אפריקה במאות ה-19 וה-20.
" יהודי ארצנו המבורכים הם בחינת מעאהדון אשר קיבלו את תנאי חוקנו הדתי בכל הקשור למעמד העמים הנהנים מחסות. כל עוד הם מקיימים תנאים אלה אסור לשפוך את דמם ואסור לפגוע ברכושם. אף אם אינם נשמעים אפילו לאחד מהתנאים האלה, חוקנו המבורך מתיר לשפוך את דמם ולנשלם מרכושם. דתנו המפוארת אינה מעניקה להם אלא אותות קלון ונחיתות. לכן תיחשב כעבירה נגד תנאי החסות אפילו הרמת קול של יהודי בפני מוסלמי. יבושם לכם את במדינתכם היהודים הם שווים לכם. אך אצלנו אין הדבר כך ".
ויהי בעת המללאח.-הלילה הארוך–תולדות המאה ה – 19-פרק שמיני
עמוד 95
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו.
הפולקלור היהודי במארוקו
כאשר רוצים לנתח תופעה פולקלורית — מנהג, אמונה או סיפור — בקרב יהודי מארוקו ולהגיע למקורה, יש להביא בחשבון את המטען התרבותי שהביאו אתם היהודים לאיזור: שרידים מתקופת המקרא ומתקופת התלמוד, השפעות ערביות וברבריות, ולפעמים גם השפעות של קהילות יהודיות שמחוץ לאיזור, כמו, למשל, השפעת הגאונים והשפעת גולי ספרד. ניתוח זה עשוי להעלות קווים אופייניים למנהגים שהתפתחו במארוקו ואף להצביע על מנהגים המיוחדים ליהודי ארץ זו בלבד, המשווים לפולקלור שלהם צביון מיוחד.
עצם קיומה של חברה מסורתית וסגורה עד ימינו־אנו (ההשפעה הצרפתית לא היתה רבה במיוחד בקרב יהודי האטלאס) איפשר את התהוותו של מכלול עצום של עובדות פולקלוריות. עובדות אלו משתקפות נאמנה בספרות שבעל־ פה: עד היום ממלאים סיפורי־המעשיות והאגדות תפקיד חשוב בחיי הקהילה. מנהגים רבים במחזור חיי האדם — כגון מנהגי לידה, חתונה ואבילות — מוסיפים להתקיים על־אף המציאות ההיסטורית החדשה שנתונים בה בעלי תרבות זו. מחזור השנה — שבת וימים טובים — עדיין מושרש עמוק אף במקומות מושבותיהם החדשים, ובייחוד המימונה, חגם המיוחד של יהודי מארוקו. הפתגם נפוץ מאוד בקרב יהודי מארוקו, והשימוש בו מעיד על הבנה וחכמת־דורות. הוא מבטא בצורה תמציתית וקולעת מצב מסוים, נסיון־חיים או עמדה מוסרית, והוא אספקלריה טובה של עולמם התרבותי של היהודים. אלפי פתגמים שגורים בפי יהודי מארוקו, ורבים מהם נרשמו בידי החוקרים.
אשר לחידות — תופעה פולקלורית הראויה אף היא למחקר — הריהן שזורות במנהגים רבים. לדוגמה: בטקס ה״תחדיד״ שלפני ברית־המילה, הנמשך כל הלילה, נשאלות חידות רבות. חידות אלה, שפותרים אותן הנוכחים במסגרת של תחרות, נועדו, ככל הנראה, להפגין חריפות־תפיסה ולהגביר את המתח, במגמה לגרש את השינה.
מוסד ה״מקוננות״, הידוע עוד מתקופת המקרא, עדיין קיים, אף־על־פי שנחלש מאוד. הקינות הרבות שהוקלטו בידי החוקרים אינן אלא שרידים מעטים מספרות שירית עשירה מאוד בתחום זה, שרידים המעידים על מנהגים רבים שנעלמו במרוצת הזמן.
בדיקת המנהגים והאמונות בתחום הרפואה העממית מעלה מיגוון רב של נוסחאות־ריפוי. דרכי־ריפוי אלו מבוססים על ידיעה טובה של תורת הצמחים ועל נסיון־חיים,מזה ועל אמונות מאגיות, מזה.
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
הוא דינן של מחרוזות־הפנינים ושל אבני־החן השונות — אבן־אבן וסגולותיה המיוחדות. ההשפעה יכולה להיות ישירה, כמו זו של החרב ש״חותכים״ בה את הלילית המזיקה בליל ה״תחדיד״, או עקיפה, כמו זו של המנעול שעונדת אישה הרה במגמה ״לנעול״ את רחמה ולשמור מפני לידה מוקדמת.
הקמיעות והסגולות עדיין לא נרשמו ונחקרו, אף־על־פי שהולך ונעלם הדור האחרון המכיר אותם ונשקפת הסכנה, כי יאבד אוצר של מידע על־אודות תחום־תרבות ששורשיו בראשית התהוותה של החברה האנושית.
יששכר בן־עמי
פולקלור ומסורת
קמיע לבית
כנראה צפרו; המאה הי״ח או הי״ט השבעות נגד מזיקין; האריה, הצבי, הנשר והנמר אל־נכון רומזים לדברי התנא יהודה בן תימא ; השבעות נוספות כתובות ליד עקרב ונחש
צבעי־טמפרה על־גבי נייר הגובה : 45.5 ס״מ ; הרוחב : 36.5 ס׳׳מ אוסף הרב דוד עובדיה, ירושלים (235)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קברי קדושים
לקברי הקדושים ולעלייה לרגל אליהם נודעת חשיבות רבה בפולקלור של יהודי מארוקו. בשלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות אחת התופעות הנפוצות בקרב המאמינים היא הזיקה החזקה לצדיק, לקדוש, על־פי־רוב לאחר פטירתו. פולחן־הצדיקים מושרש מאוד בחייהם של יהודי מארוקו מכל השכבות. אין ספק, כי היהודים שאבו הרבה מבטחונם מן התחושה העמוקה, כי הקדוש שומר עליהם, מגן על ביתם וקשוב לכל בקשותיהם. ה״זיארה״ (ביקור אצל קבר הקדוש) גם נתנה ביטוי לרצונם של היהודים לצאת משיגרת היומיום ולבלות כמה ימים בחיק־הטבע. ליד הקבר הקדוש שוררת אווירה של שמחה ועליזות, המזכירה את השמחה החסידית.
הזיקה לקדוש אינה מתחילה או מסתיימת בביקור, אלא נמשכת כל ימות השנה. היהודי נשבע בקדוש ומנשק את ידו־הוא כל־אימת שמזכירים את הקדוש. מלבד ביום ההילולה אפשר לעלות לקבר בכל ימות השנה, בין לשם קיום
נדר, בין לרגל ריפוי מופלא ובין כדי לשטח בקשה מיוחדת לפני הצדיק. באים מכל רחבי הארץ. כאשר מגיעים לקבר, מתיישבים בחדרים. שנועדו לכך, וכאשר מתמלא המקום, נוטים אוהלים. ליד מקום־הקבורה מדליקים נרות וקוראים תהילים. נמכרים נרות וכוסות יין, וההכנסה קודש לחלוקה בקרב העניים הרבים הפוקדים את הקבר, תלמידי חכמים והשוחט. אלפי הנרות שדלקו ליד קבר הקדוש היו מצטרפים לפעמים ללהבה גדולה. לא אחת מסרו מבקרים, שראו את דיוקנו של הקדוש מופיע מתוך הלהבות.
אחד הטקסים החשובים הוא שחיטת בהמה ליד הקבר. יש המביאים את הבהמה עמם, ויש הקונים אותה בכפר שליד הקבר. המוסלמים, שהכירו היטב את מנהגי היהודים, היו מרכזים את בהמותיהם בקירבת מקום סמוך ליום ההילולה.
הזיקה לקדושים והעלייה לרגל אל קברותיהם היא תופעה נפוצה גם בקרב המוסלמים. תכופות מקודשת אותה הדמות לשני העמים — על־פי־רוב הקדוש היהודי — כפי שאפשר למצוא גם בארץ־ישראל.
המערה, המעיין והקבר של ר׳ שלמה עמאר
בני מלאל ; תצלום משנות השלושים של המאה הכי
מתוך: פלאמאנד, הקהילות, הלוח שאחרי עמ׳ 32 (237)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות.
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
ציורים לקמיעות שנועדו לשמירת הילד והיולדת
מתוך הספר ״גורלות וסגולות״ לשלמה אדרעי
כנראה המאה הי״ט דיו על־גבי נייר
הגובה : 16 ס״מ ; הרוחב : 21 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (241—242)
שתי התמונות העליוניות
נוסחות לכתיבת קמיעות נגד כאבי־ראש ונדודי־שינה
מתוך הספר "סגולות ורפואות" למרדכי מלכה מסוף המאה הי״ט או מתחילת המאה הכ׳
דיו על־גבי נייר
הגובה : 14.5 ס״מ ; הרוחב : 9 ס״מ בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, המחלקה לכתבי־יד, מס׳ 4384 8° (243
התמונה מצד ימין
פרק ״חכמת היד״ מתוך הספר ״באר־שבע״ לרפאל משה אלבז
צפרו; המאה הי״ד ; נעתק בשנת תר״כ / 1860
בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי, מס׳ 8°1950 (244)
התמונה מצד שמאל
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-ברית מס' 28 בעריכת מר אשר כנפו
חלק ראשון
ד"ר יגאל בן-נון
אוניברסיטת פריס 8
שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי
בסוף יולי 1956, אחרי השגת ההסכם עם ראש שירותי הביטחון הלאומי מוחמד לע'זאוי ולפני פינוי מחנה המעבר לעולים של הסוכנות היהודית 'קדימה', נפגש ג'ו גולן, יועצו המדיני של נחום גולדמן, עם המלך מוחמד החמישי בארמונו ברבט ובעיר הקייט מוחמדיה. שלוש פגישות היו לו עם מלך מרוקו שסללו לדבריו את הדרך להעלאתם לישראל של 42 אלף היהודים שעברו דרך מחנה המעבר 'קדימה' בחודשים הראשונים אחרי עצמאותה של מרוקו. השיחות בין גולן למלך מרוקו, כפי שנרשמו באותם ימים בידי גולן, משקפות את מידת התעניינות המלך בבעיות יהודי ארצו. אך לא זו בלבד, המלך אף גילה עניין רב בגורל נתיניו לשעבר אחרי שהגיעו לישראל והכיר את הבעיות שהם נתקלים בהן במולדתם החדשה. מפתיעה בייחוד עמדתו המגנה את נוהג פירוק המשפחות עקב ההגירה לישראל. נראה שהמלך היה ער לוויכוח שהתנהל בנושא הסלקציה של יהודי ארצו ולבעיית עלית הנוער. יותר מכל, תוכנן של שיחות אלה משקפות את הגישה הפטרנליסטית והסנטימנטלית של מוחמד החמישי כלפי היהודים שראה בהם בניו ושהוא מחוייב להגן עליהם כאב הדואג לילדיו. יחסו החיובי של מוחמד החמישי אינו מוטל בספק.
למרות שהוא חתם על מספר צווים אנטי יהודיים שהוגשו לו על-ידי הנציב שרל נוגס מחסידי משטר וישי, יש לקחת בחשבון שהוא נאלץ לחתום על כל צו של נציבות צרפת באופן אוטומטי בימי שלטון החסות. שלושה יהודים מן העיר פס, אלי דנאן, יצחק כהן ויצחק אללוף מעידים על שתי פגישות עם הסולטן מומחמד בן יוסף. בראשונה הם ערכו טקס בשם "דולחה" (כנראה שיבוש בטקסט הצרפתי של "דובחה" = זבח או של "דוח'לה" = תחינה). במסגרת הטקס שערכו השלושה שחטו ארבעה פרים בחצר הארמון לבקשת חסותו של הסולטן. הסולטן חזר על הבטחתו שישמור על בני הקהילה כעל בניו. אחרי מלחמת העולם העניק לו הגנרל דה-גול אות Compagnon de 1a Libération על חלקו במאבק בנאצים.
גישה זו שונה בתכלית מגישת בנו מולאי חסן לקהילה היהודית המאופיינת על-ידי גישה ריאליסטית ופרגמאטית משוחררת מלחצים כגון אלו של הליגה הערבית. תוכן שיחותיו של גולן נרשם באותו יום לאחר כל שיחה ותרגמתי אותם מצרפתית לעברית מתוך יומניו האישיים. בשנת 2006 יצא בעברית ספרו ”דפים מיומן“ בהוצאת כרמל ירושלים בו ריכז גולן חלק מיומניו אלה. מאמר זה כולל גם קטעים מהקדמתי לספרו של גולן.
ספר של גולן נכתב בצרפתית בשנת 1982 על סמך דפי יומן רבים שרשם במהלך האירועים המתוארים בו, מיד לאחר שיחותיו עם האישים איתם ניהל את המגעים. מבחינת ערכו ההיסטורי זוהי עדות רבת־ערך של אדם שנטל חלק פעיל באירועים. פרשיות אחדות בהן היה מעורב העדיף גולן לא להזכיר כלל מטעמי צניעות או בגלל שלא היה בידיו תיעוד מספיק לשחזרם. ספרו אינו נטול סובייקטיביות ונקיטת עמדות מנוגדות לקונפורמיזם הרעיוני ששלט בזמנו. זו גם הסיבה שרבות הפרשיות הנוגעות לפעילותו, כולל יחסי ישראל עם בן־ברכה, נותרו חסויות. בארכיון מדינת ישראל שמורים עדיין תיקים סגורים שמתייחסים ישירות לגולן: "יוסף גולן 1961-1960" אמ״י ח״ץ, תיק 9/936. "גולן 1963-1962" אמ״י ח״ץ, תיק 4/947. "גיו גולן, נחום גולדמן, ינואר 1960 עד דצמבר 1966", אמ״י ח״ץ, ארבעה תיקים: 01, 11, 21, 9/4332. בתיקים חסויים נוספים מצויים לבטח התכתבויות ודוחו״ת רבים הנוגעים לפעילותו של גולן. אחרי יותר מארבעים שנה שהפינוי המאורגן של יהדות מרוקו הסתיים הגיע הזמן להסיר את החיסיון על כלל התיקים הנוגעים להגירת יהודי מרוקו לישראל.
ג'ו גולן(2003-1922) נולד באלכסנדריה כבן למשפחה שהיגרה מרוסיה למצריים. הוא גדל בדמשק שאביו שימש בה כנציג הסוכנות היהודית, ובביירות. החינוך לו זכה גולן בדמשק ובביירות בערבית, באנגלית ובצרפתית הכשיר אותו לתפקידים שנטל על עצמו בקריירה הציבורית שלו. בשנת 1940 חזר עם הוריו למושב אביחיל ובזכות היכרותו את מדינות ערב גויס ביוני 1941 לצבא הבריטי ונשלח ללוב ולאיטליה. גולן שירת לאחר מכן במודיעין של ההגנה וארגן רשת מחתרתית יהודית בקהיר שגם השליח של "המסגרת" משה טרנטו נטל בה חלק. אביו ניהל בעבדאן באיראן את מפעלי הזיקוק של הנפט. ערב מלחמת השחרור נעצר גולן בקהיר, שוחרר אחרי שלושה שבועות מן הכלא על ידי שליחי ההגנה והגיע לישראל באניית מעפילים כ' בתמוז. עם קום המדינה גויס לחיל המודיעין ועמד להתמנות לסגנו של איסר הראל כראש המוסד לתפקידים מיוחדים. גולן ליווה את סטניסלס מנג’ן (Stanislas Mangin) ראש השירותים החשאיים הצרפתיים (dst) ואת אלינור רוזוולט בביקוריהם בישראל. הוא נסע לפריס בשנת 1949 ולמד משפטים ומדעי המדינה עד אוקטובר 1953 ונבחר למזכיר כללי של "ליגת הסטודנטים הצרפתים נגד קולוניאליזם" שהיה בין מייסדיה. באותן שנים, הקולוניאליזם הצרפתי בצפון־אפריקה היה דבר מובן מאליו ונראה לרבים שהוא יתקיים עוד זמן רב. כאשר כל הגורמים הישראלים והיהודיים תמכו תמיכה גורפת בצרפת ובמדיניות החוץ שלה, ניהל גולן שיחות פוליטיות עם ההנהגה המרוקאית העתידית. תמיכתו בתנועה הלאומית המרוקאית הביאה אותו פעמים אחדות לחקירה בשירותי הביטחון הצרפתיים dst. בהמלצת משה שרת ומנכ״ל משרד החוץ ולטר איתן, מונה ליועץ מדיני בנושא ארצות ערב של הקונגרס היהודי העולמי בראשות נחום גולדמן, ועבד בו מנובמבר 1953 עד שנת 1971.
תחת כותרת זו יזם קשרים חשאיים עם מנהיגים רבים בעולם הערבי ועם חוגים ליברליים באירופה. גולן התיידד עם ראשי התנועה הלאומית המרוקאית ובמיוחד עם צעירי מפלגת האיסתיקלל עבדרחים בועביד, מהדי בן־ברכה וראש הממשלה הראשון מברכּ בכּאי. האחרון כינה אותו בשם כּרים. גולן נסע למרוקו, אלג'יריה ותוניסיה בדרכון ישראלי, אך אחרי שגולדה מאיר החרימה את דרכונו בגלל התראתו לראשי הקהילה באלג'יריה על הסכנה הצפוייה להם, שימש שנים אחדות כיועץ כלכלי למדינות באפריקה, קיבל אזרחות סנגלית ובוטל החרם עליו בצרפת. גולן יזם את המגעים עם הוותיקן בזכותם שינתה הכנסייה הקתולית את עמדותיה הרשמיות כלפי היהודים.
אחרי שגולן הביע את רצונו לפני ראש הממשלה מברכּ בכּאי להיפגש עם המלך, ביקש ממנו האחרון להמתין במלונו ברבט להודעה מן הארמון על מועד הפגישה. מוחמד החמישי הכיר את גולן בצרפת ערב שובו למולדתו וידע על פעילותו בארגונים אנטי־קולוניאליים. מנהל הטכס של הארמון הגיע למלונו של גולן וביקשו להתלוות אליו למכונית מרצדם שחיכתה להם ונסעו לווילה פרטית של המלך בדאר־סלאם. בפתח הווילה המתין להם המלך. בכתב היד של יומנו כותב גולן: "נכנסנו לווילה שרצפתה הייתה מכוסה שטיחים מרוקאים. התיישבנו בחדר האורחים. היו שם שולחן נמוך עמוס לעייפה בפירות ושולחן גבוה יותר מלא בעשרות סוגי עוגות במיטב המסורת המזרחית. כמה דקות אחרי זה בא השרת עם מגש וקנקני משקאות. שתיתי מיץ אבטיחים בפעם הראשונה בחיי. בדרך החוצה גיליתי במכונית קופסה עם עוגות שקדים שטעמתי בכניסה. נראה שהמלך נתן הוראה לעשות זאת, שכן הבחין שהתלהבתי מהעוגה".
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו
הסולטן מוחמד בן־יוסף, שכונה מאוחר יותר על ידי ראשי התנועה הלאומית המרוקאית באופן רשמי המלך מוחמד החמישי, פתח בהקדמה המבהירה את היחס האבהי של הסולטן העלאוי ליהודים ולישראל: "אין לי דבר ללמדך מר גולן. היהודים חיים במדינה ברוכה זו שבמגרב אלפי שנים לפני בא האיסלם. הם שגשגו, חיו בינינו וממשיכים לתפוס מקום נכבד וחשוב בחברתנו. למה הם רוצים ללכת בדיוק כשמגיעה מדינתנו לעצמאות ועמנו לשחרור? היהודים הם חלק בלתי נפרד מעמנו. לאיזה הרפתקה הם הולכים בעולם אכול סכסוכים ואי ודאות? מה יהיה גורלם כשיעזבו אדמה שהיא אדמתם?
גיו גולן: "אנסה אדוני לענות על שאלתך בכנות רבה, ואולם קודם לכן רוצה אני לשאול את כבודו. שר הדואר, חברנו לאון בן־זקן, פרסם זה עתה את תנאי הקבלה לגיוס 350 עובדים לדואר. הם צריכים לשלוט בערבית וצרפתית ולהיות בעלי השכלה כלשהי. נניח כבודו שמאתיים המועמדים שיבחרו יהיו צעירים יהודים. אין אחוז זה עולה בקנה אחד עם המציאות במדינה. זה יותר מחמישים שנה אליאנס (חברת כל ישראל חברים) עושה מאמצים רבים כדי להעניק ליהודים חינוך נאות. אחיהם המוסלמים, צעירים בעלי הסיכויים הפחותים, נמשכים למסחר או לפוליטיקה. כמו כן, מוסלמים צעירים בעלי תעודות בגרות מצפים לתפקידים גבוהים יותר מאלו של עובדי הדואר".
מוחמד החמישי: "מצב זה יעמיד לפנינו בעיה ויכריח אותנו לגרום לאי צדק. אין להם אמון בנו. אם לא, לא היו עוזבים!"
גיו גולן: "יהודי עוזב כשהוא מרגיש שעליו לעשות זאת ושיש לו לאן ללכת. יש כאן הבטחה לשוב, כפי שהוד מעלתו יודע. זה חלון אפשרי מיום שישראל קיימת ופותחת את שעריה ואת ליבה כדי לקלוט כל יהודי שרוצה לשים קץ לגלותו. קיימת גם העובדה הבלתי נמנעת של הלאומיות הערבית המיליטנטית שקשורה לבעיה הפלסטינית שמטבע הדברים דוחה את הציונות. כמו כן מעט יהודים נטלו חלק במאבק לעצמאות. מכוח הדברים הם אינם יכולים להשתתף באופוריה ובשמחה השוטפים את מרוקו. יהודי המגרב מוכנים מנטלית לעזוב. שהותם במרוקו לא הייתה אלא המתנה רבה לפני שישובו הביתה".
לבקשת המלך, התחדשה למחרת השיחה בין השניים: מוחמד החמישי התלונן על זה שישראל מפרקת משפחות. ישראל עוזרת לצעירים חסונים להגר ומשאירה את הזקנים מאחור: "אני מבין מר גולן שהמשפחות המגיעות אליכם מופנות למחנות נטולי כל נוחיות השוכנים לרוב מחוץ לערים. אני מניח גם שמחנות אלה זמניים עד שימצאו בשבילם דיור ועבודה. החיים שם לבטח קשים. הם זרים בארץ שאתה טוען שהיא שלהם. הם לא יודעים אפילו את שפתה ולא את מנהגיה. זהו סבל לאנשים שיש להם הכול כדי לחיות בכבוד".
גיו גולן: "החושב כבודו שיש הגיון כלשהו למנוע יציאתם?"
מוחמד החמישי: "לצערי זה מאוחר מדי. אין לנו רשות לפצל משפחות לשניים, להפריד בין ילדים להורים בין זקנים לצעירים. המשפחה המרוקאית היא יחידה אחת. יחידה קדושה שיש לכבד ולשמר. אנו אחראים לזה. אף אם יתיישבו בארצות רחוקות, יהודי מרוקו יישארו נתינינו ואנו חייבים להעניק להם את חסותנו. אנו מלווים אותם ביציאתם בחרדה ובדאגה לגורלם. אלוהים ישמור עליהם ויסלח להם את טעותם. אתה יודע כמוני מר גולן שההגירה התחילה זה שנים רבות. לכך אחראית הממשלה הצרפתית ושלטונות החסות. הארגון המוכר דומני בשם 'קדימה' הציב בארצנו מנגנון שמטרתו לשכנע את היהודים לעזוב בהבטחות שווא. לנסוע עולה יקר. היה זה אנושי יותר והגיוני יותר לו היציאות היו מתבצעות על פי משפחות או על פי כפרים שלמים. אולם כוונות 'קדימה' הלכו אף מעבר. לארגון זה מטרה עיקרית, לערער את המבנה המשפחתי והקהילתי של יהדות מרוקו ולהבטיח שרוב יהודי מרוקו יעזבו את המדינה כדי להתאחד עם משפחותיהם. אנשי 'קדימה' שכנעו את הצעירים והשפיעו עליהם לעזוב ראשונים. קל יותר להשפיע על צעירים ללכת ולנטוש אחריהם משפחות שבורות, הורים וסבים ללא ילדיהם וללא נכדיהם. זה חורבן שיטתי של המשפחה. לצערי, היום מאוחר מדי לשנות את הדברים. איסור יציאת היהודים יביא רק כאב למסכנים אלה. תאמין לי אדוני, אנו מסכימים לכך, אולם בלב כבד. הדבר מנוגד לאמונתנו". המלך שהשלים עם נטישת היהודים מפרש: "אם אעצור עכשיו את ההגירה, אתן יד בכך להרס משפחות ואילו אני מעוניין באיחודן. יהודי מרוקו הם בני. הם נשארים מרוקאים ואני אמשיך להגן עליהם בכל מקום שאליו יגיעו. אם ירצו לחזור למרוקו יוכלו לעשות זאת בכל עת". בפגישה התעניין המלך בעיקר בקיבוצים ושאל אם רשאים יהודים מרוקאים להתקבל אליהם ואם תהיה אפליה נגדם כשיגיעו לישראל.
למחרת, בּן־בַּרכָּה ביקש להיפגש עם גולן בביתו והשמיע לו עמדה מתחמקת בעניין יציאת היהודים מן המדינה: "שיהיה ברור ג'ו. עניינכם תלוי רק במוחמד החמישי ורק הוא יחליט בעניין. אנחנו יכולים כמובן לנסות להשפיע עליו אולם לא כשמדובר ביהודים. תחום זה הוא שומר לו בלבד. ההחלטה הסופית לאפשר או לא את היציאה תלויה רק בו".
בפגישה שלישית של גולן עם מוחמד החמישי הקדיש האחרון את דבריו לישראל וליחסיה עם מרוקו ועם שכנותיה: "לעולם לא התנגדנו להקמת מדינה יהודית ולא התנגדנו לקיומה. אנו חושבים שיש לעשות הכול כדי שלא לבודד את ישראל. במצב הקיים אנו חושבים שמדינה זו יכולה להיות חלק ממכלול עם מדינות אחרות. המדינות שלחופי הים התיכון יכולות לייסד מסגרת בתוכה יכולים להיווצר יחסים בין מדינות ערב לישראל. לעולם לא התנגדנו לכך שיהודי ארצנו יבקרו בפלסטין. ברור לנו שקיים קשר חשוב, דתי ותרבותי ובמקרים רבים גם משפחתי, בין יהודי מרוקו ובין יהודי ישראל. אך מעולם לא תיארנו לנו שהם יחליטו לעזוב".
מוחמד החמישי: "אין לי אף נוסחה להציע. אני יכול רק לומר שאין להם ברירה אלא להבין אותם. ככל שתזדרזו לעשות זאת כן תהיו חזקים יותר. בעלי רצון טוב חייבים להימצא כל שכן בשני הצדדים. תהיו הנהנים הראשונים מן השלום עם העולם הערבי. עליכם לעשות הכול כדי להתחיל בדרך ההשלמה. יורש העצר מסכים עם עמדתי זו. מרוקו היא ארץ חופשית. כל משפחה שתרצה לצאת תוכל לעשות זאת. כל משפחה שתרצה תוכל לחזור. כל עזיבה היא בשבילנו פצע. אולם בכל מקום שיהיו בו, מחשבתנו תהיה אתם". שלא כדברי המלך מתברר שיורש העצר חסן הציג עמדות מעט שונות על הגירת היהודים מן המדינה בשיחתו עם נציג הקונגרס היהודי העולמי, אלכסנדר איסטרמן, ארבע שנים לאחר מכן. לפני שנפרד המלך מבן־שיחו, הבטיח לו שיכבד את ההבטחות שלו ושל ההנהגה הפוליטית בארצו וביקש למסור דרישת שלום לחבריו בקונגרס היהודי העולמי.
לאורך כל הקריירה הציבורית שלו, פעל גולן נגד הזרם תוך ראיית הנולד. בכך הודו לאחר מעשה רבים מיריביו. אישיותו של קרנה צבריות שפויה, נטולת חותם של גלותיות, של אדם המעורה היטב בחיי האזור ובתרבותו. שיטתו דגלה בהסכמים דיפלומטיים והוא ידע יותר מכל להתחבב על מנהיגים ערביים ולזכות באמונם. רשימת קשריו ומגעיו ארוכה ומגוונת. היא כללה שיחות נפש עם מוחמד החמישי, ידידות עם אלמנת הנשיא רוזוולט ועם ראש עיריית פירנצה גיורגיו לה פירה. עליהן יש להוסיף את הפגישות עם המצרים מוחמד חסנין הייכל והקולונל סַרוּאַט אוקַשה, עם האלגיירי כרים בלקסם ועם מנהיג צבא השחרור המרוקאי דר' עבדלכרים ח'טיב. הוא ניהל משא ומתן עם מוחמד לע'זאוי ראש שירותי הביטחון של מרוקו העצמאית וקשר קשרי ידידות אמיצים עם ראש ממשלתה הראשון מברכּ…. בכּאי, עם ראשי האגף השמאלי עבדרחים בועביד, מהדי בן־בּרכּה, עם ליברלים מקורבי הארמון עבדלקדר בן־ג'לון, מוחמד שרקאוי, עבדלהדי בוטלב, בן־סאלם גסוס ועם מנהיג האוכלוסייה הברברית מחג'ובי אחרדן. הוא נפגש גם עם מנהיגים הנחשבים לשמרנים כגון עלל אלפסי, חג' עומר בן־עבדלג'ליל, אחמד בלפרג', מולאי אחמד עלאוי ודר' מוחמד אלפסי. קשרים אלה ורבים נוספים הפכו את גולן למתווך שכל גורם ממסדי ישראלי נאלץ להזדקק לשירותיו כדי ליצור קשר עם גורמים ערביים. אף־על־פי־כן, ראש המוסד טען שגולן מאמין יותר מדי לערבים ושהוא לא מבין שהאסון כבר מתדפק על הדלת במרוקו. לטענתו, המרוקאים לא יותר טובים מהסורים, העיראקים והמצרים וכשגולן משפיע על חבריו בקונגרס היהודי העולמי להאמין בערבים, הוא מעמיד את יהודי מרוקו בסכנה.
על אופיו של גולן ויחסיו עם עמיתיו מעיד נציג הקונגרס היהודי העולמי בג'נבה גרהרט ריגנר: "היה לו עניין עמוק בתנועות הלאומיות הערביות. הוא דיבר בשטף ערבית והיה לו כשרון מיוחד בפתיחת דלתות וביצירת קשרים במצבים הקשים ביותר. מכאן השליחות שהטיל עליו הקונגרס היהודי ליצירת הקשרים הראשונים עם החוגים הלאומיים באיסתיקלל וב״מפלגה הדמוקרטית לעצמאות" (pdi). גולן לא היה נטול חן והשתמש בו בכשרון במגעיו. הוא גם ידע בין היתר להתלוצץ, דבר שסייע לו במשימותיו אך לא עשה אותו פופולרי בקרב חברי המנהלים הפוליטיים".
במרוקו, שהייתה זירת פעילותו העיקרית בשנות החמישים, יישם גולן את האופציה הדיפלומטית והיא ורק היא הביאה לפתיחת שערי ההגירה. לעומת שיטתו, עודף האקטיביזם של אחדים מיריביו במוסד הביא לאסונות ולפגיעה בחיי אדם. איסר הראל ערך חלוקה סכמטית לשני מחנות. מצד אחד הציב את תומכי העלייה בתנאי מחתרת תוך סיכון חיי אדם ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות, החלוקה הייתה מורכבת יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים להערכת מידת הסכנה אליה היו צפויים היהודים במרוקו ולדרך היעילה ביותר לשכנע את השלטונות לאפשר ליהודים לצאת. אפילו נציג הגישה האקטיבית, ברוך דובדבני מן הסוכנות היהודית, נאלץ להודות ביעילות שיטתו של גולן: "ראייתנו אנו הייתה ראייה ציונית. לא התחמקנו מהכרעות הרות גורל, בהיותנו משוכנעים שאין עתיד ליהדות מרוקו, אלא בעלייה לישראל וחשנו בעליל את דוחק הזמן. לא כך אנשי הקונגרס היהודי העולמי שעמלו להשגת פתרונות לשעה ועל הקלת המצב במקום […] עם זה, יש לומר לזכותם, שקשרי הידידות שלהם עם רבים מאנשי השלטון הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מיד ליד, קשרים אלה תרמו גם כן להקלת המצב במחנה המעבר שליד קזבלנקה".
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שני-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שלישי ואחרון-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו
עדות להבדלי הגישה בין ראשי המוסד לבין עמדותיו של גולן משתקפת ביחסו למצבורי הנשק שהחדירה רשת "המסגרת" של המוסד למרוקו וסיכנה את הקהילה המקומית: "הם עשו דברים משוגעים. אחד מן הנציגים [של המוסד] שלח צעירים יהודים מרוקאים למחנות צבאיים בארץ והחזיר אותם לכפריהם במרוקו, חמושים בנשק אישי, שהוברח למרוקו, כדי שיגנו על שאר היהודים תושבי המקום. כל זאת מבלי לחשוב על כך שזה יחשיד אותם בעיני התושבים המקומיים, שתוך כמה ימים יגלו מי הם. המוסד פשוט לא יישם את לקחי המחדלים מן 'העסק הביש' במצרים והמשיך לחזור על טעויותיו". גם בעיית השימוש המופרז שעשו נציגי המוסד בנשק השוחד קומם את גולן. במקרים רבים מדי הציעו שוחד לפקידים בכירים למרות שלא היה שום צורך בכך: "מעולם לא נתתי אגורה אחת כדי שייצא יהודי. אחר כך, כשעזבתי, השוחד הפך לכלי עזר שכיח בידי המוסד ביחסיו עם השלטונות".
בכל הקשור למגעים עם מנהיגים ערביים הפך גולן למוסד של איש אחד מול גורמים רבים שנזקקו לתיווכו מכיוון שלא הצליחו ליצור בעצמם את הקשרים הנחוצים להם. רשימת המוסדות שפנו מרצון או מאונס לבקש את התערבותו מרשימה בחשיבותה. היא כללה את משרד החוץ בירושלים ואת שגרירות ישראל בפריס, את חבריו בקונגרס היהודי העולמי, את שליחי הסוכנות היהודית, את ראשי המוסד וגם את ראשי הקהילה היהודית במרוקו. הממסד לא אהב מתווכים מוכשרים. הוא לא אהב את גולן כמו שלא אהב את המתווך אנדרה שורקי. הם היוו הוכחה ברורה מדי לאזלת ידו של הממסד. זו הסיבה שפקידיו פעלו בדרכים רבות להרחיק את גולן ואת שורקי מזירת ההתרחשויות. אך לא תמיד בהצלחה.
על יחסה של גולדה מאיר לגולן לעומת יחסו של מולאי חסן ושל המרוקאים בכלל אליו ניתן ללמוד מן הפרשיה הבאה. ב־4 באוגוסט 1960 עמדה לצאת למרוקו משלחת של הקונגרס היהודי העולמי לפגישה עם יורש העצר, נטלו בה חלק אלכסנדר איסטרמן, אנדרה ז'אבס וגולן. לפני הנסיעה התקבל מברק מגולדה מאיר בו היא הודיעה לשגרירות בפריס שהיא מתנגדת לנסיעתו של גולן בתירוץ שלא קיימים בין ישראל למרוקו יחסים קונסולריים ולכן היא אינה יכולה להבטיח את ביטחונו. ביום הטיסה נפגש איסטרמן עם השגריר ולטר איתן וביקשו להסיר את ההתנגדות לנסיעה. אחרי התייעצות השגריר אסר על גולן לנסוע והודיע לו שאם הוא בכל זאת ייסע, הדבר יהיה על אחריותו ובניגוד לדעת השגרירות. היה ברור שעמדתם של ראשי משרד החוץ כלפי נסיעתו נבעה לא מדאגה לביטחונו של גולן אלא מהסתייגות מעמדותיו בנושא הצפון־אפריקאי. טענותיהם של גולדה מאיר ושל איתן לא היו עקביות מכיוון שבעבר הם עצמם פנו לגולן להתערב כדי לאפשר את נסיעתו של הישראלי עקיבא לווינסקי למרוקו למרות שלא קיימים יחסים קונסולריים בין שתי המדינות. יתר על כן, ברור שכאשר שלטונות מרוקו הנפיקו לגולן אשרת כניסה על דרכונו הישראלי הם לקחו בחשבון את הדאגה לביטחונו האישי. הענקת אשרה לישראלי מוכיחה גם שהמרוקאים לא ראו בישראל מדינה עוינת או יריבה. בידי גולן ואשתו היו כבר דרכונים ישראלים שהוטבעו בהן אשרות כניסה מרוקאיות מספר 6 ו־7 של המדינה החדשה. לבסוף, גולן החליט, כאזרח ישראלי נאמן, שעד לבירור העניין הוא יעכב את טיסתו. בדיווח למשרד החוץ נאמר שהנסיך סירב לקבל את איסטרמן וז'אבס לשיחה בטענה שהוא לא מכיר אותם. לפי דיווחו של גולדמן, מולאי חסן שאל מדוע גולן לא הצטרף לשני השליחים. כאשר השיבו לו שגולן חולה, ביקש מהם הנסיך להמתין עד להבראתו ואז יקבלם. איסטרמן וז'אבס נאלצו לעזוב את מרוקו כלעומת שבאו.
גולן יכול לזקוף לזכותו הישגים לא מעטים בזירה המרוקאית, בהגנה על יהדות אלג'יריה וביחסים בין הוותיקן לישראל. אחד משיאי הצלחותיו הוא המסמך המכונה הסכם גולן־לעיזאוי, במסגרתו סיכם עם ראש שירותי הביטחון המרוקאי את פינויו לישראל של מחנה המעבר "קדימה" ליד העיר אלג'דידה. בין שאר פעולותיו השוטפות אפשר למנות את שכנוע ראשי הקהילה לתמוך בעוד מועד בראשי התנועה הלאומית המרוקאית ומניעת פגיעות בנפש בזמן העברת השלטון בזכות מגעיו עם ראשי צבא השחרור.
ראוי להזכיר במיוחד את שלושת הוועידות הים־תיכוניות שהתקיימו בפירנצה החל מאוקטובר 1958 ביזמת גולן וראש העיר ג'ורג'ו לה פירה Georgio La Pira. מטרת הוועידות הייתה להפגיש אנשי רוח ואנשי ציבור ישראלים וערבים למען פתרון הסכסוך במזה״ת. התלוו לוועידות פרסומו של כתב העת "לימודים ים־תיכוניים" Études Méditerranéennes, בו נטלו חלק אינטלקטואלים מארצות ערב ומאירופה. ללא ספק היוו ועידות אלה והמפגשים שצמחו בעקבותיהן תקדים למפגשים חשאיים שקיימו אינטלקטואלים ישראלים ועמיתיהם הפלסטינים לפתרון הסכסוך המדיני.
ניסיונותיה של גולדה מאיר לשלול את דרכונו הישראלי בגלל האזהרה שהעביר לראשי הקהילה היהודית באלג'יריה בשנת 1961 היא פרשיה מכוערות בתולדות משרד החוץ הישראלי. באלג'יריה בניגוד למרוקו הייתה סכנה אמתית לחיי הקהילה ששיתפה פעולה עם השלטונות הקולוניאליים הצרפתים. גולן רשם את שמו בהיסטוריה גם בזכות המגעים שניהל ברומה עם ראשי הוותיקן, הודות להם שינו הקתולים את תפילת הפסחא שכללה ביטויים אנטי יהודיים. בשלב מסוים ביקש נחום גולדמן משרת החוץ גולדה מאיר לקבל לשיחה את ג'ו גולן שהעלה בפניה את בעיית הסלקציה בקרב העולים ממרוקו. לדבריו כאשר פירט בפניה את נזקי השיטה, מבטה היה קר וניכר שעשתה מאמץ כדי להקשיב לדבריו המרגיזים. כאשר סיים היא השיבה: "אכן עצוב הדבר. הסלקציה היא החלטה ממשלתית ואין לנו דרך לפטור אותה. עלינו לחיות עם אי־צדק זה". מאוחר יותר נודע לו שדר' חיים שיבא, מאדריכלי הסלקציה, אמר על יהודי מרוקו אחרי ביקורו במקום: "הם מביאים אתם מחלות חשוכות מרפא שמהוות גורם הרסני לבריאות הפיזית של האוכלוסייה. יהודי מרוקו עם מחלותיהם מהווים סכנה מוחשית יותר ממתקפה צבאית ערבית".
בחודש יולי 2003 צלצל אלי גולן מרומה לפריס. הוא שאל איך מתקדם מחקרי שעסק ביחסים החשאיים בין ישראל למרוקו. הספר היה עדיין בשלבי כתיבה מתקדמים והוא שאל אם הוא יכול לקרוא את כתב היד לפני פרסומו. השבתי לו שעל־אף שאין מוסרים טקסט לקריאה לפני סיום ניסוחו אשמח להעמידו לרשותו כדי לזכות בהערותיו שהיו חשובות לי מאוד. ידעתי שהוא ימצא בספרי פרטים רבים על דברים שהתרחשו מאחורי גבו ונעלמו מעיניו אז, אך ישמח לגלותם. כך לגבי הפגישה עם יורש העצר ב־4 באוגוסט 1960. קבענו שניפגש בעוד זמן מה כשנגיע שנינו לארץ, אני לתל אביב מפריס והוא ממרוקו לביתו בעיר העתיקה בירושלים. כשבועיים לאחר מכן ישבתי להדפיס עותק מכתב היד כדי למסור אותו לגולן ואז הגיעה אלי הידיעה על מותו במרוקו. הצטערתי מאוד שהוא לא זכה לקרוא את הספר שבמידה רבה אמור לשקף את תרומתו למען עלייתה לישראל של יהדות צפון־אפריקה. גולן נפטר בשנתו ליד אלג'דידה שבמרוקו ב־ 11 באוגוסט 2003. שלטונות מרוקו טיפלו בהטסת גופתו לפריס ומשם לקבורה באביחיל שבשרון. ידידו שר החוץ לשעבר מוחמד שרקאוי וגיסו של חסן השני דאג להעביר את גופתו לבית עלמין יהודי וטיפל, בשם ממשלת מרוקו, בכל הבעיות הטכניות. גולן נפטר בגיל 81 בחברת כל בני משפחתו שהתלוו אליו לנופש כאורחיו של השר שרקאוי. רצה הגורל שהוא מצא את מותו באותה מדינה שסייע למנהיגיה לזכות בעצמאותה וליהודיה לשמור על זכויותיהם. באופן מקרי הוא נפטר באותו מקום ליד אלגידידה בו שכן מחנה המעבר לעולים "קדימה" שגולן טיפל בפינויו לישראל כארבעים ושמונה שנה קודם לכן.
ד"ר יגאל בן-נון-שלוש פגישות של ג׳ו גולן עם מלך מרוקו מוחמד החמישי-חלק שלישי ואחרון-ברית מספר 28 בעריכת מר אשר כנפו
La famille Benhamou-Debdou-La branche Bar Rafael- H’kika
la famiffe Dabid
De cette souche vont jaillir plusieurs ramifications : Ben Wawa, Bar Rafael, H’kika, Tababa, Bziza’h, Haou'fren, Chgara et Bouz’it. Tout porte a croire que le prenom du fondateur de la famille — David selon route vraisemblance — serait a l’origine du nom de cette famille : la famille Dabid.
la famille ben wawa
Le Rabbi Yossef Benhamou fut l'un des membres illustres de cette famille. En effet, le Rabbi Yossef Benhamou, surnomme Ben Wawa, fut repute pour avoir realise des miracles demeures celebres et avoir etE un tsadik tres venere. Selon certaines rumeurs, il suffisait aux fideles d'invoquer son nom pour parer a tout malheur.
Rabbi Yossef est le pere de Zahra, epouse de feu le dayan Rabbi Chlomo Bensoussan (Z.TS.L).
La famille Bar Rafael
Cette famille respectable mais bien connue a laisse son empreinte dans les documents de la communaute. Elle possede un lien de parente avec les membres de la famille Dabid.
Rabbi Rafael Benhamou
(surnomme Bar Rafael)
Cet homme adopta une conduite qui ne put qu’honorer l'Eternel et ses aieux deja illustres. Son fils s’appelle : Massod 2
Rabbi Massod Benhamou Bar Rafael
Ce rabbin fut consider^ commc un joyau rarissime. Sa bonte brilla de mille feux. II sut etre present aux moments opportuns et reconforter les gens de la communaute. Le nom de ses enfants est:
Itshac 3
Rafael 4
Aou'icha
Rabbi Itshac Benhamou Bar Rafael
Sur les traces de son pere ce rabbin poursuivit les oeuvres de bienfaisance. II fut accueillant envers les Sages et misericordieux a I’egard des necessiteux. Ses enfants sont: Massod.
Chimon David …5
Yaakov..6
Moche.. 7
Mrima..8
Esther…9
Rabbi Rafael Benhamou Bar Rafael
Cet homme fut un etre affable et accueillant, droit et integre. II temoigna une grande deference envers les Sages. Ses enfants s’appellent:
Massod 10
Avraham 11
Mordekha‘1 12
Chmouel 13
Yossef 14
Aicha ״
Rabbi Yaakov Benhamou Bar Rafael
Ce rabbin etudia assidument les livres de la Torah. II partagea avec les autres tous les enseignements qu’il en retira. Rabbin de Debdou, il prit aussi part de son vivant aux services funeraires de sa communaute. Ses enfants sont vivants.
La familie H’kika
La familie H’kika est une famille dont le nom figure dans l’Epitre genealogique de Fes (Cf. Fes vihakhameha, vol. 1, p. 137). Elle possede aussi un lien de parente avec la famille Dabid.
Rabbi David Benhamou (surnomme H’kika)
Cc fut un homme noble et raffing. II fut spiritucllement fecond et en quete perpetuelle dc paix. Son fils se nomme :
Aharon 2
Rabbi Aharon Benhamou H’kika
Ce rabbin fat un grand notable qui sut utiliser a bon escicnt son immense fortune. Le nom de ses enfants est: David (P.IP.)….
Yossef
Eliahou
Tsion
Chiomo (P.IP.)
Moche
Itshac
Aouicha
Mrima
Maha
Rabbi Yossef Benhamou H’kika
Cc rabbin fut un personnage au comportement irreprochable. Sa fille se prenomme :
Rivka
Rabbi Eliahou Benhamou H’kika
Cet homme fut un etre pur et noble. II n’a cependant pas laisse d’heritiers.
Rabbi Tsion Benhamou H’kika
Ce rabbin fut un etre pur et noble. II n’a cependant pas laisse d’heritiers.
Rabbi Moche Benhamou H’kika
Cette personnc fut un homme cultive et un erudit. II disposait d’une bibliotheque tres grande, inestimable. II n'a cependant pas laisse d’heritiers.
Rabbi Itshac Benhamou H’kika (surnomme Khlifa)
Cette personne mena une vie rangee et irreprochable. Elle posseda de nombreuses qualites. Scs enfants s'appellent:
Aharon 10
Tsion 11
Yossef 12
Yaakov 13
Myriam ־׳
La famille Benhamou-Debdou-La branche Bar Rafael- H’kika
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
כז. יש נהגו שאין אומרים פרשת העקידה בשבת והמנהג פשוט לאומרה:
כז. כן מנהג היעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) בפאס, וכמובא כספר נהגו העם (שבת), והטעם כי היא סגולתה להמתיק דינים, ובשבת אין לעורר דינים עיי״ש:
כה. נהגו להוסיף לפני ברוך שאמר את הפיוט ״יגדל אלקים חי״:
כח. כן המנהג במרוקו, והוא מנהג יחודי להם, ובספר נהגו העם (שבת) הביאו, ונתן טעם לשבח כי בברוך שאמר רמוזים י״ג עיקרים כידוע, וראוי פיוט זה שיש בו י״ג עיקרים להיות סומך לו, וראה גם בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״ג), והביאו באוצרות הפוסקים (שבת), וראה בזה בחוב׳ אור תורה כסלו תשמ״א <סימן כ״ה):
כט. יש נהגו לומר מזמור לתודה בשבת, והמנהג פשוט לא לאומרו:
כט. כן נהגו בבית הכנסת ר׳ אליהו הצרפתי בפאס, והביאו בספר נו״ב !עמוד רכ״ט), ושכן ראוי ע״פ הסוד, ומ״מ המנהג שאין לאומרו, וראה בזה בכה״ח !סימן רפ״א סק״ה):
ל. נהגו לומר נשמת כל חי בנעימה מיוחדת, והחזן עומד לתיבה רק בסיום ישתבה, ופותח את הקדיש במלים ״הבוחר בשירי זמרה״ וכו:
ל. כן המנהג פשוט, והקטע הנורא ״נשמת כל חי״ נאמר ע״י אחד בפיוט ונגינה מיוחדת:
לא. נהגו כשיש שמחת חתן או בר מצוה, להוסיף פיוטים במקומות שונים, ומנעימים קטעים שונים בתפלה:
לא. כן המנהג פשוט מימי קרם וכמובא בספר יחו״ד להגר״י חזן(ח״ג), ובספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ( ח ״ה עמוד פ״א) ובנהגו העם(שבת), ובספר מים חיים(סימן קנ״ז) ובהסכמת הגר״ש משאש למחזור נר יצחק:
לב. נהגו לכרוע מעט, כשאומרים ״וסגידנא קמיה״ בבריך שמיה דמארי עלמא:
לב. כן המנהג, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ד) עיי״ש:
לג. נהגו להוליך את הספר תורה סגור עד התיבה:
לג. כן המנהג פשוט, ודלא כמנהג ירושלים שמקיפים כשהס״ת פתוח, וכן מנהג יהודי תוניס ולוב להקיף סגור, וראה בכה ״ח (סימן קל״ד ס ק ״י) שכן משמעות דברי האריז״ל המובאים שם, וראה שם (.סקי״ג):
לד. נהגו בגלילה (דהיינו הגבהת ספר תורה) להגביה, כשהכתב אל מול המגביה, והחזן מורה בכל עת באצבע הס״ת על מקום הקריאה, והציבור מורים באצבעם:
לד. כן המנהג ומובא בברכ״י(שו״ע סימן קל״ד סק״ג), וראה בזה באורך במנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר !עמוד צ״ג):
לה. נהגו בעת הגלילה, שהחזן והציבור כורעים מעט, ואומרים כשהם מצביעים לעבר הספר תורה: וזאת התורה. אשר שם משה, לפני בני ישראל: אל שדי אמת ומשה אמת ותורתו אמת: תורה צוה לנו משה. מורשה קהלה ״עקב: והחזן מסיים: האל המים דרכו, אמרה יהוה צרופה. מגן הוא לכל החוסים בו:
לה. כן המנהג ומובא בקיבוץ מנהגים להר׳׳ש דנינו, וכן מובא בסידורים ישנים:
נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
האמונה המאגית מונחת גם ביסוד הקמיעות, המלווים את האדם עוד מלפני לידתו ועד מותו, אף־על־פי שרבים מן המלומדים והרבנים שללו אותם, כשם ששללו כל אמונה ומנהג שנדף ממנו ריח של עבודה זרה. הנוסחאות לקמיעות הועתקו מתוך ספרים שהיו כמעט מקודשים בעיני העם. לדפים שנועדו לשמור על היולדת ולתליוני־הקמיעות למיניהם נוספו איורים מעשי ידי אמן.
רבים גם התכשיטים שהנשים עונדות אותם לא רק לשם נוי, כי־אם בשל האמונה בכוחם הסגולי. דוגמה יפה לכך היא ה״כמסה״ — תכשיט־קמיע בצורת יד — הנפוצה בצפון־ אפריקה בגיוון רב יותר מאשר בכל ארצות־האיסלאם האחרות.
קמיע לשמירה בדרך
מוגאדור; המאה הי״ט
נרתיק שבו היו נותנים את הקמיע המגולגל ;
משיצאו לדרך, היו כורכים את הקמיע מסביב למותניים — כעין חגורה
כסף וקלף
אורך המגילה : 88 ס״מ ; גובה הנרתיק : 6 ס״מ אוסף דוד קורקוס, ירושלים (245)
קמיע ״אילן קודש״
פאס ; שמ״ח / 1588
חתימה : ״נכתב האילן הק׳ הזה בעיר פאס בש׳ שמ״ח לפ״ק״
דיו על־גבי נייר (הנייר הודבק ושופץ) האורך : 400 ס״מ ; הרוחב: 30 ס״מ אוסף יצחק איינהורן, תל־אביב (246)
חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-קמיעות
עמוד 127
החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק ראשון-דוד גדג'.
החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.
מתום "ביקורת ופרשנות" כתב עת בין תחומי לחקר ספרות ותרבות
ב־1 בספטמבר 1921 פרסמה המחלקה לחינוך ציבורי של שלטונות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו Direction de l'instruction publique]] צו שעל־פיו ימונה מפקח על החינוך היהודי והעברי לרשתות בתי הספר של אליאנס )"כל ישראל חברים", להלן: (כי"ח) ושל "צרפתי-יהודי ) ecole franco israélite,להלן: צ"י(. תפקידו של המפקח הוגדר כך:
לבקר פעמיים בשנה, במועדים שונים, בכל בתי הספר ולבחון מקרוב את איכות החינוך העברי: שפה, חינוך דתי והיסטוריה יהודית. הדוח נדרש לפרט את תוכנית הלימודים, האם היא מבוצעת כמתוכנן והאם המורים כשירים ומלמדים באופן משביע רצון.
בהתאם להנחיית הצו ביקרו המפקחים על החינוך היהודי והעברי בבתי הספר במרוקו וכתבו דוחות מפורטים. בארכיון כי"ח בפריז איתרתי חמישה דוחות: ינואר 1922 ,יולי 1922 ,פברואר 1923 ,נובמבר 1923 ומרץ 1925 הדוחות שנשלחו למרכז בפריז הוקלדו במכונת כתיבה. סביר להניח שבביקוריהם בבתי הספר כתבו המפקחים הערות בכתב יד ששימשו אותם לאחר מכן לכתיבת הדוחות. מבנה הדוחות שונה מעט מדוח לדוח, אך כולם מסודרים לפי ערים, בתוך כל עיר ישנה חלוקה בין בתי ספר של כי"ח לבתי ספר צ"י וכן בין בתי ספר לבנים לבתי ספר לבנות. לכל בית ספר מפורט דיווח על לימוד העברית ומקצועות היהדות – לעיתים בטקסט חופשי ובחלק מהדוחות חולק הדיווח לפי תוכני הלימוד, עליהם אפרט בהמשך המאמר. בסוף כל דוח כתב המפקח תובנות, הערות והמלצות באופן כללי לכל בתי הספר במרוקו. יש לזכור כי הדוחות נכתבו על ידי המפקחים והם משקפים את נקודת הראות ואת האג'נדות הגלויות והסמויות שלהם בלבד. הדוחות אינם מייצגים את נקודות הראות של הגורמים שבהם צפו ועימם נפגשו ושוחחו המפקחים. בדוחות לא מובא קולם של אלה באופן ישיר – לא בראיונות ולא בחלקי ציטוטים – כי אם דיווח תיאורי של תצפית דרך עיני המפקחים ובקולם שלהם בלבד. בניתוח הדוחות אתייחס ליחסי הכוח הגלויים והסמויים בין מפקחים לגורמים השונים; ההיררכיה המובנית בתוך כל מערכת חינוך קיימת גם במקרה זה ואף מוקצנת משום שמערכת החינוך הנדונה הינה קולוניאלית ובעלת סדר היררכי מובנה.
למרות המגבלות של הדוחות ואף על פי שהדוחות מקיפים שלוש שנים בלבד, לכל אחד בנפרד ולכולם יחד תרומה נכבדה להבנת היחס לשפה העברית, לתרבות העברית ולחינוך העברי במרוקו בראשית המאה העשרים. הדוחות מקיפים יותר משלושים בתי ספר בשתים־עשרה קהילות במרוקו.
להבדיל ממחקרים אחרים עד כה שעסקו באופן כללי בחינוך העברי ברשת כי"ח או בקהילה אחת בלבד, מחקר זה מציג תמונה כוללת המשקפת את מצב החינוך העברי בכל הקהילות העירוניות הגדולות והבינוניות במרוקו הדוחות ישמשו בסיס לאפיון מצב בשנות העשרים של המאה העשרים. לימודי העברית בבתי הספר הצרפתיים תוך השוואה בין ההנחיות של כי"ח לביצוע הלכה למעשה בבתי הספר. בבתי הספר הנדונים נכללים כאמור אלה של רשת כי"ח ושל רשת צ"י והדוחות מאפשרים אף לבחון את השוני בין שתי רשתות החינוך. נוסף על כך אדון בגורמים שהשפיעו על איכות לימודי העברית בבתי הספר. במאמר אבקש לטעון כי בעשור השני של המאה העשרים החינוך היהודי והעברי במרוקו המשיך להתקיים כחינוך מסורתי, אך בתקופה זו הופיעו לראשונה לצד הרפרטואר התרבותי הקיים רכיבי רפרטואר עבריים- יהודיים חדשים בגוונים שונים. הגוונים השונים הם תוצר של מגעים תרבותיים של הקהילות היהודיות במרוקו עם קהילות יהודיות אחרות; הקהילה היהודית במרוקו היא תפוצה אחת מתוך פזורה יהודית עולמית והאחרונה השפיעה על התפתחותה הפוליטית, החברתית והתרבותית של הראשונה. במאמר אשים דגש על הקשרים היסטוריים מקומיים במרוקו, אך בה בעת אתן תשומת לב לניתוח מערכת הקשרים של הקהילה, בהקשר של התרבות והחינוך העברי, עם קהילות יהודיות אחרות.
רקע היסטורי: החינוך היהודי המסורתי במרוקו וכניסתן של רשתות החינוך הצרפתיות
השפה העברית במרוקו, בדומה לכל קהילות ישראל, לא שימשה כשפת דיבור חיה ונעשה בה שימוש למטרות ליטורגיות על ידי כלל הגברים, ולכתיבת חיבורים בעלי גוון דתי לאליטה רבנית מצומצמת. חיים זעפרני כתב מחקר מקיף על הדרך שבה הוקנתה השפה העברית, לשון הקודש, לבנים במרוקו. להגדרת מטרת החינוך היהודי במרוקו מאמץ זעפרני דברים שכתב ש"ד גויטיין על החינוך היהודי בתימן: "עיקרו של החינוך בתימן נעשה בבית " בשביל בית הכנסת": הכנסת, על ידי בית הכנסת ובשביל בית הכנסת". החינוך היהודי לא מבקש להכין את הילד לקראת החיים. ייעודו להכין את הבנים להשתתפות בפעילות הליטורגית בבית הכנסת כמו תפילות וקריאה בתורה, ונוסף על כך לקחת חלק בטקסים במעגל השנה או החיים היהודי. הקשר בין החינוך לבין הפולחן בא לידי ביטוי בחלוקת החומר הנלמד במשך השנה בהתאם לאירועים במעגל השנה היהודי. "בבית הכנסת": הלימודים התקיימו בצלא, שהיה ממוקם בביתו של המלמד או בחדר ששכר, ולעיתים בחדר בתוך בית כנסת. זעפרני מתאר במחקרו את החדר במרוקו באופן קודר:
זהו חדר כלשהו, בקומת הקרקע או בקומה העליונה של בית, בעל אשנבים צרים, הסגורים בחורף ופתוחים בקיץ. השמש כאן בבחינת משיגת גבול. הילדים, שבכמה "מלאח" של ערים גדולות עלול מספרם להגיע למאה עד מאה וחמישים, נחנקים באוויר שכמעט אין לנשמו, חולניים וחיוורים, מוכי גרדת וגרענת, הם יושבים קבוצות קבוצות על קרקע של אדמה כבושה, המכוסה מחצלות קש או אלפה. במקרים נדירים יש כמה ספסלים גלמיים, כונניות לספרים או ללוחות הקריאה. המורה כורע על מזרון קטן סמוך לקיר, על יד הדלת, כשהוא משגיח על כיתתו. מזמן לזמן הוא עובר בתוך הקבוצה, דמות ב"ג'לבה" שחורה ורדיד כחול בעל נקודות לבנות, כשהוא מניף מקל או "גיד של שור". בפינה אחת עומד כד חרס מכוסה לוחית, המכיל מלאי מים. מעליו תלויים במסמר גביע או קערה. עם חשכה מדליקים מנורות שמן, שהוחלפו באחרונה במנורות נפט או אצטילן. "
"על ידי בית הכנסת": מקצוע המלמד לא זכה להערכה רבה במרוקו עד לאחר מלחמת העולם השנייה. זעפרני מגדיר את המקצוע כ"מלאכת עוני" שבה שימשו לרוב אנשים ללא כישורים מתאימים ומבלי שעברו הכשרה, וזאת משום שהמקצוע לא היה כפוף לשום סדר ופיקוח.
כאמור, מטרת הלימוד בחדר הייתה ללמד את הבנים לקרוא כך שיוכלו לקחת חלק בפעילות הליטורגית. סדר הלימוד כלל: לימוד האותיות, תנועות, הברות ומילים, ולאחר מכן תרגול באמצעות קריאת טקסט מקראי. לימוד תורה ונביאים לפי פרשת השבוע וההפטרה בתרגום, מילה במילה מעברית לערבית־ יהודית ובנגינה. התוכנית השבועית השתנתה ממלמד למלמד וזעפרני מביא תוכנית לדוגמה של מלמד מקזבלנקה: יום א' וב': פרשת השבוע ותרגומה לערבית־יהודית. ג': נביאים או כתובים )לימוד עונתי(. יום ד': מבחן באמצעות שאלות, ביקורת אישית על ידי שינון של טקסט בעל פה. יום ה': הפטרה. יום ו': כתיבה, העתקת טקסט המתאים לגיל התלמיד. שבת אחר הצהריים תחרויות בקריאה ובתרגום קטעים מהמקרא שהתקיימו בבית הכנסת. בנים במרוקו קיבלו חינוך מסורתי בחדר עד כניסתה באופן הדרגתי של רשת החינוך כי"ח לערי מרוקו.
כי"ח נוסדה בפריז ב־17 במאי 1860 על ידי שבעה עשר יהודים במטרה לאגד יהודים ממדינות שונות למען היאבקות משותפת לקידום ענייניהם. בארצות האסלאם ביקשה כי"ח לבטל את מעמד הד'מי הנחות ולהעניק ליהודים שוויון זכויות הזהה לאוכלוסייה המוסלמית. כי"ח מיעטה לפעול מול שליטי ארצות האסלאם ובעיקר פנו נציגיה למעצמות אירופיות שיעניקו חסות או אזרחות ליחידים או לקהילות בארצות האסלאם ובדרך זו להוציאם מתחום שיפוטן של הארצות המוסלמיות. כך ביקשה כי"ח לבצע תהליכי אמנציפציה, אקולטורציה ואינטגרציה בקרב יהודים בארצות האסלאם לא בחברת הרוב המקומי הערבי אלא בחברה האירופית. ירון צור מגדיר מהלך זה "המוטציה הקולוניאלית של הרפורמיזם המערבי" משום שבשונה מהרפורמיזם המערבי שביקש לשלב את יהודי מערב אירופה בחברת הרוב, כי"ח שאפה לשלבם בחברה האירופית וכך הרחיקה, חברתית ותרבותית, את היהודים מהסביבה שבה התגוררו.
כי"ח חרטה על דגלה את קידום רמתם המוסרית של היהודים על ידי הפצת נורמות, ערכים והתנהגויות. למטרה זו הקימה החברה רשת בתי ספר שהתפרסה בקהילות צפון אפריקה המזרח ובבלקן. בבתי הספר עוצבה השקפת עולמם של התלמידים והוקנו להם ערכים, שפה ותרבות אירופיים, וליתר דיוק צרפתיים. בית הספר הראשון של כי"ח הוקם בתטואן שבצפון מרוקו בשנת 1862 ,ולאחריו נפתחו בתי ספר בדמשק ובבגדאד ב־1864 ,בוולו ב־1865 ובאדריאנופול ב־1867 .בשנת 1913 ניהלה החברה 183 בתי ספר שבהם התחנכו 43.700 תלמידים. מרבית בתי הספר שימשו כבתי ספר לחינוך יסודי אך נוסף עליהם הקימה כי"ח בתי ספר מקצועיים, בתי ספר חקלאיים, ובמקרים ייחודיים הקימה תלמודי תורה ואף שני בתי מדרש לרבנים, שלא האריכו ימים.
החינוך היהודי והעברי בבתי הספר הצרפתיים במרוקו בשנות העשרים של המאה העשרים.פרק ראשון-דוד גדג'.