נתיבות-המערב-הרב-אליהו-ביטון-מנהגי-שבת-


נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

א-נהגו להתפלל מנחה כערב שכת, כעוד היום גדול:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו(שבת), והטעם כדי שלא תתבטל תפלת מנחה, מטרדות השבת בשעת כניסתה:

ב-יש נהגו לאפות לכבוד שבת י״ב חלות, ומקפידים למורחם בשמן ודבש:

כן נהגו רבים והביאו בספר נוהג בחכמה !.(עמוד ק״מ), ומקורו על פי הסוד וכמבואר בשער הכוונות (דף ע״ב), והביא זה מרן החיד״א במחזיק ברכה !סימן רע״ד), וראה בילקוט״, שבת (ח״א עמוד ש ״ה):

ג-נהגו כהדלקת נרות של שבת, להדליק ואחר כך לברך:

כן המנהג והביאו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (הדלקת נרות של שבת), ובספר נהגו העם (.שבת), וכן מובא בחמדה גנוזה (עמוד י׳׳ג), ובספר מקוה המים להר״מ מלכה ז״ל, שהמנהג כהרמ״א (בסימן רס״ג ס״ה), ודלא כמר״ן שם, ובספר מקור חיים להגר״ח הלוי (פרק ק״י) גם כן כתב כן, וסיים שקשה לעקור מנהג שהונהג מימי קדם, וכן מנהג תוניס, וכמובא בספר גאולי כהונה (מער' ה'), וראה בזה בספר מחזיק ברכה (שם סק״ד) שכן פסק, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א שיש לנהוג כדעת מרן לברך ואח״כ להדליק:

ד-נהגו שהאם לבדה מדליקה נרות, והבנות עומדות לידה ויוצאות בהדלקתה:

כן המנהג פשוט וכמובא בפתח הדביר (ח״ג סימן רס״ג), וראה באורך בזה בספר ילקוט״י שבת א׳ (.עמוד קמ״ה):

ה-נהגו לפני יציאה לערבית של שבת, לטעום ממטעמי השבת עם מעט שתיה חריפה, ונקראת סעודה זו ״בואי כלה״:

כן המנהג והביאו בקובץ מנהגים להר״ש דנינו (שבת), ומקורו על פי הסוד בשער הכוונות (ס״ב), וראה בבן איש חי(פ׳ לך לך ש״ב), ובספר לקט הקציר (עמוד רי״ד):

ו-נהגו לפתוח את שיר השירים בפסוק ״הנצנים נראו כארץ״, והכל נאמר בנעימה מיוחדת כולם כאחד, אין מוקדם ומאוחר, ומסיימים בפ׳ ״ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן״. ויש נהגו לומר קדיש יהא שלמא, ויש לא נהגו בזה:

כן המנהג פשוט, ומקורו מזוה״ק (פרשת נח), תלת זמנין ביומא רווחין לחייבי גיהנם עיי״ש, וראה בביאור הענין בספר טעמי המנהגים (עמוד קכ״גן, וטעם הפתיחה, כי ידוע שפסוק זה מרמז כולו על גאולתנו ופדות נפשנו בעבר ובעתיד. וראה פירושו בספר מעם לועז(שיר השירים):

ז-נהגו בערבית של שבת בסדר זה: שיר השירים, לכו נרננה, מזמור לדוד הבו לה׳, אנא בכה, במה מדליקין וקדיש, לכה דודי בשיר ופיוט, והכל בישיבה, ורק בשעה שמגיעים לקטע ״בואי בשלום עטרת בעלה״, עומדים כלם כאחד עד סוף ״מזמור שיר ליום השבת״, ויושבים במקומם. והחזן עומד לבדו לאמירת קדיש,ופותח בנגינה בפסוק עדותיך נאמנו מאד וכו׳:

כן הסדר בסידורים ישנים, וכן המנהג פשוט. וראה בספר נהגו העם (.שבת), ובשו״ת הים הגדול וסימן (מ״ט), ובקובץ מנהגים להר״ש דנינו ושבת), וראה בזה גם בספר לבי ער וסימן י״א):

ח-נהגו בין בואי בשלום, למזמור שיר ליום השבת, להוסיף פסוקים משיר השירים שסימנם ״יעקב״ והם:

יִשָּׁקֵנִי מִנְּשִׁיקוֹת פִּיהוּ כִּי טוֹבִים דֹּדֶיךָ מִיָּיִן.
עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן הָפִיחִי גַנִּי יִזְּלוּ בְשָׂמָיו יָבֹא דוֹדִי לְגַנּוֹ וְיֹאכַל פְּרִי מְגָדָיו:

ק֣וֹל דּוֹדִ֔י הִנֵּה־זֶ֖ה בָּ֑א מְדַלֵּג֙ עַל־הֶ֣הָרִ֔ים מְקַפֵּ֖ץ עַל־הַגְּבָעֽוֹת׃

בָּאתִי לְגַנִּי אֲחֹתִי כַלָּה אָרִיתִי מוֹרִי עִם בְּשָׂמִי אָכַלְתִּי יַעְרִי עִם דִּבְשִׁי שָׁתִיתִי יֵינִי עִם חֲלָבִי אִכְלוּ רֵעִים שְׁתוּ וְשִׁכְרוּ דּוֹדִים.

כן המנהג והובא בסידורים ישנים, והביא זה בקיבוץ מנהגים להר״ש דנינו(שבת), והטעם לזה כדי לזכות אותם המאחרים באמירת פסוקים משיר השירים, ואמרתי בדרך צחות שהמאחרים הם בחי׳ יעקב שבאים בעקב (בסוף), וכנגדם אנו קוראים פסוקים שסימנם יעקב:

ט-נהגו שאין אומרים במה מדליקין וברכת מעין שבע, בבתי אבלים:

בענין במה מדליקין כן המנהג, והובא בספר תפלה זכה (דף קל״ה), ובספר נהגו העם ושבת), וראה בלקט הקציר (עמוד רי״ט), והטעם משום שאין אומרים שמועה בבית האבל, או משום שנזכר בו מיתת נשים בשעת לידתן, ומנהג ירושלים לאומרו, וכמובא בספר נתיבי עם עיי״ש, ובענין ברכת מעין ד, כן דעת מרן השו״ע וסימן רס״ח), וכן הביא בספר נהגו העם (.שבת), ובקישו״ע להר״ט (.שבת) וראה בילקוט״, שבת (.עמוד רי״ז):

י-נהגו כשאין אומרים במה מדליקין, אומרים את המשנה: אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא, תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם וכו׳ ואחריה קדיש:

י. כן המנהג פשוט, והטעם כדי שלא נפסיד קדיש דרבנן שנא׳ אחרי דברי אגדה, שמעלתו גדולה ונשגבה מאד כידוע, וכן מנהג יהודי לוב וכמובא בסידור עוד אבינו חי (שבת):

יא. נהגו בנוסח תפלת ערבית של שבת לומר וינוחו ״בה״, ובשחרית וינוחו ״בו״, ובמנחה וינוחו ״בם״, ואומרים ״זכר למעשה בראשית״ בכל התפלות:

יא. כן המנהג ומובא בסידורים ישנים, וכן כתב בספר אוצר פסקי הסידור שכן מנהג יהודי מרוקו, וכן ראוי לומר ע״פ הסוד, וכמובא בספר מחזיק ברכה למדן החיד״א (סימן רס״ח סק״ס), וראה בזה בספר ילקוט״י שבת א־!עמיד רי״א) ובספר לקט הקציר (עמוד רכ״ד), ובענק זכר למעשה בראשית בן מובא בסידררים ישנים. וראה בספר לבי ער וסימן ט״ו):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.

נתיבות המערב

יב. נהגו לפתוח ויכולו שאחרי העמידה במלים ״יום הששי״ וכנהוג בקידוש, וכשמסיים החזן ״אשר ברא אלקים לעשות״, יש נהגו לענות ״אמת״:

יב. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם (.שבת) ובספר לבי ער (סימן י״א), והטעם לזה על פי הרמ״א (סימן רע״א סעיף י׳), בענין קידוש על יין, וענין אמת הוא רמז לאמ״ת הרמוזה בס״ת אשר ברא אלקים לעשות:

יג. נהגו בסיום התפלה בשבתות ויו״ט, שהקרובים מתנשקים זה עם זה בבית הכנסת, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, וכמו כן הבנים מנשקים ידי אביהם:

יג. הנה כי כן מנהג יהודי מרוקו מימי קדם, וכמובא בספר מים חיים להגר״י משאש, ובשו״ת שמש ומגן להגר״ש משאש (סימן ל״ט), וראה בזה בספר מורה באצבע (סימן ד׳), ובספר עשה לך רב (ח״ה עמוד שצ״ה):

יד. נהגו הציבור להושיט ידים זה לזה, תוך כדי אמירת ״שבת שלום ומבורך״, ומנשקים איש איש אצבע ידם:

יד. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד רי״ג) ויש בזה סוד גדול, כי שם צוה ה׳ את הברכה חיים עד העולם עיי״ש:

טו.     נהגו בסדר זה לפני הקידוש: שלום עליכם, אשת חיל, בר יוחאי, אתקינו ואזמר בשבחין, יהא רעוא, ואחרי זה קידוש, ולא נהגו לומר ״בשבתכם לשלום״:

טו.     כן המנהג פשוט, וכמובא בספר לבי ער (סימן י״ב), וכן הסדר בסידורים ישנים, והדברים עתיקים, ועל כיוצא בזה נאמר ״הליכות אלי מלכי בקודש״, וראה בילקוט״, שבת א׳(עמוד רס״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סי״ב) ושם בסי״ג כתב, שאם יש מחלוקת בבית, סגולה בדוקה לדלג על בצאתכם לשלום עיי״ש:

טז.     נהגו לאחוז את כוס הקידוש, כאחיזת כוס רגילה, ויש נהגו לאוחזו אל כף היד כשהאצבעות מקיפות אותו:

טז.     המנהג הפשוט כתפיסת כוס רגילה, אלא שע״פ הסוד אחיזת הכוס כדרך השנית, וראה בזה בכה״ח (סימן קפ״ג סק״כ), ובלקט הקציר (עמוד מ״א), ובספר השבת והלכותיה (סימן ח׳ סט״ז), וראה בחוב׳ אור תורה טבת תשמ״א (סימן ל״ד):

יז. נהגו לפתוח את הקידוש במילים ״שבת מקודש״:

יז. כן המנהג, והביאו בספר אוצרות הפוסקים לחכמי מרוקו(שבת) בשם ספר קדום, וטעמו להוציא את הנשים בקידוש, משום שאינן מקשיבות כדבעי:

יח. נהגו לענות ״ברוך הוא וברוך שמו״ בקידוש ובשאר ברכות, אף שיוצאים בהם ידי חובה:

יח. כן המנהג פשוט במרוקו ובכל קהלות ספרד, וכמובא בספר אוצרות פסקי הסידור, ובספר נר לעזרא (סימן י״ח) וכן כתב בספר נהגו העם (ברכות), וכן כתב בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״א סימן י״ג). וכן כתב הגר״ש משאש בספרו שמש ומגן(ח״ב סימן ל״ד) ובחו״ב אור תורה (תשרי תשנ״ב), וכן פסק הגר״מ אביחצירא בספרו יפה שעה, וכן כתב הגרר״ב טולידאנו בקיצור שו״ע (עמוד רמ״ט), ועוד רבים, ועל כיוצא בזה נאמר הנח להם לישראל, וידועה דעתו הגדולה של מרן הגרע״י שליט״א להחמיר בדבר:

יט. נהגו לסייע למקדש באמצע ברכת הקידוש, בשבת ויום טוב:

יט. כן מנהג יהודי מרוקו והביאו בספר מים חיים (או״ח סימן ל״ד) וראה בילקוט״י שבת א׳(עמוד ע״ר) במקורות שם ד״ה ובאמת, ונתן שם טעם לשבח עיי״ש:

כ. יש נהגו להקל שאין שותים רוב רביעית מכוס קידוש, והמנהג הפשוט לשתות רוב רביעית:

כ. כן רואים שנהגו רבים להקל ומסתפקים בטעימה גרידא, ומקורו במשנה ברורה (סימן רע״א ס״ק ע״ג) וראה בזה בילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ה), ועתה הודיע לי ידי״ן כה״ר יעקב עובדיה נר״ו שכן מובא בספר לך שלמה (סימן י״ח) אלא שאעפ״י המנהג פשוט להחמיר כדין:

כא. יש נהגו להטעים מכוס הקידוש גם לתינוקות:

כא. כן כתב בספר נוהג בחכמה (עמוד ר״ח) והיא סגולה להכניס טהרה בלבם עיי״ש:

כב. נהגו לומר ״מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר״, והפיוט ״למבצע על רפתא״, בין נטילת ידים להמוציא:

כב. כן המנהג פשוט, והובא בקיצור שו״ע להגרר״ב טולידאנו(עמוד קצ״ב), וכן כתב בספר נתיבי עם(עמוד קי״ד), וראה בזה בספר מחזיק ברכה למרן החיד״א(סימן רע״א), ובספר ילקוט״י שבת א׳(עמוד רע״ד):

כג. נהגו כשמגביהים את החלות ללחם משנה: אוחזים שתי החלות בשתי הידים, כאשר אחת על רעותה, ובוצעים את התחתונה, ויש בוצעים על העליונה:

כג. כן המנהג וכנפסק בשו״ע (סימן רע״ד ס״א), וראה שם בכה״ח (סק״ב) שכתב שע״פ הקבלה יש לבצוע על העליונה, ובספר נתיבי עם (שם ס״א) תמה על הכה״ח בזה, וסיים שיש לבצוע על התחתונה, וראה בזה בספר השבת והלכותיה (סימן ט׳ ס״ד):

כד. נהגו רבים לברך על חתיכת דג ושהיה חריפה, לפני סעודות שבת:

כד. כן הביא בספר נהגו העם (שבת) ומקורו מספר גנת ורדים (כלל ג׳), והטעם לזה כדי להרבות ולהשלים מאה ברכות בשבת, וראה בזה בילקוט״, שבת (ח״א סימן רע״ג):

כה. נהגו להקל להוסיף מים חמים, לתוך חמין של שבת שנצטמק:

כה. כן המנהג פשוט להקל, וכמובא בספר פרחי כהונה (סימן ל״ג), ובשו״ת מים חיים (סימן קנ״ב), ובמקוה המים (ח״ג סימן מ״ב), ובנתיבי עם (עמוד ק״מ), ובספר עוטה אור להגר״ע טולידנו(ח״ו סימן כ״ה), ובספר שמש ומגן להגר״ש משאש (ח״א סימן ט״ו), שזה מנהג ותיקין לפני מרן, ובפרט כששניהם מונחים על מקום אחד, וראה בזה בספר אוצרות הפוסקים (שבת):

כו. נהגו להתפלל שחרית של שבת ויום טוב באיחור:

כו. כן המנהג פשוט, והביאו בספר יחו״ד להגר״י חזן(סימן י״א), ובספר פרחי שושנים (אות ת׳) ובספר נהגו העם (שבת), ואף הקפידו על כך שבעלי בתים לא יתפללו ותיקין, וכמובא שם בפרחי שושנים (שם סימן ט״ז), והוא כדי שלא יבטלו כל היום ויעסקו בשכרות ובבטלה, ויצא שכרם בהפסדם:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

עמוד 63

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב

כז. יש נהגו שאין אומרים פרשת העקידה בשבת והמנהג פשוט לאומרה:

כז. כן מנהג היעב״ץ (ר׳ יעקב אבן צור) בפאס, וכמובא כספר נהגו העם (שבת), והטעם כי היא סגולתה להמתיק דינים, ובשבת אין לעורר דינים עיי״ש:

כה. נהגו להוסיף לפני ברוך שאמר את הפיוט ״יגדל אלקים חי״:

כח. כן המנהג במרוקו, והוא מנהג יחודי להם, ובספר נהגו העם (שבת) הביאו, ונתן טעם לשבח כי בברוך שאמר רמוזים י״ג עיקרים כידוע, וראוי פיוט זה שיש בו י״ג עיקרים להיות סומך לו, וראה גם בשו״ת יחוה דעת להגר״י חזן(ח״ג), והביאו באוצרות הפוסקים (שבת), וראה בזה בחוב׳ אור תורה כסלו תשמ״א <סימן כ״ה):

כט. יש נהגו לומר מזמור לתודה בשבת, והמנהג פשוט לא לאומרו:

כט. כן נהגו בבית הכנסת ר׳ אליהו הצרפתי בפאס, והביאו בספר נו״ב !עמוד רכ״ט), ושכן ראוי ע״פ הסוד, ומ״מ המנהג שאין לאומרו, וראה בזה בכה״ח !סימן רפ״א סק״ה):

ל. נהגו לומר נשמת כל חי בנעימה מיוחדת, והחזן עומד לתיבה רק בסיום ישתבה, ופותח את הקדיש במלים ״הבוחר בשירי זמרה״ וכו:

ל. כן המנהג פשוט, והקטע הנורא ״נשמת כל חי״ נאמר ע״י אחד בפיוט ונגינה מיוחדת:

לא. נהגו כשיש שמחת חתן או בר מצוה, להוסיף פיוטים במקומות שונים, ומנעימים קטעים שונים בתפלה:

לא. כן המנהג פשוט מימי קרם וכמובא בספר יחו״ד להגר״י חזן(ח״ג), ובספר עשה לך רב להגר״ח הלוי ( ח ״ה עמוד פ״א) ובנהגו העם(שבת), ובספר מים חיים(סימן קנ״ז) ובהסכמת הגר״ש משאש למחזור נר יצחק:

לב. נהגו לכרוע מעט, כשאומרים ״וסגידנא קמיה״ בבריך שמיה דמארי עלמא:

לב. כן המנהג, והביאו בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד ק״ד) עיי״ש:

לג. נהגו להוליך את הספר תורה סגור עד התיבה:

לג. כן המנהג פשוט, ודלא כמנהג ירושלים שמקיפים כשהס״ת פתוח, וכן מנהג יהודי תוניס ולוב להקיף סגור, וראה בכה ״ח (סימן קל״ד ס ק ״י) שכן משמעות דברי האריז״ל המובאים שם, וראה שם (.סקי״ג):

לד. נהגו בגלילה (דהיינו הגבהת ספר תורה) להגביה, כשהכתב אל מול המגביה, והחזן מורה בכל עת באצבע הס״ת על מקום הקריאה, והציבור מורים באצבעם:

לד. כן המנהג ומובא בברכ״י(שו״ע סימן קל״ד סק״ג), וראה בזה באורך במנהגי החיד״א להרה״ג ר׳ ראובן עמאר !עמוד צ״ג):

לה. נהגו בעת הגלילה, שהחזן והציבור כורעים מעט, ואומרים כשהם מצביעים לעבר הספר תורה: וזאת התורה. אשר שם משה, לפני בני ישראל: אל שדי אמת ומשה אמת ותורתו אמת: תורה צוה לנו משה. מורשה קהלה ״עקב: והחזן מסיים: האל המים דרכו, אמרה יהוה צרופה. מגן הוא לכל החוסים בו:

לה. כן המנהג ומובא בקיבוץ מנהגים להר׳׳ש דנינו, וכן מובא בסידורים ישנים:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב

לו. נהגו כשיש יותר מספר תורה אחד, מגביהים את הראשון לבדו:

לו. כן המנהג פשוט, ודלא כעדות המגביהים שניהם, וראה בזה בספר מנהגי החיד״א (סימן י״ג אות ב׳), ובספר השומר אמת (סימן ד), ובירחון אור תורה התש״נ (סיון סימן קי״ג):

לז. נהגו להעלות את העולים בשמם בנוסח זה: ״כהן קרָב וכהן ראשון״, ״יעמוד השם הטוב פלוני הכהן״, ולשאר העולים: יעמוד ״הזקן הכשר״, ״הנבון וחשוב״, ״הבחור ונחמד״, ״התלמיד ונעים״, ואם הוא חכם ״החכם השלם״, ומזכירים שמם ושם משפחתם:

לז. כן המנהג והביא זה בקובץ מנהגים להר״ש דנינו, וראה בזה בשו״ת חיים שאל (.ח״א סימן י״ג), ובספר מקור חיים (פרק קכ״ג ס״ג), והטעם לכל הכינוים החשובים הכל לכבוד התורה, עדה״ב כבוד חכמים ינחלו טוב, ואין טוב אלא תורה:

לח. נהגו להקפיד שאין יורדים מהתבה, עד שהעולה הבא יסיים ברכה אחרונה, או לפחות כשיתחיל ברכה ראשונה:

לח. כן המנהג והביאו בספר שופריה דיוסף (סימן ל״ג) ויסודו מהמג״א (סימן קמ״א סק״ח) ושכן ראוי לנהוג, וראה בזה בקיצוש״ע להר״ב טולידאנו(עמו דקל״ג) ובספר מקור חיים ופרק קכ״ג סכ״א):

לט. נהגו להקפיד לעלות בדרך קצרה, ולרדת בדרך ארוכה:

לט. כן המנהג ומקורו מהשו״ע (.סימן קמ״א ס״ז) וראה שם בכה״ח (סקל״ג) ובמ״ב (.ס״ק כ״ב):

מ. נהגו בברכה הראשונה לכרוע מעט, ולפתוח ״השם עמכם״ והציבור משיב ״יברכך השם״, ואין מנהג אצלנו לומר ״רבנן״:

מ. כן המנהג פשוט, והביאו בספר שערי תפלה (.עמוד קמ״ח) ובספר נהגו העם (קריאת התורה), בשם ספר תורת השלמים, ובספר לבי ער (.סימן י״ד), והוא כעין פתיחה לברכת התורה, והזהיר שם שלא יאמר שם ה׳ ממש, רק ״השם״ עמכם, ובענין הכריעה ראה בנו״ב (.עמוד קמ״א) ובמנהגי החיד״א ועמוד צ״ט), וכן מובא בסידורים ישנים, ובענין ״רבנן״ כן המנהג, וראה בזה בספר לבי ער הנ״ל:

מא. נהגו בברכה אחרונה לפתוח ״אמת תורתנו הקדושה״:

מא. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם ושם), וראה בזה בנר לעזרא וסימן כ״ח), ובספר אוצר פסקי הסידור (עמוד קמ״ז), וביביע אומר ן.ח״א סימן ט׳), ובספר לבי ער וסימן י״ד):

מב. נהגו שהעולה לתורה, מברך כשפניו לספר תורה, ולא הופך פניו לצד אחר, ויש שנהגו להפוך פניהם:

מב. כן הביא בספר נהגו העם ושם), וכן פסק הב״ח (.סימן קל״ט) ושכן היה נוהג הרב בעל שיירי כנה״ג, וראה בזה בבאר היטב (סימן קל״ט סק״ז):

מג. נהגו לערוך השכבות לנפטרים, וברכה לעולה, אלא שההשכבה נאמרת בשקט והברכה בקול:

מג. כן המנהג פשוט, והביאו בספר נהגו העם ושבת) ובספר הליכות שבא וסימן ח׳), ובקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (.שבת), וכן כתב בספר מקור חיים ופרק קכ״ח) באורך, והוא על פי מה שכתב בשיבולי הלקט (מובא בב״י סוף סימן רפ״ד) עיי״ש:

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש.

נתיבות המערב

מד. נהגו שהעולה לתורה בירידתו. מתנשק עם קרובי המשפחה. והבנים מנשקים ידי אביהם, ובדרכו מושיט יד למתפללים. הם מברכים אותו בברכת ״חזק ואמץ״, והוא משיב להם ״ברוך תהיה״:

מד. כן המנהג פשוט, והביאו בספר אוצרות הפוסקים (ס״ת) ובנו״ב (עמוד קמ״ג), ובספר אוצר פסקי הסידור (עמוד פ״ג) ואלו בספר קיצור שו״ע להר״ב טולידאנו(עמוד קל״ג) החמיר בדבר עיי״ש, וראה ביחו״ד למרן הגרע״י(ח״ה סימן י״ב):

מה. נהגו אם אין כהן, עולה ישראל במקום כהן. ואין לוי עולה ראשון, ויש נהגו להעלות לוי במקום כהן:

מה. כן המנהג פשוט, והביאו בספר ויאמר יצחק להר״י בן ואליד (ליקוטי ס״ת), וראה במקור חיים (סימן קכ״ב), ובכה״ח (סימן קל״ה סק״מ) באורך בזה, ונהרא ונהרא ופשטיה:

מו. נהגו אם כהן עולה לשאר עליות, מכריז החזן: יעמוד (פלוני) אף על פי' שהוא כהן:

מו. כן המנהג והביאו בספר תבואות שמש(סימן ע׳), ובספר קרית חנה דוד(סימן כ״א), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, וכן מנהג יהודי תוניס ולוב, ויסודו משו״ע או״ח (סימן קל״ה ס״ו) והטעם שלא יאמרו פגום הוא ומשום כך עלה לשאר עליות, ועיי״ש באחרונים:

מז. נהגו כשהאב עולה לתורה, הבנים עומדים על רגליהם עד שובו למקומו:

מז. כן המנהג והביאו בכה״ח (סימן קמ״א סקל״ה), ובקובץ מנהגים לר״ש דנינו, להסמיך כבוד אביו לכבוד ה׳ שהרי השוה הקב״ה כבודם לכבודו(ראה קידושין ל״א), וראה בזה באוצר טעמי המנהגים (עמוד רל״ט):

מח. נהגו שאין אב ובנו או שני אחים, עולים לתורה זה אחר זה, ויש נהגו אף לא באותה פרשה:

מח. כן המנהג פשוט, והביאו בנו״ב(עמוד קמ״ו) והוא מיוסד ע״פ השו״ע (סימן קמ״א ס״ו) וראה שם, בברכ״י ובכה״ח שם, ובלקט הקציר (עמוד קי״ט):

מט. נהגו שאין קטן עולה לתורה, וכ״ש שאינו קורא בתורה להוציא ציבור ידי חובתם, ויש שנהגו להקל להעלות קטן לתורה:

מט. כן המנהג והביאו במקור חיים (ח״ג פרק קכ״ב סי״ג), ובעשה לך רב (ח״ז עמוד קנ״א), ומאידך בשו״ת שמש ומגן (סימן מ׳) ובשו״ת מקוה המים (ח״ג סימן כ״ח) כתבו שקטן עולה, וראה בזה באוצרות הפוסקים (שבת):

נ. נהגו שעם הארץ וסומא עולים לתורה:

נ. כן המנהג פשוט, והביאו בספר הליכות שבא (סימן כ״ד) ובנוהג בחכמה(עמוד קמ״ה), ובשו״ת שמש ומגן(ח״ב יסמן נ״ח), ובספר לך שלמה (ס״ב), ובנתיבי עם (עמוד פ״ו), ובנר לעזרא (סימן כ״ג), וראה בכה״ח (סימן קמ״א סקט״ו) שכתב שכן המנהג להקל:

נא. נהגו לא להוריד ס״ת שנמצא בו דיבוק, כשאינו משנה צורת האות, ויש שהחמירו כדבר:

נא. כן המנהג להקל והביאו בספר ויאמר יצחק (ליקוטים), ובספר דרכי דוד(סימן כ״ג), ומאידך בקיצור שו״ע להר״ב טולידאנו (עמוד קל״ב) כתב להחמיר, וכן דעת מרן החיד״א בברכ״י (סימן קמ״ג סק״ג) וראה בזה במנהגי החיד״א (עמוד ק״ב):

נב. נהגו שאין מורידים ספר תורה, אם נמצאת בו מלה מיותרת, או יריעה קרועה אפילו רובה:

נב. כן כתב בספר שופריה דיוסף (סימן י׳), ובספר ויאמר יצחק (ליקוטים סימן י״ח), ובספר קרית חנה דוד (ח״א סימן י׳) והביא דבריהם באוצרות הפוסקים (ס״ת):

נג. נהגו כשמורידים ספר תורה, מניחים אותו על התיבה, ומוציאים אחר לקרוא בו, ויש נהגו להורידו על גבי ספסל;

נג. כן המנהג פשוט, וכן מנהג ירושלים וכמבואר בכה״ח (סימן קמ״ג סקמ״ה), עיי״ש, ובספר נו״ב (עמוד קמ״ח) הביא את המנהג השני עיי״ש:

נד. נהגו כשיש שמחה, להוסיף על העולים לפי הצורך, וחוזרים על הקטע המסיים את ששי(דהיינו ג׳ פסוקים):

נד. כן המנהג פשוט והביאו בנהגו העם (שבת) ומקורו מהריב״ש, וכן נפסק בשו״ע (סימן רפ״ב ס״ב), וכן הביא בספר הליכות שבא (סימן כ״ד) וראה בספר ויאמר יצחק (או״ח סימן ל״ח):

נה. נהגו כשיש בעלי שמחות שונים, העליות כסדר זה: אבי הבן קודם לחתן, (ויש נוהגים ההיפך), וכשהם שני חתנים, או שני אבי הבן, תלמיד חכם קודם, ואם שניהם שוים, הנולד ראשון עולה אביו ראשון, ובחתנים לפי הגורל, והאמת והשלום אהבו:

נה. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד קמ״ז) בשם פוסקים ושכן המנהג עיי״ש, וראה בזה גם בספר ויאמר יצחק (ס״ת), והעיקר האמת והשלום אהבו, שגדול השלום:

נו. נהגו בפרשת תוכחה להעלות שמש בית הכנסת, או איש זקן עם הארץ:

נו. כן הביא בספר נוהג בחכמה (עמוד ק״מ) ומקורו מספר חסידים, והטעם כדי שלא יעלה ת״ח ויתקיימו דבריו ח״ו, וראה בזה בכה״ח (סימן תכ״ח סקל״ד) ובאוצרות המסרב (שבת):

נז. נהגו לקרוא את פרשת התוכחה בקול נמוך, ובגמר הברכה האחרונה אומר החזן: מוּסַר ה' בְּנִי אַל תִּמְאָס, וְאַל תָּקֹץ בְּתוֹכַחְתּוֹ, כִּי אֶת אֲשֶׁר.יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ, וּכְאָב אֶת בֵּן ;רָצָה, וְלַמּוֹכִיחִים יִנְעָם, וַעֲלֵיהֶם תָּבוֹא בִרְכַּת טוֹב:

נז. כן המנהג פשוט והביאו בספר ליצחק ריח (ליקוטים), ובספר נהגו העם (קריאת התורה), ואמרתי טעם לזה ע״ם מש״כ בביאור הלכה (סימן תכ״ח בד״ה בפסוקים), ראיתי שערוריה שיש מקומות מהישובים, שאין קורין בתורה בשבתות בחוקותי וכי תבוא עיי״ש, וכדי להוציא ממנהג זה, של ביטול קריאת התורה נהגו כן, וראה בזה בספר אוצר טעמי המנהגים (עמוד רמ״ט):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון-מנהגי שבת קודש

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מרץ 2024
א ב ג ד ה ו ש
 12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31  

רשימת הנושאים באתר