מורשת יהדות מרוקו

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

התמונה מאתר Maimond.com

כהונתו הראשונה של ביבאס בקורפו

בשנת 1815 הועבר האי קורפו לשליטתה של הממלכה המאוחדת והיה לחלק מן האימפריה הבריטית ברחבי תבל. בשנת 1830, הודיע רבי שם טוב אמריליו יליד סלוניקי על סיום כהונתו ברבנות קהילת קורפו, ופרנסי הקהילה החלו לחפש רב חדש. הם שמעו על ביבאס, שישב אז בליבורנו, על למדנותו, השכלתו, ייחוסו המשפחתי והלמדני והיותו תלמיד חכם ומורה הוראה ספרדי, נתין הממלכה המאוחדת ודובר אנגלית.

הקהילה היהודית נזקקה לרב תלמיד חכם המעורה היטב בענייני כלכלה ומסחר. בשל מיקומה הגאוגרפי, נוהגים שנוצרו מאז שלטון הרפובליקה של ונציה באי ומעברה לשלטון הצרפתים והבריטים, רוב פרנסתה של קהילת קורפו הייתה על מסחר בארצות רבות ועל עסקי יבוא ממדינה למדינה. רווחי המסחר של אנשי העסקים היהודים בקורפו הועילו לכלל הקהילה, גם אם במידה משתנה, בשל המבנה הקואופרטיבי-משפחתי של החברה היהודית המסורתית בכל אתר ואתר. מקדמת דנה נהוג היה בקורפו שאחוז מסוים מרווחי הסוחרים בתוצרת חקלאית הופרש לקופת הקהילה, להוצאות הצדקה לעניים מבני הקהילה ולטיפול באורחים עוברי אורח. החלטות הקהילה והתקנות בעניין המס שונו מעת לעת במאות השמונה עשרה והתשע עשרה. בתקופתו של ביבאס מימנו הכנסות קופת הקהילה מן המס גם את משכורות רב הקהילה ועוזריו, שטיפלו בתעודות ההכשר של האתרוגים. השמירה על מעמדם של סוחרי קורפו הייתה חיונית להחזקת מוסדות הקהילה וכלי הקודש שבה, עם זאת הסוחרים גם נזקקו להבנה ולאישור של תלמיד חכם מעורה בהלכה הפסוקה העדכנית ובהוויות העולם. על כן יכולות אלה נדרשו מבעל משרת הרב בקורפו, עיצבו את תפקידו ואף את אמות המידה לבחירתו.

יש לשער שההתקשרות בין הרב ביבאס לבין הקהילה נעשתה גם בעקבות קשריו המרובים עם שליחים ונוסעים שונים, שחלקם התארחו בביתו בליבורנו והמשיכו לקהילות בתפוצות ישראל. ביבאס שיתף פעולה עם מערכות קואופרטיביות, משפחות וארגונים שרשתם הייתה פרושה בקהילות ישראל באגן הים התיכון מגיברלטר ועד סלוניקי ובארץ-ישראל, כגון בני משפחת קובו, שרבים מהם היו תלמידי חכמים מכהנים ויש לשער שנתנו יד לסייע לביבאס בקבלת המשרה בקורפו.

נציגי קהילת קורפו נפגשו עם ביבאס ביריד סיניגליה שבצפון אנקונה. הצעתם לוותה בבקשה להמציא להם תעודת סמיכה לרבנות מאת רבני ליבורנו. שני הצדדים חתמו על חוזה העסקה שנכתב באיטלקית באי באב תקצ״א (10 באוגוסט 1831). הוסכם על תקופת כהונה של חמש שנים, ועל ׳שכר שנתי סך 400 טאלרים קיסריים [של האימפריה האוסטרו-הונגריתו כסף [SILVER], ולא במטבע אחר. התשלומים יינתנו בשני שיעורים כל ששה חדשים מראשי. לאחר מכן, ימים ספורים לפני ראש השנה תקצ״ב (1871), עקר הרב ביבאס לקורפו. הרב ביבאס התייצב בחזית השמירה על המסורת. למשל, הוא התנגד לחילון מטעמי נוחות, כגון של המטלטלים מטרייה בשבת, ונאבק בכוונה לשנות את מנהגי התפילה בבית הכנסת ברוח תנועת הרפורמה, כגון בהכנסת כלי נגינה או הנהגת בגדי שרד לשלוחי הציבור.

מורשתו התרבותית הרבה והמגוונת של הרב ביבאס ודאי הייתה לו לעזר בהנהגת הקהילה בתחומי התרבות, החינוך, ההלכה והרוח שעליהם הופקד בתפקידו כמנהיגה של קהילה רב-תרבותית על פרשת דרכים במקום ובזמן. מערכת היחסים בינו לבין חברי הקהילה הייתה מורכבת, עמדותיו הנחרצות ופעלתנותו הרבה עוררה הערכה ואף הערצה, אך גם התנגדות. מכיוון שעמד על דעתו, התחוללו כמה מחלוקות עקרוניות ומאבקים על סמכותו, ובהם תביעה משפטית, וניסיון שלא צלח להפחית את משכורתו. כשהסתיימה תקופת כהונתו הקצובה הראשונה ב-1846, נענה בחורף 1847 לבקשת פרנסי הקהילה ונשאר לשנתיים נוספות.

מסעות ומפגשים

הרב ד״ר יהודה ביבאס ערך סדרת מסעות ברחבי אירופה בשנים 1840-1839. ב-22 בפברואר 1839 (ח׳ באדר תקצ״ט), יצא מנמל קורפו למסעו באירופה, מלווה במקורבו, כנראה בן אחותו, יוסף בן-שילום. בתקופת מסעו לא התכוון לחזור לכהונתו ברבנות קורפו. ולכן יש לשער כי שילב במסעותיו, שנמשכו כשנה ומחצה, גם חיפוש אחר פרנסה טובה ומשרה מתאימה בקהילה אחרת. לפי עדותו, הוא היה חולף על פני ערים ואם היה ביכולתו, לא נשאר בעיר יותר מיממה, ובחר להסתיר את זהותו מרוב בני אדם, אף כי לעתים זוהה בעל כורחו בידי תלמידי חכמים וסוחרים. למשל, בחיבורו אנשי חיל סיפר: "לא הגדתי אפילו שמי ומה גם שלא נתעכבתי באחת הערים יום אחד שהוא יום שבת קדש׳. ייתכן שהמסעות נועדו להתייעצות על ציפיות הגאולה בשנת הת״ר (1840), שסערו בתודעתם של רבים, וגם במוחו של הרב יהודה חי אלקלעי. ביבאס אמר כי הוא רוצה לעורר לתיקונים בחיי החברה והרוח ולשם כך יצא למסעותיו באירופה. על פי הכרתו נסיעתו הייתה בשליחות כלל ישראל. אני משערת שרוב המניעים והסיבות נשזרו יחדיו בנפשו ובתודעתו. כמו כן הוא היה איש מסעות משחר נעוריו, ובתקופת כהונתו נסע לבקר מדי פעם את בני משפחתו וקהילות קרובות כגון באי מלטה. הוא יצא אל המסע במטרה להכיר וללמוד, להיפגש ולהשפיע על יהודים ושאינם יהודים. תוחלתו זו יצאה לפועל, עם כמה אנשים שפגש, רושמה של משנתו נחרט והם הטביעו את שמו בחיבוריהם ובמפעלם.

מסעו החל בנמל קורפו. תחילה פנה מזרחה, אל יוון, וביקר בעיר סלוניקי, ומשם צפונה, בין השאר אל העיר בלגרד. שם נפגש עם הרב אלקלעי, הוגה דעות ואיש ציבור, רב ומורה בעיר זמלין, שפרסם מהגיגיו כבר בתקצ״ד (1834). פגישתם הייתה לפני י״ט באב תקצ״ט (30 ביולי 1839), תאריך שבו חתם הרב אלקלעי על ההקדמה לספרו דרכי נועם, שכתב בלדינו על בלשנות עברית, וציטט בו לראשונה מדברי ביבאס. המפגש טלטל את אלקלעי בשל המסר החדש, הנועז והמקורי ששמע מביבאס. סמוך לפגישתם הוא תיאר את הרגשתו הנפשית-גופנית, שהיה בה זעזוע ואף חרדה, בשל תוכן דברי ביבאס השופעים (׳ועוד דברים כהנה וכהנה׳), אשר היו ׳נוראים מאוד אשר הרעידו את לבי וברכי כשלו, מי יתן לי אבר כיונה אעופה ואשכנה (תהילים נה 7)׳. בדיעבד התברר כי מילותיו תיארו חוויה עמוקה ומעצבת, שאכן השפיעה על משנתו ועל מסלול חייו. בעקבות מפגשם הביא אלקלעי את דבריו של ביבאס בחיבוריו והעניק להם פרשנות יוצרת. ייתכן שלפני אלקלעי עמד חיבור או איגרת כתובה של ביבאס, כיוון שהוא מזכיר הקדמה וביאור כתובים שראה וציטט מהם. אלקלעי סיגל את דבריו של ביבאס אל תפיסת עולם מסורתית ושמרנית מקובלת, וגם ריכך את משמעם המדיני בגלוי, אף שבהדרגה ובמשך השנים הפנים את משמעותם מרחיקת הלכת. אלקלעי נקט ביטויי הערצה וכבוד כלפי ביבאס, כמו גם לכבוד יהודים אחרים שנפגשו אתו, וכביבאס יצא אלקלעי למסעות תעמולה בערי אירופה.

מסרביה נסע ביבאס אל נסיכות ולאכיה ואל מולדובה והגיע אל עיר הנמל על גדות הדנובה בראילה, שבה הרצה את דבריו לפני ציבור שומעים יהודי. משם נסע לבוקרשט, שם פגש את צמד הנוסעים הסקוטים אנדרו בונאר ורוברט מקצייין, כמרים ומיסיונרים של הכנסייה הסקוטית (Church of Scotland). הם יצאו מטעמה למסע איסוף מודיעין והסברה נוצרית דתית (מיסיון בלעז), בקיבוץ היהודי הגדול בקהילות ישראל במזרח אירופה ובמזרח התיכון, ובכלל זה בארץ־ישראל ובמצרים. מתיאורי המסעות והשיחות עולה שהם השכילו לנהל שיחות על דת ואמונה בלי להכתיב את דעתם, שכן כוונתם העיקרית הייתה חקר החברה היהודית ומגמותיה. מודעים היטב לנחיצותו של שיח מועיל, נעים וסבלני, זיהו ככזה את שיחם עם הרב ביבאס מקורפו. לפי התרשמותם, הוא גם נזהר עמם במילותיו בדברו על ענייני דת ורוח. עם זאת על שאלתם מדוע יצא למסעו הם מוסרים: ׳הוא אמר שנסיעתו היא למען תועלת בני עמו המושפלים, לראות מה יוכל לפעול עבורם׳, וככל הנראה התכוון למסע של לימוד וחקר מצב היהודים באירופה ומציאת דרכים לשיפורו. בונאר ומקצייין כינו אותו בספרם:' Rabbi Bibas of Corfu. הם באו לאכסנייתו בליוויו של הבנקאי היהודי שמואל הלל. לראשונה נפגשו ביום ב׳ דראש השנה ת״ר (10 בספטמבר 1839) מבוקרשט נסע ביבאס לווינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית, שם נפגש עם חברי הקהילה הספרדית הקטנה. משם נסע אל לייפציג, שם ניסה ללא הצלחה להביא לדפוס שניים מכתבי היד שלו. ומשם נסע ביבאס אל פרנקפורט על נהר מיין. אחר כך נסע ללונדון, שבה כנראה ניסה להיפגש עם סר משה מונטיפיורי. מלונדון נסע ביבאס אל נוף נעוריו המוכר ואל מכריו בליבורנו, כדי לנוח ולתכנן את צעדיו.

תורכיה – האימפריה העות׳מאנית

הקהילה בתורכיה היתה אחת הקהילות היהודיות המשפיעות מבחינה פוליטית בשטחה של האימפריה העות׳מאנית. בעקבות גירוש היהודים מספרד בשלהי המאה החמש־עשרה נהרו רבים מהם אל תחומי האימפריה, והצטרפו אל היהודים המקומיים. רוב יהודי תורכיה חיו בערים הגדולות: איסטנבול, אנקרה, איזמיר וסלוניקי(שהיתה בשליטה תורכית ישירה עד 1912). שפת הלדינו, שהגיעה עם מגורשי ספרד, היתה שפת היומיום בקרב יהודי תורכיה, ובה שרו וזמרו ואף דרשו בבית הכנסת.

האימפריה העות׳מאנית העניקה אוטונומיה לכל עדה דתית. משנת 1865 עמד בראש העדה היהודית החכם באשי, אשר שימש כנציג היהודים. את הקהילות הנהיגה שכבה קטנה של בעלי הון, אך מרבית היהודים היו עניים. הפערים הכלכליים גרמו למתיחויות קשות, בעיקר בענייני מסים. לעתים התלקחו המתיחויות למשברים של ממש. גם הרבנים היו מעורבים במאבקים, כשחלקם תמך בעשירים וחלקם בעניים. בעקבות אירועים אלה, הרבו חכמי תורכיה לעסוק בשאלת מעמד הקהילה ותקנותיה, ובעיקר בנושא חלוקת נטל המסים בין עשירים לעניים. כך, למשל, הרב חיים פלאג׳י, גדול חכמי תורכיה במאה התשע־עשרה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ואף התעמת עם העשירים.

בתקופות מסוימות, לימוד התורה היה פורה מאוד בתורכיה, ופעלו בה ישיבות חשובות, ובראשן חכמים בעלי שם: הרב אליהו מזרחי(הרא״ם), מפרשני רש״י העיקריים; רבי יוסף מיטראני(המהרי״ט) ורבי יוסף טאיטאציק, שלישיבתו נהרו תלמידים מכל העולם, וביניהם המהרשד״ם (רבי שמואל די מדינה), רבי שלמה אלקבץ ורבי יצחק אדרבי.

חכמי תורכיה נדרשו להשיב לשאלות הלכה מכל רחבי המזרח ולפיכך חיברו ספרי שו״ת רבים, הלכה ופרשנות לטור, ל״שולחן ערוך״ ולרמב״ם. מגדולי הפוסקים נזכיר את הרב חיים פלאג׳י, שכתב עשרות ספרים בהלכה, ואת הרב חיים חזקיהו מדיני, אשר כתב את האנציקלופדיה ההלכתית הייחודית ״שדי חמד״. לימוד הגמרא היה בשיטת העיון הספרדי, ונכתבו ספרי פירוש רבים לתלמוד, אשר רק בודדים הודפסו. ״עין יעקב", פירוש לאגדות התלמוד, נערך על ידי הרב יעקב אבן חביב ממגורשי ספרד. נכתבו גם ספרי דרוש ומוסר רבים, רובם ככולם בלדינו. החיבור החשוב ביותר בתחום הדרוש הוא ״ילקוט מעם לועז״, הכולל לקט מדרשים ודברי מוסר. מפעל זה החל על ידי הרב יעקב כולי והמשיכו אותו רבנים אחרים. בין גדולי הדרשנים בתורכיה היו הרב משה אלמושנינו ו״האתמרי״, הרב אליהו הכהן, שהעמיק בתורת הסוד. מראשית המאה השטונה־עשרה זכה ספר הזוהר למעמד חסר תקדים בקרב חכמי האימפריה.

מסורת הפיוט היתה מפותחת מאוד ברחבי האימפריה העות׳מאנית. הרב ישראל נג׳ארה נחשב למייסד המסורת היהודית של המקאם התורכי, אף שחי ופעל בסוריה. פיוטים רבים הותאמו על ידו ללחנים של שירים תורכיים – תופעה שעוררה פולמוס בקרב הרבנים. מאמצע המאה השבע־עשרה הפכה העיר אֶדירְנֶה למרכז של מוזיקה עברית, ובשלהי המאה השמונה־עשרה פעל מרכז דומה באיזמיר בהנהגת הרב אריאס.

אירוע דרמטי, שהשפעתו ניכרת עד ימינו, היה הופעת משיח השקר שבתי צבי ונביאו נתן העזתי, במאה השבע־עשרה. שבתי צבי נולד באיזמיר, שב אליה ממסעותיו והכריז על עצמו כמשיח. הוא הוחרם ונודה אך גם זכה לתמיכתם של המונים, ובכלל זה רבנים חשובים. לבסוף נעצר באיסטנבול על ידי השלטונות וחויב לבחור בין המרת דתו לאסלאם או גזר דין מוות. הוא בחר להתאסלם, ולאחר מספר שנים מת בגלות. בעקבות התאסלמותו וקריאתו למאמיניו לנהוג כך, המירו יהודים בכל רחבי העולם את דתם. סלוניקי, שרבים מיהודיה התאסלמו בעקבות שבתי צבי, הפכה למרכז של השבתאים. הציפייה הנכזבת לגאולה חוללה שבר דתי עמוק ועוררה תגובות קשות מצד השלטונות בארצות רבות.

במאות התשע־עשרה והעשרים החלה להתרופף זיקתם של יהודי האימפריה העות׳מאנית לדת. בשנת 1839, בעקבות פרסום התנט׳ימאת – רפורמה שהשוותה את מעמד היהודים והנוצרים למעמדם של המוסלמים – המסגרות הקהילתיות נחלשו מאוד. היהודים נחשפו למודרנה באמצעות דיפלומטים, סוחרים ומיסיונרים, וכן באמצעות יהודים וארגונים יהודיים מאירופה – מה שהוליד, כצפוי, מאבק בין חלוצי ההשכלה המודרנית לשמרנים.

גם התמורות בשדה החינוך היו מפליגות ותרמו לניתוק מן המסורת ומאורח החיים הדתי. החינוך בתורכיה היה מסורתי במשך מאות שנים. בני העניים למדו בתנאים קשים במילז־ארב, תלמוד תורה. הלימוד יועד לבנים בלבד וכלל בעיקר אוריינות בסיסית ושינון כתבי הקודש. לאחר שנות לימודים מועטות יצאו מרבית הילדים לעבוד, ורק בני העשירים או התלמידים המצליחים המשיכו בלימודיהם. מתוכם, המוכשרים ביותר התקדמו ללימוד בישיבות. על מנת לחזק הזיקה למסורת הוקמו חברות תלמוד תורה, בעיקר בבתי הכנסת. עם בוא רוחות ההשכלה והתערבותם של ארגונים יהודיים כדוגמת כי״ח, חלו שינויים באופי החינוך. ילדים רבים למדו בבתי ספר ממשלתיים, בבתי ספר של המיסיון או בבתי ספר קהילתיים מודרניים אשר שילבו לימוד קודש עם חול. בתי הספר הקהילתיים עוררו מתחים קשים בין המצדדים בהשכלה למתנגדים לה.

במהלך הדורות היה ליהודי תורכיה יחס עמוק לארץ ישראל. השליטה העות׳מאנית אפשרה להיכנס בקלות לארץ וגם לקנות בה קרקע. עם זאת, התנועה הציונית לא הכתה בתורכיה שורשים עמוקים, וחדירתה היתה אטית. מרבית האמידים הסתייגו ממנה, והיא זכתה ליחס אוהד בעיקר בקרב השכבות העניות. תרמה לכך גם החרדה מתגובת השלטון להתעוררותן ופעילותן של תנועות לאומיות. גם הממסד הדתי חשש מפניה: כך למשל, החכם באשי, הרב חיים נחום אפנדי, גילה יחס מורכב כלפי הציונות. רק לאחר הצהרת בלפור ומלחמת העולם הראשונה החלה התעוררות ציונית משמעותית, ועם הקמת המדינה עלו רוב יהודי תורכיה לארץ.

הרב חיים פלאגיי

הרב חיים פלאג׳י(1869-1788), מגדולי האחרונים. היה אב בית הדין הגדול באיזמיר וכן החכם באשי. פעל רבות לחיזוק הקהילה, תיקן תקנות למען מעוטי היכולת ומתח ביקורת על עשירי הקהילה. הקים מוסדות לעזרה לנזקקים ופיקח עליהם. יזם הקמת בית חולים יהודי באיזמיר בתמיכת הנדבנים רוטשילד ומונטיפיורי ופעל רבות להצלת יהודי דמשק מעלילת דם. חיזק את לימוד התורה באמצעות תקנה הקובעת שכל ילד זכאי ללימודי יסוד, והורה להקצות את מיסי הבשר לחינוך הילדים העניים – תקנה שעוררה עליו את חרונם של עשירי העיר. כתב כשמונים ספרים בכל תחומי היהדות, חלקם הגדול נשרף.

בעזרת ה׳

הרב חיים פלאג׳י ראה צורך להקים בית חולים יהודי באיזמיר. הוא פנה לעשירי הקהילה וביקשם לסייע לו לגייס לשם כך את עשירי העולם. הרב פנה לסניור ליאון אדוט, מעשירי איזמיר, בבקשה שיתקשר עם הברון רוטשילד ויבקש ממנו להרים תרומה לבית החולים. העשיר סירב לפנות אל רוטשילד מחשש שזה יכעס עליו. הרב פלאג׳י התעקש והעשיר פנה לרוטשילד, שתרם בעין יפה. אמר הרב פלאג׳י לאדוט, ״תמה אני עליך שלא ראית שבראש האיגרת כתוב ׳בעזרת האל׳ ואם כן הכול אפשרי."

לשם ה­

בנו של הרב חיים פלאג׳י, רבי אברהם, שם לבו שבכל פעם שאביו כותב חידוש בתורה, הוא מקדים ופותח מגירה בשולחנו, מציץ בה ארוכות ואז מתיישב לכתוב את חידושו. הבן פתח יום אחד את המגירה ומצא בה קלף ועליו שם הוי־ה.

איסור עצבות בשבת

הרב חיים פלאג׳י הורה להיגמל מעישון(עוד לפני שנודע שהעישון פוגע בבריאות). הסיבה לכך היתה שאדם הרגיל לעשן בכל ימות השבוע, ביום השבת נעצב לבו והוא מייחל ומצפה לסופה.

חוכמה מקדם-חזי כהן-תורכיה – האימפריה העות׳מאנית– הרב חיים פלאגיי

הקונסול הרוסי הודה לו על נדיבות לבו ואמר שבדעתו לחכות עוד שעות אחדות אולי ישקוט הים. בינתים הודיע ראש המלחים שהיום הים לא ינוח מקצפו ועד מחר לא ישאר איש חי מבין הנוסעים. מיד נסעו שני הקונסולים אל החוף בלוית פקידי הממשלה המקומית והתאספו עם המלחים לשם טכוס עצה, בהשתתפות סוחרים מנכבדי העיר שביניהם היה גם אבי. התוכחו ומצאו שאין דרך אחרת מלהציל את הנוסעים אלא לעשות כפי שבאר המלח לאבי. מיד קשרו את החבלים והתחילו להוריד את הנוסעים אחד אחד מהאניה אל החוף ואנו הכנסנו אותם אל האהלים לנוח ולהנפש. ביניהם היו רבים חולים וזקנים שהיו שבורים ורצוצים, אבל כל אסון בנפש לא קרה. את החולים ביותר שלחנו מיד העירה, לביתנו ולבתי אחרים.

באותו זמן אחרי הצהרים בא לחוף ראש ועד חובבי ציון מר טיומקין (אדם בעל צורה יפה, שערותיו ארוכות ומסתלסלות עד צוארו שהגיע מהמושבה גדרה) והוא ראה כיצד אנו מטפלים ביהודים, נגש אליהם ושאל לשלומם. בשמעו כי אין אסונות, נגש לאבי ולחץ את ידו בחבה ובהערצה ואמר: “הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל”, אחינו הגולים ימצאו פה אחים נאמנים, בעלי רגש ואהבה, אשר יעזרום בראשית התבססותם בארץ ולא יתנו להם לנפול בצרתם". הוא ברך את אבי ואת חברי הועד והתחיל להעביר חלק מהנוסעים אל אל המושבות והחולים נשלחו למקום הבראה.

למחרתו, באו לראות בגורל האניה הריקה מאנשים ומצאו שכדי להצילה מוכרחים לזרוק הימה את כל הסחורה שהיא טעונה בה. ומאות חבילות של צמר גפן נזרקו הימיה והעמידו מלחים שיאספום על החוף, אולם הים הסוער פזר אותם לכל עבר והם נסחפו על ידי הגלים שהקיאום לנהר הירקון. באותה שנה לא היה זקוק שום ערבי לצמר גפן כי כולם נהנו מן ההפקר וגם מכרו ליהודים כמויות גדולות בסכומים דלים.

לבסוף, את האניה לא יכלו להציל ובאין כל תקוה שברוה ומכרו אותה בתור ברזל חלקים חלקים.

הנוסעים האלה הסתדרו במושבות, רבים מהם הנם אכרים בעלי אחוזות ונחלאות ויושבים בארץ ונהנים בה וראו בה כבר בנים ובני בנים העוסקים גם הם בעבודת אדמה ובמסחר בא"י.

פרק ז': בימי השלטון התורכי

בנית מסלת הברזל מיפו לירושלים * היחסים הטובים בין הממשלה לאבי * תשוקתי להיות איש צבורי * נסיונות לגנבה נועזת * הגנת הממשלה * ימי מחלתו [מחלתי] * מגפת החולירע ביפו *

בשנת 1893–94 באה לארץ חברה צרפתית שבראשה עמד אדם נכבד והגון “בנפוס” שמו, והתחילה לבנות מסלת ברזל מיפו עד ירושלים. קונצסיה זאת נתנה על ידי ממשלת תורכיה בקושטא ליהודי יוסף ביק נבון יליד ירושלים והוא מכרה לחברה הצרפתית.

שנים אחדות נמשכה העבודה. את הפסים הניחו פועלים שהובאו באופן מיוחד ממצרים, מהתחלת שכונת נוה-צדק הפועלים האלה היו נאלצים לחפור תעלה עמוק באדמה, כדי להניח את הפסים בשטח אדמה ישרה.

שנה אחרי בנין התעלה בנינו את ביתנו הגדול, שבו נמצא כיום בית הספר לבנים ולבנות המעורב ובית הכנסת שלנו. בבית זה גרה כל משפחתנו. גם אני ואחי הנשואים כעשר שנים ואחרי כן ברשות אבי גרנו כל אחד עם משפחתו בבית מיוחד, רק אבי וביתו נשארו בבית הזה עד זמן המלחמה העולמית.

כשחברת מסלת הברזל התחילה בעבודתה, התקשרנו אתה יחד עם המנוח ולירו מירושלים, להיות סוכניה. בזמן ההוא היה ערך רב לכספים הקטנים. כדי לפרוט לירה אחת, היו משלמים דמי פרוט מחמשה עד ששה גרוש. לכן, התנינו עמם שכל הסכומים הנכנסים בקופתם, נמסרים לנו מדי יום ביומו ורק אחת לשבועים אנו מחזירים להם כסף, זהב ופרוטות לפי דרישתם ובסוף כל חודש החזרנו בזהב, כדי לשלם משכורת לפקידיהם. אחרי שני התשלומים האלה, היינו עורכים חשבון כללי והשאר סלקנו על ידי המחאה לפריז. מצב כזה נמשך שמונה שנים.

מדי שנה, בבוא ראש חברת מסלת הברזל הארץ-ישראלית הא' בונפוס לארץ היה מבקר את אבי המנוח והראה לו חבה והוקרה. פעם שח לו כי הבנק “קרדית ליונה” לוחם אתו מכבר לתת לו הסוכנות, אולם יושרו של אבי אינו נותן לו לעזבהו ולאות שביעת רצון והבעת הערצה נתן לאבי, לבניו ולשני פקידיו תעודה בכתב שהם רשאים לנסוע תמיד בלי כל תשלום במחלקה הראשונה.

ולאות הוקרה בעד עבודת אבי קבל לפי דרישתו לבנות את הגשר על התעלה שמשמש מקום לתנועה בין יפו ונוה-צדק עד היום הזה.

המנוח אבי היה כידוע מתעסק בעניני בנקים. אחי יעקב שהשתלם בלמודיו התמחה בהנהלת קורספונדנציה, ספרי חשבונות ובידיעת השפות: עברית, צרפתית וערבית, נמנה לעזרו הראשי וכל הקשרים הכספיים עם בירות, קושטא, וערי אירופא התנהלו על ידו. הוא גם נהל את הקשרים שבינינו ובין הממשלה המרכזית בתורכיה כשהממשלה היתה זקוקה לכסף. היינו שולחים לה המחאה ע"ס מאות פונטים תורכיים בתנאי שבמשך שבועיים יכנס חזרה לידינו אותו הסכום מקופת הממשלה המקומית בלי כל תשלום נוסף. ההנאה המיוחדת שהיתה לנו מזה היא שכל פקידי הממשלה למגדול ועד קטון צייתו לנו בשעת הצורך. כשקרה מקרה ויהודי בא להתאונן באזני אבא ובקש מאתו עזרה על עול שנעשה לו, היה אבי מונה בכתב לפקיד פלוני או אלמוני ובזה נסתיים על הענין והמנוחה והשלום שבו על כנם כמקודם.

האפשרות הזאת לחוש לעזרת כל יהודי בצר לו שנתן לאבי ספוק נפשי רוחני היתה יקרה בעיניו מכל ריוח חמרי בהמשך הזמן לא הזדקק יותר אבי לכל כתב אלא הסתפק בזה שהיה שולח אחד מפקידיו או בניו לרשות ואפילו לקימיקם והכל בא בשלום על מקומו. על פי רוב היה אבי בוחר לשרויות כאילו [כאלו] בי כי מטבעי נמשכתי אחרי פעולות חסד ואמנם מאז גברה כי [בי] התשוקה להיות לאיש צבורי. ובמשך הזמן כבר לא הטרידו את אבי אלא פנו ישר אלי ובעצמי הייתי מסדר את כל הענינים. כשקרה דבר חשוב יוצא מן הכלל היה נאלץ אבי לכתוב מכתב או ללכת בעצמו אל הקימיקם כדי להשתדל להעביר את הגזרה.

הקשר בינינו ובין הממשלה נמשך זמן רב ואנו היינו שולחים מדי פעם בפעם את ההמחאות אל הממשלה המרכזית, אבל במשך הזמן התחיל הפקיד הממונה על כספי הממשלה המקומית לפגר בתשלומים והיה דוחה מזמן לזמן את התשלומים עד כעבור שבועיים מהיום הקבוע. כשאבי הרגיש שהדבר נעשה הפקר ממש מבלי זמן קבוע ומסוים אלא שיום הפרעון נעשה תלוי כאילו ברצון אותו הפקיד סרב משלוח יותר המחאות. כי מלבד פגור זה שגרם נזק חמרי, לא נעלם מעיני אבי, שכל הכספים הנכנסים לקופת הממשלה בתור ורקו ומסים אחרים מכילים כעשרה למאה מטבעות חלקות ומחוקות שאסור לפי החוק לסרב מלקבלן ובפרט מהממשלה שמחובתה לכבד את מטבעותיה. אולם הוא עבר בשתיקה על זאת משום הכנעה לחוק. אבל במשך הימים נתגלה ששר הכספים נעשה לסוחר הקונה בחשאי מטבעות מחוקות במחירים זולים ומסרן לנו בכסף מלא, כי כמותן של המטבעות המחוקות גדלה במדה ניכרת לעין ומה עוד שאח"כ קבל אבי כמעט תמיד חזרה את כספו כלו במטבעות מחוקות, והדבר נעשה לקביעות שהממשלה שלמה לנו אך ורק במטבעות כאילו [כאלו]. כשראה אבי שאין הוא יכול להמשיך בתנאים כאלה לתת המחאות לממשלה הסביר את סבת סרובו זה להקימיקם והלה חקר ודרש את שר הכספים, אולם זה האחרון טען, שהקהל משלם לו במטבעות מחוקות ואסור לו לפי החוק לסרב מלקבלן. הקימיקם הודיע על דבר זה להפחה בירושלים ולא עברו ימים מספר והמכריז הממשלתי עבר ברחובות והכריז והודיע כי מעתה ולהבא הממשלה לא תקבל מטבעות מחוקות ומי שיעיז להביאן לממשלה יענש ויאסר.

באותם הימים התכוננה הממשלה לקבל מאבי שתי המחאות על סכומי כסף הגונים ומכיון שאבי סרב לתת בתנאים הקודמים הזמינו הקימיקם למשרד הטלגרף. באותה שעה טלגרף הפחה מירושלים והקימיקם היה מתרגם את דבריו. הפחה הודיע את הסכמתו לרצון אבי והבטיחו שאחורים בתשלומים לא יקרו עוד. הוא בקש מאבי לתת לממשלה שתי המחאות שישולמו בבנקים בקושטא בתנאי שעוד אותו יום ישלמו לנו המאה וחמישים אלף גרוש מטבעות קטנות הנמצאות בקופת הממשלה, לא רק מיפו אלא משכם, עזה, והמחוז, לפי ההוראות הממשלתיות שניתנו על ידי הפחה. לפי דרישת אבי ניתנה לו כל זאת בכתב באשור הקימיקם ואז נתן הוא לממשלה את שתי ההמחאות.

באותו יום ששי שמסר אבי להקימיקם את שתי ההמחאות כפי בקשת הפחה, היה צריך אבי לקבל סך אלף וחמש מאות לירות תורכיות במטבעות קטנות.

אבי המנוח לא היה נוהג לעבוד ביום ששי אחרי הצהרים והטפול בהעברת הכסף וסדורו במקומו דרש עבודה של שעות אחדות. להשאיר את הכסף במשרד חשש אבי, שמא במשך שני הלילות ויום שלם יספיקו הגנבים שכבר נסו לגנוב במשרדו, לעשות את מלאכתם בהצלחה. על כן, מהר להקימיקם והודיעו את החלטתו לקבל את הכסף ביום הראשון והוא הלך לביתו כרגיל, להתרחץ ולהתלבש לכבוד שבת.

באותו ליל שבת, בביתנו הגדול בשכונת נוה-צדק ששמש משך שנים לאחר כך לבית הספר תחכמוני, שבו גרה כל משפחתנו ושעמד לו בודד על החולות הרחק מיתר הבתים הקטנים הנטושים פה ושם, קרה המקרה שהרעיד את לבנו. כחצות הלילה שמע אבי דבר מה מתרחש סביב הבית ומדי פעם כפעם חש בתנועה בלתי רגילה. הוא קם ממטתו כפי הרגלו לקום טרם עלות השחר ולהגות בתורה והתחיל לאמץ את כל חושיו למען דעת מאיזה צד באה התנועה פתאום שמע תנועה חזקה ודפיקה בדלת הראשית. הוא נגש וקרא בקול: “מי שם”? אך אין עונה. הדפיקות נמשכו וקול הגרזנים המכים בדלת נתגבר כאילו אמרו לשבור את הדלת בחזקה. אז צעק בקול רם: “מי אלה שהעיזו לבוא באישון הלילה ולהפריע את המנוחה?” – אין קול ואין עונה. זולת, שאון הנעלמים הממשיכים בעבודה. לקול קריאת אבי נבהלו כל בני הבית שראו כיצד אבי מחזיק בכל כחתיו בדלת ונלחץ אליה בגופו. אני ואחי אברהם מהרנו למצא את שני אקדחים בעלי מספרים שונים ומפני הבהלה לא דקדקנו בשימנו את הכדורים בהם. מאחד הבתים היותר קרובים שמענו את קולו של השכן הישיש מרדכי כהן ע“ה שצעק בכל כחתיו: “אדון שלוש, רבים הגנבים סביב ביתך”, בינתים קשרו הגנבים את שומר ביתנו בחבלים ואחד מהם נשאר עומד על ידו לשמרו. כל נשי הבית צעקו סביב כל חלונות הבית, והאקדחים לא יכלו לירות מכיון שלא דיקנו בכדורים ששמנו בהם. לעת עתה התחילו מנוה שלום לבוא אנשים והגנבים שהרגישו בהם התחילו לברוח לצד הגשר. כששמענו את קולות היהודים מנוה שלום פתחנו את הדלת ונכנסנו כלם עם הישיש מרדכי כהן. זה האחרון ספר לנו עד כמה גברו צעקותיו לעזרה בכדי להצילנו מידי הגנבים. כל הקהל נשאר אתנו עד הבוקר ובהאיר היום מצאנו מחוץ לבית מונחים פה ושם מכשירי ברזל וסימנים שונים. אחרי התפלה הלכנו אני ואחי אברהם להקימיקם ומסרנו לו את כל פרטי המקרה. מיד בא אלינו עם ראשי המשטרה וחוקר הדין וערכו פרטיכל לפי החקירות מאתנו. הקימקים [הקימיקם] הטיל חשד בפקידי הטלגרף שנודע להם על דבר המו”מ שבין אבי והפחה וחשבו שבטח באותו יום יקבל אבי את הכסף ושלחו את הגנבים. זמן רב התאמצה הממשלה לגלות את עקבות הגנבים אולם כל עמלה עלה בתוהו והאשמים לא נמצאו עד היום.

מדי ערב בערב היה שולח הקימיקם לחצרנו משמר של 15 חילים להגן על ביתנו מכל התנפלויות של גנבים. כחדשיים ימים עמדו ע"י ביתנו עד שהיו עלינו למעמסה, אבי נאלץ להחזיק בהם ולהוציא עליהם הוצאות מרובות עד שמרוב יגיע מלטפל בהם בקשנו מהקימיקם לשחררם.

בשנת 1896 עיפתי מאוד מרוב טרדותי לרגלי קנית ומכירת קרקעות ובעיקר משרטוט התכניות שדבקתי בהן יומם ולילה. גם מעבודת הצבור שהייתי מסור לה בכל לבי ונפשי, מבלי יכולת לקבוע בעצמי זמן לאוכל ולמנוחה, הרגשתי רפיון בעצמותי, הייתי כשכור ולא מיין למרות שלא עשנתי בלילה, ראשי היה סחרחר יומם ולילה ומוחי עלי דוי.

התחלתי לדרוש ברופאים וקבלתי מהם רפואות לבקרים וללא הועיל. לפרקים נפלתי למשכב ושכבתי במשך שבועות בחולשה כללית עסקי הלכו ונעזבו בידי הפקידים שלא התמסרו להם כמוני וע"כ התמעטו מיום ליום. כך נמשך המצב עד שנת 1900, מבלי שראיתי כל שנוי לטובה בבריאותי, למרות הטפול הרב של הרופאים המקומים ומסירותם לי.

כחדשיים לפני שנת 1900 החליטו שנים מידידי שמואל מויאל ומשה מטלון לנסוע לפריז אל התערוכה המסחרית והציעו גם לי להלוות עליהם כדי להבדק אצל הרופאים הגדולים בפריז. אחרי שהתיעצתי עם משפחתי החלטתי לנסוע וב-12 לחודש ינואר הגענו בשלום פריזה. נרגשתי מאוד מכל מה שראיתי בתערוכה, יופיה ועושרה הרב. עברו עלי ימי המנוחה ודימיתי כי בריאותי שבה אלי. אולם אירע היום וביושבי עם חברי בקפה בפריז ההומיה התעוררה בי שוב המחלה שסבלתי ממנה ביפו. התחלתי לבקש אחרי הסבות שמהן נובעת מחלתי אך לשוא. דרשתי ברופאים שונים ולבלי תועלת. עד שבאחד הימים נודע לי ע"ד רופא מומחה שגר רחוק מהעיר נסעתי אליו והוא מצא את מחלתי. הוא רשם לי את התרופות הדרושות ובהיות שהן אינן בנמצא בארץ ישראל צוה עלי לקנותן בשלוש מנות כדי שאוכל להשתמש בהן בהתעורר בי המחלה ואמנם התרופות האלו השפיעו עלי לטובה ושבתי לבריאותי.

אחרי שהחלטתי [החלמתי] ושבתי לאיתני, נסעתי לבקר את ערי גרמניה בקרתי בתי חרושת וביניהם אלה שעמדתי אתם בקשרי מסחר ולמדתי את דרכי המסחר והתעשיה. ברוב התענינותי והתמסרותי, הצלחתי להזמין סחורות שונות בכמויות גדולות בהנחה יוצאת מן הכלל והכל בקרדיט. בדרכי לא"י סרתי לקושטא. בקושטא בקרתי את מכירי אבי ואחד מן הסוחרים חיונים [היוונים] שסחר עם אבי בחטה וקמח, הם הזמנוני לביתם. בילו עמי יחדיו והראו לי את העיר על כל מוצאיה ומבואיה. שבתי בשלום לביתי אחרי נסיעה ארוכה של שלושה חדשים בריא ורענן, חדשתי נעורי ושבתי להיות המגיע [המניע] העיקרי בעסקי ולהעלותם שוב למרום פסגתם הקודמת. במשך זמן מועט גברה שוב התנועה בעסקי ורבתה מקודם. אולם גם את עבודתי הצבורית לא שכחתי והוספתי להתמסר לה כהרגלי בגוף ובנשמה.

בשנת 1902 פרצה ביפו מגפת החולירע, שהבחילה [שהבהילה] את כל התושבים ורבים ברחו על נפשם. אחדים מבעלי ההון היהודים והנוצרים הפצירו באבי לעזוב את העיר אולם הוא סרב לעזוב את המקום בקראו ברגש: לא אזוז מפה וה' ירחם. ומכיון שהשפעתם עלתה בתוהו עזבו הונם תחת הנהלתו ונסעו לעברי ימים.

בזמן קצר נתגברה המחלה והפילה חללים לרוב. בעיקר סבלו המושלמים. מראה העיר היה נוגה מאד. החללים נוספו מיום ליום והעיר סגורה ומסוגרת אין יוצא ובא. היהודים התאספו בבתי הכנסיות והרבו בתפלות ובתחנונים, עשו הקפות ושפכו שיהם [שיחם] לאל חי שירחם על צאן מרעיתו.

בימים האלה הרגשתי בכל חמר המצב ומתוך יאוש מר שתקפני פניתי לאחדים מגדולי העדה והתיעצתי עמם ע“ד הפעולות שיש לאחוז בהם מיד. באתי בדברים עם המנוח שמעון רוקח והוא חוה דעתו להבדיל את נוה צדק מן העיר, לא להרשות לשום איש זר להכנס להשכונה וגם את הערביות הכובסות אצל היהודים יש למנוע בעד כניסתן מלבד זה יש לקבוע חדר מיוחד נבדל מן הבתים ולשים בו קוניאק ורפואות שונים ועוזר תמידי שישב בקביעות על המשמר. אם יקרה חו”ש איזה אסון בבית יהודי תפנה המשפחה לבית הזה ותקבל עזרה מהירה חנם מדי [מידי] העוזר. אחרי ששמענו את דברי המנוח רוקח עבדנו תכנית מלאה, ושלחנו לקרוא אחרי שבעה עסקנים והצענו לפניהם לגשת לפעולות תכופות למען הצל את אחינו היהודים מהמחלה הנוראה הזאת ולקבוע שלשה חדרים בשלשה איזורים בעיר העתיקה, נוה שלום ונוה צדק ובאופן זה לדאוג לכל יהודי העיר. מלבד הרפואות והקוניאק צוינו לשים גם מטה או שתים בכל חדר, כדי להביא את החולה אל החדר ולהשכיבו בשעת הצורך ולהעמיד צעירים חזקים שיטפלו בו, לפי הוראות הרופא.

סדרנו רשימה מפורטת מן הצעירים המסוגלים לעבודה זאת. שמות הרופאים והמקומות היותר מרכזיים לשכירת החדרים. התכנית הזאת דרשה הוצאות מרובות: קנית רפואות, קוניאק, טה, סוכר ומזון לעוזרים שיעבדו ביום ובלילה, חליפות נקיות, הארת הבתים וסיד לשפוך בכל המקומות המלוכלכים במושבי היהודים. כדי להשיג האמצעים האלה הוזמנו לביתנו המנוח מר רוקח, הד“ר שטין ועוד. התכנית נתאשרה פה אחד והתחלנו לסכם עצה ע”ד השגת הכספים. המנוח רוקח הציע שהנוכחים ינדבו מיד סכומים למטרה זו איש כפי יכלתו ושאר האמצעים הדרושים לקבץ בעיר. בינתים הוכנה נוסחה של טלגרמה ונשלחה לברון רוטשילד ועל המקום נאסף סכום של חמשים נפוליון. בחרו בשלושה איש ללכת ולקבץ תרומות בבתי הנדיבים אחרי שני ימים נתקבלו סך חמש מאות נפוליון מהברון ונגשנו לעבודה, לפי התכנית שנעבדה. עבודתנו המאומצת הביאה פרי, הודות לפעולתו המחוכמה והמסורה של המנוח שמעון רוקח באף אחד מן היהודים לא נגעה המחלה האיומה ותחנות ההצלה שלנו עבדו יומם ולילה זקנה אחת יהודית ואשה הרה ממתו ממחלה זאת למרות שמספר החללים ליום היה ארבעים ולמעלה.

גם הנוצרים בשמעם ע"ד פעולתנו התארגנו כמונו אולם נטו מן הדרך כי קנו בכסף הנאסף על ידם ארונות ותכריכים ובזה טעו טעות יסודית וחלליהם רבו מאד. שלשה חדשים רצופים נמשכה המחלה הזאת שעשתה שמות בתושבים באכזריות נוראא [נוראה] עד שה' רחם על עמו והיא הרפתה מן העיר.

כל אלה שעזבו את העיר שבו אליה ואלה שהפקידו הונם בידי אבי קבלום בחזרה והעיר שבה לחיות את חייה הרגילים במסלולה הקודם.

יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

כהונתו השנייה בקורפו

שוב הגיעה אל ביבאס איגרת מקורפו למקום מושבו בליבורנו, מכ״ה באייר תר״א (16 במאי 1841). ראשי הקהילה ביקשו את שובו אל משרתו כרב, ואף שלחו את אחד מפרנסי הקהילה מנחם רומנו להפציר בו. ב-21 בספטמבר 1841 (ו' בתשרי תר״ב), נחתם החוזה החדש, ומיד אחר כך חזר ביבאס למשרתו ברבנות קורפו. מעמדו בחברה היהודית בקורפו התחזק בפולמוס העז על כשרותם של אתרוגי קורפו, שבעניינם נאבק והתכתב התכתבות נמרצת.

עלייתו לארץ-ישראל ותרומתו ליישוב

בחורף 1850 (תר״י), נפטרה רעייתו רחל. האירוע המר זירז ככל הנראה את תכניותיו לעלות לארץ-ישראל. וכך, עשור לאחר תחילת כהונתו השנייה, הודיע לקהילת קורפו על רצונו העז לסיים את תפקידו ולעלות לארץ-ישראל. בהודעה כשלעצמה לא היה משום ייחוד, שהרי המנהג לעלות לעת זקנה ושיבה היה מקובל ונפוץ ונחלתם של רבים מאנשי היישוב הישן. יש לשער שהתכתב עם תושבי ארץ-ישראל, שכן ידוע על משלוח אתרוגי קורפו מפארגה (Parga)  ששלח ביבאס לארץ-ישראל אל הרב ׳הראשון לציוןי חיים אברהם גאגין (אג״ן) בירושלים.

הערת המחברת: בשנת 1878 (תרל״ח), לאחר ריב עונתי בין סוחרי אתרוגים, סופר בעיתון הלבנון כי חרצניהם של אתרוגי קורפו, מהמשלוח של הרב יהודה ביבאס, נשתלו בפרדס שרכש הרב יהודה הלוי מרגוזה ליד יפו, שלימים נקרא פרדס מונטיפיורי. מן העצים שצמחו מהם נלקחו ייחוּרים [ייחור (ז') נצר, ענף רך, שתיל, צמח מיועד לשתילה, קנה, חוטר א.פ] לגידול ברחבי ארץ-ישראל, [ללא שם מחבר], על דבר אתרוגי ארץ הקדושה', הלבנון, יד (תרל״ח), עמי 110-108; נתן אפרתי, משפחת אלישר בתוככי ירושלים, ירושלים תשל״ה, עמי 94.ע"כ

על חיי היום-יום בארץ-ישראל, על אוכלוסייתה ועל יחסיה עם השלטונות העותימאניים, יכול היה ללמוד מהשד״רים הרבים שפקדו את מעונותיו בליבורנו ובקורפו ונדדו כמותו בערים לונדון, אמסטרדם, רומא והכירו את מרחבי התרבות שלהן. בליבורנו הוא נפגש והתכתב עם השד״ר צורף ועם השד״רים יוסף בן ישראל הלוי מירושלים ומרדכי אשיאו מצפת ב-1831. על חברון למד כנראה משד״ר קהילת חברון נתן עמרם הלוי, שביקר בקורפו בשנים 1832, 1837 ו־1845, ומרבי ישראל משה חזן.

פרנסתו המתוכננת הייתה על חסכונותיו הפרטיים ועל ניהול קופת ׳מגן אבות׳. כאמור יהודי קורפו היו מסורים לנתינת צדקה ליושבי ארץ-ישראל. בשנת 1847 בא מחברון לקורפו השד״ר חיים שמואל הלוי (החשמ״ל), והקים בראשותו של הרב ביבאס את קופת מגן אבות, שמהכנסותיה ׳יקנו נכס על שם ק״ק קורפו' בחברון. ההחלטה על הקמת הקופה התקבלה על ידי ׳הועד המייצג את כלל קהל איטליה׳ בעיר קורפו בא׳ בסיון תר״ז (18 במאי 1847). הוחלט כי את התרומות יתנו חוגגים ׳בשעת החתונה', בשבעת הימים שלאחריה ובטקס ברית המילה. כשייאסף סכום ׳שאינו פחות ממאה טאלר […] ישלח לחברון על מנת שיקנו ממנו בסכום זה נכס על-שם ק״ק קורפו׳, ופרותיו של הנכס יחולקו ׳בעיר הקודש חברון׳. הקופה תוקצבה מתרומות שהחלו להתקבל בקורפו כשהיה ביבאס רבה של הקהילה.

מלווה בשני תלמידיו, עלה יהודה ביבאס עם חפציו על סיפון אנייה שהפליגה מנמל קורפו לארץ-ישראל דרך איסטנבול, ב-6 בפברואר 1852 האנייה עגנה בנמל יפו, ולאחר שהתאכסן ביפו וביקר בירושלים, פנה לחברון. כעשור לפני עלייתו, סיפר ד״ר אליעזר הלוי שביקר בחברון ב-1838, על הקהילה היהודית בחברון, שבה ׳שני בתי-כנסיות […] האחד לאשכנזים והאחד לספרדים. הם חיים באחוה ורעות וכמעט כלם יגורו בחצר אחת. הדירות קטנות מאוד, אבל נקיות, מרוחות ונאות׳. בשנת 1841, התחוללו פרעות של ערביי העיר בבתי הקהילה ורכושה נבזז, ובהמשך העשור נודע על מצוקה כלכלית ששררה בה. בצוק העתים קטנה הקהילה. בשנת 1851 אמד הנוסע הגרמני א״ו שולץ את מניין תושבי הקהילה בכ-500 נפש. באותה שנה עבר בחברון הנוסע ההולנדי ואן דה ואלדה, ולדבריו בקהילה היהודית היו כשישים משפחות מצאצאי מגורשי ספרד וכחמישים משפחות מאשכנז. אשר על כן, הצטרפותו של ביבאס בלוויית מלוויו, ספרייתו, קופת מגן אבות שבניהולו ובית המדרש שהקים ונקרא על שמו ׳ישיבת רבי יהודה ביבאס׳, היו הרחבה חשובה לתושבי העיר. בי״ז בניסן תרי״ב (6 באפריל 1852), נפטר פתאום, בשעה שנשא דרשה בבית הכנסת. הוא נטמן בבית העלמין היהודי של הקהילה היהודית בחברון. על פי פין, הקונסול הבריטי בארץ-ישראל, ביבאס השאיר אחריו 2,000 פיאסטר (Piastre). חלק מהסכום נמסר לשני תלמידיו שבאו עמו. השאר הוקדש להוצאות קבורתו ולעילוי נשמתו בכל שנה בתפילת ליל יום הכיפורים בקהילה הספרדית בחברון.

משנתו והתקבלותה

תמורה בתוככי המסורת היהודית

הרב ביבאס יצר משנה ייחודית ויוצאת דופן ביחס לתקופתו והיא נמסרה יריעות- יריעות לאנשים שונים במקומות שונים ובזמנים שונים. הבנת כלל משנתו היא מעשה טלאים מאתגר. הרב ביבאס ראה בפרשנות פסוקי התנ״ך כלי להבנת המציאות הלאומית והמדינית הכוללת. כך גם במושגים שנלקחו מתורת הסוד היהודית, שבהם ראה צפנים של מידע על העתיד להתחולל בפוליטיקה. הרב אלקלעי מתאר את דמותו של ביבאס: תלמיד חכם, בעל מידות ושאר רוח, הבקיא בספרות היהודית ההלכתית וההגותית לדורותיה ומחזיק בתפיסת עולם יהודית מסורתית ושמרנית. לעומת זאת הצעיר היהודי מוולאכיה, שפגשו הסקוטים בונאר ומקצייין ברחובות בוקרשט, סיפר כי יצא למסעותיו בין אחיו היהודים כדי לעורר לתיקונים שבחיי החברה והרוח ביהדות. עוד סיפר כי בהרצאתו לפני קהל יהודי הכריז כי על היהודים לשנות את תכנית הלימודים הבלבדית של לימודי קודש, שלהם קרא ׳החוק של התורה׳, ולצרף לתכנית לימודי מדעים.

לדברי אלקלעי דרך המלך של הגאולה אליבא דביבאס תהיה באמצעות הפעולה היזומה של בני אדם, לצד האמצעים הרוחניים המסורתיים המקובלים: ׳תשובה צדקה וצעקה מעבירים את רוע הגזרה׳. ביבאס האמין במאמצים של בני אדם להשפיע על מהלכים עליונים, ואגב כך הטיף להסתפקות במועט ואף בלית בררה לסגפנות הכרוכה בישיבת ארץ-ישראל על פני החיים בגולה: ׳טוב היה אילו היינו אוכלים אפילו לחם צר ומים לחץ בארץ-ישראל, והיינו יודעים שיש לנו אלוה, ״הדר בארץ-ישראל דומה כמי שיש לו אלוה״, וכבר ידוע שהתעוררות למעלה תלויה בהתעוררות מלמטה׳. הוא האמין בגאולת עם ישראל בדרך הטבע, כפשוטה, רעיון שהיה נחלתם של יהודים ולא-יהודים מהמאה השבע עשרה. על כן כפי שציין אריה מורגנשטרן, כשנפגש ביבאס בליבורנו עם הרב צורף, חברו הקרוב של רבי מנחם מנדל משקלוב, יש לשער שמצאו שפה משותפת.

מושג התשובה היהודי עתיק היומין קיבל במשנתו של ביבאס הגדרה, משמעות ויישום ממשיים וחדשים. צורתם החיצונית הייתה מסורתית אמונית, ואילו תוכנם ומהותם היה לאומי חדשני. על פי אלקלעי אמר ביבאס כי ׳ועתה מה עלינו לעשות? אם כן, חס ושלום אבדה תקותנו חלילה וחס, אלא פירוש הדבר הוא שיבת ישראל לארצם, וזה אמר הקב״ה: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7). וכשיתאמצו ישראל לעלות ירושלימה, גם אם הם בצרה, ונראה שנכספה נפשנו לחסות בצל שכינתו, מיד הקב״ה, מתעוררים רחמיו, ויגלה גאולתו במהרה בימינו אמן׳. כללו של דבר, הפתרון למצבה של האומה הנודדת והנרדפת הוא מעברה מהגולה אל ארץ-ישראל. עלייה של המוני בית ישראל היא תנאי ראשוני לגאולה.

הנדידה והפיזור של האומה בין העמים והארצות העסיקה את ביבאס רבות והוא ראה בה חולי. עמדתו הייתה תגובה לשרשרת מופעים בנושא ׳היהודי הנודד' בתרבות הנוצרית והיהודית מאז העת העתיקה. ביבאס הטרים את עיסוקה של ההגות הציונית במושג זה, ואת קובלנותם של ההוגים הציונים על נדידת יהודים ללא מולדת משלהם. זאת עשה גם בהקשר של מסכת הרעיונות שהתשובה לארץ היא הגאולה, והחיים בגולה הם החטא, כך מובאים דברי ביבאס בחיבורו של אלקלעי, הטוען שהחטא והפשע הלאומי הקיבוצי כלפי האלוהים בעת ההיא הם הנדידה בחוץ לארץ, ועם זאת אפשר ללמוד מהם את הרגשתו שלו על מסלול חייו: ׳ומה אנו עושים, ישראל? בכל ארצות תבל, ונדים אנו מעיר לעיר לבקש מחיתנו, ואין אנו הולכים לארץ-ישראל, ארץ אשר ה' אלהיך דרש אתה תמיד (דברים, יא 12)

הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

נוסח המצבות בבית עלמין הישן

כפי שנעתקו ע״י בשנת תשנ״ד

1

שנת התפ״ד נלב״ע החכם רבי יוסף …. כהן ….

2

נלב״ע שנת התע״ז החכם רבי יעקב…

… ר׳ משה בן הרב אהרן בן חמו…

… ר׳ משה בן מרדכי …

… ר׳ משה בן עקו …

נלב״ע… מרדכי בן משה שנת תקע״ה לפ״ק זלה״ה

נפטר לב״ע … התצ״ד …

נלב״ע כמוהר״ר משה צולטאן שנת התקע״א…

… בן חיים כהן … תקע״ו

נלב״ע הרב אברהם בן חמו ז״ל שנת….

11

                                                      נלב״ע שמעיה בן משה…

נוסח המצבות בבית העלמין החדש

(המצבות שמספרם 82, 83, 111, 129, 142, 154, 155, 156, 157 לא נכתב עליהם מאומה. מר מאיר מרציאנו בן הקהילה האחרון המתגורר בדברו זיהה לי שמות הנפטרים חלקם בחיים ותיארנו כאן נוסח משוער ומקוצר. הנוסח מופיע בתוך סוגריים).

12

נלב״ע בה״ר אברהם בן גיגי תרב״ו לפ״ק ז״ל.

                                                                    13

נלב״ע ר׳ שלמה בן צולטאן ז״ל.

שורה מם׳ 1

14

ה׳ ינקום נקמתו ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת הזקן הכשר מ״ד אשר נקבר חוץ לזמנו וחוץ למקומו זה שמו יעקב בן סוסן תאורירת ונהרג ביום ג׳ ב״ו לח״ו סיון התשכ׳׳ו ועשו בו שחיטת חוץ ה׳ ינקום נקמתו והיו ימיו חמשה ושמונים שנה היה כל ימיו חבר של חב׳ הרשב״י וזכה לזקנה תנצב״ה.

TUÉ A TAOURIRT MARDI LE 4  JUILLET 1967 A MIDI

                                                  15

                          LE 1.4.63 ציון לנפש חיה זאת מצבת … תנצב״ה

• 16

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה הכשרה והצנועה מפורסמת במעשיה הטובים כפה פרשה לעני מרת מרים נ״ע אשת הארון חמו נ״ע ימי חייה תשעים שנה.

   MRIMA DE ABRAHAM  MARILI  LE   19.1.63                                       

17

זאת מצבת קבורת האשה הכשרה מפורסמת במעשיה הטובים וחשובים בישראל שתקנית רחמנית גומלת חסדים טובים מרת חנה נ״ע אשת ר׳ משה בן חמו נ״ע וימי חייה חמשה ושבעים שנה.

HANA FILLE DE RABBIN ABRAHAM MARCIANO

18

ציון לנפש חיה זאת מצבת קבורת האשה ב׳ הצנועה המאושרת במעשיה הטובים ה״ה עישא בת יסתר נ״ע ימי חייה חמשה ושמונים ונלבע״ה ביום ז׳ לחודש ניסן התשב״ר תנצב״ה.

LE 20.3.64

19

זאת מצבת קבורת תמר בת קמרה אשת האדון כמוהר״ר אברהם מרציאנו והיו ימיה במאה שנה ונפטרה לב״ע ביום א׳ שהוא יום י״ז

לחו׳ כסלו התשב״ה.

LE 22 NOV. 1964

20

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה והצנועה סעידה בת עישא אשת אברהם לעסרי נתלכדה ביסורים קשים ומרים והיו ימיה 78 שנה

תנצב״ה.

21

זאת מצבת קבורת הכש׳ הכבודה והצי אסתר בת סעידה ן׳ חמו נפטרה לב״ע ביום שני בשב״ק שהוא יום תשעה לחו׳ אלול התשב״ה והיו ימי ס״ב שנה תנצב״ה.

LE 6 SEPTEMBRE 1965

22

זאת מצבת קבורת האשה הכבודה הצנועה הנכבדרת מרת עישא שקרון אשת יוסף מרציאנו בן לשגר נ״ע שנלב׳׳ע ביום עשרה בטבת

שנת התשב״ו תנצב״ה.

RECDO DE TUSHIJOS HIETOS YEISNIETOS 3.1.1966

אבני קודש-ת אליהו רפאל מרציאנו תולדות בתי העלמין של קהילת דבדו ותולדות רבניה וחכמיה זיע״א

הבישוף היהודי והנזיר הסגפן

לצד ההתנצרות מאונס אירעו המרות דת מרצון. סימן ראשון לבאות ניתן כשניסה רבי שלמה הלוי, רבה של קהילת בורגוס, לשכנע את בני עדתו לקבל את הדת הנוצרית לפני שיבואו הפורעים לעירם. הניסיון נכשל, ורק מתי מעט הלכו בעקבות רבם אל הצלב. אבל מה שזעזע ביותר את היהודים היה שרבי שלמה הלוי התנצר מתוך שינוי אמונה שבלב ולא בגלל הפרעות דווקא. הפוגרום המתקרב רק גרם לו להקדים את מה שהתכוון לעשות ממילא.

יחד עם הרב נטבלו לנצרות גם ארבעת ילדיו הצעירים ואחיו, אבל לא אשתו. שלמה הלוי נטל לעצמו את השם פבלו דה סנטה מריה(רמז למוצאו מעמה של מרים הקדושה), נסע להשתלם בתאולוגיה נוצרית בפריס ואחר כך הסתופף בחצר האפיפיור באוויניון. כשחזר לספרד חבר למלך אראגון, ובתוך כמה שנים עלה במדרגות הכנסייה עד שהתמנה לבישוף בעירו בורגוס.

הבישוף שלמה הלוי דה סנטה מריה היה המומר הבולט והמרשים ביותר בזמנו. הסכנה שנשקפה ממנו ליהודים נבעה לא רק מן החקיקה העוינת שיזם נגדם (כמו שנראה בהמשך), אלא בעיקר מן הדוגמה האישית המהממת שנתן. שלמה הלוי עבר לנצרות מתוך פנימיותה של היהדות עצמה. היהודים ראו בו בוגד ואמרו שהמיר את דתו מתוך חשבון אישי ורדיפת כבוד, אבל דומה שאלה דברי לעז פולמוסיים של הצד המתגונן. לאמיתו של דבר כבר הגה הלוי בספרי תאולוגיה נוצרית שנים לפני הפוגרום ולפני התנצרותו. השאלה שמא שגו היהודים שגיאה גורלית כשדחו את ישו – ודווקא מתוך שיקולי דתם שלהם – הטרידה את מנוחתו. מתוך כך חקר ודרש והעמיק ביסודות תורת משה, ונחשף לסכנה האורבת לכל חוקר, לא רק לאבד את תום האמונה – תוצאה כמעט הכרחית מעצם החקירה – אלא גם להגיע לידי ספקות וכפירה. אבל, לדברי הלוי, בזכות ההימור הזה הגיע אל הישועה.

 החקירה ביסודות היהדות נעשתה לו ״פתח תקווה, אשר בה נכנסתי למסורת הברית״(לברית ישו, כמובן), ולכן דרש עליה את הפסוק: ״זה השער לה׳ צדיקים יבואו בו.״“

היהדות היא ״שער לה׳״, כלומר מבוא לנצרות, ומי שנכנס בשער הזה אינו בוגד אלא צדיק.

אין כאן מליצה ספרותית בלבד של בר אוריין, או ניסיון לקנטר את בני דתו לשעבר על ידי הוצאת פסוק מידי פשוטו עד כדי חילול שמים. לדידו של הלוי, או הבישוף דה סנטה מריה, הייתה כאן קריאת משמעותם העמוקה של הדברים, ביטוי לראיית הנצרות כהשלמה הכרחית ליהדות. הלוי נאחז תשוקה עזה שכל היהודים יכירו בסוד שגילה וילכו בדרכו, אבל משלא התגשמה משאלתו הייתה התשוקה הזאת לתאוות נקם ואף לשנאה.

נגד הבישוף היהודי מבורגוס קם ידידו מנוער, יהושע הלורקי. באיגרת ארוכה ומפורסמת הוא ״עומד משתומם״ לנוכח מעשהו של ידידו, ומפריך את טענותיו שהמשיח כבר בא, שהרי סימני המשיח אינם נראים בארץ: האם שורר שלום בעולם וזאב גר עם כבש? ומלחמת גוג ומגוג היכן היא? האם בנויה ירושלים ובית המקדש עומד על תלו? ובכלל, האם באמת היה ישו נצר לבית דוד? אבל בתוך טיעוניו הפולמוסיים השגרתיים של הלורקי מסתתר אי־שקט רוחני ודתי. בעומדו ״משתומם״ מול מעשי הלוי אין הוא נוזף בידידו בלבד אלא גם מביע סקרנות אמיתית למניעיו. הייתכן שהלוי גילה אמת מטפיזית שנסתרת מעיני שאר היהודים? כשהלורקי מלמד זכות על היהדות הוא נשמע לפעמים כמי שמבקש עזרה סמויה – איך להתגבר על היהדות.

בינתיים פתח דון פבלו דה סנטה מריה בקריירה נוצרית מזהירה. מאחר שהיה אינטלקטואל חריף ופוליטיקאי מתוחכם הרשים את עמיתיו ואת פטרוניו כאחד, וידע לקשור קשרי ידידות עם אישים בחלונות הגבוהים. צדו האפל פנה כנגד עברו וזהותו הקודמת, שהתגלמו ביהודים. דון פבלו לא יכול להשלים עם העובדה שהיהודים האחרים סירבו ללכת אחרי דוגמתו האישית. הוא הונע בכוח גאוותו, בצורך להוכיח את צדקתו ואולי גם בתחושה של ייעוד היסטורי, והרגיש דחף לא נשלט לחלוק עם כל בני דתו הקודמת את הצעד האדיר שהוא עצמו עשה; וכדי לגרום להם לציית השתמש גם בנשק אינטלקטואלי וגם בנשק פוליטי – לחץ פולמוסי וחקיקה גם יחד.

השקפתו של סנטה מריה, שהמורשת העמוקה של היהדות מתממשת בקבלת הנצרות, עמדה בסתירה לאורתודוקסיה של שתי הדתות גם יחד. היהודים ראו בה בגידה עצמית, ואילו קתולים אורתודוקסיים ראו בעין רעה את העובדה שהוא מייחס להם מקור יהודי וקושר ברצף אחד את הקדוש עם הארור, את נאמני ישו עם מי שנחשבים לרוצחיו. באורח המחשבה הפרובוקטיבי הזה הציב סנטה מריה את עצמו מחוץ לזרם המרכזי של הממסד הנוצרי, ולא מחוץ ליהדות בלבד. הגותו היא דוגמה מובהקת לשניות מסוג מיוחד, שעתידה לחזור ולהתגלות, כמו שנראה בהמשך, גם בכתבי בנו(דון אלונסו דה קרטחנה, גם הוא בישוף בורגוס) ושל תאולוגים מומרים אחרים.

פולמוסו של סנטה מריה עם היהודים ניחן בעוצמתו של אדם שמדבר מקרב היהודים ובשפתם שלהם, כלומר כוחו של ״מלשין״ רב עוצמה. לפיכך הוסיף לדבר אליהם בלשון ״אנחנו״. אף על פי שהיה משוכנע בדרכו לא הצליח סנטה מריה להימנע מרגש אשמה כלפי היהודים, שהתגלגל בזעם ובשנאה; ואולי כדי להצדיק את בחירתו היה זקוק ליהודים כדי שילכו אחריו ויעשו כמוהו.

את לחציו של סנטה מריה השלימו שני שותפים רבי השפעה: נזיר נבואי, האח ויסֶנטֶה פֶרֶר(Vicente Ferrer), ואפיפיור מודח, בנדיקטוס ה־13.

הקדוש התיאטרלי: ויסֶנטֶה פֶרֶר

בוויסנטה פרר היו הרבה ממרכיבי הפנומנולוגיה של הקדוש: הממשי והסמלי, העמוק והתיאטרלי, דתיות עמוקה ומזוכיזם סגפני, אהבת המושיע ושנאת הבריות, ומעל לכול דוגמה אישית והרגשת שליחות מוחלטת, שבזכותם ידע לזעזע את לבם ונפשם של אנשים פשוטים. הוא פרש מתפקיד רם בחצר האפיפיור באוויניון וירד אל פשוטי העם. ויסנטה פרר היה רדוף חזיונות אסכטולוגיים.[ האמונה באחרית הימים; ענף תיאולוגי העוסק בחיי העולם הבא א.פ] הוא תיעב את מה שנראה לו כשחיתות המידות של הכנסייה: רדיפת שלטון והנאות החיים, הדגשת המדרג החיצוני והריקנות שבאורח החיים הדתי. פרר היה אפוא רפורמטור כנסייתי מוקדם בעל נטיות פופוליסטיות. בתקופה אחרת אולי היה נחשב לכופר ומועלה על המוקד, אבל בימיו שררה אנדרלמוסיה גמורה בכנסייה ושלושה אפיפיורים אחזו בכיסאו האחד של פטרוס, וכך קנה לו פרר עמדת כוח בזכות מעמדו בממסד הפוליטי ובשל ההמונים שנמשכו אחרי דרשותיו ומעשי הסיגוף הפומביים שלו, שבעטיים היה קהל שומעיו פורץ בבכי ונתקף היסטריה המונית.

ויסנטה פרר תבע מחסידיו לחזור בתשובה ולהלקות את עצמם עד זוב דם, כאילו רצה להעניש את הבשר על עצם קיומו. קבוצות־קבוצות היו נדריו עוברים בערי ספרד, מצליפים על גופם ברצועות עור, נושאים לפידים ומזמרים לכבוד המשיח. ההמון האחוז חרדה, המלא רגשי אשם תמיר בשל חינוכו, הושפע בנקל מן הפעלולים האלה, שאולי גם הביאו לו מידה של פורקן. אילו היו מקיאוולי או הובס צופים במחזה מן הסתם היו רואים בו אישור לתורתם על תפקידה המייצב של האימה הדתית בשירות המדינה. רגשי התשובה והחרטה שעורר פרד לא הופנו לכיוון אנרכיסטי אלא להפך, פעלו לשיכוך התסיסה החברתית והפוליטית והפנו את עוצמתה לאפיקים אחרים. גם זה מסביר את המעמד הפוליטי האיתן שקנה לו פרר בשתי הממלכות, קסטיליה ואראגון.

נתיב אחר להצלת העולם היה מסע צלב לקירוב כל הלא־מאמינים, יהודים ומוסלמים, אל חיק הכנסייה, אבל לא בכפייה אלא בדרכי נועם ובלחץ רוחני. פרר התנגד לפוגרומים ולמעשי אונס בנוסח פראן מרטינס, ואף הטיף נגדם בציבור. על הכופר לבקש את הטבילה בעצמו, אמר, אבל אין מניעה לעזור לו להגיע לכלל החלטה; ולצורך זה ראה פרר שני אמצעים משלימים: מערכת חוקים שתמאיס על הלא־מאמינים את חייהם מחוץ לכנסייה, ומסע שידול אימתני, שיציג לפניהם באותות ובמופתים את החלופה הנוצרית.

בזכות פעולתו של פרר חודש הצו מן המאה השלוש־עשרה שחייב יהודים ומוסלמים להאזין לדרשות נוצריות. הוא יצא למסע ועבר בכל רחבי ספרד מעיר לעיר. את הופעותיו היה מתכנן כבמאי רב השראה של מחזות אלוהיים, שיודע לערבב קודש עם חול. הוא היה מתפרץ לבתי כנסת בשעת התפילה, בידו האחת צלב ובאחרת ספר תורה, ובעקבותיו שובל של נזירים מזמרים, נושאים אבוקות ומלקים את גופם. קל לתאר את האימה שנסכו המחזות האלה בלב היהודים. בעיניהם לא היה פרר מי שבא להצילם מאחרית הימים אלא מבשר הקץ. הם ראו את חסידי פרר מקיפים את בית הכנסת(או מקום כינוס אחר) וידעו כמה רב כוחו ברחוב הנסער וכמה איתן מעמדו בחצר. רבים עוד זכרו את אירועי 1391 היטב מכדי להמר על ההבדל התאולוגי הדק שבין טבילה בכוח הזרוע, שהנזיר הדומיניקני הזה דחה לכאורה, ובין המרת דת באמצעות טרור רוחני ואיומים מוסווים שהיו שיטתו בפועל. ההתנצרות בכפייה עדיין הייתה סכנה מוחשית ומאיימת גם אם פרר כפר בחוקיותה. בכל מקום היו יהודים שנכנעו לפני מחץ ההתקפה של פרר, ואחרים נסחפו אחריהם. במקומות קטנים ומבודדים יש שהיישוב היהודי התנצר כולו. ובערים גדולות, כגון טולדו, סיפרו שפרר העביר לנצרות 4,000 נפשות ביום אחד.

במסע הצלב של פרר אף הוסבו בתי כנסת רבים לכנסיות, ובהם בית הכנסת הנהדר בטולדו שהקים שמואל הלוי אבולעפיה(שהוזכר בפרק 1). היום שמו ״אל טרנסיטו״ והוא שופץ ושוחזר ומשמש מוקד משיכה לתיירים, שמתפעלים מן הכתובות העבריות הנפלאות ותחרת האבן בסגנון מודחאר(mudejar). על בית הכנסת הזה קונן משורר עברי בן הזמן: ״בית הכנסת שר שמואל / הלוי נשיא ישראל / תזעק הוי אריאל / קדוש תהילות ישראל.״

שיטות דומות נקט פרר גם נגד המוסלמים; מתקפתו מסמנת בתולדותיהם את המשך הרקונקיסטה באמצעים אחרים. ושלא מדעת, ובוודאי בלי כוונה מראש, תרמה פעולתו של פרד נגד יהודים ומוסלמים לגבש את האחדות הלאומית בספרד, שהלכה והבשילה עד שבאה לידי ביטוי פוליטי בסוף אותה מאה.

בינתיים קשר הבישוף סנטה מריה קשרי ידידות עם אנריקה השלישי מלך קסטיליה, ולאחר מותו נעשה מקורב לאלמנתו, המלכה העוצרת קטלינה. בראשית 1412, בלחצם של סנטה מריה וויסנטה פרר, חתמה המלכה קטלינה בשם בנה הקטין על שורה של חוקים דרקוניים נגד היהודים והמוסלמים, הידועים בכינוי ״חוקי הכופרים״. החוקים האלה נועדו לבודד את הלא־ נוצרים מן הנוצרים, לשבור את מטה לחמם ולאלץ אותם להתנצר. בין שלל ההשפלות שנגזרו עליהם חויבו היהודים והמוסלמים(המוסלמים נכללו בחוק בהשפעת פרר) לשאת סימן מבדיל, ללבוש בגדים נחותים ואף להימנע מיישור שולי הזקן. נאסר עליהם לעבוד בעבודה שכרוכה בקשר עם נוצרים, וכך הורחקו היהודים מרוב עיסוקיהם המסורתיים, כגון גביית מסים, בנקאות, מנהל בשירות המלך, ואפילו מסחר, אומנות ורפואה. יהודים ומוסלמים נושלו מן האוטונומיה הקהילתית שלהם והוכפפו לפקידים אזרחיים, ואלה הודרכו להביא בחשבון את חוקיהם הדתיים. במצב שנוצר אירע לא פעם שפקיד נוצרי נאלץ לחרוץ משפט על סמך ההלכה היהודית או השריעה המוסלמית!

אילו קוימו כל עשרים וארבעה הסעיפים של ״חוקי הכופרים״ כלשונם בוודאי לא היו נותרים יהודים (ומוסלמים) רבים בספרד עד שנת 1420, אז בוטלו החוקים. אבל למזלם של המיעוטים המדוכאים בימי הביניים קשה ללמוד מספר החוקים על תמונת החיים הממשית. בתקופה שבה לא היה שלטון מרכזי חזק, כשחוקי המלך לא היו תקפים בהכרח בנחלות האצילים ולא נאכפו תמיד אפילו בנחלות המלך עצמו, וכל מיני זכויות וחירויות שהוענקו לקבוצות אוכלוסייה הכבידו על מערכות הממשל והמשפט, היה פער מובנה בין האות הכתובה ובין המציאות בשטח. כך אירע שיישומם של החוקים המחמירים היה רופף וחלקי בלבד.

ואף על פי כן הנחיתו ״חוקי הכופרים״ מהלומה כבדה על היהודים. אכזריותם פגעה ביהודים קשה יותר משפגעה במוסלמים, שכן המוסלמים היו מבודדים יותר מן היהודים ומעורבים פחות מהם בכלכלה הנוצרית. על כל פנים, כוונת הביזוי וההשפלה של החוקים נועדה לשתי הקהילות כאחת.

האנוסים-זהות כפולה ועליית המודרניות- ירמיהו יובל- דור המפולת: 1391־1415

סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

«כל משכיל הוא משורר לעת מצוא״. המשורר הוא משכיל שמגלה ידע בחינוך ובתרבות מסורתיים. המורשת היא ערש לידתו והורתו. המשורר משתמש במובאות מהמקרא 'ממקורות חז"ל ־ משנה ותלמוד, זוהר וקבלה, דרוש ומוסר ועוד. ממקורות אלה הוא לוקח לצרכי כתיבתו דימויים ורעיונות, מטבעות לשון וצירופי לשון, פסוקים ושברי פסוקים; כל אלה נשזרים בגוף הפיוט והכתיבה מקבלת קישוט מיוחד ויפה יותר. השימוש במובאות המקראיות ובשיבוצים ממקורות חז״ל היו זכרונות שהזינו את המשורר בכתיבתו וחידדו את המסר הפיוטי שרצה המשורר להדגיש. החינוך הבסיסי התורני מבליט את תבנית נוף חינוכו שקיבל המשורר בילדותו ושנספג עד מהרה בבחינת ״גירסא דינקותא״. בקיאותו כי רבה עזרה לו בכתיבה והעשירה אותה.

המשורר היהודי במרוקו, כמו אבותיו הקודמים, נעזר בסגנון הכתיבה של המשרר היהודי הספרדי מאנדלוסיה שהתפתח בתקופת ״תור הזהב״ במאות ה־ 12־10. מקורו של הסגנון היהודי הספרדי היה מהשירה הערבית שהשפיעה רבות על הכתיבה של משוררי ספרד.

ראשית דבר המשורר היהודי ממרוקו כתב את הפיוט בצורת שיר ״אזור״ (״מוואשח״) זהו שיר בן שלושה עד שישה בתים, כאשר כל בית מסתיים בצלע החוזרת על עצמה. בחיבור שיר ״אזור״ יש עצמאות והיתר למשורר להשתמש בחריזה ובמשקל כנראה בעיניו. החרוז בפיסקה המסיימת חייב להיות שונה מהחריזה בכל בתי ה״אזור״, הצלעות בכל בית קצרות מהרגיל, וכל בית כלל עד עשר צלעות.

המבנה שהשתמשו בו המשוררים היה מבנה פרוזודי ־ כתיבת המילים תוך נתינת הדעת אל צליל המילים, החרוז והקצב. מבנה זה בפיוט הפך לנחלת הכלל בקרב יהודי המזרח.

בהשפעת השירה הערבית התחילה התפתחות שירי האזור העבריים במאה ה־10, ושיאה היה במאות ה־12־11. במבנה של שירי ה״אזור״ השתמשו גם המשוררים הידועים: ר׳ שמואל הנגיד, ר׳ שלמה אבן גבירול, ר׳ משה אבן עזרא, ר׳ יהודה הלוי, ר׳ אברהם אבן עזרא ועוד לאחר גירוש ספרד, אומצו שירי ה״אזור״ גם ע״י המשוררים היהודים ממרוקו. צורת שירי ״האזור״מופיעה רבות בפיוטים של ״שירת הבקשות״, והיא מהווה בה רוב מבין כלל פיוטי ״שירת הבקשות״.

פיוטי ״הבקשה״ ־ אין זו מילה המעידה על צורה ספרותית. פיוטי הבקשות אינם כוללים יסודות שיריים חוזרים, אלו הם פיוטים בעלי תוכן רוחני. בתחילה היו אלה שירי קודש מסוג הסליחות שהיו קיימים עוד בבבל. סוג זה של בקשות טופח גם ע״י משוררי ספרד ופיטני הקבלה של צפת.

הבקשות נכתבו בגוף ראשון והם הלכו בעקבות מזמורי התהלים שבהם המשורר שופך את ליבו, מבטא את הגיגיו ואת רגשותיו ומשיח את עיקרי קשריו עם אלוקים, עם החברה ועם העולם. כאן עסק התוכן בייסורי הגלות, בציפיות למשיח ולגאולה, בכיסופים לארץ ישראל, בשבחו ובגדולתו של ה׳ ועוד.

סוג זה של פיוטים, העומד בבסיסו של מנהג ״שירת הבקשות״, נמצא ראוי להיכלל בסידורי התפילה של יהודי צפון־אפריקה. כך אנו מוצאים את הבקשות הבאות בתפילת ראש השנה ובתפילת יום כיפור: ״שפל רוח, שפל ברך וקומה״, ״ה׳ יום אערוך לך תחינה״, ״לך אלי תשוקתי״ ו״אלקי אל תדינני במעלי״ שחלקם חוברו ע״י המשוררים מתקופת ״תור הזהב״: ר׳ שלמה אבן גבירול ור׳ יהודה הלוי. הבקשות המיוחדות של משוררים אלה אומצו בחום רב ע״י יהודי מרוקו וצורפו למחזור התפילה.

מי היו מחברי הפיוטים?

כאמור, ״כל משכיל הוא משורר״. יוצא אפוא כי המשוררים ביהדות מרוקו רבים הם. יהודי מרוקו חיברו מעל ל־4.000 פיוטים. ניתן לזהות לא פחות מ־522 אנשים שכתבו פיוטים המופיעים ב־ 87 קבצים שונים. בערים רבות היו קובצי פיוטים, שבהם נעשה שימוש בקהילה, ולעתים הם לא נודעו מחוץ לקהילה. המשורר במרוקו משמש בתפקידו לא רק ככותב את מילות הפיוט, אלא גם ככזה שהרכיב על הפיוט את הלחן מהסביבה הערבית והוא אף מבצע את הפיוט. כך מאמץ הקהל בקהילה את הפיוט המושר בבית־הכנסת, בטקסים ציבוריים או אישיים.

א. מחברי הפיוטים היו רבנים וחכמים, שעסקו בענייני הלכה, קבלה או, נודעו כעושי ניסים. הללו היו מוכרים בקהילה שבה הם חיו ולעתים, אף זכו להימנות בין הדמויות המוכרות והנערצות בכל מרוקו בתקופתם וגם לאחריה. כך אנו מוצאים שחלקם אף ערכו קובצי פיוטים בדיואן פרטי משלהם:

1. 1. ר׳ חיים פינטו־ חי ופעל במוגדור. היה ידוע כעושה ניסים ומקובל. אחדים מהפיוטים שכתב מופיעים ב״שיר ידידות״. נפטר ב־1845. קברו משמש עד היום מקום עליה לרגל.

ר׳ יעקב אבוחצירא חי ברוב זמנו בתאפילאלת שבמזרח מרוקו. מקובל וידוע בניסים, היה גם פרשן ודרשן, חיבר את הספרים ״פתוחי חותם״ על התורה ״דורש טוב״ על דרשות במוסר ועוד חיבורים נוספים. כתב את ספר השירים ״יגל יעקב״. נפטר בדמנהור שבמצרים בשנת 1880.

ר׳ שמואל אלבאז: חי ופעל בספרו בין השנים 1844־1789. חיבר ספר דרשות ספר קינות לנפטרים, וכן ספר שירים ״נועם שיח״. 3 קצידות שחיבר מופיעות ב״שיר ידידות״. בנו ר׳ רפאל משה אלבאז(1893־1823) היה פורה בחייו. כתב 19 חיבורים שהמוכרים ביניהם היו ספר הפיוטים ״שיר חדש״ ובו 54 פיוטים, וב ספר שו״ת ב־ 4 חלקים.

משוררים מקצועיים שכתיבת השירה טבועה בהם מתמיד. חלק מהם התפרסם בזכות כתיבת השירה והם עסקו אך ורק בזה. היו אף אחדים מהם שהתפרנסו מכך. אחריב עסקו בתחומים אחרים, והכתיבה היתה עניין נוסף אצלם:

הערת המחבר: ידוע, כמובן, כי חלק מהמשוררים בספרד ואף במרוקו התפרנסו משירתם. חיים שירמן במבוא לספרו ״השירה העברית בספרד ובפרובאנס״ כותב על אותם משוררים שכתבו מתוך רצון להתפרנס מכתיבת ידם, והוא אומר כך: ״גורלו של המשורר היה תלוי בעיקר ברצונו הטוב של הנדיב: שהרי שכר היצירה הספרותית, לא היה מובטח למחבר כלל. רצה הנדיב, והיה גורע ממנו או מעכב את שליחתו עד אין קץ, או אינו משלמו כלל… המשוררים המקצועיים נתפרנסו בדוחק מיצירותיהם, והרבה מהם קבלו על גורלם המר״. עוד על כך ראה ב״הדיואן המפורש ־ שירת יהודי תימן״, במבוא בעמ׳ 9־8. ע"כ

ר׳ דוד בן אהרון בן חסין: משורר ידוע שחי ופעל במקנס בין השנים 1792־1722 כתב את ספרו ״תהילה לדוד״, ובו מעל ל־200 פיוטים. הפיוטים שכתב מושרים בקהילות המזרח עד היום.

ר׳ יעקב אבן צור(יעב״ץ): חי ופעל בפאס בין השנים 1753־1673. חיבר את ספר השירים ״עת לכל חפץ״, ובו מעל ל־400 שירים. חיבר את ספר השו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״.

ר׳ דוד אלקיים: חי ופעל במוגדור בין השנים 1941־1851. כתב פיוטים רבים והתפרסם בעיקר בזכות 23 הקצידות המופיעות ב״שיר ידידות״. אמן בתחומים רבים נוספים.

״שידת הבקשות״

ר׳ שלמה חלוואה: חי ופעל במקנס במחצית השניה של המאה ה־18. חיבר מעל ל־ 200 שירים, התפרנס מהכתיבה.

ר׳ דוד בוזגלו: חי ופעל בקזבלנקה ובקרית־ים בין השנים 1975־1901. האחרון מבין המשוררים ענקי היצירה במאה ה־20. משורר פורה שכתב מעל ל־200 שירים ופיוטים. פיטן ידוע, תרם רבות לחיזוקה של מסורת ״שירת הבקשות״.

רשימה זו הינה חלקית בלבד. מובן שקיימים משוררים רבים שעסקו בכתיבת פיוטים במהלך חייהם, ושתרמו רבות להתפתחותו ולעושרו של הפיוט אצל יהודי מרוקו.

חובבי שירה הנקראים ״מולועין׳ שהביעו את רחשי ליבם ואת רגשותיהם בשירים שכתבו. חלק מהמשוררים מוכרים בשמם המלא ומופיעים ב״שיר ידידות״ כמחבריהם של פיוט אחד או קצידה אחת בלבד. לעתים, המדובר במחברים אלמונים שמלבד ציון שמם(הפרטי או לעתים השם המלא) אין אנו יודעים עליהם דבר. שמות שונים, שנותרו עלומים, אותם אפשר למצוא בקובץ ״שיר ידידות״: ״שמואל אלבחר״, ״שלמה זריהן״, ״שמעון״ ועוד שמות דומים.

מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-הוצ' אוצרות המגרב-תשנ"ט–סגנון כתיבתם של המשודרים היהודיים במרוקו

באדיבותה ובאישורה של המחברת, גב' יעל ויילר ישראל

אלי, שנה טובה וגמר חתימה טובה לך ולכל המשפחה. אני נותנת לך רשות להעלות את המאמר לאתר כפי שתיארת לעיל. שבת שלום…10/09/2021

תחייה מחדש או זכות ההגדרה: יוון ואיטליה בשבתו באיטליה ובאי קורפו, על פרשת הדרכים בין איטליה ליוון, חזה ביבאס בנחשולי עלייתה של הלאומיות ובתהליכי היווצרותן של תנועות לאומיות חדשות. בשנת 1821 מרדו היוונים בשלטון העות'מאני, וב-1822 הכריזו על עצמאות. המרד, שנמשך עד 1832, נחל הצלחה. עבור ביבאס, וגם עבור אלקלעי, הייתה זאת מציאות סמוכה ונראית שהיו לה משמעויות חברתיות וכלכליות. עד תחילת המאה התשע עשרה שלטו העות'מאנים ביוון, חצי אי הסמוך לקורפו. בתקופתו היה קורפו בשליטה בריטית, אך רוב תושביו היו יוונים שעמדו בקשרים תכופים עם יוונים ועם שלטונות יוון. ביבאס החל לשמש רב הקהילה ערב הקמתה של יוון העצמאית. עד 1839 כבר הייתה דעתו מגובשת שבהתקוממות זו יש דגם הגיוני למרידה יהודית בארץ-ישראל וכלפי אותה רשות שלטונית עותימאנית, דעה שביטא בשיחותיו עם המיסיונרים הסקוטים.

ביבאס זיהה אצל המתקוממים היוונים עצמה נפשית ורעיונית של לאומיות עתיקה-חדשה, קרובה ללאומיות היהודית במבנה ההיסטורי המהותי. היוונים המודרניים הסתמכו על הקדום בחתרם אל עצמאות מדינית מחודשת. ההשוואה בין התרבות היהודית לתרבות יוון הושתתה על תורי הזהב שלהן בעת העתיקה (שמהם שאבו תרבויות צעירות שקמו לאחריהן), ועל הטענה לחירות של יושבי ארץ שנכסי התרבות הקדומים שלה נשלטים בידי אומת כובשים חדשה: העות'מאנים. ביבאס הסביר בבהירות לסקוטים כי לאחר שימרדו באימפריה העות'מאנית, שסדקיה נפערו לנגד עיניהם של מתבוננים רבים בעשור הרביעי של המאה התשע עשרה, על היהודים להקים ריבונות משלהם, כפי שעשו היוונים. ייתכן ששמע על פועלה של אגודת ׳איטליה הצעירה׳, שהקים גיוזפה מנציני ב-1831 והייתה מופע מקדים למהפכות ׳אביב העמים׳ בשנים 1848- 1849. לא מן הנמנע כי רעיונות חברי האגודה הפרו את משנתו של ביבאס, ששהה כאמור בליבורנו שנים רבות. כפי שציין ישראל קלויזנר, ייתכן כי משנתו הושפעה במידה לא מבוטלת ממאבקיה העקובים מדם, לשלביהם, של תנועת התחייה האיטלקית (Risorgimento), לאיחוד כל חלקי מרחב התרבות האיטלקי תחת ישות שלטונית אחת.⁵³ ביבאס הכיר מקרוב יהודים, יוונים, איטלקים, דהיינו קבוצות אתניות שלהן היסטוריה מאז העת העתיקה והן בעלות מסורת תרבותית רבת דורות, הנשמרת בגאווה ובקנאות, לעתים מתוך הכרח או בלית בררה, וכעת, בעקבות תמורות המודרנה, התרחבות האוכלוסין ועליית רעיון הלאומיות באירופה הן ניצבות בפני פרשת דרכים מהותית. עקב כך התגבשה אצלו הדעה כי נפתח סדק של תקווה לעם ישראל הקדום והמפוזר בארצות לחזור אל מולדתו הקדומה.

מאבק המעצמות או תהליך הגאולה: בין הממלכה המאוחדת לאימפריה העות'מאנית

במשנתו המדינית של ביבאס שזורות יחדיו שתי תובנות שונות במהותן בשני ממדים: בממד הראליה הפוליטית ובממד החזון והאמונה. בממד הראליה הפוליטית: הערכת הממלכה המאוחדת ככוח מדיני עולה שידביר את שלטונם של העותימאנים בארץ-ישראל ביום מן הימים. בממד החזון והאמונה: ציפייה כי הבריטים יהיו המעצמה האירופית שבחסותה יקימו היהודית רשות ריבונית עצמאית בארץ-ישראל. ביבאס היה נתין הממלכה המאוחדת, והיה גאה בזאת. בראשית המאה התשע עשרה התגברה פעילות שליחי הממלכה המאוחדת במזרח התיכון ובכלל זה בארץ הקודש. ראשי הממשל הבריטי שלחו לארץ-ישראל אישים מוכשרים בתפקידי ייצוג מדיני או כמורה, ואלה הגבירו את כוח הממלכה באמצעות חקר הארץ וכינון מגעים עם תושביה. למשל, הצי המלכותי היה לעזר העותימאנים נגד גייסותיו של מוחמד עלי ב-1840. הפעילות המדינית הגלויה כללה הצהרות אוהדות לעניין היהודי בארץ-ישראל ובהן הצהרות בעל פה ובכתב של ציארלס הנרי צירצייל, איש צבא וקונסול בריטניה בדמשק ב-1840. בקיץ 1841 כתב צירצייל איגרת נלהבת למונטיפיורי על חשיבות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל, שבה יקימו אוטונומיה או ריבונות יהודית בחסות מעצמה אירופית.

ביבאס ניחן במודעות לתמורות הללו במדיניותה של הממלכה המאוחדת, שבבירתה ביקר. התמורות חיזקו את הגותו ואת חזונו. מנקודת המבט של חקר המגמה הבריטית בארץ-ישראל, עשויה משנתו של ביבאס להיכלל בה, שהרי הייתה אחת מגל הכרזות פומביות ופרסומים של נתינים בריטים למען הקמת מדינה יהודית. גם משנתו של הרב אלקלעי, שהושפע מביבאס, העמידה במקום הראשון את הממלכה המאוחדת. הרב אלקלעי גרס שהקמת הריבונות היהודית בארץ-ישראל תהיה בעזרתה.

מדינה יהודית וצבא יהודי בארץ-ישראל

בשורתו העיקרית של ביבאס, כפי שנתפסה בהיסטוריוגרפיה, היא ההכרה וההכרזה בנחיצות חזרתם של היהודים לארץ-ישראל בדרך הטבע והקמתה של ריבונות יהודית בה. הוא הציג אותה בגאון הן לפני תלמידי חכמים, כגון הרב אלקלעי, הן לפני גויים נתיני הממלכה המאוחדת הנושאים תפקיד רשמי כשליחיה של הכנסייה הסקוטית. קשה לשער מה היה עומקה והיקפה של השפעתו על בני דורו, הן של דבריו שבעל פה אל ההמונים שפגש בנתיב מסעותיו באירופה ובאימפריה העות'מאנית, הן אמריו שהובאו בספריהם של שומעיו וזכו לתפוצה רבה. יש שראו גנאלוגיה רעיונית, כלומר זרימתם וגלגולם של רעיונות מדור לדור, מאמצע המאה התשע עשרה עד סופה, ממשנת הרב אלקלעי אל הציונות המדינית של בנימין זאב תיאודור הרצל. ואם ביבאס היה רבו הנועז של אלקלעי, אזי אותה גנאלוגיה מתחילה ממנו.

ביבאס דיבר על הנחיצות בכוח יהודי צבאי כה חזק ומשוכלל שיוכל למגר את השלטונות העות'מאניים השולטים בארץ. שיחותיו עם הסקוטים נסבו על קשת נושאים שהוא היה אמון עליהם בהיותו הוגה דעות, דרשן ותלמיד חכם מוערך אצל תלמידי חכמים בני דורו: מצבו של עם ישראל מהעת העתיקה ועד תקופתו, מוצא היהודים, רעיון הבחירה של עם ישראל וייעודו בקרב העמים, שיהיו לו אמצעים מתאימים כדי שיוכלו לשלוח נציגים, כמו הסקוטים מראייניו, להפיץ את דברה של האומה ברחבי העולם. רעיונו זה מלמד על קווי דמיון מהותיים בינו לבין מראייניו, הנודדים והחוקרים, ואולי אף אוספי מודיעין למדינתם, שהרי הוא עצמו היה כמותם, אבל למדינה שאינה קיימת אלא רק במחשבותיו.

עיתוי המפגש בין הרב ביבאס לבין שני כמרים מיסיונרים בראש השנה של שנת ה'ת״ר, ביום הדין, אינו מובן מאליו. לכאורה אין זה שכיח שרב פוסק ידוע ומוכר לרבים יבלה את החג עם נכרים, כמרים ומיסיונרים במוצהר, הנעזרים במקומות הגיעם במיסיונרים מקומיים וביהודים מומרים. אבל אין תמה באשר לעצם נכונותו למפגש, שהרי ביבאס התראיין ב-1844, אצל איש הדת הנוצרי והמיסיונר הסקוטי גיון גיפרי סטימרק שבא לקורפו. ייתכן שהמפגש נקבע בראש השנה משום שעתותיהם היו קצרות, או משום שלא מצאו מועד אחר, ובשל החשיבות שראו במפגש.

המיסיונרים הסקוטים מסרו בחיבורם על דבריו לקהל יהודי, על הצורך ׳להתאמן בנשק ולהוציא את ארץ-ישראל מידי התורכים בהנהלת המשיח. כשם שהיוונים הוציאו מידיהם את ארצם המה׳. והם מציינים: ׳הרבי הזה השאיר רושם עמוק אצל היהודים כאן ובמקומות אחרים. האיש הצעיר דיבר בהערצה גדולה עליו [על ביבאס], על הצעותיו, ובעיקר על זו האחת, שהיהודים חייבים להיות מלומדים במדע ובנשק, שכך הם עשויים לכבוש את פלשתינה מידי הטורקים בניהולו של משיח, כמו שהיוונים תפסו את ארצם׳.

צבאיות יהודית הקשורה לראליה הפוליטית בת זמנו הייתה כנראה במחשבותיו במשך תקופה ארוכה. לחיבורו על אתרוגי קורפו קרא כאמור אנשי חיל. בדרשתו בבית הכנסת בלונדון, ב-21 ביוני 1840, הזכיר ביבאס את היהודים המשרתים בצבאות צרפת ופולין, נאמנים למדינותיהם ונהנים משוויון זכויות בממלכה המאוחדת. דבריו על התחמשות ותפיסת ריבונות בארץ-ישראל, ראויים להיקרא עם דבריו על הגודל הקריטי של האוכלוסייה היהודית בארץ-ישראל שיקבע את מהלך הגאולה של האומה, ובמילים אחרות, מספר יהודים מינימלי הוא מכריע לפתיחתו של שלב חדש בתולדות האומה וכפועל יוצא מזה של העולם. כך כתב אלקלעי בשמו בספרו: ׳ושמעתי מפי קדוש הרב הגדול מעוז ומגדול הר״ר [הרב רבי] יהודה ביבאס נר״ו [נטריה רחמנא וברכיה: ישמרהו האל ויברכהו], שזהו שנאמר במלאכי: שובו אלי ואשובה אליכם (מלאכי ג 7), ר״ל [רוצה לומר] שישובו ישראל להסתופף בצלו בארץ-ישראל ואחר כך ישרה את שכינתו בינינו חייבים אנו להשיב לארצנו שנים ועשרים אלף [22,000 נפש] כדי שהקב״ה ישרה שכינתו עליהם […] יראה סימן טוב לנו ולכל ישראלי.

כעשור לאחר פטירתו של ביבאס ב-1862 ראה אור ספרו של הרב צבי הירש קלישר: דרישת ציון, ובו כתב על תכניתו ליישוב ארץ-ישראל: ׳להכין שם שומרים מלומדי מלחמה למען לא יבואו הערבים, אשר ישְׁלָיוּ אוהלים לשודדים, לשחת הזרע ומטעי הכרמים, ויעשו [המתיישבים] פילצייא ארדונג [ביידיש: סדר משטרתי] להשמידם, ומושלי הארץ יעזרו לזה כנודע'. אולם אמירות ברורות ועדכניות על ריבונות יהודית ועברית בארץ-ישראל, ובמילה אחת: מדינה, ועל כוח יהודי חמוש, קרי: צבא, שיעמוד לרשותה, הופיעו לאחר 1881, אצל אנשי העלייה הראשונה, ובעיקר אצל אנשי תנועת ביל״ו.

סיכום

הרב ד״ר ביבאס היה מראשוני מבשרי הציונות במאה התשע עשרה. בשער בת רבים הוא ידע להציע הצעות מעשיות להקמת ריבונות יהודית בארץ-ישראל המבוססות על המסורת היהודית עתיקת הימים בהקשר הרעיוני והמדיני של תקופתו. ביבאס הוא מבשר הציונות, אף שראוי גם לשייכו אל שלל מערך מאמצים נמרצים של הממלכה המאוחדת בארץ-ישראל, שהתגברו משנות השלושים והארבעים של המאה התשע עשרה. הצעותיו ופועלו של ביבאס מוארות בהקשר למגמות ההתפשטות של האימפריה הבריטית, שהוא היה אחד מנתיניה. הצעותיו בקעו מתוך המורשת היהודית, ומעולם לא הוצאו מן ההקשר המסורתי, אולם נופן נטה ואף התערה בתמורות התקופה המובהקות, ובייחוד בתמורות הרעיוניות, כגון השכלה ולאומיות, הקשורות זו בזו.

בהגותו הציב ביבאס יעדים חדשים ליהודים כאומה. הוא ראה ביהודים אומה שהתארגנותה החדשה היא מחויבת המציאות ותכלול הקמת ריבונות יהודית חדשה בארץ-ישראל. הוא דגל בהשכלה ובלימוד מדעים והיה מבשר מדיני וצבאי, ולמעשה גם חוזה, שכן הוא לא רק הציע אלא גם חזה את הבאות. הגם שהיה רב קהילה ופוסק הלכה לכל דבר ועניין במונחי זמנו וזמננו, הוא הציע ארגון רעיונות תקדימי, ששימש, כשנות דור לאחר פטירתו, לארגונה של תפיסת עולם יהודית לאומית חדשה.

סיום המאמר של  הרב יהודה ביבאס מבשר הציונות-יעל ויילר ישראל

4. 4. שירי חתונה

ביום שלישי בלילה, כשעומדת הכלה ללכת למקווה, הנשים והבנות עומדות מסביב לשולחן מרובע. יהודייה זקנה שמוצאה מצפרו עומדת באמצע החדר, לוקחת בידה מטפחת משי ומתחילה לשיר ולרקוד לכבוד הגברים והנשים שמעניקים לה מתנות כסף:

תודה, הו גברתי!

תודה עבור מטבע הגרוש של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע החאסאני של זאת, הו גברתי.

תודה עבור מטבע הפסיטה של זאת, הו גברתי.

גרוש אחד חסר למטבע הריאל, הו אלי, השלם לה אותו.

תודה עבור מטבע הריאל של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור מטבע הפרנק של זאת, הו מילאלה.

תודה עבור הכובע של זה, הו מילאלה.

ביום שלישי בלילה, כשיוצאת הכלה למקווה, הבנות מלוות אותה בתופי מרים ובתופי מצלתיים ושרות לה:

הנה הנר הגיע אליה, חמותה שלחה לה אותו.

הו שחיינים, אצעדת גברתי נשטפה במי הנהר.

לקח אותה, לקח אותה, החתן הוא אדוניה.

לקחה אותו, לקחה אותו, הכלה היא אדוניו.

הו בן דודתי! הראה לי את בית הרופא; עיניך פצעוני, אני ילד קטן.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

הו כלה גברתי, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר עם ידידיו.

הו כלה, מדוע את בוכה?

תן לי לבכות, חיתנו אותי לגבר זקן.

ביום רביעי בבוקר עם שחר באות נשים זקנות לבית הכלה ומושיבות את הבלה על כיסא, עורכות לה טקס אזלומין ושרות לה:

סרקי, סרקי את צמותיה, הכלה פונה לביתה.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו כל טוב, על שנתן את בתו [לבחור צעיר.

הגידו לאביה: הו נוצרי! על שנתן בתו לאיש זר.

הגידו לאביה, שהאל ייתן לו סבל, על שנתן את בתו לראש ההר.

הו ביתה! הו בית אביה! לא חטבה עצים ולא שאבה מים.

זאת הילדה יקרה לי, תלד ילדים ואימה תגדל אותם.

בית של שמחה הוא בית שיש בו בנות, מלא היה ותוך שעה [התרוקן.

הו כלה, אל תבכי, אל תזילי דמעות מעינייך

שעה שהרבנים יחזיקו לך את ידייך.

בשהזקנות עורכות את טקס ״סרקי, סרקי״ לכלה [טקס אזלומין] נאספות הבנות והרווקות ליד שולחן ומתחילות לתופף עליו ולשיר, ואתן זקנה שמתחזה כאילו היא בהיריון שעה שהיא נושאת כרית על בטנה.

1. 1. — הו סבתא ואימא איטו!

• הו סבתא, הנה הגיע החודש הראשון!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, הנה הגיע החודש השני!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, הנה הגיע החודש השלישי!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא. הנה אחזוני צירים!
• הו סבתא ואימא איטו!
• הו סבתא, סגרי את הדלתות.

הו סבתא ואימא איטו!

• הו סבתא, התפללי עליי!
• הו סבתא ואימא איטו!
•  

2. 2. אויה לי! הו גברתי, מה היה לי?

לחייך בצבע ורוד, כוס בדולח מלא חלב ריחני.

אויה לי! אתמול חזר מנסיעתו הארוכה ושם ידו על לחייה.

אויה לי! ראש יקר זה ראוי למטפחת ירוקה ולמשפחת [חדשה עם שולי זהב.

אויה לי! רגל יקרה זאת ראויה לנעליים ירוקות [ולאצעדה חדשה.

תרגם מערבית יהודית, העיר וערך: יוסף שיטרית

החתונה היהודית בפאס-מחברים שונים-החתונה בפאס על פי ריאיון עם תושבות פאס

ברכת כהנים: מצוות עשה מן התורה שהכהנים יעלו על הבמה שליד ארון הקודש לברך את העם(פרשת במדבר ו׳ פסוקים כד-כז) יברכך הש״ם וישמרך, יאיר הש״ם פניו אליך ויחנך, ישא הש״ם פניו אליך וישם לך שלום״.

הכהנים נושאים את ידיהם כלפי מעלה, בשעת הברכה הכהנים פורסים את כפיהם. בבית המקדש היו מברכים הכהנים את העם יום יום בשחרית על מעלות האולם שבין המזבח וההיכל.

ברכת הכהנים נוהגים בבתי כנסת עד היום וזה סדר הברכה ומנהגיה: בחזרת השליח ציבור בברכת ״רצה״ שבתפילת העמידה חייבים הכהנים שבבית הכנסת לחלוץ נעליהם ולעלות לדוכן, אחרי שהלווים יצקו מים על ידיהם, כשפניהם לארון הקודש. הם מכסים את פניהם וידיהם הנישאות למעלה בטלית, לאחר מכן הם מפסקים אל אצבעותיהם ומכוונים לעשות 5 אווירים בין אצבעותיהם, כלומר רווח בין אגודל לאצבע ובין אמה לקמיצה בשתי הידיים, ורווח בין אגודל לאגודל. הכהנים על דוכנם מברכים בצוותא: ״ברוך אתה ה׳ אשר קידשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה״. בשעת הברכה מפנים הם את פניהם המכוסים בטלית לקהל.

בפרוס המתפלל לש״ם כפיים עם אצבעותיו פרודות, הוא מראה שהוא נקי כפיים ולא דבק כלום בין אצבעותיו.

החזן מקריא מילה במילה מברכת הכהנים והכהנים חוזרים אחריו. נהגו שלא להסתכל בכהנים העומדים על דוכנים; לאחר הברכה מפנים הכהנים את פניהם שוב כלפי ארון הקודש, מורידים את הטלית מעל ראשם ואומרים תפילה קצרה: ״רבונו של עולם, עשינו מה שגזרת עלינו, אף אתה עשה עמנו כמה שהבטחתנו. השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל ואת האדמה אשר נתת לנו, כאשר נשבעת לאבותינו, ארץ זבת חלב ודבש״. אמרו חכמים (במסכת ברכות(ה-א) כל הרואה חלום בשנתו ואינו יודע מה ראה, יאמר בשעת ברכת כהנים תפילה מיוחדת: ״רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך, חלמתי ואיני יודע מה. יהי רצון מלפניך שיהיו כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה״.

נוהגים שכל בני המשפחה מתכסים בשעת ברכת כהנים תחת טליתו של ראש המשפחה,

כדי שתהא הברכה שורה על כל המשפחה.

בית הכנסת: הבית הקבוע לתפילה, לתלמוד תורה ולצרכי ציבור. בתי הכנסת הראשונים הוקמו בגלות בבל לאחר חורבן בית המקדש. עוד בימי הבית השני נקבעו בתי כנסת רבים בירושלים ואפילו על הר הבית ובערי השדה. ישוב שיש בו 10 יהודים(מניין) חייב להקים בית כנסת. בית כנסת חייב להיות גבוה משאר הבתים סביבו. בבית כנסת צריכים להיות חלונות, שכן אמרו חכמים: ״אל יתפלל אדם אלא בבית כנסת שיש בו חלונות״ (מסכת ברכות פרק לד-ב). מתפללים לצד מזרח(לכוון ירושלים) ושער בית הכנסת במערב. חייב אדם להפתלל בבית כנסת שבמקומו, וכל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו נקרא שכן רע (ברכות ח-א). אין נכנסים לבית הכנסת בבגדים ובנעלים מטונפות, ולא בגילוי ראש, בנשק ובסכין — מפני הכבוד. במרכז בית הכנסת עומדת הבמה (התיבה) לקריאת התורה, לתפילת החזן ולהכרזות שונות; וכך סדר הישיבה בבית הכנסת: הזקנים הרבנים והנכבדים יושבים בכותל המזרחי, פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי הקודש וכל העם פניהם כלפי ארון הקודש. לנשים בונים ״עזרת נשים״ מאחרי בית הכנסת או מעליו, ונוהגים לעשות לה מחיצת וילונות. המתפללים נוהגים לנדב כסף לצורכי הציבור והחזקת הבית, וכן מנורות ורמונים לספרי תורה. מנהג עתיק הוא לנדב לבית הכנסת שמן למאור, יין לקידוש ולהבדלה.

כהנים; זרעו של אהרן, הכהן הגדול הראשון בישראל(במדבר ג־ו). הכהנים היו בימי המשכן ובית המקדש עובדי ה׳ ושומרי משמרתו. הם התקיימו ממחנות כהונה. כ״ד מתנות כהונה ניתנו לאהרן ולבניו שהן חלקי הקרבנות החזה והשוק של זבח שלמים (ויקרא פרק ז פסוקים ל־לב) הזרוע הלחיים והקיבה(דברים פרק י״ח פסוק ג) תרומת הדגן התירוש והיצהר וראשית גז הצאן חמישה שקלים של פדיון הבן, ועוד…

אסור לכהן להיטמא למת(חוץ מלשארו הקרוב אליו: לאמו, לאביו, לבנו, לבתו, לאחיו ולאחותו הבתולה (ויקרא פרק כא פסוק ב) ולשאת אשה גרושה, זונה וחללה.

הכהנים לבשו בגדי קודש מיוחדים והכהן הגדול לבש שמונה בגדים בשעת עבודתו והם 4 של הכהנים הרגילים ועוד: מעיל, חושן, אפוד וציץ זהב על ראשו.

שושלת יחוסם של הכהנים נמשכת עד היום ורבים הם היהודים שמוצאם מזרע אהרן, על פי מסורת מאב לבן במשך כל הדורות, כי הכהנים שומרים את שם משפחתם. כיום הכהנים עולים ראשונים לתורה, עולים לדוכן לברך את ישראל ופודים הבכורות.

הארון: ארון הקודש בשביל ספרי התורה: עומד בבתי כנסיות בכותל המזרחי. נקרא גם ״ההיכל״. נוהגים לכסות ארון הקודש בפרוכת מעוטרת ציורים מסורתיים כגון: אריות השומרים על שני לוחות הברית, סמלים הלקוחים מדברי חז״ל: ״הוי עז כנמר וקל כנשר, רץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים״(אבות ה־כ). לפני תפילות מיוחדות פותחים את הארון והקהל אומר: אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתנו. לפני קריאת התורה פותחים את הארון להוצאת ספר תורה והקהל קם על רגליו בתפילה. בשבת חזון ובתשעה באב מורידים את הפרוכת והארון עומד מגולה כסמל לצערה של השכינה.

בבתי כנסת רבים משמש ארון הקודש דוגמא לאמנות יהודית מסורתית.

הפרוכת המכסה את הארון היא לרוב נדבת אנשים לזכר קרוביהם שמתו ונהרגו.

החזן: הוא שליח הציבור הקבוע, העובר לפני התיבה בבית הכנסת. החזן צריך שיהיה פרקו נאה, שפל ברך, מרוצה לעם ויש לו קול ערב ובקי לקרות(תענית טז-א). אין ממנים חזן מי שאינו הוגה כראוי את האותיות. אין ממנים חזן על פי השלטון; אפילו יחיד יכול לעכב חזן ולומר: איני רוצה שפלוני יהיה חזן. כשכועסים על החזן — אין עונים אחריו אמן. בגדי חזן צריכים להיות נקיים וארוכים שלא יראו רגליו, יכנס לבית־כנסת ראשון ויצא אחרון.

שליח ציבור צריך להיות מקובל ואהוב על הקהל.

שרשים-יהדות ומסורת-משה גבאי-ברכת כהנים

BIRKAT COHANIM C'est une des mitsvot particulières aux Cohanim qui sont tenus de bénir l'assistance: "que Dieu te bénisse et te garde, Dieu éclairera pour toi son visage et aura pitié de toi, que Dieu se tourne vers toi et t'apporte la paix״. Au moment de cette bénédiction les Cohanim lèvent les mains au ciel en écartant les doigts. Au temps du Temple les Cohanim bénissaient le peuple tous les matins du haut des escaliers qui séparent l'autel du Heikhal

La bénédiction des Cohanim a survécu à la destruction du Temple et se passe ainsi: au moment où l'officiant au cours de la Hazara, arrive au passage "Rétsé", les Cohanim présents à la synagogue ôtent leurs souliers, et montent sur l'estrade après avoir lavé les mains seuls, ou avec l'aide des Lévy, s'il s'en trouve. Le visage tourné vers la niche où se trouvent les Rouleaux de la Loi, les Cohanim se couvrent la tête de leur talit maintenu au bout par les doigts écartés. Les Cohanim récitent ensemble la bénédiction: "Béni sois-tu !'Eternel qui nous a sanctifiés de la sainteté de Aharon et nous a commandés de bénir son peuple Israël avec amour״. Les Cohanim doivent avoir le visage, couvert du talit, tourné vers le public. L'écartement des doigts symbolise que le prêtre vient les mains propres et qu'il n'y a rien d'attaché à ses doigts, rien entre les mains.

L'officiant récite mot par mot la bénédiction et les Cohanim reviennent sur chaque mot. La coutume est de ne pas tourner le regard vers les Cohanim au moment de la bénédiction. Après la bénédiction les Cohanim se tournent de nouveau vers le Heikhal, ôtent le talit de la tête et récitent une courte prière: "Eternel maître du monde, nous avons fait ce que tu nous a commandés, de même tiens les promesses que tu nous a faites, jette un regard de ton siège vers le peuple d'Israël et bénis-le ainsi que le pays que tu nous a donné, comme tu en as fait serment à nos pères, une terre où coule le lait et le miel״.

Nos Sages ont dit dans le Talmud (Masaékhet Brakhot) "tout celui qui fait un rêve inexplicable doit réciter une prière au moment de la bénédiction des Cohanim: "Eternel notre Dieu, je t'appartiens, mes rêves t'appartiennent, j'ai fait un rêve et je ne peux me l'expliquer. Que mes rêves soient de bon augure pour moi et pour tous les enfants d'Israël״. Il est de coutume pour tous les membres de la famille de se couvrir du talit du chef de famille au moment de la bénédiction pour qu'elle s'étende sur toute la famille.

LA SYNAGOGUE. A la fois lieu de prière, d'études et de rencontres publiques. Les premières synagogues ont été édifiées au cours du premier exil à Babylone qui suivit la destruction du Premier Temple. Au cours du Second Temple de nombreuses synagogues furent construites à Jérusalem et dans les villes de province. Toute communauté de plus de 10 fidèles se doit d'avoir sa propre maison de prières. La synagogue doit être plus élevée que les autres bâtiments qui l'entourent. La synagogue doit avoir plusieurs fenêtres car nos Sages ont dit "il est interdit de prier dans une synagogue qui ne comporte pas d'ouvertures (Massékeht Brachot, chapitre 24:2). La direction est vers l'Est (vers Jérusalem) et l'entrée doit être tournée vers l'Ouest. Chacun est tenu de prier à la synagogue et celui qui s'abstient de s'y rendre est réputé "mauvais voisin״ (Brakhot; 8:1). Il est interdit d'entrer dans la synagogue avec des vêtements sales ou la tête découverte, ou de porter une arme. Au centre de la synagogue la bama (chaire) pour la lecture de la Torah, où se tient l'officiant et d'où le rabbin fait son sermon et d'autres déclarations. L'ordre de préséance dans la synagogue: les rabbins et les vieillards s'asseoient à l'Ouest (Mur Occidental), le visage tourné vers le public et le dos au Heikhai Le reste des fidèles ont le visage tourné vers l'arche de la Loi (Aron Hakodech). Pour les femmes la 'Azara, bâtie en dehors de la synagogue ou à l'étage et séparée par un rideau, ou cloison. Les fidèles font des dons pour l'entretien du lieu, son éclairage et l'acquisition de Rimonim (clochettes) pour le Sefer Torah. Au Maroc la tradition est d'offrir de l'huile pour l'éclairage, du vin pour le Kidouch et la Habdala.

3) LES COHANIM. Ce sont les descendants de Aharon, le premier Grand Prêtre: "Fais approcher la tribu de Lévi et mets-la en présence de Aharon le pontife pour qu'ils l'assistent" (Les Nombres, 3:6) Au temps du Temple les Cohanim assuraient le service du Temple et recevaient des dons du peuple. 14 donations ont été prévues pour Aharon et ses enfants sur les animaux sacrifiés: "la graisse qu'il mettra sur la poitrine, la poitrine pour en opérer le balancement devant !'Eternel. Le pontife fera fumer la graisse sur l'autel, mais la poitrine sera pour Aharon et ses fils" (Le Lévltique, 7:30-32); "Voici le droit dû aux pontifes par le peuple, quiconque tuera une bête, soit de gros soit de menu bétail: il en donnera au pontife l'épaule, les mâchoires et l'estomac" (Le Deutéronome 18:3). "Les prémices de ton blé, de ton vin, de ton huile, les prémices de la toison de ton menu bétail, tu les lui donneras" (Deutéronome, 18:3).

Le Cohen doit éviter toute souillure que provoque la présence d'un cadavre, il ne doit donc pas se rendre au cimetière (à moins qu'il ne s'agisse du décès de ses parents les plus proches: père, mère, fils, fille, frère, soeur vierge). Etant donnée la sainteté de sa fonction il lui est interdit d'épouser une divorcée, une prostituée ou une femme de mauvaises moeurs.

Au temps du Temple les Cohanim s'habillaient de vêtements somptueux et le Grand Prêtre en portait huit, à savoir les quatre vêtements communs à tous les prêtres, plus une tunique, un bouton, un diamède d'or et un pectoral.

Bien que les Cohanim aient perdu leurs privilèges de prêtrise avec la destruction du Temple, Ils continuent à veiller jalousement à leur titre de descendants de Aharon jusqu'à nos jours.

Ils ont conservé toutefois trois prérogatives: monter premier à la lecture de la Torah, bénir le peuple à la synagogue et racheter les premiers-nés.

L'ARCHE DE LA LOI. Le Aron Hakodech est la niche où sont gardés les Rouleaux de la Loi à la synagogue. Il est situé à l'Est. Le Heikhal{c'est ainsi qu'on l'appelle au Maroc) est généralement recouvert d'un rideau ou Parokhet, le plus souvent en velours orné de motifs traditionnels dont le plus répandu est celui des deux lions gardiens des Tables de la Loi, symbole emprunté aux Maximes des Pères: "Sois hardi comme le léopard, léger comme l'aigle, agile comme le cerf et fort comme le lion pour exécuter la volonté de ton Père qui réside dans les deux" (Pirké Abot, 5:20). Pour la lecture de la Torah on ouvre solennellement le Heikhal et le Rouleau de la Loi est promené sous les chants des fidèles jusqu'à la bama. Mais le Heikhal est laissé ouvert à certaines occasions solennelles et pour certaines prières, les fidèles récitant alors "Notre Père ouvre la porte du ciel à nos prières"; Deux fois l'an à l'occasion du deuil du chabbat Hazon et du 9 Ab, on a coutume d'enlever le rideau pour laisser le Heikhal nu, symbole de la souffrance de la Chékhina. Cette parokhet est le plus souvent offerte à la synagogue par une famille qui veuf ainsi Immortaliser le souvenir d'un cher disparu.

La construction et l'ornementation du Heikhal dans toutes les communautés constituent quelques uns des sommets de l'art juif.

LE HAZAN. C'est l'officiant, textuellemt le Chaliah Tsibour, l'envoyé du public. Il doit donc allier à la respectabilité d'un certain âge, une voix agréable (Ta'anit, 16:1), une excellente prononciation et la faveur du public qui l'envole.

Il ne peut être Imposé de l'extérieur, même pas par les autorités. Les protestations ne seralt-ce que d'un seul fidèle peuvent le disqualifier, et en cas de litige la meilleure forme de révolte du public contre l'officiant est de refuser de répondre amen à ses prières!

Le Hazan doif arriver à la synagogue avec des vêtements propres et longs couvrant les pieds. Il doit donner l'exemple: être le premier à arriver et le dernier à sortir.

Racines-Judaisme et tradition-Moche Gabbay-Benedictions des Cohanim