מורשת יהדות מרוקו

הפייטן, הרב מאיר אלעזר עטיה

בין הפייטנים־עולים, בהם נתברכה הארץ בשנות השישים, שמור מקום מיוחד ומכובד למשורר והפייטן הנעלה, הרב מאיר אלעזר עטיה נ״י אשר תרם רבות למכלול קובצי השירים והפיוטים. המשורר והפייטן הזה הביא באמתחתו אוצר בלום, בו מכלול שירים, זמירות ופיוטים המושרים בשבתות, בחגים ובמועדים.

ר׳ מאיר הצטיין לא רק בכתר נעים זמירות ישראל , אלא גם בכתר תורה (הוא גם ראש ישיבה). עם זה, לא אמר סגי. הפייטן הדגול הזה פתח לא מזמן, אשנב חדש, קסום ומעניין בזה שהוציא שלושה קובצי שירים מיוחדים: מאיר תשחר א״ב׳ , המכילים חריזות בעברית וערבית על־פי משקל האלא האנדאלוסית, הקליט כל שירי הבקשות והעלה אותם על קסטות שבכל קסטה מספר שירים בביצועים ובדיוקים נפלאים כפי שלמד אותם מפי מוריו, גדולי הפייטנים, כר׳ נחמיה אלבאז ז״ל ממראכש, הפייטן והמשורר ר׳ מאיר שטרית ז״ל מעיר מוגדור (א־צווירא) ויבל״א הרב שלום אלבז נ״י, מירושלים. קובץ ״שירי דודים השלם״ שיצא לאור ע״י ״עמותת קרן קדומים״ כמו קובצי ״מאיר השחר״, גם הוא אוצר בלום ושלם, בו כונסו שיריו של גדול פייטני מרוקו, ר׳ דוד בוזגלו.

הקורא את ההקדמות שכתבו הרבנים למחבר הספר ״שירי דודים השלם״ ייווכח ויבין עד כמה רבנינו ומנהיגינו הרוחניים היו תמיד מודאגים, שמא חס וחלילה, ייסחפו פייטנינו הצעירים להשפעות זרות הנובעות ממעיינות נכפשים וממקורות מושחתים, לכן ציינו והבליטו את אזהרותיהן ברוב ההקדמות שכתבו למחברים, אך בטוב טעם, גם אם המחבר הוא רב כמו המקרה שלפנינו, המובא בהקדמתו של הרב משה מלכה רבה הראשי לשעבר של פתח תקוה וראב״ד:

״בשירה שני סוגים קיצונים ומנוגדים: הסוג הראשון הוא השירה הדתית מוסרית הנובעת מתוך השראה רוחנית טהורה, המשחררת את האדם מכל מיני מחשבות זרות, ומשעבדת אותן לרצון האל. היא מוציאה אותו מהמציאות העכורה, מנתקת אותו מהעולם החומרי, ומעלה אותו לגפי מרומים, והוא שומע משק כנפי חיות הקודש המשבחים ומפארים את יוצרם בנעימה קדושה. מאידך, קיים סוג שירה קיצוני מסוכן.

זוהי השירה הנובעת ממעין נכפש ומקור מושחת, שמניעיה הם חילונים מובהקים, והמטרה היא גסה וחומרית, שירה זו מורידה את שריה לעמקי שאול, מפשיטה מעליה את הצלם האלהי ומשוה אותם עם חיתו שדי״ .

הרב א. עטיה תרם תרומה נכבדה לשירה האנדאלוסית ה־אלא , עד שאין היום פייטן גדול או צעיר, שאינו שואב ולומד את נעימותיה ודרכיה, וזאת הודות למשורר הדגול הזה אשר הפיח רוח חיים בה, מפיץ אותה ומטפח מורשת יהדות מרוקו בכל אשר היא. הרב עטיה הצליח גם להקים בארץ ״אגודות״ כמעין סמינרים, או מכונים ללימוד השירה האנדאלוסית אל־אלא. היום מאות נוהרים אליו כדי ללמוד את שירתו.

הפייטן ר׳ יצחק ריווח

פייטן נוסף ששמו הולך לפניו בקהיליית הפייטנים והמשוררים, הוא הפייטן הדגול, המורה והמחנך הוותיק ר׳ יצחק ריווח מרבאט, אביו של השחקן זאב ריווח. אלפים הם תלמידיו והם מפוזרים היום בארץ ובחו״ל, מהם שלמדו את תורת השיר והפייטנות, טעמי המקרא, יש מהם גם שליחי ציבור, חזנים, ואשר חלקם הגדול נמצא היום בארץ.

שלושה פייטנים אחרים שהכרתי אישית וגם הקלטתי אותם בערב שירת תוכניות של ליל מוצאי־שבת, במסגרת תפקידי בקול ישראל, הם: רפאל הכהן, יו״ר חברת הבקשות בבת־ים. פייטן זה, הוא לא רק נעים זמירות, אלא גם נעים הליכות ואיש צנוע, אבל פייטן גדול, הוא וחברו דוד ביטון מחולון. השלישי הוא עמרם דדון אשר הכרתיו כאשר היה מחבר שירים בערבית מוגרבית. עוד פייטן גדול שהכרתי והקלטתי אותו בתוכנית שירים שנערכה בירושלים, הוא הפייטן המלומד משה אלפאסי ז״ל, יליד מראכש, למד את שירי הבקשות מפי ר׳ חיים עטר, והצטיין במיוחד בקצידות המופיעות בספר "שיר ידידות".

פייסני מפנאס

במכנאס, עירו של גדול משוררי מרוקו, ר׳ דוד בן חסין, היו הרבה פייטנים מהם היו שהתפרנסו בעיקר ממקצוע הפייטנות, אבל מרביתם היו רק חובבי השירה. זכורים לנו עדיין הפייטנים: מרדכי וואקראט, שהיה הפייטן הראשי של חברת יחזקאל, מאיר טולידאנו בנו של הרב יעקב משה טולידאנו מחבר קובץ הפיוטים ״יגל יעקב״, מכלוף ומשה פאריינטי, ר׳ רפאל אדרעי(אלפאסי), מחבר קובץ הפיוטים ״הטיבו נגן״(סופר עליו בהרחבה), אליאסף בן ישעיה מחברת אליהו הנביא, משה אחיו של אליאסף, והיום בנו של משה, שמואל בן ישעיה ממשיך במסורת שהתווה לו אביו. מכלוף אלבאז, פייטן ותיק ומקצועי, רפאל מנשה פייטן לעת מצוא וכמוהו גם יוסף בן הרוש המכונה ״יוסף א־זבבאד״. פייטן נוסף עדין ונעים הליכות הוא ר׳ יוסף בן־נון החי עמנו בירושלים.

יש להבחין בין משורר לפייטן. כל משורר שחיבר ספרי שירה, הוא בראש וראשונה, משכיל, גם תלמיד־חכם, ובקיא בתלמוד, לפעמים גם דרשן ומורה, חיבור השירה, הוא לגביו עיסוק צדדי  כמו ר׳ ברוך אברהם טולידאנו שהיה דיין ומשורר דידאקטי, חיבר שורה של ספרים בענייני דת והלכה, ועוד שורה ארוכה של ספרים נוספים.

פייטני פאס

בין פייטני פאס הידועים, ושישריהם מופיעות בכמה קובצי שירה, יש לציין את הפייטן המהולל נסים בן דוד אנקאב ז״ל. אנקאב היה פייטן מעולה ומזקני הפייטנים בפאס. אחד מנכדיו של הפייטן אנקאב, ראובן אנקאב, חי היום בירושלים וגם הוא ממשיך מסורת האבות-הפייטנות.

זוכרני, כאשר עלה הרב שאול אבן־דנאן זצ״ל מפאס, נערך לכבודו ערב מיוחד מטעם ועד העדה המערבית בירושלים, בנוכחות רבנים ואישי ציבור. הזמין הפייטן נ. אנקאב שהוא בן עירו, נכח באותה מסיבה, בהזדמנות זו חיבר במקום פיוט לזכרו של הרב שלמה אבן דנאן, אביו של הרב שאול אבן־דנאן וגם שר אותו במעמד זה. בתור איש קול ישראל, הקלטתי את כל טכס המסיבה.

גם ח. זעפרני הצליח להקליט את שירי אנקאב ופייטנים אחרים במראכש, מוגדור, ובמקומות אחרים.

הערת במחבר: הכרתי אישית את נסים אננקאב עוד בחו׳׳ל (בפאס) בימי זוהרו וגם את ידידו הטוב ושותפו יהודה וואחנון שהיה לו בית מסחר לספרי־קודש יחד עם שמעיה בנו בפאס. שני החברים אננקאב ־וואחנון עלו לעת זקנתם לארץ. וואחנון שהיה סוחר מאוד ממולח, הצליח וגם ניצל והוריק את בתי יהודי מרוקו בארץ, משכיות חמדה שהביאו עימם: תשמישי קדושה ובמיוחד ספרי קדמונים, יקרי־ערך. כל אלה היה רוכש בפרוטות מהעולים החדשים שחיו כאן בלחץ ולא ידעו את ערך רכושם היקר. וואחנון היה מוכר הכל לאוניברסיטאות, למוסדות ולאספנים. אננקאב לעומתו, היה איש מאוד עייף ומאוכזב ונפטר בקטאמונים בירושלים עני מרוד_;זעפרני, שירה, עמ׳ 123, 143, 168, 149,

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –פייטני מרוקו

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מכנאס: המאה הי"ח

הדופן אחורית עשויה שני חלקים, המחוברים זה לזה בציר :

הבזיכים ריבועיים ; דגם החלונות המאוריים והשושנית המחוררת שמעליהם חוזר בדפנות הצדדיות ; במרכז — מקום השמש (חסר)

פליז: מעשה יציקה, קידוח וחיקוק :

הגובה 26 ס״ם; הרוחב: 23 ס״מ

מוזיאון ישראל

116

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

יהודים שלא חלצו נעליהם בבואם לארמון ננזפו

יהודי בשם יוסוף עמאר מטנג׳יר, שנהנה מחסותה של איטליה, מכהן כסוכן מסחרי של מר יצחק שלמה נהון, שהוא עצמו נתין מאורי, תחת חסותה של איטליה, הלך לאחרונה לחצר הסולטאן, עם מכתב שניתן לו ע״י מר סקובסו לוזיר, בקשר לתביעות של מר נהון. מכתב זה נשלח לוזיר על ידי יוסף עמאר, שקיבל מכתבים מהוזיר, בקשר לתביעה המסופקת. לפני שאדם זה עזב את פאס יחד עם יהודי מטנג׳יר, באו לחדר הקבלה של ארמון הסולטאן, הוזיר לעניני משפט, סיד מוחמד סאפאר, שנכנס לאותו מקום, וראה את שני האנשים, לבושים בבגדים האופיניים ליהודים, נעולים נעלי בית. שאלם: מדוע אינכם מסירים את נעלי הבית, כפי שנדרש מכל יהודי הבא לכאן? ודרש מהם להסירם מיד. כתגובה לסירובם, היהודי בעל חסותה של איטליה, קיבל מכה קטנה. כשחזר לרובע היהודי, כתב יוסף עמאר לוזיר, והתלונן על היחס לו זכה. הוזיר הזמינו ואמר לו, כי הוא טעה בכך שלא חלץ את נעליו, וכי הסולטאן נזף בפקיד שהרשה להם להשאר שם, נעולים בנעליים. וכי אם יחזור על כך – ייענש. אלה הדברים שמסר יוסוף עמאר למר סקובסו. אני מבין שמר סקובסו מחא בתקיפות לסיד מחמד ברגאש על התקרית, וטען כי יוסוף עמאר היה בשליחות לחצר הסולטאן, כשהוא נושא מכתבים ממנו לוזיר, והוא איים להוריד את דגלו, אם לא יינתן הסבר משביע רצון על העלבון כלפי נציגו. חתום הוארד וייט (99/93 F0).

יהודים הרגו מוסלמי

21 במרס 1892, למר אוון סמית טנג׳יר. רצח מוסלמי על ידי יהודי הוא תופעה נדירה בארץ זו, ואיני מתנצל על דיווח של האירוע הבא: אתמול בבוקר שני יהודים שאינם מקומיים, ואינם בעלי שם טוב, שיחקו בקלפים בגינה, עם שני מוסלמים. תוך המשחק התעורר ויכוח, ואחד היהודים שאינו בן המקום, אלא גר בג׳דיפה, בין קזבלנקה לרבאט, דקר את המוסלמי בסכין, והנדקר נפטר לאחר זמן מה. הרוצח ברח, אבל נתפש במלאח לאחר זמן קצר, הוכה עד שלאחר זמן קצר הלך לעולמו, ונקבר היום. הדבר גרם להתרגשות. היהודים הסתגרו במלאח, ושומרים הוצבו על ידי המושל לשמור עליהם (F0443/11).

מקרה נוסף מדווח על ידי שגריר בריטניה במרוקו בשם Gerard Lowther ב-20 באפריל 1905 לשר החוץ המרקיז מ- Lansdowne כי הקונסול הבריטי בקזבלנקה דיווח לו, שהיתה התרגשות גדולה בעיר ב־17 בחודש בגלל אירוע זה: קבוצת אנשים מהשבטים הסמוכים לקזבלנקה, תבעו את ראשיהם של מספר יהודים, כתגמול על הריגתו של שיכור מוסלמי על ידי יהודים. וכן דרשו שחרורם של אחיהם שהיו במאסר כארבע שנים, בעוון הריגת יהודי. למרות שהשבטים לא יצליחו להיכנס לעיר [קזבלנקה], אבל קיים חשש של שוד בתוך העיר. הקונסול הבריטי המקומי, יחד עם בעלי תפקיד דומה, נציגי מדינות אחרות, הודיעו למושל צ׳אר אלבידא שרואים אותו אחראי לבטחון התושבים בעיר. וביקשוהו שאם לא יוכל לקבל עליו אחריות זו, שיודיע להם זאת, על מנת שידעו להתכונן לכך, וינקטו בצעדים מתאימים. המושל הרגיע אותם, ולדבריו, נקט בכל האמצעים הדרושים להגנתם. הוצבו שומרים ותותחים בחומות העיר, ואלה נוסו על השבטים, בעת המשא ומתן ביניהם ובין המושל (F0413/45 ;F099/421). בערב נסוגו השבטים, והמושל הודיע לקונסול שכל הקשיים הוסרו, ואין כל חשש לפחד. נפוצה שמועה בקזבלנקה שהמושל שילם לשבטים סכום של 200 דולרים, ודאג לבטחון, אבל לא ברור מה הוסכם. הקונסול Maclean הוסיף, כי בגלל מחסור במזון, השבטים אינם רגועים, ומעשי השוד באזורים הסמוכים לקזבלנקה גוברים.

25 באפריל 1907 – רציחת יהודי על ידי אבן שהושלכה לראשו בקזבלנקה (F0174/253). במכתב לשגריר בריטניה במרוקו: מוסלמי קנאי דרש ב־10 במאי 1907 מיהודי לחלוץ את נעליו. החזירם לרגליו בהוראת נציג גרמניה (FOI74/253). ב-30 ביולי 1907 נרצחו אירופאים בקזבלנקה (FOI74/253).

הלקאת שמונה נשים יהודיות –1883

ב-29 בינואר 1883 הולקו שמונה נשים יהודיות בקזבלנקה. ידיעות על כך הגיעו לאירופה ולארה״ב מפברואר 1883 ואילך, והדבר עורר תגובות בעיתונות היהודית והכללית, וכן בין הזרים שביקרו במרוקו. חברת הטלגרפים קיבלה פרטים על מה שאירע עם שמונה נשים בקזבלנקה. מושל העיר מסר כי ב-29 בינואר, יוסף עמיאל בעל חסות של סגנות הקונסוליה בעיר, היה בריב עם שני בניו. אחד מהם שלף אקדח מול אביו. שני הבנים נאסרו, ועמיאל פנה למושל העיר וביקשו לגרש את כל הנשים הנחשבות כפרוצות. למחרת, הלך לפרוצות כשהוא מלווה בראש הקהילה ובחיילים, ושמונה מהן נאסרו, והולקו בפומבי. העתון הקדיש לנושא שניים וחצי טורים. מהכתב בטנג׳יר שהודיע ב-10 בפברואר 1883 על מלקות לנשים בקזבלנקה. נשלח מברק ל׳טיימס׳, ולשני בתי הפרלמנט בלונדון [כולל בית הלורדים] ידיעה מקזבלנקה וכן פורסם בכתב העת Maghreb Al-Aksa הידיעה נשלחה על ידי סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה תחת הכותרת:.'Inquisition Revived at Casablanca׳

London Globedכתב כי מעניין להעיר, שהידיעה תחת הכותרת: ׳מלקות ליהודים בקזבלנקה על ידי התורגמן של קונסול בריטניה׳. ממשלת הוד מלכותו אינה יכולה לחקור את הנושא, כי אינה מוצאת במפה את המקום בשם קזבלנקה, ולכן אין שם קונסול בריטי, ולא תורגמן שהלקה יהודיות. בעתון בשם Standard פורסם מכתב למערכת בלשון זו, תחת הכותרת: ״Foreign Office Geography״.

כאשר שר החוץ הבריטי מסר בפרלמנט, כי בקזבלנקה הולקו יהודיות. Downingo Street לא ידעו לזהות את המקום בו מצוי סוכן קונסולרי בריטי. המקור מוסר כי המקום נקרא בערבית. Dar el Baida נמל מרוקאי קצת דרומה לרבאט. נקרא בפי הספרדים ׳הבית הלבן׳. הכפר החדש נבנה על חורבות הכפר Anfa שישובו התחיל רק במאה הט״ו. לאחר שהפורטוגלים הרסו את המקום העתיק, הקימו על החורבות עיר חדשה. גרים בעיר כארבעת אלפים תושבים, אחוז גדול מהם יהודים. מספר סוחרים, בעיקר צרפתים, גרים שם. אבל המקום אינו בריא, והוא מלוכלך, כמו ערים מרוקאיות אחרות. היצוא שלה בעיקר אפונה, צמר ונעלי בית, המיועד לשוק של אלכסנדריה. יש בעיר מספר קונסולים וסגני קונסולים, ומר ג׳והן לאפין הוא סגן הקונסול של בריטניה בעיר.

בדו״ח השנתי של ׳אגודת אחים׳ לשנים 1882-1883 נמסר, כי הגיע מידע מקזבלנקה על התנהגותו הברברית של מושל קזבלנקה, שגרם להלקאת שמונה נשים יהודיות. ניתנה הוראה להעביר מידע זה לשגריר בריטניה בטנג׳יר, על מנת להביא את הנושא לתשומת לב השלטונות, כדי שהאשמים ייענשו בכל חומר הדין. גם חברי הפרלמנט הבריטי ובית הלורדים ידעו על האירוע. הוצגו שאילתות בפרלמנט, וסגן השר ענה תשובה זו: עונש המלקות בבריטניה בוטל ב-1881. ומשום כך עורר האירוע במרוקו חשש מפני השפעה על הנוהג בבריטניה.

הנושא גרם לתקרית דיפלומטית בין בריטניה לארה״ב. הוחלפו מכתבים בין שר החוץ שלהן, וכן בין שגריר בריטניה במרוקו ג׳והן דרומונד האי, לקונסול הכללי של ארה״ב במרוקו, פליקס מתיוס. כמו כן היו מעורבים בענין סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה ג׳והן לאפין (Lapeen), סגן הקונסול של ארה״ב בעיר זו, הקפטן ג׳והן קוב (Cobb), מושל קזבלנקה, הוזיר הראשי והסולטאן.

בקזבלנקה היו פרוצות שמשכו אליהן גברים ובחורים יהודים. קצרה ידם של הרבנים ומנהיגי הקהילה למנוע תופעה זו. יוסף עמיאל שכיהן כתורגמן בשירותו של הקונסול הבריטי בקזבלנקה, ביקש מהמושל להלקות את הנשים, כי הן פרוצות, ופיתו את בניו לדבר עבירה. אחת המולקות היתה אסתר עמאר. אמה [או היא] היתה משרתת אצל יצחק בן זקן, פקיד בלשכתו של סגן הקונסול של ארה״ב בקזבלנקה. ושותפו של שלמה בן עבו, שהוא בן חסותה של ספרד. למחרת האירוע, ב-30 בינואר 1883 התלונן בן עבו בפני סגן הקונסול של בריטניה בקזבלנקה, על שעמיאל העליב אותו בערב הקודם, משום שביקש להפסיק את הלקאתה של אסתר. זו תבעה פיצויים על הלקאתה, כי ראתה את עצמה חפה מפשע. באשר לא היתה מעורבת בפרשת היחסים בין הבנים של עמיאל ובין הפרוצות. ההתכתבות בנושא נמשכה עד 1887.

היהודים בקזבלנקה-אליעזר בשן אורות המגרב תשע"ח- הריגת מוסלמי ע׳׳י יהודי וחוסר בטחון בקזבלנקה

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידא קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

קוים לדמותו.

של הרב הגדול חסידא קדישא ופרישא כבוד מורנו הרב רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

רבינו המחבר נולד בעיירה תאפילאלת הקדושה בשנת התרכ"ו – 1866. לאביו הרב הגדול מכלוף אדהאן זצוק"ל ואמו מרת הרבנית אסתר בתו של הרב הגדול מעוז ומגדול מרן אביר יעקב אביחצירא זצוק"ל.

ימי ילדותו ונערותו עברו עליו במחיצת סבא קדישא אביר יעקב זצוק"ל, יחד עם בן גילו הרב הגדול עטרת ראשנו עיר וקדיש, כבוד מורנו הרב דוד אביחצירא הי"ד וזצוק"ל אשר עליו חובר הספר הנכוחי " אני לדודי, כאשר עיני הקורא תחזינה מישרים.

רבנו, שורש נשמתו הייתה מעולם האצילות. מקטנותו היה נוטה לחסידות ופרישות, מאס בענייני העולם הזה. לילותיו תפילות וימיו צומות. שעות על גבי שעות היה יושב בחדרו של סבו  מקן אביר יעקב ומסתכל בדמותו הטהורה, שאיפתו היחידה מתי יגיע גם הוא הילד למדרגת סבו.

[ידיד ה׳ וידידינו נשיא אלהיט אתה בתוכינו] בחרי רצתה נפשי [בחירי רצת נפשי] חמד עתיק החכם הותיק כהה״ר פ׳ יאיר אכי״ר. אחדש״ו מאתי אני חות״מ האות כי טוב תעלם אין הי׳ יוסף אתורג׳מאן כאד. די שלום אתורג׳מאן דעאתו מראתו עלא סבת סי חוואיז די הומא זלטיטא דסכרגאט ופסתול וקפטאן די סקרנאט ותלאתא דלפרוד דתותלא דדהב אין עבאהומלא בלא פטינהא ורהנהום וטענת עליה הייא אילא יום חמישי בשבת די מנור פורים עבאהום ומאזאלין הנא פצפרו והווא קאהלא באיין יום חמישי בשבת פ׳ תצוד, תשעה ימים לחדש אדר ציפדהום מעא הר׳ רפאל אגייני ירהנהום ענדך פסך—תם—נם— וטלע ריוח פסך הנז׳ סך —שם— וואקיפין על לעדות דייאלך תקולנא כאן זאבהומלך רפאל אג׳ייני אנהאר די מסא לתמא לאענדכום לפאס נהאר לכמיס תשע אייאם פסהר אוו לא ונחבו מן לחאל ומנך תקולנא אנית האדסי די קאל תסאלו כאן אמת אוו כא יכדב ולבית די יוסף הנז׳ כאן מרהון ענדך פהאד לפלוס אוו לא נחבו מן לחאל ומנך תוואזבנא על כל פרט ופרט ושכמ״ה ואתם שלום.

תרגום

אחרי דרישת שלומו וטובתו מאתי אני חותם מטה, האות כי טוב, לד שהיקר יוסף אתורג׳מאן אחיו של שלום אתורג׳מאן, נתבע לדין על ידי אשתו אודות איזה בגדים שהם זלטיטא דסקרנאט, [צבע מהצבעים] ופסתול [מטפחת גדולה לכסוי השער] וקפטאן דסקרנאט, ושלשה זוגות עגילים מזהב, שהוא לקחם בלי ידיעתה ומשכנם. והיא תובעת אותו שביום חמישי בשבת שאחרי פורים לקחם ועדיין מונחים כאן בעיר צפרו, והוא אמר לה שביום חמישי פרשת תצוה ט׳ ימים לאדר שלח כל הנ״ל עם היקר רפאל אג׳ייני למשכנם אצלך בעד סך —תם—נם— ועלה ריוח בסך הנז׳ סך —שם—. ועומדים לבירור על העדות שלך, תגיד לנו אם הביאם לידך רפאל אג׳ייני יום שנסע שם אצלכם בעיר פאס יום חמישי ט׳ ימים בחדש. אם לא, נבקש ממך תגיד לנו גם כן על הסך שהוא חייב לך אם אמת או שקר, ואם הבית של יוסף האם ממושכן אצלך בעד החוב הנזכר או לאו, נבקש ממך להשיב על כל פרט ופרט ושכרך כפול מן השמים.

מקורות ותעודות כרך שני.תעודה מספר 599- רבי דוד עובדיה

חנוכה

החנוכייה — ״חנוכּה״

בין תשמישי־הקדושה המקשטים את הבית היהודי החנוכייה היא החפץ העיקרי. החנוכיות המסורתיות של צפון מארוקו ומרכזה עשויות פליז. אפשר לחלקן לשני סוגים: חנוכיות בעלות מבנה אדריכלי וחנוכיות המעוטרות בערבסקות (סיציליאניות).

מאחר שחג־החנוכה נחוג לזכר חנוכת המזבח וחידוש עבודת המקדש, קבעו היהודים בחנוכיות מרכיבים בעלי אופי אדריכלי — סמל לבית־המקדש. בפולין שאב האמן את השראתו מן הפנים של בית־הכנסת, ואילו באיטליה השפיעו על יצירתו המבצר, על צריחיו וחומותיו, או חזיתות הכנסיות (נרקיס, עמ^׳ 26). במארוקו סגנון האדריכלות הוא ספרדי־מאורי. נרקיס (שם, מס׳ 22) מתאר מנורה שהגיעה ממארוקו, אך מוצאה — לדעתו — מספרד. האמת היא, שקשה ביותר להבחין בין האדריכלות הספרדית ובין האדריכלות המארוקאנית בתקופה שבה היו שתי הארצות חלק מממלכה אחת, שאמניה ואומניה חצו את מיצר ג׳בל אל- טאריק (גיבראלטאר) ללא קושי.

מנורה מס׳ 112 שלהלן משקפת, כנראה, את הטיפוס המארוקאני העתיק ביותר. מנורה זו מקושטת בצורות אדריכליות, ובה חמישה חלונות ושני חצאי־חלונות, העשויים בסגנון מודח׳אר. משני צדדיה לוח, שקבוע בו חלון גדול יותר. הקשתות חדות.

למנורה מס׳ 113 שלהלן הותקן קולב כה מפותח, עד שהוא לובש צורת גג. משלימים את המבנה שני מגדלים כשל מינארט. המתבונן במנורה זו אינו יכול שלא להעלות על הדעת את הקשתות המעוגלות ההארמוניות של בית־הכנסת בטולידו, הידוע היום בשם כנסיית סאנטה מאריה לה בלאנקה. מתעורר הרושם, שיהודי ספרד ביקשו לטבוע בחנוכיותיהם את זכר האדריכלות של מולדתם, שאבדה להם פעמיים. לימים התפתח סוג זה, וממדי החנוכיות הלכו וגדלו. באופן כללי אפשר לומר, כי ככל שמנורות־החנוכה קטנות יותר, כן הן עתיקות יותר.

לבסוף הופיעו ציפורים על גגות המבנה. בעוד שהמבנה האדריכלי מעלה את זכר בית־המקדש, הרי הציפורים מביעות את הכתוב בתהילים פד: ״נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה׳… גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרחיה…״ זוהי תחינתו של היהודי הנודד, המבקש — כמו ציפור נודדת — את מנוחתו במשכן המחודש של אלוהיו.

נרקיס (שם, מס׳ 18) מתאר מנורה שהוא מייחס לה מקור סיציליאני. למעשה, דופנה האחורית איננה אלא טבעת־תלייה, מעוטרת בפיתוחי־ערבסקות נאים, שממנה עולה להבה. מאחר שצורתה נקלטה באופן טבעי באמנות המארוקאנית, נעשתה מנורה זו תוך זמן קצר לחפץ עממי (מס׳ 111). היא אינה כה מפות­חת כמו המנורה הסיציליאנית (האם חיקו עושיה דוגמה עתיקה ופשוטה יותר ?), ועיטוריה הטבועים מצביעים בלי ספק על מוצאה המארוקאני. את העיטור הזה — עיגולים קטנים טבועים — אנו מוצאים בשורה של מנורות־אבן(להלן, מס׳ 122—124) ממארוקו הדרומית, המצוירות בדרך־כלל בשלושה מיפלי־שמן. צורתן הגיאומטרית והחומר שממנו הן עשויות מורים על מבנן האדריכלי ועל קירבתן למנורות־האבן המזרחיות ולמנורות מן המאות הי״א—הי״ב העשויות שיש מהרי הפירנאים.

מנורות־חנוכה

המאה הי׳׳ח

מתחת לבזיכים יש שורה נוספת של חלונות מאוריים ; עיטורים נוספים : כפתורים בולטים ודגמי־חבל, האופייניים לסגנון הרניסאנס הספרדי

פליז; מעשה יציקה, קידוח וחיקוק

הגובה : 48.5 ס׳׳מ ; הרוחב : 23.5 ס״מ

מוזיאון ישראל, אוסף טיכו

(117)

מראכש; המאה הכ'

כתובת: ״בסמן טוב״

לוח פליז; מעשה ריקוע וקידוח

הגובה : 28 ס״מ ; הרוחב: 22 ס׳׳מ

מוזיאון ישראל

(118)

עמוד 76

חיי היהודים במרוקו-תערוכה מוזיאון ישראל -הפולקלור היהודי במארוקו-חנוכּה

רכי עמרס ב״ר מסעוד אלנקאוה

סבי רבי עמרם, כאביו נודע בחסידותו ובפרישותו. על סבי למדתי ממו״ר אבי זצ״ל שבכל פעם סיפר לי על גדולתו ועל קדושתו של רבי עמרם אביו. רבי עמרם שימש כסופר סת״ם, שוחט מומחה, שליח צבור וספרא דדיינא.

רבי עמרם עסק למחייתו במכירת בדים בחנותו, שעות מועטות ביום. רוב הזמן עסק בלימוד תורה בחברותא ולבד בביהכנ״ס טולידאנו בעירו. החברותא שלו בכל יום היה רבי דוד בן צאפת הלוי האחרון, בנו של רבי עמרם בן צאפת וכן למד עם רבי מסעוד אוחיון. רבי עמרם אלנקאוה היה ממעט באכילה, היה אוכל רק בערב, בשובו מבית המדרש, היה הולך לישון וקם בחצות הלילה ללמוד תורה עד לתפילה בנץ החמה. רבי עמרם היה חריף ובקיא בגמרא, בהלכה ובזוהר הקדוש, אך לא רצה לשמש ברבנות, עם היותו תלמידו ובן דודו של רבי רפאל אלנקאוה שהיה מבאי ביתו.

ביתו של רבי עמרם היה בית ועד לחכמים ומקום אירוח לעניים ולשדרי״ם מארץ ישראל. היה נזהר מאד בעניין הפסח והיה משתמש בתמרים במקום בסוכר למשקה היומי שלו, התה.

חודש לפני פטירתו היה ביתו כמרקחה, רבים באו לראותו ולסעדו במיטת חוליו, באותה עת גם נולד נכדו, אחי רבי עמרם הי״ו וכמובן שההתרגשות היתה גדולה בברית מילה ובפדיון הבן. ימים מועטים לאחר מכן, רבי עמרם נלב״ע ביום הפטירה של מו״ר אביו, בכ״ב בחשוון התשט״ו. לוויתו היתה מרשימה בגודלה ובהספדיה.

בכל השנים נהגו לפקוד את ביתו רבים מהעיר ומהקהילות האחרות, כדי להתברך ולשאלו שאלות הלכתיות ואמוניות. כשנסתלק אמר אחד מזקני העדה:

״משמת רבי עמרם, נסתלקה הברכה מהקהילה.״

ילדיו של רבי עמרס:

רבי יעקב בנו היה סוחר ות״ח מתלמידיו של רבי רפאל. הוא למד בחברותא עם הרב שלום משאש זצ״ל שסיפר לי בהתרגשות על חריפותו בלימוד הגמרא וההלכה.

רבי יעקב נתעוור באמצע תפילת מוסף של יוה״כ כשהוא משמש כחזן. הוא קרוי ע״ש סבו רבי יעקב סבח שנפטר בצעירותו בשעת מוסף של יוה״כ. אודותיו נקרא לקמן.

בנו השני, מו״ר אבי רבי חיים מסעוד זצ״ל קרוי ע״ש אוהחה״ק וע״ש סבו רבי מסעוד, ידוע היה בחסידותו ובאהבת תורה שלו בבחינת, ברא כרעא דאבוה.

בתו קאמרה ריווח קרויה ע״ש סבתה, קאמרה אלנקאוה אשתו של רבי מסעוד ואחותו של רבי רפאל אלנקאוה. בתו קאמרה נישאה למשה ריווח ז״ל אחיינו של הרב אברהם ריווח עליו דברנו לעיל. קאמרה ידועה כאימה, כאשת חיל, גומלת חסדים.

רכי מיכאל כ״ר רפאל אלנקאוה

רבי מיכאל, בנו של רבי רפאל נולד לאחר שנולדו שתי אחיותיו. מסופר שבני הקהילה שאלו את רבי רפאל, מדוע איץ לך בן ממשיך דרכך. נסע רבי רפאל לציונו הקדוש של רבי עמרם בן דיוואן ונשא בקשה שזכות הצדיק תעמוד לו. ויוולד לו בן. מיכאל בנו נולד ולימים, לאחר שלמד בישיבתו של אביו והפך לת״ח חשוב שהכל התפעלו מחכמתו ומענוותנותו, שאלו את רבי רפאל, למה אין לך עוד בנים כמותו, ענה להם רבי רפאל בחיוך – כשהלכתי לרבי עמרם בן דיוואן, ביקשתי שהקב״ה יתן לי בן, לא בקשתי אלא בן אחד וב״ה קבלתי. רבי מיכאל שימש אחר מות אביו ברבנות לצדו של רבי שאול אבן דנאן, ראב״ד ורב ראשי למרוקו. רבי מיכאל נטל לידיו את תפקיד הרב הראשי לאחר שרבי שאול עלה לארץ ישראל.

בימיו של רבי רפאל היו שרצו להקים בי״ס אליאנס שישלב לימודי יהדות עם לימודי חול. רבי רפאל עמד על המשמר ודרש שלא יצערו אותו בדבר פן ירד ביגון שאולה. הקהילה נרתעה ושוב לא דברו על הרעיון הזה. ידוע שבתקופה זו היו רבים שהתנגדו להקמת בתי ספר אליאנס, למרות לחצים כבדים של הסוכנות היהודית וארגונים אירופאים ואמריקאים שונים. הרבנים בספרו, במקנס, בסאלי ובתאפילאלת נלחמו בעוז בתופעה המסוכנת הזו שנתפשטה כבר בכמה ערים במרוקו [פז, אגאדיר, מוגאדור, רבאט, קזבלנקה ועוד], מספרים שרבי רפאל ברוך טולידאנו ממקנס צעק וקרא על ביה״ס הזה שהיו קוראים לו אסקולה, ״אש כולה״. כך בסאלי היו צעירים שפעלו להקמת בית ספר כזה. רבי מיכאל התנגד אף הוא כאביו, אלא שקשה היה לעמוד מול הסחף הגדול והלחצים הכבדים.

כאן המקום למחות על כבודו הגדול של הרב מיכאל אלנקאוה זצ״ל ב״ר רפאל, שכל התנגדותו לקיומו של ביה״ס הזה היתה עקרונית בהתנגדותו של מו״ר אביו. לא כפי שנכתב בספר ליקוטי סיפורים [חלקם סיפורים לא מכובדים] ״עין רואה ואוזן שומעת״. קורותיהם של יהודי מרוקו יעידו שלא יצאה כל תועלת מבתיה״ס אליאנס שלימדו צרפתית לצד דקדוק עברי, אלא הרס וחורבן רוחניים שהיו בעוכריה של יהדות מרוקו והביאו לחולשתה. רבי מיכאל, כאביו הרב רפאל, כרבי יעקב אבוחצירא, כרבי רפאל משה אלבז, כרבי רפאל ברוך טולידאנו ועוד רבנים חשובים נלחמו ברוח עועים מסוכנת זו שבאה לפגוע בקדושתה של יהדות זו, תוך כדי כך שגורמים חיצוניים לא תמימים, ניצלו את תמימותה של יהדות זו. במחקרים שונים הם אף כינו את ההתנגדות הזו כפרמיטיביות חסרת פשרות וקנאות פאנאטית.

התבוננות קלה במחוז תאפילאלת עיר ממלכת משפחת אבוחצירא, אליה לא הגיעה תרבות צרפת ולא בתי״ס של אליאנס, יעידו ע״כ שגאונות לא תלויה בגורמים חצוניים. גאונות אמיתית נקנית ביסורים ובמ״ח קנייני התורה הידועים. צאו ובדקו מאין יצאו גדולי התורה, הרבנים, החכמים -מתלמודי התורה הדלים במבנים, באמצעים כספיים ודידאקטיים ובהכשרה מקצועית [בבחינת הזהרו בבני ענייים] או מבתי הספר המפוארים, הנוצצים והמתוקצבים, של רשת אליאנס שהמיטה אסון רוחני על יהדות מפוארת ותיווכחו לדעת שבמקום העניות והדלות, שם היה משכנה של התורה.

סאלי וחכמיה-אורי חנניה אלנקוה- התשס"ד-

טופס תקנה על ענין המס

פ״ח. בהיותינו אנו החתומים מקובצים עם אנשי המעמד יצ״ו, ועם הנגיד המעולה ה״ר יעקב רותי יצ״ו, בפרדס הנגיד המעולה הה״ר אברהם רותי ז״ל, ביום שבת קדש בפ׳ מה טובו אהליך יעקב, שנת חיים לפ״ק. נשאנו ונתננו בענין צרכי הקהלות, קהלות הקדש קהלות פ׳אס יצ״ו. וראינו עון גדול בינותינו, שעל דבר המס מלאה הארץ חמס, הרבה בעלי בתים ירדו מנכסיהם ונדלדלו, והרבה יש לאל ידם לתת המס ככל היהודים, והנם נתלים באלי הארץ גוים אלמים, ופוערים פיהם לבלי חק, לבלתי שאת משא מלך ושרים, המוטל על כל בר ישראל, ועברו תורות וחלפו חק, ולא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם, שאחד מד׳ דברים שנכסי בעלי בתים יורדים לטמיון, הוא שפורקין עול מעליהם, ומעמיסים על חבריהם, ומלבד כל זה, מצאנו ראינו כתוב בספר הזוהר הקדוש בר״מ פ׳ בהעלותך דף קנ״ג וזי־׳ל.

ובגלותא בתראה לית מיתה אלא עוני, ועני חשוב כמת. לקיים בהון ׳והשארתי בך עם עני ודל״, וחסו בשם ה׳ לאתקיימא בהון "ואת עם עני תושיע״, ואלין עתירין דאשתארו, יתקיים בהון ״נרפים אתם נרפים״. נרפים הם באורייתא, נרפים הם למעבד טיבו עם בעלי אורייתא, ואנשי חיל המסובבים מעיר לעיר ולא יחוננו, ונרפים הם בכובד המס, דאיתימא כבדין אינון בכובד המס, ולא עבדין טיבו. בגין דא ״תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה״, דכובד המס עלייהו, ״ואל ישעו בדברי שקר״. דאינון משקרין ואמרין דכובד המס עלייהו, בגין דלא יעבדון טיבו, אינון משקרין במלולייהו.

נראה מזה שכל מיני הפסד שבא לבעלי בתים העשירים שבזמן הזה, אינו אלא ממיעוט צדקה וגזל המס, וצאו וראו מי׳ש מחבר אחרון בס׳ סאה סילת, וכמה בני אדם חלושי הכה וכו', ואין להם פרנסה ויש להם טפול גדול, שופכים דמם ומביאים אל המס חלקם חלבם דמם, ונקראים המעות דמים לפי שנוגעים עד הדם. והעשיר הבליעל והנבל אשר אמר בלבו אין אלהים, וירצה למלאת ביתו משוד עניים מאנקת אביונים, כדי להקל עולו. ולהכביד על היתומים והאלמנות, הנה זה מחלל שם שמים בפרהסיא, ותגלה רעתו בקהל, ואין לתמוה איך לא נפקד על החוטא בזה לשעה, ואיך לא יענש מיד׳ ואיך לא תבלענו הארץ מתחתיו.

אל תתמה על החפץ, לפי שאין מדותיו של הקב״ה למהר נקמתו, שאין ראוי זה אלא לבשר ודם, שהוא מתיירא כי יברח אויבו ממנו. אבל הקב״ה אינו ירא שיברח ממנו, וגם אי אפשר ליסתר מפניו, וגם אם יהיו כל ימי חייו ימי שלוה ומיתתו בנחת, הנה הוא מזומן להנקם ממנו נקמה עצומה, כענין שכתוב ״ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזב להם שורש וענף״. ויהיה ענש לעולם הבא, ותהיה מדת הדין מתוחה כנגדו להיות נידון באש לא נופח, ומי שעבר על גזל המס הרי זה חלל השם. ובראותינו אנו החתומים צרת הקהלות הקדושות יצ״ו ותוקן המסים והארנוניות אשר בכל יום ויום, צרות רבות ורעות מתחדשות עלינו בכל יום, וראש הצדקות שבעולם היא נתינת המס, יען שהיא מעמדת הדת ופנותיה להתיר פס, ולתת לצרים הצוררים. ולסגור פיפיות השוטנים עלינו תמיד לבלע נחלת ה', ובתת להם המסים וארנוניות, אנו חותמין פי שוטנים מלהשטין עלינו, ולכן לראותינו אנו החתומים את כל זאת, ולבלתי יהיה עוז המס עלינו לפוקה ולמכשול ולמזכיר עון, ראינו לתקן המעוות כפי יכולתינו בהסכמת ועצת אנשי המעמד והנגיד המעולה יצ״ו, שיבחרו מכל מלאכה ג׳ אנשים יראי אלהים, והם יחקרו וידרשו בפנקס המם ויאמרו מה שראוי לכל א׳ לתת, ועל פיהם עם ממוני הקהל יצ״ו, יכתב כל א׳ בפנקס ויתן מה שגזרו עליו האנשים הנז׳, ואם יברר שום א׳ שהם טועים בו טעות מפורסם, עליהם לחקור עוד בדבר הזה ולהשיבו תשובה נכונה, וכל מי שיכתב בפנקס הקהל יצ״ו, ולא יתן מה שפסקו עליו הממונים הנז׳, ואנשי מלאכתו כנז׳. מלבד שידוע ידע שאנו מחרימין ומנדין אותו, בכל אלות הכתובות בספר תורת מרע"ה, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה, ומחה ה׳ את שמו מתחת השמים, והבדילו ה׳ לרעה. עכ״ז ידוע ידע שאנחנו החתומים קבלנו עלינו בנדר, ששום אחד ממנו לא יתעסק בקבורתו, ולא בהקפתו ולא בפקידותיו, ונושאי המטה גם הם לא ישאוהו עד יפרעו יורשיו כל מה שעלה עליו מן המס, מיום שהביא ענאייא עד יום מותו. ומה שנדרנו אנו החתומים, מלבד מה שעלה בדעתינו בתחילה שהוא דרך עונש, ויכולין אנו לעשות יותר מזה כפי הוראת שעה, אן אמנה לאח״ך מצאנו ראינו שהביא הרב הגדול מהרי״ק ז״ל בטור י״ד בהלכות קבורה במחודשים, בשם נמוקי יוסף ז״ל, שכתב בסוף מם׳ מ׳׳ק, הפורשים מן הצבור שאינם רוצים להצטער בצערן של צבור, ולשאת את משאם במסים וארנוניות, אין מתעסקים במותם להתבטל ממלאכתם, ולבער ולהתם עושי רשעה, הננו אנו החתומים נותנים רשות להנגיד המעולה יצ״ו, למוסרו ביד המלכות יר״ה, לענשו בגופו ובממונו. ובזה הקב״ה ירחם על עמו, ויאמר די לצרותינו וצרות עמו ישראל בכל מקום שהם, ויקיים מאמר הנביא ״תחת הנחשת אביא זהב וכו׳״ ובנדוי הזה ובהסכמה הזאת, לא נכנסו היהודים משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה.

יען ראינו שרובם אין לאל ידם לתת המם מפני עוניים, והנשארים הוא ראוי גם כן לשאת להם פנים, שהם משרתי אדונינו המלך יר׳׳ה. וההסכמה הנז׳ קראו אותה החכמים השלמים יצ׳׳ו, ביום ש׳׳ק בפ^׳ ולא תהיה עדת ה׳ כצאן אשר אין להם רועה, משנת עץ חיי״ם היא למחזיקים בה לפ׳׳ק פה העירה פ׳אס יע׳׳א, וקיים עכ״ן התקנה הנז׳, וחתומים עליה החכם השלם כה״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, והחכם השלם הה״ר שאול סרירו ז׳׳ל, ורווחא שבק לרבנן דקשישי מיניה, והגהנו טופס זה מהתורף ונמצא על נכון, ונתאמתו לנו חתימות החכמים הנז ז׳׳ל, ולראיה ח״פ וקיים. וחתומים כה׳׳ר יצחק הצרפתי ז״ל, וכמוה״ר יעקב אבן צור ז״ל ונתקיימו לנו חתימותיהם, ומן הצד כתוב בכתב יד הרב הגדול מוהר׳׳ר יעב׳׳ץ ז״ל, וז״ל נזדמן לידי טופס אחר מתקנה זו הובא מתיטוואן יע׳׳א, ושם נאמר שהיו חתומים בה החכמים השלמים מהר׳׳ר יהודה עוזיאל זלה״ה, ומהר׳׳ר אברהם הכהן ז׳׳ל, ומהר׳׳ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל, ומהר״ר שמואל אבן דנאן ז״ל, ומהר״ר יעקב חאג׳יז ז״ל, ומהר׳׳ר וידאל הצרפתי ז״ל, ומהר׳׳ר יחייא בירדוגו ז״ל, ומהר׳׳ר שמואל אבן חביב ז׳׳ל, ומהר״ר ישעיה בקיש ז״ל, ומהר״ר אהרן אבן חיים ז״ל, ומהר׳׳ר יצחק אבן זמרה ז״ל, ומהר׳׳ר שאול סרירו זלה״ה, ונשיא נשיאי הלוי הנגיד הה״ר משה הלוי זלה׳׳ה.

המשפט העברי בקהילות מרוקו-ספר התקנות-משה עמאר-אליהו עצור-משה גבאי- טופס תקנה על ענין המס

עמוד 66

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

ועד הצירים ביקש ממנו לנהל את בית הספר בדמשק, אולם הוא החליט לחזור לארץ. לאחר שובו עסק בפעילות ציבורית ענפה עד יום פטירתו. בפעילותו בלט בתפקידים שונים במוסדות ובארגונים האלה: ועד העיר ליהודי ירושלים, אספת הנבחרים והנהלת הוועד הלאומי ליהודי א"י, עיריית ירושלים, הכנסת הראשונה ) שהוא היה חבר בה(,  הסתדרות הספרדים, התאחדות הספרדים העולמית, הברית העברית העולמית, ועד החינוך העליון, ועדת השמות הממשלתית, מסדר בני ברית וועד העדה המערבית בירושלים )שהוא היה נשיאו(.  לצד אלו עסק במחקרים מדעיים בהיסטוריוגרפיה של יהדות המזרח בא"י ובתפוצות וביישוב היהודי בא"י. בנוסף לכך ערך ופרסם מאמרים רבים בעיתונות התקופה. הוא נודע גם במומחיותו בתחום הבלשנות שבא לידי ביטוי בתרגום ספרים מצרפתית לעברית וחיבור מילונים לשפות העברית, הערבית והצרפתית.

מהאמור לעיל אנו למדים על דמות ציבורית רבת גוונים שפעלה בתקופה רבת תמורות בעולם היהודי ובמרחב הארץ ישראלי סורי, על רקע מעבר משלטון עות'מאני לשלטון צרפתי ובריטי לאחר מלחמת העולם הראשונה, הקמת מדינת ישראל ושני עשורים ראשונים במדינה.

מצב יהודי סוריה בפתח העשור השני של המאה ה־ 20

מבחינה דמוגרפית מנו יהודי סוריה בשנים 1912-1911 בדמשק 11,220 נפש, ובחלב 11,690  נפש. השכבות הצעירות והמשכילות של יהודי סוריה היגרו למצרים ולדמשק וחכמים סורים עלו לא"י ובעיקר לירושלים. מאמצע המאה ה־ 19 החלו גם נוכרים סורים בתהליך הגירה למצרים, לצפון אמריקה ולדרום אמריקה מפאת השפל הכלכלי בסוריה והרצון לשפר את איכות החיים במקומות אחרים שאפשרו הצעות כלכליות חדשות. 10 בשלהי המאה ה־ 19 חלה ירידה במעמד שכבת העשירים בעקבות פתיחת תעלת סואץ (1869) שגרמה לירידה במסחר, מכיוון שפחות שיירות עברו בדמשק. כמו כן, הממשלה העות'מאנית פשטה את הרגל וסילקה את התחייבויותיה למימוש אגרות חוב. המצב הכלכלי השפיע על יהודי סוריה. מנהיגי הקהילה פשטו את הרגל ונוצר משבר קהילתי־פנימי, כלכלי ופוליטי שנמשך לאורך שני העשורים הראשונים של המאה ה־20.

מנהיגי הקהילה היהודית היו החכם באשי ושבעה חברים שטיפלו בעניינים גשמיים. החכם באשי שימש מנהיג פוליטי וייצג את הקהילה בפני השלטון העות'מאני. מנהיגות הוועד הגשמי כללה משפחות מובילות בהנהגה. בתחילת המאה ה־ 20 נעשה ניסיון לשנות את אופן בחירת הוועד הגשמי על־ידי אלמאליח. ב־ 1917 בזמן מלחמת העולם הראשונה הגיעו גולים רבים מא"י לדמשק. בעקבות הצהרת בלפור    (1917)   התארגנה הקהילה בדמשק לשינוי ההנהגה, אולם ב־ 1920 מנע ממנה הממשל הצבאי הצרפתי את הראורגניזציה.

מפגש ראשון: אלמאליח ויהודי דמשק, פעילות חינוכית וציבורית.

להלן נבדוק כיצד השפיעו תמורות אלה על אלמאליח ביחסו ליהדות סוריה. אלמאליח הגיע לדמשק ב־ 1911 בלוויית חותנו הרב יעקב דאנון, כאשר מצב בני הקהילה הידרדר מפאת המשבר הכלכלי באימפריה העות'מאנית. בשנה זו ביקשו חברי הקהילה מהרב דאנון להביא את חתנו לדמשק כדי לנהל את הקהילה, ועד הקהילה ובתי הספר העבריים בדמשק. כאמור לעיל, חברי הקהילה הכירו את אלמאליח עוד לפני פעילותו הציבורית בדמשק, כאשר ליווה את ר' חיים נחום בעת ביקורו בקהילות יהודי סוריה ולבנון.

להלן דברי אלמאליח על אודות קהילת יהודי דמשק:

על עדה זו כבר כתבתי לפני שנים אחדות שורה של מאמרים בהפועל הצעיר שנדפסו א"כ ]אחר כך[ בחוברת מיודח ]מיוחדת[ בשם היהודים בדמשק. ומכרח אני להודות כי מפני סבת ]סיבות[ ידועות נאלצתי אז לגלות טפח ולגלות עשרה. זו היתה באמת עדר ולא עדה. אנרחיה  ]אנרכיה[ שלמה שררה בכל מוסדותיה אם אפשר לקרא ]לקרוא[ בשם כזה שנים שלשה חדרים גרועים שלוש אגודות חסד וכו' שום אבטוריטט עליונה שבידה יתרכזו כל עניני ]ענייני[ הציבור ושת]היה[ ושתהיה בעין מפקח עליון על מהלך כל הענינים ]עניינים[ לא הייתה אז עברית בתי ספר תחיה לאומית מאן דבר שמם. כל היהודים כט"ו אלף במספר היו שקועים במ"ט שערי פרקמטיה ובסכסוכים פעוטים ולא יכלו להתרומם מעל לנרגנות פעוטה ובכל עבר ופנה שאליהם פנית מצאת רק דמורליזציה ואנרחיה ]אנרכיה[.

מדבריו למדים על האנרכיה ששררה בקהילה עד שנת 1911 ותחילת הראורגניזציה. אלמאליח החל לשמש בשני תפקידים בקהילה, האחד – מנהל בית הספר במשך שלוש שנים, והשני – מזכיר החכם באשי, ר' דאנון. בבואו לדמשק הציב תנאי בפני הקהילה, והוא ניהול בית הספר כראות עיניו, כלומר הוא ביקש יד חופשית ללא התערבות חברי הקהילה. נראה שאלמאליח איש החינוך רצה לקדם את החינוך העברי־לאומי בדמשק )להלן(, לכן הציב תנאים לראשי הקהילה.

פעילות חינוכית

הפדגוגיה בדמשק לא תאמה את שיטתו של אלמאליח, מכיוון שהילדים למדו בכותאב והחכמים שלימדו היו זקנים. לכן ייסד את גני הילדים העבריים הראשונים וארגן מחדש את כל בתי הספר השייכים לקהילה. הוא דאג להביא מורים, מורות וגננות מא"י ובאמצעותם הנחיל חינוך עברי־ציוני. השילוב בחינוך עברי־ציוני היה חלק מהאני מאמין שלו. מדבריו משתמע שחינוך עברי ללא חינוך ללאומיות־ציונות לא בא בחשבון, הא בהא תליא. בדבר אגודה ציונית, בדמשק לא נוסדה אגודה רשמית ורק אחרי מלחמת העולם הראשונה נוסדה אגודה ציונית, ועל כן דברים אלה מוכיחים ומחזקים את השקפת עולמו של אלמאליח ביחס לחינוך עברי־ציוני. במשך הזמן השאיר מורים צעירים מבני המקום ללמד בבתי הספר. הם השתלמו בלימודי עברית בעזרת מורים מא"י. בבתי הספר לימדו את השפה הערבית היות והיהודים היו בני המקום והיה עליהם להכיר שפה זו. חלק מהילדים למדו בבי"ס כי"ח בנים (נוסד בדמשק ב־ 1880 ( ובבי"ס כי"ח בנות )נוסד בדמשק ב־ 1883 (, שבהם לא לימדו את השפה העברית והיו מחלוקות בין בית הספר העברי לכי"ח שדגלה בתרבות צרפת. במרוצת הזמן ולאחר שהעברית החלה להכות שורשים בקהילה וברחובות דמשק, החלו בתי הספר של כי"ח ללמד את השפה העברית. ב־ 1914 עזב אלמאליח את דמשק. ברוך פאיס, מהגר יהודי שהגיע מרוסיה לדמשק שנתיים לפני מלחמת העולם הראשונה, המשיך את מפעלו החינוכי של אלמאליח והשתלב בהנהגת הקהילה בדמשק. לאחר הכיבוש הבריטי ילדי בית הספר העברי היו החלוצים הראשונים שעלו ארצה והתיישבו בה.

משה עובדיה

אברהם אלמאליח: מפגשיו של משכיל ספרדי־מוגרבי מירושלים עם קהילות יהודי סוריה במאה ה־ 20  ותרומתו לחקר יהודיה

הלחן וה״מטרוז״

משוררי המגרב היהודים, נהגו לציין את שמם הפרטי, שם משפחתם ולפעמים גם בתוספת שם האב בראש הפיוט או הפזמון, ובסוף, עם הסיומת ״חזק, חזק ואמץ, או ואמיץ״. זה היווה כמעין חתימת שמם בשיריהם, אולי לצורך פרסום שמם, אולי כדי למנוע מזרים להעתיק את שירתם והיו כאלה שהעתיקו חיבורים מאחרים ופרסמו אותם על שמם . אחרים הסתפקו בציון, הפרטי בלבד, כך נהפך המחבר ל״בלתי־ידוע״. מקרים אחרים אך לא רבים בהם המחבר מציין בראש הפזמון ״בתים כפולים״, משולשים או אפילו מרובעים. כדוגמת הפיוט של ר׳ אהרן בן סמחון ממכנאס המובא בראש הפזמון שלפנינו ואשר בו הוא כותב: ״שמי וחניכתי בקרבו על ארבעת רבעיו ילכו סי׳ אני אהרן בן שלמה בן סמחון׳ ונכלל בו י״ג עיקרי הדת״ יש עוד מקרים בהם המשורר הולך לפי הסדר האלפביתי מאלף עד־תו כמו החרוז של ר׳ חיים הכהן מצפת ״אליך דודי נפשי אשא״ . לעומת אלה שחותמים את שמם בראש הפזמון, יש משוררים שנמנעו תמיד ולא רשמו את שמם כלל, אולי מתוך צניעות וענווה. אחד המתנגדים לציון השם בראש הפזמון היה ר׳ יצחק עראמה בעל ״העקדה״, משום שאינו מוסיף ולא כלום למסר השירי נהגו גם לרשום בראשי הפיוט: לנועם, וכשהיה מדובר בשיר, רשמו ל״לחן״, פלס, אך כאשר מדובר בקינות, ציינו בכותרת ״תמרור, ל״תמרור״. מלשון תמרורים וצער עמוק.

ר׳ יצחק עראמה, 1494־1420, רב, דרשן, פילוסוף, חיבר מספר רב של ספרים, ביניהם הספר ״עקדת יצחק״ שנדפס פעמים רבות וזכה לפירושים רבים וגם השפיע השפיע על דרשני הדורות. זעפרני, שירה, ע׳ 106 ; האנציקלופדיה העברית, ע׳ 109.

המטרוז

במקרים מסויימים השתמשו הפייטנים במה שמכונה ה״מטרוז״ (המקושט).

זהו מבנה דו־לשוני שבו הערבית והעברית מתחלפות לסירוגין, כמו הדוגמה שלפנינו:

״ידיד נפשי אהובי עד אן תשכחני/עוזי מאור עיני/

גולה נדחה ביד אדום וקדר.

תרגום:

עזיז רוחי קד קלבי עלאס האגדא תנסאני/עלאמי ייא דאוו עיני/

ראני מזלייא פיד לאומות סללא עלאס נקדר.

על משכבי זכרתי אהבתך קוני/עוזי מאור עיני/

עתה רחקה ממני אל נאדר.

תרגום:

עלא פראסי תפגדת מחבתיק ייא סאני/עלאמי ייא דאוו עיני/

ועלאס האד לגדרא פייא, וואס כיפי ינהזאר״.

במקרים מסוימים בא שילוב שיר עברי עם שיר מוסלמי כדוגמת אחד מפיוטיו הרבים של ר׳ שמואל אלבאז מצפרו תק״ן ־ תר״ד (1844-1790) אביו של רמ״א, ר׳ רפאל משה אלבאז, שהרכיב רוב פיוטיו על מבנים של שירים מוסלמיים שהיו מוכרים בזמנו.

הנה שיר שבח עברי לבורא על מעשה הבריאה משולב עם שיר ערבי מוסלמי.

פיוט מטרוז בלערבייא: סי׳ שמואל אלבאז.

גודל רם קדוש, אלי/גואלי/צור חלי,

ושבחיו מי יחקור ?/כי לו תהלה דומיה,

אובנא (ת) פאס אזדיד ופאס לבאלי/אמאלי!

אנסא כרזו יתנזהו;/פברוז יעזבוק לנדרא.

(בנות פאס העתיקה והחדשה, אויה לי!

הנשים יצאו לטיול; ימצאו חן בעיניך אלה המבלים במגדלים)

• מחבר התוכחה ״ידיד נפשי״ הוא ר׳ יעקב אדהאן ממכנאס, חי במאה ה״ה. היה מו״צ וחיבר הרבה שירים ותוכחות מוסר וכולם מפוזרים. התוכחה הזו מצוייה בקובץ הפיוטים ״ישמח ישראל״, עמי.103 הבית הראשון של התוכחה מתחיל במלים: ״בשר עניה גולה, אל רם על כל־ נעלה, צופיה עת גאולה, האחת אהובה״ ובהמשך באה התוכחה ״ידיד נפשי״, שחלקה הראשון בעברית וההמשך בערבית. בראש התוכחה , רשום יעקב אדהאן ובסוגריים רשום ״בשר עניה״, סי׳ דוד אבן עטאר. על ר׳ יעקב אדהאן ראה: מלכי רבנן, ע׳ סח, צד א;בני מלכים, ע׳ 109, מציין כי ר׳ יעקב אדהאן חיבר ״תוכחת מוסר״ זו ונדפסה בשנת תרפ״ח בבית הדפוס שרביט־וחזזאן. פאס;זעפרני, שירה, על ר׳ יעקב אדהאן, ראה: עמי 174, 165,168; ועל ר׳ דוד בן־עטר, ראה: ע׳ 173 ; מלכי רבנן, אות ד׳ ע׳ כח, אולי הוא מחבר הפזמון אשרי איש ירא בלבבו שאומרים אחר הסליחות ונדפסה בסוף סדור ״תיקון כרת״.
• על סוג ה״מטרוז״, ראה: זעפרני, שירה, ע׳ 107,170 ;י. שטרית, השירה הערבית יהודית בצפון אפריקה. (פרק ג). ראה י. שטרית (שירת המטרוז) עט׳ 208.

עמוד 135

שם עבים רכובו כנפי רוח,/רב כח;

עליהם ינוח_׳/הוה ויהיה והיה.

נזלו מא יתכל וקאלו; האילי!/אמאלי! סראוו אתאי ווסוקאר,/וטרחו חדאהום אספרא.

(והוציאו אוכל ואמרו: הויה! אויה לי!

קנו סוכר ותה והניחו לידם את ארוחת הבוקר).

א־סבבוחי

אחרי ליל מהנה של שירה ופיוטים, נהגו הפייטנים להתחיל באשמורת הבוקר, בסדרה חדשה של בקשות השחר הנקראות- א-סבבוחי. את בקשות השחר התחילו בשעה חמש בערך וזה נמשך למעלה משעה בערך.

״א־סבבוחי״ כלל בקשות של שירות ותשבחות לבורא עולם, על הבריאה, על נשמת האדם ועל האמונה באל אחד.

״ממשכבי קמתי להודות לאלי/ובעלות השחר בשיר ארים קולי/.

יה אדון עולם/בורא השמים, כי לך אתפלל, ערב בוקר וצהרים/ ולפני המלך אשתחוה אפים/כי לך יאתה תפארת כלילי/

או בקשת השחר:

שחר באתי בעוז מצח/לפני אדום וצח/אפיל תחינתי. מלכותך לעד ולעולמי עד/רם על כל רמים, ברא עולמו כל סעד/בששת הימים, מי לא יראך וירעד, בית צור עולמים.

״ממשכבי קמתי׳׳. מחברה הוא יוסף קברמו. הבקשה במלואה נמצאת בסוף קובץ הבקשות ״ישמח ישראל״, בחלק של הבקשות, שבסוף הקובץ ״יגל יעקב״ ומקובצת עם שיריו. אין פרטים על המחבר, אולם אותיות יוסף קברמו מופיעות בראשי הבתים של הבקשה.

״שחר באתי בעוז מצח״, מחברה הוא שמואל ארוליו, גם כן מופיעה בספר ״ישמח ישראל״ בסוף, בעמ' 4. אין פרטים על המחבר.

יהדות המגרב: רפאל בן שמחון- מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו –הלחן וה״מטרוז״

קובץ פיוטיו של הרב רפאל משה אלבאז (הרמ״א) ׳שיר חדש׳ נזדמן לידי לפני עשרים שנה בספרייתו התורנית של מו״ר שמעון אזוולוס מתל אביב. שעה קלה של עיון בקובץ זה הספיקה לי להימשך בעבותות של אהבה ליצירתו היפה של הרמ״א, ומאז לא זזתי מחבבה. באותה תקופה תרתי אחרי נושא לדוקטורט, לאחר שסיימתי את העבודה לתואר שני באוניברסיטת בר-אילן בנושא ׳הכתובה לחג השבועות׳ מאת ר׳ ישראל נג׳רה בהנחייתו של פרופ׳ אהרן מירסקי ז״ל. טבעי מאוד היה לבחור בשירתו של הרמ״א כנושא לדוקטורט. הוכנה הצעה בהדרכת פרופ׳ אפרים חזן יבדל׳׳א והוגשה לוועדה לתואר שלישי שאישרה אותה. ההצעה כללה מגוון נושאים לדיון וביניהם הזיקה בין פיוטי הרמ׳׳א לבין מקורות לחניהם, שרובם קצידות ערביות מסוג ה׳מלחון׳, ז׳אנר של שירה עממית במרוקו. סקרנותי לממצאי הזיקה הזו הובילתני עד למרוקו, ושם במשך עשרה ימים תרתי אחרי קבצים של הקצירה הערבית ואחרי המחקר שנכתב על הסוגה הזאת, וברוך ה׳ יגעתי ומצאתי. באותו ביקור מבורך נסעתי עד לציונו של הרמ״א, וקבעתי אומר, כי לא אנוח ולא אשקוט, עד שאוציא בע״ה מהדורה מכובדת על פיוטיו. עם שובי לארץ ושללי בידי גיליתי, שאכן קיימים קשרים פרוסודיים לא רק בין פיוטי הרמ״א למקורות לחניהם בקצירה הערבית, אלא גם בין זו האחרונה ובין כלל הפיוטים מסוג ׳הקצירה העברית׳, שחלקם הגדול מיוצגים ב׳שיר ידידות׳. על פי המחקר ההשוואתי שעשיתי גיליתי, שהקצירה העברית נשענת על הקצירה הערבית בכל היסודות הפרוסודיים: במבנה הכללי, בתבנית הסטרופית, במשקל ובנורמות החריזה. בעצה אחת עם המנחה הגשתי הצעה חדשה לדוקטורט שבסופה נכתב חיבור בשם ״הפרוסודיה של הקצירה העברית ב׳שיר ידידות׳ לאור הקצירה הערבית (אלמלחון) במרוקו״, אוניברסיטה בר אילן, רמת גן תשנ״ז. במהלך השנים העשרתי את המחקר והקדשתי מספר מאמרים העוסקים בזיקה של שירי הרמ׳׳א למקורות לחניהם בהיבטים שונים: זיקה פרוסודית, אלגורית ותמטית, שפורסמו בכתב העת ׳בין עבר לערב׳ בעידודו של העורך פרופ׳ יוסף טובי הי׳׳ו, שהמאמר האחרון שבהם פורסם בספר היובל לכבודו ׳מטוב יוסף׳. כמו כן פרסמתי מאמרים נוספים בשירת הרמ״א בבמות אחרות המפורטים ברשימה הביבליוגרפית והרציתי על שירת הרמ״א בכנסים מכובדים וביניהם פעמיים בקונגרס העולמי למדעי היהדות. והנה דבר בעתוץמה טוב, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. על ההצעה הראשונית לכתיבת מהדורה מדעית על שירת הרמ׳׳א כמו על ׳הכתובה לחג השבועות׳ זכיתי לכמה המלצות מכובדות מגדולי החוקרים, וביניהם שני חתני פרס ישראל: פרופ׳ אהרן מירסקי והפרופ׳ יהודה רצהבי, זכר שניהם לחיי העולם הבא, ועל ידי פרום׳ אפרים חזן ופרופ׳ בנימין בר תקוה, ייבדלו,לחיים טובים וארוכים.

לד. אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא

כתובת:  פיוט על אורך הגלות מיחל ומצפה תשועת ה׳.

סימן: אני רפאל משה.

נועם:׳דחכת לעשוב מן בהא׳.

התבנית: סטרופית קבע כפולת טורים נוסח הקצידה מסוג המלחון.

 מקורות: כתבי-יד: כ״י בית הספרים הלאומי ירושלים 5384, דף א ע״א ; כ״י כנ״ל 5091, דף א ע״א;

כ״י בן צבי 2119, דף 5; כ״י סינסינטי 320 MIC, דף כד ע״ב; כ״י ניו-יורק בהמ״ל 8096 MIC, דף 35 ; צפרו תרפ״ט, דף א ע״א.

אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא כִּי אֵין בִּלְעֲדוֹ

שׁוֹמֵעַ צַעֲקַת דַּל וּמַצִּיל עָנִי

נִלְאֵיתִי נְשֹׁא עֹל גּוֹי נָבָל בּוֹגְדִים בָּגְדוּ

כִּי כָּל הַיּוֹם דָּוָה מִתִּגְרַת צַר מוֹנִי

5 יְרַחֵם עֲנִיָּו עַם מַרְעִיתוֹ וְצֹאן יָדוֹ

יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וּלְמִפְגָּע שָׁמַנִי

רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת צָרוֹת תְּכוּפוֹת נִצְמְדוּ

עֲדִי רֹן וְחֶדְוָה נִדְחָה מִמֶּנִּי

פְּלָאוֹת יַעֲשֶׂה בַּעֲבוּר אַבְרָהָם עַבְדּוֹ

10 וּלְמַעֲנוֹ בִּנְאוֹת דֶּשֶׁא יַרְבִּיצֵנִי

אָנָה הָלַךְ דּוֹדִי הֶאָפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ

וְעַד מָתַי חוֹלַת אַהֲבָתוֹ אֲנִי

לְעַם בָּחַר לוֹ יָהּ יָסֵךְ אֱלֹהַ בַּעֲדוֹ

יִרְפָּא מְשׁוּבָתָם עָזִי וּמָגִנִּי

15 מִקְדָּשׁוֹ יְכוֹנֵן יִתְעַלֶּה וְיָרוּם הוֹדוֹ

וְשׂוֹטְנַי יִקְרְבוּ אֵלַי לְשָׁרְתֵנִי

שֵׁם קָדְשׁוֹ יִתְגַּדָּל נִשְׂגָּב יְיָ לְבַדּוֹ

יִמְלֹךְ לְעוֹלְמֵי עַד אֶחָד וְאֵין שֵׁנִי

הַנִּדְחִים יְנַחֵם לָבֶטַח וְלֹא פָּחֲדוּ

20 אֲהוֹדֶנּוּ וְרוֹמֵם תַּחַת לְשׁוֹנִי

1 -אשפך…ונשא: אשטח תפילתי לפני ה׳. אשפך שיחי לפני: עדה״כ תה׳ קמב,ג. רם ונשא: כינוי לקב״ה, על פי יש׳ נז,טו. כי אין בלעדו: על פי תה׳ יח,לב ׳כי אין אלוה מבלעדי ה״. כאן: צורת יחיד במקום בלעדיו להתאמת החרוז. 2. שומע…עני: שומע צעקת ישראל ומצילם מגלותם. שומע צעקת דל: עדה״כ איוב לד,כה. ומציל עני: על פי תה׳ לה,י.3. נלאיתי…נבל: עייפתי מלשאת את עול הגויים בגלות, על פי יש׳ א,יד. עֹל: נמשך לפניו ולאחריו. גוי נבל: עם רשע, על פי דב׳ לב,כא. בֹגדים בגדו: הגויים, על פי יש׳ כד,טז. 4. כל היום דוה: שרויה בצער, על פ־ איכה א,יג. מתגרת צר: מהתגרות האויב וממריבתו. מוני: המונה אותי ומציק לי, משורש ינה. 5. עניו…ידו: כינויים לעם ישראל. ירחם עניו: על פי יש׳ מט,יג ׳כי נחם ה׳ עמו ועניו ירחם׳. עם…ידו: על פי תה׳ צח, ז. 6. יראה…די: על פי דב׳ לב, לו. אזלת יד: נחלש כוחם של ישראל בגלות, ויד האויב גוברת עליהם. ולמפגע שמני: שם אותי מטרה לפגיעות האויב, על פי איוב ז,כ וראב״ע שם. 7. רבו משערות: הצרות הבאות עליי רבו משערות ראשי, על פי תה׳ סט,ה. צרות: נמשך לפניו ולאחריו. צרות תכופות נצמדו: הצרות סמוכות ובאות עליי בזו אחר זו בתכיפות. 8. עד…ממני: עד שנסתלקה ממני כל שמחה. נדחה ממני: על פי איוב ו,יג. 9. פלאות יעשה: נפלאות, כמו ׳נגד אבותם עשה פלא׳ (תה׳ עח,יב). בעבור אברהם עבדו: בזכות אברהם, עדה״כ בר׳ כו,כה. ולמענו: מוסב על אברהם ועל ה׳. בנאות דשא ירביצני: הלשון על פי תה׳ כג,ב והנמשל על פי יה׳ לד,יג-טו ׳והוצאתים מן העמים…במרעה טוב ארעה אותם ובהרי מרום ישראל…תרבצנה בנוה טוב…אני ארעה צאני ואני ארביצם נאום ה״ וראה שו״ט תה׳ כג. 11. אנה הלך דודי: הקב״ה והניחני בגלות, על פי שה״ש ו,א. האפס לנצח חסדו: ׳שמא כלו חסדיו׳ (רש״י) על פי תה׳ עז,ט. 12. ועד מתי: נמשך לפניו ואחריו. חולת אהבתו אני: משפט שאלה או קריאה. ועד מתי חולת אהבתו אני? או – ועד מתי? (הלך דודי), חולת אהבתו אני! עדה״כ שה״ש ב,ה ׳כי חולת אהבה אני׳. 13. לעם…יה: כמו ׳ובך בחר ה׳ להיות לו לעם׳ 1דב׳ יד,ב). יסך אלֹה בעדו: ה׳ יסוכך ויגן עליו, על פי איוב ג,כב. 14. ירְפא משובתם: יקבל את תשובתם ויסלח לעוונם, עדה״ב הושע יד,ה. עזי מגני: כינויים לה', על פי תה׳ כה,ז.     15. מקדשו יכונן: יקים, מלשון ׳והיה באחרית הימים נכון יהיה בית ה׳(יש׳ ב,ב). יתעלה וירום הודו: של המקדש ושל ה׳ 16. ושוטני: אויביי. יקרבו אלי לשרתני: עדה״ב יה׳ מד,טו.17. שם קדשו יתגדל: בעת הגאולה, כמו ׳והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וידעו כי אני ה״ (יחז׳ לח,כג). נשגב יי לבדו: על פי יש׳ ב, יז. 18. ימלך לעולמי עד: עדה״כ תה׳ קמח,י. אחד ואין שני: הלשון על פי קה׳ ד,ח, והעניין על פי קה״ר ד,ח ׳יש אחד זה הקב״ה ואין שני שאין לו שותף בעולמו׳. 19. הנדחים: הגולים, על פי יש׳ כז,יב ׳ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים׳. וינחם…פחדו: על פי תה׳ עח,נג ובהקשר להמשך שם ׳ויביאם אל גבול קדשו הר זה קנתה ימינו׳. 20. אהודנו: אודה לו. מלה יחידנית במקרא, על פי תה׳ כה,ז. ורומם תחת לשוני: שם ה׳ מרומם תחת לשוני, על פי תה׳ סו,יז.

מאיר נזרי-שירת הרמ"א-הרב רפאל משה אלבז-מאדריכלי השירה העברית במרוקו– אֶשְׁפֹּךְ שִׂיחִי לִפְנֵי רָם וְנִשָּׂא