אלי פילו
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'
לא נטעה אפוא אם נניח, ששמואל היה מקורב עוד בחיי מולאי איסמעאיל, לבנו מולאי מולאי עבד אללאה, וכשמלך הלה, מינהו לנגיד כנראה בשנת ת"צ – תצ"א. עבד אללאה, בשנותיו הראשונות כמלך, מסוכסך היה עם תושבי פאס, הפסיק להם את אספקת המים והפגיז את העיר.
גם במכנאס הסתכסך עם אודאייא " וציווה עליהם להרוס את שכונתם " מדינת ארייאד " הסמוכה למללאח של היהודים. שרי המלך, שזממו לשלול את המללאח, כנזכר בתעודה הנ"ל, ייחסו כנראה ליהודים כוונות מרידה כמו האודאייא שכניהם.
טיב הסכנה שהכניס עצמו שמואל בה, לא נודעה לנו. שמא הצליח להפריך את חשדותיהם לפני המלך, ושכנעו כי היהודים נאמניו. בכל אופן, הקהילה הכירה לו תודה על כך והוסיפה להעריצו.
על דרך התמנותו של שמואל לנגיד מספר לנו הרב אליעזר די אבילה : " לא הביא עצמו לידי מדה זו אלא כשהלך עם הקהל לפני המלך על ענייני הציבור ציווהו לנגיד עליהם ", לאמור, לא ביזמת הקהל ולא על פי הצעתם נתמנה, אלא מלמעלה במצוות המלך. דבר זה מחזק את השערתנו, כי מוכר היה למלך מלפני כן. כשנתמנה לנגיד , נעשה מיועצי המלך ופעל כאחד מחצרניו.
מתעודה שבספר " באר מים חיים " המובאת להלן, אנו עומדים אף על מידת מעורבותו של אחיו יהודה, הבא מכוחו, בענייני החצר. האירוע הוא בתשרי תצ"ה, שלהי שנת 1734, על סף סילוקו של המלך עבד אללאה מן המלוכה בפאס ובצפון הארץ.
יעב"ץ מספר לנו, כי בשנים תצ"ה וחצי שנת התצ"ו נתחלקה הארץ לשתי מלכויות : בצפון ומכלל זה הערים תיטואן וסאלי היו פורעים את המס למולאי עלי ( אלערז ) שהוכרז כמלך על ידי ה " עביד ", ואילו בדרום ומכלל זה אגאדיר, היו פורעים את המס למולאי עבד אללאה, שישב אז בעיר תרודאנת, אשר במחוז סוס.
נראה שאף בהעדר המלך עבד אללאה הוסיף שמואל למלא את תפקיד הנגיד תחת המלכים מולאי עלי, מוחמד בן ערבייא ואל מוסטדי, שמלכו בין השנים תצ"ה – ת"ק – 1735 – 1740. שנים אלו היו שנים קשות ליהודי מרוקו. בהן חל הרעב הגדול של שנת תצ"ז – תצ"ח, שכליה חלק גדול מהקהילות לדלדול היישוב היהודי במרוקו.
שמואל הוא מהנגידים המועטים, שהקהילה העריכה והעריצה אותם. איננו שומעים מישהו מטיל בו שמץ דופי, וכולם מציינים אותו לשבח. אף יעב"ץ, שיחסו לנגידים שבזמנו היה שלילי ביותר, אומר על שמואל, בשנת תצ"ד " דהניחא כל עוד שהנגיד שמואל הלוי עומד על משמרתו הנה הוא עושה שלום ואמת ".
בשנת תצ"ה חיבר לכבודו הפייטן רבי יצחק בן אברהם אסאבאג, שיר ידידות במתכונת אזהרות רבי יצחק בן ראובן, וכולו שבח ותהילה לשמואל. בהקמתו לשיר זה, מספר הכותב על חלום שהיה לו, בערב שבת וראש חודש זיו משנת התצ"ה, שהניעו לחבר את השיר.
" עקרן של דברים כמו שגלוי לפני אדיר אדירים שאדוננו הרב….יהודה בן עטר זצוק"ל היה דורש בתוך הקהל….והיו יושבים סביבו הנגיד המעולה נר"ו וסיים הרב ז"ל….ואמר קדיש…והוציא ספר תורה וקרא כהן ראשון ואמר ויעמוד לנגיד המעולה, והייתי מפייט לכבודו כמנהגי …והנה אדם אחד קדוש ונורא …בא ואמר לי בזו הלשון " ואס בהאד לפיוט כא תחב תכון יוצא ידי חובה מעא סיד שמואל……למעלה דייאלו ענד הקב"ה מא תקדרסי תסמעהו, ונתין קום כתב ואחד שיר עלא תרחיב לאזהרות
תרגום : האם בזה הפיוט אתה רוצה לצאת ידי חובה עם הנגיד שמואל…המעלה שלו אצל הקב"ה לא תוכל לשמעה ואתה קום חבר שיר אחד במתכונת האזהרות.
אמרתי לו : למען ה' מה שמך ? אמר לי רבי יוסף בן זכרי צאחב צדיק למדפון פאזרו
תרגום : חבר הצדיק הקבור באזרו – בכפר אזרו קבור צדיק, שהיו הולכים להשתטח על קברו גם חכמים גדולים. רבי יעקב בירדוגו בספר " קול יעקב " שיר יב, שר לכבודו, ושם הוא אומר כי מקובל בידינו שהצדיק הנזכר נפטר בחור. רבי יוסף בן זכרי – לא מצאתי זכרו במקום אחר. על הצדיק באזרו השתטח וחיבר שיר גם רבי יוסף הלוי בן יולי, שנדבר בו להלן.
מחלום זה נוכל אנו לדמות לעצמנו כמה חשוב היה הנגיד שמואל ומתאר מקצת מדרכי התנהגותו, אהבתו הגדולה לתורה וללומדיה, כיצד היה מחלק צדקה בעצמו בכל יום שישי, ועוד. ערכו האמנותי של השיר אולי אינו גדול, ולא יהא אלא כתעודה המבליטה את פועלו של שמואל.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Mariage juif a Mogador-fran-angl
L'obligation de dresser une ketouba est générale dans toutes les communautés juives et semble très ancienne. Il est à penser qu'elle l'était sur parchemin ou sur vélin (comme l'est encore aujourd'hui, obligatoirement, le guett (acte de divorce) mais on ignore à quelle époque on commence à l'ornementer. Il semble que cette tradition remonte à plus de mille ans, si l'on considère que la première ketouba ornée connue date de l'an 1010. Il est a pesumer que d'autres l'ont precede.
Le lieu où fut découverte cette ketouba (Le Caire), le style islamique de l'ornementation où l'écriture elle-même constitue le principal élément de décoration, la proximité de la patrie du Judaïsme et de ses premiers centres talmudiques, laissent supposer que l'usage d’embellir la ketouba soit né dans le Moyen Orient, d'où il rayonne d'abord vers les communautés de rite espagnol (sépharade) et ensuite vers les communautés européennes de rite allemand (ashkénaze) puisque la plus ancienne ketouba connue, après celle du Caire, date de 1391 (Autriche).
Il est évident qu'avec les massacres, les expulsions, les pillages, les conversions obligatoires, les tortures et autres atrocités commises principalement par les peuples d'Europe, les archives familiales avaient bien peu de chance de durer. Il faut donc attendre le XVIIe siècle et surtout le XVIIIe siècle et les premières clartés de la tolérance pour retrouver la ketouba ornée souvent richement, dans les styles Renaissance, Baroque, Classique ou Rococo suivant le lieu et l'époque.
Pour souligner à quelle somptueuse profusion on en est arrivé dans ce sens, il me suffira de signaler une ketouba padouane de 1670 où la décoration occupe quatre fois plus d'espace que le texte. Et quelle décoration! Le tiers supérieur est occupé par un demi-cercle où une vigne déploie ses feuilles, ses vrilles et ses grappes autour d'une cartouche ovale où figurela Jérusalemidéale. Six autres cartouches, plus petites mais plus travaillées montrent la femme au foyer : une douzaine de volatiles habitent la vigne que deux fontaines monumentales au triple jet d'eau arrosent. Dans les angles supérieurs laissés libres par le demi-cercle deux cartouches vides étaient destinées sans doute à porter les initiales des mariés.
Sur les deux tiers du bas, vingt-quatre cartouches alternent les symboles des douze tribus d'Israël et les douze signes du zodiaque autour d'un carré formé par deux colonnes torses supportant, au dessus d'un seuil carrelé, une poutre portant les mots " sous un bon signe et un sort supérieur ".
Et à l'intérieur du carré, le texte écrit en caractères carrés, par lequel Moïse, fils de Simha Luzzato, prend pour femme Laura, fille de Moïse Altrini et lui assure un douaire de 2500 ducats de Venise. L'exagération dans ce sens était telle en Italie que certaines communautés furent obligées de fixer un prix maximum à ne pas dépasser pour la décoration de la ketouba.
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
קברו של חנניה לוסקי ז"ל
צילמה ענת לוי-כהן הי"ו
זה האיש חנניה לוסקי זצ"ל
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'. מאת אליעזר בשן.
זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי נוצרים בין המאות הי"ז – כ'.
מאת אליעזר בשן.
הם מקווים כי בזכות מעשה זה יזרזו חזרתם בתשובה, שתביא להקמת מלכות ישראל כבעבר. יש מהם המאמינים כי הכוכבים והמזלות בוכים עם אלה המזילים דמעות על חורבן ירושלים. הקב"ה אוסף דמעות אלה בנאד ושומרן, כדי למחות באמצעותן את כל הגזירות שעתידים אויבים לגזור לשם השמדתם.
כך הופכת התקווה המשיחית לסם חייהם, המפרה את כוח הקיום במצוקת ההווה. מה שמאפיין מחבר זה הוא, כי למרות היותו איש דת נוצרי אין הוא מלגלג על אמונת היהודים בתקומתה של ירושלים ובביאת המשיח, בניגוד לאחרים שהדבר היה לצנינים בעיניהם, שהרי זה נוגד את ההלכה הנוצרית.
שמעון אוקלי 1678 – 1720, תיאולוג אנגלי, שהיה גם פרופסור לערבית בקמברידג' ושהה במרוקו כשבוי בסוף המאה ה – 17, כתב על ארץ זו בין השאר על היהודים. באשר לברית מילה הוא מציין כי עם נתינת שם לילוד מברכים אותו היהודים שיזכה לראות את ירושלים.
הוא מעיר על כך, כי היהודים בסכלותם וביעוורונם עדיין מצפים לבוא המשיח ולחידוש מלכותם. הוא רואה זאת כטעות, שהרי לפי הכרתו המשיח כבר בא.
האמונה בבואו של המשיח כמציאות מוחשית, חיזקה את דבקותם של היהודים בדתם. אף היא נתנה להם את הכוח להתגבר על הפליות והשפלות, ולעמוד מול פיתויי התאסלמות. עצמה של אצונה זו הייתה ידועה גם למוסלמים וגם למנהיגיהם.
בוסנו שתיאר את תולדותיו של הסולטאן איסמעיל הראשון מבית פילאלי 14675 – 1727 מספר : פעם אחת הזמין הסולטאן את טובי העדה היהודית, כשהתייצבו לפניו אמר להם כי הזמינם כדי שיתאסלמו. הוא טען כי היהודים סיפרו לו במשך שלושים שנה על בוא משיחם.
התקווה המשיחית
איים עליהם, כי אם לא יאמרו לו באפן ברוב את מועד בואו, יותר לא ייהנו ממסחרם ומחייהם. ניתנה להם אורכה להשיב. כשחזרו, בתוספת מתת, אמרו כי חכמיהם הבטיחו שהמשיח יבוא תוך שלושים השנים הבאות. היה זה איפוא אמצעי הגנה כדי לדחות תביעה להתאסלמות, וכן למנוע התנכלות מחשש של הופעה מיידית של המשיח.
סולטאן זה שהצטיין בתאבת בצע, ניצל הזדמנויות שונות כדי לסחוט כסף מן היהודים ומאחרים. גם איום זה היה תרגיל של סחטנות. תביעתו שיגלו לו את מועד בואו של המשיח לא באה מתוך ציפייה או יחס חיובי למשיח היהודי. אדרבה, התעוררות משיחית של יהודים בארצות האסלאם הייתה עילה לרדיפות מצד המוסלמים.
כך היה במרוקו בעקבות הנהירה אחרי שבתי צבי. וכפי שנראה להלן, לפי מסורת האסלאם, עתיד המהדי, המשיח המוסלמי להרוג את המשיח היהודי.
התקוה המשיחית, שהייתה נחלתם בכל הדורות וטמונה עמוק בלבם של יהודי המגרב, נדלקה כפעם בפעם עם הופעתם של " משיחים " מבשרי הגאולה. במאה הי"ב היה זה משה דרעי, במאה הי"ז נתפשו לאמונה בשבתי צבי. בעיר מכנאס הופיע יוסף בן צור, שהודיע כי נתגלה לו המגיד בליל ראש השנה תל"ד – 1673. המגיד בישר לו כי הוא משיח בן יוסף וכי שבתי צבי, הגואל האמיתי, יתגלה בערב פסח תל"ה – 1675 , וכי נתן העזתי הוא נביאו.
אף לאחר שדבריו לא נתקיימו, האמינו חסידי שבתאי צבי כי יופיע בשנה שלאחריה. ואמנם, אחד הסימנים לעצמתה של האמונה המשיחית הוא, כי למרות האכזבות לא נואשו מלהאמין בבואו. את שבתי צבי, נתן ויוסף העריצו המוני יהודים במרוקו, שרו להם שירים, ויש אף השערה , כי נהג לחלק כסף לילדים בט' באב כמו בפורים, קשור באמונה במשיחיותו של שבתי צבי.
מארץ מבוא השמש – הירשברג
2 -תוניסיה.
את מספרם של יהודי תוניסיה אמדו בראשית שנת 1956 ב-80.000 נפש בקירוב. מהם כ-60.000 היו נתיני הבאי, הנקראים תואנס, וכ-20.000 אזרחים זרים, בעיקר צרפתים. ה " גראנה " או " הגורנים " הם שכבה נפרדת ובולטת בתוך האוכלוסייה היהודית היציבה : צאצאיהם של מגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו תחילה בליוורנו אשר באיטליה, ומכם שמם.
חלק מהם עבר לאחר מכן אל ערי המסחר של צפון אפריקה, בעיקר לתוניס. במשך מאות שנים שמרו יוצאי ליוורנו, נתיני הדוכס הגדול של טוסקאנה, על עצמאותם העדתית ועד לפני זמן קצר היו בתוניס שתי קהילות נפרדות של " תואנסה " ושל " גורנים ", עם הנהלות נפרדות לכל ענייני החיים והמתים – ואך כי בני שתי העדות התמזגו ולבסוף גם התאחדו, הרי בבית הקברות עדיין מפרידה מחיצה בין אלה לאלה.
כיום אומדים את מספרם של " הגורנים " רק ב-3000 נפש, אבל עדיים הם גורם בעל השפעה וחשיבות רבה בחיי תוניס היהודית. מלבד שתי קבוצות אלה התיישבו בארץ זו יהודים מאירופה המרכזית והמזרחית, שהגיעו הנה גלים גלים, בימים שבין שתי מלחמות העולם ומקצתם אף אחר כך.
אף על פי שמזמן קום מדינת ישראל עלו לארץ עד סוף שנת 1955, בקירוב 24.000 נפש, הרי הריבוי הטבעי פיצה במידה רבה את הפתח שנוצר, והוא לא ניכר כלל בעיר תוניס גופא. כי אכן מתרכז בעיר זו רובה המכריע של האוכלוסייה היהודית בארץ, כשני שלישים ומעלה מזה, ועדיין נוהים הנה רבים מערי השדה ההולכות ונעזבות על ידי היהודים.
בעקבותיו של חזיון זה, שהוא אופייני בשביל האוכלוסייה היהודית בעולם בכלל ובמזרח התיכון המוסלמי בפרט, קולטת ה " חארה " ( הרובע היהודי ) של תוניס, מדי שנה בשנה אוכלוסים חדשים, בעיקר מיישובי הדרום ומהאי ג'רבה, שנוח להם, בגלל סיבות שונות, להתיישב בשכונה היהודית.
כאן הם כבתוך ביתם. הצפיפות בחארה אינה פוחתת, אף על פי שיש תהליך הפוך, של עזיבת החארה, בשל עליה לארץ ישראל, והעברה לתנאי דיור נוחים יותר. אוכלוסייתה של החארה התפשטה והתרחבה והטביעה מחותמה גם על הרבעים החדשים, שצמחו במשך עשרות השנים האחרונות.
בחארה של תוניס.
פעמים רבות ביקרתי בחארה, כדי להתבונן בחייה מקרוב. ביום הראשון לבואי אל תוניס יצאתי סליור הכרה חטוף.
היה זה בערב שבת אחר הצהריים והעיירה היהודית התכוננה לקבלת שבת. התנועה בסמטאות הצרות והעקומות רפתה, הסוחרים בחנויות הזעירות אמנם עמדו מוכנים לשרת את הלקוחות, אבל לא נראו לי עסוקים ביותר. לעומת זאת רבתה התכונה בחצרות הבתים שלתוכן נכנסנו. תמונת ערב שבת כמו בכל עיירה יהודית, נשים וילדות שוטפות את הרצפות ומכינות את הקדרות עם סחינה ( חמין ) כדי להוליכן אל התנור.
במעון יום שבו מתכנסים כארבע – חמש מאות ילדים, התכוננו כבר אלה לשוב לבתיהם ועמדו בחצר בסדר ובמשטר, כל כיתה וכיתה עם המטפלת או הגננת המורה שלה. כולם רחוצים, נקיים עטופים בסינרים אחידים, מעין מדים, הבניין חדש, האולמות גדולים ומחולקים על ידי מחיצות נמוכות לחדרי הכיתות.
הוסבר לי, כי בכל כיתה מרוכזים כחמישים – שישים ילד. יש גם חדרי בידוד עם מיטות, בשביל ילדים חולים. בדירת ההורים על פכי רוב אים מקום להשכיב במשך היום ילד חולה מחלה לא רצינית. שולחים אותו ל " מעון " שידאג לו שם.
לפני המרפאה של גרענת של " אוזה " הצטופף קהל גדול של נשים וילדים. זו אחת ממכות המדינה, הנפוצות במיוחד בין האוכלוסייה שהגיעה לפני זמן לא רב מהדרום.
ראיתי את בנייני השיכונים החדשים, שהקימה העיריה בחארה, מכספי הפיצויים והשילומים של גרמניה, עבור הנזקים שנגרמו בימי המלחמה לתושבי תוניס היהודיים, כשפלשו הנאצים לתוניסיה. ברור כי ליהודים זכות קדימה לדיור בבתים אלה, אבל כשמתפנה דירה יש שמקבלת אותה משפחה מוסלמית, ומי ילך להתדיין עם השלטונות.
עברנו על יד בית הכנסת הגדול של החארה. נשים צדקניות עסקו בשטיפת הרצפה, אין ידן משגת להרים את תרומתן בכסף, ולכן מנדבות הן את שירותן לתפארת בית הכנסת.
לבתי דפוס הזעירים, שרבים מהם בחארה, מאחר שניכרו דווקא כאן סימנים של פעילות קדחתניות. אמנם קשה לכנות בשם בית דפוס מאורה קטנה וחשוכה, ובה מגירות ספורות של אותיות ומכונת הדפסה עתיקה וזעירה המונעת ברגל. לא יכולתי להבין, מה מסדרים כאן במרץ כ רב דווקא בערב שבת. סוד זה הוברר לי רק למחרתו.
בבוקר חזרתי לשכונה. עברתי דרך הרבעים, שתושביהם מעורבים. אבל מיד אפשר היה להכיר באילו בתים גרים היהודים. לפי תנועת נושאי הקדרות עם הסחינה מהתנורים, ולפי מודעות האבל שבאותיות עבריות. בתחילה לא שמתי לב לתוכנן של מודעות אלה, אבל כשהמשכתי בדרכי ראיתי, במידה שהתקרבתי לחארה, כי מספר המודעות הולך וגדל, וכמעט אין בית שלא תתנוסס עליו לפחות מודעה אחת.
נבהלתי שמא חס ושלום פרצה מגפה בעיר. התחלתי מעיין במודעות, ואז הוברר לי גם פשר הפעילות של אתמול בבתי הדפוס בחארה. מנה הוא לערוך לימוד בבית האבל לעליית נשמתו של הנפטר כתום השבעה, כעבור שלושים יום ובסוף השנה למותו. הלימוד נערך כרגיל ביום השבת בצהריים, מאחר שרבים פנויים אז ממלאכתם. גם העניים רואים חובה לעצמם להזמין את הציבור להשתתף בלימוד, ומפרסמים מודעות ברחובות.
המשפט העברי בקהילות מרוקו – מ.עמר
ד. דרך קבלת התקנות ומתקניהם
על אלה שהשתתפו בדיון לשם התקנת תקנות נמנו החכמים, ״אנשי מעמד״ , ״ראשי הקהל״ והנגיד . כשהתעוררה בעיה שדרשה פתרון התכנסו ראשי הקהל למקום מרכזי כמו בית הועד , בית הכנסת או לביתו של ראש הקהל – הנגיד , ושם דנו והחליטו בנידון. לאחר ההחלטה ניסחו התקנה בכתב וחתמו עליה . בשום מקרה לא מוזכר דיון פתוח בהשתתפות הקהל. החכמים תופסים מקום מרכזי בהתקנת תקנות, בדיונים ובהתייעצויות, והם חותמים ראשונים בכל התקנות. במרבית התקנות שנתקנו למן המאה הי״ז ואילך חתומים רק הרבנים. דבר המוכיח את סמכותם הרחבה . התקנות היו מובאות לידיעת הצי
תקנות בדבר הסדרי גביה במרוקו
בור באמצעות הכרזה בבית – הכנסת. משעת פרסומן ואילך הן מקבלות תוקף חוקי – מחייב, תקנות שנגעו רק לקבוצה מצומצמת הובאו כנראה רק לידיעת הנוגעים בדבר ולא הכריזו עליהן בציבור
למרות שבמארוקו עד לראשית המאה הכי , לא היו קיימים ועדים כלל־ ארציים (לא של רבנים ולא של ראשי קהל) דוגמת כינוסי טרוייש במאה הי״ב , תקנות שו״ם (=שפיירא, וורמייזא, מגנצא) במאה הי״ג , ותקנות ואלאדוליד של הקהילות במלכות קאשטילייא במאה הי״ד, ועוד . והתקנות התקבלו רק על דעת חכמי פאס וראשיה, הרי בכל זאת תקנותיהם התקבלו במרבית הקהילות במארוקו, כעדותו של רבי יהודה בן עטר בתשובתו לשאלת חכמי ארץ ישראל.
רבי יהודה בן עטר חי בפאס, נולד התט"ז נפטר יט סיוון התצ"ג -1656 – 1733. מתקו הרבה תקנות הנזכרים בספר התקנות.גדול חכמי מרוקו בדורו. זכה להוקרה מצד כל הרבנים והקהל בדורו. סמכותו ההלכתית הכריעה בפסיקתם של חכמי מרוקו עד ימינו. השאיר מאות תשובות פזורים בדפוס ובכתבי יד, דרשות וחידושי ש"ס ועוד. אני עורך ספר " שאלו תשובות " ומקווה בע"ה לברך על המוגמר בקרוב. הערת המחבר.
… והתקנה שנהגו ותקנו ביניהם קהלות פ׳אס המגורשים מקאשילייא וגרירי אבתרייהו כל ארצות המערב חוץ מתאפילאלת ואגפיה ובמראכש יש ויש כל משפחה כמנהגה… אבל כל שאר ארצות המערב פאם ותיטוואן ואלקאצר וכל הגליל ההוא ומכנאס וצפרו כולם כאחד עושים כמנהג המגורשים. וכן קהל קדוש שאבילייאנוס אשר בדובדו ג״כ עושים כמנהג המגורשים אבל ק״ק תאזא יש להם מנהג בפ״ע (= בפני עצמם)…
למרות שהשאלה היתה רק לגבי תקנות שנתקנו בענין הכתובה. הוא עצמו כותב בתשובה אחרת שבן הדין ברוב הענינים). וכן כותב גם רבי יצחק בן וואליד). והאחרון גם נותן סיבות לכך ״…וידוע הדבר שכל ערי המערב הם נגררים אחר מנהגי פ׳אס הראשונים, יען שהמגורשים מקאשטיליא חנו בתחילה במדינות פ׳אס ואח״ב נתפזרו בכל ערי ישראל").רצונו לומר שהמגורשים שהיו בפאס כשעברו ממנה העבירו איתם את מנהגיהם. עיון בספרות השו״ת מוכיח שאכן רבות מתקנות פאס קויימו הלכה למעשה כמעט בכל יהדות מארוקו גם בתקופה האחרונה. יתכן-גם שסמכותם הרוחנית של החכמים המתקנים גרמה לכך שתקנותיהם פשטו גם לקהילות אחרות. מעין תקנותיו (המיוחסות ל-) של רבינו גרשם מאור הגולה.
לבד מתקנות הקהל היו קיימות במארוקו גם תקנות של חברות בעלי מלאכה. אך תקנותיהם לא הגיעו לידינו והן מוזכרות בספרות השו״ת).
לגבי זהות החכמים והאישים המוזכרים ב״ספר התקנות״, טרם נכתב מחקר מקיף על חלק ניכר מהם ידוע לנו רק מעט, לעת עתה ניתן להעזר בחיבורי ״חכמי פאס", אשר פורסם בספר ״פאס וחכמיה״, ירושלים, תשל״ט, כרך א, עמי 367-249. (יש לציין שכל החיבור הוא מעשה ידי ושמי הושמט מעליו).
פרשנות התקנות זמן תוקפן והשתלשלותן
ב״ספר התקנות״ סופחו במה שאלות ותשובות ופסקי דין המבוססים על התקנות. דבר המעיד על ישום התקנות הלכה למעשה.
התקנות מן הסתם נקבעו לצמיתות. אמנם בחלק מהן נקבע במפורש שתוקפה של התקנה הוא כל זמן שלא יסכימו לבטלה , באחדות הוגבל תוקפן לזמן חמש שנים , או עשר שנים . ויש תקנות שהצריכו הסכמה מפורשת של הקהל לביטולן גם לאחר הזמן , או הסכמה מפורשת להמשכן לאחר הזמן שנקבע . תקנות שלא יושמו הלכה למעשה בידי התושבים חידשו אותן פעם ופעמים .
גם בתקנות שלא הוגבל תוקפן בזמן, חכמי הדורות הבאים בחלק מהן הכניסו שינויים באמצעות תקנה נוספת, כדי להתאימן לצורכי הזמן או מסיבות אחרות. לדוגמה: תקנה המפקיעה קידושין שלא נערכו בהתאם לתקנה, חזרו בהם מההפקעה בתקנה שניה כנ״ל . תקנות המגבילות זכויות הבעל בירושת אשתו הנ״ל, הוכנסו בהן שינויים לטובת הבעל במקנאס בשנת התקע״ה (1818) על ידי רבי רפאל בירדוגו , בתקנת ״בית הבחירה״ .
וחכמי פאס בשנת התרי״ו (1856) בהסתמכם על תקנת ״בית הבחירה״ הכניסו בה שינויים גם בעיר פאס . ובתקנות של מועצת הרבנים הכניסו בתקנות ירושה שינויים מרחיקי לכת לטובת הבעל והיתומים כולל הבנות . וכן תקנות בעניני עריכת צוואות , ועוד.
ראוי לציין שחכמי התקנות תיקנו תקנה שחלה רטרואקטיבית ומפקיעה התחייבות קודמת גם אם זו היתה בשבועה. לגבי מי שנשא אשה ואין לו ממנה בן זכר לאחר עשרה שנים, נקבע כי רשאי לקחת אשה אחת עליה. למרות שהתחייב לאשתו הראשונה בשעת נשואיו בשבועה שלא יקח אשה אחרת עליה.
״…שרשאי כל אחד לקחת לו אשה אחרת להבנות ממנה לאחר עשר שנים לנשואיו אם לא ימצא לו זרע זכר ממנה לסוף עשר שנים לנשואיו… ואפילו שקבל עליו התנאי הנז׳ שלא ישא וכוי בשבועה אנו פוטרין אותו מהשבוע׳ ומתירין לו היתר גמור שמעכשיו אנו מפקיעין שעבוד הכתובה לגבי התנאי הנז׳ מטעם הפקר ב״ד הפקר הואיל והוא לדבר מצוה…״ .
למרות שהפוסקים שללו תוקף התקנות למפרע, חכמי פאס נימקו התוקף לתקנתם ״הואיל והוא לדבר מצוה״.
Tehila le David.R.D.Hassine
Tehila le David.R.D.Hassine
Deux autres commergants de Meknes deviennent les confidents de Sidi Mohammed: Mordekhay Shriqi, a qui David Ben Hassine consacre quatre poemes enthousiastes, ou il glorifie les vertus de ce "grand homme d'Etat ecoute par le Souverain ", ce mecene genereux qui l'honore de son amitie, et Mes'od Ben Zekri, egalement glorifie par le poete, "a sa demande" Le sultan accorde aussi sa confiance a un homme d'affaires de Meknes tres conteste, Eliahou Levi.Enfin, un autre grand commenjant richissime de Meknes, Shelomo Seb- bag, qui s'occupera personnellement de la publication de l'oeuvre de David Ben Hassine, se tient sagement a l'ecart de la vie politique marocaine.
Dans les villes de la cote, quelques privilegies afferment les douanes, et meme monopolisent parfois le commerce des ports maritimes, au grand scandale du Consul de France. A Mazagan, Mordekhay de la Mar, "un seigneur, compagnon du roi…, soutien des lettres", et, dans le nouveau port de Mogador, son pere Shalom et son frere Joseph de la Mar, Yehouda Guedalia et Meir Cohen Ben Macnin, comptent parmi les puissants toujjar es Soultan les marchands du roi de Sidi Mohammed Ben 'Abdallah. Diplomate de premier plan, Shemouel Sumbal s'enrichit prodigieusement, ce qui suscite la convoitise du sultan et precipite sa perte.
Ces rares privilegies, dont les moins scrupuleux oppriment par- fois leurs propres coreligionnaires, menent eux-memes une vie precaire, car leur situation depend entierement de l'arbitraire sans frein de leur maitre, le sultan, qui peut, du jour au lendemain, les depouiller de leurs richesses, ou meme les faire mourir, sans autre forme de proces.
STRUCTURES COMMUNAUTAIRES
En tant que dhimmis, les juifs marocains ne font pas partie de Dar el Islam –la Maison de 1'Islam, mais leur statut distinct leur permet de jouir, a Meknes comme dans les autres centres urbains, d'une autonomie interne presque complete, dans tous les domaines de la vie communautaire.
LE CONSEIL COMMUNAUTAIRE
La communaute est dirigee par un groupe de notables, qui forment une sorte de Conseil officieux charge de veiller a la bonne marche des affaires communautaires. Tous ces notables sont des benevoles, cooptes dans un nombre restreint de families aisees, en general de pere en fils, ces fonctions publiques conferant prestige et influence. Ils se choisissent, avec l'approbation des autorites, un chef, le naguid, ou "Sheikh el-yahoud"qui, essentiellement, represente la communaute aupres du sultan et de ses subordonnes, est responsable de l'ordre public et de la collecte des impots, et fait respecter les decisions du Conseil et du Tribunal.
Comme le sultan reside, au XVIIIe siecle, a Meknes, un naguid eminent comme Abraham Mai'maran, ou Moshe Ben 'Attar, est considere comme le "grand checq des Juifs de tout le royaume".Mais, en general, chaque ville a son propre naguid, dont l'autorite reste locale. Comme la plupart de ces notables sont riches, David Ben Hassine compose souvent en leur honneur des poemes elogieux pour s'attirer leur bienveillance.
LES AUTORITES RELIGIEUSES
Le Conseil communautaire coopte egalement parmi ses membres les hakhamim – les rabbins – les plus respectes de la communaute: les dayyanim, ou juges, quelques hakhamim reshoumim, ou "rabbins officiels", ainsi que des talmidei hakhamim connus pour leur piete et leur science.
Les talmidei hakhamim sont des erudits sans fonction communautaire ou cultuelle precise, qui consacrent tout leur temps, ou une partie de leur temps, a l'etude. Les rabbins les plus importants, les dayyanim, sont en general nommes a vie par des maitres prestigieux, parmi les candidats qualifies, selon le principe de la serara, c'est-a-dire du droit hereditaire a certaines fonctions religieuses: "Quiconque accede a une charge regie par la serara acquiert le privilege de garder cette charge pour lui et ses descendants competents pour toujours".
Cette institution explique la persistance, a Meknes, de veritables dynasties rab biniques dans les families Toledano et Berdugo, du XVIIe siecle a nos jours. Les hakhamim sont entoures d'un grand respect, car ils ne sont pas seulement consideres comme des gardiens de la halakha, mais comme des savants qui transmettent la culture juive traditionnelle. Presque tous ecrivent des oeuvres qui sont lues, recopiees et commentees avec passion.
Cependant, s'ils exercent une influence reelle dans la communaute, les hakhamim, y compris les dayyanim, vivent pauvrement, sauf lorsqu'ils ont des revenus independants, ou qu'ils exercent un autre metier, car la communaute ne leur verse qu'une maigre redevance, ou parfois leur attribue les modestes revenus d'une synagogue. En revanche, tous les hakhamim sont exempts d'impots.
Au debut du XVIIIe siecle, les dayyanim de Meknes les plus importants sont Moshe Toledano (c. 1644-1723) et son frere Habib (1658-1716), Moshe Berdugo (1671-1731), ainsi que, temporairement, deux sommites de Fez, Yehouda Ben 'Attar, en 1701 et de 1721 a 1724, et Ya'aqov Abensour, de1718 a 1729 . Mais David Ben Hassine, ne en 1727, n'a connu que les juges en exercice pendant la deuxieme moitie du XVIIIe siecle. Ainsi, il a compose des poemes en l'honneur de Ya'aqov Toledano (1697-1771), Mordekhay Berdugo (1705-1762),Shelomo Toledano (mort en 1789), Moshe Ben Daniel Toledano (1724-1773), Yekoutiel Berdugo (mort en 1801 et Hayyim Toledano (1703-1783).
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים
ב. התוכנית להקמת מחנה ריכוז לחיסול היהודים בגאזים באזור ג'נין
המופתי לא הסתיר את שאיפתו לשתף פעולה עם היטלר באירופה בפתרון הסופי, שכלל גם חיסול יהודי ארץ ישראל, במחנה ריכוז שיוקם באזור ג'נין לאחר נצחונו העתידי של הגנרל רומל באל- עלמין וכיבוש הארץ מידי הבריטים. בשידוריו בשפה הערבית ברדיו הגרמני קרא המופתי לרצח עם: "הירגו את היהודים בכל מקום שאתם מוצאים אותם- למען אללה, ההיסטוריה והדת".
פרופ' אדוארד סעיד, פלסטיני- נוצרי, אישר שבקריאתו של המופתי לחיסול העם היהודי הוא "ייצג את הקונצנזוס של ערביי פלסטין" ושימש כשופרו של העם הפלסטיני. עובדה היא שיאסר ערפאת לא התנער ממעשיו של המופתי וכינה אותו "הגיבור שלנו" ( עפ"י כתבה של ד"ר דוד סילברקלאנג ב"יד ושם").
פרופ' ברנרד לואיס ( Bernard Lewis, Semites and Anti-Semites, 1986 ) מזרחן בעל שם עולמי כתב בסיפרו "שמיים ואנטישמיים", שיצא לאור ב- 1986 , שהמופתי התקשר לקונסול הגרמני בירושלים, עוד ב- 1933, כדי לקדם את שיתוף הפעולה בין הערבים וגרמניה הנאצית.
שני היסטוריונים גרמנים, קלאוס מיכאל מלמן (Klaus Michael Mallmann) ו- מרטין קופרס ((Martin Cuppers שחקרו את הנושא פירסמו מאמר תחת הכותרת: Elimination of the Jewish National Home in Palestine:The Einsatzkommando of the Panzer Army Africa, 1942.
לאחר נפילתו של המשטר הנאצי ב־8 במאי 1945 והתוודעותו של העולם לזוועותיהם של מחנות ההשמדה, חדל הנאציזם להיות כוח פוליטי ואידאולוגי משמעותי בגרמניה ובאירופה בכלל. אולם התהליכים שאירעו באותן שנים במזרח התיכון – התנגדותם של הערבים לעלייה היהודית ולאחר מכן התנגדותם למדינת ישראל, ובמקביל צמיחתו של האיסלאם הרדיקלי – גרמו לכך שבאזור זה של העולם הנאציזם לא נחשב משוקץ כבאירופה. וכך, שעה שהנאציזם לא התקיים עוד כתנועה גדולה או כגוף מדיני, רכיבים בעייתיים מהשקפת העולם שלו כלפי היהודים זכו לקבלת פנים נאה בתרבות חדשה ובלשון אחרת, אלו של האיסלאם הרדיקלי, בפרט בקרב ״האחים המוסלמים״ בקהיר שלאחר המלחמה.
הספר שלפנינו נוצר על רקע מסורת שהתפתחה בגרמניה המערבית, ולאחר מכן בגרמניה המאוחדת, של הסתגלות לנטל ההיסטורי של פשעי הנאצים ושל השואה בפרט. קונצל הוא בן לקבוצה קטנה יחסית של אינטלקטואלים גרמנים שהקדישו מחשבה להשפעות המאוחרות של הנאציזם והשואה על אירופה ועל העולם שמחוצה לה. קוראים המכירים את ההתפתחויות האינטלקטואליות, האקדמיות והפוליטיות בגרמניה המערבית ולאחר מכן המאוחדת, לא יופתעו מכך שדווקא חוקר גרמני הוא שמציב את האנטישמיות במוקד עיונו באיסלאם הרדיקלי, ואף עושה זאת באמפתיה רבה יותר מכל חוקר אחר אחרי 11 בספטמבר. ׳ג׳יהאד ושנאת יהודים׳ הוא חלק ממסורת ארוכה, אם כי לעתים קרובות מייצגת מיעוט, של חשיבה ביקורתית על העבר הנאצי של גרמניה ושל בחינת מהותה של האנטישמיות; מסורת שהחלה בשנות הכיבוש האמריקני־אנגלי שלאחר המלחמה במערב גרמניה, והתרחבה בעשורים שלאחר מכן.
ניתוחו של קונצל מרחיב את ההתמודדות עם העבר הנאצי אל מחוץ לגבולות הזמן המקובלים, השנים 1945-1933, ומראה שהתחימה לתקופה זו לוקה במידת־מה של אירופו־ צנטריות. כשאנחנו, חוקרי תולדות אירופה, דנו בשאלת ההמשכיות והשבר של 1945, עשינו זאת בהקשר של הזמן והמרחב האירופיים.1 אף שבאירופה שלאחר שנת 1945 הנאציזם והאנטישמיות הרדיקלית היו מוכים ומשוקצים פוליטית ומוסרית, קונצל מזכיר לנו שהתופעה של שנאת היהודים בשל יהדותם זכתה אז ללגיטימיות מלאה בקרב האיסלאמיסטים הרדיקלים. אחד היישומים של ספר זה המוצעים עתה למחקר ההיסטורי, הוא עיצובה מחדש של סוגיית השבר וההמשכיות בחקר תולדות הנאציזם, כך שתקיף את הגלגולים, ההשפעות, הפעפוע וההתקבלות של הנאציזם מחוץ לאירופה – ובמקרה זה, בעולם הערבי והאיסלאמי בעשורים שלאחר המלחמה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-פעמי מערב מחקרים על יהדות צפון אפריקה בעריכת יצחק בצלאל
פעמי מערב
מחקרים על יהדות צפון אפריקה
בעריכת יצחק בצלאל
מכון בן צבי
תשמ"ג
פתח־דבר
פעמי מערב היא אסופה ראשונה של מאמרים שנבררו מחוברות ׳פעמים׳, ועניינם הוא קהילות ישראל בצפון-אפריקה (מארוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב). לא במקרה האסופה הראשונה יוחדה ליהדות המגרב, שכן היא אחת התפוצות היותר חקורות עד כה בארצות האסלאם. שותפים למחקר ענף זה מלומדים ומוסדות מדעיים בישראל ובארצות אחרות, בהם המרכז לחקר יהדות צפון־אפריקה שבמסגרת מכון בן־צבי, אשר פיתח פעילות מבורכת בשמונה שנות פעילותו.
המאמרים באסופה הם מכמה תחומי מחקר: היסטוריה, סוציולוגיה ואנתרופולוגיה, ספרות עברית (פיוט), קבלה, ספרות יפה בצרפתית ואמנות. מיקבץ מאמרים מתוך כתב־עת אחד, הקיים ארבע שנים, אינו מהווה יסוד איתן להכללות מפליגות על מצב המחקר של יהדות המגרב בכללו. מה גם, שפעילות מחקרית בכמה תחומים, כמו לשון, ספרות עממית וענפי פולקלור אחרים — אין לה ייצוג באסופה שלפנינו. אבל בצירוף המאמרים הכלולים בה משתקף מצב המחקר הנדון, בהשגיו ובחסר שבו: כגון ההתקדמות היחסית של מחקר ההיסטוריה של יהדות המגרב, ובמיוחד של יחסי היהודים עם שכניהם: וכגון החסר במחקר הספרות העשירה שלה, כמעט בכל ענפיה: ספרות רבנית (לרבות חיבורים בהלכה, בקבלה ובדרוש) שירה ופיוט, ספרות יפה בת־זמננו, שעיקרה בצרפתית, ועוד. יש תחומים כמו שירה ופיוט, ספרות הלכית וספרות מוסר, שאפילו רישום שיטתי של מצאי כתבי־היד בהם טרם נעשה, ויש תחומים אחרים, שנעשו בהם עבודות־תשתית, אולם מחקרם הוא בראשיתו, כמו: ספרות יפה בת־זמננו, עיתונות, לשונות יהודיות ועוד. סיכום־ביניים זוטא שבאסופה זו, עשוי ללמד לא רק על היש במחקר יהדות המגרב, אלא גם על החסר בו, כדי להפנות אליו שימת־לב של מלומדים ושל מוסדות ולהעמידם על הצורך בהשלמת החסר.
באסופה שלפנינו כלולים 16 מאמרים, הסדורים לפי מדורים (היסטוריה, ספרות, אמנות) וכן ביבליוגראפיה של פרסומים בתחום זה.
רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים
רבי שלום משאש ז"ל-אורה של ירושלים
חיבר ספרים רבים: אוצר המכתבים ג״ח, שו״ת מים חיים ב״ח, גרש ירחים על הל׳ גיטין, נר מצוה כל בו לענייני חנוכה, בגדי ישע בעניני חג סוכות, נחלת אבות ששה חלקים – דרושים, נחלת יוסף על הגדה של פסח, וכעת נמצאים בהדפסה חידושיו עה׳׳ת כ ־ 5 כרכים. עוד בשנת תשי׳׳ד לאחר פטירת הגאון רבי בן ציון חי עוזיאל זצ״ל נתבקש רבי יוסף מכמה רבנים לעלות לא״י וליטול על עצמו את כהונת הראשון לציון. גם בשנת תשכ׳׳ד כשעלה ארצה לא הודיע לבני עירו שעולה הוא לא״י על מנת להשתקע בה, כי ידע שמרוב אהבתם אליו לא יניחו לו, וגם חשש רבנו שכשם שאבותיו לא זכו לעלות לא״י, כן הוא לא יזכה, ויתעוררו עליו עיכובים מעיכובים שונים, לכך קנה כרטיס הלוך וחזור כדי לבלבל את השטן, ואכן מספר רבי יוסף שבהיותו בצרפת, כמה ימים בהמתנה לקראת הטיסה לישראל, היתה רעידת אדמה במקום בו התאכסן, וברחו כל אנשי העיר אל מחוץ לעיר. כשבא רבי יוסף לארץ קבלוהו בכבוד ויקר, רבנים ואישי ציבור, ואף אותם שלא הכירוהו וראו את כתביו, התפלאו ואמרו הנמצאים חכמים כאלה במרוקו, ולא ידענו? ובקשוהו שישאר וישתדלו למנותו בתפקיד חשוב, וכך היה. עד שנת תשכ׳׳ד כיהן בדיינות במקנס, לאחר מכן עלה ארצה, ובשנת תשכ״ה נתמנה לראב״ד ורב העיר חיפה, ובמשך כעשר שנים כיהן בחיפה ברבנות ובדיינות, נפטר ב־ב׳ שבט תשל׳׳ד.
הגאון רבי יצחק חזן זצ״ל הקים ישיבה על קברו בחיפה,והוא הכולל בית יוסף. ועתה הכולל בקרית שמואל בראשות הרה״ג מזכה הרבים רבי אברהם בלחסן שליט״א.
כמה נעימים דברי רבנו שכתב בהקדמה לספרו של רבי יוסף אוצר המכתבים ח״ג, ואלו דבריו:
עצור במלין בל אוכל, לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, מזה בן מזה, פאר משפחתינו. יוסף עינינו, המפורסם בכל תפוצות ישראל כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש זצלה״ה. אסתפק במילים קצרים שאמרתי זה שנתיים בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים, מזוקק שבעתיים, סבא דמשפטים, מבני עליה המעטים, עטרת זהב גדולה, משיירי כנסת הגדולה, כמלאך האלוקים זיו פניו ותוארו, נזר ישראל ופארו, הרה׳׳ג מעוז ומגדול, הדיין, החריף, הפסקן, הלמדן, המתמיד, המורה, המטיף, הדרשן, המשורר, הסופר המובהק, המליץ הגדול, הצייר, הדווקן ומסודר בכל ענייניו גשמיים ורוחניים, חמישים שנה שפט את ישראל, רב פעלים מקבציאל בחיבוריו הרבים, הגביר חיילים, שואלים אותו בכל מקום, ומשיב על כל קוץ תלי תילים. בתנ״ך, בבלי, ירושלמי, בהלכה, באגדה, במדרש, ובפוסקים. ביודעו ומכירו לילה כיום יאיר, לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה, והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טיפה, כל ימי היותו, דרוש דרש בקהילתו מדי שבת בשבתו, שם ראיתי את הלחץ בנות צעדה עלי שור לראותו ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן, תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עוד יוסף חי, וזכרו לא יסוף מזרע ישראל. והן היום זבח משפחה הוא לנו לאושרנו ולשמחת לבבנו, יוצא לאור ספרו הבהיר המוכתר בנימוסו אוצר המכתבים ח״ג, כמוהו כאחיו ח״א וב', ויש בהם תועלת לכל, רב עם תלמיד ולבעלי בתים. כל אחד ימצא בו די מבוקשו, שלחן ערוך מכל מגדים. תורה ומשפט. חכמה ומוסר. ספרות והיסטוריה. שירים וקינים, בחכמה יפה בסדר ומסטר נכון. בשפה ברורה ובנעימה, מכתבים הראויים לעלות על שולחן מלכים, יהנו הרבים ותרבה הדעת, כן נזכה ונחזה שאר ספריו במלואם, יוצאים לאור עולם מאירים ומזהירים.
פרק ב: בחצרות אלוקינו יפריחו
טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו
כבר בשחר נעוריו היה רבנו מטפס ועולה, בסולמה של עבודת הבורא ובמעלות גדולים וקדושים: וכך כותב רבנו בהקדמה לספרו מזרח שמש: וכל ימי נעורי לא ידעתי צורתא דזוזא, (הכוונה היא שלא עשה שום מאמץ מחוץ ללימוד התורה, למטרת רווח כספי, ושלא היה לו שיג ושיח בענינים אחרים מחוץ ללימוד תורה.)
וכל כסף תועפות נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד תורה הקדושה. וכל חברי בצאתם יחד איתי מבית הספר בני יד׳ וטו׳ שנה פנו אל המלאכה, חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, ונכנסתי ללמוד אצל הרב המובהק, מאיר כברק, חריף ובקי, אשר כל רז לא אניס ליה איש אלוקים הלא הוא כמוהר״ר פחד יצחק סבאג אשר אור תורתו זורח עד עתה (שנת תשכ׳׳ב) בעיר מולדתי מקנס, יגן עליה אלקים, ויראת חטאו הגדולה הפנימית הקודמת לחכמתו היתה לו סגולה להעמיד תלמידים רבים רבות בשנים, כולם חכמים וצדיקים.
והיה מתייגע בכל יום להסביר לנו את דברי התוספותים עד שהיה מזיע, ימים רבים ישבתי בישיבתו והייתי אדוק למריר הנ׳׳ל, ואף שהרבה פעמים נפתחו לי שערי פרנסה ללמד תלמידים, לא רציתי לזוז מכותלי בית המדרש, שבו אורו עיני וליבי, לחדש חידושים בתורה, ובזה הייתי מאושר בעיני עצמי מכל העשירים, ותמיד שאלתי מאת ה׳ שלא יעשירני עושר גדול, שלא יבטלני מהתורה. וכל תפילותי ורגשי ורחשי להעשירני בתורה ובחידושיה, ואת היצר הרע שהיה דוחק בי, הרי אתה בעל אשה ובנים, ומה תהיה אחריתך? דחיתי באמת הבנין. ׳כיון שטוב להיות חכם עני, מהמוני עשיר׳.
ועד היותי לבן כה׳ שנה הייתי מאוכלי המן, כי חנני ה׳ באב רחמן שהיה מאכיל משקה מלביש ומכסה וכל מה שצריך הבן לעשות לאביו, היה הוא עושה לי ולאשתי, וכל תורתי שלו היא. ואוכל לומר בפה מלא ״אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שאף רגע אחד לא הלך לריק ח״ו רק בתורה ומצוות״.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
באלול 1857 מונה כשר העיר סי טאלב מוחמד. בימיו נתמנה לנגיד רפאל ברוך במקומו של אברהם מאמאן. רפאל ברוך הנזכר נהג שלא כהוגן עם הקהל שהעבירוהו מנגידותו ומינו במקומו החכם השלם רבי יעקב אדאהאן. אשתו של רפאל ברוך הנ"ל הלכה לפני רבני פאס וביקשה מהם שיתערבו להשלים בין קהל צפרו ובעלה ולמונעם מלרודפו, בשנת תרכ"א מונה כשר לקאייד אלחאז חאמד בן וואעזיז ואז מונה כנגיד יצחק שוקרון. והמלך מולאי עבד רחמאן מת בשנצ 1859.
תעודה מספר 250
חברת כל ישראל חברים אלליאנץ איזראלית אוניברסל
הוועד הראשי בפאריז
ALLIANCE ISRAELITE UNIVERSELLE
PARIS 37 RUE DE TREVISE
פה פאריז ראש חודש כסליו תרל"ד לפ"ק – 1874
אל אחינו בני ישראל היושבים מרוקו שלום וברכה !
אחינו היקרים והנאהבים !
הועד הראשי של חברת כל ישראל חברים שמע את התלאות אשר מצאוכם ונתן לבו להעבירם בזכרו את מאמר אבותינו " כל ישראל עברים זה בזה " ובהתאמצו לקיים המצווה הזאת : וכאשר תרבנה הרעות הבאות עליכם כן יגדלו רחמי אחיכם היושבים בין גויים צדיקים.
הלא נדבו כספים תמיד להסיר לחץ האומללים ולהרים מכשול מדרך בני עמם תמכו ידינו ויסדנו בתי ספר כה וכה להשקות בני ישראל מימי תורה ומימי חכמה : ואף על פי שרבים אמרו לנו אין ישועתה לכם, אמרנו בלבנו הטבנו לעשות ורק לאוכל תאנה ינעם טעמה "
וביספור מעשה ידינו נזכיר ולא נשכל את כל אשר עשו אנשיט ישר מן בגויים לטובת אחינו, וחובה עלינו תמיד בכל יום להודות למלכי ארצות אירופה ולשלוחיהם בארצות הנגב והמזרח אשר עמדו לימננו בכח עת ובכל מקום :
וגם מלכי ארצכם זכורים לטוב כי לא נמנעו משמוע תפלתכם ומהציל צדיקים מיד רשעים : ובפרט הסולטאן האחרון עשה עמכם אות לטובה וזה חדשים מעטים יצא מלפניו כתב הפירמאן בגלל היהודים אשר במלכותו שיבטחו באהבתו ובחמלתו.
על כן נתחייבנו להל לשמו ולזכרו וה' ישלם שכרו וישמור גם כן את הסולטאן החדש אשר קם תחתיו כי הוא חפץ בכם יחולו על ראשו ברכות שמים מעל ולא יטמוט לעולם :
ואולם אחת נשאל מידכם ואותה הואילו נא לעשות למעננו ולמענכם, שמעו נא את דברינו דברי אחים נאמנים וקבלו ברצון את עצתינו כי היא טובתכם וערבת חייכם : הסירו נא מעלליכם את כל אשר ירע בעיני יושבי ארצכם והרחיקו מן הכיעור ומן הדומה לו.
ויותר מכל מוצא שפתיכם תשמרו ותזהרו מאוד פן תדברו באזני העם דברים לא יוכלו להולמם ויחר בכם אפם ויסירו מכם רצון המלך ויועציו ויוסיפו שנא אתכם ויאמרו כי עם נבל ועז מצח העם הקטן הזה. על כן זכרו נא תמיד את אשר אמרו חז"ל כי סיג לחכמה שתיקה.
וחדלו מהתהלל בעזרת הממשלות ובתשועה הבאה מרחוק, תאלמנה שפתי הוללים ולפה תשמרו מחסום : אל תצאו מגדרי התבונה להתפאר לעיני הגויים כי מהר רגלי הים יהפך לב העם ומנהיגיו ואנחנו שוא נעמול בעבורכם :
תקוותנו חזקה כי דברינו לא ישובו ריקם, והיה אם שמע תשמע לקולנו תמצאו בעיני כל אדם והמלך בחסדו ירחב לכם בצר וכצנה יעטר אתכם רצון : ועוד נבקש מידכם שתעלו מעלה בדרכי הלמוד ותפתחו את ידכם לתת כסף ללמד בניכם ובנותיכם חכמות המערב : קום יקומו העשירים בכם ויבנו בתי ספר לעניים, וזה יתרון גם לעצמכם.
כי ברוב הימים יטאכלו את פרי מעלליהם כשיקום דור חדש גדול במדכ ובחכמה : אז יראו הגויים את היהודים בעין טובה ותחת הקלון יעלה כבוד וכל אחד ואחד מכם ישמח ולא יבוש עוד : הלא שמעתם הלא ידעתם את המדרגה אשר אנו עומדים בה בארצותינו שדמינו לילדי הארץ בכל עניים.
ורק הלימוד והדעת עשו לנו החיל הזה : הנה הדרך סלולה לפניכם ואל תטו ימין או שמאל וטרם יעברו שנים רבות תהיו גם אתם ככל בני ארצכם ותשכחו בטח ותאכלו מטוב הארץ. אנחנו נברך אתכם ברכת אחים ונתפלל אל אדוננו שיוציא עליכם אור של גאולה ושל כבוד ויתן לכם ברכה ושלום.
בשם הוועד הראשי של כל ישראל חברים
הסופר המזנה – IZIDORE LOEB – ראשי הועד – אדולף כרימיו – AD. CRIMIEUE
הא לכם תקנות החברה וראיתם מה מאד ידבו יהודי מערב את לבם למען אחיהם הרצוצים ועשו צדקה רבה שלא לקבל פרס, ונייחל לכם שתלכו בעקבותיהם ותשתדלו כמותם להלחם מלחמת השם.
חברת כל ישראל חברים – שנתייסדה בשנת תר"כ לפ"ק בעיר פאריז – 1860
תוכן תקנותיה בקצרה :
1 – תכלית החברה היא לטובת שווי זכויות המדיניות לבני ישראל בכל מקומות מושבותיהם ולחזק ידיהם כי יעלו במעלות השכל והחוכמה – לעזור בכל עת לכל אלה מבני ישראל אשר יציקו להם בעבור שמירתם התורה והמצוות אשר שם משה לבני ישראל – ליסד בתי ספר לאחינו בני שיראל הקדשם ובאפריקא.
2 – כל הרוצה להיות חבר אל החברה עליו לעזור למה שנצרך להוצאות החברה לכל הפחות במכסת כסף ששה פראנק לשנה.
3 – החברה מתנהגת על ידי הועד הראשי בפאריז הבירה : ובכל מקום שיש שם עשרה חברים יוכלו ליסד ועד פרטי : בעלי הועד הפרטי הזה יבוחרו על ידי כל החברים של המקום ההוא בהסכמתם.
4 – הועד הכולל מודיע כל פעולותיו על ידי כרכים הנדפסים שני פעמים בשנה ונשלחים אל כל חבר החברה.
סוף תעודה מספר 250
ממזרח וממערב-כרך ד'- מאמרים שונים-לתולדות רבי אהרן אבן חיים – משה עמאר.
בסוף שנת השס״ח או בתחילת שנת השס״ט עזב ר׳ אהרן את פאס לוונציה כדי להדפיס חיבוריו ״, ונתקבל על־ידי חכמיה בכבוד גדול. בקיץ השס״ט חותם עמהם על פסק־דין, האוסר על אחד האנוסים שהוחזק לכהן לשאת גרושה, פסק שעורר פולמוס בין חכמי ישראל מארצות שונות ״.
בחודש תשרי שנת הש״ע חתם אתם על כתב המטהר את שמו של השד״ר ר׳ ידידיה גאלאנטי מהלעז שהוציאו עליו, שמעל בכספי תרומות ארץ־ישראל׳״. כמו־כן חתם אתם על הסכמות לספרים״. בוונציה ישב שנים מספר.
בתחילה קבע ישיבתו בבית־הכנסת ״תלמוד תודה״ של קהל הספרדים, ושם הרביץ תורה. אחר־כך עבר לבית־כנסת של קהל הליוואנטינים ( יוצאי ארצות המזרח ) ושם הרביץ תורה שנים אחדות .
" קורא הדורות " דף מט ע״ב. בהיותו בוונציה הסכים לספר ״ משפטי שמואל ״ פירוש משניות, לרבי שמואל בה״ד ׳אברהם הכהן זלה״ה הרופא ממדינת פאס׳ כתב־יד בריטיש מוזיאון בלונדון 049 27 Add Mss Ms ( במלכ״י סרט מספר 5701) וזה לשון רבי אהרן: ״ ברוך ה׳ אשר לא השבית לנו גואל להאיר עיני המעיינים בביאור דברי הרמב״ם ז"ל והרב הגאון הר״ש אשר בסדר זה אשר הם קשי ההבנה וצריכים ביאור וציור ולהסיר כל טעות אשר גרם הדפוס בדבריהם ולכן בראותי המלאכה והנה מלאכה מפוארה וראויה היא להדפיס חתמתי שמי.
כה זעירא דמן חבריא אהרן בן חיים״ רבי אברהם הרופא אבי רבי שמואל אינו רבי אברהם חברו של רבי אהרן, כי ההוא נפטר רק בשנת תי״ג ואילו זה בהיות רבי אהרן בוונציה כבר לא היה בחיים. וכנראה אלה שני רבי אברהם החתומים ב ״תקנות פאס״, סימן לז, על אחד מהם מצוין ״הרופא״ והוא אבי רבי שמואל. ורבי אברהם שעלה לארץ לא היה רופא ולפי זה יש לתקן ב ״ נר המערב ״ עמי 102 ובמה שכתבתי ב״חכמי פאס״ עמי 294.
בוונציה התרועע עם חכמים אחרים בעיר ומחוצה לה. לבד מהחכמים שהוא חתום אתם בפסקים הנזכרים, עמד בקשרים עם ר׳ יש״ר מקנדיאה, ונתן לו במתנה את חיבורו ״קרבן אהרן״ ודן עמו על מחבר הספרא, ועם רבי יהודה אריה די מודינא.
בזמן שבתו בוונציה נתבקש כנראה רבי אהרן לחוות דעתו על כמה תשובות של רבי יעקב הלוי מהעיר זאנטי, וכן נשא־ונתן בהלכה עם רבי יונה ב״ר שבתי משאלוגיקי, מצורת פניותיהם אליו נלמד על היחס הרם שבו התייחסו אליו.
מתלמידיו בוונציה ראוי לציין את ר׳ עזרא ב״ר שלמה אלחדב האחרון אף כתב שיר תהילה לר׳ אהרן, מעין הקדמה לספר ״לב אחרן״, והוא פותח את דבריו בלשון זה: ״בראותי גודל חסדיך אשר עשיתה עמדי, ונתת אל לבך להבין ולהשכיל לעבדך דברי אלהים חיים״.
מ׳ בניהו מזהה את רבי עזרא כמחבר ׳ספר דרושים׳ כתב־יד אדלר 1080 שבגנזי בית־,המדרש לרבנים בניו־יורק. בדרוש הראשון כתב: ״דרשתי אותו בשנת השע׳׳א [1611] ביום שבת קדש על הצלת א״א [אדוני אבי], בהיותי לפני מורי הרב כמוהר״ר אהרן בן חיים ז״ל. והוא הדרוש הראשון שדרשתי מדעתי״ .
מוונציה עבר ד׳ אהרן למצרים. חוקרים אחדים כותבים, כי רבי אהרן שהה תקופה מסוימת בקהילות תורכיה (שאלוניקי ועוד), לפני,בואו לוונציה , אך לא מצאתי הוכחה לשהייתו בקהילות תורכיה. ואם אכן רבי אהרן ביקר בתורכיה, סביר להניח שזה היה בדרכו מוונציה למצרים.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
מה היו המניעים לכך משני הצדדים?
גיל הפוריות של הגבר גבוה מזה של האשה. היו זקנים שרצו להביא דור חדש לעולם לאחר שנשותיהם הראשונות פסקו מלדת, גורשו או נפטרו. היו בוודאי גם מקרים שמטרה זו לא עמדה לנגד עיני האלמן או הגרוש. הייתה דרושה אשה שתשרת אותו. לא היה מקובל שגבר ינהל משק בית, והחזקת משרתת כשאין אשה בבית, היתה מנוגדת לכללי הצניעות. בתנאים מסוימים היה לצעירה אינטרס להינשא לזקן:
א. אם משפחת הכלה ממעמד חברתי וכלכלי נמוך, ואילו הזקן המיועד אמיד, או בא ממשפחה מיוחסת של תלמידי חכמים, והוא עשוי להבטיח את קיומה בכבוד:
ב. הנערה עברה את גיל הנישואין המקובל, ולא מצאה בעל מתאים. לפי האימרה בתלמוד: ״בתך בגרה שחרר עבדך״(פסחים קיג, ע׳׳א). כלומר, בגיל מתקדם, אפילו עבד ראוי לנישואיה;
על מצב כזה אמר בדרשה ר׳ יוסף בן הרוש בן המאה ה־20: ״כשהיא בוגרת אז אביה נותנה אף למישהו גרוע כיוון שעבר זמנה״(׳גביע יוסף׳, דף טו, ע״ב);
ג. גרושה, או עגונה שבעלה נעלם בדרכי המדבר או ההרים בהם סחר, או נרצח לשם שוד. תופעה זו הייתה מצויה, והאשה – בין שהיא אם לילדים ובין שאין לה ילדים – זקוקה למגן:
ד. לנערה היה פגם גופני;
המורים והמנהלים של רשת החינוך מיסודה של כי״ח לחמו בנישואי בוסר. בהדרגה נשא מאבקם פרי, וגם אצל המנהיגות נוצרה מגמה להתקין תקנות בנידון. בפועל נישואי בוסר היו קיימים במרוקו עוד במאה ה־20, אבל בוודאי פחות מאשר בדורות הקודמים.
נישואי הבוסר יצרו בעיות
אחת מהן הייתה שהנערה עדיין אינה בשלה ליחסי אישות, והדבר גרם לחיכוכים. מה היו האמצעים לפתור בעיה זו?
היה תנאי שהחתן לא ידחק את הכלה ליחסים עמו. היו הורים פיקחים שהיו מודעים לעובדה זו, וכתבו בתנאי השידוכין ובכתובות שהחתן יחכה׳ עד שתהיה מוכנה ובשלה לכך מבחינה גופנית.
כך הותנה, למשל, בשנת תקצ״א (1831) כשבתו של החכם עמור אביטבול מצפרו עמדה להיכנס לחופה עם משה בן אהרן אזולאי, ש״לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה״ (ד. עובדיה, ׳קהלת צפרו׳, מס׳ 508, ח״ג, עמי 74; עמאר, תשס״ג, עמי 171).
ר׳ ש״י אביטבול מצפת דן בנערה שנישאה לפני מלאת לה 12 שנים. אביה התנה עם הבעל שיחכה ליחסי מין אתה עד שתגיע לגיל 12. האב טען ״שמא נעשה לה איזה כישוף״, וביקש זמן להשתדל ברפואתה. לפי אמונה עממית, הכישוף מונע מהכלה הצעירה את הבשלות ליחסים עם בעלה (׳אבני שי״ש׳, ח״ב, סי׳ כח).
תעודה מספר 508 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה ז"ל
508
התקצ"א
בה״ ן
להיות שכאשר נשתדכה הבתולה מרים בת החכם השלם והכולל הדיין המצויין כמד״״ר עמור אביטבול י״א עם הבחור משה בכ״ר אהרן ה״ן אזולאי היו השדוכין על תנאי, ראשונה שכאשר תכנס עמו לחופה לא ידחקנה בענייני תשמיש אלא יגלגל עמה כפי רצונה לפי ערך רכות שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה, ועוד קבל ע״ע הרי אהרן אביו של הבחור הנד להאכיל ולזון על שולחנו את הבחור בנו הנזכר עם כלתו חמש שנים רצופות מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו, ועוד קבל ע״ע הר״א הנזכר שהשושבינות אשר יקבל בזמן החופה המעט הוא רב יתן אותם במושלם להבחוד בנו הנד אלו הם התנאים שהיו בניהם ואני החותם כאן שני הייתי עד בדבר ואדעתא דהכי נתיסדו השדוכין ונגמרו בניהם והן היום סמוך לנשואין כאשר ראה החכם הנזכר שאי איפשר לאהרן הנזכר לעמוד בתנאי השלישי לתת השושבינות לבנו לפי שצריך לה לשלם את נשיו עמד מאליו ומחל לו בתנאי הנזכר ותנאים הראשונים כדקאי קאי, ובכן העי׳ ע״ע בקש״מ בדל״ב ושח״ך כ״א למש״י הבחור משה הנזכר ובכח הקוש״ח הו׳ הו״ג וחייב עצמו חיוב גמור להתנהג עם אשתו הנזכרת בענייני תשמיש כפי רצונה ולגלגל עמה לפי ערך שניה וקטנותה עד שתגיע לפרקה. והיה.זה קודם כניסתם לחופה ואהרן הנזכר בקוש״ח כ״א למש״י וחייב עצמו להאכיל ולזון על שולחנו לבנו הנזכר ולכלתו הנזכרת חמש שנים רצופות מהיום מפיתו יאכלו ומכוסו ישתו ונ״ה בקשו״ח כ״א במה שהחזיק על עצמו ולראיה ע״ה ח״פ והיה זה בטבת ש״ש חמשת אלפים וחמש מאות ותשעים ואחת ליצי׳ והשו״ב וקיים.
אליהו אזולאי סי"ט עמרם אלבאז ס״ט
האם כלה צעירה נחשבת למורדת?
לפי הדין, אשה המסרבת לקיים יחסי אישות עם בעלה נחשבת מורדת, וזו עילה לגירושה ללא תשלום כתובתה. אולם, הכלל כפי שנוסח על ידי ר׳ מימון בירדוגו הוא: אם היא באה ״מחמת טענה שאינה יכולה לסבול – אין לה דין מורדת״(׳לב מבין׳, אהע״ז, סי׳ צט).
במקורות הרבניים יש עדויות על סבלה של הנערה הצועקת ולעתים בורחת מפני בעלה.
באירוע שנדון על ידי ר׳ יעקב בירדוגו ממכנאס בשנת תקצ״א (1831), החתן בא לאחר שבעה חודשי נישואין, וטען שהיא ממאנת בו. אביה אמר שהיא רק כבת עשר ומחצה, והנושא אשה בגיל כזה חייב להתחשב בה. לפי פסק הדין, עליו לחכות שישה חודשים נוספים, ואם אז תמאן, יעשה לה מה שהדין מחייב – כלומר,,היא תיחשב מורדת (׳שופריה דיעקב׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ נח).
גם המגורים עם הורי החתן הכבידו על הזוג ביחסי אישות
ר׳ שלמה בירדוגו דן במעשה בו מסופר בין השאר, שהכלה דרה עם חמותה וחמיה, כפי שהיה מקובל, והדבר מכביד על מציאת פתרון. החכם הציע: ״שיוציאנה [החתן] אם אינה רוצה לדור עמהם ויושיבנה עם שכנים טובים, אולי תפותה ויוכל לבוא עליה״(׳אם למסורת/ דף נ, ע״א-ע״ב). ואכן הרחקת הזוג מבית הוריו – בעיקר כאשר זוגות צעירים גרו אתם בצפיפות באותה דירה, ואצל שכבות עניות אפילו באותו חדר עם וילון למחיצה – עשויה להקל על הזוג בקיום יחסי אישות.
הכלל הוא שאם נבעלה כבר, גם אם גילה הוא פחות מ־12, ולאחר מכן סירבה – נחשבת מורדת. כך כתב ר׳ אברהם עמאר בשנת תרי״ט (1859) (׳מענה אברהם׳, אהע״ז, סי׳ יד).
ר׳ רפאל אנקאווא דן ביהודי שהשיא את בתו הקטנה בת י״א, והיא מיאנה וברחה לבית אביה. השאלה כרגיל הייתה האם היא נחשבת מורדת. תשובת החכם:
אבותינו ורבותינו הראשונים… היו קובעים לה זמן לפי ראות עיניהם לפי בריאות הבת וקומתה, יען שמיאון בזמן הזה אינו אלא מחמת הצער שאינה יכולה לסבול התשמיש… אין לה דין מורדת. לכן נהגו לתת זמן כפי ראות עיניהם בבריאות הבת… דאין מורדת לקטנה (׳תועפות ראם׳, סי׳ קכא). לסיכום: חכמים התחשבו בבשלותה הגופנית, ובמידה ועדיין אינה בשלה ליחסי אישות אינה נחשבת מורדת.