אלי פילו
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר
דיון בסעיפי התקנה
סעיפי התקנה הנזכרת טומנים בחובם חידושים הלכתיים רבים ומרחיקי לכת. נעמוד עליהם בקצרה ובהכללה.
נושא קיום יחסים עם בתולות הנדון בסעיף ב בתקנה: ״הבא על הבתולה והסיר בתוליה, חייב לישא אותה״. מדובר בנערות בוגרות שהתפתו, כפי שמתואר בהצעה לדיון ״ובפטפוטי דברים ילכדו רבות בנות בפח מוקשים״. לפי ההלכה הקיימת בעניין זה, בוגרת שהתפתתה גם אם הנתבע מודה, לא מגיע לה כלום, כי הכול נעשה בהסכמתה, ולכן אין לה לא צער, לא בושת ולא פגם. ובוודאי שאינו חייב לשאת אותה לאשה, כי גם אם הייתה קטנה ופיתה אותה, לפי הלכה לא היה חייב לשאת אותה, אלא לשלם לאביה את הקנס שקבעה התורה של חמישים כסף, בצירוף דמי בושת ופגם כפי שישומו עליו בית הדין. לכן כל ההלכה שבסעיף הזה היא חידוש.
ההלכה של סעיף א: ״הבטחת הנשואין בדרך אתנן חייב לקיים״, כולה חידוש, כי לפי הפסיקה המקובלת עד אז, שאין לכוף את הבועל לקיים את מה שהבטיח לשאתה לאשה, גם אם הוא מודה שהבטיח לה וחזר בו.
ההלכה של סעיף ג: ״הבא על הפנויה בין בתולה בין בעולה, ונתעברה והודה שנתעברה ממנו חייב לישא אותה״. גם כאן חיוב הנתבע לשאת את התובעת הוא חידוש, כי במקרה זה לא הייתה שום הבטחת נישואין. בהלכה נזכר לגבי הנטען על הפנויה ״אם ודאי בא עליה מצוה לשאת אותה, אבל אין כופין על כך״.
כן, אם מסרב לשאת אותה או אינו יכול לשאת אותה, לבד מחיוביו כלפי הוולד, מטילה עליו התקנה לשלם לאשה פיצוי, וגם זה חידוש. כנראה, סברו המתקנים שאלמלא הייתה בטוחה על סמך התנהגותו ויחסו אליה, שבסוף יישא אותה, לא הייתה מתמסרת לו, וגם הייתה נזהרת שלא תיכנס להיריון.
ההלכה בסעיף ד: ״לכל אלה שחייב לקיים, סכום הכתובה יהיה מה שתכניס בנדונייתה יכפול וישלם בלי נכוי״. זו הלכה שבאה להגן על האשה, שלא יוכל הנטען לחמוק מתשלום הקנס, באומרו שמוכן לשאת אותה, אבל לכתובתה יתחייב רק סכום מינימלי המתחייב לפי ההלכה, ולאחר שישאנה, תהיה קלה בעיניו לגרשה. לכן התקנה בקובעה שסכום הכתובה יהיה כפול מסכום הנדוניה שהיא מכניסה לו, דאגה לאשה. ואם לאחר שהתחתנו יבואו להתגרש, יצטרך לשלם את סכום הכתובה במילואו, אף על פי שנהגו בגירושין רגילים במרוקו להפחית מסכומי הכתובה, כי נהגו במרוקו לפני הנישואין להגדיל את סכומי הכתובה ואת שווי הנדוניה.
הסכום המדויק שבין המקסימום למינימום המוזכר בסעיף ה׳ נקבע לפי שיקול דעת בית הדין ביחס לכל מקרה לגופו, דבר שהוא הגיוני. לאחר שראו שהסכומים שנקבעו אינם מרתיעים, הכפילו אותם באסיפה הרביעית, פי ארבעה ויותר. יוצא אפוא שכל עניין הפיצוי הכספי הוא חידוש.
ה שבועה שהטילו על ההכחשה, לגבי רוב המקרים היא חידוש שחידשו החכמים המתקנים, ולא הזכירה שום פוסק לפניהם. יתירה מכך, באסיפה החמישית נדונה שאלת השבועה מחדש, בנימוק שרוב הנטענים הם אנשים הפסולים לעדות לפי ההלכה, מאחר שהם מחללי שבת ועוברים עבירות נוספות, ולפי ההלכה, מי שנתחייב שבועה והוא חשוד על השבועה או פסול לעדות מחמת שעבר עבירה, בין של תורה בין של דבריהם, אין משביעין אותו. אלא שכנגדו אם טוען טענת ברי, נשבע ונוטל. וכל זה אם חיוב השבועה הוא מהתורה או מדבריהם. אבל אם נתחייב החשוד שבועת היסת, אין שכנגדו נשבע ונוטל, אלא הנתבע נפטר בלא שבועה לאחר שמקבל עליו חרם. ואם נדמה את השבועה שמטילים עליו לשבועת היסת, הרי מן הדין לא יכולים להשביעו, ומה הועילו חכמים בתקנתם? לאחר הדיון הוסיפו אם כן סעיף תיקון שבו נאמר: ״אף החשוד על איסורין ישבע, לבד אם היה חשוד על השבועה, אזי שכנגדו נשבע ונוטל״. בכך חידשו שני חידושים: האחד, גם החשוד על שאר איסורים משביעין אותו, אף על פי שזה בניגוד להלכה. המתקנים הסתמכו על הרתיעה הגדולה מהשבועה שקיימת אצל יהודי מרוקו, כולל אלה שאינם מקפידים על קיום המצוות, כפי שפורש בדברי הצעה לתיקון: ״כי אף על פי שהוא פסול, מכל מקום אימת השבועה רועדת בקרבו מאוד, ולא יוכל לישבע […] גם בעינינו ראינו כמה פעמים שמתחייב הנטען שבועה ומרבה רעים על האשה לרצותה ברצי כסף למחול לו השבועה״.
החידוש השני, במקרה שהנטען חשוד להישבע שבועת שקר, מטילים השבועה על התובעת, ולאחר שתישבע יתחייב הנטען לשאת אותה או ישלם את הפיצויים שנקבעו לה. כלומר, נתנו תוקף לשבועה שהם חייבו בתקנה, כשבועה המחוייבת מן הדין.
בסעיף ח חזרו להדגיש שאין להכיר בוולד כבנו, אלא אם כן הודה בעצמו. אחרת, גם אם יש סבירות גבוהה שאכן היא הרה ממנו, כגון שמיוחדת לו, אין לחייב אותו לטפל בוולד, מאחר שהתורה האמינה לבעל לגבי ילדיו אפילו לפסול אותם. יש לציין שבאסיפה השנייה, העלה ר׳ ברוך טולידאנו הצעה, שבמקום שיש אומדנה שמוכח שאכן היא הרה מהנטען, לחייב אותו להכיר בוולד כבנו, ולא התקבלה הצעתו.
אחת הביקורות המנוסחת בצורה בוטה נגד תקנה זו, העלה בכתב רבי משה מלכה כשכיהן כדיין בבית הדין בקזבלנקה. הוא ערער על הצידוק הגדול שמצדיקה התקנה את הבחורות, ומפנה את כל האשמה כלפי הבחורים. לדעתו, יש להאשים את הבנות לכל הפחות באותה המידה שמאשימים את הבחורים. הוא הפנה את הרהוריו וערעוריו לרבי שלום משאש שכיהן אז כאב״ד. רבי שלום דחה את דבריו של ר״מ מלכה, ולדעתו החכמים מתקני התקנה צדקו בהטילם את כל האשמה על הבחורים, מאחר שהם אלה המנצלים את המצב להתהולל עם בנות ישראל. מה שאין כן הבחורות היו נאלצות להסתגל למצב ולהיענות לתביעות הבחורים, כדי להשיג חתן ולהתחתן. ולכן ר״ש משאש קובע שכדי להרתיע את הבחורים מהתנהגות נלוזה זו יש להחמיר הרבה יותר בקנסות. היו שהבינו את דברי ר״מ מלכה כמי שחולק על התקנה להלכה ולמעשה. ולא היא! הוא עצמו פסק בתביעות שהובאו לפניו בהתאם לאמור בתקנה במפורש. וגם אם רצה לא יכול היה לפסוק אחרת, כי המרות של ״מועצת הרבנים״ על הרבנים המכהנים הייתה מוחלטת. הוא בסך הכול גילה את הרהורי ליבו לפני ר״ש משאש, בתקווה שיקבל חיזוק ממנו ואז יוכלו להגיש את הצעתם לדיון בכינוסי מועצת הרבנים. אם כי במקרים שלגביהם יש מקום לפרשנות בניסוח התקנה או אם הם נכנסים בקטגוריה של התקנה, ייתכן שייחסו של ר״מ מלכה לצידוק שבתקנה יכול היה להביא אותו להחריג את המקרה מהתקנה או לתת לה פרשנות מצמצמת.
נושא שני שהועלה לדיון בכינוס הראשון היה הפרת שידוכין
הבטחה הדדית של בני זוג לקשר העתיד לקום ביניהם על ידי נישואין נקראת בלשון חכמים 'שידוכין', ובלשוננו הרוֹוחת היום 'אירוסין'. חכמים אסרו לקדש אשה ללא שקדמו לזה שידוכין, מתוך רצון שהקידושין ייעשו בשיקול דעת ובמתינות. לאחר שהחתן או הוריו ביקשו את הכלה המיועדת והוריה נתנו את הסכמתם, רק אז ערכו את האירוסין. האירוסין נעשו בפומבי באמצעות קידושין בנוכחות עשרה אנשים בכך נוצרה זיקה בין בני הזוג, ומבחינת ההלכה הארוסה היא ובברכת אירוסין, במעמד של אשת איש. הזמן הנהוג בין האירוסין לנשואין היה כשנה, שבו הכינה הכלה את הנדוניה, והחתן הכין את ההוצאות לנישואין. בשל תקלות ובעיות שהתעוררו בתקופה שבין האירוסין לנישואין, השתדלו חכמים לצמצם את מרווח הזמן, ובמרוצת הדורות אף הצליחו להחדיר במרבית קהילות ישראל את הנוהג לקדש רק בשעת הנישואין מתחת לחופה.
כל עוד היה קיים מוסד האירוסין היו השידוכין נערכים בפרטיות – הצדדים סיכמו ביניהם על מועד האירוסין והנישואין, מקום מגורי הזוג וההסדרים הכספיים. דומה כי הסיכומים נעשו בעל פה והועלו על הכתב רק בשעת האירוסין. אולם בשעה שאוחדו האירוסין והנישואין לטקס אחד, הלך והחליף מוסד השידוכין את האירוסין, ומקום השידוכין תפסו ה"ביקושין". השידוכין נערכו בטקס פומבי בהשתתפות בני משפחה משני הצדדים ומכרים וידידים. במעמד זה נהגו לכתוב שטר שידוכין ובו התחייבו הצדדים על מה שסוכם ביניהם: גובה סכום הכתובה, היקף הנדוניה, מועד החתונה ותנאים נוספים שהסכימו עליהם. כדי לפרסם את הדבר נהגו הורי הכלה לערוך מסיבה לבני המשפחה ולחברים, ובמעמד זה החליפו שתי המשפחות מתנות לחתן ולכלה.
השידוכין ותקפותם המשפטית
השידוכין אינם יוצרים זיקת אישות בין הצדדים, והפרתם על ידי אחד מהם אינה מצריכה גט. כלומר, מעשה השידוכין אינו יוצר שום קשר בין הצדדים, וכל אחד מהם יכול לחזור בו בכל עת שירצה ללא שום הודעה מוקדמת. ההבטחה לנישואין אינה מקנה לצדדים את הזכות לדרוש את ביצועה, כלומר, לחייבם להינשא זה לזה, אלא את הזכות לתבוע פיצויים במקרה של הפרת ההבטחה. התביעה תדרוש לחייב את הצד המפר לשלם לצד המקיים: (א) פיצוי על הנזק הממשי, כגון החזר מתנות והוצאות שנעשו במסיבת השידוכין; (ב) פיצוי על הנזק הנפשי, על הצער ועל הבושה שנגרמו לו עקב ההפרה. לגבי הנזק הממשי קבעה ההלכה, כי כל צד מחזיר לחברו את המתנות שקיבל, וכי על הצד המפר לשלם לצד המקיים את סך ההוצאות שהוציא במסיבת השידוכין, בניכוי שליש. הדעת נותנת שהמתנות לא נשלחו וההוצאות לא נעשו אלא מתוך הנחה, שהשידוכין יביאו לידי נישואין. אשר לנזק הנפשי, עולה מהתלמוד ומספרות הפוסקים שאין אחיזה לתביעה.
חיובי קנסות בשידוכין
מאחר שלפי ההלכה אין מקום לפיצוי על הבושה ועל עוגמת הנפש הנגרמת עקב הפרת השידוכין, לכן דאגו הצדדים לחזק את השידוכין בהתחייבות סכום כספי כפיצוי, ובו התחייב כל אחד מהצדדים שיפר את השידוכין או אחד מתנאי ההסכם, לשלם לזה שעומד בהסכם. עדות לפיצויים בשטרי שידוכין נמצאים מהמאה השתים עשרה, ואולי גם לפני כן. אולם התחייבות הנוגעת לשידוכין, לדעת רוב הפוסקים, אינה תופסת, משום שהיא נגועה בפגמי ה׳אסמכתה׳, וכי בשטר השידוכין סמוך ובטוח כל צד שחיוב זה לעולם לא יחול עליו, כי הנישואין יתקיימו ולא יצטרך לשלם. לכן יש מקום לטענה, שהחיוב אינו רציני, ומשום כך הוא חסר תוקף. בתלמוד ובספרות הראשונים נאמרו דרכים שונות בצורת ההתחייבות שמהוות גמירת דעת וקונים גם באסמכתה. כגון התחייבות בקניין, התחייבות בלשון ׳מעכשיו׳, התחייבות בשבועה או בתקיעת כף, וכן אם הצדדים הפקידו משכון לקיום התחייבותם, או אם התחייבות נעשתה לפני בית דין חשוב ועוד. קיימת פרשנות ומחלוקת בין הפוסקים, אם מספיק באחת מהדרכים הנזכרות, כולן יחד או צריך לשלב כמה מהן. בספרד נהגו לכתוב שני שטרות בשעת השידוכין: האחד שטר התחייבות מצד החתן לאבי הכלה על סכום מסוים שהוא חייב לו בלא כל תנאי. והשני שטר מחילה מצד אבי הכלה לחתן על תנאי, שאם יכניס את הכלה לחופה עד הזמן שנקבע ביניהם, תהא התחייבותו בטלה ומחולה לו מעכשיו. וכן כותבים שטר התחייבות מצד אבי הכלה לחתן ושטר מחילה מהחתן לאבי הכלה. ליתר ביטחון היו משלישים את השטרות ביד אדם שלישי, וזה החזיר אותם למתחייבים, אם קיימו את התנאי, או מסרם לזה שעמד בהסכם אם הצד השני עבר על התנאי.
במרוקו פשט הנוהג בשטרי שידוכין לחזק את התחייבות הצדדים בשתיים מהדרכים שנזכרו לעיל בקניין מעכשיו ובשבועה. אם כי היו כאלה שהשתמשו בשני שטרות כמנהג ספרד. אף על פי שההתחייבויות והסנקציות על הפרת השידוכין היו מוטלות על שני הצדדים, הרי התרת קשר השידוכין בדרך כלל פגעה בכלה ובמשפחתה יותר מאשר בחתן. היה בזה מעין הטלת כתם בכלה, נגרמה לה בושה גדולה ופחתו סיכוייה להינשא לאיש כלבבה. יחס זה שווה בכל קהילות ישראל.
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledan.Corcia-Comidi
COHEN ZARDI
Appelatif d'origine italienne, indicatif d'une origine: la Sardaigne, donné à une des branches de la famille Cohen de Tunis pour la distinguer des autres. Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté uniquement en Tunisie, à Tunis et à Nabeul.
- ELIAHOU: Rabbi né à Tunis, il fut envoyé par son maître rabbi Yéhoshua Bessis servir de guide spirituel à la communaute de Nabeul mais il y mourut au bout d'un an, emporté par l'épidémie qui ravagea la ville en 1850. 11 laissa un ouvrage de commentaire biblique Kol Eliahu", reste manuscrit
CONFINO
Nom patronymique d'origine italienne qui a pour sens litteral confine, assigne a residence, en fait les Juifs assignes a residence dans un quartier special, le ghetto, "invention" italienne, tirant son nom du premier quartier juif etabli par les autorites a Venise au Xlleme siecle. Ce patronyme etait porte en Grece et dans les Balkans, mais tres peu au Maghreb. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte uniquement en Algerie, a Alger par une famille originate de Bulgarie.
ALBERT (1867- 1959): Instituteur ne en Bulgarie, il fit toute sa carriere au service de l'Alliance au Maghreb, d'abord en Tunisie, ensuite en Algerie ou il arriva en 1912 pour diriger le Talmud Torah d'Alger. Il fut ensuite Delegue de l'Alliance en Algerie. 11 s'integra parfaitement a la communaute d'Alger, jouant un role considerable dans la vie communautaire. Vice- president des sa fondation en 1919 du Comite Algerois d'Etudes Sociales preside par le professeur Henry Aboulker. 11 publia dans les journaux de l'Alliance un grand nombre d'articles sur la vie juive en Algerie des annees vingt a cinquante.
CONQUI
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Cuenca pres de Madrid, Apres l'expulsion d'Espagne on trouve des porteurs de ce nom essentiellement dans l’empire turc mais egalement au Maghreb. Ce patronyme est inclus dans la liste Toledano des noms usuels au Maroc au XVIeme siecle. Autre forme: Eiconqui. Au XXeme siecle. nom tres peu repandu porte essentiellement en Algerie (Oran, Alger, Cassaigne, Constantine) et egalement au Maroc, a Rabat par une famille d’instituteurs de l'Alliance originaire de l’empire ottoman.
SIMON: Avocat a Oran, il assista le batonnier Maurice Tabet d'Oran dans la defense des accuses de la celebre affaire Torjman-Teboul (voir Toijman).
LAZARE: Legendaire insititueur d'origine turc, puis direcxeur de l'ecole de l’Alliance a Rabat dans les annees vingt et trente. Tres actif dans la vie juive, il fut longtemps le president de l’Association des Anciens Eleves des Ecole de l'Alliance de la capitale et tres implique dans la vie communautaire
CONSTANTINI
Nom patronymique d'ortigine arabe, ethnique de la ville de Constantine, la capitale de 1’Est algerien. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte uniquement en Tunisie.
COMIDI
Nom patronymique d'origine italienne, sans doute ethnique de lieu. Au XXeme siecle, nom extrement peu repandu, porte uniquement dans la communaute livoumaise de Tunis.
CORCIA
Nom patronymique sans doute d'origine italienne, ethnique de file de la Corse. Autre explication avancee par le rabbin Eisenbeth et basee sur une origine arabe: accessoire d'habillement particulierement prise par les Juifs: large ceinture de laine entourant plusieurs fois la taille, le mot pouvant etre derive de l'hebreu-arabe kerss qui signifie le ventre. Autres orthographes: Corchia, Korsia. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte essentiellement en Algerie (Oranais, Constantine, Sahara) et au Maroc (Tetouan, Melilia)
HUBERT-ILAN: Militant sioniste et membre de l'auto-defense juive en Algerie. Il se joignit a la "Misgueret" qui organisa entre 1957 et 1961 l’emigration clandestine des Juifs du Maroc vers Israel. Apres sa laya il s'installa a Achdod ou il devait mourir prematurement. En hommage a sa on action, la municipalite a donne son nom a l'esplanade autour de la statue a la memoire des 44 naufrages du "Pisces" qui coula au large de Gibraltar en janvier 1961.
Les noms de famille juifs d'Afrique du nord des origines a nos jours – Joseph Toledan.Corcia-Comidi
Page 340
Debdou-Ibn Mechaal, la legende et l'histoire
Les Cohen Scali, outre leur origine sévillane qu’ils invoquent déjà dans un document datant du dix-septième siècle , se donnent encore une origine illustre; seuls, avec l’ancien clan des Aaronides de Gabès, ils prétendent descendre directement de la lignée des grands prêtres de la famille de Tsadoq de Jérusalem. Leur constitution ethnique, leurs moeurs; leurs superstitions relatives à un Lévite qui leur sont communes avec les Cohen de Djerba; leur tendance à se cantonner dans des synagogues à part, etc., rappellent plutôt la constitution des Aaronides de l’Afrique. Quant à leur nom ethnique, sa transcription est la même que celle dont les Juifs et les Arabes transcrivent le nom de Sicile (Sqlia). On serait donc tenté de supposer qu’avant de passer par Séville, ce groupe avait résidé pendant un certain temps en Sicile. Mais il faut observer que la valeur numérique des lettres hébraïques qui composent la transcription actuelle du nom de S C L I équivaut à celle des lettres qui composent le terme de Tsadoq
La transcription de nom pourrait donc être voulue, adaptée selon un procédé très fréquent au Maroc et propre aux cabbalistes, pour établir l’origine jérusalémite dont se réclament les Cohen Scali
Après tout, il se peut qu avant d’aller s’établir à Debdou ou dans ses environs, les Cohen Scali aient habité un certain temps le Mellah de Fès. Vers la fin du quatorzième siècle, ce Mellah était un des centres de ralliement des immigrés juifs venus d’Espagne. On possède un document témoignant que pendant les troubles qui avaient accompagné le massacre du sultan Abd El-Haqq et de son intendant juif Haron Ibn Santon en 1465la foule s’était acharnée surtout contre une communauté (?) qui occupait un quartier distinct du Mellah et qui était connue alors sous le nom de Sakali dont presque tous les membres furent massacrésIl n’en réchappa guère plus de vingt hommes, avec quelques femmes et quelques enfants.
Il est probable qu’au quinzième siècle la transcription actuelle de ce nom n’avait pas encore été adaptée aux membres de cette famille et qu’il s’agissait toujours du groupe des Cohen Scali : si on considère que ce groupe occupait à Fès un quartier à part, que ses membres ne se mêlaient pas aux autres Juifs du Mellah et que l’on compte encore aujourd’hui des Cohen Scali parmi les notables fassi convertis, notre hypothèse semble bien se confirmer.
Il est encore possible que les Cohen Scali qui échappèrent aux massacres et ne cessèrent jamais d’entretenir des relations avec la classe gouvernante de Fès, aient alors repassé la Moulouya et aient obtenu des maîtres du pays, soit une partie de Debdou, soit un autre point du pays. Dans le meilleur des cas, les membres de cette famille résidaient déjà à Debdou vers la fin du seizième siècle. Quant aux autres groupes de Juifs de la place de Debdou, il est certain qu’avant de s’être établis à Debdou, les Marciano avaient habité la Kasbat el-Makhzen.
Quoiqu’il en soit, on n’entendra plus parler pendant longtemps des Cohen Scali ni même des destinées de Debdou en général. Il n’est point fait mention des membres de cette tribu dans des manuscrits datant d’avant le dix-septième siècle. Encore leur histoire se confond- elle alors avec l’histoire de Ibn Mechâal, souverain juif de la Moulouya, et de sa Kasbah, Dar Ben Mechâal (Dar Mechâal tout court, dans les textes juifs).
Ibn Mechaal, la legende et l'histoire
Rien n’est plus surprenant que de constater, en plein développement de la conscience musulmane au Maroc, l’avènement d’un Juif à la suzeraineté sur l’ancien fief des rois de Debdou.
Ceux qui connaissent la situation réservée aux Juifs en pays berbères en seront moins étonnés. Dans ce milieu réfractaire aux préjugés musulmans, le Juif fait souvent partie intégrante de la tribu.
Il participe à la vie sociale et combat aux côtés de ses voisins, non musulmans. Du temps de Léon l’Africain, les groupes de Juifs guerriers qui combattaient au service de leurs maîtres berbères étaient très nombreux dans l’Atlas
C’est la dernière époque à laquelle survivent encore des vestiges des guerriers juifs de l’Aurès. Jusque dans les régions de Blad el- Makhzen, on voit à deux reprises des combattants juifs faire la guerre pour leurs souverains de Fès.
Une fois, c’est le vizir juif Samuel Valense qui, à la tête d’une troupe de 1400 guerriers, Juifs et Musulmans, va combattre les ennemis de son souverain mérinide de Fès.
Une autre fois, une armée de 3000 Juifs part en guerre pour repousser les Berbères de la capitale des Chérifs saadiens.
Aujourd’hui encore, certains groupes de Juifs de l’Atlas et du Sahara sont, à l’étonnement du voyageur, d’excellents cavaliers.
Lors de la prise du fort de Sehanga (le Figuig) par les Français (1906), les Berbères de la place contraignirent leurs sujets Juifs à combattre avec eux. Certains préférèrent s’expatrier et aujourd’hui même ils n’osent pas retourner chez eux!
Ces exemples font comprendre comment, dans une province éloignée du centre de l’empire, au milieu d’une population à peine islamisée, dans cette crise politique appelée par les auteurs Arabes les «quarante années des troubles», un Juif influent parvint à prendre le pouvoir.
C’était au milieu du dix-septième siècle. Les Marabouta de la Zaouïa de Dila continuaient à troubler le pays et menaçaient Mohammed Ech-Cheikh le Saadien, jusque dans Fès sa capitale. Des peuplades rebelles parcouraient la ville d’Oujda aux confins de l’Extrême-Sous. Les Turcs qui dominaient à Oujda ne faisaient qu’augmenter les agitations et les dissensions, par l'établissement de tyrans locaux qui dépendaient d’eux et ne songeaient qu’à satisfaire la rapacité de leurs appétits.
Les Marocains résistèrent à cette intrusion étrangère. La famille du chorfa hassanien profite de cette querelle pour que Moulay Mohammed, alors proclamé souverain à Sijilmassa, monte vers le nord et s’empare de l’Angad dont la population arabe se rallie à sa cause. Plus tard, Moulay Er-Rachid reprend les exploits de son frère. Il se rend à Taza, y trouve des partisans et cherche un moyen de s’emparer du pouvoir.
El-Oufrani, contemporain de ces événements, les raconte dans les termes suivants :
«Moulay Er-Rachid s’enfuit de Sijilmassa (par crainte de son frère) et passant de ville en ville, chercha à s’emparer de l’autorité royale. Ses pérégrinations l’amenèrent à la Kasbah d’Ibn Mechâal. Là il trouva un Juif soumis à la capitation qui possédait d’immenses richesses et de précieux trésors; cet homme opprimait les Musulmans et tournait en dérision l’Islam et ses sectateurs. Moulay Er-Rachid chercha longtemps par quel moyen il arriverait à faire tomber ce Juif dans un guet-apens; enfin Dieu lui en fournit l’occasion à la suite d’événements qu’il serait trop long de rapporter ici. Moulay Er-Rachid tua donc ce Juif, s’empara de ses richesses et de ses trésors qu’il distribua à ceux qui l’avaient suivi ou qui se joignirent à lui. Ses forces s’en trouvèrent multipliées et il acquit, par là, une renommée que les caravanes transportèrent au loin.»
page 46
10/06/2024
כתובה לר׳ רפאל משה אלבאז-דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹכתובה לר׳ רפאל משה אלבאז-מאיר נזרי
כתובה לר׳ רפאל משה אלבאז
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ
הרב רפאל משה אלבאז(הרמ״א) – תולדות חייו ויצירתו
צפרו, תקפ״ג/ 1823 -תקפ"ג- תרנ"ו 1896
ייחוסו והשכלתו התורנית: הרב רפאל משה אלבאז(להלן: הרמ׳׳א) נקשר בשלשלת מעוטרת של יוחסין המוליכה עד לדור שביעי של רבני קשטיליא. סבו ר׳ יהודה, אביו ר׳ שמואל ודודו ר׳ עמרם – שלושתם היו תלמידי חכמים, מנהיגים רוחניים, מחברי ספרים ומשוררים. הרמ״א נולד בשנת תקפ״ג/1823
בעיר צפרו הסמוכה לעיר פאס סמיכות גיאוגרפית ותורנית. בהיותו בגיל נפטר עליו אביו המתואר על ידו כ׳אב בחכמה ומרביץ תורה ברבים׳. רישומו של מאורע זה השפיע עליו קשות אבל התאושש ממנו מהר תודות לחסות, שפרשו עליו שני גדולי הדור: ר׳ עמרם אלבאז דודו ור׳ עמור אביטבול.
הרמ׳׳א היה חכם פורה ואיש אשכולות, וידיו רב לו בכל ענפי התורה: בתלמוד ובהלכה, בספרות המוסר, בספרות הדרוש והמדרש, בפרשנות, בהיסטוריה, בשירה ובמליצה ובמדעים המכונסים בספרו באר שבע: על שם שבע החכמות: דקדוק מתמטיקה, אסטרונומיה ואסטרולוגיה, טבע, מוסיקה וקבלההרב משה טולידנו בספרו ׳נר המערב׳ במעט המכיל את המרובה: ׳רב תלמודי, חכב מדעי ומשורר מצוין׳.
מעורבותו בקהילה: נוסף למעמדו כדיין כריש מתא וכריש מתיבתא היה הרמ"א גם דרשן, מוהל, חזן ושליח ציבור מחונן, והיה לו בית כנסת משלו הקרוי 'אצלא דרבי׳. עסק בהשכנת שלום בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, והיה פשרן וסלחן כדי לחבב את השירה על כל שכבות העם כתב גם שירי מוסר ותוכחה בערבית יהודית ובלחנים עממיים. היה מעורב בקהילה והשתתף באירועי המשפחות בעת שמחה כמו בעת צרה. הרמ׳׳א הפך למנהיג נערץ ואהוב בקרב כל שכבות הקהילה שנתאחדה סביבו בזכות מידותיו ׳והאיש משה עניו מאוד׳.
מעורבותו למען יהדות מרוקו בכלל: הרמ׳׳א היה מעורב בענייני הקהילה. דוגמה לכך הוא הדו׳׳ח, ששלח הרמ׳׳א בתקופתו להנהלת כי״ח בפריס על מצב קהילתו, ובו נתונים כלכליים וסטטיסטיים של הקהילה. הרמ״א העריך את פעילותם של נציגי כי״ח במרוקו ואף חיבר שיר לכבודם ולכבוד בית ספר כי׳׳ח בפאס ב- 1885הנכלל בקובץ שיריו.
קשריו עם המוסלמים תושבי המקום: הרמ׳׳א היה מעורב היטב עם הבריות וידע לקשור קשרים גם עם הערבים תושבי המקום, לדבר בשפתם ולשיר בלחניהם. דמותו זכתה להערכה בקרבם, והם כיבדוהו, העריצוהו, והיה מקובל עליהם כמלאך. ביטוי נוסף למעורבותו עם המוסלמים הם חילופי שירה ונגינה ונוסחי תפילה, שהיה מנהל עם האימאם, כשהיה עולה למגדל בית תפילתם.
הרמ״א ידע היטב את שירי המלחון, ורוב פיוטיו נשענים עליהם לא רק מבחינה מוסיקלית ופרוסודית, אלא אף במוטיבים, בנושאים ובתכנים.
פטירתו: הרמ׳׳א מסר את נשמתו לבוראו ביום שישי ערש׳׳ק כ״ב תמוז תרנ׳׳ו/1896ומחשבי חשבונות מצאו כי ׳רפאל משה׳ גימטרייה תרנ׳׳ו. הרמ׳׳א זכה להספדים גדולים על ידי חכמי פאס, ויום פטירתו הפך ליום הילולה בקרב אנשי קהילתו ובבתי הכנסת הקרויים על שמו בערים שונות בארץ: באשדוד, בלוד ובבאר שבע. ואגדות מעניינות נארגו סביב דמותו.
נוסח הכתובה
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ לְקַדש אֵשֶׁת נְעוּרִים
בִּשְׁנֵי לוּחוֹת הָעֵדוּת זַכִּים וּבָרִים
וַעֲלֵיהֶם כְּכָל הַדְּבָרִים
צִוָּה שׁוֹשְׁבִין צִיר נֶאֱמָן כִּי בּוֹ בָּחַר
לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר
צוּרִי תִּקֵּן חֻפַּת חֲתָנִים בְּזִיו וָזֹהַר
וְאָתָא מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ לִשְׁלֹחַ סִבְלוֹנוֹת וּמֹהַר
קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר
חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.הרב משה אסולין שמיר
דרכים לקבלת אורות התורה בחג מתן תורה,
במשנת רבנו-אור-החיים-הק' ע"ה, וחכמים.
חג השבועות – חג מתן תורה, ומגילת רות.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
"וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,
שבע שבתות תמימות תהיינה.
עד ממחרת השבת
השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה}(עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם,
כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג מתן תורה = הקב"ה נותן לנו במתנה – את התורה.
עלינו לחגוג את קבלת המתנה היקרה.
"במדבר סיני" = "בשלום" = 378 {בגימטריה}.
ברגע שקיבלנו את התורה "במדבר סיני",
הכל יבוא על מקומו "בשלום" (החיד"א)
במעמד קבלת התורה –
השתתפו כל נשמות בני ישראל בעבר, בהווה ובעתיד.
"כי את אשר ישנו פה עימנו עומד היום לפני ה' אלוקינו,
ואת אשר איננו פה עימנו היום" (רמב"ן. דברים כט יד).
"חג השבועות הוא יום המקווה לבורא, לתורה, לעולם,
לעליונים ולתחתונים… תכלית הבריאה ותקוותה"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות יט, ב).
שמות החג:
חג השבועות – "וספרתם לכם ממחרת השבת, מיום הביאכם את עמר התנופה,שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום,
והקרבתם מנחה חדשה לה'… {לגלות חידושי תורה} {כלי יקר}.
וקראתם בעצם היום הזה {בכל יום, תהיה התורה חביבה כביום נתינתה} (עקידת יצחק)
מקרא קודש יהיה לכם, כל מלאכת עבודה לא תעשו…" (ויקרא כג טו-כא).
חג הקציר – "וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה" (שמות כ"ג) ע"ש עונת קציר חיטים.
עצרת ומתן תורה – שמות שניתנו ע"י חכמים.
חג השבועות הנחשב כאחד משלושת הרגילים, נמשך רק יום אחד, בהשוואה לפסח וסוכות הנמשכים שבעה ימים. הסיבה לכך: לביטול תורה – אין תשלומים. רבי שמעון בן לקיש אומר: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות ס"ח ע"א). כלומר, המתבטל יום אחד מתורה, התורה תעזוב אותו ולא תתחבר אליו במשך יומיים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: החג נקרא שבועות ע"ש שתי שבועות. הקב"ה נשבע לנו לתת לנו את התורה, ואנחנו נשבענו לקבלה.
כל חג מאופיין ע"י מצוה מסויימת כמו סוכות ע"י סוכה, פסח ע"י מצות, ואילו לחג השבועות אין מצוה מסויימת, והוא נאמר כדרך אגב אחרי ספירת העומר. הסיבה לכך, שבועות הוא חג מתן תורה, והתורה שייכת לכל השנה.
"וספרתם לכם" – ל-כ-ם = לב, כבד, מח.
תיקון המידות במשך 49 ימי העומר, כדי שנוכל לשמש ככלי טהור לקבלת התורה, כמו לוחות הברית שהיו עשויות מחומר הנקרא ספירינון.
ל-כ-ם: ל' = לב – המסמל את הרוח. מ' = מוח המסמל את הנשמה. כ' = כבד כנגד הכבד המסמל את הנפש.
האמורא רב יוסף בר חייא שמאוד הוקיר את חג מתן תורה, ביקש מבני ביתו להכין את הבשר המשובח ביותר לכבוד חג מתן תורה. וכלשון הגמרא: "עבדי לי עגלא תילתא". הוא גם הוסיף: "אי לא האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא" (פסחים ס"ח). כלומר, היום הזה בו ניתנה התורה, גורם ומייחד אותו כרב יוסף העוסק בתורה, בהשוואה לאנשים אחרים בשוק הנקראים יוסף, אבל אינם עוסקים בתורה.
רב יוסף שהיה מבחירי תלמידי רב, הקפיד מאוד על שמירת עיניים, ודאג להסתכל רק בארבע אמותיו. כשראה שגם זה קשה עליו, ביקש להתעוור. הוא ישב במקום חשוך 40 יום, ואח"כ יצא למקור חזק של אור, דבר שגרם לו להתעוור.
רב יוסף גם כונה "סיני", בגלל שהיה לו זיכרון פנומנאלי, והיה בקי גדול בתורה שבכתב ובתושב"ע. ביקשו למנותו כראש ישיבת פומבדיתא, אבל בגלל ענוותנותו הרבה, כיבד את חברו רבה בתפקיד, ורק אחרי שרבה נפטר, הסכים לקבל את התפקיד.
בין תלמידיו ניתן למנות את אביי ורבא מגדולי האמוראים.
כאשר רבא תלמידו היה יוצא מהשיעור, לא היה מפנה את גבו לרבו רב יוסף, למרות שרבו היה עיוור. יום אחד, רבא נתקל בדלת וירד לו דם מהמצח. סיפרו את זה לרב יוסף, שבירך אותו שיהיה אחד הגדולים, דבר שאכן התקיים בו – הלכה כמותו בגמרא.
בסיפור הנ"ל, ניתן ללמוד איך ניתן לזכות בכתר תורה – ענוה, שמירת עיניים, כבוד תלמידי חכמים וכו'.
השנה {תשפ"א} לפני 3333 שנים, קבלנו כולנו את התורה במעמד הר סיני. כל הנשמות של עם ישראל שנולדו ושעתידות להיוולד, כדברי הפס': "ולא אתכם לבדכם… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלוקינו, ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים כט, יג-יד).
הרמב"ן אומר על הפס' הנ"ל: "וגם עם הדורות העתידים להיות" (ע"פ הגמרא בשבועות לט, ע"א). כלומר, כולנו השתתפנו במעמד המרגש של קבלת התורה. וכולנו אמרנו "כאיש אחד ובלב אחד", את המשפט המפורסם: "נעשה ונשמע", שבעקבותיו ירדו 60 ריבוא של מלאכים והכתירו כל אחד מישראל בשני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". כלומר, הגענו לדרגת מעמד המלאכים כדברי רבי אלעזר: בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע, יצאה בת קול ואמרה להם: מי גילה לבני רז זה, בו משתמשים מלאכי השרת ככתוב: "ברכו ה' מלאכיו גיבורי כוח עושי דברו – לשמוע בקול דברו". (שבת פח, ע"א). פירוש הדברים: כמו שייעוד המלאכים הוא בעולם העשייה, כך אצל עם ישראל שהתקרבו לה' עד "שראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן".
המסר לגבינו: ייעודנו בעולם הוא: לשמור ולעשות את מצוות התורה מתוך אהבה ושמחה בבחינת הכתוב בתהלים: "עבדו את ה' בשמחה..", ולהתרחק מכל עבירה באשר היא. כמו שאם נבקש מיהודי לאכול חזיר, הוא לא רק יסרב לאכול, אלא יגעל – כך נרגיש כלפי כל עבירה: קלה כחמורה, קטנה כגדולה, במחשבה ובמעשה.
שנזכה "לשמוע בקול דבר ה'", ולקיים הלכה למעשה את דברו – דברי אלוקים חיים.
"אורות מתן תורה –
מתעוררים מחדש בחג השבועות"
(רבנו האר"י הק' ורבנו החיד"א).
במשך מ"ט ימי הספירה, מנסים אנו לשחזר מחדש את ההכנות הרוחניות שעשו בני ישראל במדבר, דבר שהוביל אותם למעמד "ממלכת כהנים וגוי קדוש" בקבלת התורה, ואף זכו להתקרב למלאכים.
גם בימינו, מצווים אנו להאיר את נשמותינו כאבן ספיר, דוגמת לוחות הברית שהאירו במעמד הר סיני כסנפירינון כדברי רבנו אוה"ח הק', וזאת ע"י תיקון המידות ע"פ הוראות תורתנו הקדושה "שאותיותיה – ספורות ומזוקקות החצובות ממחצב קדוש" (רבנו אוה"ח הק' במדבר ז, א ).
"אמר רבי יצחק: מה שהנביאים עתידים להתנבאות, קיבלו מסיני נבואתם בכל דור ודור" (מדרש רבה, יתרו כח, ד). המשנה אומרת: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה ,
בעצרת {חג השבועות} על פירות האילן, בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרום, ובחג הסוכות נידונים על המים". (ראש השנה פרק א, משנה ב).
השל"ה הק' אומר ע"פ הזהר, שבחג השבועות נידונים על פירות האילן – הרוחניים, "כי היום הקדוש יומא דדינא". האדם נמשל לעץ החיים ככתוב: "עץ חיים היא למחזיקים בה". פועל יוצא מכך שבחג השבועות יורד אור מופלא ממרום דרכו מקבל כל אחד מאתנו את המינון בלימוד התורה וחידושיה, אותם ילמד ויחדש כל השנה.
כל זאת בהתאם להכנות הרוחניות שעשה בנידון במשך שבעה שבועות של ימי הספירה. כמו כן לפני ראש השנה. ישנם שבעה שבועות המתחילות אחרי ט' באב, ונמשכות עד א' בתשרי בהם האדם מתכונן ליום הדין בכל הקשור לגופו: מזונות, חכמה, בריאות וכו', כך גם בחג השבועות, אנו נידונים על החלק הרוחני שבנו, הלא היא הנשמה הזכה והטהורה.
ה- "שפת אמת" אומר: "בימים אלה אחר יציאת מצרים בהם נמשכו בני ישראל אחר הקב"ה במדבר, כדכתיב: "זכרתי לך חסד נעוריך" – נשארה זכירה בשמים לדורות הבאים, בהם יש התעוררות בנשמות בני ישראל להתבטל אליו, לכן נאמר "וספרתם לכם", כי הזמן מוכשר לכך… בכל שנה ושנה".
כאז, בו בני ישראל התכוננו היטב לקבלת התורה בבחינת "והיו נכונים ליום השלישי" (שמות יט, יא) וספרו את הימים יום יום מתוך ציפייה וכמיהה למעמד הנורא, כך בימינו, ע"י הספירה ותיקון המידות, ובעיקר התעצמות בלימוד התורה, נזכה בעזהי"ת לקבל מנה אחת אפיים של הארה רוחנית חדשה בחג השבועות בבחינת "והקרבתם מנחה חדשה לה'" = התורה צריכה להיות כחדשה בכל יום כאילו היום ניתנה מסיני". (כלי יקר, אמור כג, טז).
האר"י הקדוש מסביר את הכתוב "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה" (מגילת אסתר). "נזכרים" = קיום מצוות החג. "נעשים" = נעשים מחדש ברוחניות, ומתעוררים כל הניסים מחדש בכל שנה…
השפעת התורה על נפש האדם,
במשנתו של רבנו-אור-החיים-הק'.
א. "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמן – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
ב. "השמיעה בתורה – היא תענוג מופלא ומחיה הנפש כאומרו "שמעו ותחי נפשכם" (ישעיה נד, ג). והמרגיש בטעם התורה, עליו לשלם גמול טוב לנותן מתנה טובה מופלאה, וכל שכן לתבוע שכר עליה." (דברים יא, כז)
ג. דע כי התורה תסגל בנפש שלוש מעלות טובות בנפש האדם:
המעלה האחת – באמצעות עסקה להיותה אש מצרפת הנפש, ומטהרת אותה לבל תצטרך לרדת לשאול לצרפה, ולזה אין אור של גהינום שולטת בהם (חגיגה כז)… ולזה גהינום צועקת… אין לי חפץ בצדיקים….".
המעלה השניה – שמאירה העיניים, כי יש לך לדעת, כי צריך אור גדול לעיני כל ישראל כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה למעלה, והאדון באהבתו אותנו נתן לנו את התורה שנקראת "אור" דכתיב "ותורה אור" (משלי ו כג). כדי שבאמצעותה יגדל כוח אור עינינו, כי כפי גודל אור שבעיניים כפי המושג בהביט אל האלוקים, ולכל שלא האירו בתורה, יקרא להם נביא ה' "והעוורים הביטו לראות". (ישעיה מב, יח).
"והמעלה השלישית – כי דברי תורה משמחי לב: "פיקודי ה' משמחי לב" (תהלים יט.ט),
ד. הזוהר (ויקהל): התורה היא שמותיו של הקב"ה, וכדברי הרמב"ן בהקדמה לפירושו לתורה. התורה ניתנה כשלד אותיות כך שניתן לחלקה בהתאם, כמו במילה בראשית = ברא שית וכו'. לכן ניתן להבין איך המלאכים ביקשו להשאיר את התורה בשמים. לנו ניתנה על פי חלוקה למצוות – דרכן נוכל להתחבר לה'.
בחודש השלישי {סיון} לצאת בני ישראל מארץ מצרים,
ביום הזה – {ר"ח סיון} באו מדבר סיני.
ויסעו מרפידים, ויבואו מדבר סיני,
ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות יט, א, ב).
ויחן – כאיש אחד ובלב אחד" (רש"י)
אחדות בין חכמים –
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע לא הקדימה התורה את פסוק ב' ויסעו מרפידים" המציין את תחילת המסע, ורק אח"כ תכתוב את הפס' "ובחודש השלישי… באו מדבר סיני", המציין את הגעתם למדבר סיני.
שאלה שניה: מדוע התורה חוזרת על הביטוי "באו מדבר סיני" פעמים, בשני הפס'?
שאלה שלישית: עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני, רק אחרי 49 ימים. מדוע לא נמסרה לו עם יציאתו ממצרים?
תשובת רבנו: "אכן כוונת הכתוב להקדים שלשה עניינים שהם עיקרי ההכנה לקבלת התורה, ובאמצעותם נתרצה ה' להנחילם נחלת שדי – היא תורתנו הנעימה".
א. זריזות ב. ענוה ג. אחדות.
א. זריזות –"התגברות והתעצמות בעסק התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכדי להתעצם ולהתגדל בתורה, יש להתרחק מהעצלות, ולדבוק בזריזות, "כי העצלות היא עשב המפסיד השגתה ,ולא תושג אלא בהתעצמות וזריזות, וכנגד זה אמר הכתוב 'ויסעו מרפידים' שהוא רפיון ידיים, והם נסעו מבחינה זו" כלשון קדשו. כלומר, הם חזרו בתשובה מרפיון ידיים, וחזרו לעסוק בתורה ביתר שאת, ויתר עוז וגבורה.
"זאת התורה אדם כי ימות באהל" (במדבר יט, יד). דרשו חז"ל (ברכות סג ע"ב): אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהן. כשאתה לומד, תתנתק מכל מה שסביב כמו מת.
בלימוד תורה, מצווים להיות זריזים, ולהישמר מביטול תורה, כדברי רבי מאיר בפרקי אבות (פרק ד', י):
"הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה. והוי שפל רוח בפני כל אדם. ואם בטלת מן התורה, יש לך בטלים הרבה כנגדך. ואם עמלת בתורה, יש לו שכר הרבה לתת לך". כאשר אינך מזדרז להתחיל בלימוד, ומתחיל להתבטל, ימצאו לך סיבות נוספות שיסייעו לך להמשיך להתבטל.
בזמן הלימוד, עלינו להשקיע מאמצים רוחניים ופיזיים עליונים, ולהפוך את התורה לעסק ככתוב: "אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה – אז תבין יראת ה'" (משלי ב' ד). כמו שבשביל להצליח בעסקה טובה, האדם יגיע בכל עת, ובכל מזג האויר, העיקר שיצליח לגרוף הון, כך בלימוד תורה.
כדוגמא, נציין חקלאי שיש לו שדה ואינו מעבדו. בשדה, יצמחו רק עשבים שוטים במקום תבואה. על כך אמר "החפץ חיים" על הכתוב בפרקי אבות: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". חלק – מלשון חלקת אלוקים קטנה אותה קיבל כל יהודי בבואו לעולם הזה, ועליו לעבד אותה בתבונה רבה, כדי לזכות בעולם הבא.
כל אחד יקבל את חלקו בעולם הבא, העשוי מהיכלות ומדורים מדורגים, בהתאם להשקעתו בהאי עלמא, ככתוב בפרקי אבות: "אם למדת תורה הרבה – נותנין לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך. ודע: מתן שכרן של צדיקים – לעתיד לבוא" (פ. אבות ב', משנה טז).
"ומשה עלה אל האלוקים – ויקרא אליו ה מן ההר" (שמות יט ג).
באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא = השפעות עליונות באות עלינו – בעקבות הכנותינו בעולמנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכאשר משה רבנו הגיע להר סיני, מיד עלה להר סיני לפני שקרא לו ה', היות והקב"ה הבטיח לי בסנה "בהוציאך את העם ממצרים, תעבדון את האלוקים על ההר הזה" (שמות ג יב).
לאחר שעלה, מיד קרא לו ה', בבחינת יקר וגדולה.
מסר חשוב מכך כדברי רבנו: "ויש לך לדעת כי בחינת הקדושה – לא תקדים אלא למזמין אותה, ומעיד על הדבר והוא מאמרם ז"ל: באיתערותא דלתתא – איתערותא דלעילא, והוא סוד אומרו: 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה" ע"פ הזוהר (ח"ג צב ע"א). כלומר, השפעות עליונות באות בעקבות התיקון בעולמנו.
"וירמוז באומרו 'ויקרא', לשון יקר וגדולה עשה ה' למשה על הכנתו וזריזותו בדבר".
"עלית למרום, שבית שבי – לקחת מתנות באדם" (תהלים ח, כ).
מדרש (ש"ר כ א) אומר: משה רבנו נתעלה לאחר שהתגושש עם המלאכים וקיבל את התורה – "ומשה עלה אל האלוקים" (שמות יט ג).
בית הלוי שואל: מצד אחד, שבית שבי, זה ע"י מלחמה, מצד שני, 'לקחת מתנו באדם', כלומר, קיבלת במתנה ללא מלחמה.
תשובה: הגמרא (מגילה ו ע"ב) אומרת שבהשגת התורה ישנן שלוש דרגות: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי – אל תאמין. לא יגעתי ומצאתי – אל תאמין. יגעתי ומצאתי – תאמין".
המתייגע בלימוד תורה יגיע להישגים בבחינת שבי, אבל בכדי שהתורה תהפוך לקניין שלו, זה רק בגדר מתנה מהשמים – "מתנות באדם". הביוטי בפס' "לקחת", מתייחס למצב ביניים בו האדם עמל כל הזמן בהשגת קניין התורה, בבחינת "לפום צערא אגרא".
"אדם לעמל יולד" (איוב ה ז) – לעמלה של תורה כדברי חז"ל. לכל אדם בעולם, מוקצב מן השמים שיעור העמל שצריך לעמול. והשאלה במה הוא בוחר. אם יעמול בתורה, לא יצטרך לעמול בדברים אחרים, כדברי רבי נחוניה בן הקנה:
כל המקבל עליו עול תורה – מעבירים ממנו עול מלכות (שעבודי שלטון) ועול דרך ארץ (פרנסה, היות ומלאכתו
מתברכת)" (אבות ג, ו. בית פנחס)
ב. ענוה – "השפלות והענוה
"אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שמשפיל עצמו, ומשים עצמו כמדבר, וכנגד זה אמר: ויחנו במדבר. פירוש: לשון שפלות וענווה כמדבר שהכול דורכים עליו". (מדברי רבנו "אוה"ח הק'). זה מבוסס על דברי הגמרא: "אין דברי תורה מתקיימים, אלא במי שדעתו שפלה עליו" (תענית ז ע"א). וכן ע"פ המדרש: "כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר – במדבר סיני". (במדבר רבה, פרשה א, ז).
המדבר שהוא חשוף מצמחיה, בניינים ואדם, מהווה מטאפורה להתנהגות הרצויה של האדם הרוצה באמת לקנות את התורה, היות ועליו לחשוף את פנימיותו ואת הצלם האלוקי הפנימי שבו ללא דעות קדומות, ו"לעשות עצמו כמדבר הפקר" כלשון המדרש, ובכך יזכה בתורה.
כמו כן, בני אדם במדבר שווים בכך שאין לאיש בעלות על שום דבר, לכן "כל הרוצה לקבל – יבוא ויקבל" כדברי המכילתא דרבי ישמעאל בפרשת יתרו.
מי לנו גדול כמשה רבנו עליו מעיד הקב"ה: "והאיש משה, עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". (במדבר יב יג), שזכה לפתח את מידת הענוה בכך ששימש רועה צאן במדבר במשך עשרות בשנים. כנ"ל אברהם אבינו שאמר לה': "ואנוכי עפר ואפר", וכן דוד המלך שאמר בתהלים: "ואנוכי תולעת ולא איש".
אכן, הרוצה לזכות במתנת התורה בבחינת הכתוב "וממדבר מתנה…" (במדבר כאי ח). ישים עצמו כמדבר, ובכך יזכה גם להמשך הפסוק: "וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות".
"אלוקי נצור": את תפילת העמידה אנו חותמים בתפילה הנ"ל. מתי אדם זוכה ל"פתח לבי בתורתך", רק אחרי שאומר ומפנים "ונפשי כעפר לכל תהיה". קיים בברכה הנ"ל תרשים זרימה: 1. "אלוקי נצור לשוני מרע ושפתותי מדבר מרמה/ ולמקללי נפשי תידום / ונפשי כעפר לכל תהיה / פתח ליבי בתורתך, ואחרי מצוותיך תרדוף נפשי" – ורק אז אנו זוכים לברכה בהמשך 2. "וכל הקמים עלי לרעה, מהרה הפר עצתם, וקלקל מחשבותם , יהיו כמוץ לפני רוח, ומלאך ה' דוחה….".
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל: רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו. "והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" .
מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
ראב"ד רבי יהודה בן עטר שהיה בדרכו מבית הדין לביתו, התבקש ע"י פחמי בשוק שישמור לו על החנות עד שילך לביתו לסעוד צהרים. רבנו הסכים מתוך שמחה.
ראב"ד רבי יעקב אבן צור שראה אותו, התפלא על כך. מה עם כבוד התורה. רבי יהודה סיפר לו שהפחמי ביקש ללכת לסעוד צהרים בביתו, ועד אז הוא ישמור לו על החנות, היות והיו שקי פחם בחוץ.
רבי יהודה אמר לרבי יעקב: רק כעת הוא מבין את דברי רבי יהודה הנשיא שאמר שכל מה שיבקש ממנו אדם יעשה לו, פרט לירידה מן הנשיאות.
רבי יהודה אבן עטר הסביר: אם אדם יבקש צדקה מרבנו הק' הוא יתן לו, היות והיה עשיר. אם יבקש דברי תורה יענה לו, היות והיה נשיא ישראל. אלא מה התכוון בדבריו "כל מה שיבקש ממנו אדם", אלא גם דבר שאינו לפי כבודו, הוא יעשה, לכן גם הוא שומר על חנות הפחמי. כל זה מבטא את מעלת הענוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מעיד על עצמו שעסק בתורה
"מתוך עמקי ים הצרות: תפיסות על עסקי נפשות, ולמות מתוך תורה חשבתי, ואל אור החיים נתתי לבי ועיני שכלי… " (מתוך הקדמתו לפירושו אור החיים לתורה).
בספרו "ראשון לציון" הוא כותב ש"האלשיך הקדוש" שחי בצפת בתקופת מרן רבנו יוסף קארו והאריז"ל, כתב את פירושו לתורה "בזמן שהיה מתעסק בצרכי הגוף למצוא טרף {פרנסה}. באותן שעות חיבר פירוש על התורה כולה, כי ידיו היו עסקניות {בפרנסה} ומחשבותיו חכמניות בתורה".
ג. אחדות – "ייעוד החכמים בהתחברות בלב שלם ותמים".
"ויחן שם ישראל". ויחן לשון יחיד – שנעשו כולם יחד כאיש אחד,
והן עתה הם ראויים לקבלת התורה".
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש את הצורך באחדות בקרב תלמידי חכמים, וכך דברי קודשו:
"ייעוד חכמים בהתחברות בלב שלם ותמים, לא שיהיו בד בבד, עליהם אמר הכתוב: 'חרב אל הבדים' (ירמיהו ג, לו). אלא יתוועדו יחד ויחדדו זה לזה, ויסבירו פנים זה לזה. וכנגד זה אמר 'ויחן שם ישראל' לשון יחיד, שנעשו כולם יחד כאיש אחד, – והם ראויים לקבלת התורה" כדברי קדשו.
רבי חנינה בן תרדיון אומר: שניים שיושבים ואין בניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים, שנאמר 'ובמושב לצים לא ישב', אבל שנים שיושבים ויש בניהם דברי תורה – שכינה שורה בניהם, שנאמר 'אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו – ויקשב ה' וישמע, ויכתב ספר זיכרון לפניו ליראי ה' ולחושבי שמו שמו" (אבות ג ב).
ניתן להסביר "אין בניהם" – כל אחד לצומד לבד ולא עם חברו – הרי זה מושב ליצים.
רבי יהודה הנשיא אמר: הרבה תורה למדתי מרבותי, ומחברי יותר מהם, ומתלמידי יותר מכולם. רש"י פירש: ללמד בהמון לתלמידים – זוכים לכוון לאמיתה של תורה.
בפרקי אבות (ו, ה) נאמר שהתורה יותר גדולה מן הכהונה והמלכות. המלכות נקנית בשלושים מעלות. הכהונה בעשרים וארבע, והתורה נקנית
מרן החיד"א תלמידו של רבנו "אור החיים" הק' מספר בספרו ("שם הגדולים" ערך בית יוסף). שבתקופת מרן השולחן ערוך, היו שלושה חכמים שהיו ראויים לחבר ספר הלכה לכלל ישראל:
רבי יוסף טאטיצק, רבי יוסף בר לב, ורבי יוסף קארו.
"והסכימו מן השמים, שתינתן דת כי מרן רבי יוסף קארו יחברהו, היות והצטיין בענוותנותו היתרה יתר על השאר" . מסופר עוד על מרן רבי יוסף קארו שכאשר שימש כרב הראשי של צפת וראש בית הדין, חתם מרן על פסקי הדין בראש הרכב בית הדין. כאשר עלה הרדב"ז = רבי דוד בן זמרה ממצרים לצפת, בקשו מרן לחתום במקומו בראש ההרכב, היות והיה מבוגר ממנו, דבר המצביע על ענוותנותו הרבה. שנזכה ונזכה אחרים.
קבלת התורה ע"י עם ישראל במתן תורה –
מול קבלת התורה ע"י היחיד –
רות המואביה (ע"פ הרב נתן וויס).
שבועות מנציח את קבלת התורה על ידי העם היהודי – ומגילת רות מתארת את קבלת התורה על ידי אדם יחיד, באמצעות מעשה ההתגיירות. אפשר לומר, שבמעמד הר סיני "כולנו התגיירנו". סיפורה של רות מהווה לנו תזכורת, שאנחנו יהודים רק הודות למעשה האישי שלנו בקבלת התורה. היא לא ניתנה באופן אוטומטי לאף אחד; בשורשה, היא מבוססת על גיור וקבלת התורה, אפילו לגבי בניו של אברהם אבינו!
שמה של רות: שמה של רות נותן לנו רמז על מהותה הפנימית. ערכה המספרי של המילה "רות" הוא 606. כל בני האדם בעולם מחויבים לשמירת 'שבע מצוות בני נח' שניתנו לנח אחר המבול. יש הטוענים שהמצוות הנ"ל כבר ניתנו לאדם הראשון, ורק מצוות אבר מן החי התווספה לנח. עד נח לא אכלו בשר. גם רות שנולדה כמואבייה הייתה מחויבת להן. אם נוסיף את 7 המצוות הנ"ל ל"רות", נגיע ל – 613, שהוא תרי"ג מצוות.
שבע מצוות בני נח:
א. איסור עבודה זרה. ב. איסור 'לברך' את ה'. ג. לא תרצח. ה. איסור גזל.
ו. גילוי עריות. ז. דינים – הקמת מערכת משפטית.
מהותה של רות – החיפוש הפנימי של התורה. הכוח המניע בחייה, היו הגילוי והקבלה של 606 המצוות שחסרו לה. מכאן ש'רות', היא "מחפשת" האמתית של התורה, העומדת כמודל בפני כולנו, לקבלת התורה בדרך הראויה. אילו היינו הולכים בדרכיה של רות, בקבלת התורה האישית שלנו, היינו מצליחים לקלוט את מלוא הרוחניות המזומנת לנו, מן האלוקים בחג השבועות (עיין בפירוש הגר"א למגילת רות).
סיפורה של רות מבטא את עצמת ההקרבה כלפי חמותה – נעמי. הקטע המפורסם, שממנו שואב התלמוד רבות מהלכות הגיור (יבמות מ"ז, עמוד ב), מתאר את סרבנותה העיקשת של רות להיפרד מעל נעמי, תוך שימוש בצורות הביטוי העוצמתיות ביותר:
"ותאמר רות, 'אל תפגעי בי (אל תשכנעי אותי) לעזבך לשוב מאחוריך, כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי. באשר תמותי – אמות, ושם אקבר. כה יעשה ה' לי וכה יוסיף. כי המוות יפריד ביני ובינך." (רות א', ט"ז-י"ז).
אהבה והקרבה שכאלה, לטובתו של הזולת, הן מעלות מעוררות התפעלות באופן מיוחד, אבל אינן קשורות כלל לאמונה באלוקים ובתורתו. האם אדם, שמוחזק אצלנו כדוגמא לחיקוי באופן קבלת התורה, לא אמור להיות מונע על ידי אמונה ואידיאליזם ולא על ידי קשר לאדם מסוים? או לכל הפחות – בקשר לעם היהודי כולו?
התקשרות אל האלוקים
הבה נבדוק נקודה זו, תוך בחינת פיסקה קשה בתלמוד: אמר ר' אלעזר: "עמי הארצות אינם חיים (לא יזכו לתחיית המתים) שנאמר (ישעיהו כ"ו): 'מתים בל יחיו'. שמא הכוונה ב'מתים בל יחיו' לכל המתים? לכן ההמשך הוא: 'רפאים בל יקומו' – במרפה עצמו מדברי תורה הכתוב מדבר.
אמר לו רבי יוחנן: "לא טוב לבורא במה שאמרת" (שבניו לא יכולים לזכות לחיי נצח). מכיוון שראה רבי אלעזר שמילותיו גורמות לרבי יוחנן צער,
הוא אמר: "רבי, מצאתי להם (לעמי הארצות) תקנה מן התורה – 'ואתם הדבקים בה' חיים כולכם היום' (דברים ד', ד'). וכי אפשר לדבוק בשכינה? הרי כתוב 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה' (שם, כ"ד). אלא, כל המשיא ביתו לתלמיד חכם, והסוחר עבור תלמידי חכמים, והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב, כאילו הוא מדבק בשכינה…" (כתובות קי"א ע"ב)
מה הקשר בין תחיית המתים למידת לימוד תורה של היהודי? מה משמעות הרעיון, שקשר עם תלמיד חכם, שווה ערך לקשר עם האלוקים? אחת מתרי"ג (613) המצוות, היא מצוות אהבת הקב"ה. שנאמר: "ואהבת את ה' אלוקיך". מצווה זו נראית כבלתי אפשרית לביצוע. איך אנחנו יכולים לאהוב מישהו, שאיננו מכירים? על כך להלן:
בלימוד התורה קיימים שני היבטים:
א. שמירת המצוות – חובתו האישית של כל יהודי לשמור מצוות, ולכן עליו ללמוד תורה, על מנת שיוכל ללמוד איך לקיים את המצוות כראוי. את זאת אנו לומדים מהפס' הראשונים בקריאת שמע. התורה מצווה אותנו לאהוב את ה', ככתוב "ואהבת את ה' אלוקיך…".
איך עושים זאת? ע"י לימוד ויישום הלכה למעשה את הנלמד, כפי שזה בא לידי ביטוי בפס' הבאים בהמשך: "והיו הדברים האלה אשר אנוכי מצווך היום על לבבך. ושיננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך. וכתבתם על מזוזות בתיך ובשעריך וכו".
ב. ההיבט השני – לימוד תורה. אנו לומדים תורה, על מנת להכיר טוב יותר את האלוקים ואת רצונותיו,
ובפרט ע"י לימוד תורת הח"ן המגלה נסתרות מאחורי הפרגוד, של העולמות העליונים.
המילה הראשונה בעשרת הדברות היא, "אנֹכי" = "אנא נפשי כתבית {בתורה} יהבית, כדברי רבי יוחנן (שבת ק"ה, א). כלומר, עם הדיבר הראשון "אנוכי" – הקב"ה נתן לנו את נפשו בתורה.
תלמיד חכם המשקיע את חייו בלימוד התורה, סופג לתוכו עם הלימוד, את 'נשמת האלוקים' המוטבעת בתורה.
דבקות הצדיק בה': רבים פונים לצדיק בכל בעיה, ובפרט אצל החסידים הפונים לאדמו"ר על כל צעד ושעל.
הסיבה המרכזית לכך היא, שהוא מקדיש את עצמו לעבודת הא-ל, ע"י תפילות, טבילות והנהגות טובות, לימוד תורה והפצתה בקרב חסידיו, שמירת עיניים, קדושת הברית וטהרת המחשבה,
דבר שמזכה אותו להתקרב לאלוקים, כך שתפילותיו עושות פרי.
חיפושיה של רות.
א. רות המואבית חיפשה אחר 606 המצוות החסרות, לא רק בגלל שהיא חיפשה אחר דרך החיים האמיתית אלא בעיקר, משום שרצתה לקשר את עצמה לאלוקים ולהיפתח כלפיו – להתחבר אל מקור החיות והקיום. הדרך היחידה שבה יכלה להגיע לכך, היא על ידי יצירת קשר עם אדם, שכבר מחובר אל האלוקים כמו נעמי. לכן קוראים את הסיפור בשבועות, על מנת ללמוד שזהו סוג קבלת התורה אליו עלינו לשאוף. אנחנו לא עוסקים בחיפוש אחר חוקיו של האלוקים – אנחנו שואפים לחבר את עצמנו אל האלוקים עצמו.
ב. הרעיון השני לקריאת מגילת רות בשבועות, מרומז בשמה. רות נקראת כך 'על שם' אחד מצאצאיה – דוד המלך שרווה (מלשון רוויה) את הקב"ה בשירות ובתשבחות (ילקוט תהלים רמ"ז) – ע"י ספר התהלים. ע"פ המסורת, 'שבועות' הוא יום הולדתו ופטירתו של דוד המלך. אכן, שושלת דוד המלך חותמת את מגילת רות.
חג השבועות קשור דווקא לדוד המלך ולא למשה רבנו, היות ובתהליך הגאולה, צריך קודם לכל מלך שינהיג את העם, ילחם בעמלק ויקים את בית המקדש כדברי הרמב"ם.
חג שבועות שמח –
וקבלת התורה מחדש, ומתוך שמחה.
משה אסולין שמיר
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר-סיום המאמר
תקנה בדבר פיצוי והחזר הוצאות וקנס
כאמור לעיל, בשעת השידוכין נהגו הצדדים לחזק את קיומם בהטלת קנס על החוזר בו. אולם היו רבים שלא קבעו קנסות לחוזר, סיכמו את התנאים ביניהם בעל פה מתוך אמון, מאחר שהם חשבו שזה יהיה בניין עדי עד, ובשעת שמחה התעלמו ודחקו את הספקות ולא העלו בדעתם אפשרות שהזיווג עלול להתפרק. באותם המקרים שבהם פורקו השידוכין באו לתבוע עלבונם על הפגיעה הכספית והבושה שגרם להם הצד המפר. אף שבית הדין הכיר בצדקת תביעתם לא היה לאל ידו לעזור להם, כי חכמי מרוקו הלכו בעקבות חכמי ספרד הראשונים אשר סברו שהפרת שידוכין אינה פגיעה ממונית הנגבית בבית דין. גם במקרים שבהם סוכם על תשלום קנס למי שיפר את השידוכין, אם ההתחייבות לא נעשתה בקנין מעכשיו לפי כללי דיני הקניין אינה תקפה, וזה משום שהתחייבות זו לוקה בפגם אסמכתה, ולכן אינה מחייבת. גם התביעה לנזק ההוצאות הרבות שנגרמו להם שההלכה מכירה בה, לא היה קל לממשה, כי היה צריך להוכיח כל הוצאה והוצאה, ובשעת מעשה לא העלו על דעתם שייגררו למציאות זו, ולכן לא דאגו לשמר הוכחות.
חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, לכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הכרת המציאות בהוצאות שנהגו להוציא בממוצע בשידוכין.
הנוהג במאה העשרים
כל זמן שהחברה היהודית שמרה על דפוסי החיים המסורתיים היו ענייני השידוכין מסורים בידי ההורים, ואלה בחרו בני זוג לבניהם ובנותיהם. משנערכו האירוסין ועד זמן הכניסה לחופה כמעט שלא נפגשו החתן והכלה במקום מבודד לחוד. ההורים דאגו להבטיח ולדרוש את יישום הבטחת הנישואין. לכן ביטולי אירוסין לא היו שכיחים, וגם הפגיעה הנפשית שבביטול לא הייתה קשה כל כך.
אולם במאה העשרים, כשהחלה התרבות המערבית לדחוק את המסורת ואת המנהג, נעשו השידוכין באופן חופשי והדדי על ידי בני הזוג עצמם, לאחר תקופה של היכרות, חיזור ובילוי משותף, לפני השידוכין ולאחריהם. בהתחלה ראו בני הדור הצעיר בהפרת השידוכין אחד מסימני הקדמה, שהם נישאים זה לזה מתוך חירות ואהבה ובלא לחץ חיצוני, לכן הלך והתפשט הנוהג שלא לדרוש הבטחות ליישום הנישואין, כפי שכותב רבי שאול אבן דנאן: ״ולעת כזאת בין בפאס מקומו של מוהריב״ץ [=הרב יעקב אבן צור] ז״ל בין במכנאס מקומו של רבינו מוהרפ״ב [=ר׳ פתחיה בירדוגו] ז״ל, אין זכר עוד לההוא מנהגא״.78 אם כי מעטים בשעת השידוכין המשיכו להתחייב בקניין ובשבועה לקנס למי שיפרק את השידוכין.
הבעיה ותיקונה במועצת הרבנים
אולם מרחק הזמן שבין השידוכין לנישואין שהלך וגדל, המפגשים התכופים והקרבה הרבה גרמו לא פעם לכך שחתן ימאס בכלתו עוד בטרם נערכה החופה, ותכופות ניתק הקשר בין בני הזוג. תרמה לכך גם העובדה שנערות אחרות היו בהישג יד, ובקלות יכול היה החתן להחליף כלתו באחרת. תופעות אלו הלכו והתרבו, ועימהן גדלה תחושת העוול אצל הנערות והוריהן, והדבר דרש את תיקונו. רבי שאול אבן דנאן העלה את הנושא לדיון:
רבותי! הן אמת שעפ״י הדין שאף אם חזר המשודך הדרי הסבלונות, כמ״ש בסי' ן׳ גם אינו חייב לה שום קנס כמ״ש במ״א בארוכה בס׳ המשפטים. גם אם הכינה הנדוניא ונגרם לה הפסד בחזרתו. אין כח בידה להוציא מן המשודך שום תשלום לגרם הנזק. כי אין בזה הנהו תנאים של גרמה בנזקין של סי׳ שפ״ז, וכמ״ש במ״א.
אך עינינו הרואות כי חדלה האמונה ונעדרת האמת. כי לא באמונה המה עושים המשודכים עם כלותיהם ורובם כוונתם רק להשתעשע בתינוקות.ובכלות רצונם ותאותם או כאשר הם מוצאים אחרות חדשות מקרוב באו. אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים. בכן ראוי ליתן בזה אורח משפט לבל תהיינה בנות ישראל מופקרות לפני אנשים בשקט ובבטחה מבלי התחייבות שום דבר בעברם ברית השדוכין.
ולהיות שמצד אחר אנו רואים שבאמת זמן השדוכין הוא זמן הבחנה. לדעת המדות הנאותות להשתוות דעת המשודך ומשודכתו. שבזה יוכלו לבא בברית הנשואין הנצחי, לחיות חיי אושר ביניהם. בכן, בזאת יבחנו. אם יבואו אם יחדלו ואם כן על דעת זאת סמכי אהדדי מתחלה.
איך שיהי. להכריע בין שתי הדעות. וכדי שלא תעשינה יד הפריצים תושיה ראוי לתקן הדבר. וזהו הוא מה שנתקן על העניין הנז׳:
א.מיום השדוכין ע״ת [עד תום, תשךום] ששה חדשים יהיה להם זמן להידיעה הזאת, ובזמן הזה הכל יהיה עפ״י הדין. ומתשלום ששה חדשים והלאה, אם חזר בו המשודך, בלתי טעם נכון המתקבל לפני הב״ד, חייב לשלם לה מסך אלפים וחמש מאות פר׳84 עד סך חמשה עשר אלף פר׳. ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין.
ב.גם ישלם לה חצי נזק ממה שהפסידה בצורכי נדונייתה שהכינה מיום ששה חדשים והלאה.
ג.תשלום זה של ח״נ [חצי נזק.] יהיה עפ״י ראיות ברורות שהפסידה.
דיון בסעיפי התקנה
כפי שרבי שאול מתאר, המניע לצורך בתיקון המצב היה המציאות החברתית המודרנית, אשר נוצלה בידיהם של אנשים שאינם הגונים רק לסיפוק הנאותיהם מהארוסות, ללא שום כוונה להתחתן ולהקים משפחה. הבנות לעומת זאת, שחשבו לתומן רק על נישואין, מגלות לאחר ציפייה והמתנה שלא הייתה לחתן כל כוונה להתחתן, או שהוא זנח את כלתו באחרת. כך נגרמו לה עגמת נפש, בושה ונזק שלא ניתן לתקנו. ואם לא נעשה ביניהם הסכם באופן המועיל לא יכלה אפילו לתבוע פיצוי כל שהוא. תרמה לכך גם המציאות החדשה ׳אשר גם זו מכה אנושה בבנות לרדוף אחרי הבעלים אף במשודכים׳. דברים אלה נאמרו כביקורת קשה של רבי שאול על התנהגותן של הבנות במרוקו באותה התקופה.
רבי שאול מכיר בחשיבות שיש בהיכרות ההדדית לפני החתונה, המאפשרת לבני הזוג לבחון את התאמתם זה לזה. ואכן לפעמים לאחר השידוכין מגלים שאין בני הזוג מתאימים, ומוטב שייפרדו לפני הנישואין ולא אחריהם. לכן אין הוא דורש לחזור למנהג הקודם של קנס קבוע החל מידית עם השידוכין על הצד המפר, אלא הוא מציע להגביל תקופת ההיכרות לשישה חודשים.
התיקון המוצע מעיד כי החכמים התחשבו במציאות שנשתנתה, ולא חששו כי פסיקה כזאת תיחשב להם לחולשה או להתרת רסן. ואכן ההחלטה ברוח זו התקבלה, לאמור, אם יחזור בו החתן בתוך שישה חודשים, וייתבע על הפרת השידוכין, יתנהל הדיון בבית הדין על פי ההלכה הנהוגה. כלומר, אם התחייבו בשעת השידוכין בקניין ושבועה לקנס, יש מקום לתביעת הקנס, ולא, תידון רק תביעת החזרת הסבלונות ופיצוי על ההוצאות שהיו בפועל. אם יחזור בו לאחר שישה חודשים, יצטרך לשלם
לכלה פיצוי כספי על עוגמת הנפש ועל הבושה, וזה בנוסף לפיצוי על ההוצאות שהיו לה בהכנת הנדוניה. לעומת זאת, אם חזרה בה הכלה יתנהל הדיון תמיד רק על פי הדין.
כלומר, גם אם לא נעשה שום הסכם ביניהם בשעת השידוכין יתחייב הגבר לפצות את הכלה, וזה החידוש ההלכתי של התקנה. גובה הפיצוי אינו כפי מה שהיה בדורות הקודמים, סכום אחיד וקבוע, אלא נקבע בתקנה בין סכום מקסימום למינימום ושיעורו ייקבע על פי מכלול הנסיבות בכל מקרה ומקרה לגופו, כפי ראות עיני הדיינים.
התקנה מקנה עדיפות לאשה על פני הגבר, בקובעה ׳ואם חזרה היא, הכל יהיה עפ״י הדין׳. כי מתקניה יצאו מתוך ההנחה, שהגברים הם אלה הנוטים לנצל לרעה את המציאות החברתית ולהפר את האמון שהנשים נותנות בהם. וכשראו במרוצת הזמן שהסכומים אינם מרתיעים, הגדילו אותם פי כמה.
תקנה זו יושמה בפועל בבתי הדין במרוקו, והדים ממנה נמצאים בספרות השאלות והתשובות של חכמי הדור שהתפרסמו.
ההדים בעולם היהודי מכינוסי מועצת הרבנים
כינוסי מועצת הרבנים וההחלטות שהתקבלו בהם עוררו הד בעולם היהודי שראו בזה חידוש. קהילות שונות ביקשו פרטים והעתקים מהחוברות. בסיפוק רב הודיע רבי שאול על כך למועצה בכינוס הרביעי:
הרבנות הראשית בא״י כבדה אותנו בדרישת חומר הלכתי ותקנתי בעניני ירושת הבת.88 נעתרנו לבקשתה, ונתקשרנו גם מצדנו עמה בדברים אחרים.
רבנות הראשית של ג׳רבא בקשה ממנו לשלוח לה קונטרסי מועצות שהדפסנו, בעבור שגם הם מקוים לקבוע מועצת רבנים לכל מדינת תוניסיה, הרי שאספותינו והחלטותינו עושות רושם וגם מפעילות בקרב מדינות אחרות.
לאחר שנת התשט״ו (1955) פסקו כינוסי הרבנים, וכמה נושאים נשארו תלויים ועומדים ללא הכרעה. ייתכן שהסיבה להפסקת הכינוסים הייתה העצמאות שקיבלה מרוקו, והחשש פן יסתכלו השלטונות על כינוסי הרבנים כמסווה לכינוסים ציוניים. מה גם שלאחר שנה זו גברה עליית יהודי מרוקו לישראל, והקהילות הלכו והתדלדלו ואיתן גם הבעיות הלכו והתמעטו. משום כך לא ראו הרבנים צורך לחדש את אסיפות הרבנים. ובסך הכול היו שישה כינוסים ופורסמו שש חוברות.
התקנות מלמדות על תפקוד החכמים בתקופות משבר
השימוש בתקנות אצל חכמי מרוקו הוא עתיק יומין ומתועד כבר במשך תקופה ארוכה ורצופה, החל משנת הרנ״ד ועד לשנת התשט״ו (1956-1494).93 תקנות מועצת הרבנים במרוקו, הן למעשה התקנות האחרונות כרונולוגית, שהגיעו לידינו מכל קהילות ישראל, בארץ ובגולה. יושמו הלכה למעשה, והן היו רציפות, מגוונות ונועזות יותר מ׳תקנות חכמים׳ ו׳תקנות קהל׳ שנתקבלו בקהילות אחרות בדורות עברו.
תקנות מועצת הרבנים במרוקו ופעילותה הברוכה של המועצה, מוכיחים מעל לכל ספק, כי חכמי מרוקו חיו בתוך בני קהילתם, גם כאשר אלו הלכו והתרחקו מהקפדה בשמירת המצוות בדורות האחרונים. כמשרתי ציבור הקרובים לקהלם חשו בפרצות שנבעו בחומת היהדות והצניעות, היו מודעים לאחריות המוטלת עליהם בתפקידם כדברי העם וכמנהיגיו הרוחניים, והם לא התחמקו מאחריות זו. הם יזמו דיון בבעיות שנוצרו במציאות תרבותית דינמית, ותיקנו תקנות מועילות לפתרון הבעיות במסגרת ההלכה. וזאת, בטרם יחוש הציבור בחומרת הבעיות וידרוש את פתרונן, או ימצא לו פתרון משלו בדרך הנוגדת את ההלכה. בכך הוכיחו ויישמו חכמי מרוקו את הדינמיות של ההלכה ואת זיקתה למציאות, בהיענותה המתמדת לצורכי השעה ובהתחשבות בהם. בהקשר זה ראוי להביא את דבריו של ר׳ יהושע פלק כץ, מגדולי הפוסקים במאה השש עשרה, שפירש מאמר חז״ל: ״כל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה בישראל ונעשה שותף להקב״ה״ (סנהדרין ז ע״א). ומפרש הצורך בתוספת ״לאמיתו״:
כלומר, המילה ״לאמיתו״ באה ללמד שעל הדיין להוציא את פסק דינו בהתחשב בתנאי המקום והזמן, אף אם אין זה תואם דין תורה ממש. ורק דיין הדן דין אמת לאמיתו נעשה שותף להקב״ה ומשרה שכינה בישראל.
סיכום
תקנות מועצת הרבנים במרוקו, מנהיגותו וההנהגתו של רבי שאול אבן דנאן בדרכי הדיון וקבלת ההחלטות, יכולים לשמש דוגמה ומופת לדרך פעילותו התקינה של מוסד הרבנות בכל מקום ושל העומד בראשו. במיוחד בארץ ישראל שבה נקבצו שבטי ישראל מארבע כנפות תבל, יכולים להוות חיקוי להתנהלות הלכתית בדרכי ההתמודדות עם הרבגוניות ועם הבעיות המתעוררות בחיים המודרניים. שכן תורתנו תורת חיים, באמצעותה ניתן למצוא פתרון כמעט לכל הבעיות המתעוררות בשימוש נבון בכלים שההלכה העמידה לרשות החכמים, כי ״דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום״ (משלי ג, יז).
הרב שאול אבן דנאן – מנהיגותו וכושר הכרעתו בתיקון תקנות לפתרון בעיות המודרנה במרוקו- משה עמאר-סיום המאמר
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
ת. תכנית הלימודים
תכנית הלימודים שנקבעה בימיה הראשונים של המדרשה, ושבעיקרה נותרה בעינה עד יומה האחרון, כללה לימודי תלמוד, פוסקים ומקצועות חול, והלימודים נמשכו שש שנים.
למשל גם בשנותיה האחרונות של המדרשה, כשההנהלה כבר ניתרה על המגמה להכשיר דיינים, לא היו לימודי חול מלאים.
ייתכן שמייסרי המדרשה הושפעו מדגמים של מוסדות אחרים ומתכניות הלימודים שלהם, אולם לא נראה שהם העתיקו תכנית מסוימת שעמדה לפניהם, ובפרט שלמדרשה ברבאט הייתה מגמה ייעודית להכשיר דיינים ולא רק רבנים ורועים רוחניים כמו בתי מדרש אחרים.
הרב משה עמאר הניח שתכנית המדרשה הושפעה מבתי המדרש לרבנים בצרפת ובאלג׳יריה, בפרט מפני שמנהל המדרשה מר מוריס בוטבול למד בבית המדרש לרבנים בפריז.ראו: המשפט העברי, עמ׳ נג, הערה 224. הרב שלמה אבן דנאן, בן אחיינו של ר׳ שאול שהיה מקורב אליו, ושליווה אותו תקופה ארוכה, הטיל בכך ספק בריאיון עמו. אמנם מתכונת הלימודים של שש שנים דומה, אולם תכנית הלימודים בבתי המדרש בצרפת, ובפרט בבית המדרש לרבנים בפריז, הייתה שונה בתכלית מזו של המדרשה ברבאט. היא כללה תנ״ך,תלמוד, תאולוגיה, תולדות עם ישראל, היסטוריה כללית בזיקה להיסטוריה היהודית, תולדות הפילוסופיה והספרות; בהשפעת הגישה המדעית התווספו לתכנית הלימודים לימודי גרמנית, שפות שמיות (לרבות ערבית) ויסודות במדעי הטבע (לרבות מתמטיקה ופיזיקה). ראו: שוורצפוקס, עמ׳ 93-92.
השיעורים החלו בשעה 8:00 בשיעור צרפתית. בשעות 12:00-9:00 התקיים השיעור בתלמוד. לאחר מכן הייתה הפסקה שכללה תפילת מנחה וארוחת צהריים. בשעות 17:00-14:00 התקיים השיעור בפוסקים, ובשעות 19:00-17:00 התקיימו לימודי החול. בשעה 19:00 ירדו התלמידים לחדר האוכל לארוחת ערב, ולאחר מכן חזרו לכיתות לשם חזרה על לימודי הקודש והחול, ביחידים ובחברותות.
ויקטור מלכה, תלמיד המחזור השני במדרשה וכיום עיתונאי מפורסם בצרפת, פרסם לאחרונה ספר שכותרתו, בתרגום לעברית: ׳יומנו של רב מפוספס׳ (Journal d’un rabbin rate). בין השאר כתב על חוויית הלימודים המעצבת במדרשה. וכך תיאר למשל את לימודי הגמרא במדרשה ואת השפעתם עליו:
מה לימדו אותי שנות לימודי הקודש בבית הספר הרבני, שלמדנו בו גמרא בין 9:00 ל־12:00… אין בידי תשובה. מי יכול להתגאות בהשפעה האמתית של הלימודים הללו עליו, [להתגאות] שהוא בעל חיות או מפולפל כפי שמתגאים מורים רבים לתלמוד? אינני בטוח. האם אני בעל ידע רב יותר [בזכות לימודים אלה]… לפי הניסיון המועט שלי אינני בטוח. האם קרבה לחכמי התלמוד מלמדת לחשוב בצורה נכונה? לפי הניסיון שלי בבית הספר שלי לא השתכנעתי. אולם כל פעם שאני חוזר על הלימודים שלמדנו שם אני מתרגש. וזה קורה לי ארבעים שנה לאחר מכן. הייתה שמחה של ויכוח עם התלמידים האחרים ועם המורים על הסבר אמתי של הטקסט התנ״כי ועל הסבר שנתן חכם אחר. הייתה מין התלהבות לחזור ולשכוח את העולם החיצוני באמצעות ויכוחים שהיו בין חכמי התלמוד הבבלי או הירושלמי לפני 2,000 שנה.
שיעורי הגמרא נלמדו בדרך שונה מלימודי החול ומהמקובל במסגרות החינוך השונות כיום. בשיעורים אלה ישב הרב במרכז, וכל השולחנות בכיתה היו מסודרים בצורת האות חי״ת. צורת הישיבה הכתיבה את אופי הלימוד: לימוד משותף באווירה פתוחה בהנחיית הרב. במשך כמה שעות היה הרב מלמד את המסכת התלמודית שנבחרה לפי הסדר, גמרא, רש״י ותוספות, ופעמים כשהתעוור קושי היו, מעיין גם בפרושי מהרש"א(רבי שמואל איידלס) ומהר״ם (ו׳ מאיר מלובלין)״ הלומדים היו דנים עם הרב באופן פעיל ומבררים אתי את הנלמד. לקראת לימודי ההול היו משנים את מבנה הכיתה למבנה המקובל בכתות לימור מיודניות, מבנה בעל אופי פוונמלי. וליד כל שולחן ישב תלמיד ופניו אל המורה.
מקצועות החול היו עברית, ערבית, צרפתית,היסטוריה כללית וגאוגרפיה. חשוב לציין שבאופן רשמי לא נלמדו במדרשה מקצועות כמו מתמטיקה, פיזיקה ואנגלית, מפני שהמטרה הייתה להכשיר דיינים, ומקצועות החול נבחרו רק כדי לאפשר לדיין להבין את סביבתו ולקבל את הערכתה, ובפרט שלדיינים היה גם מעמד של אנשי רבנות האחראים לקהילה. מגמה זו באה לידי בביטוי בתזכיר הכללי משנת תשי״ב: ׳מעונין להדגיש על הוספתנו מחול על הקדש כמעט פי שנים. דאגתנו היתד, בראש ובראשו[נה] להעניק לתלמידים חינוך ממוזג שיאפשר להם גישה תדירי[ת] גם כל שכבו[ת] הקהלה שהם עתידים לנהל, לבד מקשר עצמי בינם לבין העולם החיצוני. יוצא מזה שבינם ובין אנשי עדתם תתארג מסכת הבנה הדדית מרוקמה ביחסים ידידותיים.
יוזמי המדרשה ומנהליה בפועל העדיפו שבוגרי המדרשה לא ישלימו תעודת בגרות, כדי שלא ינטשו את המגמה העיקרית של התכנית ויעשו שימוש בלימודיהם לצרכים אחרים. מאחד הבוגרים מהמחזור הראשון שמעתי שהתלמידים שהתקבלו למדרשה נדרשו לחתום על התחייבות למלא תפקידים ציבוריים בקהילה עם סיום לימודיהם.
אך לא היה איסור מפורש ללמוד לבחינות בגרות,וכמה תלמידים אכן השלימו תעודת בגרות – חלקם למדו בהתכתבות וההנהלה לא מחתה בידם. עם אלה נמנו דוד אוחנה, שלימים למד לתואר שלישי, והרב שלמה אבן דנאן, שעמד בהצלחה בבחינת הכניסה לפקולטה למשפטים של רבאט ולמד שם במגמת סטטיסטיקה וכלכלה פוליטית, שניהם בוגרי המחזור הראשון, וכן אליהו סודרי והרב שמעון אזואלוס, בוגרי המחזור השני.
בסדר הלימוד בגמרא בשש שנות הלימודים במדרשה נלמדו בעיקר מסכתות כתובות, קידושין וגטין. במסגרת לימודי הפוסקים למדו בעיקר את חלק ׳אבן העזר׳ מה׳טור׳ ו׳שולחן ערוך׳, ומעט מחלק ׳חושן משפט׳, בעיקר הלכות עדות. לא היה לימוד מסודר של חלק ׳אורח חיים׳, שכן מדובר בתכנית לדיינות, אולם בחלק מהזמן לימד ר׳ משה מלכה הלכות שבת ומועדים. בשבתות לאחר תפילת מנחה באולם בית הדין השתתפו התלמידים בשיעור בהלכות שבת מפי אחד מהדיינים.
שלמה א' גליקסברג-המדרשה הגבוהה ללימודים רבניים במרוקו -1967-1950פעמים 131 תשע"ב
עמוד 57
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000הדפום העברי הראשון בזמן החדש
סוג׳ היצירות
א. ספרות ההלכה
היצירה ההלכתית במרוקו היתה מבוססת על לימוד התלמוד וההלכה הפסוקה ועל ניסיונם של הדיינים בנושאים אקטואליים, וכללה פירושים וחידושים על מסכתות התלמוד, תשובות, חידושים על הישלחן ערוך׳, ׳מערכות׳ – הלכות לפי א״ב, והלכות על נושאים מוגדרים. מצויים ספרים הכוללים סוגי יצירה שונים מהתורה שבכתב ובעל פה. למשל, ספרו של רפאל משה אלבאז, ׳ארבעה שומרים׳, פאס תש״ב, כולל נושאים אלה: ׳תיקונים לפגם הברית׳, ׳שמירת שבת', 'סדר ותיקון עשיית תפילין׳, ׳מוסר השכלי, 'עת קץ על משיחנו׳, רשימת הספרים על פי הנושאים מובאת בנספח 6. במידה והספר כולל מספר נושאים, הבאנו שמות המחבר ושם הספר כמה פעמים, תחת הנושא המתאים.
ספרות השו״ת – שאלות ותשובות: תשובות החכמים ניתנו בנושאי הלכה, מנהג ואמונה, כגון: חיי הציבור, ההנהגה, חלוקה צודקת של מסים, חזקות על תפקידים, היחסים בין תלמידי החכמים ובין ההנהגה והמוני העם, סדרי בית הכנסת, החינוך ובית המדרש, מוסדות צדקה, הקדשים. וכן תקנות לפי צורכי הזמן, בחיי הפרט, המשפחה, הכלכלה, יחסים עם נוכרים והממשל. ספרות זו חשובה ביותר להיסטוריון, כי ממנה ניתן ללמוד על המציאות החברתית והכלכלית של הפרט והציבור – ולמשפטן, באשר כלולים בה, כאמור, פסקי דין בנושאים שונים.
השאלות עלו בדרך כלל בעקבות מקרים שהובאו בפני בתי הדין. לעתים הדיינים לא היו בקיאים או חששו לפסוק ללא גיבוי של חכם בעל שיעור קומה, ופנו לסמכות מוכרת, בדרך כלל בעיר אחרת. מתוך 554 תשובות של יעב״ץ, רק 56, או כ־10%, דנות בנושאים שבין אדם למקום, כמו הלכות תפילה, מאכלות אסורים, דיני טהרה. שאר השאלות דנות בעניינים שבין אדם לחברו. יש תשובות שרק חכם אחד השיב עליהן, ואילו על האחרות חתומים חכמים נוספים, חברי בית דין מקומי, או חכמים שהצטרפו לפסק הדין.
בתשובותיהם התבססו המשיבים בעיקר על השלחן ערוך, נושאי כליהם וספרות ההלכה, וכן על התקנות והמנהגים שנהגו בהם חכמי המגורשים במרוקו. אם ציטטו מהתלמוד, המטרה לא היתה להתפלפל, אלא להצביע על המקור שעליו הסתמכו הפוסקים. יש ספרי תשובות המחולקים לפי סדר ארבעת החלקים של ׳הטורי.
רבים מן החכמים חיברו תשובות נוסף ליצירות אחרות שכתבו. אישיות חריגה בתחום זה היה ר׳ חיים אבן עטר, שמטרת חייו היתה לימוד התורה והחזקת ישיבה, והוא לא שאף לכהן בדיינות ולא להשיב בנושאים אקטואליים ובדיני כלכלה. ממנו נמצאה רק תשובה אחת בדיני ממונות, שבסיומה הוא כותב:
וכמה אני מרחיק עצמי תמיד ועד היום מכל דיני דממוני, וה' יעזרני שלא לבוא לכרך זה ולהיות מיושבי על מדין תמיד כי אם בתורת הי חפצי ותשועתי. (׳ארץ החיים; עמי 15)
- פירושים ודרושים עזי התורה וספרי הנ״ן־
פירושים חוברו לפרשנים הקלסיים, כמו רש״י, הרמב״ן(ר׳ משה בן נחמן נולד בספרד 1194 נפטר בארץ־ישראל ב־1270), הרא״ם (ר אליהו מזרחי קושטא, נפטר 1525) ומדרשי חז״ל, וכן פירושים על כל התורה, על הנ״ך, ואחרים על ספרים מסוימים, ומהם רק על פסוקים. רבים מהפירושים מושפעים מהקבלה. פירוש קדום לתורה בהשפעת הקבלה חובר בשנת שע״ט(1619) על ידי ר׳ יעקב איפרגאן, ׳מנחה חדשה; והודפס בלוד תשנ״ט. נצטט כמה משפטים מההקדמה של ר׳ חיים אבן עטר לפירושו על התורה 'אור החיים;
כתבתי וקבצתי… מהם ישוב הכתובים דרך עיון בשיעור הדיבור עצמו, דרך הפשט ומהם דרך דרש ומהם דרך רמז ומהם דרך סוד בדרך נסתר ונגלה לעינים… ולפעמים אמשוך בקסת הסופר בפשטי הכתובים בדרך משונה מדרשת חז״ל, וכבר גיליתי דעתי שאין אני חולק ח"ו על הראשונים כמלא נימא אלא שהרשות נתונה לדורשי תורה לעובדה ולזורעה אור זרוע לצדיק וארץ החיים מעלת פירות לכל זרע זרוע אשר יזרע בה בעלה בן תורה רק לדבר הלכה אל אשר יהיה שמה הרוח אשר תכנו ראשונים אחריהם לא ישנו גם לא לבדות מלבם מדעת אנוש דברים חדשים אשר לא שערום נוחלי תורה… אלא על פי הקדמותיהם אשר קבלו דלי מדלי אשר דלה לנו איש האלהים מהם יקחו הקדמותיהם בני תורה לעמול לעשות מסילות הכתובים.
פירושו מורכב אפוא מכל השיטות הכוללות פשט, דרוש, רמז וסוד. גם אם יש חידוש בפירושיו, אין הוא בודה דברים מלבו, אלא מתבסס על החכמים שמהם הוא יונק, ורק מפרשם. הדברים מבטאים את ענוותנותו, וגם את ההנחה המסורתית, שכל מה שתלמיד חכם עתיד לחדש כבר נאמר למשה בסיני, ואין הוא אלא כמי שחושף את הדברים בפני הלומד. רשימת הספרים בנושאים אלה מובאת בנספח 7.
יהדות מרוקו עברה ותרבותה-אליעזר בשן-2000הדפום העברי הראשון בזמן החדש
עמוד 144
מסעות בנימין מטודלה.
וביניהם ובין פישה מהלך שני ימים, והיא עיר גדולה מאד ובה כמו עשרת אלפים מגדלים בבתים שלהם ללחום בעת המחלוקת, וכל אנשיה גבורים, ואין מלך ואין שר שולט עליהם כי אם השופטים אשר הם מקימים עליהם, ובה כמו עשרים יהודים, והראש שלהם רבי משה ורבי חיים ורבי יוסף ז״ל, ואינה מוקפת חומה, והיא רחוקה מן הים ארבעה מילין, ויוצאין ונכנסים אליה בספינות על יד הנהר היורד בתוך המדינה:
ומשם ארבע פרסאות לעיר לוקא, יש [בה] כמו ארבעים יהודים, והיא גדולה, והראש של היהודים רבי דוד ורבי שמואל ורבי יעקב:
ומשם מהלך ששה ימים לעיר רומא רבתא, והיא ראש מלכות אדום, ושם כמו מאתים יהודים נכבדים ואין פורעין מס לשום אדם, ומהם משרתי הפפא אלכשלדירוש הוא ההגמון הגדול הממונה על כל דת אדום, ושם חכמים גדולים ובראשם רבי דניאל הרב, ורבי יחיאל משרת של פפא והוא בחור יפה נבון וחכם והוא יוצא ובא בבית הפפא והוא פקיד ביתו ועל כל אשר לו, והוא נכדו של רבי נתן שעשה ספר הערוך ופירושיו, ורבי יואב בן הרב רבי שלמה, ורבי מנחם ראש הישיבה, ורבי יחיאל הדר בטרשטיברי, ורבי בנימין ב"ר שבתי ז״ל.
והיא רומא העיר שני חלקים, והנהר טיברוס חולק באמצע המדינה חלק אחד מצד אחד וחלק אחד מצד שני, ובחלק הראשון הבמה הגדולה שקוראין לה ׳שלביטרא די רומא׳ ושם היה ארמון של יוליוס קיסר הגדול, ויש שם בנינים הרבה ומעשים משונים מכל בנין שבעולם, ובין המיושב והחרב מן רומא כ״ד מילין, ושם שמונים היכלות משמונים מלכים גדולים (בתורה) [בתוכה] הנקראים כולם אינפירדור ממלכות טרקיינוס ועד מלכות פפוס אביו של קרלו אשר כבש ארץ ספרד מיד הישמעאלים בתחילה. ושם היכל טיטוס מחוץ לרומא שלא קבלוהו שלש מאות יועציו בשביל שלא עשה מצותם שלא לקח ירושלם אלא לג׳ שנים וגזרו הם עליו ב, שנים, ושם כמו היכל ארמון המלך אספסיינוס בנין גדול וחזק מאד, ושם ארמון המלך (מלולבין) [מלך גלבין] ויש בתוך ארמון שלו שלש מאות וששים ארמונים כמנין ימות השנה, והקפת הארמונים ג׳ מילין, והיתה מלחמה ביניהם בימי קדם ונפלו בתוך הארמון יותר ממאה אלף בני אדם הרוגים והנה העצמות עד היום הזה תלויים, וצייר המלך ענין המלחמה מצד ומצד מערכה לקראת מערכה בני אדם וסוסיהם וכלי מלחמתם הכל אבן שיש להראות לבני העולם המלחמה שהיתה בימי קדם, ושם ימצא מערה שהולכת תחת הארץ ונמצאים המלך והמלכה אשתו על כסאותם ועמם כמו מאה בני אדם שרי המלוכה וכולם חקוקים [חנוטים] במלאכת הרופאים עד היום הזה, ושם בשלטיאני אל אטישאני ובבמה שני עמודים מנחשת ממעשה שלמה המלך ע׳׳ה ובכל עמוד ועמוד חקוק ׳שלמה בן דוד/ ואמרו לי היהודים אשר ברומא כי בכל שנה ושנה בימי ט׳ באב נמצאו זיעה עליהם נגרת כמים. ושם מערה שגנז טיטוס בן אספסיינוס כלי בית המקדש שהביא מירושלם, וגם מערה אחת בהר על שפת הנהר טיברו ושם קבורים הצדיקים ז״ל עשרה הרוגי מלכות. ולפני שלגוון דלטרנה מצוייר שמשון וכידור בידו של אבן, וגם אבשלום בן דוד, וגם המלך קושטדינוס שבנה קושטנדינה ועל שמו נקראת קושטנטינופולי/ והוא מצוייר מנחשת וסוסיו מצופים בזהב. ויש בנינים אחרים וענינים ברומא שלא יוכל אדם לספרם:
מסעות בנימין מטודלה.
עמוד ו
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
- אלמעלוף Alma'luf
Elma'luf, Elmalouf
Nom arabe: «L’engraissé».
אלמעלם (Almu'allim) Elmaalem
Maalem
Nom arabe: «Le professeur», «Le maître», «Le patron».
Titre que portaient les Chefs des Communautés Juives en Syrie et autres villes d’Orient, équivalant à celui de «Naci» ou de «Nagid».
Ce nom existait en Espagne sous les traductions castillane et hébraïque de El Maestro, Maestro et Melamed
- Don Mossé, hijo de Don Abraham El Maestro, de Séville, reçoit au XHIe s., du Maître de l’Ordre de la «Caballeria» de Santiag'o, toutes les maisons appartenant a cet Ordre a Carmona pour une duree de cinq ans, en paiement des creances de son pere
Yuce Maestro, ayant ete injustement incarcere, fait l’objet en 1403 d’une requete presentee par l’«Aljama» de Segovie, accompagnee de lettres du roi Don Enrique III, ordonnant sa liberation
Rabi Mair Melamed, de Segovie, figure comme «recabdador de Alcabalas y Tercios» du district de Tordesillas en 1487
Joseph Elmaalem, Grand Rabbin de Casablanca en 1867
בן אלמעלם , (Ben Almu'allim) Ben Elmaalem
Ibn Almuallim
Meme nom que l’anterieur, precede de l’indice de filiation: «Fils da Professeur», «du Maitre», ou «du Patron».
Shelomo'h Ben Elma'alem (Abu Iyub Soleiman Ibn Almu'allim), 1106-1145, medecin, poete de Seville, vizir favori du Sultan Almoravide Aly Ben Ya'aqob an Xlle s
Simeon .ben Isaac Ben Elma'alem, rabbin au Maroc au XVIIe s
אלמשעאלי (Almash'ali) Elmeshali
Almashali, Meshali
Nom arabe relatif de المشعل: «Le Flambeau», «Le Cierge», «Le Brasier), «Le Fanal». Cet appellatif semble indiquer une origine de Dar Ben Mesh’al, village dans la region de Taza. Souvent orthographic: למשעאלי. Voir: Ben Mash'al (No. 808)
Mordekbai Elmesh'ali, rabbin a Mogador, XVIIIe-XIXe s
אלנעים(Alna'im) Elnaim
Elnahim, Ennaim
Nom arabe «L’Agreable»
Ce nom, qui figure dans les anciens documents espagnols sous la graphie de Naam, existe aussi sous les formes hebraiques de: Cohen: Ben Na'im (No. 616) et Ben Na'im (No. 381)
Mayir Naam figure dans les comptes des revenus de l’«Aljama» de Barcelone, anterieurs a 1’annee 1391
Shem Tob ben Mosheh Elna'im, rabbin a Fes, figure parmi les signataires d’une Haskamah prohibant la Nefiha, promulguee a Fes- en 5286 (1526) par les rabbins des Toshabim (autochtones)
Jacob Ibn Na'im, rabbin a Smyrne au XVIIe s
אלנצ'אם (Alniddiiam) Elniddam
Eniddam, Nidam, Niddam
Nom arabe de metier: «Joaillier», celui qui ordonne les pierres precieuses
Autres graphics: נצאם ,אנצאם
Ya'ich Eniddam, rabbin a Fes, XVIIe-XVIIIe s
Georg־es Niddam, Conseiller Municipal et Vice-President de la Communaute de Casablanca en 1967
, בן אלנצאם (Ben Alniddham) Ben Elniddam
Ben Eniddam, Ben Niddam, Ben Nidam
Meme nom que l’anterieur, precede de l’indice de filiation: «Fils du joaillier)
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc
Page 300
14/06/2024
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
״כוכבים בשמי תטואן״ הוא ספרו הראשון של גבריאל לוי, שבו הוא מגולל את סיפורה המרתק של משפחת בוגנים במשך שלושה דורות – החל מהתקופה הטורקית ועד הקמת מדינת ישראל.
יעקב חי בוגנים עלה לחברון בשנת 1902 מתטואן שבמרוקו, כדי לקיים את צוואת אביו. שם פגש את ברוריה, ויחד הקימו משפחה בארץ ישראל – אך בשל המצב הפוליטי המתוח והמגפות שפקדו את הארץ, נאלצו לשוב למרוקו, שם המתינו להם אתגרים חדשים.
ברוריה, ששכבה לצידו, ידעה על ההזיות והסיוטים שחווה בלילה. יעקב היה מתלונן על העייפות וחוסר השקט שהוא חש וליבו היה נמלא כעס על שאינו מצליח לישון כהלכה במשך הלילה. יחסו של יעקב היה מרחיק לכת לעומתה – היא הכירה מקרוב את בעיותיו ואת החזיונות ואת אמונתו בקיומם של שדים ורוחות פעילים, המצריכים שורה של פעולות אקטיביות כדי לכבול את ידיהם, וידעה על האחריות הרבה שחש לגונן עליה ועל התינוקת שנולדה זה עתה – טקסים שהיו עניין מקובל בתטואן.
מדי שנה ביום כיפור, טרם תפילת הנעילה, היה קונה עמרם בוגנים, אביו של יעקב את הזכות לשאת את ספר התורה בתפילת נעילה של יום כיפור. הוא היה מעביר זכות זו ליעקב ומשביע אותו בעת נשיאת הספר שיקיים וימלא אחר צוואתו
״בטרם אחזיר את נשמתי לבורא, אדע שילדיי וצאצאיי יעלו לארץ ישראל כדי לקבל את פניו של המשיח. ביום שצאצאי יתייצבו למעמד הזה?! גם רוחי ונשמתי יהיו איתם,״ היה אומר. הם היו מוציאים את ספר התורה בשירה ובפיוט, ויעקב היה מניפו ונושא אותו לתיבה. בסיום הצום נהג להכניס את עניי העיר לסעודת שבירת הצום בבית הכנסת בתטואן, מספר להם על תוכניותיו ועל צוואתו, ומבקש מהם שיתפללו שיעקב יצליח במשימתו. משנסתלק מן העולם, לא היה ספק בתטואן שיעקב יקיים את צוואתו – כך האמינו כולם. מיום מותו לא נח יעקב ולא ידע שינה ערבה מהי. עניין הצוואה לא הרפה ממנו. אביו הופיע בחלומותיו, לבוש גלימה לבנה ובידו הצוואה, והיה מטיח בו האשמות.
״מעשיך יוליכוני היישר לגיהינום,״ פונה אליו ושואל ״כיצד ייתכן שבן ישמוט מידי אביו את משאלתו האחת והיחידה?״ על כן בכה ובכה בחלום, התפלש בעפר וקרע את בגדיו, עד שיעקב התעורר מזיע, חרד ומיוסר. באותו הלילה נשבע יעקב שלא ידחה עוד את הפלגתו – עליו לעלות ולהתיישב בחברון, לקבל את פני משיח. עד שלא הניח את כף רגלו על סיפון האונייה לא הרפה ולא חדל אביו, עמרם בוגנים, לבוא אל תוך שנתו, עד שיעקב לא יכול היה עוד לדחות את נסיעתו, למרות המיסים הכבדים שגבו הטורקים בבית המכס ביפו מכל הבאים בשערי הארץ.
לאחר ימים רבים ותלאות בים הסוער הניח יעקב את כפות רגליו הרצוצות בשערי העיר חברון בסתיו 1902, בימים שבהם שררה מגפת הכולרה הקשה ביותר שידעה הארץ תחת שלטון הטורקים. בשל סכנות המגפה והמוות שהיא המיטה על האזרחים, לא היה זה דבר פשוט. עד סוף העשור שיירי המגפה עוד נתנו אותותיהם, והביאו להאטה בפעילות הכלכלית. כסף הפסיק לזרום בצינורות הבנקים במשך שנים. אליעזר סלונים, מנהל בנק אפ״ק, לא הניח ליעקב ודרש שיחזיר את הלוואותיו, והזכיר לו את סכום הכסף העומד כמשכון, שהניח בבנק. מאז עברו שנים ויעקב נותר ספון בביתו, אך ניצל את שהותו בעיר כדי לחדש את קשריו עם הסוחרים, קשרים אשר הביאוהו לעסוק בחלפנות כספים ובמסחר של כלי בית. בשנת 1913 הגיעה התפנית. יעקב חבר לשני רוכשי אדמות מירושלים שהציעו לו לקנות חלקה ביפו. העסקאות היו מבטיחות והיו אמורות להעשיר את נכסיו של יעקב. אולם באותה שנה בדיוק חוקקו הטורקים את חוק הקרקעות האוסר על נתינים שאינם אזרחים עות׳מאניים לרכוש אדמות. התוכנית ירדה לטמיון ויעקב נותר עם חובות רבים.
”איני חפץ להחזיק בכעס או בטרוניה כלפיך על שלא סייעת לי. איני מוצא מרגוע לנפשי בשעת דחק, מגפה ומשבר כלכלי, למרות שאת צוואת אבינו זכרונו לברכה קיימתי. אין צורך שגם אתה תלקה בסבל ובתלאות הפוקדים רבים מבתיה של העיר, סבל שאני חווה מדי יום. נסתתמו כמעט כל אפשרויות המסחר עבורי. בשווקים בין הסמטאות הצפופות רובצת מחלת הכולרה. אני מקווה שאתה לא מתכוון לעזוב את ביתך בתטואן, הישאר במקומך ואל תתפתה! לשווא תעבור את תלאות הדרך ולא תמצא נחמה.״
בעודו כותב את המכתב לאחיו יהודה זלגו דמעות מעיניו של יעקב. לא היה זה דבר קל שבקלים, להכניס לתוך מספר שורות במכתב זה ולסכם את כל רצונותיו העזים ואת תשוקותיו עד עתה.
כוכבים בשמי תטואן-גבריאל לוי
אֵלֶיךָ אֶקְרָא אָנָּא ה'-רבי דוד בן אהרן חסין-אפרים חזן ואנדרי אלבאז
57 – רכו. אֵלֶיךָ אֶקְרָא אָנָּא ה'
בבקשת הגאולה. שיר אלפביתי בן כב מחרוזות דו-טוריות. כל טור מתחלק לצלע ארוכה בחריזה מתחלפת מסטרופה לסטרופה וצלעית קצרה בחריזה אחידה.
חריזה: א/בא/ב ג/בג/ב ד/בד/ב וכר.
משקל: שבע הברות בצלע א, ארבע הברות בצלעית ב.
כתובת: ע״ס [על סדר] אלף בית נועם ׳וסוס קשור׳.
מקור: א-יד ע״א; ק-ו ע״א.
אֵלֶיךָ אֶקְרָא אָנָּא ה' / הוֹשִׁיעָה נָא
אָנָּא אֵל ה' / הַצְּלִיחָה נָא
בְּרָב-עָם הַדְרַת מֶלֶךְ / דָּר מְעוֹנָה
בְּכָל עִיר וּבְכָל פֶּלֶךְ / וּמְדִינָה
5-גְּדֻלָתְךָ אֶל נוֹרָא / תְּרַנֵּנָּה
שְׂפָתַי כִּי אֲזַמְּרָה / לְךָ קוֹל רִנָּה
דּוֹר לְדוֹר יְשַׁבֵּחַ / אֶל אֱמוּנָה
שִׁיר מִזְמוֹר לַמְּנַצֵּחַ / עַל נְגִינָה
הִשְׁקִיפָה צוּר נַעֲלָה / מִמְּעוֹנָה
10-בְּרַחֲמִים וְחֶמְלָה / וַחֲנִינָה
וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ / עַם מִי מָנָה
צִדְקָתְךָ וְטוֹבָתְךָ / הַצְּפוּנָה
זֶרַע יְשׁוּרוּן שָׁכְנוּ / לְרֹאשׁ פִּנָּה
מִיָּטְבָתָה נָסְעוּ חָנוּ / בְּעַבְרֹנָה
15 חָשְׁקָה יוֹנָתְךָ אֵבֶר / לָהּ כְּיוֹנָה
אָמְרָה אָעוּף כָּל עֵבֶר / וְאֶשְׁכֹּנָה
טוּבְךָ עָלֶיהָ יִהְיֶה / מָגֵן צִנָּה
מָתַי חֲזִיר מִיַּעַר / יְכַרְסְמֶנָּה
יוֹנָתְךָ צוֹפִיָּה / מֵרֵאשִׁית שָׁנָה
20- תָּבוֹאִי תָּשׁוּרִי / מֵרֹאשׁ אֲמָנָה
כַּבִּיר, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ / כְּבָרִאשׁוֹנָה
כְּקֶדֶם אַף עַרְשֵׂנוּ / רַעֲנָנָה
לוּלֵי ה' עֶזְרָה / כִּמְעַט שָׁכְנָה
דּוּמָה נַפְשִׁי בְּבוֹר צָרָה / וַאֲנִינָה
25 מַהֵר קַבֵּץ מִיַּמָּה / וְצָפוֹנָה
נָעִים נָדִים בְּקֵדְמָה / וְתֵימָנָה
נַהֲלֵם קִרְיַת בִּקְעַת / דָּוִד חַנָּה
אֶל הַמֹּר וְאֶל גִּבְעַת / הַלְּבוֹנָה
סֻכָּה אֲשֶׁר נוֹפֶלֶת / תְּקִימֶנָּה
30- תִּפְרַח כַּחֲבַצֶּלֶת / וּכְשׁוֹשַׁנָּה
עֲטֶרֶת וְתִפְאֶרֶת / תַּלְבִּישֶׁנָּה
וְתִהְיֶה מְקֻטֶּרֶת / מֹר וּלְבוֹנָה
פְּדוּת קֵץ גְּאֻלָּתָהּ / אֶתְחַנְּנָה
אֶל ה' בְּעִתָּהּ / יְחִישֶׁנָּה
35 צִיּוֹן עִיר צֶדֶק קִרְיָה / נֶאֱמָנָה
מַהֵר שְׁלַח אֵלִיָּה / יִגְאֲלֶנָּה
קַבֵּץ אֱסֹף אֶת נִדָּחָהּ / מִכָּל פִּנָּה
כְּאֶרֶץ תּוֹצִיא צִמְחָהּ / וּכְגַנָּהּ
רַחוּם חַדֵּשׁ יָמֵינוּ / כָּרִאשׁוֹנָה
40- כְּקֶדֶם אַף עַרְשֵׂנוּ / רַעֲנָנָה
שַׁוְעַת עֲנִיִּים שִׁמְעָה / הַאֲזִינָה
מֵעַל כָּל פָּנִים דִּמְעָה / יָה מְחֵה נָא
תְּרַחֵם צִיּוֹן כִּי בָּא / עֵת חֶנְנָהּ
חָרְבוֹת עִיר אָהֳלִיבָה / תִּבָּנֶינָה
2-1. אלין אקרא: פתיחה מצויה, כגון בתה׳ סא, ג; תה׳ פו, ג ועוד. אנא… נא: על-פי תה׳ קיח, כה. 3. כרב… מלך: על-פי מש׳ יד, כח. דר מעונה: כינוי לקב״ה, על־פי דב׳ לג, כז. 4. ככל...ומדינה: שכבוד ה׳ בכל מקום, והלשון על־דרך אס׳ ט, כח. 6-5. תרננה… לן: על-פי תה׳ עא, כג. 7. דור לדור ישגה: על-פי תה׳ קמד, ד. 8. שיר… נגינה: כלשון פתיחותיהם של מזמורי תהילים. 11-9. השקיפה… עמן: על־פי דב׳ כו, טו. 11. מי… מנה: כינוי לישראל על־פי במ׳ כג, י. 12. צדקתך וטובתך צפונה: על-פי תה׳ לא, כ. 14-13. זרע… פינה: עם ישראל שהיה נבחר וראש בעולם. ראש פינה: על-פי תה׳ קיח, כב. 14. מיטבתה… בעברונה: חידוד לשון, על-פי סדר המסעות (במי לג, לד): מן הטוב לעברה וכעס. 15. יונתך: כינוי שגור לישראל, על-פי התרגום לתה׳ נו, א. 16-15. אבר… ואשכונה: על-פי תה׳ נה, ז. 18. מתי: עד מתי. חזיר מיער יכרטמנה: על-פי תה׳ פ, יד, והוא כנגד המשעבדים בישראל. 20-19. יונתך… אמנה: על-פי הנדרש לשה״ש ד, ח, וראה רש״י שם. 21. בביר: כינוי לקב״ה, על-פי איוב לו, ה. כבראשונה: על-פי יש׳ א, כו. 22-21. חדש… כקדם: על-פי איכה ד, כא. 22. אף ערשנו רעננה: על-פי שה״ש נא, טז, עת רצון וקרבה. 24-23. לולי… דומה: על-פי תה׳ צד, יז. בור צרה: כינוי לגלות. אנינה: אבלות ועצב. 27. קרית… חנה: כינוי לירושלים, על-פי יש׳ כט, א. 28. אל… הלבונה: על-פי שה״ש ד, ו. 29. סכה אשר נופלת: כינוי לבית המקדש החרב, על-פי עמי ט, יא. 30. תפרח כחבצלת: על-פי יש׳ לה, א. 32. מקוטרת מור ולבונה: על־פי שה״ש ג, ו. 34. בעתה יחישנה: על-פי יש׳ ס, כב. 35. עיר… נאמנה: על-פי יש׳ א, כו. 36. שלח אליה: על-פי מל׳ ג, כג. 37. קרץ… נדחה: על-פי מיכה ד, ו. 38. כארץ… וכמה: על-פי יש׳ סא, ו. 40. ערשנו רעננה: על-פי שה״ש א, טז, והשווה טורים 22-21. 41. שועת עניים: על-פי תפילת ׳נשמת׳. 42. מעל… נא: על-פי יש׳ כה, ח. 43. תרחם… חננה: על-פי תה׳ קב, יד. 44. אהליבה: כינוי לירושלים, על-פי יח׳ כג, יא ועוד.
רבי חסדאי קרשקש-זאב הרוי
רבי חסדאי קרשקש-זאב הרוי
גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי היא סדרת חיבורים מונוגרפיים על חייהם וכתביהם של האישים הבולטים בתולדות ישראל בשדה המחשבה, ההלכה והתרבות. החיבורים מתרכזים בשני תחומים: תולדות החיים והסיפור האנושי, תוך הדגשת חשיבותה של האישיות על רקע זמנה ומקומה; והיצירה הספרותית והרוחנית, תוך הדגשת תכניה, תרומתה הייחודית והשפעתה לדורות. החיבורים עוסקים באישים שפעלו למן העת העתיקה ועד המאה העשרים. מטבע הדברים, לא נכללו בסדרה כל גדולי הרוח והיצירה בעם היהודי אלא דמויות נבחרות, שתרמו תרומה מכרעת לתרבות ישראל וטבעו חותם ניכר לדורות.
מחברי הספרים בסדרה זו הם החוקרים המובהקים בתחומם. עם זאת, הספרים פונים לציבור קוראים רחב ומוגשים בלשון שווה לכל נפש. עורכת הסדרה היא פרופ׳ אניטה שפירא, וחברי המערכת הם פרופ׳ משה אידל, פרופ׳ אברהם גרוסמן, מר צבי יקותיאל ופרופ׳ יוסף קפלן. העורך הראשון: פרופ׳ אביעזר רביצקי.
ר' חסדאי קרשקש
ר׳ חסדאי קרשקש, איש ברצלונה וסרגוסה, היה דיין ואיש הלכה ושימש מנהיגם של יהודי כתר אראגון בפרעות 1391 ולאחריהן. הוא היה יועץ של מלכים, פולמוסן, מדען, ופילוסוף יהודי מן המקוריים ביותר בכל הזמנים. הוא חיבר את ספר המופת האנטי-אריסטוטלי אור ה׳ והיה מבקרו הגדול והנועז של הרמב״ם. ביקורתו המהפכנית על הפיסיקה האריסטוטלית השפיעה על הדורות של גליליאו וניוטון, והוא הסרים את תפיסת היקום המודרנית. גישתו לזמן ולמרחב, לאינסוף, לדטרמיניזם ולאהבה השפיעה על שפינוזה. היה בו שילוב נדיר של מאמין תמים ופילוסוף ספקן, אירוני וחריף. הספר מתאר את התמורות ביהדות ספרד בימיו ומנתח את הגותו, וכך נמצא הקורא למד מדוע נכלל ר׳ חסדאי קרשקש בין גדולי הרוח והיצירה של העם היהודי.
זאב הרוי הוא פרופסור מן המניין באוניברסיטה העברית בירושלים וראש החוג למחשבת ישראל. חתן פרס אמ״ת למחשבת ישראל לשנת תשס״ט. מחקריו הרבים עוסקים בפילוסופיה היהודית לדורותיה, ובפרט ברמב״ם, בר׳ חסדאי קרשקש ובשפינוזה.
פרק ראשון
לפני 1391
ר' חסדאי קרשקש (1340 לערך – 1410/11) נולד בברצלונה למשפחה ברצלונית ״.ותיקה ונכבדה של רבנים וסוחרים. בהקדמתו לספרו הפילוסופי הגדול, ׳אור ה׳ הוא מזכיר את שמו העברי המלא: חסדאי ב״ר יהודה ב״ר חסדאי ב״ר יהודה ב״ר חסדאי ב״ר יהודה. השם ״קרשקש״ היה שמו הפרטי הלועזי של אביו, ר׳ יהודה ב״ר חסדאי. לפי הנוהג שהיה מקובל בקטלוניה, שם המשפחה של אדם היה שמו הפרטי של אביו. אביו של חסדאי קרשקש כונה אפוא ״קרשקש חסדאי״, וסבו כונה כמותו ״חסדאי קרשקש״. הוראתו של השם המסקרן ״קרשקש״(בקטלאנית: Cresque; באראגונית: Crescas] אינה ידועה, אבל יש הסבורים שהוא נגזר מן הפועל הלטיני crescere (״לגדול׳/ ״לצמוח״) ומשמעו: שתגדל ותצליח! שמה של אמו של קרשקש היה רגינה. היו לו אח בשם שמואל ואחות בשם ונגס.
הו, ברצלונה ברצלונה! עיר נמל שוקקת ויפהפייה על הים התיכון הכחול, בירת קטלוניה. בשנות צעירותו של קרשקש חיו בה כ־40,000 תושבים, ביניהם כ־3,000 יהודים; אוכלוסיית קטלוניה כולה מנתה כ.000450. איש, ביניהם כ־18,000 יהודים. בעקבות המגפה השחורה שפקדה את חצי האי האיברי בשנים 1350-1348, והִכְתַה קשות בברצלונה, צנחו מספרים אלה, אולי ברבע או בשליש. באותם ימים הייתה קטלוניה חלק מכתר אראגון – לצד ממלכות אראגון, ולנסיה, רוּסיוֹן והאיים הבָּלֶאַרִיים. מלכו של כתר אראגון היה פירי הרביעי, שכונה ״בעל הפגיון הקטן״ על שום הפגיון הקטן שהיה נושא עמו תמיד כדי לדקור בו את מי שעמד בדרכו). הוא שלט ביד רמה ובהצלחה יחסית יותר מחצי המאה (1387-1336), אף שהסתבך במלחמות רבות מבית ומחוץ. בתקופה זו הגיעה שליטתו של כתר אראגון עד לארצות רחוקות כגון סרדיניה, סיציליה, ג׳רבה ואף דוכסות אתונה.
יהודי ברצלונה גרו בשני רבעים, שנקראו בקטלאנית calls. למילה call אטימולוגיה כפולה: היא מורה על "רחוב צר״ או ״סמטה״(מן המילה הלטינית .callum, שפירושה רחוב), אבל משקפת גם – לפחות בתודעה העממית – את המילה העברית "קהל״. הרובע היהודי הגדול (call major) הוקם בתוך חומות העיר העתיקה במאה העשירית, והרובע היהודי הקטן(call menor) הוקם בשנת 1257 מחוץ לחומות. אפשר לבקר היום באתר ההיסטורי של הרובע היהודי הגדול. להסתובב בסמטאותיו הצרות והאפלוליות המוקפות בניינים גבוהים ישנים, ולראות שרידים אחדים (כגון כתובות בעברית) מן הימים שהיה שכונה יהודית ססגונית והומה אדם, ובה בתי כנסת, בית מדרש, תלמוד תורה, מקווה, אטליז, שוק דגים, בית תמחוי, בתי מלאכה וחנויות. בין יהודי ברצלונה היו חצרנים ופקידים בשירות הכתר, רופאים, סוחרים אמידים ובעלי מלאכות: אורגים, צובעים, חייטים, סנדלרים, צורפים, נפחים ועוד. בעיר פעל גם בית בושת של יהודיות, ששכן בטירה החדשה (castell nou), בין הרובע היהודי הגדול לרובע היהודי הקטן.
רבי חסדאי קרשקש-זאב הרוי