מורשת יהדות מרוקו

נהגו ללוות את חתן הבר מצוה לבית הכנסת בנרות דולקים, תוך שירה ופיוטים מעניינא דיומא, כשנשים משמיעות תרועות שמחה:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש תינו, ובספר יהדות מרוקו(שם):

יש נהגו להרים את חתן הכר מצוה על כסא מרופד, ולפניו צועדים שני שושבינים מחבריו, כשנרות צבעוניים בידיהם:

כן הביא שם ביהדות מרוקו והכל לכבודה של מצוה, כי היא עת שבה נמנה החתן ככל הגדולים לקדושה ומנין:

נהגו לכבד את חתן הבר מצוה בפתיחת ההיכל, ובעלייתו לתורה, שרים לכבודו, ובסיום עלייתו, מברך אביו ברכת "ברוך שפטרני מעונשו של זה", בלי שם ומלכות, ויש שלא נהגו בברכה זו כלל:

כן המנהג פשוט, ובספר נהגו העם (עניני תפילין) הביא את המנהג שאין האב מברך כלל ברכה זו, וכתב הטעם, משום שמנהג היה לחנך את הנער מגיל קטן בתפילין, וברכה זו לא נתקנה לדרדקי, וכשכבר הגיע לגילו כבר נתחנך עיי״ש וצ״ע:

יא. נהגו בסיום התפלה, הקהל מלווה שוב את החתן לביתו, כשהוא מעוטף בציצית ומוכתר בתפילין:

כן המנהג והביאו שם ביהדות מרוקו, ע״ד מה שנאמר ״ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך״:

יב. יש נהגו שבשלב מסוים חוטפים חביריו את התפילין מידו, והאב נאלץ לפדותם מהם בתשלום:

כן היה מנהג באיזה קהלות והביאו בספר נו״ב (עמוד רמ״ו) והכל לשמחתה של מצוה:

יג. נהגו רבים לקנות לחתן שעון יפה:

כן הביא בספר נו״ב(עמוד רמ״ו), והטעם כדי לרמז לו, כי מעתה יש לו לשמור על הזמן כי הוא יקר, ואמרתי בדרך צחות שמרו, עדותיו, וחק, נתן, למו ר״ת שעון:

יד. נהגו בשבת הבר מצוה, החתן עולה למוסיף, ויש נהגו להכינו להפטרה, וכל זה תוך פיוטים הנשמעים בתפלה ובקריאת התורה:

יד. כן הביא בקובץ מנהגים לר״ש דנינו:

טו.נהגו אחרי התפלה, הציבור מלווה את החתן לביתו, ושם הם מוזמנים לסעודה:

כן המנהג פשוט, והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני הבר מצוה):

טז.נהגו רבים לערוך בר מצוה לשני ילדיהם יחד, אף שאחד מהם עדיין לא הגיע זמנו:

כן נהגו והביאו בספר יהדות מרוקו(עניני בר מצוה) עיי״ש:

יש נהגו כשיש ילד יתום או עני בגיל בנם, מצרפים אותם לבניהם, ומלבישים אותם בשוה ממש, ועורכים בר מצוה לשניהם יחדיו:

כן נהגו וכמובא שם, וראויה זכות זו להגן על הבר מצוה ובני ביתו, להתברך בכל מילי המיטב מפי אבי יתומים ית״ש:

נהגו ביום הכנס הבת לגיל המצוות, דהיינו בת י״ב שנה ויום אחד, מכינים סעודה משפחתית חגיגית, והאב מברכה לעיני אחיה ואמה, ולובשה בגד חדש ומברכת שהחיינו, ואין שום מסיבה גדולה לכבוד זה, משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״:

כן המנהג פשוט, והביאו בקובץ מנהגים לר״ש דנינו, והטעם משום כל כבודה בת מלך פנימה, וראה (ח״ב סימן כ״ט), בזה בספר אוצר פסקי הסידור (עמוד רמ״ה), וראה בזה ביחו״ד למרן הגרע״י ובשו״ת תשובות והנהגות (סימן קנ״ו) ובבית היהודי ח״ג(סימן ט״ו סי״ז):

נתיבות המערב-הרב אליהו ביטון -מנהגים הקשורים למעגלי החיים –מנהגי בר מצוה

עמוד 143

י. מוכר הפחמים

היה האל בכל מקום ואתר ובכל מקום אורו לא חסר, ומעשה שהיה באיש נדיב וטוב לב, ולו בן יחיד אותו אהב כבבת עינו. הוא סיפק פחמים בהקפה לעניים על מנת שיסיקו את בתיהם בלילות החורף הקרים, וכשלא היה לאל ידם לסלק את חובם, הוא היה מעלים עינו ומוסיף לספק להם פחמים בהקפה. בשל נדיבותו הרבה זכה להתחבב על כל אנשי העיר.

חלפו עברו להם הימים, מוכר הפחמים מת בשיבה טובה, ובנו המשיך בדרכי אביו. באחד הלילות הופיע מוכר הפחמים בחלום בנו ואמר לו: ״מכור את רכושך ועקור לעיר פלונית, והעלמה הראשונה שתיקרה בדרכך בעיר החדשה, אותה ורק אותה תקח לך לאשה״. עשה הבן כמצוות אביו, מכר את כל רכושו ונסע לעיר היעודה. ועוד בטרם הגיע אליה חצתה דרכו עיר גדולה. בלבה של העיר הבחין בקהל אדם מלווה את המת ומשום שרצה לקיים כל מצווה הנקרית בדרכו, הצטרף לשיירת המלווים. משהגיעו לקבר הפתוח וביקשו לקבור את המת, נדחקו שניים שפילסו דרך בין המלווים, עמדו על שפת קברו והחלו לקלל ולגדף את המת שהיה קוסם, על שהיתל בהם בחייו וגזל מהם את כל כספם. השניים הצהירו שאם לא יוחזר כספם, לא יניחו לקברנים לקבור את המת. מוכר הפחמים הצעיר לא יכול היה לשאת את החרפה, העניק לשניים את כל כספו, ובלבד שיניחו למת ולא יוסיפו לחלל את זכרו.

נפרד מוכר הפחמים הצעיר מהאבלים, והמשיך בדרכו עד שהגיע לעיר היעודה עליה דיבר אביו בחלומו. משנכנס לעיר, ראה את קהל העיר כשהוא מתפזר לכל עבר. מששאלם לפשר העניין, ענו לו שבת המלך עתידה לעבור ברחוב, וכל מי שיימצא בו באותה עת – ייערף ראשו. בעודו תועה ואובד עצות, הופיע מאי־שם איש זקן שגרר אותו אחריו לאחת מפינות המסתור שברחוב.

באותה השעה רכבה בת המלך על סוסה האציל ברחובות העיר. ראה מוכר הפחמים הצעיר את בת המלך שהיא יפה מכל נערה ששזפו עיניו לפניה ונזכר במצוות אביו לשאת את העלמה הראשונה שתקרה בדרכו. פנה מוכר הפחמים הצעיר לזקן ואמר לו: ״חפץ אני לשאת את בת המלך לאשה כמצוות אבי״. ״דע לך נערי, שבת המלך כושפה על־ידי מכשף אכזר וצמא־דם״, ענה הזקן והוסיף: ״והוא ציווה עליה לשאול את מבקשי ידה הרבים שלוש שאלות. מי שלא יענה על שלוש השאלות במלואן – ייערף ראשו. וכשיגיע מספרם למאה, ישא המכשף הרע את בת המלך לאשה. עד כה נערפו תשעים ותשעה ראשים, ואם תלך גם אתה בדרך זו, נערי, ייערף ראשך, הראש המאה, והמכשף יבצע את זממו. דע לך בחורי, כי בני העיר ובני המחוז נזהרים שלא לבקש את ידה, והמלך, ירום הודו, אובד עצות. אך אל דאגה נערי, אם זהו רצונך אעזור לך. כעת לך לארמון ובקש את ידה״. שמח בן מוכר הפחמים, הלך לארמון וביקש את ידה. המלך ניסה לשדל את העלם שלא יסכן את ראשו, אך מוכר הפחמים הצעיר התעקש לשאתה לו לאשה. קרא המלך לבתו ואמר לה: ״עלם זה מבקש את ידך, בתי״. ראתה הנסיכה כי העלם יפה מכל אלה שקדמו לו והסכימה. פנתה לבן מוכר הפחמים ואמרה: ״מחר כעת חיה התייצב בחדרי ואשאלך את השאלה הראשונה. ואם לא תדע את התשובה, גורלך יהיה כגורל קודמיך״. הניע בן מוכר הפחמים את ראשו לאות הסכמה, קד קידה לנסיכה ולמלך ויצא. משחזר לפונדק, סיפר לזקן את אשר אמרה לו הנסיכה.

בלילה, כשמוכר הפחמים הצעיר עלה על יצועו, לחש הזקן לחשים, בחש בחשים והפך לרואה ואינו נראה. אז הלך לארמון ושמר את צעדי בת המלך. באותה עת התלבשה הנסיכה והתארגנה לקראת מסע נוסף אל מחוזות המכשף הרע. היא רכבה על סוסה, כאשר הזקן רוכב אחריה, רואה ואינו נראה ושניהם דהרו לעבר ההרים. בהגיעם להר גבוה, קראה הנסיכה כמצוות המכשף:

״רחש בחש, אימה ושכול,

רוחות וסער, עולם השאול.

פתח השער אשמדאי,

עוד אחד אחרון ודי,

מבקש כאן את ידי״.

לפתע נשמע רעש אדיר ופתח נפער בהר. דרכו נכנסו הנסיכה והזקן כשהם רכובים על סוס ומולם חוסם את דרכם מכשף ענק שרגליו במים וראשו בשמיים. קרב הענק לנסיכה ואמר: ״כעת נערוף את הראש המאה, נתחתן ואז אשלוט בכל העיר״. ענתה הנסיכה המכושפת: ״כדבריך, בעלי לעתיד״. אמר הענק: ״שאלתך הראשונה תהיה על מה את חושבת, ובאותו רגע חשבי על יום חתונתך״. ענתה הנסיכה: ״כדבריך, אהובי״. סבה עם סוסה לאחור, יצאה דרך הפתח ודהרה לעבר הארמון כשהזקן רוכב אחריה, שומר את צעדיה. הנסיכה הלכה לחדרה והזקן הבלתי נראה שב למיטתו. בבוקר העיר הזקן את מוכר הפחמים הצעיר ואמר לו: ״אמש חלמתי חלום ובחלומי בת המלך לוחשת על אוזני את השאלה הראשונה״. ״ומה היא״, שאל מוכר הפחמים הצעיר. ״על מה אני חושבת״, ענה הזקן. ״ומה השבת?״ הוסיף העלם, ״על יום חתונתך״, ענה הזקן. בטוח בשליחותו ומצויד בתשובה, התרחץ העלם, התלבש, והלך לכיכר העיר, שם נהגה בת המלך לשאול את שאלותיה. על במה מוגבהת שהוקמה לצורך זה, ישבו המלך ובתו כשהם מוקפים בחיל המשמר המלכותי. מוכר הפחמים הצעיר צעד בטוחות ועלה על הבמה, ובכיכר ההומה השתרר שקט מוחלט. כל תושבי העיר הקשיבו קשב רב למתרחש על הבמה. ־שאלה בת המלך: ״על מה אני חושבת?״ ענה העלם: ״נסיכתי חושבת על יום חתונתה״. בת המלך הנדהמת אישרה את תשובתו והשניים קבעו להפגש ביום המחרת באותה השעה ובאותו המקום, על מנת לשאול אותו את השאלה השנייה. ירד בן מוכר הפחמים מהבמה, צעד למלונו כשקולות עידוד ושמחה מלווים אותו בדרכו. הוא הודה לידידו הזקן, והשניים ישבו וסעדו את לבם. כשבתום הסעודה עלה העלם על יצועו ונרדם, שוב לחש הזקן ובחש בכשפיו, הפך ללא נראה והלך לארמון, שם התכוננה הנסיכה למסעה אל ההרים. רכבה הנסיכה על סוסה, והזקן יושב אחריה. בהגיעה להר אמרה:

״רחש לחש, הר־אימה,

עוד לא תמה המשימה.

רעש געש ברק וסער,

אשמדאי גלה השער״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, שוב נפער הפתח ושם במבוך המנהרה עמד מכשף ענק. פנתה אליו הנסיכה ואמרה: ״העלם השיב על שאלתי נכונה״. רגז המכשף ואמר: ״הפעם לא ינחש את שאלתך.

שאלי אותו שוב על מה את חושבת וחשבי על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. ״כדבריך״, ענתה הנסיכה ודהרה על סוסה לעבר הארמון, כשהזקן בעקבותיה. הנסיכה פנתה והלכה לחדרה, והזקן שב למיטתו. השכם בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״שמע בחורי, אתמול בלילה חלמתי חלום ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על מה היא חושבת, ואתה עונה לה שהיא חושבת על תשעים ותשעת הראשים שנערפו״. שמח הצעיר שמחה גדולה, ולאחר שסעד את לבו והיטיב את בגדיו הלך לכיכר, והפעם נהר אליה המון רב. בשעה שעלה העלם על הבמה ופענח גם את השאלה השנייה, יצא ההמון מגדרו. בת המלך ההמומה זימנה את העלם למחרת היום לשאלה השלישית והאחרונה. מוכר הפחמים הצעיר חזר למלון, הודה לידידו הזקן והשניים ישבו וסעדו את לבם. לעת ערב שוב רכב הזקן עם בת המלך להר הגבוה. בהגיעם אליו, קראה הנסיכה:

״רחש לחש תהומות,

מלך כל העולמות.

אשמדאי מרעיד הרים,

פתח לי את השערים״.

שוב נשמע רעש מחריש אוזניים, נפער הפתח ושם עמד כהרגלו המכשף הנורא. כאשר שמע שהעלם השיב נכונה גם על השאלה השנייה, רתח מזעם ואמר: ״מחר ייערף הראש המאה! וזו תהיה שאלתך: הפעם חשבי על הראש המאה״. נפרדה הנסיכה מהענק ודהרה לעבר הארמון, הזקן נשאר הפעם במאורתו של המכשף והמתין עד שעלה על יצועו. מה עשה הזקן? לקח חרב ארוכה שהיתה מונחת למראשותיו, ובעזרתה התיז את ראשו של המכשף הרע ואת הראש הכניס לתוך שק. אז לחש את הסיסמה והפתח נפער ונפתח השער. נטל הזקן את השק, רכב על סוסו של המכשף ודהר למלון. בבוקר העיר הזקן את העלם ואמר לו: ״חלמתי חלום, ובחלומי בת המלך עומדת למראשותיך ושואלת אותך על הראש המאה. לאחר שתענה, פתח שק זה והראה לה את תוכנו״.

מוכר הפחמים הצעיר שמח שמחה גדולה, התרחץ, התלבש, לקח את השק והלך לכיכר העיר שהיתה גדושה הפעם יותר מתמיד בקהל משולהב. בעלות הצעיר לבמה, השתררה דממה מוחלטת. בת המלך שאלה את שאלתה השלישית, והעלם השיב נכונה. כששמעה הנסיכה את התשובה, קפאה על מקומה ואז אמרה לצעיר: ״צדקת גם בשאלה השלישית והאחרונה״. בן מוכר הפחמים ענה: ״אסיים את תשובתי רק לאחר שתבחני את תוכנו של שק זה״. כשפתח את השק, הופתעו השניים לראות את הראש המאה בתוכו. כשראתה הנסיכה את ראשו הנורא של המכשף, שבה להיות כפי שהיתה והכישוף סר ממנה. נפשה נקשרה בנפשו של העלם שהצילה מהשתעבדות למכשף הרע. לאחר שגם ההמון ראה את ראש המכשף הכרות, הכריז המלך על מועד חתונתם. החתונה נמשכה שבעה ימים ושבעה לילות, וכל העיר צהלה ושמחה. פנה מוכר הפחמים הצעיר והמאושר לידידו הזקן ושאלו: ״במה אוכל להודות לך על עזרתך הגדולה ועל האושר הרב שהענקת לי?״ ענה הזקן: ״כבר הודית לי. אני הוא הקוסם שנכחת בלוויתו ושילמת במיטב כספך, כדי שלא יחללו את זכרי״. לאחר שסיים דברים אלו נעלם הזקן ולא שב עוד, ולבטח הוא נח לו על משכבו בשלום.

מכאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין האצילים.

מסמטאות המלאח סיפורים עממיים של יהודי מרוקו-יעקב אלפסי-פלאי פלאים-מוכר הפחמים.

עמוד 83

עמור יצא עם הנוער שלו למחנה צופים ביער בן־סמין בסביבות איפראן ולימד אותם לחיות בטבע ולהעריך אותו. לימד אותם להסתפק במועט, להתקיים בתנאים קשים ולהתגבר עליהם. להתקיים במה שנמצא בסביבה הטבעית. לימד אותם להבדיל בין הצמחים השונים, תותי בר למיניהם, הגרעינים השונים מעצי המחט שנמצאו בשפע ביער ועוד. הוא גילה להם עולם שלא ידעו ולימד אותם להיות חופשיים ועזי־לב. לימד אותם ארגון ומשמעת, נשיאה בעול ואחריות.

זאת הייתה שנתו האחרונה בבית־הספר, בו הוכר כתלמיד מצטיין וכחקלאי מעולה. חבריו ללימודים למדו להעריך אותו ולכבדו בגלל נדיבות לבו וטוהר מידותיו. כולם ידעו שהוא לומד חקלאות כדי ללכת לארץ ישראל ולא אמרו כלום על כך. כשבא לספרו עבד עם חבריו בהתנדבות בחוות ובבוסתנים של היהודים ועורר תמיהה בבקיאותו. הוא ריפא, על ידי ריסוס בכימיקלים, עצים נגועים שלא נתנו פרי מזה שנים. הפרה אדמות דלות ביבול על ידי זיבול מתאים. גם ערביי הסביבה החלו לבקש את עצתו ולנצל את בקיאותו, והוא נענה לכל דורש ללא הבדל ונתן את שירותיו חינם אין כסף. אפילו בני הדור הישן, התחילו להתייחס אליו ביראת כבוד לאחר ששמו יצא לתהילה כמחולל פלאים.

יום שישי אחד, בא עמור לספרו כדרכו, כולו מלא התרגשות, ובפיו בשורות טובות, ישועות ונחמות. בערב התאספו חבריו בביתו כרגיל ונראה היה שדברים גדולים שמורים עימו. לאחר שהתיישבו כולם אמר להם:

• ידידים יקרים, אתם בוודאי רואים שאני נרגש מאוד ומאושר מאוד. ראשית, גמרתי את בחינות הסיום בהצלחה ועכשיו אני חקלאי מדופלם!… הידד!… הידד!… נשמעו קריאות התפעלות מכל המסובים שמחאו כפיים בהתלהבות… אבל זה לא הכל, הוסיף עמור, הקשיבו!… זהו מכתב שקיבלתי מהמשרד הראשי של התנועה הציונית בקזבלנקה — עמור נפנף במכתב — בו הם מודיעים לי שנבחרתי להיות בקבוצה הראשונה שתעלה לארץ־ישראל. אנחנו נהיה החלוצים הראשונים ממרוקו שיעלו עם סרטיפיקטים אנגליים… מחיאות כפיים סוערות וקריאות שמחה פרצו מפי הנוכחים, והם עטו עליו לחבקו ולנשקו. אבל עם כל השמחה, התעצבו בלבם שעמור יעזבם. איך אפשר בלעדיו? עמור קרא את מחשבותיהם לפי ההבעה שהייתה על פניהם, והוסיף:
• הקשיבו! אני ראשון אבל לא אחרון. אני הולך כחלוץ לפני המחנה. עוד רבה העבודה. אתם צריכים להמשיך בעבודה כאן ותצטרפו אלי בבוא היום. ואני מבטיח לכם שיום זה אינו רחוק. משטר הנאצים מוגר, לא יקומו רשעים במשפט, ממשלת וישי נפלה, כן יאבדו, אלפי חיילים יהודים מארץ־ישראל שירתו בבריגדה העברית בצבא האנגלי וכבר מדברים על חלוקת ארץ־ישראל בין היהודים והערבים. אנו צריכים ארץ בה נוכל לקלוט את שארית הפליטה מיהודי אירופה שרובם הושמדו. עוד רבה הדרך ומלאת חתחתים. אנחנו נעמוד בקשר וניפגש במדינה שלנו בקרוב, תחת דגלנו. אין לנו כל עתיד פה. מקומנו בארץ־ישראל. חלום הדורות יתגשם בימינו…

עמור דיבר זמן רב בהתפעלות. הילת החלוץ הוסיפה קסם לאישיותו. בני הנוער ראו בו התגלמות היהודי החדש השומע את צעדי המשיח וצועד בגאון לקראתו. זה היה היום המאושר בחייהם. גמרו את הערב בשירה ובשעה מאוחרת הלכו לבתיהם.

אותו יום שבת, היה עמור מלא התרגשות. אכל את ארוחת־הצהריים המסורתית בחיק משפחתו ורוחו הייתה הומייה ולא ידעה מנוח. נפשו כמהה למרחבי־יה ורצה להזין את עיניו במחזות הטבע, אשר ספרו נתברכה בהם, ולנשום את האוויר הצח של השדות. יצא מפתח ביתו והלך מהורהר אל העתיד הכמוס בארץ־ישראל. לא עבר זמן רב עד שמצא את עצמו בינות לעצים הגבוהים שעל הכביש מעבר לרחבת באב־אלמקאם. עמור שקע בהרהוריו על ארץ־ישראל ועל חיי הקבוץ. מלחמת העולם השנייה נגמרה, שארית הפליטה נעה נדה על פני אירופה החרבה כאוד מוצל. אנשי המללאח כדרכם, טיילו לעת כזו, בין מנחה למעריב, על הכביש המוביל לפאס, לאורך עצי הצפצפה הגבוהים. עמור התרחק מהמולת המטיילים והלך לשוח בכיוון הנגדי, לעבר הגן הציבורי המוליך לעיר החדשה. הציבור מנע את רגליו מדרך זו, כיוון שבדרך זו הייתה עלייה מייגעת והאנשים שרצו ליהנות משקיעת החמה, לא רצו להתעייף בעלייה כזו. עמור, שאהב שקט מטבעו ולא אהב שיפריעוהו בשיחה בטלה ובדיבורים לשמם, הלך שקוע בהרהוריו והזין את עיניו בעולמו של הקדוש ברוך הוא.

דמיונו היה מרחף, ספק בעולם זה, ספק בעולם אחר. מחשבתו קפצה וניתרה כציפור קלה בין עפאים ולא מצאה לה אחיזה בשום דבר ובשום מקום. כל כולו היה הוזה בתוך הטבע האופף אותו ומתייחד איתו כחלק ממנו. קשה היה לו להתרכז וליהנות מן הטבע בגלל העולם העכור שהותיר את עמו במצב של חורבן, כעיי מפולת, בידי שונאי ישראל, שהפכו לפראי מדבר ללא צדק וללא מוסר. לבו כאב את כאב עמו חסר המגן מעבר לים, אשר שמועות איוב על גורלם המר והנמהר הוקראו כל שבת בבתי־ הכנסת והשאירו רושם מדכא בלב המתפללים. זה מה שהעסיק את מוחו בזמן הליכתו באווירה יפה כזו, אשר מוראות המלחמה לא הגיעוה. הלך שקוע במחשבותיו ואיבד את המגע עם הזמן ועם המקום בו נמצא עד שפתאום ניתק מעולם זה בצליפת שוט חדה שחתכה בבשרו כבסכין והשאירה רישומה על צווארו. ניתק מזרועות הטבע שכפתו אותו וליטפוהו ברוך ומצא את עצמו מול ״בלעם״ העריץ. כך קראו למושל הצרפתי של העיר. עמור מישש באצבעותיו את צווארו, במקום שבו השאירה הצליפה פס תפוח. סובב את ראשו בתנועה איטית והביט בזעם בקצין הרכוב על סוסו אשר עמד עליו בצעקותיו:

• טווא! (אתה), הראה עליו הקצין בשוטו, יהודי בן כלבים! תצדיע לי! נזכר עמור בבדיחה על אותו יהודי שהיה בעל ראייה חלשה וכשראה את המושל רכוב על סוסו, הצדיע לו בשתי ידיו, עצר המושל בסוסו ושאל את היהודי:
• למה אתה מצדיע לי בשתי ידיך?
• יא סידי(אדוני) אחת בשבילך ואחת בשביל הסוס שלך, ענה היהודי. ללמדך עד כמה מוראו של המושל רב היה על הבריות. כששאלו לו לאותו יהודי את פשר הדבר, ענה במשיכת כתפיים רבת־משמעות כרומז שיש דברים בגו. דרש לפניהם על דברי יהודה בפרשת ״ויגש״, שם נאמר: ״בי אדוני אל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה״. פירשו חז״ל, שזוהי השוואה לגנאי. ללמדך שאין המושל שווה יותר מסוסו ולכן יד אחת בשבילו ויד שנייה בשביל סוסו.

שערי ספרוּ – שלום פוני כלפון-תשמ"ח- 1988–עמור, ההגנה של היהודים ואהבת ארץ ישראל
עמוד 90

ליקוטים לפרשת עקב מאת יצחק פריאנטה

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה" אלהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבתיך[ז\יב] אומר אור החמה  במסכת ברכות\לא] אמר רבי יוחנן בשם רשב"י אסור לאדם שימלא  פיו שחוק בעולם הזה, שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה ,אימתי? בזמן שיאמרו בגוים הגדיל השם לעשות עם אלה ,וזהו שאמר הפסוק : והיה -לשון שמחה, מתי תהיה שמחה זו ? עקב לעתיד לבא, ומוסיף הפסוק שהשמחה תהיה רק אם תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם -כלומר לאותם הצדיקים מקימי התורה ,שיזכו לשמחה . ומה שאמר למעלה שהצדיקים בוכים היינו מתוך שמחה עצומה שזכו להתגבר על יצרם הרע ,ופשוט ה" יזכנו לעשות רצונו ולקיים חוקיו ותורותיו מתוך שמחה ונחת מרובה ונזכה לביאת גואל צדק במהרה בימנו אכי"ר.

והיה עקב תשמעון את וכו….אומר ילקוט מעם לועז כי חמור עונשו של זה המזלזל במצות והולך ועובר עליהם כל יום .ועל כך אומר הכתוב : עוון עקבי יסובני [תהילים מט] אמר דוד המלך, אינני חושש מפני העבירות  שהן חמורות בעיני ,שבהם אני נזהר. אלא חושש אני מפני העבירות שאדם דש בעקביו .וזהו שאומר הכתוב והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה . והיה עקב ,המצות שאתה דש בעקב ,יהיו בענייך חמורות ותשמור אתם כאשר תשמעון המשפטים האלה ,היינו המצוות החמורות ,אז ישמור השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד. ועוד בא הכתוב להזהיר על המצות התלויות בעקב ,היינו בהליכה .כגון ההליכה לבית מדרש לשמוע תורה, וביקור חולים והלווית  המת וניחום אבלים .אם תקיימו המצות האלו התלויות בעקב, ושמר השם אלוהיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך. ועוד רמז יש כאן שהשכר שאדם אוכל בעולם הזה בשכר מצותיו, שכר מועט הוא ונמוך, כמו עקבו של האדם שהוא הנמוך ביותר בגוף האדם .כי כאן אדם אוכל רק הפירות ואילו הקרן קיימת לו לעולם הבא . ויש אומרים זה שאנו אוכלים בעולם הזה הרי זה תמורת הייסורים  והפורענות שאנו סובלים בעולם הזה ,ואילו שכר המצות הן קרן קיימת לעולם הבא.

והיה עקב תשמעון אומר שמנה לחמו זה עשרת הדיברות שיש בהם [עק"ב תיבות] תשמעון [תש-מעון] שהתורה מתשת כוח מעון ,שהתורה היא התבלין ליצר הרע שלא יביא אותו לידי עוון . [תשמעון] נגד המחשבה ,[ושמרתם] נגד הדבור [ ועשיתם] נגד המעשה.   ושמרתם בג" [זו ללמוד כל התורה ולקיים] ושמרתם [שמר תום ] שתשמור לילך בדרכי השם בתמימות ." ושמר ה" אלוהיך לך את הברית ואת החסד ראשי תיבות [הוא אליהו] שישמור לך הקב"ה הבטחתו וישלח לך את אליהו הנביא ,לקיים על ידו את כל היעודים הטובים ולהחיות על ידו את המתים , ולקיים את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך ,וכל זה יעשה כאשר ישלח לך את אליהו הנביא זכור לטוב .

והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה : המילה "עקב" היא ראשי תיבות של המילים קבעתה עיתים בתורה וגם המילה עקב היא מלשון עקביות ורמזה התורה בזה שכדי להצליח

                                       –  ע  ק  ב  –

בתורה הקדושה. צריך האדם להיות עקבי ומתמיד, ולא יפסיד את הזמנים שקבע ללימוד התורה בעד שום הון שבעולם ורק כך יצליח.

ושמר השם אלוקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך [ז\יב] אומר אהבת חיים כמו שכתוב במדרש אמר הקב"ה ואני דורך גתה של אדום אימתי ? והיה עקב תשמעון זה לא מתנה קטנה לדרוך גתה של אדום כי אדום הוא עמלק, ושותפו הוא ישמעאל רחמנא ליצלן ,ואנחנו רואים איך השוטף הרשע הזה מהפך את כל העולם שישנאו את ישראל בלשון הרע שלו ואיך הקב"ה הוא משגיח עלינו בתוך האומות האלו במשך גלותינו ומצילנו ויצילנו מידם, אמן.

והסיר ה" ממך כל חולי [ז-טו] ראשי תיבות ממך כל חולי הם אותיות "חכם". ויש בזה רמז נפלא לדברי חכמים שאמרו שכל מי שיש לו חולה בתוך ביתו, ילך אצל חכם בתורה שיבקש עליו רחמים ויתפלל בעדו לפני ה" יתברך,ושב ורפא לו. וזה כוונת הפסוק, שעל ידי תפילה החכם יסיר ה" יתברך כל מיני חולאים ומחלות מעמו ישראל.

כי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני [ז-יז] כתב רבינו הבן איש חי ידוע הדבר שאין הגויים מרימים ראש אלא מפני עוונותינו וחטאינו, שהרי כך אמרו חכמים במדרש: כל זמן שקולו של יעקב מהדהד בשיעורי התורה, אין ידי עשיו יכולות להתגבר כנגדנו, וזו כוונת הפסוק: " רבים הגוים האלה". דהיינו מה שהגויים מרובים יותר מאיתנו, ומתגברים עלינו, אין זאת אלא "ממני", דהיינו מאיתנו הדבר נגרם על ידי חטאינו.

ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם [ז\כג] אומר שמנה לחמו ולא אמר [עד השמידם] ,אלא השמידם ,שהבטיחם בשני הבטחות טובות ,א] שייתנם לפניהם לאבדון ,ועוד  באופן שלא יצטרכו להרוג אותם, כי אם יביא עליהם מהומה גדולה  ויהרגו זה את זה וישמידו את עצמם ,כדמצינו במלחמת יהושפט עם בני מואב ובני עמון על יושבי הר שעיר נאמר ובעת החלו ברנה ותהילה .ויינגפו ויעמדו בני עמון ומואב על יושבי הר שעיר להחרים ולהשמיד ולכלותם ביושבי שעיר עזרו איש את רעהו למשחית ,שהיה יהושפט ועמו אומרים הלל ותהילות לקבר"ה ואויביהם  הרגו זה את זה עד השמדם .וזה שאמר ונתנם ה" אלוהיך לפניך ,באופן שלא תצטרך לעמול בהם להורגם, כי אם והומם מהומה גדולה עד השמדם ,את עצמם זה את זה. [מוסיף המחבר שאנו רואים היום את דברי חכמינו אמת ותורתו אמת  אנו נתפלל ונומר הלל תהילות ותשבחות לבוראנו מה שאנו רואים היום המתרחש בסוריה /עירק/ לבנון / הורגים זה את זה כפי שאומר הפסוק ונתנם השם אלוהיך לפניך והומם מהומה גדולה עד הישמדם אנו רואים חזון אחרית הימים מתקרבים ואנו צריכים להתחזק ולצפות לביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן .

והסיר השם ממך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים אשר ידעת לא יישמם בך ונתנם בכל שונאיך [ז\טו] אומר אור החמה אמרו בגמרא[בבא מציעה קז] והסיר השם אמר רב זו העין [עין הרע] לפי שרב הלך לבית הקברות ודיבר עם הנפטרים בקבר לסיבת מותם והתברר לו מהם שתשעים ותשעה נפטרים מחמת עין הרע ואחד כדרך כל האדם ,.ונראה לרמוז

                           –  ע  ק  ב  –

שתיבות [כל חולי] עם הכולל עולה 99 ,ותיבת [ממך] עולה 100 וזה שאומר והסיר ה" ממך כל חולי -זו עין הרע שהורגת 99 אנשים מתוך 100 .ועוד אומר כל חולי -רמז למחלת המרה שכל המחלות תלוית במרה .וכמו שאמרו חז"ל בגמרא[בבא מציעא קז] יש 83 מני מחלות במרה ,וכולן פת שחרית מבטלתן ויש לרמוז בפסוק:  כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך [שמות טו/כו] תיבת[מחלה] גמ" 83 רמז למחלת המרה שיש בה 83 סוגים וכל המחלות תלוית בה ,לא ישים עלינו אלוהינו ברוך הוא כי לעולם חסדו.דברי המחבר מצאתי בספר מעם לועז עצה שאמרו חז"ל  [ בברכות בפרק הרואה] נגד עיין הרע שיקח האגודל הימני ביד שמאלית ואגודל השמאלית ביד ימנית ויאמר " אדם זה בא מיוסף שאין עין הרע שולטת בזרעו בן פורת יוסף בן פורת עלי עין ". ועוד הצעה לזה כתבו חכמנו ז"ל לכתוב על טבלת כסף או משאר מתכת אותיות [ה] ויתלנה על צואר הילד להצילו מעיו הרע דברי אלהים חיים.

כל המצווה אשר אנוכי מצווך היום תשמרון לעשות למען תחיו ורביתם ובאתם וירשתם את הארץ אשר נשבע ה" לאבותיך [ח\א] אומר שמנה לחמו לשון יחיד, למען תחיון ורבתם לשון רבים ,ונראה על פי מה שאמרו חז"ל [קדושיו מ/ב] לעולם יראה אדם את עצמו ואת כל העולם כולו כאלו חציו זכאי וחציו חייב, ואם יעשה עבירה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף חוב ,ואם יעשה מצווה אחת יכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות ,נמצא שבמצווה אחת שהיחיד עושה יכול להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לזכות ,וכל העולם בזכות בזו המצווה אשר עשה ,לכן נאמר כל המצווה אשר אנכי מצווך אתה היחיד ,תשמרון כל אחד ואחד לעשות ,כי על ידי עשותך מצווה אחת תזכה אותך ואת כל העולם כולו ,ובזכות זה תגרום להם למען תחיון כולם ,ורביתם  כולם ,שכל העולם יקבלו ויאכלו הזכות שלך מן המצווה שקיימת ,וכולם יהנו מן זכותך.

דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר

במסכת פסחים (פסחים נא, ע״א) אומר רב אשי שמי שהלך למקום אחר ואין דעתו לחזור למקומו, חייב לקבל עליו את מנהג המקום החדש. וכן פסק מר״ן (יו״ד סוף סימן ריד). וכן דעת כל הפוסקים ראשונים ואחרונים. והשאלה היא אם כלל זה חל רק על יחידים או גם על ציבורים שלמים שנעקרו ממקומם. לפי ר׳ שמואל די מדינה (שו״ת מהרשד״ם, יו״ד, סי׳ מ) ור׳ חזקיה די סילוה (פר״ח או״ח סי׳ תצ״ו), הכלל חל רק על יחידים, אבל ציבורים שלמים צריכים להמשיך במנהגם המקורי. מאידך, לפי מרץ בשו״ת אבקת רוכל (סי׳ רי״ב) הכלל של מסכת פסחים נאמר גם על ציבורים שלמים. החדשים חייבים לקבל עליהם את מנהגי הוותיקים. ומר"ן מחדש שם שאפילו אם החדשים מתרבים עד שהם הופכים לרוב, אינם יכולים לחזור למנהגם הראשון, ולא אומרים ״חוזר וניעור״, אלא אומרים: ״קמא קמא בטיל״, כלומר כל אדם חדש שמגיע מתבטל בוותיקים והוא הופך להיות כמותם, ולכן תמיד החדשים יתבטלו בוותיקים. ועל זה מסתמך הראשל״צ הגרע״י נר״ו כשהוא דורש מכל הקהילות שהגיעו לארץ לקבל עליהן את מנהג ארץ ישראל (אם מנהג כזה בכלל קיים). ואלה דבריו בספרו חזון עובדיה (ח״ב, עמ׳ נו): ״כאן בארץ ישראל עיקר התושבים מקדם היו ספרדים, ומן הדין גם האשכנזים היו יכולים לנהוג כדעת מרן מרא דאתרין, בין להקל בין להחמיר״. והנה עולה מדברים אלו, שלא רק הקהילות הספרדיות שבאו לארץ חייבות לקבל עליהן את מנהג א״י, אלא גם האשכנזים. מדוע אם כן מתיר הראשל״צ הגרע״י נר״ו לאשכנזים במקומות אין ספור, להמשיך במנהגם על פי הכלל האומר: ׳ובני ישראל יוצאים ביד רמ״א׳?

והנה יש לדון בדעתו של מרץ ב״י שכן שם באבקת רוכל סימן ל״ב, הוא פוסק בצורה הפוכה מפסקו בסימן רי״ב.

להלן שתי התשובות:

סי׳ ל״ב: קהילות שנהגו לפי הרמב״ם עד עכשיו(כנראה קהילות אראגון), אינן צריכות לשנות את זאת ולהתחיל מעכשיו לנהוג לפי ר׳ יעקב בעל הטורים (כנראה לפי דרישת הקהילות הקשטיליאנות שהושפעו ע״י הרא״ש ובנו שהתישבו בטולדו בשנת 1305). הטענה היתה שהרמב״ם הוא חד-שיטתי בעוד בעל הטורים הוא רב שיטתי, ולכן הוא עדיף. זו טענה מעניינת שמאפיינת את המפגש הבין־עדתי של המאה הט״ז. ר׳ יוסף קארו ע״ה פסק לאותן קהילות שהן צריכות להמשיך במנהגן לפסוק על פי הרמב״ם.

סי׳ רי״ב: קהילות של אשכנזים שהגיעו לבולגריה ורצו לשמר את חומרותיהם בבדיקת הריאות, וב״י פסק שהם צריכים לאמץ את מנהגי המקום שאליו הגיעו ולהפוך לספרדים.

[1] מדובר במאה הט״ז שהתאפיינה בנדידות גדולות של קהילות יהודיות, בד״כ ממערבאל המזרח. גירוש ספרד התרחש בשנת 1492, ורוב יהודי ספרד הגיעו אל תורקיה, ארצות הבלקן, מצרים וא״י. כמו כן במאה הט״ו היו גירושים גדולים של יהודי אשכנז מגרמניה ־ לדוגמה הגירוש הגדול של שנת 1465, וקהילות שלמות נדדו מזרחה לעבר פולין ורוסיה, אך גם לאיטליה ולארצות הבלקן.

בתשובה סי׳ רי״ב של מרן ב״י, מדובר בעיר פליבינא שנמצאת כיום בבולגריה, ושאוכלוסיתה היהודית המקורית היתה ספרדית, והאשכנזים הגיעו למקומם של הספרדים. לכן היה מקום לדרוש מהם לקבל את מנהגי הספרדים. מאידך, בסי׳ ל״ב מדובר במקומות באימפריה התורכית שאליהם הגיעו בו-זמנית אחרי הגירוש, קהילות שונות מגירוש ספרד, כשאלו באו ממלכת ארגון ואלו באו ממלכת קשטיליה. והנה עד בואו של הרא״ש לטולדו בשנת 1305, כל קהילות ספרד נהגו לפי פסקי הרמב״ם. אח״כ קהילות קשטיליה נטו בד״כ לפסוק כדעת הרא״ש שהיה רב בטולדו בשנים 1321-1305, ואילו קהילות ארגון שלא הושפעו ע״י הרא״ש, המשיכו לפסוק כדעת הרמב״ם.

דברי שלום ואמת-הרב שלמה טולידאנו-חיזוק כמה פסקי הלכות ברוח הפסיקה של חכמי צפון אפריקה.דין קהילה שלמה שמגיעה למקום אחר.

עמוד 23

מזל — גורל:

1- לְמְזַל דִי בְּנְאָדָם… = המזל של הבן אדם… / ש״ח 58. 2

2-כיף למאזל [דקדוק 59] די המן בדא יטיח… = כשמזלו של המן החל ליפול… / כ״י 2836, דף 109א.

3-כיף מה נתנהד עלא האד למזאל [דקדוק 58] דייאלי = איך לא איאנח על המזל הזה שליי / ש״צ ב 17.

4-למאזאל [דקדוק 58, 59] דליהוד = מזל היהודים / כ״י 2837, עמי 11.

5-למזזל [דקדוק 84] דייאלהא… = המזל שלה… / ע׳ 99.

6-מזאלו [דקדוק 58] ־ מזלו / ש״צ ב 1.

7-כאן מזלהום טאייח = [תרגום חופשי:] לא נתמזל מזלם [מילולית: היה מזלם נפול] / כ״י 2837, עמ׳ 15.

8-למזלות דייאלהום כאנו מבדדלין = המזלות שלהם היו שונים / צ163.

9-די ענדו למזל גרוע… = מי שיש לו מזל גרוע [דהיינו מי שאין לו מזל]… / מ״ב, פתיחה א, עמ׳ 11.

10-פהאד צהר למזל די ישראל טאלע = בחודש הזה המזל של ישראל עולה [כלומר יש להם מזל] / ק״מ טז, א.

11-כלאק פלמזל דלעניות = נולד במזל עניות / ש״ח 32.

המרכיב העברי בערבית הכתובה של יהודי מרוקו-יעקב בהט

עמוד 288

ירושה

לפי דין תורה אין אישה יורשת את בעלה, אלא זכאית לגביית כתובתה מן העיזבון. כל עוד לא דרשה את כתובתה, רשאית היא להמשיך להתגורר בדירה ולהתפרנס מהעיזבון, כמו שהייתה רגילה בחיי בעלה. בנות נשואות אינן יורשות במקום שיש בנים; ובנות רווקות מתפרנסות מהעיזבון וזכאיות לעישור נכסים כנדוניה לחתונתן.

במרוקו נתקיימו שלושה מנהגים בדיני ירושה:

(א) קהילות שנהגו לפי ההלכה כלשונה.

(ב) קהילות שנהגו לפי תקנות פאס, לאמור, שהבעל והאישה נחשבים שותפים לעניין ירושה בכל נכסיהם: במות אחד מהם לוקח זה שנותר בחיים מחצית העיזבון, והחצי השני מתחלק בין היורשים; ובמקרה שהיורשים בנים, מתחלק העיזבון בין הבנים והבנות הבלתי נשואות.

(ג) קהילות שנהגו לפי ״תקנת הבחירה״ שתיקנו חכמי מכנאס בשנת תק״ף (1820), לאמור, שבמות הבעל תהיה הבחירה בידי היורשים לתת לאלמנה מחצית העיזבון או לפרוע לה סכי כתובתה. תקנה מעין זו התקבלה בפאס בשנת תרט״ז(1856), אך הודגשו בה היבטים שונים מאלה של תקנת מכנאס.

בכינוס השני הועלה עניין זה לדיון, כשלנגד עיני החכמים עמדו שתי מטרות: האחת, הצורך לאחד את כל קהילות מרוקו במנהג אחד. השנייה, הואיל ועל פי המנהג הקיים אם תיקח האישה מחצית העיזבון יש חשש לפגיעה ביתומים, אם רב מספר הבנים; ואולם גם אם תיקח רק כתובתה יצאו היתומים נפגעים, הואיל ונהוג לכתוב בכתובות סכומים גבוהים. על כן מציעה התקנה, שתחלוק האישה כאחד הבנים בחלקים שווים, עד ארבעה בנים; ואם יותר מארבעה בנים, לוקחת האישה עשרים אחוזים מהעיזבון, והיתר יתחלק בין היורשים.

מאחר שהתקנה המוצעת מבטלת תקנה קודמת שקיבלו החכמים הראשונים, מציע הרב הראשי ר׳ שאול אבן דנאן לערוך משאל בין כל הקהילות במרוקו ולהחליט לפי דעת הרוב, שנקבע לפי גודל יחסי של האוכלוסייה בכל קהילה. ואכן ההצעה אושרה ברוב גדול, ובדיני ירושה הונהג מנהג אחיד בבל הקהילות במרוקו.

הערת המחבר: יש לציין, שגם הרבנים הראשיים הרב בן ציון מ״ח עוזיאל והרב יצחק הרצוג ז״ל סברו, כי ניתן לתקן תקנות בדיני ירושה, ורצו לתקן תקנות. כנראה מאימת הקנאים לא עלה הדבר בידם. על כך ראה: הרב י״א הרצוג, ״הצעת תקנות ירושה״, תלפיות ט(תשכ״ה); הרב ב״צ מ״ח עוזיאל, ״משפט ירושת הבת״, שם, עמ׳ 48-27; הרב עוזיאל, האשה בנחלת בעלה״, התורה והמדינה ב (תש״י), עמי ט-יז. כאשר נודע לרב הרצוג על קיומן של התקנות במרוקו, פנה במכתב מי״ט בטבת תשי״א לרבי שאול אבן דנאן, וביקש שישלח לו את כל החומר הנמצא אצלו בנושא ירושת הבת, הן מתקנות פאס והן מאסיפות הרבנים, כדי להיעזר בו לגיבוש הצעת התקנה בעניין זה, כי ״אני עוסק זה מזמן בהכנת הצעת תקנות מסוג זה במסגרת התורה הקדושה״ (ראה: שו״ת הגם שאול, ירושלים תשל״ז, ב, עט׳ יט-כג). על ההתנגדות לתקן תקנות בנושא ראה: הרב יוסף כהן, ״כח בי״ד, ומוסדות הציבור בתקנות לשינוי דיני ירושה״, התורה והמדינה ד-ה (תשי״ג-תשי״ס, עט׳ קעז-קץ.

ירושת הבת

בהלכה זו הונהג באותם כינוסים חידוש: גם אם ירשו הבנות הרווקות את אביהן עם הבנים, יירשו עם אחיהן בפטירת אמן. וזאת בניגוד לתקנה קודמת, שהעניקה לבנות הרווקות זכות ירושה חד־פעמית, בפטירת אביהן או בפטירת אמן. אשר לבנות הנשואות נשאר המצב הקודם, שאינן יורשות.

בכינוס הרביעי הועלתה ההצעה להעניק גם לבנות הנשואות זכות ירושה בתוך שאר הבנים היורשים. הייתה בכך היענות לטענות המשכילות, שדרשו שוויון מלא לבנות ולבנים, כפי שהובאו דבריהם בפי החכם המציע, הואיל ״והיום הזה כמעט הרינו כזכרים לכל עבודה, ומיגיע כפינו נחיה. גם רבות בנות עשו חיל לנדן [= להכין נדוניה] או לכל הפחות להיות לאב לעזרה, הן בנדונייתן הן גם למחית פרנסתו״. כלומר, כל עיקר הטעם שהתורה שללה זכויות ירושה לבנות אינו אלא מפני שהן לקחו את חלקן ויותר בנדוניה שנתן להן אביהן. כי בדרך כלל היו הבנות נישאות לאיש בגיל צעיר, וגם לא נהגו לצאת לעבודה מחוץ לביתן (ההוכחה לכך, שבנות רווקות זכאיות לעישור נכסים לנדונייתן). מה שאין כן בימינו, שהבנות עובדות לפרנסתן בטרם נישאו, ובדרך כלל מכינות את נדונייתן משכר עבודתן, ולפעמים אף עוזרות בהוצאות המשפחה, ולפיכך אין הצדקה לכך שיימנע מהן חלקן בעיזבון אביהן. הוחלט לערוך משאל בין הקהילות בעניין זה. אולם המתדיינים לא הספיקו להשלים את הדיון בנושא זה עד שפסקו הכינוסים. סביר להניח, שלו היו הכינוסים נמשכים, הייתה הצעה זו זוכה לאישור ברוב גדול, וגם לבת הנשואה היה נקבע חלק בירושה.

הערת המחבר: למרות הסתייגותו של רבי ברוך טולידנו, רב העיר מכנאס, שהיה בין המשתתפים, הוחלט להמשיך במשאל; ראה: המשפט העברי במרוקו, עמ׳ 494. נראה שר׳ שאול אבן דנאן פנה גם לרבנים שלא השתתפו בכינוס מועצת הרבנים לחוות דעתם בכתב על התקנה המוצעת. ראה: ר׳ משה מלכא, מקוה המים, א, סימן נד.

מעמד האשה בבתי דין במרוקו במאה העשרים – משה עמאר-מקדם ומים כרך ג'

עמוד 195

מודל רמב״ה – רשב״י

עוד מתקופות קדומות ידועים הקשרים ההדוקים שבין יהודי צפון אפריקה לבין ארץ ישראל, קשרים שבאו לידי ביטוי גם במסגרת פולחן הקדושים המקומי. מסורות שונות במרוקו מתייחסות לדמויות מקראיות ותלמודיות הקבורות במרוקו. משאת נפשם של יהודים רבים בצפון אפריקה, בכל התקופות, היתה לעלות לארץ כדי לסייר ולהשתטח על קברי הקדושים. אלפי הילולות התקיימו במרוקו לזכרם של קדושים מארץ ישראל, והבולטות שבהן, ללא כל ספק, היו של ר׳ שמעון בר יוחאי ור׳ מאיר בעל הנס, סביבם התארגנו כל מיני קבוצות וחברות למטרות לימוד, צדקה, סיוע לזולת, ביקור חולים ופעילויות אחרות. עם עלותם לארץ נהפכו מיד המקומות הקדושים בארץ למוקד של עלייה לרגל.

שתי מגמות זירזו תהליך זה. מצד אחד, המשיכה המסורתית החזקה לכשעצמה של המקומות הקדושים בכל הדורות, ומצד שני, היעדר קיום הילולות גדולות דוגמת אלו שהתקיימו במרוקו בל׳׳ג בעומר ובתאריכים אחרים. תופעה אחרונה זו בלטה בעיקר בשנים הראשונות, וקשורה לבעיות הקליטה הכלכלית והחברתית בארץ. הכותל, קברי האבות, קבר רחל, שמעון הצדיק, קבר רבן גמליאל, מערת אליהו הנביא, ר׳ מאיר בעל הנס ור׳ שמעון בר יוחאי מושכים כל השנה קהל רב של מבקרים מכל העדות, אך יהודי מרוקו נוטים להרחיב את ביקוריהם גם לקדושים אחרים, והמיוחד ליהודי מרוקו הוא שלגבי רמב״ה או רשב״י הם אינם מסתפקים בביקורים רגילים, או ביום ההילולה עצמו, אלא הם באים ומתיישבים שם ימים רבים לפני כן. רבים מהם באים, למשל, מראשית אייר לטבריה עד שהם נוכחים בתהלוכת ספרי תורה ובהילולה המתקיימת בי״ד באייר, אחר כך נוסעים למירון עד לל׳׳ג בעומר. אפילו מעקב שטחי אחר זהותם של האלפים הרבים המצטופפים בטבריה ובמירון, מראה מה חלקם הרב של יהודי מרוקו בקהל הנוכח. למעשה הועתקו לכאן דפוסי הזייארה, שהיו מקובלים לגבי קברים קדושים במרוקו, עם כל הסממנים המאפיינים אותם, כגון הקמת מאהל, שהות ימים רבים, שחיטה, בילוי בחיק הטבע תוף שירה, תפילה וריקודים, התייחדות תכופה ליד הקבר הקדוש ובו׳.

מודל הצור ויבנה

ריבוי הקברים הקדושים במרוקו, שמיקדו את פעילותם הפולחנית של היהודים שם, קשור ללא ספק למושג המרחב הקדוש. כיסויו של תחום ההתיישבות היהודית במרוקו ברשת צפופה של קברים קדושים, בדומה למוסלמים, מקנה ליהודים הרגשת ביטחון, ומשמש כמכשיר יעיל להגנה נגד שכניהם המוסלמים. הקדוש, שחולל לפעמים על ידי המוסלמים – בגלל יהדותו או כסמל, כדי לפגוע ביהודים עצמם – כאשר הוא מעניש את מחלליו וזוכה ליראה ולמעמד בקרב המוסלמים, מעביר יחס זה גם ליהודים מצד המוסלמים. היהודים נמצאים אז תהת חסותו של הקדוש, ואין פוגעים בהם. החיים ביישוב קטן יחסית (יבנה, הצור הגלילית), כאשר מצוי בקרבו קבר קדוש, מחזקים את הקשר הידוע עוד ממרוקו בין הקדוש ״בעל המקום״ ובין תושביו. אכן, קדושים רבים במרוקו מכונים "מול״, דהיינו, בעל, שליט, כאשר הכוונה היא לשליטתו המוחלטת בתחום גיאוגראפי מסוים. יהודי הצור ויבנה, שרובם ממרוקו, סיפחו למעשה את הוני המעגל ורבן גמליאל והפכו אותם לקדושים מקומיים. בנוסף לממד היהודי הכללי נקבעו להם תאריכי הילולה חדשים, המזכים אותם בביקורים יומיומיים. מספרים שחוגי המעגל מונע נפילת פגזים בסביבתם, וכך הדבר לגבי רשב״י במירון וכו׳.

מודל רח״ח – רי״א (ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירא)

במודל אחרון זה מדובר ברבנים שנולדו בחו״ל, אך נהפכו כאן במותם לקדושים. זוהי תופעה משמעותית ביותר המעוררת שאלות רבות. איך להסביר הופעתם של קדושים חדשים על רקע המציאות הישראלית החדשה ולאור המודלים שתוארו לעיל, המספקים לכאורה כל צרכיה של האוכלוסיה הנחקרת. זאת ועוד: באיזו מידה היכרות קרובה עם שני הרבנים האלה, ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירא, והתמודדות עם בעיות של חיי שעה, שהיו עדים ושותפים להן אנשים רבים, פעלו כגורם מקרב או מרחיק. האם מקרה הוא שלגבי יהודי צפון אפריקה יש לנו, בשלב זה, עניין עם שני קדושים חדשים, כאשר אין רואים, לפי שעה, תופעה דומה בקרב עדות אחרות? האם מדובר כאן בתופעה מקרית או בגיבוש דפוסים היוצרים תופעות דומות?

ר׳ חיים חורי נפטר בבאר־שבע בכ״ה באייר תשי׳׳ז, ור׳ יצחק אביחצירא (הנקרא לרוב באבא חאכי) נהרג בתאונת דרכים בכ״ו באדר תש״ל. מאז פטירת ר׳ חיים חורי נהפך מקום קבורתו תוך שנים מועטותלמרכז של עלייה לרגל, כאשר יום ההילולה משמש כשיא מבחינת מספר המשתתפים. עדיין יש לחקור את פרק הזמן הזה באופן יסודי, כדי לבחון באופן מדוקדק את שלבי צמיחתו של הקדוש והתפתחות הפולחן שמסביבו.

מותו הטראגי של ר׳ יצחק אביחצירא גרם לזעזוע בקרב הקהילה היהודית המרוקנית בארץ. יהודים רבים באו אל ביתו כדי להשתתף באבל המשפחה, נשים רבות קוננו עליו. כבר בלוויה, שנערכה ברמלה, שמעתי נשים מדברות ביניהן על מעלותיו. אחת הנשים סיפרה שהרב מת כדי להציל את ישראל מסכנה גדולה, ושמותו בא ככפרה לעם ישראל. ברגע זה ידעתי שנולד קדוש.

מאז, מקיימת המשפחה הילולה לכבודו. סיפורים רבים מסופרים עליו, ומקום קבורתו הפך מוקד משיכה לעלייה לרגל.

סיכום

דומה שיהודי מרוקו, הנישאים על גל הדבקות בפולחן הקדושים, שאפיינה אותם כל כך בארץ מוצאם, גורמים כאן לשינוי משמעותי בכל הקשור לפולחן הקדושים ולמקומות הקדושים. מאפיין תרבותי זה, שהיה כה מודגש במרוקו, ממשיך להוות מוקד של פעילות ענפה בארץ. כאשר ביקרתי לאחרונה באופקים במסגרת עבודת שדה של מחקר זה, הקלטתי שם ביום אחד סדרה של חלומות מפי אנשים שונים, ובערוב היום שאלתי את עצמי: האם העיירה חולמת, או אני החולם?

נראה שלאחר תקופת התאקלמות מסוימת, בעקבות בעיות הקליט שאפיינו את יהודי צפון אפריקה, עלה צימאון גדול לקדושה ולקדושים לפי המודלים שתוארו לעיל. הכוח העומד מאחורי כל המודלים הללו הוא הרצון והשאיפה להידבק לפולחן הקדושים. הביטויים השונים שבמודלים תואמים את המציאות הקהילתית או האישית האופיינית לכל מקום ומקום.

במודל רד״ו, אנו רואים שאין יהודי מרוקו מוכנים להשלים עם כך, שהם התנתקו מארץ מוצאם ושקדושיהם, שאליהם היו כל כך קשורים, יישארו שם, ולכן עדים אנו לריבוי החלומות המאשרים את בואם של הקדושים לכאן. אגב, במקרים רבים יחידים וקהילות לא עזבו את מקום יישובם במרוקו לפני שקיבלו באופן גלוי אות או סימן מן הקדוש לעשות זאת, ובכמה מקרים הקדוש הודיע בעצמו על רצונו לעלות ארצה. לפנינו אפוא סגירת מעגל מסוים, כאשר במקרים רבים ייחסו מוצא ארץ־ישראלי לקדוש מקומי, ולכן החזרתו לארץ נראית כתהליך טבעי.

נראה ששמירת הקשר במסגרת הילולה ביתית או בית כנסתית היוותה תשתית מתאימה לצמיחת מרכזים גדולים כמו בצפת, אשקלון ואופקים. קשר מיוחד זה עם קדושים ממרוקו אינו פוגם במאומה בקדושתם של אישים בארץ ישראל, הידועים מקדמת דנא, שגם הם זוכים לא רק לביקורים תכופים (מודל רמב״ה-רשב״י), אלא גם נעשים נסיונות לספחם ולהתאימם לצרכים המקומיים (מודל חצור-יבנה). גם כאן החותם הארץ־ישראלי של הקדוש הוא גורם מכריע, והוא בא לאשר את מידת דבקותם בקדושים ממרוקו ממוצא ארץ־ישראלי. נשאלת השאלה: האם סיפוחם של חוני המעגל בחצור או רבן גמליאל ביבנה לא בא למלא חלל של האטה בתהליך יצירת קדושים חדשים, שהיה קיים במרוקו? אמנם תהליך זה כבר התחיל, וביטוייו הראשונים הם ר׳ חיים חורי ור׳ יצחק אביחצירה, אבל ייתכן שקודם להתגברותו, ייעשו נסיונות בכיוון של מודל חצור-יבנה. נראה שהדבקות בפולחן הקדושים אינה תופעה חולפת.³² השתתפותם של צעירים רבים בפעילות זו מבטיחה המשך קיומה של התופעה. ואכן, כאשר בדקנו בזיקה לנוכחות רד׳׳ו בצפת תופעות שקרו לפצועי מעלות, נוכחנו לראות שגם בקרב צעירים ביי שבע־עשרה, המתחנכים בבית ספר תיכון ישראלי רגיל, בלטו חזיונות בדבר קדוש המופיע בעצמו ומציל את הצעירים, נדרים שנדרו לו וקשרים שנקבעו לפרק זמן ממושך.

פולחן הקדושים בקרב יהודי מרוקו,ראשיתו של מנהג במרוקו ובארץ-יששכר בן־עמי- מודל הילולה ביתי ובית כנסתי

מקדם ומים כרך ב'

מודל רמב״ה – רשב״י

4. יישום הרפורמות בקהילת מוגדור

על פי רשימותיו של ראש השירותים המשפטיים ברונו בביקורו במוגדור בסוף 1917 מנתה האוכלוסייה היהודית המקומית 7,697 נפשות במפקד של ה־29 באוקטובר 1917 . ועד הקהילה, שנבחר בידי נכבדי הקסבה והמלאה, מנה חמישה חברים מתוך השבעה שנבחרו חמש או שש שנים לפני כן, וכולם מתושבי הקסבה. אשר לשניים האחרים, אחד נפטר, והשני פרש כמחאה על ניהולו האישי מדי של ראש הוועד, מסעוד עטייה. לנשיא הקהילה קמו אז מתנגדים — קומץ של סוחרים עשירים מן הקסבה. הם טענו נגדו שהשתמש לרעה במעמדו וחילק באופן שרירותי את כספי הצדקה, וביקשו מן הנציג הצרפתי שיוטל פיקוח על דרך ניהול ענייני הקהילה.

על פי דיווחו של ברונו ייצג הוועד את הקהילה בפני המנהל העירוני, תיווך בסכסוכים בין בני הקהילה וחילק את כספי הצדקה לעניים הרבים של הקהילה מדי שבוע, וכן בערבי פסחים, שבועות וכיפורים. הכנסות הוועד היו מורכבות מן המס על הייצוא והייבוא של סוחרי הקהילה, בשיעור משתנה לפי סוג הסחורה, מן המס על הבשר הכשר, ממס על שטרי מטען, ממס על מכירת עורות ומתרומות של חברי הקהילה. ההוצאות כללו עזרה לעניים ולחולים, תשלום משכורתם של הרבנים־המלמדים שלימדו בתלמודי התורה ותשלום משכורתם של שלושת הדיינים. הוועד השתתף לפני כן במימון חלק מהוצאות

בתי הספר של כי״ח, אך חדל מכך מספר חודשים לפני ביקורו של הפקיד בגלל הגידול במספר העניים. ברונו רשם_׳ שלרשותו של הוועד לא עמדו נכסי הקדש פרט אולי לבית כנסת אחד.“

המנהל העירוני הצרפתי במוגדור ביקש להחיל את הצ׳היר של 1918 , שקבע את ארגונה מחדש של הקהילה, וראש השירותים העירוניים של מוגדור זימן את נכבדי הקהילה לשם כך. המנהיגות החדשה נבחרה מתוך רשימת נכבדי הקהילה, שנקבעה בהליך של בחירות. מי היה זכאי לבחור ואיך נוהלו הבחירות, אי אפשר לברר זאת כעת. נספרו 1,646 קולות, וסביר להניח, שמתוך אוכלוסייה יהודית של ב־8,000 נפש ייצג מספר זה את רוב הגברים המבוגרים של הקהילה. ועד הקהילה הורכב משבעת המועמדים הראשונים במניין הקולות מתוך ארבעה־עשר מועמדים. השלטונות דאגו לוודא, שכל חברי הוועד יהיו ״מרוקאים במקורם״; ואלה שנבחרו ולא השתייכו לקטגוריה זו הוחלפו באחרים, וביניהם שני נתיני אעליה שנולדו בגיברלטר. יהודים שנולדו במרוקו והיו בני חסות זרה היו זכאים להיבחר, אך יהודים שהיו בעלי נתינות זרה ונולדו מחוץ למרוקו לא היו זכאים לכך גם אם היו אבותיהם מרוקאים. עו של הווזיר הראשי מה־7 בספטמבר 1918, קבע כי במוגדור יכולים שבעה נכבדים להיות חברי ועד ושבעת החברים התמנו רשמית.

המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר נבחר ליושב ראש הוועד. כל חברי הוועד הקודם היו חברים בוועד החדש, וראש השירותים העירוניים לא החליפם, וזאת בהתאם להוראות שקיבלו פקידי הפרוטקטורט מגנרל ליוטה, שביקש למנוע כל תסיסה בקרב היהודים עקב החלת הרפורמות. במו בן, אף שהדיינים של בית הדין המקומי היו אמורים להתמנות במישרין בידי השלטונות, הסכים השלטון הצרפתי ששלושת הדיינים המקומיים, ר׳ מסעוד כנאפו, ר׳ דוד כנאפו ור׳ יוסף בן עטאר, וכן מזכיר בית הדין יצחק בן שימול, ייבחרו למעשה בידי הקהילה. אשר לדיינים, רק שלושה הגישו את מועמדותם לשלושת המקומות, ואחד מהם היה אמור להתמנות אב בית הדין, אך הם קיבלו שלושתם יחדיו 242 קולות בלבד. לתפקיד מזכיר בית הדין נספרו 51 קולות בלבד לשלושה מועמדים. גם כאן לא ברור מי היה זכאי לבחור. ר׳ יוסף בן עטאר שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר היה אמור להיבחר כאב בית דין, אך הוא מונה לבית הדין הגבוה ברבאט, ודיין אחר מעיר אחרת היה צריך להתמנות במקומו, שכן מנהיגי הקהילה לא יכלו להצביע על מועמד מתאים מבני הקהילה. הדיין השלישי היה ר׳ משה חי אליקים, והשלושה התמנו רשמית ב־9 ביוני 1918.

מקדם ומים כרך ו' –חיפה 1995 -דניאל שרוטר ויוסף שרוטר-הרפורמה במוסדות היהודיים במרוקו-יישום הרפורמות בקהילת מוגדור

עמוד 86

למעשה סקירה היסטורית של ההרכב הדמוגראפי בארץ במשך הדורות, מגלה כי לא יכול היה להתפתח מנהג אחיד בא״י. היו תמיד קהילות שונות בארץ. היתה תמיד קהילה אשכנזית בירושלים ובערים אחרות בא״י, ששמרה על יחודה. השל״ה הקדוש עלה לירושלים בראשית המאה הי״ז והיה לרבה של הקהילה האשכנזית בירושלים. במאה הי״ט הגיעו לארץ תלמידי הגר״א ותלמידי הבעש״ט והקימו בה קהילות חשובות. לגבי יהדות צפון אפריקה, יש לנו ידיעות קדומות ומדורות שונים. בתחילת המאה הי״ג ביקר בארץ המשורר ר׳ יהודה אלחריזי והוא מספר בספר ״תחכמוני״ שלו(שער ארבעים וששה) כי מצא בירושלים ״את הקהילה החשובה מן המערבים״ שבראשה עמד ר׳ אליהו המערבי. בסוף המאה הט״ו הגיע לארץ רבינו עובדיה מברטנורה, והוא מספר כי בשנת הרמ״ה (1485) היו מתפללים בירושלים ״לפי מנהג המערביים שנוהגים כדברי הרמב״ם ופוסקים באיסור והיתר לדעתו״. יש כאן ידיעה מעניינת כי הקהילה המרוקאית בירושלים לא נהגה על פי הרא״ש אלא על פי הרמב״ם. גם בצפת של מר״ן ב״י, מצא תייר אחד יותר משלש מאות בעלי בתים ולהם שלשה בתי כנסיות: אחד של ספרדים, אחד של מוריסקים, ואחד של ״מערבים״. ר׳ רפאל אלעזר הלוי בן טובו, ראב״ד לעדת המערבים בירושלים (תר״מ-תרמ״ס, נולד בראבט, ועלה לארץ בשנת תרי״ח (1858) – נלחם בספרו ״פקודת אלעזר״ לשמור על המנהגים ״המערביים״ בקרב קהילתו בתוך ירושלים. [ראה ספר ״חכמי המערב״ בירושלים לרב שלמה דיין, ירושלים, תשנ״ב, עם׳ 255.]הא לנו עדויות מדורות שונים על קהילות ״מערביות״ (כלומר מרוקאיות) בא״י או בירושלים בתקופות שונות, ואין ספק שהן קיימו מנהג נפרד משלהן, שאם לא כן, הן היו מתמזגות בתוך אחת הקהילות האחרות.

ובכן, היו תמיד קהילות שונות בארץ: מוסתערבים (קהילות מזרחיות), ספרדים (שהגיעו מגירוש ספרד), מערבים, אשכנזים, והן קיימו בארץ מנהגים שונים. קשה איפוא לדבר על ׳מנהג ירושלמי׳.

יש לנו גם עדויות שונות של גדולי החכמים, כי בדורות שונים נהגו בירושלים על פי פסקים שונים מפסקי הראש״ל הגרע״י שליט״א. למשל, אחת הפסיקות החשובות ביותר של הגרע״י, היא שאסור לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא. רבינו החיד״א כתב בספרו ברכ״י (סי׳ תת״ד, אות ב׳) ״מה שנהגו קצת נשים בארץ הצבי לברך על לולב זה שנים רבות ערערתי על זה דנהגו כך מעצמן ואנן קבלנו הוראות הוראת הרמב״ם ומרן והם פסקו שלא לברך וכר. ואחר זמן רב בא לידי קונטריס מרבינו יעקב ממרוי״ש, מרבוואתא קמאי דמייתו ליה הרב שבלי הלקט והמרדכי כמ״ש בקונט׳ שם הגדולים דף ל״א, שהיה שואל מן השמים ומשיבין לו, וכתוב שם ח״ל: שאלתי על הנשים שמברכות על הלולב ועל תקיעת שופר אם יש עבירה ואם הויא ברכה לבטלה אחרי שאינן מצוות, והשיבו וכי אכשור דרי, כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה, ולך אמור להם שובו לכם לאהליכם וברכו את ה׳ אלהיכם, והעד מגילה וחנוכה, ופירשו לי שמאחר שהיו באותו הנס חייבות ומברכות, בלולה נמי מצינו סמך שאין לו אלא לב אחד לאביהם שבשמים, ובשופר אמרו אמר הקב״ה אמרו מלכיות שתמליכוני עליכם, זכרונות שיבא זכרון אבותיכם לטובה לפני, ובמה בשופר, והנשים נמי צריכות שיבא זכרוניהם לטובה, לפיכך אם באו לברך בלולב ושופר הרשות בידם״. וכן כתב החיד״א בספרו ״יוסף אומץ״(סי׳ פ״ב): ״ולענין הלכה אני הדל מעת שראיתי מה שהשיבו מן השמים לר״י ממרוי״ש כמו שכתבתי בספרי הקטן ברכ״י סי׳ תת״ד אות ב׳, נהגתי לומר לנשים שיברכו על הלולב וכמנהג קדום שהיו נוהגות הנשים בעה״ק ירושת״ו. והגם דמר״ץ ז״ל פסק שלא יברכו, נראה ודאי שאילו מר״ן שלטו מאור עיניו הקדושים בתשובת ר׳ יעקב ממרוי״ש דמשמיא מיהב יהבי כח לברך לנשים ודאי כך היה פוסק ומנהיג. ובכי הא לא שייך בשמים היא, דכיון דיש הרבה גדולים בפוסקים דסבירא להו דיברכו, אהניא לן לפסוק כמותן, כיון דאית לן סייעתא דשמיא״.

מכל זה עולה כי המנהג בירושלים לא היה כמו שפסק הראש״ל הגרע״י בכל מקום שאין לנשים לברך על מצוות עשה שהזמן גרמא.

להלן דוגמה נוספת בקידוש של ברית מילה. בצפ״א נוהגים לשתות מן הכוס אחרי שאומרים את הבקשה ״אלהינו קיים את הילד הזה וכד״. הראש״ל הגרע״י טוען שזה הפסק, ושצריך לשתות מיד אחרי ״כורת הברית״. ר׳ אהרן בן שמעון מדווח בספרו ״נהר מצרים״: ״המנהג פשוט בארץ ישראל ובמצרים שהמברך על הכוס אחר שגומר ברכת אשר קדש ואלהינו קיים וכו' וכל סדר הברכה, ואח״כ טועם. ואין לחוש משום הפסק דמפסיק באמירת אלהינו קיים וכו׳ דבהדיא כתב רבינו הטור משם בעל העיטור בסימן רס״ה דבקשת רחמים לא הוי הפסק יעו״ש. ואין לומר דמטעם הפסק אנחנו נותנים יין בפי התינוק קודם שיטעום המברך, רזה אינו. חרא דהא אין אנחנו נותנים יין בפי התינוק כי אם באמירת פסוק ׳ואמר לך בדמיך חיי׳, וכמנהג שהביא מרן הב״י, וטעם המנהג כמו שיראה המעיין, וא״כ מה תיקון הוא זה? הרי כבר הפסקנו בין הברכה לטעימת התינוק. ושנית שאם באמת יש לחוש משום הפסק, אין טעימת יין בפי התינוק מצלת, דהתינוק לאו בר חיובא, ומה יושיענו זה? וכמו שכתב מרן הב״י משם הכלבו יעו״ש. ועל כן אין כאן חשש הפסק כלל. וכן הוא מנהג עיקו״ת ירושלים ת״ו (הלכות מילה, אות ל״ב)".

הא למדת כי מנהג צפ״א זהה למנהג ירושלים בדבר זה. ואעפ״כ הרב יצחק יוסף שליט״א כתב: ״אמנם כבר פשט המנהג לטעום לפני אמירת אלוקינו וכו׳ סמוך לברכה, דכיון דאינו מטבע ברכה, רק בקשת רחמים לכתחלה טועמים קודם, מחשש להפסק" נמצא שמה שמכונה ״מנהג ירושלים״ הוא מנהג לא יציב, ואיך אפשר לבוא כל פעם בשם מנהג מפוקפק כדי לבטל מנהגי אבות של מאות בשנים שנהגו בצפון אפריקה?

3. 3. ההתעוררות הציונית במרוקו בתחילת המאה העשרים

תנועת ההשכלה העברית של סוף המאה ה־19 במרוקו החדירה את רוח המודרניות בתחום האישי, בתחום החברתי־קהילתי ובתחום החברתי־לאומי של החיים היהודיים במרוקו. אין ספק שתמורות אלה נגעו למיעוט קטן בלבד בתוך הקהילות העירוניות הפנימיות הגדולות, כגון מכנאס, פאס ומראכש, ולמיעוט גדול יותר בערי החוף, שהיו פרוצות להשפעות זרות אינטנסיביות יותר, כמו טנג׳יר, סאפי ומוגאדור במיוחד. אולם מיעוט זה היה מעודכן במה שהתרחש בעולם הגדול ובעולם היהודי, ועקב דרך העיתונות העברית אחר ההתפתחויות והתסיסה הרעיונית והפוליטית שטלטלו חוגים רבים בקהילות היהודיות המרכז־אירופיות והמזרח־אירופיות בין ייאוש לתקווה. אין תמה, אם כך, שראשוני הארגונים הציוניים שקמו במרוקו עם תחילת המאה העשרים קמו באותן קהילות החוף שבהן פעלו חוגים משכיליים עבריים תוססים. הדבר מוכח לגבי מכנאס, מוגאדור וטנג׳יר, ומסתבר לגבי סאפי/אספי. הפעילות המשכילית העברית עם ססמאותיה החברתיות והלאומיות שימשה בקהילות אלה כר נוח וטבעי לראשיתה של הפעילות הציונית ההרצליינית.

במוגאדור, במיוחד, אותם אנשים ששלחו כתבות לעיתונות העברית המזרח־אירופית בשנות התשעים של המאה שעברה[המאה ה-19 א.פ] היו גם מעורבים בייסודו ובהקמתו של הארגון הציוני הראשון במרוקו בקיץ 1900. ר׳ דוד אלקאים עצמו, שדיווח בשבועון ״היהודי״ על ייסודו של הארגון ״שערי ציון״ ערב ראש חודש אב תר״ס; משה לוגאסי, שהיה בין היוזמים להקמתו של הארגון; דוד בוחבוט, שנבחר לנשיאו — כל השלושה, וחברים נוספים, היו פעילים גם בחוג המשכילים העבריים שהתחיל לפעול כעשר שנים לפני כן. להכרת הנסיבות והאווירה שבהן הוקם ארגון זה, נביא כאן את שתי כתבותיו של ר׳ דוד אלקאים.

א. אספה כוללת התאספו בבית הגבר נפתלי יפרגאן, כל חברי הציונים באו כלם, ורגשי אש אהבתם הצית והלהיב לבות באים מרחוק להסתופף ולהתחבר להחברה שערי ציון. גם עתה עמד האדון לוגאסי, ויטיף מדברי פיו על עניני ציון, ודבריו נכנסו באזני השומעים ויעשו רושם גדול; והגדיל והוסיף באורים למלתו החדשה, להחלטת אמריו, כי היום בימינו סרה קנאת הדת, ולא נשארה לבד שנאה טבעית; וראיה אחת מראיותיו היא, לפני זה בערים רבות אשר כמה מחברי השונאים נאספו למעמדותיהם ויחקרו אחר כמה ממשפחות הנוצרים, וחקירה אחר חקירה, עד אשר עלתה בידם למצא גזע ועיקר כמה וכמה מן הנוצרים שהם ישראלים; ואם שנאת הדת מתהלכת עתה אשר הם נוצרים, מדוע תגדל שנאתם מאחר שהם עתה זרה להם דת היהדות? ולא כך ראינו, כי על יהדותם שממנה חוצבו יקחו כפלים מחרפות וגדופים, ושנאה מקננת בלבבם, גם עתה שהתנצרו. אחר שמלא דבריו, עמד רבי יעקב יפרגאן ויטיף מלים אחדים מדברי הרמב״ם, בהלכות מלכים, ובתוך דבריו אמר כי חובה על כל אחד ואחד לעזור לאחיו בני עדתו ולדאוג על עירנו המהוללה ולעורר הרבה בטבע, ואחר אשר יראה ה׳ כי דואגים בני ישראל לירושלים ולביאת משיחנו ב״ב [=במהרה בימינו], ויתעוררו מעצמם ואחד לאחד יעזורו, ויתקבצו כלם, אחר יופיע ה^,, כמה שאמר הנביא — כי אחר שאמר ״ונקבצו בני יהודה״ אמר הנביא ירמיה: ״אקבץ את שארית צאני״; כן דברו וכן מצאו אנשים כלבבם. בעת עתה נקראת בשם חברת ״שערי ציון״ ויקראו חבריה למנות

ראשיה ומנהיגיה להחברות. ואלה יצאו ראשונה בשם ראש החברה: האדון הגבר אדון דוד בוחבוט — נשיא; האדון הגבר יהודה אסבאג — משנה; האדון הגבר נסים אפריאט — סוכן [=גזבר? — י״ש]; האדון הגבר שמואל בן דן [צ׳׳ל: בן דהן — י״ש] — סופר בלשונות אירופא; הא׳ הגבר דוד אלקיים — סופר בלשון עברי. אנשי הועד; הא׳ הגבר אליהו חאתול; הא׳ חיים אבולעפיא; הא׳ מסעוד אפריאט; הא׳ חכם אביצמר [צ״ל: אביצרור — י״ש]; החכם רבי יעקב יפרגאן; הא׳ יהודה אלחראר; הא׳ יוסף שלום אלמאליח; הא׳ מאיר בן שושן; הא׳ יוסף אלחראר; הא׳ מאיר אוזנכוט. היושבים הפיקו רצון מן האספה והסופר רשם שמות המתנדבים מלבד המתנדבים בקנית שטרי הבנק. דוד בן נסים אלקאים.

תנועת ההשכלה העברית במרוקו בסוף המאה ה־19 ותרומתה להתעוררות הציונית.

יוסף שיטרית

עמוד 323