מורשת יהדות מרוקו

גם לאחר עלייתנו ארצה ב־1963, לא התנתקתי מסיפור זה ־הוא שב ופוקד אותי בחלומות נחשים ותינוקות מרבים להופיע בהם. בחלומי, אני מבקרת לעתים בקבריהם של סבי וסבתי ברובע היהודי במראכש – המלאח של מראכש. אני מטיילת ביניהם, תולשת פיסות בד לבנות מהקומבינזון שלי, תולה אותן על ענפי העצים בבית העלמין ומביעה משאלות אין ספור. כוחה של אמונה תפלה זו חזק ונראה שלעולם אינה מרפה.

מיד לאחר שנכנסו הגברים לחדר שמעתי את אבי פותח ב״קסידה״, כשהוא מלווה במתפללים אחרים:

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

כוס זו על התיבה, האד אל כאס פוק תיבה

ולתיבה יש הדר, ותיבה עליהה אל היבה

רבי שלמה בל חנס הוא בעל ההדר. רבי שלמה בל חנס עליס אלהיבא.

זכותו תעמוד לנו, זכותו תכון מעאנה

לנו ולישראל אחינו, חנה או ישראל כוואנה

הודו לה׳ כי טוב.״ הודו לה׳ כ׳ טוב…

הנני מביעה משאלה אחת ויחידה: לסיים בהצלחה את לימודי בבית הספר היסודי, להתקבל ללימודי המשך בבית הספר ״קור קומפלמונטר״ ולהצליח בלימודים. לא רציתי לעזוב א־ לימודיי בשלב כה מוקדם. הצלחתי במבחן תהווה מקור לגאוות המשפחה, כך לפחות חשבתי.

היה עלי לחזור הביתה ולהתכונן היטב להצלחה שבוודאי תגיע בעזרת האל ובעזרתו של רבי שלמה בל-חנס, עליו השלום.

הקצידה (או קסידה) היא שיר המספר סיפור כלשהו, ומולבש לרוב על להן ערבי. כל טורי הקצירה חרוזים בחרוז אחיד ושקולים במשקל אחד. מקורה של הקצירה הקלאסית הוא בשירה הערבית מהתקופה הג׳אהילית, כלומר, התקופה הקדם־אסלאמית. מקור השם, קצידה, הוא מהמלה הערבית ״קצא״ (סיפור) יהודי מרוקו נהגו להשתמש בקצידה על מנת לספר על אירועים מסוימים, חילוניים ודתיים כאחד. הקצידה היהודית-מרוקאית הושפעה מהברברים. היא חוברה ובוצעה על ידי נשים וגברים, וסיפקה את הצורך במידע ובסיפור. היא מילאה תפקיד של עיתון או רדיו, והייתה מקור לגאווה למבצעיה, שכן ביצועה דרש זכרון, כושר אלתור ויכולת הבעת רגשות דרמטית. ישנם אירועים היסטוריים שאנו למדים עליהם רק הודות לכך שהם השתמרו בצורת קצידה. היו ידועים במרוקו מבצעי קצידות בשכר, אשר נהגו לעצור בשיא הדרמטי ביותר של עלילת הקצידה ולתבוע תשלום נוסף ממאזיניהם תמורת המשך הביצוע. הקצידות הושרו גם בהילולות, ואילו פייסני מרוקו עשו שימוש ב׳קצידה בתחילת המאה העשרים על מנת לכתוב בצורה ספרותית זו את שירת הבקשות, ככלי למשיכת קהל לבתי הכנסת ולהפצת דברי התורה ברבים.

המלאח של בית אבא-מראכש-שוש רואימי-חביב בר-כוכבא- האגדה לבית בל-חנס

עמוד 40

פרק ראשון

בין מערב למזרח:

ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

א. הריון הציבורי על התרבות העברית במרוקו

ב־14 ביולי 1916 פורסם בעיתון La Liberté, שיצא לאור בטנג׳יר בצרפתית, מאמר מערכת שדיווה על רפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמור התורה שבעיר. המוסר החינוכי מומן מכספי הקהילה, ולמדו בו תלמידים שהוריהם לא יכלו לעמור בתשלום שכר הלימוד הנדרש בבתי הספר של כי״ח. הרפורמה התבטאה בשלוש פעולות: הרחבת תוכני לימודי היהדות, שינוי שיטות הלימוד ושילוב לימודים כלליים. תוכנית הלימודים החדשה הורחבה, ועל קריאת פרשת השבוע ותרגומה נוספו לימוד קריאה, תפילות, פרקי תחלים והיסטוריה מקראית (Histoire sainte). שיטות הלימוד לא פורטו, אך צוין כי באמצעות השיטות החדשות הלימוד יעיל יותר, ועל כן ניתן להוסיף את תוכני הלימוד החדשים במסגרת השעות הקיימות. עשרים וחמש שעות בשבוע הוקדשו ללימודי עברית ויהדות, ושמונה שעות לצרפתית ולחשבון. מקצועות הלימוד הכלליים נוספו לראשונה לתלמוד התורה במטרה לאפשר לתלמידים לרכוש כלים בסיסיים שיקלו על השתלבותם בשוק העבוהה המודרני בתום לימודיהם.

שבועיים לאחר פרסום המאמר הופיע בעיתון מאמר שכותרתו La place des études“

”juives dans nos écoles (״מקומם של לימודי היהדות בבתי הספר שלנו״), ומחברו הזדהה בשם העט לוסיוםס(.(Lucius המחבר בירך על הרפורמה שעשתה הנהגת הקהילה בתלמוד התורה, שהתנהל לדעתו באופן אנכרוניסטי במשך שנים. במוסד החינוכי, כך טען, לימדו מורים בשיטות מיושנות תוכני לימוד יהודיים בלבד, ולא ציידו את תלמידיהם בכלים שיאפשרו להם להשתלב בשוק העבודה המודרני ובהזדמנות לצאת ממעגל העוני. לוסיוס הוסיף עוד, כי תלמוד התורה הוקם לא רק כדי לתת מענה לילדיהם של חסרי האמצעים בקהילה, אלא גם לתלמידים שהוריהם לא הסכימו לשלוח אותם לבתי הספר של כי״ח מאחר שלא לימדו בהם עברית ויהדות, או לימדו באופן שאינו משביע רצון.

מקרה תלמוד התורה בטנגי׳ר העלה שאלה רחבה יותר על מקום לימודי העברית והיהדות בבתי הספר היהודיים במרוקו בכלל ובבתי הספר של כי״ח בפרט. לוסיוס העלה שלוש סוגיות שדרשו מענה. הראשונה, מקומם של לימודי העברית והיהדות בתוכנית הלימודים של כי״ח במרוקו ובחינת אחריותה של החברה למקצועות אלה; השנייה׳ תוכני הלימוד שיש לכלול במסגרת השיעורים בעברית וביהדות בבתי הספר של כי״ח ובתלמודי התורה במרוקו, ומשמעות בחירתם; והשלישית, כישוריהם של המורים לעברית ולמקצועות היהדות ללמד גם תכנים חדשים בשיטות חדשות.

כעבור שבוע הביא לוסיוס לדפוס מאמר נוסף ובו הציג את תפיסותיו בנוגע לשאלות שהעלה. מאמרו עורר דיון ציבורי מעל דפי העיתון במהלך החודשים אוגוסט וספטמבר 1916. הדיון כלל שמונה מאמרים של חמישה אינטלקטואלים שלקחו חלק מרכזי בפעילות הציבורית בקהילה היהודית במרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־20. באמצעות בחינת הצעותיהם של הכותבים לגבי הסוגיות שהעלה לוסיום במאמרו הראשון אעמוד על גווניה השונים של התרבות העברית במרוקו כפי שעוצבו בראשית המאה ה־20. ההצעות השונות הן אספקלריה להשקפות העולם של הכותבים, וכל אחת מהן מייצגת עולם ערכים של הרוח היהודית החדשה שבה דגל הכותב. כל כותב ברר והרכיב מחדש נכסי תרבות תוך מתן פרשנות בהתאם לאידאולוגיה שבה החזיק ושעל פיה הציע תוכנית פעולה.

מניתוח המאמרים עולים שלושה דגמים לתרבות עברית שיתבטאו בצורות שונות בכל פרקי הספר וישמשו כלי לניתוח ולהשוואה: ״תרבות עברית לאומית דתית״, ״תרבות עברית אוניברסלית״ ו״תרבות עברית דתית מתוקנת״. לפני שאדון בשלושת הדגמים אציג את העיתון שבו פורסמו המאמרים ואת הכותבים שהשתתפו ברב־שיח, ואגב כך אגדיר את אופיים של הכותבים ושל קהל הקוראים בעיתון.

1. 1. רשת עברית מתמערבת במרוקו: העיתון והכותבים

העיתון La Liberté (״החירות״) יצא לאור בטנג׳יר בשנים 1922-1915 על ידי שלמה בניון. בניון, מוציא לאור מאוראן שבאלג׳יריה (נפטר 1921), היגר לטנג׳יר לבקשת חיים בנשימול, חבר הנהגת הקהילה היהודית בעיר, כדי שיסייע בהמשך הוצאתו לאור של העיתון Le Reveil du Maroc לאחר מות מייסדו, עו״ד אברהם לוי כהן, ב־1888. העיתון לא האריך ימים, ונסגר בשנת 1903. ביוני 1915 ייסד בניון את העיתון La Liberté והדפיסו בבית הדפום הצרפתי־עברי Imprimerie Française du Maroc שהחזיק בבעלותו. העיתון התפרסם בשתי מהדורות, La Liberté בצרפתית ואלחוררייא בערבית יהודית, שהיו שונות באופיין. בהמהדורה הצרפתית בלטו מאמרים פובליציסטיים בקשת רחבה של נושאים, פרי עטם של אינטלקטואלים יהודים מקומיים. במהדורה שבערבית יהודית הופיעו מאמרים מעטים, ועיקרה הוקדש לדיווחים שלוקטו מהעיתונות היהודית העולמית. בכותרת־המשנה שלו הכריז העיתון על היותו מגן האינטרסים של יהודי מרוקו (”journal de défense des intérêts israélites au Maroc“); ואכן הופיעו בו דיווחים מן הקהילות היהודיות השונות במרוקו ודיונים בנושאים בוערים שהטרידו אותן. כמו כן התפרסמו בו דיווחים על חיי היהודים באירופה ובארץ ישראל וסיקור הפעילות הציונית בעולם היהודי. לאורך כל שנות קיומו סבל העיתון מקשיים כלכליים, ואלה החריפו עם סוף מלחמת העולם הראשונה. עם מות מייסדו ועורכו, בשנת 1921, גברו הקשיים, וב־1922 פסק מלהופיע.

במחקרו על העיתונות במרוקו התקשה פייר כהן לקבוע מה הייתה תפוצת העיתון והסתמך רק על הכיתוב בכותרת, שבה הובטח למפרסמים כי העיתון נפוץ בערי מרוקו ובאזורים הכפריים. רמזים לתפוצתו ניתן לאתר בדרך אגב במחקרים שנכתבו על מרוקו בתקופה שבה יצא לאור. דוד כהן במחקרו על יחסו של ליוטה לציונות ציין, כי באוגוסט 1918 מסר המפקד הכללי של מחוז פאם גיליון של העיתון למפקד נפת צפרו, דה גאנוה (De Ganoy), בגלל מאמרים בעלי אופי ציוני שפורסמו בו. מיכאל לסקר ציין במחקרו על כי״ח במרוקו כי מורה בפאס הקריא לתלמידותיו מאמר מהעיתון שתיאר את מצב היהודים במזרח אירופה. נוסף על המחקרים, עוד בימים שפורסם העיתון, העיד י׳ בן־ שבת מהעיר סאפי ברשימה שפרסם בעיתון דאר היום בארץ ישראל:

"העיתון היהודי ״אל חוריה״(החרות) היו״ל [־היוצא לאור] בטנג׳יר אשר במרוקו,הספיק להפיץ במידה חשובה את הרעיון הציוני בכל רחבי מדינה זו. […] יש בו שלושה חלקים: חלק עברי, חלק ערבי־מרוקאני וחלק צרפתי. עי״ז [=על ידי זה] רכז לו העיתון קוראים מכל חוגי היהודים, והודות למרץ של העורך מר שלמה בן חיון, משתתפים בעתון סופרים עברים וצרפתים חשובים שבמאמריהם משפיעים השפעה מרובה על כל היהודים".

דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912

עמוד 58

ורסאי של מרוקו

מולאי אסמאעיל מלך מרוקו, שהעריץ את תרבות צרפת, בונה בהשראתו של ארמון ורסאי במקנס, את העיר הקיסרית ואת ארמונו אשר הוקף בגני פאר מרשימים. בשל הבנייה המפוארת והגנים המרהיבים, קיבלה מקנס את הכינוי ״ורסאי של מרוקו״. סיבה נוספת לכינוי זה הוא רצונו העז ליצור קשרי מסחר חזקים עם צרפת.

במשך מאות שנים, שימשה מרוקו גשר חשוב בין אירופה ואפריקה,

מה שתרם לעושרה וליצירת קשרי מסחר פוריים. עושרה של המדינה ניחן גם באדריכלות המגוונת, ממבצרי הברברים, ערי המלוכה והמסגרים שנחשבים ליפים ביותר בעולם.

שער מנסור – הוא השער הראשי של העיר העתיקה של מקנס. ואחד השערים הגדולים והמרשימים ביותר במרוקו.

השער הוא מהידועים והמפוארים במרוקו כולה. גובה המבנה הוא כ-16 מטר וגובה המעבר כ-8 מטרים. השער מצופה באריחי טרקוטה מזוגגים באמייל ובכתובות. בניית המבנה שנקרא על שם האדריכל שבנה אותו, החלה ב-1697 והושלמה ב-1732 ע״י מולאי עבדאללה, שהיה בנו של הסולטאן מולאי איסמאעיל. השער מסמן את הכניסה הראשית לארמון המלכותי.

הכיבוש הצרפתי במאה ה-20(1912) של מרוקו, הביא עימו שיפור בחיי הקהילה היהודית. היהודים הורשו לצאת מהצפיפות שבמלאת הישן, ובנו מלאח חדש ומודרני. השלטון הצרפתי היה גורם מכריע בהתאוששות הקהילה היהודית. היהודים זכו לביטחון יחסי, עימו הגיעה יציבות כלכלית שבעקבותיה חזרו יהודים רבים והקהילה גדלה והכפילה את עצמה עד כ-9500 יהודים.

במפקד האוכלוסין ב-1947 נמנו בעיר 15,500 יהודים ומעריכים ש-20% לא התפקדו.

קהילת יהדות מקנס מהמפורסמות ביהדות מרוקו. עם ועד קהילה חזק שהפעיל מספר ארגונים וולונטריים: ביקור חולים, מתן בסתר, עזרה בנישואין ועוד. המימון לכל הפעילות הגיע מהמיסים שהקהילה גבתה מהשחיטה ומהסחורה שנמכרה בשכונת היהודים.

מאפיין נוסף המייחד את קהילת מקנס הוא שבתלמוד תורה למדנו עברית. כך תיאר אחד מהשליחים את המפגש המרגש שהיה לו, עם ילדים יהודים ברחובות המלאח המדברים ביניהם עברית: ״ישנן קהילות דוגמת מקנס, בהן כמעט כל ילד דובר עברית. הייתה זו חוויה עבורי כשעברתי ברחובות המלאה במקנס ובכל ילד שנתקלתי יכולתי לדבר עימו בעברית״.

עם עליית המשפחה ארצה, אחי שלום היה ״דובר המשפחה״ מול המוסדות, הודות לעברית שלמד בתלמוד תורה. זו הקהילה שנתנה לי את הבסיס לחיים.

הוריי אסתר וחיים לוי ז״ל

הוריי, אסתר וחיים לוי זיכרונם לברכה, חיו בצניעות רבה, הסתפקו במועט ויום־יום בירכו על מה שיש. גדלתי במשפחה חמה ואוהבת. כבן הבכור שכל תשומת הלב הייתה נתונה רק לו, הייתי המאושר בילדים. אימא עמוד התווך, בחוכמתה הרבה, הצליחה לנהל ולנווט לבדה את חיי המשפחה למרות כל הקשיים, והיו קשיים.

אבא נולד ב-1910 בקזבלנקה. אימא נולדה ב־1919 בעיר ״ספרו״. אבא ביום־יום לא היה כלל בבית, את זמנו הוא חילק בין העבודה לפרנסת המשפחה לתפקידו כ״שמש״ בית הכנסת, זה היה סדר יומו. בנוסף הוא נשאב לתוך חקר התורה, ואף מעבר לזה, לתורת ״הנסתר והקבלה״. זה אולי מסביר את היעדרותו הרבה מהבית (נחזור לזה בהמשך עם עלייתם ארצה). ואני, שדמות האב חסרה לי, נשענתי על אימא.

במשפחתנו לא נהגו לאכול ארוחות משפחתיות במשך השבוע, ארוחות משפחתיות התקיימו רק בסוף השבוע, בערב שבת ובשבת. היום יותר מתמיד מרגיש בחיסרון המפגשים האלו. והמחשבה עליהם מעלה בי געגועים רבים להוריי, ולריחות האוכל שעלו משולחן השבת הערוך ומלא הסלטים. כל השבוע חיכיתי למפגש המשפחתי הזה, שהיה סביב שולחן השבת. אם רק יכולתי הייתי מקצר את השבוע בשביל הרגעים האלה.

לא נמצא ירק שאימי המרוקאית לא הכינה ממנו סלט או ריבה. אימא מכל הקניות בשוק לא זרקה כלום, הכול נוצל עד תום. אכלת תפוז או קלמנטינה? מהקליפות עשתה ריבה. מגרעיני האבטיח או המלון עשתה פיצוחים, מעט מאוד אם בכלל נזרק. בישיבה סביב השולחן עם אבא ושירי קבלת השבת הרגשתי וחוויתי את דמות האב. כאן נפגשתי עם אבא של ״שבת״, לא אבא של יום חול שאין לו זמן. לאחר נטילת הידיים, הקידוש וברכת המוציא לחם, אימא הגישה ארוחה שעמלה עליה כל היום. אהבתי את שירי השבת סביב השולחן, ובצאת השבת את השיר לאליהו הנביא. המשפחה חיה בצניעות רבה, בדירה קטנה.

בשבת המאכל הקבוע היה ״חמין״, מאכל של שבת בכל ימות השנה, לאחר שאבא חוזר מבית הכנסת. במוצאי שבת לאחר תפילת ערבית, ישבנו סביב השולחן ושרנו ״אליהו הנביא״.

הוריי אסתר (בן הרוש) וחיים לוי זיכרונם לברכה, נישאו בעיר ״ספרו״ שם אימא נולדה ומשפחתה חיה. לאבא היו אלה נישואיו השניים. אבא אומנם נולד בקזבלנקה, אבל חי בעיר סאלי, שם משפחת אשתו(הראשונה) התגוררה. סאלי עיר קטנה הקרובה לעיר הבירה רבאט. העיר סאלי הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר. שמה יצא והלך לפניה בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות. אבא התחתן לראשונה ב-1927 עם אסתר אזולאי כשהיא בת שבע-עשרה בלבד. שנתיים לאחר מכן ב-1929 נולדת להם בתם זוהרה (ז״ל). ימים קשים עברו על המשפחה הצעירה לאחר שזוהרה נולדה.

אצטט כאן מעבודת השורשים שאחותי הגדולה(זוהרה) כתבה עם הנכד שלה: ״אבא ישב מובטל בבית, כסנדלר במקצועו פרנסה רבה לא הייתה לו. אשתו אסתר אזולאי המוגבלת מאוד בראייתה, נזקקה לעזרה בכל יציאה מהבית, לכן היא העדיפה את הישיבה בבית. בזכות הארגונים הוולונטריים שהקהילה הפעילה בימים ההם, אף משפחה לא נעזבה לנפשה. מהם הגיעה העזרה והתמיכה לכל משפחה נזקקת. כספי המימון הגיעו מהמיסים על השחיטה ומהסחורה שנמכרה ברובע היהודי. אבל, את עיקר העזרה והתמיכה הגיעה ממשפחת אזולאי(משפחתה של אשתו), שהייתה משפחה בעלת אמצעים.

ובנוסף לסיוע הכלכלי קיבלו גם דירה קטנה וצנועה לאחר החתונה, בה התגוררה המשפחה״.

בְּרָהָם-אברהם לוי- הילד מילדי אוסלו

עמוד 31

לפעמים, כאשר מתרחשות רדיפות, אנו מוצאים שיוזמיהן דואגים להצדיקן במונחים של החוק הקדוש. הטענה המקובלת היתה, שהיהודים או הנוצרים הפרו את ההסכם בכך שחרגו מעבר למעמדם הנאות. בכך הם הפרו את תנאי החוזה עם האסלאם, והמדינה המוסלמית ועמה לא היו עוד מחויבים לנהוג על־פיו.

לדאגה זאת יש אפילו הד בביטויים ספרותיים אלימים ועוינים לד'מים. מאלף במיוחד ב1~א הזה הוא השיר נגד היהודים, שחיבר אַבּוּ אִסְחָאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שעליו נאמר שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות ־משמעותיות הבאות:

 

אַל תִּרְאֶה בַּהֲרִיגָתָם הֲפָרַת אֵמוּן
הֲפָרַת אֵמוּן הִיא לְהַנִּיחַ לָהֶם לְהַמְשִׁיךְ.
הֵם הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתֵנוּ עִמָּם
כֵּיצַד תְּחַשֵּׁבו לָאֲשֵׁמִים כְּלַפֵּי מִפְּרִי הַבְּרִית?
כֵּיצַד יוּכְלוּ לִהְיוֹת בַּעֲלֵי בְּרִית
כְּשֶׁאָנוּ עֲלוּמִים וְהֵם בּוֹלְטִים?
עַכְשָׁו אֲנַחְנוּ יְרוּדִים לְעֻמָּתָם
כְּאִלּוּ אָנוּ הַטּוֹעִים וְהֵם הַצּוֹדְקִים!
אַל תִּסְבְּלוּ אֶת מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים כְּלַפֵּינוּ
כִּי אַתֶּם הָעֲרֵבִים לְמַעֲשֵׂיהֶם
אֱלוֹהִים שׁוֹמֵר עַל נֶאֱמָנָיו
וְנֶאֶמְנֵי אֱלֹהִים יְנַצְּחוּ.

 

תחושת עלבון ועוול היא הנושא השליט בשיר. אולם בניגוד בולט לאנטישמיות הנוצרית, אבו אסחאק, אפילו בעלבונו, אינו מונע מן היהודים את הזכות לחיים, לפרנסה ולשמירת דתם. כמשפטן הוא מודע לעובדה, שזכויות אלה מובטחות בחוק הקדוש וכלולות בך׳מה, שהוא חוזה משפטי מחייב. אבו אסחאק אינו מבקש לשלול את החוזה ואף לא להמעיט בערכו. להיפך; הוא אף מתאמץ להרגיע את שומעיו, וללא ספק גם את עצמו, באומרו שבשעה שהם שודדים והורגים יהודים, אין הם נוהגים בניגוד לחוק, כלומר, שבכך הם אינם מפרים את תנאי החוזה שהונהג ונתקדש בחוק המוסלמי הקדוש, דבר שהיה מסכן את נשמתם בעולם הבא. לטענתו, היהודים הם אלה אשר הפרו את החוזה, והוא חדל איפוא לחייב את המוסלמים. המוסלמים ושליטיהם פטורים מהתחייבויותיהם על״פי הד'מה והם חופשיים איפוא לתקוף, להרוג ולנשל את היהודים ללא הפרת חוק, ופירושו של דבר – ללא חטא.

התפרצויות נאצה כמו זו של אבו אסחאק וטבח כמו זה שהתרחש בגרנדה ב־1066 הם נדירים בהיסטוריה המוסלמית. בדרך כלל הורשו הד'מים לקיים את דתם, לעסוק במלאכתם ולחיות את חייהם, כל עוד היו מוכנים לשמור על הכללים. משמעותי הדבר, שההתנגשויות האלימות והרצחניות ביותר התרחשו במאות התשע־עשרה והעשרים, כאשר הד'מים לא היו עוד נכונים לקבל את הכללים או לכבדם.

אולם גם בתקופות קודמות, שעה שהכללים היו מובנים ומקובלים על שני הצדדים, התעוררו לפעמים קשיים. לעתים הובילו אלה לאלימות, למה שצד אחד כינה רדיפות ואילו האחר – הענשה. אלימות כזאת היתה נדירה. נפוץ יותר היה הידוק כללי המשחק – אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות, שקודם לכן התרשלו בה, ואף הטלתן של הגבלות חדשות. מיונם, ואולי אף טיפולוגיה של מעשי דיכוי אלה, או לפחות של הטענות שהושמעו בצד המוסלמי להצדקתם או להבהרתם, עשויים לזרות אור כלשהו על הבעיה הרחבה יותר של דרך הבנתה והגשמתה של הסובלנות.

המקרה הנפוץ ביותר הוא של השליט האדוק והקפדן, המתקן את טעויות קודמיו החוטאים והמתרשלים, ומחזיר את העדה לדרך המוסלמית המקורית. מופת לשליט כזה הוא הח׳ליף הַאֻמַּיִ עֻמַר השני, שתולדות חייו, כפי שהיסטוריונים מאוחרים יותר מספרים אותן, כוללות את מה שיהיו ברבות הימים הנושאים הטיפוסיים להתחדשות אסלאמית. בפרקי זמן חוזרים בהיסטוריה המוסלמית קמו תנועות או שליטים, שהנהיגו תקופות של אורתודוקסיה קפדנית ולוחמת. בזמנים כאלה קיימת הדגשה על טיהור האסלאם, על הצורך בסילוק גידולי הפרא והחידושים, שהשחיתו וסילפו את האמונה במרוצת הדורות, ובשובה אל האסלאם האמיתי והנכון של הנביא וחבריו. הכנעתו הנאותה של הכופר ואכיפה חמורה של ההגבלות שהוטלו עליו הן חלק מובן מאליו בכל התחדשות דתית מעין זאת. הדבר אינו מחייב רדיפה של הכופר; להיפך, ביוגרפים והיסטוריונים של שליטים אדוקים מדגישים בדרך כלל את ההגינות והצדק שבהם נהגו בד׳מים. אך הצדק דורש שהם יוחזקו במקום שהחוק מועיד להם ולא יורשו לחרוג ממנו.

לזכותו של עמר השני זוקפים אכיפה קפדנית יותר של ההגבלות הכספיות והאחרות שהוטלו על לא־מוסלמים ונקיטת אמצעים לסילוקם מעמדות כוח והשפעה, שהורשו לתפוס בימי קודמיו. לא מן הנמנע, שעמר השני היה אחראי להנהגתן של הגבלות מסוימות, שהמסורת מייחסת לעמר הראשון. הגבלת זכויותיהם של הדמים נעשתה בד בבד עם הרחבת זכויותיהם של מתאסלמים לא־ערבים, שזכו עתה במידה רבה בשיוויון שתבעו לעצמם, ושקודם לכן האריסטוקרטיה הערבית מנעה מהם.

הנסיבות ההיסטוריות לתיקוניו של עֻמַר השני הן משמעותיות. חיל משלוח ערבי עצום, ימי וצבאי, שנשלח לכבוש את קונסטנטינופול, נחל כישלון חרוץ, והאימפריה האמיית ניצבה בפני משבר. המלחמה הטילה מעמסה כלכלית חדשה וכבדה; השמדת הצבא הערבי לפני חומותיה של קונסטנטיגופול שללה מהממשלה את האמצעי לכפות את רצונה בכוח. השלטון האמיי, שבכל הזמנים עורר התנגדות אצל מוסלמים אדוקים ואחרים, נמצא עתה בסכנה של מיגור. כאשר מת הח׳ליף סלימאן(717-175), שיזם את המסע הצבאי, בחרה המשפחה האמיית, שנחונה מאז ומתמיד בחוש פוליטי, ליורש בנסיך האמיי האחד, שהיה ידוע באדיקותו ובידו היה לעורר את דעת הקהל המוסלמית לתמיכה בשושלת, תוך ניהול מדיניות שהיתה קרובה לאמונותיה.

שיקולים דומים ייתכן שהדריכו את הח׳ליף העבאסי אל־מתוכל (861-847). בהיסטוריוגרפיה המוסלמית נזקפים לזכותו ביטול שליטתה של האסכולה המעתזלית הסוטה והנוגשת, שהיתה אהודה על הח׳ליפים הקודמים, ושיבה להלכה ולנוהג המוסלמי האמיתי. ייתכן שלשינויים הללו היה קשר לצורך בגיוס תמיכה עממית נגד משמר הארמון שלו, שאיים על שלטונו ואף על גופו. בצו שפורסם בשנת 850 אנו קוראים:

"הובא לידיעתו של נגיד המאמינים, שאנשים חסרי שיקול דעת ובינה מבקשים עזרתם של ד'מים בעבודתם, מאמצים אותם לאנשי סודם ומעדיפים אותם על־פני מוסלמים, ונותנים בידיהם סמכות על הנתינים. והם מדכאים אותם, ומושיטים ידיהם נגדם בעריצות, במרמה ובאיבה. נגיד המאמינים, באשר הוא מייחם חשיבות רבה לעניין, מגנה אותו ודוחה אותו. מרצונו לשאת חן בפני אלוהים על־ ידי מניעת הדבר ואיסורו, החליט לכתוב לקציניו במחוזות ובערים ולמושלים בערי הגבול ובמחוזותיו, שיחדלו להעסיק ד'מים בכל עבודותיהם ועסקיהם, ולאמץ אותם כשותפים באמון ובסמכות, שהוענקה להם מידי נגיד המאמינים וניתנה בידיהם…"

ועל־כן, אל תבקשו עזרתם של עובדי אלילים, והגבילו את בני דתות החסות למעמד שאלוהים הועיד להם. דאגו לכך, שמכתב נגיד המאמינים יוקרא ברבים לתושבי מחוזכם ופרסמו אותו ביניהם, לבל ייוודע לנגיד המאמינים שאתם, או מי מבין פקידיכם או עוזריכם, מעסיקים מישהו מבני דתות החסות בענייני האסלאם.

ברנרד לואיס-היהודים בעולם האסלאם-1996-האסלאם ודתות אחרות

עמוד 49

מסגד אל-אקצא וכיפת הסלע הם שהעניקו לירושלים את חשיבותה בעיני המוסלמים, למרות שהם המשיכו להתפלל לכיוון מכה, מרחק של למעלה מאלף קילומטרים דרומה. המוסלמים מאמינים כי מוחמד הועבר 'במסעו הלילי' מהמסגד הגדול במכה, אל מסגד אל-אקצה. ככתוב בקוראן: 'ישתבח שמו של המסיע את עבדו בלילה מן המסגד הקדוש אל המסגד הקיצון אשר נתנו ברכתנו על סביבותיו, למען נראה לו את אותותינו.' לעומת זאת, חשיבותה של ירושלים ליהודים נבעה ממיקומם של שני בתי המקדש שלהם שנהרסו, ותפילתם נישאת יום יום לכיוון ירושלים ושרידי בית המקדש. ירושלים, שאינה מוזכרת כלל בקוראן, מוזכרת 654 פעמים בתנ״ך.

היחס כלפי יהודים בארצות האסלאם השתנה באופן משמעותי בתקופת שלטונו של החיליפה האומיי, עומר עבד אל-עזיז, אשר ניסח כללים רשמיים למעמד אהל א-ד’ימה הוא מעמדם של בני החסות. עבד אל־עזיז ששלט בשנים 717-720, היה מוסלמי אדוק ושליט פופולארי, אשר שלל את הפאר שאפיין את סגנון החיים של שושלת בית אומיה. הוא החזיר לעם אחוזות רבות שהוחרמו על ידי פקידי האומוית, עזב את ארמונו בדמשק לטובת בית פשוט, ולבש בגדי כותנה פשוטים במקום הגלימות המלכותיות המפוארות.

מודרך על-ידי אדיקות עמוקה וכנה, עבד אל-עזיז הניח את הכללים שנועדו ליצור הפרדה ברורה בין מוסלמים לבין שאינם מוסלמים. הוא עשה זאת באמצעות "ברית" המכונה האמנה של עומר – המתוארכת כמעט בוודאות לתקופה הזאת והמסווגת באופן רשמי את אלה שאינם מוסלמים אהל א-7'ימה – כ-'אנשי הברית', בליבה של האמנה הייתה הבטחה להגן על יהודים ונוצרים – עם הספר – המבוססת על שלושה יתרונות חיוניים: ביטחון הנפש והרכוש, חופש הדת ואוטונומיה פנים־קהילתית. שלושת היתרונות הובטחו בתנאים מסוימים. כתנאי ראשון, אנשי הד'ימי היו מחויבים לשלם את הג'יזיה – מס הגולגולת – לשליט המקומי ולקבל את התנאי של היותם אהל א-ד'ימה ־ בני חסות.

מלבד הכללים הקיימים, עבד אל-עזיז ניסח כללים חדשים נוספים. אחדים מביניהם היו זהים לחוקים נגד יהודים שהתקיימו בביזנטיון־הנוצרית, אך הם נחשבו לחדשים בעולם המוסלמי: נאסרה הבנייה של בתי כנסת חדשים או כנסיות. בני חסות לא יכלו לרכוב על סוסים אלא רק על חמורים; הם לא יכלו להשתמש באוכפים אלא לרכוב רכיבה צידית. ועוד: נאסר עליהם להעסיק מוסלמי. יהודים ונוצרים כאחד, חויבו לחבוש כובעים מיוחדים, ללבוש גלימות ולנעול נעליים מיוחדות, כדי לסמן אותם כשונים מהמוסלמים. הם אף נאלצו לתת בבגדיהם סימנים או ללבוש סוגי בגדים או צבעים שיצביעו על כך שאינם מוסלמים. בנוסף לכך, היה עליהם להימנע מלבישת בגדים שיש להם קשר כלשהו עם מוחמד והאסלאם. בעיקר, היו אסורים בגדים ירוקים.

הערת המחבר: לצבע הירוק מקום מיוחד באסלאם. הוא משמש לקישוט במסגדים, לכריכות של הקוראן, למשי המכסה את קברי הקדושים הסופים, וכן לדגלים של מדינות מוסלמיות שונות. על סמך מסורת מוסלמית, ירוק היה הצבע האהוב על מוחמד והוא לבש גלימה ירוקה וטורבאן ירוק. הקוראן(סורה 76:21) מספר כי לתושבי גן עדן יוענקו 'בגדים בירוק, רקומי משי וקטיפה.'

למרות שחוקים אלה היו נתונים לשינויים במהלך הזמן, עקרונות היסוד נותרו קבועים בחייהם של בני מעמד הד'ימי(בני חסות) שחיו תחת כל שלטון מוסלמי. בני החסות לא יכלו – ואינם יכולים עד עצם היום הזה – לשמש כעדים בבית משפט מוסלמי בתיק משפטי בו מעורבים מוסלמים. הסיבה לכך נקבעה בפרשנותו של עלי אבן אבי- בסר אל-מרג,נאני עוד במאה השלוש עשרה, בהתיחסו להלכה המוסלמית. אל-מרגינאני הסביר: כי 'מאחר והכופרים אינם צודקים, עלינו להיות איטיים בבואנו להאמין לדבריהם.' לחיזוק דבריו, הוא ציטט מהקוראן: 'כאשר אדם שאינו צודק אומר לך דבר כלשהו, היה איטי בהאמינך לו.' אל־מרגינאני הוסיף כי: הד'ימי יכול להיחשד כממציא כזבים נגד מוסלמי  בשל השנאה שהוא נושא כלפי עליונותו של המוסלם.

היבטים נוספים בחייהם של בני החסות – יהודים ונוצרים כאחד – היו האיסור להעניק לעצמם שמות מוסלמיים, האיסור למנוע מאיש את המרתו לאסלאם, והאיסור לבנות מצבות גבוהות מאלה של המוסלמים. גברים הורשו להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים רק לאחר שענדו סימן מיוחד סביב צווארם, כדי להבדילם מהמוסלמים, ואילו נשים לא יכלו להתרחץ עם נשים מוסלמיות, אלא השתמשו בבתי מרחץ נפרדים. נאסר על בני החסות לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית, כפי שאסור לגדף את הנביא בפומבי – זוהי עבירה שהעונש בגינה הוא מוות.

נכסיו של ד'ימי שנפטר, עברו בירושה לשלטונות המוסלמים – לא לקהילה של בן החסות – עד שהיורשים יוכלו להוכיח את זכותם על הירושה על פי החוק (שריעה) האסלאמי. אם לא נמצא יורש, הנכס הועבר לרשות המוסלמית. מנהיג הקהילה של הד'ימי – יהודי או נוצרי – שימש כאיש קשר רשמי כלפי הרשות המוסלמית השלטת, והיה אחראי על נאמנותה של הקהילה ועל גביית מס הג'יזיה. בשנת 1031, בבבל, תפקיד זה היה באחריותם של פטריארך הכנסייה הקתולית לנוצרים, ושל ראש הגולה עבור היהודים.

לפי חוקי הד'ימי כפי שהתפתחו, יהודים ונוצרים לא הורשו לשאת אקדח, לא הורשו לבנות מקומות פולחן חדשים או לתקן את הישנים ללא רשות, וגם לא לבנות מקום פולחן כלשהו שיהיה גבוה יותר ממסגד. מי שאינו מוסלמי אינו יכול לרשת דבר ממוסלמי. גבר שאינו מוסלמי, אסור לו להתחתן עם אישה מוסלמית, אף כי לגבר מוסלמי הותר להתחתן עם נוצרייה או יהודייה. הצידוק לכך היה כי מוחמד לקח לו אישה יהודיה – רייחאנה – לאחר התבוסה של שבט קוראיטיה, ואישה יהודייה שנייה – סאפייה – לאחר הקרב על חיייבר. המרתו של מוסלמי לנצרות או ליהדות הייתה אסורה בתכלית האיסור. לעומת זאת, מתאסלמים התקבלו באהדה רבה.

 

מרטין גילברט-באוהלי ישמעאל-תולדות היהודים בארצות האסלאם-הענקת חסות או רדיפה ?

עמוד 48

"ושמחת בכל הטוב –

אשר נתן לך יהוה אלהיך" (כי תבוא, כו, יא).

"בכל הטוב" –  פירוש, דבר הכולל כל הטוב,

ואין זה אלא הקב"ה, שהוא מקור הטוב".

"בכל הטוב" – התורה כוללת – את כל הטובות שבעולם".

 

מאת: הרב משה אסולין שמיר

 

"אין טוב אלא תורה.

שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה,

 היו משתגעים ומתלהטים אחריה,

ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה,

כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (דב' כו, יא).

 

{המילים הקדושות הנ"ל של רבנו-אור-החיים-הק',

 זכו לביצוע מרגש, ע"י הרב הלל}.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשמחה האמיתית היא בלימוד תורה, וכדברי קודשו:

"אין טוב אלא תורה. שאילו היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה – היו משתגעים ומתלהטים אחריה ולא יחשב בעיניהם מלוא עולם כסף וזהב מאומה, כי התורה כוללת את כל הטובות שבעולם" (רבנו-אוה"ח- הק' כו, יא). כמו שהמשוגע מנותק מהמציאות, כך לומד התורה הספון באוהלה, בבחינת – "אדם כי ימות באהל".

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על דברי הזהר (בהר ס"א ע"א) המסביר שהמזון הרוחני של עולם הבא, אינו נמצא בעולם הזה אלא בצמצום גדול, והוא מתומצת במתיקות התורה אותה אנו לומדים, ובזכות לימודה, נירש חיי עולם הבא.  על כך אמר רבי אלעזר: "אור שברא הקב"ה ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שהסתכל הקב"ה בדור המבול והפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים – עמד וגנזו מהם, שנאמר: "וימנע מרשעים אורם" (איוב לח, טו). ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבוא שנאמר: "וירא אלוהים את האור כי טוב" – ואין טוב אלא צדיק, שנאמר: "אמרו צדיק כי טוב – כי פרי מעלליהם יאכלו" (ישעיה ג, י). כיון שראה אור שגנזו לצדיקים – שמח". (חגיגה יב, ע"א).

 

"על מה אבדה הארץ? ויאמר ה': על עוזבם את תורתי" (ירמיה ט יב).

רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי חייא: "הלואי אותי עזבו, ו-ת-ו-ר-ת-י  ש-מ-ר-ו.

למה? ה-מ-א-ו-ר שבה מחזירם למוטב" (מדרש איכה רבה פתיחתא ב)

 

 

המסר האמוני מדברי קדשו:

"כי לקח טוב נתתי לכם – תורתי אל תעזבו":

המרשם הבדוק לחתימה טובה בראש השנה ולחיי עולם הבא,

 לימוד תורה מתוך שמחה.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר יהוה אלהיך נותן לך נחלה,

 וירשתה וישבת בה. ולקחת מראשית כל פרי האדמה…

ושמחת בכל הטוב – אשר נתן לך יהוה אלהיך" (דב', כו, א-טו)

 

הבאת הביכורים.

מידת הכרת הטוב, ותורת הריסון העצמי.

 

 

פרשתנו פותחת במצות הבאת ביכורים לבית המקדש בין פסח לשבועות (כו, א – יא), בה מביא החקלאי מפירות שבעת המינים שביכרו ראשונים בשדהו. הבאת הביכורים נעשתה בטקס מרשים בו השתתפו חקלאי המחוז שעלו בתהלוכה המלווה בכלי נגינה כדברי המשנה במסכת ביכורים: "יורד אדם לתוך שדהו, ורואה תאנה שבכרה, אשכול שביכר, רימון שביכר – קושרו בגמי ואומר "הרי אלו ביכורים…".

 

מידת האיפוק:

מצות הביכורים, מסמלת את מידת האיפוק, היות ובעל השדה רואה את ראשית ביכורי שדהו עליהם טרח ועמל בעבודה קשה במשך השנה, והתורה מצווה אותו: תתאפק, ותעלה אותם לבית המקדש.

בעיית מידת האיפוק מלווה אותנו מאז אדם הראשון שחי עם אשתו לפני כניסת השבת, ולא חיכה לשבת כדברי רבנו האר"י הק'. כ"כ לגבי האכילה מעץ הדעת ביום שישי במקום לחכות לשבת המלכה.

"החיפזון מן השטן". שלמה המלך היה ער למידת "החיפזון מן השטן", וכתב לנו מוסר השכל: "לכל, זמן. ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). יוצא מדבריו, שמידת האיפוק מהווה את הבסיס להצלחה בעבודת ה', ובחיי המעשה בכל אשר נפנה.

 

בפרשת הביכורים נזכרים י"ג פעמים שם הוי-ה כנגד י"ג מידות של רחמים: "א-ל רחום וחנון, ארך אפיים ורב חסד ואמת…". אם זכית בהכרת הטוב כלפי מטיבך – הקב"ה, וגם עזרת לעניים – הרי אתה "רחום וחנון" כמו הקב"ה, לכן מובטחת לך ברכה גם לשנה הבאה. (רש"י).

 את ה-י"ג מידות אנו קוראים כל יום, ועוד יותר בימים הנוראים, כדי שגם אנו נפנים ונתנהג לאור מידותיו של הקב"ה: "מה הוא רחום אף אתה רחום וכו'", ובכך נזכה למחילה, סליחה וכפרה מצד אחד, ומצד שני, לשנה טובה ומבורכת – "מטל השמים ומשמני הארץ, ורוב דגן ותירוש".

רש"י הק' אומר על הפס': "ושמרת ועשית" (דב' כו, טז): "בת קול מברכתו: הבאת ביכורים היום – תשנה לשנה הבאה". כאשר האדם מקיים מצוה, הקב"ה מזכה אותו בברכה.

 

מידת ההודיה לבורא עולם:

 במהלך טקס הבאת הביכורים, המביא נואם נאום מרשים המכונה בפי חז"ל: "מקרא ביכורים" שעל חלקו אנו חוזרים בליל פסח: "ארמי אובד אבי, וירד מצרימה… וירעו אותנו המצרים… ויוציאנו ה' ממצרים…". הקטע הנ"ל מקפל בתוכו את ההיסטוריה הנצחית של עמ"י, בו אנו מודים לקב"ה על  הצלחתנו מידי אויבינו, החל מלבן הארמי שרדף אחרי יעקב וניסה לאבדו, דרך השעבוד במצרים, ועד ימינו. וכן על כך שהקב"ה זיכה אותנו להכיר לו תודה על ידי הבאת ביכורים מראשית שבעת המינים בהם השתבחה א"י "אשר עיני יהוה אלוהיך בה מראשית השנה, ועד אחרית שנה" (דב'. יא, יג).

 

רבנו-אור-החיים-הק' פותח כדרכו בקודש בפירוש הביטוי "והיה" – לשון שמחה. להעיר שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ. על דרך אומרו (תהלים קכו ב), 'אז ימלא שחוק פינו…". כלומר, השמחה האמתית רק בארץ ישראל בה ניתן לקיים את המצוות בשלמות, כולל המצוות התלויות בארץ דוגמת מצות ביכורים הפותחת את פרשתנו.

רבנו כולל בפסוק הראשון ארבע מצוות, וכך דברי קדשו: "ונראה שכוונת הכתוב היא שיצוו ה' ארבע מצוות":

 

א. אשר יהוה אלהיך – נותן לך" – ירושת ארץ ישראל באה מרצונו וכוחו של הקב"ה ה'נותן' – לנו את הארץ, ולא מכוחנו אנו. הפעל 'נותן' בזמן הווה, רומז שבכל דור ודור לרבות בימינו, הקב"ה 'נותן' לנו את  ארץ ישראל, במידה ונקבל את אלקותו עלינו, ולכן נאמר 'אלוהיך'. וכדברי קדשו: "שעל מנת שיקבל אלקותו עליו, הוא נותן".

רואים אנו שבעזהי"ת, עמ"י ממשיך לשגשג בא"י, למרות שהוא מוקף במיליוני אויבים צמאי דם, המנסים השכם והערב להפילו. אין זאת אלא מפאת גדלותו כי רבה של הקב"ה, הנותן לנו בכל רגע ורגע את ארץ ישראל.

 

ב. "וירשתה" – "להוריש הארץ מיושביה… לגרש אויבי ה' מארצו" (כדברי קדשו).

ג. "וישבת בה" – מצות ישוב א"י כמצוה בפני עצמה כדברי הרמב"ן: "על דעתי זו מצות עשה" (במ' לג נד).

ד. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה"– מצות ביכורים שתפורט להלן על דיניה וסמליה.

 

 

"ולקחת מראשית כל פרי האדמה" (דב'. כו ב).

    ע"י הבאת הביכורים, אנחנו מתקנים את חטא המרגלים (רבנו האר"י הק').

 

רש"י: "מראשית – ולא כל ראשית. שאין כל הפירות חייבין בביכורים, אלא שבעת המינים בלבד. ובהמשך הוא מביא את המשנה בביכורים: "אדם יורד לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה, ענבים שביכרו, רימונים שביכרו, כורך גמי עליהם לסימן ואומר: הרי זה ביכורים.

 

רבי מנחם זעמבא שואל: מדוע מזכירה המשנה רק את שלושת הפירות הנ"ל מתוך שבעת המינים?

בתשובתו הוא מביא את דברי רבנו האריז"ל האומר: בכדי לתקן את חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, בכך שהדגישו את המוזרות בפירות הנ"ל, אותם נאלצו לשאת כמה אנשים, ככתוב בפרשת שלח: "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו משם זמורה אחת ואשכול ענבים אחד וישאוהו במוט בשנים, ומן הרימונים ומן התאנים" כפי שנאמר במשנתנו לגבי הביכורים. לכן, מדגישים את יופיים, ומביאים אותם לבית המקדש.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש: "מראשית – שאם ביכרו הרבה כאחת, אינו חייב להביא כל ראשית, אלא אשר יחפוץ מהם". לגבי הבאת הביכורים רק משבעת המינים. רבנו לומד זאת ע"פ גזירה שווה: "נאמר כאן 'ארץ' וגו', ואומרו 'כל פרי'. פירוש, כל הפירות ששיבחתי לך בהם הארץ" (ע"פ ספרי כי תבוא כו ב, פסקה רצו).

 

 

 

"ואמרת לפני יהוה אלהיך, ביערתי הקודש מן הבית…".

רש"י: "התוודה שנתת מעשרותיך" (דב' כו יג – טו).

 

וידוי מעשר – מידת הדאגה לחלשים.

 

 מצות וידוי מעשר, מהווה המשך למצוות מתן מעשרות המופיעה בפרשת ראה: "מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך… ובא הלוי… והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך – ואכלו ושבעו, למען יברכך יהוה אלהיך בכל מעשה ידיך אשר תעשה" (דב', יד, כח – כט).

בפרשתנו, מצווה האדם לספר לקב"ה בפני הכהן, שאכן הוא נתן את המעשרות כנדרש:

 "ואמרת לפני יהוה אלהיך ביערתי הקודש מן הבית – וגם נתתיו ללוי ולגר, ליתום ולאלמנה…"

הביטוי "וידוי" קשור יותר לעבירות עליהן אנו מתוודים. כלומר, מתוודים בוודאות על כל אשר פגמנו.

החידוש פה, גם על המצוות שעשינו כמו מתן מעשרות, עלינו לוודא שאכן עשינו אותן בשלמות, ולא עיגלנו פינות, כדברי הכתוב: "עשיתי ככל אשר ציוויתני". רש"י אומר על כך: "שמחתי ושמחתי בו".

מוסר השכל: עלינו לנסות לקיים כל מצווה בשלמות, היות ובעולם האמת נצטרך למסור דו"ח מדויק על הדרך בה קיימנו כל מצווה, ולהבדיל, כל עבירה.

קיום מצוה בשלמות – יוצרת מלאך שלם המצטוות אלינו בבחינת "כי מלאכיו יצווה לך", כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.

 

"והצצתי בפרשה הזו, שרומזת גם כן ביאת ארץ העליונה…

שאין ראוי לאדם לשמוח – אלא שיבוא לארץ העליונה"

  (רבנו-אוה"ח-הק'. כו, ה).

 

א. השמחה בישוב ארץ ישראל.

 

רבנו-אור-החיים-הק': "והיה כי תבוא אל הארץ: "והיה" – לשון שמחה, להעיד שאין לשמוח אלא בישיבת הארץ" דבר אותו יישם רבנו הלכה למעשה בשנת תק"א {1741} כאשר עלה לא"י בראש תלמידיו ובני ביתם, כשלושים נפשות, והקים את ישיבת 'מדרש כנסת ישראל בירושלים'.

כ"כ, אותיות המילה "והיה", רומזות לשם הוי-ה = י-ה-ו-ה.

רבנו כתב בהמשך: "ושמחת בכל הטוב" (כו, יא) שהשמחה האמתית היא בלימוד תורה וקיום מצוותיה אותן ניתן לקיים בשלמות רק בארץ ישראל, ובפרט המצוות התלויות בארץ כדברי רבנו משה קורדוברו: "וכן עניין התורה – עיקרה בארץ ישראל, ורוב מצוות, תלויות בה" ("אור נערב" לרמ"ק חלק ג, סוף פרק ה).

 

ב. השמחה בארץ העליונה – והמלחמה ביצר הרע.

 

"והיה כי תבוא אל הארץ". אין "והיה" אלא לשון שמחה. כלומר, רק כאשר האדם זוכה להגיע לגן עדן העליון, יוכל לזכות בשמחה אמתית ככתוב: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא' כה') על פי  (בר' רבא נט' ב').

להגיע לגן עדן העליון מהווה משימה קשה עד מאוד, ורק יחידי סגולה זוכים. כנ"ל לגן עדן התחתון. הזהר הק' מסביר שבשעת יציאת הנשמה, אם הוא זכאי עולה ומתעדן בעידון העליון. ואם איננו זכאי, עובר תהליכים לא קלים של חיבוט הקבר, ריקבון הגוף ומדורי גהינום וכו' (זהר ויחי ריח ע"ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שפרשת הביכורים רומזת לדרך בה נוכל להגיע לגן עדן העליון.

"והצצתי בפרשה זו שרומזת גם כן, ביאת הארץ העליונה". ישנו גן עדן עליון וגן עדן תחתון, ואפילו דוד המלך זכה להגיע לגן עדן העליון, רק לאחר ששלמה בנו הקים את ביהמ"ק אותו ייסד ותכנן דוד אביו עם שמואל. מכאן חשיבות חינוך ולימוד הבנים תורה, היות ובשעה שהבן עוסק בתורה אחרי מות אביו, הוא מזכה אותו ומעלהו לגן עדן, כדברי הזהר: "ברא מזכא אבא", כפי שעשה שלמה לאביו דוד המלך. לכן נאמר: "מזמור שיר חנוכת הבית – לדוד" למרות שדוד לא חנך את בית המקדש, אלא בגלל שלימד את בנו. כ"כ, הבית השלישי הנצחי, יקרא על שמו.

 

להלן הדרכים להגיע לגן עדן העליון בו "יושבים צדיקים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה".

א. "אשר יהוה אלהיך נותן לך – וירשתה". הזכות להגיע לגן עדן כרוכה בעשיית מצוות ולימוד תורה בעולם הזה ככתוב: "והלך לפניך צדקך" (ישעיהו נח' ח'). מהביטוי "וירשתה" לומדים שיש להילחם נגד היצר הרע ולרשת אותו, כמו בירושת הארץ ע"י מלחמה באויבים, ורק אז יכולים לקבל אותה במתנה הרמוזה במילה "נותן לך".

ב. "ולקחת מראשית כל פרי האדמה". כמו שבמצות ביכורים יש להביא מן המובחר והראשית, כך יש לנהוג במצוות. להשתדל לקיימן בשלמות ומתוך שמחה.

 

ג. "ושמת בטנא" – המילה טנא עולה בגימטריא ס' = 60 ורומזת ל-ס' 60 מסכתות הגמרא. רבנו אומר: כמו שאת פירות הביכורים המובחרים אנו שמים בסל = טנא, כך עלינו להגיש לקב"ה את המצוות שעשינו כשהן מושלמות לאור דברי חכמים, המופיעים באותן ס' = 60 מסכתות כפי שלימדו אותנו חכמי התורה. לעומת זאת, אם אדם ילמד תורה ולא יקיים את המצוות על פי פסיקת חכמי הדורות ובראשם השו"ע, אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק' כך: "ירמוז שצריך כל מפעלות הטובות שעשה, יהיו ע"פ דבריהם. כאומרו, 'על פי התורה אשר יורוך'… והתורה והמשפטים, בארו אותם חכמים בששים מסכתות כמניין טנא. שזולת זה, הגם שיעשה כל מצוות שבעולם – ישרף הוא והם".

 

ד. "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם". הזהר הק' (לך לך פא' ע"א), אומר שאכן הכוונה למיכאל שר ישראל או לכהן אחר בפניו הנשמה מתוודה ככתוב: "ואמרת אליו הגדתי היום ליהוה אלהיך כי באתי אל הארץ…." ואלה הן המצוות שעשיתי בארץ = העולם הזה, ורק אז "ולקח הכהן הטנא מידיך והניחו לפני מזבח יהוה…".  

 

ה. "וענית ואמרת – ארמי אובד אבי וכו'". עתידה הנשמה להתנצל בפני הקב"ה על היצר הרע הנקרא "ארמי", מלשון רמאי, שרימה את הנשמה הנקראת "אבי", לעשות עבירות, לרבות אדם הראשון בראש השנה.

 

ו. "וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט…

 היצר הרע "גר" באופן זמני בגוף האדם המכונה "מצרימה", ומיצר לנשמה בפיתויים לעשיית עבירות בשלבים: 1."וירעו אותנו" – מריע לנשמה הקדושה והטהורה.

2. 2. "ויענונו" – היצר הרע מענה את הנשמה.

3."ויתנו עלינו עבודה קשה" – היצר הרע מתחדש עלינו בכל יום, בבחינת: "יצר לב האדם רע מנעוריו" – משעה שננער ממעי אמו. מספרים על החפץ חיים שבהיותו זקן, היצר הרע ניסה להשפיע עליו שימשיך לישון היות והוא זקן. החפץ חיים אמר לו: הרי אתה יותר זקן ממני, ומדוע התעוררת כה מוקדם. ומיד קם לתפילה.

 

 

"והיה אם שמוע תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך,

 לשמור {מצוות לא תעשה} לעשות {מצוות עשה} את כל מצותיו…

{השכר}: ונתנך יהוה אלהיך עליון על כל גויי הארץ.

 

ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך {היכן שלא תהיה},

כי תשמע {לימוד תורה} בקול יהוה אלהיך" (דב' כח א – ב).

 

המתכון לזכיה בברכות –  לימוד תורה וקיום מצוותיה.

"על ידי עסק התורה, יעלה במעלות לזכות שה' ידבר בו…

עוד ימשך לך מהשמיעה, לשמור לעשות, שהתורה מצלת מן החטא".

(רבנו-אור-החיים-הק'. דב' כח, א).

 

 נמצאים אנו סמוך ונראה לראש השנה, מרחק של שבוע בלבד, מיום הדין לכל באי עולם, כולל אותנו

 פרשת "כי תבוא"  המספרת על "מעמד הברכה בהר גריזים, והקללה בהר עיבל", מעמד בו עומדים שישה שבטים מעל הר גריזים, והשישה הנוספים מעל הר עיבל, כאשר בין שני ההרים למטה, עמדו הכהנים והלוים מסביב לארון הברית, רומזת לנו מה הולך לקרות בראש השנה. את "חץ" {98} הקללות המופיעות בפרשה, נוכל להפוך ל"צח" ברכות ע"י שובנו אל הקב"ה מתוך אהבה, בבחינת הכתוב בנביא הושע: "שובה ישראל עד יהוה אלוהיך – כי כשלת בעוניך, קחו עמכם דברים ושובו אל יהוה" (הושע יד ב – ג).

הקב"ה נותן לנו הזדמנות פז של עוד שבוע, החותם את חודש אלול, כדי שנוכל לתקן את כל מה שלא הספקנו לתקן, כך שנוכל לזכות גם בברכות הרבות המקשטות את פרשתנו, ונציין כמה מהן:

 

 

"והיה אם שמוע תשמע וכו'" (דב' כח, א).

השכר הרב – בגין לימוד תורה.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הפס' כך: "אם שמוע תשמע" – מצות לימוד תורה. "לשמור" – מצוות לא תעשה. "לעשות" – מצוות עשה. "כי תשמע בקול יהוה אלהיך" – מצות לימוד תורה.

רבנו-אוה"ח-הק' אומר שהשכר המופיע בשני הפס' הנ"ל: "ונתנך יהוה אלהיך עליון… ובאו עליך כל הברכות האלה", מגיע לאדם בגין לימוד תורה, היות ושני הפס' הנ"ל פותחים וחותמים במצות לימוד תורה – "אם שמוע תשמע", וכן "כי תשמע בקול יהוה אלהיך".

וכדברי קודשו: "והנה תמצא, שכל הברכות האמורות בעניין, הן מכוונות כנגד שכר לימוד תורה".

 

רבנו לומד זאת מהשימוש בביטוי "ונתנך" – במשמעות "שמוסיף על הקודם" כדברי קודשו, אחרת, היה משתמש בביטוי "יתנך ה', בזמן עתיד.

לגבי השאלה, אם כן מדוע נאמר "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, ו"לעשות" הרומז למצוות עשה, עונה רבנו: "עוד ימשך לך מהשמיעה [לימוד תורה], לשמור ולעשות, שהתורה מצלת מן החטא הרמוז בשמירה. גם תלמוד תורה גדול כוחו, שמביא לידי מעשה, והוא אומרו ולעשות", כדברי קודשו.

כלומר, ע"י לימוד תורה, זוכים לשמור על מצוות לא תעשה, ועל קיום מצוות עשה.

 

"ובאו עליך כל הברכות האלה  – והשיגוך,

 כי תשמע בקול יהוה אלהיך" (דב' כח ב).

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שלעיתים אנו דואגים שמא הברכה תתקע בדרך, הסר דאגה מלבך, אומר לנו הקב"ה. אני אדאג שהברכה תגיע אליך, והיא תשיג אותך בכל מקום בו תימצא. וכדברי קדשו: "לזה אמר 'והשיגוך' הברכות, שזה הוא עיקר ההבטחה, שלא יתעכבו בבתי דינים שלמטה".

 

 בהמשך לשתי הברכות על שכר לימוד תורה: "ונתנך יהוה אלקיך עליון על גוי הארץ". "ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך". הקב"ה מבטיח לנו שפע ברכות על קיום מצוות: "ברוך אתה בבואך, וברוך אתה בצאתך וכו'". וכן "יצו יהוה אתך את הברכה באסמיך, ובכל משלח ידך" (דב' כח ג – יד).

 

"ונתנך יהוה לראש ולא לזנב, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה – כי תשמע אל מצוות יהוה אלהיך אשר אנוכי מצוך היום לשמור ולעשות" (דב' כח יג). זהו הפס' האחרון, החותם את הברכות.

 

רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהשימוש בביטוי 'ונתנך יהוה לראש ולא לזנב', רומז לכך שעמ"י נמצא "תחת ממשלת ראש העולם שהוא אלוהי העולם.  'ולא לזנב' – שהם שרי מעלה".

כלומר, עמ"י נמצא תחת השגחתו הישירה של הקב"ה. רבנו מביא דוגמא מיעקב אבינו "שראה בסולם מלאכים עולים ואח"כ יורדים. חשב שגם הוא כן, אחר שיעלה ירד. תלמוד לומר, 'אל תירא וגו'.

רבנו גם מסביר מדוע עמ"י זכה לכך: "והוא אומרו 'ולא תהיה למטה'.  הטעם, 'כי תשמע וגו'. כנגד מצוות עשה, כמו שגמר אומר 'ולעשות".

רבנו מסביר גם, מדוע נאמר לגבי קיום מצוות עשה הביטוי "ולעשות', ולא נאמר בפירוש. כי תעשה מצוות".

התשובה לכך: ישנן מצוות שאינן בידי אדם, "לזה אמר 'כי תשמע וגו' לעשות'. פירוש, תקבל עליך לעשות".

 

רבנו-אור-החיים-הק' שואל: בסוף הפס' נאמר: "לשמור לעשות". מדוע התורה הקדימה את הביטוי "לשמור" הרומז למצוות לא תעשה, לפני הביטוי "לעשות", הרומז למצוות עשה.

בתשובתו הרמתה, רבנו-אוה"ח-הק' מעביר לנו מסר חשוב בתהליך קיום מצוות:

"וטעם אומרו 'לשמור' ביעוד זה, בא הכתוב להודיע, כי אין יעוד למצוות עשה, אלא אחר  שתקדים להם שמירת מצוות לא תעשה. שאם לא כן, 'זבחי רשעים תועבה' (משלי כא כז). וכל מצוה שעושה בעל עבירות, שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי. לזה הקדים לומר 'לשמור' ואחר כך אמר 'ולעשות'. שהוא מעשה המצוות, שעליו באו היעודים הטובים, האמורים 'והותירך יהוה לטובה עד סוף".

 

כלומר, כל השכר האמור בפרשתנו על קיום מצוות, יחול על אלה השומרים על מצוות לא תעשה ומצוות עשה. לעומת זאת, העובר על מצוות לא תעשה ומקיים מצוות עשה, לא יראה פרי במצוות עשה אותם הוא מקיים, היות "וכל מצוה שעושה בעל עבירות – שורה עליה סטרא אחרא, ואינה עושה פרי" כדברי קודשו.

לכן, נתפלל לבורא עולם, שנזכה לעלות ולהתעלות ביתר שאת וביתר עוז בקיום מצוות לא תעשה ועשה, ובראשן מצות לימוד תורה, לקראת יום הדין הבעל"ט.

 

רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע עלינו לשמוח במה שיש לנו כדברי בן זומא שצוינו בכותרת המשנה, ולראות בו את הטוב והמושלם, היות וזה מה שהקב"ה נתן לנו, והוא יתעלה שמו יודע מה חסר לנו, ומה מתאים לנו. וכך דברי קדשו: "על דרך אומרו "כי טוב יהוה – לעולם חסדו, ועד דור ודור אמונתו" (תהלים ק, ה). ולהעירך על זה אמר:

"בכל הטוב" – פירוש, דבר הכולל כל הטוב. ואין זה אלא הקב"ה – שהוא מקור הטוב".

"אשר נתן לך" – פירוש, כי דבר זה אין ערך אליו, אלא מתנת חינם. ואמר "לך" – לשלול זולתו. לא מלאך ולא שרף יזכה לזה".

 

יוצא מדברי קדשו שהשמחה שלנו נובעת מכך שאת המתנה קבלנו מה' יתברך, וזה לא דבר של מה בכך. תארו לכם שקבלתם במתנה את גביע הקידוש של יוסף הצדיק שעבר מדור לדור, או אפילו את הגביע בו קידש רבנו חיים בן עטר – ה"אור החיים" הק', הגביע ישמר בכספת מיוחדת, והשימוש בו יהיה רק באירועים חגיגיים מיוחדים. כך, ואפילו יותר מכך, צריכים לשמוח במה שיש לנו, היות וזה ניתן לנו במתנה ע"י מלך מלכי המלכים, ככתוב "אשר נתן לך".

כל זה יכול להסביר את הקושי בציווי לשמוח, הרי זה דבר שנתון ברגש, וקשה סתם לשמוח. אלא ברגע שנפנים שזה מאתו יתברך, השמחה תפרוץ מאליה.

כלומר, עלינו לשמוח בטוב האלוקי שהוא נותן לנו ע"י חסדים, היות וזה הטוב המושלם ביותר.

 

לאור דברי קדשו, ניתן להבין את הברכה בברכת המזון: "הרחמן הוא, יברך כל אחד ואחד ממנו בשמו הגדול – כמו שנתברכו אבותינו אברהם יצחק ויעקב –  בכל, מכל כל".  על אברהם נאמר: "ויהוה ברך את אברהם בכל". על יצחק נאמר: "ואוכל מכל". ביעקב נאמר: "וכי יש לי כל". בכך אנחנו מבקשים מהקב"ה להתברך בברכת האבות, כאשר משמעות הברכה היא, שכל מה שיש לנו מאת ה' – זה הכל והמושלם, ואסור לנו להתלונן, היות ורק הקב"ה יתעלה שמו, יודע מהו הדבר הטוב עבורנו.

 

 רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת דברים (א, א) על הכתוב "ודי זהב" –  "וצריך האדם להסתפק בהכרחי, והוא מה שרמז באומרו ודי זהב".

רבנו מביא עוד פירוש: שכל מה שיהיה לו, יהיה בעיניו דבר מספיק, כאילו יש לו כל זהב, והוא על דרך אומרם 'איזהו עשיר השמח בחלקו" (אבות ד, א). כלומר, אדם יראה בביתו כאילו הוא ארמון, באשתו כאילו מלכה, וכן בכל מה שיש לו, יראה בכך "כאילו יש לו כל זהב".

ידועה האמרה: "יש לו מנה, רוצה מאתיים". אמרה המסמלת את אי ההסתפקות במה שיש לנו, דבר הגורם לנו עצבות, היות ואיננו שמחים בברכת ה' לה זכינו. לכן נאמר "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה". על כך כבר נאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". ועל כך ישנו את השיר היפה הבא:

 

"שמח בני בחלקך… השמחה תחייך…

הבט ושא עיניך, מי נתן כל אלה אליך,

גם בנים לשולחנך – אם תודה רק לבוראך.

כן תמיד יהיה לך".

 

קיום מצוות מתוך שמחה –

בתורת רבנו יוסף חיים – רבנו ה"בן איש חי"

(יום ההילולה – יג באלול).

 

רבנו "בן איש חי" כותב בהרחבה בפרשת "ראה" ("בן איש חי הלכות, שנה ראשונה) על חשיבות עבודת ה' מתוך שמחה. על הפס': "שבעת ימים תחוג ליהוה אלוהיך… והיית אך שמח" (דב' טז, טו). כותב רבנו:

"והנה מן המצוה הזאת שהוצרך הכתוב לצוות אותנו בשמחה בפרטות, מזה נדע – כמה חביבה השמחה לפני הקב"ה. וכמה חייב האדם להיזהר בה. ואל יאמר האדם: מאחר שקיימתי מצות השם כתיקונה, מה מגיע למצוה יתרון מן השמחה וגרעון מן המעצבה – הנה דע שבאמת השמחה היא מצוה בפני עצמה, ובהעדר השמחה – יש חסרון למצוה… דלכך נחת קרא כאן לצוות בפרטות על השמחה, לעשות אותה מצוה בפני עצמה, כדי שהאדם יקבל עליה שכר שלם בפני עצמו; ועל כן תקנו אנשי כנסת הגדולה ברכות פרטיות על השמחה". בהמשך, מביא רבנו הלכות "ברכת שהחיינו" על שזיכנו הקב"ה בבית חדש, או בפרי חדש וכו'.

 

להתבשם באור החיים – למוצש"ק.

לרבנו ה'בן איש חי' והנדבן אברהם יוסף שלום ע"ה –

סיפור הקמת ישיבת הדגל הספרדית "פורת יוסף".

 

מרן הראשל"צ חכם מרדכי אליהו ע"ה סיפר שרבנו יוסף חיים זצ"ל בעל ה"בן איש חי", השפיע על הנדיב אברהם יוסף שלום ע"ה מכלכותה שבהודו, להקים בית כנסת ובית מדרש בירושלים. כמו כן, הוא ציווה שמהחלונות יהיה ניתן לראות את קרקע בית המקדש כפי שכתב רבנו בפרשת בשלח: "ולכן בוודאי בית הכנסת ובית המדרש שהיא בנויה עתה סמוך וקרוב להר הבית – היא מעולה ומקודשת יותר, כיוון שהיא סמוכה וקרובה לשער השמים. וכל שכן אם העומדים שם, יוכלו לראות את קרקע בית המקדש, הרי זה מעולה ביותר. ואשרי הזוכה להתפלל שם ולעסוק בתורה במדרש {בית המדרש} הבנוי שם".

 

העשיר אברהם יוסף שלום ע"ה אכן הסכים, והשקיע הון תועפות להקמת ישיבת "פורת יוסף" הנקראת על שמו בעיר העתיקה, אל מול הכותל המערבי, שריד בית קדשנו.

את תפקיד הקמת הישיבה הוא הטיל על חכם בן ציון חזן זצ"ל ששימש כחזן ה"בן איש חי".

רבנו יוסף חיים זצ"ל שלח את גדולי חכמי בבל לארץ ישראל ובראשם החכמים הגדולים והמקובלים: אליהו מני – רבה של חברון, הרב יהודה פתייה – מחבר מנחת יהודה, הרב יעקב חיים סופר בעל "כף החיים", המקובל הרב יהושע שהרבני זצ"ל וכו'.

 

 ישיבת "פורת יוסף" אכן זכתה לגדל את גדולי ומאורי החכמים הספרדים שהאירו את כותל המזרח, ובראשם הרבנים הגאונים: רפאל שלמה לניאדו, עזרא עטיה, יהודה צדקה ובן ציון אבא שאול ע"ה ששימשו כראשי הישיבה. מרן מרדכי אליהו ומרן עובדיה יוסף – הרבנים הראשיים לישראל. הרב דוד חיים הלוי – רב ראשי לתל – אביב, הרב דוד חיים שלוש – רב ראשי לנתניה, הרב יחיאל אבוחצירא – רב ראשי רמלה לוד. זקני המקובלים יעקב עדס, ששון מזרחי, יצחק כדורי, אפרים הכהן והאדמו"ר חכם אלעזר אביחצירא ע"ה, חכם אליהו אברג'יל שליט"א – ראב"ד ירושלים, וכו'. אלה ורבים אחרים, האירו באור יקרות את תורת הזהב של חכמי המזרח, אשר מימיהם אנו שותים, ולאורם אנחנו הולכים.

 

זוכר אני שכאשר זכיתי ללגום מן המעיין התורני של ישיבת "פורת יוסף" בירושלים במשך שנים רבות, לאחר לימודי בישיבת "נוה – שלום" שבמרוקו, הופיע מידי פעם בישיבה הנדיב יצחק שלום ע"ה – צאצא של הנדיב יוסף אברהם שלום שזכה לכבוד גדול מצד רבני ותלמידי הישיבה.

המשותף לשמות שתי הישיבות הוא, שהישיבות "פורת יוסף" ו"נווה שלום" נקראו על שמם. אשרי חלקם.

 

אליהו הנביא לומד תורה עם רבנו הבן איש חי בכל מוצש"ק.

העליה במעלות ה' – כמו בחיים, מדרגה אחרי מדרגה,

כדברי הרמח"ל. שבנה את ספרו "מסילת ישרים",

 מ- כ"ו פרקים = כ"ו מידות, מהקל אל הכבד.

 

הרה"ג יהודה מועלם ע"ה מראשי ישיבת "פורת יוסף", סיפר על סבו הרה"ג המקובל רבי יהושע שרבאני ע"ה תלמיד ה'בן איש חי'. רבנו יוסף חיים ע"ה, למד תורה בעליית גג שבביתו, כאשר הגישה אליה הייתה דרך גרם מדרגות מעץ, כדי שלא יופרע בלימודו שנמשך שעות על גבי שעות. בקרב תלמידי הישיבה, נפוצה השמועה שבכל מוצש"ק, אליהו הנביא יושב ולומד תורה עם ה'בן איש חי'.

חבריו בישיבה של הרב שרבאני, בקשו ממנו לטפס במהירות בגרם המדרגות, ולהתפרץ לעלית הגג, כך שיוכל לראות את אליהו הנביא. הוא אכן טיפס כאיילה שלוחה במדרגות העץ, אבל מה רבה הייתה הפתעתו ואכזבתו, כאשר ה'בן איש חי' יוצא לקראתו בשער הכניסה לחדר הלימוד, ושואל אותו: חכם יהושע – מה מעשיך כאן? תשובתו הייתה: באתי לראות את אליהו הנביא זכור לטוב.

 

רבנו ה'בן איש חי' ענה לו כהאי לישנא: "את אליהו לא פוגשים בזכות ריצה מהירה, אלא בזכות הליכה עקבית ועבודה קשה". מול גרם המדרגות החומריות המובילות לעליית הגג, קיים גרם מדרגות רוחניות המובילות אל הר ה' בבחינת הכתוב בתהלים: "מי יעלה בהר יהוה – ומי יקום במקום קדשו? נקי כפיים ובר לבב".

את זאת ניתן להשיג ע"י עמל רב, תוך טיפוס מדרגה/מידה מדרגה/מידה, ללא קפיצת הדרך. הקב"ה יודע תעלומות, ידע להבחין – במי האיש. רק אז אליהו הנביא ימצא את דרכו אל האיש, ללא עזרת ג'. פי. אס.

 

 

בציפייה לישועה ובנין בית הבחירה,

מתוך חסד ורחמים, ושנה טובה ומבורכת.

שחרור החטופים בשלום, וניצחון מוחץ ומכריע את אויבינו – שהם אויבי ה'.

משה שמיר נ"י

 

לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. חניני בת עליה ע"ה. רבי יוסף אבינעים ע"ה  – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין  בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ורעייתו עליה אסולין ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן בנינה ע"ה. שמחה בת פריחה ע"ה. עזיזה, ישראל ואברהם בני חניני ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.

 

ברכת "ואמרתם כל אחי, אתה שלום וביתך שלום, וכל אשר לך שלום", וכן ברכה והצלחה בכל מילי דמיטב  ובריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב, וכן לאחי ואחיותיו וב"ב. סילביה בת שמחה

חזרה בתשובה וזיווג הגון למרים, אשר, מיכאל מאיר בני זוהרה. הדר בת שרה, ירדן, דניאל ושרה בני מרלן אמן סלה ועד. הצלחה בעסקים לאשר בר זוהרה ועליה לארץ עם בני ביתו.

 

ברכה והצלחה בעזהי"ת לספר החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך ונרקם במעלה הר ה'.

ברכת זיווג הגון ובקרוב מאד – לתפארת בחורים יהודה בן שולוכן הקב"ה יזכה אותו בברכה והצלחה – ברכת ה' היא תעשיר", אמן סלה ועד.

                                                               

74. 74. פשע בלא עונש (1880)

במוצאיו של יום ה־15 בינואר (1880) היו כמה ילדים יהודים משחקים כמנהגם בדרך־הרבים סמוך לרובע היהודי בְּפַס והנה התנפל עליהם מוחמדני אחד, ואחד מהם נפצע פצעים קשים. יהודי, בעל אזרחות צרפתית, שעבר שם במקרה באותה שעה, כיון שראה את הילד הפצוע, וביקש להביא את המוסלמי על ענשו בשל אכזריותו, תפס בו מתוך כוונה להוליכו אצל השלטונות. משהגיע להיכל־המשפט מצא והנה השערים נעולים, על־פי המנהג השורר בשעה שעובר הסולטאן במקום. בעודו ממתין לשער שייפתח מחדש, גדל המון המוסלמים מרגע לרגע. בעקשנות הוסיף היהודי להחזיק באסיר שלו אך הלז, ששאב עוז מנוכחותם של אֶחָיו לדת, התלונן שמחזיקו מתעמר בו ושהתנהגותם של היהודים נעשית בלתי־נסבלת. או־אז עטו המוחמדנים על היהודי ופגעו בו במקלות ובאבנים. הוא לא ניצל ממיתה ודאית אלא על־ידי שנתן קצת כסף לאחד המוחמדנים, שגונן עליו בגופו ובזאת איפשר לו להימלט. בדוחק הספיק לפרוץ לתוך הפתח הפתוח הראשון שהבחין בו; היתה זו דלתו של בית־האסורים.

המוחמדנים, שחמתם בערה בהם בראותם איך נמלט היהודי מציפרניהם, דלקו אחר היהודים שבתום עיסוקי־היום שלהם עמדו להיכנס לרובע שלהם. אחדים מהם הגיעו לבתיהם פצועים קשה ונאלצו לעלות על משכביהם. אחרים ניצלו מכל פגיעה רק מתוך שהצליחו להקדים את רודפיהם במרוצה הכללית. אבל יהודי אחד מסכן בן שבעים שנה ושמו אברהם אללוף, מנכבדי העדהבְּפַס, לא יכול היה לרוץ מחמת זקנתו. הוא הותקף על־ידי המוסלמים, שבכוח מהלומותיהם הרגוהו נפש עד־מהרה. אחר־כך רמסו את גופתו ברגליהם עד שביצבצו בני־מעיו. ועדיין לא נתקררה דעתם של הנבלים. הם אספו קצת חמרי־הסקה, ואילו החנוונים שבסביבה הביאו מחצלות ועצים. אחרים שפכו אחר־כך נפט על הפגר והעלוהו באש. בינתיים והיהודים, שבכל רגע ציפו לראות בבוא המוסלמים אל הגיטו שלהם כדי לשימו למשיסה, מיהרו לסגור את השערים. כה גדולה היתה האימה עד שקרוב לשלושים יהודיות הרות הפילו את ולדותיהן. כל הלילה כולו לא העז איש לצאת לרחוב ולברר אל־נכון מה עלתה לו לזקן ביש־המזל, ורק בבוקר מצאו את גופתו — שקצתה נשרפה וקצתה היתה למאכל לכלבים. יהודי אחד בעל־השפעה התייצב למחרת היום לפני ארמון הסולטאן ודרש צדק. הוא זכה רק לתשובה של לעג, והוגד לו כי אשר לו עצמו אין הוא צריך לחשוש כל־עיקר.

יהודי פס שרויים במצב מסוכן מאין כמוהו, מתייראים הם מפני פלישה לשכונתם, מלווה טבח ובז. המוחמדנים מצדם אינם פוסקים מלענות את היהודים, ומנהגם מתגרה פי־כמה מאחר שעד עכשיו לא באו פשעיהם על ענשם. מעשה־הנבלה הזה הוא דוגמה לדברים שאפשר לצפות להם אם אמנם ימנעו האירופים את חסותם ממארוקו, כמו שהם מאיימים לעשות. ממשלת ספרד כבר אספה את חסותה מן היהודים, שעד כאן נהנו מזכות־יתר זו, וסבורים כי מעשי־הנבלה בפס הם פירות־הביכורים של מעשה זה.

ג׳ואיש כרוניקל (לונדון), 6 בפברואר 1880

בני משפחתו של המנוח אברהם אללוף, שנרצח ואחרי־כן נשרף בפס, ביקשו מן הממשלה תעודה שתאשר את דבר הרצח של קרובם האומלל. (מנהג הוא במארוקו בקרב המוסלמים לבקש תעודה מעין זו במסיבות כאלו, והיא משמשת מוצג נגד הרוצחים). הווזיר אמר להם כי בטרם יוכל להשיבם דבר יהיה עליו לשאול לדעת אדוניו. הוד־מעלתו השיב כי אין להוציא תעודה מעין זו בעד רצח יהודי, נוצרי או עבד, והוא ממליץ שימחלו היהודים לרוצחים ולא יוסיפו עוד לדבר בענין הזה. אותם מוסלמים שנעצרו בפקודת הממשלה הוצאו לחפשי, לפי מה שנכתב אלינו. עליכם להבין מה צפוי עכשיו לאחינו האומללים במארוקו, קרבנות שנאתם של המוסלמים. בכל רגע אחינו נתונים בסכנה, ואפילו ברחובות אנשים צועקים: ״הבו לנו דלק, הבו לנו אש, הנה היהודי בא!״

לא נופתע אם נשמע באחד הימים שהמוסלמים נכנסו לגיטו, בפס או במכנאס, או באיזו עיר אחרת שבלב מארוקו, ורצחו שם גברים, נשים וטף. (עמ^׳ 43-42)

מכתב מיום 3 בפברואר 1880 מאת ד״ר מיגרס, סגן־נשיא הוועד האזורי של חברת כל־ישראל חברים בטנג׳יר, אל מזכיר כי״ח, פאריז, אצל ליטמן,היבטים

מפורסם בקטגוריה " יחס דת האסלאם לדתות האחרות"

עמוד 265

אשר לצורות וסמלים הרי צורת היד היא הרווחת ביותר ועליה כבר דובר לעיל. אחריה יש למנות כמגינים מפני עין הרעה את הסהר, הצלב, הקרן, הפרסה, הלב וכל חפץ נוצץ, וכן צורות גיאומטריות כגון המשולש, הריבוע, העיגול, המעוין. זעיר שם מופיע גם המפתח.

מן הצורות הצמחיות אנחנו מוצאים שושניות, לעתים במערך של 5 עלים. בין בעלי־החיים תופש הדג את המקום הראשון, אחריו בא הנחש. הצב נדיר אבל משמעותי וכן העקרב. הציפור והסלמנדרה נחשבות סמלים יהודיים — קביעה שצריכה ביסוס.

 

ולפירוטם של הדברים: ערכו המאגי של הסהר(הלאל בערבית)^,׳ קשור בין השאר בפאזות של הירח, היינו הוא מסמל את התחייה, הגדילה וההתחדשות, משמעויות שנשתמרו במילים ׳חודש׳ ו׳מולד׳ בעברית, [croissant-crescent] בלועזית. כן נחשב כסמל של עוז ועצמה ויוקרה. שתי קרניו של הסהר מתפרשות כקרניים טובות לנגח בהן את העין הרעה. הירח/ הסהר הנו גם סגולה לפריון הגבר, בשל דמיון שתי הקרניים לאבר הזכרות. האמונה בכוחו המאגי של הסהר/הירח קדומה, כמובן, מן האסלאם. היא ממלאת תפקיד נכבד בפולחן הפאגאני של האלה ארטימיס/דיאנה. במגרב הסהר מופיע על מצבות פוניות של האלה תאנית פני בעל וכן על מצבות רבות באלג׳יריה. באסלאם נודעת לו חשיבות יתרה באשר הופעתו קובעת את תחילתו ואת סיומו של צום חודש רמדאן. הוא מופיע על מטבעות ובאמנות בראשית ממלכת האסלאם.

במאה הי״ד הוא מתנוסס על דגלים מארוקניים ובמאה הי״ט העות׳מאנים קובעים אותו כסמל רשמי של ממלכתם ושל האסלאם בכלל (לעומת הצלב, סמל הנצרות), המתבטא בהצבתו על כיפות של מסגדים. סבורים כי היתה זו השפעת התורכים שהעניקה לסהר את תפוצתו הרבה בתכשיטנות האלג׳ירית והמגרבית בכלל, בה הוא מופיע כאלמנט שני אחרי היד, בין סגור (או כמעט) ובין פתוח.

הצלב כסמל וכיסוד קישוטי מופיע במקומות שונים בתכשיטנות המגרבית .. צורותיו שונות: הצלב הלאטיני, הצלב היווני ומה שקרוי ׳הצלב של אגאדיס׳ [Agadis]עיר בסהרה הדרטנית-מזרחית. צורה יוצאת דופן זו בין צורות הצלבים המוכרים לנו רווחת בקרב התוארג.“ משמעותו המאגית של הצלב במגרב נעוצה בין השאר באמונה שארבע זרועותיו יש בכוחן לפזר את פגיעת העין הרעה לארבע רוחות השמים. ראיה לכך שמשמעות זו עדיין רווחת בין אנשי המגרב מביאה שאמפו בחיבורה על היד. מובא שם צילום של צלב לאטיני גדול, עטוף שחורים, שהוצב בידי פועלי בניין מוסלמים לפני אתר בנייה בתוגורת (בסהרה הצפונית המזרחית). מעל נקודת־ההצטלבות של צלב זה מצוייר דיוקן של אדם ועל שתי זרועות הצלב פזורים שברי ראי. בנקודת־ההצטלבות תלויה ׳יד של פאטמה׳ בצורת כפפה רגילה ממולאה חול. לפנינו איפוא דוגמה מרשימה לצירוף של שלושה יסודות מאגיים: צלב, ראי ויד. הראי חשוב כיוון שהוא מחזיר את פגיעת העין הרעה למקורה. ולפיכך ראי ושברי ראי מופיעים בהקשרים שונים בתכשיטנות המגרבית. העובדה שהתרכובת המאגית הזו היא מעשה ידי מוסלמים והם הציבוה במקום בולט מלמדת כי בתודעה האסלאמית במגרב אין הצלב המצוי נתפש תמיד ובכל אתר כסמל נוצרי דווקא.

 

מן הצורות הגיאומטריות אולי המצוי ביותר בתכשיטנות במגרב הנו המשולש. הוא מופיע בדגמים שונים, הן כפשוטו או עם נקודה או עיגול בתוכו(ואזי נתפרש כדימוי לעין), והן כשני משולשים המונחים זה על גבי זה במהופך, ואזי המיבנה הופך לכוכב, למגן דוד היהודי ול׳חותם שלמה׳(ח׳אתם סלימאן) האסלאמי, בעל חמש הקרניים, והן כמעויין. שימושו הבולט ביותר הוא באבזמים המארוקניים והקביליים הגדולים וכיסוד קישוטי קבוע באריגים הברבריים.

בין הסמלים השאולים מעולם בעלי־החיים כבר הזכרנו את הדג, הנחשב כמביא עושר, שגשוג ופריון. הדג הוא אולי הסמל המצוי ביותר בתכשיטנות אחרי היד ומופיע (בפרט כתליון של ענק) בגדלים שונים ובמידות שונות של סיגנון. דגי מעיינות מסויימים נחשבים כקדושים ואין לגעת בהם. נוהגים לצייר דגים על שידות נישואין ועל כלי חרס. כידוע הדג נחשב כסמל נוצרי ושמו ביוונית — ichthys — נתפרש כראשי־תיבות של ישו. הנחש עורר מאז ומתמיד את דמיונם של הבריות, אין תימה אפוא שאף דמותו (ראש וגוף) תופשת מקום בולט בתכשיטנות המגרבית, במיוחד כסוגרים של צמידים ובעגילים. זעיר שם אנו מוצאים גם עקרב כאלמנט קישוטי מישני, צמוד לתליון או לענק.

 

הצב מופיע לפעמים כחיה מוגנת ובעלת סגולה מאגית בבריכות מקודשות למרבוטים שונים. דוגמה נדירה של דמות סלמנדרה כיסוד קישוטי־מאגי משמש תכשיט ממראכש. בתוך כף־יד מסוגננת, שכל אצבעותיה צמודות זו לזו, מופיעה סלמנדרה יצוקה ומהודקת במסמר אל הכף. כאמור, יש חושבים שחיה זו היא סמל יהודי.  אכן נזכרת הסלמנדרה בתלמוד (חגיגה כז ע״א וסנהדרין סג ע״ב), במדרש תנחומא, בספר הזוהר(שמות ריא ע״ב), אצל רש״י(חולין קכז ע״א) ובספר חסידים."^, התכונה העיקרית המיוחסת לה בכל המקורות הללו היא היותה שרץ אגדי שנברא מן האש, ונראה כי אין האש שולטת בו.

מן הראוי להצביע לכסוף על התפקיד המרכזי שממלאים שני יסודות קישוטיים בתכשיטנות הנשיית המגרבית: האבזם והשרשרת. הראשון, שעיקר תפקידו להצמיד קצות מלבוש זה לזה, מורכב מטבעת פתוחה, שקצותיה דמויים ראשי נחשים, והסיכה מוצמדת אליה, אשר חודה מזדקר מפתח הטבעת, וראשה מתרחב לעתים לממדים גדולים ומהוה תשתית ליסודות קישוט שונים. השרשרת משמשת מעין ׳קורת קישור׳ ומחברת את היסודות הקישוטיים השונים למערך אדריכלי סימטרי. י^, דומה כי אבזמי שרשרת כשלעצמם בדרך כלל נטולים משמעות מאגית־דתית, אך הם משמשים מאחזים ליסודות מאגיים ושאינם מאגיים כאחת.

מן הנאמר מתברר שהצורפות המגרבית נוטה לא להסתפק בניצול יסוד קישוטי־מאגי אחד בלבד בכל תכשיט, אלא לרכז יסודות מאגיים שונים בתכשיט אחד, וזאת כנראה, כדי להוסיף על יופיו וגם להגביר את יעילותו המאגית, על־ידי הגדלת ׳המינון׳ של אמצעי־מגן ומשפיעי ברכה. בסיס תיעודי להנחה זו מספק שוב ספרה של שאמפו. להלן דוגמאות מתוכו לתכשיטים שבהם מצוי צירוף של יסודות מאגיים אחדים:

מחרוזות פניני ענבר מלוטשות. בסגר חקוקה כתובת עם שני תליונים: יד זהב וסהר המחזיקים, כבמלקחיים, פנינת ענבר .

(מתוניסיה) דג מקטיפה ממולא נסורת. תחת עין הדג רקום השם ׳אללה׳, על גופו שושניות בנות 5 עלים, בפה תלוי דגון. בצדו השני של הדג — יד ששלוש מאצבעותיה האמצעיות צמודות זו לזו(מס׳ 32).

(מקירואן): זוג עכסים מכסף. בצד הפנימי חקוקים יד מסוגננת ודג ובתוך הטבעות החלולות חצץ המשמיע נקישות תוך הילוך — כדי להבריח את השדים (מס׳ 34).

יד־תליון, שפרקי אצבעותיה הם דמויי דג (מס׳ 35־36).

(מוורגלה): ענק מורכב מ־7 יסודות:3 שרשראות, שמוצמדים להן 7 קישוטים:3 קופסאות מרובעות ובתוכן קמיע כתובה;2 קופסאות משולשות ובהן תלויות 2 ידיים, לכל אחת קרן אלמוג ובמשולשים תלויה יד אחת (מס׳ 45).

(מג׳רבה היהודית): תליון עתיק המורכב מ־5 תליונים, בקצותיהם 5 ידיים, בכף היד פנינה אדומה. הכל תלוי בלוחית משולשת ועליה סהר (מס׳ 50).

ענק מורכב מפניני אלמוגים, 3 טורים של גרגרים משולשים עם יד שמצדדיה בליטות בצורת דג וקרן (מס׳ 53).

(מאוראס): ענק מורכב מ־5 עיגולים (טבעות) בהם תלויות שרשראות המסתיימות בידיים (מס׳ 79).

מערך של 5 קונכיות, 5 תליונים וראי באמצע (מס׳ 81).

תכשיט בעל מטען מאגי גבוה מהוה החפץ המכונה שעיריה (מלשון שעיר, שעורה). הוא מורכב מטור של גרגרי שעורים מודבקים אל סרט או רצועה ותלויים בהם ידיים, כוכבים, דגים, סהרונים וסהר גדול עם כוכב. עונדים אותו כנזר או איפור והנו נפוץ בכל צפון אפריקה.

שאלה פתוחה היא, האם יש ליחס משמעות מאגית לסמל המסחרי של הצורף. המגוון הגדול של סמלים אלה שאנו מוצאים באלג׳יריה, למשל, מראה פנים לכאן ולכאן.

בסיכום, הצורפות־התכשיטנות המגרבית בעת החדשה מציגה מגוון של יסודות קישוטיים בעלי מטען מאגי מבחינת החומר, הצורה, הצבע או המספר, יסודות אלה מופיעים בנפרד או בתרכובת, בצורה מסוגננת פחות או יותר. שאולים הם מאוצר סמלים אוניברסאליים או שהם בעלי אופי אזורי ושייכים לגרמי שמיים, עולם החי, עולם הצומח, הגיאומטריה ולעצמים מעצמים שונים. המכנה המשותף לכולם הוא מגמתו הדו־תכליתית של התכשיט: הן ליפות והן לשמור מפני העין הרעה ומכל פגע רע מעולם הנסתר. בזה מגלה התכשיט קירבה גינטית לקמיע ומהווה, לדעת רבים, שלב התפתחות ממנו וצורה ישומית אחת במערכת ענפה של פרופילאקטיקה מאגית הכוללת גם את הקישוט באדריכלות, בקראמיקה, בעבודות עץ, טקסטיל, עור ומקלעת, ואולי גם כתובות־הקעקע על גוף האדם, הנפוצות מאוד במגרב.^, אין צורך לומר שכוונת כותב שורות אלו לא היתה לעסוק באופן מעמיק כלשהו ולו בהיבט אחד מן ההיבטים שהועלו, אלא להסב את תשומת־הלב לנושא בעל עניין, שהוא אולי רחוק במקצת מדעת העוסקים בחקר הצורפות היהודית בארצות האסלאם.

יסודות מאגיים בתכשיטנות המגרבית בעת החדשה – פסח שנער-פעמי מערב-

עמוד 298

תקנה מעניינת אחת הגיעה אלינו מתקנות פאס שבמרוקו,  וזו לשונה:

וראינו שהקהל עם דוחקם ומיעוט השפעתם [=פרנסתם] מוכרחים להוציא הוצאות יתירות בענייני הסעודות, עניים ועשירים, ולוקחים בריבית כדי לצמצם במותרות, מפני שרואים אחרים מתפארים ומוציאים שלא בצמצום,

לכן גם מי שהוא דחוק לפרנסה הוא מפסיד ומוציא הוצאות במותרות כדי שישווה עצמו במעשיו גם למושפעים [=לעשירים].

לכן כדי למעט במותרות לזכות כל הקהל כאחד, ראינו לתקן שכל מי שהוא נוהג לעשות לבניו קרוב לחג השבועות סעודות הנקראים אלכתאייב [=סעודת נישואין], אין לו רשות לעשות כי אם סעודה אחת בלבד. מי שהוא נוהג לעשותה בערב חג השבועות יעשנה, ומי שהוא נוהג לעשותה קודם יעשנה קודם. ולא יעשה בה [=בסעודת הנישואין] תרנגולים ולא בני יונה, וכיוצא בהם כלל, וכן גם כן בשום סעודה אחרת לא של חתן וברית מילה או פדיון הבן וכיוצא בזה. וכן השולחים לקרוביהם ומיודעיהם סבות ועסאווי לא ישלחו בהם תרנגולים ולא בני יונה, אבל [=אלא] לצורך מאכל החתן והכלה בלבד או שום בעל הבית לצורך ביתו או הזמנת אורחים יעשה מה שירצה.

ותקנה זו תהיה נוהגת בקהילתנו יצ״ו מהיום ועד תשלום חמש שנים ואף לאחר כן אין לה היתר כ״א ברשות ב״ד וקצת מראשי הקהל והפורץ גדר לעבור על תקנה זו יש רשות ביד הנגידים וראשי הקהל לקונסו לפי ראות עיניהם ולראיה שכך תקננו והסכמנו להנאת הקהל ישצ״ו חתמנו אחר שהכרזנו על זה בעישור אמצעי לחודש אייר שנת כי מאהבת ה׳ אתכם לפ״ק פה פאס יע״א [=יגן עליה אלקים] עכ״ל התקנה וחתומים עליה הרבנים המובהקים מוהר״ר יהודה עוזיאל ומוהר״ר מנחם סירירו ומוהר״ר וידאל הצרפתי וכמה״ר שאול אבן דנאן וכמה״ר מימון אפלאלו זלה״ה.

תקנה נוספת ״נגד מותרות בריבוי הסעודות בימי שמחות וגיל״, נתקנה בפאס בשנת

שע״ח(1618), וזו לשונה:

תקנה שלא לבזבז ממון בריבוי סעודות בימי שמחות וגיל טופס במאמר בית דין ישצ״ו [=ישמרם צורם וגואלם] בהיותנו מקובצים אנו החתומים לשאת ולתת בתיקון בקיעי עירינו זאת פאס המהוללה, בעצת ורשות רבותינו החכמים השלמים חכמי העיר ישצ״ו, היושבים על כסא דין, ובעצת ורשות גבירנו הנגיד המעולה כה״ר יעקב רותי נר״ו [=נטריה רחמנא ופרקיה, ישמרו האל ויגאלנו], ראינו שרבים מבני עליה ירדו מנכסיהם, ויתר העם מטה ידם, וידל ישראל לרובי מסים וארנוניות שהועמסו ורבו כמו רבו על הקהלות ישצ״ו בזמנים כאלה, שכל יום קללתו מרובה מחברו, בעונותינו הרבים מצורף לזה בזבוז ממון שנהגו העם לבזבז בימי שמחות וגיל שיהיו להם יחד עשיר ואביון מרבים בסעודות, ובאים הגוים לשלול שלל ולבוז בז בסעודות ההם ואין לאל יד בעל הסעודה למלט מידם, ולפעמים שורו טבוח לעיניו ולא יאכל ממנו.

לכן ראינו לתקן שכל בר ישראל הדר בעירנו זאת, בעשותו סעודה לשם שמחה ממיני שמחות וגיל שתהיה לו, הן סעודת אירוסין הנעשית בבית הארוסה, הן בסעודת נישואין הנעשית בבית החתן, הן סעודת מצות ברית מילה או מצות פדיון הבן, לא יעשה בעל הסעודה כי אם סעודה ראשונה לשם אותה שמחה, ולא יקבע סעודה שנית לאחרים לשם אותה שמחה בתוך ימי השמחה ההיא בשום זמן וענין, לא ביום ולא בלילה, כי אם מה שיצטרך לבני החצר דבר יום ביומו, ובסעודה הראשונה עצמה לא יזמין כי אם הקרובים לעדות, לארוס ולארוסה או לחתן ולכלה, או לאבי הבן ואבי הבכור ולאמם, אפילו יהיו יותר מעשרה, ואם לא יגיעו הקרובים ההם לכלל עשרה רשאי להוסיף עליהם אנשים מחוץ לתשלום עשרה בלבד. אכן בסעודה ראשונה שעושים לכבוד הארוס בבית הארוסה הנקראת דיכלה בפי ההמון, לא יזמינו בה כי אם לארוס ולאביו ולאחיו ואם אין לארוס אב ולא אחים יזמינוהו לבדו.              

גם אין רשות לבעלי הסעודות הנזכרים ובני ביתם לשלוח מאומה מהתבשילין הנעשים לשם הסעודות ההם מחוץ לחצר מקום קבע הסעודה, אפילו דרך גגות וחלונות,  אפילו לשלוח להם שושבינות.

ובסעודת מיני מגדים ומשקין שנהגו חתנים לעשות ביום שיתגלח לכבוד חופתו, לא יזמין בסעודה ההיא כי אם לקרובים לעדות לחתן ולכלה. ואם לא יגיעו לכלל עשרה רשאי להוסיף עליהם לתשלום עשרה בלבד.

גם אין רשות לחתן ובני ביתו להזמין נשים לעשיית אל עאקדה ואל כעאך שיעשה מתערובת הדבש לצורך חופתו, כי אם לאמו ואם הכלה ולאחיותיהם.

ואם לא יגיעו לכלל עשר נשים רשאי להוסיף עליהן נשים מחוץ לתשלום עשר נשים בלבד. ולא ישלחו מהעאקדה מאומה מחוץ לחצר החתן אפילו דרך גגות וחלונות.

התקנה ממשיכה ומטילה סייגים על מיני שמחות נוספים:

גם ראינו לתקן שלא יעשו תקייל בשום ענין בשום שמחה ממיני שמחות וגיל שיהיו לבני ברית הדרים בעיר הזאת.

גם לא יעשו סעודה ביום השבת שקודם החופה לשם החופה לא בבית הכלה ולא בבית החתן. אפילו סעודה שעושה לשושביניו לעת ערב הנקראת קאעה בפי ההמון.

גם לא יעשה החתן סעודה בתוך ימי החופה לשם הריבטה שנהגו לעשות, וכן לא יעשה החתן סעודה מדגים ושאר מיני מאכל אפילו לשושביניו ביום צאתו מחופתו כי אם מה שיצטרך לבני ביתו.

גם לא ישלח מנחה הנקראת מיריינדה לבית הכלה בשבת שקודם החופה. גם לא ישלח הארוס מנחה לסעודה לבית הארוסה ביום תשעה באב ולא בעשרה באב, ולא ביום שתקיז דם הארוסה. גם לא יזמין רעיו ואוהביו בבית הארוסה ביום שתקיז דם. גם לא ישלח החתן אלחינייא לבית הכלה לצורך חופתה כי אם על ידי אשה אחת, ולא ישלח עמה מנחה ממיני מגדים ומשקין, כי אם חמאה ודבש. וכל החלוקות שזכרנו בארוס וארוסה יובנו אפילו הם בלי קידושין כי אם בשידוכין.

מכאן עוברת התקנה לפרט את המגבלות על מנהגים שנהגו בשמחת היולדת: גם ראינו לתקן שלא ישלחו מנחת מיני מזון ובשר ומגדנות לבית היולדת בשבוע של לידתה, בין בחול בין בשבת, כי אם הקרובים לעדות ליולדת.

תרומת חכמי מרוקו בדורות האחרונים לפיתוח המשפט הציבורי העברי-אביעד הכהן-לבי במזרח כרך ב'

עמוד 107

וכן נאמר באותה תקנה של שנת ש״ה[1545], במ״ש איקונפירמאמוש וכו׳ אי מאגירה קי לארגא מינטי שי קונטייני אינלייה ע״כ, דהמכוון הוא שתקנה זו מיוסדת ע״פ האמור בתקנה הארוכה שנתיסדה שנת ש״ה ואין זו סותרת אליה, ה״נ כשהזכירו שהיורשים יטלו ג׳ חלקי׳ יסייעו חכמי התקנה עפ ״י האמור בתקנה שנתיסדה שנת ש״ה, והוה משמע דהכא נמי יש לחלק בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל, והשתא דכתבו סתם ולא פירשו ולא רמזו לההיא דש׳ ש״ה, ש״מ דהאי תקנה חלוקה מההיא לגבי יורשים, ומ״ש והיורשים יטלו ג׳ חלקי׳, בין מתאבל לשאינו מתאבל והסתם יוכיח ע״ז.

ונראה דטעמא דחכמי התקנה משום דאין מן הראוי לגרועי כח יורש שאינו מתאבל בתרתי לגריעותא, חדא במה שהגריעו כוחו מיורש המתאבל גבי אשה א׳ במה שאמרו המתאבל נוטל מחצה והוא יטול שליש, ועוד יגרע כוחו ממנו בשתי נשים שהוא יטול ג׳ חלקים מעשרה שהוא שליש בקירוב, ושאינו מתאבל יגרע כוחו גם בשלשה חלקים, אלא לעולם יהיה שוה ליורש המתאבל בשוה כתקנתם ז״ל זו של ב׳ נשים, ואוקמוה אדיעה דהגריעו כחו בתקנה הראשונה מה שאין כן במתאבל ריפה כחו בתקנה ראשונה גרעי כחו בתקנה זו ועשו יורש המתאבל כשאינו מתאבל. ועוד ראיה לדברינו, דבתקנות לא אמרי׳ ילמד סתום מן המפורש מההיא תקנה שאינה חתו׳ שנכתבה באדר ש׳ תט״ו במי שהיה נשוי ב׳ נשים, שתקנו שכל א׳ תחלוק חצי נדונייתה עם היורשים ובנכסי הבעל תטיל הא׳ מחצית הנכסים והמחצית הב׳ יתחלק בין השנייה ובין יורשי וכו׳, ואחר שכתבו הואילו לבאר ז״ל היורשים של הבעל או יורשי האשה שוכרנו שיטלו המחצית מהנכסים עה״ד הנו׳, יובן יורשים המתאבלים אכן אם הם יורשים שאינם מתאבלים אינם נוטלים כי אם שליש כפי התקנה שיש לנו מהחכמים, ע״כ נמצא כתוב ולא נחתמה.

ואם איתא דיורש האמור שנתקנה באייר תט״ו שנכתבה ונחתמה הוא יורש המתאבל וילמר סתום מהמפורש שהיא תקנה האמורה באשה אחת ויורשים, למה הוצרכו לבאר ויובן וכו׳ שהוא יורש המתאבל כפי התקנה וכו׳ שהיא האמורה באשה א׳ הרי אין צריך ביאור לזה, דמסתמא כל רבריהם סובב להריא תקנה שחלקו בין יורש ליורש, אלא ש״מ דרעת חכמי התקנה היא שאם יהיה יורש סתם אין לחלק ולא אמרו ילמר סתום וכו׳, א״כ דכותא בההיא רנחתמה שכתבו יורש סתם אין לחלק, ולא רמי לההיא ראשה א׳ ויורשים מטעמא ראמרי׳.

וא״כ רון מינה ואוקי באתרה, דאע״ג דלכאורה נראה דבההיא דלא נחתמה חלקו בנכסי הבעל בין יורש ליורש אין ללמוד ההיא דנחתמה מההיא דלא נחתמה לחלק בה בין יורש ליורש, דא״כ לא הוה להו לחכמי התקנה ההיא למיסתם יורש סתם אלא לפרש, או לרמוז שתקנה זו יש לה דין תקנה הא׳ המחלקת בין יורש ליורש כמו שעשו חכמי התקנה בההיא דלא נחתמה, בפרט דחכמי התקנה ההיא דלא נחתמה הם עצמם שתקנו התקנה ההיא דלא נחתמה, ואין ביניהם אלא כמשלש חדשים, דאי איתא דכונתם לחלק היה להם לבאר דבריהם כמו שביארו בההיא דלא נחתמה, אלא ודאי כדאמרן, דיורש סתם היינו בין מתאבל בין שאינו מתאבל, ומטעמא דאמרן.

אלא כד דייקינן שפיר בההיא דלא נחתמה ג״כ לא חלקו בנכסי הבעל בין יורש המתאבל לשאינו מתאבל אלא היינו בחפצי נדונייתה, ודייק לשון התקנה במ״ש היורשין של הבעל וכו׳ שזכרנו שיטלו המחצית מן הנכסים עה״ד הנז׳, יובן וכו׳ האי נכסי הבעל אמרו קשה הרי לא זכרנו שיטלו יורשי הבעל מחצית מהנכסים, שהרי מבואר להדייא שיטלו יורשי הבעל רביע מהנכסים ולא המחצית, שכן אמרו והמחצית האחר יתחלק וכו׳ אם לא שנאמר דהכי קאמר שיטלו מחצית מהמחצית דהיינו רביע וזה א״א, חרא דאין זה סובל משמעות הלשון אלא אוקמתא בחסורי מחסרא, ואין לומר חסורי מחסרא אלא בדברי התנאים, ומשם ואילך אפי׳ באמוראין אין לומר חסורי וכו׳ בדבריהם דהואיל ונחתי לפרש דברי התנאים אינם יכולים לסתום אלא לפרש בביאור רחב דלא משתמע לתרי אנפי, וכ״ש אנן יתמי בריעות דהיל״ל לחכמי התקנה ההיא לבאר להדייא רביע כי היכי דלא ניטעי הואיל ואין זה ממשמעות הלשון, ועוד אם כוונת חכמי התקנה לומר מחצית מהמחצית מדקדוק הלשון הוא שיאמרו מחצית בלא ה׳א כי היכי דלשתמע מחצית מהמחצית, ובמה שאמרו המחצית בה״א נשמע המחצית בשלמות ולא חלק ממנו, אלא ודאי ביאור זה אינו על נכסי הבעל אלא על חפצי נדונייתה.

וכ״ת[וכי תימא- מארמית: אפילו אם תאמר (מילולית: ואם תאמר).] מ״ש חפצי נדונייתה שחלקו בהם ולא חלקו בנכסי הבעל, טעמא הוי כדאמרן לעיל דלא חלקו חכמי התקנה ביורשים אלא אם נוטלים היורשים מחצית מהנכסים בההיא תקנה דשנת ש״ה נגרע כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש, ה״נ דכוותה בחפצי נדונייתה שנוטלים היורשים מחצית חפצי נדונייתה גרעו כח שאינו מתאבל שלא יטול כי אם שליש ולא הוי אלא חרא לגריעותא, ואם היו מחלקין גם בנכסי הבעל הרי הם מגרעין כחו בתרתי והם לא נראה להם לגרוע כחו כולי האי והוי תרתי לגריעותא, דא״כ אם היה נשוי ד׳ נשים או יותר היכא דיכיל למיקם בסיפוקייהו הרי הוא נוטל מועט מהמועט או לא יטול כלום.

והרב הגדול כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה שהוא אחד ממתקני התקנה הנ״ב, האיר עינינו בזה ומדבריו למדנו שהביאור הנז' חוזר על חפצי נדונייתה, זה לשונו: מי שמת והניח ב׳ נשים והיו כתובותיהן למנהג המגורשים ישצ״ו, הדין הוא כ״א מהם תטול מחצית חפצי נדונייתה ומחצית האחר יטלוהו היורשים המתאבלים על הנפטר, אבל אם הם יורשין שאינם מתאבלין לא יטלו רק שליש הנכסים, והנכסים שהניח הנפטר זולת חפצי נדונייתה האשה הא׳ תטול מחצית מהכל והמחצית הנשאר יתחלק בין האשה ובין יורשי הבעל, נמצא שאינה נוטלת השנית מנכסיו רק רביע , ולפי שזה הדין לא הוזכר בפוסקים וראיתי לרבותי שהם דנים כך, לכן רשמתיו בכאן ביום ד׳ לחשון משנת ליהודים הית׳ה אורה ושמחה ליצי׳, ע״כ. הנך רואה שהרב זלה״ה כתב חילוק זה להדייא בחפצי נדונייתה, ובנכסי הבעל כתב יתחלק בין האשה ובין היורשים ולא כתב המתאבלים וכשאינם מתאבלים שליש כמו שכת׳ בסמוך ונראה גבי חפצי נדונייתה.

תקנה מט-יחס פאס כרך ב'- הצב״י מורי מרדכי עמאר ס״ט-תקנה משנת התט״ו [1655] בדבר ירושה

תמ"ג

 

הנער מסָגוּנְטוֹ-

דב ליפשיץ

השנה היא 1486, סָגוּנְטוֹ, ספרד. הנער יוסף, שחי את התרבות העשירה של קהילתו, נעלם כמו בלעה אותו האדמה.

כחמש שנים מאוחר יותר, ערב גירוש יהודי ספרד, צץ הנער במפתיע בבית הוריו ובפיו סיפור מסמר שיער על בגידה ועל חברות, על אכזריות ועל אחווה ומעל הכול – על דבקות בערכים עליהם גדל, כנגד כל הסיכויים.

יוסף, שזה עתה שב מן המתים, מגורש מספרד עם משפחתו וקהילתו – וכך מתמזג מסע התלאות שלו עם מסע התלאות של קהילתו – במטרה להגיע אל חוף מבטחים. ביד אומן מגולל דב ליפשיץ את סיפורה של קהילת יהודי ספרד הנתלשת באחת מחייה המוכרים ונזרקת אל הלא נודע.

הנער מסגונטו פותח חלון הצצה אל שגרת יהודי ספרד לצד שכניהם הנוצרים והמוסלמים. הוא סיפור על אהבה, נחישות, ענווה, כבוד והכרת הטוב. סיפורה של היהדות הספרדית שמנהגיה, שפתה ונעימותיה מוכרים ואהובים עד לימינו אנו.

דב ליפשיץ (1972) נולד בבאר שבע וכיום גר עם משפחתו בעמק האלה. ספרו הראשון מיתר סמוי(הוצאת צבעונים) ראה אור בשנת 2009. דב הוא בעל תואר שני בספרות יהודי ספרד וכיום משלים את עבודת הדוקטורט שלו באותו נושא.

מתוך ויקיפדיה:

סָגוּנטוֹ (בספרדית: Sagunto, בוולנסית: Sagunt, בלטינית: Saguntum) היא עיר ספרדית באזור קמפ דה מורוודרה שבקהילה האוטונומית ולנסיה, במזרח ספרד. העיר ממוקמת על גבעה, כ-30 קילומטרים מוולנסיה ובסמוך לים התיכון.

ב-2015 נמנו בעיר 64,944 תושבים.

היסטוריה

עקב דמיון שם העיר העתיקה 'סגוטנום' לזקינתוס היוונית, סופר כי היוונים יסדו את העיר. ענפי הכלכלה העיקריים של העיר היו גידול תאנים ותבואה וייצור כלי חרס. העיר השתתפה במסחר עם הקולוניות היווניות והפיניקיות בים התיכון. נמצאו עדויות לשרידי מקדש דיאנה וכן חומה שנבנתה על ידי יושביה הקלטיברים של העיר במאה ה־5 לפנה"ס.

בשנת 219 לפנה"ס הייתה העיר למרכז מסחרי גדול ומשגשג. העיר צידדה בערים היווניות וברומאים במאבקן בקרתגו. רומא וקרתגו היו חתומות על חוזה מתקופת המלחמה הפונית הראשונה, לפיו נהר האברו היה הגבול להתפשטות קרתגו בספרד. בסגונטו שלטה סיעה שהתנגדה לשלטון קרתגו, ולכן שם חניבעל מצור על העיר. תושבי העיר התגוננו, אבל העיר נפלה לידי קרתגו שנה אחר־כך. פרשת סגונטו היוותה עילה מסוימת לפרוץ המלחמה הפונית השנייה. בשנת 217 לפנה"ס אביליקס מתושבי העיר האצילים בגד בתושבים ורימה את מפקד הכוחות בעיר. במסגרת אותה המלחמה, נכבשה העיר על ידי פובליוס קורנליוס סקיפיו ב־212 לפנה"ס. לאחר הכיבוש הרומי, שמרה העיר על מעמד רם והטביעה מטבעות. בתקופת אוגוסטוס היא קיבלה מעמד של מוניקיפיום ועושרה נשמר לאורך ימי האימפריה.

העיר נכבשה על ידי הויזיגותים האריאנים ומאוחר יותר על ידי המורים. במאה השמינית המאוחרת, כחלק מחליפות קורדובה, העיר זכתה לעושר מחודש. מרחצאות, ארמונות, מסגדים ובתי ספר נבנו בה. בד בבד עם הגידול והשגשוג של ולנסיה השכנה החלה תקופה של שקיעה בסגונטו. בשנת 1098 נכבשה העיר לתקופה קצרה על ידי אל סיד, אולם כיבושה הסופי על ידי הנוצרים בא בשנת 1238, בימי חיימה הראשון, מלך אראגון.

סגונטו נפגעה בלחימה, אולם נשתמרו מספר מבנים גותיים. במאה ה־19 המאוחרת, צמחה בעיר תעשיית יצור פלדה שעדיין מהווה מקור פרנסה חשוב בעיר. העיר המודרנית משתרעת על מישור החוף, מתחת לחומות העתיקות של המבצר העתיק. בעיר העתיקה פורום ותיאטרון רומי משוחזרים וכן שרידים מוּריים מימי הביניים. שרידים אלו מהווים את האתר המשומר בעיר. תיאטרון זה היה המונומנט הלאומי הראשון שהוכרז רשמית בספרד (1869).

יהודי סגונטו

אגדה שמביא זאב וילנאי מספרת על קברו של אדנירם עבד שלמה המלך שהיה ממוקם בעיר זו, על קברו הייתה מצבה ובה חקוקה כתובת עברית בזו הלשון:

"זהו קבר עבד שלמה

שבא לגבה את המס

ונפטר ביום…"^]

אגדה מאוחרת מספרת על קבר המיוחס לשר צבאו של אמציה בבית הקברות של עיר זו. מן המצבה נותרה המילה "לאמציה" ועל יסוד זה נוצרה האמונה שזו מצבתו של שר הצבא לאמציה מלך יהודה.

רבי משה בן חביב כותב בשנת הרמ"ו:

"ומעיד אני עלי שמיים וארץ, כי בהיותי במלכות וואלינציה בקהלת מורויטרי (מורבידרו) הגידו לי כל העם אשר בשער והזקנים, כי שם מצבת קבורת שר צבא אמציה מלך יהודה. וכשמעתי חשתי ולא התמהמהתי לראות מצבתו, מצבת אבן בראש ההר, ואחר העמל והטורח קראתי הכתיבה והיה חקוק עליה שיר, זה לשונו "שאו קינה בקול מרה לשר גדול- לקחו יה…" ולא יכולנו לקרות עוד כי הייתה נמחק אבל היה מסיים השיר השני… לאמציה"

ישנה סברה שאותה מצבה המיוחסת לשר צבאו של אמציה היא של המשורר שלמה אבן גבירול אשר מת בספרד.

בעיר השתמר רובע יהודי קטן ששכן תחת המצודה. יהודי סגונטו ניצלו ממאורעות התקנ"א שפגעו בקהילות סביב. חסדאי קרשקש כותב כי: "במלכות וולינציה לא נשאר יהודי זולתי במקום אחד הנקרא מורבידרו. ובמחוז קטלוניה לא נשאר יהודי זולתי בערי הסגנים והפחות שלא שלחו יד בהם בכל המקומות.

בתעודות מוזכר כי בעת גירוש ספרד בשנת 1492 משה ארדיט ושלמה קבלייר נשאו ונתנו עם בעל ספינה ג'נובזי על העברת הקהילה בספינה לנמלי פיזה ונאפולי. מנמל סגונטו, לפי חישוב זהיר, יצאו כעשרת אלפים יהודים לגלות.

 

יוסף שטרית

פולמוס דתי והמצאת

היסטוריה יהודית

עיון בכרוניקה על ממלכה יהודית

אגדית בעמק דרעא (מרוקו) וההדרת

גרסאות של הכרוניקה

מבוא: גלגוליה של הכרוניקה על יהודי דרעא

 

תולדותיה של יהדות מרוקו – ושל יהדות צפון אפריקה בכלל – בימי קדם עדיין לוטות בערפל. בהיעדר תיעוד מהימן ואתרים ארכאולוגיים ברורים לא נותר אלא לרשום, כמו שעשה בזמנו חיים זאב הירשברג, את רסיסי המידע הפזורים בעשרות מקורות יהודיים ולא–יהודיים על קיומם הוודאי של יהודים בחבל ארץ זה מימי קדם – במיוחד מאז חורבן בית שני – עד המאה השמינית.

רק שלוש מצבות יהודיות, וביניהן מצבה עברית אחת, שנמצאו בווֹלוּבִּילִיס ( 30ק"מ ממִכְּנאַס) בסוף המאה התשע עשרה, מעידות על קיומם המוכח של יהודים במרוקו בכל התקופה הזאת, ואולי אף על קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בה במאות השלישית והרביעית, תחת השלטון הרומי, שנהג אז בכל צפון אפריקה. עד ייסודן של סִג'ִלְמַאסַה באזור תַאפִילַאלְת, בירת הממלכה הח׳אריג׳ית, בהנהגתו של מִדראר, באמצע המאה השמינית, ושל פַאס בתחילת המאה התשיעית (בשנת 808 ), בידי אִדריס השני (מלך בשנים 828-807 ), אין בידינו ידיעות ישירות על קיומן של קבוצות יהודים במרוקו, הגם שמקורות ערביים מזכירים את קיומן של קהילות יהודיות שעמדו בקשרים עם יהודי ספרד הנוצרית לפני הכיבוש המוסלמי.

 

לעומת מידע מצומצם זה צצו ופרחו במרוקו מסורות ואגדות בעל–פה על נוכחותם של יהודים שם עוד מימי בית ראשון – כמו הסיפור על צבאו של יואב בן צרויה שרדף אחרי הפלשתים עד מרוקו  – וכן אחרי חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. מסורות אלו התגלגלו בקהילות בדרום מרוקו, במיוחד בקהילות כפריות, כמו אוּפְרַאן/אִפְרַאן  וקהילות עמק דַרְעַא, שטענו שהן הקהילות הראשונות שקמו במרוקו. המסייר והחוקר נחום סלושץ הוסיף על מסורות אלו וניסה להקים בניין כמו–מדעי על נוכחותם הקדומה של היהודים בצפון אפריקה, והציב במרכזו את פולחן יהושע בן נון.

 

חלק מהמסורות שהילכו בעל–פה בקרב יהודי אופראן/אפראן הועברו בתחילת המאה התשע עשרה למסמך כתוב, ונכללו בו שמות הקדושים והמקובלים הקבורים בבית הקברות של הקהילה – ושהקדומים שבהם חיו כביכול לפני חורבן בית שני – ופרטים ביוגרפיים עליהם. לאחר התחקות אחרי גלגוליו של מסמך זה התברר שהוא הועתק לראשונה במוֹגדַוֹר, כנראה בידי בני משפחת אפרייאט, מצאצאי 'הנשרפים', שמצאו מקלט במוגדור בסוף המאה השמונה עשרה. מסורות אלו זכו יותר ממאה שנה לאחר מכן לבחינה מדעית כביכול בידי היסטוריון צרפתי, ועל סמך הסיפורים שבפי יהודי אופראן/אפראן והמסמך הכתוב הוא תיארך את המצבה הקדומה ביותר בבית הקברות של הקהילה לשנת 4 לסה"נ  אלא שבדיקה קלה שבקלות של השמות המופיעים ברשימת הקדושים שבמסמך, והמפנים למצבות שבעת כתיבתו עדיין היו קיימות בבית הקברות העתיק של הקהילה, מראה שההיסטוריון הוסיף למצבות הקדומות במחי יד אלף שנה. ר' יוסף בן מימון, שנטען שנקבר בשנת 4 לסה״נ, נשא שם ממקור ערבי מובהק (מימון), ורבים מהשמות האחרים שבתעודה גם הם ערביים. שמות אלה מעידים בבירור שיהודי אופראן חיו במקום אחרי הכיבוש הערבי ובעיקר אחרי התבססות הלשון הערבית באזור זה של רכס הבַּאניִ בדרום–מערב מרוקו, תהליך שהתרחש לא לפני המחצית השנייה של המאה התשיעית.

הערת המחבר: בביקורנו בכפר אופראן בקיץ 1999 , דניאל שרוטר, עבד אלרחמאן לח׳סאסי ואנוכי, אמרו לנו זקנים מוסלמים במקום שהם יודעים שהיהודים חיו בכפר במשך 1,800 שנה. הם אף התנדבו להראות לנו את בית הקברות הקדום, ׳למגיירא׳, בעל שבע שכבות של קברים.

 

המסורות שהילכו בפי יהודי עמק דרעא נודעו באמצעות כרוניקה שהעתיק הרב יעקב משה טולידאנו בשנת 1911 מתוך כתב–יד ערבי–יהודי ממרוקו שהיה ברשותו. הוא פרסם אותה בספרו 'נר המערב', בתרגום תכניה לעברית ואחר כך כלשונה במילואים להערות שבסוף ספרו. הרב טולידאנו ביסס על כרוניקה זו את קורותיה הקדומים כביכול של יהדות מרוקו, כאילו המסמך מהימן לעילא ולעילא. הכרוניקה מתארת את תולדות ההתיישבות היהודית בעמק דרעא ואת הקמתה של ממלכה יהודית בעלת עצמה צבאית; על פי המסופר ממלכה זו ניהלה בהצלחה מלחמות נגד הנוצרים, יכלה להם ואילצה אותם להגר מעמק דרעא. אחר כך חיו היהודים בתחילה בשלום עם המוסלמים השכנים, אולם הללו לא הפסיקו להתגרות בהם. לפיכך נאלצו היהודים להילחם בהם ולהכניע אותם, אך המוסלמים בהנהגת בראהים לבְּרְדְעִי הצליחו להערים על יריביהם והשמידו את כל יהודי דרעא ביום שבת, שבו הם לא יכלו לשאת נשק.

 

אף שהכרוניקה פורסמה בעברית, דבר קיומה הגיע לידיעת חוקרים צרפתים שהתעניינו בתולדותיה של מרוקו בימי קדם. אחדים מהם ביססו את כתביהם ההיסטוריוגרפיים והאנתרופולוגיים הנוגעים לדרום מרוקו בימי קדם ובימי הביניים המוקדמים על כרוניקה זו ועל גרסה נוספת שלה, שהתגלתה בשנת 1900 בדרום מרוקו. הם דלו מתוך התעודות לא רק את העניינים הנוגעים ליהודים אלא בעיקר את המידע על האוכלוסיות הנוצריות שהתקיימו על פי הכרוניקה בעמק דרעא לפני הכיבוש הערבי, ושניהלו מעת לעת מלחמות נגד הממלכה היהודית השכנה, עד שזו גברה עליהן והן נאלצו לעזוב את עמק דרעא. לעומתם חוקרים שהתעניינו בתולדות יהדות מרוקו, כמו הירשברג, התייחסו בחשדנות למסופר בכרוניקה והתעלמו ממנה במחקריהם. שמעון לוי, חוקר הדיאלקטים הערביים–היהודיים במרוקו ותולדות יהודי מרוקו, נדרש גם הוא לכרוניקה זו, כדי ללמוד ממנה פרטים על קורותיהם של יהודי מרוקו בימי קדם. הוא הביא נוסח נוסף של הכרוניקה – אקרא לו כאן נוסח ב – שנכתב באותיות ערביות בידי מחבר מוסלמי בתַאמְגְרוּת שבאזור דרעא בשנת 1143 להג׳רה, היינו בשנת 1730 לסה״נ.

 

הערת המחבר: ראו: הירשברג, ברברים ויהודים, עמ׳ 332 . הירשברג הביא שם את תוכני הכרוניקה בקיצור, כדברי אגדה ותו לא, בתוך סיפורים שונים על קיומם של שבטי ׳בני משה׳ האגדיים. הוא שוב הזכיר אותה בתיאור מסעו בקהילות צפון אפריקה באביב 1956 . ראו: הירשברג, מבוא השמש, עמ' 110 .

 

יוסף שטרית

פולמוס דתי והמצאת

היסטוריה יהודית

עיון בכרוניקה על ממלכה יהודית

אגדית בעמק דרעא (מרוקו) וההדרת

גרסאות של הכרוניקה

מבוא: גלגוליה של הכרוניקה על יהודי דרעא

פעמים 146/2

עמוד 14

סלמנקה (Salamanca)

ב־25 ביוני 1492 הביא דיאגו די מדראנו(Medrano), תושב סלמנקה, לידיעת הרבים את איסור הכתר למכור את נכסי הציבור של היהודים כולל בתי הכנסת, שנועדו להיות כנסיות, ובתי הקברות, שנועדו לכיסוי שעבודים.¹²³ ב־5 ביולי 1492 נתפרסמה בסלמנקה הוראה זו שאסרה מכירת בתי הכנסת, בתי הקברות, הכנסות, בתים ושאר נכסי הציבור היהודי.¹²⁴ ב־25 ביולי 1492 ניתן צו הכתר על העברתו בפועל של בית הכנסת לכמורה, וב־30 ביולי הופיע לפני ראשות העיר מיגל פרנאנדס די מנסיליה, כומר בעל בניפיקין באראפילס (Arapiles) וקפליאן של הקתדרלה של העיר בתורת פרוקורדור של הכמורה וראשה שלה, והציג את צו הענקת בית הכנסת לכנסייה הראשה. ובאותו מעמד אף נמסר להם המבנה על־ידי אלגואסיל העיר חיל קלדרון. מקבלי המבנה היו דיאגו די מדראנו ומיגל פרנאנדס הנ״ל. משנמסר להם המבנה הם ׳פתחו אותו, שהו בו וסגרו אותו ותלו עליו מנעול ונעלו במפתח והכריזו שקיבלו את הבעלות על בית הכנסת׳.

איננו יודעים באיזו מידה נוצל המבנה לצורכי הכנסייה, מכל מקום, ב־17 במארס 1507 נמכר חלק מן הבניין לבניטו די קאסטרו בסכום של 4,000 מרבדי. לפי הסכום ששולם אפשר לשער או שהחלק שנמכר קטן או שערכו של המבנה היה מועט.

סמורה (Zamora)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

גורלו של בית הכנסת הגדול של קהילה זו הוכרע על פי בקשת הרשות העירונית שלה על דעת כולה. ב־6 באוגוסט 1492 העניק הכתר לעיר את המבנה על מנת שתייסד בו כנסייה על שם סבסטיאן הקדוש. הכרעת הכתר ניתנה על שום הערצתו לקדוש זה ובשים לב לשירותים הרבים והטובים שהפונים בשם העיר ותושביה נתנו לכתר. עליהם להוציא אל הפועל את כוונתם תוך שנה ממתן הצו. לפי תאריך מתן הצו ניתן לראות שהפנייה נעשתה בסמוך ליציאת היהודים בגירוש.

צו זה אושר מחדש ב־22 באוגוסט 1493. באותו תאריך העניק הכתר לחבורה שעל שם סן סבסטיאן בסמורה את בית הכנסת של העיר כמענק עולמים ועמו שני בתים שנסמכו לבית הכנסת במטרה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים ולמסכנים שיוכלו לקבץ נדבות. תנאי הותנה שעל הבניינים להיות פנויים משעבודים ואלו שהן פריבילגיות והתחייבויות כספיות שהיו לכתר על מסי היהודים. על הקורחידור, השופטים, הרחידורים, קבליירוס, האלגואסילים, אסקודרוס, הפקידות ואנשיה הטובים של סמורה כיום ולעתיד לבוא לפעול לקיום הצו כמות שהוא. רק שופט חילון יהא רשאי לשפוט בגין על ערעור שהוא; פנייה אל שופט הכנסייה תגרור עמה החזרת הנכסים לכתר. ושמא מדובר כאן באחד הבניינים ששימש לישיבה הנודעת.

ב־28 בפברואר 1495 העניק הכתר לחואן סנדינו(Sandino), ששימש שומר סף(sotamontero) של הכתר, את בית הכנסת ובית אחד בסמוך לו בעיירה סמוכה לסמורה Hermosilla)Fermoselle) שמה. החסד שנעשה לו היה בתמורה על השירותים שעשה והמשיך בעשייתם למען הכתר. האלקאידי של ארמוסיליה נצטווה וכמוהו השופטים, המועצה, הקורחידורים, האלקלדים, האלגואסילים, מרינוס במלכות, לדאוג לכך שהנכסים יימסרו לו ללא דיחוי כלשהו, ועליהם ליטול את הנכסים הללו מן האנשים שהשתלטו עליהם. כן העניק לו הכתר את העצים והאבנים של בית הכנסת והבתים שנשארו בעיירה בזמן יציאת היהודים. אם היהודים והקהילה מכרו את בית הכנסת והבית לשם כיסוי חובות מסים, אזי יש לכך זכות קדימה ויכוסו תחילה החובות.

בעיירה סמוכה אחרת לסמורה בשם בינאוונטי (Benavente) נזכרים רכישת גן (huerto), חצרות סמוכות ורכוש אחר שנמצא בשטח שהיה בית הכנסת על־ידי הקונדי די בינאוונטי מאת כריסטובל די סמורה, סוחר תבלין(boticario) בבינאוונטי. בעד השטח שילם הקונדי סכום של 20,000 מרבדי. הרכישה מלמדת על הרס בית הכנסת זמן מה לאחר שיצאו היהודים בגירוש. מסתבר אפוא שכריסטובל די סמורה רכש את הנכסים הללו כקנייה זולה לעת מצוא בימים הקשים שבאו על יהודי המקום כעל יהודי כל המלכות.

פואנטי דל ארסוביספו(Puente del Arzobispo)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

נראים הדברים שפנייתו של פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו אל הכתר להעניק לו את בית הכנסת היתה בקשה לאישור מתת שהעניק לו פדרו גונסאליס די מנדוסה, ארכיהגמונה של טולידו והגמונה של סיגואנסה. פדרו גונסאליס די מנדוסה מעצם היותו קרוב של בית המלכות ומקורב אל הכתר זכה במענקים רבים מרכוש היהודים ששרד לאחר גירושם. פדרו סנצ׳יס די ואלדימורו קיבל ממנו לא רק את בית הכנסת, כי אם גם בתים וחצרות ושדה אחו ושאר כל התוספות שהיו לבית הכנסת. המבקש רצה להיות בטוח שאכן תופס המענק של הקרדינל די ספרד.

ואכן אישר לו הכתר ב־9 במאי 1495 את המענק בזכות כמה שירותים שהפונה עשה למענו. מותר לו למכור, להחליף, להעניק וכיוצא בזה את הנכסים הללו כעולה על רוחו; המענק הוא לצמיתות, לו וליורשיו אחריו. ברם תנאי התנה הכתר שאם יש שעבודים שהיו תלויים במסי היהודים לאנשים שונים, יש לשלם להם משוויו של בית הכנסת והנכסים הללו, משום ש׳אלה הם נכסי ציבור של קהילת היהודים.הכתר ציווה על המועצה, שופטיה, הרחידורים, הפקידות ואנשיה הטובים של פואנטי דל ארסוביספו, לדאוג לכך שאכן יועברו הנכסים לפדרו סנצ׳יס וששום אדם לא יוכל ליטול אותם ממנו. הדעת נותנת שמועצת העיירה החזיקה למעשה בנכסים אף־על־פי שכבעלים נחשב הארכיהגמון והוא שהעניק אותם בשעתו לפדרו סנצ׳יס די ואלדימורו.

פלנסיה (Palencia)

גורלו של הרכוש הציבורי היהודי

עדות אחת מוסרת על תלונת קהילת פלנסיה לפני הכתר על ראשות העיר על שהכרוז הכריז בשמה ששום איש לא יעז לקנות את בית הכנסת, בית נוסף לידו, ששימש ככל הנראה את העדה ובו התפללו הנשים, ואת חצר בית הכנסת. הקהילה הסתמכה על צו הגירוש שהתיר את מכירת הרכוש היהודי דלא ניידי ודניידי ואת קנייתו בתנאי שיימכר תוך שלושת החדשים שניתנו ליהודים לארגן את יציאתם מן המלכות. הקהילה בטענתה אמרה שהיא התכוונה לסייע לעניים ביציאתם בכסף שתקבל מן הנכסים הללו.

טענת הסיוע לעניים היא מיוחדת במינה והיא מלמדת על חובתה המוסרית של הקהילה לסייע לענייה, אף־על־פי שסיוע בכסף יכול היה להתפרש בניסיון הברחתו אל מחוץ למדינה. מסתבר שהתכוונו לסייע בכיסוי חובות לנוצרים. ואין לראות טענה זו כאמורה מן השפה ולחוץ לפיוס הכתר. ראשות העיר התכוונה לתפוס את בית הכנסת, הבית שלידו והחצר, לטובתה מבלי לתת לקהילה תמורה כלשהי. כטענה נוספת העלתה ראשות הקהילה שהאיסור שהטילה ראשות העיר עומד בסתירה לצו הקורטס של טולידו משנת 1480 שמותר ליהודים למכור את בתי הכנסת ולמאורים מותר למכור את מסגדיהם כאשר נצטוו לצאת משכונות מגוריהם. הקהילה

ביקשה אפוא מאת הכתר לאפשר לה למכור את הנכסים מבלי שראשות העיר תמנע זאת ממנה וכן שתבוטל ההכרזה שהכריזה על איסור קניית נכסים אלה. כן ביקשה ׳ליהנות ממה ששייך לה׳,¹⁴¹ ומבלי שראשות העיר תשים מכשולים על דרך התחסלותה.

ב־23 במאי 1492 נענה הכתר על דעת מועצת המלכות בצו לראשות העיר, שופטיה והרחידורים שלה, שעליהם, תוך שלושה ימים מן היום שהצו יובא לידיעת המועצה העירונית בישיבתה,¹⁴² לשלוח מורשה (פרוקוראדור) שיוסמך על ידה להופעה לפני הכתר בווליאדוליד. עליו להסביר למועצת הכתר אלו סיבות הניעו את המועצה להכריז את הכרזתה בפומבי ומהי הסיבה שאין המועצה מאפשרת לקהילה למכור את נכסיה. על דרך זו תוכל מועצת המלכות לבדוק את הפנייה ולהורות כיצד על הראשות העירונית לנהוג.

איננו יודעים מה עלה בגורל החלטה זו, אם כי ברורה גישת הכתר שאין מועצה מקומית רשאית לנהוג על דעת עצמה ולהוציא איסורים, אף אם מדובר בנכסי ציבור שלכתר עניין בהם. נראים הדברים שיש לראות בתגובת הכתר צעד נגד ׳יתר עצמאות׳ מצד שלטונות מקומיים. מכל מקום נמצא שקהילת פלנסיה לא מכרה את בית הכנסת. וכבר נאמר לעיל שהכתר אסר מכירת נכסי ציבור יהודיים והנכסים הללו היו בסמכות הכתר בלבד. מצו שניתן בדצמבר,1492 אנו למדים שראשות העיר פלנסיה ביקשה להעניק לה את בית הכנסת שהשאירו היהודים וה׳נמצא במקום נוח כדי להקים במקומו מוסד ציבורי של העיר׳. בדעת העיר היה לייסד שם בית חולים ומחסה לעניים כיוון שלא היה בעיר מוסד מסוג זה. ואכן נענה לפנייה כדי ׳לעשות חסד לעיר שירותיה… [ניתן] לה בית הכנסת על כניסותיו ויציאותיו וכל השייך לו.

הד מאוחר לגורלו של בית הכנסת נמצא בתעודה מן ה־25 ביולי 5 ⁴⁶.149‘ הקורחידור של פלנסיה נצטווה לזמן את באי־כוח ראשות העיר ונציג תושבי הרחובות סנטה פי, דון פדרו פרספינה (Perespina) לשמוע לטענותיהם ולהכריע באופן שלשכנים ברחובות האלה לא תהיה סיבה לשוב ולפנות אל הכתר.¹⁷׳¹

הרחידורים של פלנסיה הקימו בית מטבחיים בין הרחובות הללו בבית עזוב ששימש בעבר בית כנסת. הריחות הרעים ושיירי הבהמות שנשחטו גרמו נזק חמור לתושבים. הרחידורים לא נענו לפנייתם להעברת בית המטבחיים. לטענתם ייאלצו התושבים לעזוב בלית ברירה את מגוריהם ועל כץ ביקשו צו מאת הכתר שיאסור לקיים שם את בית המטבחיים. ואף־על־פי שהקורחידור נצטווה לטפל בדבר איננו יודעים כיצד הוכרע הדבר. אף אין לדעת אם מדובר בבית הכנסת הארעי שיהודי העיר הקימו לאחר שנאלצו לצאת משכונת מגוריהם או שמא מדובר כאן במבנה הקבע של בית הכנסת, שבמקום לייסד בו בית חולים הפך המקום לבית מטבחיים של העיר.

על העוברים על ההוראה יוטל קנס של 20,000 מרבדי לקופת אוצר המלכות. הקנס מלמד על חומרת העניין. את הצו הכין חואן סנצ׳יס די סאינוס (Cehinos), נוטריון המלך והמלכה, על דעת גונסאלו גונסאליס די אילייסקאס ודוקטור פרנציסקו נונייס, אבד אוסיליוס (Husillos), חברי מועצת המלכות. על בית הכנסת עיין גם בער, תעודות 2, עמ׳ 425; קנטירה, בתי כנסת, עט׳ 257.

חיים ביינארט-גירוש ספרד-גורלו של הרכוש היהודי-תשנ"ו

עמוד 93