אלי פילו
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
- 8. השגת צדק חברתי
בתורה שבכתב ושבעל פה מצויות מצוות והלכות שמגמתן דאגה לצדק חברתי, לריסון היצר של החזק השולט, התקיף והעשיר, לבל ינצל את כוחו לדיכוי החלש ולקיפוחו. מטרת המצוות, כפי שהובנה ופורשה על ידי הפוסקים, היא להסדיר את היחסים במבנה החברתי והכלכלי הקיים, בין מעסיק למועסק, בין עשיר לאביון, ברוח של הגינות הדדית. רצונם הוא לעדן את המציאות, להקהות את חוד הניגודים החברתיים ־ המעמדיים שבין המצליחים, המוכשרים ובין אלה שמצליחים פחות. ההנחה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים טו, יא) היא מציאות מתמדת, ובמסגרת החברתית־רכושנית הקיימת, חותרים החכמים לאיזון בין האינטרסים השונים, להתחשבות הדדית וליצירת שביל זהב, בו תהיינה לבעל היכולת זכויות מסוימות, אך גם החלש והעני לא יופקרו לשרירותו של החזק. בכל התקופות ובכל אתר היו קיימים אינטרסים מנוגדים שמשכו לצידם על חשבון אחרים.
החכמים, כגורם מוסרי וניטרלי, היוו את כף המאזניים ושימשו בלם מוסרי, ובמייצגי דבר ה', ראו לחובתם לעשות צדק יחסי, כפי כוחם עלי אדמות. מצד אחד, רצו להגן על המנוצלים ועל השכבות החלשות; מצד שני, ראו את העשירים כנושאי התא הקהילתי מבחינה חומרית. הם הנושאים בהוצאות שירותי הקהל ומוסדות התורה, והם השתדלנים בפני השלטונות. על החכמים היה, אפוא, לגשר בין שני קטבים אלה ולצאת ידי חובת קבוצות לחץ שונות. בפזורה הספרדית מצאנו תחומים רבים ומגוונים בנושא הצדק החברתי בהם החכמים קבעו עמדה. הם מוזכרים ונדונים בספרות התשובות, להלן חלק מהנושאים: חלוקה צודקת יותר של נטל המיסים; תשלום לפי הכנסות ולא לפי נפשות; בעיות מס מרביים לבעלי יכולת; העדפת מס ישיר על מס עקיף על מצרכים; נגד הפקעת מחירים; בעד תחרות במחירים ועידוד להסכמה על שביתת קונים כלחץ להורדת מחירי מזון; נגד הסגת גבול בפרנסות, דירות וחנויות; עידוד הסכמות להגבלת מותרות בסעודות ולבוש מפואר ותכשיטים, כדי שלא לבייש את מי שאין לו ולמנוע הסתבכות כספית של חסרי יכולת; מניעת השתלטותם של העשירים על סדרי הקהל והחלטותיו. העיקרון בדבר רוב הכופה החלטותיו על המיעוט, אושר, פרט למצבים בהם נוהג הרוב בשרירות ומטרתו לקפח את המיעוט. התערבות החכמים באה בשתי צורות:
1) כאשר פסקיהם של החכמים עלו בקנה אחד עם שורת הדין, ותפקידם היה לשכנע את הנוגעים בדבר שיקבלו את פסק ההלכה.
2) כאשר מידת הדין לא סיפקה את הרגשתם המוסרית, והחכמים חשו כי הנוהג לפי הדין הריהו בבחינת נבל ברשות התורה. במקרים אלה קבעו או יעצו, כי מן הראוי שינהגו לפנים משורת הדין.
החכמים יצאו נגד העלאת מחירים גם כשמדובר בצורכי מצווה. ר׳ משה דיטרני [=המבי״ט] מחכמי צפת במאה ה־16, מתח ביקורת חריפה על העשירים המשלמים מחירים גבוהים לאתרוגים מהודרים, כי בכך פוגעים בחסרי היכולת שאין ידם משגת לאתרוגים מהודרים. כי על ידי נהירה למהודרים נחשבים בעיני ההמון האתרוגים האחרים כפסולים (תשובות המבי״ט, ח״ג סימן מט). ובמרוקו בשנות השלשים של המאה העשרים, יהודים שחכרו את פרדסי האתרוגים העלו את מחירי האתרוגים. החכמים איימו לאסור על היחידים באותה שנה לרכוש להם אתרוג אם לא יחזירו את המחירים למה שהיה מקובל בכל שנה. האיום עזר והמחירים ירדו (תועפות ראם, סימן צז). כמו כן במאה ה18- באלג׳יר ובאיזמיר הועלו מחירי הדגים, החכמים תיקנו שלא לקנות דגים גם לשבת, כל עוד שלא ירדו המחירים. ר׳ יהודה עייאש באלג׳יר ור׳ חיים אבולעפיה באיזמיר, כל אחד במקומו ובזמנו עמדו על המשמר והדפו נסיונם של כמה עשירים לעקוף את התקנה (בית יהודה, ח״א, יור״ד, סי׳ לב. יצחק בן ג׳אמיל, חיים וחסד, תקנות ז ויג).
איפיוני הפסיקה ההלכתית של רבני המזרח והמגרב. – משה עמאר- היצירה ההלכתית.
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
L’agent matrimonial dut reconnaître qu’il n’existait aucun rapport entre le talent musical, le quotient talmudique et l’éveil sexuel du petit chantre. Le cordonnier s’interrogea longuement sur la nature de l’instruction à donner à son fils. Casablanca n’avait pas de grande Académie rabbinique et il ne pouvait se résoudre à l’y laisser végéter et risquer de voir sa science s étioler et sa voix se déliter. Il l’aurait volontiers placé à Meknès si cette ville, vaniteuse entre toutes, ne considérait les Casablancais comme des parvenus incultes et n’interdisait ses Académies à leur progéniture qui était née et avait grandi dans cette ville du lucre et de la perdition. Le cordonnier succomba alors au terrible dilemme qui était le lot de tous les habitants du mellah de Casablanca : «Placer ou non ses enfants à l’Alliance? »
Personne n’était dupe de la vocation universelle de l’Alliance qui se prétendait israélite et n’avait pour mission que de coloniser les pauvres âmes juives pour la gloire de la France. L’Alliance ne passait pas tant pour éclairer les esprits que pour les perdre. On préférait laisser végéter sa progéniture dans les petites Académies rabbiniques ou les placer apprentis chez des artisans que de les livrer aux manigances pédagogiques des enseignants sentencieux, épicuriens et… ottomans de la salace institution. Mais le cordonnier ne se résolvait pas à voir son surdoué perdre sa voix dans une mue pour le moins intempestive et sa science dans l’encanaillement qui guettait dans cette ville que les colons voulaient, nul ne savait pourquoi, dépravée et exemplaire.
Bouskila n’avait pas le choix, il se résigna à aller voir le délégué de l’Alliance Israélite Universelle pour marchander avec lui les conditions d’admission du petit chantre. Ce dernier lui annonça sans ménagements que la liste d’attente était si longue que l’on devait inscrire les élèves au berceau pour qu’ils aient des chances d’être admis l’année de leur communion. Sans piston, cordonnier de son état, il ne savait lire que l’hébreu et n’écrivait l’arabe qu’en caractères rashitiques. Il plaida sa cause comme il le pouvait. Il avait à sa charge trois à cinq artisans selon les commandes, entretenait deux femmes et leurs progénitures respectives et était propriétaire de la plus pittoresque synagogue du mellah où l’on donnait gratuitement des concerts de chants liturgiques à l’occasion des grandes célébrations et commémorations. Il précisa même qu’un shabbat sur deux, il offrait, toujours gratuitement, du tabac à priser à l’ensemble des fidèles contre l’engagement de ne pas parler pendant la lecture de la Torah et de ne pas éternuer pendant que son fils chantait. Le délégué, si insensible à ses arguments qu’il ne pouvait être que turc, lui recommanda de continuer de tabasser ses coreligionnaires et de trouver un maître de musique pour son fils :
- Que lui enseignerait-il qu’il ne sache déjà ? protesta le cordonnier.
- Mais le solfège, cher monsieur, le solfège.
Le cordonnier ne savait pas plus ce qu’était le solfège que l’opéra. Le délégué tenta néanmoins de trouver une place pour son prodige de fils :
- Dites-moi, mon brave, votre fils est-il teigneux ?
- Dieu préserve.
- Trachomeux ?
- Il voit mieux que vous et moi.
- Dans ce cas, je ne peux rien pour lui, je n’ai de place dans l'école que pour les teigneux et les trachomeux et au rythme que connaît la progression de la teigne et du trachome au mellah, si votre fils ne succombe ni à l'une ni à l'autre dans les prochaines semaines, il n'aura de place ni dans l'une ni dans l'autre.
Le cordonnier lorgna les chaussures du délégué et les trouva si étroites et contrefaites qu’il se prit de pitié pour ses pieds. Il avait l’œil pour deviner derrière les déformations d’une chaussure les malformations d’un pied. Le délégué avait les siens plats, tournés vers l’intérieur, avec des cors aux orteils. Plutôt que de laisser ses pieds se prélasser dans des babouches soigneusement traitées à l’huile et au vinaigre qui convenaient si bien aux pieds, ces Occidentaux les corsetaient dans des cercueils en cuir qu’ils serraient avec des cordons :
- Vous souffrez douloureusement des pieds, remarqua le cordonnier.
Le délégué était habitué aux lubies des populations arriérées des mellahs et des villages. Elles prêtaient des vertus médicinales à des plantes qui ne donnaient que la nausée, des vertus miraculeuses à des amulettes qui ne donnaient que la scoliose maraboutique, des pouvoirs aphrodisiaques et procréateurs à des liquides qui ne donnaient que la cirrhose du foie. Leurs poudres à priser leur donnaient le trachome et leurs ruminations kabbalistiques la teigne. Cela dit, il souffrait vraiment des pieds, de l’abdomen et du postérieur et ne demandait qu’à être soulagé de ses cors, de ses coliques et de ses hémorroïdes contre lesquels la médecine occidentale se révélait totalement inefficace :
- Vous avez la mine d’un homme dont les pieds sont maltraités depuis des décennies, insistait Bouskila, vous devriez prendre l’avis d’un pédagogue.
- Un podologue, précisa le délégué.
- Un pédagogue, un podologue, quelle importance? Je ne demande pas une place pour moi, mais pour mon dernier-né. Je ne m’inquiète pas pour mes pieds, mais pour les vôtres.
Le délégué ne comprenait pas comment la conversation était passée de l’état de la tête et des yeux de la population des mellahs à celui de ses pieds :
- Cela se voit à votre mine, s’acharnait le cordonnier. Vous devriez vous faire faire des chaussures sur mesure, vous vous sentiriez mieux et vieilliriez plus sereinement.
Les gens de l’Alliance avaient horreur de recevoir des leçons de l’indigène. C’étaient des pédagogues émérites et les leçons c’étaient eux qui les donnaient. Dans tous les domaines. Du calcul à la science; de l’écriture à la lecture; de la médecine à la science. Ils avaient leur mot à dire sur toute chose et c’était partout le dernier. Le cordonnier n’avait pas son rival pour chausser les pieds malades, il devait seulement convaincre son interlocuteur que la qualité de sa vie ne dépendait pas tant de l’allocution du dernier Immortel – que ses os soient broyés pour l’éternité – que de l’état de ses pieds :
Je n’ai peut-être pas été à l’Alliance, je ne saurais vous réciter La Fontaine. En revanche, je pourrais, si vous le souhaitez, vous fabriquer une paire de chaussures sur mesure qui vous garantirait l’élégance de chaussures de ville et l’aisance de pantoufles de maison.
Le cordonnier n’allait tout de même pas proposer au délégué de la superbe Alliance de se mettre aux babouches. Elles étaient réservées à la populace qui n’avait pas encore civilisé ses pieds. Le délégué prit son parti de se moquer de son interlocuteur :
- Et combien me coûterait cette paire de chaussures magiques?
Le cordonnier ne souhaitait qu’une place pour son petit chantre, qui n’était ni teigneux ni trachomeux, ne serait-ce que pour le voir acquérir des rudiments de solfège, dont il entendait parler pour la première fois, et lui assurer une carrière internationale. Sinon ce n’était ni l’histoire des Gaulois ni les balivernes des rabbins israélites qui passaient communément pour des plagiaires qui l’intéressaient:
- Ce sera mon cadeau à la France, à l’Alliance et à son délégué. Mais vous devez passer à mon atelier pour que j’ausculte votre pied et prenne ses mesures.
-Au mellah?!
- À l’entrée du mellah, derrière la porte de Marrakech, sur la place centrale, entre le marché de la Hivance et celui de l’Abondance.
Le chantre des murs blancs-Sid Maleh
Page 22
תולדות חב"ד במרוקו
בראיון מיוחד סיפר הרב לחיאני:
בשנת תשי״א הגיע השליח הרב שלמה מטוסוב במטרה להרחיב את הפעילות ולהקים מוסדות חינוך "אהלי יוסף יצחק״ בכל רחבי מרוקו. הרב מטוסוב התגורר בקזבלנקה והוא ביקש שישלחו לו את אחד מתלמידי הישיבה במקנס שיסייע לו בעבודתו, להמשיך להקים ולפקח על עוד מוסדות ברחבי המדינה. פנו אלי בהצעה לקבל את התפקיד הזה, ואחרי שהתייעצתי עם רבותיי, הרב טולידנו [רבה של מקנס] וראש הישיבה הרב יצחק סבג שבירכו אותי שאצליח בעבודתי, נתתי את הסכמתי.
בעיר הראשונה שבה ביקרתי התברר לי שהילדים נאלצו לבקר בבית הספר גם בשבתות. אספתי את אנשי הקהילה בבית הכנסת ודיברתי על ליבם על החשיבות של הקמת תלמוד תורה "אהלי יוסף יצחק״, ואף הדגשתי שלא יתכן שהילדים ימשיכו ללמוד בבית הספר הממשלתי בשבת. באותה עיר היה ממשל צבאי, וכאשר המושל הצבאי של העיר שמע שכינסתי את אנשי העיר ודרשתי שלא ישלחו את ילדיהם לבית הספר בשבתות, הדבר הכעיס אותו עד מאוד והוא ראה בזה פגיעה בסמכותו. הוא זימן אותי ונזף בי על שבאתי לעיר מבלי לקבל רישיון מראש מהמשרד הצבאי בעיר הבירה כנדרש, ועל שאני ממריד את אנשי הקהילה. אמרתי לו שבאתי בשליחות הרבי מליובאוויטש והסברתי לו את משמעות יום השבת כיום קדוש עבור היהודים. בהמשך גם הגיע ראש העיר והסברתי להם שאי אפשר שלא להקים תלמוד תורה, אם הילדים היהודים מבקרים כעת בשבת בבית הספר תוך חילול השבת הקדושה, ובסופו של דבר הם הסכימו לבטל את הגזירה הזו.
אמרתי למושל שנודע לי שגם בכפרים הסמוכים הילדים לומדים בשבת, והייתי רוצה שהפטור יחול גם עליהם. כנראה שמצאתי חן בעיניו, והוא הסכים שאמסור זאת בשמו לממונים בכפרים הסמוכים, וכך אכן היה ובעזרת השם הצלחנו לבטל את הגזירה הזו גם בעוד מקומות באותו אזור.
על פעילות זו כתב הרב לחיאני דו׳׳ח לרבי וקיבל מענה מעודד. בשנים הבאות פעל בתחום הכשרות במרסי שבצרפת, ואף זכה להגיע אל הרבי ולקבל הוראות בעבודתו. כיום הרב לחיאני מכהן כרב בעיר אשדוד.
דו״ח נסיעות לכפרים
בארכיונו של הרב מטוסוב נמצאות רשימות ובהן דו״חות מנסיעותיו לעיירות ולכפרים. הנה הצצה לרשימה מהחודשים תשרי תשי״ב – אדר תשי״ג:
ג׳ תשרי – נסעתי לצפרו
ד׳ תשרי ־ נסעתי לטמזא
ה׳ תשרי – חזרתי לקזבלנקה
כ״ד תשרי־ נסעתי לתאדלא
כ״ה תשרי – נסעתי למדזעם וחזרה לקזבלנקה
כ״ח תשרי – נסעתי למאראקעש
כ״ט תשרי נסעתי לאגויים – אסלין
ל׳ תשרי נסעתי לאגויים – מאראקש
א׳ מר חשון – נסעתי לקזבלנקה
ד׳ מרחשון – נסעתי לסעטמט וחזרה
ו׳ מר חשון – נסעתי למעקנעס
ז׳ מר חשון – נסעתי לבולמאן – צפרון
ח׳ מר חשון – נסעתי לתאורירט
ט׳ מר חשון ־ נסעתי למעקנעס – אאוזאן
י׳ מר חשון ־ נסעתי לקזבלנקה
י״ב מר חשון – נסעתי לסעטמאט וחזרה
כ׳ מר חשון – נסעתי למאראקעש
כ״ב מר חשון – נסעתי לבריזה וחזרה
כ״ג מר חשון – נסתי לשדה חיים וחזרה
כ״ד מר חשון – חזרתי לקזבלנקה
כ׳׳ה מר חשון – נסעתי למאראקש – תאמאסינת, אורזאנאת – תאורירת
כ״ז מר חשון – נסעתי לתלמסלא – אגדז – אסלים – תאאכוגאלת – אגדז
כ״ח מר חשון – נסעתי לכסבא – רבאט ־ דאגורא – ערואיאת, תמגונית
כ״ט מר חשון – נסעתי למחמיד – בני חיון, לכסבא
ל׳ מר חשון – נסעתי לשקורא – תיכרת מין דלימיני – אגויים
א׳ כסלו – נסעתי למאראקעש
ד׳ כסלו – חזרתי לקזבלנקה
ז׳ כסלו – נסעתי למעקנעס וחזרה
כ״ה כסלו – נסעתי לבני מעלאל
כ׳׳ו כסלו – נסעתי לתאדלא
כ״ז כסלו – חזרתי לקזבלנקה
ב׳ טבת – נסעתי למעקנעס
ג׳ טבת – נסעתי לצפרו
ד׳ טבת – נסעתי למעקנעס
ה׳ טבת – נסעתי לקזבלנקה
י׳׳ח טבת, נסעתי לסעטמט וחזרה
כ״ה טבת – נסעתי לצפרו
כ״ו טבת – נסעתי למעקנעס
כ״ז טבת – נסעתי לקזבלנקה
ז׳ שבט – נסיעה למאראקעש
ח׳ שבט – נסיעה לקזבלנקה
כ״ט שבט – נסיעה לסעטאט
כ׳׳ב אדר – נסיעה לסעטאט
כ״ג אדר – נסיעה לקזבלנקה
ג׳ ניסן – נסיעה למאראקעש
י״א ניסן – נסיעה למקנס
י״ב ניסן, חזרה לקזבלנקה
י״א סיון נסיעה לראבאט תשי״ג
י״ב תשרי – נסיעה למאראקש
ז׳ מר חשון – נסיעה למאראקש
ה׳ כסלו – נסיעה למקנאס
ו׳ כסלו – נסיעה לצפרו, בולמאן, מידלת
ז׳ כסלו – נסיעה לריש, קסאר סוק
ח׳ כסלו – נסיעה לריסאני, ארפוד, טנג׳יר
ט׳ כסלו – נסיעה לאולאד, בו עאמיד, אורזאזאת, מאראקש
י׳׳ב כסלו – נסיעה לאולאד זנאגיא, זאוויא, דימנאת, אלקלעד, בני מעהלאל
י״ג כסלו – לסעטאט, קזבלנקה
ג׳ אדר ־ לסעטאט וחזרה
ז׳ אדר למקנאס, צפרו
ח׳ אדר – חזרה לקזבלנקה".
ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492-בעריכת שלום בר אשר
ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492
בעריכת שלום בר אשר
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492
לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד
מסגרת הדיון ומטרותיו
בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.
פרק י״א
מוצאה של המוסיקה האנדלוסית
כפי ששמעתי מפי מורי באוניברסיטת ב״ש ד״ר אברהם אמזלג במסגרת הקורס ״המוסיקה של יהודי מרוקו ראה על הנדון בספרו של הלה ״פרקים במוסיקה של יהודי מרוקו״.
הימים הם ימי שלטונו של הארון א־ראשיד החליף מבגדד שחי במאה ה־9. ראש השרים שהיה מוסיקאי הזמין את אבא אל חסן עלי בן נפע המכונה ״זיריאב״ לארמון לצורך הופעה משותפת אצל החליף. זיריאב זה היה תלמידו של היהודי יצחק מוצילי, מוסיקאי בחצרם של שליטי שושלת עבאס בבגדד. ראש השרים נתקנא בגאוניותו המוסיקלית של זיריאב, והלה נאלץ לברוח מבגדד. בנדודיו הוא הגיע עד לקורדובה בירת ממלכת אנדלוסיה. ממלכה זו שהיתה בתקופת שגשוג, פיתחה היטב את התחום התרבותי וכך זכו השירה והמוסיקה לתשומת לב מיוחדת.
ממלכת אנדלוסיה ־ ע״ש השבטים הונדאלים שפלשו בראשית המאה ה־5 לחצי האי האיברי, השטח האיברי. השטח הכבוש נקרא על שמם ״ונדלוס״ ומכאן ״אנדלוס״ בערבית. האימפריה המוסלמית התפשטה בכיבושיה והגיעה עד לחצי האי האיברי. באנדלוסיה הכבושה הם הקימו את חליפות קורדובה בשנת 711 אחה״ס שכונתה כשם עיר בירתה ־ קורדובה. בצפון המשיכו להתקיים הממלכות הנוצריות העצמאיות: ארגון, נוורה, קסט'־- ולאון. אנדלוסיה התפרסמה בעושרה: החקלאות שגשגה והמצב הכלכלי היה טוב. אנדלוסיה נודעה במבנים רבים שהוקמו לצורכי החליפים ולרווחת התושבים: ארמונות מפוארים, מסגדים, ספריות, בתי מרחץ ציבוריים ושווקים שחנויותיהם היו עמוסות סחורות. על רקע זה מתפתחת גם התרבות: הדקדוק הערבי הלשון, הבניה, עיטורי הערבסקות וגם השירה.
בתקופה זו, המאה ה־9, מגיע זיריאב לקורדובה, הוא נקלט בה היטב והשליט המקומי, עבד א־ רחמן השני, העמיד לרשותו תקציב כספי ופתח לכבודו בית ספר למוסיקה.
לאחר שנים הצליח זיריאב לחבר יצירה מוסיקלית מעניינת, מורכבת ובעלת רמה. בתחילה היא נקראה ״שירת אלטארב״ ־ ״שירת התענוג״ ־ ומאוחר יותר היא נקראה ״המוסיקה האנדלוסית״. על זיריאב, המוסיקאי המחונן, שהמציא את המוסיקה המעניינת והמורכבת הזאת, אין פרטים רבים. על כל פנים, זהו הסיפור העומד מאחורי חיבורה של המוסיקה האנדלוסית.
דעת יחיד בנוגע למקורה של המוסיקה האנדלוסית אפשר למצוא בספר ״אעירה שחר״ של הרב חיים שושנה ז״ל. במבוא שכתב הוא מציין, כי מקורה של מוסיקה זו הוא עוד מימי בית המקדש ואף מימי דוד המלך. הלויים כללו את שיריה בין השירים אותם שרו בכל עת במקדש. לדעת יחיד זו אין כל תימוכין עובדתיים, ואינה מקובלת על חוקריה של המוסיקה האנדלוסית.
במוסיקה האנדלוסית, או מוסיקת ״האלא״,[״אלא״ ־ ע״ש כלי נגינה בערבית.] ניכרת היתה השפעה אירופאית והשפעה מג׳רבית-ערבית. זו האחרונה באה לידי ביטוי בעיטורים ובאלתורים מזרחיים. תרכובת מסוגננת ורב גונית זו עשתה את שלה וכך הפכה במשך השנים מוסיקת ״האלא״ להיות המוסיקה של השכבות הגבוהות והחשובות בספרד האנדלוסית. הדחיפה הרבה להצלחתה של מוסיקה זו היתה בעצם אימוצה ע״י השליטים המקומיים, ובכך היא הפכה להיות מוסיקת החצר של השליטים. שיאה של מוסיקה זו היה במאות ה־ 13 ־ 10 אחה׳׳ס, תקופת הפריחה של שלטון האיסלם בספרד האנדלוסית.[ תקופה זו מקבילה לתקופת ״תור הזהב״ של יהודי ספרד.] טבעי יהיה שמוסיקה זו תחדור, אם כי באיטיות מסויימת, גם לשכבות פחות גבוהות. כך הפכה המוסיקה האנדלוסית לחלק בלתי נפרד מהמורשת האנדלוסית המפוארת.
והנה עם התהפוכות ההסטוריות בספרד: גירוש המוסלמים וכיבושה של ספרד מחדש ע״י הנוצרים,[ לכיבוש המחודש של ספרד ע״י הנוצרים קוראים בשם ״הרקונקיסטה״, תחילתה במאה ה־ 11 וסופה ב־1492.] נדחקו המוסלמים הצידה לשולי ההיסטוריה ויחד איתם תרבותם המפוארת, קרנם של המוסלמים ירדה ויחד נשכחו גם 24 הנובאת שחיבר זיריאב.
המוסיקה האנדלוסית לא נכתבה והיא עברה מפה לאוזן. המגורשים המוסלמים עזבו את ספרד והגיעו, מטבע הדברים, לשכנה הקרובה־למרוקו. מוסיקה לא ניתן לחסום ולכלוא, היא יושבת בראשיהם של מוסיקאים ־ זמרים ונגנים ובראשיהם של סתם אנשים שעברו למרוקו.
גואל למוסיקה זו היה ערבי בשם מוחמד אבן אל חוסיין אלחייכ אל טיטואני מהעיר טיטואן שבצפון מרוקו, והוא פעל כמוסיקאי בעירו. אל חאיכ נעזר בעבודתו בשנת 1786 בחיבורים קלאסיים מכתבי יד שונים. שהיו נפוצים בחוגים סגורים של המוסלמים במלאח היהודי ובבתי הכנסת היהודיים.
הוא הצליח לשחזר, במאמץ רב, 11 נובאת בלבד מתוך ה־24 שחיבר זיריאב בקורדובה. לעבודתו הוא קרא ״אל מג׳מועה״ (״האסופה״). מ־13 הנובאת הנותרות הוא הצליח לשחזר שרידים בלבד. נובאת אלה נשכחו, לא הועברו כראוי בע״פ ואבדו לתמיד. להם קרא ״איתמא״ (יתומים). כך הצליח אל חאיכ להחזיר עטרה ליושנה: להחיות מוסיקה שנעלמה במידה רבה מהתרבות המוסיקלית של אנשי האזור ולהפכה במידה רבה של הצלחה למוסיקת החצר החביבה על שליטי מרוקו.
מנהג שירת הבקשות אצל יהודי מרוקו-דוד אוחיון-מוצאה של המוסיקה האנדלוסית.
עמוד 127
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית-חסן-בק ביפו
פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
בימי ממשלת חסן-בק ביפו * דרישתו כסף ו“קבלותיו” על הכסף * דרישתו כלי זין מהישוב היהודי * אכזריותו ועריצותו * בהא-אלדין * ידו החזקה * סדריו * בואו של בני מאיר נתין צרפתי * חזרתו אל האניה * מצוקת התושבים * בנין המסגד בנוה-שלום * שחרור התימנים מחובת הצבא * קורות ברזל ממחסנו [ממחסננו] לבנין המסגד הערבי * בין בהא-אלדין וחסן-בק * נסיונותי לעשות פרוד ביניהם * תוצאות הפירוד לטובת הישוב
בחודש אב שנת 1914 הוכרזה המלחמה העולמית ונמשכה כשש שנים. בין הארצות שסבלו ממלחמה זו היתה גם ארצנו שבה התנגשו הצבא התורכי עם צבאות ההסכמה. יותר מכל הערים סבלה כידוע יפו ממושלה העריץ חסן ביק ששרירות לבו עברה כל גבול. תחת שלטון זה נאנק הישוב מרוב סבלו שהגדיש את הסאה. עד שהממשלה התורכית גרשה את תושבי יפו לדרום ולצפון הארץ. פעולות המושל הזה, מעשי התועבה ויחסו הפראי לישוב היפואי ישארו לדראון עולם בהתפתחות העיר יפו. אציין פה כמה מהדברים כהויתם שנשתמרו בזכרוני והמפיצות אור על התנהגותו הבלתי אנושית של מושל אכזר זה.
ימים אחדים אחרי בואו ליפו קרא לאספה אחדים מנכבדי העיר: מושלמים, נוצרים ויהודים, בערך ארבעים נפש במספר. מהיהודים הוזמן הרב ב"צ עוזיאל, דיזנגוף ואנכי, הוא נאם לפני הנאספים נאום שאת תמציתו הנני רושם פה.
"כידוע לכם הוכרזה המלחמה העולמית בין ארצות אדירות וארצנו גם היא נמצאת בתוך החזית. כפי שהנכם רואים הצבא נוסע יום יום להחזית ובעוד זמן מה תתרוקן העיר מחיל המשמר ובהיות ואי אפשר להשאיר עיר שלמה בלי משמר צבא וביחוד בימות המלחמה, באתי הנה לשרת אתכם ולשמור על בטחון התושבים. רצוני הוא שהכל יתנהג בסדר בשביל הבטחון הצבורי ואני מציע לפניכם לארגן קבוצות נוער מצעירי התושבים שבעיר בתור שומרים על שלום העיר ותושביה ואני בטוח שתסכימו לכך. רק שאלתי מכם היא, אם לעשות בגדים לצעירים אלה כבגדי אנשי הצבא או להשאיר את כל אחד ואחד מהם בבגדיו הוא, אלא לחבשם חגורה ולסמן עליה את תפקידו. אחדים מהנאספים השיבו שרצוי יותר לעשות לצעירים מלבושים מיוחדים בכדי שיכירם כל איש בתור חיל המשמר אחרת לא יהיה כל סדר ומשמעת. וחסן ביק אמר: שמח אני לשמוע מכם דברים נכונים אולם כסף אין לממשלה ולא נוכל גם לדרוש מאתה תקציב לזה מפני שהיא מוציאה יום יום סכומים ענקים על החזקת הצבא ולכבוד רב יחשב לתושבים אם יטפלו בעצמם בשאלה זאת. כתום דבריו קם אחד מראשי הערבים עומאר-אל-ביטר ראש עירית יפו ואמר:
"אדוני הקומנדנט, יעשה נא חשבון כמה צעירים נצרכים למשמר ולחלק את הוצאות דמי הבגדים הדרושים להם על שלשת חלקי הישוב בארץ: המושלמים, הנוצרים והיהודים. וכן היה. הקומנדנט העריך את הסכום הכללי לחמש מאות לירות. הסכום הזה נחלק לשלשה חלקים, והוטל על הא' דיזנגוף ועל כותב הטורים האלה להמציא עד למחרתו את השליש. הא' בירותי בשם הנוצרים, הא' עומר אל ביטר בשם המושלמים והא' דיזנגוף בשם היהודים ענו להקומנדנט בחיוב".
למחרתו קבצנו את הכסף בין המוסדות הכספיים שלנו והלכנו למסור לחסן ביק את הסכום נגד קבלה רשמית, אבל הוא קבל את הכסף בלי תודה ובלי כל קבלה. דרשתי ממנו קבלה והוא הוציא מכיסו את כרטיס הבקור שלו ורשם עליו מלים שעד היום לא ברור לי פרושן: “קבלתי סך זה שהייתם חייבים”. מורגז היה באותה השעה וקבלה רשמית לא יכולנו להשיג ממנו ונאמר ללכת, והנה הוא קורא אותנו ומבקשנו לשבת ולהקשיב לדבריו. שמח הוא שתודה לאל אנו מארגנים את המשמר אבל בקשתו מאתנו להמציא לו אקדחים וגם משקפות שתוכלו להשיג אצל יהודים ולתת לנו כדי לזין בהם את המיליציה. אמרנו לו שכלי זין אינם בנמצא אצל היהודים אבל משקפות אולי נוכל להמציא לו אם נמצא כאלו. אז קפץ ממקומו כנשוך נחש לא רק משקפות הנני מבקש מכם כי אם כלי זין הנחוצים ביותר לצעירי המיליציה. אמרנו לו שוב, שכלי זין אין אצלנו וממילא לא נוכל להמציאם. חסן ביק התקצף וענה בזעף: “מצא תמצאו. מחר עליכם להביא מאלה המינים שאני מסמן לכם” ועזב אותנו לנפשנו ועשה את עצמו שהוא עסוק וטרוד. יצאנו ממנו והלכנו לאחדים מהיהודים לבקשם שיעזרו לנו למלא אחרי פקודת הקומנדנט. עברו שני ימים ואנו לא השגנו את המבוקש ושוטר בא לחפש אחרינו ודורש תשובה חיובית. התחלנו לחפש ברצינות רבה, אספנו בקושי רב רובים אחדים ותריסר אקדוחים ממינים שונים וגם משקפות אחדות שקבלנום במתנה מאחינו, מלבד משקפות אחדות מצוינות שנדב אותן ה' ברלין, ששוין עלה למאות פרנקים ושמחנו שעלה בידינו לשרת את הממשלה והקומנדנט ובלבד להפטר מדרישות נפרזות שלו. שמנו את כל החפצים שאספנו במזודה ונסענו אל הקומנדנט.
כשהופענו במשרד המושל מצאנו אתו את הסוחר הערבי הנכבד יוסף עשור. הוא קרא לשוטר שיפתח את המזודה ויסדר את החפצים על שלחנו. חסן ביק נגש בעצמו ובדק את האקדחים וכשמצא ביניהם שני אקדחים מהמין הפשוט זרק אותם בקצף לאחת מפנות החדר בקראו בזעם: “אתם באים ללעוג ממני, הנה עשיתם לי משחק ילדים ותביאו לי אקדחים שתינוקות משתעשעים בהם ואת האקדחים המשובחים החבאתם והשארתם אצלכם. דיזנגוף ואני נבהלנו מאד למראה פניו הזועפים ולא ידענו מה לענות לעריץ זה. רק אני רמזתי לערבי הנכבד שישב לצדו שהבין כונתי והתערב בדבר בפנותו לחסן ביק: “אנשים אלה נכבדים וחשובים ואולי לא הבינו מבוקשך” ועוד דברי שדול ופיוס. אז נרגע במקצת ופנה לערבי: יודע אני שאנשים אלה נכבדים וישרים הם אך לא אוכל להסכים שיעשו צחוק ממני. ואלינו אמר: “אני מבקש מכם להכריז לכל היהודים שביפו ותל-אביב כי כל מי שיש לו אקדח מחויב הוא להביא אותו אליכם ובמשך עשרים וארבע שעות תביאו את האקדחים הנה לחדר זה, ומי שלא ישמע לפקודה זו הממשלה תערוך חפושים וכל מי שימצא אצלנו אקדח יענש בכל חומר הדין”. על יסוד כל זה הכרזנו הכרזה רשמית לכל הישוב העברי ביפו ותל-אביב והודענו לאחינו היהודים את פקודת העריץ האכזר ובאותו ערך [ערב] נאספו בערך כמאה וחמשים אקדחים מכל המינים לבית הא' דיזנגוף. בבקר שלח לקרוא אותי הא' דיזנגוף. כשבאתי אליו מצאתי אותו מסדר את האקדחים למיניהם בסדר טוב. אני התחלתי להתאונן על מעשהו, הלא חסן בק יחשוב שיש לנו בית חרושת לנשק ואנו הבאנו לו אחדים מכל מין. עלינו למסור לו האקדחים מעורבים כשם שקיבלנו אותם. הא' דיזנגוף הרגיש באמיתות דברי וחדל לסדר את האקדחים. שמנו אותם בלי סדר בתוך שקים והטענו על עגלה ונסענו לקישלה (קסרקטין). מפקד הצבא הרשה לקבל אותנו, כשנכנסנו לאולמו מצאנו בו מלא אנשים ואת חסן בק עסוק. חכינו שעות אחדות ובינתים סמרו שערות ראשנו לראות כיצד חסן בק מתיחס בעריצות לקהל. הוא שלח לקרוא אחרי הא' בירותי. כשהתיצב לפניו דבר ורעד, וחסן בק הסתער עליו בחרופים וגדופים כנמר טורף, באותו זמן שאפילו פחה ירושלים לא העיז לדבר כדברים האלה עם הא' בירותי, כי היה מכבדו. ובחוצפה ובעזות כזו דבר גם עם נכבדים אחרים. כשראינו זאת הבינונו מי הוא האיש שעלינו לבוא אתו במו”מ. התחלנו לחשוב מה עלינו לעשות יאוש עז תקף אותנו. חפצנו להתיעץ ביננו לבין עצמנו כיצד עלינו להתנהג, לדבר עמו בטון אמיץ בלי כל פחד או להרתע מפניו. הבטנו איש על רעהו והנה לא יכולנו להוציא הגה מפינו. כשאני לעצמי החלטתי שעלינו לדבר עמו באומץ מבלי כל התרפסות. רמזתי להא' דיזנגוף על דבר מחשבתי והוא עודד אותי בשפתים נעות.
חסן ביק השאיר אותנו לאחרונה ובהיות והשעה היתה שעת צהרים אמר לנו: אני אשאיר אתכם לאחר הצהרים או [אז] תחכו לי. ענינו לו: אנו לא בקשנו ממך מאומה אלא אתה בקשת מאתנו אקדחים והבאנום אליך. מן הבקר אנו מחכים, אם כ' הביק רעב וחפץ לאכול גם אנו רעבים כי הלא צהרים לכל בן אדם. הנה האקדחים שמצאנו אצל היהודים מונחים בשקים ולכן אנו נלך כי אין לך צורך בנו משום שבזה גמרנו את התפקיד שהטלת עלינו. הוא הקשיב לדברינו ואמר “אני אעשה כרצונכם לא אסעד לפניכם, נשב לשעה קלה ונראה מה שהבאתם ואחר כך נלך לאכול”. הוא פתח את השקים וכשמצא ששה אקדחים ממין אחד צעק בזעם: הלא אמרתם שאין ליהודים אקדחים הנה אני רואה שיש לכם בית חרושת לאקדחים מצאתי ששה אקדחים ממין אחד. אז קמתי ואמרתי בקול רם: צריך שהביק יבין פעם אחת שדיזנגוף ואנכי מדברים דברי אמת ולא הרגלנו לדבר שקרים, ואין אנו פוחדים כדי שנצטרך לשקר דברינו הם דברי אמת ומעתה ולהבא צריך הביק לדעת זאת. וספרתי לו את כל מה שראיתי בבקר כשנכנסתי לדיזנגוף וראיתיו מסדר את האקדחים והתאוננתי עליו שאחר כך יחשוד בנו הביק. אז צחק העריץ ואמר: ובכן, אתם אומרים שדבריכם הם דברי אמת? השיבונו לו: אין אנו יודעים שטה אחרת. – אם כן, אמר המושל, הגידו לי האמת, המחסנים הגדולים הנמצאים מתחת למשרד האפ“ק והמחסנים הנמצאים במקום פלוני ואלמוני למי הם שיכים? ענינו, להאפ”ק, מלבד המחסנים הריקים עם המפתחות שלהם השיכים לבעלים הממושכנים אצל אפ“ק. אחרי זה מסר לנו קבוצת מפתחות ובקש אותנו למסרם לאפ”ק ונפרדנו בשלום ופנים צוחקות.
יוסף אליהו שלוש – פרשת חיי-1870-1930-פרק י"ג: ראשית המלחמה העולמית
43%
פרשת נח-משה אסולין שמיר
"ותשחת הארץ – לפני האלוהים,
ותמלא הארץ ח-מ-ס" (פ' השבוע נח ו, יא).
תרגום : "ואיתחבלת ארעא קדם ה' – ואיתמליאת ארעא ח-ט-ו-פ-י-ן".
חטופין = גזל, היות והגזלנים חוטפים בכוח מכל הבא ליד,
תכונה האופיינית לישמעאלים, עליהם אמר המלאך להגר:
"וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם – יָדוֹ בַכֹּל, וְיַד כֹּל בּוֹ" (בר' טז, יב).
נקרא פרא – ע"ש תכונת הפראות אותה קיבל בגנים מאמו הגר הישמעאלית.
ונקרא אדם – להיות בן אדם – תכונה אותה קיבל בגנים מאביו אברהם.
פיצול אישיות: הישמעאלי:
יארח אותך יפה, אבל בחוץ – סכין – עם הקריאה: "אללה וכבר".
החפץ חיים: "והוא יהיה" – בזמן עתיד,
לעולם – לא ניתן לתרבת את הישמעאלים, גם אם ישכילו.
רבנו-אור-החיים-הק' מגדיר מהו חמס:
"חמס = הוא כללות הרשע:
בו גזל, בו גילוי עריות, בו שפיכות דמים, בו עבודה זרה (ע"פ בר' רבה פל"א)
העונש למחבלי החמס – בגלל החטופים, דבר הקורה. כיום בצפון ובדרום:
"ויאמר אלוקים לנח: קץ כל בשר בא לפני – כי מלאה הארץ חמס מפניהם,
– והנני משחיתם את הארץ" (פס' יג)
תרגום אונקלוס: "איתמליאת ארעא חטופין… – והא אנא מחבלהון עם ארעא".
דברי הרמב"ם ורבנו בחיי
על אכזריות הישמעאלים בכלל, והחמס והחיזבאלה בפרט.
הרמב"ם באיגרת תימן: "מעולם לא עמדה אומה רשעה יותר לישראל – כישמעאל.
רבנו בחיי: "ונתן יהוה אלוקיך את כל האלות האלה – על אויביך ושונאיך" (דב' ל ז).
אויביך = ישמעאל. שונאיך = עשיו" {האויב שהוא – ישמעאל, יותר קשה מהשונא-}.
גלות ישמעאל באחרית הימים, בתורת
הזהר הק', דניאל, רבי ישמעאל כהן גדול, רבי חיים ויטאל.
{תמצית מתוך ספרי החדש שיצא בקרוב בעז"ה, "להתהלך באור הגאולה}
רבי חיים ויטאל תלמיד האר"י הק' כותב בספרו "עץ הדעת טוב" על תהלים קכד:
פס' א שִׁ֥יר הַֽמַּעֲל֗וֹת לְדָ֫וִ֥ד. לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ יֹֽאמַר-נָ֝א יִשְׂרָאֵֽל.
פס' ב לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".
פס' ג" אֲ֭זַי חַיִּ֣ים בְּלָע֑וּנוּ – בַּחֲר֖וֹת אַפָּ֣ם בָּֽנוּ
פס' ד אֲ֭זַי הַמַּ֣יִם שְׁטָפ֑וּנוּ נַ֝֗חְלָה עָבַ֥ר עַל-נַפְשֵֽׁנוּ: ה אֲ֭זַי עָבַ֣ר עַל-נַפְשֵׁ֑נוּ הַ֝מַּ֗יִם הַזֵּֽידוֹנִֽים:
פס' ו בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם
פס' ז" נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ".
פס' ח: "עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
וכה דברי רבי חיים ויטאל:
"עתידים ישראל להיות באחרית הימים בגלות ישמעאל, כנזכר בפרקי דרבי אליעזר (פרק כח ופרק ל), ובספר הזהר (סוף פרשת לך לך). וכן (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א). סוף מסכת סוטה. וכן (סנהדרין צז ע"א), שם מפורטים 15 דברים שיעשו לנו הישמעאלים באחרית הימים, כשאנחנו "שולטים" במדינת ישראל.
פס' ב: לוּלֵ֣י יְ֭הוָה שֶׁהָ֣יָה לָ֑נוּ – בְּק֖וּם עָלֵ֣ינוּ אָ-דָֽ-ם".
א-ד-ם רומז לישמעאל שנקרא אדם, ככתוב: "והוא יהיה – פרא א-ד-ם".
המהות שלו תהיה פרא – פראות, לכן נאמר: "פרא אדם", ולא "אדם פרא" כמתחייב מבחינה תחבירית.
"פרא אדם" –
ישמעאל הוא א-ד-ם – בזכות מידת החסד מאביו אברהם.
ישמעאל הוא פ-ר-א – בזכות מידת הפראות מאימו הגר המצרית.
יש לו פיצול אישיות. מסוגל לארח אותך כמו אביו אברהם, אבל בחוץ ידקור אותך ללא רחם, ויקדים לך "אלה וכבר" = אלוקים גדול.
החפץ חיים לומד מהמילה י-ה-י-ה בזמן עתיד.
לעולם הישמעאלי יהיה פרא אדם, ולא יהיה ניתן לתרבת אותו, גם אם יהיה פרופסור.
מהו התפקיד של ישמעאל:
להחזיר את עם ישראל בתשובה כדברי הזהר (רעיא מהימנא פרשת נשא דף קכו ע"א).:
"כד אינון מחללין אורייתא, קודש אבריך הוא ייעול לון בגלותא דבני עשיו וישמעאל תחות שעבודא דלהון וכו':
תרגום דברי הזהר:
כאשר מחללים את התורה, הקב"ה מכניס אותם לגלות עשיו וישמעאל – ונידונים שם, ובהם יתבררו ויתלבנו ויצורפו כצרוף הכסף וכו',
רבי ישמעאל כהן גדול בפרקי דרבי אליעזר:
עתיד ישמעאל לעשות צרות לעם ישראל באחרית הימים,
עד שנשוב בתשובה, ונצעק לאל, ואז ישמע {אותנו} – {ה-} אל.
רבי ישמעאל לומד זאת מדברי המלאך להגר כאשר ברחה מפני שרה, וכך אמר לה:
"ויאמר לה מלאך ה': הינך הרה ויולדת בן וקראת שמו ישמעאל – כי שמע ה' אל עניך. והוא יהיה פרא אדם. ידו בכל, ויד כל בו, ועל פני כל אחיו ישכון" (בראשית טז יא – יב).
לכאורה, היה צריך לקרוא לו שמע-אל, בזמן עבר, היות והמלאך שמע את תפילתה ועוניה.
ישמע – אל, בזמן עתיד – רומז לאחרית הימים.
וכך דברי פרקי דרבי אליעזר (פרק לב).
"ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם {ישראל} – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל. שנאמר: "ישמע אל ויענם (תהלים נה, כ)
דניאל רמז לגלות ישמעאל:
"חזה הוית באדין מן קל מליא רברתא די קרנא ממללה. חזה הוית עד די קטילת חיותא והובד גשמה, ויהיבת ליקדת אשא" (דניאל ז, יא).
באחרית הימים, קצפו של ה' יצא על אותה קרן המדברת גדולות – היא מלכות ישמעאל.
רמזים משירת האזינו שיש בה סודות ההיסטוריה היהודית,
על גלות ישמעאל באחרית הימים
"הם קנאוני – בלא אל, כעסוני בהבליהם –
פירוש: הם מכעיסים אותי 'בלא אל', כאילו אין תוקף למלכותי, ולא קיים חלילא,
ומאמינים רק ב"כוחי ועוצם ידי – עשה לי את החיל הזה"
ואני אקניאם – בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
אני אנהג בהם 'מידה כנגד מידה', ואביא עליהם "בלא עם",
אביא עליהם כנופיות טרור שלא נחשבות לעם {כמו חמס, חיזבאלה},
אבל, הן מאמינות באל – "אללה אכבר", ביס מילהה וכו'
כדברי רבנו יהונתן בן עוזיאל, רמב"ן, דעת זקנים וכו' {עיין בהמשך}.
באחרית היום – הישמעאלים ינהלו איתנו שלוש מלחמות:
1 מלחמת תש"ח הקמת המדינה.
2 מלחמת ששת הימים – הרחבת גבולות הארץ כמו בתנ"ך.
3 מלחמת כיפור – תחילת תהליך החזרה בתשובה לפני הגאולה.
השאר – מבצעים כמו מבצע סיני, צוק אותן, עופרת יצוקה, שלום הגליל וכו'.
המטרה:
הישמעאלים ימשיכו לעשות לנו צרות – עד שנלך בדרכי התורה, ונודה ל-אל שהוא מנהל את העולם.
רבי ישמעאל אומר: למה נקרא שמו ישמעאל?
ולא שמע אל כמתחייב מבחינה תחבירית.
אלא -ישמע – אל' – בעתיד באחרית הימים. עד שנשמע ל-אל.
(פרקי דרבי אליעזר)
המדרשים, הרמב"ן וחכמי הסוד אומרים:
בפרשת "האזינו" רמוזה ההיסטוריה של עמ"י, ושל כל אחד מאתנו.
דוגמא מחיי כלל עמ"י.
מדינת ישראל כיום, נמצאת בשלום קר עם ירדן ומצרים, אבל סובלת מתנועות טרור כמו 'חיזבאלה' ו'חמס' שאינן מוגדרות כעמים. זה רמוז בפסוק:
"הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם –
ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (דב' לב, כא).
רבנו יונתן בן עוזיאל, הרמב"ן, וכן דעת זקנים אומרים על הכתוב: "הם קנאוני בלא אל, כעסוני בהבליהם – ואני אקניאם בלא עם, בגוי נבל אכעיסם" (האזינו לב, כא):
עתיד ה' לגרות בעם ישראל כנופיות טרור שמעולם לא היו עם, כפי שרואים בחמאס מדרום, וחיזבאלה מצפון המטווחים בטילים את ערי אלוקינו. כל זאת בגלל חוסר אמונה בה', דבר המכעיס את הקב"ה בבחינת: "קנאוני" {הכעיסו} אותי כאילו חלילא לא קיים הא-ל – "בלא אל".
רבנו יונתן בן עוזיאל כותב: "ואנא אקנינון באומא דלא אומא".
רמב"ן: "ואני אקניאם בלא עם… העם שלא היה נחשב לגוי".
דעת זקנים: "והם קרויים לא עם, שהרי הם בזויים". ולא הזכרנו את דע"ש שהגיעו משום מקום…
מתי יפול ישמעאל?
כאשר ישמעאל יפול באחרית הימים,
אזי יצמח משיח בן דוד, שהוא מתולדות יצחק".
תפילה לבורא עולם – בעגלא ובזמן קריב.
(בעל הטורים. בר' כה, יט).
דוד המלך רומז לנו על סוף ישמעאל
ועל גאולתנו בעגלא ובזמן קריב.
פס' ו: בָּר֥וּךְ יְהוָ֑ה – שֶׁלֹּ֥א נְתָנָ֥נוּ טֶ֝֗רֶף לְשִׁנֵּיהֶֽם:
פס' ז: נַפְשֵׁ֗נוּ כְּצִפּ֥וֹר נִמְלְטָה֮ מִפַּ֪ח י֫וֹקְשִׁ֥ים – הַפַּ֥ח נִשְׁבָּ֗ר וַאֲנַ֥חְנוּ נִמְלָֽטְנוּ:
פס' ח: עֶ֭זְרֵנוּ בְּשֵׁ֣ם יְהוָ֑ה – עֹ֝שֵׂ֗ה שָׁמַ֥יִם וָאָֽרֶץ:
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את הביטוי "לפני", בפס': "ותישחת הארץ – לפני האלוקים":
בדור המבול חטאו כ"כ הרבה, עד שמלאכי חבלה רצו להעניש את החוטאים מהר, לפני שהסתיים גזר דינם, בבחינת "לפני {גזר דין} האלוהים". כידוע, מהעבירות שהאדם עושה, נוצרים קטגורים שהם מלאכי חבלה ככתוב בפרקי אבות (ד', מי"א), והם אלה שמענישים את החוטא כדברי הנביא ירמיה (ב' יט'): "תייסרך רעתך" – רעת האדם מייסרת אותו, ולא ה'.
רבנו מדגיש שגם הארץ נשחתה בגלל "התיעוב הנוצר ממעשיהם", ולכן נאמר "ותשחת הארץ".
"ותשחת הארץ לפני האלוהים": המגיד ממזריץ' אומר: אנשי דור המבול הקדימו את הארציות – לפני האלוקים, כלומר, הם דאגו לצרכים הגופניים והארציים האסורים כמו עריות וחמס, ורק אח"כ לעבודת ה' אם בכלל.
בחג שמחת תורה מתחילים לומר "משיב הרוח – ומוריד הגשם".
דרך דרוש: הרוצה להשיב לעצמו את הרוחניות – עליו להוריד מעצמו את הגשמיות, בניגוד לדור המבול שדאג לגשמיות. בדורנו המשופע בגשמיות, יש מה להוריד.
הסבר נוסף: ישנם חכמים בעיניהם, המשחיתים את דרכם ב"שם ה' = לפני האלוקים", בכך שעוברים עבירות רבות כמו "לא תשנא את אחיך", בכך ששונאים יהודים אחרים, היות והם לא הולכים בדרכם, ומתעלמים מ"ואהבת לרעך כמוך", שזה כלל גדול בתורה כדברי רבי עקיבא, וכן מדעת האר"י הק' האומר שמידי בוקר לפני התפילה, יש לומר: "הריני בא לקיים מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, ואני אוהב כל יהודי כגופי". הדוגמאות הן רבות.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, ח"י).
אם פגע בך אחיך, דון אותו לכף זכות, ואל תשנא אותו בלבבך, אלא הוכח אותו בפיך, ובכך 'לא תישא עליו חטא' השנאה. אולי הוא יסביר את פשר מעשהו, או יחזור בתשובה. ע"י כך, אתה לא תבוא לידי 'נקמה ונטירה', ואז לקיים את – 'ואהבת לרעך כמוך', שזה כלל גדול בתורה כדרשת רבי עקיבא.
רבנו מסיים את פירושו כך: "ודקדק לומר 'אחיך', 'עמך' – לומר שאין מצוה אלא על אנשים שעושים מעשה עמך, אבל שונאי ה' כגון המומרים והאפיקורסים – אסור לאהוב אותם. ואדרבא צריך לשנאתם, כאומרו: "הלא משנאך ה' אשנא" (תהלים קלט כא).
"סאה מלאה עוונות.
מי מקטרג בראש כולם? גזל! (קהלת רבה א', ל"ד).
"ותמלא הארץ חמס".
על כך אומר רבי יוחנן: "בא וראה כמה גדול כוחו של חמס, שהרי דור המבול עברו על הכול {ובפרט עריות ועבודה זרה כדתנא דרבי ישמעאל בסנהדרין כז, ע"א}, ולא נחתם גזר דינם עד שפשטו ידיהם בגזל" (סנהדרין קח, ע"א).
גם רש"י על אתר אומר, שלא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על גזל.
גם בימינו, נושא הגזל תופס מקום "נכבד" ביחסים שבין אדם לחברו, ומי יכול להעיד על עצמו שלא נכשל בו.
סוגי הגזל רבים הם, ולהלן דוגמאות מחיי יום יום:
נזקי שכנים: חניה מרושלת על שתי חניות. הדבקת מודעות וגרימת נזק לסיוד. שימוש במעליות או שבילים פרטיים ע"י עוברי אורח כדי לקצר דרך. התחמקות מתשלום מיסי וועד. קיום פעוטונים/משרדים מבלי לקבל רשות הדיירים. גרימת נזקי רעש ע"י דיירים לשכניהם. התקנת מזגן המרעיש באוזני השכנים.
נזקים אחרים: אי החזרת הלוואה בזמן. שכפול דיסקים או תכנת מחשב ללא אישור. שימוש בטלפון בעבודה ללא אישור. ביטול זמן בעבודה. מי שאינו אומר דבר בשם אומרו כדברי רבי ירמיה בר אבא בשם רבי יוחנן לכתוב: "אל תגזול דל – כי דל הוא". השואל חפץ מחברו לצורך מסוים, ומשתמש בו לדבר אחר.
א. "נח – הניח את העולם מזעפו. ב. איש – לשון חשיבות.
ג. צדיק – יסוד עולם. ד. תמים בדורותיו – בדור אביו, ודור בניו.
ה. את האלוהים התהלך נח – נח למקום" (רבנו-אור-החיים-הק').
תיבת נח מסמלת בית, משפחתיות, מסגרת, הצבת גבולות –
בניגוד לדורו של נח שהיה פרוץ במידות רעות, כמו גזל ועריות.
סיפור תיבת נח – סיפור של כל אחד ואחד מאתנו (בעל "הסולם" על הזהר).
"אלה תולדות נח,
נח איש צדיק תמים היה בדורותיו,
את האלוקים התהלך נח" (בר' ו, ט').
התורה משבחת את נח במקבץ תארים נכבדים כמו: "נח", "איש", "צדיק", תמים", "את האלוהים התהלך נח", מקבץ תארים בו איש לא זכה בעולם התנ"ך.
נח נולד בשנת 1056 שנים לבריאת אדם הראשון, עשרה דורות אחריו. למעשה, ניתן לומר שנח מהווה תחליף של אדם הראשון, בכך שהעולם הושתת מחדש על ידו, לאחר המבול.
כלומר, בנשמתו היסודית של נח, התגלתה כל הבריאה.
גם אברהם אבינו הכיר את נח (הכוזרי א צה), והיה בן נ"ח {58} במיתת נח (ראב"ע ו, ט). הוא היה דור עשירי לנח.
השם "נח" בהיפוך אותיות, רומז למציאת "חן", בבחינת "ונח מצא חן בעיני יהוה" (בר' ו, ח).
בהקשר לכך, הראשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה, קבע את הסגולה הבאה לומר בעת צרה:
"ונח מצא חן בעיני יהוה (בר' ו' ח') – כן נמצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם".
ב"ברכת הזיכרונות" בתפילת מוסף של ראש השנה נאמר על נח: "וגם את נח באהבה זכרת, ותפקידהו בדבר ישועה ורחמים, על כן זכרונו בא לפניך יהוה …".
אם בתחילת "ברכת הזיכרונות" מדובר במידת הדין – "ועל המדינות בו יאמר אי זו לחרב, אי זו לשלום וכו'", הרי בהמשך, מדובר במידת הרחמים, בזכות נח.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שנח, הוא הצדיק היחידי שניצל מימי המבול בבחינת "צדיק יסוד עולם", וגם בני ביתו ניצלו רק בזכותו, וכדברי קדשו: "וכל ביתך – לא לטעם היותם ראויים, ולא לטעם היותם קודם הגעת שני העונש, אלא מטעם זכותך".
כלומר, בני ביתו ניצלו בזכותו, היות והיה שקול כנגד ל"ו צדיקים. לכן, המילה "אלה" בפסוק: "אלה תולדות נח", באה למעט את בניו שהוזכרו בפרשת בראשית.
כמו כן, "אלה" השווה בגימטריא 36 = ל"ו, רומזת לכך שנח היה שקול כנגד ל"ו צדיקים הנמצאים בכל דור ודור, ומעמידים את העולם. נח ילד את בניו רק בהיותו בן 500 שנה, היות והוא ידע שהקב"ה עתיד להעניש את העולם, והוא פחד שגם בניו יענשו, לכן ילד אותם בגיל מאוחר, כך שבזמן המבול היו צעירים – בני 100 של אז, שאינם ברי עונשין. נח חי 350 שנה אחרי המבול, ובס"ה הוא חי 950 שנה, 20 שנה יותר מאדם הראשון.
רבנו-אור-החיים-הק' מתאר את גדולתו של נח, כפי שהיא באה לידי ביטוי בכתובים:
1."נח. 2. איש. 3. צדיק 4. תמים 5. את האלוהים התהלך נח".
א. "נח" – עד זמנו של נח, עולם הטבע מרד באדם, המים הציפו את השדות, הפרה ותלם החרישה לא נשמעו לחורש וכו', ואילו כאשר נח בא לעולם, הם נחו מזעפם ככתוב: "אלה תולדות נח" – שהניח את העולם מזעפו".
ב. "איש" – מלשון חשיבות, כדברי הכתוב "ויחל נח איש האדמה ויטע כרם" (בר' ט כ). בטרם נולד נח, היו זורעים חיטים אבל קצרו קוצים, ואילו לאחר לידת נח, חזר העולם ליישובו, ע"י נח איש האדמה.
כמו כן, נח המציא את המחרשה דבר שהקל על עבודתם החקלאית כדברי רש"י: "זה ינחמנו – עד שלא בא נח, לא היה להם כלי מחרשה, והוא הכין להם, והיתה הארץ מוציאה קוצים… מקללתו של אדם הראשון, ובימי נח נחה. וזהו ינחמנו" (בר' ו כט).
ג. "צדיק" – רומז ליסודו של עולם בבחינת הכתוב: "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה) שאילו לא היה נח צדיק, גם הוא לא היה ניצל מימי המבול.
ד. "תמים" – שהיה תמים בדרכיו, מתוך שהיה עניו ושפל רוח בדורותיו {לשון רבים} – בדור אביו, בדורו, ובדור בניו. לכן, לא קוים בו הכתוב "אוי לרשע ואוי לשכנו".
ה. "את האלוהים התהלך נח" – שהיה נח לקב"ה, ולכן התורה מדגישה את המילה "התהלך", ללמדנו שבכל הליכותיו דאג שיהיו נוחים לאלוקים, היות והוא דבק בדרכיו.
שלש פעמים מוזכרת המילה נח: הראשונה – מציינת את שמו. השניה – נח לבריות. השלישית – נח למקום.
רבנו יצחק אברבנאל: צדיק – מתנהג עם הבריות במשפט ובצדקה. תמים – תמים עם הקב"ה.
ניתן לומר: האיש נח, היה נח לשמים בדור הפלגה שמרד באלוקים, ונח לבריות בדור המבול שגזלו איש את אחיו.
מרן הראשל"צ הרב עובדיה יוסף ע"ה שיום ההילולה שלו יהיה ביום ג' מרחשוון, שואל:
מדוע כאשר הקב"ה מבקש מנח להיכנס לתיבה, הוא אומר לו: "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", ולא מציין "צדיק תמים" כמו בתחילת הפרשה?
על כך הוא משיב: "רבותינו אמרו: אומרים מקצת שבחו של אדם בפניו. כאשר הקב"ה דיבר אתו פנים אל פנים, אמר לו צדיק, אבל בפסוק {הראשון} שמדבר בכללות מעשיו של נח – הקב"ה אמר צדיק תמים".
בהמשך, הרב מצטט את מרן רבי יוסף קארו (דרשות על התורה) האומר: התואר צדיק – מתייחס למצוות שבין אדם לחברו, ואילו התואר "תמים" – מתייחס למצוות שבין אדם למקום.
נח שחי בשני דורות, בדור המבול בו עברו על מצוות שבין אדם לחברו, נח היה "צדיק", לכן, לפני כניסתו לתיבה, הקב"ה מכנה אותו בתואר צדיק בלבד, ככתוב "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה". ואילו בדור הפלגה בו חטאו כלפי שמים, נח התנהג בתמימות כלפי ה', ולא הלך בדרכם, לכן נאמר עליו "תמים" {"והיה מדי שבת בשבתו"}.
נח – עבודת ה' מתוך נוחות ושמחה.
"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).
ה"הבן איש חי" מסביר את סיבת הכפילות של המילה נח בפסוק הראשון הפותח את הפרשה.
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק…". נח לבריות ונח למקום. ואילו בפעם השלישית "את האלהים התהלך נח", הוא רומז שלנח הייתה התלבטות בין ההליכה אחרי ה', להליכה אחרי רשעי דורו. נח העדיף את ההליכה אחרי האלוקים.
דבר דומה אנו רואים בציווי: "איש אמו ואביו תיראו, ואת שבתתי תשמרו – אני יהוה אלוהיכם" (ויקרא יט' ג').
מצד אחד, יש לכבד את הקב"ה ואת ההורים. מצד שני, כאשר ישנה התלבטות בין ההורים לקב"ה, יש להעדיף את הקב"ה, בבחינת סוף הפסוק: "אני יהוה אלוהיכם". כנ"ל אצל נח. הייתה לו התלבטות בין הליכה עם בני דורו, להליכה אחרי הקב"ה. לבסוף, הלך על "את האלהים התהלך נח".
רבנו "בן איש חי" אומר שהכוונה לביטוי "נח" בפעם השלישית, שעל האדם להרגיש נוחות בעבודת ה'. לעומת זאת, אם הוא מרגיש כבדות וחוסר נוחות בעבודת ה', עליו לבחון מחדש את דרכו לפני ה'.
להלן משל בנידון.
"ולא אותי קראת יעקב – כי יגעת בי ישראל" (ישעיה מג, כב).
לפי פשוטו של מקרא, ניתן לפרש את הפס' הנ"ל בהתאם לדברי ה"בן איש חי" הנ"ל. כאשר אדם יגע בעבודת ה', סימן שאינו קורא בשם ה'.
המגיד מדובנא המשיל על כך משל: עשיר אחד היה בדרכו לבית מלון, כאשר את המזווה שלו הפקיד בידי סבל שיוליך אותה למלון בו התאכסן. הסבל הגיע למלון, וביקש שכר טרחה מופרז. בעל המזוודה שאל את הסבל: מדוע אתה מבקש שכר טרחה גבוה? אמר לו הסבל: המזוודה שלך כבדה היתה". אמר לו האיש: אם התייגעת, סימן שלא סחבת את מזוודתי, כי המזוודה שלי קלה מאד. היא הכילה בסך הכל, כמה יהלומים יקרים.
בדיקה מהירה של תכולת המזוודה העלתה, שמאן דהוא חמד את היהלומים, והצליח לגנוב את המזוודה על תכולתה, ושם במקומה מזוודה זהה עם אבנים.
הנמשל: אם האדם מרגיש יגיעה בעבודת הבורא, סימן שאינו עובד את הבורא, אלא למישהו אחר, ממנו ידאג לבקש תשלום. כי מי שעובד אצל הבורא, הוא אמור להיות מלא תענוג.
כמובן שבשביל להרגיש תענוג בעבודת ה' בבחינת "וקראת לשבת עונג", חייב לעלות במעלה הר ה' ימים רבים, תוך לא מעט יגיעה, עד שיגיע לדרגת עובד ה' מתוך עונג של שמחה.
על עבודת ה' מתוך שמחה אומר רבנו האר"י הק': כל דברי התוכחה קורים אף שהייתה עבודת ה' בשלימות – אך לא מתוך שמחה וטוב לבב, בבחינת: "תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל" (דב' כח מז).
הרמח"ל אומר: "השמחה היא עיקר גדול בעבודה ה'… ואמרו רז"ל: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה של מצוה' (שבת ל). במדרש שוחר טוב נאמר בשם רבי: כשתהיה עומד לפני ה' להתפלל – יהא לבך שמח עליך שאתה מתפלל לאלוקים שאין כיוצא בו, כי זאת היא השמחה האמתית שיהיה לבו של אדם עלז, על שהוא זוכה לעבוד לפני אדון יתברך שאין כמוהו, ולעסוק בתורתו ובמצותיו, שהם השלימות האמתי, היקר והנצחי.
ומצאנו שנתרעם הקב"ה על ישראל מפני שחסרו תנאי זה בעבודתם, הוא שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את יהוה אלוהיך בשמחה ובטוב לבב…".
"נח איש צדיק תמים היה – בדורותיו".
"עין טובה"- לראות את הדברים הטובים בזולת.
המילה בדורותיו נראית כמיותרת, לכן היא נדרשת.
רש"י: יש מרבותינו שדורשים אותו לשבח… היות והוא נשאר צדיק למרות שהוא חי בדור של רשעים. ויש שדורשים אותו לגנאי, היות ואילו היה חי בדורו של אברהם אבינו לא נחשב לצדיק. כלומר, הכול יחסי לתקופה.
רש"י הק' מלמד אותנו מסר חשוב:
לחכמים בגמרא הדורשים את נח לשבח, קורא להם בשם רבותינו, היות והתורה עצמה משבחת את נח בתארים חשובים: תמים, צדיק, את האלהים התהלך נח. לכן מיותר היה לדרוש את "ייתור" המילה "בדורותיו" לגנאי. ואילו את הדורשים אותו לגנאי, אינו מכנה אותם בתואר רבותינו.
המסר החשוב לכל אחד מאתנו הוא: לדון כל אדם לכף זכות, ולראות בו יותר את הצדדים החיוביים, ופחות את ההיבטים השליליים, כמו שכתוב בפרקי אבות: "הוי דן את כל האדם לכף זכות". לראות את כל האדם – לראות את המכלול בכל אדם באשר הוא, בו בוודאי, ישנם גם דברים חיוביים.
רבי מאיר בעל הנס", זכה להיות "הבעלים" של הנס, ורבים מעם ישראל פוקדים את ציונו. רבי יהודה הנשיא ערך את המשנה אליבא דרבי מאיר רבו, "כל משנה סתומה – היא רבי מאיר" כדברי השיר. רבי מאיר מוזכר ראשון מבין חמשת תלמידי רבי עקיבא. כמו כן, על ציונו פועלת ישיבת "מאיר בת עין", בה זכיתי ללמד.
כל זאת, בגלל שידע לפרגן לעם ישראל, כדברי הרב יעקב שאלתיאל ניניו בספרו "זרע מיעקב". דוגמא לכך: רבי מאיר קבע שבני ישראל נקראים בנים של הקב"ה, ולא עבדים, גם כשהם לא הולכים בדרך ה', ע"פ הפס': "בנים אתם ליהוה אלוהיכם", בניגוד לרבי יהודה שחילק בין כשאנחנו טובים – בנים, לבין כשאנחנו לא טובים – עבדים, בבחינת "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם" (קידושיו לא ע"ב). הרשב"א פסק להלכה כדברי רבי מאיר.
הדוגמאות בנידון, הן רבות.
"צהר תעשה לתיבה" (בר' ו, טו).
מדוע תיבת נח נקראת תיבה, ולא ספינה?
אמר רבי ישמעאל: "לעולם, יספר אדם בלשון נקיה".
"צהר" – יש אומרים חלון, ויש אומרים אבן טובה המאירה להם בתיבה. (רש"י ע"פ מדרש רבא לא' סימן יא').
יש המנסים לתרץ את הסתירה בכך שהחלון האיר ביום, ואילו המרגלית האירה בלילה כמו מנורת חשמל.
"צהר תעשה לתיבה": מבחינה לשונית, תיבה היא מילה נרדפת למילה. פועל יוצא מכך, שיש לפתוח צהר = חלון בכל מילה, ובכך להאיר את התיבה כמו צהרים. לדוגמא, במקום המילה צרה, הקב"ה לימד את נח שיוכל להמתיק את הדינים ע"י צירופי אותיות, כאשר את המילה "צרה" שנגזרה על הדור, יוכל להפוך למילה "צהר", שזה אותן אותיות, אבל בכיוון חיובי.
גם מידות התיבה 300 אמה אורך * 50 אמה רוחב * 30 אמה גובה, רומזות למילה ל.ש.ו.ן
ל = 30 אמה. ש = 300 אמה. ן = 50 אמה. כל זה בא לרמוז על שמירת הלשון. כדוגמא, בפרשה נאמר: "והבהמה אשר איננה טהורה", במקום לכתו הבהמה הטמאה, חיסכון של 8 אותיות. מכאן עלינו ללמוד, שיש לדבר בלשון נקיה כדברי הגמרא: "תניא דבי דבי רבי ישמעאל: לעולם יספר אדם בלשון נקיה". ועוד נאמר שם: "דאמר ר' יהושע בן לוי לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר "מן הבהמה הטהורה ומן הבהמה אשר איננה טהורה." (פסחים ג ע"א).
בספר "ילקוט הגרשוני" מוסבר המשך הפסוק לאור הדברים הנ"ל: "ואל אמה" – ראשי תיבות א-לוהים מ-ידת ה-דין", "תכלנה מלמעלה" – תכלה את מידת הדין ותהפוך אותה לרחמים, ע"פ המשך הפסוק: "ופתח התיבה – בצידה תשים". כלומר, את האות "צ" הפותחת את המילה צרה, תשאיר במקומה, ואילו "תחתיים שניים ושלשים תעשה". את האותיות התחתונות רי"ש ה"א {של המילה צרה}, תחליף ביניהן כך שהאות השניה "ר" תהיה בסוף, ואילו השלישית "ה", תהיה באמצע, ואז תקבל "צהר" במקום "צרה" (חיים של תורה, הרב שלמה לוונשטיין).
דוגמאות נוספות: במקום "נגע", נחשוב על "ענג". במקום "רעש", נחשוב על "ערש".
השל"ה הק' אמר על הפס': "אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא, יד). הקב"ה משגב את האדם הבקיא בשמותיו של הקב"ה, ומכוון בהם בעת הצורך כמו בברכות וכו'. ("שני לוחות הברית", בעשרה מאמרות, מאמר ראשון).
בהשוואה לשפות אחרות, לשפה העברית בה כתובה תורתנו הקדושה, יש לכל מילה משמעות פנימית קבלית. עיין במה שכתבנו בפרשת בראשית למילה "בראשית" בה פותחת התורה, ולה הקדיש הזוהר הק' 70 פירושים. כמו: ב-ר-א-ש-י-ת = ברי"ת – א"ש, {שמירת הברית כדי שלא נגיע ל"אש" הגהינום}, או "ראש – בית".
כנ"ל לצורת האותיות בכתב סת"ם כדברי האריז"ל ב"שער הכוונות".
דוגמא: האות א מורכבת מהאות ו' באלכסון, ומפעמיים האות י' היוצרות ביחד כו' – גימטרית שם ה-ו-י-ה.
"ותשחת הארץ לפני האלוהים ותמלא הארץ חמס" (בר' ו', יא').
"ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בר' יא' א')
חטאי דור המבול ודור הפלגה – מול צדקותו של נח.
מבול = {אותיות} בולם = בלום.
כשיורד עליך מבול של מניעות, תוכל לבלום אותו ע"י בניית תיבת נח פרטית
עד שתתחזק, ואז תוכל לצאת מחדש אל המרחב, כשאתה חזק מבחינה רוחנית,
ובכך תוכל לבלום את הרוחות הרעות, שהן מעללי הנחש הקדמוני.
אם לא תבנה תיבת נח משלך – איש לא יבנה אותה עבורך ("נתיבות שלום").
פרשת "נח" מתארת שני דורות של חוטאים כלפי ה', דור המבול ודור הפלגה.
א. דור המבול חוטא בעבודת אלילים ובעריות כדברי רש"י לכתוב: "ותשחת הארץ לפני האלהים – לשון ערווה ועבודת אלילים", וכן "גזל" ככתוב: "ותמלא הארץ חמס" = גזל.
"בעל הטורים" מוסיף: המילה "חמס" בגימטריא, שווה לביטויים: "מי נח" וכן "גהינם" = 108, דבר המבטא את שיטת הענישה "מידה כנגד מידה", דרכה נפרע הקב"ה מהרשעים. הם חטאו בחמס, הקב"ה נפרע מהם ע"י "מי נח" = מי המבול, המהווים גהינום הפועל במלוא הקיטור בעולם הזה, ולא רק בעולם הבא כדברי חכמים.
העבירות הנ"ל מבטאות השתעבדות לתאוות הפרט, במקום לדאוג לזולת על פי יעוד העולם: "עולם חסד יבנה", ולכן בסוף הפרשה מופיע אברהם אבינו עמוד החסד, הפותח את שעריו לכל נצרך, והמפיץ את מלכות ה' בעולם ככתוב: "והנפש אשר עשו בחרן" = את הנפשות אותן תיקן אחרי חטאי דור המבול.
אברהם אבינו היה בן נ"ח שנים, במותו של נח. רמז לכך שהלך בדרכו.
ב. דור הפלגה יצא למלחמה נגד הקב"ה כדברי רבי שילא בגמרא (סנהדרין קט, א): "שאמרו נבנה מגדל ונעלה לרקיע ונכה אותו בקרדומות כדי שיזובו מימיו". כלומר, יורידו את כל המים, כך שלא יהיה יותר מבול כדברי המהרש"א. המדרש אומר שהם ניסו להגיע אל מחוץ לאטמוספרה שם אין את כוח המשיכה, ויוכלו להתגלגל כלפי מעלה כמו אסטרונאוטים בחלל, כך שיוכלו להילחם חלילה נגד ה', מבלי שימשכו לארץ.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהם ניסו להתרכז במקום אחד בניגוד לצו ה' לאדם הראשון: "פרו ורבו – ומלאו את הארץ". לשם כך הם בנו מגדל גבוה כדי שהאנשים יזהו את המקום מרחוק, {דוגמת צריחי המסגדים הגבוהים}.
רבנו אומר: "שכאשר ברא הקב"ה את עולמו, בראו שיהיה שליש ישוב ושליש מדבר" {ושליש ים}. בהמשך הוא מסביר שרצף ישובים נחשב לישוב אחד, למרות שביניהם ישנם שטחים ריקים. דור הפלגה החליט לפעול נגד רצון ה', "ולזה גזר אומר להפר עצתם ולבלול שפתם, שאז בהכרח יהיו נפרדים, וכל אחד יבקש לו מקום. וזהו שאמר הכתוב 'ומשם הפיצם ה' על פני כל הארץ… ויש בזה סוד ליודעי חן, וכמעט יהיה דומה למקצץ בנטיעות…" .
עיקרון פיזור האוכלוסין נועד לדעת רבנו-אור-החיים-הק' לברור את ניצוצות הקדושה שם התפזרו, ולכן עם ישראל התפזר בכל העולם דוגמת מ"ב המסעות אותם עברו עם ישראל במדבר, ומ"ב מסעות אותם עובר כל אחד מאתנו כדי לברור ניצוצות קדושה ותיקון פגמים מגלגולים קודמים, לכן עלינו לקבל את הגלות בהבנה.
רבנו אברהם אבן עזרא אומר על אתר, שהקב"ה לא העניש אותם, אלא דאג לפזרם לטובתם, כמו תופעת פיזור האוכלוסין, תופעה לה אנו עדים במדינת ישראל, כאשר הממשלה דאגה ליישב עולים בפריפריה.
רלב"ג מסביר מדוע חשוב פיזור אוכלוסין: המין האנושי עלול להיכחד במידה ויהיה מרוכז במקום אחד כאשר פורצת רעידת אדמה וכו', לא כן כאשר הוא מפוזר. לא שמים את כל הביצים בסל אחד, כדברי הפתגם.
יש האומרים שהם ניסו לתקן את חטאי דור המבול שגזלו וחמסו איש את זולתו, בכך שדאגו איש לרעהו מתוך אחדות ככתוב: "שפה אחת ודברים אחדים".
עם הקמת המדינה, הוחל בפיזור האוכלוסין, בכך שהעולים החדשים הרבים שהגיעו לארץ בשנות החמישים, הופנו לצפון הארץ ודרומה, כל זאת, למרות קשיי הקליטה הרבים.
השבח לבורא עולם – עקב היוזמה הברוכה הנ"ל, יש לנו כיום ישובים מפותחים מבחינה כלכלית וחברתית, ועוד יותר מבחינה ביטחונית, היות והם מהווים "חומת אש" בפני התפשטות הערבית.
כמו כן, אנחנו מקיימים את מצות ישוב ארץ ישראל לאורכה ולרוחבה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
למו"ר הרה"ג יהושע כהן שליט"א –
על התרחקותו מגזל ואפילו של שניות,
במהלך שיעוריו המופלאים בגמרא.
גזל ע"י שכירים: יעקב אבינו אמר לרחל ולאה: "כי בכל כוחי עבדתי את אביכן", דבר המלמד אותנו שעל השכיר לא להתבטל בזמן העבודה. חכמים אף התירו לפועלים לקרוא קריאת שמע בראש האילן, כדי שלא יפסידו זמן עבודה ע"י ירידתם ועלייתם (ברכות טז, ע"א). מה עם גזל תלמידים ע"י מלמדים המאחרים לשיעור.
להלן סוגי גזל אחרים: גזל אויר, גזל שינה, גזל זמן, גזל מצוות. ("מי מקטרג בראש כולם, גזל", הרב משה אבידן שליט"א).
יזכר לטוב חדא בדרא – הרה"ג יהושע כהן שליט"א המקפיד תמיד להתחיל את שיעורו המופלא והמתוק מדבש בגמרא, על השנייה.
כאשר עברתי לגור בירושלים, זכיתי להשתתף בשיעוריו המרתקים והמפולפלים של הרב יהושע שליט"א, בישיבת "חוט של חסד", בראשותו של הרה"צ מזכה הרבים, הרה"ג שלום ארוש שליט"א.
מעולם לא קרה שמו"ר הרב שליט"א יאחר לשיעור, גם בימי השלג הירושלמיים.
כאשר נאלץ לצאת לחו"ל לסדרת שיעורים, הוא השלים לנו את השיעורים, ומיותר להגיד על הדקה והשניה.
לרב יהושע שליט"א, יש שליטה מלאה בע"פ בים התלמוד על פרשניו הרבים, ובראשם "המנורה הטהורה" – רש"י, אותו תמיד הרב מצטט, בתוספת השנים והימים שחלפו מאז – ועד ליום ההילולה שלו.
"כרם יהושע – דרך לימוד גמרא בעיון"
מאת הרה"ג יהושע כהן שליט"א.
ספרו של הרב שליט"א – זכה לתפוצה ותהודה בקרב לומדי התורה.
חיבורו של הגאון שליט"א – זכה להכרה והסכמה של גדולי הדור.
הרה"ג יוסף שלום אלישיב ע"ה כתב בהסכמתו לספר:
"משנתו סדורה ושגורה בפיו… ויהי לגפן אדרת, לגאון ולתפארת,
ואף הוציא ספר המורה… איך לרכוש שלימות בתורה"
זוכר אני שבזמן לימודי בישיבת "פורת יוסף" בירושלים, עבדתי בבין הזמנים בקק"ל באחד מהרי טבריה. בעצם, חלק גדול מהפועלים באו לעבודה, אבל לא עבדו, וכל זאת מתוך העלמת עין של הממונים.
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה שהשתתף בתחילת דרכו בארץ בעבודה בקק"ל, לא הפסיק ממלאכתו, גם כשרוב הפועלים ישבו להם לנוח, היות ואלה היו בעיקר עבודות יזומות לעולים חדשים. לשאלתי מדוע אינו נח כמו כולם? תשובתו הייתה: "מה עם איסור גזל לאור היום", וסיפר לי על אבא חלקיה נכדו של חוני המעגל, שאפילו לענות שלום באמצע העבודה לא ענה, כדי שלא לעבור על איסור גזל. מה נענה ומה נאמר ביום פקודה!
בזהר הק' נאמר שעל גזל, חוזרים בגלגול כדי להשיב את הגזלה, כדברי רבי שמעון בר יוחאי בזוהר: "ואלה המשפטים – רזא דגלגולא" = סוד הגלגול. כאשר אדם עובר על אותן ג"ן מצוות שבין אדם לחברו המופיעות בפרשה.
רבנו הגר"א אמר שאין הלומד תורה יכול לראות סימן ברכה בלימודו, אם בביתו תקוע אפילו מסמר אחד שאינו שלו עפ"י דין תורה. כי אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על נקיי כפיים (ספר הגה"ח מוילנא עמ' מו).
ע"פ זה מסביר הגאון מוילנא את המסופר בגמרא (בבא מציעא פ"ה) על רבי חייא שזרע פשתן וארג רשתות וצד צבאים, עיבד את עורם וכתב עליהם ספר תורה ממנו היה מלמד את תלמידיו כדי להימנע מגזל, ולכן שיבח אותו רבנו הקדוש שזכה להעמיד תורה בישראל, בגלל שכל הכנת ספרי הלימוד, התנהלו על טהרה מגזל.
רבי ישראל סלנטר אמר לשוחט ירא שמים שביקש לעזוב את מלאכת השחיטה, ולעסוק במסחר: במלאכת השחיטה, יש לאו אחד של נבלה, ואילו במסחר ישנו חשש לאיסורים רבים: לא תגנוב, לא תגזול, לא תחמוד, לא תעשוק, לא תונו, לא תכחשו, לא תשקרו. (מתוך הרב א' טובולסקי רמא').
מעשה בנמלה אחת שהפילה חיטה אחת והיו כל הנמלים מריחות בה,
ולא היתה אחת נוטלת אותה, עד שחזרה אותה נמלה שהפילה את החיטה ולקחה אותה.
הדא הוא דכתיב: "ראה דרכיה וחכם" (משלי ז), שבורחת מן הגזל" (דברים רבה פ"ח).
מוסר השכל מהנמלה: זהירות – גזל.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. אמו"ר הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ונוות ביתו עליה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
אברהם בן חניני ע"ה. ימנה בת פרחה פילו שמחה בת מרים בן דוד ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. אוריה ורוני בנות קרן וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
השבח לבורא עולם, ההוצאה הראשונה של ספרי "להתהלך באור החיים" אזלה
תפילה לבורא עולם, שנזכה בקרוב מאוד להוציא הוצאה שניה מתוקנת ומשופרת עם תוכן עניינים לנושאים ולאישים המוזכרים בספר.
כמו כן, הקב"ה יזכה אותנו להוציא לאור את הספר הבא: "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספר הקודם "להתהלך באור החיים".
לזיווג הגון לאורי בן נאוה. דויד ישראל יוסיאן בן רבקה. אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין. יעקב קובי בן סוזאן. יעקב קובי בן מרים.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
אברהם אלנקאר מרבני פאס במחציתה הראשונה של המאה השישית. ברעב של שנת התצ״ח/1738 נדד מפאס והתיישב בליוורנו. קרוב לוודאי שהיה מצאצאי ר׳ ראובן אלנקאר, מחכמי פאם במאה הרביעית. חיבר פירוש על המחזור לימים הנוראים בשם ״זכור לאברהם״ שנדפס בליוורנו בשנת התקנ״ח/1798 בעודו בחיים. בפירושו ציין למנהגים שונים הנקוטים בפאס ואלה הושמטו בדפוסים מאוחרים של הפירוש. כמו כן חיבר שירים.
יוסף אלנקאר מחכמי פאס במאות החמישית והשישית. חתם על אישור קבלת עדויות בחדש ניסן התקט״ו/1755 עם ר׳ שמואל בן מלכא.
ראובן אלנקאר מחכמי פאס במאה הרביעית. קרוב לוודאי שהיה מאבותיו של ר׳ אברהם אלנקאר.
שלמה אלעלוף [א] ב״ר יהודה. מחכמי פאס היה למדן מופלג הנהנה מיגיע כפיו, כנראה חי במאה הר.
שלמה אלעלוף [ב] ב״ר שלמה. נשא את שם אביו. מחכמי פאס במאה השביעית. היה למדן מופלג, צדיק ומרבה במצוות. זרז את הציבור למצוות. כך החזיר את הצבור ללבישת טלית גדולה (מצמר) בשעת התפילה. התפרנס מנחלת אבותיו. זכה לאריכות ימים ונפטר בשם טוב בניסן התרס״ו/1901.
שלמה אלעלוף [ג] ב״ר שמואל. מחכמי פאס במאה השביעית. עלה בזקנתו לירושלים ונפטר בה בכ״ד סיון התר״ס/1900.
דוד אלפאסי בן אברהם. (מכונה בערבית אבו סלימאן דאוד אבן אבראהים אלפאסי) מדקדק ופרשן. חי במחצית הב׳ לספה״נ. עלה לארץ והצטרף לכת הקראים. בארץ־ישראל חיבר את ספרו ״כתאב ג׳אמע אלאלפאט״ (= ספר אוגר המילים) והוא אגרון עברי ערבי גדול על התנ״ך. בחיבורו זה מביא מתרגום אונקלוס, יונתן, מלשון המשנה והתלמוד, מרב סעדיה גאון. כנראה השתמש גם ב״ראסלה״ של רבי יהודה בן קרייש. בחיבורו זה הוא מגלה חוש בלשני דק וידיעות עמוקות ומקיפות בהתאם לזמנו בבלשנות העברית הקדומה. בחיבורוה וא מזכיר שחיבר פירושים לשיר השירים ולתהילים אבל שניהם לא הגיעו לידינו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ב, עט׳ 767.
יעקב אלפאסי בנו של הרי״ף. נולד בפאס ועקר עם אביו לספרד.
יצחק אלפאסי ב״ר יעקב הכהן. נולד בשנת ד״א תשע״ג/1013 בקלעת־חמאד, שנוסדה קרוב לתקופה זו. מכאן שאין להניח שבעת לידתו היה במקום מרכז תורני שממנו יצמח ענק הרוח כמו הרי״ף.
הוא חי בסוף תקופת הגאונים. בשנת ד תשצ״ח/1038 כשנפטר רב האי גאון היה הרי״ף בן עשרים וחמש שנה. לכן הרבה מהראשונים מכנים את הרי״ף בתואר ״גאון״. ביחוד מרבה לכנות אותו בתואר ״הגאון רבי יצחק״ רבי יהודה אלברצלוני.
מקום לימודו של הרי״ף שנוי במחלוקת. הראב״ד בספר הקבלה כותב שהרי״ף למד בקירוואן לפני רבנו חננאל ולפני רבנו נסים בן יעקב שאתון. קשה לקבל דברי הראב״ד מאחר שהרי״ף בחיבורו ובתשובותיו מכנה אותם רק בשמם ולא בתואר מיוחד כיאה לרבותיו. ומה גם לפי דברי הרשב״ץ שכותב בתשובותיו (ח״ב סי׳ רעב) ״ובכל מקום שכתוב בהלכות (= הרי״ף) ואיכא מאן דאמר הוא רבינו חננאל״. לכן יש להסיק שהרי״ף למד וגדל בתורה בעיר פאס ובה בילה רוב ימיו בהרבצת תורה.
חלק גדול מתשובותיו הן תשובות לשאלות שנשאל מתלמידיו בפאס, כמו שמצויין בהרבה מהן ״שאלות תלמידי רב אלפס שנכתבו בפאס׳ ובספר העיטור (סא, ב) כותב: ״ובשאלות תלמידי רב אלפס שכתבו בפאס…״. גם מהעובדה שתשובותיו נכתבו בערבית מראה שנכתבו עבור תלמידיו דוברי ערבית שהם מבני קהילת מארוקו, תשובות הרי״ף היו מצויים בפאס והר״י מיגאש בתשובותיו (סי׳ ע״ה) ״וכשהייתי אצלכם בפאם זכרו לנו שם שנמצא שם בתשובה לרבינו יצחק הרב הגדול ז״ל…״
אי לזאת נקרא בצדק שמה של פאס עליו. לעת זקנתו בהיות הרי״ף כבן שבעים וחמש שנה נאלץ לעזוב את פאס וללכת לספרד בעקבות הלשנה שהלשינו עליו (תוכן ההלשנה לא ידוע לנו). בספרד ביקר בקורדובה ומשם עבר ללוסינה. בלוסינה התקבל בכבוד גדול. תוך תקופה קצרה לישיבתו בלוסיגה נפטר ראש הישיבה הרב יצחק ב״ר יהודה בן גיאת, שהיה פייטן ומשורר ובמקומו מינו את הרי״ף. בשנת דתתמ״ט/1089 למרות גילו המופלג המשיך להרביץ תורה בספרד, ואף העמיד בה תלמידים הרבה, ביניהם רבי יוסף הלוי אבן מיגש. רבי יהודה הלוי— המשורר, רבי ברוך ב״ר יצחק בן אלבליא, רבי אפרים מקלעת חמאד ועוד. הרי״ף נפטר ביו״ד אייר התתס״ג/1103. כבן תשעים שנה. לפני פטירתו מינה במקומו לראש ישיבה את תלמידו רבי יוסף הלוי אבן מיגאש, למרות שבנו רבי יעקב היה תלמיד חכם, דבר המראה על גדולת רוחו של הרי״ף.
על פטירתו חוברו הרבה קינות על ידי משוררי ספרד ביניהם רבי משה בן עזרא ורבי יהודה הלוי ועוד. באחת הקינות נאמר כך: הרים ביום סיני לך רעשו. כי מלאכי האל בך פגשו. ויכתבו תורה בלוחות לבך. וצבי כתריה לך חבשו. לא עצרו כח נבונים לעמוד. לולא תבונות ממך דרשו.
קינה זו עד התקופה האחרונה היתה מיוחסת לריה״ל. ש. אברמסון סבור שקינה זו חוברה על ידי המשורר יוסף אבן שאהל. והרי כמה חרוזים ממה שחרטו המשוררים על מצבתו: כתבו בעט ברזל עלי שמיר. שבר אשר היה לזכרון. יכלו ימות עולם ויתחדש. אבלו לכל יבא לדור אחרון. אמרו: בקבר זה מקור חכמה. נקבר לעולם בא בעורון.
רבי משה בן עזרא בספרו ״שירת ישראל״ הרבה לשבח ולפאר את גדולתו וחכמתו של הרי״ף. הרי״ף נחשב לגדול חכמי התלמוד בספרד ובאפריקה. את כל חייו הקדיש אך ורק לחכמת התורה —התלמוד, ולהרבצת תורה ברבים. את לימודו, חכמתו ועיצוב דרכו הפרשנית, רכש לו עוד בשבתו במארוקו. בין חכמי ספרד בתקופתו אין למצוא טיפוס של חכם בדומה לו, שיהיה רק בעל מלאכה אחת, כי כולם עסקו בתורה בשירה ובמדע. בישיבתו בספרד השפיע על חכמיה מרוחו, אך לא הושפע מהם.
יצירותיו. ״ספר ההלכות״ בחיבורו זה הציב לעצמו שתי מטרות:
א. לתת בידי הציבור ספר הלכתי מתומצת ומקיף כל ההלכות הנוהגות בזמנינו. ב. לתת קיצור התלמוד בידי הציבור ועל ידי זה להקל עליהם הלימוד והעיון בו, דבר שיביא להפצת התלמוד בעם ולהתפשטותו. ואכן הצליח בשתי משימותיו אלה. ספרו נהפך לספר ההלכה הראשון בחשיבותו ובצורתו. ספרו נהפך לנחלת הכלל עד שנתנו לו את השם ״תלמוד קטן״. גדולי ישראל במשך כל הדורות התיחסו להרי״ף ולחיבורו בכל הדרת הכבוד, הגו בו ואף חיברו עליו הרבה פירושים. בחיבורו זה כלל כל הספרות התלמודית וספרות הגאונים שקדמה לו. הרמב״ם כותב בהקדמתו לפירוש המשניות לאחר שהוא מדבר על ספרי הפסקים שחיברו הגאונים: ״וההלכות אשר עשה הרב הגדול רבינו יצחק ז״ל הספיקו בעד כל החיבורים ההם… מפני שהן כוללות את כל הפסקים והדינים, שצריך אליהם בזמנינו זה…ואין תפיסה עליו בהם אלא בהלכות מועטות לא יגיעו עד עשר בשום פנים״. (לא כאן המקום להאריך בחשיבות יצירתו ובספרות העניפה שהתחברה עליה). היו מקומות שהרבו לעסוק בהלכות הרי״ ף יותר מאשר בתלמוד עצמו. תשובות. תשובותיו רובן ככולן נכתבו בערבית, לראשונה תורגמו ופורסמו כשלש מאות תשובות (ליוורנו תקמ״א) אחר כך יצאו עוד כמה מהדורות עם הוספות של כמה תשובות מכת״י. הרבה מתשובותיו פזורות בחיבוריהם של הראשונים וחלקם עודם בכתבי יד. עד היום טרם יצאה מהדורה מדעית ומושלמת של תשובותיו.
ב י ב ל ׳: אנציקלופדיה העברית, כרך ג׳, עמ׳ 768—771; אנציקלופדיה יודאיקה (אנגלית) כרך ב׳ עט׳ 600—604. ושמה ביבליוג, מורחבת; ח״ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ח״א עמו׳261—264; י. שציפאנ־
סקי, רבינו אפרים, עמו׳ 31—44.
יעקב אלפאסי בה״ר יצחק אלפאסי הכהן. בנו של הרי״ף. הי במאה הי״א. עזב את פאס לספרד עם אביו. היה תלמיד חכם. ובכל זאת אביו לפני פטירתו בחר בתלמידו הרב יוסף בן מיגאש לממלא מקומו בראש הישיבה בלוסינה.
רבני פאס וחכמיה-דוד עובדיה
עמוד
260
חסן השני וההודים-אנייס בן סימון
חסן השני וההודים
אנייס בן סימון
בינואר1961 טבעה האנייה ׳׳אגוז״ בין גיברלטר ומרוקו. באנייה הישנה היו ארבעים ושניים עולים בדרכם לישראל. האסון הקשה והמסתורי עורר התעניינות בפעילותה׳ של רשת יהודית חשאית שהקים ה״מוסד״ במרוקו, במגמה להעביר את יהודי ארץ זו לישראל. בספר נחשפת הפרשה במלואה, בהסתמך על מקורות המידע ועל חומר רב שטרם ראה אור. זהו סיפורה של ״המסגרת" על שלוחותיה השונות, סיפורם של אנשים נועזים ורבי תושייה שנאבקו באילוצים כבדים, שלפרקים הצליחו
ולפרקים נכשלו כשלונות מכאיבים.
אנייס בן־סימון היא עיתונאית ילידת צרפת
(1956), בוגרת המכון למדעי המדינה בפאריס, שהתגיירה וחיה בירושלים.
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753-בעריכת שלום בר אשר
ספר התקנות -יהודי ספרד ופורטוגל במרוקו 1753-1492
בעריכת שלום בר אשר
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם; 1753-1492
לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון תהא מנוחתו כבוד *
מסגרת הדיון ומטרותיו
בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753
לזכר פרופ׳ חיים הלל בן־ששון
תהא מנוחתו כבוד
מסגרת הדיון ומטרותיו
בהסטוריוגרפיה של הדורות האחרונים זכו התמורות החברתיות והכלכליות של יהודי פולין וליטא, הולנד ואיטליה, ובמידה מסויימת גם הקיסרות העותמאנית במאות הט״ז והי״ז לתיאור כללי מקיף ובסוגיות לא מעטות גם לניתוח מדוקדק. והגם שרבים העלו על נס את הקשרים שבין יהודי המרכזים היהודיים במערב אירופה ובים התיכון כגורם חשוב בפעילות הכלכלית והחברתית של בני ה׳אומה הספרדית׳ נשאר הקיבוץ היהודי שבמגרב כמעט חוץ למעגל זה. מילוי ליקוי זה יש בו ללמד לא רק על מעמדם הכלכלי והחברתי של יהודי המגרב, אלא יש בו להאיר תופעות בתולדות התפוצה היהודית הספרדית, ואין צריך לומר את הקשרים שבין פזורותיה.
עוד לפנים הגיעו יהודים מספרד למגרב, והקימו את המרכז שבאלג׳יריה.,״ גם בואם של מגורשי ספרד ופליטי פורטוגל מסוף המאה הט״ו הפיח רוח חדשה בקהילה היהודית שבצפון אפריקה. לפי הערכה אחת באו כשלושים אלף מגורשים בעיקר למרוקו. אחרי חבלי הקליטה הראשונים השתלבו העשירים והמוכשרים שביניהם בפעילות הכלכלית של מלכי מרוקו. חם הפכו לסוחרים גדולים שריכזו בידם חלק נכבד של היבוא והיצוא של מרוקו, ניהלו מגעים דיפולומטיים בין מרוקו לבין פורטוגל במאה חט״ז ועם הולנד במאה חי״ז. גל אחר של מהגרים היו יוצאי פורטוגל שתחילה נאחזו בחוף האטלנטי אך צעד אחר צעד הם חיפשו מקום הגירה ומרחב פעולה כלכלי חדש ובין היתר הם הגיעו לפאס ולמראכש שבפנים הארץ.
הערת המחבר: זכה מורי פרופ׳ חיים הלל בן ששון ז״ל שתורתו על השפעתם של גולי ספרד אחרי הגירוש תכה שורשים גם בארצות המגרב, והשווה מאמרו: דור גולי ספרד על עצמו , ציון כו (תשכ׳׳א), 64-23.
- 1. ראה ש׳ בר-אשר, קווי יסוד לתולדות יהודי המגרב ועליית המרכז באלג׳יר, קנ״א – רנ״ב (1391 – 1492), פעמים 31 (תשמ״ז) 39-22.
בדברים הבאים המטרה העיקרית היא להציב כמה וכמה נקודות אחיזה לאופי המפגש ולהשיב בו כמה תשובות בעיקר בשני ריכוזים. בחוף האטלנטי של מרוקו במאות חט״ז ־ הי"ז ובפאס גם במאה הי״ח. במסגרת הדיון הזח נשאלה שאלה עד כמה יהודי מרוקו היו ספרדים, כלומר באיזו מידה ההשפעה הספרדית שכבשה את מרוקו תוצאותיה היו שוות או דומות בכל מקום.
נשאלה גם שאלה באיזו מידה ההשפעה בפאס סחפה קהילות אחרות. שלוש היו חגורות הישוב היהודי במרוקו־ בערי החוף, בפנים הארץ ובדרומה. ההשפעה בקהילות החוף של מרוקו התפשטה מן הטעם הפשוט שחלק גדול מן המתיישבים הגיע עוד בגל הראשון לשם כמו לתטואן ולבנותיה; כידוע הועיד השליט אבולחסן אלמנדארי עיר זו לכתחילה להתישבות יוצאי ספרד מוסלמים ויהודים כאחד. כנגד זה תוצאות ההשפעה בפנים הארץ הוגבלו למקומות שבהן מספר המגורשים והפליטים היה גדול, סאפי ואזמור הן דוגמות מובהקות.
תוך שנים ספורות הגיעו כמה מהמגורשים, ובראשם בני משפחות רותי רוזאלס ואדיבה, לעמדות מרכזיות בחצרות הסעדים, ובעיקר אצל מולאי מוחמד אשיך (1505-1472) שתואר כחסיד מחסידי אומות העולם, שקיבל את היהודים בכל מלכותו ועשה עמהם חסדים גדולים. ואולם להוציא הפרט על מספר המגורשים, אין תיאורים רחבים על אופי מפגשם הראשון והיקלטותם בין התושבים הוותיקים. יוצא מכלל זה היתח כאמור קהילת פאס, הגם שאף משם לא תמיד המקורות שלמים, ובחלקם הגדול נמצאים עדיין בכתבי יד. לפי ר׳ חיים גאגין זכו יהודי ספרד בפאס, שבע שנים בלבד אחרי בואם לשם, להישגים כלכליים נכבדים:
ברכנו ה׳ יתברך בברכותיו עד שבנינו בתים מרווחות בציור ו[ב]כיור. וברכנו ה׳ יתברך בישיבות [ב]תלמידים…ו[ב]בתי כנסיות יפיפיות בנויות לתלפיות… ספרי תורות מלובשים שש ומשי ורקמה… מעוטרים בכסף… עד שיצא טבעו של האלמלאח בכל ארץ ישמעאל כהיום הזה.
לפי תיאור זח הקימו המגורשים לעצמם כבר עם בואם בתי כנסת נפרדים מן המקומיים, אות להבדלים ניכרים בנוסח התפילה; וגם מעצם היותו של בית הכנסת מוקד האוטונומיה היהודית, מרכז החיים הרוחניים והחברתיים של הקהילה.
ואמנם גזירות קנ״א והגירוש הגדול מספרד ברנ״ב היוו מפנה בתולדות יהודי מרוקו גם בתחום הארגוני. פרק נכבד במורשת זו הן התקנות הרבות שהתקינו בפאס בכל המאות הט״ז וחי׳׳ז בני פורטוגל שנמלטו מן השמד והשתלבו בתהליך זה. במרוקו מצאו המהגרים החדשים קהילה של בני המקום וההתקבצות ביניהם היתה בדרך כלל על מי מנוחות. למשל, מינויו של יצחק צרויה לנגיד המגורשים בצד שאול בן שם טוב ׳שייח״ המקומיים לא עורר בעיה ככל הנראה. רבנים מובהקים שהגיעו לא דחקו את ר׳ יחיא בן חמו ובית דינו ולחכמי ה׳תושבים׳ היתה גם ישיבה משלהם.
המפגש הראשון בין המגורשים לבין המקומיים; הסכסוך על השחיטה
סיבה אפשרית למפגש בעל האופי התרבותי בדרך כלל בשלושים השנים הראשונות לבואם של בני ספרד ופורטוגל היתה התמקדותם של אלה בהתארגנותם המשפחתית. בחלוקה כללית של ספר התקנות לשלושה פרקי זמן שווים מתברר שהרוב המכריע של התקנות מראשיתן והלאה חן בתחום המשפחה. המגמה חיתה מקיפה וחזקה תוך הפלגה רבה מזו שהיתה בספרד. דרך משל, בתקנת קסטיליה נחלקה הירושה בפטירת האשה בין משפחתה לבין הבעל רק בעזבונה, ואילו עכשיו החלוקה היא גם ברכוש הבעל. אלא שהיסוד התקיף ביותר שהביאו עמם המגורשים היה בפיקוח הציבורי הרחב על המשפחה: הופקעו נישואי סתר שלא נעשו על דעת הקהילה. בסוגיה שבה התחבטו גדולי ימי הביניים הפכה לחלק מן התקנה הראשונה שכוננו המגורשים; ׳איש אינו יכול להזדווג עם אשתו הכלה׳ אם לא נכתבה ונחתמה כתובתם כדת וכדין.
סניף בתקנות מן הזמן הראשון לבוא המגורשים היה סתימת פרצות שנפרצו בגירוש: נשים שאיבדו שטרי כתובותיהן ביקשו שינהגו בהן כבתולות, כך שאם תתגרשנה או תתאלמנה הן יקבלו רכוש כפול מזה של גרושות או אלמנות. לפיכך תבע בית הדין בדיקה מדוקדקת של הכתובות.
נראה שבדור ראשון לבוא מהגרים ובמיוחד כאשר הם מגיעים נדחים ופליטים ומשפחות נפוצות לכל עבר, עסוקים הפליטים תחילה בשיקום המעמד האישי והמשפחתי, במציאת דיור ופרנסה הולמים ורק אחר כך נפנים לבעיות דתיות וחברתיות ציבוריות.
אלא שעם התבססותם התרבותית, העושר הכלכלי שלו זכו המגורשים בפרק זמן קצר, העמדות שרכשו כמה מהם בממלכה ותחושת עברם המפואר הולידו בלבותיהם רגשי עליונות. דור אחד מיום הגיעם לפאס והנח פרץ סכסוך חמור ב־1523. נתלוו לו חרמות הדדיים ופניות לשלטונות, על רק מנהגי שחיטה שונים.
על פי ההלכה יש לבדוק את הבהמה לפני השחיטה ואחרית אם לא נפל בה מום שעלול להטריפה. הבדיקה אחרי השחיטה היא באיברים הפנימיים של הבהמה ובמיוחד באיבר הרגיש שבח הריאה שכל קוץ שחודר לתוכה יש בו לחללה. התושבים שבמרוקו נהגו כמו הרמב״ם וכמו חרא״ש שאם נמצאו סרכות בריאה מעין שומנים ריריים, יש לבודקה בדיקה יסודית על ידי מתן מים בריאה וניפוחח לוודא שלא נפל בה נקב.
לעומת זאת נהגו המגורשים לאכול בהמות סרוכות וכנראה שלהקלותיהם רקע ממשי בקסטיליה, בגלל חרם הכנסייה לקנות מיהודים בשר טרף. אלא שלמחלוקת זו היו לא רק ניגודים היסטוריים והלכתיים אלא בראש ובראשונה מאבק כלכלי ופוליטי על ההשפעה בקהילה. כבר ר׳ חיים גאגין שממנו נותר קונטרס גדול על פולמוס חנפיחה העיד שקצבים מקומיים העדיפו לקנות בשר מבתי מטבחיים של המגורשים, משום שהיה זול יותר מהבשר שנמכר במקולין של המקומיים כנראה בגלל המחיר הנמוך.
גאגין ציין גם שתוך זמן קצר פשט מנהג המגורשים בעניין השחיטה, אך לא גילה כיצד זח קרה. תקיפותם הרבה של המגורשים, מספרם הניכר העולה כל העת עקב בואם של האנוסים, וחוסר האחדות שבין המקומיים כשחלק מן השוחטים נהגו מנהג המגורשים, הגביר את המגורשים בפאס עשרת מונים.
יוצאי ספרד ופורטוגל במרוקו ותקנותיהם, 1492־1753–בעריכת שלום בר אשר
עמוד 5
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
TEXTE n° III (fol. 15v°) [en judéo-arabe].
Année : 5321 (1561).
Auteur : ? (voir ci-après).
« En 5321 (1561) Mülây 'Abdallah modifia le taux de [s pièces d’]or et des darham-s en vigueur sous le règne de son père Mülây Muhammad as- Sayh. [Les pièces d’]or qui pesaient 7 qïrât-s dont chacun valait 2 darham-s et un mauzüna passèrent à 3 darham-s par qîrâl (1). Les darham-s qui étaient carrés, il les fit faire ronds, sans toutefois en augmenter ni diminuer le poids. Que Dieu fasse [de cette réforme] une bénédiction pour son peuple Israël ».
TEXTE n° IV (fol. 15v°) [en judéo-arabe].
Année 5330 (1570).
Auteur : voir ci-après.
« En l’an 5330 (1570) Mülây Hamd al-Marinî modifia la frappe des monnaies d’argent et les fit faire à deux tiers d’argent fin et un tiers de cuivre. C’est ce que j’ai trouvé dans le manuscrit de mon père Sa'dya Ibn Danân, signé de son nom».
Le compilateur ajoute ici la remarque :
« Il me semble que ce maître est le même que celui dont j’ai parlé ci-dessus et qu’il est le père de R. Samuel. Celui-ci a porté le nom de son père qui mourut laissant sa femme enceinte de lui. Je me souviens qu’étant enfant J ai entendu une vieille femme raconter à ma mère !׳événement qui s'était produit. Le rabbin en question était jeune marié et ayant passé la nuit du bam rituel qu’on appelle tornaboda () avec sa jeune femme, il sortit le matin pour se rendre à Fès-la-Vieille ; à la suite de cette sortie, il mourut.
J'ignore s’il a ete assassiné ou s’il est mort dans son lit à la suite de quelque maladie En tout cas, depuis cette nuit-là, il n’eut pas de rapports avec sa femme, [mais] celle-ci conçut [alors] et le rabbin en question, né de cette union, reçut le nom de son père ».
(Samuel Ibn Danàn, note datée de 1724.)
TEXTE n° V (ff. 15v°-16).
La campagne de Sébastien.
Années 5336/8 (1576/8).
Auteur : Samuel b. Sa'dya Ibn Danàn
« En l’an 5336 (1576) Mülây 'Abdalmalik vint d’Alger, accompagné d’une petite armee turque. Mülây Muhammad b. Abdallah lui livra bataille et fut vaincu, bien que son armée fût forte d’environ 100.000 tireurs Par un decret de la Providence, cette défaite fut causée par la défection du chef des tireurs andalous, nommé le Dajjâl maudit (). Là-dessus Mülây Muhammad s’enfuit [de Fes] complètement désemparé, dans la nuit du second jour de Paque et nous demeurâmes comme un troupeau sans berger .
Abdalmalik fit alors son entrée et Mülây Muhammad se réfugia a Marrakech. Les communautés de Fès, avec leur chef Abraham Rôti payèrent une lourde contribution de 140.000 onces.
Abdalmalik marcha ensuite sur Marrakech et il y eut un sévère combat entre lui et Mülây Muhammad près de Salé où périrent un grand nombre d’hommes et d’officiers. Mülây Abdalmalik fit son entrée à Marrakech en grande pompe. Il fit venir les rabbins, afin de restituer à la communauté 60.000 [onces] qu’elle lui avait données, et il les restitua effectivement. Cela se passa Joseph Almusnï étant Nâgïd. Puis, le sultan fut informé que Mülây Muhammad battait les montagnes et il alla encore le combattre. Pendant qu’il suivait un autre chemin, Mülây Muhammad pénétra dans la ville et se livra à des sévices sur les Juifs de cette ville et sur les rouleaux de la Loi. Puisse Dieu les venger. N’était la miséricorde divine qui empêcha les ennemis d’entrer dans la casbah, ce qui fit qu’ils ne purent s’emparer de nous, rien pour ainsi dire n’eût subsisté du reste d’Israël. Par la suite, on nous écrivit de Marrakech que ce bannissement avait duré onze jours ; il avait eu lieu au mois d’Âdàr (mars) et lors de l’entrée de Mülây Muhammad les 60.000 [onces payées par la] communauté furent définitivement perdues. A la réception de cette nouvelle, tout le monde fut pris d’un profond découragement, dans la nuit même de la Pâque. Les rabbins firent proclamer l’interdiction de préparer aucun plat au miel ou du riz. Et j’ai vu mon défunt père pleurer amèrement dans la nuit de la Pâque comme dans la nuit de Neuf Âb sur la catastrophe arrivée à Marrakech. Après la Pâque, les rabbins ordonnèrent aux communautés la récitation de plusieurs complaintes liturgiques. Durant la même année, plusieurs communautés du Maroc eurent également à souffrir de Mülây Muhammad.
Ensuite, en l’an 5338 (1577 /8), dans les premiers jours de Kislêw (décembre), Mülây Muhammad passa [dans la région de Fès ?] et Dieu nous sauva de sa main. Il continua à battre les montagnes, sans arrêt ni repos, et finit par se rendre en pays chrétien, dans la grande ville de Lisbonne et persuada les Chrétiens d’aller combattre Mülây ,Abdalmalik avec lui. Celui-ci sortit de Marrakech à la tête d’une grande armée et on proclama dans tout le royaume la guerre sainte contre les Chrétiens. Une grande bataille eut lieu près d’el-Qsor. Mülây Abdalmalik y mourut, mais nous ignorâmes sa mort, car certains de ses serviteurs la tinrent secrète. En ce jour moururent trois rois : Mülây Abdalmalik, que l'on amena ici pour l’ensevelir, Mülày Muhammad, qu’on traita ignominieusement, en empaillant la peau écorchée de son cadavre qu’on envoya dans toutes les villes du Maroc pour convaincre de visu ceux qui le prétendaient encore vivant, enfin Sébastien, roi de Lisbonne, et Dieu nous sauva de sa main. Cette grande bataille eut lieu le second jour de la néoménie d’Elül. Pour cette raison, les rabbins prirent engagement pour eux et leur postérité, jusqu’à l’avènement du Messie, de célébrer ce jour comme Pürïm en donnant des aumônes aux pauvres. Moi, Samuel, ai mis tout cela par écrit, pour obéir à la volonté de mon père, qui m’avait demandé plusieurs fois d’écrire ce [s événements] où se manifestent bien des merveilles du Seigneur ».
Un recueil de textes historiques Judeo-Marocains- Georges Vajda
Page 17
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
מוסדות חינוך במללאח כסוכני תרבות עיקר פעילותו של הילד במללאח מגיל צעיר היה הלימוד בבית המדרש. ילדי המללאח, למשל בעיר פס, לומדים מגיל רך בעודם פעוטות. בגיל שנתיים-שלוש הם הולכים ל'סלא', לבית הכנסת ששימש מעין גן ילדים עבור ילדי המללאח. הילדים נהגו לשבת לאורך הקיר והרבי-המורה היה קורא לכל ילד בתורו ומראה להם אותיות בספר ובוחן אותם שוב ושוב עד שלמדו לקרוא (כלפון, 2012 ,עמ' (19 . את שכר הרבי היו משלמים הורי הילדים. מדי פעם בפעם היו מגיעים לשיעור אנשים זרים בלבוש שונה והיו שוהים בבית הספר, מחייכים לילדים, מצטלמים איתם ומעניקים להם ממתקים. לימים הסתבר למסַפר שזרים אלו היו יהודים אמידים מאמריקה שהגיעו למוסדות הלימוד שבקהילה כדי לתרום כספים להמשך קיומם של מוסדות אלו. חוויית הביקור מחזקת את הנרטיב שעליהם גדל המספר על סבלו של היהודי בגולה ועל הרצון בגאולה. נראה שחלק מהנרטיב הם הקשרים בינם ובין יהודי התפוצות הלכה למעשה שנועדו לתמוך ולהבטיח המשך לימוד תורה של הדור הצעיר ובעקיפין שמירה על הגחלת היהודית.
בגיל שש הילדים הבנים עוברים ללמוד בבית לימוד יהודי אחר שנקרא "אם הבנים" (כלפון, 1988 , עמ' 49 .)ההורים לא היו צריכים לשלם על הלימודים בבית הספר. הכיתות היו מרווחות וחצר המשחקים הייתה גדולה. בית הספר היה מוקף חומה ובין קירות הכיתות לחומה צמחו עצי דובדבנים שהניבו שפע של פרי בעונתם. המספר מודה שהוא וחבריו התפתו לקטוף מהפרי ולאוכלו, על אף האיסור לקטוף את הפירות, ואכן מדי פעם בפעם הם היו קוטפים מלוא הפרי ונהנים ממנו. העונש על כך היה מכות מהרבי אך נראה שהדבר לא הרתיע את התלמידים. בית הספר סיפק מדי יום ביומו ארוחת צהריים חמה לתלמידיו, דבר שעורר עניין בהם ובהוריהם.
שיטת הלימוד הייתה קריאה של אותיות ומילים בעברית עם המלמד, ו"פעם או פעמיים ביום נדרש כל ילד לקריאה יחידנית של החומר הנלמד לפני הרבי שהיה המורה ולפני עוזרו, המלמד, שסייע לו בהוראת הקריאה. בגיל צעיר יודעים התלמידים לקרוא את כל החומש ועוברים ללימוד תהילים, ספר רות ועוד" (כלפון, 1988 ,עמ' 26 .)המספר עצמו לומד מגיל צעיר לימודי יהדות, למשל, הוא יודע "חלק נכבד מהתנ"ך ובעיקר את ספר תהילים" (שם, עמ' 16 .)שיטת לימוד זו מסורתית ועברה מדור לדור: גם ילדי המללאח בני הדור הקודם, בני גילו של דודו של המספר, שמעון, למדו בשיטה זו. כשמלאו לשמעון שנתיים ביקר בסלא-לכבירא (בית הכנסת הגדול), שם ישב דחוק יחד עם עשרות ילדים אחרים על הספסל הארוך המסומר לקיר.
שעות הלימוד בכל יום הן רבות ויום הלימודים נמשך עד לשעות אחרי הצהריים. שיטת הלימוד העיקרית היא לימוד בעל פה שתבע מהתלמיד משמעת ולמידה עצמית, שינון של טקסטים רבים ובחינה בעל פה לפני הרבי. העונש על אי ידיעת החומר הוא פיזי, מכות על ידיים שקיבלו מהתלמידים החזקים בכיתה שבחר הרבי. המקלות היו קני סוף ששמר הרבי מחג הסוכות (כלפון, 2012 ,עמ' 24 .)בפעולת ההכאה של התלמידים זה את זה בא לידי ביטוי אלמנט משפיל ולכן מרתיע שעשוי להניע את התלמידים החלשים להתאמץ וללמוד, כדי להימנע מסיטואציה שבה ייענשו בידי חבריהם בכיתה (כלפון, 1988 ,עמ' 124 .)המספר מודה ששיטת הלימוד בעל פה הועילה בהמשך חייו ותרמה לכישורי הלימוד: "הלימוד בעל פה פיתח לנו זיכרון נפלא שישמש אותנו בעתיד. עד היום אני זוכר את כל מה שלמדתי אז וגם את כל פרטי החיים שלנו שם" (כלפון, 2012 ,עמ' 24.(
בהיותו בגיל שלוש עשרה עובר התלמיד ללמוד במסגרת חדשה, אף היא כקודמותיה בעלת צביון יהודי ומנוהלת בידי אנשי מקצוע בבית הספר היהודי 'אליאנס'. בין מקצועות הלימוד שנלמדו, יהדות, תלמוד, תורה, משנה, גמרא וגם מקצועות כלליים כמו השפה הצרפתית.
בית הספר נמצא מחוץ למללאח והדרך אליו לא הייתה בטוחה ונעימה, שכן הילדים היהודים נאלצו להתעמת בדרכם עם נערים מוסלמים ועם נערים נוצרים שהציקו להם. לעיתים היו ילדי הגויים מופיעים מלווים בכלבים ולעיתים היו פוגעים בילדים היהודיים, כשהיכו אותם או הניחו לכלבים לנשוך אותם. הפתרון שמצאו הילדים הצעירים היה ללכת עם ילדים מבוגרים מהם וכך עשו אף כשיצאו לטייל בטבע, בנופים הקסומים שהקיפו את המללאח.
יש מקום לומר שמוסדות החינוך שהילד למד בהם בקהילה היהודית בספרו הקנו לו ידע נרחב ביהדות ובהשכלה כללית. המסגרות היו קונסרבטיביות ומסורתיות, שכן לא נכללו בהן ילדים שאינם יהודים ואף לא כללו את בנות הקהילה.
דרכי בילוי של הילד בקהילת ספרו ופעילויותיו בשעות הפנאי
עולם הפנאי של הילד במללאח משקף שובבות, רצון להתנסויות וסקרנות של הילד. לאחר שמסתיים יום הלימודים חוזרים הילדים לביתם לאכול דבר מה, בדרך כלל, "פרוסת לחם שעורים מרוחה בשמן עם כוס תה ריחני", ולאחר מכן היו יוצאים לרחוב לשחק זה עם זה (כלפון, 1988 ,עמ' 51.) כך למשל, הכיסוי הצבעוני של הסוכרייה שימש גם שטר כסף במשחקים.
יציאה אל מחוץ למללאח הייתה למטרת טיולים בטבע, כדי ליהנות מנופים כמו פרדסים, נחל שופע מים ומגוון של עצי פרי (כלפון, 2012 ,עמ' 12 .)יתרה מזו, המספר מציין שבמללאח "לא היה מרחב ולא נוי, לא אוויר ולא שמש" (שם). מרחב הפעילות של ילדי ספרו היה מוגבל וחסר את התנאים האלמנטריים למשחק במרחב הפתוח. היציאה מהמרחב הסגור של הקהילה הייתה מסוכנת לילדים צעירים ולכן דאגו אלו לצרף אליהם למשחקים בשדות, ילדים גדולים מהם שיוכלו להגן עליהם בשעת הצורך (שם, עמ' 13 .)עניין זה מדגיש את הלכידות הקהילתית בקרב הילדים ואת הבנתם בגיל צעיר כי עליהם להישמר מפני שונאיהם מחוץ למללאח. לכידות חברתית באה לידי ביטוי בהקמת גדודים שמנהיגים ראשי קבוצות. לכל קבוצה היו סמלים שהוכנו מפקקי שעם והודבקו כמדליות על חולצות הילדים שנחשבו לגיבורים (שם, עמ' 14. (
הילדים נהגו לצאת מהמללאח ליהנות מהנופים היפים שהילכו עליהם קסם: "מצד שמאל של 'באב- למקאם' היה גן הדור ביופיו, ובו צמחי נוי רבים מלבלבים בפרחים שונים שגדלו שם. גננים צרפתים טיפחו את הגן הזה ]…[ בושם הוורדים והיסמין מילא את האוויר, וכך הלכנו ונשמנו בהנאה את האוויר המבושם הזה" (כלפון, 2012 ,עמ' 17 .)נוסף על כך, היו מחוץ למללאח מטעים וילדי המללאח נהגו לצאת ולקטוף פירות גם בשדות שבהם הייתה שמירה, משמע, הילדים הסתכנו בכניסה למרחב אסור. כמו כן נהגו לקטוף אצטרובלים ואת הצנוברים נהגו לאסוף מתוכם באמצעות קליית האצטרובלים (כלפון, 2012 ,עמ' 14-15.)
" אימא! ספרי לנו על שערי המללאח": דרכי עיצוב עולם הילדות בקובץ הסיפורים שערי סֶפְרּו עופרה מצוב כהן.
עמוד 105
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות
בין מדינות, בין עצמאות
ערב שבת בעיר סאפי במרוקו. המון מתאסף ליד קולנוע סנטרל במרכז העיר. ברברים הגיעו מרחבי המדבר לחזק את תנועת המרד נגד צרפת. קבוצות של צעירים הלכו בשבילי המרכז כשהם צועקים: "מוות לצרפת! תחי מרוקו!" "מוות לסוכנים של צרפת!", "יחי המלר מוחמר החמישי!", "תחי מרוקו החדשה!" חלקם משולהבים יותר חלקם צועדים רק כדי להיות חלק ממשהו גדול, לכאורה, וחלקם פשוט היו נוכחים במקום, מחוסר עניין אחר לעסוק בו.
המובילים המשיכו וחלפו על פני הקולנוע והגיעו אל חנות החייטות הצנועה של אבי, שהיה אומן בתחומו, חנות שממנה התפרנס בכבוד. "לשרוף, את החנות של היהודי-צרפתי! תחי מרוקו! לשרוף!" צעק אחד הפורעים. לפיד הושלר וניפץ את שמשת חלון הראווה. הלפיד הבא חדר אל תור החלל ואש אחזה בבדים ובכל מה שנותר בחנות.
למזלנו, חזה אבי את הנולד. אירועי הפרעות היו איום שדובר בו ורבים חששו מפניו. אלפי ברברים הגיעו מהמדבר לעיר סאפי לחזק את הצעירים כדי לבצע פעולות מחאה אלימות נגד השלטון הצרפתי ולהבהיר מי באמת בעל הבית במדינה. סאפי היתה עיר נמל מרכזית לחוף האוקיאנוס האטלנטי, שוקקת מסחר ותרבות, עיר יפה שהיוותה מוקד חשוב עבור פעולות המחאה. התארגנות הצעירים המרוקנים נתנה את אותותיה ימים קודם לכן. אבי, בחושיו החדים, הבין שכל דבר בעל סממן צרפתי ישמש מטרה לפגיעה. אתה יודע, הוא חשב, כיצד דברים מתחילים, אך אינך יודע כיצד יסתיימו. האם הצרפתים יכילו אותם, או ישתמשו במלוא עוצמת הכוח נגדם? עד לאן ירחיקו הברברים והצעירים בסאפי כנגד כל סממן צרפתי, מה יהיה על היהודים? עד כמה תרחיק ההתקוממות? שאלות רבות ריחפו ונותרו באוויר.
העם המרוקני דרש עצמאות, כמו מדינות אחרות במזרח התיכון וצפון אפריקה. הם ראו כיצד שבטים קטנים מקבלים חבלי ארץ והופכים למדינות, כמו ירדן ערב הסעודית וצפון אפריקה.
אבי, רפאל, סימל בעיניהם את צרפת. לקוחות צרפתים ששהו בסאפי נהגו לתפור אצלו את חליפותיהם, הוא גם נהג לשחק רוגבי עם הצרפתים והיה מוכשר בכך בזכות גופו החסון ויכולותיו האתלטיות. ואם לא די בכך, רבים כבר ידעו שמשפחתנו שהתה בישראל ושבה למרוקו, כפי שיסופר בהמשך. אבי לא הסתיר את החזון הציוני בו האמין. יהודי, חברם של הצרפתים, ציוני, כל אלה היו יותר מדי עבור ההמון המשתלהב. החנות של אבי הייתה מטרה ברורה למעשה הפוגרום הצפוי.
"רפאל ידידי, אני דואג לך. מספרים, ואל תעז להגיד שאני אמרתי, שאלפי ברברים מהמדבר מתכוונים להגיע לכאן ולפשוט על סאפי. הסולטן, המלך מוחמד החמישי, מבין שזה הזמן שלו, שאללה איתו, אינשאללה יחזור המלך למרוקו. אבל, ידידי, בשבת כדאי שתסתגרו בבית. תחסום היטב את הכניסה, אין יוצא ואין בא, שמור על הילדים. חס ושלום שלא יעשו בהם לינץ'." כך הסביר אחד מידידיו של אבי שהיה מעורב בנעשה ברחבי הארץ והרבה בנסיעות.
מוחמד החמישי היה צאצא לשושלת המלכים המרוקנים- העלאווים. כבר בשנת 1953 דרש מהצרפתים להשיב לו את מלכותו ולהעניק עצמאות למרוקו. כתשובה לדרישתו הגלו אותו הצרפתים לקורסיקה יחד עם משפחתו. במקומו הומלך "מלך־ בובה’. דודו, מוחמד אבן עראפה שהיה עושה דבריהם של הצרפתים וכונה בוגד על ידי העם. תנועת 'האיסתיקלל', החירות, דרשה עצמאות והחלה בפעולות מחאה שכללו ביזה, שריפת חנויות, עצרות מחאה ואף מעשי רצח.
אבי הבין שאלפי אנשים עומדים להגיע לסאפי מהמדבר. ברברים שבאים להתסיס מדינה שלמה נגד השלטון הצרפתי. באותו לילה הם פשטו על סאפי ועל ערים אחרות ברחבי המדינה, רצחו אנשי מפתח צרפתים, מהנדסים, אנשי שלטון, אש הוצתה בכל ערי מרוקו המרכזיות ורבים נרצחו, כולל מרוקנים שהיו ידועים כמשתפי פעולה עם השלטון הצרפתי.
התהלוכות בסאפי המשיכו וחנויות נוספות ומקומות שסימלו את צרפת בעיני המפגינים נפגעו או הוצתו.
המצב בסאפי היה סובלני יחסית, לפרעות בערים מרכזיות אחרות במרוקו כמו קזבלנקה בהם פגעו פיזית ביהודים רבים. המרוקנים לא סלחו על תמיכת יהודי מרוקו בצרפת ועל נאמנותם לשלטון הצרפתי.
במהלך השבת ישבנו ספונים בביתנו חוששים לצאת, ממתינים שהזעם יחלוף. מתח רב שרר בבית אולם הוריי לא הראו כלפי חוץ סימני חרדה או לחץ.
ברחבי הבית אוחסנו הבדים הרבים היקרים, שאבי הספיק להוציא מהחנות מבעוד מועד. הגב הצעיר שלי עדיין לא התאושש מכאבי השרירים שנגרמו לאחר סחיבת הבדים שנשאתי שוב ושוב על גבי מהחנות הביתה.
ימים אחדים לפני כן האיץ בי אבי, כבן הבכור בבית, לסייע לו בהעברת הבדים. לא הבנתי מדוע הוא מקשה עלי בדרישה להרים ולסחוב את הבדים מהחנות הביתה. אבא ביקש שאעשה זאת בכל מספר שעות, בשקט מבלי לעורר סימני שאלה מיותרים או חשד של הציבור המוסלמי שעובר במרכז. לא שאלתי שאלות. בדרך כלל לא העזתי לשאול שלא לצורך. כבדתי אותו. הוא דאג להשאיר בחנות מספר בדים נטולי כל חשיבות, הציב על המעמד בחלון הראווה גיקט ישן שכלל לא נועד למכירה, הותיר לצעירים שיבואו ויתפרעו, להרגיש שהם מכלים את זעמם בחנות בעלת סממן צרפתי שבעליה הוא יהודי ציוני.
כפי שציפו כולם, החל מערב שבת הגיע ההמון הברברי לסאפי. שמענו את קולותיהם ברחבי העיר, צעקות וקריאות קצובות. דלת הכניסה לבית חוזקה במוט ברזל ונחסמה ברהיטים רבים. התכוננו כמו למלחמה בתקווה שהחפצים בכניסה ימנעו מההמון המשולהב להתנכל לנו, או להיכנס הביתה.
אבא הלך אנה ואנה בוחן מה עוד ניתן לעשות כדי להגן על הבית. "קח גיק, ראש טוחן מברזל, תחזיק ביד. אם חס וחלילה ינסו להיכנס, נלחם בהם. בוא סולי, אתה תהיה אתנו. נשאר בקומה התחתונה."
לאחר מכן צעד אבי לעבר אמי, הניח את ידו על כתפה ואמר לה: "סול יפה שלי, קחי את הבנות ותהיו למעלה. אל תישארו בקומה הזו. אסור שידעו או יראו שיש נשים בבית."
אמא התנהגה בקור רוח: "אל תדאגו! הם רוצים לעשות מהומות לצרפתים ולקבל עצמאות. לנו, הם לא יעשו כלום. בואו, בנות, שמעתן את אבא. לעלות. נהיה בחדר, בפינה, ונסגור את הדלת."
מרחוק נשמעו צעקות רמות נגד הצרפתים. אלפים צעדו ברחובות סאפי, מקללים את הצרפתים. יריות נורו לעברם, זעקות של פצועים, שוב מטח יריות. הלגיון הצרפתי ניסה לפזר אותם ולהרחיקם. על אף שהבית היה סגור, ניתן היה להריח את אבק השריפה.
לפתע רץ סולי במדרגות למעלה, "בוא! נראה את היריות."
קרא לי. אבא זעם. "שלא תעז. רד מיד! שלא יראו אותך. מה אתה עושה?!" לרגע ראה סולי את רשף היריות ומיד חזר למטה. "אבא! חיילים צרפתים יורים עליהם, אבל לא אכפת להם. האנשים ממשיכים ללכת קדימה והצרפתים מתרחקים לאחור." תיאר את המצב.
אבא הביט בנו ופניו הרצינו. הצעקות היו ממש קרובות לביתנו. הבית עמד במקום מרכזי, והיה ברור שיעברו דרכו. לא רחוק מאיתנו נמצא בית זונות יוקרתי, שנקרא:" לה מיזון דה-סוליי" ”La maison du soleil“ ובו ביקרו מלחים ופקידים שהיו מרוחקים מביתם בצרפת. שמענו את רקיעות הרגליים ליד הדלת. המתח היה בשיאו. האם יעזו לנסות להתפרץ פנימה? כיצד נוכל לעמוד מול המון כזה? מאחורי הדלת אבא, אני, בן אחת עשרה ואחי סולי הצעיר ממני. חשבתי לעצמי מה נוכל לעשות להם, לכל אותם אלפים? והתפללתי שלא ישימו לב לדלת ביתנו. שיפסחו. שמעתי את רגליהם פוסעות וממשיכות הלאה תוך כדי צעקות רמות.
בחלוף השעות הלכו הצעקות ושככו. אלפי הצעירים שחלפו על פני דלתנו, המשיכו בדרכם. ביום ראשון חזר השקט לעיר. נותרנו בבית, ממתינים לבחון האם עברה חמת הזעם מהרחוב. מרוקו הייתה על סף עצמאות היסטורית. התנחלנו במתח בבית, הבנו שנערכו פרעות קשים ברחוב. אמא אמרה: ״ברור לי שהמוסלמים במרוקו לא יפגעו ביהודים. לא כמו הערבים בישראל שרוצים לרצוח את היהודים, פה זה מקום אחר. אנחנו שכנים שלהם כבר מאות שנים." הרגיעה אותנו אמא.
הילד מסאפי -ד"ר יצחק-ג'ק עזראן-בין מדינות, בין עצמאות.
עמוד 19