אלי פילו
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Les révélations du Zohar
Haddaji Ibtissam'
Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps
Résumé :
Il semble très présomptueux d’aborder la thématique de la mort et l’Au-delà parfois, en revanche, dans la religion juive il n'y a aucun problème à se poser des questions, bien que les Sages recommandent toujours la prudence avant d’enseigner ou prononcer les principes ou les fondements de la Torah. Quelle est la raison de cette mise en garde ? Peut-on essayer d’aborder ce sujet qui est au cœur des préoccupations de tout être humain quelle que soit sa foi ?
Si les rabbins juifs n’avaient pas ouvert le chemin d’une réflexion poussée, nous ne serions pas aujourd’hui en train de nous poser ces interrogations, sachant que cela demande la bonne maîtrise des notions de la tradition juive pour plus de justesse et respect envers les Sages, mais aussi en impliquant le Corps, l’Ame et ce qui annonce le Zohar, ou Livre de la splendeur, le classique de la mystique juive, le plus achevé de la Kabbale qui nous amène à partir de nos doutes et nos hypothèses vers la vérité divine.
Mots clés : la Mort, l’Âme, le Corps, la Torah, le Zohar, l’Au-delà, le Divin
Introduction
Quand le corps physique meurt, le désir qui subsiste est appelé en hébreu « rochem », (capable souvenir ou réminiscence), une sorte de code qui inclut tout ce dont une personne est composée, une sorte d’ADN spirituel transmis de génération en génération. C’est la particule à partir de laquelle nous développons finalement une Ame.
La mort met fin au processus vital dans un corps humain, elle amène vers le chemin de ‘l’au-delà’ qui peut paraître audacieux ou encore prétentieux, en judaïsme on n’interdit aucun questionnement sur le sujet, les sages ou les Hakhamim ont recommandé toujours la prudence avant de prononcer une vérité absolue de la Torah « on ne doit pas enseigner l’œuvre de la Création du Monde en public »' mais encore la Mishna Haguiga (11, b) qui précise : pas plus que deux personnes, mais alors pourquoi cette recommandation ? Nous avons quand même pu avoir une partie de la réponse qui réside dans l’importance d’une interprétation directe et authentique des lois, des secrets de la Torah ou d’une manière générale, aux doctrines ésotériques liées à cela.
Dans le cas contraire les conséquences seront de vrais dégâts qui diminuent la qualité du vrai contenu qui doit être dévoilé dans un cercle très restreint des individus capables de saisir la valeur réelle de la sagesse, et qui appréhendent la vérité divine en toute fidélité et force spirituelle à travers l’histoire du Judaïsme.
L’au-delà ?
Traiter et aborder l’au-delà peut apporter des réponses aux préoccupations des êtres humains de confession juive ou autres, mais sans une mauvaise interprétation des lois sacrées de la tradition juive et surtout il faut être un connaisseur des notions spécifiques à cette tradition afin de tenir en compte ce que les anciens Maîtres ont déjà expliqué ou encore chez les kabbalistes qui insistent sur l’investissement dans l’évolution spirituelle et la correction de l’Âme ont pu y rester comme si étant en vie, ont enlevé une chemise afin de la laver pour se débarrasser de leurs vêtements sales. Ce qui entre en intersection dans cette approche, c’est le besoin d’avoir une Âme développée avant la mort pour pouvoir la connecter après au monde divin sous plusieurs formes, d’une incarnation à l’autre.
« Dans notre monde, il n ’existe pas de nouvelles Ames, faites comme les corps le sont, seulement des Ames qui s’incarnent, ainsi une même génération existe depuis la création du monde jusqu ’à sa fin… ».
Comme nous pouvons le constater, c'est que grâce à ce système spirituel de la Kabbale qui nous connecte, on peut ouvrir à notre environnement et à notre entourage non seulement un équilibre parfait, mais encore l’affirmation d’une raison d’existence des vivants reliée à cet équilibre qui est citée dans la Kabbale – le bonheur intérieur sans se déconnecter du monde matériel.
Une telle sagesse que procure la Kabbale ne peux que nous motiver à faire un voyage pour la découverte de l’Âme pendant notre vivant et après aussi, s’ajoutent les écrits du Zohar sur la mort qui donne des réponses à ceux qui s’interrogent encore sur le sens de leur vie.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Page 46
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Bibas
Bibas
Vivas, Bibas, Bibasse
Nom votif espagnol «Que tu vives», adaptation probable de «Hayyim»' (Voir Iben Hayyim, No. 522)
A noter que dans le langage «ladino» le V est rendu par le 2 (B) pour éviter toute confusion avec le 1 (V)
Graphie dans les anciens documents espagnols: Vives, Ibn Vives, Ibn Vive, Aben Vives, Aben Vive, Bibage, Bibago, Bibas, Vilvas, Bi- vas, Bivaz, Bisax
Une autre graphie de ce nom courante au XVIe s., celle de בבאשa donné naissance, dans le Sud Marocain, au nom de par l’habitude de préfixer les noms étrangers de l’article arabe ce qui fait: Al- Bibas «le vivant» de même qu’on a fait Al-Cohen
Hayyim Ibn Vives, rabbin à Jâtiva (Espagne) au Xle s
Sentó Vives, figure dans le partage des domaines fait le 17 Mai 1079 entre le Comte Ramón Berenguer II et son frère Berenguer Ramón II à Barcelone
Bibas, juif de Gascon de Arascoso, figure dans un document de Saragosse en 1190
Izmel Bivas figure comme témoin dans un acte de cession de certains impôts en faveur de Ceti, veuve de Jusef de Rosta par le Prieur Berenguer, daté à Huesca en 1193. «Sefarad» IX (1949) 351-392
Maestro Abraham Aben Vives, ancêtre du célèbre héros Luis Vives, figure comme un des bénéficiaires dans le «Repartimiento de Valencia», distribution de propriétés faite par le Roi Don Jaime d’Arag'on, à la conquête de Valence, au Xllle s
Joseph Ibn Vives, probablement fils de Maestro Abraham (5), riche habitant de Valence et fermier du Sel dans cette ville en 1271
Bonhora Vives, figure dans une confirmation de comptes faite le 14 Mai 1282, par Don Pedro III, roi d’Arag'on. Régné, RE J, 51
Bondia Vives, secrétaire du «Call» (Kahal, Communauté juive) de Barcelone en 1283, figure dans les actes de Don Pedro III, roi d’Aragon, année 1282
Bonhom Vives,, secrétaire du «Call» de Barcelone au Xllle s. Son nom figure dans les actes de Don Pedro III, roi d’Aragon, année 1285
Isaac Vives, notable de Barcelone dont le nom figure dans les Actes de Don Pedro III, roi d’Aragon, année 1285
Samuel Aben Vives, de Valence, figure dans un acte de Don Pedro III, roi d’Aragon, daté à Barcelone du 22 Oct. 1285
Maimo (Mimon) Aben Vives, de Majorque, fait l’objet d’une décision du roi Alphonse III en 1287, au sujet d’une dispute concernant un héritag'e. ALI.
Samuel Aben Vives de Valence, est mentionné dans une lettre de l’Infant Pedro au sujet d’une Taqqanah en date du 30 Avril 1292
Mosheh Vidal Vivas, rabbin à Perpignan, probablement au Xllle s
Salamo Aben Vives, figure dans une lettre publique de Valence du 27 Mai 1306, au sujet de la répartition des impôts
Altazar (Elazar), fils de Magister Ayim (Hayyim) Vives, commerçant important de Majorque au XlVe s. En 1343 il réclama auprès des autorités de cette ville contre l’attaque subie par le navire qui le conduisait à son retour de Palestine, près de l’Ile de Chypre où il perdit plus de 500 florins or en marchandises, en plus d’une rançon de 50 florins qu’il dut payer
Laredo Abraham-les noms des juifs du Maroc-Bibas
Page 416
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Le Zohar
Les conceptions du Zohar sur la mort apparaissent pour certains chercheurs très variées et fidèles au fondement de la doctrine juive, comme le disait la théologienne Corinna Coulmas, inclut l’unicité du Divin, le reflet de l'homme et son image mais pour cela, il faut parcourir un long chemin, le Zohar parle de l’Ame, du corps de leurs fonctions et leur sort pendant la vie et après la mort pour arriver en fin de compte à l’unité, en effet le Zohar éclaire avec précision leur vrai sens à partir de la naissance, la mort, le sommeil des instants de passage entre le physique et une autre façon de vie.
[1] Corinna Coulmas, née en 1948 à Hambourg, Allemagne, d’un père grec et d’une mère allemande, Docteur ès lettres à !’Université de Paris IV, Sorbonne. Etudes d’hébreu et de judaïsme à Jérusalem et à Paris (INALCO et Paris IV-Sorbonne). Études d’Italien à Florence et rédaction d’une thèse sur la communauté juive de Florence.
Dans notre réflexion nous n’allons pas entrer dans le fond des origines du Zohar et son histoire à partir de l’Espagne de la fin du XlIIe siècle et son impact sur le judaïsme ainsi que sur le christianisme au cours des dernières décennies de ce siècle, ou encore la manière dont l’auteur du Zohar s’est investi dans l’essence de la tradition juive sans nier les bases essentielles, ce qui ne se fait pas d’habitude dans les courants juifs philosophiques de l’époque médiévale. Ce qui nous intéresse c’est de discuter de l’originalité du Zohar et la séparation qu’il fait entre le corps et l'Âme dans les différents mondes supérieurs, inferieurs, sa définition de l’unité de Dieu et l’homme comme c’est cité dans les séphirot. Dans la tradition juive, la mort est représentée comme un mal, et Dieu est le seul vivant, la genèse elle, par contre, ne mentionne aucune présence de la mort depuis la création. En philosophie, la mort est un phénomène naturel, le corps humain avec le temps se dégrade, se détériore, par contre l’Âme (Néchama en hébreu) reste sereine. Avant d’entamer ce que le Zohar nous enseigne sur la mort nous allons essayer de définir la notion et le concept de la Néchama dans le judaïsme.
Qu’est-ce que l’Âme ?
C’est le soi dans la pensée juive qui habite le corps et réagit par ce corps. Plusieurs ternies ont été utilisés pour désigner l'Âme mais le plus fréquent est la Néchama ou Néfech (proche du mot arabe nafs) souffle, la genèse compare la Néchama au souffle de Dieu qui nous guide : Genèse 2:7 – « L'Eternel Dieu forma l'homme de la poussière de la terre, il souffla dans ses narines un souffle de vie et l'homme devint un être vivant ». En parallèle, toute création a une Âme, par exemple les animaux, les plantes, les objets… chaque graine est touchée par une « étincelle divine » qui l’incorpore tout le temps en lui donnant une raison d’être. Il existe cinq niveaux de l’Âme dans la tradition juive , (les sages hassidiques les associent aux cinq noms donné à l’Âme ) : Nefech c’est le moteur de la vie corporelle, Rouah, les émotions qui constituent la personnalité de l’être humain, Néchama c’est la partie intellectuelle, Haya la supranationalité, la foi, les désirs et enfin la Yahia qui constitue l’essence de l’Ame, la vraie source qu'évoque Dieu en nous, autrement dit une partie du divin en nous « une parcelle de Dieu d’en haut »). Les mêmes Maîtres hassidiques mentionnent deux Âmes qui forment la vie de l’être humain : une est animale l’autre est divine, la première ressemble à toutes les Âmes animales par sa nature, l’autre a le désir en permanence de se ressourcer et renouer avec les origines. Donc nous possédons une vie pleine de contradictions et de rivalité entre les deux Âmes, d’où le besoin et le désir qui nous envahit en permanence afin de maintenir l'équilibre entre nos désirs, nos besoins physiques et spirituels, loin de notre égocentrisme. D’autre part, puisque l’Âme humaine est la seule qui détient en elle sa propre essence que Dieu lui a donné, l’être humain dispose de forces supranaturelles puisqu’il a la capacité de se transcender et le pouvoir de choisir une ou plusieurs réactions du mal ou du bien envers lui-même ou envers son entourage, des actes qui donnent à son sort des conséquences particulières, car, dans notre monde matériel il existe un vrai champ de bataille entre le mal et le bien où la vérité est dissimulée et mise à l’épreuve de la pureté ou de l'impureté de l’Âme, sachant que le pouvoir Divin finit toujours par gagner cette bataille quel que soit le temps que cela prend pour les Âmes divines. En Judaïsme, la nourriture se fait à travers la Torah, celui qui apprend la Torah, obtient une énergie divine qui le préserve et le protège de toutes les épreuves difficiles de la vie.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
Page 48
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון-מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו
מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו
רבים עדיין זוכרים את ר׳ דוד בוזגלו מימי הזוהר שלו בקזבלנקה של שנות ה־ 40 עד עלייתו ארצה ב־ 1965. גם כאן לא שכחו אותו ועשר השנים שחי בארץ, 1975־1965, היו שנים בהן המשיך במפעל חייו: הפצת הפיוט המרוקני ומנהג ״שירת הבקשות״ בקרב בני עדתו.
ומה נשאר לאחר מותו? האם הוא השאיר אחריו מורשת כתובה ומסודרת? האם בעוד דור או בעוד מאה שנים ויותר יזכרו וידעו מי היה משורר ופיטן ענק זה? האם הדור ״שלא ידע את יוסף״ יכירו? ואולי ישארו רק זכרונות ודברים מעורפלים?
המצער הוא שממורשתו הכבירה לא נשאר הרבה:
קולו המהדהד, המצלצל והמרגש לא זכה שיונצח. ההקלטות שבהן מושמע קולו ספורות הן. של את תלמידיו הוא נהג להשביע לבל יקליטו אותו לצרכים שאינם לצרכי לימוד הפיוטים. הוא השתדל, כי לכל מקום שהוא מגיע, שלא יהיה בקרבת מקום כל מכשיר הקלטה.
פרופ׳ חיים זעפרני, באופן חריג ויוצא דופן, הצליח לשכנע את ידידו ר׳ דוד בוזגלו לקבל את רשותו ולהקליטו. ההקלטה התבצעה ברשמקול באחד מבתי הכנסת שבקזבלנקה בשנת 1957 בליווי של שניים מתלמידיו הפיטנים. ההילה המיסטית הקיימת סביב דמותו של ר׳ דוד נובעת מכך שמעטות ההקלטות שבהן מושמע קולו.
ההקלטה עברה שיפוץ ב״בית התפוצות״ והוצאו ממנה רעשים, דבר ששיפר את איכות שירתו של ר׳ דוד ומלויו הפיטנים. בקלטת מבצע ר׳ דוד חמישה פיוטים ושתי קצידות.
ר׳ דוד היה משורר פורה, והוא כתב מעל ל־ 200 פיוטים ושירים. הנה מסתבר כי לא רק שהוא לא הקליט את עצמו, הוא אף לא דאג לרכז את כתיבתו בספר. לצרכים של הדורות הבאים אחריו. שיריו שנכתבו על נושאים שונים־שבת ומועדים, גלות וגאולה, כיסופים לארץ־ישראל וירושלים, נצחונות צה״ל במלחמות ועוד מפוזרים בין תלמידיו.
נודע לי לאחר מותו של ר׳ דוד, כי חלק מתלמידיו הפיטנים לקחו חלק מהשירים לרשותם. 118 שירים מופיעים ב״שירי דודים השלם״ של מאיר אלעזר עטיה (1980). שיריו מופיעים גם בקובץ שערך ר׳ יוסף יפרח ״יגל יפרח״ (1980). למרות זאת, עדיין לא יצא לאור הספר שיכלול את כל שיריו.
סיכום
תזמורת היחיד, בעל קול הזמיר, כינורה של התפילה ונעים זמירות, אלו ועוד הם הכינויים שלהם זכה ר׳ דוד בוזגלו בחייו וביתר שאת לאחר מותו.
כל נפשו היתה לשירה. נדמה שהוא נולד, ואף נגזר עליו, להיות כל כולו מסור לשירה כפיטן וכמשורר. הוא השאיר אחריו מורשת מופלאה של אהבה עזה לפיוט של יהודי מרוקו בזכות פיוטים ושירים רבים שכתב. הוא הפך את מנהג ״שירת הבקשות״ ממנהג שכוח למנהג מוביל בעדה המרוקנית. הוא השאיר אחריו שורה ארוכה של פיטנים.
ר׳ דוד כל כך מזוהה עם מנהג ״שירת הבקשות״, עד שדומה כי דמותו מרחפת מעל לראשיהם של המשכימים קום ל״שירת הבקשות״; וכאילו אומרת ״יפה אתם עושים, המשיכו כך״.
הפיטן והמשורר, שלא ראה אור במשך כ־26 שנים, ידע להאיר את דרכם של יהודי מרוקו בגולת מרוקו ובארץ, ללכת בנתיבם של משוררי ספרד (ר׳ יהודה הלוי, ר׳ שלמה אבן גבירול) ומרוקו (ר׳ דוד חסין, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ דוד אלקיים). כך קורה כי מי שעיטר את השירה בזוהר שפתיו הולך לעולמו באוגוסט 1975 ־ אלול תשל״ה והוא בן 74 שנה.
במותו נדם קול הפיוט והשירה בעדה המרוקנית ותמה תקופת הזוהר של המשוררים ממרוקו. מורשתו של ר׳ דוד מונצחת ע״י תלמידיו הרבים ובמעמדי ״שירת הבקשות״ בערים השונות ברחבי הארץ.
ר׳ דוד התעוור גם בעינו השניה ב־1949 והוא נפטר ב־1975.
ר' דוד בוזגלו ותרומתו ל״שירת הבקשות״-דוד אוחיון–מורשתו של ר׳ דוד בוזגלו
עמוד 160
פרשת "תרומה"-הרב משה אסולין שמיר
"ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם" (שמות כה, ח).
רבנו-אור-החיים-הק':
'ושכנתי בתוכם = בתוך בני ישראל.
בכוחו של האדם להקים בגופו
'מקדש מעט' להשראת השכינה,
בבחינת: 'אהל – שיכן באדם' (תהלים עח, ס).
"בתוך ליבי – משכן אבנה לזיוו, "בלבבי משכן אבנה – להדר כבודו
קרבן תקריב לו – נפשי היחידה" ולקרבן אקריב לו – את נפשי היחידה"
(המקור: רבי אלעזר אזכרי) (הרב יצחק הוטנר)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
א. "השותפות" – בין הקב"ה לעם ישראל.
עד פרשת "תרומה", עם ישראל התרגל לקבל מתנות חינם מהקב"ה:
יציאת מצרים שהייתה מלווה בנסים ונפלאות מעל הטבע, וכן קריעת ים סוף והצללת המצרים במצולות ים סוף, כעונש על שהטביעו והצלילו את ילדי ישראל ביאור.
כמו כן, מעמד הר סיני בו זכו/זכינו לשמוע דברי אלוקים חיים, ובפרט שתי הדברות הראשונות שנאמרו ישירות ע"י הקב"ה, דברים הממשיכים להדהד בנשמתו של כל יהודי באשר הוא עד היום, דבר המסביר לדעת חז"ל את עמידתנו האמונית והאיתנה מזה למעלה מ- 3336 שנים, "עין לא ראתה, אלוקים זולתך" (ישעיה סד, ג).
כמו כן, המנה היומית והנסית בדמותו של המן רב הטעמים ורב הפעמים, היורד במשך 40 שנה משמי מרום, היישר אל פתחי אוהליהם. את צימאונם הרוו ממימי בארה של מרים אשר ליווה אותם במדבר, דוגמת צינור המוביל הארצי, וענני כבוד שהפכו את המסע המדברי, למעין שייט בספינה ממוזגת, במשך 40 שנה.
ניתן לדמות את מצבם עד כה, לילדים הנסמכים על שלחן אביהם, המקבלים ממנו את כל צורכם בשפע, ואף מעבר לכך.
מעכשיו, עם הציווי האלוקי להקים את המשכן, עמ"י הופך להיות "שותף" לקב"ה,
בכך שהצטווה לתרום מממונו מכל לבו: "זהב וכסף ונחושת…",
כדי להקים את המשכן בו הקב"ה משרה את שכינתו, ודרכו מתחבר אתנו.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "צריך לדעת, למה קראו מקדש – 'ועשו לי מקדש', ותכף חזר בו וקראו משכן, דכתיב 'את תבנית המשכן' (שמ' כה, ט).
ההבדל בין מקדש למשכן: המקדש הוא מקום קבוע של קדושה, ומשכן הוא מקום שכינה זמני.
תשובת רבנו: "ונראה כי אמרו 'ועשו לי מקדש', היא מצות עשה כוללת כל הזמנים, בין במדבר בין בכניסתם לארץ. בכל זמן שיהיו ישראל שם לדורות… ולזה לא אמר 'ועשו לי משכן'. שיהיה נשמע שעל אותו זמן לבד נאמרה מצוה זו. ואחר שציווה דרך כלל, אמר פרט הנעשה במדבר שאינו מקום לבנות בו בניין אבנים, שיעשה משכן כסדר האמור.
ותמצא שכתב רמב"ם (הל' בית הבחירה פר' א, הלכה א'): מצות עשה לעשות בית לה', דכתיב 'ועשו לי מקדש'".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "ושכנתי בתוכם – ולא אמר בתוכו. לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו – יהיה בתוך בני ישראל". כלומר, התעוררות בני ישראל להקמת המשכן, יוצרת למעשה את הקדושה שבמשכן.
רבנו ממשיך ואומר: "שיקיפו המשכן בד' דגלים. ואולי, כי דברים אלו הם תשובה, למה שחשקו ישראל, בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא, מוקף בדגלי המלאכים, והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם. ולזה באה התשובה מבוחן ליבות ואמר: 'ועשו לי מקדש, ושכנתי כמו כן בתוכם".
כלומר, השראת השכינה בעמ"י הייתה כתבנית העולמות העליונים, וע"י בנייתו – תשרה השכינה בעמ"י.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע בהתחלה קראו "מקדש" ככתוב: "ועשו לי מקדש", ואחר כך קראו "משכן" ככתוב בהמשך: "את תבנית המשכן". התשובה לכך היא שקיימת חובה לדורות להקים את בית המקדש, ואילו בהיותם במדבר, הצטוו להקים משכן זמני אותו ניתן לפרק ולהרכיב בהתאם לחניותיהם, על פי ציווי ה' יתברך.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהשראת השכינה בעמ"י היא תוצאה של "מה שחשקו ישראל בראותם בהר סיני שהיה ברוך הוא מוקף בדגלי המלאכים והוא אות בתוכם, וחשקו אהבה להיות כן בתוכם, ולזה באה התשובה מבוחן ליבות שאמר: ועשו לי מקדש, ושכנתי – כמו כן – בתוכם" (שמ' כה, ח).
מדברי קודשו עולה, שברגע שעמ"י חשק בכל מאודו להידמות למלאכים המקיפים את הקב"ה במעמד הר סיני, מיד הקב"ה נענה לבקשתם, והשרה עליהם את שכינתו ככתוב: "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם", דבר המשתלב יפה בביטוי "בתוכם" – בתוך בני ישראל, ולא נאמר "בתוכו" בלשון יחיד, דבר שהיה מתאים מבחינה תחבירית. וכדברי קודשו: "ולא אמר בתוכו, לומר שהמקום אשר יקדישו לשכנו, יהיה בתוך בני ישראל". כן יחדש ימינו כקדם.
הרב יעקב ב"ר חננאל סקילי מתלמידי הרשב"א וחכמי ספרד, כותב בספרו על סוד המשכן והמקדש לאור תורת הקבלה: הוא בנוי כתבנית המרכבה, כמעלת שמים וארץ, כתבנית איברי האדם וכו'.
להלן דוגמית מדברי קדשו: "וכשהיו על הים נגלה להם, ומיד הכירוהו ואמרו: 'זה אלי ואנווהו' – שנתאוו ישראל שיהיה לו נווה ביניהם וישכון בתוכם, וכן הוא אומר: "נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' (תהלים פד, ג). ואמרו רז"ל במדרש תהלים (שם): לא משל עכשיו, אלא משהיו ישראל בים, נתאוו למקדש, ונתאוו עוד להיות להם איש לעמוד לשרת את ה' יתברך, ולהלל ולרנן לפניו. הה"ד (שם ד') 'לבי ובשרי ירננו לא-ל חי" (תורת המנחה. דרשה כז).
"ושכנתי – בתוכם".
איך נוכל לגרום לשכינה – לשכון בתוכנו.
שלוש פעמים ביום, אנו מבקשים מהקב"ה בתפילת העמידה: "והשב העבודה לדביר ביתך… ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים", ולצערנו עדיין לא נענינו.
הציווי "ועשו לי מקדש", קשור בבית מקודש בו יש לנהוג בקדושה יתירה ע"י הבאים בשעריו, ובראשם הכהנים. פרשיות רבות מספר שמות וספר ויקרא, עוסקות במקדש וקדושתו, דיני קרבנות, תפקידי הכהנים והלווים, השראת השכינה בעם ישראל וכו'.
כדי להשיב את השכנת השכינה בקרבנו, עלינו ליצור מקום נקי וסטרילי להשכנת הקדושה, בבחינת הכתוב: "כי יהוה אלהיך מתהלך בקרב מחנך, להצילך ולתת אויביך לפניך – והיה מחנך קדוש" (דב' כג, טו).
נכון הדבר שהקב"ה שוכן בתוך עמ"י גם כשהם לא כ"כ טהור ככתוב: "השכן בתוך טמאתם", אבל בכדי שנזכה "להשיב את העבודה לדביר ביתך", וכן כדי להיוושע מאויבינו הרבים המקיפים אותנו בבחינת: "להצילך ולתת אויביך לפניך", מן הראוי שנקיים את סוף הפסוק: "והיה מחנך קדוש".
יוצא מזה שעלינו להתקדש בעבודת ה', כפי שגם קראנו בפרשת משפטים: "ואנשי קודש תהיון לי" (שמ' כב, ל). על כך אומר רבי מנחם מנדל מקוצק: לקב"ה אין חפץ במלאכים בארץ, אלא רצונו שנהיה "אנשי קודש". כלומר, ההתעסקות בדברים הגשמיים כמו אכילה וכו', תהיה על פי ההלכה וקדושתה, ולכן נאמר בהמשך הפסוק: "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו, לכלב תשליכון אתו".
בנוסף, יש לשמור על קדושת המחשבה, דיבור ומעשה – שהכול יהיה לכבודו יתברך.
המדרש אומר: הרואה דבר ערוה ולא זן ממנה, זוכה להקביל פני השכינה. אמר רבי יהודה בן פזי: כל מי שגודר עצמו מן הערוה, נקרא קדוש…" (ויק"ר כג. כד, ו).
רש"י על פי (ספרא קדושים א, א) מבאר את הדרישה "קדושים תהיו" – הוו פרושים מן העריות ומן העבירה, שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה". כלומר, תמצית הקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי בפרישה מן העריות.
הרמב"ן טבע את הביטוי "נבל ברשות התורה". כלומר, התורה אסרה עריות בפרשה הקודמת, ויכול להיות יהיה שטוף זימה ביחסיו עם אשתו, או בשכרות ואכילה גסה, היות ולא נאסרו בתורה. בא הרמב"ן ומדגיש בפנינו שלא להיות "נבל ברשות התורה", וזה אסור על פי הציווי "קדושים תהיו – כי קדוש אני ה' אלוקיכם".
וכדברי קודשו: "התורה הזהירה בעריות ובמאכלים אסורים, והתירה הביאה איש באשתו, ואכילת הבשר והיין. אם כן, ימצא בעל התאווה מקום להיות שטוף בזימת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין, בזוללי בשר… והנה יהיה נבל בריבוי האכילה גסה ומן הדיבור הנמאס…. ברשות התורה. לפיכך בא הכתוב… שנהיה פרושים מן המותרות, ימעט במשגל… ויקדש עצמו מן היין – במיעוטו…". קדש עצמך – במותר לך.
רבנו-אור-החיים-הק': אם אדם נשמר מלעשות עבירת עריות, הוא זוכה בנוסף למצות לא תעשה, גם במצות עשה, וכדברי קודשו: "והוא מאמר הכתוב "קדושים תהיו". במצות עשה, בבא עבירה לידו שיתרחק מעשותה. ובזה קיים מצות עשה שנצטווה במאמר "קדושים תהיו". והוציא זיכרון מצוה זו בלשון זה של קדושים, לומר שכל המקיים מצווה זו, נקרא קדוש". רבנו טוען, שגם מצוה זו יוכל לקיים כל אדם באשר הוא, ולכן נאמר בפס' "אל כל עדת בני ישראל".
מוסר השכל: כדי להשכין את השכינה גם בבית, עלינו להשרות בו אוירה של קדושה ע"י לימוד תורה, ספריה תורנית שתהווה חלון הראווה של הבית, תמונות יודאיקה שיקשטו את הקירות, ובהן תמונות של צדיקים בבחינת "והיו עיניך – רואות את מוריך" (ישעיה ל, כ), וכן ציורי בית המקדש, בבחינת "יבנה המקדש" מתוך השיר "צור משלו אכלנו".
הרמב"ן אומר בהקדמה לספר שמות, שהגאולה האמתית תיחשב רק עם השראת השכינה. וכדברי קדשו: "הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם, ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אע"פ שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים". כלומר, גם כיום כשירושלים בנויה לתפארת, וזקנים וזקנות, ילדים וילדות משחקים ברחובותיה כדברי הנביא זכריה, הגאולה תיקרא רק כשבית המקדש יכון על מכונו. שנזכה לתרום ולהירתם להקמת בית ה'
"אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).
"עיקר השראת השכינה היא – באדם" (האלשיך הק').
ב ."השותפות" – בין האדם למשכן שבתוכו.
האלשיך הק' אומר: "הנה שמעתי לומדים מכאן כי עיקר השראת השכינה היא באדם, ואני אבוא אחריהם ומילאתי את דבריהם". לכן נאמר "ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס). הוא גם מסביר את הכתוב: "זה אלי ואנווהו" – שאהיה לו לקב"ה, נאווה שידור בי". כלומר, הקב"ה שוכן בכל אחד מאתנו.
כלומר, בדומה להקמת המשכן עליו נאמר: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", קיים גם המשכן הפרטי של כל אחד מאתנו בבחינת "ויטוש משכן שלו {שילה} – אהל שיכן באדם" (תהלים עח, ס).
הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש שבמרוקו. {חיבר ספרים רבים: משכיל לדוד, מורה צדק, שו"ת וחידושי רבי צבאח ובית דינו". נפטר בליל כיפור תרי"ח {1858}, מסביר את הפס' כך: לפני הקמת המקדש, האבות שימשו כמרכבה לשכינה, ולכן נאמר 'יהי יהוה אלהינו עמנו' – דייקא, דהיינו שוכן בתוכנו ובקרבנו, 'כאשר היה עם אבותינו' – שהיה שרוי בתוכם… ככתוב: "ונתתי משכני בתוככם' – תוכו לא נאמר, אלא בתוככם – בתוכו של כל אחד ואחד. ובזה אני מפרש גם הפס' 'ויטוש משכן שילה – אהל שיכן באדם" – הרצון בזה בשעה שה' נטע משכן שלו, אזי השכינה היא בקרב האדם, וזהו שאמר 'אוהל שיכן באדם'. ולפי זה יובן מדוע אומרים 'יהי יהוה אלהינו עמנו – דהיינו שכינת א-ל רם ונישא תשכון בתוכנו, בבני אדם… לזה אמר: 'כאשר היה עם אבותינו'. והואיל ואבותינו זכו בה, גם בניהם יזכו בה".
ג. "השותפות" – בין איש לאשתו.
"זכו – שכינה בניהם" (סוטה יז, ע"א).
בנוסף, קיימת "השותפות" שבין איש לאשתו, בבחינת "ועשו לי מקדש – ושכנתי בתוכם"… בין בני הזוג, כדברי הגמרא: "זכו – שכינה ביניהם" (סוטה יז, ע"א). כלומר, שם י-ה של האותיות המשותפות {איש אשה}, מתייחד איתם ומייחדם, בניגוד לאותיות המשותפות אש, המסמלות כעס ותאוה, בניגוד לאהבה.
גם בין בני זוג כמו במשכן, כל אחד נדרש לתרום מעצמו למען השראת השכינה בבית. בדרך כלל, רבים "מעדיפים" לעזור בחוץ, ופחות בביתם. לכן, הקב"ה אמר למשה רבנו אחרי מעמד הר סיני: "לך אמור להם שובו לאוהלכם" (דב' ה, כב). את התורה תתחילו ליישם ולקיים – ראשית לכל – בבתיכם/אוהלכם עם האישה והילדים.
מספרים על אדם אחד שבזמנו הפנוי, נהג להתנדב בעמותה העוזרת לנצרכים. יום אחד אשתו עשתה קניה מרוכזת בסופר. "איך אסחב את כל הדברים הביתה, כאשר בנוסף, יש לי תינוק בעגלה?" אמרה לעצמה. היא התקשרה לבעלה לבוא לעזרה, אבל הוא אמר לה שהוא בתפקיד, ולא יכול לעזוב את המשמרת.
הישועה באה לה בדמותה של מודעה קטנה בה היה כתוב: "את זקוקה לעזרה, פני אלינו, ונשתדל לעזור". מיד צלצלה למוקד, והנה תוך עשר דקות התייצבה לידה מכונית הנושאת את שם העמותה: "איש את רעהו – יעזרו".
מי היה הנהג המתנדב? לא אחר מאשר בעלה העוזר לכל העולם, ורק לא לביתו.
ד. "השותפות" – בין חב"ד לכלל ישראל.
האדמו"ר רבי מנחם מנדל מלובביץ ע"ה. לאדמו"ר פנה עשיר אחד וביקש ממנו להקים רשת עסקים שיהיו צמודים לסניפי חב"ד בעולם, כך שהרווחים מהעסקים יכסו את פעילות בתי חב"ד, והשליחים בכל אתר ואתר, לא יצטרכו לאסוף תרומות, אלא יתמקדו בהפצת קיום מצוות כמו תפילין וכו'.
הרבי סירב לבקשה, בטענה שחשוב מאוד שכל יהודי יהיה שותף בפעילות חב"ד, בדומה להקמת המשכן בו השתתף כל עם ישראל. כמו כן, חשיבות קיום מצוות צדקה ששכרה עצום ככתוב: "וצדקה תציל ממוות" (משלי יא, ד).
רבנו הרמב"ן. מתאר את הקשר בין מעמד הר סיני למשכן: "וסוד המשכן שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני, שוכן עליו בנסתר, ככתוב "וישכון כבוד יהוה על הר סיני" (מש' כד' טז'). כך במשכן: "וכבוד יהוה מלא את המשכן" (שמ' מ' לד'). כלומר, השראת השכינה בעם ישראל היא פועל יוצא של קבלת התורה.
"מאת כל איש אשר ידבנו לבו".
רש"י: "והוא לשון – רצון טוב" (שמות כה, ב).
רצון = צנור. ברגע שקיים רצון טוב – צנור השפע יזרום מהקב"ה.
רבנו רש"י אומר על הפס' הנ"ל: "והוא לשון רצון טוב". בכך הוא רומז למסר חשוב לכל אחד מאתנו:
השראת השכינה, תלויה אך ורק בנו – במידת רצוננו וליבנו להתקרב להקב"ה. כנ"ל בכל תחומי החיים. ככל שיש "רצון טוב" בין הצדדים, הבעיות נפתרות בדרכי שלום: ביחסי עבודה, בין שכנים, בין איש לנאוות ביתו, בין רב לתלמידו, רב לקהילתו, בין מנהל לעובדיו וכו'. בעצם, בכל תחום בו קיים ויכוח בין שני אנשים או יותר.
רבנו-אור-החיים-הק': בזכות מתן תרומות להקמת המשכן ע"י כלל ישראל, כולל נשים, ילדים ועניים, זוכים להשראת השכינה, וכדברי קודשו: "ובאמצעות לקיחת מאת כל איש וכו', ישיגו שתשרה עליהם השכינה" (שמות, כה, ג).
בעצם, ניתן להגיע לכל דרגה רוחנית כולל הנבואה כדברי קודשו: "ולזה תמצא שאמרו ז"ל על ישראל, שלא הושלל אחד מהם מהנבואה, וכולם מוכשרים לכך" (בר' כח יד).
רצון = צנור: אותן האותיות בשתי המלים, דבר הרומז לכך שכאשר ישנו רצון טוב,
הקב"ה משרה עלינו שפע רב דרך צינור מלא וגדוש, ברוחניות ובגשמיות.
"ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (שמות כה, ב).
ויקחו – לי – תרומה".
ממד ההתקדשות במתן צדקה – "לקיחת הלב" (רבנו-אוה"ח-הק').
שם הפרשה "תרומה", רומז להמרה ורוממות החומר אותו תרמו בני ישראל להקמת המשכן, בו שוכנת השכינה, ודרכו נוצר החיבור בין שמים לארץ, ובין עם ישראל לאביהם שבשמים.
כשם שממירים שקלים לדולרים, כך ניתן להמיר חלקים לא מבוטלים מכספנו וממוננו למעשי צדקה עליה נאמר: "מתן אדם – ירחיב לב" (משלי יח, טז). על כך נאמר במדרש רבה: "כל זמן שאדם עושה מממונו צדקה – הקב"ה פותח לו את ידו הרחבה, ומרחיב לו בעת צרה, ומעכב לו את הפורענות".
רבנו בעל הטורים: המילה "תרומה" = "מ + תורה. שהתורה שניתנה למ' יום, היא לאוכלי תרומה".
רבנו-אור-החיים-הק' שואל בתחילת הפרשה: למה כתוב "ויקחו" עם ו' החיבור, הרי מדובר בתחילת הפרשה?
תשובתו הגאונית: ו' החיבור באה לרמוז שיש לקיחה קודמת, והיא לקיחת הלב. אתה נותן צדקה, תן מתוך שמחה ואהבה, והודה לה' שאתה בין הנותנים, ולא בין המקבלים, ובכלל, הרי אתה זוכה לתת מקופתו של הקב"ה.
הקב"ה מצווה את עמ"י לאסוף את התרומות להקמת המשכן – "דבר אל בנ"י ויקחו לי תרומה – מאת כל איש אשר ידבנו לבו" (כח, ו). מסביר הרב ראובן קרלנשטיין: אם משה ואהרן היו גבאי הצדקה לאיסוף התרומות, איש לא היה מסרב להם, אפילו הקמצנים. לכן הקב"ה ציווה שבנ"י בעצמם יאספו, כך שרק מאנשים "נדיבי לב", ניתן לקבל את התרומה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שהתרומה חייבת להיות מהלב, אחרת לא תיקרא תרומה. לכן, הוא מבדיל בין המילה "תרומה" שאינה רצויה לפני ה', למילה "תרומתי" הרצויה, וכדברי קודשו: "אינה חשובה להיקרא תרומתי, אלא המובא מנדבת לב האדם"… ויחפוץ ה' שכל נדבה תהיה מהלב, ולא תהיה הנתינה עד שתקדם הנדבה בלב".
רבי שמעון בר יוחאי שואל בזהר הק' בתחילת הפרשה: מדוע יש לנדב דברים יקרים לה'?
התשובה: "ויקחו לי". כל מי שרוצה לעסוק במצוה ובעבודת הקב"ה, לא יעסוק בהן בחינם, אלא צריך האדם לעסוק בהן {ולבזבז מממונו} כראוי לפי כוחו, ורק ע"י כך זוכה להמשיך עליו רוח קדושה. אחרת, שולטת בו רוח הסיטרא האחרא. יוצא שבקיום מצוות, אל לנו לחסוך בממוננו, והעיקר שיהיה מכל הלב. לכן, יש לשלם כדבעי,עבור מצוות כמו מזוזות ותפילין מהודרות. ישנם הורים המשקיעים הון עתק ב"בר {משקאות}, {ופחות ב-} מצוה". באולם מפואר, ופחות בתפילין וטלית לחתן הבר מצוה. יש המשקיעים מיליונים ברכישת דירה, אבל אינם דואגים למזוזות מהודרות.
רש"י: "ויקחו לי תרומה – לשמי". תרומה = תמורה.
"ויקחו" – לשון "לקיחה". גם נותן התרומה ירגיש שהוא לוקח מצוה, ולא רק כנותן תרומה/צדקה.
רבנו יעקב אביחצירא: בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת תרומה אומר שהפס' רומז לתפילה בכוונה המתקבלת ברצון ע"י הקב"ה. וכך דברי קדשו: "דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה" – היא התפילה הנקראת דברים העומדים ברומו של עולם, והזהירם דעיקר התפילה בלב. וזהו "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – מכוון לבו בשעת התפלה, – ממנו "תקחו את תרומתי". עד כמה צריכים לכוון בתפילה, ע"י פתיחת צהר לכל תיבה ככתוב: "צהר תעשה לתיבה", כמונה מרגליות.
הביטויים תרומה = תמורה, הם אותן האותיות. כלומר, במעשה התרומה יש מעין המרה של גשמיות ברוחניות, והאדם זוכה להתרוממות רוח. לכן, כאשר נותנים תרומה מכל הלב, זוכים לעשות יחוד קודשא בריך הוא בשם י – ה – ו – ה כדברי רבנו האלשיך הק'.
האות י – כנגד קצת כסף שנותן לעני. האות ה' – כנגד 5 אצבעות של הנותן.
האות ו – כנגד זרועו המושטת של העני. האות ה' – כנגד 5 אצבעות העני.
זו גם כוונת רש"י לדעת "החוות יאיר". כאשר האדם נותן צדקה לעני, הוא מקיים "לי – לשמי" כדברי רש"י, ואילו כאשר העני ניגש אליו, הוא לא מקיים לשמי – שם ה' כסדרו, היות והושטת זרועו מקבילה לאות ו שהיא האות ה- 3, במקום האות י, ואז לא זוכה לקיים את שם הוי-ה כסדרו.
חשיבות מצות הצדקה: "ואמר רב אסי: שקולה צדקה כנגד כל המצוות, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה, לעבודת בית אלוקינו' (נחמיה י, לג). אין מצוה כתיב, אלא מצוות" (בבא בתרא ט, ע"א).
"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם –
זהב וכסף ונחושת וכו'" (שמות כה ג – ז).
שלוש דרגות במתן צדקה
(החיד"א. וכן ב"אגרת הטיול" ערך זהב).
א. זהב. ב. כסף. ג. נחושת
מילוי המילה: ז – ה – ב = זה הנותן בריא.
מילוי המילה: כ –ס – ף = כשיש סכנת פחד.
מילוי המילה: נ – ח – ו –ש – ת = נתינת חולה שאומר תנו.
רמז לימים בהם אנו קוראים בתורה (חתם סופר).
- זהב. ב. כסף. ג. נחושת,
ז – ה – ב: ז = שבת {חל ביום השביעי}. ה – ב = ימי שני וחמישי.
כ – ס – ף: כ = כיפור. ס = סוכות. ף = פורים.
נ – ח – ש – ת: נ = נרות חנוכה. ח = חודשים כולל ר"ה. ש = שבועות. ת = תעניות.
"וזאת התרומה אשר תקחו מאתם…
אבני שוהם ואבני מלאים" (שמות כה, ג-ז).
"והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים" (שמ' לה, כז).
רש"י: אמר רבי נתן… ולפי שנתעצלו,
נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).
שערי זריזות בעבודת ה' –
"הוי עז כנמר, וקל כנשר…" (פרקי אבות ה כ}.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל לגבי סדר המינים הנ"ל אותם הצטווה עמ"י להביא להקמת המשכן. וכדברי קדשו: "צריך לדעת למה כתב אבני שהם ואבני מילואים בסדר, אחר כל הי"א מינים. ומן הראוי היה לסדרם קודם זהב וכסף, כי הם מעולים מהם? כלומר, את אבני שהם ואבני מילואים שהם אבנים יקרות, היה צריך לציין בראש הרשימה, ולא בסוף.
רבנו-אור-החיים-הק' משיב שהאבנים הנ"ל, נתרמו ע"י הנשיאים ככתוב: "והנשאם {בלי י'}, הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחשן" (שמ' לח, כז).
את האבנים היקרות הנ"ל, הביאו הנשיאים בסוף איסוף התרומות לאחר שכבר עם ישראל הביא במהירות ובזריזות את כל החומרים להקמת המשכן, פרט לאותן אבנים יקרות, והקב"ה הקפיד עליהם על כך שלא הזדרזו כמו שאר בנ"י. וכדברי קדשו: "ותמצא שאמרו ז"ל, שהקפיד ה' על זה וחיסר אות אחת מהם = והנשאם כתיב, לזה סדרם ה' באחרונה", כדברי קדשו, רבנו מסתמך על דברי המדרש (במד"ר יב טז) האומר: הנשיאים אמרו שהציבור יתנדב, ומה שיחסר, הם ישלימו, ועל כן ה' כעס עליהם, וחיסר את האות י משמם – "והנשאם".
בחנוכת המזבח לעומת זאת, הם למדו את הלקח, והביאו ראשונים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בתשובתו השניה: "ומעתה, בדין הוא לסדר באחרונה אבני שהם ואבני מילואים אחר כל י"א דברים, לצד שכל י"א הדברים – כולם הם צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינם אלא לבגדי כהונה {לצורך האפוד כדברי רש"י}, והגם שב-י"א דברים יש גם כן בקצת מהם שהם לצרכי בגדי כהונה. אעפ"כ, אין לך מין ומין מהי"א שאין בו צרכי משכן ועבודתו, מה שאין כן האבנים שאינן אלא לבגדים".
רבנו-אור-החיים-הק' בתשובתו השלישית: ע"פ דברי רבי שמואל בר נחמני בשם רבי יונתן בגמרא (יומא ע"ה ע"א): "העננים היו מביאים את אבני השהם ואבני המילואים. אם כן, משלחן גבוה היו מביאים בלא טורח ויגיעה, ולא חסרון כיס. אשר על כן, סדר נדבתם אחר כל הנדבות, שמביאים מכיסם, וע"י טורח".
מדברי קדשו משמע: שיש חשיבות ביגיעה ובחיסרון כיס בקיום מצוות.
כאשר האדם לא משלם על המצוה, יונקת ממנה הסיטרא אחרא, ושולטת בה הקליפה כדברי הסבא דמשפטים הרה"ג רבי ברוך טולדנו ע"ה – רבה הראשי וראב"ד העיר מקנס במרוקו, בנושא קיום מצות ארבעת המינים ע"י השאלתם, במקום קנייתם בכסף מלא (בשם הזהר הק').
רבנו בחיי בר אשר אומר: "ואע"פ שהייתה כוונתם לטובה, נחשב להם לחטא ולחיסרון, לפי שהיו סומכים על הדבר הזה. כי אולי היו בני ישראל מביאים את האבנים, ולא תשלם כוונתם… ולא לנשיאים חלק במצוות המשכן… – ומכאן עונש לכל שאפשר לו להיות מן הקודמים במצוה, ואינו קודם" (שמ' לה כז).
רבנו רש"י אומר: "אמר רבי נתן, מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו תחילה, אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנו משלימים אותו…
ולפי שנתעצלו – נחסרה אות משמם, והנשאם כתיב" (שמ' לה, כז).
לאור דברי רש"י הנ"ל שהנשיאים התעצלו, וכן דברי רבנו בחיי בר אשר ורבנו-אוה"ח-הק' שנאמרו לעיל, נביא להלן איך היינו יכולים להפסיד חלילה, את פרסום "חובות הלבבות" של רבנו בחיי אבן פקודה.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי מחבר "חובות הלבבות", כותב בהקדמה לספרו על ההתלבטויות שהיו לו לפני כתיבת ספרו, וכך דברי קדשו: "וכאשר זממתי לעשות מה שהסכמתי עליו בחיבור הספר הזה, ראיתי שאין איש כמוני ראוי לחבר חיבור כמוהו". מצד שני, הרב חשב לוותר על הרעיון משתי סיבות: "בעיני היה הדבר כבד מדי עבורי ודעתי מדי קצרה לזה, ומפני שאינני יודע את השפה הערבית על בוריה, אשר בה חברתי את חיבורי… ופחדתי פן אטרח בדבר שהוא למעלה מכוחי… עד שחשבתי בלבי לחזור בי ממחשבתי, ולהסיח את דעתי ממה שהחלטתי לעשות".
במחשבה שלישית, הרב חזר בו היות והוא הגיע למסקנה שהסיבות האמתיות הן: "שבתי וחשדתי את נפשי על בחרה במנוחה, ולשכון במעון העצלה בהשקט ובבטחה…". כלומר, יצר העצלנות והרצון לנוח מתוך שקט ושלוה.
הרב מסכם: "אם היה כל מתעסק בעניין מענייני הטובה, או להורות הדרך הישרה הנכונה, שותק ועומד עד אשר יגמר לו כל רצונו, לא היה אדם מדבר דבר אחרי הנביאים ע"ה, אשר בחרם ה' לשליחותו ואמצם בעזרתו".
מוסר השכל: בכתיבת מאמרים וספרים תורניים, הדורשים עיון מעמיק במקורות רבים ומגוונים כפי שהם באו לידי ביטוי בדבריהם הקדושים של חכמי התורה לאורך הדורות, יש לאזור עוז וגבורה מתוך ענוה, קדושה וטהרה, ולהפעיל שערי זריזות, בבחינת "הוי עז כנמר וקל כנשר, ורץ כצבי וגיבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים".
"ועשו ארון עצי שטים" (שמות כה, י).
"גופה של תורה יכול להתקיים אלא – בכללות כל ישראל" (רבנו-אוה"ח-הק').
בהכנת כלי המשכן נאמר למשה "ועשית". "ועשית שלחן, ועשית מנורה וכו' פרט לארון הקודש שם נאמר לו: "ועשו ארון עצי שטים" בלשון רבים.
רבנו-אור-החיים-הק' עונה ג' תשובות:
תשובה א': "אולי שרמז שאין גופה של תורה יכול להתקיים אלא בכללות כל ישראל. ואין מציאות בעולם יכול עשות כל עיקרי התורה. וזה לך האות: אם הוא כהן, הרי זה אינו מקיים נתינת כ"ד מתנות כהונה ופדיון בכור וגו'. ואם הוא ישראל, הרי אינו יכול לקיים מצוות עשה שבהקרבת הקרבנות ודיניהם… ובכללות, כל ישראל יקיימו כללות עיקרי התורה. לזה אמר 'ועשו' לשון רבים, ובשאר תיקוני הארון אמר לשון יחיד…".
תשובה ב': ה' אומר למשה שחכמי לב {רבים} יעשו את הארון.
תשובה ג': בנוסף לארון שכבר הכין משה ככתוב: "ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי", הקב"ה מצווה שיכינו עוד ארון כפי שנעשה ע"י בצלאל עם שאר הכלים, לכן נאמר בלשון רבים.
השכינה שורה בתוך ארון הברית,
המכוון כנגד כיסא הכבוד.
המדרש אומר שהקב"ה צמצם את שכינתו בתוך ארון הברית, וכל הנסים שנעשו לישראל, היו בזכות השכינה ששרתה בתוכו. לכן נאמר בספר יהושע (ג, יא): "הנה ארון הברית = אדון כל הארץ – עובר לפניכם בירדן". כלומר, "אדון כל הארץ" שהוא הקב"ה, שוכן ב'ארון הברית' (תנחומא, פרשת ויקהל ד"ה 'ויעש בצלאל').
לאור הדברים הנ"ל, אומרים חז"ל: הקב"ה דיבר עם משה רבנו מעל שני בדי הארון, ומבין שני הכרובים הממוקמים מעל ארון העדות שם שרתה השכינה ('מגלה עמוקות' תרומה, ד"ה במדרש משל לבת מלך). במסעות במדבר, כיסו את הארון ב"כליל תכלת", שזה כצבע השמים לטוהר, כדי להסתיר את האורות הרוחניים שיצאו מהשכינה (רמב"ן במ' ד, ו).
כמו כן, נאמר בתורה: "ויהי בנסוע הארון" (במ' י, לה), ולא נאמר 'ויהי בנסוע נושאי הארון'. כלומר, הארון מסיע את עצמו. לגבי השאלה, הרי הלוויים נשאו את הארון? זה רק למראית עין כדברי רבי אליעזר מגרמיזא על הפס' הנ"ל.
משכן = מקדש.
מקדש מעט = בית הכנסת.
כאשר מתפללים בביכנ"ס, ומחרישים משיחות חולין,
הקב"ה מחריש מעלינו את מידת הדין ונלחם למעננו,
בבחינת: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד).
בית המקדש מהווה את החיבור הרוחני בין השמים לארץ, כפי שראינו בחלום "סולם יעקב" אבינו שם נאמר: "מלאכי אלהים עולים ויורדים בו… ואין זה כי אם בית אלוקים, וזה שער השמים" (בר' כח, יב – יז).
בימינו, ביהכ"נ מהווה "מקדש מעט" כדברי הנביא יחזקאל: "ואהי להם למקדש מעט" (יא, טז), ועלינו לנהוג בו בקדושה, ולא לדבר בו שיחת חולין כדברי הזהר: "וי לו שגרע מן האמונה, וי לו שאין לו חלק באלוקי ישראל".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' בפרשת "בשלח" על סף קריעת ים סוף: "יהוה ילחם לכם – ואתם תחרשון" (שמ' יד, יד), "ואתם תחרשון – למידת הדין. פירוש: תרבו בתפילה להשמיע במרום קולכם – להחריש למידת הדין עליכם", כמו שפירש רבנו על פסוק יג קודם לכן: "התיצבו וראו את ישועת ה' – אולי שנתכוון לומר להם שיתייצבו בתפילה כמות שהיו עומדים וצועקים אל ה' כאמור בסמוך, 'ויצעקו אל ה'".
מדברי קדשו עולה שהביטוי "תחרשון", הוא פועל יוצא – להחריש את מידת הדין שהיא שרו של מצרים שקיטרג על עם ישראל באומרו: אלו ואלו עובדי עבודה זרה. כלומר, יתכן שה' נלחם לכם, ואתם לא מודים לה' ע"י תפילה כפי שעשו משה במלחמה נגד עמלק, כאשר הרים ידיו בתפילה לה', ואהרון וחור תמכו בידיו.
ה"חתם סופר" הולך בדרכו של רבנו-אוה"ח-הק' ואומר בפירושו "תורת משה": "ואמר כמתמיה – ה' ילחם לכם ואתם 'תחרשון', בתמיהה. רצה לומר, וכי יצויין שה' יתברך ילחם עבורכם בפמליא של מעלה, 'ואתם תחרשון', שלא תרגישו זה בלבבכם?! אבל הכול לטובה ותהיו גאולים".
מוסר השכל: כאשר מתפללים בביהכנ"ס ומחרישים משיחות חולין, הקב"ה מחריש את מידת הדין מעלינו, ונלחם למעננו בבחינת "ה' ילחם לכם" נגד האויבים הרבים הקמים עלינו חדשים לבקרים.
יזכר לטוב מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף ע"ה, שהקפיד מאוד שלא לדבר שיחת חולין בביהכנ"ס.
בעל ה"תוספות יום טוב" אומר שפרעות ת"ח ות"ט בהם נהרגו אלפי יהודים הי"ד, נבעו מכך שדברו דברי חול בביכנ"ס, ותיקן לומר "מי שברך" לאחר קריאת התורה בשבת, לנזהרים שלא לדבר בביכנ"ס.
האדמו"ר מגור כתב בספרו "דעת תורה" (פר' בחוקתי), שהתגלה לו הטעם מדוע השואה לא פקדה את קהילות ספרד. בגלל שנזהרו שלא לדבר דברים בטלים בביכנ"ס.
בעתיד הקרוב, נוכל לזכות בבניין בית המקדש כדברי כנסת ישראל לקב"ה: "אתה תקום תרחם ציון, כי עת לחננה – כי בא מועד" (תהלים קב, יג), בכך שנזכה לקיים את דברי הפס' הבא: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחננו". כלומר, עלינו בשלב ראשון לרצות "כי רצו…", ואחר כך לחונן את עפרה על ידי פעילות מעשית בכיוון זה, כדברי ריה"ל בסוף ספרו בכוזרי, ולא נהיה בבחינת "צפצוף הזרזיר", כדברי קודשו.
בעל התניא: "אם אלוקים לא יהיה בכל מקום
– הוא לא יהיה בשום מקום". כל שכן בביהכנ"ס.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
למידת הכנסת אורחים של רבנו-אור החיים-הק',
ושל רבי עמרם צבאח ע"ה.
בהקדמה לפירושו "אור החיים" לתורה, כותב רבנו: "נוסף על צרכי ציבור ומשא הנצרכים, לא לחלק בלבד, אלא לגבות ולספות ולחלק… לזון ולפרנס…".
רבנו-אור-החיים-הק' דאג לעניים, ובמיוחד לתלמידי חכמים. בערב פסח, שלח את שמשו שיחפש אחר אורח לחג, ואכן הוא מצא עני בוכה בבית עלמין. השמש ניסה לשכנע את האיש לבוא אתו לביתו של רבנו-אור החיים-הק' לחוג את החג, אבל לשווא. הוא הסביר לו שרבנו יוכל לנסות לעזור לו בפתרון הבעיה, כפי שהוא נוהג לעשות עם רבים מאחינו בני ישראל שהמזל לא האיר להם. העני מרוב יאושו, אמר לשמש: "לך אמור לרבך שאצלי ערב ט' באב היום, ולא ערב פסח! עומד אני לפני חורבן, חורבני שלי, וכאן במקום זה, אשאר עד הסוף". השמש חזר לרבו ריקם, וסיפר לו על מצבו העגום של מיודענו בבית העלמין.
רבנו הזדעזע מהסיפור, והחליט ללכת בעצמו לאיש. העני סיפר לרבנו ששהה באירופה עשר שנים שם אסף פרוטה לפרוטה כדי שיוכל לפרנס את בני ביתו המחכים לשובו. בנוסף לכספו עליו עמל רבות, בתיקו היה גם סכום נכבד שנשלח לכלה יתומה ועניה ע"י קרובי משפחה. בהגיעו חזרה באוניה למרוקו, נפל לו התיק מכבש האניה לים ליד החוף.
רבנו הרגיע אותו והבטיח לו שינסה להציל את תיקו על תכולתו, והלך אתו לנמל, שם איבד את מזוודתו. לאחר תפילה קצרה של הרב, האיש מזהה להפתעתו את תיקו הצף על פני המים, עם עוד ארגזים אחרים.
רבנו אמר לו שיקח רק את תיקו, היות ועל פני המים צפו חפצים אחרים. האיש שמח כל כך, ופתח בריצה מטורפת לעבר התיק המתקרב אליו. להפתעתו ולשמחתו הרבה, התברר לו שלא חסר דבר מכל מה שהיה לו במטען. כעת כשהוא שמח וטוב לב, הלך אחרי רבנו לביתו שש ושמח, לחגוג אצלו את החג.
אכן, רק איש קדוש כמו רבנו-חיים-בן-עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה, יכול לשנות סדרי בראשית.
גם הסיפור הבא עוסק בהכנסת אורחים.
אחד הצאצאים של הרה"ג דוד צבאח – רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה,
ואותו הזכרנו בתחילת המאמר בנושא "אהל שיכן באדם", הוא כיום הרב הראשי של קהילת הספרדים במונטריאול הרה"ג דוד צבאח שליט"א.
מו"ר אביו של חכם דוד הוא רבי עמרם צבאח שהתפרנס ממסחר במראקש, והחזיק בביתו {מפני שאז לא הייתה פנימיה}, את התלמיד הרב כליפא מור יוסף ע"ה שלמד תורה בישיבתו של הרה"ג חכם יעקב דהן ע"ה, שהיה מפורסם בעיר מראקש שבמרוקו כ"בעל הגמרא", כדברי רבה הראשי של ראשל"צ איש מראקש, הרה"ג יוסף עזרן ע"ה.
בכל ערב אחרי תפילת ערבית, חכם דהן למד גמרא בעיון עם תלמידו רבי כליפא במשך ארבע שעות. כל זאת כהכנה לקראת השיעור אותו אמור הרב ללמד למחרת בישיבה.
רבי כליפא חזר לבית מארחו רבי עמרם בשעה מאוחרת כשכולם כבר ישנים. למרות שארוחת הערב חיכתה לו במטבח, הוא הלך לישון רעב, מחשש שיגרום לגזל שינה של מארחיו. לאחר שבעל הבית ראה שהדבר חוזר על עצמו, הוא שאל את הרב כליפא למה הוא לא אוכל ארוחת ערב? התלמיד סיפר לו על כך שיושב מידי ערב ללמוד עם רבו, ואיננו רוצה להפריע לבני המשפחה. רבי עמרם החליט להשתתף מידי ערב בשיעור של חכם דהן, ולחכות לתלמיד עד לסיום השיעור, למרות שלא הבין בגמרא. בתום השיעור, היה מלווה את רבי כליפא לביתו, ודואג שיאכל ארוחת ערב.
אכן, זהו כבוד חכמים בו נהגו יהודי מרוקו כלפי תלמידי חכמים. הרב כליפא הפך לגדול בתורה, והוא אחיו של ראש ישיבת "נווה שלום" בקזבלנקה – הרה"ג אלעזר מור יוסף ע"ה, אצלו זכיתי ללמוד.
מידה כנגד מידה – כשם שרבי עמרם כיבד תלמידי חכמים, הקב"ה זיכה אותו בבן תלמיד חכם, הלא הוא רבי דוד – רבה הראשי של מונטריאול – צאצא של רבה הראשי של מראקש מלפני 170 שנה קודם לכן.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבא רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. אברהם וישראל אבינעים. עזיזה אבינעים ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר החדש "להתהלך באור הגאולה", כהמשך לספרי הקודם שזכה להצלחה רבה "להתהלך באור הגאולה", מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות. וכל מה שאכתוב בו, יהיה ליחדא שמיה דקודשא בריך הוא ושכינתיה.
רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה-מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
ואדברה בעדותיך נגד מלכים
לא זו בלבד שגישתו של רבעו לא גרמה לעימותים בינו ובין הממשל, אלא דווקא גרמה לנציגי השלטון להוסיף הערכה על הערכתם.
דוגמה לכך במעשה הבא:
כאשר החליטו השלטונות להעניק לרבינו את אות הכבוד ׳ויסאם עלאווית; ביקשו לערוך טקס רב-רושם לכבוד המאורע, אלא שהטקס נקבע ליום שבת קודש. בקבלת האות לא היה משום איסור, וכל העוסקים בהכנות השונות לא נמנו על בני ברית, ועדיין חשש רבינו מפני חילול השבת של יהודים מבני מקנס שיבקשו להשתתף כצופים באירוע.
רבינו עשה כל מאמץ כדי לדחות או להקדים את הטקס, אך לשווא. בלית ברירה קיבל את הגזירה. את הדרך הארוכה מביתו שבמלאח החדש אל השכונה האירופאית בה נערך הטקס עשה בצעידה רגלית. מאחר ולא היה עירוב לשכונה מרוחקת זו לא היה באפשרותו לטלטל עמו מאומה. רבינו השתדל לקצר בטקס ככל יכולתו מפני כבוד השבת, ומיד לאחר שקיבל את העיטור הסתלק מהמקום. את העיטור עצמו מסר בחשאי לאחד הגויים על מנת ליטלו ממנו לאחר השבת.
הנהגתו זו של רבינו הייתה לצנינים בעיניהם של אחדים מיהודי מקנס שראו את עצמם כ׳מתקדמים׳ בשל היותם חלק מהחברה החדשה. הללו סברו כי מן הראוי להקל על ׳הקיצוניות הדתית׳ ולהתייחס אל האות הממלכתי בכבוד הראוי לו. אולם רבינו לא שת ליבו לדעתם. התורה, מצוותיה, ודקדוק ההלכה – רק הם היו נר לרגליו. דווקא עמדתו הבלתי מתפשרת של רבינו העלתה את קרנו בעיני השלטונות. אלה נכחו לדעת כי איש אמת הוא. כליבו כן מעשיו מבלי שיסטה מדרכו כהוא זה בעד שום מחיר שבעולם.
הכבוד הרב שרחשו גויי הארצות לרבינו, לא היה מוגבל לתחומי מרוקו בלבד. בכל מקום אליו הגיע וכל מי שפגש בו – יהודי או גוי, נכבד או מפשוטי ארץ – הבחין כי לפניו עומד איש אלוקים קדוש.
כאשר ביקר רבינו בגייטסהד הבחין בו גוי פשוט, כורה פחם, בשעה שהלך ברחוב. למחרת היום התדפק אותו אדם על דלת הבית בו התאכסן רבינו, וביקש לראות את איש האלוקים המתארח בבית. הוא לא שמע את שמעו של רבינו ולא היה לו שמץ מושג מי הוא ומה הוא. אולם די היה במבט חטוף של גוי פשוט כדי שיחוש שלפניו עומד אדם קדוש.
הרועה הנאמן
מסירותו של רבינו לתפקידו כראב״ד הייתה יוצאת דופן. מדי יום, היה יושב שעות ארוכות בבית הדין כדי לשפוט בין איש לרעהו ולהורות לעם את חוקי האלוקים ואת תורותיו. את מיטב כוחותיו השקיע רבינו בכל דין תורה שהובא לפניו עד שעלה בידו להוציא דין אמת לאמיתו. היה זה בנפשו ממש, שכל דין תורה יהיה שקול בפלס היושר ומבורר עד תכלית הבירור. משום כך לא הסתפק בטענות שהציגו בעלי הדין, אלא מצא תחבולות שונות להגיע לחקר האמת. פסקי הדין שיצאו מתחת ידו, סדורים ומדויקים היו להפליא בעמקותם ויסודיותם.
מלבד זאת, היה רבינו מעורה בכל עניני העיר ועינו פקוחה הייתה על כל הנושאים הנוגעים ליהודי מקנס וסביבותיה. בין השאר, קבע סדרים יציבים וברורים בתחום הכשרות והמקוואות.
גם בנוגע לשמירת השבת תיקן רבינו תקנות חשובות עליהן פיקח בעצמו. בכל יום שישי לפנות ערב, היה יוצא בעצמו לסובב בין החנויות היהודיות במקנס כשפעמון בידו. הוא דרש מבעליהן שלא להמתין עד לרגע האחרון, אלא להקדים ולסוגרן. מעולם לא חס על כבודו או על כוחותיו כאשר על כף המאזניים עמדה תקנתו של הציבור ואחריותו על הכלל.
בשנותיו האחרונות במקנס, עלה בידו של רבנו לקבל צו רשמי מאת הרשויות המחייב את כל החנוונים היהודים לנעול את עסקיהם ביום השבת. מכאן ואילך מלאכתו הייתה קלה יותר. בכל יום שישי התלווה אליו שוטר מקומי שדאג לרשום קנס לכל מי שסירב לסגור את חנותו בזמן כמצוותו של הרב. במקרים מסוימים, אף זימן אותו לבית הדין לאחר השבת.
בין סוחרי מקנס היו מעטים אשר ביקשו להערים על המרא דאתרא. הללו סגרו את הדלתות החיצוניות של החנויות, אולם הותירו את הלקוחות בפנים. בפרט מצוי היה הדבר בקרב הספרים שהמשיכו לספר את הלקוחות האחרונים בדלתיים סגורות עד לכניסת השבת ואפילו לאחריה.
כאשר נודע הדבר לרבינו, לא היסס. הוא הזעיק את המשטרה המקומית שהובילה את העבריינים אחר כבוד אל תא המעצר בו בילו את השבת כולה, לא לפני שרבינו דאג לכך שגם במקום המעצר לא יחסרו להם צורכי שבת. אולם, גם כאן ניכר ליבו הרחום ודקדוקו במידת הישרות עד לקצה גבול היכולת. את פורצי הגדר לא היה מנוס מלייסר כדי שלא ישובו למנהגם הקלוקל. אולם בני משפחתם – מה עוו ומה פשעו? מדוע יישארו במשך השבת לבדם בעוד אביהם שוהה בתא המעצר?
משום כך, היה רבינו בעצמו ניגש אל בתיהם של אותם פורצי גדר ומזמין את בני המשפחה להתארח בביתו למשך השבת כולה. הרבנית דאגה להרעיף עליהם כל טוב, ואילו רבינו עצמו היה מטעים להם מטעמה הערב של שבת מלכתא בשירה ובזמרה. כאשר יצאו הללו מביתו של רבינו לאחר השבת, נותר בפיהם טעמה של השבת הבלתי נשכחת. מכאן ואילך היו הם אלו שדרבנו את אביהם להקדים ולשוב לביתו, ואף לשמור על כבודה של שבת המלכה ולטעום ממתיקות ערבותה.
רבי יעקב טולידאנו – קברניט בעין הסערה–מאת נינו רפאל ברוך בן לא"מ רבי גבריאל טולידאנו
עמוד 123
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano-Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Ses maîtres
C’est de son père, Rabbi Yaacov Tolédano, que Rabbi Baroukh va recevoir les fondements de son monde spirituel. Plus tard, il absorbera la Tora de chacun des érudits de la ville.
Son principal maître en matière talmudique a été Rabbi ‘Hayim Berdugo, qui se trouvait à la tête du beth haMidrach de Meknès et qui a aussi été le maître de la plupart des futurs érudits de la génération de Rabbi Baroukh parmi lesquels Rabbi Yits’hak Sebbag, Rabbi Mordekhaï Amar et d’autres encore.
Sous la directive de Rabbi ‘Hayim, Rabbi Baroukh acquit une maîtrise approfondie de toutes les branches de la Tora : Chass et décisionnaires, Richonim et Aharonim, Premiers et Derniers. C’est auprès de Rabbi ‘Hayim qu’il a appris la méthode d’étude qui le caractérisera toute sa vie, basée sur la recherche du vrai tout en fuyant les élucubrations fragiles et les approximations. La recherche de la vérité était et restera toute sa vie son critère et son seul mobile.
Létude, dans les batei-Midrach de Meknès, ne consistait pas seulement à déchiffrer la Guemara ; c’était un véritable iyoun. Chaque souguia était l’objet d’un travail approfondi et d’une réflexion méthodique visant le fond des choses et séparant l’accessoire de l’essentiel. De ce fait, le rythme d’étude était lent, mais il dotait les étudiants d’une maîtrise claire du raisonnement et de ses assises.
y a un autre homme, un érudit qui, sans être directement son maître, a exercé sur lui, dès l’enfance, une très grande influence sur le plan de la crainte de D. authentique, de l’amour de la Tora et de la minutie dans l’observance des Commandements ; c’était le vénérable Rabbi ‘Hayim Messas. Voici, par exemple, un fait relaté plus tard par Rabbi Baroukh lui-même :
Au beth hakenesseth, Rabbi ‘Hayim m’a demandé un jour de « me mettre à son service ». Il était assis à étudier et je me tenais à ses côtés, les yeux tournés vers le sol, car je ne pouvais soutenir son regard brûlant de kedoucha et de tsidkouth. Au bout d’un moment, Rabbi ‘Hayim ma tendu ses tefilin et ma demandé de les enrouler avant de les ranger. Fier et content, je me suis mis à le faire en silence.
Rabbi ‘Hayim a tout à coup remarqué que je ne bougeais pas les lèvres.
« Sais-tu qu’on se rend coupable en restant sans prononcer des paroles de Tora, ne fût-ce qu’un seul instant ? m’a-t-il dit d’un air peiné ; profite de chaque instant pour dire un psaume, une michna ou une halakha que tu connais par cœur… mais surtout ne reste jamais sans dire une parole de Tora » !
Tout le monde savait que Rabbi ‘Hayim Messas était un homme saint et comme on dit en hébreu « pour lequel les miracles étaient chose familière ». Il vibrait d’émotion pendant ses prières et c’était un sujet d’admiration pour tous. À cette époque, Rabbi ‘Hayim était dayan à Meknès. Mais ne se contentant pas de sa fonction au beth din, il prenait sur lui l’ensemble de la responsabilité spirituelle des habitants de la ville. S’il remarquait une faille, il s’empressait d’y remédier, soit par un reproche adressé avec douceur, soit en redonnant, à l’un ou à l’autre, des forces et du courage, et il ne connaissait pas de repos tant que la situation n'était pas revenue dans le droit chemin.
Les élèves du beth hamidrach ont été très marqués par la personnalité et le niveau de Rabbi ‘Hayim Messas. Il faisait régulièrement la prière de l’après-midi au beth hamidrach avec les élèves et sa prière était en soi toute une leçon. Il livrait aussi aux élèves, chaque jour, des paroles de moussar qui, venant d’un cœur pur, leur allaient droit au coeur. Rabbi Baroukh buvait avidement chacune de ses paroles et il adopta des usages de piété qui lui étaient particuliers ainsi que sa façon intègre d'accomplir les mitsvoth. Plus tard, suivant l’exemple de son maître, il allait faire preuve d’un sens de responsabilité exceptionnel envers chacun de ses frères.
Dans sa préface à l’ouvrage de Rabbi ’Hayim Messas, édité après sa mort par son fils Rabbi Yossef, Rabbi Baroukh évoque les paroles de moussar entendues de son grand maître comme étant si puissantes que « lui et ses camarades en avaient les larmes aux yeux et que toutes les vanités de ce monde perdaient de leur attrait ».
Une des coutumes particulières que Rabbi Baroukh apprit de son grand maître était celle de se lever au milieu de la nuit pour dire le tikoun ‘hatsoth. Chaque nuit, depuis sa jeunesse et jusqu’à la fin de ses jours en Erets Israël, Rabbi Baroukh se levait et disait, assis par terre, le tikoun ‘hatsoth avec une grande ferveur. C’était un spectacle saisissant que de le voir pleurer l’exil de la Chekhina et l’exil d’Israël, face au Maître du monde. Celui qui avait la chance de se trouver à proximité, dans ces moments-là, était imprégné de sainteté et purifié, avec un regain de forces pour servir HaChem.
Notons aussi qu’il reçut, plus tard dans sa vie, une initiation à la kabbala, mais qu’il n’en faisait pas état et n’aimait pas en parler. Nous savons cependant qu’il a étudié Torath haSod auprès du Grand Rabbin, le kabbaliste Rabbi Yossef Elkouby, mais cette étude se déroulait non pas dans un lieu public, mais très discrètement dans un grenier.
La vie et l'impact de Rabbi Refael Baroukh Toledano–Meknes- Rabbi Yaacov Toledano«L’héritage de l’âge d’or du judaïsme espagnol.
Page 57
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
בתטואן ובטנג׳יר הוקמו בתי הספר הראשונים של כי״ח במרוקו(1862 ו־1864 בהתאמה).16 בתי הספר אפשרו לילדיהם של בעלי האמצעים בקהילות ללמוד במסגרת חינוך אירופית, ודרכה הם התוודעו לתכנים שלא נלמדו במסגרת החינוך המסורתי. ארבעה מבין חמשת הכותבים נולדו במרוקו, וכולם התחנכו במחזורים הראשונים של בית הספר של כי״ח שהוקמו בעריהם. הם העמיקו את היכרותם עם התרבות האירופית כאשר נשלחו בסיום לימודיהם לבית המדרש למורים של החברה בצרפת ((ENIO. בפריז נחשפו לראשונה באופן בלתי אמצעי להוגים ורעיונות חדשים. לימים כתב בן אוליאל כי בתקופת ההכשרה בפריז נשם לראשונה את אוויר החופש, נחשף לרעיונות חדשים וחווה את הלם המפגש עם מגמות אינטלקטואליות שהילכו בעיר במחצית השנייה של המאה ־־.19 כך לדוגמה דנו טולידאנו ונהון במאמריהם על התרבות העברית במושג ״גזע״ :השראת מחקריו של הפילוסוף, הפילולוג וההיסטוריון הצרפתי ארנסט רנאן, וטולידאנו הסתמך על מחקריו של המזרחן הצרפתי ג׳יימם דרמשטטר. בפריז התוודעו לא רק לתרבות הצרפתית אלא גם לתנועת ההשכלה העברית, בתיווכו של המזרחן יוסף הלוי שלימד את מקצועות העברית בבית המדרש למורים של כי״ח החל משנת.1879
חמשת האינטלקטואלים התוודעו לרעיונות חדשים בתקופת שהותם בצרפת, ומחוצה לה, באמצעות כתבי העת שכי״ח הוציאה והפיצה בין אנשי הסגל. בכתבי העת פורסמו דיווחים של סגל המורים והמנהלים על מפגשם החברתי והחינוכי עם הקהילות השונות; פורםמו מאמרי דעה, ולעיתים הם התפתחו לכדי דיון מתמשך בסוגיות מגוונות שהעסיקו את אנשי צוות ההוראה; הוקדשו עמודים להמלצות על אירועי תרבות ולדיווח על ספרים ומחקרים חדשים שנכתבו, בעיקר בצרפתית. קריאה וכתיבה בכתבי העת אפשרה למורים להשתתף בשיח חוצה ימים ויבשות על נושאים שעניינו אותם. ניתן להגדיר את כתבי העת ״רשת טקסטואלית״ בעלת מכנה חינוכי המשותף לאנשי הסגל. הם היו מקור חשוב למגע בין קבוצות בעלות תרבות שונה, ופתחו בפני סגל ההוראה הזדמנויות ללמוד מניסיונם של עמיתיהם במקומות שונים בעולם ולהכיר רעיונות חדשים. סקירה חלקית של כתבי העת מעלה, כי דיונים על השפה והתרבות העברית התנהלו בהם לא פעם.
מאמרו של צמח שפורסם בעיתון La Liberté במהלך הדיון על העברית ממחיש מעבר של ידע בין כתבי העת והעיתונים שחברי הסגל קראו. המאמר פורסם לראשונה בכתב עת של כי״ח, ובהדפסה המחודשת הוסיף טולידאנו כי ״מאמר זה נלקח מכתב העת Revue des écoles de l’Alliance Israélite אך הרעיונות בו רלוונטיים לדיון הנוכחי. הרעיונות במאמר עולים בקנה אחד עם אלה שהובאו פה לפני מספר שבועות״. את המאמר כתב צמח בשנת 1901, בימים שהורה בבגדאד שבעיראק, והוא פורסם בכתב העת של כי״ח משום שהעלה עניין שאומנם העסיק אותו באופן אישי אך היה משותף לכלל המורים ברשת החינוך. וכך חמש עשרה שנים לאחר פרסומו הראשון שב וראה אור מאחר שטולידאנו סבר שהוא רלוונטי לדיון המתנהל במרוקו.
מלבד כתבי העת של כי״ח שנשלחו מפריז הייתה טנג׳יר חלוצת תעשיית העיתונות במרוקו, ועד לתקופת הפרוטקטורט יצאו בה לאור מרבית העיתונים במרוקו. בהמשך תפסה קזבלנקה את מקומה. בשנת 1883 יצא לאור בטנג׳יר העיתון השבועי היהודי הראשון – Le Réveil du Maroc. הקהילה היהודית הייתה שותפה מרכזית בשדה העיתונות, ובין הפעילים היו גם בוגרי כי״ח, כמו טולידאגו, שכיהן כנשיא אגודת העיתונאים הזרים בעירו וכתב מאמרים בעיתונות היהודית, הערבית והזרה. גם לוי, נהון וצמח כתבו מפעם לפעם בעיתונים ובכתבי עת במרוקו ומחוצה לה. הקריאה בעיתונות מגוונת חשפה את הכותבים לידיעות ולרעיונות, והם חלקו אותם עם בני הקהילות במאמרים שכתבו או שתרגמו משפות זרות ופרסמו בעיתונות המקומית.
בכתב עת זה התנהל בשנים 1902-1901 דיון בין מנהלים ומורים בבתי ספר כי״ח על מצב הוראת העברית ולימודי היהדות בבתי הספר של כי״ח, שהיו במצב ירוד עד שחלק מן המתדיינים הציעו לבטל אותו בכלל. בהמשך לתלונות שהמשיכו להגיע לכי״ח מצד הורים וחוגים שונים נאלצה הנהלת כי׳׳ח להקים ועדת חקירה כדי לבדוק את מצב החינוך היהודי בבתי ספר של כי״ח במזרח התיכון, אך לא במרוקו.
חברותם של הכותבים בסגל ההוראה של כי״ח פתחה בפניהם הזדמנויות להגירה קצרת טווח או ממושכת. הרשת העניקה לתלמידיה כלים תרבותיים שאפשרו להם להתנייד בעולם המערבי, ואכן עם סיום הלימודים היגרו חלק מבוגריה לארצות המערב. אנשי הסגל של החברה יצאו לשליחויות הוראה וניהול במרחב היהודי שבו הוקמו בתי כפר של כי״ח. טולידאנו למשל נע על הציר טנג׳יר – פריז – ניו יורק, לוי ניהל בית ספר בעיר סוסה שבתוניסיה וחווה חקלאית בארגנטינה, נהון פעל מספר שנים בחווה חקלאית של כי״ח באלג׳יריה, ובן אוליאל שירת בבתי ספר בקהילות שונות במרוקו. צמח, שנולד בבולגריה, יצא בשליחות החברה למספר קהילות בבלקן ובמשרק. השנים שמחוץ למרוקו זימנו לכותבים היכרות עם תרבויות חדשות ומפגש בלתי אמצעי עם תפיסות חדשות. כששבו למולדתם נעשו סוכני תרבות לאידאולוגיות החדשות שייבאו, והתאימו אותן לצורכי הקהילה המקומית. המפגש של הכותבים עם הקהילות היהודיות שמחוץ למרוקו הוא שהוליד את הרעיונות שהציעו בשיח על התרבות העברית. בן אוליאל היה הכותב היחיד שלא יצא לשליחות חינוכית מחוץ למרוקו והוא גם היחיד שלא הציע אידאולוגיה ודרך פעולה חדשות לחינוך עברי, אלא התמקד בבעיית המורים במרוקו – אוכלוסייה ומרחב שהכיר היטב.
כאמור, חמשת האינטלקטואלים שהשתתפו בדיון על אופייה של התרבות העברית נולדו, התגוררו או פעלו בצפון מרוקו ולמדו בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה של כי״ח. הודות לכלים שרכשו בזמן לימודיהם, ובעיקר השפה הצרפתית כשפת תרבות, יכלו לנוע במרחבי הרשת העולמית של כי״ח, שמרכזה בפריז, או במרחבי רשתות אחרות שבאו עימן במגע. כל החמישה היו מעורים בפרסומים השונים בכתבי העת של כי״ח, ואף כתבו בהם ובעיתונים צרפתיים ואירופיים נוספים, ודרכם החליפו דעות ורעיונות. קבוצה זו הוגדרה על ידי צור כמתמערבים – תושבים מקומיים ובשונה ממהגרים אירופים מחוץ למרוקו) שאימצו את התרבות המערבית והפכו אותה לתרבותם הגבוהה. ברשת הכותבים והקוראים של העיתון היו חברים אנשי הקהילה היהודית במרוקו שבאו במגע עם בתי הספר של כי״ח, או לפחות כאלה ששלטו בצרפתית.
דוד גדג'-ראשיתה של התרבות העברית במרוקו, 1926-1912
עמוד 65
פתחי לבבות-ר' דוד שמעון אלכסלאסי
פתחי לבבות-ר' דוד שמעון אלכסלאסי
הקדמה על המחבר ז״ל
כבוד הדר סבי, ר׳ דוד שמעון אלכסלאסי ע״ה, ששם משפחתו הוסב בארץ ל-קסלסי, איש תורה ועשייה, תם וישר, יחיד ומיוחד, ספרי הקודש לא משו מידיו הטהורות והנהגותיו היו בדרך הקדושה, הצנעה והשקט. נולד בשנת תרנ״א (1892) בצפרו שבמרוקו(ר׳ עמ׳ 202 בספר).
בקטנותו התייתם מאביו, ר׳ ישועה אלכסלאסי ע״ה הי״ד, שנרצח בידי ערבי, ואמו רבקה לבית אסייג ע״ה, שלה דמה בתוי פניו הבהירים והזכים גידלה את בנה יחידה במסירות.
עקב נסיבות אלו נחשב ל״פדוי", כפי המנהג במרוקו, ובמשפחה עבר הספור על הטקס בילדותו בו הולבש בבגדים מהשכנים, והמשמעות לבך שנשמתו שנפדתה עם מות אביו, מחוייבת בהכרת הטוב והתמסרות לזולת, כפי שאומנם קיים בחייו. עם נשואי אמו לר׳ מאיר כהן ע״ה, נהג הוא ביתום כבבן והוביל אותו בדרך לימוד התורה בכתוב"ושיננתם לבנך". לזוג נולדה בת בשם עישה ע״ה. עם זאת זכות אביו הגנה עליו ונשלח אליו ממרומים להקימו מחוליו, בהיותו בן ארבע עשרה, בפי שכתב בפירוט בספר(בעמודים 109, 114), ובחלום הציג בפניו שישה כובעים, ואולי נרמז בכך לששת בניו שהוליד לימים… ארוסתו ביידה עוליאל ע״ה מתה עליו, ובסמוך, ב-ז׳ שבט תרע״ג(1912) נשא לאשה את אחותה, טרם הגיעה לפרקה, והמתין לה (ראה הכתובה שבנספחים). היא, שמחה לבית עוליאל ע״ה, סבתי, אהובתי, "אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה". עם אחיה, יהודה ע״ה, למד בילדותו בחברותא לספסל הלימודים. סבי ע״ה, שילב קמח עם תורה, ובחנותו לממכר קמח ליד הגשר ((ראה תמונה בנספחים), תמיד נראה כשספר קודש בידו… בבית הומה ושמח, פתוח לרווחה לאורחים, נולדו עשרת ילדיו בע״ה: ר׳ ישועה ז״ל, ויבדלו לחיים ארוכים, ר׳ מכלוף, ר׳ צמח, ר׳ ראובן, ר׳ רפאל, ר' דניאל, מסודי מלכה, הסיבה סביון (סבוני), מרים בן־שמחון וחנה ברקאי, יזכו לחיים טובים וארוכים הי״ו, הם וזרעם עדי עד.
בבית חסד זה טופלו יתומים, שימש בית ועד לחכמים, לסעודות מצוה ומתן בסתר… זכורות דרשותיו המרתקות והעמוקות המטובלות בהומור מפי קודשו. בשנת תרצ״ב (1932) ייסד בצפרו, עירו, את חברת "מושב זקנים" ונבחר ליו״ר (ראה מכתב בנספחים).
בתשי״א (ו95ו) עלתה המשפחה ארצה, כשבנו, עמה, הקדים לעלות־ בעליה הבלתי לגאלית כמעפיל. סבי שילם מכספו עבור משפחות שלא היה לאל ידם לשלם לשלטונות מרוקו עבור הזכות לעלות לארץ ישראל. הקשישים והחולים לא הורשו לעלות מטעם שלטונות מדינת ישראל… וכך בהותירם אחריהם את הורי האשה הזקנים, משה יעקב-צבי עוליאל ע״ה וחנה לבית הרוש ע״ה, ואת בן זקוניהם, דניאל, עקב חוליו בגזזת, כביכול, עלו ארצה מתוך כמיהתו וגעגועיו של אבי המשפחה.
(הבן דניאל, שהצטרף לימים עם קרובי משפחה, נפצע קשה תוך שירותו בצנחנים במלחמת ההתשה, וב״ה השתקם והקים את משפחתו).
סבי ע״ה, קטע את ההמתנה במעברת כפר-חסידים, ומכספו קבע את מושבו ברמלה, בין קרובים, משנמצאה שם פרנסה. ואמנם אף בזקנותו עבד למחייתו, וכולנו זוכרים אותו מאז, יושב בדוכן זעיר ומבודד לממכר פלאפל, קורן עור פניו… הוגה בלחש, והספר הנצחי בידו… ומחלק מים לחיילים ולצמאים למרות שכך לא קנו מהגזוז…
זכה לנינים בחייו, זרע כשר, ולכל אחד מבניו בן הקרוי על שמו: דוד. אחרי שנפל למשכב השיב ר׳ דוד שמעון קסלסי, פאר משפחתינו והדרה, את נשמתו הזכה והטהורה לבוראו בי״ט תשרי תשל״ב(1971) והוא בן 79 שנים. בעת קבורתו הופיע אדם, התנצל שמספיד בחוה׳׳מ, והספידו בהתרגשות כאילו הכירו במהלך חייו, וכפי שהופיע נעלם… ת.נ.צ.ב.ה
אשתו, שמחה ע׳׳ה, החכמה והצנועה והכשרה, נפטרה בערב כפור תש״מ (1979) ת.נ.צ.ב.ה
והצאן נותר לפליטה…
תהיה הוצאת הספר לאור מוקדשת לעילוי נשמתם, אכי״ר.
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
L’Âme peut accomplir une Mitsva (action divine) qui peut être sous forme d’un acte de soutien aux démunis de la société, une subvention matérielle ou spirituelle comme la mise journalière des Tefiline [Deux petites boîtes en cuir contenant des parchemins sur lesquels sont écrits des passages de la Torah. Les hommes, à partir de l'âge de treize ans, les portent sur la tête (chel roch) et sur le bras gauche (le droit pour les gauchers) (chel yad), pour l'office du matin en semaine et ce, conformément aux instructions de la Torah :] ou encore l’allumage des bougies de Chabbat… Cela amène à la présence de Dieu et sa bénédiction, un épilogue de la phase la plus importante qui relie Dieu au monde entier.
L’Âme ou la Néchama quitte ce monde et le corps physique pour rejoindre une existence spirituelle. Alors, elle ne peut plus faire des Mitsvot ou des actions divines déjà réalisées pendant son vécu qui peuvent la placer dans une place privilégiée et haute, ou le contraire, la classe d'ici-bas. Ainsi les Mitsvot sont des semences qui germent dans le monde matériel vécu et peuvent être multipliées, développées afin de propulser l’Âme à l’endroit quelle mérite.
Les révélations du Zohar
Le voyage de l’Âme va en fin vers le futur
A l’ère messianique on parle du monde futur de l’Âme quand elle rejoint le corps « la mort sera à jamais anéantie » sans limites ni frontières, l’infini du Créateur et le corps physique transcenderont la finitude.
En reprenant ce qui dit le Zohar sur la mort nous remarquons qu’il réinterprète en quelque sorte ce que la Kabbale et le Talmud ont déjà cité vu que pour ce livre, la mort est toujours liée à un péché, une souffrance, une faute commise. Mais quand même il est en accord avec la tradition juive pour indiquer la présence de la mort comme un état du monde entier.
Si pour les kabbalistes la force de l'être humain égale à sa capacité d’unifier le monde par des actes divins, surtout dans le jardin d’Éden où Adam, le premier homme, a été placé, entouré des réalités divines, et où il avait accès à tous les biens que le Divin lui a procurés. Les mondes étaient liés et connectés les uns aux autres, ainsi de même pour l’Arbre de la Connaissance du bien et du mal. La mort ainsi n'eut de place que lorsque Adam manga les fruits de l’arbre interdit, il provoqua ainsi une rupture au sein de l’univers. Les répercussions de cet acte sont des réflexions zohariques qui parcourent les frontières du cœur et de l’existence, entre le mal et le bien. Deux voies naquirent : celle de la vie et celle de la mort. La rupture est aussi présente au niveau supérieur (en haut). Dieu qui souffre des actes de l’homme, pour les kabbalistes c’est la Séphira Malkhout. La faute commise par l’être humain détruit les mots et le langage, la voix (parole de Dieu à l'homme) est perdue. On désigne alors la Séphira Tiféret éloignée de la parole (Séphira Malkhout). Voilà pourquoi le Divin et l’univers ne nous contactent qu’occasionnellement et si Dieu n'avait pas utilisé une haute voix forte personne ne l’entendrait, ainsi la faute d'Adam a secoué le monde entier et la réflexion zoharique tend à réparer cette faute selon le processus de l’être humain et de son existence entière.
La problématique qui vient de paraître pour nous, c’est comment l’image de l’être humain mortel défile devant le Divin Etemel ? Une question qui se pose presque dans toutes les religions et des efforts pour trouver des réponses. A cela ont été fournies – surtout des solutions basées sur la l’histoire du déclin d’une part et d’autre part les concepts interprétés de différentes manières de la Néchama et du corps, leur mode de fonctionnement et surtout leur rôle essentiel.
Il est fondamental pour nous, au-delà de notre définition précédente, que l’Âme approfondisse sa relation avec le corps, son immortalité, son unité, sa liaison avec la divinité. Tant de questions ont été posées depuis des siècles déjà en Europe juive et chrétienne et même au moment de la rédaction du Zohar. Celui-ci est divisé en trois parties : L’Âme en Âme végétative, animale et rationnelle comme cité ci-dessus (Néfech, Rouah, Néchama…) accompagné d’une interprétation aristotélicienne, platonicienne ce qui laisse la philosophie juive entrer au jeu à partir de Saadia Gaon qui s’est appuyé sur l’éthique et les thèmes suivants : la création, les attributs divins, la loi divine, la nature de l’Âme et sa destinée, le messianisme et les sanctions. La Kabbale apparait après par Moshé de Léon qui tissait des relations avec les kabbalistes nommés « gnostiques ». Sans rentrer dans les détails, notre intérêt ici se limite à l’Âme triple dans le Zohar et sa confrontation continue avec le corps. Ce dernier qui se situe tout bas en gardant l’Âme hautement élevée vers la gloire et le trône : « …se divisent dans le corps, car ils sont destinés à se séparer, chacun retournant à son fondement lorsque l'homme quitte ce monde ci ». Le Zohar insiste aussi sur le rôle de l’Âme par rapport au corps :
"L'Âme existe dans ce monde ci pour rectifier les voies du corps et afin de gagner du mérite à travers lui », avant d’habiter un corps physique, l’Âme passe 30 jours au Paradis terrestre ou elle apprend la Torah en sa totalité après, elle l’oublie d’où la pensée platonicienne zoharique. Cette pensée nous rappelle aussi que l’Âme craint de descendre au monde matériel elle préfère rester au Paradis, en effet pourquoi aller dans un endroit où elle est exposée aux tentations malsaines ? Certains kabbalistes ont essayé de répondre à ce problème. Ils pensent qu'Adam a provoqué la rupture entre le bien et le mal après qu’il a mangé le fruit de l’Arbre de la Connaissance et que la réparation de cela doit être faite par celui qui a commis la faute. Les hommes sur terre ont une mission en double fonctions : l’unification du bas (reconfigurer la liaison entre eux et le Créateur) deuxième fonction : l'unification du haut (Récupérer la partie de Dieu échappée aux hommes, c’est à dire la Chekhina.)
Haddaji Ibtissam-Les révélations du Zohar sur : la mort, l’Âme et le corps-Brit 41-Redacteur Asher Knafo.
פרשת "כי תישא"-הרב משה אסולין שמיר
חטא העגל – הזיוף הראשון בהיסטוריה,
כמו שהרפורמים – מזייפים את היהדות.
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים,
כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם,
דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה',
ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
"וירא העם כי בשש משה לרדת מן ההר,
ויקהל העם על אהרן ויאמרו אליו:
קום עשה לנו אלוקים – אשר ילכו לפנינו…" (שמות לב א-לה).
בני ישראל חשבו שניתן לעבוד את הקב"ה
דרך "אמצעי מוחשי",
כמו עגל הזהב, "ודברים אלה טעות גדולה הם"
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמ' לב, א).
(זו גם דעת רבי אברהם אבן עזרא, ורבי יהודה הלוי).
"אתה ידעת את העם כי ברע – הוא" (שמות לב כב).
ב-ר-ע {נוטריקון} ערב רב (רבנו אברהם אבן עזרא).
רש"י: "ערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
זהו אותו ערב רב "המלווה" והמקטרג על בני ישראל עד ימינו.
עגל הזהב בימינו – האמונה ב"כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה",
ההולך ומתפרק לנגד עינינו – מאז הטבח בשמחת תורה תשפ"ד.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
פרשת "כי תישא" מכילה 139 פסוקים, כאשר פרשת "עגל הזהב" חולשת על 97 מהם, דבר המשקף את חשיבות המסר האמוני בה', ללא שום אמצעי כמו "עגל הזהב".
פרשת "כי תישא" מופיעה בין הפרשות "תרומה תצווה" הדנות בהכנות למשכן, לבין הפרשות "ויקהל פקודי" הדנות בביצוע המשכן. הסיבה המרכזית לכך היא: אין להפוך את המשכן למטרה מקודשת, הקב"ה בלבד הוא הקדוש, ואליו צריכים לפנות.
ה"משך חכמה" אומר בנושא עגל הזהב: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה – ה' יתברך שורה בתוך בניו… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם… רק השי"ת שמו – הוא הקדוש".
ע"פ דברי קדשו ניתן להבין עניין שבירת הלוחות ע"י משה רבנו: ברגע שאין אמונה בה' – אין ערך אפילו ללוחות הברית שנכתבו באצבע אלוקים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: הציווי להביא את מחצית השקל, בא לכפר על חטא העגל, לכן התורה משתמשת בראשית הפרשה בביטוי "כי תישא את ראש בני ישראל" במשמעות של לשאת ולהרים מחדש את הראש של בני ישראל לאחר שהיה נפול בעקבות חטא העגל, היות והם חזרו בתשובה, ואח"כ תרמו מחצית השקל למימון קורבנות ציבור כדי לכפר על כלל ישראל. וכדברי קודשו: "החוטא גורם בחטאו לכפיפת ראשו… ובחינת הקדושה – נשיאת ראש והרמת המהות והאיכות" (שמ' ל, יג).
את זאת לומד רבנו מתוספת ו' החיבור במילה "ו-נתנו". קודם הם חזרו בתשובה, ואחר כך "נתנו" מחצית השקל הרומזת לתיקון חטא העגל, דרכו נפרדו מאביהם שבשמים, וע"י שכולם ירתמו ויתרמו להקמת המשכן, יחזרו לשלמות. וכדברי קדשו: "כי תישא – לשון נשיאות ראש. על דרך אומרו: 'ישא פרעה את ראשך' (בר' י, יג). שהוא לשון מעלה, שתישא ראש בני ישראל שראשם נמוך, לצד חסרונם במעשה העגל… וטעם אמרו 'ונתנו' בתוספת וא"ו, לצד שצריך קודם הכרת החטא, כי לא טוב עשה וחטא בנפש, ואח"כ יתן כופר נפשו לה'".
לאחר מעמד קבלת התורה בהר סיני, משה רבנו עלה השמימה ביום ז' בסיון, שם ישב ולמד תורת אלוקים חיים, אותה אמור היה ללמד את בני ישראל. ביום יז' בתמוז, מודיע לו הקב"ה: "לך רד כי שיחת עמך אשר העלית מארץ מצרים… עשו להם עגל מסכה, וישתחוו לו. ויזבחו לו. ויאמרו: אלה אלהיך ישראל" (שמ' לב ז-י).
הקב"ה מבקש לכלות את בנ"י ככתוב: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם, ואעשה אותך לגוי גדול" (שמ' לב י). במילים "ועתה הניחה לי", רמז לו הקב"ה שהכפרה על חטא העגל, ועל החטא בכלל, תלויה בתשובה ותפילה. משה אכן עמד בתפילה לפני הקב"ה, תפילה המשמשת לקריאה בתורה בתעניות: "ויחל משה… למה יהוה יחרה אפך בעמך… שוב מחרון אפך והנחם על הרעה לעמך…". הקב"ה אכן "מתנחם על הרעה אשר דיבר לעמו" (שמ' לב יד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "שלא ניחם אלא על הרעה אשר דיבר, דהיינו לכלותם, אבל יש עדיין רעה אחרת שלא ניחם עליה – והם הדברים הרעים אשר סבבם העגל… {כמו} אותם שעבדו עבודה זרה בעדים או בלא עדים, אלא בלב האמינו בה… מהם ניגף ה'…". כלומר, ה' לא יכלה את העם, אבל אלה שעבדו את העגל – ינגפו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "ועתה הניחה לי – הקב"ה רמז לו שיעשה תשובה, על הסובב ממנו". כלומר, גם משה רבנו צריך לעשות תשובה, בגין "הסובב ממנו" – הסיבות שהובילו לעשיית העגל.
רבנו מציין שתי סיבות:
סיבה ראשונה, משה רבנו היה צריך להסביר לעם בצורת מדויקת מתי הוא צריך לרדת מהר סיני, דבר שהיה מונע כל טעות. כידוע, מנהיג שנגרמה תקלה על ידו, גם לו יש חלק.
סיבה שניה: היוזמה להעלות את הערב רב ממצרים הייתה של משה, לה הסכים ה' בדיעבד. לכן ה' אומר למשה: "לך רד כי שיחת עמך". כלומר, העם של משה. וכדברי קדשו: "עוד ירצה ע"פ דבריהם ז"ל (זוהר. בר' כו ע"א) שאמרו: שקבלת ערב רב הייתה מצד משה, ולא הסכים ה' עליהם, ונתרצה לעשות רצון משה, ולזה אמר לו: שיחת עמך – אלו ערב רב… ואולי כי הוא מתקן הדבר לעתיד לבוא, שאמרו ז"ל (רעיא מהימנא. נשא קכה ע"ב): אין מקבלים גרים לימות המשיח. ומשה הוא שיהיה גואל, ויתקן הדבר".
הגר"א כותב: "והכל בשביל ערב רב שקיבל משה, לכן יתגלגל בכל דרא בין ערב רב, ומבוזה בינייהו לאתכפר במה שחב" (תיקוני הזוהר עמ' רלה).
הגמרא (שבת פח ע"ב) מדמה את מעשה העגל ל"כלה המזנה בתוך חופתה". רש"י אומר (שמ' לג לה) "שאין פורענות באה על ישראל שאין בה קצת מפירעון עוון העגל". הסיבה לכך היא, שבכל דור חוטאים אנו במעין עגל זהב, דבר הבא לידי ביטוי בחוסר אמונה תמימה בקב"ה, בכך שאנו משתמשים במתווכים, כ"אמצעי" או "מוחשי" לקשר בינינו לקב"ה כדברי רבנו אברהם אבן עזרא, ורבנו "אור החיים" הק', כפי שיוסבר בהרחבה בהמשך.
משה רבנו מבקש מהקב"ה: "הראני נא את כבודך" – איך אתה הקב"ה מנהיג את העולם?
בעצם, בקשת משה רבנו טומנת בחובה את הרצון להעצים את הקשר הישיר עם הקב"ה, בניגוד לערב רב שביקשו לעבוד את ה' ע"י "אמצעי מוחשי". הקב"ה עונה למשה: "כי לא יראני האדם וחי". האדם לא יכול להבין איך הקב"ה מנהל את עולמו, ולכן יש צורך באמונה מוחלטת בקב"ה ללא מתווכים.
איך משיגים את הקשר הישיר עם הקב"ה? בנוסף ללימוד תורה וספרי מוסר הדנים באמונה כמו "חובות הלבבות", "מסילת ישרים", "שערי תשובה" וכו', עלינו לפנות לקב"ה בכל בעיה קטנה כגדולה, ולראות בו את הכתובת היחידה. אתה רוצה לקנות דבר מסוים, תתפלל לה' שתצליח לקנות את הטוב ביותר המתאים לך. לפני כל לימוד, תתחבר לקב"ה כמו התנא הגדול רבי נחוניה בן הקנה שתיקן תפילת בית המדרש לפני הלימוד, ותפילה אחרי הלימוד.
רבנו-אור-החיים-הק' מתייחס לשאלה, מי ומי השתתף בחטא בעגל. וכך דברי קדשו: "ונראה בעיני כי לא כל ישראל הסכימו על הטעות, אלא חלק מהם, וחלק לא מיחו, ושקולים היו בדבר, וחלק לא היה בהם כח למחות. והנה מדקדוק אומרם 'אלה אלהיך ישראל', ולא אמרו חס ושלום 'אלוקינו…, זה יגיד כי קצת מהם אמרו זה לכולם – ויש שהצדיק, ויש שלא הצדיק.
ורבותינו ז"ל אמרו (שמו"ר מב, ו) שערב רב שעלו עם ישראל, הם העושים. ובהכרח לומר כי ישראל לא הסכימו בשעת מעשה. שאם הסכימו, הרי גם המה עשו, שהמחשבה פועלת בעבודה זרה, וגם לא מיחו – ועל זה נענשו כללות ישראל, זולת מעטי היכולת שבחן ה' ליבם שלא נטה אחר הרע… ובהכרח שמישראל נפלו {מאותם שלושת אלפי איש}, כמובן מאומרו (פסוק כז) 'הרגו איש את אחיו וגו' את קרובו' {ולא רק הערב רב}. אם כן, בהכרח לומר שחלק מישראל עבדו עבודה זרה בעדים והתראה".
על השאלה מדוע הכפילות "איש את אחיו…, ואיש את קרובו", עונה רבנו: יש לעתים אחים המרוחקים איש מאחיו, לעומת זאת עם אחרים, הם בקשרי אהבה וחיבה. ההסבר לכך הוא: כל זה נובע מהקשר הנשמתי ולא מהמוליד.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפסוק "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו": "לעולם לא מרדו בסיבה הראשונה, {בקב"ה}, שרצו אמצעי. ואולי שחשבו, שלא ציוה ה' על איסור האמצעי. אלא כל עוד שיהיה משה. ולזה אמרו 'כי זה משה האיש אשר העלנו וגו'… פירוש, הרי לך ראיה שצריך אמצעי, שלא הוציאנו ה' בלא אמצעות שליח. אמור מעתה – כי יש צורך אמצעי".
לפי דברי רבנו-אוה"ח-הק', הם האמינו בקב"ה, ורק רצו לעבוד אותו ע"י אמצעי, כמו שמשה רבנו היה שליח ואמצעי שקישר בינם לקב"ה.
מהמילה "לפנינו" לומד רבנו: "פירוש לצד, כי ה' המוציא אותם מארץ מצרים, הוא נעלם וגבוה. ויקר {ויקרה} להם מקרה רע, באין משגיח עליהם. לזה יעשו כוח מכוחות צבא השמים, שיהיה למטה לפניהם" כדברי קדשו.
רבנו אברהם אבן עזרא מתחיל את פרשת העגל כך: "אמר אברהם המחבר: צריך אני להאריך על דבר העגל". בהתחלה הוא מסנגר על אהרון הכהן שלא חטא, אחרת איך הקב"ה בחר בו לשמש ככהן גדול. וכדברי קדשו: "וכל אנשי המחקר מודים כי ה' לא יבחר שליח שידע כי בסופו יעבוד עבודה זרה".
בהמשך אומר רבנו אבן עזרא: "ועתה אחל לפרש דרך קצרה קצת הסוד. חלילה חלילה שעשה אהרן ע"ז. גם ישראל לא בקשו ע"ז. רק חשבו שמת משה שהסיעם מים סוף כאשר פירשתי. כי ראו שהמן אינו יורד בהר סיני, ומשה התעכב שם ארבעים יום. ואין כח באדם לחיות זה הזמן בלא מאכל, כי הוא לא אמר להם מתי ירד… והנה לכבוד השם נעשה, על כן בנה אהרן מזבח לפניו, והכריז שיזבחו מחר לכבוד השם, וכן עשו כאשר ציוה". כלומר, הם חשבו שמשה מת, לכן בקשו תחליף ו"המחשה". לדעתו, הערב רב הם אלה שראו בעגל עבודה זרה.
הוא לומד זאת מדברי אהרן למשה: "אתה ידעת את העם כי – ברע – הוא". "ברע" = ערב רב. לכן, בפסוק לא נאמר "כי רע הוא". בהמשך אומר רבנו אברהם: "וחשבו מעטים מישראל שהיתה עבודה זרה, והביאו זבחים והשתחוו לו, ואמרו 'אלה אלהיך ישראל'… והנה כל עובדי העגל לשם ע"ז שאמרו 'אלה אלהיך ישראל', או היתה כן במחשבתם, לא היו רק שלושת אלפים".
גם לגבי הביטוי "רד כי שיחת עמך", שכביכול היינו יכולים להבין שכל העם חטא, רבנו אומר שלא נאמר 'כל עמך'. רבנו מביא דוגמא מחטא עכן. למרות שהוא חטא לבדו, את החטא, ה' מיחסו ל"חטא ישראל".
רבנו אבן עזרא אומר בפירושו לפסוק "לא תעשון אתי אלהי כסף, ואלהי זהב לא תעשו לכם" (שמ' כ, כ): "וטעם שתעשו צורות לקבל כח עליונים, ותחשבו כי לכבודי אתם עושים – כאילו יהיו אמצעים ביני ובניכם, כמו העגל שעשו ישראל… ובעבור שהשם ידע שישראל יעשו. הזהירם בתחילה שלא יעשו אלוקי זהב. והנה טעם {המילה} אתי בפסוק הנ"ל – שאין לי צורך לאמצעיים עמי, על כן אחריו {בפסוק כא} "אבוא אליך וברכתיך".
כלומר, ע"י אמונה מוחלטת בקב"ה, זוכים ישירות לברכתו של הקב"ה, שהיא כידוע ללא גבולות.
המשורר הלאומי רבי יהודה הלוי בספרו הכוזרי (מאמר ראשון, צז) אומר: "הם ביקשו רק כי יהיה איתם תמיד נעבד מוחש, אליו יוכלו לרמוז מדי ספרם את נפלאות אלוקיהם"
הוא סובר כמו רבנו אברהם אבן עזרא שמדובר במעשה העגל ב"אמצעי" בלבד. טעותם הייתה בכך שאלוקים שולט שליטה מלאה בעולם, והאדם לא יוכל להסתתר במסתרים ולפעול באמצעות מתווכים מול ה' כמו ע"י עגל מסכה, היות והכל ידוע לפניו.
הנביא חבקוק: "וצדיק באמונתו – יחיה" (ב, ד). בגאולה הקרובה, גם הצדיק יחיה, רק ע"פ אמונה מוחלטת בקב"ה, ללא שיתוף שום אמצעי כדברי רבותינו: ריה"ל, רבנו אברהם ורבנו-אור-החיים-הק'. שנזכה.
"אשר ילכו לפנינו": רש"י – אלוקות הרבה איוו להם". רבנו-אוה"ח-הק': "לפנינו – לצד… שרצו באמצעי".
"עגל מסכה : רש"י: כיון שהשליכו לאור בכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשוהו בכשפים (שמו"ר מ"ב. ו'). ויש אומרים מיכה היה שם, שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו טס בו כתב משה: 'עלה שור עלה שור' להעלות ארונו של יוסף, מתוך הנילוס – והשליכו לתוך הכור ויצא העגל".
הרמב"ן בתחילת פירושו לפס' "אשר ילכו לפנינו" (שמ' לב, א), דוחה את דברי רש"י לפסוק הנ"ל האומר: "אלהות הרבה איוו להם". וכך מתחיל את פירושו:
"הכתוב הזה הוא מפתח לדעת נכון ענין העגל ומחשבת עושיו. כי בידוע שלא היו ישראל סבורים שמשה הוא האלוקים, ושהוא בכוחו עשה להם האותות והמופתים… כי בפירוש אמרו 'אלהים אשר ילכו לפנינו', לא שיהיו נותנים להם חיים בעולם הזה או בעולם הבא, אבל היו מבקשים משה אחר… שיורה הדרך לפנינו ע"פ ה' בידו, וזה טעם הזכירם 'משה האיש אשר העלנו'… אבל הענין כמו שאמרתי שלא בקשו העגל להיות להם לא-ל ממית ומחיה… אבל ירצו שיהיה להם במקום משה מורה דרכם".
יוצא לפי דברי הרמב"ן, שבני ישראל לא בקשו לעשות עבודה זרה במעשה העגל.
הרמב"ן אומר בהמשך: "והנה במעשה המרכבה אמר 'פני שור מהשמאל לארבעתם" (יחזקאל א, י). ולכן חשב אהרן כי המחריב יורה דרך מקום החורבן, כי שם כוחו הגדול. ובהיותם עובדים שם לא-ל, יערה רוח ממרום כאשר נאצל על משה, וזהו שאמר "חג ליהוה מחר', שיהיו העבודות והזבחים לה', להפיק רצון ממנו אל בעל הצורה, כי בהיותה לפניהם, יכונו אל ענינה".
הרמב"ן רומז בדבריו למבנה המרכבה בנבואת יחזקאל: "ודמות פניהם פני אדם, ופני אריה אל הימין לארבעתם – ופני השור משמאל לארבעתם – ופני נשר לארבעתם" (א ,י). השור המוצב בשמאל המרכבה, מסמל את מידת הדין אותה אהרן ניסה לתקן – "חג ליהוה מחר".
השור מסמל את עבודת ה' מתוך ידיעה בבחינת "ידע שור קונהו, וחמור אבוס בעליו – ישראל לא ידע, עמי לא התבונן" (ישעיה א, ג). כלומר, מילוי רצונות האדם, בניגוד לציווי ה'. עבודת ה' האמתית, צריכה להיות מתוך אמונה, ולא מתוך ידיעה. לכן, משה רבנו נקרא "רעיא מהימנא" = הרועה הנאמן והמאמין. כעת ניתן להבין מדוע אהרן חרט דמות של עגל, כדי להראות להם שזה לא אפשרי, היות והוא מסמל את מידת הדין ועבודת ה' מתוך ידיעה, בניגוד לאריה המוצב בימין, המסמל את מידת החסד.
הרמב"ן מביא את דברי המדרש (שמו"ר ג ב, מב ה, מג ח) האומר שחטא העגל נבע מתוך "התקרבות יתירה" של העם למרכבת השכינה במעמד הר סיני. וכדברי המדרש: "ה' אומר למשה: אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים את תורתי, ואני רואה היאך מתבוננים בי, שאני יוצא בקרונין {במרכבה} שלי שאתן להם את התורה… שכתוב 'ופני השור מהשמאל – ומכעיסים אותי בו".
יש האומרים שמטרת חטא העגל, היא פתחון פה לכלל הציבור שחטא, ושב בתשובה, כמו שחטא דוד המלך, נועד לתת פתחון פה ליחיד לשוב בתשובה.
בהמשך הפרשה, רואים שהקב"ה סלח לעם ישראל, ומסר להם י"ג מידות של רחמים:
"א-ל רחום וחנון, ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים. נושא עון ופשע וחטאה ונקה…".
י"ג מידות מסמלים י"ג שבטים {כולל אפרים ומנשה}. י"ג חודשים {כולל שני אדרים}. י"ג מידות בהן התורה נדרשת.
רבנו האלשיך הק' אומר שהערב רב ביקש מאהרן שיעשה להם אלוקים, ולא אלוקים ממש, אלא מנהיג. ולא סתם מנהיג, אלא מנהיג רוחני שלא ימות כמו "זה משה האיש" (שמ' לב, א). אחרת, היו ממנים את אהרן.
ארבעת השלבים שהובילו לחטא העגל.
"וישכימו ממחרת:
א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים.
ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמות לב ו).
התהליך הנ"ל מאפיין לאור מחקרים,
גופים ציבוריים כמו עמותות ומפלגות.
בראשית דרכן הן פועלות מתוך יושר – "עולות",
באחריתן, כל אחד עושה לביתו – "ויקומו לצחק".
במעמד הר סיני – ו' בסיון, משה התבקש על ידי הקב"ה לעלות להר סיני למשך ארבעים יום שלמים ללימוד התורה באופן מפורט, ואחר כך ללמדה את בני ישראל. משה עלה ב- ז' בסיון – יום שאין לסופרו היות וצריכים להיות ימים שלמים ולא מקצתם, כך שהארבעים יום החלו מ- ח' בסיון, והיו אמורים להסתיים ב- יז' בתמוז בתוך שש שעות. ביום טז' בתמוז, יום בו הסתיימו 40 יום לדעת הערב רב, התקהלו על אהרון ודרשו אלוקים אחרים עכשיו. אהרון ניסה למשוך זמן עד לבואו של משה למחרת, ואף ביקש מהם להביא את "נזמי הזהב" של נשותיהם, היות וחשב שהן תסרבנה, אבל הם פרקו בכוח את תכשיטי נשותיהם הצדיקות, מהם נעשה העגל: "ויעשהו עגל מסכה, ויאמרו: אלה אלהיך ישראל". מכאן לומד רש"י "שערב רב שעלו ממצרים, הם שנקהלו על אהרן".
אהרון ניסה לדחוק את הקץ וביקש מהעם לבוא לחגוג למחרת – "חג ליהוה מחר", היות וידע שמשה יגיע למחרת עד הצהרים. העם לא בזבז זמן, והתייצב על משמרתו כבר בבוקר השכם:
"וישכימו ממחרת: א. ויעלו עולות ב. ויגישו שלמים. ג. וישב העם לאכול ושתו. ד. ויקומו לצחק" (שמ' לב ו).
אלה הם ארבעת השלבים שעברו הערב רב בדרכם לעבודת עגל הזהב:
בשלב ראשון, הם העלו קורבנות "עולות" – שאת בשרם הקדישו כל כולו לה'. מתנהגים כצדיקים גמורים.
בשלב שני, קורבנות "שלמים" בהם משתתפים הקב"ה, הכהנים והמקריבים. "שלמים" – עושים שלום בין כולם.
בשלב שלישי: "לאכול ולשתות" – המקריב אוכל ושותה לבד, ושוכח את קיום ההנהגה האלוקית בעולם.
בשלב רביעי: "ויקומו לצחק" – "יש במשמע הזה גילוי עריות… ושפיכות דמים… הרגו את חור" (רש"י).
התהליך הנ"ל מאפיין לפי מחקרים עדכניים, רבות מהמפלגות, ולא מעט עמותות הפועלות ללא מטרת ריווח, שהפיקוח עליהן כידוע, הוא דל מאוד. בראשית דרכן הן פועלות מתוך מסירות והבטחות שהכל לטובת הכלל, ולבסוף, "רבים וטובים מהם – עושים לביתם", בבחינת הכתוב: "רוממות א-ל בגרונם – וחרב פיפיות בידם" (תהלים קמט, ו).
הם מרוממים בגרונם את מעשיהם הנעשים כביכול לשם שמים, ועל הדרך ידם פועלת כחרב פיפיות – בעלת שתי פיות. אחת לעמותה, וחברתה ממלאת את כיסם ותאוותם הבלתי נדלית.
המדד להצלחת האדם בחיים,
אם הוא יכול להעניק לאחרים מעצמו ומחכמתו, מהונו ומרוחו.
לכן הקב"ה ציוה את בני ישראל לתרום להקמת המשכן.
לאורך ההיסטוריה מתברר – עם ישראל הוא העם שהכי תרם לאנושות
בכל התחומים – ברוח ובמוסר, בתרבות ובמדע, כמו בפרסי נובל.
"כי תישא את ראש בני ישראל –
לשון נשיאות ראש שהוא לשון מעלה…
בחינת הקדושה – נשיאת ראשו.
החוטא לעומת זאת, גורם בחטאו – לכפיפת ראשו".
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל י"ב).
"כי תישא את ראש בני ישראל לפקודיהם,
ונתנו איש כפר נפשו לה' בפקוד אותם,
ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם,
זה יתנו… מחצית השקל תרומה ליהוה".
מחצית השקל – תיקון חטא העגל
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות ל יג).
מחצית השקל – ומשמעותה הפנימית.
"אמר רבי מאיר: כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא הכבוד,
והראהו למשה ואמר לו: זה יתנו, כזה יתנו" (מ. תנחומא כי תישא).
"באחד באדר, משמיעין על השקלים…". (שקלים פר' א, משנה א'). השבת שלפני ר"ח אדר, נקראת "שבת שקלים", היות ובשבת זו, בבתי הכנסת מוציאים שני ספרי תורה. בראשון קוראים פרשת השבוע, ובשני קוראים מתחילת פרשת "כי תישא" עד "לכפר על נפשותיכם", ובכך מזכירים לאנשים "מבן עשרים שנה ומעלה", לתרום את מחצית השקל, ממנה מימנו את קרבנות ציבור, אותם הקריבו הכהנים מידי יום ביומו בבית המקדש, ובכך זכה כל אדם שתרם את מחצית השקל לכפרה, בבחינת הכתוב: "לכפר על נפשותיכם".
מצות "מחצית השקל" בתקופת המקדש היא מדאורייתא, והחל מר"ח ניסן, יש לקנות את קרבנות הציבור מהשקלים החדשים בלבד. את זאת לומד רבי טבי בשם רבי יאשיה בגמרא (מגילה כט, ע"ב) מהכתוב: "זאת עולת חודש בחודשו לחודשי השנה" (במ' כח, יד). "זאת עולת חודש" – עולת ראש חודש, "בחודשו" – מן השקלים החדשים", "לחודשי השנה" – בחודש הראשון שהוא ניסן, לחודשי השנה". כלומר, במשך חודש אדר, בנ"י תרמו את הכספים, כך שהחל מר"ח ניסן, הקריבו את קרבנות הציבור, רק מכספי "מחצית השקל" של השנה החדשה.
"בעל הטורים" אומר: שקל בגימטריא נפש [430}. ניתן להוסיף שהתרומה הנקראת "מחצית השקל בשקל הקודש" – מתקדשת ומכפרת על הנפש "העוברת על הפיקודים" – העוברת עבירות, ולכן נפקדת.
"זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקודש" (שמות ל, יג).
משה רבנו כאמור, התקשה בהבנת מחצית השקל, עד שהקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה המתבקשת, האם משה לא הכיר צורת מטבע מה היא, דוגמת רבי מנחם בר סימאי המכונה בגמרא "בנם של קדושים", משום "דלא אסתל בצורתא דזוזי".
סבא דמשפטים הרה"ג רבי שלום משאש – רבה של מרוקו וירושלים מספר: "כל ימי נעורי, לא ידעתי צורתא דזוזא, וכל כסף תועפות – נחשב בעיני לאין, נגד חשק תאוות לימוד התורה הקדושה".
התוספות במסכת חולין (מב ע"א) מסבירים, שמשה התקשה בכך, איך יתכן שמטבע תכפר על חטא. הקב"ה הראה לו מטבע של אש המסמלת חום והתלהבות, ובכך רמז הקב"ה למשה רבנו ולנו: ע"י קיום מצוות מתוך התלהבות, גם מחצית מטבע – יכולה לכפר על הנפש, בבחינת "לכפר על נפשותיכם".
"זה יתנו": רש"י מפרש: "הראהו כמין מטבע של אש, ומשקלה מחצית השקל".
רבי אלימלך מליזאנסק, (שיום ההילולה שלו, חל בכ"א באדר. בספרו 'נעם אלימלך'), מלמד אותו מוסר השכל.
האש – היא אחד היסודות החשובים לאדם.
מצד אחד, היא מקור אנרגיה המניעה את התעשיה.
מצד שני, היא גורמת לשריפה, הרס ונזק רב לרכוש.
גם בהשוואת האש לכסף, קיימים שני צדדים:
מצד אחד: הכסף יכול להרוס, בכך שמשקיעים במותרות.
מצד שני, ניתן לקדש את הכסף ע"י מתן צדקה, ובכך לרומם את עצמך עד כיסא הכבוד.
הגמרא אומרת "גדולה צדקה, שמקרבת את החיים ומרחקת את המתים".
בספר "פנינים משלחן הגר"א" נאמר: אם ננתח את המילה "מ-ח-צ-י-ת". האות צ שהיא האות האמצעית והמרכזית, מסמלת צדקה, כאשר האותיות משני צידיה הן: חי, ואילו האותיות הרחוקות ממנה הן: מת.
על פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן נאמר בספר תהילים: "השיב את ח-מת-י – ותחשב לו לצדקה" מה עשה פנחס? הוא עצר את המגפה שלא ימותו. עליו נאמר "השיב את חמתי", כלומר, "השיב את המילה מת מהאמצע, ושם אותה בצדדים כמו במילה מחצית, ולכן נחשב לו הדבר לצדקה.
כמו כן, על האדם לראות את עצמו כמחצית בבחינת: "לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו לכף זכות. עבר עבירה אחת, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה" (קידושין מ ע"ב).
כלומר, על האדם לראות את עצמו כבינוני, גם אם כולם אומרים עליו שהוא צדיק כדברי הגמרא בנידה, וכך יוכל להתעלות בעבודת ה'. דבר נוסף, על האדם להתחבר לכל יהודי, ובכך להפוך את שני החצאים לשלמות, כמו בין איש לאשתו ההופכים עם נישואיהם לנשמה אחת, בבחינת "ויקרא את שמם – אדם" {אחד}, ולא אדמים ברבים.
"כל העובר על הפיקודים מבן עשרים שנה ומעלה, יתן תרומת יהוה" (שמות ל, יד).
"בעל הטורים": מבן עשרים שנה" – סופי תיבות ה-מ-ן. התוספות (מגילה טז ע"א ד"ה ודחי עשרת אלפי כיכרי כספא) מסבירים שעשרת אלפי כיכר כסף אותן רצה המן להעביר לגנזי המלך אחשורוש, שוות חצי שקל של ששים ריבוא יוצאי מצרים. ב"הגהות הב"ח" מובא החישוב לכך, כדברי הרב שלמה לוונשטיין בספר "חיים של תורה".
שקלי המן:
כיכר כסף = 60 מנה. 60 * 10,000 {כיכר כסף של המן} = 600,000. השווי כיום: כמיליון דולר.
מנה = 25 שקלים. 600,000*25 = 15,000,000. מספר חצאי שקלים. 15,000,000*2= 30,000,000
שקלי עם ישראל, סכום השווה כיום למיליארד דולר.
עם ישראל תרם מחצית השקל במשך 50 שנה. "מבן עשרים ועד בן שבעים שנה". 600,000*50= 30,000,000
"זכר למחצית השקל":
למרות חורבן בית מקדשנו שיבנה במהרה, עם ישראל ממשיך לתרום "זכר למחצית השקל" מידי שנה לפני תפילת מנחה של תענית אסתר, אלא שבמקום שהכסף ילך להקדש, הוא נתרם לצדקה לעניים. את זה עושים לפני קריאת המגילה, כדי להקדים את שקלי בני ישראל לשקלי המן האגגי.
הרמ"א (אורח חיים סימן תרצד, סעיף א) אומר: "יש אומרים שיש ליתן קודם פורים מחצית מן המטבע הקבוע באותו מקום ובאותו זמן, זכר למחצית השקל שהיו נותנים באדר. ומאחר ששלוש פעמים כתוב 'תרומה' בפרשה, יש ליתן ג' {מרדכי ריש פ"ק דיומא}, ויש ליתנו בליל פורים קודם שמתפללים מנחה {מהרי"ל}. וכן נוהגים בכל מדינות אלו… ויש לתת ג' חצאים גדולים במדינות אלו… ואין חייב ליתנו רק מי שהוא מבן כ' שנה ולמעלה".
ה"משנה ברורה" (שם) מביא שלדעת ר"ע מברטנורא, רק מבן עשרים שנה ומעלה נותנים "זכר מחצית השקל", ואילו התוספות יום טוב אומר, שכבר מבן י"ג שנה ומעלה. כל זה מדינא, אבל המנהג הוא לתת גם בעד בניו הקטנים ואפילו אישה מעוברת בעד וולדה – כדי לקיים "לכפר על נפשותיכם".
כל זה מסביר מדוע מקדימים את "שבת שקלים" ל"שבת זכר", כדברי רבי שמעון בן לקיש שאמר: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל" (מגילה, יג ע"ב) ובכך מקדימים תרופה למכה.
קיימים מנהגים שונים לגבי גובה תשלום "זכר מחצית השקל".
נוהגים לתת חצי מיחידת המטבע הבסיסית שבאותה מדינה, ויש הנותנים ג' מטבעות {דברי רמ"א לעיל}. הספרדים נותנים שווי המוערך לחצי שקל הקודש התנכ"י.
ערך השקל התנכ"י לא היה שווה בכל הזמנים. בכל תקופה, שקלו את ערך הכסף שהיה שווה למחצית השקל.
מחצית השקל שווה למשקל 192 שעורים כסף צרוף (רמב"ם שקלים א, ג). משקל השעורה המקובל בהלכה שווה ל-20/1 = 0.05 גרם. אם כן, שווי מחצית השקל הוא 9.6 גרם כסף (חזון עובדיה פורים). בתשפ"א, ערכה היה 25 ₪.
"ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה.
ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה.
לחשב מחשבת, לעשות בזהב ובכסף ובנחושת (שמ' לא, ב-ד).
"בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו.
בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' לא, ב).
בצלאל בן אורי = השתקפות הצל מתוך האור האלוקי.
כך עלינו לראות את עצמנו – כצל מול האור האלוקי.
במהלך חטא העגל, הערב רב הרג את חור בן מרים שניסה להניאם מלעבוד את העגל. בזכות מסירותו, הוא זכה לכך שנכדו בצלאל, יבנה את כלי המשכן ככתוב: "ראה קראתי בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה, ובדעת ובכל מלאכה. לחשב מחשבת לעשות בזהב ובכסף ובנחושת. (שמ' לא, ב-ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "ראה קראתי בשם: אולי יכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו: בצלאל – שעשה צל לא-ל. בן אורי – שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור – שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל".
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש.
לפי עומק הפשט, הביטוי "דעת" רומז ליישום הלכה למעשה את אשר למדנו והבנו.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
בברכת "אתה חונן" המהווה את הברכה הראשונה בסדרת בקשותינו מהקב"ה, אנו מבקשים לחונן אותנו בחינם, במשולש המחשבתי רוחני: חכמה, בינה ודעת. לכן, אנו מבקשים "וחננו מאתך" – חכמה בחינם מאתו יתברך.
דניאל מלמד אותנו איך יכולים לזכות בחכמה: "יהב חכמתא לחכימין" (דניאל ב, כא). בעל "באר מים חיים" הק' מסביר ע"פ הפס' הנ"ל, מדוע הקב"ה נותן חכמה לחכמים. ה"חכימין" הם אותם האנשים המתייגעים ומשתוקקים להשיג חכמה, בבחינת "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו ע"ב). על כך נאמר: "יגעת ומצאת – תאמין".
"אך את שבתתי תשמרו,
כי אות היא ביני וביניכם לדורותיכם…
ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם…
ושמרו בנ"י את השבת לעשות את השבת" (שמות לא יג-יז).
רבי שמעון בן מנסיא אומר: "ושמרו בני ישראל",
חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה" (יומא פה ע"ב).
מסופר על הלל הזקן שלמד תורה מתוך עוני. את חצי ממשכורתו היומית היה משלם לשומר בית המדרש כדי לשמוע תורה משמעיה ואבטליון. ביום שישי אחד לא עבד, כך שלא היה לו שכר לבית המדרש. הוא טיפס לגג ונשכב על הארובה, כך שיוכל להקשיב לדבר ה'. מתוך תשוקתו לתורה, לא הרגיש בשלג היורד עליו עד שקפא, ורק בשבת לפנות בוקר מגלים אותו שמעיה ואבטליון מציץ מן הארובה כשהוא קפוא.
"ראוי זה לחלל עליו את השבת. רחצו אותו במים שחוממו, והושיבו אותו נגד המדורה" (יומא לה ע"ב).
להלל היו 80 תלמידים. הגדול שבהם – רבנו יונתן בן עוזיאל. "הקטן" שבהם – רבן יוחנן בן זכאי – ראש התנאים.
מה נענה ביום התוכחה, על כך שלמרות עידן המותרות – משקיעים אנו מעט זמן בלימוד "תורת חיים אמת".
"ושמרו בני ישראל את השבת".
7 מתוך 12 פירושי רבנו-אור-החיים-הק'.
רבנו-אור-החיים-הק':
מדוע התורה חזרה על מצות שמירת השבת בפעם ה-ג'?
מה כוונת הכתוב: "לעשות את השבת? הלא השבת באה מאליה?
רבנו מיישב את השאלות הנ"ל, בשנים עשר פירושים מתוקים מדבש.
א. עלינו לשמור את הזמן המדויק של השבת כדי שנוכל לעשות את "יום השביעי" המדויק משבת בראשית, בניגוד לחגים שנקבעו בעבר לאור קידוש החודש, על פי בית הדין.
ב. אדם שאבד ממנו המועד המדויק של השבת, "מונה שבעה ימים מיום שנתן אל לבו שכחתו, ומקדש השביעי בקידוש והבדלה" (שו"ע, שד"מ ס"א). הטעם: 'לעשות את השבת' שלא ישכח את יום השבת האמתי.
ג. "ושמרו בני ישראל את השבת" – נצפה מתוך שמחה לשבת, בשביל לשמור ו"לעשות את השבת".
ד. "ושמרו בני ישראל את השבת" – להוסיף מחול על הקודש כך שהתוספת הנ"ל תהפוך לחלק מהשבת בבחינת "לעשות את השבת" כפסיקת מרן (שו"ע סימן רס"א ס"ב) "יש אומרים שצריך להוסיף מחול על הקודש". בירושלים נוהגים להוסיף 40 דקות.
ה. רבי שמעון בר יוחאי: אמרה השבת לפני הקב"ה – לכל יום יש את בן זוג שלו, ולי אין. אמר לה הקב"ה: כנסת ישראל היא בן זוגך, וכיון שעמדו ישראל בהר סיני, אמר להם הקב"ה: זכרו הדבר שאמרתי לשבת: כנסת ישראל היא בן זוגך. לכן, בנוסף לציווי האלוקי לקיים את השבת, מצווים אנו להשלים את עשייתה במציאת בן זוגה, ולכן נאמר: "ושמרו בני ישראל את השבת" – כדי "לעשות את השבת". הזיווג עם השבת, נעשה ע"י ל תורה.
בן איש חי: על שעת לימוד תורה בשבת, מקבלים שכר פי אלף מלימוד שעה אחת בימות החול.
ו. "ויום השביעי שבת ליהוה אלהיך – לא תעשה בו כל מלאכה אתה ובנך ובתך ועבדך".
כמו שאנו מצווים על סביבתנו הקרובה שלא יחללו את השבת, כך מצווים אנו לדאוג לכך ששאר אחינו בני ישראל לא יחללו את השבת. לכן נאמר "ושמרו בני ישראל את השבת" – לשמור שלא תתחלל גם ע"י אחרים. כמו כן ,לעשות משמרת וסייגים שלא תתחלל. לדוגמא, תיקנו חכמים "שלא יקרא לאור הנר שמא יטה אותו. רבי ישמעאל בן אלישע אמר אני אקרא ולא אטה. אכן כאשר קרא בליל שבת לאור הנר, ביקש להטות ונזכר בשבת. אמר: כמה גדולים דברי חכמים שאמרו, לא יקרא לאור הנר, שמא יטה.
ז. "כי אות היא ביני וביניכם – לדורותיכם".
מהביטוי "לדורותיכם" ניתן ללמוד, שקיימת חשיבות גדולה בחינוך הילדים המהווים את הדורות הבאים, לשמירת שבת כהלכתה בצורה חוויתית.
כאשר ילדי המשפחה חווים את השבת ע"י שמחה ולימוד תורה, הם יעבירו אותה לדורות הבאים, וכך שרשרת קדושת השבת המהווה ברית ו"אות ביני וביניכם לדורותיכם – לדעת כי אני יהוה מקדשכם" – לא תיפרם לעולם.
מוסר השכל:
עד כמה אנו צריכים ללמוד וללמד דיני שבת, כדי לשמור שבת כהלכתה.
"ישמחו במלכותך שומרי שבת, וקוראי עונג,
עם מקדשי שביעי.
כולם ישבעו ויתענגו מטובך" (תפילת השבת).
איך מקדשים את השבת – ע"פ רבנו בבא סאלי ע"ה.
"בבא סאלי" מחלק את התפילה הבאה מתוך שחרית של שבת, לארבע קבוצות:
"ישמחו במלכותך שומרי שבת / וקוראי עונג / עם מקדשי שביעי / כולם ישבעו ויתענגו מטובך".
א. "שומרי שבת" – יש כאלה ששומרים מתי השבת נכנסת, ומתי יוצאת.
ב. "קוראי עונג" – מענגים את השבת במאכל ובמשתה.
ג. "עם מקדשי שביעי" – מקדשים את השבת בלימוד תורה.
"כולם ישבעו ויתענגו מטובך" – כל שלש הקבוצות הנ"ל – שומרות ומענגות את השבת.
ד. "ובשביעי רצית בו – וקדשתו" – הקבוצה הטובה, המקדשת את השבת בלימוד תורה. בשם הרב ישראל גליס
על הקשר בין שם הפרשה כי תישא – למצות השבת בפרשה.
אם תישא את ראש האותיות מעל המילה ר-א-ש, תקבל שבת:
האות שמעל ר' היא – ש'
האות שמעל א' היא – ב'
האות שמעל ש' היא – ת' (הרב כדיר סבאן).
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לרבי ידידיה המוהל – ומטבע אש לשון הרע.
בימי מלחמת העולם הראשונה, היישוב היהודי בירושלים חי בעיקר על תרומות מחו"ל.
הוא סבל מחרפת רעב היות והיה סגר ימי על א"י, כך שתרומות בוששו לבוא. לרבי ידידיה המוהל הירושלמי, הייתה מטבע זהב אותה שמר לעת צרה. בנו הקטן שגילה את המסתור בו אביו הסתיר את המטבע, לקח יום אחד את המטבע ושיחק אתה בחוץ, וחזר הביתה עם סוכריה, אותה קנה במכולת השכונתית.
האבא שלא מצא את המטבע במחבוא הקבוע, החל לחפשה בכל מקום אפשרי בבית, כשכל בני הבית משתתפים במשימה. בזווית העין, האבא קולט את בנו הקטן העושה את דרכו הביתה, כשהוא מוצץ להנאתו סוכריה על מקל. האינטואיציה של האבא, לא אכזבה. הילד שראה את אביו "משתעשע" לעיתים קרובות עם המטבע כדי לוודא שהיא במקום, לקח גם הוא את המטבע למגרש המשחקים.
האבא ניגש לבעל המכולת והאשים אותו שגנב מהילד מטבע זהב בשביל סוכריה. הפרשה הגיעה עד בית הדין לממונות שהצדיק אותו. המוכר טען שקיבל מהילד רק מטבע רגילה, אבל איש לא האמין לו. קלונו של בעל המכולת, התפרסם בכל ירושלים של אז, היות וגם הציבור האמין למוהל.
לאחר המלחמה, רבי ידידיה המוהל קיבל מכתב ובתוכו מטבע של זהב מאדם שלא הזדהה בשמו, וכך כתב לו: ראיתי את הילד משחק במטבע זהב. מזה הבנתי שהוריו עשירים, היות ונותנים לו לשחק במטבע זהב כאשר מצבי הכלכלי היה קשה מנשוא, וסבלתי מחרפת רעב. לכן, החלטתי להחליף לילד את מטבע הזהב במטבע רגילה, ובבוא העת אשיב את "האבדה" – מטבע הזהב, כך שבעל המכולת קיבל מבנך – רק מטבע רגילה.
לאור זאת, אבקש את סליחתך וסליחת בעל המכולת שבויש ברבים על לא עוול בכפו. רבי ידידיה רץ מיד לבעל המכולת והתחנן שימחל לו, ואף פרסם ברבים את כל הסיפור. אכן, הוא סלח לו.
חז"ל אומרים שמשה רבנו התקשה במטבע מחצית השקל, והקב"ה הראה לו מטבע של אש. השאלה, למה ומדוע מטבע של אש? התשובה לכך היא: הקב"ה רצה ללמד אותנו מוסר השכל: כמו שעל ידי האש אנחנו יכולים להתחמם, לבשל ולהאיר, מצד שני האש יכולה גם לשרוף חלילה.
גם לגבי הכסף, תלוי איך משתמשים בו. מצד אחד ניתן להתפרנס בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" מבלי לשקוע במותרות, ומצד שני לעשות צדקה בבחינת "פיזר נתן לאביונים – צדקתו עומדת לעד".
"המטבע של אש" – יכולה לפרנס את בעליה, אבל בצדה השני של המטבע, יכולה לחמם לב שבור של עני.
"אראנו נפלאות"
לצדקת חנה בת מרים ע"ה,
שעלתה לגנזי מרומים ביום יב' אדר תשל"ה.
"מוות וחיים – ביד הלשון" (משלי יח, כא).
"ברית – כרותה לשפתיים".
"ברית – מילה". לכל מילה יש להתייחס בכבוד – כברית.
"שפת אמת – תיכון לעד" (משלי יב יט).
שפת הצדקת חנה בת מרים ע"ה אמת – תיכון לעד.
הצדקת סבתי היקרה חנה בת מרים ע"ה, לה קראנו בחיבה והוקרה "אימא חניני", נהגה לצום במשך שבוע שלם. קראו לזה "סתייאם" = שישה ימים, מיום ראשון ועד יום השישי בערב שבת, כדרכן של נשים צדקניות במרוקו.
זוכר אני שבערב שבת לפני ערבית, הגיעו נשים רבות כדי להשתתף אתה בפתיחת הצום במסגרת סעודת "בואי כלה". למרות הצום בן שישה ימים, היא עוד סייעה בהכנות שבת, דבר המבטא את הכוחות הרוחניים להם היא זכתה.
תפילותיה המרגשות לקב"ה, היו לשם דבר במשפחה. עזרתה לנו הנכדים, היית רבה ומתוך אהבה.
מרוב אהבתה אלי, אמרה לי פעם בהיותי ר"ם צעיר בישיבת רבי מאיר בעל הנס בטבריה: "רק אראה את כלתך, ואפטר מן העולם". באותה שנה, כלתי הגיעה אלינו בשבת פרשת "זכור".
במהלך השבת, סבתי ע"ה תפקדה כרגיל. כבכל לילה, גם במוצש"ק התיישב מו"ר אבי ע"ה להגות בתורה כדרכו בקודש, החל מהשעה 02:00. הוא עוד הספיק להכין לה כוס חלב חם.
ביום ראשון בבוקר י"ב אדר בשעה 7:00, השיבה את נשמתה לבוראה במיתת נשיקה מתוך שינה. יהיה זכרה ברוך.
היא נפטרה בשיבה טובה ללא קשר עם רפואה ורופאים בשר ודם. היא נהגה לומר: "הרופא שלי – רק הקב"ה".
גדולתה – באמונתה בקב"ה שמידי בוקר וערב ניצבה ליד המזוזה והזיזה עולמות בתפילתה. נשמתה עדן.
היא מאוד עזרה לנכדים שהחזירו לה אהבה בחייה, וגם לאחר מותה – כולם מתייצבים ביום אזכרתה, ולומדים לע"נ.
"מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
התרגום לפס' הנ"ל: 'מיצטרא מוכירין – מוות מכאן וחיים מכאן' (ויקרא רבא, בהר, ל"ג). זהו כלי שצדו האחד הוא כף, וצדו השני חרב ששימש את אנשי הצבא. עם הכלי הדו תכליתי, יכלו לאכול, וגם להרוג כדברי רבי דוד לוריא לפס'.
הגמרא שואלת: מדוע נאמרה המילה "ביד" בפס'. מספיק היה לומר: "מוות וחיים בלשון". הגמרא משיבה: כמו שהיד יכולה להרוג, כך הלשון. ובלשון הגמרא: "וכי יש יד ללשון? לומר לך מה יד ממיתה, אף לשון ממיתה" (ערכין ט"ו ע"ב).
כנ"ל בכוח הדיבור. על אותו אדם יהיה ניתן לומר שהוא קמצן או חסכן. זה תלוי ביחסנו אליו.
כמו כן, עריץ או מנהיג לאותו אדם. שוב, עד כמה אנו מחבבים את אותו האיש.
בכוח המלים לצבוע חוויה פנימית או מציאות חיצונית בצבעים וורודים, או בצבעים אפורים, אם לא שחורים.
"ורוממתנו מכל הלשונות" כך מתפללים בחגים.
הקב"ה רומם את לשון הקודש מכל הלשונות. בעצם, "לשון הקודש" היא השפה בה נכתבה התורה שהייתה קיימת אצל הקב"ה לפני בריאת העולם, כך שהעברית, היא השפה הקדומה בעולם.
לשון הקודש מרוממת את האדם הדובר אותה, ולפי חז"ל, המדבר בלשון הקודש, הקדושה מקיפה אותו.
את שאר השפות, מכנים אנו "לעז". המקור לכך הוא בתהלים ובהלל: "בצאת ישראל ממצרים – בית יעקב מעם לועז". הפרשן בעל מצודת דוד מסביר: "לועז – כל שפת לשון עם, זולת לשון הקודש – נקראת לעז".
ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיים" (בר' ב, ז).
הפסוק מתאר את החלק המהותי בבריאת האדם, שהוא הנשמה, – נשמת אלוקים חיים. הנשמה מבדילה בינו לבין בעלי חיים. האונקלוס מתרגם: "רוח ממללא".
"ואשים דברי בפיך… לנטע שמים וליסד ארץ" (ישעיה נא, טז).
ע"י הדיבור, האדם מחיה את המציאות. הנביא אומר: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיה לג כה). חז"ל אמרו על כך: תלמוד תורה הוא הברית. על ידי הדיבור בתורה, מגלה האדם את מטרת בריאת העולם. אומנותו של האדם היא להשתמש בכוח הדיבור ללימוד תורה ולקיום מצוותיה, ולא לדיבורי סרק ולשון הרע.
לסיכום – יש לקדש את השפה, ולהשתמש בה בעיקר, ללימוד תורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו אליעזר די אבילה" ע"ה, בן אחותו של רבנו-אוה"ח-הק',
בנושא: "ברית – כרותה לשפתיים" – "מוות וחיים ביד לשון" (משלי יח, כא).
הוא נפטר ביום ג' אדר בגיל 47, בבחינת הכתוב: "וחי ב-ה-ם" = 47.
ח"י שנים אחרי פטירת דודו – רבנו-אור-החיים-הק'.
החכם השלם בתורה ובשירה האנדלוסית והמרוקאית – הרה"ג חכם מאיר אלעזר עטיא שליט"א, מביא בפירושו המלומד "מעי"ן רבי אליעזר" על ספרו הקדוש "חסד ואמת" של הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה, בן אחותו של אור עינינו רבנו-אור-החיים-הק', את הסיפור הבא, המדגים את נושא: "ברית כרותה ללשון".
רבנו-אור-החיים-הק' נהג לבקר אצל אחותו שהייתה נשואה לרה"ג חכם שמואל די אבילה מחבר הספרים "אזן שמואל", "מעיל שמואל", "כתר תורה", וכו'. הוא למד תורה אצל הרה"צ רבי חיים בן עטר הזקן זיע"א, סבו של רבי חיים בן עטר בעל הפירוש "אור החיים" על התורה. בביקוריו, נהג להשתעשע בדברי תורה עם בן אחותו רבי אליעזר שהיה עילוי. באחד המפגשים, האחיין אליעזר הקשה קושיות קשות על דודו רבנו-אוה"ח-הק', דבר שגרם לו להתפעלות והשתמש בביטוי בערבית המבטא התפעלות כאילו כבר סיים ייעודו בעולם, וכך אמר: "איי מות סגיר" = "ימות קטן".
אמו של רבי אליעזר ביקשה מאחיה רבנו-אוה"ח-הק' שיברך את הילד. הוא בירכו בכך "שכל מה שיהיה לו, יהיה גם לילד. אכן רבי אליעזר די אבילה ע"ה נפטר בגיל 47 ביום ג' אדר התקכ"א (1761) ברבאט שבמרוקו, גיל בו נפטר גם רבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "וחי ב-ה-ם = 47. סמלי שזה היה ח"י שנים אחרי מות דודו רבנו-אוה"ח-הק'.
הוא מכונה המהרש"א של חכמי מרוקו בזכות ספרו המפולפל "מגן גיבורים" על מסכתות בתלמוד.
הצאצאים שלו ממשיכים להחזיק במטה ההליכה שלו, אתו ראו נסים ונפלאות.
מספרים עליו שבאחד החורפים הסוערים והגשומים, מי הנהר הגועשים והזועפים, עשו את דרכם לעבר המלאח היהודי, ראשי הקהל פנו לרבי אליעזר שיושיעם בתפילותיו לקב"ה. רבי אליעזר שהיה שקוע בלימודו, אמר להם: בשביל זה אפסיק מלימוד תורת. קחו את המטה שלי, ותתחמו אתו את הקו ממנו לא יעברו המים.
אכן כך הם עשו, והמים נעמדו בקו אותו שרטטו עם מטה {האלוקים} של הרב.
אישה זקנה ובודדה מצאצאי רבי אליעזר די אבילה, גרה בקנדה בשכונה של גויים. שאלו אותה, איך את לא מפחדת? תשובתה הייתה: את המטה של מו"ר זקני רבי אליעזר, אני שמה מעל מיטתי, ואיש לא מעז להתקרב אלי.
הרה"ג והפייטן רבי אלעזר מאיר עטיה שליט"א,
ומרן הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
את הסיפורים הנ"ל על מרן רבי אליעזר די אבילה, סיפר הרה"ג, החזן והפייטן המהולל, חכם מאיר אלעזר עטיה ע"ה, ששימש כרב קהילת "רבי אליעזר די אבילה", בשכונת "חומת שמואל" בירושלים.
הרב עטיה ע"ה. גם פעל רבות להנצחת שמו של הרב אליעזר דה אבילה ע"ה, ע"י הנצחת רחוב על שמו בשכונת הר חומה בירושלים רבתי, הסמוכה לקבר רחל אמנו.
הרב עטיה ע"ה, קשור בנימי נשמתו לרבי אליעזר די אבילה. הוא חיבר את הספר "מעי"ן רבי אליעזר" – פירוש נאה ומעמיק על הספר "חסד ואמת" מאת הרה"ג רבי אליעזר די אבילה ע"ה.
הרב עטיה ע"ה, חיבר עוד ספרים חשובים: "משולחן אבותינו – אוצר מנהגי הלכה ומסורת ע"פ חכמי מרוקו", סידורים ומחזורים לכל ימות השנה עם ביאור מעמיק של התפילות והמנהגים. "הצדיק מוואזאן" – רבי עמרם בן דיוואן ע"ה.
הרב עטיה ע"ה הקליט את כל המסורות המוסיקליות המרוקאיות והאנדלוסיות, ונחשב לגדול פייטני מרוקו.
בברכת תורת אלוקים חיים,
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה. יגאל בן מיכל לבית בן חיים ע"ה. הרב מאיר אלעזר עטיה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לרפואת אברהם נ"י בן אילנה ימנה. יגאל נ"י בן אסתר רינה. רויטל בת שרה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להוצאת הספר "להתהלך באור החיים" במהדורה שניה, ולהוציא את הספר החדש "להתהלך באור הגאולה" מתוך הידור בעיצוב ובעימוד, ללא שגיאות בתוכן, בסגנון, בתחביר ובלשון. וכן מתוך עיטור בהסכמות טובות ומפרגנות.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים -כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא
ר׳ יוסף שמואל אבואלעפיא, בן הרב מאיר יששכר, נולד בשנת תר״ה [1845]בטבריה למד אצל רבי רפאל מאמאן. בשנת תר״ל [1870]החל את שליחותו כשד״ר בלוב, תוניסיה ואלג׳יריה. לאחר מכן, הגיע למרוקו לקזבלנקה וטנג׳יר, כיהן כרבה של מזגאן [עיר חוף בין אצווירא לבין קזבלנקה], ובשנת תרמ״ו [1886] הגיע לאצווירא וכיהן בה כרב העיר עד למותו בשנת תר״ן [1890]
רבי יוסף אבואלעאפיה חיבר חיבורים רבים שאחדים אבדו בשנות נדודיו. לאחרונה ראה אור ספרו דרכי איש בהוצאת אהבת שלום, ירושלים(ראו להלן, תמונת הכריכה). להלן דברי נכדו מר סידני קורקוס:
״רבי שמואל אבואלעפיא הוא סבא רבא שלי, האבא של חיים אבואלעפיא, בעלה של סבתי חנה אבואלעפיא. הגיע מפלסטינה בכוללות, ובשל ידיעותיו המפליגות, נתבקש על ידי פרנסי הקהילה להישאר ולהיות דיין בבית הדין. הוא שייך לענף הראשי של משפחת אבואלעפיא בטבריה, צאצא ישיר של ׳עץ חיים׳, רבי חיים אבואלעפיא בונה ומחדש הישוב בטבריה"
אֶרֶץ חֵפֶץ תְּמָרֵר אֲמַרְיָה אוֹי כִּי אִבְּדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ
אֶרֶץ צְבִי גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ
ציון
טָרוֹף טוֹרַף יוֹסֵף
5-אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה / וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה
כִּשְׁמוּאֵל בְּדִינֵי / אָב בְּחָכְמָה וְרַךְ בַּשָּׁנִים
חָכָם חֲרָשִׁים / מִגֶּזַע-הָאֵיתָנִים הָרַב הַמֻּבְהָק / וְנוֹגָהּ לוֹ כְּבָרָק
פְּרִי עֵץ הַחַיִּים / נָאווּ לְחָיָיו בַּטּוּרִים
10-לָן יָאוֹת לְמִסְפֵּד כִּי סֵפֶר תּוֹרָה נֶחְבָּא
הַקֹּדֶשׁ נִשְׁבָּה וְתוֹרָה צוֹעֶקֶת בְּמַר
אַיֵּה סֹפֵר אַיֵּה שֹׁקֵל אַיֵּה דּוֹרֵשׁ
מֹר נִיהוּ
כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא זצ"ל
והיתה מ״כ בב׳ בש״ק כ׳ לְחֹ[דֶשׁ]
שְׁנַת אוֹר שִׁמְשִׁי חָשַׁךְ
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים -כמוהר"ר יוֹסֵף שְׁמוּאֵל אַבּוּאלְעָפְיָא
עמוד 41
ויקהל משה את כל עדת בני ישראל"-הרב משה אסולין שמיר.
"א-ח-ד-ו-ת" = אח + אחד + אחות + א-ת.
אחדות עם ישראל = כאחד, כמו בין אח לאחות, מ-א' ועד ת'.
אחדות עם ישראל – בסיס לגאולה במהרה.
"ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" (שמות לה, א).
משה רבנו הקהיל את בני ישראל למוחרת יום הכיפורים,
כדי למשוך את אותה אחדות המאפיינת את כיפור – לכל השנה (כלי יקר)
"התורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל.
כל אחד יעשה היכולת שבידו… ואולי, כי לזה רמז באמרו:
"ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח, יט). פירוש, לצד שהוא כמותך.
כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך.
ואם כן, אינו אחר אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך"
(רבנו-אור-החיים-הק' שמות לה, א).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
פרשת השבוע "ויקהל" נאמרה למחרת יום הכיפורים, כשמשה ירד מהר סיני עם הלוחות השניות כדברי רש"י.
רבנו ה"כלי יקר" לומד מוסר השכל מן העיתוי בו הקהיל משה "את כל עדת בני ישראל" – אנשים, נשים וטף, למחרת יום הכיפורים: כמו שביום הכיפורים, עמ"י מתקהל בביהכנ"ס מתוך פיוס ואחדות בין כל חלקי העם, כך בשאר ימות השנה – יש למשוך את אותה אחווה ורעות בין כל חלקי המחנה.
וכדברי קדשו: "לזה מצא משה להקהילם כרצונו למחרת יום כיפור – כי ביום כיפור – השלום מתווך ביניהם, ובעצם היום ההוא, כולם כאגודה אחת. על כן היה בנקל להקהילם ביום המחרת – כל זמן ששלום האתמול קיים".
כל זה מסביר מדוע, זו הפרשה היחידה הפותחת במילה "ויקהל".
"מה יפו פעמיך – בנעלים" (שיר השירים ז, ב). היופי של פעמיך, לא רק בכיפור בו לא נועלים נעלים, אלא "בנעלים" – גם כשנועלים נעלים בכל ימות השנה, יש לנהוג כלפי הזולת ביופי ונועם הליכות.
רבנו ה"כלי יקר" מוסיף עוד, שמשה שפט את העם באותו יום, כדי ליישב כל מחלוקת אפשרית בין האנשים, כך שכולם יתקהלו מתוך שלום ואחווה ביניהם, ויוכלו לתרום למשכן משלהם, ולא ע"י גזל חלילה, ככתוב בהמשך: "קחו מאתכם תרומה לה'" – משלכם, ולא משל גזל. את זה הוא מוכיח מהכתוב לעיל (שמ' יחי ג): "ויהי ממחרת, וישב משה לשפוט את העם", ופירש רש"י שם, שזה היה למחרת יום הכיפורים.
בהמשך נאמר: "לא תבערו אש בכל מושבותיכם וכו'" (שמ' לה, ה). כלומר לא להצית אש המחלוקת ביניכם. ורק אחר כך ציווה אותם להביא את התרומות למשכן, כך שהמשכן יבנה ביושר ומתוך אחדות המחנה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בהקשר לחשיבות אחדות המחנה: "ויעשו בני ישראל – ככל אשר ציוה יהוה את משה, כן עשו" (שמ' לט, לב): רבנו שואל על הכתוב: "ויעשו בני ישראל". הרי רק יחידים עסקו במלאכת המשכן כמו בצלאל וכו', ומדוע נאמר "ויעשו בני ישראל" בלשון רבים? על כך עונה רבנו:
"עוד נראה כי כאן עשה הכתוב מחברת הכללות בקיום התורה, והראה כי בני ישראל יזכו זה לזה, והתורה ניתנה להתקיים בכללות ישראל. כל אחד יעשה היכולת שבידו, ויזכו זה לזה. ואולי, כי לזה רמז באמרו: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יח יט). פירוש, לצד שהוא כמותך. כי בשלומו יטב לך, ובאמצעותו אתה משלים שלמותך. ואם כן, אינו אחר – אלא אתה עצמך, וכאחד מחלקיך".
ובזה מצאנו נחת רוח, כי ה' ציוה תרי"ג מצוות. ומן הנמנע שימצא אדם אחד שישנו בקיום כולם. וזה לך האות, כהן ולוי וישראל, ונשים. יש מצוות עשה בכהנים שאין מציאות בישראל… אלא ודאי, שתתקיים התורה במחברת הכללות, ויזכו זה מזה. והוא מה שאמר הכתוב כאן: "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה יהוה – כינה לכולם יחד מעשה כולם", למרות שרק יחידים עסקו במלאכת המשכן, כמו בצלאל ואחיסמך, וכל חכם לב.
על חשיבות האחדות בעמ"י בעיני הקב"ה, נביא את דברי רבנו רש"י על בחירת שני חכמי לב לעשיית המשכן: בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה משבט המלכות, מצד שני אהליאב בן אחיסמך למטה דן. על כך אומר רש"י: "ואהליאב – משבט דן מן הירודין שבשבטים מבני השפחות, והשווהו המקום לבצלאל למלאכת המשכן, והוא מגדולי השבטים – לקיים מה שנאמר: 'ולא ניכר שוע לפני דל' (איוב לד יט).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מדוע פרשתנו מתחילה בביטוי "ויקהל משה", הרי זה "דבר הרגיל בכל עת" שמשה מדבר עם בני ישראל, והתורה לא מציינת זאת ע"י הביטוי ויקהל. על כך רבנו עונה כמה תירוצים:
בראשון שבהם הוא אומר: בסוף הפרשה הקודמת "כי תישא", בני ישראל פחדו לגשת למשה רבנו, בגלל שעור פניו קרן מקדושה לאחר ירידתו מהר סיני ככתוב: "וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו – וייראו מגשת אליו", לכן היה צריך "להקהיל את כולם לבל ימנעו קצת מהמורא".
רבנו-אור-החיים-הק' מציין בתשובתו השנייה ע"פ הזהר, משה רבנו ראה את מלאך המוות "מרקד" בתוך עמ"י לאחר חטא העגל, לכן "הקהיל האנשים בפני עצמם, והנשים בפני עצמן, ולא באו יחד, ולא עמדו במסיבה אחת" כדי לתרום למשכן. את זאת הוא לומד מייתור המילה "בני" בביטוי "עדת בני ישראל", היות והמילה "עדת" כוללת גברים ונשים, וכן ממה שכתוב בהמשך "ויבאו האנשים על הנשים" (שמ' לה, ח), ולא כתוב "ויביאו". כלומר, הם באו בנפרד, תוך הפרדת כוחות בין המינים. (זהר ויקהל קצו ע"ב).
"ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה" (שמ' לה כ). מה בא לחדש לנו שהם יצאו מלפני משה?
רבנו-אור-חיים-הק': "שיצאו כולם כאחד בזריזות להביא, ולא היה בהם אחד שנתעכב מחברו". כלומר, דמותו של משה רבנו כל כך השפיעה עליהם, עד שהם יצאו מתוך אחדות כאיש אחד, ומתוך זריזות כדי לתרום למשכן.
"מלפני משה": רבנו אומר: "קודם שיתן להם רשות לעמוד מלפניו" והרי היו צריכים לקבל ממנו רשות כדי לצאת? רבנו משיב: הרשות הייתה כאשר אמר להם, "קחו מאתכם תרומה".
תשובה שניה: "או אפשר, כי אהבת הדבר, קלקלה השורה". כלומר, מרוב החשק לתרום, לא חיכו לקבל רשות.
תשובה שלישית: הם פחדו לחכות, שמא משה רבנו שהיה עשיר, יתרום את כל הנצרך למשכן, ולכן הקדימו לצאת.
רבנו אברהם אבן עזרא: "למדנו מזה, שכל עדת ישראל באו אל אהל מועד – כת אחר כת".
כלומר, בהתחלה באו כת אחרי כת כדי לשמוע תורת משה, אבל בגלל שהוקסמו מתורתו, כל הכתות נשארו לשמוע מחדש את השיעור שנאמר לכתות הראשונות, ובסוף יצאו כולם – כאיש אחד מלפני משה.
"ויקהל משה".
הקב"ה אמר למשה: "עשה לך קהילות גדולות,
ודרוש לפניהם בהלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים
להקהיל קהילות – בכל שבת ושבת" (י. שמעוני ויקהל, תח).
כל זה מסביר, מדוע זו הפרשה היחידה הפותחת בביטוי "ויקהל".
בשבתות וימים טובים, מתכנסים רבים וטובים מעמ"י בבתי הכנסת, כדי לשמוע דברי תורה.
המקור לכך הם דברי המדרש: הקב"ה אמר למשה רבנו: "עשה לך קהילות גדולות, ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת, כדי שילמדו ממך הדורות הבאים להקהיל קהילות בכל שבת ושבת, ולהתכנס בבתי מדרשות ללמד ולהורות לישראל דברי תורה איסור והיתר, כדי שיהיה שמי הגדול מתקלס בין בני ישראל" (ילקוט שמעוני פר' ויקהל, סימן תח).
מכאן אמרו: "משה תיקן להם לישראל שיהיו דורשים בעניינו של יום. הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת", כדי ללמד את ב"י את מצוות התורה.
אכן זו מסורת יפה, המלווה את עמ"י מאז ומעולם, היות ובן זוגה של השבת הוא עמ"י המזדווג עמה ע"י לימוד תורה.
הודו ליהוה כי טוב, שזיכני מזה עשרות בשנים להית שותף במתן שיעורי תורה בחינם מידי שבת בשבתו, כדברי ה' למשה: "מה אני בחינם, אף אתם נמי בחינם" (נדרים לז ע"א).
רבנו-אוה"ח-הק' אומר על כך: "ושמרו בני ישראל את השבת, לעשות את השבת": כנסת ישראל היא הבת זוג של השבת וזה בעצם התיקון לשבת שאין לה בן זוג כשאר הימים. וכדברי קודשו: "ושמרו… לעשות את השבת לשון תיקון, שבזה יתוקן" (שמ' לא, טז). בשבת, מקבלים שכר פי אלף על לימוד תורה, כדברי ה"בן איש חי".
להתענג באור החיים – ליום שבת קודש.
"ששת ימים תעשה מלאכה –
וביום השביעי יהיה לכם קודש…" (שמות לה, ב).
השבת – כמקור הברכה לכל השבוע.
ביום שבת, משתלשל השפע – של ששת ימי המעשה
(זהר, שמ' פח, ע"ב)
"לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה"
("לכה דודי". רבי ש. אלקבץ).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מדוע התורה חוזרת על מצות שמירת השבת, כאשר בפרשה הקודמת הוקדשו לכך פס' רבים, ורבנו אף חידש בזה שנים עשר פירושים מתוקים מדבש. {עיין במאמר לפרשת כי תישא}.
על כך רבנו עונה: כדי להכין את המשכן שהקב"ה ישכון בתוכו, ודרכו בתוך ב"י, צריכים היו לעבור טהרה מחטא העגל, ולתקן את אשר פגמו בתרי"ג ענפי הנשמה כנגד תרי"ג מצוות התורה.
לכן, נבחרה מצות השבת השקולה כנגד כל מצוות התורה כדברי המדרש: "השבת שקולה כנגד כל המצוות", (שמ' רבה, כה, יב), וכן, כדברי הזהר הק': "מאן דנטיר {שומר} שבת – כאילו נטיר אורייתא כולא" (בשלח, מז ע"א). וכדברי קודשו: "כי יצו ה' על תיקון העבר, כדי להיות מוכשרים לשכון בתוכם. ובמצוות השבת ששקולה כנגד כל התורה – היא תקנת עבודה זרה כאומרו: "אשרי אנוש יעשה זאת" (ישעיה נו ב). ודרשו חז"ל (שבת קיח ע"ב): כל השומר שבת כהלכתו, אפילו עובד עבודה זרה כאנוש – מוחלים לו".
את הרמז לכך הוא מוצא בביטוי "אלה הדברים" כדברי רבי (שבת צז ע"ב) המרבה את ל"ט מלאכות מהביטוי הנ"ל:
אלה = 36 + דברים = 2 + ה– הידיעה של ה-דברים = 1. ביחד 39 = ל"ט.
קדושת המקום – וקדושת הזמן.
התורה באה ללמד אותנו מסר חשוב: במשך ששת ימי השבוע, האדם עסוק בעשייה לפרנסתו בבחינת "ששת ימים תעשה מלאכה", ואילו בשבת, חייב לעצור את המרוץ אחרי הזמן, ולהתמקד בקדושת הזמן של השבת.
כנ"ל בעבודות המשכן, במשך השבוע כל בית ישראל היה שותף בהקמת המשכן, ואילו בשבת הם נדרשו לנוח, היות ועבודת המשכן אינה דוחה מצות שבת.
פועל יוצא מכך: במשכן/במקדש/במקדש מעט – מקומות בהם שוכנת השכינה לאורך הדורות – זוהי קדושת המקום. ואילו בשבת – זו קדושת הזמן בה האדם עוצר את הרדיפה אחרי הממון, ומתחבר לקב"ה, ע"י שמירת שבת ולימוד תורה, בבחינת הכתוב: "וביום השביעי – יהיה לכם קודש".
רבנו אומר על הכתוב "ששת ימים תעשה מלאכה – ולא נאמר 'ב-ששת', "כדי שבל תטעה כי יש מצוה בעשיית מלאכה בהם" כדברי קדשו. כלומר, אין מצוה לעבוד, אלא דברים שנועדו לקיום האדם בעולם. ואם עושה את מלאכתו לשם שמים – עלה בידו שכר מצוה.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שאם נשמור את "השביעי קודש", מלאכתנו במשך השבוע תתברך, היות והשבת היא מקור הברכה. וכלשון קדשו: "אולי שיכוון לומר, שאם יהיה יום שביעי קודש, תֵעשה המלאכה הצריכה לך בששת ימים".
גם בפיוט "לכה דודי" של רבי שלמה הלוי אלקבץ ע"ה נאמר: "לקראת שבת לכו ונלכה – כי היא מקור הברכה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר עוד: במשך השבוע גם גוי יוכל לעשות מלאכת יהודי, והיינו יכולים לחשוב שיוכל לעשות מלאכתנו גם בשבת, באה התורה ואומרת "השביעי… קודש" שגם גוי לא יעשה מלאכת יהודי בשבת, כדברי רבי יאשיה האומר: אמירה לגוי אסורה בשבת (מכילתא דר"י. בא מס' דפסחא פרשה ט). לכן, המילה "תֵעשה" מנוקדת בציר"י תחת התי"ו. כלומר, המלאכה תהיה נעשית, אבל ביום השביעי אפילו ע"י אחרים לא…".
רבנו-אור-החיים-הק' מביא עוד פירוש: אם לא תהיה שבת, גם לששת ימי השבוע לא יהיה קיום, כפי שהסביר בהרחבה רבנו בפרשת בראשית את הפסוק: "וינח ביום השביעי" (בר' ב, ב) שם הוא מסביר שהשבת מהווה את נפש/מנוע העולם, ושבלעדיה העולם לא יוכל להתקיים. וכדברי קודשו: "כי העולם היה רופף ורועד, עד שבאה שבת ונתקיים העולם ונתייסד. והכוונה כי ביום השבת ברא ה' נפש העולם, והוא סוד אומרו (שמ' לא, יז) וביום השביעי שבת וינפש… שנתכוון לומר כיוון ששבת = בא שבת. "וינפש" – פירוש נשפע שפע החיוני בכל הנבראים, כי קודם השבת, לא היה נפש לכל הנבראים".
רבנו גם מסביר את דברי חז"ל: "כל השומר שבת – כאילו שותף במעשה בראשית" (שבת קיט).
רבנו שואל: איך יתכן להיות שותף במעשה בראשית שנעשו בבריאת העולם, לפני אלפי שנים?
רבנו משיב: הקב"ה ברא את העולם רופף, ומידי שבוע הוא נעמד מחדש בזכות שאנחנו שומרים את השבת, לכן יכולים אנו להיות שותפים מחדש עם הקב"ה מידי שבוע, בחידוש מעשה בראשית.
הגמרא בקידושין (לט ע"ב) אומרת: "ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כעושה מצוה".
רבנו אומר שהאדם נוטל שכר ע"י שמירה שלא לעשות מלאכה בשבת.
רבנו–אור-החיים-הק' אומר על הפס': "ויברך אלהים את יום השביעי" (בר' ב, ג): "ולמה שפירש (זהר שמות פח, ע"ב) כי ביום שבת משתלשל השפע של כל ששת המעשה, יכוון על זה אומרו "ויברך", כי בו ציווה ה' את הברכה לחיות העולמות". כלומר, השבת מחיה את העולם, ומהווה את המקור והשרש לשפע השבועי, של ששת ימי המעשה.
"וביום השביעי – יהיה לכם קודש": רבי שמחה בונם מפשיסחא אמר: קדושת השבת באה אלינו מאליה מידי שבת בשבתו, ומחכה לנו שנתחבר אליה, וזו גדולת השבת.
ישנן שלש מצוות אותן אנו מקיימים בכל גופנו: ברית מילה, מקוה וסוכה. השבת לעומת זאת, היא באה אלינו מידי שבת בשבתו ועוטפת אותנו בקדושה, מבלי לשאול אותנו, שלא כמו בסוכה וכו', שזה תלוי בנו, אם להיכנס לסוכה.
"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמ' לה ג)
אסור לכעוס בכלל – ובשבת בפרט.
בעשיית המשכן, ראינו שיש צורך בעשייה מתוך הלב, בבחינת הכתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו" – כך בשמירת שבת קודש. רבי שמעון בר יוחאי אומר בתיקוני הזוהר: אשרי המכין דירה לשבת בליבו, שלא יהיה עצוב וכועס, שכל הכועס בשבת, כאילו הבעיר את הגהינום. ולכן נאמר בהמשך הפס': "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אפילו את הגהינום, ה' משבית בשבת, ועלינו ללמוד ממנו יתברך.
הגימטריה המשותפת של המילים: מקוה – {אל} קנא – כאעס (עם המילוי א) = 151. כלומר, האדם הכועס כאילו כופר בה', ועליו לטבול במקוה.
רבי מאיר בעל הנס שכדרכו בקודש אהב להשכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עשה שתי שבתות אצל בני זוג שהבעירו את אש המחלוקת ביניהם בערבי שבתות, והוא הצליח להשכין ביניהם "שבת שלום" הלכה למעשה.
"כי טל אורות טלך" (ישעיה כו יט). הזהר הק' אומר על הפס' הנ"ל: ביום שישי אחרי הצהרים, יורדים לעולם "טל אורות" של מלאכים, המתחברים לאלה המצפים לקבל את שבת המלכה מתוך שמחה ולימוד תורה, בבחינת "לכה דודי – לקראת כלה", כפי שנהג מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, בשבתו על משמרתו ועל תורתו בימי שישי אחרי חצות היום, כשהוא מוכן ומזומן לקראת שבת המלכה כחתן, וגם כדי לזרז את בני הבית לכבוד שבת.
"שבת שבתון – ליהוה" – על השבת נאמר לה', ועל יום כיפור נאמר 'לכם' – "שבת שבתון – לכם".
יוצא אפוא, שהשבת יותר חמורה מכיפור. מי יתן וכולנו נרגיש את אותה התרוממות רוח של יום כיפור, גם בשבת קודש.
"ויאמר משה אל בני ישראל:
ראו קרא יהוה בשם – בצלאל בן אורי בן חור…
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה,
בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.
ולחשוב מחשבות לעשות בזהב, ובכסף ובנחושת (שמ' לה, ל– לב).
רבנו-אור-חיים-הק' דורש מהמילה בפס' "בשם", את שמו של בצלאל בפרשת "כי תישא" (לא, א –ה): "אולי שיכוון לומר, שיראו רמז העניין בשמו ושם אבותיו. בצלאל = שעשה צל לאל. בן אורי = שעשה מקום לאשר אור לו. בן חור = שעשה ישראל בני חורין מעוון העגל כאומרם ז"ל בפסוק: משכן העדות – עדות לישראל שנמחל להם עוון העגל, כדברי רבי שמעון ב"ר ישמעאל: עדות היא לכל באי עולם שיש סליחה לישראל (ש. רבה פרשה נא, ד). הרי שנרשם בשמו הדבר. בשמו ושם אבותיו, ובזה יבוא על נכון אומרו, "ואמלא" בתוספת וא"ו, לומר מלבד זו, עוד אני מוסיף בו מלאי מהחכמה. ואומרו "בחכמה" ולא אמר חכמה, ואולי שיכוון על פי דבריהם ז"ל בפסוק: יהב חוכמתא לחכימין (דניאל ב, כא – ברכות נה, ע"א). שאין הקב"ה נותן חוכמה אלא למי שיש בו חוכמה". והוא אומרו ואמלא אותו רוח אלהים". בצלאל זכה לעשות את כלי המקדש בזכות חור סבו, שמסר את נפשו נגד חטא העגל, עד שנהרג.
על השאלה מדוע ה' נותן חכמה לחכמים כדברי דניאל הנ"ל. שיתן חכמה לחלשים הזקוקים יותר לחכמה.
ההסבר הוא כך: חכם שמשקיע ומתאמץ לדעת – ה' משפיע עליו מטובו.
רש"י מסביר את הביטויים: חכמה = מה שאדם לומד מאחרים. תבונה = מבין דבר מתוך דבר. דעת = רוח הקודש. בפשט ניתן לפרש שדעת, היא יישום הנלמד.
הגאון מווילנא: משבטלה הנבואה, יש רוח הקודש בישראל. ו"איש עצתו יודיענו" (ישעיה מ יג) איך להתנהג, ורוח הקודש יש לכל אדם".
ה"דברי חיים" ובעל ה"ערבי נחל" אמרו, שכל תורת רבנו-אור-החיים-הק' נאמרה ברוח הקודש.
בברכת "אתה חונן לאדם דעת", מבקשים אנו מהקב"ה שיחונן אותנו בחינם – חכמה, בינה ודעת. שנזכה אמן סלה ועד.
מגילת "שיר השירים" בחג הפסח.
סגולת אמירתה גם בערב שבת,
והתיקון שעשה שלמה המלך בחיבורה.
"שיר השירים" הוא אחד מחמש המגילות אותו ציוותו חכמים לחג הפסח, כמו שמגילת "אסתר" נקראת בפורים, וספר "קהלת" בחג הסוכות. הזהר הק' בפרשת נח (דף סב עמוד ב) אומר: שלמה המלך "חטא" בשלשה לוין: "לא ירבה לו נשים, לא ירבה לו סוסים, ולא ירבה לו כסף". [מאחורי מעשי שלמה מסתתרים רזין דרזין}. על כל לאו חייב 39 מלקות * 3 = 117. כדי לתקן זאת ולהינצל מדינה של גהינום, שלמה המלך מחליט לכתוב את "שיר השירים" הכולל 117 פסוקים.
"שיר השירים" הוא קודש קדשים, כדברי רבי עקיבא.
הגהינום עובד במשך השבוע 117 שעות, החשבון כך: בשבוע יש 168 שעות, מינוס 24 שעות של השבת שכאמור הגהינום אינו פועל בה, ועוד יש להוריד 27 שעות של זמני שלש תפילות ביום: ערבית, שחרית ומנחה בהן הגהינום לא עובד, (שעה וחצי לכל תפילה). יוצא שנשארות 117 שעות, כנגד 117 פסוקים של "שיר השירים".
מהסיבה הנ"ל, נוהגים בבתכנ"ס רבים, לקרוא בשירה את "שיר השירים" כל ערב שבת, כדי להינצל מהגהינום.
בחג הפסח, הנוהגים כהגר"א קוראים את שיר השירים מתוך מגילה כשרה, ומברכים עליה. יהודי המזרח וחסידי חב"ד, גור וקוצק, לא נוהגים (הגרש"י זוין. המועדים בהלכה).
הרמב"ן כותב בהקדמתו לשיר השירים: "להודיעך כי הספר 'שיר השירים' חיברו שלמה… ברוח הקודש, והזכיר בו כל המאורעות שהיו ויהיו לעם ישראל מיציאת מצרים עד האלף השביעי…".
מו"ר אבי הרה"צ רבי יוסף בר עליה ע"ה, נהג לקבל את השבת מוקדם מאוד כשהוא ישב ולמד את שיר השירים, שניים מקרא ואחד תרגום וכו'. בהרבה שבתות, הוא נהג לעשות תענית דיבור, כך שכל דיבורו עסק בתורת אלוקים חיים, ובכך זכה לקיים: "וביום השביעי יהיה לכם קודש".
רבנו-אור-החיים-הק' בגוב האריות.
"שמאי אומר: עשה תורתך קבע…" (אבות א, טו).
"חייב לעשות תורתו קבע – ומלאכתו עראי…" (שו"ע הל' ת. תורה פ"ג, ה"ב).
"ולמות מתוך תורה חשבתי,
ואל אור-החיים נתתי לבי ועיני שכלי" (בהקדמה לפירוש אור החיים).
מרכזיות לימוד התורה – אצל רבנו-אוה"ח-הק'.
."נאה דורש ונאה מקיים". ידוע ומפורסם שרבנו-אור-החיים-הק' עסק בלימוד והפצת תורה יומם וליל, ולפרנסתו הוא זכה ל"תמכין דאורייתא" ממו"ר חמיו הנגיד הרה"ג רבי משה בן עט"ר ע"ה, שהיה יועץ המלך, ועשיר מופלג.
בצוק העיתים כאשר חמיו נפטר בשנת תפ"ה {1725}, נוצרו בעיות רציניות ומחלוקות רבות מסביב לירושה, דבר שרושש את רבנו, ואילץ אותו לעסוק לפרנסתו בשזירת חוטי זהב בבגדים יקרים, לתקופה לא ארוכה.
רבנו החליט שהוא יעבוד, רק כאשר הפרוטה תכלה מכיסו. בשאר הזמן, הוא ישב ועסק בתורה.
יום אחד, הוא נדרש ע"י נציגי המלכות במרוקו, לטפל בבגד מפואר לחתן המלך.
רבנו סירב לבקשה, בטענה שכל עוד יש לו במה להתפרנס, הוא ימשיך לעסוק בתורה.
לאחר סירובים נשנים, הוא הושלך לגוב האריות הסמוך לארמון המלוכה.
צופים רבים התיישבו מסביב לגדרות, וציפו בכיליון עיניים לראות איך האריות יטפלו בסרבן.
הפתעת הצופים הנדהמים, האריות רבצו מסביב לרבנו, שהמשיך לעסוק בתורה.
אחד השרים טען שהאריות שבעים, ולכן הם לא טורפים את הרב.
המלך החליט להשליך את אותו שר לגוב האריות, כדי לוודא שאכן הוא צודק.
בעודו באויר, הוא הפך לגל עצמות בין מלתעות האריות.
כל זאת, בגלל שדיבר סרה בקדוש עליון.
המלך ויועציו הבינו שרבנו-אור-החיים-הק' הוא איש קדוש,
ולכן מיהרו לשחררו אחר כבוד, עם מתן משאת כיד המלך.
שבת שלום ומבורך – משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. רבי יששכר בן נזי ע"ה
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. אליהו פיליפ טויטו בן פנינה ע"ה.
יגאל חיון בן אסתר רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
.
לברכה והצלחה לספרי "להתהלך באור החיים". וכן לזכות לברך על המוגמר על ספרי החדש: "להתהלך באור הגאולה"