אלי פילו
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
אעירה שחר
(312) — אסתכבאר — סי׳ משה חלואה
ע״מ ז-ה-ה | ג-ג-ג | ז-ז-ז הגאים במחרוזת
שִׁירָה פָּצוֹ שְׂפָתַי / לָאֵ-ל הַנֶּהְדָּר / בַּמְּרוֹמִים דָּר
שִׁירָתִי / רַנָּתִי / זִמְרָתִי —
לְפָנֶיךָ יִיטָבוֹ / מִנֹּפֶת־מָן יֶעֶרָבוּ/ כְּקָרְבָּן יֵחָשְׁבוּ:
מַלְכִּי, עֵינְךָ אַל תַּעֲלִים / שְׁמַע קוֹל דַּלִּים / לְךָ מְיַחֲלִים
נוֹאֲקִים / צוֹעֲקִים / עֲשׁוּקִים
בְּבוֹר גָּלוּת דְּחוּקִים / עַמְּךָ כֻּלָּם צַדִּיקִים / יְשׁוּעָתְךָ יִתְאָבוֹ:
שַׂמְּחֵם יָ-הּ מֵעָצְבָּם / דַּבֵּר עַל לִבָּם / רִיבָה אֶת רִיבָם
קַבְּצָם / כָּנְּסָם / לְאַרְצָם
שִׂים לְמִישׁוֹר הֶעָקֹב / שַׂמֵחַ בֶּן יַעֲקֹב / בַּאֲהָלָיו מַה־טֹבוּ:
הָאֵר נָא לַאֲסוּרִים / הַמְּפֻזָּרִים / בְּאַרְצוֹת זָרִים
מְדֻכִּים / וּמֻכֵּם / וּמְחַכִּים —
לִישׁוּעָתְךָ כָּל־הַיּוֹם / הַחִישָׁה לָהֶם פִּדְיוֹם / יִרְאוּ עַמִּים יִדְאָבוּ:
חַנּוּן גָּדוֹל וּמְהֻלָּל / לֵךָ אֶתְפַּלֵּל / עַל עַם מְחֻלָּל
יִתְנַשֵּׂא / גַּם יֵצֵא / לַחָפְשִׁי
בַּחֲצוֹצְרוֹת תְּרוּעָה / מִמַּעַיְנֵי הַיְּשׁוּעָה / מִימֵי שָׂשׂוֹן יִשְׁאֲבוּ:
לֵךְ קֵץ פְּדוּת אֲקָרֵב / אֶבְנֶה הֶחָרֵב / כִּי קוֹלְךָ עָרֵב
יוֹנָתִי / יָפָתִי / תַּמָּתִי
יוֹנָה, קוֹלֵךְ שָׁמַעְתִּי / עָנְיֵךְ, בִּתִּי, רָאִיתִי / בֶּן־יִשַׁי לְךָ בּוֹא יָבוֹא:
וְעַד מָתַי, יְיָ / אַפָּךְ בִּי יֶעְשַׁן? / עוּרָה, לֹא־יִישָׁן,
הַשְׁמֵד זָר / הַנֶּעֱזָר / בְּאֵל זָר
שִׂים אֶת אַרְצוֹ שְׁמָמָה / גַּם בּוֹ עֲשֵׂה נְקָמָה / בְּקִרְבּוֹ יָשִׂים אָרְבּוֹ:
אָשִׂים שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ / אַרְחִיב גְּבוּלֵךְ / יוֹנָה בַּת־מֶלֶךְ
אֶגְאָלֵךְ / אֲצִילֵךְ / אֲעַלֵּךְ
אֶרֶץ טוֹבָה וּרְחָבָה / בְּאֶלֶף גַּם רְבָבָה / עַמִּים אֶשְׁכָּר יַקְרִיבוּ:
הָרֵם דִּגְלִי, צוּר חֵילִי / בְּנֵה הֵיכָלִי / מִשְׁכַּן זְבוּלֵי
סֻכָּתִי / תְּקוֹמֵם / תְּרוֹמֵם —
אֲשֶׁר שָׂחָה לֶעָפָר / יוֹם יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר / נָגִילָה נִשְׂמְחָה בּוֹ:
(חִישׁ יִשְׂמַח צַדִּיק בַּיְיָ וְחָסָה בוֹ)
כנפי שחר
2ו3 — הנושא: עתירה לגאולה.
פצו — הביעו. מנופת מן יערבו — יותר מדבש ומן ינעמו, יקובלו. עשוקים — גזולים ורצוצים. יתאבו — ישאפו, יקוו. מעוצבם — מיגונם. דבר על לבם — דברי נחמה. ריבה את ריבם — תבע במקומם את דינם. העקוב — העקום, הרם כל מכשול שיעמוד בדרכם לארצם. מה טובו — הטובים מאד. מרובים — מושפלים. ומחכים — מייחלים. החישה… — הבא להם מהר את הגאולה. ידאבו — ימוגו מרוב יגון, יצטערו. בחצוצרות תרועה — בקול שמחה וצהלה, בפרסום. ממעיני… — יהנו מישועה תמידית כמעיין שאינו פוסק. מחולל — מושפל. כי קולך ערב — תפלתך מקובלת. עונייך — מצוקתך. ועד מתי, ה׳… — תהיה בכעס עלי? עורה… — אתה ה׳ המתואר ״לא-יישך, הראה גבורתך וידעו הכל שאתה מודע לעוול הנעשה לנו. זר — אויב. הנעזר… — הבוטח באלילים. שממה — הריבה. בקרבו… — המסתיר את איבתו. בחילך — בחומתך, בגבולך. באלף גם… — אעלך לארצך באלפים ורבבות; או: עמים באלפיהם ורבבותיהם יקריבו לך אשכר, שי ומנחה. תרומם… — כ׳׳י אשר הושפלה עד לעפר. יום יתקע… — נגיל באותו היום אשר יותן האות לקיבוץ גלויות. וחסה בו — ויוסיף לבטוח
אעירה שחר כרך ב'-הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל-פרשת שמות-סימן משה חלואה-עתירה לגאולה
David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
DAVID CORCOS
QUELQUES SOUVENIRS ET RÉFLEXIONS SUR MON TEMPS
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Au 26 du mois d'avril prochain, j'aurai cinquante huit ans – c'est déjà une longue vie, une vie pleine de joies, de rires pendant laquelle la Providence m'a accordé souvent son soutien, une vie peu mouvementée dans son ensemble, mais où il m'a été donné de vivre intensément, d'en tirer de grandes satisfactions. Les déceptions ne m'ont pas manqué, le sort ne m'a pas toujours épargné, mais ses coups c'est moi qui les ai provoqués, moi seul, de mes propres mains.
Si la chance ne m'a pas continuellement favorisé j'aurais pu avec un peu plus d'effort, avec un peu plus de volonté surmonter les mauvais moments que traverse tout homme dans le courant de sa vie. J'ai été un faible, gâté par mon milieu, gâté par ma famille, gâté par la facilité, par le hasard qui ma fait naître avec une cuillère d'argent dans la bouche.
Je n'ai jamais aimé l'argent pour lui même bien que j'aimais en jouir intensément.
J'ai possédé, comme malgré moi, une grande fortune, j'en ai usé et abusé: mais mon grands plaisir était et est encore, alors que je sois devenu pauvre, relativement, de donner. Cette générosité qui n'était pas toujours réfléchie, je la tiens de ma mère. C'est a elle que je ressemble surtout. Je lui en ai toujours voulu pour cela. Son amour pour moi, son fils unique qui traînait à sa suite quatre sœurs, était étouffant- c'était un amour fait plus d'instinct presque animal plutôt que de tendres sentiments humains. Mais cet amour était capable de tout, capable d'aller jusqu'au sacrifice de soi. Cela ma mère le savait, elle en a pris conscience dès ma plus tendre enfance. Depuis, elle s'en était arrogée des privilèges excessifs sur mon individualité. Ma mère a une forte personnalité et elle m'étouffait- comme je l'ai dit, c'est a elle que je ressemble surtout,
Nos personnalités se heurtaient. Heureusement, ses connaissances, bien que diverses, étaient généralement simples. Très féminine, ses idées étaient souvent superficielles et l'importance e'était pour elle là où il y en avait peu ou même pas du tout pour moi. Aussi, son emprise sur moi, alors que je devenais un adolescent de plus en plus porté sur les choses de l'esprit, devenait tous les jour plus faible. Très tôt, je lui échappais- cette déception fit se tourner ma mère vers la dévotion, une dévotion naïve, c'est-à-dire pure. Il n'y a rien de raisonné ni de rationnel dans sa foi qui est immense, c'est une foi qui ne se discute pas, qui ne calcule pas surtout et qui accepte avec son cœur et avec son âme, la loi de Dieu telle que la tradition nous l'a transmise, qui l'accepte et qui l'assume. C'est la conduite des saints.
Je ressemble surtout à ma mère, mais je suis, moi très loin d'être un saint. D'abord parce que toute mon énergie s'est logée peu a peu dans mon esprit. Je pense, je raisonne continuellement, j'analyse – L'action, je l'ai abandonnée.
Mon père, ah mon père, c'est toujours avec un pincement au cœur que je pense a lui. Combien j'aurais pu lui donner et que je ne lui ai pas donné. Il était très réservé et par suite difficilement abordable, mais combien d'affection, d'amour, aurais-je dû lui montrer si j'avais pu, comme maintenant à la réflexion, entamer son apparente froideur.
Mon père était un des plus beaux hommes que je n'aie jamais connus.
Il était grand et élancé, élégant avec un corps souple. Ses mains étaient fines et masculines à la fois, avec des doigts très longs. Je n'ai jamais vu de ma vie des mains, aussi belles. Son visage était très beau, avec des lèvres bien dessinées sous une moustache à l'anglaise et un menton volontaire. Son nez était fin avec des narines vibrantes comme, ceux d'un cheval de race. Ses sourcils étaient comme dessinés au pinceau – ses yeux, oh! Les yeux de mon père! Ils étaient d'un marron très clair qui devenait suivant les lumières presque bleus ou vert tendre. Ces yeux veloutés pouvaient être rieurs ou au contraire infiniment tristes. Ils exprimaient toute son âme. Son front était haut, large et très légèrement bombé sur sa tête ronde et magnifiquement proportionnée étaient solidement plantés des cheveux très fins et d'une blancheur immaculée. J'ai toujours connu mon père avec ces cheveux là.
Ce qui frappait surtout en lui, c'était la noblesse de son allure, il était d'une très grande distinction, un véritable aristocrate. Et il l'était sur tous les plans, au physique et au moral. Fils d'une "grande maison", il n'était point distant bien que d'un caractère réservé, et surtout; c'est la qualité que j'aimais le plus et que j'admirais le plus en lui, il était humble avec les humbles. Je me souviens un jour des années 40, alors que nos affaires s'étaient considérablement ralenties et que nous avions tout le temps de nous amuser à revoir et à discuter ensemble notre vieil arbre généalogique, je me souviens lui avoir dit: "Papa, voilà ce que l'on peut vraiment appeler une grande famille. Il n'y a ici que des personnes sans taches qui jouissaient du plus grand respect et de toute la considération de leurs contemporains, qui n'ont jamais eu a demander quoique ce soit à qui que ce soit pendant des générations pendant de longs siècles". Il m'écouta, se tût un moment, puis me répondit: "Mon cher fils, je n'ai sorti ces papiers et cet arbre généalogique que parce que je m'ennuie. Je ne crois pas aux "grandes familles" parce que je vois que tout simplement elles ont eu plus de chance que d'autres. Le hasard les a mis les uns à la suite des autres (les "fils de famille" N:du Rédacteur) à l'abri du besoin. Si chacun d'entre eux a profité de sa position et de ses biens pour alléger le malheur des pauvres, c'est vrai alors, on pourrait dire qu'ils font partie d'une grande famille: mais s'ils ont tiré plus d'orgueil d'être les fils de petits fils et arrière petits-fils de untel que de conformer leur propre conduite a celle de ceux dont ils descendent, ce ne sont que des sots qui ne méritent plus d'appartenir à leur famille et on ne devrait donc plus en parler."
DAVID CORCOS
David Corcos-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps
Jérusalem, ce mois de Février 1975
Page 200
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה-הרב משה אסולין שמיר
שעבוד בני ישראל בכור הברזל במצרים וגאולתו,
כדגם לגאולתנו – בחסד ורחמים, על פי:
רמב"ן, רמ"ק, אריז"ל, השל"ה, הרב שמואל אבן דנן,
הרב חיים משאש, אביר יעקב, ורבנו-אור-החיים-הקדוש.
וכדברי קודשו של רבנו-אור-החיים-הק' (שמות א, יב):
"כי באמצעות העינוי, תתברר בחינת הטוב מהרע ותיסמך אל חלק הטוב,
ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב, ותיסמך אל בחינת הרע…
והוא עצמו שאמר הכתוב: "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ".
"כן ירבה" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב…
"וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו {ועובר למצרים},
והוא הצירוף אשר צירף ה' אותם בכור הברזל במצרים"
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה –
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
"וכאשר יענו אותו – כן ירבה וכן יפרוץ" (שמות א, יב).
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
בספר בראשית, נוצרה המשפחה היהודית הגרעינית הראשונה הכוללת "שבעים נפש יוצאי ירך יעקב".
בספר שמות לעומת זאת, המשפחה הנ"ל התפתחה לעם שלם, הלוא הוא עם ישראל המשתעבד במצרים אחרי מות יוסף וכל הדור ההוא, וזוכה להיגאל ביד חזקה ובזרוע נטויה מתוך נסים ונפלאות, לאחר 210 שנות שעבוד.
הראשון שקרא לבני ישראל "עם", היה פרעה שאמר: "הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א, ח). פרעה הבחין בין מיעוט אתני לעם.
בימינו, אויבינו הרבים החונים בתוכנו וסביבנו, אינם מוכנים להכיר בנו כעם, אלא כ"ישות דתית", תופעה המוכרת לנו מהעבר הרחוק והקרוב ע"י הכובשים הזרים כמו הרומאים והאנגלים שקראו למדינתנו פלשתינה, ע"ש הפלישתים שהיו בארץ לפני עמ"י, כך שלעם היהודי אין קשר לארץ. הערבים מסביבנו מכנים אותנו "ישות ציונית".
לפני קום המדינה, הייתה תנועה יהודית של "אינטלקטואלים" כמו המשורר יהונתן רטוש ואחיו, נשיא האוניברסיטה העברית וכו' שנקראת "התנועה הכנענית" שדגלה בביטול השייכות של עמ"י לתורה וארץ ישראל.
התנגדות השמאל כיום, ל"חוק הלאום" הקובע שמדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי וכו', נובעת מאותה אג'נדה הדוגלת ב"מדינת כלל אזרחיה" – יהודים כערבים, נוצרים, דרוזים וכו'.
רבנו-אור-החיים-הק': הייתה הדרגתיות בתהליך השעבוד: "ואולי כי יכוון הכתוב לומר כי היו הדרגות בדבר,
כי במיתת יוסף – ירדו מגדולתם, שהיו מעולים יותר ממצריים, ונעשו שווים להם.
ובמיתת האחים – ירדו למטה ממדרגתם, שהיו בעיניהם נבזים, אבל לא היו משתעבדים בהם.
ובמיתת כל הדור – התחילו להשתעבד באמצעות קנאתם אשר ראו הפלגת ריבויים של ישראל, שנתמלאת ארץ מצרים בהם… ופשט הכתוב אני רואה שלא אמרו 'הבה נתחכמה לו', אלא אחר מיתת כל הדור ההוא, והשווהו הכתוב {את יוסף} לכל אחיו"
שלבי השעבוד: שלושת שלבי השעבוד לאור הספר (תורה סדורה, מאת: הרב יאיר הס):
- שנות גירות – "גר יהיה זרעך בארץ לא להם". זה מתחיל מירידת בנ"י למצרים, ולידת יוכבד בין החומות, וזה נמשך עד מות אחרון השבטים – לוי בן 137.
30 שנות עבדות – "ועבדום". זה מתחיל לאחר גזירות פרעה: בניית "ערי מסכנות לפרעה: פתום ורעמסס וכו'".
87 שנות עינויים – "ועינו אותם". זה התחיל עם לידת מרים, אהרן ומשה. המתה והטבעת הבנים בים וכו'".
ההנהגה היהודית במצרים הייתה בידי יוכבד ועמרם, וכאשר החל תהליך הגאולה, ההנהגה עברה לצאצאיהם – משה, אהרן ומרים, ששימשו כגוף מקשר בין הקב"ה לעמ"י. הם זכו לכך, בגלל מסירות יוכבד ומרים למען הילודה.
הרמ"ע מפאנו אומר שהשכינה ליוותה את יעקב ובני ביתו עד הכניסה למצרים, והיא נכללת בין ה- 70 נפש יוצאי ירך יעקב. היות והשכינה אינה יורדת לגלות, היא הופיעה בדמותה של יוכבד שנולדה בין החומות, ובדמותם של צאצאיה משה, אהרן ומרים שהנהיגו את עמ"י לאורך 40 שנה עד הכניסה לא"י.
עמ"י זוכה לקבל את התורה בהר סיני, ובונה את המשכן ע"פ ציווי ה' בו שוכנת השכינה, בבחינת הכתוב: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" (שמ' כה, ח) – בתוך בני ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר בפתיחת ספר שמות, מדוע נאמר "ואלה" עם וא"ו החיבור, ומה בא להוסיף?
כידוע, הביטוי "אלה" פוסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים, דוגמת הפתיחה לפרשת משפטים שם נאמר: "ואלה המשפטים" – מה הראשונים מסיני, אף אלה מסיני כדברי חז"ל.
השאלה השניה אותה שואל רבנו היא: מדוע בני ישראל נמנו מחדש, לאחר שכבר נמנו בפרשת "ויגש"?
בתשובתו הראשונה, רבנו מציין שהגלות החלה "מימי אברהם משנולד יצחק, והוא אומרו ואלה וגו' הבאים מצרימה. מוסיף על הראשונים. לומר לך, שגם הראשונים בגלות היו – ואלה עמהם" כדברי קודשו. הם ראו את עצמם כגרים.
בתשובתו השניה, רבנו מזכיר ש"הראשונים ידעו והכירו בגלות – וקבלו עליהם ועל זרעם, כמו כן אלה. והוא אומרם ואלה – מוסיף על הראשונים… הבאים לסבול עול הגלות במצרים, 'את יעקב' – אתו בדומים לו בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר "הבאים".
בהמשך, רבנו מוכיח מן הכתובים שגם האחים באו להשתעבד מרצונם: "וזה לך האות – "איש וביתו באו", כאדם שמכין עצמו על הדבר. ואילו ירדו למצרים לסיבה ידועה {לפרנסה} – לא היו עוקרים את דירתם ובאים…" כדברי קודשו.
בהמשך, מביא הוכחה אחרונה שאכן האחים הגיעו מרצונם, בכך שכאשר עלו לקבור את אביהם במערת המכפלה, לא נשארו בארץ ישראל, אלא חזרו לסבול את עול הגלות במצרים, ובכך לקיים את גזירת ברית בין הבתרים.
יעקב חשש שבניו יתקלקלו במצרים, לכן הוא עמד על המשמר שימשיכו במורשת אבות בבחינת "איש וביתו באו" – דהיינו, כל אחד מהם הביא את ביתו היהודי השורשי למצרים ושמר עליו.
גם השימוש בביטוי "הבאים מצרימה" בזמן הווה, מלמד שהרגישו כל העת, כאילו רק כעת הם הגיעו.
כמו כן, השימוש בביטוי יעקב וגם ישראל – "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב…" , רומז לנו שבני ישראל נהגו כגרים כלפי המצרים כמו יעקב אביהם, בבחינת "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם", כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.
ניתן גם למצוא רמז לכפילות של המילים הבאות: "הבאים" {בהווה}, וכן "באו" {בעבר}:
באו – מתייחס ליעקב ובני ביתו שירדו למצרים.
הבאים – רומז לכל היהודים הבאים, וממשיכים לבא לצערנו, לגלויות הרבות בארבע כנפות הארץ.
בניהם לעומת זאת, נהגו כ"ישראל", מלשון שררה ומלכות בשמירת מורשתם היהודית, ולא למדו מהמצרים.
יעקב אבינו ציווה את יוסף בנו לקבור אותו במערת המכפלה שבארץ ישראל, "כדי שלא ישבו השבטים במצרים ויאמרו: "אילולא היא ארץ קדושה, לא נקבר בה יעקב אבינו" כדברי רבי אליעזר במדרש (משנת רבי אליעזר, יט).
כנ"ל יוסף הצדיק המצווה להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כפי שאכן היה.
זוהי אמירה לדורות המלווה את עם ישראל מאז ומעולם בגלות. הביטוי "לשנה הבאה בירושלים" שליווה כל שתיית לחיים בגולה בכלל, ובגולת יהודי מרוקו בפרט – שורשו בציווי יעקב ליוסף. כנ"ל כתיבת אלפי שירי צפייה לגאולה דוגמת "ציון הלא תשאלי לשלום אסיריך" לריה"ל – שורשם בבחיר האבות יעקב אבינו.
הסיבות לשעבוד – ע"פ תורת הנגלה ותורת הנסתר.
"בירור ניצוצות הקדושה – שהיו שבויות במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' א, ו)
המדרשים והפרשנים שואלים: מדוע היינו צריכים להשתעבד במצרים, הרי עמ"י היה בסה"כ בראשית התהוותו כעם, הכולל משפחה של שבעים נפש בלבד?
.
לגבי הגלויות האחרות, מוזכרות סיבות שונות. חורבן הבית הראשון והגלות לבבל, בגלל "עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים". חורבן בית שני וגלות אדום, בגלל "שנאת חינם" (יומא ט ע"ב).
לגבי סיבת גלות מצרים, נאמר במדרש רבה (א', י'): "כשמת יוסף, הפרו ברית מילה, ואמרו נהיה כמצרים". כלומר, התבוללות. הגמרא במסכת שבת אומרת: בגלל כתונת הפסים ליוסף, דבר שגרם לקנאת האחים (י, ע"ב).
הרמב"ן אומר: הגלות במצרים נגזרה, בגלל אברהם אבינו שסיכן את אשתו כאשר הגיע למצרים וטען שהיא אחותו, ולא בטח בה' שיציל אותו. עוד שגגה עשה אברהם, ירד למצרים בגלל הרעב. "ועל המעשה הזה – נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה.
על התשובות הנ"ל ניתן לשאול: הרי גזירת השעבוד נגזרה מאות שנים קודם לכן בברית בין הבתרים, ככתוב: "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם – ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה (בר' טו, יג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: במצרים היו שבויות ניצוצות קדושות, ועל עם ישראל הוטל לברור אותן. וכדברי קדשו: "כי באמצעות העינוי תתברר בחינת הטוב מהרע, ותיסמך אל חלק הטוב, ותתברר בחינת הרע מחלק הטוב ותיסמך אל בחינת הרע… והוא עצמו שאמר הכתוב "וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" – כשיעור העינוי היו מבררים חלק הטוב, וכך מתרבה חלק הטוב… "וכן יפרוץ" – שהיה נפרץ ממנו חלק הרע שהיה דבוק בו, והוא הצירוף אשר צרף ה' אותם בכור הברזל במצרים" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' מסתמך על הזהר הק' (ח"ב צה ע"ב, וכן ח"א פג א) המפרש את הפסוק (קהלת ח, ט) "עת אשר שלט האדם באדם – לרע לו". שעל ידי עשיית הרע לישראל ע"י המצרים, תתברר בחינת הטוב מהרע שהם המצרים, ותתחבר לחלק הטוב שהוא עם ישראל בבחינת "כן ירבה", כך שגם החלק הרע של עם ישראל עובר למצרים בבחינת הכתוב "וכן יפרוץ", וכך נגאלו ממצרים כשהם מזוקקים רוחנית, ומסוגלים לקבל את התורה בסיני.
הרמ"ק אומר שבמצרים היו נשמות קדושות = כסף בסיגים, המסמל נשמות קדושות (פרדס רימונים שער יג, ג).
האריז"ל אומר בשער הכוונות "וכל ענין הגלות הזה של מצרים, היה לצרף ולתקן בחינת ניצוצות, בסוד "ויוציא אתכם מכור הברזל ממצרים" (מהדו' אשלג עמ' קלח).
רבנו הרמב"ן מכנה את ספר שמות – "ספר הגלות והגאולה", כאשר הפרשה הראשונה שלו מתארת את 210 שנות השעבוד של בני ישראל במצרים ככתוב: "וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים" (שמ' א, יד). "בחומר ובלבנים": הביטוי הנ"ל מקפל בתוכו את סוד הגלות והגאולה. בניגוד לאבנים, את ה"לבנים", יש לייצר ע"י עבודה קשה מ"חומר" הטיט. מבחינה מטאפורית, "הלבנים" הן סמל לניצוצות הקדושה שהיו מוסתרות בתוך המצרים ובתוך רכושם, לכן נאמר: "ויצאו ברכוש גדול" = יצאו עם ניצוצות של קדושה.
המילה "לבנים" באה מהשורש "לבן", בבחינת הכתוב: "אם יהיו חטאיכם כשני, כשלג ילבינו". כלומר, ע"י עבודתם, הם הצליחו "להלבין" את "החומר", ולהוציא דרכו את ניצוצות הקדושה.
הרמב"ן גם מסביר את ענין ו' החיבור בתחילת הפרשה "ואלה שמות". החיבור בין הבנים במצרים לאבות. אצל אבותינו שרתה השכינה – ענן קשור על האהל, ברכה בעיסה {לחם הפנים}, נר דלוק מערב שבת לערב שבת {המנורה}.
גאולת עמ"י האמתית תהיה, אחרי קבלת התורה והקמת המשכן – אז יקרא 'חזרו למעלת אבותם, לכן ספר שמות מחובר לספר בראשית.
השל"ה הק': "וכוונת הענין הוא, רצה הקב"ה להטביע בליבם ענין העבדות להרגילם בעבדות, כדי שיהיה להם נקל אחר כך לעבודת הבורא יתברך, ולקיים התורה לעבדה ולשומרה. וזהו שאמר: "אנוכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים" (שמות כ) – שתהיו עבדים…לקב"ה" (בר', פר' לך לך. תורה אור. אות ב).
בהמשך, מביא רבנו סימוכין לדבריו: ארץ ישראל נקראת ארץ כנען, על שם כנען הבן של חם עליו נאמר: "ארור כנען, עבד עבדים יהיה לאחיו" (בר' ט, כה), דבר המסמל הכנעה. וכדברי קדשו: "וזהו קיום הארץ – שנהיה עבדי ה'. וכשפרקנו עול ולא היינו עבדים לו, אזי עבדים משלו בנו. ועיקר מעלת וקיום הארץ היא – בהיותנו נכנעים ועבדים לו".
רבנו האר"י הק' שואל: מדוע התורה מספרת שוב, שבני ישראל באו למצרים דבר שכבר סופר עליו בפרשת "ויגש"? תשובתו: התורה מספרת לנו בספר שמות על ירידת הנשמות המהוות כוחות רוחניים לגופות שכבר ירדו.
הרה"ג שמואל אבן דנן מגדולי רבני מרוקו, כותב בספרו "לשד השמן" כך: בפסוק הראשון בפרשה נאמר: "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה, את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א). מדוע נאמר הביטוי "הבאים" (בזמן הווה) הרי כבר נאמר בסוף הפס' "באו" (בזמן עבר)? כלומר, כבר היו במצרים.
רבנו לומד מהמילה "הבאים" ללא ה' הידיעה, רמז לכל הגלויות: "ב-א-י-ם": ב = בבל. א – אדום. י – יון. מ – מצרים. לכן, נאמר "הבאים מצרימה" – הגלות הראשונה תהיה במצרים.
פועל יוצא מדברי קודשו:
גלות מצרים מהווה זריקת חיסון לכל הגלויות של עמ"י, שלא להתייאש מהגאולה.
כשם שנגאלנו ממצרים מתוך ניסים ונפלאות, כך ניגאל משאר הגלויות, ובכללן – גלות אדום ממנה ניגאל קמעא קמעא, כאשר האור בקצה מנהרת הגאולה הולך ומאיר בבחינת "קומי אורי כי בא אורך – וכבוד ה' עליך זרח. כי הנה החושך יכסה ארץ, וערפל לאומים – ועליך יזרח ה', וכבודו עליך יראה, והלכו גוים לאורך…" (ישעיה ס, א).
"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן,
ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
המהר"ל שואל: מדוע התורה לא מציינת את שמות הוריו של משה רבנו – עמרם ויוכבד?
בדרך כלל, תכונות ההורים עוברות לילדיהם. אצל משה רבנו גואלם של ישראל שהוא "מחציו ולמטה אדם, ומחציו ולמעלה מלאך" כדברי חז"ל, כל המהות שלו היא יצירה אלוקית ללא קשר להורים.
משה רבנו שונה מכל הנביאים, היות ואצלו השכינה שורה כל העת, ויכול להתנבא בכל עת שירצה
אם התורה הייתה מציינת את שמות ההורים, היינו משייכים את גדולתו להוריו, ולא היא.
לכן הכתוב אומר: "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי: ותהר האישה ותלד בן" מבלי לציין את שמות ההורים.
בהמשך נאמר: "ותרא אותו כי טוב הוא – ותצפנהו שלשה ירחים" (שמ' ב, ב).
חז"ל שואלים: מהי מהות הטוב המוזכרת אצל משה – "כי טוב הוא". דעת אחת אומרת שהוא נולד מהול. דעה שניה – הבית התמלא אורה כדברי רש"י: "כי טוב הוא": כשנולד – נתמלא הבית כולו אורה.
המהר"ל אומר שזה האור הגנוז שחפף על משה רבנו.
רבנו-אור-החיים-הק': "ולזה כשאמר הכתוב 'כי טוב' הרי זה מראה באצבע כי משולל מהיכר רע שהיא העורלה". כלומר, משה רבנו היה משולל עורלה – משולל כל רע, וכולו רק טוב גמור, כמו אדם הראשון לפני החטא.
רבנו מסביר את ענין אדם הראשון שמשך בעורלתו לאחר החטא, כדברי רבי יצחק (סנהדרין לח ע"ב). כוונת הדברים: "מה שאמרו ז"ל כי אדם הראשון חטא באכילת עץ הדעת קודם זמן התרו שהוא בחינת עורלה … וזהו סוד דבריהם שאמרו 'אדם מושך בעורלתו היה, – זו היא עורלתו…"
רבנו מסתמך על דברי רבנו האריז"ל (שער הפס' פרשת שמות ד"ה 'ועתה נבאר ענין גאולתם): "ונמצא כי משה היה שורש הדעת עצמו בבחינת הטוב של הקדושה".
"ותצפנהו" – האור האלוקי שהאיר על הגואל הראשון והאחרון משה רבנו, הוא הצופן של הגאולה, הבא לידי ביטוי בשמו של הקב"ה אותו אמר ה' למשה: "אהיה אשר אהיה" (שמ' ג, יד). על כך אומר המדרש: "אמר ה' למשה: …אני הייתי עמכם בשעבוד זה – ואני אהיה עמכם בשעבוד מלכויות. הווי – אהיה אשר אהיה" (ברכות ט ע"ב).
"וייטב אלוקים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלוקים,
ויעש להם בתים" (שמות א כ-כא).
"תפארת בנים – אמהותם". משה רבנו הולך בדרכי אמו יוכבד.
פרשת שמות מתארת את ההתפתחות הנסית והפלאית של עם ישראל במצרים. ממשפחה בת 70 נפש בבחינת "סוד = 70 ליראיו", בני ישראל פרו ורבו בניגוד לטבע, והגיעו למספר שיא של 60 ריבוא. כל זאת למרות הניסיונות האכזריים של פרעה לדלל את הריבוי הבלתי טבעי.
הרה"ג רבי חיים משאש ע"ה מגדולי רבני מכנאס שבמרוקו, כתב בספרו "נשמת חיים" על הפסוק:
"ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב – שבעים נפש, ויוסף היה במצרים" (שמ' א, ה): אותם "שבעים נפש" נקראו "נפש" אחת, היות ושררה ביניהם אהבה ואחווה כאילו היו נפש אחת. כמו כן, הם התעסקו בעיקר בצורכי הנפש, ופחות בצורכי הגוף המסמל את חיי העולם הזה – עולם ההבל.
על הכתוב: "ובני ישראל פרו וישרצו, וירבו ויעצמו במאוד מאוד – ותמלא הארץ אותם" (שמ' א, ז) ניתן לומר, שבני ישראל מילאו {"ותמלא"} תפקידים בכירים בכל התחומים, כך שנוכחותם הורגשה היטב בכל ארץ מצרים, בבחינת "ותמלא הארץ אותם", דוגמת היהודים באמריקה, ובעבר בספרד בה החזיקו בתפקידי מפתח במדינה.
הרה"ג אליהו צרפתי ע"ה ממרוקו, כותב בספרו "אדרת אליהו": במדרש (ויקר"ר לב, ה) נאמר: "אמר רבי אבא אמר רב הונא: בשביל ארבעה דברים נגאלו ישראל ממצרים: לא שינו את שמם, לא שינו את לשונם, לא גילו מסתורין שהיו על לב אחד, ולא נמצא בהם אחד הרגיל בעריות".
פירוש, היות ולא היו פרוצים בעריות וכו', הקב"ה הצליח את דרכם בבנים "ובני ישראל פרו", והיינו "ותמלא הארץ אותם…".
"ותחיין את הילדים" (שמות א, יז),
לכן הקב"ה תיגמל את יוכבד ומרים – בבתי כהונה, לויה ומלוכה.
משה ואהרן זכו להנהגת עמ"י –
בזכות יוכבד ומרים, שמסרו נפשן על ילדי ישראל (רבנו-אוה"ח-הק').
תהליך השעבוד במצרים.
שלב ראשון: פרעה גזר על עם ישראל עבודת פרך ככתוב: "בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה" (שמ' א, יד), דבר שלדעתו יצמצם את הילודה, היות והם ישובו הביתה מהעבודה המאומצת, חבולים ומותשים.
שלב שני: לאחר שעם ישראל המשיך להתעצם למרות גזירת עבודת הפרך, ניתנה פקודה למיילדות העבריות "שפרה {יוכבד} ופועה {מרים}, להמית {לחנוק} את הזכרים ביציאתם מרחם אמם, פקודה שלא בוצעה בגלל יראתן את האלוקים – ותחיין את הילדים" (שמ' א, יז). הקב"ה תיגמל את המיילדות בבתי כהונה ולויה ככתוב: "ויהי כי יראו המיילדות את האלהים – ויעש להם בתים" (שמ' א, כא) – בתי כהונה ולויה {משה ואהרון} מיוכבד, ובתי מלוכה ממרים אשת נחשון בן עמינדב משבט יהודה, אשר מזרעו יצא דוד מלכנו.
"וייטב אלהים למיילדות, וירב העם ויעצמו מאוד.
ויהי כי יראו המיילדות את האלהים, ויעש להם בתים" (שמ' א, כ).
מדובר בשכר המיילדות יוכבד ומרים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: לכאורה, החלק האמצעי בפס' "וירב העם ויעצמו מאוד" נראה כמיותר, היות ותחילת הפס' מדבר על "וייטב אלהים", וסוף הפס' על מהות "ההטבה".
בתשובתו הראשונה אומר רבנו: היות והמיילדות סיפקו מזון לתינוקות, הקב"ה הטיב עמן, בכך ש"נתן להן רב טוב, ובאמצעותו היה להן יכולת לספק מזון – ובזה וירב העם… ואח"כ הזכיר ה' שכרן הטוב שעשה להן בתים".
בתשובתו השניה אומר רבנו: "והוא אומרו 'וייטב וגו'. ומה היא הטובה – 'וירב העם', שבזה יגדל זכותם – כי כולם יחשבו להם כשלא הרגום . ואולי כי לטעם זה זכו משה ואהרן בישראל, כי בשלם {יוכבד ומרים} זוכים, לצד כי יוכבד ומרים נתנו נפשם עלינו ועברו פי מלך. ועוד להם שזנו ופרנסו משלהם – לזה יחשבו עליו הוא אבינו, הוא מלכנו, הוא מושיענו. לזה סבלה יוכבד עולנו להגן בעדינו". כלומר, משה ואהרן זכו – בגלל יוכבד ומרים שמסרו נפשן.
משה רבנו זכה להיות שקול כנגד כל עם ישראל, בזכות אמו יוכבד שמסרה נפשה על כל ילד שלא ימות, כך שהיא הפכה להיות האימא של כולנו, דבר שעבר בירושה לבנה משה רבנו, שהקדיש את כל חייו למען עם ישראל.
מוסר השכל: בכל מעשה שאנו עושים למען הכלל או הפרט, נחשוב ראשית כל, שזה לשם שמים גם כאשר יש שכר בצדו. זה יכול להיות הר"ם המלמד 40 תלמידים בכיתה, השוטר הניצב מול המחבל, או הרופא המציל נפש, וכן על זה הדרך. בדרך זו, נוכל לזכות בשכר בעולם הזה, ועוד יותר בעולם הבא.
זוכר אני את אותו מחלק הלחם שהגיע מידי יום ביומו לישיבת "נווה שלום" בה למדתי במרוקו, ואמר לנו בחיוך אבהי: "אני שמח לראות אתכם עוסקים בתורה, וגם נהנים מפרוסת לחם חמה – תאכלו לחם לשם שמים".
האיש בוודאי חילק לחם בתשלום, אבל השמחה שלו הייתה, כאשר הוא ראה תלמידי ישיבה נהנים מיגיע כפיו לשם שמים, בבחינת "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג, כה), כדי שיוכלו לעסוק בתורה.
שלב שלישי: פרעה פקד "לכל עמו לאמור: כל הבן הילוד, היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון" (שמ' ב, כב).
הפקודה הנ"ל, כללה גם בנים מצריים. תכנית ההשמדה הנ"ל, לא רק שלא הצליחה, אלא אף הגבירה את הריבוי של עמ"י בבחינת: "וכאשר יענו אותו – כן ירבה {בכמות}, וכן יפרוץ" {באיכות}.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הפס' הנ"ל: "כן ירבה" לשיעור אשר יספיקו העובדים בעבודה = {בכמות}, וגם ה' נתן בהם כוח לשיעור אשר יתמעט מכוחם מהעינוי = "כן יפרוץ" {באיכות} (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' א, יב).
דווקא מתוך הגזירה הקשה האחרונה של השלכת הילדים לים, צמח גואלם של ישראל = משה רבנו, לאחר שאמו יוכבד נאלצה לשים אותו לנפשו בתיבה ביאור, והקב"ה מציל אותו על ידי בתיה בת פרעה המגדלת אותו בארמון, כנסיך הנועד להנהגה. מצד שני, אנו עדים למחזה סוריאליסטי בו השלטון המצרי רודף את בני ישראל, כאשר משה מושיעם גדל בין ברכי פרעה, וחבר מרעיו יושבים על מדוכת השמדת עם ישראל ומושיעם.
תופעה דומה אנו מוצאים אצל אסתר המלכה הגדלה בבית אמנה אצל מרדכי היהודי, ומצילה את עמ"י מגזירת המן בשליחות ה', מתוך ארמון אחשוורוש הרשע, ובנה דריווש השני משלים את בנין בית המקדש השני.
למשה רבנו שגדל בבתים של עבודה זרה אצל פרעה ויתרו, לא היה שום סיכוי להתקבל אצל עם ישראל כמנהיג. לכל דור, הקב"ה ממנה את הפרנס ההולם אותו. "הדור לפי הפרנס – והפרנס לפי הדור" כדברי הפתגם.
גם בדורנו, תהליך הגאולה מורכב, ועלינו להתחזק באמונתנו שהגאולה השלמה, בא תבוא.
"ויגדל משה ויצא אל אחיו, וירא בסבלתם,
וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" (שמ' ב יא).
הקב"ה בחר במשה כגואל עמ"י – בגלל השותפות גורל עם בני עמו.
הראיה הרוחנית של משה רבנו (רבנו-אוה"ח-הק').
רש"י אומר על הכתוב: "ויגדל משה… – אמר רבי יהודה בר"א, הראשון {"ויגדל הילד"} לקומה, והשני {"ויגדל משה"} לגדולה – שמינהו פרעה על ביתו", כמו יוסף שהיה ממונה על בית פוטיפר. רבי יהודה מדגיש את גדולת משה רבנו, בכך שעזר לבני עמו למרות הסכנה. המדרשים מספרים על עוד פעולות שיזם משה כדי לבטל את השעבוד.
"וירא בסבלתם" – נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם". רש"י מדגיש את צערו העמוק של משה רבנו, ושותפות הגורל שהייתה טבועה בו כלפי אחיו בני ישראל.
הרמב"ם שיום ההילולה שלו יחול ב-כ' בטבת הסמוך לפרשתנו, מונה אחד עשרה מעלות בנבואה, כאשר המעלה הראשונה היא: "יזרזו לעשות טובה גדולה כגון הצלת חסידים מרשעים" (מ. נבוכים ב' מד – מה). אכן, זה מה שעשה אדון הנביאים משה רבנו, שהרמב"ם – רבי משה בן מימון קרוי על שמו – "ממשה ועד משה – לא קם כמשה".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על הכתוב: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו – דקדק לומר מאחיו, ירמוז כי הביט בו שהיה מהצדיקים שבישראל, כי היו אז בישראל רשעים". לעומת זאת, כאשר ראה "שני אנשים עברים נצים", לא נאמר 'מאחיו, היות אלה היו רשעים – 'דתן ואבירם'. וזה משתלב יפה כפתור ופרח עם דברי הרמב"ם שנאמרו לעיל: "יזרזו לעשות טובה גדולה – כגון הצלת חסידים מרשעים".
המדרש אומר שהמוכה היה בעלה של שלומית בת דברי בה נתן עיניו אותו רשע מצרי, שאף היה אתה לאחר שהוציא את בעלה לעבודת פרך עם עלות השחר, וכך נולד אותו "מקלל בן האישה הישראלית" (ויקרא כד, י). לאחר שהמעשה נודע לבעלה, המצרי התנכל אליו להורגו.
רבנו-אור-החיים-הק' משתמש בפירושו בביטוי הביט, כדי להדגיש את הראיה הרוחנית שהייתה למשה רבנו כך שהיה מסוגל להבדיל בין צדיק לרשע בראיה בלבד. בכך, הוא כיוון לדברי הרמב"ם: "כגון הצלת חסידים מרשעים".
חז"ל אומרים שמשה רבנו נבחר ע"י הקב"ה להנהיג את ישראל, בזכות שותפות גורל למען כל יהודי ויהודי באשר הוא, כמו במקרה שלנו בו היה מוכן לאבד את מעמדו כנסיך בבית פרעה, ובלבד שיציל יהודי אחד ממכהו המצרי אותו הרג בשם המפורש.
ההיחלצות והעזרה של משה רבנו לאנשים במצוקה אותה ראינו לעיל, היא זו שהפכה אותו למנהיג בו בחר ה' לרעות את עמו, דבר הבא לידי ביטוי במדרש המספר על משה רבנו המרחם אפילו על גדי קטן שרץ לאמת המים לשתות, ומשה הרים אותו על כתפו וריחם עליו, כאילו היה בנו.
תופעה דומה ראינו אצל המיילדות יוכבד ומרים המכונות בתורה "שפרה ופועה" על כך "ששפרה משפרת את הוולד, ופועה מדברת… ומפייסת את הוולד" (רש"י) ומרגיעה את התינוק.
תופעה דומה, רואים גם אצל דוד המלך אותו בחן הקב"ה בצאן. דוד היה מוציא תחילה את הגדיים הקטנים כדי ללחך את העשב, אח"כ את הזקנים, ולבסוף את החזקים היכולים לאכול את העשב הקשה.
מוסר השכל: גדלותו של אדם – נמדדת ע"פ מעשים קטנים כלפי הזולת, הנמצא במצוקה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: משה רבנו נבחר להיות גואלם הראשון של עמ"י, ויהיה גם גואלם האחרון בגאולתנו.
על הפס' "לא יסור שבט מיהודה… עד כי יבוא שילה" (בר' מט, י), אומר רבנו:
ש-י-ל-ה = משה = 345. מ-ש-ה = "מה שהיה הוא שיהיה…". (קהלת א, ט). משה גואל ראשון וגואל אחרון.
לגבי השאלה הנשאלת, הלא מלך המשיח יהיה מזרעו של יהודה כאשר משה רבנו מזרעו של שבט לוי?
רבנו-אור-החיים-הק' עונה: "יש לך לדעת כי בחינת נשמת משה עליו השלום, היא כלולה מי"ב שבטי ישראל. כי כל הס' ריבוא היו ענפים, וענף שבטו של דוד במשה הוא. ולזה תמצאנו בארץ מדבר שהיה מלך, כהן, לוי, נביא, חכם וגיבור, שהיה כולל כל הענפים שבקדושה, ולעתיד לבוא תתגלה בעולם שורש המלכות שבמשה, שהוא עצמו מלך המשיח, והוא דוד, והוא ינון, והוא שילה".
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמות ד', כ).
מטה האלוקים – ומטה הקסם.
"אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת"
הקב"ה אמת וחותמו אמת (פיתוחי חותם. פר' ויצא).
רבנו יעקב אביחצירא שיום ההילולה שלו יחול בכ' בטבת בסמוך לפרשתנו אומר: "יש להקשות, מה זו שאלה שאל משה "ואמרו לי מה שמו", וכי ישראל אינם יודעים שמו של הקב"ה?
רבנו יעקב מסביר את שאלת משה רבנו: הרי עם ישראל השתעבד עד כה רק 210 שנים, בבחינת "רד"ו {210} בהם", כאשר אצל עמ"י, הייתה קיימת מסורת שהשעבוד ימשך 400 שנה כנאמר בברית הבתרים, וכדברי קודשו: "תמה משה ואמר: איך אפשר שהקב"ה אמר הדיבור וחזר בו, חס ושלום, והרי הוא אמת וחותמו אמת… כשאומר לבנ"י שהגיע הקץ, לא יאמינו לי?
הקב"ה עונה למשה רבנו: "אהיה אשר אהיה" = אהיה {21} * אהיה {21} = 441 = אמת" – הקב"ה אמת וחותמו אמת. וזה בא להודיע דכל גזירותיו והבטחותיו של הקב"ה לעשות רעה… אינן אלא על תנאי… והאמת, תלויה באמת שתהיה" ('פיתוחי חותם' שמ' ג, יג – יד).
עם ישראל כידוע, חזר בתשובה ככתוב: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את בנ"י וכי ראה את ענים" (שמות ד, לא), לכן הקב"ה מוריד להם ק"ץ {190} שנים. כמו כן, המצרים שעבדו אותם מעל למותר, כדברי קודשו.
רבנו "האביר יעקב" גם מסביר את מטרת הניסים עם המטה, הצרעת, והפיכת המים לדם.
לאחר שהקב"ה ביקש ממשה לשמש כשליחו לגאול את עמ"י, משה עונה: "והן לא יאמינו לי ולא ישמעו בקולי, כי יאמרו לא נראה אליך ה'" (שמות ד, א). הקב"ה עונה לו: "ישראל הם מאמינים בני מאמינים משום שהם זרע קודש, ומה שנראים במצרים כקשי עורף, משום דגלו ממקומם… ובודאי כשישובו למקומם, יחזרו לקדושתם ואמונתם. ועשה לו הקב"ה ג' סימנים על זה הדבר, להראות לו שאינו דומה דבר הנשאר שמור במקומו, ליוצא חוץ למחיצתו".
נס המטה ההופך לנחש: כאשר הוא משליך את המטה, הוא הופך לנחש, היות ויצא ממקומו. וכאשר אוחז בזנבו, הוא הופך להיות מטה, בגלל שחזר למקומו הטבעי בידו של משה רבנו.
כנ"ל בצרעת. כאשר הוא מוציא את ידו מחיקו, היא מצטרעת. לעומת זאת, כאשר הוא מחזיר את ידו לחיקו, שזה מקומה הטבעי, היא חוזרת להיות בריאה, היות וחזרה לשורשה.
כנ"ל לגבי המים ההופכים לדם, כאשר יוצאים ממקומם ליבשה. וכן להיפך.
סיכום: התנהגותם נובעת מכך, שהם לא במקומם בא"י, אלא בגלות. כאשר יעלו לארץ, הם יתנהגו אחרת.
"ויקח משה את מטה האלהים בידו" (שמ' ד', כ) – מטה האלוקים של משה רבנו.
.רבנו יעקב אביחצירא: מטה = מט"ה. המטה מסמל את התורה הנדרשת מ"ט פנים טמא וכן מ"ט פנים טהור (שיה"ש רבה ב, יב). מטה – מלשון הטיה.
מט"ה – ניתן להטות את התורה המסומלת ע"י האות ה'. וכדברי קדשו: "ורמז לו דהמטה שהיא התורה, צריכה שתהיה שמורה ביד העוסק בה להגות בה יומם ולילה. ואם ירפה ידיו ממנה – בזה מעורר עליו הנחש העליון. וזהו שאמר לו: "השליכהו ארצה, וישליכהו ארצה, ויהי לנחש" – רמז לו, כשיעזוב התורה וירפה ידיו ממנה, חוזרת לנחש ומקטרגת עליו. ויאמר אליו: "שלח ידך ואחוז בזנבו", בא לרמוז שאם התגבר עליו היצר הרע ועזב את התורה – "יתחיל לאחוז אפילו במעט מן התורה וכו'" .
כנ"ל בכל תחום, לאדם יש חופש בחירה, ויכול להטות את דרכו כמו מטה לאן שיחפוץ. כאשר בוחרים בטוב, זוכים לטוב אלוקי בהתאם. מצד שני, חייבים לדעת שכאשר בוחרים ברע, הנחש הקדמון מחכה בפינה כדי לקטרג.
"מטה האלוקים" נברא בערב שבת בין השמשות (פ. אבות ה, ו), והוא המטה בו עשה משה רבנו נסים ונפלאות. המטה היה עשוי מחומר סנפרינון, שהוא מעין אבן ספיר דוגמת לוחות הברית. המטה היה מגולף מארבע צדדיו, ובו היו חקוקים שמות קודש. המטה ניתן לאדם הראשון ע"י הקב"ה לאחר הגירוש מגן עדן. המטה עבר לחנוך, נח, שם בנו, האבות, יוסף. כאשר נפטר יוסף, המטה נלקח לבית פרעה. יתרו שהיה בין חרטומי מצרים, לקח את המטה כאשר עזב את מצרים, ותקע אותו בגינתו, ומאז לא הצליח להוציאו עד שהגיע אליו משה רבנו.
על יעקב אבינו נאמר: "כי במקלי {המטה} עברתי את הירדן הזה…" (בר' לב, יא).
"כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
גאולת עם ישראל – אז והיום.
גאולתנו הקרובה – תהיה מלווה ב- נ' פלאות (מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה).
רבי שמעון בר יוחאי אומר: הדגם של גאולת מצרים, ישמש כדגם הגאולה העתידית והנצחית. הביטוי "כימי" בפסוק "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות", מבטא את הדמיון בין שתי הגאולות. "כימי" – רומז ליומיים {מיעוט רבים שניים}. היום הראשון הוא היום בו נגאלו אבותינו ממצרים, וזה היה ביום ט"ו בניסן.
היום השני והאחרון החותם את הגלות, יהיה ביום הגאולה הנצחית, עת בוא מלך המשיח לו אנו מצפים.
הגאולה בבית שני הייתה זמנית. בין שני הימים הללו נמתח "מיצר – ים" {מצרים} של צרות מהן עם ישראל סבל וסובל, עד שיברור את כל ניצוצות הקדושה שהתפזרו בין הקליפות, כפי שהיה במצרים כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
אמר רבי אליעזר הגדול: "מתוך חמישה דברים נגאלו אבותינו ממצרים.
א. מתוך צרה: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה.
ב. מתוך תשובה: "ותעל שוועתם אל האלהים".
ג. מתוך זכות אבות": "ויזכור אלהים את בריתו".
ד. מתוך רחמים: "וירא אלהים את בני ישראל.
ה. מתוך הקץ: "וידע אלהים".
גם הגאולה העתידית – גאולתנו, תהיה באותה מתכונת לפי הכתוב: (דב' ד, ל – לא).
א. מתוך צרה: "בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה".
ב. מתוך תשובה: "ושבת עד יהוה אלהיך".
ג. מתוך רחמים: "כי א-ל רחום יהוה אלהיך".
ד. מתוך זכות אבות: "ולא ישכח את ברית אבותיך".
ה. מתוך הקץ: "באחרית הימים" (המדרש הגדול ב, כה').
מרן הרב עובדיה יוסף ע"ה אמר פעם בשידור בלווין: נסי הגאולה העתידית יהיו פי 50 מאשר במצרים. את זאת הוא לומד מהייתור של האות נ' במילה "נפלאות" בפס' "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאו" (מיכה ז, טו).
הנביא יכל לכתוב "פלאות" במקום "נ-פלאות".
"וארד להצילו מיד מצרים" (שמות ג, ח).
"לעתיד לבוא, ישפיע בנו אל עליון – תורת חיים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג, ח).
"ולזה נתארך הגלות, כי כל עוד שאין עוסקים בתורה ובמצוות,
אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (רבנו-אוה"ח-הק', שמ' כז כ).
גאולתנו כיום – תלויה בעיקר בלימוד תורה מתוך קדושה
בנוסף למידת האחדות עליה רמז יעקב אבינו בברכותיו, בפרשת "ויחי".
רבנו-אור-החיים-הק': אומר על הפס': "וארד להצילו מיד מצרים": "כי עיקר הגלות לברור הניצוצות שנטמעו ב-נ' שערי טומאה… ותדע שעם ה' השיגו בבחינת כללותם הכלולה במשה – מט' שערי בינה… והובטחו כי לעתיד לבוא ישפיע בנו אל עליון תורת חיים שבשער ה-נ'… מה שאין כן דורות האחרונים – באמצעות תורתם ישיגו להיכנס לשער החמישים" (רבנו-אוה"ח-הק' שמ' ג ח).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר בפרשת תצוה: ולזה נתארך הגלות כי כל עוד שלא עוסקים בתורה ובמצוות – אין משה חפץ לגאול עם בטלנים מן התורה" (שמ' כז, כ).
רבנו רומז לגאולתנו כיום, שרק בזכות לימוד התורה נזכה לגאולה. לכן, מן הראוי שכל אחד מאתנו ירבה בלימוד תורה ויתמוך ברוחב לב ובעומק כיס – בעמלים בתורה: "הרוצה לנסך יין על המזבח, ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין". כלומר, לתמוך בהם בעין יפה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כי המחזיק ידי לומדי תורה, חולק עמהם שכר כידוע, ולכן נאמר בפסוק "וארזים עלי מים" – שחוזקם גם כן, הוא "עלי מים" שהיא התורה לפי שמחזיקים ידי האנשים הלומדים בתורה שנמשלה למים" (במ' כד, ו). למרות שכידוע "רק פרי התורה יקרא פרי".
"ו-א-ל-ה ש-מ-ו-ת" =
"ו-חייב א-דם ל-קרוא ה-פרשה ש-ניים מ-קרא ו-אחד ת-רגום".
"לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור, שניים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור, מאריכים לו ימיו ושנותיו" (ברכות ח ע"א). מרן השולחן ערוך פוסק:
"אף על פי שאדם שומע את כל התורה כולה כל שבת בציבור,
חייב לקרוא לעצמו בכל שבוע, פרשת אותו שבוע, שניים מקרא ואחד תרגום" (סימן רפה, ס"א).
הביטוי "עם הציבור" אומר דרשני. על פניו, נראה כמיותר. הרה"ג שלמה גולדרייך שליט"א אמר על כך:
ברגע שכל יהודי יקרא שניים מקרא ואחד תרגום, יהיה לו על מה לדבר עם כל יהודי בכל מקום בעולם.
כנ"ל, הרעיון מאחורי "הדף היומי". יהודי בכל מקום, יוכל להשתלב בדברי תורה.
ימי ה- שובבי"ם = ימים המסוגלים לתשובה וטהרה.
"שובו בנים – שובבי"ם" (ירמיה ג כב):
ש-מות, ו-ארא, ב-א, ב-שלח, י-תרו, מ-שפטים.
רבנו אריז"ל: ב- מ"ב הימים של שש הפרשות הנ"ל, ישנה סייעתא דשמיא
לאלה הבאים לתקן את עוונותיהם, ובפרט העוון הידוע – טומאת הקרי.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו).
"והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים…
כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה…
כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו…
המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו-אוה"ח-הק'. ויקרא כו, טז).
בימי השובבי"ם, מצווים אנו לעמול על תיקון ג' דברים מרכזיים:
- כוח התורה. ב. כוח הטהרה. ג. כוח התפילה.
א. תיקון כוח התורה.
הפרשות הנ"ל דנות בגלות עם ישראל במצרים וגאולתו [שמות, בא, בשלח}, דרך קבלת התורה במעמד הר סיני {יתרו}, וכריתת הברית בין ה' לעם ישראל ע"י קבלת התורה בבחינת "כל אשר דבר יהוה נעשה ונשמע" (משפטים כד, ז) שזה יעוד הגאולה כדברי ה' למשה רבנו בתחילת השליחות: "וזה לך האות כי אנוכי שלחתיך – בהוציאך את העם ממצרים – תעבדון את האלהים על ההר הזה" (שמ' ג, יב).
פועל יוצא מהדברים הנ"ל הוא: בכדי להיגאל דבר אותו מבקשים אנו יומם וליל, מחובתנו לקבל על עצמנו מידי יום את הציווי: "נעשה ונשמע", ונתחיל לעשות את מצוות ה' גם אם לעיתים אנו לא מבינים, היות ועל ידי ש-"נשמע" = נלמד תורה, נוכל בעזהי"ת גם לנסות להבין, וכדברי רבנו-אור-החיים-הק': "המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (במ' יב, ו).
רבנו-אור-החיים-הק' גם מדגיש, שגם תלמיד חסר יכולות, יוכל להגיע להישגים ברגע שישקיע בלימוד תורה, וכדברי קדשו: "האדם יכול להשיג מה, כפי התעצמותו בתורה וכו', אפילו יהיה במדרגה שאין למטה ממנה. אם יטריח, ישיג הדרגות עליונות – כפי שיעור היגיעה" (ויקרא כב, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו מרשם איך להתגדל בתורה. בברכה ליששכר נאמר: "בני יששכר למשפחתם: תולע משפחת התולעי, לפוה משפחת הפוני, לישוב משפחת הישבי, לשמרון משפחת השמרוני" (במ' כו, כג- כד).
בלימוד תורה יש לנהוג בבחינת "תולעת ספרים", לפנות את פינו מדברים בטלים ולזכור שבתוך פינו קיימת אות ו' של שם השם: פ – ו – ה המחברת את פינו לקב"ה. בלימוד תורה יש לשבת בישיבה, וכדברי רבנו: "צריך להרבות בישיבה, ולא דרך עראי. גם צריך להתיישב בכל פרט ופרט מהתורה עד שיעמוד על עיקרו כמצטרך בעומק ההלכה, כי הוא עיקר התורה". רק כך ניתן להעמיק באורות התורה, וכן לשמור את המצוות התורה, ורק אז נזכה להישמר ולהיקרא "בני יששכר".
"יששכר" = יש שכר. יש = ש"י. שנזכה בעזהי"ת ב- שכר ש"י עולמות כדברי רבנו-אוה"ח-הק'.
על הארת תלמידי חכמים בתורה אומר רבנו: "מארי תורה – מאירים כצהרים, ותורה אור שהוא הסוד שאותיות רז
{בגימטריא} אור – ואוהביו כצאת השמש בגבורתו" (ראשון לציון, שיר השירים א, ז).
ב. תיקון כוח הטהרה.
"תנה בני לבך לי – ועיניך דרכי תצורנה" (משלי כג, כו). בפסוק הנ"ל, מבקש מאתנו הקב"ה לתת לו את הלב. על השאלה איך עושים זאת? עונה שלמה המלך בהמשך הפס': "ועיניך דרכי תצורנה" = שמירת העיניים. היות וכידוע העיניים תרות לכל עבר, ועלינו להישמר ב"שמירת עיניים" ככתוב בפסוק אותו אנו קוראים פעמיים ביום בקריאת שמע: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שבשביל לזכות בראיית השכינה, יש להישמר בשמירת העיניים, דבר המושג ע"י לימוד תורה מתוך קדושה וטהרה. וכדברי קודשו: "והמעלה השניה בתורה – שמאירה העיניים… כדי שיוכלו ליהנות מזיו השכינה… כי באמצעותה יגדל כוח אור עינינו… המושג בהביט אל האלוקים" (רבנו אוה"ח הק'. ויקרא כו, טז).
"ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה
את יעקב איש וביתו באו" (שמות א, א).
רבנו יעקב אביחצירא זצ"ל שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת אומר בתחילת הפרשה (פיתוחי חותם א, א): "בני ישראל זכו להידבק בשכינה הנקראת מצרימה. שכינה = מצרימה = 385. איך זכו? בזכות "איש וביתו", דהיינו שיש בהם המידות הרמוזות בראשי התיבות של המילה: י – ע – ק – ב: י = יחוד. ע = ענוה. ק = קדושה. ב = ברכות.
יחוד = שיהיו מייחדים את ה' כראוי בכל עומק ליבם.
ענוה = בכל שהם עושים, יהיו ענווים ולא יתנשאו.
קדושה = שיקדשו עצמם כראוי בקדושה ובטהרה, ויהיו עוסקים בתורה הקדושה;
ברכות = שיהיו נותנים ליבם בכל הברכות לברכם כראוי".
"איש וביתו באו" – "שיטרחו בקדושה ובטהרה כדי להשלים נפש רוח ונשמה הנקראים "איש וביתו" (שער הליקוטים ריש שמות). וכשיהיו בהם כל המידות הללו, יהיו ראויים הם להידבק בשכינה" (האביר יעקב, "פיתוחי חותם", שמ' א, א).
"ואלה שמות": המילה "שמות" רומזת למצוות שבגינן זכו להיגאל:
ש = שבת; מ = מילה; ות = ותפילין; בעצם, אלו הן המצוות בהן מצוין ברית.
רבנו "בבא סאלי" – האדמו"ר רבנו ישראל אביחצירא זצ"ל – נכדו של רבנו יעקב ע"ה, שיום ההילולה שלו יחול בד' שבט בימי השובבי"ם, נשאל בזמנו: מהו סוד כוחם של רבני משפחת אביחצירא? שמירת העיניים, הוא השיב, תופעה שאכן ראינו גם אצל בנו ונכדיו: האדמורי"ם רבי מאיר ע"ה, רבי אלעזר ע"ה, ואחיו רבי דוד שליט"א. וכן אצל אחיו האדמו"ר רבי יצחק – בבא חאקי ע"ה.
ג. תיקון כוח התפילה.
עמוד התפילה – רבנו משה בן מימון = הרמב"ם,
שקבע ופסק, שמצות עשה מן התורה להתפלל בכל יום.
רבנו הרמב"ם שההילולה שלו תחול ב- כ' טבת, פוסק בהלכות תפילה: (יד החזקה, סדר אהבה, תפילה, פ"א)
א. "מצות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם" (שמ' כ"ג, ה). מפי השמועה למדו, שעבודה זו היא תפילה, שנאמר: "ולעבדו בכל לבבכם" (דב' יא, יג). אמרו חכמים: איזו היא עבודה שבלב? זו תפילה.
ב. ואין מנין התפילות מן התורה. ואין משנה {נוסח} התפילה הזאת מן התורה. ואין לתפילה זמן קבוע מן התורה.
ג. אם היה רגיל, מרבה בתחינה ובקשה… וכן מניין התפילות, כל אחד כפי יכולתו.
ד. כיוון שגלו ישראל…. וכיון שראה עזרא ובית דינו כך, עמדו ותיקנו להם שמונה עשרה ברכות על הסדר…
עד לפסיקת הרמב"ם שמצות עשה מן התורה להתפלל כל יום, לא נקבעה הלכה בנושא מצות התפילה. האם זו מצוה מן התורה או מדרבנן.
אכן, ההשגחה העליונה זיכתה את הרמב"ם לקבוע להלכה, שמצות התפילה היא מן התורה.
"אור זרוע לצדיק"
לרבנו הרמב"ם ורבנו אברהם אבן עזרא.
רבנו הרמב"ם – עמוד ההלכה, הפרשן, הפילוסוף והרופא, שימש כרופא ויועץ המלך במצרים, ונגיד הישוב היהודי שמצודתו הייתה פרוסה על קהילות יהודיות שמעבר לים. מתוקף תפקידו כיועץ המלך, הוא דאג לקהילתו שבמצרים, וגם ליהודי הגולה כמו בתימן. במצרים, הוא הקים בית חולים לקהילה היהודית שם קיבלו טיפול רפואי בחינם.
רבנו אברהם אבן עזרא – הפרשן לתורה, המשורר, הרופא, האסטרונום והמדקדק הגדול שכתב 60 ספרים, מחליט לפגוש את הרמב"ם במצרים. אכן, ידידות רבה שררה בניהם של שני ענקי הרוח.
הרמב"ם מחליט לעזור לידידו רבי אברהם מבחינה כלכלית, אבל רבנו האבן עזרא סירב בכל תוקף.
רעיון יפה נצנץ במוחו של הרמב"ם. בכל בוקר, האבן עזרא יוצא לתפילת שחרית בביהכנ"ס הסמוך לביתו, כאשר בדרכו, הוא עובר על גשר סמוך. אשים לו על הגשר שטרות כסף, והרי לפי ההלכה המוצא מעות מפוזרות הרי הן שלו, וכך יוכל האבן עזרא לזכות בכסף מדין מציאה, ולא מדין צדקה.
ברוך אומר ועושה. עם שחר, הרמב"ם התייצב על הגשר, וממש סמוך לבואו של הרב אבן עזרא, פיזר את השטרות, ומיד הסתתר מאחורי הגשר, וציפה לבואו של ידידו הטוב. כדרכו בקודש, הרב אבן עזרא עבר על הגשר, אבל מה רבה הפתעתו של הרמב"ם, כשראה את רבי אברהם עובר את הגשר כשעיניו עצומות, ואינו מבחין בשטרות הכסף.
אחרי התפילה, הרמב"ם שאל את ידידו, מדוע חלפת על הגשר בעיניים עצומות? ענה לו הרב אבן עזרא: כל יום אנחנו קוראים בברכות השחר את ברכת "פוקח עיוורים", רציתי להרגיש עד כמה חשובה הברכה הזאת, כדי להודות ביתר שאת לרופא ובורא עולם הקב"ה.
שמע זאת הרמב"ם וסיפר לרב אבן עזרא את תכניתו על הגשר. ענה לו הרב כהאי לישנא: האדם מקבל רק מה שמזומן לו משמיא. ומה שלא מגיע לו, לא יעזרו לו תחבולות, ואם בכל זאת יצליח לקבל דבר שלא מגיע לו כדין, זה ילקח ממנו בדרכים אחרות, ולבורא עולם לא חסרות דרכים.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לרכישתו ע"י רבים וטובים מבני ישראל, לימוד תכניו והליכה בדרכיו מתוך שמחה של מצוה, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
ברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", ההולך וקורם אור לכבוד יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, ולזכות להוציאו בקרוב מאוד לאור עולם, ויתקבל באורה ושמחה כמו הספר הקודם ע"י הציבור וחכמיו
ברכה והצלחה בכל אשר נפנה, נשכיל ונצליח בכל אשר נעשה לכבודו יתברך, רפואה שלמה ונהורא מעליא לנוות הבית מנשים תבורך אילנה בת בתיה, לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה ובני ביתן, לאחיו ואחיותי ובני ביתן אמן סלה ועד.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. סבי רבי משה בלישע בן רחל ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה קנדוב ע"ה. – הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה, ואשתו עליה ע"ה, בת הרב חיים מלכה ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. רבי משה אסולין אבא של אימא עליה ע"ה
יצחק מויאל בן מזל ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון ע"ה. שלום בן עישה ע"ה
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה, מיכאל מאיר בן זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
ברית 42 סתיו תשפ"ו-עורך אשר כנפו
ב׳׳ה
עם הגיליון
זוכים אנחנו בגיליון 42 של ברית. הפעם, טיטואן וקהילות אחרות של צפון מרוקו זוכות בהבלטה, ודבר זה שימח אותי במיוחד, כשם שישמח שאר קוראים מיוצאי החבל, הם וגם זולתם. יצחק גרשון תרם שני מאמרים חשובים, האחד על התעמולה הנאצית במרוקו הספרדית בימי המלחמה העולמית והאחר על הקהילות היהודיות באזור הריף במאה הי״ט. אבישי רואיף מתאר את התפתחות התודעה הציונית בקרב יהודי המחוז כפועל יוצא של זהותם הספרדית. מרדכי אסייג סוקר מחקר מעמיק שערך על מעמדם המשפטי והפוליטי של יהודי טיטואן וסביבותיה על רקע הקולוניאליזם האירופי במרוקו. נסים־אמנון אלקבץ מצייר את התמונה הפסטורלית של שפשווין ׳׳העיר הכחולה׳׳. הרב משה עמאר ושלום מרציאנו כותבים על פעלים ודמויות של משפחת ביבאס, המייסדת המיתולוגית של קהילת טיטואן, והרב משה כהן מביא את זיכרונותיו של רבי יוסף בן אדהאן. דן אלבו מתאר הסכם אירוסין ייחודי שנחתם באלקסאר. שירה אוחיון וסוזן שוש בן־עזרא מוסיפות נופך ספרותי בהנכחת זיכרון אותן קהילות.
פעולתם ויצירתם של רבנים מקהילות אחרות נסקרות אף הן. דוד אזולאי כותב על ר׳ דוד זאגורי ועל רבי יוסף כנאפו ממוגאדור, ויצחק כרם מציג ארבעה חכמים מארבע ארצות: החכמים אליהו לביא מלוב, יעקב פיתוסי מתונים, סעדיה שוראקי מאלג’ריה ושמואל שאול סרירו ממרוקו.
באנו אל האגף הספרותי, שנציג שלו פותח את החלק העברי של הגיליון. אכן שירים של ציפי שחרור, ואז מלחמה, ראויים להוביל גיליון המתפרסם בעצם הימים המורכבים האלה. את היצירות הפואטיות האחרות ריכזנו בהמשך הגיליון. זהר חדידה תרמה סיפור נלבב על סבתה בקזבלנקה של ראשית המאה הכי. שלום אלדר מביא את שירת היין של רבי שמואל אלבאז, איש צפרו. משה כהן תרגם לערבית־יהודית את הפיוט הידוע ׳׳בן אדמה״. ישראל בן דור ושושנה אידל מביאים שירים מפרי עטם ורוחם, וטלי דביר לבנת תורמת לגיליון יצירה מיוחדת המטשטשת גבולות של סוגה.
בסוף חלק זה של הגיליון ריכזנו דברים המוקדשים ליצירתו ולהערכת יצירתו של יקירנו אשר כנפו יצ׳׳ו. ספרו המונומנטלי(בחברותת מחברים עם שלום אלדר) על כתובות מצבות קברים ה״הופכות לשירה נאדרה״ מסוקר ומתומצת באופן העשוי לעורר את עניין הקורא. מובא גם סיפורו של אשר, בית הכנסת של רבי דוד בלחזן. שני מאמרי הערכה עוקבים אחר יצירתו של אשר כנפו, האחד של ישראל גילאור ז״ל והאחר של תלח״ט אורנא בזיז. אשר, איש שרוח יוזמה מפעמתו, חגג לאחרונה תשעים. אנו מאחלים לו עוד שנים רבות בבריאות איתנה וברוב נחת ממשפחתו ומעשייתו המבורכת.
עוד שני מאמרים יש, של הח״מ ומאמר נוסף של שלום מרציאנו, וגם חלק לועזי בגיליון.
יעיין הקורא בתוכני העניינים: הכותרות מדברות את עצמן, וכשלא – הרי הן קורצות למעיין המסוקרן לצלול בעמק השיטין ולהתבשם. אנוכי מבטיח לו: שכרו הרבה מאוד.
יעקב בן־טולילה, ער״ה תשפ״ו
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
Je me souviens parfaitement que je ne savais alors quoi répondre et que me voyant gêné, il eut ce sourire qui éclairait tout son beau visage et ajouta: "Tu auras des raison d'être fier d'être le "scion" (c'est le mot qu'il avait employé) d'une grande famille si comme tes ancêtres tu es bon, charitable, droit et pieux – Dieu soit avec toi et qu'il te mène dans le droit chemin. Evites la compagnie des gens frivoles et recherches celle du juste. Remercie tous les jours ton Créateur de t'avoir fait naître sous une bonne étoile et de t'avoir préservé du mal."Un des vœux les plus chers de mon père était que je sois un bon juif, que j'aille a la Synagogue le samedi et que je ne prenne pas ma voiture ce jour là.
Hélas j'avais déjà abandonné les pratiques religieuses auxquelles mon père restait scrupuleusement attaché. L'exemple des jeunes gens de mon âge n'était pas meilleur et un fort vent de ce que l'on a si stupidement appelé l'Emancipation soufflait sur la jeunesse dorée, juive ou non juive: Les Catholiques n'allaient plus à l'église, les Protestants au temple et les Musulmans à la mosquée. C'était général au Maroc.
Mon père avait dix-sept ans de plus que ma mère le jour de leur mariage dans l'année 1916.
Ma mère avait alors dix-neuf ans. Elle était belle, très blanche de peau avec des joues roses, une jolie bouche, un tout petit nez fin et de magnifiques yeux bruns, mais déjà myopes. Son teint de rose, me racontait mes veilles tantes, était transparent. Ses portraits d'alors montrent en effet une jeune fille fort séduisante, d'une taille plutôt petite, mais svelte comme un lys. Mais ce n'est pas seulement pour cette raison que
mon père l'avait choisie avec, bien entendu, la bénédiction de mes grands- parents. Ma mère appartenait à la noble famille des Abulafia qui jouissait d'un prestige considérable dans tout le monde Juif:
Mon grand père qui été né à Livourne alors que son père venu de la ville de Tibériade, avec sa femme et deux filles qui étaient nées en Terre sainte, vivait dans une grande aisance à Mogador, notre ville d'origine. Il se maria en 1894 avec Mas'uda fille de Simon Corcos et d'Estrella Corcos.
Sa femme, ma grand' mère, lui avait apporté une grosse dot qui permit à son mari, Tajer Haim Abulafia, de se lancer dans le grand commerce. Très entreprenant, il partit vivre avec ses fils et sa femme à Londres en 1919. Ses affaires prospéreront jusqu'en 1925 où 1926 quand il subit un retour de fortune. Il finit par perdre tout son capital après un séjour de deux années à Paris où il possédait un très beau pavillon à Enghien.
La famille décida alors de rentrer à Mogador. Trois de ses fils retournèrent à Londres où ils restèrent définitivement.
Ma grand-mère maternelle qu'on appelait Mamyda, nous ses petits enfants, était une femme de caractère résolu, très intelligente quoique peu instruite et extrêmement économe. Malgré la ruine de son mari, elle revint au Maroc avec de magnifiques bijoux et beaucoup d'or avec lequel mon grand père reprit des affaires d'exportation et d'importation en s'associant, d'ailleurs, avec un Monsieur Semana. Cette fois encore, la chance n'aida point mon grand-père qui au cours de la grande crise des années 1929, perdit dans les thés et les sucres la grande partie de ses biens.
Il décida alors de vivre à Casablanca. C'est une fois de plus, Mamyda qui lui permit de rentrer dans les affaires en ouvrant son bas de laine.
Haïm inaugura alors un grand commerce d'épices en important directement des pays du Moyen-Orient et de l'Asie. Tout marchait parfaitement quand il eut une attaque d'apoplexie. Mamyda quitta son appartement cossu de l'immeuble Ferrara à Casablanca et vint s'installer avec mon pauvre grand- père paralysé dans le premier étage de notre maison de Mogador. Il y décéda en 1935.
Papa Haïm était un bel homme fort distingué qui comme toutes les personnes appartenant à la haute bourgeoisie de Mogador d'antan étaient élégant dans ses costumes toujours de couleur sombre, coupé à Londres par un grand tailleur chez qui ces messieurs avaient leurs mensurations. Il portrait le chapeau melon qu'on appelait "coco". Les samedis et les jours de fête il portait le chapeau haut de forme avec une redingote, pantalon rayé et des guêtres blanches et souples recouvraient ses chaussures vernis. Mon grand-père était un homme gai et très charmant, mais qui ne plaisantait pas sur les choses religieuses. Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.
David Corco-Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-Jérusalem, ce mois de Février 1975
ge 202
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo
Mon père semble avoir été son confident et il lui aura manqué le reste de sa vie jusqu’à ma naissance. C’est pourquoi je porte son nom. J’ai également bénéficié de toute la tendresse qu’il avait reçue de lui. On ne saura jamais rien sur sa vie puisque personne, pas même mon père, n’eut le temps de le questionner sur son passé. De l’avis de tous ceux qui l’ont connue, ma grand- mère paternelle n’était pas bavarde. Elle était calme, réfléchie et délicate. Elle n’a jamais cessé d’étreindre, de caresser et d’embrasser ses enfants. Elle avait une autre vision de la vie et passait pour être passive, car elle ne faisait aucun cas de tout ce qui passionnait son entourage. Bref, elle était fille d’un Juif allemand qui, au détour d’une longue existence, était venu à Safi et s’était marié là, sur le tard, pour enfin créer une petite famille. Ma grand-mère, Zohra, Pnina Sibony était donc née Weismann et avait un frère blond aux yeux clairs du nom de Réuven, (¿zizi Ruben comme l’appelaient mon père et ma tante Reine). Leur père Yaacov Weismann avait inauguré à Safi un style de vie particulier. Il avait une petite ferme à la campagne et une maison en ville avec une vache et un poulailler, un peu comme dans les Shtetels de l’Europe de l'Est. C’est donc avec eux qu’étaient partis vivre ma grand-mère, mon père et ma tante Reine après la mort de mon grand-père. Le vieux couple avait deux vaches : une à la ferme, l’autre à la maison. De ce fait, ils avaient du lait frais, du petit lait qu’ils fabriquaient eux-mêmes, du lait caillé et du beurre. Ils faisaient aussi leur pain. Mon père comme ma tante Reine adoraient leurs grands-parents et le genre de vie qu’ils menaient, contrairement aux autres Juifs de Safi. De plus, mon père, comme ma tante, profitaient de la traduction en arabe de tous les contes européens pour enfants que leur grand-père leur racontait. (Smida Rmida était Cendrillon). Ils ont vécu auprès d’eux jusqu’à leur mort qui survint alors qu’ils avaient plus de 90 ans. Yaacov Weisman mourut en 1913 et sa femme Fréha en 1917. Yaacov Weisman était ébéniste, et mon père s’était engagé, par admiration, dans le même métier dans une ville où tous les Juifs qui se respectaient étaient commerçants. On sait peu de chose sur ma grand-mère. On se souvient de sa tendresse, sa sensibilité, et du silence qu’elle adopta face à sa souffrance. C’est pour elle que mon père renonça à recommencer sa vie au Brésil, à s’engager dans l’année française pour devenir Français ou à mettre fin à ses jours après une série de drames et de malheurs qu’il eut à affronter. Il fut très influencé par le stoïcisme de sa mère "si calme". Elle s’est éteinte dans
notre maison. J’étais petit et on m’avait éloigné de la maison ce jour-là. Je n’ai pas assisté à son enterrement, mais je me souviens de la tente dressée au cimetière et de la nourriture servie onze mois après pendant la construction de sa tombe. Mon père n’a jamais cessé de célébrer l’anniversaire de sa mort et ma mère a continué jusqu’à la fin de sa vie, à allumer tous les vendredis soirs sa lampe à huile en cuivre qui portait son nom, Zohra (Pnina) Sibony et 5700, année juive de la date de sa mort. (1940)
Ce qu’il faut souligner, c’est le soutien de toute la famille pendant les moments difficiles, car on ne saura jamais combien la colonisation bouleversa la vie des Juifs du Maroc dans leur besogne et leur gagne-pain, à cause des produits finis, importés de France. Quand quelqu’un de la famille connaissait un mauvais moment dans son activité commerciale, il était aussitôt soutenu par les autres. A cette occasion c’étaient cinq à huit personnes qui étaient logées et nourries, le temps que le chef de famille reprenne son affaire. Les familles ont été ainsi sauvegardées.
Les enfants ont souvent abandonné leurs études pour se mettre à travailler et soutenir leur père dont le métier était devenu instable, suite à la concurrence de la métropole. On s’organisait dans les autres pièces de la maison pour faire de la place à tous.
Je n’ai jamais cessé d’admirer tous les membres de notre famille, tous dévoués à leur femme, à leurs enfants et aux proches parents. Ils voulaient pousser leurs enfants pour qu’ils aient une vie meilleure. Leur croyance en Dieu, profondément ancrée leur avait permis de traverser les moments les plus mouvementés de ce XXe Siècle. Puisse Dieu bénir leur descendance comme
furent bénis Jacob et les Tsadikim.
Extrait de journal de famille-Nessim Sibony-brit 35-Redacteur Asher –Knafo
Page 18
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
הקשר לישראל ולציונות
ישראל היא נושא מרכזי בשיח של היהודים בצרפת. הם חשים קרבה לארץ בזכות קרובי המשפחה הרבים החיים בה ובגלל המשמעות הדתית שלה בקרב יהודי התפוצות בכלל ובקרב יהודי מרוקו בפרט. ישראל היא יעד תיירותי ודתי שבו אפשר לציין אירועים חשובים במעגל החיים היהודיים (בת־מצווה, בר־מצווה, חתונה), וכן היא יעד של משלחות המגיעות לישראל למטרות שונות. ביטוי נוסף לקשר העמוק של יהודי צרפת לישראל ניכר ביחסם ליום העצמאות הישראלי הנתפס כיום חג, ולעיתים, בשונה מרבניהם, הם קוראים את ההלל בתפילה. זאת ועוד, בבתי הכנסת של יוצאי מרוקו נאמרת התפילה לשלום המדינה בכל שבת. מלבד זאת, קהילת יוצאי מרוקו בצרפת תורמת כספים לישראל, בעיקר לצרכים דתיים, לישיבות, לכוללים ולבתי כנסת.
בצרפת חיים יוצאי מרוקו רבים שעלו לישראל או נולדו בה ואחר כך היגרו לצרפת. מקצתם טוענים שהאפליה היא מאפיין בולט של החברה הישראלית והמניע לעזיבתם את הארץ, ומקצתם הם דור שני של ישראלים־מרוקאים הגרים בצרפת. רבים מהם בוחרים לחזור לארץ ולהתגייס לצבא (פיקאר, 2013; לב ארי, 2010). כך מדי שנה בשנה מגיעים מצרפת לישראל עשרות צעירים יוצאי מרוקו המשרתים כחיילים בודדים. רבים מהם בוחרים בשירות ביחידות קרביות. לצעירים אלה מוטיבציה גבוהה ורצון עז להגן על המדינה. נוסף על כך ישנן משפחות השולחות את ילדיהם ללימודים בבתי ספר תיכון או במוסדות האקדמיים בישראל. רבים מהם מסיימים את לימודיהם ומחליטים להישאר בישראל, ובעקבות החלטת הילדים עולים גם ההורים לישראל.
ישראל היא יעד עלייה מושך גם לפנסיונרים המעדיפים לגור בה מאשר לחיות בדרום ספרד או בדרום צרפת. בדרך כלל הפנסיה שיקבלו בצרפת מאפשרת להם לחיות ברווחה בערי החוף של ישראל(דהן, 2015).
מאז שנות ה־90 ישראל היא יעד לתיירות קיץ של יהודים צרפתים רבים, כשבמוקד נמצאת העיר תל אביב. לפיכך בחודשים יולי־אוגוסט נשמעת היטב השפה הצרפתית ברחובות המובילים לחופי הים. הציבור התורני־חרדי מצרפת מעדיף לנפוש בשכונות בית וגן והר נוף בירושלים.
אנשי עסקים ואישי ציבור יהודים מצרפת משקיעים בישראל, לדוגמה פטריק דרהי ולורון לוי. נראה שמשנת 2000 ואילך השקעה בנדל״ן בישראל אטרקטיבית, ואפיק ההשקעה במגורים בישראל נפוץ בקרב יהודים צרפתים רבים.
[1] לורון לוי הוא יזם ואיש עסקים בתחום הנדל״ן בירושלים, הקים את מתחם כיכר המוזיקה בבירה.
ישיבת חכמי צרפת – מרכז להכaרת מנהיגות רוחנית
במאה ה־20, משנות ה־50 ועד לשנות ה־80, גויסו תלמידים, בנים ובנות שהתחנכו במרוקו, לישיבות חרדיות־ליטאיות במערב: בצרפת בעיקר לאקס־לה־בן שליד ליון ולפובלן שליד פריז; באנגליה לסנדרלנד, לגייטסהד ולשניידר׳ס שבלונדון; בארצות הברית למיר, לליקווד ולמגן דוד. הרבנים שעסקו בגיוס התלמידים היו: אהרון מונסונגו(מרוקו), רפאל עבו (ישראל ומרוקו), אברהם קלמנוביץ(מיר, ניו יורק), זיידל סמיאטיצקי(תורת אמת, שניידרס, לונדון) יוסף וולטנר (עץ חיים, סנדרלנד אנגליה) גרשון ליבמן (אור יוסף, פובלן צרפת), חיים חייקין וגרשון כאהן(חכמי צרפת, אקס־לה־בן, צרפת)(לופו, 2004; לסקר, 2006).
רפאל עבו יליד צפת, בן למשפחה מיוחסת במרוקו, למד בישיבת פורת יוסף ויצא בשליחות הרב אברהם קלמנוביץ לנהל את רשת אוצר התורה במרוקו. היה נציג הישיבות החרדיות באירופה ובארצות הברית ופעל רבות לשלוח תלמידים ממרוקו בעיקר למוסדות החרדיים באנגליה ובארצות הברית.
הרב קלמנוביץ כתב על העברתם של בני נוער ממרוקו לישיבות במערב ועל כך שבתום לימודיהם ממשיכים בוגרי מוסדות החינוך ללמוד במוסדות תורניים גבוהים ובאקדמיה:
"וב״ה הם המה תלמידנו שהצלנו הממלאים את כותלי הישיבות באירופה וגם בארץ ישראל, בפריז, בפובליענס, בעקם לעבען, בלונדון, גייטסהד, באמריקא אין ישיבה שלא ימצא תלמידי מארק [מרוקו] וכבר יש מהם קצת בני תורה ובעלי הוראה, מורים ומדריכים. וכן יש חבר מלומדים גדולים בעלי תשובה בצרפת מתלמידי מארק [מרוקו] – דוקטורים פרופסורים אינג'נערים המקדשים שם שמים (קלמנוביץ, 1996: קכ״ז-קכ״ח).
בזהירות אפשר להעריך שבמחצית השנייה של המאה ה־20 היגרו ממרוקו למוסדות חרדיים במערב כ־5,000 בני נוער, מתוכם כ־4,000 לאקס־לה־בן וכ־1,000 למוסדות חרדיים אחרים. על רקע הגירת בני הנוער אמר הרב מכלוף פחימה:
התלמידים שלמדו בלונדון היו צריכים להיות ברמה הכי גבוהה בקודש כי זו הייתה ישיבה גדולה. אלו שבאו ללמוד באקס־לה־בן ובפובלן לא נדרשו לרמה גבוהה בקודש. הלימודים התחילו מראשית, לכן כמות הנערים שיכלו להתקבל לישיבות אלה הייתה גדולה מאוד. ההורים חששו מעליית הנוער לישראל שתעביר את ילדיהם על דתם. הרבה נערים שהגיעו לישראל איבדו כל קשר ליהדות והתבוללו לגמרי(לופו, 152:2004).
הרב מכלוף פחימה למד בישיבת תורת אמת (שניידר׳ס) בלונדון, עלה לישראל בשנת 1967 והקים את ישיבת אור תורה בבני ברק.
מדבריו של הרב פחימה עולה שהרמה התורנית בישיבות באנגליה נחשבה גבוהה יותר בהשוואה לישיבות בצרפת. הרב פחימה גם ציין שהמניע להעברת הילדים למוסדות החינוך בצרפת נבע מהחשש הן מפעילותה של עליית הנוער ששלחה בני נוער לקיבוצים חילוניים בארץ והן מתוכני הלימוד החילוניים בבתי הספר של האליאנס במרוקו (פיקאר, 2013; צור, 2001). ככלל התלמידים שלמדו באנגליה באו בעיקר ממשפחות שבהן ההורים היו מעוניינים בחינוך תורני משמעותי לילדיהם. כמו משפחות טולידאנו, מונסונגו וברדוגו.
קיים שוני בין הגירת בני נוער וצעירים ללימודים בצרפת ובין הגירת מבוגרים ומשפחות. המהגרים הצעירים הגיעו למסגרת חינוכית, שנתמכה על ידי ממשלת צרפת, והיא סיפקה להם מעטפת חומרית, חברתית וחינוכית. יתרה מזאת, צעירים שזכו במלגת לימודים בתיכון קיבלו אזרחות, והשתלבותם בחברה הכללית הייתה פשוטה יחסית, כיוון שלרוב השפה הצרפתית הייתה שגורה בפיהם, כי במרוקו הם למדו באליאנס. לעומתם, מבוגרים, מהגרי עבודה או פליטים, לא דיברו את השפה המקומית ולא זכו למסגרת תומכת מסודרת, כפי שזכו בני הנוער והצעירים.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 65
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים-הרב משה אסולין שמיר
דרכה של גאולת בני ישראל ממצרים,
וגאולתנו אנו – ע"פ שמות ה':
י-ה-ו-ה, אהי-ה, אלוקים, א-ל, א-ל שד-י.
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים,
הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה,
והרומזים לתהליך הגאולה במצרים – ולגאולתנו כיום.
"וידבר אלוקים אל משה, ויאמר אליו: אני ה'"{=הוי-ה}
"וארא אל אברהם , אל יצחק ואל יעקב ב- א-ל ש-די" וארא ו', א-ב
"וידבר אלוקים אל משה: אהי – ה אשר אהי – ה …שלחני" (שמות ג' יד')
מאת: הרב משה אסולין שמיר,
המצפה לגאולה בחסד וברחמים – בקרוב מאוד מאוד.
"אשגבהו כי ידע שמי – יקראני ואענהו" (תהלים צא' יד').
הקב"ה משגב את מי שמכוון בשמות ה' (השל"ה הק')
פרשת וארא משקפת את עולם האורות והמראות האלוקיים הבאים לידי ביטוי בשמותיו הקדושים של הקב"ה:
אהי-ה, אלוקים, הוי-ה, דרכם התגלה הקב"ה למשה רבנו מושיעם של ישראל, ועל פיהם גאל את עם ישראל ממצרים, ובקרוב מאוד, הוא יגאל גם אותנו ברחמים. בשם א-ל שדי, התגלה לאבותינו הקדושים.
השאלה המתבקשת, מה משמעותו של כל אחד משמות הקודש הנ"ל?
השל"ה הקדוש אומר על הפסוק: "אשגבהו כי ידע שמי (תהילים צא' יד') – הוא סוד לימוד חוכמת הקבלה המחכימה פתי … כי אז יבין וישכיל סוד אחדותו ברוך הוא, וסוד השגחתו" (של"ה ,בעשרה מאמרות, מאמר ראשון). כלומר, הרוצה שהקב"ה "ישגב" אותו ויקיים בו את המשך הפסוק הנ"ל, "יקראני ואענהו", מן הראוי שילמד וידע את מהות שמותיו של הקב"ה. להלן, ננסה לפרט במקצת את מהות השמות, ברבדים היותר גלויים.
"חותמו של הקב"ה אמת" (רבנו יעקב אביחצירא).
א. "אהי-ה אשר אהי-ה" (שמות ג' יד').
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על המפגש הראשון של הקב"ה עם משה רבנו, ובו מתגלה אליו במראה הסנה בשם הק' "אהי-ה אשר אהי-ה", וכך דברי קודשו: "ושם זה יתייחד למידת הרחמים, אשר הוא בחינת המוציא מעבדות לחרות". הוא מסתמך על המדרש: "שם שכולו רחמים גמורים, ויכולים להינצל אפילו שלא על פי זכויותיהם" (ש. רבה ג, ו).
רבנו יעקב אביחצירא בספרו "פיתוחי חותם" לפרשת שמות כותב על כך: "וזהו המובן –אהי-ה אשר אהי-ה – דהיינו "אהי-ה" עם האדם ברעה, ואם חזר בתשובה – "אשר אהיה" – עמו בטובה, והוא הדין בהיפך … ולפיכך אמר לו "אהי-ה אשר אהי-ה" – לרמוז לו ש- אהי-ה * אהי-ה = אמת = 441", וזה חותמו של הקב"ה אמת. משה הרי שאל את הקב"ה איך יתכן להיגאל עכשיו, הרי חלפו רק 210 שנות שיעבוד, ואמורים להשתעבד 400 שנה כפי שנגזר בברית בין הבתרים? הקב"ה ענה לו: "בני ישראל עמדו באמונתם ושמרו ברית קודש, ולפיכך נהפך להם ה', מדין לרחמים". ולא ח"ו שכאילו ה' חזר בדיבורו, אלא חותמו אמת.
השם אהי-ה, מתייחס לעתיד, כדברי רבי שמעון בר יוחאי "בא וראה כמה חביבים ישראל לפני הקב"ה , שבכל מקום שגלו, שכינה עמהם … ואף לעתיד כשעתידים להיגאל, שכינה עמהם" (מגילה כט' ע"א). כלומר, השם הזה יצר עבורנו תקדים ותקווה שלא נתייאש בגלותנו הארוכה. בגאולת מצרים ה' הבטיח למשה במראה הסנה לגאול את בני ישראל. למרות זאת, הגאולה התעכבה במשך 6 חודשים בהם עם ישראל סבל קשות כאשר נדרשו לקושש תבן, ומשה נאלץ לחזור למדין עם אשתו ובניו למשך 6 חודשים. העיכוב בגאולה נבע מהשתמטות הזקנים מהמפגש עם פרעה מתוך חוסר אמונה ופחד, כך שהעיכוב בגאולה, נבע מהם חותמו של הקב"ה אמת. גם גאולתנו הקרובה, זה עדיין מתעכב, בגלל מיעוט אמונתנו בגאולה כפי שיצוין אבל הקב"ה "אל רחום וחנון".
ב. "וידבר אלוקים אל משה , ויאמר אליו אני ה' ,
וארא אל אברהם… ב-אל שדי" שמות ו' א-ג)
רבנו-אור-החיים-הקדוש שואל, מדוע הקב"ה משתמש בשלשה שמות שונים בדברו עם משה? כדרכו בקודש, הוא מאיר את עינינו בדרכי הנהגתו של הקב"ה. הגאולה תלויה בנו, בבחינת הכתוב בתהילים: "היום, אם בקולו תשמעו", דבר הבא לידי ביטוי בסיפור המפורסם על רבי יהושע בן לוי שפגש את המשיח בשערי רומי. לשאלתו "מתי אתי מר", המשיח ענה לו: "היום". כאשר נשאל למחרת מדוע לא בא? הוא ענה שהוא מוכן ומזומן לבוא בכל יום, רק שישנה בעיה קטנה אותה עלינו לפתור והיא, לשוב אל צור מחצבתנו, ולהאמין בגאולה: "היום- אם בקולו תשמעו".
רבנו-אור-החיים–הקדוש עונה מספר תשובות לשינויים בשמות ה'.
.הקב"ה מדבר עם משה בשם "אלוקים" המסמל את מידת הדין לאחר שבפרשה הקודמת הוא טען "למה הרעתה לעם הזה". הקב"ה עונה לו: "אני ה'" = ומידתי מידת החסד והרחמים, וטוב אני לכל". הנביא ירמיה אומר: "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג, לח). וכן "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). כלומר, הרע הניתן לאדם, הוא פועל יוצא של מעשיו הרעים, לעומת זאת מעשי ה' – חסד ורחמים. לכן ה' הסביר למשה שהעיכוב בגאולה ממצרים, נבע מכך שהזקנים שבאו עם משה ואהרון לפרעה, נשמטו מפחד שנבע ממיעוט אמונה, ולכן הקפיד עליהם הקב"ה.
הרד"ק אומר שהגאולה מתעכבת בגלל ההשלמה של עם ישראל עם הגלות. בשביל להיגאל, צריך לרצות להיגאל, והוא הבסיס לגאולה גם בימינו.
הגר"א אומר על הפסוק: "אני בעתה אחישנה", גם כשמגיע זמן הגאולה של "בעתה", יש להחיש אותה.
בעצם, ה' התגלה למשה בפרשת שמות בשם אהי-ה המדבר על העתיד, לעומת זאת בפרשתנו, ה' מתגלה אליו בשם הוי-ה שהוא מידת חסד, בה פרץ ה' את כל מסגרות הטבע והיכה במצרים 10 מכות – ניסים מעל הטבע.
"אתה הוראת לדעת כי ה' הוא האלוקים – אין עוד". על הפס' הנ"ל אומרים חכמים: ניסים מעל הטבע דוגמת הניסים במצרים, לא יחזרו שנית ="אין עוד". אלא העולם יתנהל על פי נסים בתוך הטבע בבחינת השם "אל ש-די".
לעתיד לבוא בימות המשיח, יחזרו שוב הנסים הגלויים ואת השם הוי- ה שמו של הקב"ה, יהיה מותר להשמיע ולא רק לכתוב כפי שקיים כיום כדברי הגמרא (פסחים נ ע"א):
שואל רבינא: "כתיב התם (שמות ג) "זה שמי לעלם", וכתיב, "וזה זכרי לדר דר"?" – זה שם שאומרים אותו בפה, או שרק זוכרים אותו במחשבה?
על שאלת רבינא עונה רב אבהו:
"אמר הקב"ה: לא כשאני נכתב אני נקרא, אני ביו"ד ה"א ונקרא אני באל"ף דל"ת. שם הוי-ה מותר בזכירה במחשבה בלבד. מותר לכתוב אותו, לראות אותו ולהרהר בו, אבל אסור להשמיע אותו בפה. את זאת לומדים מאופן כתיבת המלה "לעלם" בפסוק: "זה שמי – לעלם" בלי האות ו' דבר הרומז על העלם לעיתים.
לעתיד לבוא בימות המשיח עליהם נאמר: "ימלוך ה' לעולם אלוקיך ציון – לדור ודור הללויה (תהלים קמו י), וכן על פי הנביא זכריה בפרק האחרון המתאר את מלחמת אחרית הימים וגאולת עם ישראל שבסיומה כל העולם יכיר במלכות שדי בעולם: "והיה ה' למלך על כל הארץ – ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).
אז יכתב שם השם ביו"ד ה"א, ויקרא ביו"ד ה"א.
ג. "וארא אל אברהם , אל יצחק, ואל יעקב בא-ל שדי"
הקב"ה אומר למשה רבנו שהוא מתגעגע לאבות הקדושים שהבטיח להם הבטחות לעתיד כדברי הרמב"ן האומר: "כי נראה ה' לאבות בשם "שדי" לעשות עמהם ניסים גדולים בהם לא נתבטל נוהג העולם, והם ניסים נסתרים", ובכל זאת האמינו בו אמונה מוחלטת.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "טעם שם שדי – שאמר לעולם די… שהוא הדרגה למטה מדרגת הוי-ה".
לפי זה יוצא שהגילוי לאבות היה לעתיד, ובכל זאת האמינו בו והיוו מרכבה לשכינה, ואילו למשה מתגלה בשם "הוי-ה" = "היה הווה ויהי-ה". כלומר, הקב"ה מממש הבטחותיו ושולט בזמן.
האלוקים…
פירוש ב' שמות יחד: הוי-ה ואלוקים – שהדין יעשה רחמים, ורחמים יעשה משפט". וכך יש לכוון במצוות קריאת שמע. לפי רבנו-אור-החיים-הק', הגילוי החדש למשה רבנו הוא "איחוד ב' שמות יחד, והוא סוד אומרו: "ה' הוא האלוקים", כדברי אליהו הנביא בהר הכרמל.
הגאולה ממצרים – והגאולה בימינו בקרוב.
הקב"ה מתגלה בעולמו בשלושה ממדים:
- הממד הראשון האלוקי המתבטא ע"י התגלות ה' כבעל הכוחות שברא שמיים וארץ – "בראשית ברא אלוקים".
- הממד השני גנוז בשם ש-די המשקף התגלות ה' בעולם המזינה אותו כמו אימא המניקה את בנה, ולכן השם
ש-די מלשון שד של אישה המניקה את תינוקה בטפטוף איטי אבל בטוח. כך הקב"ה מפרנס אותנו ודואג לנו. על כך עלינו להודות לו מידי יום ביומו. ישתבח שמו לעד ולעולמי עולמים.
- הממד השלישי גנוז בשם הוי-ה כמנהיג השולט בממד הזמן – היה, הווה, ויהי-ה.
רבנו-אור-החיים-הק' קושר בין ארבע לשונות הגאולה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, לא רק לגאולת מצרים, אלא גם לגאולות העתידיות: בבל, יוון, פרס, אדום {בימינו}, וכל אחת מהן, כנגד אחת מ-4 אותיות שם הוי-ה. וכך הוא מתאר את שלבי הגאולה מן הקל אל הכבד:
והוצאתי: הקלה בשעבוד לאחר מכת הדם.
והצלתי: התנתקות לגמרי מהשעבוד.
וגאלתי: יציאת מצרים וקריעת ים סוף והטבעת המצרים.
ולקחתי: קבלת התורה במעמד הר סיני. רבנו-אוה"ח-הק' שואל הרי הקב"ה הבטיח להביא את בני ישראל לארץ, ככתוב:
והבאתי אתכם אל הארץ" (שמות ו, ח).
תשובתו: "והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם". רק אם "תדעו" ותאמינו בה', אז תיגאלו. בני ישראל חטאו במרגלים ומאסו בארץ חמדה, ולכן לא נגאלו. נאמין בה' – ניגאל.
תהליך הגאולה מכיל אורות וצללים. בסוף – נזכה לגאולה.
"רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בתוך בקעת ארבל בהשכמת הבוקר קודם שהאיר היום, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: אדם גדול! "כך היא גאולתם של ישראל: תחילה קמעא קמעא. כל מה שהיא הולכת היא רבה והולכת. מה הטעם? "כי אשב בחושך ה' אור לי". (וכן אנו מוצאים בנס פורים) תחילה, "ומרדכי יושב בשער המלך", ואח"כ "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס", ואח"כ: "וישב מרדכי אל שער המלך" ואח"כ: "ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות". ואח"כ "ליהודים היתה אורה ושמחה".(ירו' ברכות פ"א א)
רואים מפה שהגאולה תבוא בשלבים – קמעא קמעא.
רעיון דומה שהגאולה תתגלה בשלבים מופיע בזוהר פרשת וישלח: "רבי יהודה פתח ואמר: "מי זאת הנשקפה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, איומה כנגדלות…". מי זו הנשקפה? אלו הם ישראל. בזמן שהקב"ה יעמידם ויוציאם מן הגלות, תחילה יפתח להם פתח של אור – דק מן הדק וקטן, ואח"כ יעמידם ויוציאם מן הגלות, וכך בקרוב בימינו,
הקב"ה יפתח לנו שערים עליונים ותחתונים – לארבע רוחות העולם".
"אראנו נפלאות"
למשורר, לפרשן, לרופא ולפילוסוף – רבי יהודה הלוי.
סוד עלייתו של ריה"ל לארץ ישראל.
"כי ירושלים אמנם תבנה –
כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף – עד שיחוננו אבניה ועפרה"
ברגע שנבקש באמת על הגאולה – הקב"ה יגאל אותנו ברחמים.
(ריה"ל בספרו הכוזרי).
רבי יהודה הלוי בסוף ספרו "הכוזרי", מחליט לעלות לארץ ישראל. מלך כוזר מתקשה להיפרד ממנו, ושואל אותו שאלות נוספות: הלא העלייה לארץ תטיל עליך עול נוסף של מצוות התלויות בארץ?
כמו כן, האם לא מספיק בכך שאתה חושק בארץ ישראל?
לשאלה הראשונה הוא השיב: האדם משתדל להשתחרר משעבוד לבני אדם, אבל השעבוד לקב"ה מהווה את שיא החרות. {"אל תקרא חרוט על הלוחות אלא – חרות", חז"ל}.
לשאלה השנייה הוא השיב: לא מספיק לרצות את הארץ, אלא יש לבצע את הרצון ולעלות כדברי דוד המלך: "כי רצו עבדיך את אבניה – ואת עפרה יחוננו" (תהלים קב, טו). ישנם פה שני פעלים: "רצו", "יחוננו". וכדברי קודשו: "כי ירושלים אמנם תבנה – כשיכספו בני ישראל לה תכלית הכוסף עד שיחוננו אבניה ועפרה".
לא מספיק לרצות, אלא יש לחונן את עפרה כפי שעשה רבי יהודה הלוי, למרות גילו המתקדם, הוא עלה לארץ.
רבי יהודה הלוי נולד בטולדו שבספרד לפני שנת 1075, גם רבי אברהם אבן עזרא נולד שם, ויש אומרים שהיה חתנו. הוא נדד בספרד בגלל המלחמות בין הנוצרים למוסלמים.
בראשית דרכו הוא למד עם הרי"ף ותלמידו רבי יוסף אבן מיגאש רבו של רבי מימון הדיין אביו של הרמב"ם בעיר אליסנה שבדרום ספרד.
הוא היה משורר פורה שכתב מעל 750 שירים, מהם כ- 300 שירי קודש, פרשנות שאבדה, ספר הכוזרי וכו'.
הוא התפרנס מן הרפואה בשירות המלך, עסק במסחר מול חברו במצרים חלפון הלוי. כך שמעמדו הכלכלי והחברתי היה גבוה מאוד, ובכל זאת החליט לעלות לארץ ישראל עם רבי יצחק בנו של רבי אברהם אבן עזרא בשנת 1140 כשהוא בן 65. ידוע לנו שהגיע לאלכסנדריה באלול תת"ק (8/9/1140) שם זכה לכבוד מלכים.
רבי גדליה בן יחיא בעל "שלשלת הקבלה" משנת 1587 מספר על אחריתו של רבי יהודה הלוי:
"וקבלתי מזקן אחד שבהגיעו אל שערי ירושלים, קרע את בגדיו והלך בכרסוליו על הארץ לקיים מה שנאמר:
"כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו". והיה אומר הקינה שהוא חיבר, האומרת: "ציון הלא תשאל לשלום אסיריך" {המתארת את סגולותיה של ציון ואת הכאב על חורבנה. את הגעגועים אליה ואת התקווה לגאולה קרובה, וחידוש חיי העם היהודי בארץ ישראל}, וישמעאל אחד לבש קנאה עליו מרוב דבקותו – והלך עליו בסוסו וירמסהו וימיתהו".
בנושא עלייתו לארץ, ישנן דעות אחרות.
שבת שלום ומבורך – משה שמיר.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להצלחת ספרי "להתהלך באור החיים", לפרסומו הרב בקרב עם ישראל וחכמיו, לימוד והגות בתורתו, וחיבור לנשמת הצדיק רבנו אור החיים הקדוש – רבנו חיים בן עטר בן רבי משה בן עטר ע"ה.
להוצאה השניה בעזהי"ת של הספר, עם חידושים מאירים מתורת רבנו אור החיים הק' וחכמים.
לברכה והצלחה לספרי החדש "להתהלך באור הגאולה", שיראה אור בקרוב בעזהי"ת החונן לאדם דעת.
לעילוי נשמת מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. יששכר בן נזי ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרה"צ רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין בן ישועה ע"ה חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה ורעייתו עליה ע"ה . הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה.
הרב עובדיה יוסף בן גורג'יה ע"ה. הרב מרדכי אליהו בן מזל טוב ע"ה. הרב שמעון בעדני ע"ה. הרב שלום כהן ע"ה. הרב דוד חיים שלוש ע"ה. הרב יצחק כדורי ע"ה.
עזיזה, אברהם וישראל בני חניני ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. אלתר חצק בן שרה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
לזיווג הגון: אשר מסעוד בן זוהרה. מיכאל מאיר בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
שליח עושה שליח
הרב מטוסוב עבד כל העת כחייל במערכה, כאשר המפקד העליון הוא הרבי. כל העת חשב כיצד לכבוש עוד יעד ועוד יעד, כדי להגיע לכל יהודי, לסייע לו ללמוד תורה ולהתחזק בשמירת מצוות.
כאשר העבודה הלכה והתרחבה ידע הרב מטוסוב כי לבדו לא יוכל לנהל את המוסדות המפוארים בקזבלנקה, ובד בבד לצאת בתדירות רבה למסעות הכפרים. לכן מינה מפקחים מיוחדים, שכונו גם "מבקרים׳׳, והללו פיקחו על העבודה החינוכית שנעשתה במוסדות חב״ד. כל"מבקר" יצא בתדירות גבוהה למסעות בכפרים בהדרכת הרב מטוסוב, ובכל מקום שוחח עם המורים והתלמידים, בדק את הצרכים הלימודיים ותנאי המחיה, ואת התרשמויותיו העביר לרב מטוסוב.
ואלו הם ה׳׳מבקרים" שסייעו רבות בעבודת מוסדות חב׳׳ד ברחבי מרוקו: הרב אהרן בן חמו, הרב חיים אלבז, הרב משה לחיאני, הרב עמרם אזולאי והרב שלמה בן שושן.
ה׳׳מבקרים" הללו היו נמרצים ביותר, ולפי ההוראות שקיבלו לא התמהמהו עד לשובם, אלא כבר בהיותם בדרך דיווחו על כפרים בהם הכל הולך למישרין, לצד דו״חות עם בשורות לא מרנינות תוך הצגת פתרונות אפשריים לבעיות שראו במקום. ה״מבקרים״ לא באו רק לפקח, אלא גם סייעו בקשרים, בהתאמת מבנים והגישו עזרה בכל נושא נדרש, מארוחות מזינות ובגדים ועד ספרים, ריהוט ודרכי הוראה.
הפיקוח הישיר היה חשוב כדי לדעת אם בכפר בו יש מספר תלמידים מצומצם אכן יושבים ושוקדים על הלימוד, או שאין כדאי להחזיק את המקום עקב עזיבת יהודים את הכפר. עבודת ה״מבקרים״ סייעה רבות, וגם הרב מטוסוב כמנהל המוסדות המשיך לצאת מפעם לפעם למסעות בהם ראה בעצמו את המוסדות מקרוב. לעיתים הגיע עם הרב גורודצקי או אורחים מהג׳וינט, ויחד בדקו את הנעשה והגו רעיונות לבעיות שהבחינו בהן.
מסעות מרתקים בין המוסדות
בארכיון הרב מטוסוב מצויים דו״חות רבים של ה׳׳מבקרים״ ובהם פירוט על התפתחות המוסדות בעיירות ובכפרים. הנה הצצה לדו״ח שנכתב על ידי ה״מבקר" ר׳ אהרן בן חמו בתחילת חודש ניסן תשי״ד. מהדו״ח ניתן ללמוד עד כמה קשה היה לארגן מסגרת מסודרת בכפרים, בהם חלק מהתלמידים לא היו מורגלים למסגרת לימודית:
הנני מודיע לכבודו שאני נמצא במידלת. באתי אתמול בחצי היום והיום בעז״ה אלך ל[כפר] איסור…
בליל יום ד׳ הייתי [הגעתי לכפר]ריש, ביום ד׳ בבוקר ישבתי עד יום ה׳ בערב בכפר ריש, התלמידים והתלמידות שהם תדירים [קבועים], לפעמים באים כולם ולפעמים מפגרים [לא מגיעים] מהם אחדים, אבל הסיבה היא מפני שעודם קטנים. 2 תלמידים לומדים הגדה של פסח כפשוטה, ומקודם היו לומדים פרשה והתחילו ללמוד טעמים, 4 לומדים ספרנו חלק א׳ והתחילו ללמוד בפירוש המילים. 3 ב׳ תלמידים ובת לומדים ספרנו חלק א׳ מילים, 7 ד׳ תלמידים וג׳ בנות לומדים בלוח בהתחלה מחברים המילים ואח׳׳כ לומדים מילים, 9 ז׳ תלמידים וב׳ בנות, לומדים אלף בית […]
התלמידים של בית הספר [הלומדים בבית ספר אחר] יש שתי כיתות, כל כיתה יש בה שני סוגים, בימים שיש בית הספר לומדת שעה לכל כיתה, ביום א׳ לומדים כיתה א׳ משמונה ועד עשר, וכיתה ב׳ לומדת מעשר עד שתים עשרה…
קצאר שוק: הייתי בקצאר שוק ביום ה׳ בערב וישבתי עד חצי יום של יום ראשון. התלמידים התדירים 5 לומדים מילים בהגדה של פסח, ויש מהם שיכולים ללמוד מילים מעצמם. 12 תלמידים לומדים בלוח, מחברים המילים, 5 ב׳ תלמידים וג׳ תלמידות לומדים אלף בית בבוקר לומדים מתשע או מתשע וחצי עד שתים עשרה ובערב [אחר הצהרים] משתיים וחצי או משלוש עד חמש, וחמש וחצי. אין להם זמן קבוע ללמוד, יען התלמידים קטנים רק בן חמש שנים או ארבע שנים, פעם באים בתשע פעם אינם באים, פעם כך ופעם כך.
תלמידים של אליאנס ושל בית הספר נוצרים… בימים שיש בית הספר לומדים שתי שעות לכל כיתה חוץ מיום שישי, שלומדים רק שעה וביום שבת קודש לומדים שתי שעות בבית הכנסת וביום ראשון לומדים בבית הספר של אליאנס מתשע ועד אחת עשרה.. ובחצי יום אחרון לומדים משתיים וחצי עד חמש גג כן בבית הספר. 9 תלמידים לומדים הגדה של פסח בפירוש המילים ומקודם הם לומדים פרשה בפירוש המילים וקצת הבנה, 39 לומדים הגדה כפשוטו ומקודם לומדים פרשה מילים והתחילו ללמוד טעמים, 10 לומדים הגדה מילים יש בהם שיכולי ללמוד מילים מעצמם, 8 תלמידים מחברים המילים בלוח אצל ר׳ יצחק לעסרי.
על ענין הספסלים… [הרב בן חמו דאג להעבר ספסלים ממידלת לקצאר שוק].
תולדות חב"ד במרוקו- שליח עושה שליח
עמוד 52
יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"-הרב משה אסולין שמיר
יום חמישי ד' שבט – הילולת "באבא סאלי"
האדמו"ר רבנו-ישראל-אביחצירא-זיע"א.
"תעתיר אליו וישמעך – ונדריך תשלם.
ותגזור אומר ויקום לך – ועל דרכיך נגה אור" (איוב כב, כז-כח).
כאשר מעתירים לה' ומקבלים עלינו "נדרי" = התחזקות בעבודת ה',
זורח על דרכינו "אור" אלוקי, ותפילותינו מתקבלות ע"י בורא עולם.
"הצדיק {בבא סאלי} גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א)
גדולתו וקדושתו של
מרנא ורבנא הרה"צ – באבא סאלי זיע"א.
מאת: הרב משה אסולין שמיר.
הרה"צ "באבא סאלי" = האבא ושער התפילה: כך מכונה מרנא ורבנא רבנו-ישראל-אביחצירא זצ"ל.
דמותו קורנת האור וההוד, מאירה ומשקיפה מאלפי בתים בארץ ישראל לרבות שלנו, ועוד יותר, בבתי עסק.
את רבנו בבא סאלי ע"ה, זיכו משמיא לשמש כיהלום בכתרם של הצדיקים המלומדים בניסים של הדורות האחרונים בחייהם, וביתר שאת אחרי מותם, בבחינת "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים" (שבת סג ע"א. מ"ק טז ע"ב).
משפחתנו גדלה לאורו, ומו"ר אבי הצדיק רבי יוסף אסולין זצ"ל התחבב על רבנו בבא סאלי, בהיותו למדן ופייטן שנהג לשיר משירי רבני אביחצירא בסעודות מצוה בהן רבנו השתתף, ובפרט את הפיוט החוויתי הבנוי לתלפיות מבחינה רעיונית וספרותית, אותו חיבר רבנו בבא סאלי:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי / על קרבתך בסיני, להאיר את נרי".
זכיתי להתברך על ידו בביתו שבאשקלון בטרם עבר לנתיבות. מניסיוני, עד היום ניצוצי אור מברכתו, ממשיכים להאיר את נרי ודרכי, בבחינת הכתוב:
"וזרחה לכם יראי שמי, שמש צדקה ומרפא בכנפיה", כדברי הנביא (מלאכי ג, כ).
רבנו-באבא-סאלי-ע"ה נולד בראש השנה שנת "קבל ר'נ'ת עמך, שגבנו טהרנו נורא" {תר"ן} (1890) לאביו חסידא קדישא, סבא דמשפטים האדמו"ר כמוה"ר רבי מסעוד אביחצירא, בנו של רבנו ה"אביר יעקב" רבי יעקב אביחצירא זיע"א, ולאימו הרבנית הצדקת מרת עישה זצ"ל לבית בן חמו, אשר ברוב צדקותה וצניעותה כי רבה, לא סבלה מצירי לידה, וכלשון קודשו של האדמו"ר: "לא הייתה בפיתקא של חוה".
רבנו בבא סאלי ע"ה, נולד ביום הקדוש ראש השנה, דבר שוודאי הקרין על שרש נשמתו הגבוהה. מו"ר אביו הצדיק, קבע משמרות תלמידים שלמדו מסביב לשעון ליד חדר הלידה, כך שהתינוק יספוג את קדושת התורה מרגע זריחתו לאוויר העולם, כדברי הזוה"ק בפרשת לך לך. מו"ר אביו גם שימש כמוהל, ובכך קיים ההלכה שעל האב למול בנו.
"ישראל – אשר בך אתפאר" (ישעיה מט ג)
ישראל – אביחצירא זיע"א.
הקב"ה מתפאר בצדיק – ישראל.
רבנו צם 75 פעמים "סתייאם" שבוע רצוף.
רבנו בבא סאלי ע"ה, התגלה כבר בצעירותו כחריף ובקיא בתורה אותה למד מתוך התמדה וקדושה יתירה.
בהיותו בגיל 17 שנה, התמנה לראש ישיבת "אביר יעקב", תפקיד בו שימש במשך 13 שנה. בן 30 נבחר לכהן כרב הראשי וראב"ד למחוז תאפיללת.
עם פטירת הרשל"צ הרב בן ציון חי עוזיאל זצ"ל, הוצע לו על ידי רבני וראשי המדינה להתעטר בכתר
"הראשון לציון" ורב הראשי הספרדי לא"י, אבל בענוותנותו כי רבה, הוא דחה את ההצעה.
ראסי [ראשי] ואחר כך רש"י:
הביטוי הנ"ל שימש כמוטיב מנחה בלימודי הגמרא בישיבה בהוראת "באבא סאלי", כפי שנהג רבו המובהק –
הרה"ג רבי משה תורג'מן ע"ה. כך סיפר האדמו"ר רבי מכלוף אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי למראקש והיה חברותא של "באבא סאלי", ואחיו "באבא חקי" האדמו"ר רבי יצחק אביחצירא ע"ה ששימש כרב הראשי לרמלה לוד.
בזמן הלימוד, היו לומדים את הגמרא מבלי להסתכל בפרשנים כמו רש"י ותוספות. הם היו מכסים את הפרשנים, כדי להוציא מעצמם את המירב ממה שקיבלה נשמתם בהר סיני, וכן כדי לחדד את שכלם, ולטעום מהו עמל תורה.
דרך הלימוד הזאת, הייתה מאוד מקובלת במרוקו, ורבנו-אור-החיים-הק' למד לאורה, כפי שכתב בהקדמה לפירושו "אור החיים" על התורה.
רבנו באבא סאלי ע"ה יגע בתורה על כל חדריה:
פשט, רמז, דרש וסוד יומם ולילה מתוך קדושה, מיעוט שינה ואכילה.
המקובל האלוקי הרב מרדכי שרעבי זצ"ל סיפר,
שה-"אביר יעקב" סבו של באבא סאלי ע"ה,
גילה לו בחזיון לילה שנשמת נכדו ה"באבא סאלי",
חוצבה מנשמתו של חזקיהו המלך ע"ה,
וכל אדם שזכה לקבל את ברכתו,
כאילו קיבל את הברכה מחזקיהו המלך ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו בבא סאלי ע"ה היה מאוד נזהר לקיים את מצוות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש לקבלת פני השכינה ע"י מצוות ברכת הלבנה.
א. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב עקב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר בצרפת. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
ב. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג ב-י"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו:
"גילו לי זה עתה מן השמים
שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך".
השניים יצאו ללילה הקפוא,
אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
ג. כאשר התארח אצל בתו וחתנו הרב דוד בוסו בפריז,
הגיע הלילה האחרון למצוות קידוש הלבנה,
אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח.
לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו ,
בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה".
הרב הרים ידיו למרום,
ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים",
עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
סוד ברכת הלבנה –
שכל כך רבנו בבא סאלי התמסר אליה?
מצות קידוש לבנה היא המצוה הראשונה שנאמרה לעם ישראל במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה:
"אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו:
"ידעת מה שכתוב: "שאו מרום עיניכם – וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (ת' ח, ד), ובאתו פרק, קיים גם הפס': "ה' אדוננו – מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פר' ב' עמ' ט"ו)
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כך בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך". (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קיט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים. מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו. את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים
ניסים ומופתים מרבנו "באבא סאלי" ע"ה.
"ויחזו את האלוקים, ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא).
הכנסת אורחים של רבנו "באבא סאלי"
בהמשך לגדולתו בתורה בכלל, ותורת הנסתר בפרט, ה"באבא סאלי" מוכר יותר בקרב כלל הציבור כבעל מופתים, וקוימה בו אמרת חז"ל: "הצדיק גוזר – והקב"ה מקיים".
מקובל היה אצל "באבא סאלי" לערוך סעודות מצוה, וכל אדם שנכנס לביתו רעב, זכה לכיבוד כיד המלך כמקובל מאז אברהם אבינו שציפה בחום השמש להכנסת אורחים, ואז שלח לו הקב"ה שלושה מלאכים. כנ"ל אצל משה רבנו שקיבל את יתרו בסעודת מצוה, בה הוא שימש כמלצר.
רבנו בבא סאלי ע"ה תפס את מנהג אבותיו אותו הוריש גם לבניו האדמורי"ם רבי מאיר מאשדוד ע"ה, רבי ברוך שליט"א מנתיבות – וכן לנכדיו: רבי אלעזר ע"ה מבאר שבע, רבי דוד שליט"א מנהריה, רבי יקותיאל שליט"א מאשדוד וכו' אליהם נוהרים רבבות להתברך. הם מפעילים בית הארחה לאורחים הרבים.
האדמו"ר סבא דמשפטים סידנא "באבא סאלי" ע"ה,
והרשל"צ הרה"ג מרדכי אליהו ע"ה.
בשנת תשל"ד, באבא סאלי ערך סעודת מצווה בבית אחד מנאמניו בבאר שבע, בה שימש הרב מרדכי אליהו כדיין. כאשר סיפרו לו שהרב אליהו בבאר שבע, מיד ציווה להזמינו לסעודה. הרב אליהו אמר לשליחים שהוא נמצא בשנת אבל על מות אמו ולא יכול לבוא. "באבא סאלי" ציווה מחדש שילכו להביאו בכל מחיר. הרב אליהו אכן הגיע לסעודה.
רבנו מזג לו כוס ארק והחל לפלפל אתו בגמרא ובפוסקים בהם עסק הרב אליהו בבית הדין. לקראת סוף הסעודה, הופיעו שוטרים שחיפשו את הרב אליהו. התברר שאדם אלים שעמד לדין באותו יום בפני הרב מרדכי ועוד שני דיינים, לא היה מרוצה מפסק דינם והחליט לנקום בדיינים. הוא הספיק לעשות שפטים בשני דיינים, והמשיך לביתו של הרב מרדכי. "
באבא סאלי" שראה ברוח קודשו את האסון שהיה עתיד להתרחש, דאג להזמין את הרב מרדכי. "באבא סאלי אמר לרב מרדכי: "נו, חכם מרדכי, וכי היכן היה טוב יותר להיות, בשמחה של מצוה או לסבול מאותו תקיף… לכן קראתי לכבודו. אכן, רוח הקודש במלוא הדרה בחצר ה"באבא סאלי".
הרב מרדכי אליהו ע"ה גם סיפר שרבנו בבא סאלי ע"ה,
נהג כל יום שישי ללמוד
את פירוש "אור החיים" הקדוש לפרשה,
מראשיתו ועד סופו.
. נס ופלא על ציונו הקדוש
של ה"באבא סאל"י בנתיבות.
"ויעלו בנגב – ויבא עד חברון".
הגמרא שואלת: "ויבואו {בלשון רבים} מבעי ליה? אמר רבא: מלמד שפירש כלב מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי האבות".
"צדיקים במיתתם קרואים חיים" (ברכות יח ע"א). האדמו"ר ר"מ מאמשינוב לומד ממה שכתוב "קרואים" ולא נקראים, משמע שהצדיקים קוראים את הפתקאות שהאנשים כותבים ומשאירים על הציון הקדוש.
לפני שנים, שימשתי כמפקח מחוזי, והוצע לי תפקיד של מפקח ארצי. משום מה ההצעה נפלה, ועד היום אינני יודע מדוע. ניגשתי להתייעץ עם המקובל הרה"ג נעים אליהו ע"ה אחיו של הרשל"צ הרב מרדכי ע"ה, שחיתן אותי והתפללתי בבית הכנסת שלו כאשר הגעתי לשבתות וחופשות בירושלים.
הרב אמר לי שמאן דהוא שלא ראיתיו 22 שנה, מאוד מקפיד עלי, ואני חייב לבקש ממנו סליחה, אחרת עננת ההקפדה תימשך. דבר הגורם למהמורות מיותרות במעלה החיים.
אמרתי לרב, שמאוד יהיה קשה לי לאתר את האיש אחרי שנים כל כך רבות שלא ראיתיו. תשובתו הייתה: "תתפלל על זה, ותעשה כל מאמץ להגיע אליו, בבחינת "וברכך ה' אלוקיך – בכל אשר תעשה".
שבוע אחרי השיחה והברכה של הרב, עליתי לציון הקדוש של ה"באבא סאלי". בעומדי בתפילה ליד הציון, פנה אלי רב צעיר ודרש בשלומי: "שלום עליכם – הרב משה, שנים לא התראינו, כשהרגיש שאני לא זוכר אותו, הפטיר לעברי: מה אתה לא זוכר אותי? אני האיש כך וכך…".
התברר לי שזה היה האיש אותו הייתי אמור למצוא. המפגש כל כך הדהים אותי, היות ונוכחתי לדעת עד כמה מצודתו של רבנו בבא סאלי ע"ה – פרוסה לאורכה ולרוחבה של ארץ ישראל.
האירוע אירע לפני 22 שנה בטבריא, השיחה עם הרב נעים הייתה בירושלים, אני גרתי בזמנו בנתניה, והפתרון של הבעיה היה על ציונו הקדוש של רבנו הבבא סאלי בנתיבות.
אכן, "גדולים צדיקים במיתתם יותר מאשר בחייהם".
השבח לבורא עולם שהכול בא על מקומו בשלום – בכות הצדיק.
שיתקבלו תפילותיכם ותפילותינו ברצון –
בזכות הצדיק בבא סאלי ע"ה, בתוך כלל ישראל.
משה אסולין שמיר
התעלות בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה וכל מילי דמיטב למשה בר זוהרה ואילנה בת בתיה וב"ב.
לבנותי קרן, ענבל ולירז חנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.
ברכת ה' זכה ותמה לספר החדש "להתהלך באור הגאולה" – הקורם עור וגידים, בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה.
ונזכה להוציא מהדורהה שניה לספרי הקודם: "להתהלך באור החיים", אמן סלה ועד.
מזל טוב וברכות הצדיק רבנו בבא סאלי לנכד האהוב יונתן בן קרן נ"י – ליום הולדתו – ג' שבט.
שיזכה להתגדל בעבודת ה' מתוך בריאות איתנה ונהורא מעליא.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, החכם השלם רבי אברהם בן אסתר ע"ה, המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. אמו"ר זוהרה בת חנה ע"ה. עליה בת מרים ע"ה. חנה בת מרים ע"ה. בתיה בת קנדוב ע"ה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
מעין יציאת מצרים
עזיבת כל היהודים מן הכפרים לארפוד בתקופה קצרה לאחר חייהם בכפרים מאות בשנים הייתה בגדר חיזיון היסטורי ששיוותה לו מעין יציאת מצרים: היהודים יצאו מבתים ברחובות צפופים לבתים מרווחים, מחשכה של הבתים היורדת על הרחובות משעה מוקדמת לאורך כל הלילה לתאורת חשמל ברחובות ובבתים, מדליית מים מן הבארות למים הזורמים בברזים, מתחבורה על בהמות לתחבורה ציבורית מפותחת, מרפואה עממית לרפואה מודרנית עם בית חולים גדול, מפזורה של קהילות יהודיות קטנות עם ביכ״נ אחד לעיירה רחבת ידיים עם שבעה בתי כנסת ושבע חברות המשרתות את הקהילה הגדולה, ממצב כלכלי דחוק למצב כלכלי טוב עד סביר, מחינוך מסורתי מצומצם בחדר לחינוך יהודי מקיף במוסד תלמוד תורה גדול לצד בית ספר צרפתי המקנה יסודות של השכלה בסיסית של חשבון והיסטוריה בליווי שתי שפות, ועוד הרבה תמורות. כל אלה שיוו לעזיבת היהודים את משכנותיהם וקיבוצם לעיר אחת מעין קיבוץ גלויות. מאוחר יותר במיוחד עם עליית יהודי ארפוד ארצה נוצרו גם גלי הגירה של ערביי הכפרים לארפוד, כאשר הרבה מן הכפרים הפכו לאתרי תיירות של ילידי ארפוד הערביים עצמם העורכים ביקורים בחורבות הכפרים שמהם היגרו. עם זאת כפרים אחרים נבנו מחדש, ונוצרו בהם תשתית של חשמל וכבישים לתחבורה.
יחסים תקינים עם הערבים
יחסי היהודים עם שכניהם היהודים היו תמיד תקינים עד מעולים, כי הערבים מייסדי הכפרים ראו ביהודים בני חסות, העריכו את תרומתם והגנו עליהם. אין לראות אפוא ביציאת היהודים מסביבתם מעבר של עבדות לחירות, אלא מעבר מחיי כפר לחיי נחת ורווח. יחסים תקינים אלה נמשכו גם בארפוד.
ארפוד עיירה יהודית
במשך תקופת הפרוטקטורט הצרפתי עד 1956 רוב האוכלוסיה בארפוד הייתה יהודית, ובימי שבת וחג שבתו המסחר והמלאכה כליל. [הקהילה היהודית בארפוד מנתה כ-3000 יהודים; במשך הזמן היגרו רבים לווהראן שבאלג׳יריה ועם הקמת מדינת ישראל עלו הרבה משפחות לארץ, כך שב-1950 ירדה האוכלוסיה לכ-2500 נפש.]סמוך לחגים העבריים מגבירים הערבים את קניותיהם, כי יודעים שהחנויות של היהודים תהיינה סגורות. נהגי התחבורה הציבורית (M.T.C)היו נדהמים בפני התופעה שבארפוד הכול סגור בשבת ובחג והיו שואלים בתמיהה ׳ואש האדי בלאד ליהוד׳(=האם זאת עיר של היהודים)? חוקרי האזור מדווחים על כך שבשנת 1927 נעשה סקר אוכלוסין ראשון המדווח על כך שרוב האוכלוסיה הייתה יהודית שמנתה קרוב ל-800 נפש, שבמהלך השנים גדלה עד ל-3000 נפש.
מוסדות ארפוד שהוקמו על ידי הצרפתים במאה ה-20
בתחילת המאה ה-20 בין השנים 1940-1930 הניחו הצרפתים תשתיות והקימו מוסדות בארפוד: התשתית הראשונה היא חומת העיר שכללה ארבעה שערים, ומלבד מגדל הפיקוח שבראש הר הבליקוס הם הקימו מחנה צבאי לחייליהם המשרתים בסביבה ותחנת משטרה בשם Gendarmerie . כמו כi ייסדו את משרדי העירייה והרחבה הגדולה הסמוכה להם המשמשת למופעי תרבות. הם בנו מוסדות נוספים למען התושבים: בית דואר מרכזי, בית חולים, בריכת שחייה, בית מטבחיים, השוק המרכזי, תחנת תחבורה ושני בתי ספר אחד לבנים ואחד לבנות וכן הקצו שטחים לשלושה בתי עלמין: אחד לנוצרים, אחד למוסלמים ואחד ליהודים. החל מ-1940 החל החשמל לפעול בבתי העיר יחד עם זרימת מים, ותחבורה ציבורית.(M.T.C) בין־עירונית החלה לפעול ולהסיע תושבים מארפוד לערי המרכז ולהיפך.
- 3. מוסדות הקהילה
ועד הקהילה
קהילת ארפוד כללה כמה מוסדות המפורטים בהמשך: ועד הקהילה, מוסד הרבנות, בתי כנסת, חברות, מקוואות, בתי מרחץ, מתקני אפייה, בתי עלמין ומוסדות חינוך.
א. ועד הקהילה ־ תפקידו והרכבו
ועד הקהילה הקרוי בצרפתית ׳קומיטי Comiteהוא הגוף המנהלי המטפל בצרכי הקהילה: דואג למוסדותיה, מתקן תקנות כלכליות וחברתיות לטובת הפרט והכלל ומייצג אותה בפני השלטונות. הוועד מורכב משבעה חברים הקרויים ׳שבעת טובי העיר׳, שאחד מהם משמש נשיא או נגיד הקרוי פריזידנט president כל אחד מנבחרי הוועד היה מתמנה לנשיא תורן אחת לכמה חודשים. במשך קיומה של הקהילה ייצגו אותה שני ועדים: ועד לדור ראשון וועד לדור שני. חברי הוועד של הדור השני היו בדרך כלל בניהם של חברי הוועד של הדור הראשון. שבעת טובי העיר היו אנשים נבחרים מטעם שבעת בתי הכנסת של הקהילה, וכל בית כנסת היה מיוצג בוועד על ידי נציג משלו. בהמשך תוצג רשימת חברי הוועד של הדור הראשון ורשימה שנייה של הדור השני.
'שבעת טובי העיר׳ הוא מונח תלמודי(מגילה כו ע״ז), שמובנו הוא שבעה ממונים מוסכמים להנהגת הקהילה. בארפוד שבעה טובי העיר היו מיוצגים על ידי שבעת בתי הכנסת שבקהילה ופועלים בתיאום עם רב הקהילה.
מאיר נזרי-ארפוד -עיירה יהודית בלב הסהרה בהנהגת חכמי אביחצירא- ארפוד עיירה יהודית
עמוד 29
22/01/2026
ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה-הרב משה אסולין שמיר
"ויאמר יהוה אל משה: בֹא אל פרעה…" (שמות י, א).
הקב"ה אומר למשה רבנו – ולכל אחד מאתנו: "בא איתי".
בֹא איתי אל פרעה – ללא מורא וללא פחד,
ואני ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים/איראן העליונים,
ואח"כ עם התחתונים {חמינאי הפרסי}, כדברי הרשב"י (זוהר בא. עמ' לד').
הקב"ה אומר לכל אחד מאתנו:
בא איתי – ובטח רק בי.
כאז – גם היום. ככל שנבטח בבורא עולם, ולא בכוחי ועוצם ידי,
נצליח למגר סופית – את ציר הרשע האיראני
הקב"ה נקרא "מקום", היות והוא נמצא – בכל מקום.
לכן, בכל מקום בו תימצא – בטח רק בו יתברך – המקום ברוך הוא.
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"אמר רבי שמעון: "בא אל פרעה": כעת יש לגלות סודות דבוקים למעלה ולמטה. מה נאמר "בא אל פרעה – היה צריך לומר – לך אל פרעה, מה הוא "בא"?
הרשב"י עונה: הקב"ה הביא את משה אצל תנין אחד עליון וחזק, ומשה נתיירא ממנו ולא יכל להתקרב אליו, היות וזה מעל לכוחותיו הרוחניים כפי שעשה בשבע המכות הקודמות, המוזכרות בפרשה הקודמת – וארא.
הקב"ה אמר למשה: "הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו" (יחזקאל כ"ט). כלומר, בא איתי ואתן לך כוחות נגד שרי מצרים העליונים, ואח"כ עם התחתונים, היות ואני שולט בכל העולמות (זוהר, בא עמ' לד').
משה רבנו צריך לנצח את השר הרוחני של אותה מכה, בטרם יכל להביאה. בשבע המכות הראשונות שהיו נגד שבע הספירות התחתונות ועולם הטבע, למשה רבנו היה קל. מהמכה השמינית הארבה, היה לו קשה, לכן פחד.
דוגמא לכך, רואים אנו אצל יעקב אבינו כאשר עשיו בא להילחם אתו, הוא נאבק תחילה עם שרו של עשיו עד שניצח אותו, ויעקב הסכים לשחררו לפנות בוקר, רק אחרי שבירך אותו. לכן, עשיו לא יכל לנגוע בו לרעה.
כנ"ל, גם במלחמותינו נגד אויבינו. הניצחון יהיה עלי אדמות, רק אחרי הניצחון על שריהם בעולמות העליונים.
"בא אל פרעה" – "לך לפרעה".
מה ההבדל ביניהם?
לעיתים, התורה משתמשת בביטוי "בא" – "בא אל פרעה", ביטוי הפותח את פרשתנו,
ולעיתים בביטוי "לך": "ועתה לך – ואני אהיה עם פיך, והוריתיך אשר תדבר" (שמ' ד, יב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שיש הבדל בין "בא אל פרעה", לבין "לך אל פרעה".
וכדברי קודשו: "בא אל פרעה – כלל זה בידך. כל מקום שיאמר 'בא אל פרעה', יכוון לומר לו שיכנס אל טרקלין שלו בלא השאלת רשות. הגם שהיו לו כמשפט המלכים שומרי הבית. אף על פי כן, יעול ויכנס אצלו מבלי שאלת רשות. וכן היה עושה כאומרם ז"ל: כי כמה שומרים היו לפרעה מזויינים ואריות וכלבים – והיה נכנס באין מונע.
ומצאתי ראיה ברורה לדבריהם ז"ל, ממה שאמר פרעה למשה: 'הישמר לך וגו', אל תוסף ראות פני וגו' (שמ' י, כח). כי למה הוצרך פרעה להתרות במשה, והיה לו לצוות לעבדיו שומרי הבית, כי כן מנהג המלכים להעמיד שומרי המלך, ולהם יצווה שלא יניחוהו להיכנס… לזה היה צריך לומר לו 'בא אל פרעה'. פירוש: היכנס ועלה אליו, ולא תשים לבך למונע בעולם.
ובזמן שהיה פרעה יוצא המיימה – היה אומר לו: 'לך אל פרעה', כי שם אין שומרים לירא מהם להצטרך לומר אליו עלה אליו…" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' ט, א).
ניתן גם לומר שאצל הקב"ה, שני הביטויים "בא" ו"לך" זהים, היות והקב"ה נמצא בכל מקום באותה עת. לכן, כשאומר למשה "לך, ואני אהיה עם פיך", הוא כבר מחכה לו במקום השליחות, ואומר לו "בא" איתי. הקב"ה נקרא "מקום", כדברי רב הונא בשם רב אמי: למה מכנים הקב"ה מקום? שהוא מקומו של עולם.
אמר רבי יוסי בר חלפתא: הקב"ה מקום עולמו, ואין עולמו מקומו" (ב"ר סח, ט
מלכות ה' בעולם הטבע – כמו בשבע המכות הראשונות.
מלכות ה' בבני אדם – כמו בשלוש המכות האחרונות:
ארבה, חושך, בכורות – דרכן החשיך הקב"ה את עולם המצרים.
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג},
רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות,
ידוע ומפורסם ששמה של כל פרשה מפרשות התורה, רומז לתוכנה ומהותה הרוחנית. הגימטריה המשותפת של כל אחת מהמילים: שם – ספר = 340. שם הפרשה מספר לנו על מהותה, כמו ששם האדם רומז ומספר על אישיותו ומהותו כדברי רבי מאיר: "שמא גרים" (יומא פג, ע"ב).
שם פרשתנו – "בא" {ב + א = ג}, רומז לג' המכות האחרונות: א. ארבה. ב. חושך. ג. בכורות, שהן מכוונות כנגד שלש הספירות העליונות: כתר, חוכמה ובינה. לכן, זה לא פלא שהמכות הנ"ל הן שמימיות, כאשר המכנה המשותף שלהן הוא: החשכת עולם המצרים, בניגוד לעמ"י עליו נאמר: "ולכל בני ישראל היה אור במושבתם" (שמ', י' כג').
א. במכת הארבה – קיים חושך חלקי ע"י נחילי הארבה המסתירים במעט את קרני השמש.
ב . במכת החושך – השמש מוסתרת לגמרי, והחושך ב- ג' ימים ראשונים הוא מוחלט, וב-ג' האחרונים ממשי, בבחינת "וימש החושך" – שניתן היה למשש את החושך.
ג. במכת הבכורות – החושך יהיה יותר קשה, היות והבכורים ששימשו ככמרים לע"ז, עתידים "להיפגש" בחושך וצלמוות הגהינום, כדברי רבנו-אוה"ח-הק': "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מגיהינום" (שמ' י כב).
רבנו-אור-החיים-הק': "חושך זה, היה מהגיהנום… וגם כל אחד ואחד מישראל שהיה הולך לבית המצרי, היה לו אור במושבותם של המצרים". כל זה שימש הכנה טובה לבני ישראל, כדי ”לצלם" בבתי המצרים בזמן מכת החושך, ובכך לקיים את מצות ה': "דבר נא באוזני העם וישאלו איש מרעהו… כלי כסף וכלי זהב" (שמ', יא' ב').
אכן, בני ישראל יצאו ברכוש גדול כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, ובכך תיקנו במעט את העוול והניצול שנעשה להם ע"י המצרים.
המצרים, כמו עמים פגניים האחרים, עבדו לשמש, לכן הקב"ה רצה להעביר להם סדנא חינוכית אימונית, שהשמש משמשת כשמשו של הקב"ה, להאיר את העולם ולהחיותו, ולא לשעבוד אחרים.
במכת בכורות, הבכורים הגיעו במותם למקום חושך וצלמוות בגיהנום, היות והם שימשו ככמרים לעבודה זרה. המצרים בכלל ואבותיהם בפרט, למדו שיש לעבוד רק לבורא עולם.
מלכות ה' לא רק בעולם הטבע כפי שהיה בשבע המכות הקודמות בה נפגעו היבולים והבהמות, אלא גם בבני אדם, דוגמת הבכורים. רק הקב"ה יתעלה שמו, יודע להבחין בין בכור ושאינו בכור.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על כך: "בין טיפה ראשונה של אדם שיקרא בכור, הגם שהוא ב' וג' זולת הוא היוצר, הוא הבורא ברוך הוא, מכיר הטיפות שצר – מי ומי הבכור" (שמ', יא' ד'). דוגמה לכך, יעקב אבינו שהיה הבכור מטיפה ראשונה, מול עשיו שנולד ראשון. וכן ראובן שנולד מטיפה הראשונה.
"ויאמר משה. כה אמר ה': כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים,
ומת {מאליו} כל בכור בארץ מצרים" (שמות יא, ד – ה).
רבנו-אור-החיים-הק': המצאת המגנט,
כדי להבין איך מתים הבכורים, רק ממבט אלוקי.
כך גם מטרת המצאת הטל' והצילום.
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שבמכוון הקב"ה בכבודו ובעצמו "יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור, וזאת לחיבת… הבנים…, שתהיה יציאתם על ידו בכבודו ובעצמו" בבחינת: "אני ולא מלאך" – כפי שנגיד בליל הסדר.
"ומת כל בכור": לא נאמר 'והרגתי כל בכור', אלא "ומת כל בכור" {ע"י שליח}, להיות כי ה' ברוך הוא פועל הטוב בידו, אבל פעולת הרע יצוו למשרתיו עושי דברו". רעתם גרמה להם לעונש בבחינת "תייסרך רעתך" (ירמיה ג יט)
הפעולה נעשית בבחינת "סוד בחינת בירורי ניצוצות הקדושה…, ע"י שהקב"ה עובר בתוך מצרים. בזה ימות בעצמו כל בכור, כנתינת עין של חכמים ברשעים העושים אותם גל של עצמות.
דוגמה לכך: הרשב"י נתן עיניו ביהודה בן גרים שהלשין עליו לרומאים, והפך אותו לגל עצמות. (שבת לד' עא').
כלומר, הקב"ה שואב מן הבכורים הרשעים ששימשו ככומרי דת את חיוניות הקדושה שהייתה בהם, ובכך הם נהפכו לפגרים מתים. את קדושתם העביר לבכורות בני ישראל (רבנו-אוה"ח-הק' ע"פ רמ'ק. פרשת בא).
רבנו-אור-החיים-הק' מדגיש שכל המצאה מדעית, כמו המצאת המגנט, נועדה כדי להבין איך הקב"ה מנהיג את עולמו, מבלי שנראה אותו.
בפס' נאמר: "ומת כל בכור". הקב"ה אינו מכה את הבכורים, אלא מספיק שהוא עובר במצרים ושואב ע"י כוח המשיכה כמו במגנט, את כוח החיות של הבכורים, ואז הם מתים מאליהם.
את החיות שבהם העביר לבכורי עמ"י,
וכן כמו הרשב"י שנתן עיניו ביהודה בן גרים ושאב ממנו את החיות שבו, ומבלי לנגוע בו, הוא הפך לגל עצמות.
גם המצאת הטלפון, אינטרנט, צילום וכו' – נועדו כדי להבין שגם הקב"ה משגיח עלינו ממרום, וכל אחד יגיע למרום עם תיק מצולם
משה רבנו דואג לעמו,
פרעה דואג לכיסאו, כמו גם רבים ממנהיגנו.
המדרש ילקוט שמעוני מספר, שכאשר שמעו הבכורים על מכת בכורות האמורה לבוא עליהם, הם התחננו בפני פרעה שישחרר את עמ"י, אבל פרעה בשלו: לא ולא. פרעה היה מנהיג יהיר שראה את עצמו כאליל, והיה מוכן לאבד את עמו ואת מולדתו, ובלבד שלא יודה שיש מישהו מעליו הנותן לו פקודות.
לצערנו, גם בימינו קיימים שליטים פרעוניים המכבידים את ליבם על עמם, וגם במחיר הרס מדינתם, ובלבד שלא יודחו מתפקידם, דוגמת העריצים הפרעוניים המקיפים את ארץ קודשנו.
הם ממשיכים להכביד את ליבם בכל הקשור להכרה במדינת ישראל, ממש כמו פרעה שהכביד את ליבו, וחטף מכה אחרי מכה, עד שמצרים נהרסה כליל. הם מעדיפים לעסוק יומם וליל במלחמות כנופיות הטובחות אחת ב"רעותה",
והשקעת כלל משאביהם בנשק חסר תוחלת, כפי שהוכח בכל המלחמות , במקום ברווחת עמם.
משה רבנו הרעיא מהימנא לעומת זאת, מנהיג משכמו ומעלה שכל כולו ענוה ויראת שמים. כאשר התבקש לראשונה להנהיג את עמ"י, מיד ענה: "מי אנוכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים?" (שמ' ג, יא).
המצוה החותמת את תרי"ג מצוות התורה, היא כתיבת ספר. כלפי המלך, התורה מציינת בנוסף, מצוה מיוחדת: "והיה כשבתו על כיסא ממלכתו, וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר, מלפני הכוהנים הלוויים. והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את יהוה אלוהיו, לשמור את כל דברי התורה הזאת, ואת החוקים האלה לעשותם. לבלתי רום לבבו מאחיו, ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו בקרב ישראל" (דב' י"ז. יח – כ). מנהיג בעמ"י – מחויב להתנהל לאור חוקי התורה.
"וברכתם גם אותי" – רש"י מפרש: פרעה התחנן בפני משה רבנו שיתפלל עליו שלא ימות, היות וגם הוא היה בכור. וכדברי קודשו: "התפלל עלי, שלא תמות נפשי עם שאר הבכורות!" (רש"י יב לב).
"החודש הזה לכם ראש חודשים…" (שמות יב' א'- כא).
דגם למבנה מצוות התורה.
האדם – תוצר מעשיו ומעלליו.
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו.
לכן, ניתנו לנו מצוות מעשיות הקשורות לפסח – חג הפיכתנו לעם.
עד פרשת "בא", הצטוו בנ"י רק ג' מצוות – פרו ורבו, ברית מילה, גיד הנשה.
המצוות הנ"ל לא נמסרו ע"י משה רבנו, והם נזכרו מחדש על ידו, ולכן הן מחייבות אותנו.
בפרשת "בא" המתארת את סוף השעבוד והיציאה ממצרים, הצטוו 20 מצוות: 9 – עשה, 11 – לא תעשה, מכלל 111 מצוות המופיעות בספר שמות.
כל זה בא לבטא את יעודה של יציאת מצרים: קבלת עול מלכות שמים, ועול מצוות.
סדר המצוות בפרשת בא, מבטא למעשה את המבוא לכלל מצוות התורה: מצוות המוטלות על היחיד, על הציבור, ועל היחיד בתוך הציבור, כפי שיפורט להלן.
חלוקת המצוות היא:
- 1. קידוש החודש – על הציבור. "כי יהיה {ניסן} ראש לכל החודשים, שהם י"ב כמספר 'זה" (רבנו-אוה"ח-הק'. שמ' יב, ב).
- 2. קורבן פסח – על היחיד בתוך הציבור.
- על האב לבנו – "והגדת לבנך" שזו מצות חינוך.
- 4. על היחיד לעצמו – מצות תפילין המקיפה את האדם בחומר – תפילין של יד. ברוח – תפילין של ראש.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע אנו מניחים את התפילין על יד שמאל ולא על יד ימין. תחילה, רבנו מביא את דברי חז"ל הלומדים מהמילה "ידכה" = יד – כהה שהיא יד שמאל. רבנו לומד זאת מטעם אותו נתנה התורה בסוף הפסוק: "והיה לאות על ידכה, ולטוטפת בין עיניך – כי בחוזק יד הוציאנו ממצרים" (שמות יג, טז), וכדברי קודשו: "כי הכתוב עצמו נתן טעם הדבר במה שכתב 'כי בחוזק יד', כי יש לך לדעת כי האדון ברוך הוא, יש במידותיו ב' בחינות: האחת – תיקרא 'יד הגדולה'. והאחת תיקרא 'יד החזקה'. היד הגדולה היא צד החסד והטוב {ימין}, והיד החזקה היא הגבורה המשלמת לעושה רע כרעתו. והנה, בהוצאת ישראל ממצרים, נטה ה' 'יד החזקה' והיכה שונאיו עשר מכות, אשר לזה גמר אומר האדון שתהיה הנחת תפילין בכתיבת זיכרון ביד כהה שלנו…", שהיא היד השמאלית.
הרשב"ם אומר על הפס': "והיה לך לאות על ידך ולזיכרון בין עיניך – למען תורת יהוה בפיך כי ביד חזקה הוציאך יהוה ממצרים (שמ' יג, ט): "יהיה לך לזיכרון תמיד, כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על ליבך".
רש"י אומר: "והיה לאות' – זו יציאת מצרים תהיה לך לאות. 'על ידך ולזיכרון בין עיניך' – רוצה לומר שתכתוב פרשיות הללו, ותקשרם בראש ובזרוע".
פועל יוצא מהמצוות הנ"ל הקשורות בנסי יציאת מצרים והפותחות את תרי"ג המצוות – להקיף אותנו ולהרגיל אותנו בתורה ובמצוות.
חכמינו אומרים שהאדם הוא תוצר של מעשיו. בפרשתנו מופיעות 20 מצוות, כאשר המטרה – זכר ליציאת מצרים.
ספר החינוך אומר על כך:
"ודע, כי האדם נפעל כפי פעולותיו, וליבו וכל מחשבותיו תמיד אחר מעשיו שהוא עוסק בם – אם טוב, ואם רע.
ואפילו רשע גמור בלבבו, וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום – אם יַעֲרֶה [יעורר] רוחו, וישים השתדלותו ועִסקו בהתמדה בתורה ובמצוות, ואפילו שלא לשם שמים – מיד יִנְטֶה אל הטוב… כי אחר המעשים נמשכים הלבבות. ואפילו אם יהיה אדם צדיק גמור ולבבו ישר ותמים, חפץ בתורה ובמצוות – אם יעסוק תמיד בדברים של דופי… ישוב בזמן מן הזמנים מצדקת לבו להיות רשע גמור; כי ידוע דבר אמת שכל אדם נפעל כפי פעולותיו. ועל כן אמרו חז"ל: רצה המקום [הקב"ה] לזַכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצוות… לכן – אתה, ראה גם ראה מלאכתך ועסקך, כי אחריהם תימשך, ואתה לא תמשכם" (מצוה ט"ז).
דרך מעשינו – אנו מעצבים את אישיותנו. אופי האדם ומצבו הרוחני, תכונותיו ורגישויותיו – מעוצבים על פי פעילויותיו היומיומיות כפי שקבע בעל "ספר החינוך". לכל פעולה יש את ההשפעה על מכלול אישיות האדם. לאור זאת, חשוב לחשוב על כל פעולה. ועוד יותר – איך היא תשפיע עלי? כדוגמא, נציין את מידת העצלות – ההופכת את האדם לעצלן. שמחת חיים – יוצרת אדם שמח. התנהגות עגמומית – יוצרת אדם מדוכא ועצוב. מתנהג באושר – יוצר אדם מאושר. לכן, התורה הרבתה במצוות, ובפרט במצוות הפסח הקשורות לתחילת קיומנו כעם עלי אדמות. ישנן 72 מצוות בתורה בהן מוזכר זכר יציאת מצרים.
ליל ט"ו בניסן – לילה המסוגל לישועות.
"ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות יהוה מארץ מצרים" .
"ליל שימרים הוא ליהוה (אברהם) /
להוציאם מארץ מצרים (יציאת מצרים) /
הוא הלילה (חזקיה) / הזה ליהוה (מרדכי) /
שימורים לכל בני ישראל לדרתם" (גאולתנו העתידית. שמ' יב' מא-מב).
ט"ו בניסן – יום העצמאות של עם ישראל.
פרשת יציאת מצרים מתארת את לידתו של עמ"י, ונקראת בבתי כנסת מזה 3330 {תשע"ט} שנים.
מן הראוי לערוך "מסיבת שחרור" שנתית מהכלא המצרי בפרשת "בא", עד לחג הפסח בו אנו נתיישב מסביב לשלחן הסדר, ונספר את נסי יציאת מצרים, כשאנו מסובים ושמחים.
זהו בעצם יום העצמאות של עם ישראל.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפס' "ליל שימורים הוא ליהוה…", רומז לחמישה נסים שנעשו לאבותינו, ויעשו גם לנו בליל טו' בניסן בגאולה הקרובה.
א. "ויחלק עליהם לילה" – בימי אברהם שהיכה את ארבעת המלכים, המסמלים את ארבע המעצמות גוג ומגוג.
ב. "ויהי בחצי הלילה" – ביציאת מצרים במכת בכורות.
ג. "ויהי בלילה ההוא" – בימי חזקיהו מלך יהודה בו היכה המלאך גבריאל את חילות סנחריב.
ד. "בלילה ההוא נדדה שנת המלך" – בימי מרדכי ואסתר.
ה. "שימורים לכל בני ישראל לדרתם" – בגאולה העתידה – גאולתנו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ע"פ חכמת הח"ן: בלילה הזה ניתן להעתיר לקב"ה, והתפילה לא תשוב ריקם. סיפר לי מגיד שיעור בבית מדרשנו "אור החיים הקדוש" בנתניה בו זכיתי לשמש כרב הקהילה, שבחצות ליל הפסח התפלל לבן זכר, ובאותה שנה נפקד בבן, דבר שחזר על עצמו גם בשנה השנייה. "טעמו = תנסו – וראו יהוה כי טוב".
המדרש אומר: "ויהי מקץ שלושים וארבע מאות שנה' וגו' – כשהגיע הקץ, לא עכבם כהרף עין:
בט"ו בניסן נגזרה גזירה ונדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים.
בט"ו בניסן באו מלאכי השרת לבשר על יצחק.
בט"ו בניסן נולד יצחק. בט"ו בניסן נגאלו ממצרים.
בט"ו בניסן – עתידים להיגאל משעבוד גלויות. 'ויהי מקץ שלושים… שנ' – קץ אחד לכולם" (מ. תנחומא "בא", סי' ט').
מרן השו"ע רבנו יוסף קארו: "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ונפלאות שעשה הקב"ה לאבותינו עד שתחטפנו שינה. ונוהגים שלא לקרות על מיטתו רק פרשת 'שמע', ולא שאר דברים שקוראים בשאר לילות כדי להגן – כי ליל שימורים הוא שמור מן המזיקין" (סי' תפז סעיף א).
ה"שפת אמת": "ליל שימורים… לדורותם – שמליל פסח, נשארת שמירה על כל ימי השנה. כמו שהיה אז שימורים לדורות. כמו כן, בכל שנה נשאר שמירה מלילה זה לכל ימי השנה. וזה רמז האפיקומן, להשאיר חלק מהמצה על כל השנה. וכן כתיב 'למען תזכור' ע"י לחם עוני – זה 'כל ימי חייך" (פסח. שנת תרנ"ב, ד"ה ליל).
"משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם" (שמ' יב, כא').
תדריך לגאולה עצמית – וגאולה לאומית.
קרבן פסח: בעשירי לניסן, עם ישראל במצרים הצטווה לקחת שה תמים בן שנה וללא מום. את השה הם נדרשו לשמור במשך ארבעה ימים עד ליום י"ד בניסן, ורק בליל טו' בניסן הצטוו לצלות אותו על האש.
החזקוני אומר: הקב"ה רצה להעביר לעמ"י, תרגיל פסיכולוגי אמוני.
רוצים גאולה? קודם כל "משכו ידיכם מן העבודה זרה" כדברי המדרש, היות וגם עמ"י היה נגוע באליל המצרי שהיה הטלה. לכן, עמ"י התבקש לעבור את התהליך הזה בו המצרים – האדונים לשעבר, רואים את אליליהם נגררים, נשחטים ונצלים, וריח המנגל עולה באפם, והם חסרי אונים. כמו כן, להוציא מהם את הפחד מהנוגש המצרי.
בליל ט"ו בניסן – ליל שימורים, בנ"י עברו את הלילה האחרון בבית עבדים, כשהם שלווים ומאמינים בה'. בכך שהם השילו מעצמם את ספיחי האמונה האלילית, ובכך הם גאלו את נפשם, והקב"ה גאל את גופם.
המסר האמוני: הקב"ה אמר להם ואומר לנו: גאולת הנפש תלויה בכם, ואילו גאולת הגוף תלויה בקב"ה.
זהו המסר לגאולתנו: ברגע שנשוב לאבינו שבשמים, הקב"ה יעשה את שלו ויגאל אותנו, בבחינת הכתוב: (תהלים צו, ה): "היום – אם בקולו תשמעו", כדברי אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי (סנהדרין צח, ע"א).
"החודש הזה לכם" – מצות קידוש החודש.
קדושת הזמן אצל עם ישראל.
מצות קידוש החודש הפותחת את מצוות התורה, מצביעה על ממד הזמן הכול כך חשוב אצל עמ"י, דבר הבא לידי ביטוי בקידוש החודש, וכפועל יוצא, קביעת חגי ישראל.
מצוות רבות תלויות בזמן, כמו תפילות, קריאת שמע, ברית מילה ביום השמיני, שמיטה, ועוד מצוות רבות אחרות.
המצוה הזו של קידוש החודש מופיעה בפסוק ה- 1820 בתורה מאז בראשית.
השם המפורש הוי-ה מופיע בתורה 1820 פעם. הוי-ה = 26 * 70 (מספר שמותיו של ה') = 1820.
כל זה בבחינת "סוד יהוה ליראיו " (תהילים כה' יד'). ( 70= סוד) * (הוי-ה= 26 ) = 1820.
כלומר, כדי להגיע למצוה הראשונה של קידוש החודש, היה עלינו לעבור הכנה מדוקדקת בהבנת התורה.
בעל "נתיבות שלום" אומר, שהתורה פתחה במצוות קידוש החודש, כדי להצביע על הצורך שלנו בהתחדשות,
בדומה ללבנה המתחדשת מידי חודש בחודשו עם עליות וירידות, בניגוד לשמש שתמיד מאירה.
"אור זרוע לצדיק"
לאדמו"ר סידנא "בבא סאלי" – רבנו ישראל אביחצירא זיע"א.
יום ההילולה שלו – ד' שבט, יום חמישי.
מרנא ורבנא, המלוב"ן סידנא "בבא סאלי" ע"ה –
וראב"ד ירושלים – מרן הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א.
"מטה האלוקים" של בבא סאלי – העושה ניסים ונפלאות.
בחול המועד סוכות תשע"ח, זכינו להשתתף ב"מעמד הקבלת פני רבו", אצל מורנו ורבנו הרה"ג חכם אליהו אברג'ל שליט"א – ראב"ד מקודש של ירושלים תובב"א.
במעמד המקודש והמכובד, זכינו לשמוע מחידושי תורתו על האושפיזין קדישין עילאין, ועל סידנא בבא סאלי ע"ה, אותו זכה הרב להכיר בצעירותו כבחור ישיבה, ובבגרותו כאשר שימש כאב בית הדין בבאר שבע.
הרב סיפר שכאשר למד בישיבה, הוא נהג לעלות לקודש אצל האדמו"ר בבא סאלי ע"ה, שהיה גר בזמנו באשקלון. מספר בחורים מתלמידי הישיבה, נהגו לסדר ביניהם תורנות, כך שמידי לילה, אחד מהם ישן בבית הרב.
הרב אליהו שליט"א סיפר שכאשר ישן בבית הרב, הוא התקשה להירדם, בגלל יללות חתולים לא הרחק מהבית.
בסמוך לבית הרב, הייתה משחטת עופות, דבר שזימן למקום את חתולי אשקלון, שנהנו מארוחות חינם של פגרים.
בעקבות כך, הרב אליהו שליט"א הפסיק לבוא לישון בבית הרב, היות וזה הפריע לו להתרכז בלימוד למחרת.
את הסיפור הנ"ל, הרב סיפר לאחיו ששימש כרב בעוטף ירושלים.
כאשר הגיע אחיו של הרב לביקור אצל בבא סאלי ע"ה, הרב שאל אותו: "מדוע אליהו אחיך אינו מגיע אלי יותר? הרב סיפר לו שהחתולים מסביב לבית הרב, גרמו לו לנדודי שינה, דבר שהפריע לו להתרכז בלימוד הגמרא בישיבה.
בבא סאלי ע"ה, ביקש ממנו להודיע לאחיו להגיע אליו.
בדחילו ורחימו, הרב אליהו שליט"א מגיע לרב: לאחר סיפור החתולים, בבא סאלי ע"ה אמר לו: קח את המטה שלי, ולך ותתחם את חצר הבית מסביב, כך שיהיה מספיק מרחק בין משחטת העופות והבית. החתולים לא יעברו את התחום, כך ששנתך תערב לך, ותוכל לעשות פירות ופרי פירות מלימוד תורה בישיבה.
ראו זה פלא. יללות החתולים לא נשמעו יותר בבית הרב, היות והחתולים יכלו להגיע רק עד "תחום שבת" – תחום אותו תחם חכם אליהו עם "מטה האלוקים" של סידנא בבא סאלי ע"ה.
הרב סיפר עוד, שכאשר הגיע לבבא סאלי ע"ה עם אחיו שרק זה עתה התחתן, שאל אותו הרב: "יש לך כבר דירה משלך? תשובתו היית, בינתיים אני גר בשכירות. בבא סאלי ע"ה, הרים את המזרון והוציא 400 לירות של אז, ואמר לו כהאי לישנא: "קח את הכסף ותקנה דירה". אכן, הסכום הנ"ל הספיק לו לרכישת דירה.
הרב גם סיפר שבהיותו אב בית הדין הרבני בבאר שבע במשך 30 שנה, הוא טיפל בצוואת בבא סאלי ע"ה. התברר שהרב לא השאיר רכוש, וכל התרומות שהתקבלו בבית הרב, הן נתרמו ע"י בבא סאלי ע"ה לנזקקים וליושבים באוהלה של תורה.
מרן חכם אליהו שליט"א, חיבר שו"ת "דברות אליהו 9 חלקים", שזכה להסכמות מגדולי הפוסקים בדור הקודם:
הרב משה פיינשטיין ע"ה, הרב שלום משאש ע"ה, והרב עובדיה יוסף ע"ה, וכו'.
הרב נחשב לממשיך דרכו של רבה של מרוקו וירושלים – הפוסק הגדול הרה"ג שלום משאש ע"ה.
מסירות הנפש של "בבא סאלי",
בקיום מצוות ברכת הלבנה.
רבנו ה"בבא סאלי" היה מאוד נזהר לקיים את מצות ברכת הלבנה מתוך שמחה של מצווה, היות והיא שקולה כקבלת השכינה. לכבוד המצוה, היה לובש גלימה מהודרת כש"מטה האלוקים" בידו. גם בארצות קרות ומעוננות כמו בצרפת שם שהה לעיתים, הוא פעל מתוך מסירות נפש כדי לקבל את פני השכינה, ע"י מצות ברכת הלבנה.
א. כאשר שהה בפריז שבצרפת, הגיע הלילה האחרון למצות קידוש הלבנה, אבל העננים בשלהם, וממשיכים לכסות את הירח. לא צדיק כמו "בבא סאלי" ירים את ידיו בבחינת "אנוס, רחמנא פטריה". הרב הרים את ידיו למרום ולעיני רבים "הסיט בידיו הקדושות את העננים" עד שכולם סיימו את ברכת הלבנה.
לאור פליאתם של האנשים אודות הנס הגלוי שעשה, הסביר להם ה"בבא סאלי" שהקב"ה זיכה אותו לקיים את המצוה, בגלל שהוא מסר את עצמו על קיום המצוה הנ"ל לפני שנים רבות, וסיפר להם באיזו מסירות זכה לקיים את המצוה הזאת בליאון שבצרפת כפי שיסופר להלן. ידועים דברי חז"ל שעל כל מצוה שאדם מוסר את נפשו, הקב"ה יזכה אותו שלא יחמיץ אותה הלאה כמו בסיפור אודות רבן שמעון בן גמליאל שהיה מוכן להיהרג כדי לקיים את מצות ברית המילה לבנו רבי יהודה הנשיא, למרות איסור הרומאים למול. בגלל זה זכה שבנו יערוך את המשנה ויכונה רבנו הקודש. כנ"ל אברהם אבינו, שלמרות זקנותו, הוא קיים ציווי ה' למול. לכן, עם ישראל דבק בקיום מצות ברית המילה.
ב. בהיותו בליאון שבצרפת, התקשה לקיים את המצווה בגלל מזג האוויר הסוער. בגלל מסירותו הרבה לקיום המצווה, הרב ביקש ממארחיו לעקוב דרך הרדיו אחרי מזג האוויר. כאשר נודע לו שבעיר מרסיי מרחק של 380 ק"מ השמים בהירים, עלה על הרכבת הראשונה לשם, וזיכו אותו משמיא "להקביל את פני השכינה".
בעצם, זו היא כל תורת עשיית הנסים של בבא סאלי. העולם נועד לשרת את האדם ככתוב בפרקי אבות: "רבי אומר: כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כולו – כדאי לו…". כלומר, העושה את רצון ה' – העולם כולו נברא עבורו ובשבילו ולכן אם צריך, יעשו לו נסים לעבודת ה'. התכונות אותן מונה רבי מאיר בהמשך המשנה, אכן מתאימות לרבנו "בבא סאלי": אוהב ומשמח את המקום, אוהב ומשמח את הבריות, ענוה ויראה, נהנים ממנו עצה ותושייה, בינה וגבורה, מגלים לו רזי תורה, ונעשה כמעיין המתגבר, צנוע, ארך רוח, ומוחל על עלבונו, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים… (אבות ו, א).
ג. בהזדמנות אחרת כאשר שהה בפריז אצל תלמידו הרב יחיא שטרית בשנת תשי"ג בי"ב בכסלו, הצטער הרב שלא יכול לקיים את המצוה בגלל העננות הגבוהה שכיסתה את הירח. בשעה שתיים בלילה, העיר את תלמידו ואמר לו: "גילו לי זה עתה מן השמים שהעננים התפזרו, נצא מיד לברך". השניים יצאו ללילה הקפוא, אבל זכו "להתחמם" מאורה של ברכת הלבנה.
מהו סוד ברכת הלבנה?
מצות קידוש החודש ע"פ הלבנה, היא המצוה הראשונה שנאמרה לעמ"י במצרים כעם, כדברי רש"י הראשון בתורה: "אמר רבי יצחק, לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מ"החדש הזה לכם…".
יום אחד, מתגלה אליהו הנביא זכור לטוב לרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי ושואלו: "ידעת מה שכתוב "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה?!" הוא ענה לו: אלה השמים, ואלה מעשה הקב"ה בהם יש להתבונן ולברכו שנאמר: "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת" (תהילים ח, ד), ובאותו פרק, קיים גם הפסוק: "יהוה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ" (קב הישר פרק ב' עמ' ט"ו).
התורה פתחה במצות קידוש החודש כדי לרמוז איך ללמוד תורה. כמו שהלבנה מתמלאת לאט עד לשיא באמצע החודש, ושוב מתמעטת. כנ"ל בלימוד תורה. יש ללמוד תורה ברצף מבלי להפסיק. אחרת, מתמעטים כמו הלבנה כדברי חז"ל: "אם תעזבני יום – יומיים אעזבך" (ירושלמי ברכות יד, ד).
מסופר על רבי אלעזר בן ערך שהיה "כמעיין המתגבר" כדברי רבו רבן יוחנן בן זכאי (אבות ב, י"ב).
אחרי פטירת רבו, הלך בעצת אשתו לאמאוס – עיר קייט. הוא חשב שחכמים יבואו אחריו בגלל גדלותו בתורה, אבל הם העדיפו להישאר ביבנה, עיר של חכמים, אותה בחר רבו רבן יוחנן בן זכאי.
מסופר עליו ששכח את תלמודו, וכאשר חזר לחבריו קרא "החרש היה לבם" במקום "החדש הזה לכם". כלומר, טעה באותיות "ר י ב". חכמים התפללו עליו וחזר לו תלמודו.
רבנו ה"בן איש חי" מסביר בספרו "בן יהוידע" מדוע טעה רבי אלעזר בן ערך דווקא באותיות רי"ב: "תלמיד חכם שעוסק בתורה נקרא רבי, ששולט על קליפת רי"ב. סנח-ריב מלך אשור שלח בידי רבשקה לומר לבני ישראל: "אל תשמעו אל חזקיהו, כי כה אמר מלך אשור, עשו אתי ברכה וצאו אלי ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו…" (ישעיה לו, טו).
ה"בן איש חי" מסביר בהמשך, שרבשקה התכוון לומר להם ליהנות מן החיים ולא לשמוע לחזקיהו המלך שציווה אותם לאכול מלחמתה של תורה, ולשתות יינה של תורה.
כלומר, רצה להשליט עליהם קליפה של רי"ב במקום רב"י, ולכן נקרא "סנח-ריב".
כמו כן, ניתן להסביר את טעותו של רבי אלעזר בן ערך כטעות פרוידיאנית, היות והרי בתשובה לרבו רבן יוחנן בן זכאי ששאל "איזוהי דרך ישרה שידבק בה האדם"? הוא ענה: "לב טוב". כלומר, על האדם להיות מודרך ע"י לבו כלפי הזולת, בכך שינהג בו מתוך רחמים { = רחם אם – הנוהגת ברחמים כלפי תינוקה, היות והוא יצא מרחמה}.
המידה הזו של "לב טוב", מתאימה מבחינה רעיונית ל"טעותו" כביכול: "החרש היה לבם?" – הייתכן שלבם שהיה "לב טוב", הפך להיות אטום ומתנכר לזולת מתוך חרשות, כאילו אינם שומעים ואינם מרגישים בצער חברם. כנראה, שדבריו רומזים למקרה שלו, כאשר חבריו החכמים לא באו אתו לאמאוס, דבר שגרם לו לשכוח את תלמודו. והרי ידוע: "חברותא או מיתותא".
רבי אלעזר בן ערך תואר ע"י רבו "כמעיין המתגבר", ולכן הוא חשב שחבריו יבואו אתו כדי להמשיך ללמוד ממנו חידושי תורה. חבריו לעומת זאת, העדיפו את יבנה שהייתה עיר של חכמים כבקשת ריב"ז מאספסיאנוס לפני החורבן: "יבנה וחכמיה".
"לב טוב" {בגימטריה} = מט' = 49 ימי ספירת העומר, בהם אמורים אנו לתקן את המידות לפני מתן תורה.
מסר חשוב: את התורה יש ללמוד ברצף וללא תפנוקים, ועם חברותא. אז, זוכים להתגדל בתורת אלוקים חיים.
בברכת התורה ולומדיה
משה אסולין שמיר
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. חניני בת עליה ע"ה ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. אברהם וישראל בני חניני ע"ה. עזיזה בת חניני ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לפרסום מהדורה שניה לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
בזכות סידנא בבא סאלי ע"ה, שאזכה לברך על המוגמר על הספר החדש "להתהלך באור הגאולה".
לבריאות איתנה וברכה והצלחה ברוחניות ובגשמיות – למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב.. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לפרנסה בשפע וזיווג הגון לאשר נ"י בר זוהרה ע"ה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
כתובת מצבתו של ר דוד צרפתי מתארת דמות של אדם תלמיד חכם סבלן ולמדן שהיה מוכר וידוע בקהילתו, חוקר ובקי בפירוש רש״י. הוא היה בעל ידע בזוהר ופניו כפני חמה בדומה לנאמר על משה רבינו. אקרוסטיכון: דוד צרפתי ז״ל.
חריזה: אב // אב // אב
אַשְׁרֵי אִישׁ בְּעוֹדוֹ אִישׁ
דִּיֵאָמְרוּ לְדָוִד שֶׁבַח וּתְהִלָּה / נוֹסָף עַל צִדְקָתוֹ וְעַנְוָתוֹ
וְהוּא אֶחָד בְּקֶרֶב עַם סְגֻלָּה / דַּי לוֹ אֲשֶׁר מֵעוֹדוֹ בִּתְקוּפָתוֹ
דָּרַךְ כּוֹכָב נִשְׂגָּב בְּכָל מַעֲלָה / עַד זִקְנָה עַד שֵׂיבָה בְּטָהֳרָתוֹ
- צוּרוֹ צִוָּהוּ לְבֵית הַתְּפִלָּה/ לָרוּץ יוֹם יוֹם וְלִשְׁקֹד דַּלְתּוֹ
רַחְמָן נֶאֱמָן בְּלִי קֵץ וְתִכְלָה / בְּלֵב נִשְׁבָּר בְּלִי עֶצֶב שִׂמְחָתוֹ
פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה מִכֵּס אֲצֻלָּה / סַבְלָן לַמְדָן בְּזֹהַר הַר יִפְעָתוֹ
תּוֹרַת חָכָם לוֹ כְּאֹרַח סְלוּלָה / פֵּרוּשׁ רָשִׁ״י חוֹקֵר בּוֹ כִּתְבוּנָתוֹ
יַחַד לַכֹּל תְּהִלָּתוֹ מְגוּלָּה / זִכְרוֹ לִבְרָכָה בְּצֵל שַׁדַּי נִשְׁמָתוֹ
10 . קְטַנָּה אֶבֶן שַׁיִשׁ מֵהָכִיל שִׁבְחֵי הָאִישׁ הַצַּדִּיק הַזֶּה
זֶה שְׁמוֹ הַטּוֹב הַר דָּוִד צָרְפָתִי ז״ל
שנלב״ע יוֹם חֲמִישִׁי בַּשָּׁבוּעַ
שְׁמֹנָה יָמִים לְח[וֹדֶשׁ] נִיסָן הַמְלֻמָּד בְּנִסִּים
בִּשְׁ[נת] פְּטִּרַת בָּא סִי[מִן] רוֹכֵב שָׁמַיִם בְּעֶזְרֶךָ תנצב״ה.
- 1. דיאמרו… ותחלה: בשבח המנוח. על ררך הכתוב בפיוט ׳לדוד שיר ומזמור…׳. 2. והוא אחד: מיוחד בקהילתו. די… בתקופתו: ביטוי לכבוד הרב שרחשו לו. 4. דיד כוכב: על פי במד׳ כד,יז. 5. צורו… דלתו: מתמיד ומקפיד להתפלל כל התפילות. 7. פניו כפני חמה: דימוי נכבד. במקור נאמר על משה רבנו. ראה ילקו״ש במד׳ כז ־ רמז תשעו ד״ה ׳נמצינו למדין פני משה כפני חמה ופני יהושע כלבנה׳. מכם אצלח: ממשפחה נכבדת. 10. האיש הצדיק הזה: מעטים כונו כך. 14. פטרת: היא שנת תרפ״ט. שמים בעזרד: עולה למניין תרפ״ט 1929 למניינם.
שירת האבנים-אשר כנפו-שלום אלדר-שירה מופלאה על מצבות בתי העלמין במוגדור-רַבָּנִים-יח. הַר' דָּוִד צָרְפָתִי-פָּנָיו כִּפְנֵי חַמָּה
עמוד 78
