אלי פילו
"בשלח"-הרב משה אסולין שמיר
שירת ההודיה לה' – על הגאולה בים סוף,
ושירת ההודיה – על תהליך הגאולה ב-י-מ-י-נ-ו,
בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
שירת הגברים
מול שירת הנשים בים סוף:
שירת הגברים: "אז ישיר משה ובני ישראל,
את השירה הזאת ליהוה,
ויאמרו לאמר: אשירה ליהוה…" (שמות טו, א).
שירת הנשים: "ותען להם מרים:
שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו, כא).
שירת הגאולה:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים" (ישעיה כו', א – יט)
מאת: הרב משה אסולין שמיר
"בשלח" – שמה של פרשת השבוע, מעיד על תוכנה ומהותה:
הקב"ה משלח את בני ישראל מגלות מצרים, למרות ההתנגדות העיקשת של פרעה לשלח את העם מארצו.
פרעה טוען בפני משה רבנו: "את עם ישראל לא אשלח" (שמ' ה, ב). משה רבנו לעומת זאת, אינו מתייאש, ודורש בכל תוקף לשלח את העם: "שלח את עמי ויעבדוני" (שמ' ז, כו). הסיפור מתמקד במילות מפתח מהשורש ש.ל.ח.
הדבר בא לידי ביטוי גם בגימטריא של שם הפרשה: בשלח = 340 = ספר. כלומר, בפרשת "בשלח" הנמצאת בספר הספרים, מתואר השלב השלישי בתכנית האלוקית לגאול את עמ"י מתוך נסים ונפלאות, כדברי הכתוב: "וגאלתי אתכם בזרוע נטויה" (שמ' ו, ו), דבר הבא לידי ביטוי בקריעת ים סוף לעמ"י, והטבעת פרעה וחילו (רבנו-אוה"ח-הק').
פרשת "בשלח" גם מתארת איך הקב"ה דואג לעמ"י כאבא לצאצאיו, והוא מלווה אותם במסע המדברי לכיוון א"י "בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש, להאיר להם ללכת יומם ולילה" (שמ' יג כא).
הקב"ה גם דואג לפרנסתם "דבר יום ביומו", ע"י הורדת לחם מן השמים, בדמות המן בו הרגישו כל טעם שרצו.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר את מטרת מתן המן: "למען אנסנו הילך בתורתי אם לא' – כי לחם מן השמים לא יצטרך שום תיקון, ובזה יהיו פנויים מכל – ואראה הילך בתורתי אם לא" (שמ' טז, ד). זה בעצם הניסיון: האם ינצלו את הזמן הפנוי ללימוד תורה.
בימינו, לרבים מאתנו יש זמן פנוי. השאלה, איך בוחרים למלא אותו, תורה או בטלה.
בפירושו השני, רבנו מסביר את סיבת ההזדקקות למן 'דבר יום ביומו', ולא פעם בשנה לכל השנה. ההזדקקות היום יומית למן {פרנסה} – תוביל לתפילה לקב"ה לקבלתו, מידי יום ביומו.
רבי שמעון בר יוחאי הביא משל לכך: מלך שפסק לבנו תקציב שנתי. הבן הפסיק להתעניין באביו. ברגע שהמלך החליט לתקצב את בנו מידי יום, הבן התייחס בכבוד יותר לאביו. כך אנו מול הקב"ה (יומא עו ע"א).
הגשמים בארצנו, מהווים את המקורות העיקריים לתצרוכת מי השתיה והחקלאות, בניגוד למצרים, אירופה ואמריקה המשופעות במים. הסיבה לכך, הקב"ה רוצה שנתפלל אליו לגשמי ברכה, כפי שאנו עושים בתפילת העמידה – "ותן טל ומטר לברכה".
פועל יוצא מהאמור לעיל: הקב"ה שולט בעולמו ביבשה, באויר ובים, כפי שראינו בעשר המכות ובקריעת ים סוף, וכן במחשבת פרעה, בכך שנאלץ להסכים לשלוח את עמ"י ממצרים, אחרי מכת בכורות.
פרעה גם אולץ ע"פ רצון ה' לרדוף אחרי עמ"י אל תוך הים, דבר המנוגד לכל הגיון, היות והרי קודם לכן, הוא טען: "אנוסה מפני ישראל – כי יהוה נלחם להם – במצרים" (שמ' יד, כה).
הקב"ה אוהב את עמ"י ודואג להם בכל מצב, ואפילו במדבר. הם זכו למסע במעין ספינת תענוגות ממוזגת, כאשר ענני כבוד סוככו עליהם, סעודות מצוה חינם, עמוד ענן ועמוד אש שהיו להם לשמירה ולהכוונה, כמו "וואז".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על השלב השלישי בגאולת מצרים: "וגאלתי אתכם – היא יציאתם מארץ מצרים, ובכלל זה היא קריעת ים סוף". כלומר, "וגאלתי" הוא השלב השלישי בגאולתם של בני ישראל הרואים במו עיניהם, איך מעניהם המצריים טובעים לעיניהם במצולות ים.
המדרש מספר שכל מצרי נשטף ע"י גלי הים לחוף, היישר לרגלי היהודי אותו עינה, ורק אח"כ מת, כך שכל יהודי ראה איך הקב"ה מפעיל "מידה כנגד מידה", בכך שהקב"ה משלם למצרים הרשעים כרשעם וכרעתם, ובאותו מטבע. כמו שהמצרים הטביעו את ילדי העברים ביאור, כך ה' הטביע אותם בים סוף.
התופעה הנ"ל של הענשת אויבי עם ישראל, תחזור על עצמה בבוא משיח צדקנו, בבחינת דברי הנביא עובדיה: "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו – והיתה ליהוה המלוכה" (עובדיה א, כא).
"מצודת דוד" אומר על כך: "ר"ל, המושיעים שבהר ציון הם מלך המשיח ושריו, כאשר יעלו בהר שעיר לעשות בהם משפט – על מה שהרעו לישראל, אז תהיה לה' המלוכה. ר"ל, אז הכל יודו במלכותו ויקבלוהו".
כל זה, יהיה מתוך נסים ונפלאות ככתוב: "כימי צאתך מארץ מצרים – אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו).
נ-פלאות נאמר, ולא פלאות. לומר לנו, הנסים והפלאות בגאולה הבאה – יהיו פי נ' = פי חמישים.
האדמו"ר הרה"צ רבי ישראל אביחצירא – בבא סאלי ע"ה, כותב בפיוטו הנפלא:
"יודו לך רעיוני, אל מבטן יוצרי":
"אתה הוא האלוקים העד והדיין / קום נא לקראת גבהים צא נא מזויין /
לנקום נקמתך מהם, להשלים כל ענין / שמך וכיסאך, שהם מעין כל חי נעלם".
פרשת בשלח – שבת שירה.
"שבת שירה": השבת נקראת גם "שבת שירה", היות וקוראים בה את "שירת הים" (ירושלמי מגילה פ"ג ה"ז).
השירה כוללת ח"י פסוקים, כאשר המילה "ים" מופיעה 8 פעמים, דבר המשתלב בגימטריא של המילה "אז" = 8, הפותחת את השירה: "אז ישיר משה ובני ישראל וכו'".
המילה "אז" = ח', רומזת לספירת הבינה שהיא מעל הטבע, בבחינת: "למנצח בנגינות על השמינית" (תהילים ו, א).
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: "לא היה צריך לומר 'אז', אלא וישר משה וגו'. והדבר מובן – כי אז שוררו". כלומר, הפס' מובן גם ללא המילה 'אז'.
רבנו משיב: "אכן יכוון הכתוב להודיענו הבנת המושג, כי כשנכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלימה – אז זכו לומר שירה ברוח הקודש" כדברי קדשו.
כלומר, המילה 'אז' לא באה לציין רק את זמן אמירת השירה, אלא מהותה. המילה 'אז' פותחת גם שירות אחרות בתנ"ך, כמו שירת הבאר: "אז ישיר ישראל" (במ' כא, י-כ).
שני הפס' המרכזיים מתוך "שירת הים", המבטאים את חיסול הכוחות המצריים, ומצד שני גאולת עמ"י הם:
"סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו, א). "רמה" – במשמעות השליך והטביע את החילות המצריים בים.
"ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמ' יד, ח) – "רמה" – מלשון לרומם ולהושיע את עמ"י.
יוצא שהביטוי "רמה", מהווה תקבולת ניגודית. ההסבר לכך הוא: הקב"ה המנהיג את עולמו בדין, מסוגל באותה עת לבצע דברים מנוגדים. מצד אחד, לרומם את בני ישראל שקיבלו את מלכותו יתברך, ובאותה מידה, להטביע את המצרים שהמשיכו ברשעם לרדוף את עמ"י, למרות הנסים.
"יהוה הוא האלהים": הביטוי הנ"ל, מהווה גם כן תקבולת ניגודית. מצד אחד, ה' מסמל מידת החסד, מצד שני "אלוקים" מסמל מידת הדין. כנ"ל בקריאת שמע: "שמע ישראל, יהוה אלהינו…".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר שהקב"ה טוב כלפי הטובים, כפי שבאותה מידה, הרשע ישלם על רשעו, בבחינת: "תייסרך רעתך" (ירמיה ב, יט). רעת האדם גורמת לו ליסורים, היות ו"מפי עליון לא תצא הרעות והטוב" (איכה ג לח).
השלב הרביעי בגאולה: "ולקחתי אתכם לי לעם…", רומז לקבלת התורה שתהיה בהמשך בפרשת "יתרו" ביום השישי ו' בסיון, כפי שהקב"ה הבטיח למשה רבנו בסנה. כל זאת, לאחר מט' ימי ספירת העומר, בהם תיקנו בני ישראל את מט' שערי טומאה, ונכנסו למט' שערי קדושה.
"שירת הים כאיש אחד ובלב אחד",
בתפילת שחרית.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על שירת הים אותה אנו שרים כל בוקר בתפילת שחרית: "נכנסה בליבם יראת הרוממות והאמונה השלמה. אז זכו לומר שירה ברוח הקודש. ואומרו "ישיר" לשון עתיד… שישנה לשירה גם לעתיד, וכל הבא לשיר שירה זו לפני ה' – יש לאל ידו".
או ירמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד" כדברי הזוהר בפרשתנו (ח"ב נד ע"ב): "כל אדם שאומר שירה זו בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם האמת… ונתלים עליה כל אותם תשבחות האחרות שאומרים עליונים ותחתונים".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר לאור זאת: "קבעוה בתפילת שחרית בכל יום".
"אשירה לה'": "אשירה" – בלשון יחיד, למרות שנאמר ע"י בנ"י, והיה ראוי לומר נשירה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב כך: "שיאמרו שירה יחד, בלא בחינת השתנות וההפרדה – עד שיהיו כאיש אחד, הגם היותם רבים".
מסר חשוב: בתפילת שחרית, יש לשיר את שירת הים בשירה ובכוונה, כדברי הזוהר ורבנו-אוה"ח-הק'.
רבי נחמן מברסלב אומר על מעלת השירה:
"טוב לאדם להרגיל את עצמו, שיוכל להרים את עצמו עם איזה ניגון – כי ניגון הוא דבר גדול וגבוה מאוד, ומעלת הניגון אי אפשר לשער".
"שירו ליהוה כי גאה גאה
סוס ורוכבו רמה בים" (שמ' טו כא).
שירת הנשים – מול שירת הגברים.
"בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור, נגאלו ישראל ממצרים" (סוטה יא' ב'). מאחורי הגברים במצרים, הסתתרו להן נשים צנועות, מאמינות ובוטחות בישועת ה', שהניעו את הגאולה.
רש"י הק' שנפטר לפני 914 שנים {תשע"ט) אומר: "מובטחות היו צדקניות שבדור, שהקב"ה עושה להן ניסים והוציאו תופים ממצרים" (רש"י שמות טו' כא).
הנשים האמינו בניסים שיהיו להן גם אחרי יציאת מצרים, ולכן הכינו מראש את התופים.
"שירת הנשים" מתמקדת בפסוק אחד בלבד: "שירו ליהוה כי גאה גאה – סוס ורוכבו רמה בים" (שמות טו כא), מול ח"י פסוקים של הגברים. מרים הנביאה זכתה לתמצת את כל השירה בפסוק אחד שחציו הראשון עוסק בגאות ה', כלומר שלטון ה' בים, ככתוב: "מושל בגאות הים" (תהילים פט' י'), ואילו החלק השני של הפסוק מתייחס לניצחון על המצרים – "סוס ורוכבו רמה בים", כאשר בני ישראל עוברים דרך יב' שבילים "ביבשה בתוך הים".
"ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה": על מרים מעידה התורה שהייתה נביאה ואחות אהרון, כדי להראות את דבקותה בתכונה הבולטת אצל אחיה אהרון – מידת השלום, בבחינת "אוהב שלום ורודף שלום". עקב כך, היא זכתה עם בעלה נחשון בן אבינדב שהיה הנחשון הראשון שקפץ לים, להעמיד את זרע המלכות – דוד המלך ומלך המשיח שיבוא בעזרת ה' ובקרוב. וכן את בצלאל בן אורי בן חור בונה כלי המשכן.
חוקרי השירה קבעו:
משורר טוב, הוא האיש המסוגל לתמצת רעיונות נשגבים,
במילים ספורות מלשון ספיר ויהלום,
דוגמת מרים הנביאה,
שהצליחה לתמצת ח"י פסוקים של הגברים – בפסוק אחד.
"ויאמר יהוה אל משה: מה תצעק אלי,
דבר אל בני ישראל ויסעו.
ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו,
ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה" (שמ' יד, טו – טז).
כוחה של אמונה ומסירות נפש.
רבי מאיר בעל הנס – סנגורם של ישראל.
כאשר בני ישראל עמדו מול ים סוף, הם נדהמו לגלות שפרעה וכל חילו שועטים אלי קרב אחריהם, דבר שגרם לפחד אימים ככתוב: "ויראו מאוד, ויצעקו בני ישראל אל יהוה. ויאמרו אל משה, המבלי אין קברים במצרים לקחתנו למות במדבר…" (שמ' יד, י – יא).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שהפחד שלהם נבע משרו של עשיו שניצב בראש המחנה המצרי, ושמו "מצרים", ככתוב: "ופרעה הקריב, וישאו בנ"י את עיניהם – והנה מצרים נוסע אחריהם – ויראו מאוד" (שמ' יד, י).
על כך אומר רבנו: "פירוש, שר של מצרים". רבנו מבדיל בין "פרעה הקריב", לבין "והנה מצרים נוסע אחריהם". פירוש רבנו מבוסס על המדרש: "תלו עיניהם לשמים וראו שרו של מצרים פורח באויר…" (שמו"ר כא, ה).
משה מרגיע אותם ואומר להם: "אל תיראו, התייצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום … ה' ילחם לכם, ואתם תחרישון" (שמ' יד, י-יד). כלומר, הקב"ה מנהל את המלחמה נגד השר של מצרים, ונגד פרעה וחילו.
רבנו-אור-החיים-הקדוש אומר בפירושו הראשון לפס' הנ"ל: הרי פחדם נבע משרו של מצרים שהוא שר שמימי, ובני אדם כידוע, לא יכולים להילחם נגדו, ורק הקב"ה יוכל להילחם בו, לכן אין להם מה לפחד.
בפירושו השני אומר רבנו: "כי לא לעזרה לבד יהיה להם במלחמה, אלא הוא יערוך כל המלחמה", כפי שעשה הקב"ה לחזקיה המלך במלחמתו נגד סנחריב. חזקיה אמר: "אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף, ולא לומר שירה – אלא הריני ישן במיטתי ואתה עושה". אכן, מלאך ה' חיסל את כל חילות סנחריב בלילה אחד (ילקו"ש ש"ב רמז קסג).
בעם ישראל, נוצרו כיתות שונות המתנצחות ביניהן כדברי המדרש:
רבי מאיר בעל הנס אומר: "אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו עומדים ומתנצחים, קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה… לפיכך זכה בנימין הצדיק ונעשה אושפיזין לגבורה. {בעל אכסניא לשכינה. רש"י: שבית קודשי קודשים בנוי בחלקו}. שנאמר: "ובין כתפיו שכן".
כלומר, כל השבטים רצו לקפוץ לים, אלא שכל שבט כיבד את השני.
אמר לו רבי יהודה: לא כך היה המעשה. אלא זה אומר: "אין אני יורד תחילה לים", וזה אומר: "אין אני יורד תחילה לים". מתוך שהיו נוטלים עצה אלו מאלו, קפץ נחשון בן עמינדב ושבטו אחריו לתוך הים. לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל. שנאמר: "היתה יהודה לקודשו, ישראל ממשלותיו" (תהלים קי"ד, ב). אמר להם הקב"ה: מי שקידש שמי על הים, יבוא וימשול על ישראל" (סוטה לו ע"ב – לז ע"א).
מהמדרש הנ"ל עולה, שרבי מאיר בעל הנס מפרגן כדרכו בקודש לב"י, אותם הוא רואה כ"כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ", המוכנים לקדש שם שמים ברבים.
רבנו-אור-החיים-הק' שואל מספר שאלות:
"מה תצעק אלי – קשה, ולמול מי יצעק אם לא לה' אלוקיו, ובפרט בעת צרה…" כדברי קדשו.
כמו כן, "עוד קשה אומרו דבר אל בני ישראל ויסעו – להיכן יסעו, אם רודף מאחור, והים לפניהם…".
סדר האירועים בפס' הנ"ל, היה צריך להיות כך: "הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו", ורק אח"כ לומר: "דבר אל בני ישראל ויסעו", דבר המתאים להתפתחות העלילה.
רבנו-אור-החיים-הק' מיישב את הקושיות כך: הזוהר הק' אומר ששרו של עשיו קטרג על עם ישראל: 'מה אלו עובדי עבודה זרה – אף אלו עובדי עבודה זרה', לכן לא מגיע לעם ישראל להינצל (זוהר ח"ב קע ע"ב). הקב"ה אומר למשה: "מה תצעק אלי – אין הדבר תלוי בידי, הגם שאני חפץ לעשות נס, אלא הדבר תלוי במעשיהם של ישראל. לכן אמר ה' למשה: "דבר אל בני ישראל, פירוש – זאת העצה היעוצה להגביר צד החסד והרחמים… ויתעצמו באמונה בכל ליבם, ויסעו אל הים שיחלק. על סמך הביטחון אני אעשה להם נס, ובאמצעות זה, תתגבר הרחמים, ויבקע הים – כי גדול הביטחון והאמונה הלז להכריעם, ואתה הרם את מטך – פירוש, באמצעות מעשה הטוב – נעשה להם הנס לטובה. ותמצא שכך היה, וצדיק הראשון הוא נחשון בן עמינדב ונכנס עד גרונו, ולא נבקע הים, עד שאמר "כי באו מים עד נפש" כמאמרם ז"ל…" כדברי קודשו.
ארבע דרגות בעבודת ה'
לאור משנת רבנו-אור-החיים-הק':
- יראת העונש ב. יראת הרוממות ג. אמונה ד. שירה.
"ויושע יהוה ביום ההוא את ישראל מיד מצרים.
וירא ישראל את מצרים מת על שפת הים.
וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה יהוה במצרים.
ויראו העם את יהוה. ויאמינו בה' ובמשה עבדו.
אז ישיר משה ובני ישראל" (שמות יד ל-לא. טו א).
א. יראת העונש.
רבנו-אור-החיים-הק': "אבל יראת העונש, מן הסתם היתה להם קודם במצרים" (שמ' יד, לא), כאשר
הם ראו את משעבדיהם נענשים במשך שנה שלמה ב-י' מכות ע"י הקב"ה, בבחינת "מידה כנגד מידה".
הרש"ר הירש בפירושו לתורה (שמ' ז, ט"ו) אומר: דבר זה גרם להם להפנים את נושא שכר ועונש.
תהליך השעבוד במצרים, היה מורכב משלושה שלבים: גירות, שעבוד ועינוי ככתוב: "כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בר' טו, יג).
הרב הירש חילק את המכות לשלש קבוצות:
א. המכות: דם, ערוב וברד – מסמלות את הגירות, היות והן מכות חיצוניות, מהן ניתן לברוח.
ב. המכות: צפרדע, דבר וארבה – מסמלות את העבדות, היות וקשה להתפטר מהן.
ג. המכות: כינים, שחין וחושך – מסמלות את העינוי, היות והן גורמות לעינוי הגוף, ולא ניתן להשתחרר מהן.
להלן הדגמות ע"פ "הנתיבות שלום", לאור פירושו של הרב יהודה עובדיה ע"ה, במאמרו לפרשת וירא:
במכת הדם, היאור בו הטביעו את ילדי ישראל, ובו תלו את ביטחונם האלילי והכלכלי, הפך לדם, ובכך החלו לאבד את תחושת האדנות על המיעוט העברי.
במכת הצפרדע – המצרים ניסו למחוק את זהותם וייחודם של ב"י. הקב"ה במקביל, שלח להם צפרדעים שהם יצורים זהים שחדרו לכל פינה בביתם.
במכת הכנים חסרי הזהות, נגרמה להם השפלה רבתי כפי שהם השפילו את עמ"י.
במכת הערוב, התבטלו הגבולות בין העיר ליער, כאשר חיות טרף טרפו מצרים כאוות נפשם, דבר שטשטש גבולות, והשרה בהם חוסר ביטחון.
במכת הברד – השתנו סדרי בראשית, היות וגשם כמעט ולא יורד במצרים, כל שכן ברד, דבר המוכיח להם, שרק הקב"ה שולט ביקום.
בשלש המכות האחרונות, הקב"ה החשיך עליהם את עולמם בשלבים: תחילה הארבה המסתיר את עין הארץ. אח"כ החושך עליו כתב רבנו-אוה"ח-הק' שהיה חושך מהגיהנם, וכדברי קדשו: "יש מרבותינו שאמרו שחושך זה היה מהגיהנם… ב' חושך היה… ג' ימים לא ראו איש את רעהו. ג' ימים שלא קמו", כאשר לעם ישראל אור במושבתם.
במכת בכורות – הקב"ה בכבודו ובעצמו עבר במצרים, וכל הבכורים כולל של הבהמות מתו מאליהם, כנתינת עין של חכמים ברשעים, ועושים אותם גל של עצמות" כדברי קדשו. רבנו מסביר בהמשך, שרק אחרי מכת בכורות עמ"י יכל לצאת ממצרים, היות והבכורים היוו את הקליפה האוחזת בקדושה, וע"י חיסול הבכורים בסוד "בירורי ניצוצי הקדושה", הבכורה עברה לבכורי עם ישראל, בבחינת "בני בכורי ישראל" (שמ' ד, כב).
ב. ויראו העם את יהוה" (שמ' יד, לא).
יראת הרוממות.
במסגרת שרשרת הניסים בים, הם ראו את המצרים טובעים בים לעיניהם, כאשר כל יהודי ראה את מעבידו לשעבר מושלך לשפת הים כשהוא גוסס, ורק אח"כ מת. כל זאת, "כדי שיכירו בהם ישראל בעודם חיים, ותכסה אותם בושה" כדברי קודשו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שמדובר פה "ביראת הרוממות". כלומר לאחר שבני ישראל ראו את הניסים בים.
בעל העיקרים אומר: "כמו אצל אברהם אבינו עליו נאמר: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה", והיא התכונה האחרונה שאדם מגיע אליה באמצעות מצוות התורה" (מאמר ג, לב').
הרמח"ל: "עיקר היראה היא יראת הרוממות, עליה צריך האדם לחשוב ולכוון בעודו מתפלל או עושה מצוה" (מסילת ישרים יט). אברהם אבינו זכה ליראת הרוממות לאחר העקידה, ככתוב: "עתה ידעתי כי יראה אלהים אתה…".
ג. "ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו" (שמ' יד, לא).
האמונה בה' – כמקפצה לרוח הקודש.
רבי נחמיה אומר:
כל המקבל עליו מצוה אחת באמונה,
כדאי הוא שתשרה עליו רוח הקודש,
שכן מצאנו באבותינו, שבשכר שהאמינו בה',
זכו ושרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה. שנאמר:
"ויאמינו ביהוה ובמשה עבדו – אז ישיר משה ובני ישראל" (מכילתא, בשלח).
הגר"א: האמונה הזכה בה', דומה לאמונת תינוק באמו או באומנת המטפלת בו, בהן הוא בוטח במאת האחוזים, כדברי לפסוק בתהילים: "ודוממתי נפשי, כגמול עלי אמו – כגמול עלי נפשי (קל"א ב'). הוא מדמה {"ודוממתי"} את נפשו המאמינה בה', לתינוק הבוטח ומאמין באמו, ככתוב בשירת הים "ויאמינו בה'", מלשון אומן = א-מ-ן = א-ל מ-לך נ-אמן. על כל מה שקורה לו, הוא אומר "אמן", ורואה בקב"ה "מלך נאמן", המנהל את עולמו מתוך אמונה.
באמונה, יש גם את ממד האמנות והיצירתיות, היות ובשביל להאמין בה' באמת בבחינת "וצדיק באמונתו – יחיה" (חבקוק ב, ד), חייב האדם להתעלות בעבודת ה' מתוך למדנות יצירתית.
באמונה, קיים גם ממד הביטחון בה', על ידי אמירת אמן על כל מה שקורה לנו, היות והכל מאתו יתברך.
אברהם אבינו נקרא אבי אבות המאמינים בה', היות והמשיך להאמין בה' למרות עשרת הניסיונות. המאמין בה' נמדד ברגעי מצוקה כשהוא מפנים את הקורה אתו, ואומר תמיד: "אמן", "גם זו לטובה". {ראה בסוף המאמר את סיפורי נחום איש גם זו שקבע את הכלל: "גם זו לטובה". וכן רבי עקיבא שקבע: "כל מאן דעביד רחמנא, לטב עביד}.
רבנו בחיי אבן פקודה הספרדי בעל "חובות הלבבות" אומר על מהות הביטחון בה': "מנוחת נפש הבוטח, ושיהיה לבו סמוך על מי שבטח עלי, שיעשה הטוב והנכון לו בעיניו אשר יבטח עליו כפי יכולתו ודעתו, במה שמפיק טובתו" (ח. הלבבות שער הביטחון פ' א). כלומר, על המאמין בה', להיות רגוע ולא מודאג. ויאמין שה' עושה רק טוב בשבילו.
ד. "אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת ליהוה" (שמות טו, א).
עבודת ה' מתוך שירה לה'.
הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא כאמור עבודה מתוך שירה, לכן נאמר בשירת הים "ישיר" בלשון עתיד. תלמוד לומר "ישיר" – שישנה בשירה זאת גם שירה לעתיד, "וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה', יש לאל ידו.
או לרמוז למצוה, שמצוה לאומרה תמיד, קבעוה בתפילת שחרית בכל יום" (רבנו-אוה"ח-הק'). יש לה מנגינות רבות.
לעבוד את ה' מתוך שירה, זה לעבוד את ה' מתוך שמחה.
"ויבאו מרתה, ולא יכלו לשתות מים ממרה – כי מרים הם…
ויאמר אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך, והישר בעיניו תעשה,
והאזנת למצוותיו, ושמרת כל חוקיו,
כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך,
כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו, כג – כו).
מן ההנהגה הנסית האלוקית שמעל הטבע בים סוף,
ירדו אל ההנהגה ההתנסותית, בה ניסה אותם ה' – ע"פ הטבע במרה.
המים מרים – יש להתפלל לקב"ה כדי לרפא אותם, ולא להתלונן.
בקריעת ים סוף – ראינו ניסים עצומים כאשר עמ"י נשאר פסיבי לגמרי, בבחינת "ה' ילחם לכם – ואתם תחרישון" (שמ' יד, יד). השאלה המתעוררת היא: האם ככה צריך להתנהל העולם? שרשרת האירועים הבאה אח"כ, מראה שהקב"ה מנהל את עולמו ע"פ ניסים בתוך הטבע, ולא ע"פ נסים גלויים מעל הטבע כפי שהיה בקריעת ים סוף.
עם ישראל הולך ג' ימים מים סוף למדבר שור, ולא מוצא מים, וכאשר הוא מוצא, המים מרים. הם מתלוננים בפני משה הצועק ומתפלל לקב"ה, שמורה לו להשליך עץ למי מרה, דבר שגרם להמתקת המים.
רבנו-אור-החיים-הק': הקב"ה מסר להם במרה: "מקצת מצוות, שבת ודינים, {וכן, פרה אדומה וכיבוד אם ואם} קודם לנסותם אם ישמעו למצוות אלו – יצוום תורה כולה, והוא אמרו למעלה 'שם, שם לו חוק ומשפט, ושם נסהו' (שמ' טו, כה). פירוש: אם יעמוד בקבלת התורה. ותמצא שכאן רמז הכתוב ד' מצוות: ללמוד וללמד, לשמור, ולעשות.
כנגד ללמוד – אמר 'אם שמוע תשמע לקול יהוה אלהיך' – זו תלמוד תורה. וכפל השמיעה לטעם הנזכר. גם לרמוז להם שיהיה עסק התורה בחשק גדול שהגם שעודנו לומד, יתאווה ללמוד עוד. וזה יגיד שאינו שבע וקץ בלימודו.
וכנגד ללמד {אחרים}, אמר 'והישר בעיניו תעשה'. על דרך אומרם ז"ל, 'מה אני בחינם, אף אתם בחינם' (נדרים לז ע"א).
וכנגד מצות עשה, אמר הכתוב: 'והאזנת למצוותיו,
וכנגד מצוות לא תעשה, אמר 'ושמרת כל חוקיו', לשון שמירה הצודקת על לא תעשה", כדברי קדשו.
התורה מציינת את השכר על קיום המצוות הנ"ל: "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך כי אני יהוה רופאך" (שמ' טו כו).
רבנו-אור-החיים-הק' מפרש: הקב"ה ירפא את עושי רצונו, גם על מחלות שנגרמו באשמתם, כגון "צינים ופחים" (כתובות ל, ע"א). לדוגמא, אדם שיצא לקור מבלי להתלבש בהתאם, או נחשף למכת שמש וכו'.
יש המסבירים את הביטוי: "והישר בעיניו תעשה" – לנהוג לפנים משורת הדין.
בעל הטורים אומר: "מחלה {83} – אותיות הלחם, ואותיות המלח. לומר לך ששמונים ושלושה מיני חולאים תלויים במרה, ופת שחרית {הלחם} במלח וקיתון של מים מבטלתן, ולכך סמך לו עינות מים".
בפרשת משפטים (כג כה) נאמר: "ועבדתם את יהוה אלהיכם – וברך את לחמך ואת ממך – והסירותי מחלה מקרבך". המחלות נובעות בעיקר מאכילה ושתיה לא מפוקחות, כגון שתיית משקאות ממותקים, והפרזה באכילה וכו', כדברי הרמב"ם בהלכות דעות: "כל המנהיג עצמו בדרכים אלו שהורינו {להימנע ממאכלים לא טובים וכו'} – אני ערב לו שאינו בא לידי חולי כל ימיו, ואינו צריך לרופא" (דעות פרק ד ל).
ה"כלי יקר" אומר: בניסיון במרה, רצה הקב"ה להפנים בליבם ובליבנו את האמונה בקב"ה שהוא הרופא האמתי המסוגל לרפא. כמו שהוא מסוגל להפוך מים מרים למתוקים, כך יכול לרפא כל מחלה. לכן, הקב"ה ביקש ממשה רבנו לזרוק עץ למים, דבר שהמתיק את המים.
כמו שהחולה סומך על הרופא ושותה תרופות מרות מבלי לדעת מה טיבן, כך עלינו לסמוך על הקב"ה.
ישנה דעה בחז"ל האומרת, שזה היה עץ זית שהוא כידוע מר, דבר המסמל את תהליך לימוד התורה. רק אחרי כתישה, זוכים לקבל ממנו שמן שהאיר את המנורה במקדש, ולאורו למדו תורה.
כך בלימוד תורה. עלינו להשקיע מאמצים בלימוד, דבר שמוביל אח"כ ללימוד מתוך מתיקות, בבחינת "תורת יהוה תמימה משיבת נפש {חמש מלים כנגד ה' חומשי תורה}… – ומתוקים מדבש ונפת צופים" (תהלים יט א-יא).
הם הלכו שלושה ימים ללא תורה, היות והתעסקו יותר מידי בביזת הים, לכן התיקון ע"י המים המסמלים את התורה.
מסר אמוני: עמ"י חייב לעסוק בתורה ולשמור את מצוותיה בשביל לקבל שכר, ולא כפי שהיה בנסי המדבר, אותם קיבלו בחינם. מהיום – אין ארוחות חינם. עמ"י עבר מנסים – להתנסות טבעית בעולם הטבע הנוהג כמנהגו, תחת הנהגה אלוקית.
עשר שירות בתנ"ך – נחתמות בשירת הגאולה.
האות הראשונה במילה "ישיר" היא י' הרומזת ל- י' שירות שעמ"י שר וישיר:
ים, באר, האזינו, יהושע, דבורה, חנה, דוד, שלמה, חזקיה ושירה לעתיד (ב. הטורים, טו').
במילה "לאמר", יש מרבותינו האומרים שכל האומר אותה בעולם הזה,
יזכה לאומרה לעולם הבא, לתחיית המתים וגם במלחמת גוג ומגוג.
השירה העשירית לעתיד. מופיעה בישעיה,
ויש בה ח"י פסוקים כמו בשירת הים:
"ביום ההוא יושר השיר הזה…
פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים…" (כו', ב – יט).
"נחית בחסדך – עם זו גאלת.
נהלת בעוזך – אל נוה קדשך {בזמן הגאולה}.
שמעו עמים ירגזון: {העולם יתנגד לגאולתנו}.
חיל אחז יושבי פלשת {הפליסטינים יזדעזעו}.
אז נבהלו אלופי אדום {הנוצרים יבהלו}.
אילי מואב יאחזמו רעד {הערב רב ירעדו}.
נמוגו כל יושבי כנען… {ערביי ארצנו יפחדו}.
תביאמו ותטעמו בהר נחלתך…
מקדש יהוה כוננו ידך" {הגאולה ובנין המקדש} (שמ' טו, יב – יח).
תהליך הגאולה באחרית הימים לאור שירת הים,
במשנתם של רבנו-אור-החיים-הק' ורבנו הגר"א.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר ששירת הים רומזת לימות המשיח. וכדברי קדשו: "אז נבהלו וגו'. אומרו 'אז', לומר כי אינו בזמן שדיבר בו עד עתה, שהוא זמן של הנכנסים לארץ – אלא על זמן ביאת גואלינו", ולזה אמר 'אז נבהלו אלופי אדום', וכן הוא אומר 'והיה אדום ירשה' (במ' כד יח), {כלומר, כיבוש אדום בימינו}. וגם אז, יחול זמן לזכות במואב ועמון, ולזה אמר 'אילי מואב יאחזמו רעד".
רבנו אומר שבזמן המשיח, עם ישראל יזכה גם באותן ג' ארצות: אדום, מואב ועמון, ארצות אותן לא כבשו יוצאי מצרים כמצות ה'. עמון אמנם לא הוזכרה, אבל היא כלולה במואב, היות ושניהם נולדו מאותו אב.
רבנו מסתמך על הזוהר הק' האומר על שירת הים: "תא חזי: שירתא דא אתמר – על ההוא זימנא דיתער מלכא משיחא. דכתיב 'ימינך ה' תרעץ אויב – רעצת {בזמן עבר} לא נאמר, אלא תרעץ" {בעתיד}. (זוהר בשלח, נז ע"ב).
הזוהר גם אומר שכאשר יתגלה מלך המשיח בעולם, ולו תינתן המלכות, ובני העולם… ימצאו בצרה תוך צרה – ושונאי ישראל יתגברו – כאשר יתעורר מלך המשיח עליהם וישמיד לאדום החוטאים, וכל ארץ אדום תישרף באש כמו שכתוב 'וישראל עושה חיל' (זוהר ח"ב, בלק ריב ע"ב).
הגאון מוילנא אומר בפירושו לחבקוק בפסקה שהושמטה ע"י הצנזור: "אלה השלושה הם שלושה מיצרים של א"י: מואב ממזרח, אדום מדרום, פלישתים ממערב.
מואב – היא אבות הטומאה שנטמאו בו ישראל {ע"י בנות מואב בשיטים}.
אדום – הוא אבות הנזיקין שהזיקו לישראל ביותר {בפגיעה בגוף וברכוש}.
פלישתים הצרו לישראל במאוד – ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון" {בעבר, וכפי שעינינו רואות כיום}.
שלוש האומות: פלשת, אדום ומואב יפריעו לעמ"י בימות המשיח, כפי שצוין לעיל ע"י הזוהר הק' ורבנו-אוה"ח-הק', בבחינת "נחית בחסדך… אל נוה קדשך – שמעו עמים ירגזון: חיל אחז יושבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד. נמוגו כל יושבי כנען". פחד אוחז בהם, למראה עמ"י השב לארצו.
א. אדום – מאז ומעולם, אדום מבקש לחסל את עמ"י. עשיו ניסה לחסל את יעקב אבינו כאשר קידם את פניו עם 400 לוחמים, בשובו לארץ מלבן הארמי, וכדברי הגר"א: "הוא מבקש את גופו, את עצם קיומו עלי אדמות. הרי הוא אבות נזיקין, שהזיק לישראל ביותר".
לאורך ההיסטוריה, אדום ביצע רצח עם בישראל. זה התחיל בגזירות השמד בימי בית שני, דרך חורבן הבית, וכלה בשעבוד וחיסול שארית הפליטה. בימי הביניים, יהודי אירופה סבלו קשות מרדיפות ואנטישמיות, גזירות שמד וגירושים המוניים כמו גירושי ספרד ופורטוגל, החרבת קהילות יהודיות במהלך מסעי הצלב. בימינו, השואה הנוראה, ההגבלות על העליה לארץ ע"י הרוסים והאנגלים וכו'.
ב. פלשת – רבנו הגר"א כותב עליהם: "הצרו לישראל במאוד, ולא הניחו להם שום ממשלה ושלטון".
בראשית מלכות שאול, הפלישתים נלחמו נגדו. כאשר שמעו שדוד נמשח למלך, הם ניסו להרוג אותו, כדי שלא ימלוך מלך בישראל, והם ימשיכו לשלוט על עמ"י ככתוב: "וישמעו פלישתים כי נמשח דוד למלך על כל ישראל – ויעלו כל פלישתים לבקש את דוד. וישמע דוד ויצא לפניהם… ויכו את מחנה פלישתים מגבעון ועד גזרה… ויצא שם דוד בכל הארצות. וה' נתן את פחדו על כל הגוים" (דברי הימים א. יד, ח-יז).
בפרקי דרבי אליעזר (עמ' קב) נאמר: "רבי ישמעאל אומר: חמישה עשר דברים עתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. ואלו הן: ימדדו את הארץ בחבלים, ויעשו בית הקברות למרבץ צאן ואשפתות… וירבה השקר, ותיגש האמת, וירחק חוק מישראל… ויבנו את החרבות, ויפנו הדרכים, ויטעו גנות ופרדסים… ובימיהם יעמוד צמח בן דוד…".
בעמ' ק"ח נאמר: "ולמה נקרא שמו ישמעאל – שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם – ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים. לפיכך נקרא שמו ישמעאל, שנאמר: 'ישמע אל ויענם" (תהלים נה, כ).
אכן, עלינו להתפלל לקב"ה שיציל את עמ"י מקללתו של ישמעאל, השוכן סביבנו, בתוכנו וכנגדנו.
ג. מואב – רבנו הגר"א אומר: כי מואב – הרי הוא אבות הטומאה, שנטמאו בו ישראל. והוא כידוע ממזר, היות ונולד מאבי אמו. מואב גם שלח את בנותיו להחטיא את בני ישראל בשיטין.
מסר אמוני:
אדום – לאירופה של ימינו, היה תפקיד מרכזי נגד עמ"י בגלות. וכן, להפריע לו לעלות לארץ ישראל, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהגבלות על העליה לארץ ע"י הבריטים, הרוסים וכו'.
פלישתים – הפליסטינים היושבים בתוכנו, מסביבנו וכנגדנו, תפקידם היה והווה – להפריע לעמ"י למשול בארץ.
מואב – מסמל הפקרות, ממזרות וחוסר צניעות.
רבנו-או-החיים-הק' אומר: כאשר עמ"י ישמור צניעות – יגאל, בבחינת: "כִּי יהוה אֱלֹהיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ – וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דב' כג טו).
"כי האדם – עץ השדה" (דב' כ, י"ט).
חשיבות הנטיעות בארץ ישראל.
ט"ו בשבט – יחול בסמיכות לפרשת "בשלח".
אמר להם הקב"ה לישראל: "כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל" (ויקרא יט כג'). אף על פי שתמצאו את ארץ ישראל מלאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא ניטע, אלא היו זהירים בנטיעות … כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נוטעים לבניכם. שלא יאמר אדם – אני זקן, כמה שנים אני חי, מה אני עומד ומתייגע לאחרים? לא יבטל אדם מן הנטיעות, אלא יוסיף עוד ויטע" (מדרש תנחומא).
אמר רבי אלעזר בן עזריה: "כל שחכמתו מרובה ממעשיו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מרובים ושורשיו מועטים, והרוח באה ועקרתו, והופכתו על פניו. אבל מי שמעשיו מרובים מחכמתו, למה הוא דומה? לאילן שענפיו מועטים ושורשיו מרובים. ואפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בו, אין מזיזות אותו ממקומו. שנאמר: "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו, ועלהו לא יבול – וכל אשר יעשה יצליח" (תהילים א' ג).
מעשה באדם שהיה הולך במדבר והיה רעב, עייף וצמא, ומצא אילן שפירותיו מתוקים, צלו נאה, ואמת המים עוברת תחתיו. אכל מפירותיו, שתה ממימיו, וישב בצלו. וכשביקש ללכת, אמר: אילן, אילן, במה אברכך? אם אומר לך שיהיו פירותיך מתוקים, הרי פירותיך מתוקים, שיהא צלך נאה, הרי צלך נאה, שתהא אמת מים עוברת תחתיך, אמת המים עוברת תחתיך. יהי רצון שכל נטיעות שנוטעים ממך – יהיו כמוך".
"שירת הים" –
ו"שירת העשבים" – ט"ו בשבט.
הזוהר הק': "תניא אמר רבי אליעזר: אדם שאומר שירת הים בכל יום ומכוון בה, זוכה לאומרה לעולם הבא" (זהר בשלח ח"ב נד' עב') שנאמר: "ישיר" ולא "שר".
רבנו-אוה"ח-הק': הדרגה הגבוהה בעבודת ה' היא, עבודה מתוך שירה. לכן, בשירת הים נאמר: "ישיר" בלשון עתיד:
"וכל הבא לשיר שירה זאת לפני ה' – יש לאל ידו". וכן הוא אומר: "שכל הבריאה אומרת שירה לפני הבורא":
האילנות שרים: "אז ירננו עצי היער מלפני ה'…". התמר שר: "צדיק כתמר יפרח". הרימון שר: "כפלח הרימון רקתך מבעד לצמתך".
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב).
המשותף לאדם ולאדמה, לאדם ולנוות ביתו.
"אֱלֹהים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת… (תה' סח ז),
הכתוב מדבר על בני זוג שאך זה נישאו היושבים בביתם כיחידים.
המילה "בכושרות" = בכי + שרות.
על הזוג להחליט האם לחיות בבכי, או מתוך שירה.
"ויקרא את שמם אדם ביום הבראם" (בר' ה, ב). הקב"ה קרא את שמם של אדם וחוה "אדם". השאלה המתבקשת, מדוע לא נקראו "נשמה" מצד שורש נשמתם? כ"כ, מדוע בלשון יחיד?
הרב חרל"פ אומר: אדם מלשון אדמה. כשם שהאדמה זקוקה לטיפול יסודי כדי להצמיח פירות, כך האדם. עליו לטפל בעצמו כדי לצמוח ולהתעלות בעבודת ה'.
כנ"ל בין בני זוג. עליהם לטפל ולתחזק את הזוגיות כמו שמטפלים בצמח, כך שהזוגיות תעלה על דרך המלך – מלכו של עולם, דבר שיזכה אותם להתצמיח בנין עדי עד על אדני התורה.
כשם שבכל צמח יש זרע אותו זורעים שוב, כך במצוות: האדם זורע דרכן מלאכים. "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך" ("מי מרום". תה' צא, יא).
השימוש במילה אדם בלשון יחיד, בא ללמדנו שכל זוג הוא נשמה אחת היורדת לעולם בזוג, שכאשר נישאים, הם מתחברים מחדש לנשמה אחת. לכן, מברכים פעמיים בשבע ברכות את ברכת "יוצר האדם", הרומזת לחיבור מחדש מבחינה גופנית, וכן מבחינה רוחנית כפי שהיו בגן עדן. כל זוג יכול לחיות את חייו לפי הדגם הקודם בגן עדן. הוא רק צריך לרצות.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק.
"אור זרוע לצדיק"
לחוני המעגל שהיה גדול בתורה, ובעל מופתים.
הקשר בין חוני המעגל והנטיעות בארץ ישראל.
חוני המעגל היה מהלך בדרך. ראה אדם נוטע חרוב, אמר לו חוני: החרוב לכמה שנים נוטע פירות?
אמר לו האיש: לשבעים שנה. אמר לו חוני: כלום יודע אתה שתחיה שבעים שנה? אמר לו האיש: מצאתי את העולם בחרובים. כשם שנטעו אבותי, אף אני אטע לבני".
הרקע למעשה, הם דברי רבי יוחנן על חוני המעגל: "כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על מקרא זה (תהלים קכו, א): "שיר המעלות בשוב ה' את שיבת ציון {אחרי שבעים שנות גלות} – היינו כחולמים". שאלתו של חוני המעגל הייתה: איך יתכן שהאדם ישן = כחולמים, במשך שבעים שנה?
חוני ישב לאכול ליד עץ החרובים אותו נטע האיש, ונרדם. הסלע שהייתה ליד העץ, כסתה אותו מעיני האנשים. כשהתעורר, ראה אדם שליקט חרובים מאותו העץ. חוני שאל אותו: האם אתה נטעת את החרוב? תשובתו הייתה: סבי הוא זה שנטע, ולכן הבין שחלפו שבעים שנה. הלך לביתו ושאל על בנו. אמרו לו שהוא נפטר, אבל נכדו בחיים. אמר להם: "אני חוני", אבל בני ביתו לא האמינו לו.
הלך לבית המדרש ושמע את התלמידים אומרים שעכשיו מאיר להם הלימוד, כמו בזמן חוני המעגל שהיה מתרץ לחכמים את כל הקושיות. הארת הלימוד נבעה מעצם נוכחותו בביהמ"ד.
אמר להם: "אני חוני", ולא האמינו לו. חלשה דעתו של חוני והתפלל לה' שיעלה אותו לגנזי מרומים, ואכן נשמתו עלתה השמימה. רבא סיכם את העניין בביטוי: "או חברותא או מיתותא" (תענית כ"ג ע"א).
אגדה נוספת מספרת על תקופת בצורת בה לא ירדו גשמים. חוני המעגל התפלל לגשם אבל לא ירדו גשמים. "עג עוגה ועמד בתוכה… אמר לפניו: ריבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין… אמר: לא כך שאלתי – אלא גשמי בורות, שיחין ומערות… ירדו גשמים בזעף. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן.
שמעון בן שטח שהיה גדול החכמים באותו הדור, כעס על חוני ואמר: אלמלא חוני אתה – גוזרני עליך נידוי. שאלו שנים, כשני אליהו הנביא שמפתחות גשמים בידו, לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך?! אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא בפני אביו ועושה לו רצונו… ועליך הכתוב אומר: "ישמח אביך ואמך, ותגל יולדתך.." (משלי כג, כה, תענית ע"א).
שמעון בן שטח כועס עליו היות וכאשר לא יורדים גשמים כמו בימי אליהו הנביא והמלך הרשע אחאב, עמ"י צריך לשוב בתשובה, וחוני המעגל במעשהו, דילג על הקטע הזה של חזרה בתשובה ע"י בני ישראל.
מעשיו של הקב"ה מורכבים מאוד ושלמים כדברי הכתוב: "גדול אדונינו ורב כוח – לתבונתו אין מספר" (תהלים קמז). היה צריך לכתוב "אין חקר לתבונתו" היות והתבונה אינה ניתנת למספור. התשובה לכך היא, שזה רומז לדברים ולמספרים הרבים בהם שולטת תבונתו יתברך. כל דבר בעולם, מורכב ממיליוני פרטים כמו פאזל ענק. לכן הנס משנה סדרי בראשית, וראוי לפעול בתוך עולם הטבע.
ידועים סיפורים רבים בהם הדברים שונו על ידי נס, והפכו אחר כך למפגע, כמו אותו רב מני שביקש מרבו רבי יצחק בן אלישיב שיתפלל על בית חמיו שיהיו עניים, היות מצערים אותו. נהיו עניים, אבל כעת יותר מצערים אותו. ושוב ביקש שיחזרו להיות עשירים, וכך היה. שוב ביקש על אשתו שתהיה יפה. מאז שנהיית יפה, החלה לצער אותו, ואז ביקש שתחזור למצבה הקודם.
המסר האמוני:
לומדים מפה שהמצב בו נמצא האדם,
זה המצב המתאים לו, ולכן, קבע לו הקב"ה כך.
בשם "חוני"
טמונים רמזים של "חנון" ובעל "תחינה" – היודע להתפלל.
באגדות הנ"ל הוא מתואר כתלמיד חכם שתירץ את כל השאלות שהועלו ע"י החכמים בבית המדרש. כמו כן, כבעל מופתים הדואג לעמו, והקב"ה נענה לתפילותיו. גם גדול הדור וראש הסנהדרין שמעון בן שטח מכיר ומוקיר את סגולותיו כבן בית אצל הקב"ה.
יוסף בן מתתיהו המכונה יוספוס פלביוס מספר, שחוני חי בתקופת מלחמת האחים הורקנוס ואריסטובלוס, ומכיוון שרדף שלום, התחבא במערה כדי להישאר ניטראלי. הוא התגלה ונדרש בכוח להתפלל על ניצחונם במלחמה כנגד הכוהנים הנצורים בבית המקדש, דבר שלא עשה. הוא התפלל כך: "ריבונו של עולם, העומדים מסביב, עמך הם. והנצורים – כהניך הם. אבקש שלא תשמע לאלה נגד אלה. רגמו אותו והרגו אותו"
(פלביוס יוסיפוס – קדמוניות היהודים, ספר י"ד, פרק ב', סימן א'. וכן בספר יוסיפון, חלק א' עמ' 148-149).
בברכת תורת אלוקים חיים – משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה.
א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה.
הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית שמעון באספאלו ע"ה. יגאל בן חיים בן מיכל ע"ה. יגאל חיון בן רינה. חניני בת עליה ע"ה, ובעלה יוסף אבינעים ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. אלתר בן שרה ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת להפצת הספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
ברכה והצלחה לסיום הספר החדש "להתהלך באור הגאולה"
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו. חיה בת שרה
לזיווג הגון ליהודה {אודי} בן שולמית פילו הי"ו, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. אסף בן אלישבע. והדר בת שרה. מרים בת זוהרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
הגירת בני הנוער והצעירים ממרוקו לאקס־לה־בן
אפשר לחלק את הגירת בני הנוער לישיבת אקס־לה־בן לארבעה גלים: הגל הראשון, 1950-1945, פליטים מאירופה, ניצולי שואה ותלמידים אחדים ממרוקו; הגל השני, 1967-1950, פליטים ומהגרים מארצות האסלאם, מצרים וטורקיה, ותלמידים מצפון אפריקה, תוניסיה ואלג׳יריה, ובעיקר ממרוקו; הגל השלישי, 1968- 1990, הגירת בני נוער ממרוקו בעקבות מהומות ופרעות במדינה לאחר מלחמת ששת הימים, כשהצעירים הפסיקו לראות את עתידם במרוקו; הגל הרביעי, 2017-1990, רוב תלמידי הישיבה מצרפת, בני דור שני או שלישי ליוצאי צפון אפריקה(בעיקר ממרוקו) החיים בצרפת או בנים של בוגרי אקס־לה־בן, ותלמידים מעטים מהקהילה הקטנה שנותרה במרוקו בעשור האחרון.
הרב ד״ר יצחק דיין, רבה הראשי של ז׳נבה, בוגר אקס־לה־בן בראשית שנות ה־70, בעל תואר ד״ר לכימיה ממכון ויצמן, שלח את שני בניו ובתו ללמוד באקס־לה־בן.
בשנים 1990-1960 רוב תלמידי הישיבה היו ממרוקו. על פי הנתונים הנמצאים בארכיונים באקס־לה־בן ושנמסרו על ידי הרב הלל ברששת, מנהל הישיבה, והרב רפאל כאהן, מנהל הסמינר לבנות, תומר דבורה, במשך 30 השנים האלה הגיעו ממרוקו למוסדות החינוך (ישיבה, סמינר ובית ספר תיכון) כ־2,500 בנים וכ־1,500 בנות, מתוך יותר מ־5,000 נערים ונערות שהיגרו ללימודים בארצות המערב (לופו, 2004). תלמידים רבים ממרוקו יכלו להזין את מוסדות החינוך באקס־לה־בן, כיוון שבשנת 1948 חיו בקהילה כ־000,263 יהודים, ומלחמת העולם השנייה לא פגעה כלל בקהילה. לרוב התלמידים שלמדו באקס־לה־בן היה רקע תרבותי צרפתי, כיוון שבמרוקו הם גרו בערים פאס, מרקש, מקנס, רבאט וקזבלנקה ולמדו במוסדות אקול נורמל [מוסד יוקרתי לחינוך תיכוני וסמינר למורים בקזבלנקה שבו היו תנאי קבלה מחמירים. הוקם בשנת 1949.], אליאנס, אוצר התורה ותלמוד תורה אם הבנים.
הרב אהרון מונסונגו היה התלמיד הראשון ממרוקו באקס־ לה־בן. אביו, הרב ידידיה מונסונגו[היה הדיין והרב הראשי של העיר פאס במרוקו ולאחר מכן רבה הראשי של מרוקו.], שלח אותו ללמוד בצרפת ב־1946, והוא למד בישיבה שבע שנים. בשנת 1952, בעידודו של הרב חייקין, ראש הישיבה, שב הרב מונסונגו לקזבלנקה כדי לנהל את בית הספר אוצר התורה, ובשנות ה־60 וה־70 הוא ניהל את רשת החינוך אוצר התורה ברחבי מרוקו. בתפקידו זה סייע הרב מוגסונגו בגיוס תלמידים לישיבות באירופה, בעיקר לאקס־לה־ בן, וכן עסק בגיוס כספים בקרב קהילות מרוקו עבור המוסדות התורניים באקס־לה־בן. משנות ה־90 ועד לפטירתו ב־2016 היה הרב אהרון מונסונגו רבה הראשי של מרוקו. הרב גבריאל טולידאנו, נכדו של הרב ברוך טולידאנו, למד אף הוא באקס־לה־בן, אך שלא כרב מונסונגו, הוא לא חזר למרוקו, אלא עלה לישראל, לישיבת פונוביז' ולאחר מכן הקים עם אחיו, הרב מיכאל, אה מוסדות אור ברוך בירושלים (טולידאנו, תשע״ט).
מאפייני הקהילה באקם־׳לה־בו
העיר אקס־לה־בן נמצאת בקרבת העיר ליון שבצרפת וז׳נבה שבשווייץ, למרגלות הרי האלפים, ומתגוררים בה כ־30,000 תושבים. הקהילה באקס־לה־בן היא ליטאית־ספרדית ומורכבת בעיקר מיוצאי מרוקו. בשנת 2019 מנתה הקהילה כ־150 משפחות (כ־1,500 נפש). רוב חברי וחברות הקהילה הם בוגרי הישיבה וסמינר בית יעקב תומר דבורה. הקהילה היא ״חברת לומדים״, דהיינו רוב הגברים מייחדים חלק ניכר מזמנם ללימוד תורה בכולל המקומי או בכוללים שבאזור אקס־לה־בן(ליון, שומברי, גרנובל, ז׳נבה). תחומי העיסוק של תושבי הקהילה הם חינוך, הוראה ומתן שירותים כ״כלי קודש״. בקהילה אין ייצוג למגוון הזרמים ביהדות, פרט לקהילה ברסלבית קטנה(עד שנת 2000 היו בקהילת ברסלב המקומית כ־20 משפחות, אך רובן עלו לישראל) בראשות הרב בן־דיין, מנהל הלימודים הכלליים בסמינר תומר דבורה, ונציג חב״ד במקום, רבי דורון נגר, ישראלי ממוצא תימני. מספר בעלי המקצועות החופשיים בקרב תושבי הקהילה קטן, ביניהם רופא ופסיכולוג, אך הם תושבי חוץ שחזרו בתשובה ואינם בוגרי המוסדות המקומיים. מעמדה החברתי־ כלכלי של הקהילה בינוני־נמוך. רוב חברי הקהילה חיים בצניעות, מאחר שהלימוד הוא העיקר ולא הפרנסה.
סמינר בית יעקב ותיכון חרדי לבנות הוקם על ידי הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר ביוזמתו של הרב חיים חייקין.
על פי הגדרתו של מנחם פרידמן את הקהילה החרדית, אם כי בניגוד לקיים בישראל, רוב החרדים באקם־לה־בן משלבים לימוד תורה ועבודה.
חזר בתשובה בשנת 1975, חסיד ברסלב ציוני, בעל תואר ד״ר במדעי המדינה מאוניברסיטת סורבון בפריז.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- פסיפס ילידי מרוקו בצרפת
עמוד 67
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
Dans les années 1919 avant son départ pour Londres, il eut de graves ennuis résultants de son intransigeance religieuse. On lui apprit qu'un marchand juif de Mogador, un nouveau riche, il est vrai; avait des relations honteuses avec une femme juive et mère de famille de surcroît. Il les fit surveiller et un jour ses domestiques surprirent le couple en flagrant délit d'adultère. Aussitôt prévenu, mon grand-père crut de son devoir de dénoncer cette liaison, dont il n'y avait jamais eu d'exemple a Mogador, au Tribunal rabbinique.
Ce fut un énorme scandale ou toutes les vieilles familles se déclarèrent pour la cause soutenue par mon grand père qui exigeait l'excommunication publique du couple adultère et le divorce immédiat de la femme. Mais un autre parti, formé des parents nombreux des personnes incriminées, achetèrent avec beaucoup d'argent deux des témoins de l'affaire qui renièrent leurs premières paroles et le scandale fut étouffé malgré l'aristocratie et les Rabbins qui ne purent plus, légalement, ni prononcer l'excommunication, ni prononcer le divorce de la femme devenue impure pour son mari. Cet homme, originaire du Souss, était très vieux. Il avait disait-on plus de quarante ans que sa femme.
Mon grand-père souffrit beaucoup de cette affaire qui bafouait la morale et la religion. Deux choses auxquelles la veille société juive était si profondément attachée. On me raconta bien plus tard que les ennemis de mon grand-père qui étaient jaloux de la place occupée par "cet étranger" dans la société. Ivres de leur triomphe, ils poussèrent le fils aîné de la femme adultère, un vigoureux jeune homme de vingt- cinq ans, à gifler mon grand-père à la sortie de son bureau. Par dignité, mon grand père ne réagit pas, mais le lendemain ses domestiques rossèrent de coups le jeune homme. De tels événements n'auraient jamais dû avoir lieu dans la communauté si policée de Mogador. Et mon pauvre grand-père se trouva dès lors en face de nombreux ennemis dont les moins mauvais ne pouvaient lui pardonner d'avoir provoqué par son intervention un tel scandale, la cause qu'il avait défendue étant juste ou non.
L'hypocrisie bourgeoise venait de faire, tardivement heureusement, son entrée dans la communauté vertueuse de Mogador. Ce fut, me disait-on, ce qui avait réellement décidé mon grand-père d'aller vivre en Angleterre.
Mes grands- parents eurent sept enfants, cinq garçons et deux filles:
L'aîné Joseph qu'on appelait Baba parce qu'il portait le nom vénéré de son grand- père paternel, le très pieux talmudiste et poète R. Joseph Abulafia qui s'était installé à Mogador sur la demande de Mr. Victor Lumbroso, consul d'Italie et son vieil ami.
Il mourut en 1892. La cadette était ma mère Seniora Hanna. Venait en suite Meïr qui semble avoir donné du souci à ses parents. En 1916, il s'engagea dans la Légion Etrangère (Lrançaise) et fit une belle guerre. Il alla par la suite à Paris où il se maria avec la fille unique du Rabin Weil. Il fut fusillé par les Allemands en 1941. Il laissa une fille Andrée.
Puis il y eut Dona qui épousa Tajer Samuel Serfaty, d'une famille aristocratique d'origine anglaise établie depuis le XIX siècle à Mogador où elle était alliée à la fameuse famille des Guedallia.
Le cinquième enfant a été Albert que j'ai aimé le mieux et dont j'admirais l'envergure en affaires tout en regrettant ses faiblesses. Oncle Albert était un extraordinaire mélange de folle générosité, de charme, d'implacabilité, d'élégance raffinée, de savoir-faire et de manque de scrupules. Il était dictatorial, et tous devaient plier sous sa volonté. Homme d'affaires de classe internationale, il amassa, malgré ses folles dépenses, une grande fortune, présida aux destinées de sociétés commerciales anglaises, françaises etc. et travaillait avec un acharnement que je n'ai jamais vu ailleurs.
Quelques souvenirs et reflexions sur mon temps-David Corcos
page 204
Jérusalem, ce mois de Février 1975
סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים
המסחר והרוכלים בדרכים
שנים לפני הקמתה של מוגאדור כבר התקיים מסחר של רוכלים־נוסעים שנקראו ׳דואוה׳ (Duwwa) ומקצועם 'תדוואסט׳(Taduwwast). הם הובילו את סחורותיהם על גבי בהמות ופרדות בצפון המדינה, ועל גבי גמלים בדרומה ובמרכזה. הסחורות כללו תוצרת חקלאית ומוצרים שיוצרו באזור הכפרי, אלה הובלו לעיירות מרכזיות או לעבר הערים, ולהפך. הקמתה של מוגאדור המבודדת הצריכה קיום מערך של סוחרים ורוכלים־נוסעים לא רק לשם הובלת תוצרת טרייה לאספקה סדירה לתושבי העיר, אלא גם להובלת סחורות ליצוא מפנים הארץ וכן להובלת סחורה מיובאת מהעיר עצמה לאזור הכפרי, כמו סוכר, תה, נרות, טבק ואף סבון שהגיע ממרסיי. כך נוצרו רשתות תחבורה של רוכלים־נוסעים, ששיעור גדול מהם היו יהודים מהמלאח, שלא הייתה עבורם תעסוקה אחרת בעיר. רבים מהם שירתו את ׳סוחרי המלך׳ של הקסבה, שימשו סוכניהם באזורים הכפריים ומילאו תפקיד חשוב מאוד בהתנהלות המסחר הסדירה של מוגאדור. הם היו אלו שקישרו בין העיר לאזור הספר.
בומייה, הקונסול הצרפתי, מיטיב לתאר את הקשיים הרבים שעמדו בפני אותם מובילי סחורות והרוכלים בדרכים. בנוסף לקשיים טכניים־לוגיסטיים שעמדו בפניהם, המעבר הבטוח של סחורות בדרכים היה גורם כלכלי ראשון במעלה בחשיבותו. הם נאלצו להתמודד עם מרידות שבטי הסביבה, מלחמות ביניהם או בינם לבין בית המלוכה, מצב כלכלי רעוע שדחף שודדי דרכים לבצע מעשי שוד ואף גרוע מכך – מעשי רצח, וכאלו היו רבים (ראו פרק על הנרצחים היהודים במוגאדור). היהודים היו מקובלים כרוכלים בדרכים, מאחר שהם לא השתייכו לאף שבט ואף לא היו קשורים לדת האסלאם. הרוכלים־הנוסעים נהגו לעבור בין העיירות במסלול שנקבע על פי ימי השווקים שהתקיימו בהן. אלה הותאמו לימי החג והמועד של הדתות היהודית והמוסלמית. היה ידוע כי ימי שישי ושבת היו ימי מנוחה, ורוכלים שהיו בדרכים נמנע מהם לחזור לביתם בסופי שבוע מתוך חשש לחילול השבת. היו גם נוסעים־סוכנים שכל תפקידם היה גביית תשלומים וחובות מקמעונאים שקנו סחורות מסוחרי מוגאדור. גם לאלה ארבו בדרכים סכנות שוד ורצח, למרות שתפקידו של המחז׳ן היה להגן עליהם. ואכן, הממשל יצר תחנות מעבר שנקראו!נזלה', שבהן מצאו הנוסעים בדרכים מקלט וביטחון בלילות תמורת תשלום נמוך. היו ראשי שבטים שהגנו על הנוסעים בדרכים מתוך אינטרס כלכלי ופוליטי, ואילו אחרים סגרו את הדרכים במטרה לגבות מיסים גבוהים כדמי מעבר.
- סיפורו של משה בן דוד או יוסף (1976-1894 , (Moshe Ben-David ou Yoseph(על פי עדותו של משה בן דוד או יוסף שהיה סוחר נוסע כפי שסופר בשנת 1972 לאבי דוד קורקוס, עדותו מובאת כאן לראשונה.) ממחיש את העיסוק של סוחר נוסע. משה נולד בכפר קוזמנט והגיע למוגאדור בשנת 1915. הוא נישא לשמחה לוי, שהייתה אחות במשך למעלה משלושים שנה בבית החולים של מוגאדור ועבדה עם הרופא המפורסם בוברה (ראו הרחבה בפרק הרפואה במוגאדור). משה נסע באופן קבוע לאזור מרקש ולכל אזור שבט חחה מסביב למוגאדור. הוא סיפק לקמעונאים של שווקי האזור נרות (באין חשמל), תה, סוכר ומוצרים מיוחדים אחרים ובתמורה קיבל סחורה שנקראה ’ריטורנו׳(Ritoumo), כלומר ׳תוצרת הארץ', ואותה היה מוכר ליצואנים היהודים של מוגאדור. סחורה זו כללה תבלינים, כמו כמון, שקדים, דונג דבורים וגומי סנדראק שלוקט מעצי הטואיה (Tuya) או הערר (Arrar) המקומיים או מעצי השקדייה. אלו היו מוצרים מבוקשים ליצוא. משה בן־דוד דיבר היטב את השפה הטשלחית, הברברית המקומית, כך שלא הייתה לו בעיית תקשורת עם בני האזור.
סנדרק הוא שרף פותח לב המגיע מעץ מחטני ממשפחת הברושיים. יש לו אנרגיה ירוקה ורעננה והוא מביא למרחב את רוח היער. יוצר בהירות, הגנה ניקיון והתחדשות.
סנדרק מסייע בפיזור בלבול ועומס מחשבתי, ומתאים במיוחד לזמנים של חוסר מיקוד, עומס מחשבתי, יצירת הגנה, מרפא לב סגור ויכול לאורר אנרגיה של חולי.[א.פ]
- עניין הרוכלים־הנוסעים מוצא את ביטויו במסמכי בית הדין של מוגאדור, מאחר שסכסוכי משפחה נוצרו בשל היעדרות הבעל מהבית לתקופות ארוכות, וזו הייתה הסיבה שבגינה לא מעט נשים דרשו לקבל גט. בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי מצבם של הרוכלים בדרכים היה קשה בשל כניסתם של סוחרים אירופאים, ואף החלה תחרות קשה עם מוסלמים שחדרו לתחומים שבהם עסקו יהודים. לכל אלה יש להוסיף את סלילת הדרכים ואת כניסתן של משאיות תובלה. יהודים שנכנסו לשוק המשאיות והתובלה בתקופה זו, כמו משפחת קקון, שגשגו.
הכתרת מולאי יזי׳ד לסולטאן
עלייתו של מולאי יזיד לשלטון(1792-1790 ) לא עוררה קשיים, אולם בהמשך מדיניותו הייתה קשה כלפי יהודי מרוקו, כלפי נוצרים וכלפי מוסלמים. שלטונו שכונה ׳שלטון האימים׳ נמשך שנתיים ולווה באכזריות כלפי כל התושבים, אם כי מוגאדור ניצלה מנחת זרועו של סולטאן זה, יש אומרים בדרך נס. אולם רבים מהיהודים במרקש ובמקנס שילמו בתקופתו בחייהם. היו אלה שנתיים מבוזבזות בשל המשבר והאנרכיה שהשתררו באזור הדרום והובילו לאירוע הטרגי של ׳נשרפי אופראן׳ (ראו פרק בנפרד). במהלך אותן שנתיים היגרו יהודים מעיירות הדרום, כמו אופראן, גולימין, אקא, אימין־טאנות, איגלי, קוזמט, טיזניט ועוד, לעבר מוגאדור, ביניהם היו משפחות סוחרים חדורי מוטיבציה ואמביציה, חלקם היו כבר בעלי קשרים עם ראשי שבטים באזור סוס ודרום מרוקו. דוגמה לכך היא משפחת אפריאט, שיצרה קשרים עם השייח׳ ביירוק (Bayrouk), ראש שבט בעל עוצמה והשפעה, והייתה לאחת המשפחות המשגשגות של מוגאדור (ראו משפחת אפריאט). מולאי יזיד הסתכסך גם עם הספרדים, לאחר שציווה לאסור באופן תמוה את הקונסולים הספרדים במוגאדור ובלראש(Larache). שנתיים לאחר עלייתו לשלטון הוא נהרג בקרב מול כוחותיו של אחיו.
על פרעות יזיד וסיבתם ראו ח.ז. הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, מוסד ביאליק, ירושלים, 1965, עמ׳ 302-295.
פרק 3: סידני קורקוס-הכלכלה, המסחר והרוכלים בדרכים
עמוד 40
דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.
יהודה ללוש בולט כפיטן בקזבלנקה של שנות ה־50
מנהג הבקשות בלט בתחילה בבתי הכנסת ״אל עריישין״ (ע״ש הישוב ״אלערייש״ שבצפון מרוקו) ו״שומרי שבת״. הבקשות התחילו מוקדם מהרגיל, בערך בשעה שתיים אחר חצות בית הכנסת המה אנשים והיה מלא מפה לפה. ראשית שנות ה־ 40 היו שנים של פריחה לקהילה היהודית בקזבלנקה, קהילה גדולה ותוססת שחיתה סביב חכמיה, כשבתי ספר ובתי מדרש רבים נפתחו. בתקופה זו היו בקזבלנקה מעל ל־20 בתי־כנסת, שהבולטים ביניהם היו ״נוה שלום״, ״סלא של יוצאי אוראן״, ״אם הבנים״ ועוד.
ערבי ״שירת הבקשות״ עוברים גם לבית ־כנסת ״בני יששכר״, וכך על רקע זה הצטלבו דרכיהם של הפיטן המהולל ר׳ דוד בוזגלו ז״ל ושל איש המשפחה יהודה ללוש יבל״א .
קשייהם של ר׳ דוד ויהודה ללוש: אנו עוברים לסוף שנות ה־40. ר׳ דוד בוזגלו היה בתקופה זו אמן הפיוט, משורר ששמו הלך לפניו בקזבלנקה. הוא היה כבן 46 כשפגש את הפיטן הצעיר יהודה ללוש שהיה אז כבן 32. יהודה ללוש כפיטן הספיק ללמוד, כאמור, מערבים ומפיטנים יהודים. שליטתו במוסיקה האנדלוסית, בקצידות ובמגוון הפיוטים היתה ניכרת אם כי, יש לציין, עדיין לא מושלמת.
מפגשיו עם ר׳ דוד בוזגלו שיפרו בהרבה את יכולתו. ר׳ דוד בוזגלו, שהיה בעל שמיעה חדה ואפשר גם לומר שמיעה ותפיסה כמעט מוחלטים, קלט היטב את טיבו של יהודה ללוש. הוא ידע כי לפניו פיטן מחונן שעתידו לפניו. הוא טיפח אותו ודאג לתקן אותו, ובכך לעצב את סגנון שירתו. בערבי ״שירת הבקשות״ שהתקיימו בבית הכנסת ״אל עריישין׳ איפשר דוד ליהודה ללוש לשיר את המוואל ואת הביתאיין. כך גם בעצם נהגו פיטנים אחרים: הם למדו אצל פיטנים פחות מוכרים, אך הלכו לר׳ דוד והשתתפו אתו בערבי ״שירת הבקשות״, כדי לתקן ולעצב את סגנון שירתם. כך השתפרה אט־אט יכולתו של יהודה ללוש באמנות הפיוט.
אין ספק, יהודה ללוש בראשית שנות ה־40 לחייו, בערך ב־1955-56, היה פיטן בעל ביטחון עצמי שהוכיח כבר את יכולתו בבתי ־ הכנסת בקזבלנקה. לכן הוא הרשה לעצמו לנסוע לרבאט הבירה לשבתות שבין סוכות לשבת ״זכור״, כדי לנהל את הבקשות יחד עם פיטן נוסף בשם יעקב אזואלוס (שהיה מתלמידיו של ר׳ דוד בוזגלו). כך הוא הפך ״למקדם״ של ״שירת הבקשות״ והוא בן 40 בלבד. לאחר שנתיים מפסיק יהודה ללוש את נסיעותיו לרבאט ומתיישב לו בקזבלנקה ל־5 שנים נוספות עד לעלייתו ארצה ב־1961. בינתיים הוא מבסס את מעמדו כמקורב לר׳ דוד בוזגלו ז״ל.
ר׳ דוד בוזגלו, כפיטן ־ מורה העמיד שורה ארוכה של תלמידים, ביניהם ניתן למנות את הפיטנים שהם היום בגיל שבין 70 ל־80 שנה, כמו יעקב אזואלוס וועיש כהן ואת הפיטנים הצעירים יותר שהיום הם בשנות ה־ 60 לחייהם, כמו ניסים שושן וחיים לוק. יהודה ללוש נמנה על הקבוצה הותיקה והמבוגרת יותר. הוא, כאמור, אינו נמנה עם תלמידיו המובהקים של ר׳ דוד בוזגלו. במדרג הפנימי בין הפיטנים בקזבלנקה של שנות ה־50 ניתן למנות את דוד אלמקייס (לימים מנהל בי״ס בטבריה) ואת יהודה ללוש עם הפיטנים הבולטים, כמובן, לאחר ר׳ דוד בוזגלו.
ליהודה ללוש לא היתה חבורת בקשות עצמאית משלו, מלבד זו שניהל ברבאט. הוא תמיד היה שותף לר׳ דוד בחבורת הבקשות. ר׳ דוד העביר לו בקביעות את רשות השירה ונהג לכנותו ״הערבי״ (״אל מוסלם״) בגלל ביקוריו התכופים במועדון ״ריאד״, שם למד מערבים.
יש לציין, כי הפיוט היה ליהודה ללוש רק בבחינת תחביב. מהפיוט הוא לא קיבל שכר.
הוא פתח חנות נעליים שבצידה האחר היתה סנדלריה, ומזה הוא חי ופירנס את משפחתו. כך חי לו יהודה ללוש בקזבלנקה: בביתו עם משפחתו שטיפח, בחנותו שברחוב ״עין דיאב״ ובערב בבית־ הכנסת, שם הפליא ביכולתו הקולית בתפילות ובמעמד הבקשות מדי ליל ־ שבת.
העליה לארץ והחיים בדימונה (1961 ־ 1997)
העליה של יהודי מרוקו לישראל היתה רצופה במשך כל השנים. זוהי עליה ציונית טהורה ־ אהבה לארץ ישראל וכיסופים עזים לחיות בה ולהתיישב על אדמתה. בעליה זו בלטו שני גלים: באמצע שנות ה־ 50 ובראשית שנות ה־60.
דוד אוחיון-מעמדו של הפיטן והפיוט ומצבו של המנהג בארץ לעומת מרוקו- ״אל מקדם אל כביר״ הפיטן ר' יהודה ללוש.
עמוד 175
הרב משה אסולין שמיר-הרב משה אסולין שמיר
מעמד קבלת התורה – מדבר אלינו:
"אנכי י-ה-ו-ה אלוקיך – פניה לכל אחד מאתנו.
אשר הוצאתיך מארץ מצרים – גלות מצרים.
מבית עבדים" – גלותנו.
(רבנו-אור-החיים-הק'. שמות כ, ב).
מתן תורה – הקב"ה נתן לנו את התורה – במתנה.
קבלת התורה – תלויה ברצון כל אחד ואחד – לקבלה.
"כל דיבור ודיבור מעשרת הדברות,
היה עומד על כל אחד מישראל,
ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן,
ומחבקו ומנשקו – ועולה ומתעטר על ראשו"(שי"ה רבה א, ב).
הגאולה בפרשה – בתורת רבנו-אור-החיים-הקדוש.
אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים – מבית עבדים"
רבנו-אור-החיים-הק' שואל: מה משמעות הכפילות: "מארץ מצרים", ו"מבית עבדים".
רבנו משיב: ישנן שתי גאולות: הגאולה ממצרים, והגאולה מבית עבדים – לעתיד לבוא.
וכלשון קודשו: "אני אשר הוצאתיך מארץ מצרים, מבית עבדים
אני עתיד להוציאך מארץ עבדים, וזה ירמוז על הגלות האחרונה".
מאת: הרב משה אסולין שמיר
ביום שבת קודש הקרוב – הרב משה אסולין שמיר , ימלאו 3338 שנים (תשפ"ו), למעמד קבלת התורה בהר סיני ע"י עם ישראל.
פרשת "יתרו" היא בסימן "טוב", היות והיא הפרשה ה- 17 = "טוב", בבחינת: "כי לקח טוב {=17} נתתי לכם, תורתי אל תעזבו" (משלי ד, ב), הכתוב מדמה את ה"טוב" ל"תורתי" – תורת ה'.
הזוכה לשמור את התורה – זוכה לטוב האלוקי בבחינת: "טוב יהוה לכל – ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים קמה, ט).
המעמד המרגש בין השכינה הנצחית לבין בני אדם ברי חלוף, דרש הכנות רבות כמו שלושת ימי התקדשות {פרישה מכל טומאה}, וימי הגבלה בהן אסור לגעת בהר סיני, פרט למשה ואהרון שהתבקשו לעלות להר שם ניצב האלוקים, ככתוב: ועלית אתה ואהרון עמך, והכוהנים והעם, אל יהרסו לעלות אל יהוה, פן יפרוץ בם" (שמות יט, כד).
האש בהר הייתה במשך 40 יום בהם היה משה בהר, ועמ"י ראו איך משה נכנס ויוצא מתוך האש (הכוזרי מאמר א), כדי להעצים בהם את האמונה החוויתית, שאכן הקב"ה דיבר עם משה רבנו, והוא שליחו.
רש"י רומז שהמפגש היה אמור להתקיים בין ה' למשה, כאשר העם מביט מרחוק ככתוב: "ויאמר יהוה אל משה: הנה אנוכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך. ויגד משה את דברי העם אל יהוה" " (שמות יט, ט).
רש"י מסביר את תשובת העם לה', וכך דברי משה לה', בשם העם: "תשובה על דבר זה שמעתי מהם, שרצונם לשמוע ממך. אינו דומה השומע מפי שליח, לשומע מפי המלך. רצוננו לראות את מלכנו".
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע ביקש עמ"י שה' ידבר אתו, וכך דברי קדשו: "האמונה שהאמינו ישראל במשה, הייתה שהוא עבד ה', וה' חפץ בו ועושה תפילתו ורצונו – אך לא האמינו שהיה ה' מדבר עמו… לזה אמר ה' אליו 'בעבור ישמע העם בדברי עמך', ובזה יצדיקו כי ידבר ה' עם האדם וחי. ואומר 'וגם בך יאמינו', פירוש – באמצעותך יאמינו בנביא אשר אקים להם תחתיך" (שמות יט, ט).
הקב"ה נגלה לעם ישראל בהר סיני, על רקע קולות וברקים, ענן, אש ותימרות עשן, ככתוב: "וכל העם רואים את הקולות ואת הלפידים, ואת קול השופר, ואת ההר עשן. וירא העם, וינועו ויעמדו מרחוק" (שמות כ, טו), דבר שהעצים את האמונה החוויתית אצל עם ישראל לדורותיו, היות והוא כלל גם את נשמות עמ"י העתידיות, ככתוב: "ולא אתכם לבדכם אנוכי כורת את הברית הזאת… כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני יהוה אלהינו, ואת אשר איננו עמנו היום" (דב' כט, ג – יד). כלומר, גם הנשמות שלנו השתתפו במעמד קבלת התורה.
עם ישראל נכנס לחרדה מעוצמת המעמד הנשגב, לכן משה מסביר להם את מטרת המעמד: "ויאמר משה אל העם: אל תיראו – כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים, ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" (שמות כ, יז).
רבנו-אור-החיים-הק' מביא שלושה טעמים:
א. המילה 'נסות', באה במשמעות 'נס' והרמת קרנם של בני ישראל המובדלים מאומות העולם, היות ופסקה זוהמתם באמצעות קבלת התורה כדברי הגמרא: "בשעה שבא נחש על חוה, הטיל בה זוהמא. ישראל שעמדו על הר סיני – פסקה זוהמתם" (שבת קמו ע"א).
ב. בעקבות טהרת עמ"י מזוהמת הנחש, הם זוכים שהיראה/השכינה תשרה על פניהם, וכך לא במהרה יחטאו, "כי כל מי שיש לו בושת פנים שהיא יראתו האמורה, לא במהרה הוא חוטא" כדברי קדשו.
ג. "כדי שלא תהיה לכם טענה, למה לא ינבא ה' את כל ישראל – הרי ניסה אותם בנבואה, ולא יכלו עמוד" כדבריו.
לדברי רבנו-אוה"ח-הק', יש סימוכין מהראשונים כמו הרמב"ם, הכוזרי וכו'. הם טוענים שבאמונה ב-ה' ע"פ מופתים יש דופי, ולכן היה צורך במעמד הר סיני פנים אל פנים.
הרמב"ם: "משה רבנו, לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין ע"פ האותות יש בליבו דופי… ובמה האמינו בו? במעמד הר סיני, שעינינו ראו ולא זר, ואוזנינו שמעו ולא אחר… ומנין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו שהיא אמת שאין בה דופי. שנא': "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן – בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם' (שמות יט, ט). מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם" (רמב"ם הל' יסודי התורה פ"ח. הלכה א).
ריה"ל בכוזרי: אמר החבר: העם, עם מה שהאמינו במה שבא בו משה אחר המופתים האלה – נשאר בנפשותם בספק, איך ידבר האלוקים עם האדם?… ורצה ה' להסיר הספק הזה מליבותם, וציווה אותם להתקדש… ונזדמן למדרגת הנבואה, אף לשמוע דברי האלוקים פנים אל פנים… ואש שסבבה את הר סיני, ונשארה האש ההיא ארבעים יום… ורואים את משה בא בתוכה ויוצא ממנה. ושמע העם דיבור צח בעשרת הדברים…" (מאמר א. פז).
לאור הדברים הנ"ל, ניתן לומר שמעמד הר סיני בו השתתפו כלל נשמות עמ"י שהיו ושיהיו, מההווה את אמיתות התורה, שלא כמו דתות אחרות הנשענות על חלומות בהקיץ של "נביאים עלומים".
שבת פרשת "יתרו" נקראת "שבת מתן תורה". על השאלה מדוע לא קראו לה בשם היותר מתאים, כפי שאכן קרה בפועל, "שבת קבלת התורה"? על כך ניתן לומר: הקב"ה זיכה אותנו ונתן לנו חמדה גנוזה שהיא התורה הקדושה, וכולנו אמרנו כאיש אחד ובלב אחד: "נעשה ונשמע".
לגבי קבלתה הלכה למעשה וקיום מצוותיה, זה תלוי ברצון כל אחד מאתנו. חופש בחירה במיטבו.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שכל הדברות נאמרו בהבזק אחד כדברי הגמרא: "אנוכי ולא יהיה לך', מפי הגבורה שמענום (מכות כד, ע"א). מעוצמת גבורות ה', יכלו לתפוס רק את שתי הדברות הראשונות, ואז פרחה נשמתם, בבחינת "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו). שאר הדברות נחצבו באש, ונעמדו כשהן מסודרות בהר, עד שהקב"ה החיה את עם ישראל בטל חיים כדברי הגמרא (שבת פח ע"ב).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר עפ"י חז"ל: "ואולי כי לזה רמז הכתוב באומרו "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול" (שמות יט, יט). ותמצא שאמרו ז"ל שכל דיבור ודיבור היה עומד על כל אחד מישראל, ואומר לו קבלני עליך, והוא אומר לו הן, ומחבקו ומנשקו ועולה ומתעטר על ראשו" (שיר השירים רבה א, ב).
הגמרא במסכת (שבת פח) אומרת שבשעה שהקדימו "נעשה" ל"נשמע", ירדו 60 ריבוא מלאכים וקשרו לכל אחד שני כתרים: אחד כנגד "נעשה", ואחד כנגד "נשמע". בשעה שחטאו בעגל, ירדו 120 ריבוא מלאכים והורידו את "נעשה ונשמע". פה היו צריכים מלאך לכל דיבור, היות והם עשו הפרדה בין שניהם, וידוע שמלאך לא יכול לעשות שתי פעולות, לא כן בפעם הראשונה. ריש לקיש אומר: לעתיד לבוא, ה' יחזיר לנו את הכתרים שנאמר: "ופדויי יהוה ישובון, ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם" – שמחה שמעולם על ראשם.
"נעשה ונשמע" – את המצוות יש לקיים ולעשות גם כשלא מבינים. אח"כ, יש "לשמוע" = ללמוד את טעמן.
"אנוכי יהוה אלהיך…
לא יהיה לך אלהים אחרים…" (שמות כ, ב- ג).
שני הדברות הנ"ל שנאמרו ע"י הגבורה,
מהווים שני קרני לייזר רוחניים,
החקוקים בתודעה היהודית של כל יהודי.
רבנו-אור-החיים-הק': "כל התורה כולה רמוזה בעשרת הדברות. והוא אומרו 'לאמר' – פירוש, דברים אלו יש בהם אמרות אחרות כלולות ורמוזות".
לאור זאת, רבנו מסביר את המיוחד בשתי הדברות הראשונות הפותחות את עשרת הדברות, והמהוות את תמצית כלל תרי"ג מצוות התורה, ולהלן דברי קודשו: "ב' הדברות "אנוכי ולא יהיה לך", הם ב' שורשים לב' כללות המצוות – מצוות עשה ומצוות לא תעשה. אנוכי – הוא עיקר ושורש כל מצוות עשה. לא יהיה לך – הוא עיקר ושורש כל מצוות לא תעשה. לזה נטע ה' בהם מפי אל עליון שורשי ב' עיקרי המצוות, שבזה לא תימוט תורה מזרענו לעולם ועד" (שמות כ, א). לכן, שתי המצוות הנ"ל נאמרו מפי הגבורה, וחדרו כקרן לייזר לדי. אן. אי. היהודי.
הזהר הק' אומר שבדברות "אנכי" ו"לא יהיה לך", כלולים רמ"ח מצוות עשה, ושס"ה מצוות לא תעשה. (זהר ח"ב יתרו צא ע"א). הזהר גם אומר שבמעמד הר סיני, ירשו בני ישראל ירושת עולמים את עשר הדברות שבהן תלויות כל המצוות וכל הזכויות המיוחדות, המהוות את החלק הטוב של עם ישראל (זהר יתרו, פב ע"א).
שני הדברות הנ"ל של "אנוכי" ו"לא יהיה לך", נאמרו מפי הגבורה כדברי רב המנונא: "מאי קרא 'תורה צוה לנו משה מורשה'? תורה = שית מאה וחד סרי = {611} הוי. "אנכי" ו"לא יהיה לך", מפי הבורא שמענום". יחד, תרי"ג = 613 מצוות (מכות כד ע"א).
התורה ניתנה ע"ג שני לוחות כדברי רבי חנינה בן גמליאל, בבחינת הכתוב: "עפ"י שני עדים יקום דבר".
רבנן סוברים: עשרה על כל לוח. רבי שמעון בר יוחאי אומר: עשרים על כל לוח {משני הצדדים}. רבי סימאי: 40 על לוח זה, וארבעים על לוח זה {מארבעה כיוונים}.
הרמב"ם אומר באיגרת תימן ששתי הדברות הראשונות משפיעות על כל יהודי, ולכן יהודים מסרו את נפשם על אמונתם בה'. וגם אדם שאינו מקיים עדיין תורה ומצוות, הוא ימשיך להאמין. בודדים ממירים את דתם.
"כל מצוותיך אמונה" (תהלים קיט, פו). בפשט הכתוב, יש לקיים את המצוות מתוך אמונה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשתי הדברות המשלימות אחת את רעותה: "אנוכי יהוה…" – יכולה להתקיים הלכה למעשה, רק אם נשמור גם על הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים" – שלא נעשה אלוקים אחרים, ואפילו לא במקביל, אלא נאמין רק בה'.
הנביא חבקוק אומר: "וצדיק – באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). הצדיק נמדד ע"פ מידת אמונתו בה'.
הרמב"ם גם קבע שאם אדם כופר במצוה אחת, כאילו כופר בעיקר. הסיבה לכך, זה דומה למפתח עם 613 זיזים. במידה ונחסיר זיז אחד, המנעול לא יפתח. כך תורתנו הקדושה המורכבת מתרי"ג מצוות. כאשר אדם מחליט לכפור ולהוציא מצוה אחת מכלל תרי"ג מצוות, הוא הופך את התורה למערכת חוקים אנושיים המשתנים בהתאם לנסיבות, כפי שאנו מתבשרים חדשים לבקרים בחקיקה.
הפס' הנ"ל מחבקוק "וצדיק באמונתו יחיה", רומז לגאולה הבאה והשלמה:
רק המאמין בה' "יחיה" {בזמן עתיד}, וינצל ממלחמת גוג ומגוג לעתיד לבוא (הרמח"ל ורבנו-אוה"ח-הק').
ראוי לציין שעשרת הדברות נאמרו בלשון יחיד, למרות שנאמרו בהקהל, וזה פלא. "אנכי יהוה אלהיך", לא יהיה לך, "לא תישא", "לא תחמוד" וכו'. על דרך תורת השכל הישר, ניתן לומר שהקב"ה פנה אל כל אחד ואחד מאתנו באופן אישי, כדי ליצור מחויבות אישית של כל אחד מעמ"י, וכך ניתן ליצור עם אחד, מיוחד ומאוחד שיוכל לומר בפרשת משפטים: "נעשה ונשמע". יוצא, שדרך מחויבות היחיד, נוצר היחד הכל כך חשוב ביצירת קהילה מגובשת ועם מאוחד, כדברי דוד המלך "ומי כעמך ישראל – גוי אחד בארץ" (דברי הימים א, יז כא).
"אנכי יהוה אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ, א).
הרמב"ן אומר שמצות עשה להאמין בה' אשר לו לבדו הכוח והממשלה בעליונים ובתחתונים לעשות בהם כרצונו – ואין עוד מלבדו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים', ולא אמר 'אשר בראתי את העולם בששה ימים', כי בנסי יציאת מצרים ראו הם בעיניהם איך שהעולם ומלואו בידי ה' כחומר ביד היוצר, וזוהי ההוכחה הגדולה והמוצדקת ביותר, כי הוא לבדו בורא העולם ומנהיגו. וכדברי קדשו: "הדיבור הזה מצות עשה. אמר 'אנכי ה", יורה ויצווה אותם שידעו ויאמינו כי יש ה', והוא אלוקים להם. כלומר: הווה, קדמון, מאתו היה הכל בחפץ ויכולת, והוא אלוקים להם שחייבים לעבוד אותו. ואמר 'אשר הוצאתיך מארץ מצרים' – כי הוצאתם משם, תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם…".
מדברי הרמב"ן הנ"ל: "ויצווה אותם שידעו ויאמינו… כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו… ממצרים" עולה, שבשלב ראשון, יש לדעת ולהכיר שהקב"ה קיים, היות ובציווי ה' נאמר: "אנוכי יהוה אלהיך וכו'. כלומר, הציווי הוא לדעת שה' קיים בעולם, ורק אח"כ להאמין בו.
זו בעצם דרכו של אברהם אבינו אבי האומה: הסתכל בגרמי השמים, והבין שיש מנהיג לבירה, בבחינת: "השמים מספרים כבוד אל – ומעשה ידיו יגיד הרקיע" (תהלים יט, ב).
בתפילת "עלינו לשבח" החותמת את התפילות נאמר: "וידעת היום – והשבות אל לבבך". קודם כל, תדע ותאמין, אח"כ תעבוד את ה' מכל הלב – "לבבך".
איך מגיעים לידיעה ואמונה ב-ה'?
ע"י לימוד תורה בה מתגלית החכמה האלוקית.
להיות סקרן, לשמוע ולהקשיב למתרחש סביבנו, כמו יתרו ששמע על קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, והתגייר מיד. לראות את הנסים והנפלאות הנעשים לעם ישראל החי בין שבעים זאבים, גם בימינו אלה.
המצוה המרכזית בחיי כל יהודי הנאמרת פעמים ביום, מתחילה ב"שמע ישראל". קודם כל שמע, ורק אח"כ תגיע ל-ה' אלוקינו ה' אחד". כאשר הלל – נשיא ישראל נשאל בהלכה, היה משמיע תחילה את דעת שמאי חברו המנוגדת לדעתו, ורק אח"כ את דעתו. הלל בצניעותו כי רבה, ידע לשמוע ולהקשיב לדעת אחרים, ולכן נקבעה הלכה כמותו.
"לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" (שמות כ ג).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "פירוש, אפילו במחשבתך".
"לא תעשה לך פסל" (שמות כ, ד).
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: אסור לעבוד גם "למשמשי עליון המשמשים לפניו במרום, והוא יעזור לו. גם יהיה אמצעי לדבר דבריו לפני המלך הגדול בדבר הגדול אם יצטרך – ובאמצעות כן, כבד יכבד את השמש ההוא ויברכהו וישתחווה לפניו בדרך כל הכבוד והמעלה… ודע כי טעות בה טעו רוב העובדים עבודה זרה.". לכן הוא נקרא פסל – מלשון פסולת. "שאין בו כוח אלוקי, ופסולת הוא לפני העיקר – שהוא הבורא עולם…. כי הוא עומד להתפסל כשיעבירנו ה' מממשלתו…" כדברי קדשו.
כלומר, אסור לפנות לעזרה אפילו למלאכים או לכל כל גורם אחר. הפניה רק לאלוקים ללא שום אמצעי. כנ"ל כאשר משתטחים על קברי צדיקים, יש לבקש רק מהקב"ה, בזכות הצדיק.
רבנו-אור-החיים-הק': "שלא יפסול את עצמו, כי בחטא האדם בעוון ע"ז שהוא כנגד התורה כולה, מטבעו נפסל ויוסר צלם אלוקי דכתיב: 'אך בצלם יתהלך איש' (תהלים לט, ז), ולא יראו פניו למעלה, לבני אל חי לבל יסתכלו בפניו".
"לא תעשה לך פסל" – נוטריקון האות השניה בשלש המילים הראשונות, שווה כ.א.ע.ס. לכן, כשאדם כועס כאילו עובד עבודה זרה. ועוד יותר, מהמילה לך לומדים שהכועס הופך את עצמו לפסל.
כאמור, פסל = פסולת = פסילה.
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם – כי אנוכי יהוה אלהיך אל קנא…"
שמו של הקב"ה – אל קנא = 151 = מקוה = 151 = כאעס. על הכועס {להתקרר} ולהיטהר במקוה.
"לא תחמוד – בית רעך.
לא תחמוד – אשת רעך, ועבדו ואמתו,
ושורו וחמורו – וכל אשר לרעך" (שמות כ, יד).
"ולא תחמוד אשת רעך, ולא תתאוה בית רעך וכו'" (דב' ה, ,יח)
"כל הנותן עיניו במה שאינו שלו,
גם את שלו מוציאים מידו…" (סוטה ט ע"א).
"לא תחמוד" – מכת דור חמדת הלבבות.
הדיבר העשירי "לא תחמוד", חותם את עשרת הדברות.
מהו הגדר ההלכתי של "לא תחמוד", האם זה מספיק בלב, או עד שהוא עושה מעשה? האם הוא עובר על "לא תחמוד" וגם "לא תתאוה" המופיע בפרשת "ואתחנן"?
הרמב"ם כותב בהלכות גזלה ואבדה: "כל החומד עבדו או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, או כל דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו, והכביד עליו בדמים, והפציר בו עד שלקחו ממנו, אע"פ שנתן לו דמים רבים – הרי זה עובר בלא תעשה, שנא' 'לא תחמוד'. ואין לוקין על לאו זה מפני שאין בו מעשה. ואינו עובר בלאו זה עד שיקח החפץ שחמד, כעניין שנא' 'לא תחמוד כסף וזהב עליהם, ולקחת לך' – חימוד שיש בו מעשה"
הלכה י': "כל המתאווה ביתו או אשתו וכליו של חברו, וכן כל כיוצא בהן משאר דברים שאפשר לו לקנותם ממנו, כיון שחשב בליבו היאך יקנה דבר זה, וניפתה ליבו בדבר – עבר בלא תעשה שנא': "לא תתאווה" (דב' ה), ואין תאווה אלא בלב בלבד".
הלכה יא: "התאווה מביאה לידי חימוד, והחימוד מביא לידי גזל…"
הלכה יב: "הא למדת, שהמתאוה – עובר בלאו אחד. והקונה דבר שהתאווה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם – עובר בשני לאוין. לכך נאמר 'לא תחמוד' 'ולא תתאווה'. ואם גזל, עובר בשלושה לאווין" (רמב"ם הלכות גזלה ואבדה פרק א הלכה ט – יב. שו"ע חושן משפט, סימן שנט).
רבי משה ב"ר יעקב מקוצי כותב בספרו "ספר מצוות גדול" (לאוין, סימן קנח): "כתוב בעשרת הדברות 'לא תחמוד', וכתיב שם (דב' ה יח) עוד 'לא תתאוה", והכל אחד… החימוד והתאוה הכל לאו אחד".
כאשר אדם מסתכל בעין חומדת על אשת חברו, הוא יענש בחומרה רבה על שהוא פוגם ב"שמירת העיניים", בכך שהוא עובר על "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם – אשר אתם זונים אחריהם", אותה אומרים בקריאת שמע.
ככלל, "שמירת עיניים" היא מידה חשובה בעבודת ה', כדברי רבנו "בבא סאלי" שאמר, שכל כוחם של רבני אביחצירא ע"ה, נובע מ"שמירת העיניים" בה הם נזהרים, ככתוב: "תנה בני לבך לי. ועיניך – דרכי תצרנה" (משלי כג, כו). הקב"ה מבקש מאתנו "לתת לו את הלב". כלומר, לעבוד אותו מבחינה פנימית, ולא "כמצות ה' מלומדה". לגבי השאלה איך ניתן לעשות זאת, הרי היצר הרע מקיף אותנו?
הקב"ה נותן לנו עצה: "ועיניך – דרכי תצרנה". ע"י שמירת העיניים, נוכל להתרכז בעבודת ה' מכל הלב.
כידוע, העיניים מהוות את השער לנשמה, דבר המסביר מדוע העיניים רגישות, בהשוואה לאיברים האחרים.
לעומת זאת, אם עבר לתחום המעשי, כגון שהפעיל תחבולות כדי להשיג את הדבר אשר חמד – הוא עובר על שתי מצוות: במחשבה ובמעשה, כדברי רבנו יונה בספרו "שערי תשובה": "הוזהרנו בזה שלא להתעולל עלילות ברשע לקחת שדה וכרם וכל אשר לרענו, גם כי ניתן מכרם. והוזהרנו על מחשבת הדבר הרע הזה וכו'" (שערי תשובה פרק ג' עמ' צב). כלומר, לא להפעיל כל מיני תחבולות כדי לקחת כל דבר מאדם אחר ללא רצונו, גם בתשלום.
רבנו אברהם אבן עזרא מאריך במצות 'לא תחמוד', מפאת חשיבותה: "אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בליבו… ועתה, אתן לך משל: דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה, והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בליבו… כי ידע כי לא יתכן". רבנו אבן עזרא ממשיך ואומר: כשם שאותו כפרי לא יתאווה שיהיה לו כנפיים, כשם שאין אדם מתאווה להיות עם אמו אע"פ שהיא יפה, היות והורגל מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. כנ"ל לא יחמוד דבר שאינו שייך לו.
בדבריו, רומז רבנו לחינוך שיש להקנות לדורנו "דור חמדת הלבבות", בנושא "לא תחמוד", וכדברי קודשו: "ואמרו חכמים: בני, חיי ומזוני – לאו בזכותא תליא מלתא, אלא במזלא. ובעבור זה, המשכיל לא יתאווה ולא יחמוד. ואחר שידע שאשת רעהו אסרה ה' לו, יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי – על כן, הוא ישמח בחלקו, ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו… היות ולא יוכל לקחתו בתחבולות… אלא יבטח בבוראו…".
רבנו "אבי עזר" על ה"אבן עזרא" מוסיף: "רוב העבירות באות מחימוד ממון או זנות".
מוסר השכל: דברי רבנו אברהם אבן עזרא הם דברי טעם – היכולים להוות הדרכה חינוכית לכל אחד מאתנו.
רבנו בחיי משלים את דברי רבנו אבן עזרא. הוא מדבר על הקשר בין הדיבר הראשון "אנוכי ה'" לדיבר האחרון "לא תחמוד" החותם את עשרת הדברות, ועל המיוחדות של "לא תחמוד". וכך אומר רבנו בחיי: כאשר האדם מפנים את הדיבר הראשון – אנוכי יהוה אלהיך" בבחינת "שיוויתי יהוה לנגדי תמיד", מובטח לו שלא יכשל בחמדת הלבבות, דבר הקשה לשליטה, היות וזה נתון למידת הרגש והמחשבה, לכן התורה פירטה ב"לא תחמוד", בניגוד ל"לא תרצח". כלומר, אם הוא התחנך על פי הנאמר לפני כן בשאר הדברות – מובטח לו שלא יחטא כ"לא תחמוד".
הרמב"ן אומר על מצות "לא תחמוד": "ומי שלא יחמוד – לא יזיק לעולם לחברו. והנה השלים כל מה שאדם חייב בשל חברו {רצף המצוות הקודמות העוסקות בין אדם לחברו}. ואח"כ יבאר המשפטים {דיני פרשת משפטים} בפרט, כי התחייב לחברו במשפט מן המשפטים – אם לא יחמוד ולא יתאווה למה שאינו שלו – ישלם מה שעליו" (שמות כ, ג).
אכן, פרשת משפטים על ג"ן {53} מצוותיה, מהווה הרחבה לציווי "לא תחמוד", ושאר המצוות שבין אדם לחברו, שהוזכרו קודם לכן בעשרת הדברות.
רבנו חיים ויטאל: "החמדה – אב הטומאה, כי היא מביאה לשנאה וקנאה, ומביאה לידי גזל ושבועת שקר, ולידי רציחה. והיא העשירית שבעשרת הדברות שקולה ככולם, כי עינו לא תשבע עושר, כעין הנחש שנאמר בו: 'ונחש עפר לחמו' (משלי כח, כב)… ואמרו רבותינו ז"ל: התאוה מוציאה את האדם מן העולם, כי מטרידתו מעסק התורה ומקיום מצוותיה, והוא כופר בהשגחה, שאינו מאמין שהכל ע"י השגחת ה' יתברך" (שערי קדושה. חלק ב. שער ד).
א. "וישמע יתרו".
"שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע – והתגייר" (זהר הק', יתרו).
חשיבות ההקשבה, והפקת לקחים ממה שאנו שומעים.
רבנו-אור-החיים-הק' מסביר מדוע פרשה כל כך חשובה כמו פרשת מתן תורה נקראת על שמו של גוי – יתרו:
"בזה הצדיק יתרו, כי כל המופתים לא היו אלא – למעלת ולחיבת ישראל להוציאם, ובשבילם עשה כל אשר עשה". כלומר, גם בגויים ישנם אנשים חכמים כמו יתרו שהיה כהן וראש למדין, בכל זאת הקב"ה בחר בעם ישראל לאחר שהסכים לקבל את תורתו, דבר שמייחד אותנו בהשוואה לגוים.
יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו", ומיד הפנים את הדברים והחליט להגיע "אל משה אל המדבר, אשר הוא חונה שם הר האלהים", להתגייר ולהתחבר לעם ה'.
גם אצל משה נאמר: "וישמע משה לקול חותנו" (שמות יח, כד). ברגע ששמע עצה טובה מחותנו – מיד יישם אותה.
כל אחד מאתנו שומע עצות טובות. השאלה הנשאלת: מה עושים איתן הלאה?
הזהר הק' אומר "שכל העולם שמעו ולא נכנעו, ואילו הוא שמע ונכנע, ונכפף בפני הקב"ה והתקרב ליראתו". יתרו מלמד אותנו מסר חשוב: כולנו שומעים דברים חשובים. השאלה הגדולה מה אנחנו עושים איתם.
יתרו שמע "את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל" – נסי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק… (רש"י), והחליט לעשות מעשה ולהצטרף לעם ישראל ולקבל עליו את מלכות ה': "עתה ידעתי כי גדול יהוה מכל האלהים".
הגמרא בזבחים אומרת: "מה שמועה שמע ובא ונתגייר? רבי יהושע אומר: מלחמת עמלק. רבי אלעזר המודעי: מתן תורה. רבי אליעזר קריעת ים סוף שמע ובא".
יתרו בחוכמתו כי רבה, הצליח למקד את שלושת הנושאים המרכזיים המייחדים את עם ישראל.
הנושא הראשון – מלחמת עמלק, מסמלת את האנטישמיות עד ימינו, היות ועמלק יצא להילחם עם ישראל ללא כל סיבה הגיונית כפי שקורה גם בימינו. הסיבה הסמויה לאנטשמיות, בגלל שהקב"ה בחר בנו.
הדבר השני – קריעת ים סוף, דבר המסמל את עם ישראל החי על נסים גלויים וסמויים, לאורך הדורות.
הנושא השלישי – מתן תורה המהווה את ההוכחה הנצחית לנצחיות התורה שנמסרה לנו במעמד אדיר וברוב עם.
רבי אליעזר אומר: הקב"ה בכבודו ובעצמו שימש כשליחו של יתרו להודיע למשה רבנו על הגעתו אליו. הקב"ה גם אמר למשה שיתרו בא לשם שמים כדי להתגייר, ולכן עליך לקרבו. כיוון שיצא משה לקראתו, יצאו בעקבותיו אהרון ושבעים הזקנים, ויש אומרים אף ארון הברית (שמות רבה כ"ז, ב).
רבנו-אור-החיים-הק' מנתח את מהלך קבלת החלטת יתרו להצטרף לעם ישראל: "זה יגיד שבח האיש שהשתדל לדעת כל פרטי המעשים, וזה יגיד כי אהב את יעקב" (רבנו-אוה"ח-הק' יתרו יח א). תטה אוזן – ותפיק לקח.
ב. "ברוך יהוה – אשר הציל אתכם".
מה שלומך? ברוך ה'!
תשובה אינסטינקטיבית של כל יהודי,
מבית מדרשו של יתרו.
"ברוך ה'": בביטוי הנ"ל מבית מדרשו של יתרו, מרבים להשתמש יהודים יראי ה', וגם אלה שעדיין במעלה הר ה'. גם הישמעאלים לא פוסחים עליו – "חמדו ללה" לכל שאלה. זהו ביטוי המהווה תשובה לשאלה הפותחת כל שיחה. "מה שלומך?" "ברוך ה'".
ישנם בעלי אמונה העונים: "טוב מאוד". וישנם חסרי אמונה העונים: "יהיה טוב". אומר המדרש: לוא בני ישראל היו פותחים את שירת הים בביטוי: "שירו לה'" בהווה כמו שירת הנשים, ולא "אז ישיר" בלשון עתיד שזה ביטוי של מיעוט אמונה, היו נגאלים לצמיתות.
לאחר פגישת יתרו עם משה רבנו במדבר סיני, והקרבת עולות לה' כאות תודה לקב"ה, הוא חזר למדין כדי לגייר את בני ביתו כדברי רש"י לפסוק': "וילך לו אל ארצו" – לגייר בני משפחתו" (יתרו יח, כז).
שוב רואים הפקת לקחים מצד יתרו, תכונה אותה שווה לנו לאמץ. מהפסוק הנ"ל למדו חכמים שיש לברך על הניסים שנעשו לישראל: "הרואה מקום שנעשו בו ניסים לישראל אומר: "ברוך שעשה נסים לאבותינו". אמר רבי יוחנן: דאמר קרא: "ויאמר יתרו ברוך יהוה אשר הציל אתכם" (ברכות נד, ע"א).
מוסר השכל:
ברובד הסמוי, הביטוי "ברוך ה'" משקף את האמונה בקב"ה, ושהכול מאתו יתברך.
ג. יתרו = 13 = אחד = 13
"ה' אחד ושמו אחד" – אחדות ה' בכל העולמות.
כדרכנו בפרשיות קודמות, ננסה לראות את המשמעות המרכזית של הפרשה דרך שמה.
ליתרו היו שבעה שמות: רעואל, יתר, יתרו, חובב וכו'. יתר – על כך שיתר פרשה אחת בתורה. יתרו – לאחר שנתגייר וקיבל על עצמו עול מצוות, הוסיפו לו האות ו', אחת מארבע אותיות הוי-ה. חובב – על כך שחיבב את התורה. כל זה משקף את משמעות מתן תורה לעם ישראל.
נעיין בגימטריא הקטנה של שם פרשתנו "יתרו" השווה 13. {י =1 + ת=4 + ר=2 + ו=6 = 13} שהיא גם הגימטריא של הביטוי אחד, דבר המסמל את המוטיב המרכזי בתורתנו הקדושה – יחודו של הקב"ה בכל העולמות, דבר הבא לידי ביטוי בדיבר הראשון של עשרת הדברות הכולל בתוכו את כל התורה: "אנוכי יהוה אלהיך…".
פעמיים ביום, אנחנו מייחדים ומקבלים עלינו את מלכותו ואחדותו יתברך באמירת "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד", ובכך גם זוכים לקיים מצות עשה דאורייתא מידי יום. הכל מתחיל ב-"שמע" – תשמע, תקשיב ותפנים.
יוצא שגם בשם יתרו רמוזה אחדותו של הקב"ה. ידוע ששם האדם משקף את מהותו הרוחנית.
על הכתוב "ויחד יתרו" נאמר: בגלל שיתרו ייחד את שמו יתברך בעולם, זכה שהתורה תייחד לו פרשה על שמו.
כאן המקום לציין את אמו"ר הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה, ומרת אמי מורתי הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה, שהיו נטועים בגן האמונה, דבר שבא לידי ביטוי בכל פועלם, כאשר שם ה' היה לעד, על דל שפתם.
"והייתם לי סגולה מכל העמים…
ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמ' יט' ה-ו)
הסגולה האמתית היא – "לי" – לסמוך רק על הקב"ה.
דורנו הרווי סגולות – הפך להיות עם סגולות, החל מסרט אדום, דרך פנייה לתעשיית "הבבות" ו"המקובלים" המתחזים, הפועלים בעיקר – כבנקט לשאיבת דמים מרובים תרתי משמע, תוך יצירת אשליות אצל אנשים קשיי יום.
רבנו-אור-החיים-הק' מביא ארבעה פירושים לביטוי "סגולה".
א. כשם שאין היגיון להשפעת הסגולה, כך עם ישראל בעיני הקב"ה בם בחר להיות לו עם סגולה, ולא בעמים האחרים, והוא מביא דוגמאות לכך. יהודי שחשב לעשות מצוה ולא הספיק לעשותה, כאילו עשאה, בניגוד לעכו"ם
ב. "עוד ירצה, שיהיו בני ישראל סגולה, והסגולה היא – שיהיו מיוחדים לו בייחוד לעבוד אלוקי עולם" בניגוד לעכו"ם
ג. הסגולה האמיתית נמצאת בתורה בה הכניס הקב"ה חיים ורפואה. חיים – כנגד מצוות עשה, ורפואה כנגד מצוות לא תעשה. לדוגמא, האיסור לאכל שקצים ובשר טמא, כדי שלא ניטמטם.
ד. הסגולה היא ניצוצות הקדושה אותם שואבים בני ישראל בעולם ע"י קיום מצוות התורה, בניגוד לגויים.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר: "כשם שהסגולה היא דבר שאינו כפי הטבע… לזה אמר – 'והייתם לי סגולה מכל העמים" – כי אין פעולה טובה יוצאת אלא מידכם, שאין סגולת התורה והמצוות אלא מכם… והסגולה היא שיהיו מיוחדים לו ביחוד לעבוד אלוקי עולם". כלומר, הסגולה האמתית היא "לי" – לקדוש ברוך הוא.
"ממלכת כהנים וגוי קדוש": אומר על כך רבנו-אוה"ח-הק': "או ירצה לומר להם, כי מעתה יהיו הם בבחינת פמליא של מעלה, כי למעלה יש לאדון משרתיו, ומשמשים לפניו במרום, ולהם יקרא כהנים. גם יש לפניו צבא רב הנקרא קדוש כדברי דניאל (דניאל ח, יג) "ואשמעה אחד קדוש מדבר…". ואמר הכתוב כי אותם {בני ישראל} יעשה ה' במקום כוהנים וקדושי העליונים".
דברי רבנו-אוה"ח-הק' מבוססים ע"פ הזהר (לך לך צ ע"א): "אלו אינון צדיקיא בארעא דאינון חשובין קמי קב"ה כמלאכי עילאי ברקיע, דזכאן בכל יומא למשמע קלא מלעילא בשעתא דאיצטרכו". פירוש, הצדיקים בעולם, חשובים כמלאכי מרום, לכן קולם של הצדיקים נשמע בשמים.
רבנו-אור-החיים-הק' גם מסביר מדוע רק עם ישראל הסכים לקבל את התורה, בניגוד לעשיו, ישמעאל ומואב שסירבו (ספרי וזאת הברכה ב). שורש הווית הגויים הוא בבחינת הרע". {אותן ג' אומות מוזכרים בשירת הים 'אלופי אדום וכו'}.
לישמעאל נאמר על ידי המלאך: "והוא יהיה פרא אדם, ידו בכל" (בר' טז יב). בני ישמעאל כידוע מאוד מקפידים "על נטילת ידיים" בכל דבר בו הם נתקלים, לכן הם סירבו לקבל את התורה בטענה שבשורש הוויתם הם "מהדרים בנטילת ידיים", כאשר בתורה נאמר "לא תגנוב". מספיק לראות את משחטות הרכבים בשטחים, וגניבת תוצרת חקלאית וציוד חקלאי מהמושבים והקיבוצים.
לעשיו נאמר על ידי אביו יצחק: "על חרבך תחיה" (בר' כז מ). כלומר, בשורש נשמתו הוא רוצח, ואילו בתורתנו
הקדושה נאמר "לא תרצח". במלחמות העולם ה-1 וה-2 כו' נהרגו עשרות מיליונים, ביוזמת אדום.
עמון ומואב – פרוצים בעריות והדוגמה לכך היא: שהם נולדו מבנות לוט שהיו עם אביהם. כנ"ל בנות מואב שהחטיאו את עמ"י במדבר, תוך הפקרת בנותיהם. לכן, הם סירבו לקבל את התורה בטענה שכתוב בה: "לא תנאף".
לעומתם, הקב"ה בחר בעם ישראל שהוא סגולתו = "כי יעקב בחר לו יה – ישראל לסגולתו". (תהלים קמט, ד).
לימוד תורה וקיום מצוות – מהווים סגולה ומרפא לעם ישראל ככתוב "וחי בהם".
"ויעמוד העם מרחוק –
ומשה ניגש אל הערפל אשר שם האלהים" (שמות כ, יח).
הקב"ה מתגלה אל משה בערפל,
וכן לכל אחד מאתנו שמתאמץ מעט.
רש"י הק' מסביר שמשה רבנו נכנס "לפנים משלוש מחיצות: חושך, ענן וערפל, שנאמר: וההר בוער באש עד לב השמים חושך, ענן וערפל" (דב' ד, יא). העם לעומת זאת, עמד מרחוק. הביטוי "העם" מורה על עמי ארצות וכו'. המסר החשוב של הדברים הוא: בכדי להצליח, יש להעז ולחפש דרכים לא קונבנציונליות בחיים בכלל, ובעבודת ה' בפרט. רובנו עובדים את ה' בדרך הרגילה של תפילות ללא כוונות מיוחדות. מעט שיעורי תורה ללא התעמקות במקורות הנלווים, וקיום מצוות בבחינת "מצות אנשים מלומדה". הגיע הזמן להשתנות.
רבנו-אור-החיים-הק' נותן לנו רצפט להצלחה בלימוד תורה: "המעמיק בתורה, יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם – את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אוה"ח-הק' במ' יב, ו).
גדולי תורה הצליחו, היות ונכנסו לפני ולפנים אל תוך הערפל, אל לימוד הגמרא וההלכה לאורך שעות רצופות בבחינת "זאת התורה – אדם כי ימות באוהל" – אהלה של תורה.
רבנו-אור-החיים-הק' אומר שעל האדם ללמוד "בקביעות כיעקב אבינו דכתיב (בר' כה, כח): "יושב אהלים", לא ללמוד באופן עראי, והוא אמרו (דב' א, א): "ולבן וחצרות", הם חצרות ה' שהם בתי מדרשות" (רבנו-אוה"ח-הק' דב' א, א).
הרב קוק שר: "כשהנשמה מאירה, גם שמים עוטי ערפל – מפיקים אור נעים". כלומר, גם בתוך האי וודאות, ניתן לזכות באור אלוקי נעים. טעמו וראו ה' כי טוב.
המשורר שולי רנד שר: "הסתכלתי לאחור – עיי חורבות. משמאל ומימין – הכל עולה בלהבות. לעיני נגלה שביל מתפתל, בליבו עשן – מכוסה בערפל. כל העם אשר איתי נעמדו מרחוק, בעיניהם לצנינים הייתי ולשחוק. יהיה אשר יהיה, לעצמי ממלמל אני: זה הזמן לפסוע אל תוך הערפל, כי שמה… כי שמה… האלוקים".
"כה תאמר לבית יעקב –
ותגיד לבני ישראל" (שמות יט ג).
"כה תאמר" – עבודת ה' מתוך אהבה. "ותגיד" – מתוך יראה.
על האדם לעבוד את ה' מתוך יראה, ומתוך אהבה (רבנו-אוה"ח-הק').
על השאלה מדוע קיימת כפילות בפסוק הנ"ל, עונה רש"י ע"פ מדרש לקח טוב: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים. ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים. שציוהו לאמר לנשים בנחת ולהנעים המצוות. ותגיד לבני ישראל המצוות ודקדוקיהן, דברים שהן קשין כגידין".
רבנו-אור-החיים-הק' כדרכו בקודש, צולל לתוך עומק הפשט ושואל: "למה כפל תאמר…, ותגיד… הלא לא מצאנו שאמר ה' בדבריו ב' מיני שליחויות, אלא לשון אחד לכולם יחד – אנשים ונשים… כי הלא תמצא כי בסוף דברי ה' (פסוק ו) אמר אליו: 'אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל". כלומר, לנשים וגם לגברים באותה מידה.
רבנו-אור-החיים-הק' עונה תשובה ארוכה בה הוא מדבר תחילה על רצון ה' להטיב עם בני ישראל, "ומתחכם הוא יתברך להרבות שכרנו וטובתנו כי זה הוא אשר יחפוץ ה'". בהמשך אומר רבנו: "כי שכר המקיים תורת ה' ומצוותיו מיראה – הוא מחצה מהעושה מאהבה".
לאחר ראיות ממקומות אחרים, רבנו מיישב את הכפילות בפסוק כך: החלק הראשון של הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" – פירוש, מתייחס לעבודת ה' מתוך אהבה. החלק השני "ותגיד לבני ישראל" – מתייחס לעבודת ה' מתוך יראה. וכדברי קודשו: "כה פירוש כסדר זה שאני אומר לך: "תאמר לבית יעקב" – יש בו אמירה רכה שהיא דרך אהבה וחיבה. "ותגיד" – פירוש יש בו גם כן דברים קשים כגידים שהוא דרך הפחדה ויראה…".
"בית יעקב" מהווים מדרגה קטנה באומה, והם מסוגלים לעבוד את ה' רק מיראה, לכן מוסיף להם לעבוד את ה' מאהבה הרמוזה באמירה רכה כנזכר {'כה תאמר לבית יעקב'), ולבני ישראל שהם מדרגה הנבחרה והמעולה אשר ישיגו בחינת האהבה, אמר כנגדה 'ותגיד', שלא יספיק להם בחינת האהבה לגבי פרט אחד, וצריכים הם ליראה ולאהבה", כדברי קדשו.
רבנו מסתמך על רבי יוסי האומר: שתי דרגות בישראל: יעקב, וישראל שהיא – דרגה עילאה (זהר ח"ג בלק ע"ב).
רבנו אומר שצריך לעבוד את ה' מתוך יראה ואהבה, היות ועל ידי אהבה בלבד, הוא עלול לזלזל בכבוד ה' ע"י אי קיום מצוות מסוימות. וכדברי קדשו: "כי העושה מאהבה, לפעמים לא ידקדק בפרט אחד מהתורה, כדרך האב עם בנו… מה שאין כן כשתהיה קבלת התורה מחמת יראה, מדרך הירא לפחד על דקדוק אחד, כעבד בפני רבו, ונמצא תמיד עומד לשמור עץ החיים… אשר על כן, נתחכם ה' לצוות בב' אופנים: בדרך האהבה, ודרך שררה והפחדה. בהמשך, רבנו מסכם את הסוגיה כך: "וצריכין הם ליראה ולאהבה… וצורך בהם לקיום התורה, וצריך כל איש ישראל לקנות שניהם – אהבה ויראה. ושניהם יחד אמרם אל עליון בנעימות דבריו.
ודברי רבותינו ז"ל שאמרו אלו הנשים ואלו האנשים – הם דרך דרש". (רבנו-אוה"ח-הק' מעדיף את הפשט על הדרש).
רבנו-אור-החיים-הק' מתרץ עוד תירוץ: כאשר נשאלה האישה בפרשת האכילה מעץ הדעת, מדוע אכלה? היא ענתה שהקב"ה לא אסר עליה, היות והוא דיבר רק עם בעלה.
הפעם, התורה מקדימה את הנשים, כדי ששוב לא תגדנה שלא דיברו איתן.
רבי חיים ויטאל אומר: הסיבה לפניה לנשים בלשון רכה בבחינת "כה תאמר לבית יעקב", בגלל שהנשים במהותן אינן ממהרות לחטוא כמו שראינו בחטא העגל, בו הנשים לא השתתפו.
כנ"ל בשירת הים, הנשים שרו "שירו לה' בהווה, ואילו הגברים שרו "ישיר" בעתיד. הנשים היו מצוידות בתופים עוד ממצרים, בגלל שהאמינו שיהיה להן נס. לכן, הנשים לא מחויבות בכל המצוות כמו הגברים.
כמו כן, בכתוב: "שמע בני מוסר אביך – ואל תיטוש תורת אמך" (משלי א, ח), לנשים מייחסים את תורת החינוך, ולגברים מייחסים את תורת המוסר.
רבי חיים ויטאל גם כותב על חשיבות פשט הכתובים: הבקי ברזי התורה – יוכל לדרוש פשטי התורה קרובים אל דרך האמת ורוחניות התורה (עץ הדעת טוב. תהלים מה).
"שיויתי {שמתי} יהוה לנגדי תמיד" (תהלים טז ח),
ניתן לקיימה הלכה למעשה – ע"י קיום "שש מצוות תמידיות".
"שש מצוות תמידיות": בעקבות קבלת התורה, כדאי להתחזק ולקיים "שש מצוות תמידיות" המבוססות על אמונה בה' מתוך שילוב של אהבת ה' ויראתו.
את המצוות הנ"ל, ניתן לקיים בכל עת ובכל זמן, והן אינן דורשות עשיית מעשה בפועל, אלא מספיק במחשבה.
ספר החינוך הוא המקור לסידור מצוות אלו, ורבים מספרי ההלכה המאוחרים הזכירו את דבריו.
בהקדמה לספר החינוך נכתב: "שש מצוות – חיובן תמיד, לא יפסקו מעל האדם אפילו רגע אחד כל ימיו".
בעל המשנה ברורה העתיקם ב'ביאור הלכה' בתחילת הסימן הראשון בשולחן ערוך, שם מדובר על דרך הצדיקים לקיים מצות "שויתי יהוה לנגדי תמיד", וכך הוא כותב: הרוצה לקיים "שויתי" כראוי – יזדרז לקיים מה שנכתב בשם ספר החינוך, ומפני גודל חביבותם העתיקום כמה גדולים בספריהם.
א. אמונה: "אנוכי יהוה אלהיך…". להאמין בה' שהוא אחד המשגיח על העולם. שהמציא את כל מה שנמצא בעולם, והוא זה שהוציאנו ממצרים…
ב. "לא יהיה לך אלהים אחרים…" – שלא נאמין בשום אלוקים זולתו שנאמר: לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ואפילו מודה שהקב"ה שולט על הכל, רק שידמה בדעתו שהוא מסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב, הרי זה מודה בעבודה זרה, ועובר על "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות, ואין לשום נברא כוח לעשות דבר בלתי רצונו.
ג. "ייחוד ה'" – "שמע ישראל, יהוה אלהינו, יהוה אחד". ופירושו, שמע ישראל ודע כי ה' שהווה את הכל ברצונו, והוא אלוקינו המשגיח בכל העולמות – הוא ה' אחד בלי שום שיתוף.
ד. "אהבת ה' – "ואהבת את יהוה אלהיך…". וכיצד יגיע האדם לאהבה, על ידי לימוד תורה. וכדאיתא בספרי: לפי שנאמר 'ואהבת'. איני יודע כיצד לאהוב את המקום, ת"ל "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך", שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ע"י לימוד תורה -יכיר את גדולת הקב"ה.
ה. "יראת ה'" – להיות יראת ה' יתברך על פניו תמיד לבלתי יחטא, ועל זה נאמר 'את יהוה אלהיך תירא'. ומי שבא דבר עבירה לידו, חייב לתת אל לבו שהקב"ה משגיח בכל מעשי בני אדם, אף אם יהיו במסתרים, וישיב להם נקם לפי רוע מעשיהם.
ו. "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" – 'אחרי לבבכם' – זו מינות. 'אחרי עיניכם' – זו זנות.
שלא נתור אחרי מחשבת הלב, וראיית העיניים, ועלינו להקפיד על "שמירת העיניים" בכל אשר נפנה.
בהלכה היהודית, חל איסור מוחלט על הסתכלות מכוונת בדברים שעלולים לגרום להרהורי עבירה ולמחשבות מיניות אסורות, כגון הסתכלות בנשים לא צנועות, ובנשים בכלל האסורות עליו.
כנ"ל באמצעי התקשורת הרבים בימינו – שלא שומרים על כללי הצניעות, וזה בלשון המעטה.
להתבשם באור החיים – למוצש"ק
לרבנו חיים בן עטר – בעל הפירוש "אור-החיים" לתורה.
שזכה ל"מתן תורה", "קבלת התורה" ו"אהבת התורה",
רבנו החיד"א מעיד על אהבת התורה – של רבו רבנו-אוה"ח-הק':
"ואני הצעיר זכיתי והייתי בישיבתו הרמתה. ועיני ראו גדולת תורתו:
עוקר הרי הרים. קדושתו הפלא ופלא. ולפי דורנו היה לב הרב מבעית בתלמוד,
והיה כמעיין המתגבר, וחכמתו ניכרת בספריו.
אך זה אחד מעשרה מחכמתו ורוחב לבו, וחריפותו הפלא ופלא.
וחופף עליו כל היום סדר קדושה והבדלה מענייני העולם הזה,
ורוב עוזי נוראותיו" (רבנו החיד"א "שם הגדולים").
השבת נקראת "מתן תורה" ולא "קבלת התורה", היות והקב"ה נתן לנו את התורה כך שכל אחת מנשמות בני ישראל קיבלה את החלק המתאים לשרש נשמתה כולל נשמותינו אנו, ושל הדורות הבאים. על כל אחד מאתנו להחליט האם להתחבר לשרש נשמתו ולקבל את המתנה הנפלאה שהיא התורה, ולעסוק בה כדבעי.
בשבת "מתן תורה" ננסה לתאר במעט את גודל "קבלת התורה ואהבתה" של רבנו חיים בן עטר זיע"א המכונה "אור החיים" הקדוש, כפי שהיא באה לידי ביטוי בדוגמית קטנה מהמקורות דלהלן.
רבנו-אור-החיים-הק' כותב על הפסוק: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך יהוה אלהיך…":
"גם ירמוז במאמר 'בכל הטוב', אל התורה. כאומרם ז"ל 'ואין טוב אלא תורה' (אבות פ"ו מ"ג). שאם היו בני אדם מרגישים במתיקות וערבות טוב התורה, היו משתגעים ומתלהטים אחריה – ולא יחשב בעיניהם מלא עולם כסף וזהב למאומה – כי התורה כוללת כל הטובות שבעולם" (דב' כו יא).
רבנו מדמה את לומדי התורה האמתיים ל"משתגעים ומתלהטים אחריה". כלומר, הם מתנתקים מסביבתם בבחינת הכתוב: "אדם כי ימות באהל" – באהלה של תורה, כאשר מסביבם, העולם כאילו מת ואינו קיים.
בספרו "ראשון לציון" לפסוק: "הביאני אל בית היין – ודגלו עלי אהבה" (שיר השירים ב, ד), מדמה רבנו-אור- החיים-הק' את הלומד תורת הסוד, לשיכור מיין, בבחינת הכתוב – "הביאני אל בית היין". שניהם מנותקים מסביבתם.
השיכור נותן בכוס עינו, והכל נראה לו ישר וטוב כדברי שלמה המלך: "אל תרא יין כי יתאדם, כי יתן בכוס עינו – יתהלך במישרים" (משלי כג לא). השיכור אינו מבחין בין טוב לרע, וכל העבירות נראות לו ישרות כפירוש רש"י.
גם העוסק בסודות התורה שזה השלב הרביעי והגבוה בפרד"ס התורה, הוא שקוע בתורה ומנותק מהסביבה. וכך דברי קדשו: "הסוד – הוא דבר שאמרתי בעניין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו, ולא יהיה סמוך בכל האופנים החומריים… כי מרוב התלהבותו בתורה עד אשר תישמט נפשו ממנו ולא ידע מה לעשות, והנפש מצד עצמה – מיושבת בעצמה כדרך אשר היא חושבת בו. וענין זה ימצא בנכנסים בעומק התורה".
בפירושו, רבנו מדמה בין ארבע תכונות היין לארבעת חלקי הפרד"ס – פשט, רמז, דרש, סוד. להלן דברי קודשו:
פשט – הוא כנגד הנאת המאכל שסועד, שיש כיוצא בו ביין.
דרש – הוא כנגד השמחה, כמו שכתבו חז"ל: דברי אגדה מושכים את הלב ומשמחים אותו" – ויין ישמח לבב אנוש" (תהלים קד טו). הגמרא אומרת על הפסוק הנ"ל: "היין מלבד שמיסעד סעיד {מזין}, גם כן משמח" (ברכות לה ע"ב).
רמז – הוא כנגד הריח, שהוא דבר שאינו גוף אלא היולי {רוחני}, כך הוא הריח טוב.
הסוד – הוא הדבר שאמרתי בענין השכרות, והוא סוד בדבר שצריך להפשיט חומריותו…".
רבנו-אור-החיים-הק' אומר על צפונות התורה:
"דבריה מזוקקים ואותיותיה ספורות, וכל אות מגדת הלכות ונפלאות,
כאשר יסד האדון בחוכמה רבה בשבעים פנים, ארבע אופנים, ל"ב נתיבות" (שמ' לא' יג').
מוסר השכל: הרוצה להעמיק בתורה,
חייב להתמסר אליה עד שירגיש שהוא "משתגע ומתלהט" אחריה.
אכן, יאים הדברים למי שאמרם. וכדברי קודשו:
"המעמיק בתורה – יוכל להרגיש במשמעות הכתובים עצמם,
את אשר חשב ה' לומר בהם" (רבנו-אור-החיים-הק' במ' יב ו).
בברכת תורת אלוקים חיים,
ועבודת ה' מתוך שירה.
משה אסולין שמיר.
לע"נ מו"ר אבי הצדיק רבי יוסף בר עליה ע"ה. סבא קדישא הרב הכולל חכם אברהם בר אסתר ע"ה. זקני הרה"צ המלוב"ן רבי מסעוד אסולין ע"ה. א"מ הצדקת זוהרה בת חנה ע"ה. סבתי הצדקת חנה בת מרים ע"ה. סבתי הצדקת עליה בת מרים ע"ה. בתיה בת שרה ע"ה. הרב המלוב"ן רבי יחייא חיים אסולין ע"ה, אחיינו הרב הכולל רבי לוי אסולין ע"ה. הרב הכולל רבי מסעוד אסולין ע"ה – חתנו של הרה"צ רבי שלום אביחצירא ע"ה. רבי חיים אסולין בן מרים ע"ה. הרה"צ חיים מלכה בר רחל, הרה"צ שלמה שושן ע"ה, הרה"צ משה שושן ע"ה. צדיקי איית כלילא בתינג'יר ע"ה, צדיקי איית ישראל באספאלו ע"ה. יגאל חיון בן רינה ע"ה. שלום בן עישה ע"ה. יצחק מויאל בן מזל ע"ה.
לברכה והצלחה בעזהי"ת לספר "להתהלך באור החיים" בקרב עם ה' – המחובר לתורת אלוקים חיים.
והצלחה לספר החדש ההולך וקורם עור וגידים – "להתהלך באור הגאולה"
לבריאות איתנה למשה בר זוהרה נ"י, לאילנה בת בתיה. לקרן, ענבל, לירז חנה בנות אילנה וב"ב. לאחי ואחיותיו וב"ב. לרותם בת שולמית פילו הי"ו.
לזיווג הגון, לרינה בת רחל בן חמו. אשר מסעוד בן זוהרה. הדר בת שרה. ירדן, דניאל ושרה בני מרלין.
1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שאול סררו וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית- עריכה שלום בר אשר
ר׳ וידל הנזכר כמו יתר עמיתיו היו חרוצים בכל התקופה הזו בתיקון תקנות לתועלת הציבור. בשנים שס״ג-שס״ט לבד נכונו כשלושים תקנות מהן ארוכות ומקיפות, עשרים מהן נחקקו בשנת שס״ג לפי חחלוקח חבאח:
משפחח 8 דת ומוסר 5
כלכלח 6 קשרי חוץ עם השלטון 4
הקדשים 5 סדרי דין 1
מקומה של ההנהגה הרוחנית עולה עכשיו כמוקד העזרה ההדדית בקהילה. החכמים נלחמים למען הצדק ולמען החלשים ונאבקים במגמות חיזוק הפרט והיחיד נגד חיזוק הציבור והקהילה: זוגות שהצליחו הצלחה כלכלית מפקיעים את זכויותיהם של בני משפחה עניים על ידי גירושין מדומים או בדרך ׳הברחה׳, כלומר בדרך של הסתרת רכוש או רישומו בשם אחר. אחרים חפצים להתעשר בכל מחיר, הם מוכרים יין ושכר לנוכרים בניגוד לחוק הממלכתי והקהילתי כאחד. ואחרים, בעלי זרוע, נתלים בפטרונים מוסלמים כדי להשתמט מתשלום מסים. במאבק של בית הדין הם נותנים גיבוי רשמי לחוק המוסלמי לרשום חובות ועסקות בין יהודים לבין עצמם גם בערכאות של גויים כדי להסתייע בהן במאבקם בבעלי הזרוע. והרי החכמים נלחמו בכל כוחם וכמעט בכל דרך להתרחק מפני ערכאות של עכו״ם’!
[לצורך זה חשוב מאמרו של פרוס׳ וזיים זעפרני:
Les relations judéo-musulmanes dans la littérature juridique. Les cas particuliers du recours des tributaires juifs a la justice musulmane et aux autorités representatives de l’état souverain,]
ההבדלים החברתיים היו משמעותיים. ליד בעלי ממון, סיטונאים בייבוא ובייצוא, מתווכים וסוכנים, התפרנסו רבים בצמצום ובדוחק כסוחרים ובעלי מלאכת קטנים. מכאן שאין למשכן הקדשי עניים, להשכירם או למוכרם מחשש פן השוכרים או הקונים יקנו חזקת על הרכוש ולקהילה לא יעמוד הכוח לפנותם. הרבנים קראו לעשירים לנהוג בצניעות רבה, למעט בעדיית תכשיטים ומחלצות כדי שלא לעורר את קנאת העניים. חזרו והתריעו על האיסור בלקיחת ריבית, ופעמים תבעו לנהוג לפנים משורת הדין: דהיינו, גם אם לפי ההלכה זכאית אלמנה רק לדמי כתובתה יש לנהוג בחסד וברחמים, וליתן לה גם את בגדיה ומלבושיה.
התקנות בתקופה זו העלו מומחים לא רק בענייני שחיטה וטריפות שכה הקפידו עליהן הקפדה יתרה אלא גם נתעוררה התביעה לתת דמי שחיטה הוגנים לשוחטים שבאו מקרב כלי הקודש: סופרים, סופרי סת״ם, מוהלים ועוד.
באותן שנים נכונה לראשונה ׳נדבת ירושלים׳, מגבית קבועה שהוותה אבן פינה לתמיכה הכלכלית הסדירה שהושיטו בני ה׳מערב׳ לישוב היהודי בארץ־ישראל.
ר׳ שאול סררו ההוגה ומתקן התקנות; בין רדיפות המוסלמים לבין מוראות האינקביזיציה
דמות ראשית בהנהגה הרוחנית של פאס במחצית הראשונה של המאה הי״ז היה ר׳ שאול שמואל בן דוד סררו, 1655-1602. נראה שהריבוי של תקנות בשנת שס״ג מקורו בין היתר בגישה שהוא, כנראה, היה ממייצגיה, להעמיד את כל חייו של האדם על חיי המוסר והתורה. ואולי ראה את הסבל של אותן השנים כמענה לאותות משמים להיטיב את פני החברה. רבנו כאב את גירוש ספרד ועוד יותר את הגלות שנגזרה על המגורשים לחיות בין מוסלמים פראים. לדידו אם יצטרך לבחור בין המרה לאסלאם לבין המרה לנצרות בכל זאת יבחר בזו האחרונה.
כידוע מתו אלפי יהודים והמירו מאות אחרים ברעב ובמגיפות שפקדו את מרוקו בעשור הראשון של חמאה.
רבנו שאל מדוע המצווה לזכור את יציאת מצרים היא יותר ממתן תורה ומענני כבוד, אין זח אלא כדי לשאוב ממנה ומסיפור נפלאותיה תעצומות נפש. הייסורים ממרקים את כולם וגלות מצרים היא מקור העידוד הגדול שממנו יש ללמוד שחרף השעבוד והספקנות בעם ואפילו במנהיגים יצאו בני ישראל ביד רמה.
תביעה זו דומה להפליא לתקנת המיסוי ב־1608 שהוקדם לה מבוא דרשני ופילוסופי על החובה לקחת חלק במיסי הקהל ללא יוצא מן הכלל. ובאמת התקנות מלוות כמעט תדיר במבוא שנועד להסביר בהרחבה את הרקע לתיקונן.
מתקנות אחדות שנסמכו להן פסקי-דין, ילמד הקורא על יחידי הקהל שנזקקו לערכאות גויים, בניגוד לדעת ההלכה ובעלי ההלכה. ניתן להאזין לשיגם ולשיחם של יהודים עם סביבתם המוסלמית, למרות שכבר מאתיים שנח חצצה חומה בין יהודי פאס לבין יתר תושביה והם ניתנו ב׳מלאח׳, השכונה המיוחדת רק להם.
בתחום הכלכלי היהודים והמוסלמים קיימו ביניהם יחסים הדדיים מרובים במסחר, בהלוואות ובמקרקעין, המלך העניק לקהילה עצמאות מרובה בניהול הקהילה, והשמחות המרובות השופעות והתוססות ודאי הושפעו גם מן מהמקובל בחברה המוסלמית.
אך השיתוף הכלכלי והתרבותי הוא עניין אחד והיחס הנפשי בין שתי הדתות היה עניין אחר: היהודים נקלעו בזמן זה בין שני כוחות מתנגדים וקשים: המוסלמים שיחסם המתנשא על היהודים היה לשם דבר. בתקנות רבות נתבעו בני היהודים שלא לעורר את חמתם של השלטונות המוסלמיים כגון באיסור החמור על מכירת משקאות חריפים וכן שלא להתלבש בהוד ובהדר לבל יעוררו את עינם הרעה של בני המוסלמים. נושא זח זכה למחקר ראשון בספרה הנזכר של פרופ׳ ג׳יין גרבר ולפיכך נסתפק באזכורו.
הכוח השני חיו בני הנוצרים נושא שעוד לא סוכם עד חיום. עד כמה הגיעה פעולת האינקביזיציה במרוקו לעורר קשיים היתה בתולדות הסוחרים היהודים יוצאי פורטוגל. כל כמה שתהליך החדירה של הסוחרים היהודים הצליח יותר כך גברה עוינות האינקביזיציה כלפי היהודים.
1540 ־ 1681: גישת הפתיחות של המגורשים לקבל גם מנהגים מקומיים? ר׳ שמואל אבן דנאן וההנהגה הרוחנית במוקד החברה היהודית– עריכה שלום בר אשר
עמוד 25
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- ישיבת חכמי צרפת
בקהילת אקס־לה־בן ישנם חמישה בתי כנסת: אחד בישיבה, השני במרכז העיר ושלושה בתי כנסת קטנים הנמצאים בבתיהם של חברי הקהילה. בכל בתי הכנסת נוסח התפילה הוא מרוקאי, ובימים נוראים יש תפילה בנוסח אשכנז רק בישיבה. כפי שהיה נהוג במרוקו, בתי הכנסת המקומיים נקראים על שם המייסדים (בית כנסת יפרח, בית כנסה דרי, בית כנסת בן־דיין שבו מתפללים בנוסח ברסלבי־מרוקאי). מאז הקמת הישיבה בשנת 1945 ועד היום לא נבנו בתי כנסת ומרכזים קהילתיים, אך חל גידול במספר התלמידים במוסדות החינוך לבנים ולבנות.
חברי הקהילה מתגוררים באזור המרוחק ממרכז העיר הנמצא סמוך לישיבה. באזור זה נמצאים רוב בתי הכנסת, המכולת הכשרה, המקוואות, בתי הספר והישיבה הקטנה. מספרם הקטן של חברי הקהילה וריכוזם באזור אחד אינו גורם לבולטות יתר בעיר, בשונה משכונת גולדרס גרין בלונדון או ברוקלין בניו יורק שבהן נוכחות היהודים ניכרת.
הרב שלמה אזגורי, בוגר הישיבה ומורה למתמטיקה בישיבה (זוהר, 2001), הוא נשיא הקהילה ונציגה מול השלטונות המקומיים ומול מוסדות היהודים בצרפת, ומבחינה ארגונית הוא כפוף לרב הישיבה. כפיפות נשיא הקהילה לרב המקומי היא יוצאת דופן בקהילות צרפת, שכן בדרך כלל הרב כפוף לנשיא, שלרוב הוא אדם אמיד התורם מכספו לצורכי הקהילה. זאת ועוד, באקס־לה־בן בתי הכנסת הם פרטיים, ואילו בקהילות בצרפת בתי כנסה, מקוואות, בתי מדרש וכדומה הם ציבוריים־קהילתיים.
ישיבת חכמי צרפת – בית ספר תיכון, ישיבה וכולל אברכים
ישיבת חכמי צרפת [על פי האבות המייסדים, הישיבה היא המשך לדור החכמים ואנשי ההגות שחיו בימי הביניים בחבל טרואה בצרפת, רש״י, רבנו תם ובעלי התוספות.] שבאקס־לה־בן נוסדה לאחר השואה, בשנת 1945, במקום ישיבת חכמי צרפת שהייתה בנודורף, סמוך לשטרסבורג, ותלמידיה הראשונים היו יתומים ופליטים מהשואה. מייסדי הישיבה, הרב ארנסט וייל והרב חיים חייקין משטרסבורג, קבעו את מושבה של הישיבה בווילה מהמאה ה־16. בעברה שימשה הווילה למגורים לבית המלוכה האנגלי בתקופה שהייתם במרחצאות שבעיר. הווילה נבנתה על גבעה נישאה המרוחקת כשני קילומטרים ממרכז העיר, ויש בה שלוש קומות ופארק. המבנה המרכזי בווילה נקרא ״בית השטן״(La Maison du Diable), ובגלל השם הזה מחירה היה נמוך. מכירת הווילה ליהודים הייתה גם מעין פיצוי על השואה. משנות ה־50 ואילך למדו בישיבת חכמי צרפה תלמידים מארצות צפון אפריקה ומהמזרח התיכון, ומשנות ה־60 ואילך למדו במוסד חינוכי זה בעיקר תלמידים שהגיעו ממרוקו.
ייחודה של הישיבה ניכר בכך שנלמדים בה לימודי קודש ולימודי חול, ותלמידי הישיבה ניגשים לבחינות בגרות ממשלתיות. בעשור הראשון לקיומה של הישיבה התקיימו לימודי התיכון הכלליים בבתי הספר שבעיר, שם למדו יחד תלמידים יהודים(כולל בנותיו של הרב חייקין) ותלמידים לא יהודים. בסיום יום הלימודים הכלליים חזרו התלמידים היהודים אל ״הר הישיבה״ הקרוי גם ״מעלה המלכה ויקטוריה״. הצידוק ללימודי החול בישיבה היה על פי דעתם של גדולי הדור, הרב אהרון קוטלר והרב חיים סולובייצ׳יק, שאמרו ״צרפת שאני(שונה)״, בתשובה לשאלת הרב חייקין האם ללמד לימודי חול בישיבה. כוונתם הייתה שבצרפת ניתן ללמוד לימודים כלליים. לפיכך בישיבה נלמדו כל המקצועות בצרפתית, כפי שהסביר הרב חייקין: ״כאן בצרפת אנחנו מלמדים רק בצרפתית, זו ישיבת חכמי צרפת, אנחנו קרובים ליהודי צפון אפריקה, והם מדברים צרפתית ולא יידיש, וצריכים להתחשב בהם״
(2008:161 Yitzchoki)
בישיבה למדו התלמידים במסגרת פנימייתית, ובסיום לימודיהם הם קיבלו תעודת בגרות שאפשרה להם להמשיך ללמוד במוסדות אקדמיים שונים בצרפת. כ־80% מהבוגרים המשיכו ללימודים על־ תיכוניים, אקדמיים ומקצועיים מחוץ לאקס־לה־בן, בערים ליון, שטרסבורג ופריז, ואחרים המשיכו ללימודים תורניים בישיבות בסנדרלנד ובגייטסהד (אנגליה), בישיבת מיר (ארצות הברית) או בישיבות שונות בישראל. בישיבת אקס־לה־בן לא היו מתחים עדתיים בין ספרדים לאשכנזים, מאחר שרוב התלמידים היו ספרדים (רובם ממרוקו) ומיעוטם היו אשכנזים, ומכיוון שהתרבות והשפה הצרפתית שימשו ״מטרייה לחיים בצוותא״. אשר למורשת המרוקאית ולמנהגיה, הייתה הסכמה לשומרם, ומשנות ה־70 ואילך נוסח התפילה ומנהגי מרוקו ״מלכו בכיפה״. כך בימים נוראים הקפידו על נוסח הסליחות כפי שהיה נהוג במרוקו, ואפילו הרב חייקין, אף על פי שהיה יליד ליטא, השתתף בסליחות אלה. זאת ועוד, הקרבה הגאוגרפית למרוקו ונסיעות התלמידים הביתה (למרוקו) אפשרו לתלמידים לקיים קשר שוטף עם הוריהם. מציאות זו הייתה שונה במידה רבה מהחיים בישיבות האנגלופוניות שבהן היה מתח עדתי, נכפה על התלמידים ללמוד יידיש ולהתפלל בנוסח יהודי אשכנז ואף היו שעודדו את הריחוק מבית אבא ולעיתים אף את הניתוק ממנו.
הריחוק של אקס־לה־בן מהמרכזים הגדולים של צרפת (פריז,ליון ומרסיי), היות הישיבה בעיר קטנה ולעיתים אף קפואה ובידוד מבנה הישיבה ממרכז העיר אפשרו למחנכים לעצב אה אישיותם של התלמידים ולחזק את זהותם היהודית.
הכולל באקס־לה־בן הוקם בשנות ה־70 ואפשר לצעירים, לאברכים חדשים ולחוזרים בתשובה מרחבי צרפת ללמוד לימודים תורניים גבוהים. מטרת הכולל הייתה להקים מסגרת ללימודי קודש ברמה גבוהה עבור בוגרי הישיבה ואחרים, כך שלא יצטרכו ללמוד במוסדות אחרים באירופה או בארצות הברית. הרב ראובן אלבז, בוגר ישיבת גייטסהד באנגליה, עמד בראש הכולל מיום היווסדו. הוא נבחר לתפקיד בעקבות לחצם של בוגרי הישיבה יוצאי מרוקו שהיו מעוניינים במינוי הזה, בשל קרבתו התרבותית של הרב אלבז אליהם.
הישיבה היא המרכז הפועם של הקהילה ואפשר לומר שהיא ישיבה שיש לה קהילה. בשנת 1994 החליף הרב יצחק וייל את הרב המייסד חיים חייקין, והוא משמש עד היום(2021) כראש הישיבה. הרב וייל מתגורר במתחם הישיבה על הגבעה, והוא מכהן גם כרב הראשי של העיר.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- ישיבת חכמי צרפת
עמוד 71
״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –פרשת וירא-אפרים חזן
פרשת וירא
״וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה״ –
תחושות העקדה מפי הנעקד
״עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו ועמד בכולם״, ובראש כולם ניסיון העקדה. על כוחו המיוחד של סיפור העקדה, בריכוז ובעוצמה של התכלית האלוהית, עומד הלומד מיד, שכן כל כך הרבה שאלות רקע ועניין יש לו לשאול ולברר: שאלות של זמן ומקום, של פרטים הכרחיים בסיפור המעשה, שלכאורה אינם זוכים לתיאור או לסיפור או אפילו לציון. על ייחוד זה בסגנון המקרא עמד באופן מעמיק חוקר הספרות והסגנון הידוע א׳ אוארבך בניתוח משווה לדרכי הסיפור והתיאור של יצירות הומרוס. ניתוח זה יש בו כדי לשמש מעין רקע והסבר להרחבות המדרשיות הרבות והמפורטות לסיפור העקדה. על ״אגדות העקדה״, מאפייניהן וכיווניהן כבר עמד ש׳ שפיגל במאמר מופת מקיף ובעל עניין.
וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל־אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה ״. אמירה־שאלה זו של יצחק, הנאמרת מתוך מתח עצום והכנה רבה, שבהם חוזר הפועל ״ויאמר״ ארבע פעמים, משמשת יסוד התבנית של הפיוט שלפנינו. נציג בזה את הפיוט ואת ביאורו, ולאחר מכן נעיין במרכיביו ובמשמעותם המיוחדת:
עוֹקֵד לְעָקוּד לָקַח וְעָלָה
וְעָקוּד לְעוֹקֵד פָּץ שִׂיחָה מְעֻלָּה
אָבִי, אָבִי, מָה זֹאת הַפְּעֻלָּה
הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה
5 אָבִי, אָבִי, אֱזֹר מָתְנֶיךָ
וַעֲשֵׂה בִּי רָצוֹן קוֹנְךָ
בִּקֵּשׁ רַחֲמִים בְּעַד חַנּוּנֶיךָ
אוּלַי יִרְאֶה בַּעֲדִי וּבְעָנְיֶךָ
אָבִי, אָבִי, גַּלֵּה זְרוֹעֲךָ וְחַזֵּק יָדֶיךָ
10 פֶּן יִתְגָּאֵל בְּדָמִי בְּגָדֶיךָ
דְּרוֹשׁ תַּחַן בְּעַד חֲמוּדֶיךָ
אוּלַי יִזְכֹּר אֱלֹהַי חֲסָדֶיךָ
אָבִי, אָבִי, שְׁלַח הָאֵפֶר לְאִמִּי
וְתִרְאֵהוּ וּתְנַחֵם עַל עֲלוּמִי
15 חוּסָה עַל בְּשָׂרִי וְעַצְמִי
אוּלַי מְרַחֵם עַל דַּל מֵעָפָר מְקִימִי
אָבִי, אָבִי, זָרוּק דָּמִי עַל הַמִּזְבֵּחַ
וְיִהְיֶה לְרֵיחַ נִיחוֹחַ
חָמוֹל עֲלַי כִּי לֹא נִשְׁאַר בִּי כּוֹחַ
20 אוּלַי יַחְמֹל עָלַי נוֹתֵן לַיָּעֵף כּוֹחַ
אָבִי, אָבִי, טֶרֶם תִּשְׁמַע אִמִּי שָׁרָה
וְתִבְכֶּה עָלַי בְּנֶפֶשׁ מָרָה
יְחִידְךָ אַל תַּשְׁחֵת כְּכֶבֶשׂ וּפָרָה
אוּלַי יָחֹן אוֹתִי הָעוֹנֶה בְּעֵת צָרָה
25 אָבִי, אָבִי, כְּמוֹתְךָ אֶמְצָא כֹּפֶר
כִּי אַתָּה מָשׁוּל בְּעָפָר וָאֶפֶר
לְבָבְךָ לְזַכּוֹת שׁוֹכֵן שְׁמֵי שֶׁפֶר
אוּלַי יִתֵּן לִי ה׳ פְּאֵר תַּחַת אֵפֶר
אָבִי, אָבִי, מַאֲכֶלֶת לָקַחַת בְּיָדֶיךָ
30 לִשְׁחֹט אֶת בִּנְךָ יְחִידְךָ
נוֹרָא יָשִׂים יִרְאָתוֹ לְנֶגְדְּךָ
אוּלַי יִפְדֶּה אוֹתִי כְּמוֹ פָּדֶךָ
אָבִי, אָבִי, סְכֵה אֶת שַׁוְעָתִי
וְהִבִּיטָה אֶל דִּמְעָתִי
35 עַתָּה אָקוּם וְתָקִים אֶת שְׁבוּעָתִי
הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי
אָבִי, אָבִי, פָּתַּח מַאַסְרִי
כִּי הָיִיתִי שֶׂה לִמְשֹׁךְ בְּאַפְסָרִי
צְפֵה כִּי מִפַּחַד אֵל סָמַר בְּשָׂרִי
40 וּמֵעִם ה׳ יָבוֹא עֶזְרִי
אָבִי, אָבִי, קַדֵּשׁ שֵׁם אוֹהֲבָךְ
וְקַח אַיִל אֲשֶׁר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ
רוּץ לְהַגִּישׁוֹ תַּחַת חֲבִיבְךָ
וֶאֱמֹר אַשְׁרֵי אָדָם בֹּטֵחַ בָּךְ
45 אָבִי, אָבִי, שׁוּבָה אֶת שְׁבִיתִי
וְהַשִּׁיבֵנִי לְשָׁלוֹם אֶל בֵּיתִי
חֵרֶף זֹאת יֹאמְרוּ שָׁאַרִתִי
יִחְיוּ מֵתֶיךָ יָקוּמוּ נְבֵלָתִי
- 1. עוקד: כינוי לאברהם, על פי בר׳ כב, ט, ״ויעקר את יצחק בנו״. לעקוד: כינוי ליצחק כנ״ל, ובעקדה ״עת שערי רצון״, ״עוקד והנעקד״. 2. ועוקד… מעולה: שאלה במקומה ואמירה נכונה. 3. אבי, אבי: הפייטן מכפיל את הפנייה הן לשם חיבה והן להדגיש את גודל התמיהה, על פי בר״ר נו, ה, ״ויאמר יצחק אל אברהם אביו אבי, למה אבי שני פעמים כדי שיתמלא עליו ־חמים״. 4. הנה… לעולה: והוא לשון הפסוק בר׳ כב, ז. 6-5. אבי… קונך: על פי אוצר המדרשים, מדרש ויושע עמ׳ קמו: ״השיב יצחק לאביו ״אבי מהר עשה בי רצון קונך והוא יעשה רצונך״׳, ובאיכ״ר כד: ״פתח יצחק יאמר… ונעקדתי ברצון לבי על המזבח״. 8-7. בקש… ובענייך: הדובר הופך כאן מיצחק הנעקד ליצחק האב המבקש בעד כלל ישראל. חנוניך: על פי בבלי פסחים פז ע״א, וכאן כינוי לעם ישראל. 10-9. אבי… בגדיך: על פי מדרש תנחומא (וירא כג): ״אמר לו אבא אסרני… ידי ורגלי מפני שהנפש חצופה היא… שמא אזדעזע ויפסל הקרבן״, ובב״ר נו, יא, ״שמא יזדעזע גופי מפחדה של סכין ואצערך״. והשוו ילקוט שמעוני כמובא להלן. 12-11. דרוש… חסדיך: בזכות מעשה זה שאנו עושים נוכל לדרוש תחינה וחנינה בעבור עם ישראל. חמודיך: בניך. אולי… חסדיך: ובזכות זאת יגאל את כלל ישראל. 14-13. אבי… עלומי: השוו לפיוט ״עת שערי רצון״: ״קח עמך הנשאר מאפרי ואמור לשרה זה ליצחק ריח״, והוא, על פי ילקוט שמעוני, וירא צו: ״אל יצחק: אבא מהר עשה רצון יוצרך ושורפני יפה ואפר שלי הולך לאמי כל זמן שתראהו אמי תאמר זהו בני…״. 16-15. חוסה… מקימי: על דרך התיאורים במדרשים שונים, כגון מדרש ויושע, עמ׳ קמו: ״מיד נפלה אימה גדולה על יצחק שלא ראה כלום בידו לעולה… מיד נזדעזע יצחק וירגזו אבריו…״. מרחם… מקימי: כינוי לקב״ה, על פי תה׳ קיג, ז. 18-17. אבי… ניחוח: על דרך תיאור מעשה הקורבן, ״וזרקו את הדם על
המזבח סביב…״(וי׳ א, ה), ״אשה ריח ניחוח לה׳(שם, ט). 20-19• חמול•״ כוח: אף כאן מביעים דבריו של יצחק חרדה מן המעשה וציפייה להצלה. נותן ליעף כוח: כינוי לקב׳׳ה, על פי יש׳ מ, כט. 22-21. אבי… מרה: יצחק מביע כאן את דאגתו לאמו, ובעקבותיה התקווה שעוד יזכה להצלה. 24. העונה… צרה: כינוי לקב״ה על פי תענית ב, ד. 25. אבי… כופר: כמו שאתה ניצלת ממיתה ביד נמרוד, כך אנצל אני. 26. כי… ואפר: על פי המדרש לבר׳ יח, כז: ״ואנכי עפר ואפר״; בר״ר מט, כז: ״אילו הרגני נמרוד לא הייתי עפר, ואילו שרפני לא הייתי אפר״. 27. לבבך לזכות: שיהא לבבך זך ושלם. שוכן שמי שפר: כינוי לקב״ה. 28. יתן… אפר: על פי יש׳ סא, ג. 30-29. אבי… יחידך: על פי בר׳ כב, י: ״וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחט את בנו״. 31. נורא… לנגדך: יראה שבלבו• 32• אולי- פדך: השוו טורים 26-25. 33. אבי… שועתי: ראה והבט לתפילתי. 34. והביטה… דמעתי: שהיו דמעות המלאכים נושרות ומתערבות בדמעותיו של יצחק. 35. עתה… שבועתי: הנה אני קם מעל המזבח ותתקיים ההבטחה, ״כי ביצחק יקרא לך זרע״ (בר׳ כא, יב), ושבועת ״כה יהיה זרעך״ (ילק״ש וירא, קא). 36. הנה אל ישועתי: על פי יש׳ יב, ב, הנה הקב׳׳ה עומד ומצווה אותך, ״אל תשלח ידך אל הנער״׳. 38-37. אבי… באפסרי: בעקבות התגלות ה׳ פתח את קשרי העקדה. 40-39. מפחד… עזרי: מהתגלות ה׳ עתה סמר בשרי ש״היו עיניו מרופפות וצופות לשכינה והרים קולו ואמר אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי…״ ילק׳׳ש, וירא, קא. 41. אבי… אוהבך: קבל עליך מצוותו, ״את תשלח ידך אל הנער״. 43-42. וקח… חביבך: על פי בר׳ כא, יג, ״והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו… ויעלהו לעולה תחת בנו״. 44. אשרי… בך: על פי תה׳, פד יג. 48-47. חרף… נבלתי: שמכאן תתקיים האמונה בתחיית המתים, על פי ילק״ש, וירא קא ׳׳… כיוון שהגיע החרב לצואר פרחה ויצאה נשמתו של יצחק, וכיוון שהשמיע קולו מבין שני הכרובים, ׳אל תשלח ידך אל הנער׳, חזרה נפשו לגופו והתירו ועמד יצחק, וידע יצחק שכך עתידים המתים לחיות, ופתח ואמר ברוך אתה ה׳ מחיה המתים…״. יחיו… נבלתי: על פי יש׳ כו, יט, ונדרש על תחיית המתים, בבלי כתובות, קיא ע״א ועוד.
עמוד57
רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו
רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו
רבי יוסף משאש
איש האשכולות היה הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הוא כיהן כדיין בעיר תלמסאן שבאלג׳יריה, כיהן בתפקידי-קודש נוספים במרוקו, עלה ארצה – בה שימש רב ראשי לחיפה. לשונו עט סופר מהיר – ספרים רבים חיבר, ורובם כתובים בחרוזים בשפה מליצית נאה. ציור השערים על ספריו, נעשו על ידו – תופעה מעניינת כשלעצמה.
״עצור במלין בל אוכל [אי אפשר שלא לדבר] לבוא בארוכה בשבחי המאור הגדול המחבר הזה, ׳מזה בן מזה', [=כינוי לאדם גדול בתורה, שגם אביו כמוהו] פאר משפחתינו. יוסף עינינו [=רומז לשמו רבי יוסף]. המפורסם בכל תפוצות ישראל. כמוהר״ר רב הוד יוסף משאש [מליצה מלשון הכתוב ״עוד יוסף״ [בני חי], וכאן מתכוון שרבי יוסף משאש יש לו הוד רב] זצלה״ה.
״אסתפק במלים קצרים שאמרתי זה שנתים, בהספדו של צדיק בפני קהל רב, כי בסילוקו נכבה אור גדול, אחד מן הרמתים. מזוקק שבעתים. סבא דמשפטים. מבני עליה המעטים. עטרת זהב גדולה. משיירי כנה״ג [=כנסת הגדולה], כמלאך האלקים זיו פניו ותוארו. נז״י [=נזר ישראל] ופארו. הרה״ג. מעו״מ [=הרב הגדול, מעוז ומגדול]. הדיין. החריף. הפסקן. הלמדן. המתמיד. המורה. המטיף. הדרשן. המשורר. הסופר המובהק. המליץ הגדול. הצייר. הדווקן נ=הדייקן] בכל עניניו גשמיים ורוחניים. ״חמשים שנה שפט את ישראל. רב פעלים מקבציאל, בחיבוריו הרבים הגביר חיילים. שואלין אותו בכ״מ [בכל מקום] ומשיב על כל קוץ תלי תלים. בתנ״ך בבבלי ובירושלמי, בהלכה באגדה במדרש ובפוסקים, ביודעו ומכירו, לילה כיום יאיר. לא ביטל אף רגע מן התורה והעבודה. והיד כותבת, בור סיד שאינו מאבד טפה. כל ימי היותו. דרש דרש בקהלתו. מדי שבת בשבתו. שם ראיתי את הלחץ, בנות צעדה עלי שור לראות ולשמוע אמרותיו המתוקים המושכים את הלב, וימצא יוסף חן. תמיד התאמץ להליץ טוב על ישראל. גדל בש״ט [=בשם טוב] ונפטר בש״ט. עוד יוסף חי.וזכרו לא יסוף מזרע ישראל״.
כך כתב רבה הראשי של ירושלים, הגאון רבי שלום משאש זצוק״ל, בדברי־הסכמתו לספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג׳ [ירושלים, תשל״ה], שחיבר הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל. הגר״ש משאש – זצוק״ל – היה בן דודו של הגאון רבי יוסף משאש [אחי-אביו של רובי יוסף, רבי שלום משאש].
דמות מופתית
רבי יוסף נולד בעיר ׳מכנאס׳ שבמדינת מרוקו, בסיון תרנ״ב, לאביו ״הצדיק החסיד, עיר וקדיש מן שמיא נחית [מלאך וקווש מהשמים יורד] כמוה״ר [=כבוו מורנו הרב] חיים משאש זיע״א.
רבי יוסף למד תורה בישיבת ׳עץ חיים׳ – שהיתה בעיר מכנאס, בראשותו של ״האדמו״ר החסיד כמוהר״ר חיים בירדוגו זיע״א״.
בשנת תרפ״ד, כיהן כרב ראשי בעיר ״תלמסאן״ שבמדינת אלג׳יריה, במשך טו״ב[17] שנים. לאחר-מכן, נבחר לתפקיד חבר בית־הדין במכנאס, במשך עשרים ושתים שנה.
העורך של חלק מהספר ״אוצר המכתבים״ חלק ג; הרב שמואל בן־עמרם, כתב בדברי הקדמתו: ״מרן רבי יוסף ז״ל, שימש ראב״ד [ראש אב-בית-דין] לעניני השררה של מרוקו, היה דמות מופתית, חביב ומכובד על הבריות״.
רבי שמואל בן עמרם, התייחס גם לעובדא שהיה מזכה את הרבים גדול. וכה כתב:
״הופעתו האצילה, רצינותו הגדולה, יושרו ודייקנותו הרבה, כל אלה יצרו בלב כל מי שבא אתו במגע – הרגשת הערכה, הערצה ויראת כבוד, ידיו רב-לו, בבקיאות ובסברא ישרה, בכתב ובציור, ידיו גלילי-זהב ממולאים בתרשיש.
״היה איש התוכחה, במתק לשונו, שכנע איש ואשה, נער וזקן לקיים את מצוות ה׳, וכמה ׳נפשות עשה׳. אציל-הרוח, בעל שיעור קומה מוסרית ואהבת-חסד, רבים נהרו לשמוע דרשותיו, וידע לנצל את כשרונותיו: בנאום, בהטפה, באגדה ובדברי חז״ל, בכדי לקרבם ליהדות, והצליח להפיח רוח חיים בלבות השומעים, ודבריו עשו פירות ופירי-פירות״.
נכספה נפשו לחצרות בית-ה׳
הגאון רבי יוסף משאש זצ״ל, כתב ־ בדברי הקדמתו לספרו ״אוצר המכתבים" [חלק א׳, נדפס בירושלים תשכ״ח], דברי זכרונות על מקור-מחצבת-משפחתו, על הקורות אותו, בעת שעלה לארץ, וכולם משולבים – כדרכו בקודש – במליצות-לשון ובפניני-חרוזים רבים.
כבר הוזכר לעיל, כי רבי יוסף, היה גם צייר בחסד, והוא שצייר – במו-ידיו – את השערים והקישוטים שבספריו. בשער הספר ״אוצר המכתבים״ [חלק א׳], כתב כדלהלן: / אצורים בו ת״ק [500] מכתבים. / נקובים [=מיועדים] לרעים אהובים״ / ידידים רחוקים וקרובים. / יצוקים [מיוסדים] על ענינים רבים. / וחדושים על כמה כתובים״ / סליחות ובקשות ושירים ערבים״ / פירושי מאמרים קשים בו נצבים. / מצאו בו הרבה הלכות נתיבים. / שתולים בו הרבה נחמות ללבות כואבים. / אף ברכה ושלום לאישים חשובים. / שבח לאל יושב הכרובים. / חלקנו שם בתורה ובמצות וחקים טובים. / זכנו לראש ולא לזנבים. / קדוש גומל טובות לחייבים / מספר נשא״ת [=שנת תשנ״א] חן עניניו משולבים.
ראשי תיבות של השורות: ״אבי יוסף משאש חזק״.
רבי יוסף משאש -אנציקלופדיה "ארזי הלבנון" שמעון ואנונו
עמוד 1007
צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
149-ר׳ דניאל השומר אשכנזי (ארבע טוגאנה)
אחד הקדושים הנערצים ביותר על־ידי יהודי מרוקו, שנהרו לקברו בכל ימות השנה. במיוחד נודע ברבים עקב הניסים שחולל לריפוי הפרעות נפשיות למיניהן.
לפי המסורת, מוצאו מארץ־ישראל והגיע למרוקו בתקופה קדומה.
נערץ גם על־ידי המוסלמים שקוראים לו סידי דניל.
בארץ, ממשיכים יהודי מרוקו במקומות רבים לערוך הילולה לר׳ דניאל השומר בראש חודש אלול.
תאריך זה נקבע על־ידי משה עמאר. תושבי ארבע טוגאנה עשו הילולה בט״ו באלול וכך הם נוהגים במושב זנוח, בפרוזדור ירושלים.
״חליתי שלושה חודשים, כמו מחלת הטיפוס. לא זוכר עד שלא יכולתי לדבר וללכת. אבא ז״ל לקח אותי והביא אותי לרב הזה [ר׳ דניאל השומר], איך שהגעתי, הבראתי. פתחתי את עיני וביקשתי מאבא שיתן לי לאכול. ישבנו שם שני לילות. הרגשתי את עצמי טוב ולא הייתי חולה. הייתי בן שתים־עשרה, שלוש־עישרה. מרוב שמחה שהבראתי, אמרתי בלבי, הקב״ה, כאשר אגדל ותהיה לי פרנסה טובה, נדרתי שאבוא לרב הזה״.
ה
150 ר׳ הלל הגלילי(ליד גוראמה)
לפי המסורת המקומית מוצאו מארץ־ישראל.
״היה על־יד העיר שלנו בית־קברות של חורבן בית שני מירושלים. יש הכל [חכמים] מארץ־ישראל מחורבן בית שני, אבל אף אחד לא ייכנס בפנים בבית־הקברות. והוא2 אמר: אני אכנס. בעלי וגם הרב שלנו אמרו לו: אומרים לנו שאסור. אומרים לנו שלא להיכנס. הוא אמר: אני אכנס. נראה מה יקרה. באמת, רק עשה ככה [צעד אחד] הרגלשלו, לא יודעת מי לקח אותו, וזרק אותו מפה לשמה. ואנחנו צוחקים. באמת. הוא אמר שקרה לו ככה [והוסיף] אני מאמין״.
צדיקי מרוקו וקברותיהם-הערצת הצדיקים-יששכר בן עמי
עמוד 349
אעירה שחר חלק ג'- הרב חיים רפאל שושנה זצוק"ל
(443) — ע״ס א״ב
אָנָּא, עָלַי צָרִים גָּבֵרוּ / הַצְמִיתֵם, הַכְחִידֵם וְאַל תַּחְמֹל, אֵ־לִי!
בְּזָכְרִי מַעֲלוֹת זְמַנִּים עָבָרוּ / שַׁבָּת מְשׂוֹשׂ לִבִּי וְגִילִי
גָרי בֵּיתִי וּמְיֻדָּעִי נִחֲרוּ / בִּי, וּמֵתֵי סוֹדִי וְכָל־רֵעַ לִי
דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמִי סָפוּ נֶעְדָּרוּ / בָּגְדוּ בִּי אוֹהֲבַי לְמוּלִי —
הִרְבּוּ צִירַי, וּמוֹנַי עָרוּ / סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים חָשְׂפוּ אָהֳלִי
וְאִם אֹמַר יָמִים יֻצָּרוּ / וְאֵין אֶחָד בָּהֶם מִשְׁעָן לִי
זַלְעֲפוֹת רָעָב, וּשְׁעָרִים יָקָרוּ / גַּם מַיִם מָרִים [וּכְמַר] מִדְּלִי
חָשְׁכוּ פָּנַי, וּמֵאוֹרַי קָדָרוּ / עַצְמִי חָרָה, לִבִּי וְשִׂכְלִי
טַרְחָא אַתְנָח, עֵינַי נִגְּרוּ־ / מַיִם כַּיְּאוֹרִים וּכְמַזַּל דְּלִי
יְתוֹמִים לְמַלְקוֹשׁ פִּיהֶם פָּעֲרוּ / אָנָּא, רְאֵה, יְיָ, כִּי צַר לִי
כָּלוּ יָמַי בְּיָגוֹן, מַחֲנָק בָּחָרוּ / שַׁעֲשׁוּעַי כַּצַּר נֶחְשְׁבוּ לִי
לַיְלָה כַיוֹם שַׁאֲגֹתָי יִסְעֲרוּ / כְּנֶחָמַת יָמִים וְנַחֲלֵי
מֵעֵת לְעֵת עַצְמִי נִקֵרוּ / יָ־הּ יְיָ אֱ־לֹ-הַיִם, חָדֵּשׁ גִּילִי:
כנפי שחר
443 — הנושא: את כל התלאה אשר מצאתו למשורר ז״ל כתוצאה מרדיפת צרים, בגידת חברים ועצירת מטרים,
אנא. עלי… — שיעורו: אנא, א־לי, צרים אשר עלי גברו. הכחידם הצמיתם — הכריתם השמידם, פעלים נרדפים. ואל תחמול, א־לי — כצ״ל, ראה מעשה חרש. בזוכרי… — כשזוכר אני גדולתי בעבר ומצבי הירוד עתה אז כל שמחתי בטלה וחולפת. גרי ביתי — שכני הדרים עמי בבית, נחרו בי — כעסו עלי. ומתי סודי — אנשים המקורבים אלי ויודעים כל סתרי לבי. ספו נעדרו — פעלים נרדפים, תמו והלכו לעולמם. בגדו בי… — ואותם אוהבים שנשארו בחיים התנכרו והתכחשו אלי. למולי — בפני, בצורה מחוצפת. צירי — מכאובי, יסורי. ומוני ערו… חשפו אהלי — ואויבי גילו אהלי, כלומר, בזזו ולקחו כל רכושי; ערו חשפו — כצ״ל, והם פעלים נרדפים. ראה מעשה חרש. סבוני — הקיפוני מכל עברי. ואם אמר… — ואפילו אם אבוא לנחם עצמי לומר עוד יבואו ימים ושוב יהיו לי אוהבים, אבל לא יהיה לי בהם אף אחד שיתמוך בי. ו״ו־ואם, מובנה ואפילו אם. ו״ו־ואין, מובנה אבל אין. זלעפות רעב — חום חזק המתחולל בגוף מחוסר תזונה. ושערים יקרו — המחירים האמירו, עלו. גם מים… — גם אם אמצא מים לשתיה, הרי מרים הם וגם מעטים ״כמר״ מדלי, כטיפה הנופלת מדלי. וכמר, כצ״ל; מרים וכמר, לשון נוע״ל. חשכו… קדרו — החשיכו, פעלים נרדפים. ומאורי — מאור עיני. חרה — יבש ללא מוח. שורה זו כוללת חשכת הפנים, כהות העינים, יובש העצמות ויובש הלב והשכל, שאינם מתפקדים. טרחא אתנח — כאן: יגיעה ואנחה, עמל ויגון. עיני נגרו… — הזילו דמעות כמימי נהרות. ובמזל דלי — מזלו של חודש שבט, סמל לריבוי המים, כאן: הדמעות. יתומים למלקוש פערו פיהם — למלקוש, כצ״ל, והוא הגשם האחרון היורד בניסן. מכאן שעצירת הגשמים המשיכה עד חודש ניסן. פערו, פתחו פיהם; כאן: התפללו וצעקו לירידת הגשם. מחנק — מיתת חנק. שעשועי כצר נחשבו — לפי המקור(ישע׳ ה, כח) שפירוש ״כצר״ כמו צור וסלע, יש לפרש: הדברים שהיו משעשעים אותי רואה אני אותם היום כאבן, כלומר כדבר שאין כל ערך וחשיבות. ואם פירוש ״כצר״ כאן ל׳ צר ואויב, יש לפרש: אנשי שעשועי, שהייתי משתעשע בחברתם הפכו להיות לי לאויבים. והבוחר יבחר. לילה כיום… — בלילה כמו ביום אנחותי ניתכים ונשפכים כשאון גלי ימים ונחלים. ונחלי, ריבוי ארמי לצוה״ח. מעת לעת… — כלומר, תמיד, הלילה והיום נקרו, דקרו וניקבו את עצמותי. חדש גילי — ימי משושי.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר
תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר
בביוגרפיה תהילת השם שעניינה חייו ומורשתו הרוחנית של הרב חייקין נכתב על המניע שהביא להקמת הסמינר לבנות: ״עם השנים, תלמידי הישיבה בעזרת ה׳ נהיו גברים שומרי מצוות ומשכילים. הזמן הגיע כדי להקים בית בישראל, ואז הצורך לדאוג גם להכשרה של בנות כדי שיכולו לשמש את בעליהן ולגדל ילדים ברוח היהדות(2008:161 Yitzchoki) כך, כעשור לאחר הקמת הישיבה, בשנת 1955, הוקמה באקס־לה־בן מסגרת לימודים לבנות חרדיות, סמינר בית יעקב תומר דבורה, על שם דבורה הנביאה שישבה תחת התומר והנהיגה את עם ישראל.
בשנותיו הראשונות היה המקום סמינר להכשרת מורות וגננות שבו נלמדו גם לימודי קודש ברמה גבוהה ־ ״כולו קודש״ [״כולו קודש״ הוא מושג שטבע הרב חייקין בראשית דרכו החינוכית וכוונתו היא כל היום לימודי קודש ללא לימודי חול.]־ ומכאן שהיה חידוש בעולם החינוך החרדי, הואיל והוא היה המוסד היחידי בכל אירופה לבנות חרדיות, וגם בנותיו של הרב חייקין למדו בו בתום לימודיהן בבית הספר התיכון המקומי. תוכנית הלימודים בסמינר כללה: משנה, הלכה, תנ״ך, עברית, דינים (בהתאם לפסיקותיו של הרב עובדיה יוסף), משנה ברורה, שולחן ערוך, מוסר וחגי ישראל. כמו כן ראשי המוסד דאגו שהבנות יוכשרו להקמת בית יהודי.
בשנת 1972, בלחץ התלמידות, ההורים והשלטון בצרפת, הוקם בית ספר תיכון המלמד גם לימודי חול ומכין את התלמידות לבחינות הבגרות. שיעור ההצלחה של בנות התיכון בבחינות הבגרות היה גבוה יותר מהממוצע הארצי. כדי להתאים את הלימודים לרוח התקופה, ב־1990 נפתחו מגמות חדשות בסמינר כמו מזכירות ומחשבים. שלטונות צרפת הכירו במוסד חינוכי זה, והלומדות בו יכלו לקבל מלגת לימודים מהמדינה.
בעת הקמתו עמדו בראש הסמינר הרב רפאל כאהן והרב שמואל ברייזכר, מראשוני תלמידיו של הרב חייקין בישיבה, הראשון היה המנהל הכללי והאדמיניסטרטיבי שדאג לצרכים הפיזיים והלוגיסטיים של המוסד, ואילו השני היה המנהל החינוכי שהיה אחראי על תוכנית הלימודים והמורים. שני אישים אלה ניהלו יחד את המוסד קרוב ל־60 שנה. בשנת 1988 הצטרף למנהיגות החינוכית הרב ד״ר בן־דיין כמנהל לימודי החול בבית הספר התיכון. בשנת 2016 החליף הרב מימון בן־איון את הרב ברייזכר כמנהל החינוכי של המוסד. בשנת 2017, כשהוא בן 94, עדיין סייע הרב רפאל כאהן בניהול המקום.
בראשית ימיו סבל הסמינר ממצוקה כלכלית, ועל כן התלמידות מילאו בו תפקידים שונים, ובין היתר הן עסקו בחליבה, בהכנת יין, באפייה, בבישול ובניקיון. גב׳ חלימי(אבוחצירא), ילידת פאס שבמרוקו, למדה במקום לפני כ־40 שנה, ובשנת 2017 עדיין הייתה הרכזת המנהלית. לדבריה, תומר דבורה היה עבורן בית לכל דבר, והרב כאהן היה האבא והאמא של הבנות ודאג לכל צורכיהן. נראה שהיחס החם שלו זכו הבנות בעת שהותן במוסד מסביר מדוע עד היום עשרות בוגרות מגיעות אליו בימים הנוראים כדי להשתתף בחוויה הרוחנית המאפיינת את התפילה במקום.
בשנות ה־70 למדו בתומר דבורה כ־130 בנות, רובן ממרוקו. הן באו להשלים את לימודיהן התיכוניים לקראת המשך לימודים גבוהים, תורניים ואקדמיים, וזאת בשונה מהייעוד שראו הרבנים להכשירן לקראה הקמת בית יהודי.
בתומר דבורה נפגשו בנות מארצות דוברות צרפתית: צרפת, בלגיה, שווייץ וצפון אפריקה (בעיקר מרוקו). הימצאות מוסדות תומר דבורה במרחק של ארבעה קילומטרים מישיבת חכמי צרפת הגיבה מספר שידוכים, אף על פי שהמנהלים דאגו שהיום החופשי של הבנות לא יהיה זהה לזה של הבנים, כדי שלא יתקיים מפגש לא צנוע ביניהם. נראה שהצעירים והצעירות נפגשו בארצות מוצאם יותר מאשר באקס־לה־בן, וכך נוצרו זוגות.
בין בוגרות מוסדות תומר דבורה והמוסדות החרדיים בישראל יש קשר הדוק, כך שבתום לימודיהן רבות מהן פונות ללימודים בסמינרים חרדיים בירושלים ובאופקים, ומקצתן פונות להמשך לימודים באנגליה, לסמינרים בגייטסהד או במנצ׳סטר, שם הן לומדות ואולי גם מוצאות שידוך הולם. בקרב בוגרות מוסדות תומר דבורה ישנן מנהלות מוסדות חינוך חרדיים וישנן בעלות מקצועות חופשיים. במשך 60 שנות קיומו של הסמינר, בעיקר בין שנות ה־60 לשנות ה־90 של המאה ה־20, למדו בו כ־3,000 בנות, מחציתן ממרוקו, בעיקר מהערים פאס, ראבט, מרקש וקזבלנקה, ומיעוטן מהכפרים בהרי האטלס.
בשנת 2017 למדו במסגרות החינוכיות באקס־לה־בן 35 תלמידים בישיבה התיכונית, 40 תלמידים בישיבה הקטנה, 40 אברכים בכולל, 12 תלמידים בישיבה(לימודי קודש בלבד – ״כולו קודש״) ו־50 בנות בתומר דבורה. נתונים אלה אינם כוללים את בתי הספר היסודיים וה״חדר״ שבהם לומדים בני הקהילה המקומית. רוב הבנות והבנים במוסדות אלה הם מאירופה, בעיקר מצרפת, מחציתם ילידי אקס־לה־בן, דור שני לבוגרי המוסדות המקומיים. משנת 2000 שלטונות מרוקו הגבילו את היציאה ללימודים תיכוניים מחוץ למרוקו, והיהודים המעטים שנשארו במרוקו אינם שולחים עוד את ילדיהם לאקס־לה־בן.
מהמגרב למערב –יהודי מרוקו בין שלוש יבשות- יצחק דהן-יהודי מרוקן – בין עלייה למדינת ישראל להגירה לארצות המערב. ההגירה לצרפת וסוגיה- תומר דבורה, בית ספר תיכון וסמינר
עמוד 74