דברי הימים. 

יום א׳ ט׳ לשבט שנה הנזכרת הגיע אלמו׳ד של חטים ק״ם, שלש מאות אוקיות לסחפ״א ומתו מאומות העולם יותר משבעת אלפים.

אמר שאול אם אמרתי אספרה כל תקורות אותנו אספרם מחול ירבון, כי כבד הרעב מאד ומתו מישראל יותר ממאה וחמישים נפשות. ומאומות העולם עוד יותר מז' אלפים. והנס מהרעב יפול בחרב כי כל הדרכים בסכנה. והרעב שהיה בשנת שס״ו לא התמיד כל כך כמו הרעב שהיה בשנת שע״ד הנזכרת ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחבירו במסים וארגוניות. הי״ת יחמול על שארית עמו ישראל אכי״ר ויאמר לצרותינו די בזכות אל שדי אוי״ר.

אמר הכותב נחזור לעניין שהיינו בו שהוא תאריך של שנת השע"ו – 1616 ליצירה מצאתי כתוב בכתיבת יד החכם אדונינו מורנו כתר ועטרה לראשינו החכם השלם הדיין המצויין העניו. ומאושר בכל ענייניו נודע בשערים שמו כמה״ר שמואל אבן דנאן זלה״ה אביו של החכם זקיני הנזכר כמו״ה סעדיה ז״ל וז״ל:

בש׳ הוש״ע ה׳ את עמך את שארית ישראל ליצירה רוב אדר לא ירדו גשמים וג״כ בחדש ניסן מיום שנכנס החדש נתמעטו הגשמים עד ערב פסח גזרנו תענית על הצבור, ביום חמישי י״ג לניסן אע״פ שאין גוזרים בתחלה שלא להפקיע את השערים עכ״ז לאודות שהיתה השעה דחוקה עד מאד וקצת ממנו היו אומרים להעשרת כן מיום ב׳ הקודם, לכן עשינו לפנים משורת הדין והתענינו ביום חמישי ואגב אורחין בעלייתינו לב״ה של התושבים עם מטה א׳ של הרוג שהרגו בן דודו, עשינו סליחות הרבה בקבר איש האלהים בפתח בית הקברות ה״ה הח׳ הש' כמה״ר יעקב קניזל זצוק״ל.

ואח״כ על קבר אדוני זקינו של אבא מארי זצ״ל החי הש׳ המקדש שמו יתברך ברבים כמהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה וארבעה חכמים הסמוכים אליו. ולעת ערב ירדו גשמים בליל ששי ולמחרת היום עד כדי רביע היום ואח"כ פסקו הגשמים והיה העולם בצער גדול. וקצת מבתי כנסיות הי״ג עשו סליחות ביום שני של פסח שלא ברצוננו.

וביום חול המועד היתה צעקה גדולה בכל העיר לחפש ולבער ולהתם עושי הרשעה. ומקדמת דנא דרשתי בלילה על ענין המלקות וכל הקהל כולם לקו גדולים וקטנים ות״ח. והאנשים הידועים לעשות רשעה הביאום המקנאים קנאת ה׳ צבאות והודו על חטאתם והתודו עליהם ולקו גם הם מלקות. ולאחר המועד מלבד כמה סליחות ויעבור שעשינו כל הקהלות הקדושות ישצ״ו בימים ובלילות בחה״מ ובמועד אחרון גזרנו על הצבור ג׳ תעניות ב׳ וה' וב' וז' ברכות וכל הקהלות הקדושות לא התפללו כי אם בב׳ בתי כנסיות הי״ג, ה״ה: שלנו התושבים ״הגדולה״ הי״ג, ושל הת״ת הי״ג, בשחרית ובמנחה ובנעילה ובערבית בתרועה ובקול שופר. 

ואחר צאתנו מבית התפלה היינו עולים לבית החיים ז״ל של התושבים והמגורשים ישצ״ו והסליחות והתחנונים ביני בתי כנסיות הי״ג של מדרש א׳ ומדרש חדש הי״ג. ולאחר כל זאת ביום ב׳ ר״ח אייר היתה צעקה גדולה בתרועה ובקול שופר בשווקים וברחובות ביניבתי כנסיות הי״ג – כלומר אמרו סליחות ברחוב, בין שני בתי הכסת –  וברחובות העיר ובפתח שער האלמלא״ח בין קברי ההרוגים הקדושים שנהרגו בימי הגזרה בש׳ הרכ״ה ליצי׳ לתפ״ץ. סש' עז' כלומר לפמ"ה – לפרט מן הפרט – היא שנת ע"ז = שע"ז = 1617 למניינם.

 והם הקבורים במקום אשר יושב שם גובה המס והפתח ההוא סגור בעבור הכהנים היוצאים והנכנסים. וג״כ בבית הקברות הסמוך לפתח שער האלמלא״ח ושער מלאח אלמסלמין ועשינו שם צעקה גדולה ומרה ובכינו לרוב וקרינו לאחר הסליחות זכור ה׳ מה היה לנו ע״ס מגילת קינות השיבנו וכו'. ולהגדיל הבכי קרינו קדיש דהוא עתיד לחדתא עלמא.

וגעו כל העם בבכיה רבה ובאותה שעה נתקדרו השמים בעבים. וכשהגענו לביתנו בחסדו הגדול הבורא ית׳ עם היות שהוציא הקב״ה חמה מנרתיקה עכ״ז תשועת ה׳ כהרף עין והנה בחצות היום גשמי ברכה ורצון ונתקדש שם שמים על ידינו. ולעת המנחה נאספו כל הקהלות הקדושות לב׳ בתי כנסיות שהיינו מתפללים בהם בג׳ תעניות ועשו שמחה גדולה בפיוטים וזמירות ותשבחות ודרשנו על הודאת גשמים וצוינו לכל הקהלות הקדושות שגם למחר יבואו לב׳ בתי כנסיות ודרשנו דרוש ארוך על ההודאה ג״כ ועשו צדקה יפה ונתחלקה באותו היום לבעלי תורה ולעניים ולאביונים וכאשר עשינו בכל התעניות וחסדי ה׳ ב״ה, הזכרנו לקהלות הקדושות ומשם לח׳ ימים וארובות השמים נפתחו היטיב והקב״ה היטב אחרית שנה מראשיתה בחסדו הגדול עד שכל בני העיר יהודים וגוים היו תמהים על ככה מה שלא עלה על דעתינו וחסדי ה׳ שלא תמנו כי לא כלו רחמיו.

ואם באנו לספר הקורות אותנו יכלה הזמן והמה לא יכלו. מי שאמר לעולמו די יאמר לצרותינו די אמן. נאם הכותב עמוס התלאות בשי ע״ז לפ״ק– 1617 – שלא מצאתי פנאי בשנה שעברה לכתוב כל העובר עלינו הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן ס״ט הי״ו. ע״כ מ׳׳ך.

עוד מצאתי בכתיבת יד החי השי הדו״מ כמוה״ר שאול סירירו זצ״ל הי ­בש׳ השע״ו שנים לאייר התענינו תענית ג׳ מפני עצירת גשמים והלכנו לפתח האלמלא״ח ששם קבורים ההרוגים על קידוש ה׳ והרבינו בתפלה והלכנו עוד לבית החיים אשר בפתח בא"ב ליסלאמיין  ^{–המוסלמים –}  והשמש חזקה ולעת מנחה וה׳ הרעים השמים בקולות וברקים וירדו גשמים ונתקדש ש״ש והיתד, שמחה גדולה והלכנו לבתינו לשלום ולמחר קרינו בב״ה הלל הגדול כי״ר שיענה אותנו בכל צרה וצוקה כי״ר.

זכרה לי אלהי לטובה מה שאני משתדל זה לי תשעה שבועות עסוק עמהם כל היום ומשתדל בהספקת העניים ועשיתי נדבה בבה״ך וקצת יחידים שאלתי מהם בסתר עד ישקיף וירא ה׳ משמים להזמין להם פרנסתם וזה עשיתי לעבודתו ית׳ אולי יחנן ה׳ שארית יוסף ויהי פליטה לאלו האומללים הנשארים בעיר הזאת בזכות תורתו הקדושה. ומה׳ אשאלה שיהיה כעוזרי ויוציא ממסגר נפשי. ע״ך. עמוד 15

עוד כתב מורינו החי הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן דנאן זצו״ל וז״ל. עוד אירע לנו בשי ואשע״ה – השפ"ב 1622 בחוקיך תמיד ליצי׳ מחצי כסלו ועד ר״ח אדר שני לא ירדו גשמים כי אם מעט מזער מיום ה׳ ליום ה׳ אחר שקבלנו כמה תעניות בתחילה על היחידים גזרנו ג׳ תעניות והג׳ היה ביום ר״ח שבט ולכן לא התענינו בו.

ולאחר כל זאת בפרשת משפטים כשהייתי דורש ומוכיח לרבים קנאת ה׳ צבאות נתלבשתי בה כהרף עין ומאת ה׳ היתה זאת ונדיתי לגדעון כהן ולארורה חברתו בת משה ן׳ אזולאי אשת יונה ן׳ לולו. ולאחר צאתנו מבה״ך הי״ג נתקבצו כל החכמים יצ״ו והסכימו כולם בהסכמה אחת לנדות לגדעון הנזכר בהאלמלא״ח בהכרזה ועל קברי הצדיקים בבית החיים בתרועה ובקול שופר.

בחווה שנדמה שהזמן עצר מלכת זה 50 שנה

זה מזל אני היום יודעת, כשאני יושבת לבד בשמש בקורסת הקש הישנה ליד ביתי אני לא מפסיקה לחלום….

"בחווה שלנו בכפר בסיביר, נדמה שהזמן עצר מלכת שום דבר לא השתנה בה זה חמישים שנה. הבית בחווה נמצא  ברשות המשפחה כבר 70 שנה. מתחת לגג אחד מחולק חדרים ועוד חדר אחד מרכזי. חיינו בבית כבר כמה  דורות, בבית  היינו שבעה נפשות. ילדים, הורינו, הסבא וסבתה, וגם הדודים והדודות הרווקות. כשזרים כשמתקרבים לחווה הם מתקבלים במקהלת קולות וריח חזק של רפת .קולות החיות מסמנים להם שכאן יש הכול כלבים, חתולים, עופות, אווזים , כבשים והרח אומר להם שבקרבת מקום יש גם פרות.

הכפר שלנו לא היה מפותח במיוחד, המבוגרים גידלו בעיקר תפוחי אדמה, היה גם לול לתרנגולות והיו גם מעט אווזים ופרות בודדות מפאת הקושי בטיפול בעדרים. בסביבה, בכל כיוון שתסתכל הייתה שממה, כלבים פראיים ותנים משחרים לטרף. כמו כן, אבק כיסה את הכפר ועכבישים ונחשים ארסיים נמצאו בו לרוב. היינו פלאחים, אהבנו לחיות מחוץ לבית . הגבעות היו מגרש המשחקים שלנו, כששתלנו עץ התפללנו לאלוהים שישמור ויגדל את העץ הזה כדי שילדי וילדי ילדי יוכלו ליהנות ממנו ומפרותיו.

אימי הייתה אומרת: "חיים בכפר זה לא משחק ילדים, מרק טעים והעשיר לא נעשה מעצמו, צריך לגדל את הירקות ולדאוג להם, וכן לטפל באהבה רבה בעופות ובאווזים, אחרת גם מרק לא יהיה".

ברפת שלנו היו שתי פרות, שאימי אהבה מאוד, הייתה אומרת: "הפרות האלה זה החיים שלי אפילו שהם נותנות לי עבודה רבה, אבל אני כבר רגילה", אימי המשיכה בוקר וערב לטפל בבהמות ובבעלי הכנף באהבה רבה כל עוד היה לה עוד כוח.

את הבית שלנו בחווה, אפשר היה להרחיב בצורה פשוטה לא יקרה ובלי מאמץ מיוחד, כך בנינו לבד את החדר הנוסף, מספיק שבני המשפחה היו מתגייסים ועוזרים, כמה עצים ואחרי כמה ימים חדר נוסף היה כבר מוכן לאכלוס, בפעם האחרונה שהקימו חדר בבית היה כשהורים שלי התחתנו, אך הדבר היחיד שהיה חסר בחדר זה חלונות . לא ידענו איך לבנות אותם כך שהבית היה אפל, גם כשמחוץ השמש חזקה הייתה וחמה.

כולנו ישנו על הרצפה. בחדר המרכזי היה תנור ברזל גדול עליו בישלנו ובחורף הארוך הוא שימש לחימום החדר.

חיינו בכפר היו מאוד פשוטים, תמימים ולפעמים משעממים הסתפקנו במעט והיינו תמיד שמחים, שעה של חופש שניתנה לנו מהעבודה הביתית היום יומית ומהעבודה בשדה היה נדמה לנו שזה שבוע. דברים פשוטים הקסימו והדהימו אותנו . מעוף הפרפר, עכביש תלוי על חוט בלתי נראה, למצוא קן של ציפור שנפל מהעץ ובו שלושה גוזלים רכים. תאנת- בר שאכלנו בשדה בדרך הביתה, או ענבים שריסקנו בפינו, או מים ששתינו ישר מהמעין מלא אותנו אושר לכל היום. אני עורגת לאותה התקופה, שבה יכולתי לשחות ערומה במעין קפו ללא בושה ללא פחד, על הטוב ועל הרע שבכך.

חיינו את חיי הילדות הפשוטים ללא פחד כלל כל הכפר היה ידידותי ולא פחדנו מאנשים סביבונו, אך שמענו על כל מיני סיפורים על מקרים ודברים רעים שעשו לילדים, אך אנחנו לא התייחסנו אליהם ברצינות ולא פחדנו, פחדנו יותר מהסיפורים שהיו מספרים לנו על חיות רעות האוכלות ילדים קטנים.

זיכרונות הילדות מלווים את כולנו. עולה מהם תמיד ניחוח של תום, אווירה של שלווה, של פיוס, של רוגע. בכפר, החיים לא השתנו ואני כילדה  הייתי מאוד מאושרת .

החיים של האדם הפשוט, עובד האדמה, לא היו קלים, בחווה שלנו לא היו מים זורמים. בכפר היו בארות מים שאסור היה לשתות את מימיהם הם שמשו רק לכביסה . מי ששתה מהם היה בסכנת חיים, יכול לחלות במחלות קשות ומסוכנות כמו קדחת הבארות. למי השתייה הייתה לנו בחווה לכל המשפחה חבית גדולה מעץ כל משפחה  הייתה ממלא מים מהמעיינות שהיו מפוזרים בכפר. באים הביתה ושופכים את המים לתוך החבית . היינו שמים כדורים מיוחדים שנתנו טעם טוב למים והרגו חידקים. החבית הייתה גדולה בגובה של אדם בינוני ואת המים הוציאו ממנה בספל פח גדול שהיה קשור אליה בשרשרת. המים היו קרירים ונעימים.

בחווה לא היה חשמל, גם כך לא היינו במשך כל היום בבית. בבית נשארה רק אימי והדודה להכין את ארוחת הצהריים.אפילו אנחנו הקטנים היינו כל הזמן עם המבוגרים,  עזרנו באסם בלול וברפת או בחיפוש צמחים שהיו ראויים למאכל שגדלו פרא בשדה לא רחוק מהחווה.

בצהריים התאספנו כולנו יחד קטנים וגדולים לארוחת צהריים, בדרך כלל מרק כרוב ותפוחי אדמה ולחם הכפר הגדול והטעים. הלחם היה המצרך העיקרי. בשר אכלנו רק כאשר אבי שחט כבש וזה היה בימי חג ימי הולדת וחתונות .

העבודה בשדות וטווית הצמר והטיפול בבהמות לקחו את כל הזמן הפנוי שלנו כך שלמעשה לא הייתה לי ילדות כלל אך הייתי בכל זאת מאושרת בחלקי.

בחווה היו לנו חוץ שני פרות גם תרנגולות וברווזים, חמור אחד וסוס אחד וכבשים שמגדלים אותם במיוחד בשביל הצמר אך גם בשביל שיהיה לנו בשר בחגים.

בערב היינו מתכנסים ויושבים יחד בחדר המרכזי מסביב למקור החום היחידי בבית, מספרים סיפורים, מספרים זיכרונות חיים ומבלים הרבה גם עם השכנים.

העבודה בחווה הייתה מפרכת כי הכלים שבהם השתמשנו היו מיושנים. עם השכמה היינו מתחילים לטפל בפרות מביאים להם עשב וגם תערובת של תירס וקמח. מעבר לביתנו היה שביל ומעבר לשביל השתרע שדה, ומעבר לשדה הייתה טחנת הקמח של הכפר בה הותקן מנוע קיטור כדי לספק כוח  לתחנה כאשר זרימת המים בנהר הייתה איטית, לפעמים הייתי מצטרפת לאבי על מנת לטחון קמח ותירס עבורנו ותערובת עבור הבהמות. על העגלה הישנה שלנו אבי היה מניח את שקי החיטה והתירס. היינו נוסעים יחדיו בשדות ומביטים בגלגלי הטחנה הענקיים המסתובבים לאיתם.בתחנה היו שני טוחנים, אב ובנו. לאב היה זקן שחור, אך היה זה דווקא הבן הצעיר שהפחיד מאוד את הילדים הקטנים בבגדיו המאובקים בקמח לבן. הוא היה מסלק אותנו בצעקות והיינו בורחים אל מאחורי הטחנה, שם הייתה הנחלה של איכר זקן.

בילינו קיצים נהדרים בקטיפת פרחים והשגת גבול. לא רחוק מהתחנה היה שביל שהוביל למקום נחמד בו היינו נוהגים לאכול אוכמניות אך חלק קטן מהשביל עבר דרך שדותיו של האיכר שלא אהב שעברנו בשדה שלו וחפשנו פטריות. וכל פעם שעברנו בשדה שלו הוא רודף אחרינו ומקלל. האיכר היה נוהג לאסוף את הנעלים של הילדים והותירו אחריהם כשברחו בפחד. הוא היה מראה להם אותם מרחוק כדי לאלץ אותם לבוא ולבקש אותם. ואז הוא היה מכה אותם. אימנו הייתה מכינה ארוחת צהרים לי ולאחותי הגדולה ממני בשנתיים והייתה באה אלינו לשדה. שנאכל ביחד במקום הנחמד הזה, לה הוא לא היה מפריע ומקלל כשעברה בשדה שלו. בהגיעה היא הייתה משמיעה קול עמוק ושנינו היינו בורחות מהמקום בריצה.

העבודה בכפר לא נגמרת, חולבים את שתי הפרות ומעבירים את החלב  במכלים מיוחדים כדי להכין ממנו גבינה.

בחודש פברואר היה צריך לחרוש את השדות ולזרוע את החיטה ואת התירס ,לחריש בשדות היינו משתמשים במחרשת העץ הישנה וקושרים אליה את שתי הפרות האהובות שלנו ואימי הייתה מתחילה את החריש. לאימי הייתה הבנה לפרות יותר טוב מאבי.  ביום הקציר היו באים לעזרתנו שכנים ומכרים, וגם אנחנו הולכים לעזור להם כשהם צריכים עזרה. מפרידים את השיבולים מהחיטה שמשמשת אותנו לכל השנה להכנת הלחם וגם לתערובת לפרות, את הקש היינו אוספים לחבילות ואחר כך חורשים את השדה שינוח עד לזריעה הבאה בשדה היו גדלים כל מיני עשבים ובקיץ היינו אוספים אותם ונותנים לבעלי החיים בחווה.

עצמאות

אני אהבתי במיוחד לרעות את צאן אבי , כי כאן הייתי עצמאית לא קבלתי הוראות מאיש ויכולתי  לשכב לחלום כמה שרציתי. כבר מגיל צעיר מאוד יצאתי לשמור עליהם יחד עם אחותי הגדולה. כשהתבגרתי מעט כבר יצאתי אייתם לבד ואהבתי כל רגע , אהבתי את הכבשים ועוד יותר את הגדיים שרק נולדו הייתי מרימה אותם כמו תינוקות ומתפעלת מהם.

הייתי נשכבת בשדה בצל אחד העצים ומשגיחה עליהם כשהם רועים בשדה הפתוח, היה לנו כלב שחור שרק אוזניו היו לבנות שידע טוב מאוד לעשות את העבודה. היה צורך מידי פעם לומר מילה וכבר היה אוסף אותם בשבילי. כך יכולתי לשבת על הדשה הרך ולעקוב אחר העננים המתגלגלים ומחליפים צורה.

עוד בילדותי חלמתי בהקיץ, הייתי קצת מעופפת ועכשיו זה לא היה חסר לי, הייתי שקועה  בלספר לכבשים ולי סיפורים על נסיכים ונסיכות, חלמתי תמיד בכל מצב, ונראה לי שזה לא עבר אפילו כשהתבגרתי,אך החיים למדו אותי שאי אפשר להאכיל ילדים על ידי חלומות, אבל החלומות עזרו לי בכל זאת,לעיתים יכולתי להעלם כשהעולם היה נראה לי מכוער מאוד ובלתי נסבל.

בילדותי לא רק העננים היו כל עולמי גם השמש שהאירה את העולם, את השדות ואת השיבולים הזהובות.

את השבילים מלאי הטל. בימי הקציר הייתי הולכת אחרי הקוצרים בשמחה, והייתי מוזגת להם מים כאשר נתנו לי סימן, בדרך חזרה הייתי דורכת על חתיכות קש זהובות מקרני השמש. כשהשמש הייתה באמצע השמים בשעה 12 הגברים היו מסיימים את העבודה ונכנסים הביתה לאכול, אני הייתי מצטרפת לאחותי וביחד היינו מגישים להם אוכל אני זוכרת עד היום את ספסלי העץ הרבים עליהם ישבו העובדים הרעבים ואנחנו לא נחנו לרגע כי כל הזמן בקשו אוכל ואוכל, באותו הזמן היה נדמה לי שהשמים כחולים יותר, היו אלה רגעים של אושר,אחרי הארוחה הגברים היו נשכבים על הקש הזהוב למנוחה קצרה ואחר כך יצאו שוב לקצור את החיטה עד הערב ואז היו יושבים לאורם של עששיות השמן לאכול ארוחת ערב שהייתה נגמרת רק מאוחר מאוד באמצע הלילה.

לא היה לנו אז שום בידור שום תענוג רק עבודה כל היום אך היינו מאושרות. מבלי לדעת יצאתי מהילדות, וכבר אבי חשב שאני מספיק גדולה, הכפר היה כל עולמי, שאט אט גדל איתי, נולדו לי עוד אחים ואחיות עכשיו היינו 7 אהבתי מאוד את אבי הייתי תמיד כל כך שמחה כאשר הוא לקח אותי בזרועותיו , כאשר בא הביתה אחרי יום עבודה בשדה , הייתי רצה לקראתו בשמחה. ביום שהבנתי שאני כבר לא הקטנה והמפונקת בבית . אבי  כבר לא הסתכל עלי באותה הצורה כפי שהיה מסתכל עלי קודם וזה כאב לי מאוד. היה נדמה לי שצבע השמים פחות כחול ושהירוק בשדה פחות ירוק.

לא חשתי שאני חיה בסביבה ענייה וגסה לא חיטטתי באומללותי, חיי המשפחה היו עלובים את הנשמה טיהרנו בתפילות ובצניעות מוזרה.

פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד

הטענות

על מנת לתת מקור לטענותיו, כי התלמוד מצווה על כפירה ועל איבה כלפי הנוצרים, וכי הוא מתיר ליהודי לרמות את הגוי, לגזול ממנו ואף להרגו, ציטט ניקולס דונין מן התלמוד מספר קטעים. בין שאר ציטוטיו, השתמש דונין באמרה "טוב שבגוים הרוג"‏, שלפי מקורה עוסקת בדיני מלחמה ולא בהיתר הכללי להריגת גויים, ובאמרה "אסור ליתן לגוי מתנת חנם משום 'לא תחנם', ואסור ליהודי לומר כמה נאה גוי זה"הוא ציין שבעיני התלמוד, גויים חשודים על רביעה של חיות או של זכרים, על עריות ועל שפיכות דמים.

תשובתם של הרבנים לגבי יחסו השלילי של התלמוד אל הגוי, הייתה שאין למתוח קו משווה בין הגויים שאליהם מתייחס התלמוד לבין הנוצרים, ועובדה היא שאכן יהודים סוחרים עם נוצרים גם ביום חגם של האחרונים, מתייחדים איתם, מלמדים אותם תורה, ועוד.

הרבנים הבליטו את עתיקותו של התלמוד, את היותו פירוש למקרא ולא תחליף לו.

לגבי הדברים בגנותו של ישו השיבו הרבנים כי המדובר הוא בישו אחר: "כי לא הייתה כזאת מעולם שנולדו שני אנשים בעיר אחת ושם אחד להם ומתו במיתה אחת? הלא רבים כאלה בארץ!". בכנותה של תשובה זו מוטל ספק רב

רבי יחיאל התייחס ליכולתו של הנוצרי להיגאל, על פי הדת היהודית. הוא טען, שעל ידי קיומן של שבע מצוות בני נח יכול כל גוי, לרבות הנוצרי, להיגאל. לתפישה זו, ישנם אכן מקורות מבוססים במחשבה היהודית.

הערכת תשובות הרבנים

ההבחנה בין גויים בתלמוד לבין נוצרים שבה הסבירו הרבנים את אי הרלוונטיות של הדינים שציטט דונין לא הייתה טקטית לצורך המשפט בלבד. הספרות ההלכתית מבדילה ברובה בין עובדי העבודה הזרה לבין הנוצרים. אומנם היקף השימוש בהבחנה זו משתנה לפי טיבו ודעתו של הפוסק, ואילו הרבנים המתווכחים עשו בה שימוש גורף, ואף הסבירו שדברי התלמוד בגנות הגויים מתייחסים לבני שבע אומות כנען בלבד, דבר שבוודאי אין בו אמת. עם זאת, בסופו של דבר הצורך להצטדק למען המשפט סייע להפנמה כנה של השקפות סובלניות, דבר המאפיין במיוחד את משנתו של רבי מנחם המאירי, חמישים שנה אחר כך.

כפי שמעיר יעקב כ"ץ:

ב. היהודים כמסכת המאורעות המדיניים.

מקור אחר מוסר כי עם המשפחות המוסלמיות, שהגיעו מאנדלוס כדי להתיישב בפאס שנים מספר

לאחר היווסדה, באו גם יהודים, שחויבו לשלם מס גולגולת שנתי בסך 30,000דינארים. לפי מספר זח יש להניח כי שיעור הגברים המבוגרים, כי רק אלה היו חייבים במס, הגיע לפחות ל־ 15,000

זה מתאים לכלל אוכלוסיה יהודית בסך של 45,000 נפש — לפי יהס זהיר ביותר: לעומת כל גבר מבוגר אישה מבוגרת וילד בגיל למטה משתים עשרה. אבל לא ייתכן, כי מספר גדול כזה של יהודים

הגיע מספרד, שעה שאנו שומעים, כי רק שמונה מאות משפחות מוסלמיות — כלומר כששת אלפים נפש ־ – באו אז מספרד.

לכן יש להניח, כי אם סך המם שנקטו הנהו נכון, הוא נסב על כל היהודים, שישבו אז בממלכת בני אדרים, ).  על חשיבותם והשפעתם של היהודים יעיד סיפור על מעשהו של האמיר יחיא האדריסי  (בשנות הששים למאה התשיעית), בין אם הוא אמת או המצאה.

נפשו של יחיא זה חשקה בעלמה יהודיה יפהפייה והוא ביקש לשאתה לאישה. ומשלא נענתה לו, על אף הפצרותיו, חדר לביתה ואנסה במרחץ. לשמע הנבלה התקהלו מוסלמים ויהודים בראשותו של שייך מוסלם, רדפו אחרי האמיר, שהסתתר באחת השכונות, והרגוהו.  

אלמנתו של האמיר נאלצה להזעיק את אביה, מושל ההר, כדי להשקיט בכוח את סערת הרוחות. היסטוריון צרפתי בן זמננו מעיר, כי מאורעות אלה מרמזים עד כמה מעורים היו היהודים בחיי

המוסלמים, ועל מקומה המכובד של האישה בחברה  שעדיין נשארה ברברית".

בסוף המאה התשיעית לסה"נ הגיע לפאס ר׳ יהודה בן קוריש, ראשון הבלשנים העבריים, שהוכיח את אנשי פאס על שהם מזניחים את תרגום התורה לארמית, ובאגרתו המפורסמת ביקש להראות את התועלת הרבה שתצמח לידיעת הלשון העברית מהשימוש בתרגום  ".

כמעט בעת ובעונה אתת עם ממלכת בני אדריס ייסד האמיר אבראהים אבן אל־אגלב בחלקה המרכזי של אפריקה הצפונית נסיכות עצמאית למחצה, שלא ניתקה את קשריה עם הכליפים בבגדאד.  גבולותיה של מדינה זו השתרעו עד הר נפוסה במזרה והבל מזאב במערב.  

בירתה הייתה קירואן, אשר נוסדה אמנם  בראשית הכיבוש הערבי, אבל סבלה קשות במלחמות שהיו נטושות בין הח׳ארג׳ים, הפורשים ובין נציבי השלטונות של בגדאד. זו אחת הסיבות, שבגללן לא יכלה העיר להתפתח.

ייתכן כי מיד עם היווסד קירואן עברו — או הועברו — אליה יהודים ". ( ויש סוברים, כי עדת ק. עמדה בקשרים עם ר׳ יהודאי גאון סורא  (מחצית המאה  השמינית לסה"נ) בבירור ענייני הלכה ). היסטוריון ערבי מזכיר יהודי בחצרו של הנציב הערבי , שהיה אז בקירואן אולם רק בימי בית אגלב החלה התפתחותה המסחררת של קירואן כעיר מסחרית גדולה, ראשונה במעלה ובחשיבות בכל אפריקה הצפונית — בשל מקומה המרכזי.  

עם התמוטטות שליטתו של הצי הביזאנטי על הים התיכון המערבי לא החמיצו בני אגלב את ההזדמנות, שבאה לידיהם, כדי לקשור קשרים מסחריים עם הארצות החונות על חופיו אירופיים, ואף ניסו את מזלם במסעי כיבוש על סיקיליה ועל איטליה הדרומית, שבהם הוחל בשנת  827.

מעשי כיבוש זה נמשכו עשרות שנים (גורלה של סיקיליה הוכרע רק בשנת 902 ) ומעורים היו בהם גם היהודים תושבי סיקיליה ואיטליה הדרומית. הד המאורעות עולה ממגילת אחימעץ, שמהברה הי בראשית המאה האחת־עשרה באוירי ORIA  שבאיטליה הדרומית.

  אגב תיאור חייו של ר׳ שפטיה ממשפחתו של אחימעץ מספר הוא כיצד ההלו הישמעאלים לשוט במלכות ערלים, וכבשו את קלבריאה ואת אפוליאה. מושבו של השליט הערבי היה בבארי, והוא ניסה לכבוש את

אוירי בערמה:  ״לילך עליה פתאם ולהחרימה ולתנה לשמה ומשמה ".

  אולם שר אוירי הצליח בעזרתו של ר׳ שפטיה ( נפטר 886  ) לסכל את עצתו של האמיר׳ ולמלט את תושבי העיר. ר׳ שפטיה עצמו נפל כפי הנראה בידי הערבים, מאחר  שכיבוש העיר אירע ביום השבת . יש להניח כי יהודי אפריקה, וקירואן במיוחד, באו אז במגע עם אחיהם בסיקיליה ואיטליה הדרומית.

אולם יותר חשוב היה הקשר הקבוע שהוקם ההל מראשית המאה התשיעית בין העדה בקירואן ובין גאוני סורא ופומבדיתא. והוא עדות ברורה לריבוי האוכלוסין שבה ולחשיבותה. הרי לא רק למתן תשובות נכונות דרושה ידיעה עמוקה בתורה ובמסורת אלא גם להצגת שאלות כהלכה.

בשנת ד׳ תר״מ 880 בערך ביקר בקירואן אלדד הדני ואז שאלו  אנשי קירואן לרבינו צמח בן חיים גאון יעקב  מתאמחיא שבמתא מחסיא על עסק אלדד הדני, שנפל ביניהם מן השבטים הגנוזים בחווילה הקדומה בארץ כוש.

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 196

הספר נכתב בשנת 1964. 

11 – כיצד מצא ג'וה גיבור יהודי

יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.

בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

בעיר אחת חי גיבור ערבי ושמו ג'וחה, ולא היה מי שינצח אותו. פעם אמרו לו – במראקש חי יהודי, והוא יותר חזק ממך.

שמע זאת הגיבור הערבי, התרגז ונסע למראקש. הגיע העירה ופגש ביהודי אחד. שאל אותו – הגד לי, אולי אתה יודע איפה גר כאן הגיבור יהודי ? ענה לו – יודע אני.

אמר לו ג'ןחה – אם אשלם לך, התלך אתי כדי להראות לי אותו ?

ענה לו היהודי – טוב, אלך, אבל אסור לי לעזוב את הקיר הזה, שמא יפול. החזק נא אתה בקיר זה עד שאחזור ואביא את הגיבור היהודי לכאן.

הלך היהודי ולא חזר.

עמד ג'וחה ועמד, וחיכה, עד שעבר במקום ערבי אחד. פנה אליו ג'וחה : שמא אתה יודע אתה, איפא גר כאן היהודי הגיבור ?

אמר לו הערבי – כן, יודע אני. אבל למה מחזיק אתה את הקיר ?

היהודי אמר לי לא לעזוב את הקיר, שמא יפול.

צחק הערבי ואמר לג'וחה – סידר אותך יהודי זה. הרי הוא הוא הגיבור בכבודו ובעצמו.

הלך משם ג'וחה מרוגז. הגיע לשוק ושאל אנשים – איפה הגיבור היהודי ?. עמד שם יהודי אחד וענה לו – אסביר לך איפה הוא גר. קח את סליל החוטים הזה ועמוד כאן. אני אמשוך בחוטים וכאשר אגיע לסוף, תדע : שם גר היהודי שאותו אתה מחפש

עמד ג'וחה ואחז בסליל. והיהודי מושך ומושך בחוטים עד שנעלם. וג'וחה עומד עדיין במקום.

עבר שם ערבי אחד ופנה לג'וחה – למה תעמוד כאן ?

רוצה אני למצוא את היהודי הגיבור ולהרביץ לו, כי רימה אותי הבוקר. ומה תחזיק בידך ?

חוטים – ענה ג'וחה – כאשר ייגמרו החוטים, אדע איפה גר יהודי זה. ומכות נאמנות ארביץ לו.

צחק הערבי ואמר – היה זה הוא בכבודו ובעצמו, שנתן לך להחזיק בסליל וזידר אותך בפעם השנייה.

הלכו השניים יחד, מצאו את היהודי הגיבור ועשו שלום ביניהם, מאז נתיידדו השניים והיו מופיעים יחד במעשה ליצנות

ר׳ אברהם עבו בן-יחייא (אוטאת אל־חאג׳) 

לר׳ אברהם עבו בן-יחייא היה שמש. פעם בליל שבת בא ערבי והתחיל להשתין על הקבר. עודנו משתין והתחיל לצעוק. כאשר באו אנשים ושאלו אותו מה עשה? ענה שהוא התחיל להשתין על מקום הצדיק. המשפחה שלו הביאה שמן למאור. התחננו. סוף סוף שוחרר. בחלום בא הצדיק לאותו ערבי ואמר לו שזו הפעם האחרונה שהוא מקבל את בקשתו, ושבפעם הבאה כל הטירות של המוסלמים תיהרסנה. מאז התחילו המוסלמים לפחד ממנו.

ר׳ אברהם קוריאט (מוגאדור)

נפטר ב-1845. משפחת קוריאט היא משפחת רבנים מפורסמת מאוד. כנראה שכאן מדובר על ר׳ אברהם קוריאט מחבר הספר ״ברית אבות״.

ר׳ אברהם תורג׳מן(בני סביח)

ההילולה שלו נערכת בי״ד בטבת ומתקיימת עד היום על-ידי צאצאי המשפחה בארץ. שייך למשפחת קדושים. הוא אביו של הקדוש ר׳ מרדכי תורג׳מן. לפי המסורת, ר׳ אברהם תורג׳מן היה רב שלימד ודאג למחסורם של כל תלמידיו.

עכשיו שהוא מת היינו הולכים לבית שלו להדליק שם. אנחנו מכירים רק את החכמים. הולכים להדליק בבית שלו נרות ושמן ומבקשים ממנו ואז נרפאים. לא ידענו מה זה רופא. פעם הגיע בעלי עד למוות. התחילו לקרוא קריאת שמע ואז הלכנו לבית ר׳ אברהם, והדלקנו נרות, ובא דוד של בעלי וכתב לו ואז הבריא.

ר׳ אהרן אביחצירא (תאבוגימת)

היה חי בתאפילאלת, ולפי המסורת היה בסיור באיזור כדי לאסוף כסף לארץ-ישראל ונפטר שם. ההילולה שלו נערכת בחודש אלול. הוא בנו של ר׳ יעקב אביחצירא הקבור בדמנהור, ואביו של ר׳ אליהו אביחצירא.

ר׳ אהרן אסולין (תעג׳דאד)

הקבר נמצא כשני ק״מ מהמלאח. ההילולה שלו נערכת בט״ו בשבט.

היה קרוב למלאח שלנו. אף אחד לא ידע עליו. עד שבא הנהר ביום שבת. הנהר עלה על גדותיו. בא בחלום לאדם אחר ואמר לו שימסור לכל היהודים שהוא, ר׳ אהרן אסולין, יחזיק את העיירה ושלא ידאגו ולא יקרה להם שום דבר. זה היה לפני כשלושים שנה. מאז התחלנו לערוך סעודה. וכל שנה עורכים לו סעודה בט״ו בשבט. אז הראה את עצמו. וכל שנה אנו עורכים לו כאן הילולה. הלכנו ביום שבת. בא הנהר, עלה על האיזור שבו היו הערבים ועמד ליד קבר הרב. הערבים התפלאו באומרם: איך לאיזור של היהודים הנמצאים במקום נמוך לא הגיעו המים ואנחנו הנמצאים על הגבעה, כל בתינו נהרסים. וגם בית ״השריפה״, שם היו קוברים את מתיהם, נהרס. בא הנהר ליד בית-הקברות שלנו ועצר. כמעט ונכנסו למלאח שלנו. אז באו היהודים וחפרו.

ר׳ אהרן אסולין(פרכלה)

הצדיק נחשב לבעל המקום, ועל קברו משתטחים יהודי האיזור. ההילולה שלו מתקיימת בחנוכה.

שחילקו את הדברים שלו, אמא קיבלה קמיע, קמיע מכסף. היה חכם אצלנו, יודע סוד. אמר פעם למימון ז״ל: אם אתה רוצה לקחת זהב, אראה לך איך לעשות זה. אמר לו: לא אוכל לקחת זהב. פעם בא אליה לאמי בחלום ואמר לה: אם היו אנשי פרכלה מכירים בערכי, היו שוקלים אותי במיליונים. הוא לא היה מרשה לאויב להיכנס לעיר. כן, כתב קמיע ושמו אותו בכניסה לכפר, שלא ייכנס האויב. אף פעם לא נכנס. מנסים להיכנס ולא מצליחים.

הצדיק עשה איזה נס לאבא. כשהייתי צעיר אז בפרכלה, כשבאו הצרפתים, בנו משרד שלהם בכפר הנקרא תינג'ידאד. החיילים הצרפתים שולחים מוסלמים לקנות מחייא מהיהודים על מנת לשתות. בא מוסלמי אצל אבא ואמר לו: תן לי בקבוק מחייא. אם זה שווה לירה, למשל, נתן לו שתי לירות. הגוי מכר לחייל. החייל השתכר, לקח הרובה שלו והתחיל לירות. הרג גויים, חיילים. השלטונות לא ידעו איך לתפוס אותו. מי שהתקרב היה יורה עליו. זרקו רימון יד מרחוק והרגו אותו.

 אבא שלי מבקש מה׳ יתברך. שמונה ימים הוא לא יצא מהבית. גם לא האחראי על היהודים. הנס הראשון שנעשה לו: האדם ששתה את המחייא נהרג. אם לא, היה מגלה מי המוסלמי שמכר לו וזה היה מגלה מי היהודי שמכר לו. רחמנא ליצלן, נהרג. אחרי זה, השלטונות באו לוועד היהודים שבפרכלה. לא שאלו אותם מי מוכר כאן מחייא, ואז היו מוכרחים לגלות את שם אבי, אלא שאלו אותם מי כאן עושה מחייא, ואז אמרו לו: כולנו עושים מחייא, כולנו. זה עוד נס. אבי, שמונה ימים, מפחד וצועק: הו, ר׳ אהרן אדוני, צועק עליו, תעשה לי נס, שאהיה עבדך ואדליק לך נרות. הצל אותי. יו״ר הוועד בא אל אבי ואמר לו: את מי שאתה עובד, תמשיך לעבוד. כולנו הסכמנו. אם היה המושל שואל אותנו מי מוכר כאן מחייא בכפר היינו אומרים לו שזה אתה. אבא הוא שעשה. זה היה מקצועו. אבל שאל: מי עושה, לא מי מוכר. אמרו לו: כולנו עושים. מאז תמיד מדליק ועושה לו כבוד גדול. קדוש גדול. שלושה ימים אבי ואמי צמו בגלל העניין הזה.

ר׳ אהרן הההן(תאזנאכת)

נקרא גם ר׳ אהרן הכהן הגדול. קבור בבית-הקברות היהודי, ליד קבריהם של כהנים קדושים אחרים, וביניהם ר׳ אפרים הכהן, ר׳ יוסף הכהן ור׳ יעקב הכהן. ישנן עדויות רבות על ביקורים בקברים אבל אין פרטים על מעשיו וניסיו.

ר׳ אהרן הכהן(זמנאת)

נקרא בפי היהודים גם סייד אהרן כהן, וסייד אהרן, ובפי המוסלמים סידי הארון או סידי מול לברכאת, היינו, אדוני בעל הברכות. באותו מקום קבורים גם מוואלין אל-גומרא. נערץ גם על-ידי המוסלמים.

אין לנו על ר׳ אהרן הכהן שום סיפור אבל לי יש סיפור שאני שמעתי אותו מפי מוסלמי אחד. מתי? היינו רוצים לעשות ט״ו בשבט או משהו. היתה לנו חברה של רשב״י, שהיו חופרים וקוברים מתים. קניתי עגל, לקחנו שוחט ושחט. בא מוסלמי אחד ואמר לשוחט: אתה מכיר את הצדיק הזה? זה צדיק והם המוסלמים קוראים לו: סידי מול ברכאת. אמר לו: אתה יודע שמזמן, כך מספרים המוסלמים, באה משפחה של מוסלמים וישבה ככה ליד בית-הקברות, קצת רחוק מבית-הקברות. באה משפחה וישבה ככה שמה. היתה להם נערה סומא. היו עושים לה צרות. פעם, מסכנה, נמאס לה ונתנה את עצמה ככה לדרך. הולכת, הולכת… עד שהגיעה. לא ידעה. עד שהגיעה בדיוק ליד הקבר של הצדיק. ישבה ובכתה. פתאום היא שומעת קול, שקוראים לו מבית-הקברות: ר׳ אהרן! ר׳ אהרן! אנו מחכים לך בבית-הקברות לבוא ללמוד. אמר להם: תסלחו לי, אני הלילה לא בא כי יש לי פה אורחת שאני לא יכול להשאיר אותה. הוא ישב שמה ואמר לה. העביר ידו על העיניים שלה ולמחרת היא רואה. חזרה לבד. בני המשפחה ראו אותה: מה קרהו מה קרהו סיפרה להם כל העניין. שמחו, עשו איזה כבוד! מאותו יום והלאה הם כיבדו את המקום הזה וקוראים לו מול לברכאת.

אז ככה עשינו חברא של סייד אהרן הכהן. לומדים זוהר. ביום ששי הולכים  לשם. כל אחד הולך, עושים סעודה. פעם היה מוסלמי ימח שמו, היה שונא, שונא ממש. פעם שניים מהחברא שלנו הלכו. היה איזה מעבר מים ליד השדות שלו. לקח עצים [ענפים] של זיתים והיה נותן מכה להם. הלך אחד מהם והיה מתמרמר אצל הצדיק ואומר לו: אם אתה לא תראה לנו את הנס שלך במוסלמי הזה, אנחנו לא מאמינים ולא עושים. אז מה קרה לו? רק הלך הביתה המוסלמי, נכנסה בו רוח סערה של שטות והיה משתגע. ככה נשאר איזה שלושה ימים.

ר׳ אהרן הכהן(אמזוגין)

פעם אחת, אבי היה חולה. לקחתי אותו לקזבלנקה. אחר-כך לקחתי אותו לוארזאזאת. שמה יש רופאים צרפתיים. ניגשתי לצדיקים הללו. בבוקר ישבנו ככה. אני חשבתי שיש מים באותו מקום, לפי דעתי ראיתי מים. לקחתי ומרחתי לאבי בכל גופו. אחר כך הסתכלתי על המקום. אין מים. אחר כך אבא הבריא. במשך שלושים שנה היה בריא עד שנפטר כאן… זה היה הנס שאני ראיתי במו עיני בצדיקים הללו.

תעודה מספר 198.

אור נערב, נר המערב, הרב המובהק, ומאיר כברק, דייאנא הוא ונחית לעומקא דדינא כולל תהלות ישראל מ"ו כמוהר"ר עמרם אלבאז נרו יאיר ויזהיר כאור החמה שבעתיים לטוהר כן יהי רצון.

אחרי נשיקת פניו הקדושים מאהבה רבה אלף עולות יעלה שלומו שלמא דכן רב ושלם הבית עדיף ושלם הבנים בניך ה' עליהם יחיו דגן ויפרחו כגפן אמן כן יהי רצון.

אותותי אלה בקרבך קדוש לידע להודיע תעלם יא רבי באיין ידיד נפשי רפאל בן ברוך מאסי לאענדכום נחית סיפד לקאייד עליה סי מא כפאך וזא לאענדי ורגבי נכתבלך וואחד לבריווא ונגרב פיה באס תספי כאטרך עליה .

וכא ידהר על הדין ועל האמת באיין כא יחבך בזזאף וכא יקול באיין אנאס כסרו כאטרך עליה והווא סי מא עמל וכא יחבך בזאף וכא יעאווד עליך זמיע לכיר, ודאבא יא רבי נחב מן השם יתברך ומנך תוקף מעאה עלא אוזנהא ותצלחו מעא ידיד נפשי אברהם בן מאמאן ומעא לקהל די תעארפהום כלהום מכסר כארטהום עליה.

ורא נתי כא תערף באיין שלם כיר מן כולסי מא יבקאווסי לקלוב מכסרין ווירזע כולסי אהבה ואחוה, וגם כן נחב מן לחאל ומניך תוקף חתא תפאסל ידי נפשי ישועה בן ברוך מעא לבאז והאד לענין די בין האד ישועה מעא לבאז אנאס כולהא כא תסהד ליהוד כולהום דייאלכום באיין ישועה כא יסאל להאד לבאז סך – בוו – תק – אוו – גוו.

והראוייה קבלת עדות ענדו באיין קאלו מא יכלסו גיר קדאם אנאס והאד לענין נתין ודאי מערף אס עטאה וואס באקי כא יסאל סי מא כפא עליך, ודאבא אידא תחבו שלם וכון מסקם ומא תבקא מחלוקת הווא תוקף חתא תפאסל האד ישועה מעא אלבאז טרף יעטיה וטרף יסאמחו ועשית כחכמתך וויספאוו לקלוב ומא תבאקסי האד לעדאווה.

 לאיין כא תערף יר רבי באיין למזנו האדא מה פיה אמאן נחייא כיף יקול ליום ונחייא אס יקול גדא, ופלחק די רבי דאהר באיין כא יחבך בזאף וכא יטלב עליך דעוואת לכיר וכא ח=יקול אמן סאב תספי כטרך עליה והווא גיר עבדך ודי יחבלך רבי ילקיהולו.

ודאבא נחב מן אלאה ומנך תעמל םוזהי ותעמלו שלם מעא די תערפו כלו מגאייר מעאה ותפאסל האד ישועה מעא לבאז באס מא יבקא כוואד ואיני כמזהיר אלא כמזכיר ואין להאריך כי אם בשלומך וטובתך ושלום רב.

וכא תערף באיין ידיד נפשי ישועה בן ברוך מא ידוזסי מתאעו וזא יסכי על סריף ורדתו אנא פעמים שלש וקולתלו חתא תעמל מעאה דין תורה ווידא מא עמלסי די יקולו אסרע עאד דאך לאאקת יכון לקלאם ודאבא נחב מן לחאל ומניך תוקף חתא תספי האד לענין והאדי אוזהי ענדך תכליסי שנאה תבקא בין האד נאס ושלום רב עבד השם ברוך הוא

מרדכי אפלאלו יס"ט.

תרגום תעודה מספר 198

אותותי אלה בקרבך קדוש לידע להודיע לך רבי, שידיד נפשי ראפל בן ברוך נוסע אצלכם כי שלח אחריו השר לא נעלם ממך. ובא אצלי ובקש ממני שאכתוב לך ואבקש עליו שתטהר לבך עליו, וכנראה שעל הדין והאמת הוא אוהב אותך מאוד, וטוען שאנשים רכלנים קלקלו היחסים עליו והא לא עשה כלום. ואוהב אותך ומספר עליך כל טוב.

ומעתה רבי, אבקש מהשם וממך תעמוד עמו למעני ותשלים אתו עם ידיד נפשי אברהם בן מאמאן, ועם הקהל שאתה יודע שהם לא מרוצים ממנו, ואתה יודע שהשלום הוא טוב מן הכל, ועל ידי השלום יטהרו הלבבות וישוב הכל אהבה ואחוה.

וכמו כן אבקש מהזמן וממך תעמוד לפשר ידיד נפשי ישועה בן ברוך עם אלבאז וענין התביעה שיש ביו ישועה עם אלבאז, הכל אומרים ומעידי כל האנשים שלכם יששועה נוא באלבאז סל – בוו – תק – אוו – גוו.

והראיהקבלת עדות שבידו שבה נאמר ( שאלבאז ) אומר לו שלא יפרענו כי אם בעדים והענין הזה בודאי שאתה יודע כמה פרע לו וכמה נשאר חייב לו כל דבר לא נסתר מנגד עיניך. ומעתה אם אתם רוצים בשלום ישר ולא תשאר שום מחלוקת, תעמוד עד שיתפשרו ישועה עם אלבאז חלק מן החוב ישולם וחלק ימחול בו. ועשית ויטהרו הלבבות ולא תשאר הטינה והשנאה.

יען כבוד הרב עליך לדעת שהממשל אין בו אמון ויש הפרש בין מה שאומר היום ובין מה שאומר למחר, ולפי האמת של השם נראה ( שישועה ) אוהב אותך במאד ומאחל לך כל טוב, ואומר בפה מלא הלוואי שתשנה את יחסך עמו לטובה והוא יהיה לך לעבד ומא שיאחל לך יאוחל לו.

לכו אני מבקש מהשם וממך תעשה למעני ותשלם אותו עם כל מה מי שאתה יודע שיש לו עמו שום דגון או מריבה, ותפשר ישועה עם אלבאז הנזכר, והעיקר שלט ישאר שום ערעור ואיני מזהיר אלא כמזכיר ואין להאריך כי אם בשלומך וטובתך ושלום רב.

ועליך לדעת שידיד נפשי ישועה בן ברוך, לא יוותר על ממונו ובא לקבול לפני סריף ( כהן דת שלהם ) והחזרתין םעמים שלוש ואמרתי לו תעמוד עמו לדין תורה, ואם לא יבצע מה שנותן הדין, אותה שעה נראה מה לעשות.

ולכן אני מבקש מהזמן וממך תעמוד עד שיגמר הענין הזה ( התביעה של ישועה נגד אלבאז ) ותעשה למעני ופני יהיו נגד עיניך. ולא תניח השנאה בין האנשים הללו ושלום רב עבד השם ברוך הוא  – מרדכי אפלאלו.

סוף תעודה מספר 198

مير الغرام

המשפחה ומעמד האישה.

נישואין בין קרובים לעתים בין בני דוד היו מצויים גם כן, ולפי דעה אחת זה גורם לניוון הגזע היהודי.

ביגמיה. לדברי המיסיונר גינצבורג, אצל יהודי פאס מותרת הפולגמיה, והרב הראשי עצמו נשא שתי נשים. ארבע שנים לאחר מכן דיווח שרבני מרוקו נושאים שלוש עד ארבע נשים. מידע דומה נמסר על ידי הדברת פריאר, ועל ידי ככת העיתון בשנת 1881.

לדבריו, יהודי כמו מוסלם רשאי לשאת עד ארבע נשים ואף הוא חוזר על כך שלרב הראשי שתי נשים. הרופא רוברט קאר חלק על קודמיו. לדבריו יהודי פאס נושאים בדרך כלל רק אישה אחת, חוץ ממקרים יוצאים מן הכלל. לפי עדותו של גרמני מתחילת המאה ה-20 חיי המשפחה של יהודי פאס יותר נאים מאלה של המוסלמים, הנושאים נשים רבות.

במקורות רבניים בתקופה נידונה ואילך יש אישור לנישואי אישה שנייה בפאס, לפי הכללים המעוגנים בתקנות, ולפי פסקיהם של חכמים. היה נוהג שבכתובה רשום התנאי שאין הבעל רשאי לשאת אישה שנייה אלא ברשות הראשונה.

תנאי זה פקע. א. אם הייתה עקרה. ב. לא הביאה זרע זכר. ג. הילדים מתו והבעל רצה צאצאים נוספים. ד. האישה חולה ואינו יכול לקיים אתה יחסי אישות. ה. נסמית ( התהפך עליה הזמן ) ואינה מסוגלת לנהל את משק הבית. ו. אשתו רחוקה וכתוצאה מזה הוא חולה על פי חוות דעת רופאים. ז. אישה שמרדה. גם שאר התקנות נהגו כבעבר, למשל שהקידושין ייערכו במעמד עשרה מישראל וחכם. 

המשפחה והחברה הקדישו הרבה מרץ וממון לטכס הנישואין, והשמחה הייתה ביטוי לשאיפת ההמשכיות נוכח המצוקות בידי אדם ובידי שמים. כדי לשמח את חתן וכלה, היו מעבירים את החתן לבית הכלה בשבת שלפני החופה בשווקים בשירה, ובליל הטבילה לבית הטבילה בפיוטים וקול רינה.

ובני החברה לגמילות חסדים מטפלים בנושא זה כמו בפעולות אחרות. בבית הכנסת הייתה נערכת תפילה חגיגית. המשפחות היו מבקרות זו את זו ומעניקות מתנות בעיקר תכשיטים, שהבטיחו את מעמדה הכלכלי של האישה במקרה של משבר.

האישה בכלכלה. הנשים היהודיות עסקו בדרך כלל בניהול משק הבית, בביצוע שירותים לבעל ולילדים, והיו תלויות בבעל כלכלית, אבל היו נשים שעזרו לפרנסת המשפחה על ידי מלאכות שונות, בייחוד אלה האופיינית למלאכת הנשים : תפירה, אריגה, סריגה של חוטי זהב או כסף לשמלות ולנעליים. היו גם מקרים יוצאי דופן בהם נשים גילו עצמאות כלכלית. למשל לפי מקור משנת תרמ"א – 1881 :

טופס התנאים שהתנו איש וביתו בעיר ואם פאס בפאתי מערב…האישה אסתר הפרישה מממונה סך גדול ושיירה אותם לעצמה כדין נכסי מלוג והתנית על בעלה חיים שיהיו ידיו מסולקות מהם ומפרותיהן ומפירי פירותיהם עד עולם…

ורשאית היא לחלק מהם צדקות ומתנות לאביונים ולעשות כאשר תאווה נפשה לא יכנסו לכלל חלוקה במיתת אחד מהם בשום און שבעולם, אלא תטלם היא או יורשיה.

לפי איטלקי שביקר בפאס בשנות ה-70, הגישו נשים יהודיות עצומה לשגריר. יש להניח שגבר כתבה, אבל עצם המעשה מעיד על יוזמה ומעורבותה של האישה היהודית בפעולות החורגות ממשק הבית.

חיי הכלכלה.

פאס הייתה מרכז למסחר מקומי ואומנויות מסורתיות. קשרי סחר התנהלו בין פאס להרי האטלס, בהיותה שוכנת על מסלול הסחר בין הדרום לצפון. חומרי הגלם שהובלו מהדרום לצפון ולאלג'יר, עברו דרך פאס. אולם בשנים אלה חלקם של היהודים בסחר אינו רב ורק מיעוט בסחר הפנים ארצי ועוד פחות בבינלאומי.

כמו במקומות אחרים, שכבת הסוחרים היא בדרך כלל המבוססת מבחינה כלכלית. לדברי רבי אבנר ישראל הצרפתי בשנת 1879 חיים בפאס רק עשרה יהודים העוסקים בסחר של סחורות מיובאות, והם כמו המלוים בריבית מבוססים.

גינצבורג כותב על מכה מהם שהם עשירים. כ-12 שנים אחריו כתב ש. בן עוליל על כמה מאות סוחרים יהודים בסחר עם אירופה והם אמידים. דומה שיש הפרזה במספר זה. סוחרים עסקו בסחר יינות, משקאות חריפים, דגנים ויצואם לאירופה.

התיירים הנוצרים כותבים שלמרות ההשפלה, יש במקום יהודים עשירים והם חיוניים למסחר. סוחר יהודי עשיר זכה לחסותה של ארצות הברית.

חיי הכלכלה.

במשלחת הגרמנית שהגיעה לפאס בשנת 1877 הועסקו יהודים בשירותים שונים. ובדו"ח על המשלחת משבח לודויג פיטש את יעילותם וחריצותם של היהודים. בדו"ח של א. לנץ, שביקר במרוקו בשנים 1879 – 1880 מטעם החברה האפריקנית הגרמנית נאמר, שיהודים בפאס עוסקים ביבוא סחורות מאירופה.

היו סוחרים יהודים בפאס, שנהנו מחסותה של גרמניה, ביניהם האחים אפלאלו. בארכיון משקד החוץ הבריטי נזכר ב-17 באפריל 1882 אשר לוי, סוחר יהודי בפאס הנמצא בקשרי סחר עם שלמה פרייאנטה ושות, סוכני פירמה אנגלית בטנג'יר.

הקצין הצרפתי פוקר, שסייר במרוקו בשנים 1883 – 1884 כותב על סוחר יהודי הגון בפאס בשם שמואל בן שמחון שהוא אחד הסוחרים הטובים ביותר בעיר. דומה שיש הפרזה בדברי הרופא רוברט קאר שיהודים בפאס סוחרים גדולים, והם עשירים יותר מאשר בכל מקום אחר. רבים מהסוחרים היו נודדים בעיר ומחוצה לה ומוכרים את מרכולתם לכפריים, פעולה שכרוכה בסיכונים.

לפי ידיעה משנת 1892 הסוחר היהודי בעל הפירמה הגדולה ביותר בפאס הוא משה בן עמור בן אזולאי, המכהן גם בתור הסוכן הקונסולרי של ארצות הברית. את רכושו העריכו בחצי מיליון דולר. בשנה זו היה בן 60, ולמרות מעמדו לא הורשה לרכב על פרד ברחובות פאס.

באותו מקור גם נזכר משה בו עמור עסולי סוכן קונסולרי של בריטניה בפאס. בעל חסות בריטית היה גם שמואל קונקי. במקור ממאי 1896 נאמר שסוחרים גרמנים וספרדים יסדו סניפים במללאח של פאס. התחרות עם המוסלמים בענפים מונופוליסטיים גררה עוינות ומתח. כל היה בשנת 1897 כאשר הסולטאן מכר את המונופול על הסחר בטבק ליהודים.

באפריל 1899 נפתחה חראשונה סוכנות דואר במללאח, שהוחזקה על ידי סוחר יהודי. אותה שנה פתחו גם הגרמנים שירות כזה במללאח, בתעריפים זולים יותר. בשנת 1900 עשתה זאת הקונסוליה של צרפת בפאס שמינתה לשם כך מנהל יהודי ודוור מוסלמי.

עסקי כספים. חלפנות וכל הקשור בכספים היו עיסוקים שיהודים עסקו בהם דורות רבים ובכל המקומות, והגיעו לרווחים, אבל היו גם סיכונים. בשנת 1885 נרצח חלפן יהודי בפאס, כנראה על רקע קנאה. לפי ידיעה משנת 1896 הפסידו היהודים שהילוו למוסלמים, כי אלה כתבו תעודות מזויפות כאילו החזירו את ההלוואות.

במקור מתחילת המאה ה-20 נאמר שבפאס שולטים יהודים בעסקי כספים, והודות לעושרם הם יכולים לעזור איש לרעהו. היו משפחות של בנקאים וסוחרים בפאס ביניהם בן שמחון, אפלאלו ועוד, הקשורים עם הסולטאן ועוסקים בסחר בינארצי.

עם האמידים יש למנות גם את הרופאים היהודים המועטים שהיו בפאס, ונוכח המחלות והמגפות הם היו מבוקשים. לפי מקור משנת 1888 היה לקהילה רופא, ב-1903 היו חמישה רפאים יהודים מבוססים בפאס, ביניהם היו שניים מתורכיה. האחרים מרוסיה, מגרמניה ומצרפת.

חוזר מטעם קק"ל

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם קק"ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק"ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה

החוזר היה מתחיל " אילא כוואנה אל עזאז " – אל אחינו היקרים. באותה שבת שעשיתי בקזבלנקה הופיע החוזר הרגיל ובו נאמר בין היתר : " בשלהי אוגוסט 1954 הגיע מישראל שליח מטעם תנועת המושבים, יהודה גרניקר מראשוני המתיישבים בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ שנוסד בשנת תרפ"א.

מטרת בואו של מר גרניקר היא לארגן כאן במרוקו ארגונים להתיישבות מושבי עולים  במסגרת תנועת המושבים. ארגונים אשר יתארגנו פה באישורו יעלו מיד על הקרקע  בהגיעם ארצה.

בעיר סאלי, בירת הפירטים לשעבר.

ד' באלול תשי"ד – 2.9.1954

עזבתי את קזבלנקה עיר הנמל הגדולה והסואנת, ופני לקהילות אחרות בלתי נודעות לי והטומנות בחובן אוי הפתעות רבות בשבילי. הגעתי לסאלי ביום חמישי 2.9. מיד לשמע בוא שליח מארץ ישראל התארגנה אסיפה בבית הכנסת שהשתתפו בה בשלוש מאות איש וביניהם נשים וילדים.

נודע לי אחר כך שבעיר קטנה הייתה סקציה ציונית מהמאורגנות ביותר שהיו במרוקו. רוב המשתתפים עמדו על רגליהם כי הספסלים והכסאות לא הספיקו.

כשרק התחלתי לדבר, וכולם מבינים עברית, נקרא מארגן האסיפה החוצה. לאחר כמה דקות חזר והודיע כי עלינו להפסיק את האסיפה, הואיל וקבוצת ערבים התאספה מסביב לבית הכנסת ויש מקום לחשש לדברים לא רצויים. הפסקנו את האסיפה ודחינו אותה למחר.

בעיר הדובדבנים, צפרו

ח' באלול תשי"ד – 3.9.1954

 כשלושים קילומטרים מבירת אידריס – פאס, נמצאה העיירה צפרו הידועה בשטפונות הנהר שחוצה אותה, ושלא מעט אסונות בנפש הביאה על הקהילה היהודית.

מצפרו הקטנה הזו יצא המשורר הידוע רבי רפאל משה אלבאז. בצפרו נערכת מידי שנה חגיגת קטיף הדובדבנים, פרי הגדל בשפע באזור זה. כבר בהגיעי למקום מצאתי שיש כבר 35 משפחות מאורגנות המצפות לעליה.

בבית ספר " אליאנס " נפגשתי עם מנהל בית הספר מר תמרון אשר לא מזמן חזר מביקור בישראל. פיו היה מלא שבח ותהילה לארץ ולקצב התפתחותה, אך מתח ביקורת די קשה על מדיניות הממשלה אשר לפי דבריו שותפה ב51 אחוז בכל מפעל שיקימו בארץ.

על אף מאמצי המרובים לא עלה בידי להפריך טענותיו הבלתי מבוססות ולהעמידו על טעותו.

ללא מנוחת שבת וחג.

ב' בחשון תשט"ו – 20.10.1954

ככל שנכנסתי לעומקה של העבודה, הלך והתרחב שטח פעולתי גם מבחינת ההיקף הגיאוגרפי וגם מבחינת הכמות. על אף שלא ניתן לי לנוח בשבתות ובחגים, ולו גם יכולתי להגדיל את כוח עבודתי פי שלוש, כי גם אז היה נשאר הרבה מה לעשות – הזמן קצר והמלאכה מרובה…והעניינים דוחקים ואינם סובלים כל דיחוי.

היום למשל עבדתי במללאח של קזבלנקה. כיתתי רגלי בסמטאות הצרות והאפלות, וביקרתי עשרות משפחות בבתיהן כדי למיין אותן ולארגן מתוכן אלה המתאימים להתיישבות.

התחלתי את העבודה בשעה מוקדמת בבוקר וסיימתי אותה בשמונה בערב כי למחרת היה עלי לצאת לכפרים. היו ימים שהעבודה העסיקה אותי עד חצות הלילה.

נוסף לכך פונים אלי מכל קצווי מרוקו בקשר לעליה ואין בידי וביכולתי להיענות לכל הדרישות והפניות ( תשאל את בן גוריון, אם הוא וכול לענות לך, או לוי אשכול, או גולדמן שכולם היו " חסידי העלייה ממרוקו ) את דינם הם נותנים שם למעלה בפני בורא עולם.

ז' במרחשון תשט"ו – 3.11.1954

ביקתרי בכפרים שבהרי האטלס : איית תוגלה ואבו חאראזאו. רשמתי מתוכם שמונה משפחות באבו חאראזאן וחמישים ושתיים באיית תוגלה בצירוף הערות הקשורות בחוקי העליה ( אוי לחוקים הללו, שהם בושה למדינת ישראל )

משם נסעתי לאזילאל, למושל המחוז. לאחר ציפיה ממושכת קיבלתי רשיון לבקר באיית בוגמאז. בכפא איית מוחמד השוכן בדרך לאיית בוגמאז נאלצתי להופיע אצל מפקד האזור הכפוף למושל המחוז. הלא סירב להרשות לי לבקר באיית בוגמאז על אף הרשיון שקבלתי לפני כן ממושל המחוז, אך הרשה לי לבקר באיית בולי דרך איית בוגמאז.

בהגיעי בערב לאיית בוגמאז כשכבר ירה החשיכה, עמד מולי נחשול של ערבים מאנשי הכפר ומנע ממני לעבור דרך איית בוגמאז. בנס לא קרתה התפרצות או קטטה בין היהודים והערבים תושבי כפר זה.

לא עצרתי בכפר מחשש שמא אגרום למהומות אך הצלחתי להמשיך בדרכי עד לכפר תירזה, ומשם המשכתי ברגל לאיית איברהים ( בכפר זה היו עשרים וחמש משפחות אשר רשמתי אותן מאוחר יותר ).

רכוב על הפרדה אשר קיבלתי בכפר המשכתי את דרכי במשך שלוש שעות וחצי עד לכפר טיסיניט אשר באזור איית בולי, משם המשכתי לכפר אסמר השוכן באותו אזור. כל אנשי אסמר נרשמו לעליה. מאיית איברהים ועד לטיסיניט עברתי ברכיבה במשך ארבע שעות תמימות.

קסידא דלגיררא [קצידה על המלחמה]

הקצידה נדפסה ברבט בדפוס 'Simon Coiffeur' [שמעון הספר]. מחברה אנונימי וחסרה שנת ההדפסה שלה. לקצידה 4 עמודים, ומאיירים אותה שלוש קריקטורות החתומות על ידי Mag B, עם כיתוב תחתון הלקוח מגוף הקצידה. אישור הצנזור: 7750 Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ32,1).

הקצידה בנויה מחמישה חלקים בני שלוש מחרוזות כל אחד, לכל מחרוזת שני טורים. החריזה אב אב אב משתנה בכל חלק. בקצידה לחנים (קאמים) שונים לחמשת החלקים, בראש כל חלק רשום המקאם המוסיקאלי שלו, כדלקמן: מוואל עיראק, מוואל זארקא, נואח, מוואל עיראק, מוואל זארקא. בסוף כל חלק מופיע קטע המכונה ׳כרוז׳ (׳יציאה׳). ה׳כרוז׳ מורכב משלוש מחרוזות בנות ארבעה טורים, שהרוזן גגגד הההד וווד. בסה״כ יש בקצידה חמישה קטעים בני ששה טורים כל אחד, וחמישה ׳כרוז׳ בני שנים עשר טורים כל אחד, הרי שהקצירה כולה מכילה 90 טורים.

תוכן הקצידה: המחבר האנונימי פותח ומספר על היום בו הגיעו החדשות מגרמניה המספרות עלילות היטלר הרשע: הוא החל להשתלט על אוסטריה שפחדה מאד מעוצמת האויב, בינתיים האנגלים הזדרזו להתייעץ בצרפתים על דרך המלחמה בגרמנים. היטלר המשיך בהשתוללותו כמו שד משחת, בשיתוף האיטלקים שהצטרפו אליו. הם הרסו ושרפו, וקברו ללא רחמים אנשים חיים. המחבר מתאר את סבלות הנפגעים: נשים מקוננות על ילדיהן, אנשים הרוגים, אחרים פצועים ורבים נעדרים. בעיקר התנכל האויב ליהודים; הרג רבים מהם, ואחרים עינה בלב אכזר שעלה על אכזריותו של המן הרשע. גם ילדים לא הצליחו להינצל מהגורל האכזר כאשר הופצצו בתי ספר ונגרמו אבידות רבות.

במעשיהם הרעים הוסיפו הגרמנים אבל ויגון בכל עיר. נשים קוננו על ילדיהן ובעליהן, ולבות האמהות היה מר עליהן. נשים וילדים, נמלטו על נפשם רגלי ואחרים נסו בדרכים אחרות, מפני אכזריותו של האויב שביקש לשרוף את העולם ולהכחידו.

המחבר פונה לה׳ המשקיף ממרומים, שיחוס על העולם ועל יצוריו. בינתיים המשיכו הגרמנים ועינו את היהודים בעבודה קשה, בגזילת רכושם, בכליאתם ובקבורתם.

לנגד עיניהם של הגרמנים והאיטלקים עמד החלום הגדול, שהוא השתלטות על העולם. אך לא לעולם חוסן! האמריקאים הגיעו לצפון אפריקה עם הארמיה השמינית, רוסיה, ודד,־גול הצרפתי היקר – כולם יחד הצליחו למגר את האויב האכזר.

הקצידה מעוטרת בשלוש קריקטורות שנלקחו כנראה מעיתונות מקומית, או מקובץ קריקטורות, וממוספרות במספרים 11399-11397. בכל קריקטורה מובא בסוגריים תיאור קצר של תוכנה, והכיתוב בשוליה מכיל ציטוט שתי שורות מטורי הקצידה:

קריקטורה אי: תמונת ה׳גלובוס׳ – המתארת את היטלר משמאל ומוסוליני מימין חופנים בידם את כדור הארץ וחולמים על השתלטותם על כל העולם. אך לא לעולם חוסן, צ׳רצ׳יל מכה בפטיש בראשו של מוסוליני וסטלין קוצר במגל את צוארו של היטלר.

קריקטורה ב׳: תמונת הים – מתארת את נצחון בנות הברית על היטלר בצפון אפריקה. היטלר טובע בים, ושלוש אוניות של בנות ברית המניפות דגל אמריקאי, דגל צרפתי ודגל בריטי מקיפות וסוגרות על הטובע.

קריקטורה גי: תמונת ההרוגים – הגרמנים הצליחו להשמיד יהודים רבים ולענותם בלב אכזר. בתמונה: היטלר ומוסוליני דורכים במגפיהם על גוויות ההרוגים, כשפניהם מביעות רוע, אכזריות ושמחה לאיד.

ספרות יהודית במרוקו ובתוניסיה על מפלת מפלגת הנאצים

4. קול ברומא נשמע ביללה קול נהי מברלין עיר המק[ו]ללה

המחבר חותם שמו בראשי תיבות: נ.ד. חסר ציון מקום ושנת ההדפסה. החיבור כולל 4 עמודים. אישור הצנזור: 3094 Visa de Censure No. (אוסף מכון בן צבי סי׳ צ 68).

יצירה פארודית דו־לשונית, הכתובה עברית וערבית־יהודית, ובנויה י״א מחרוזות במבנה שיר הקצידה המרוקאי; מחרוזות בנות ארבעה טורים כל אחת בחריזה אאאב גגגב וכוי.

היצירה מבטאת את השמחה הרבה לאידם של האויבים מברלין(הגרמנים) ומרומא (האיטלקים) שהחלו לסגת מפני בנות הברית, שהגיעו לצפון אפריקה. מובעת שמחה על שובה של צרפת למעמדה ולחירותה, ועמה החופש ליושבי אפריקה. המחבר אינו יודע דבר על שואת יהודי אירופה, ואינו מתאר כלל את סבלות היהודים בצפון אפריקה. הוא מתרכז בעיקר בתיאור ראשית הנסיגה.

להלן נביא את הטקסט העברי של השירה בשלימותו. טקסט זה מובא בראש כל מחרוזת, ואחריו משובץ תרגומו לערבית־יהודית.

 רומא תייליל רבו מצֵירָי

 וברלין תזעק איה בחורי

 גבורי בשבי נשמו ערי

היטליר הממני ואני אומללה

אהה עלי מי ינוד לנודי

כי יד שלחתי בעם היהודי

אויבי גבר ובא שודדי

מיום שנאתי עם סגולה

רומא תבכה מי יריב יריבי

 וברלין תקונן רבו מחריבי

אוהבי יחד נהפכו לי אויבי

פלאים ירדתי ואויבי עלה

אוי כי גדול מנשוא עוני

 כי בטחתי ברוב נשקי ואוני

כליון קראתי על הפולני

אבדון לאירופא המהוללה

מאִיי בריטניה יצאה הישועה

לבת אירופא גולה ונועה

גרמניה האדירה הזדעזעה

והאיטלקים הלכו בגולה

העם הבריטי וארצות הברית

 יצמיתו כל תנועה היטלירית

על האבץ [כוחות הציר] הקדישו מלחמה אוירית

 ומעם הרוסים תבוא גאולה

מי אלה רצים אצים ונסים

 חיילי הוירמאש מפני הרוסים

 על ראשם ירד דם החמסים

 וכח מהם נסע ונגלה

צרפת לעם כמלפנים

תשוב באבדן כל הגרמנים

 ושיר חדש נשיר ברננים

כי לצרפת עמד ריוח והצלה

מה יפה את הריפובליקא

עמך בא חופש ליושבי אפריקא

ואויבי אנגליא ואמיריקא

בושו ולבשו כמדם קללה

הצמיתו עדת הדיקטטורים

אבדו כליל כת ההיטל ירים

 הדימוקרטיה חוקיה ישרים

רקמו שמה בלבבכם סלה

היטליר ומוסוליני שמם ימח

ותבל כולה תגיל ותשמח

חרב לא יראה עוד ורומח

ובת יהודה תרון בצהלה.

ישראל והעלייה מצפון אפריקה 1948 – 1970

מיכאל מ. לסקר

מכון בן גוריון לחקר ישראל,

הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב

ספר זה הוא פרי מחקר מקיף וראשון המבוסם על חומר ארכיוני עשיר ומגוון, ובו חומר ראשוני ממקורות צפון אפריקניים נוסף על חומר ממקורות ישראליים ומערביים, ועל עבודת שטח יסודית ־ שאלונים לעולים שהשתקעו בישראל בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים וראיונות אישיים. שימוש נרחב נעשה במקורות ראשוניים ובעיתונות בשפות ערבית, צרפתית, ספרדית, איטלקית, עברית ואנגלית. למעשה הספר עוסק בשנים העיקריות לעלייה ההמונית, מקום מדינת ישראל ועד תחילת שנות השבעים. עיקר התוכן מתמקד בקהילות היהודיות בצפון אפריקה ערב עלייתן, במצבן הפוליטי והסוציו-אקונומי, ביחסי יהודים-מוסלמים בעידן הקולוניאלי האירופי ובתהליך הדה־קולוניזציה, ובתהליך מעברן של קהילות אלה לישראל. הדגש הוא על קהילות ממרוקו, תוניסיה, אלגייריה, מצרים ולוב, כלומר צפון אפריקה במובן הרחב – דבר שלא נעשה עד כה. גישת המחקר היא ניתוח השוואתי בין הקהילות השונות ועם קהילות יהודיות במזרח התיכון שאף הן עלו לישראל במספרים ניכרים. הספר משלב היבטי מחקר וכתיבה רב־תחומיים ואינטר־דיסציפלינאריים ואף רב־ממדיים ומציג תמונה מגוונת של יהודים בסביבה המוסלמית. בכמה מובנים מרכזיים, המחקר שופך אור על המאבק לעצמאות בארצות צפון אפריקה ועל יחסי ישראל עם אזור זה בצל הסכסוך הערבי־ישראל׳,

חלקו הראשון של הספר עוסק ברקע לציונות, בהגנה העצמית ובהכנה לעלייה הגדולה מצפון אפריקה משנת 1900 ועד קום מדינת ישראל. בחלקו השני הדגש הוא על העלייה הגדולה בעידן המאבק המוסלמי לעצמאות והשפעת ההתרחשויות במזרח התיכון והסכסוך הערבי־ישראלי על מאבק זה. החלק האחרון עוסק לעומק בסוגיות העלייה בעידן העצמאות ובמדיניות העלייה של מדינות צפון אפריקה, שבעטיה התארגנה עליית היהודים בשנים אלה באופן לא מבוטל בתנאי מחתרת או ביציאה דיסקרטית.

פרופ' מיכאל מ׳ לסקר הוא פרופסור מן המניין במחלקה להיסטוריה של המזרח התיכון וראש המכון לחקר המחתרות ע״ש מנחם בגין, באוניברסיטת בר־אילן. התמחותו היא בתחומים: ישראל והעולם הערבי, הזירה הבין־ערבית, הקהילות היהודיות באגן הים התיכון, האסלאם הרדיקלי במגרב, במצרים ובקרב מוסלמים במערב אירופה. פרסם שמונה ספרים שזכו לתהודה ביךלאומית, בהם: North African Jewry in the 20th Century (אוניברסיטת ניריורק), אשר זיכה אותו בפרס היהודי הלאומי האמריקני ללימודי יהדות: The Jews of the Middle East and North Africa in Modern Times , שערך יחד עם ריבה סיימון ושרה רגר(אוניברסיטת קולומביה), ו־ Israel and the Maghreb: From Statehood to Oslo (אוניברסיטת פלורידה). בשלבי עריכה יחד עם יעקב לב הי0פר Judaism & Islam in Medieval and Modern Times, ובשלבי כתיבה שני ספרים מקיפים: The Maghreb & Western Europe והספר 1944-2004 ,. The Jews in France