עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר

חוזר מטעם קק"ל

ביום שבת בשעת קריאת התורה בבתי כנסת קרא החזן את החוזר שנשלח מדי שבוע מטעם קק"ל בקזבלנקה. באותו חוזר שלשונו ערבית מוגרבית וכתוב באותיות עבריות, היה משרד הקק"ל מעביר לקהל המתפללים ידיעות מהארץ ודברים הקשורים בענייני עליה

החוזר היה מתחיל " אילא כוואנה אל עזאז " – אל אחינו היקרים. באותה שבת שעשיתי בקזבלנקה הופיע החוזר הרגיל ובו נאמר בין היתר : " בשלהי אוגוסט 1954 הגיע מישראל שליח מטעם תנועת המושבים, יהודה גרניקר מראשוני המתיישבים בנהלל, מושב העובדים הראשון בארץ שנוסד בשנת תרפ"א.

מטרת בואו של מר גרניקר היא לארגן כאן במרוקו ארגונים להתיישבות מושבי עולים  במסגרת תנועת המושבים. ארגונים אשר יתארגנו פה באישורו יעלו מיד על הקרקע  בהגיעם ארצה.

בעיר סאלי, בירת הפירטים לשעבר.

ד' באלול תשי"ד – 2.9.1954

עזבתי את קזבלנקה עיר הנמל הגדולה והסואנת, ופני לקהילות אחרות בלתי נודעות לי והטומנות בחובן אוי הפתעות רבות בשבילי. הגעתי לסאלי ביום חמישי 2.9. מיד לשמע בוא שליח מארץ ישראל התארגנה אסיפה בבית הכנסת שהשתתפו בה בשלוש מאות איש וביניהם נשים וילדים.

נודע לי אחר כך שבעיר קטנה הייתה סקציה ציונית מהמאורגנות ביותר שהיו במרוקו. רוב המשתתפים עמדו על רגליהם כי הספסלים והכסאות לא הספיקו.

כשרק התחלתי לדבר, וכולם מבינים עברית, נקרא מארגן האסיפה החוצה. לאחר כמה דקות חזר והודיע כי עלינו להפסיק את האסיפה, הואיל וקבוצת ערבים התאספה מסביב לבית הכנסת ויש מקום לחשש לדברים לא רצויים. הפסקנו את האסיפה ודחינו אותה למחר.

בעיר הדובדבנים, צפרו

ח' באלול תשי"ד – 3.9.1954

 כשלושים קילומטרים מבירת אידריס – פאס, נמצאה העיירה צפרו הידועה בשטפונות הנהר שחוצה אותה, ושלא מעט אסונות בנפש הביאה על הקהילה היהודית.

מצפרו הקטנה הזו יצא המשורר הידוע רבי רפאל משה אלבאז. בצפרו נערכת מידי שנה חגיגת קטיף הדובדבנים, פרי הגדל בשפע באזור זה. כבר בהגיעי למקום מצאתי שיש כבר 35 משפחות מאורגנות המצפות לעליה.

בבית ספר " אליאנס " נפגשתי עם מנהל בית הספר מר תמרון אשר לא מזמן חזר מביקור בישראל. פיו היה מלא שבח ותהילה לארץ ולקצב התפתחותה, אך מתח ביקורת די קשה על מדיניות הממשלה אשר לפי דבריו שותפה ב51 אחוז בכל מפעל שיקימו בארץ.

על אף מאמצי המרובים לא עלה בידי להפריך טענותיו הבלתי מבוססות ולהעמידו על טעותו.

ללא מנוחת שבת וחג.

ב' בחשון תשט"ו – 20.10.1954

ככל שנכנסתי לעומקה של העבודה, הלך והתרחב שטח פעולתי גם מבחינת ההיקף הגיאוגרפי וגם מבחינת הכמות. על אף שלא ניתן לי לנוח בשבתות ובחגים, ולו גם יכולתי להגדיל את כוח עבודתי פי שלוש, כי גם אז היה נשאר הרבה מה לעשות – הזמן קצר והמלאכה מרובה…והעניינים דוחקים ואינם סובלים כל דיחוי.

היום למשל עבדתי במללאח של קזבלנקה. כיתתי רגלי בסמטאות הצרות והאפלות, וביקרתי עשרות משפחות בבתיהן כדי למיין אותן ולארגן מתוכן אלה המתאימים להתיישבות.

התחלתי את העבודה בשעה מוקדמת בבוקר וסיימתי אותה בשמונה בערב כי למחרת היה עלי לצאת לכפרים. היו ימים שהעבודה העסיקה אותי עד חצות הלילה.

נוסף לכך פונים אלי מכל קצווי מרוקו בקשר לעליה ואין בידי וביכולתי להיענות לכל הדרישות והפניות ( תשאל את בן גוריון, אם הוא וכול לענות לך, או לוי אשכול, או גולדמן שכולם היו " חסידי העלייה ממרוקו ) את דינם הם נותנים שם למעלה בפני בורא עולם.

ז' במרחשון תשט"ו – 3.11.1954

ביקתרי בכפרים שבהרי האטלס : איית תוגלה ואבו חאראזאו. רשמתי מתוכם שמונה משפחות באבו חאראזאן וחמישים ושתיים באיית תוגלה בצירוף הערות הקשורות בחוקי העליה ( אוי לחוקים הללו, שהם בושה למדינת ישראל )

משם נסעתי לאזילאל, למושל המחוז. לאחר ציפיה ממושכת קיבלתי רשיון לבקר באיית בוגמאז. בכפא איית מוחמד השוכן בדרך לאיית בוגמאז נאלצתי להופיע אצל מפקד האזור הכפוף למושל המחוז. הלא סירב להרשות לי לבקר באיית בוגמאז על אף הרשיון שקבלתי לפני כן ממושל המחוז, אך הרשה לי לבקר באיית בולי דרך איית בוגמאז.

בהגיעי בערב לאיית בוגמאז כשכבר ירה החשיכה, עמד מולי נחשול של ערבים מאנשי הכפר ומנע ממני לעבור דרך איית בוגמאז. בנס לא קרתה התפרצות או קטטה בין היהודים והערבים תושבי כפר זה.

לא עצרתי בכפר מחשש שמא אגרום למהומות אך הצלחתי להמשיך בדרכי עד לכפר תירזה, ומשם המשכתי ברגל לאיית איברהים ( בכפר זה היו עשרים וחמש משפחות אשר רשמתי אותן מאוחר יותר ).

רכוב על הפרדה אשר קיבלתי בכפר המשכתי את דרכי במשך שלוש שעות וחצי עד לכפר טיסיניט אשר באזור איית בולי, משם המשכתי לכפר אסמר השוכן באותו אזור. כל אנשי אסמר נרשמו לעליה. מאיית איברהים ועד לטיסיניט עברתי ברכיבה במשך ארבע שעות תמימות.