מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

לאחר ששבעה עיני שבעה ראשונה וחטופה אני פונה לבקש את ביתו של ח. מ. לכאורה הכול פשוט, הסטה לפני, מספר הבית בזכרוני, גם נתנסיתי כבר בסמטאות של אלג'יר, אלא שכאן יש חידוש. לפתע אני כאילו במנהרה. השעהארבע אחר הצהרים, ובסמטה זו שוררת אפלולית של בין ערביים, אני מסתכל למעלה, וכמעט איני רואה את תכלת הרקיע. קשתות הבתים הגבוהים, מאפילות על הכול.

שקושי רב אני מבחין במספר הבית המבוקש, פותח אני את השער ונכנס לתוך האפלה. ידי מגששות במאורה זו, ורגלי מרגישות במדרגה יורדת. לאחר צעד נתקל אני בסולם מדרגות עולה. אני מטפס קומה, ממשמש בדלת, דופק, אשה פותחת ומסבירה, כי עלי לעלות לקומה שלישית. אני מציץ ורואה גזוזטרה פנימית הסובבת את כל ארבעת הקירות, ובהם כניסות לחדרים. למטה חצר וכם שם דירות. מתברר, שבאפלה פסחתי על שער הכניסה לחצר. בינתיים הספיקה השכנה למסור את הידיעה לקומות הגבוהות, שמישהו מחפש את חיים.

                             כל כבודה בת מלך.

ביקרתי בהרה הרבה בתים במללאח של פאס. בכניסתי אף פעם לא יכולתי להשתחרר מהרושם , שהנה אני נכנס למאורה, חורבה או מרתף. וכשעליתי שתי קומות היה ברגיל מתגלה מראה שונה לגמרי. דירה נאה, כלים נאים, רהיטים יפים, לפעמים גם מרצפות אומנותיות בסולם המדרגות, דלתות וחלונות מגולפים בקישוטי עץ.

תנאיו המיוחדים של המללאח בפאס גרמו לחיזיון זה. בספר מסעו של גרמני מלפני שישים שנה, מצאתי תיאור הרושם העלוב, שעשו עליו מבחוץ בתי הגרמנים בפאס, וכמה מופתע הה בהיכנסו לתוך החצר הפנימית ולדירה עצמה, ובראותו שם גינה קטנה, עצים, רווחה.

אין גינות ואין עצים ואין רווחה רבה במללאח, אבל יש נוי ואצילות, אפילו בדירות החשוכות בקומת הקרקע, שהאור והאוויר חודרים אליהן רק מהחצר הפנימית. אין בקומה הראשונה או בקומה השנייה חלונות הפונים לרחוב, מחמת סכנה.

ממרומי דירתו בקומה הרביעית ליד החלון הקרוע אל מרחב יה מראה לי ח. את החומות הישנות המקיפות עדיין את המללאח, את הגדר הגבוהה הסובבת את בית הקברות החדש, ומצביע על הבניינים הציבוריים של הרובע, המצטופפים כולם מסביב לרחבה אחת.

הוא מסביר לי, שאביו נאלץ להעלות קומה זו, כי מאחר שאחד משכינו, בר מיצר שלו, הגביה את ביתו בקומה, נסתמו החלונות בחדרים האחוריים הפונים לרחבת הציבור ונשארו רק בחדרים הקדמיים הפונים אל הסמטה, שדרכה באתי, ושם, הלא עולם חשוך בלי אוויר. אם השכן יעלה אף הוא קומה רביעית, יצטרכו הם להעלות לקומה חמישית.

אנו יוצאים לסייר בבית הקברות החדש, שאליו הועברו גם הקברים והמצבות מבית הקברות הישן, שפונה. קבוצות, קבוצות רוכזו כאן המשפחות המפורסמות בכל צפון אפריקה, אבן דנאן, אבן עטר, אבן צור, סירירו, מונסאנו, צרפתי, ועוד ועוד רבים. בתוכם הייתה עוברת בירושה השררה, הזכות, לכהן במשרת רבנים ועוסקים בצורכי ציבור. כאן השתקעו לאחר גירוש ספרד והתערט במקום, ומכאן הסתעפו בכל רחבי הארץ. והמפוארות מתפארות במוצאן מאצולת פאס.

ליד קברי משפחת צרפתי מקום מנוחתם של סול הצדיקה, שעל גבורתה בקידוש השם מהלכים סיפורים רבים במרוקו. סול חת'ואל או סוליכא חג'ואל הנערה הצדקת היפה מטנג'יר, חמד בה אחד השכנים המוסלמים וביקש להעבירה על דעת בוראה, כדי לשאתה לאישה. הענרה לא נתפתתה והאיש הלשין עליה בפני הפאשא, כי היא התאסלמה ולאחר מכן חזרה ליהדות, מעשה שעבורו חייבת היא מיתה לפי הדת המוסלמית.

הובילו את סול לפאס, לחצר השריף, הסולטאן, לעשות בה שפטים. נפשו של אחד מבני השריף חשקה ביפהפייה בת החמש-עשרה, אבל כל הבטחות האושר והכבוד הצפויים לה בחצר המלכות לא היה בכוחן להשפיע עליה, שתמיר את דתה או שתסכים להינשא לנסיך, מבלי שתתאסלם. סול הגאה הוצאה להורג ולקברה נוהים עד היום רבים. לפנים היו באים גם מוסלמים, גברים ונשים, להשתטח על קברה של " לאלא – הגברת הקדושה – סוליכא. המעשה קרה לפני מאה ועשרים שנה.

http://youtu.be/ePQ793TAgKo

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

 פסח וחגיגת מימו 

  פסח וחגיגת המימונה   

  מנהג מופלא.

אנו שבים אל הרחוב הראשי של המללאח, המלא מפה לפה זרם החוזרים מעבודתם בעיר החדשה, הצרפתית. כל רגע מציג חיים לפני מישהו מנכבדי פאס. לאחר שקראתי בספרים ולאחר שביקרתי בבית הקברות מכיר אני את כולם, כאילו בתוכם גדלתי. אל חיים ניגש אדם צעיר ועמו ילד בן שבע, המחופש במדי קצין צרפתי, ולוחש משהו באזנו. ח. מסביר לי, שגיסו, אחי אשתו, מזמין אותי לבוא לחגיגת מצווה בבית אביו. בנו הקטן, זה שראיתיו כרגע, נכנס הערב ל " חברה " , כלומר ל " לחברה קדישא ". גיסו מתגורר בקאזבלנקה, ובא עם כל בני ביתו, לקיים המנהג בבית אבא.

שאלתי לפשר המנהג, האם הילד חלה וכלן נדרו הוריו נדר להכניסו ל " חברה ", שיאריך ימים ?, לא מניה ולא מקצתה. הילד בריא ושלם ומעולם לא חלה. מנהג זה נפוץ במשפחות מסוימות בפאס, ומשפחת חותנו מקיימת מנהג. קודם החגיגה אנו הולכים  לביקור בביתו של רבי יוסף בן נאיים, זקן החכמים שבעיר, הנודע לתהילה בגלל ספרייתו הגדולה, היחידה במינה בכל צפון אפריקה.

לפי השמועה שיש בה כשלושים אלף כתבי יד ודברי דפוס, מהם קדומים ונדירים ויקרי מציאות. בעולם הוא נודע בשל מלונו הבי וביבליוגראפי על חכמי מרוקו, שהדפיסו בירושלים. עוד לפני כן הודענו על הביקור לבנו של רבי יוסף, והוא נקבע לאחר תפילת ערבית.

שוב אני נכנס לאחד הבתים הישנים, מטפס על מדרגות תלולות ועולה לדירתו של רבי יוסף. מקבל אותנו אדם כבן שבעים וחמש שנה, צנום ורזה, שארשת פניו וכל הליכותיו מעידות כי הוא ממשפחת מושכים בשבט סופר. לפי מקצועו הוא סופר בית הדין של פאס. השיחה מתנהלת באווירה לבבית, כאילו מכירים אנו זה את זה שנים רבות.

רבי יוסף אץ להראות לי את חיבוריו בכתב יד, שעדיין לא הספיק לפרסמם.הנה הם מכורכים יפה, כתובים בהקפדה ובלי מחיקות ותיקונים. הרי חיבורו על מנהגי מרוקו, קובצי דרשות ופירושים על התורה ועל הש"ס. ספרים אחדים חורגים בהחלט מתחום התעניינותם הרגילה של חכמי ישראל. חיבור על " חיות קטנות וגדולות "שישנן בעולם, מעין ספר זואולוגיה, ושני לו חיבור על צמחים ועל אבנים יקרות הנזכרות בתנ"ך, ועוד מגילה על מאורעות העולם בימי היטלר, כפי שהגיע הדם אליו, אל המללאח בפאס.

כארבעים חיבורים באמתחתן של רבי יוסף ועתה מחכה הוא לגואל שידפיס אותם. הרי הקולמוס שבו הוא כותב, כי עדיין לא הסכין להשתמש בצפורן ברזל, והרי הקסת עם הדיו, שהוא מכין בעצמו. השיחה מתגלגלת לספרייתו, ורבי יוסף מתארף כיצד אסף במשך כל חייו את הספרים, כיצה היה הולך לחפש בגניזה שבבית הקברות של פאס אחרי כתבי יד, שבעליהם, בניהם של חכמים ורבנים, דנו אותם לגניזה, מאחר שלא ידעו לקרוא בהם ולא הבינו את תוכנם. רגש יראת הכבוד מנעם מלהשתמש בהם כנייר לעטיפה, ולכן היו טומנים אותם יחד עם ספרי תורה וסידורים פסולים בגניזה של בית הקברות, אבל את רוב הספרים קנה בכסף מלא, או רכשם בחליפין.

עלינו לעליית הגג, ששם ספרייתו של רבי יוסף, חדר לא גדול שלאורך כל ארבעה קירותיו אצטבאות ספרים, עד לתקרה. רק דלת הכניסה וצוהר קטן פנויים. הספרים מסודרים יפה לפי תקופות ועניינים, כתבי היד לחוד ודברי דפוס לחוד. ראיתי, כי המספר שנקטו שלושים אלף גומא הוא. על הרצפה ליד הצוהר מצע פשוט, עליו שוכב רבי יוסף ומעיין בספריו, ביום לאור השמש ובלילה לאור הנר. כאן הוא גם ישן.

השיחה נמשכה שעתיים ונתגלגלה לענייני ארץ ישראל. רבים דיברו אתו על עלייתו לארץ וניסו לשכנעו, שיבוא לירושלים ויביא את ספריו איתו. בניו היו נוכחים בשעה זו בחדר, ומתוך תגובותיהם ניכר היה, כי אין דעתם נוחה מכיוון השיחה. לספרייתו של רבי יוסף יצא שם בארצות הברית, אשר שם לכסף מוצא והוא לא נחשב.

כל הזמו שישבתי ושוחחתי עם רבי יוסף נדמה לי שחזרתי לימי הביניים. לפני אחד החכמים הבקיא בשבע חכמות. ספגן, מסתפק במועט, חי בדלת אמות של תאו הקטן. כמעט בצער נפרדתי ממנו. אבל הבטחתי לבקרו פעם שנית בחג.

שעה עשר בלילה, הגיע הזמן לסור ולחזות בהכנסת הילד ל " חברה ". בבית חותנו של חיים הילולא וחינגא. שולחן ערוך ויהודים מסובים ליד בקבוקי יין ומאחייא, הצלחות מלאות כל מיני בשר ופירות לחים ויבשים. שותים לחיים כל אנשי ה " חברה ", מזומנים, ובראש השולחן יושב נשיא ה " חברה " אחד מנכבדי העיר החשובים. הנשיאות ב "חברה " שררה היא, העוברת כרגיל בירושה מאב לבן.

גם הנשים מסובות ליד השולחן הארוך, שותות לחיים עם הגברים, במידת חופש שאינה שכיחה בשמחה של מצווה בחוגי שלומי אמונים בארץ ישראל או באירופה. ה " חבר " הצעיר מסתובב בקיטל לבן ולוגם גם הוא. גם יתר הילדים הקטנים של בני המשפחה נמצאים כאן, על אף השעה המאוחרת, וגם הם שותים מאחייא ויין הארץ החריף, כאילו הוא חלב.

כשהגיעה השמחה לשיאה עשו " מי שבירך " חמועמד לחברות, ונשיא החברה הכניסו באופן חגיגי ל " חברה " , ובינתיים הייתה שעת חצות.

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

 בתי כנסת של פאס.

בימים האחרונים של החג התפללתי כל פעם בבית כנסת אחר במללאח ובעיר החדשה, והייתה לי הזדמנות מצוינת לבקר ברבים אחרים שלא בשעת תפילה. אין כיום בפאס אף בית כנסת אחד קדום למאה התשע-עשרה, כי הם היו תמיד מטרה הראשונה לשוד ולשריפה בהתנפל המון פרוע על הרובע היהודי. אף אלה שנותרו לפליטה הועלו באש בשנת 1790, לפי פקודתו של הסולטאן יזיד, המכונה המזיד, צורר היהודים. כרגיל בכל מזרח רוב בתי הכנסת הם הקדש פרטי של משפחות נכבדות.

בית הכנסת של משפחת סעדון בעיר הצרפתית וכן זה של הרב חיים דויד סירירו, רבה הראשי של פאס, אף הוא באותו רובע, הם מהמרווחים והמכובדים. כאן שמעתי את הפיוטים המיוחדים עם תרגום ארמי, וכן את ההפטרה עם תרגום ערבי וארמי, כפי שנוהגים לאמרם בפאס במועדים. בבית הכנסת של התושבים במללאח נוהג עדיין סידור תפילה של כל השנה מנהג קדמון מנהג בית הכנסת של קהילת קודש התושבים יצ"ו בערבי פאס, יע"א, צאצאי אזרחי העיר ותושביה מלפנים, טרם הופיע עלינם אור רבותינו וקדמונינו מגורשי קסטיליה זיע"א אשר באו מספרד ונתיישבו שם.

ובניהם אחריהם עודם מתפללים כסדר הזה בבית הכנסת הנזכר, ככתוב בשער ספר אהבת הקדמונים, שנדפס בירושלים על כתב יד יחיד. בחדר צדדי של בית כנסת זה התפללתי תפילת ערבית של חול בליל שמיני של חג, שהיה כבר יום חול בשבילי, תושב ארץ ישראל, והקשבתי לתפילותיו של החזן העיוור, המשורר הזוכר בעל פה את כל הפיוטים והתפילות. חזנות בשבת ובחג והשמעת פיוטים, בליווי כלי זמר בחול, היא אחת הפרנסות העיקריות של העוורים הרבים המצויים ברחבי מרוקו.

בבית כנסת זה מתפללים זקני נכבדי העדה. רובם לבשו לכבוד החג ג'לבות לבנות וכיסו את ראשיהם בקוב, הקאפוזה הגדולה, של הג'לבה. אילו ראיתים ברחוב, אולי לא הייתי מכיר בהם שהם יהודים. כאן הכרתי גם את ש. ס. אחד מנכבדים הצעירים, אף על פי שהוא כבר סבא, שהזמינני לבקר בביתו בליל המימונה. בצאתו לארח התפילה אל הרחוב הראשי אי אפשר היה לעבור בו.

נדמה כאילו כל תושבי השכונה באו והתכנסו לאסיפת עם. עתה עמדתי על ריבוי החנויות, שהיו פתוחות בליל החג. אלה היו של המוסלמים, שנכנסו לעסקים שעזבום היהודים בגלל עלייתם לארץ או נטישתם את פאס.

ביקרתי בבתי הכנסת של משפחת אבן דנאן, אבן צור, צרפתי ועוד. ראיתי את המדרשים, הישיבות שליד בתי הכנסת, עם אצטבאות הספרים. יש והספרים היו מסודרים יפה וכדורי נפטלין עליהם, כדי לשמרם מפני העש. החדרים עצמם סגורים ומסוגרים, מפני שבשנים האחרונות התחילו נוהגים לסחוב את הספרים העתיקים, כדי למכרם בחו"ל. יש והבעלים הנוכחים התחמקו בתירוצים שונים מלהכניסני לתוך הישיבה, כדי שלא אראה באיזה מצב היא נמצאת. ניכר שכאן היו פעם מרביצים תורה, מתווכחים בהלכה, מתעמקים בספרי קבלה, כל זה היה, וכמעט ואיננו עוד.

מצהרי יום שמיני של פסח התחילה שמחת המימונה נותנת את אותותיה במללאח. ליד השער הצפוני, הפונה לעבר פאס החדשה, הערבית, מצטופפים כפריים ערביים ובידיהם אלומות שבולי חיטה ירוקות ופול ירוק בנרתיקיו, הנמכרים ליהודים לשם קישוט השולחן. אין מרשים להם לגויים להיכנס למללאח פנימה, ומפני כל צרה שלא תבוא הופקדו הפעם על ידיהם מח'זנים לא יהודיים, לשמור על הסדר.

לפנים, כשהיו יחסים פטריארכאליים, היו השכנים המוסלמים מביאים את הירק לבתי ידידיהם היהודים חינם אין כסף. וכן נוהגים עדיין במקרים מיוחדים, בפרט במקומות קטנים.

בחנויות היהודים שבשוק המללאח אפשר להשיג מאחורי דלתות סגורות למחצה פרחים, הנשלחים להורים ולקרובים. הגויים מביאים גם משלוחי דגים טריים, כדי שאפשר יהיה להסתפק מהם  לסעודת הערב. כל אלה מהקולות הנוהגות בשמיני של פסח, שהוא כבר יום חול בארץ ישראל. השמש שוקעת והתנועה נעשית ערה ביותר. אין זן אווירה של מוצאי חג, כפי שרגילים אנו לה בארץ. כל התכונה ברחוב ובשוק מעידה על הכנות לחג.

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

   ליל המימונה.

הלילה רד. בבת הכנסת מתפללים תפילה של חול ומברכים זה את זה בברכה " תרבח ותסעד ", תזכה ותצליח. ידידי ח. שינן לי פעמים מספר שעלי לברך בברכה זו כל אדם שהנני פוגש, מכר או לא מכר. אנו נכנסים לביתו של ח. וסרים לדירה אחת בקומת הקרקע, כלומר אל הקרובים הזקנים והמסכנים. השולחן ערוך מפה לבנה, מקושט ירק שבולים, ועליו קערות וצלחות ובקבוקי משקה מסודרים בטוב טעם. הרי כד חלב חמוץ והרי קערה גדולה מלאה קמח, שתוקעים בו נרתיקי פול ירוק.

והנה צלחת עמוקה עם דגים טריים, שעוד מעט יסלקו אותם, כדי לטגנן לכבוד החג. ועוד צלחות עם מיני מתיקה ותרגימה ודבש ופירות ממינם שונים, תמרים, שקדים, אגוזים, פיסטוקים, ועוד ועוד. ברור, לא חסרים גם בקבוקי יין ומאחייא ובירה. מברכים אנו את בעל הבית הזקן ואשתו בברכת תרבח ותסעד, ואף הוא עונה לעומתנו, גם אתם, גם אתם, מובן שצריכים לברך על הפרי ועל המשקה וללגום מן החלב.

אותה תמונה בקומה השנייה. דלתות החדרים פתוחות לרווחה, ואנו נכנסים אליהם, כי אין לפסוח על הקרובים בלי לברכם במימונה. בבית הוריו של ח. עדיין לא סיימו את ההכנות לחג. אבי המשפחה הלך לבקר את כל הקרובים הישישים, ולכן לא נחפזים לערוך את השולחן. אנו יוצאים לברך בבתים אחרים, לקיים מצווה גדולה זו, לברך ולהתברך בליל המימונה.

ח. מוליך אותי לראשונה אל בית רבו הזקן, שלימדו תורה. רבו כהן הוא וח. גוחן ומרכין ראשו לפני הישיש, ופונה אליו בדברי הפסוק, " וידבר ה' אל משה לאמור, דבר אל אהרן ואל בניו לאמור, כה תברכו את בני ישראל, אמור להם…..והכהן מניח את ידו על ראש המתברך ומברכו בברכת הכוהנים המשולשת.

ח. חוזר עוד שתי פעמים על הפסוקים והכהן חוזר על ברכתו ומשליש אותה. וכן עושה גם אני ומתכופף לפני הכהן הישיש, כדי שיברכני. לאחר הברכה מכבד אותנו הזקן בתמרים מתוקים. מכאן אנו פונים אל ביתו של אחד הדיינים, כל הדירה מוארת, אבל השולחן אינו מסודר עדיין. הגוי שמכרו לו את החמץ של המללאח נעלם לפתע, ואי אפשר למצאו. עתה הלך הדיין לחפשו, כדי לבטל את העסקה של מכירת חמץ, ולאפשר את השימוש בקמח ושתיית הבירה.

וכן מסובבים אנו אותו לילה מבית אל בית, מטפסים במדרגות התלולות של הקומות העליונות של העשירים ונכנסים לדירות הדלות שבקומת הקרקע. בכל אשר תפנה אותה תמונה, החדרים מוארים, השולחנות ערוכים ומקושטים, כל מכר הנכנס ברוך הוא, וכל אורח זר, מבורך הנהו. אמנם לא בכל בית סדר השולחן אחיד. יש והכדים מלאים חלב מתוק – אלה בתי העשירים שהספיקו כבר לקבלו הערב -, יש וכבר הוכנה המופלטה – מעשה בצק דק מטוגן על מחבת בשמן, כעין החביתה, אלא במשקום ביצים משתמשים בקמח.

במימונה טובלים את המופלטה בחמאה טרייה, בחלב ובדבש ואוכלים אותה לברכה ולתאווה. במקומות אחרים סולקו כבר הדגים, כדי לצלותם. כל המאכלים הללו יש בהם רמז וסימן לברכה, חלב, דבש, קמח ושיבולי חיטה, דגים, מיני מתיקה. בשר וקפה שחור לא יעלו בלילה הזה על השולחן. אלה אינם סימני ברכה, הבשר בגלל הדם שנשפך, והקפה בגלל צבעו.

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

נטבעו בזיכרוני שלוש פגישות בליל המימונה.

ביתו של רבי יצחק כהן סקאלי, הנמצא ברחוב העליון, הקרוב לארמון המלך. זו אחת הדירות הנאות, המסודרות לפי הסגנון הישן, שראיתי בכל מרוקו. רבי יצחק סוחר ותיק ואמיד, מצאצאי אחת המשפחות האצילות והעתיקות בפאס. אגש יש בפאס הערבית העתיקה בית אב מוסלמי בשם כהן סקאלי, אלה מזכירים בגאווה את שמוצאם מיהודי פאס, שהתאסלמו בזמן אחד הגירושים לפני שש מאות שנה.

אשתו של רבי יצחק אף היא מיוחסת, ולאחד מאחיה אחוזה חקלאית ליד פאס. הזוג ערירי, אבל אף פעם לא עלה בדעתו לשאת אשה שנייה על אשתו, כדי להבנות ממנה. רבי יצחק עצמו אינו פעיל כבר במסחר, קצת תשש כוחו והוא חולם על עלייה לארץ ישראל. לו יכול היה לחסל את נכסיו, או למסור את הנהלתם בידיים נאמנות, היה מזמן אורז את חפציו ובא להשתקע בישראל.

כאן התאספו נשואי הפנים שבעדה. והשיחה מתנהלת על ענייני העדה ובעיותיה בשעה זו. רבי יצחק מראה לי העתק כתב יד של " יחס פאס " שחיברו רבי אבנר צרפתי, אחד מרבני פאס לפני שני דורות, על קורות היהודים במקום. אביו של רבי יצחק המשיך לרשום את המאורעות שלאחר תקופתו של המחבר ובמיוחד את מאורעות הדמים של שנת 1912.

תוספה זו תרומה חשובה לקורות העדה היהודית בעיר. מעניין, שבשום עיר אחרת , חוץ מצפרו בתה של פאס, לא נמצאו בדורות הקודמים מחברים, שידאגו להעלות על הנייר את דברי הימים של היהודים בעירם. בפאס דווקא נשתמרו נוסך על " יחס פאס ", רשימות רצופות של משפח. הרבנים מבני אבן דנאן, המשתרעות על תקופה של כארבע מאות שנה וכאן חי רבי יוסף בן נאיים. רבי יצחק הוא כפי שמעיד על עצמו , ולא נפרדתי ממנו בלי שיברכני שלוש פעמים בברכה המשולשת.

אנו נכנסים לביתו של אותו נכבד, שהכרתיו אמש בבית הכנסת של התושבים. כבר במדרגות קידמונו אורחים רבים, עולים ויורדים . ש. ס. בעל עמדה הוא ורבים שוחרים פניו. חוג מבקריו שונה מאלה שראיתי עד כה, בעלי מלאכה, רוכלים תגרים, עמך. המארח מתכוון לעלות בקרוב לארץ ישראל ומועמדים לעלייה באים לשאול בעצתו והדרכתו.

אף על פי של כבודה בת מלך פנימה, ובמיוחד בפאס השמרנית, הרי שמעתי כבר על בעל הבית רבות , ומכל צד, אחת מל"ו הצדיקות שבדור. בעל הבית מציג אותי לפניה, ואף על פי ששניהם עסוקים מאוד בהכנסת אורחים , היא מתפנה כדי לשוחח אתי, אשה צעירה, אמנם היא כבר סבתא, תמירה, קווי פנים עדינים ואצילים, לבושה שמלה קטיפה כבדה בצבע ירוק כהה, כאילו יצאה ממגרת אחת התמונות של צייר מהאסכולה הספרדית ונכנסה למללאח על פי טעות.

ואין כאן טעות. דיבורה בעברית צחה, בנחת ובענווה. מזמן שהחליטו שניהם לעלות שקדה על לימוד השפה ויכלה לה. מספרים עליה, שהיא מתענית יום אחד בשנה תענית דיבור, ואינה מוציאה הגה מפיה, כדי לכפר על כל שיחה בטלה ששוחחה. נכנסים בתה וחתנה עם התינוק, אלה אינם מתכוונים לעת עתה לעלות וקשה תהיה הפרידה.

כאלה פני הדברים בהרבה בתים במרוקו. הזקנים עולים, הצעירים מהססים ומשתהים. לכאורה צריך היה להיות להפך, אבל נראה, שהכנתו הנפשית של הדור הצעיר לקתה ונפגמה.

יש לקיים את ההבטחה שהבטחתי לרבי יוסף בן נאיים ולבקרו בחג. הפעם מקבל אותנו החכם בטרקלין, גם אצלו מסובים אורחים רבים. הוא אינו כהן, ולכן ברכתו היא ברכת יעקב אבינו, " ישימל ה' כאפרים וכמנשה " כאן נסבה השיחה על מקור מנהג המימונה, שעליו שאלתי את רבי יוסף. כי מי כמוהו מוסמך להסביר זאת. ארבעה טעמים נתן לי החכם.

מימונה – מאמינים. כגאולה ראשונה, כן גאולה אחרונה, בניסן נגאלו בני ישראל, ובניסן עתידין ליגאל, והנה יצא רוב ניסן ועדיין לא באה הגאולה, ולכן חוגגים ישראל את המימונה בשמחה ואמונה שייגאלו בניסן.

בארבעה פרקים העולם נידון ( משנה, ראש השנה ), בפסח על התבואה, אי לזאת מביאים זמורות ושיבולים ומברכים עליהם ונהנים מפרי הארץ ומטובה.

שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים את ההלל, וזאת בעקבות האגדה : מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ? ( סנהדרין לט, ע"ב ) ולכן בר חג המימונה להשלים את שמחת החג.

באסרו חג פסח נפטר רבי מימון, אביו של הרמב"ם, ומאחר שאין הולכים להילולה בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא.

טעם חמישי שמעתי לאחר מכן מפי הרב יוסף משאש, מזקני תלמידי חכמים במכנאס ומראשי הדיינים בעירו, רק לאחר החג הייתה לבני ישראל השהות להסתכל בביזה שלקחו במצרים ועל הים, ולכן מברך כל אחד את חברו, תזכה ותצליח.

רבי יוסף בן נאיים הראני מחזור קדום מחלב ובו רשום, כי חגיגות נעין המימונה נוהגות היות ברחבי סוריה. ואמנם מצאתי, כי יהודי כורדיסטאן מקיימים היו גם הם מנהגים הדומים למנהגי המימונה.

שאלתי כיצד חוגגים את המימונה בערים אחרות בצפון מרוקו, אמרו לי, שקיימים מנהגים מיוחדים במקומות שונים. בתטואן רגילים להעמיד קערה עם מים ובהם דגים חיים. באוראן שמים על השולחן כלי זהב וכלי כסף. בערי החוף נוהגים אל הים ולעבור במים ברגל במקום רדוד. במראכש יוצאים בשמיני של החג אחרי הצהרים אל אחד מעצי הזית העתיקים, ומברכים אותו שיישא פרי רב.

לאחר ליל שירים וברכות והתחפשות יוצאים כולם בבוקר אל אחד המעיינות, שהוא קדוש גם למוסלמים. הנשים ניגשות ראשונה, לוחשות ברכה וטובלות רגליהן במים החחים הנמשכים מהמעיין. יש סבורים שזה סימן ברכה, ויש טוענים כי הכוונה לטהרה. אחריהן נכנסים כל בני הבית, ממלאים צלוחיות במים אלה וחוזרים בשמחה לבתיהם.

יצאנו לרחוב הראשי, כאן עולמו של הנוער. הבנות הצעירות, יש מהן מקושטות בבגדי לבן, ככלות ביום חופתן, ושי מתחפשות במלבושי ערביות, מטיילות בחבורה, והבחורים, אף הם מלובשים הדר או מחופשים כבֶרבֶרים או כערבים עירוניים, מחזרים אחריהן. את הרווקים ואת הבנות הפנויות מברכים שיזכו להתחתן השנה. מנהג הוא, שהארוסים שולחים באותו לילה תכשיטי זהב לארוסותיהם ובאים לסעוד בביתן סעודת המימונה.

לאחר לילה של ביקורים הדדיים, שירות וריקודים ברחובות, למחרת היום כמעט כולם שובתים מעבודה, ושי מקומות שרואים בזה אפילו מעין מצווה של תוספת מהחול לקודש. ואמנם קבעתי לי לאותו בוקר פגישה עם ידידי ח. ועם מוכר ספרים אחד. ערב שבת היה וביקשתי להגיע בעוד היום גדול לקאזבלנקה, מרחק של שלוש מאות ק"מ בכביש.

השעה עשר בבוקר, אבל המללאח ישן עדיין. כמעט כל החנויות סגורות, התריסים מוגפים, הרחוב ריק מבני אדם. מוכר הספרים לא היה ליד דוכנו, וידידי ודאי לא הקיץ עדיין משנתו. לבשתי עוז והלכתי לביתו, להקיצו. בקושי רב ובנחץ הספקתי לגמור את העסק, דקות מספר לפני צאת האוטובוס האחרון, שבו אפשר היה להגיע לקאזה לפני השבת..

סוף המאמר מתוך ספרו של פרופסור הירשברג

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

מבוא

חג המימונה, פרץ זה מכבר מרשותם של יוצאי צפון אפריקה והוא הולך ונעשה במידה רבה נחלת הכלל בארץ ובתפוצות, מלומדים רבים ניסו לעמוד על מהותו ולהסביר את משטעותו. ולא בכדי. ככל שמתרחב מעגל החוגגים של חג זה, ביניהם אנשים שמעולם לא שמעו עליו קודם לכן, כן נוצר הצורך להצדיק את קיומו ולהסביר את רקע צמיחתו. למעשה, גם בקרב החוגגים המקוריים, עוד בהיותם באפריקה הצפונית, תהו על טיבו של החג, ואף נתנו בו טעמים לרוב. אותם טעמים מתגלגלים גם כיום בפיותיהם של הבריות אף בעלוני הסברה של אנשי הציבור המארגנים את החגיגות הציבוריות של המימונה. דא עקא, שמרוב עצים אין רואים את היער ומרוב טעמים אין רואים עוד את המקורי. ׳בחינה מתודולוגית ריבוי הטעמים מהווה בעיה, והריהו בבחינת עושר השמור לבעליו לרעתו. ריבוי זה מעיד, מן הסתם, על חוסר רציפות בשלשלת מסירת ״מצוות החג, טעמיו ורמזיו״ ואולי על העדר מסורת כלל.

ואמנם ראשיתו של חג זה לוטה בערפל ההיסטוריה. אף אין בידינו תעודה כלשהי מימים קדמונים, שתעיד באופן חד־משמעי על טיבו של החג. לא נותר אפוא לחוקרים אלא ליתלות באסמכתאות עקיפות: במסורות שבעל־פה, רופפות ככל שתהיינה, בהתבוננות מנהגי החג ובניתוח הלשוני של שם החג.

לאמתו של הדבר, לא רק מסורת הטעמים אינה מגובשת. העיון השטחי ביותר עשוי להראות, שגם החג עצמו לא נתגבש בדפוסים קבועים, לא בעבר ולא בימינו. כל קהילה חגגה אותו בסגנון משלה ובהדגשים שונים. יש ששמו דגים חיים על שולחן המימונה ויש שלא נהגו כך. יש שנהגו לאכול חמץ – מופליטה או כוסכוס – עוד בליל המימונה, ויש שהחמירו שלא לאכול שום סוג של חמץ עד למחרת היום. יש ששמו כוס שמן בתוך קערת הקמח, ויש שלא נהגו לשים על השולחן לא קמח ולא שמן. יש שנהגו לחבוט על בני ביתם בענפי ירק או בשיבולים ויש שלא. יש שהלכו בבוקרו של יום המימונה אל המעיין, אל הנהר או אל הים, ויש שלא הלכו. וכיוצא באלה הבדלים.

גם אופיו הציבורי של החג טרם נתגבש. רמז לדבר אתה מוצא בהצעה להופכו ל״אחד במאי יהודי ישראלי… ליום של הזדהות וסולידריות בין תושבי ישראל״, אך אין הכוונה לדון כאן בגלגולי החג בזמננו, במדינת ישראל.

חוסר הגיבוש עשוי לרמז, שגילו של החג צעיר יחסית, על כן אין לו מסורת, אך אפשר שהיותו חג עממי ובלתי מחייב מבחינה הלכתית או לאומית הוא שגרם להיעדר הגיבוש ולנתק בשלשלת המסירה. בכך שונה חג זה מהחגים שנתמסדו בתולדות האומה ושגלגוליהם מתועדים בספרות הכתובה, כגון החגים הדתיים והלאומיים.

הערת המחבר : ואמנם יש הסבורים כי לא הוחל לחוג מימונה לפני המאה השמונה־עשרה. ראה להלן.

נושא המימונה כבר נידון בהרחבה ובהעמקה על ידי מיטב החוקרים בזמננו ונציין כאן אחדים בלבד: את ההיסטוריון ח״ז הירשברג, במאמרו המקיף והמפורסם ״המימונה וחגיגות אסרו חג של פסח״, את חוקר הפולקלור, י׳ בן־עמי, שייחד מחקר לנושא, ״חג המימונה של יהודי מרוקו״, ואת האנתרופולוג וההיסטוריון הארווי גולדברג. קשה אפוא לחדש דבר לאחר ממצאיהם, אלא כמעמר אחר הקוצרים.

עם זה, מבקש אני לעיין מחדש בניתוח הלשוני של שם החג, ניתוח העשוי להשליך אור על משמעות השם וגם על מנהגי החג ומקורו.

נראה שאת בליל המנהגים על משמעיהם המרובים אפשר ליישב, בדרך של הצטרפות זה לזה והתרבדות זה על זה. ואולם שם החג מחייב ביאור חד־משמעי, בהיותו נתון בצורה ובצירוף מוגדרים.

כעשרים הסברים הוצעו בניסיונות לעמוד על טיבו ההיסטורי של חג זה, חלקם המבוססים על מדרש אטימולוגי של השם ״מימונה״, חלקם המנמקים את עצם קיומו של החג וחלקם הדנים באחד ממנהגיו. ההסברים יש שהם משלימים אלו את אלו, אך יש מהם הסותרים זה את זה, והעיקר, יש שאנו יודעים בדיוק מתיי וכיצד באו לעולם. הרב י׳ משאש נתן להירשברג טעם מסוים על השם ״מימונה״(ראה להלן) ולימים נתן לאיינהורן טעם אחר. כשאיינהורן שאלו לפשר הדבר, השיב לו הרב משאש, כי מה שאמר להירשבדג בשעתו לא היה אלא משום ״דרוש וקבל שכר״… בדרך הטבע, המידיינים כבר דחו הסברים אחדים וקיימו אחרים מטעמים שונים. כאן נתמקד בבוחן האטימולוגי־סמנטי בשם החג, כדי לאשש או לדחות קביעה זו או זו.

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

אימתי נזכר לראשונה השם ״מימונה״ בהקשר של חג מוצאי פסח? לא ברור מתיי הוחל לחוג את חג המימונה. מרציאנו' רואה בדבריו של רבנו נסים בן רבנו עקב מקירואן ב״מגילת סתרים״ את המקור הקדום ביותר למנהג ממנהגי המימונה: ״וכתב הר״ן ז״ל במגילת סתרים כי כל מנהגי האומה באלו המנהגות כמו זה… והחלב… בליל מוצאי פסח״.

לנסלו אדיסון, הכומר הפרוטסטנטי ששהה בטנג׳יר במאה השבע עשרה, חיבר ספר על ״המצב הנוכחי (כלומר של זמנו) של היהודים במרוקו״, ואף ייחד בו פרק לפסח, אך לא הזכיר בו את המימונה. אולם כבר ציין בן־עמי,^״ כי ״אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז״.

כמאה שנים לאחר מכן העדויות מתרבות. שמואל רומאנילי, ששהה במרוקו בשנים 1790-1787' תיאר את המימונה בשורות אחדות, אך לא הזכיר שם כלשהו לאירוע ושתיקה זו אומרת דרשני. הרי הוא הביא בחיבורו כל כך הרבה שמות ריאליה במוגרבית, שהיה מציין את השם ״מימונה״ אילו שמע אותו. יתר על כן, כבר הוא תוהה על טיבו של חג זה (״מי יגיד לנו מה אלה למו ? אולי יהיה כחוקות העורכים לגד שלחן. הנקדם בעולות אלה את ה׳ הנשגב בחביון עזו?״) ומסתבר שלא שמע מהחוגגים הסבר שיניח את דעתו. י׳ שיטרית אומר, שלא מצא מקור למימונה שיהא קדום למאה השמונה־עשרה: ״בשירים שגיליתי לכל המוקדם מהמחצית השנייה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר ר׳ שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגורת, בתוך שיר על פסח… חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית״. אולם לא ברור מדבריו, אם הכוונה לשם ״מימונה״ או לעצם החג ולמנהגיו.

דומה שהשם מופיע לראשונה בראשית המאה השמונה־עשרה. ר׳ אברהם כלפון, שחי ופעל בלוב במחצית השנייה של המאה השמונה־עשרה ובראשית המאה התשע־עשרה, כתב שבאסרו חג של פסח, נהגו בלוב להכין פת לחם וביצה לכל נפש ולשלוח אותם לקרוביהם. סעודה זו נקראת ״מימונה״, אף הוא נתן בשם מדרש אטימולוגי. עדות זו המובאת בספרו של ר׳ מרדכי הכהן, כלפון עצמו מביא אותה משם זקני דורו, על כן היא עולה ומגעת לפחות עד לראשית המאה השמונה־עשרה, אם לא קודם לכן.

הרי שלפי החומר שבכתב הידוע היום, השם ״מימונה״, אינו מתועד, בהקשר של חגיגות אסרו חג פסח, קודם למאה השמונה־עשרה.

המדרש האטימולוגי של השם ״מימונה״

״מימונה״ מלשון ״אמונה״

הסבר רווח, החוזר ונשנה בצורה עיקשת למדיי, אם כי בוואריאציות שונות, אומר שהמימונה נקראת כך על שם האמונה, שישראל ״בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל״ (ראש השנה יא, ע״ב), ואף שהגאולה מתמהמהת, והנה כבר הגיע אסרו חג פסח ולא נותר מניסן אלא כשבוע, עם כל זאת מאמינים שבוא תבוא. לפי זה, נועדה המימונה לחזק את האמונה.

ר׳ דוד אסבאגאף מכנה את היום ״יום אמונה״:

״וכן במוצאי פסח, קרא לילה, יום אמונה ויאמן העם ובכל בתי כנסת ילכו מחיל אל חיל אחר תפילת ערבית…״ וכן בפתח הפיוט שהוא חיבר ליום זה:

״פזמון זה ידי כוננהו, לכבוד יום אמונה, ליל מוצאי חג הפסח, כי בשכר האמונה, אל נא הושיעה נא, בזאת השנה״. בן־עמי מספר על אירועים החקוקים בזיכרון ההיסטורי של קהילות שונות בלבוש אגדתי, הקושרים את ״מימונה״ עם ״אמונה״.

גם בימינו הסבר זה רווח למדיי ואתה מוצא אותו בקונטרסי ההסברה האמורים, במאמרים פובליציסטיים ובמסות. מויאל מציין זיקה זו כדבר המובן מאיליו ואף ממליץ לקוראו מכאן ואילך ״חג האמונה״.

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

עד כמה חביב המדרש האטימולוגי־עממי הגוזר את ״מימונה״ מן ״אמונה״ על בני דורנו תעיד העובדה, שהראשון לציון הרב מרדכי אליהו ז״ל, בדברי ההסכמה שלו לספרו של מרציאנו(תשמ״ח) מאמץ זיקה זו, אף שהוא מגלה בה פנים משלו:

״בשירת הים(שמות ט״ו) אנו אומרים ׳וירא ישראל את היד הגדולה… ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו׳. כל הנסים והנפלאות לא החדירו בהם אמונה כמו קריעת ים סוף, אמונה בה׳ ואמונה ברבנים תלמידי חכמים שהם בבחינת משה. לפיכך נוהגים לקבל ברכה מהרבנים במוצאי יו״ט האחרון של פסח, להמשיך את האמונה שקבלו עליהם בה׳ ובמשה עבדו, ולפיכך נקרא החג בשם האמונה״. מרציאנו אף מוצא דימיון בין מנהג ליל ראש חודש ניסן שנהג במצרים לאלה של ליל המימונה. שכן ר״א בן שמעון מתאר טקס ״תווחיד״(=״ייחוד הבורא״), שערכו בבתי הכנסת ושכלל לימוד של סדר קרבן פסח מפרשת ״החדש הזה לכם״(שמות יב) ופיוטים… ״סדר הייחוד בלשון ערבי הגרי בסיפור גדולת הבורא וייחודו ונפלאותיו…״ ואחד משני טעמי המנהג ״באשר בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל וכדי לקבוע בלבם אמונת הגאולה העתידה״.

הירשברג מקבל באופן בסיסי את הרעיון שביסוד המימונה מתבלט ״הקשר ההיסטורי עם ראשית האומה והאסכטולוגי – חזון אחרית הימים –  עם אחריתה״. עם זה, הוא דוחה את הזיקה האטימולוגית ״מימונה־מאמינים״, בנימוק ש״אין לה על מה להסתמך״. גם לגולדברג נראית הזיקה בין החג לבין רעיון האמונה בגאולה, אולם אף הוא דוחה את האטימולוגיה. והנה מצד העניין, כבר פקפק ר׳ ישראל שלום, איש ירושלים, בקשר של מימונה־אמונה: ״אם נתבונן במנהגים של הלילה ובטקסים שעורכים בו נראה שאין להם שום קשר עם האמונה״.

מתקבל מאוד על הדעת, שהנטייה לקשור את הקשר האטימולוגי האמור, שואפת בעצם לשוות לחג אופי דתי, אף שלא בא זכרו במקורות. ברם טענתנו הלשונית נגד קשר זה היא, שלא סביר להניח שהמלה ״אמונה״ נשתבשה ל״מימונה״. שהרי המילה ״אמונה״ שגורה הייתה מאוד בפי יהודי מרוקו, למשל מתוך התפילה ״אמת ואמונה״, הברכה שאחרי קריאת שמע של שחרית הנאמרת יום יום, ועוד. המלה ״אמונה״ שימשה גם בדיבור, כגון בפתגם המפורסם ״אין אמונה בגוי אפילו בקבר ארבעים שנה״ וכן כמילה שאולה בתוך הקשר ערבי־מוגרבי. קשה להניח שמילה כל כך נפוצה תשתבש.

ועוד זאת. אילו הייתה המילה ״מימונה״ תולדה של ״אמונה״ היינו מצפים, שהיא תשתבש רק בפי ההדיוטות, כפי שמצאנו בביטויים אחרים, מסוג ״סרוחה״ כשיבוש של ״אסרו חג״ ו״מאעיטו״ כשיבוש של ״מועד טוב״, שיבושים המצויים רק בפי הדיוטות, וכן ״אפיקומן״ שנשתבשה בפי ההדיוטות תחילה ל״אפיקומר״ ואחר כך ל״רבי קומר״. ככל הידוע לי, אין שום מילה עברית השאולה בתוך המוגרבית היהודית, שתהא משובשת בפי כל הדוברים, ללא הבדל של רובד חברתי או השכלתי. והנה המלה ״מימונה״ נוהגת בפי כל, ואם נאמר שהיא שיבוש, על כרחנו אנו מניחים, שהמלה נשתבשה גם בפי תלמידי חכמים ומשכילים, הנחה שאין לה על מה שתסמוך.

אהרן ממן

מרקם הלשונות היהודים

בצפון אפריקה.

מימונה ־ מדרש השם ומנהגי החג

״מימונה״ מלשון ממון

ר׳ דוד אסבאג אף ייחם להמונים זיקה של ״מימונה״ לשם העברי ״ממון״: ״בדורות האלה שלא הבינו יום האמונה קראו לו יום למימונה והתכוונו לשם ממון הבוטחים על חילם…״, אך אין לדעת אם זוהי אינטרפרטציה שלו לאירועים שראה או שהוא שמע מדרש לשון כזה מאחרים. על כל פנים, הבוחן הלשוני שהראינו ב״אמונה״ תקף גם ל״ממון״, שהרי גם מילה זו רווחה למדיי במוגרבית היהודית.

מלשון מזל

ר׳ ישראל בן רבי יוסף בנימין השניאומר, ש״ליל אל מימון״ הוא שם מצוי בערי צפון אפריקה, והטעם ״כי המלה מיימון misotlh (ובתעתיק המתרגם: מי־זאת, וצ״ל: מסעוד) הן שמות אנשים מוצלחים מאד ועל ידי זכרון שמותם מברכים זה את זה בשפע ברכה והצלחה״.

הסבר דומה נתן הרב י״מ טולידנו, וכן הרב שלום משאש, בגיוון מסוים של הרעיון: ״אמנם הפירוש השגרתי שהיה לו במרוקו, הוא כידוע שבלשון ערבי מימון, זה מזל טוב, והרבה אנשים נקראים בשם זה, ובשביל שהיו נכנסים לימות הקיץ שאדם יכול לעשות עבודה ומסחר, וגם מכינים צידה לאכול בחורף… לזה מאחלים א׳ לחברו ברכת מזל טוב(מימונה) תרויחו ותצליחו״.

ברונו ומלכה אף שתרגמו את המונח ״לילת ל־מימונה״ מלשון שמחה ועליצות החותמת את חג הפסח nuit d'allegresse, qui termine la periode de la Paque נראה שבאטימולוגיה הם כיוונו לעניין הנידון כאן.

המימונה, לדעת החכמים הנזכרים, היא אפוא יום שיש בו במיוחד סגולה למזל טוב, שכן ״מימון״ בערבית פירושו ״מזל״, לכן ראוי לחוג ולשמוח בו. אולם בהסבר זה יש קושי לשוני, ואמנם חוקרים אחדים הבחינו בו, שהרי ״מימון״ הוא בלשון זכר ואילו ״מימונה״ היא מלשון נקבה. ר׳ ישראל שלום⁴⁰ סבור היה, כי ״מימונא היא מילה ערבית גזורה ממילת ״מימון״ שפירושו מזל טוב. לאיש שעסקיו מצליחים, קוראים מול למימון, ז״א בעל המזל טוב״. אכן בהמשך הוא מתרגם את ״אה לאלא מימונא, אלאלא רבוחה, אלאלא פתוחה״ בלשון נקבה: ״גברתי המצליחה, גבירתי המרויחה, גבירתי הפותחתכלומר ה״גברת״ שפתחו לה שערי הצלחה, או ״שזכתה לחסד האל״ (שערי הצלחה ושפע)״, אף שלא נתן דעתו להסביר מי היא ה״גברת״ הנמענת.

גם בן־עמי הבחין בקושי הלשוני שבמדרשי השם האמורים, ״מאחר שהמסורות הקושרות חג זה למימון(אושר) אינן מסבירות מדוע מופיע השם בצורת נקבה״.

בועז חדד ניסה לזהות את הרפרנט של ״גברת״ זו, וגם בהצעה החלופית הביא בחשבון ש״מימונה״ היא מילה ממין נקבה:

״כוסכוס של מימונה… ואולי בעלת הבית שעשתה הכוסכוס הזה מאיזה סיבה הידועה אצלה היתה נקראת מימונה. ואולי כי מלת המימונה בערבית פירושה ״מוצלחת״ וכמו שאומרים לנוסע ״נסיעה מימונה״, אולי לרמוז כי עבר עלינו החג בשלום בלי שום חשש חמץ, הלכנו בדרך צלחה״. הקושי הלשוני אינו מאפשר לקבל אפוא את התרגום העממי ״הלילה של המזל״, שאילו הייתה זו כוונת הביטוי, יש לתמוה מדוע לא נקרא החג ״לילת ל־מימון, במבנה של סמיכות, או ״ל־לילה ל־מימונה״, היינו ״הלילה המסוגל למזל״, במבנה של גרעין ולוואי שאינו סומך.

מימונה < ״מונה״?

הירשבר רמז לאפשרות שחג המימונה הושפע ממנהגים של הנוצרים יוצאי ספרד שחיו באלג׳יריה, ושנתקבלו גם על יוצאי ארצות אחרות. הכוונה לחגיגת ה״מונה״(,muna mona) שחלה ביום השני של חג ה״פסחה״, שבמסגרתה היו יוצאים לשדות או לשפת הים ואוכלים שם עוגה מתוקה הקרויה ״מונה״. לדברי האב אנטוניו פיראל ממדריד, אף שמו על עוגה זו ביצה קשה מבושלת במים חמים ואמרו ״mona״.

כלום התכוון הירשברג ליצור זיקה אטימולוגית בין ״מימונה״ לבין ״mona״? אם כך, צריך להניח, שגם כאן אירע שיבוש בהגיית השם. ומה שאולי היה ״לילת ל־מונה״ הפך להיות ״לילת ל־מימונה״. ואולם אימתי אנו מצפים לשיבושי הגייה? במקרה שהמילה השאולה שוב אינה שקופה בעיני הדוברים לא מבחינה אטימולוגית ולא מבחינה סמנטית.

והנה דווקא למילה ״MUNA״ יש הומופון ערבי, ״מונה״(=״אספקה, מצרכי מזון״), שיש לו קרבה סמנטית לעניין הנידון, כלומר ל״חלת החמץ הראשונה שאוכלים בצאת הפסח״, ולכאורה לא היה מקום להשתבשות המלה. ועוד מבחינה מתודולוגית, ראוי ככלל, שנעמיד דיבור על חזקתו, ולא נניח שיבוש אלא אם יש בידינו ראיות ברורות.

מימונה על שם ר׳ מימון

ר׳ אברהם כלפון הסביר, שבמוצאי פסח הגיעה השמועה על פטירתו של הרמב״ם (שנפטר בשנת 1204), ועל כן הוא רואה במימונה מעין ״סעודת הבראה לאבלים״. אולם כבר דחה ר׳ מרדכי הכהן את ההשערה הזאת, ״יען גם בירושלים תוב״א נקראת מימונא והיא מלה ערבית וכו'.״ לפי ר׳ יוסף בן נאים, באסרו חג פסח נפטר ר׳ מימון, אביו של הרמב״ם, ומאחר שאין הולכים להילולא בחודש ניסן, באה המימונה כמעין תחליף להילולא, וה״מימונה״ היא אפוא על שם ר׳ ״מימון״. הרב י״מ טולידאנו גילה קושי מהותי במסורת זו. וגם הירשברגהצטרף לשוללים אותה, הן בגלל חוסר הוודאות לפטירתו של מי מתכוונים, לפטירת האב או לפטירת הבן, הן משום עממיותו של המדרש האטימולוגי, שראה זיקה בין שני השמות, אך סתם את דבריו בעניין האטימולוגיה העממית ולא פירש. לטעמנו, אילו נקבעה המימונה לזכר הרב מימון או לזכר בנו הרמב״ם, ראוי היה לקרוא לחג על שמו של ר׳ מימון, כלומר ״לילת מימון״, היינו ״הלילה של מימון״, והשם הפרטי יהא כמובן ללא תווית היידוע הערבית ״ל־״. זאת ועוד, הרי ימי ההילולה, שחגגו במרוקו בימי פטירתם של צדיקים מרובים היו, ואותם כינו בשם ״הילולה״, כגון ״ל־הלולה די רבי שמעון(בר יוחאי)״, ״ל־הלולה די רבי מאיר(בעל הנס)״. ומדוע לא ייקרא גם החג הזה ״להלולה די רבי מימון״?

מימונה על שם מימון מלך השדים

איינהורן הביע את הדעה, שהמימונה נקבעה כחג לכבוד מימון, מלך השדים(בדמונולוגיה היהודית) ושהיא נועדה לפייסו, כדי שלא יגרום נזקים ליבול ולבריות באותה שנה. ולפי זה הריהי חג אלילי גויי במקורה. דעה זו אינה מקובלת ביותר על החוקרים.

נגד סברה זו אפשר אף להוסיף נימוקים אחרים. דרך משל, אילו היה החג ־ ולו במקורו – לכבוד השד מימון, היינו מצפים שיישאר שריד כלשהו של תפילת לחש או תפילה ״לא כשרה״. אף לא נותר זכר כלשהו להתנגדות של חכמי הדור ומנהיגיו למימונה מטעם זה. בעוד שהדוגמות לעבודת שדים או לטקסי פיוס שדים, שאיינהורן מתאר הוא מביא שוברם בצדם, כלומר עדויות מפורשות, שחז״ל התנגדו להם ואסרו אותם. ועוד זאת, ראינו למעלה, כי השם ״מימונה״ מתועד רק למן המאה השמונה עשרה, ולא סביר שבפרק זמן קצר יחסית יישכח כליל מוצאו של החג. בין כך ובין כך, עיקר הטענה לשיטתנו, המבקשת לעיין בשם עיון לשוני, היא שגם כאן ראוי היה לקרוא לחג ״לילת מימון״, ללא יידוע, הנחוץ רק לפני שמות כלליים ולא שמות פרטיים. יתר על כן, צורת השם היתה צריכה להיות בזכר ולא בנקבה.

אמנם איינהורן היה ער לבעיה זו ואף הציע לה פתרון, שהמלך אינו בא לבד אלא בלוויית המלכה, מכאן שהחג נקרא ליתר דיוק על שם ״מלכת השדים, מימונה״. איינהורן ניסה ליתלות בדברי בנימין השני" כדי להוכיח את טענתו, אולם אין דברי בנימין השני עשויים לתמוך, ולו ברמז דק, בהסברו של איינהורן. גם השם שהביא בנימין(בתעתיק המתרגם) ״לעל־על־מיימוך הוא מיודע, והנימוק האטימולוגי, שנתנו לו האנשים במקום הוא מלשון ״מזל״. איינהורן מציע לראות בהוראה ״מימוךמזל״ גלגול סמנטי משמו הפרטי של מלך השדים, ״שמזלו של אדם תלוי בו, ובידיו מפתחות המלבושים והאוצרות… גם ״גד״(ישעיה סה, יא) אלוהי הגורל (דיימון, היינו שד בתרגום השבעים) הפך למזל בארמית, בערבית ובעברית״. אולם ההתפתחות אינה בהכרח לפי הסדר שאיינהורן מציע. השם ״מימון״ הוא בעל צורה דקדוקית ברורה וכמוהו יש רבים בערבית, כגון ״מחמוד״, ״מנצור״ ו״מעלוף״, מהם שנהגו גם בקרב היהודים, כגון ״מסעודי׳, ״מכ׳לוף״ ו״מעתוק״. שמות אלה תנייניים הם ונגזרו מההוראה הכללית של השורש. רוצה לומר, השם הפרטי ״מימון״ קיבל את הוראתו מצורת הבינוני הפעול מהשורש ימ״ן, שאחת מהוראותיו קשורה ב״מזל״, ולא כביכול ההיפך.

הרב י״מ טולידאנו אומר ש״מביאים שבלים וכל מיני ירק ומניחים אותם על השולחן, ומצליפים בהם ואומרים:״שנה ירוקה מימון״, ״שנה ירוקה מימון״. מתכוונים בזה לברך את שנת התבואות החדשה המתחילה אחר פסח.״

מימון״ כאן מה מעמדו התחבירי ומשמעו האטימולוגי? לכאורה הריהו פנייה בביטוי של איחול, והדוברים פונים אל ״מימון״ דמיוני או דמוני כלשהו. אולם אפשר גם להבין אותו כתמורה אל מה שאומרים קודם, כלומר ״שנה ירוקה ומימון־מזל״, והריהו אפוא כפשוטו, שם עצם כללי.