מורשת יהדות מרוקו

השולחן בבית

בעוד הגברים נמצאים בבית הכנסת, עורכת בעלת הבית את השולחן, אך לא כמנהגה בשאר ימות השנה. הגוון הירוק בולט לעין, שכן נוסף על כל מיני הירק המקשטים את הבית, מגיחים על השולחן שיבולי חיטה ושעורה, פול ירוק, חסה ופרחים — סימן לשנה ירוקה ומבורכת ודג חי שהוא סמל השפע והפוריות.

 לידו מונחים חלב, דבש, קמח, ביצים, אגוזים, שקדים, תמרים, עוגיות ודברי מתיקה. בערב זה אין זכר למלח, פלפל, זיתים שחורים או חרדל ובשר. מאכל מיוחד שמתקינים אך ורק בליל זה של המימונה הוא ה״מופליטה״ — מאפה מבצק דק, מטוגן על מחבת בשמן כעין החביתה, בשינוי אחד: במקום ביצים משתמשים בקמח. את ה״מופליטה״ טובלים בחמאה מריה ובדבש. מאכל אחר, העולה על שולחן הסועדים באותו ערב, הוא ה״כוסכוס״ ״.

מנהגים רבים ושונים קשורים להצגת הפריטים המקשטים את השולחן, להכנתם או להשגתם. תשומת לב מיוחדת ניתנת ל״כמירא״ (שמרים), המשמשת להכנת הלחם. הרעיון העממי המונח ביסוד מנהג זה הוא ש״עליית״ השמרים מסמלת ״עליית״ גורל היהודים.

היו יהודים שנהגו לקבל שמרים אלה מהמוסלמים, אולם משפחות רבות הקפידו להכינם בעצמן. יהודי מרקש נהגו לשמור את היין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים.

באותו מעמד שרו את הפזמון הבא:

בפימז טוב והצלחה / תהיה לעדתנו

וקול ששון וקול שמחה / יישמע בארצנו

ואז תהיה הרווחה / בביאת משיחנו.

אל השמרים  מוסיפים עלי־תאנה, פולים, תמרים, וגם חמש מטבעות כסף. אלה היו מטבעות כסף. ששימשו אך ורק למטרה זו ונועדו לסמל את ה ״ באראכה ״ (הברכה). בכמה קהילות נהגו לכסות את השמרים בטלית כדי שיתפחו. על הטלית הניחו צמיד זהב או כסף. שמרים אלה כינו בשם ״אלערוסה״(הכלה).

ויש אומרים: ״אל׳עריסה״, כלומר ״העריסה״, ברוח הכתוב: ״ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה״ (במדבר טו, כ׳).

 בזמן הכנת השמרים אמרו: ״בזכות אליהו הנביא שהשמרים יצליחו״. יש מסורת אצל כמה משפחות לשמור את השמרים במשך שלושה ימים לפני שמשתמשים בהם להכנת לחם.

בגמר תפילת הערב, נוהגים המתפללים ללוות את הרב או את החזן לביתם. בכמה מקומות נושאים המתפללים את הרב על כתפיהם ומלווים אותו בשירה. בבית, מכבדת אשת החכם את האורחים  והרב מברך את כל הקהל, לרוב בברכת כהנים.

שרים בדרך את השיר ״יעלת חן״.

בפאס, למשל, מגישה אשת הרב לכל אחד עלה חסה שטובלים בדבש. הרב מעביר על מצחו של כל מבקר פול ירוק טבול בחלב

 בלכתם נוטל כל אחד ואחד תמר ונחפז לשוב הביתה. בכמה קהילות בדרום־מרוקו מביא הגבר מבית הכנסת שיבולי חיטה או שעורה או ירק כלשהו והוא מניחם על סף ביתו, וזאת משני טעמים: להראות לאורחים ולסמל בהם שנה ירוקה ורעננה.

הביקורים נעשים לפי סדר מסוים, והכל לפי המנהג המקובל במשפחה. כדאי לציין שבכמה קהילות יהודיות בדרום מרוקו נוהגים באותו ערב לקרוא את ההגדה. נוסף לביקור אצל הרב ולאחר מכן אצל ההורים, נודעת חשיבות רבה לקביעת הביקור הראשון.

יהודי האזור דאדס, למשל, שומרים על מסורת להתחיל במצוות הביקור באותו בית, בו ביקרו לראשונה בשנה החולפת. כל ההצלחות של השנה נזקפות לזכותו של אותו הבית. והיה אם המסורת לא נשמרה ומאן דהוא ערך ביקור ראשון לא באותו בית, בו רגיל הוא לבקר, כל כישלונותיו באותה שנה ייזקפו על חשבון אותו מישגה.

מאידך, מעולם לא נזקפו כישלונות או אסונות כל שהם באותה שנה לחובת הבית המסורתי, בו נהגו להתחיל בביקורו וזאת משום שמה הטוב של המשפחה.

ברגע שנכנסים אל הבית, מברכים את המארח בברכת ״תארבחו או תסעדו״ (תזכו ותצליחו). נגנים רבים מסובבים באותו ערב בחוצות העיר ונכנסים לרוב הבתים. שירים רבים מושרים אז. כך, למשל, נהגו לשיר בקאזאבלאנקה בעת היכנסם לבית:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא מפעודא / או תאדבחו או תסעדו /

אה יא אולאד ליהוד / אה יא אולאד ישראל

 הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / הו יהודים / הו בני ישראל

או שיר אחר:

אה לאלא מימונה / אה מכארכא ממעודא / או תארכחו או תפאעדו / אלללאה

איזיב אלעאם מזיאן/אללאה איעתיכום אססחא / איעיסולכום אדרארי

אה תבארף אלללאה עלא ליהוד / אללאה איזיד פייאם ישראל/ עאם אכור תכונד פירושלים

הו לאלא מימונה / הו המבורכת והמאושרת / תזכו ותצליחו / ה׳ יביא שנה טובה/

ה׳ יתן לכם בריאות/ בניכם יחיו/ ברכת ה׳ ליהודים /ה׳ יוסיף בחיי ישראל / בשנה הבאה תהיו בירושלים

ברשותכם רבותי, אעשה כאן אתנחתא קטנה ממאמרו של יששכר בן עמי, ואביא כאן את דעתו של ד"ר יגאל בן-נון, חשוב מאוד לקרוא את הכתבה עד הסוף, מרתקת, משכילה ואני סבור שכמעט אין עליה עוררין. 

חג למימונה הגבירה, אשת שד המזל

מאת ד"ר יגאל בן נון

פורסם במוסף לספרות של הארץ 8-4-2007

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה מלכתחילה לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה כל מרכיבים דתיים. אולי משום כך נשכח בישראל מוצאה הפגאני ונוספו לה משמעויות חדשות

המימונה של יהודי מרוקו היא חגיגה משפחתית ואירוע ציבורי המושך אליו פוליטיקאים רבים, וכך היתה לתופעה ישראלית לגיטימית. ההסבר הנפוץ בשאלת מקורותיה קשור למדרשי שמות המנסים לעגנה בהקשרים יהודיים דתיים. בישראל נקשרה המימונה ליום הולדתו של רבי מימון, אבי הרמב"ם. לעתים היא גם מוזכרת גם כחג האמונה, על פי הקירבה הצלילית של המלים. המימונה קשורה כמובן בגאולה וביציאת מצרים מפני שהיא נחוגה באסרו חג של פסח. אבל למעשה, כל הפרשנויות הללו בטעות יסודן.

שולחן המימונה נותן רמז למקורו האמיתי של המנהג. הוא אינו ערוך לארוחה משפחתית חגיגית, כמקובל, אלא נועד למטרה אחרת: להציג לצופה בו אוסף של סמלים המתחברים לדבר אחד. אין מקום בשולחן הזה לתבשילי המטבח המרוקאי.

אין בו בשר ואין בו שפע סלטים. לעומת זאת בולטים בו מרכיבים שסמליותם מצדיקה את נוכחותם: דג חי בתוך קערת מים, חמישה תרמילי פול ירוק בבצק, חמישה תמרים, חמישה צמידי זהב בתוך קערת בצק, חמש טביעות אצבעות עמוקות באותו בצק, חמש מטבעות כסף, חמישה תכשיטי זהב או כסף, תכשיט בצורת כף יד, דברי מתיקה, חלב וחמאה, קמח לבן, שמרים, דבש, מיני ריבה, גוש סוכר, שיבולי חיטה, צמחים ירוקים, עלי תאנה, פרחים וירק מן השדה. כל אחד ממרכיבים אלה אמור לסמל שפע, פוריות, מזל, ברכה ואושר. אף הברכה המסורתית מותאמת לסמלים אלה: "תרבחו ותסעדו", שמשמעותה: "תצליחו ושיתמזל מזלכם".

לאיזו מטרה עורכים את השולחן התשובה מצויה גם בשמה של החגיגה וגם בשירים המושרים בה. השם מימונה הוא הצורה הנקבית של מימון. מימון בערבית משמעותו מזל או הגורל הטוב. באירוע זה שרים שירים לכבודה של "לאלה מימונה / מברכה מסעודה", שתרגומו: "מימונה הגבירה / מבורכת בת מזל". הרי לנו אם כן טקס המיועד להגיש לגבירת המזל שולחן ערוך בתקרובות, המסמלות שפע, בריאות הצלחה ומזל.

השולחן הערוך לכבודה של גבירת המזל אינו זר למי שמתחקה אחר מנהגים ומסורות עממיות מדורי דורות. אנו מוצאים אותו כבר בדברי הנביא ישעיהו: "ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי, הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך". גד אינו אלא האל הבבלי בעל-גד, אל המזל או הגורל הטוב, והפנייה אליו באמצעות שולחן ערוך נועדה לפייסו בדרכי נועם. את המנהג הזה, כמו אמונות טפלות רבות אחרות, גינו נביאי ישראל וגם התלמוד: "והעורך לפניה (=לפני היולדת) שולחן הרי זה מדרכי האמורי" (תוספתא שבת, ז).

כבר במאה ה-15 מוזכר בכתובים השד מימון, בן זוגה של השדה מימונה. ב"ספר מפתח שלמה", שמקורו כנראה בספרד שלפני המאה ה-15, מוזכר שד או מלך או אל בשם "מימון השחור בארץ המערב". המערב אינו אלא צפון אפריקה, ומרוקו בפרט. מימון ובת זוגו מופיעים בכתבי יד רבים החל מן המאה ה-16. אבל מתי החלו לערוך לכבודם שולחן באסרו חג של פסח במרוקו בכתביהם של נוסעים יהודים שהשאירו לנו עדויות ממראה עיניהם בערי מרוקו טמונה התשובה. הנוסע האיטלקי שמואל רומנילי, שסייר במרוקו בסוף המאה ה-18, הבחין במנהג ואף נתן לו פירוש ברור: "בליל צאת החג עורכים שולחנם במיני מגדים ומבקרים זה לזה. הקרואים אוכלים מאשר יחפצו ומברכים לבעל הבית. מי יגיד לנו מה אלה למו אולי יהיה כחוקת העורכים לגד שולחן". רומנילי לא התקשה לקשר בין שולחן המימונה לתופעה המקראית.

גם הנוסע בנימין השני, שהגיע למרוקו ב-1852 לערך, מזכיר את ליל אלמימון. שני נוסעים נוספים – החיד"א (חיים יוסף דוד אזולאי) ב-1772 ואלקנה בר ירוחם – מציינים את אסרו חג פסח כיום מועד לפגיעת עין רעה, ולכן יש לערוך בו סעודה כדי להרחיק את המזל הרע. וכך מובן כיצד פייסו את שדי המזל מימון ומימונה דווקא באסרו חג.

מקור נוסף לחג הם טקסי שבטי הגנאווה המרוקאיים, שנגינתם השפיעה על מוסיקאים רבים במערב. הגנאווה עורכים טקסים פולחניים אחת לשנה, והם מתחילים בתהלוכה ומסתיימים בריקודים אקסטטיים. שיריהם אף כוללים פנייה לאלה מימונה ולבן-זוגה, סידי מימון. גם בקרב אמונות הגנאווה שבמרוקו, הפנייה לגבירה מימונה ולבן זוגה קשורה לאלת המזל ולרצון לפייסה. והרי שיר אחד מתורגם לדוגמה: "הנה היא באה מימונה הגבירה / הנה היא באה מבורכת בת-מזל. / ישמח בה גדול וקטן. / מימונה מביאה שפע רב / הנה ממתקים, הנה סופגניות / הנה כוסות רבים / הנה הכוח ואורך ימים / הנה השמחה והעונג / הו מימונה הגבירה היקרה / שמשך בהירה ומרפאה / בואי אלינו כל שנה יפה וצוחקת / בואי אלינו כל שנה, הביאי ברכה".

למרות המרחק הרב בין מנהגי היהודים במרוקו לבין שבטי הגנאווה, נראה שיהודי מרוקו אימצו את דמותה של גבירת המזל. אבל דמותו של סידי מימון, שהיתה בשימוש בקמיעות ובכתבי חוכמת הנסתר והקבלה, נעלמה בהדרגה ונותרה רק דמותה של בת זוגו.

מנהג נוסף קשור ליום המימונה. ביום זה נהגו יהודי מרוקו ללכת למקור מים כדי לטבול בו את רגליהם. בקזבלנקה נקרא המנהג "בו הראס": החוגג נכנס למים, מפנה את גבו לים, מוציא מכיסו חלוקי אבנים ומשליך אותם מאחורי גבו באומרו: "סיר אבו הראס, סיר א דר, סיר א לעלאיל" (=לך בן הרס, לך כאב, לכו מזיקים). פעולה טקסית זו של שימוש במים להסרת פגעים מוכרת בקהילות אשכנז בשם "תשליך", מנהג שמקורו לא לפני ראשית המאה ה-15. ב"תשליך" נאמר פסוק מסוף ספר מיכה: "ותשליך במצלות ים כל חטאותם".

חגיגת המימונה של יהודי מרוקו נועדה איפוא לפייס שדת מזל מקומית ולא היו בה מרכיבים דתיים, ואולי משום כך התעלמו בישראל ממקורותיה הפגניים. כך קרה גם למנהג התשליך, ושניהם עברו ברבות השנים לגיטימציה דתית. אבל אין פסול בכך שהדורות הבאים יוסיפו משמעויות חדשות-ישנות לחגים ישנים. ראוי במיוחד לתת את הדעת לכך שהמימונה היתה במשך דורות ליל חג לצעירים ולאוהבים וסמל לאחווה יהודית-מוסלמית. שהרי מאחר שהיהודים לא יכלו להחזיק בבתיהם בשבעת ימי הפסח מאכלי חמץ, נתנו להם המוסלמים אז קמח, שמרים ושיבולי חיטה. אלה ואלה יכולים לשוות לחג כוח משיכה נוסף, בלי להכחיש את האופי הדמונולוגי של המנהג.

8-4-2007
Yigal Bin-Nun
Universite de Paris VIII

יש צורך דחוף באיסוף שירים אלה שלא נרשמו מעולם. מחוץ ללהקות מקצועיות נהגו לנגן בבתים, היו גם להקות שהיו מתארגנות לערב זה. שירים רבים מושרים רק בהזדמנות זו. במסגרת עבודה זו אספנו קטעים רבים של שירים שונים כגון זה המדבר על ייחוד המימונה:

ליל אלמימונה / מעזולא דימא / פדניא כאלמא / כאינא פכיל אלבלאד / לילת אל מימונה / פכריז פסח.

(ליל המימונה / מיוחד הוא / בכל העולם / קיים בכל מקום / ליל המימונה / במוצאי פסח). או שיר אחר:

איה לאלא / ויזוני ונזיד, / וילייאם איטוואלי / איה לאלא / יא סידי מימון / איה לאלא / יא כחאל לעיון.

(אוי, גברת / בואי אלי ואבוא אליך / הימים ארוכים / או, גברת / אדוני מימון / או, גברת/או, בעל העינים הכחולות).

בבוא האורח אל בית פלוני, נוהגים לכבדו, וגם כאן קובעת המסורת המשפחתית: יש וטועם רק מהדבש, או מהתמר וכוי. גולוון מציין, שבראבאט רק למשפחת הרוש הייתה זכות לטבול ידיהם בקמח שעל השולחן ולהניח את היד על הכובע  (כנראה כדי לקבל את ה״כמסא״).

הרחובות הומים מתנועה ערה של עוברים ושבים. רוב הבחורים מחופשים וכן הבנות. התחפושת המקובלת היא בדרך כלל לבושם של המוסלמים ״

בשתי קהילות יהודיות קטנות קיבלתי מידע לפיו התחפשו הגברים לנשים. במאראקש נהגו הבחורים להתקשט בעלי זית. עלי־זית מופיעים בכמה מנהגים הקשורים ביום זה גם אצל עדות אחרות. פרופי נחום סלושץ ראה אצל האנוסים בפורטוגל טקס מיוחד במינו: כל אחד מביא ענף של עץ־זית, בו הוא מכה את המים, זכר לקריעת ים־סוף.

בערב זה של המימונה, נוהגות משפחות רבות לסיים ״עיסקות״ שתכליתן להקים ביניהן קשרי משפחה. בלוב נוהגות הבנות ללבוש בערב זה את שמלותיהן המהודרות. הן ניצבות בפתח הבית כשפניהן גלויות; כד ניתנת לבחורים הזדמנות לקבוע את בחירתם. הארוס שולח בערב זה מתנות מיוחדות לארוסתו.

למחרת בבוקר נוהגים להשכים קום, כי לפי המסורת העממית שנשתמרה בדרום־מרוקו: המאחר להקיץ יהיה עצלן אותה שנה. בכמה קהילות עורכים הבחורים בשעה מוקדמת של הבוקר תחרות סוסים במטרה להגיע לנחל ולטבול שם. מבלים את כל היום על שפת הים, ליד נחל או בחורשה. יהודי אלג'יריה נוהגים לעלות באותו יום גם אל קברות הצדיקים.

במאראקש נוהגים היהודים לשים פעמיהם בבוקר למעיין הנקרא ״ סקאית אל־מזודי ״; האישה מכה במים 7 פעמים והגברים טובלים משך שעה ארוכה את רגליהם ורוחצים פנים וחזה. אין יודעים מה טעם נוהרים הם למקום הזה. על כל פנים, יש עניין רב בהבאת האגדה הקשורה למקום זה והמובאת ע״י לג׳י :

היה היה עשיר מוסלמי בשם אל־מזודי. לאיש זה היתד. בת. פעם אחת, בלילה, חלשה דעתו והוא בעל את בתו. בשנצטללה דעתו, הלך להתייעץ עם אנשים חסידים ושאל את פיהם איך הוא יכול להיטהר מחטא זה. הם השיבו לו: עליך לחפור במו ידיך תעלת־מים שאורכה ארבעה ימי הליכה ואז יכופר עוונך. אל־מזודי החל בעבודה וחפר תעלה, שנועדה לספק מים למוגאדור…

היהודים שואבים באותו יום מים מכל באר ושופכים על רגליהם ועל סף הבית. יהודי תאפילאלאת שופכים מים עד כי יוצף ביתם, ואומרים ״דפאענא אל־באס אול־עכאס״ (אנו דוחים את הרע ואת הכישלון).

 יהודים אלה נהגו גם לצקת באותו יום שמן על סף הבית ולטבול את רגליהם בשמן, בטרם היכנסם לבית. בקהילות אחרות שואבים מים מהנהר ולאורך כל הדרך שופכים מים. הקשר בין ניסוך המים ובין ברכות השפע אינו טעון ראיה.

כדאי לציין אמונה עממית נוספת הקשורה במנהג זה: בכמה קהילות דרומיות מזכירים היהודים ״נעאס דל עומר״ — דהיינו נימנום העומר. לפי אמונה זו צפויות הבריות בתקופת העומר לנמנום ולעצלות. הטבילה ביום המימונה נועדה לגרש סכנה זו ולחסן את האנשים מפני העצלות. ״זורקים את העצלות״ למים.

במקומות שאין שפת־ים או נהר, נוהגים לבלות את כל היום בחיק הטבע ^. מן הראוי להוסיף שבאותה תקופה לערך נוהגים התלמידים המוסלמים שבפאס לחגוג את ״ שולטאן א־טולבה  ״. נוהגים לצאת אל הטבע למספר ימים. לא מן הנמנע שיהודי פאס הושפעו מחגיגות אלה, אם כי אין לדעת בביטחון באיזו תקופה הן החלו.

ראיון עם ד"ר יגאל בן נון על מקורות המימונה

http://www.youtube.com/watch?v=ePQ793TAgKo&feature=share&list=ULePQ793TAgKo

Une vieille tradition: "Le sultan des tolbas"

Le supplément culturel du journal "Almaghrib" – Nos 5 p. 69 et 6 p. 91 des 5 et 12 mai 1938

Version arabe (PDF)

1. Description des festivités

Lorsque le printemps arrive et que la vie s'épanouit pour faire bon accueil à sa jeunesse, que la terre se couvre de verdure et les fleurs se présentent dans une féérie de couleurs et exhalent un parfum qui embaume les coeurs, que les oiseaux gazouillent sur les branches, appelant l'homme à reconnaître la beauté sacrée de la nature et à jouir d'un moment où il ne pense pas aux problèmes de la vie matérielle et s'oriente avec toutes ses sensations vers un univers où l'âme baigne dans le monde de la poésie et de l'esthétique, un monde de l'imaginaire et de la jouissance qu'aucune règle sociale ne limite ni aucune pulsion corporelle ne pousse, lorsque le printemps arrive, nous hâtons le pas pour nous y intégrer pendant quelques heures ou quelques jours que nous dérobons au temps qui passe pour tuer le temps.

Au coeur du printemps – jeunesse de la vie – l'être humain revivifie sa jeunesse et cueille de sa mer ondulée par une brise agréable sous un soleil radieux, des instants de bonheur qui sont ce dont on peut se souvenir le mieux dans la vie, ou plutôt qui sont eux-mêmes la vie. Toutes les peines que nous nous donnons au cours de notre existence tendent vers la sacralisation de la beauté; et le printemps n'est autre que la fine fleur de cette beauté arrivée au stade suprême de sa maturité.

La "Nouzha" (ou partie de plaisir) que nous organisons dans notre milieu marocain pendant la saison du printemps est l'un des aspects les plus agréables de notre vie. Son image reste gravée dans notre mémoire plus que tous les autres jours que nous passons à travailler ou à nous divertir à l'intérieur des murs de la ville pendant toute l'année. Tout ou presque s'efface de notre mémoire; nous perdons tout contact avec les traces des différentes étapes de notre passé, mais les jours heureux de ces sorties sont toujours présents à l'esprit et sont voués à une vie éternelle. Ils rappellent toujours le souvenir d'une excellente compagnie. Le plus vieux d'entre nous qui se met dans un coin de la pièce devant un feu pour se réchauffer, ne se remémore son passé pourtant riche en évènements que lorsqu'il évoque le mot "nouzha". On le voit alors pétiller de joie comme si le sang de la jeunesse se met à couler dans ses veines. Il s'engage dans une causerie des plus agréables et vous entretient d'une journée printanière qu'il a passée dans une sortie avec ses amis ou les membres de sa famille, alors que les aventures qu'il a vécues en ville ont complètement disparu de sa mémoire pour faire partie du néant.

La sortie, dans notre milieu, est entièrement liée au printemps qui se manifeste au Maroc dans toute sa splendeur. Après la saison d'été avec ses vents chauds, la saison d'automne avec ses feuilles mortes et la saison d'hiver avec ses larmes, le printemps arrive, le visage épanoui et riant. Nous nous hâtons de lui élever une statue, et nous dérobons du temps au temps pour nous abandonner à son air vivifiant, ses couleurs magiques et son réveil de l'état onirique. Le printemps vient à peine de faire son apparition que les gens sortent de la ville vers les jardins extra muros ou vers les rives du fleuve. Les familles se dirigent par petits groupes vers les lieux qu'elles choisissent pour leur sortie, chantant de belles strophes d'une voix mélodieuse. Telle est "la nouzha" que nous organisons avec les membres de la famille ou le cercle des amis. Mais comment se présente-t-elle en milieu étudiant où bouillonne le sang chaud de la jeunesse? C'est celà qui peut être considéré comme un miracle, et c'est celà la belle tradition qui nous a été léguée comme héritage, et qui a permis à notre milieu scolaire de se distinguer de celui des autres pays. Cette tradition est la source d'une poésie éternelle d'où jaillit le bonheur de la jeunesse au printemps de la vie.

Quelle est cette nation parmi tous les pays du monde qui accorde autant d'intérêt au printemps et à la jeunesse estudiantine, et qui organise chaque année une fête de couronnement d'un étudiant de sa grande Université? Quel est ce pays où le Roi lui-même accourt pour saluer "le sultan des tolbas" et le combler de cadeaux dans une atmosphère de joie et d'allégresse? C'est notre pays qui nous a transmis une telle tradition que nous conservons jalousement et dont nous sommes fiers. C'est notre pays qui veille à ce que le printemps soit une saison de jouissances. Nos deux capitales spirituelle et administrative jouent un rôle important dans la perpétuation de cette belle tradition et offrent aux jeunes des générations montantes un exemple vivant du sacre du printemps et de l'affection que la nation porte à ses étudiants.

Dans la ville éternelle de Fès où le printemps se présente dans tout son éclat et étale sa splendeur sur les rives de "Wady Aljawahir" (la rivière des perles), les étudiants regroupés au sein de leur campus universitaire adressent à Sa Majesté le Roi, l'éternel symbôle du pays, leur requête d'organiser leur fête traditionnelle, et le Roi bienaimé leur fait savoir par l'intermédiaire de son Grand Vizir qu'il acquiesce à leur demande. Les étudiants tiennent plusieurs réunions de mise au point des modalités d'organisation des festivités et annoncent la mise en surenchère du sultanat parmi les Tolbas venus de différentes régions du pays qui, dans le souci de parfaire leur éducation et leur culture, ont choisi de vivre loin de leur lieu natal et de leur famille pendantplusieurs années.

Le vendredi qui suit le jour de l'annonce de l'accord royal, les étudiants tiennent dans l'après-midi une réunion  plénière au vaste patio de l'Université dela Karaouiyine. Lasurenchère est ouverte officiellement, avec la participation active de tous les étudiants et se déroule sur deux après-midi d'affilée avant de se solder par la désignation du candidat gagnant. La surenchère atteint quelquefois la somme de 20.000 francs et plus. Le gagnant se fait proclamer "Sultan des Tolbas". Après cette proclamation, il retourne à son établissement pour constituer son gouvernement avec les condisciples de son choix, auxquels il propose différents postes ministériels, des postes de chambellan, de chefs du Méchouar et de trésorier responsable des dépenses occasionnées par l'organisation des festivités qui durent quelques fois près de deux semaines. Ce trésorier n'est pas obligatoirement choisi parmi les étudiants. Les dépenses sont couvertes par la somme ayant servi à l'achat du privilège du sultanat, à laquelle viennent s'ajouter une subvention du gouvernement et des dons de quelques institutions de Fès, sans compter les impôts prélevés sur les notables de la ville sur ordre du "Sultan des Tolbas" qui prend à cet effet des décisions sous forme de notifications portant sa signature et son sceau. Le "Sultan des Tolbas" désigne son "Mohtasseb" qui doit savoir s'acquitter de sa mission avec humour et plaisanterie lors des tournées d'inspection qu'il sera appelé à effectuer dans les souks pour contrôler les prix, vérifier les balances et autres instruments de mesure, analyser les ventes, établir l'assiette des impôts, arrêter le niveau des contraventions de propos délibéré. Les commerçants paient tout ce qu'on exige d'eux de bon coeur, sachant qu'ils encouragent les étudiants dans leur belle entreprise et qu'ils participent de cette manière au succès de l'animation de cette fête de la jeunesse.

Le vendredi d'après, à 11 heures du matin, le "Sultan des Tolbas" quitte son école à la tête d'un cortège officiel formé de ses ministres et de ses chambellans. Sa Majesté le Roi lui envoie un cheval harnaché ainsi qu'un habillement complet. Elle lui délègue le chef des fêtes organisées au palais ainsi qu'une troupe de soldats et des assistants du pacha. Le cortège se rend d'abord à la mosquée "Al Andalous" pour la prière du vendredi. Ensuite, il se dirige vers le tombeau de Sidi Harazem devant lequel "le Sultan des Tolbas" se recueille. Pendant la marche du cortège ainsi qu'au cours de cette visite, les étudiants vendent des dattes au public des spectateurs à des prix très élevés atteignant par moments 10 francs la datte. Le produit de la vente vient s'ajouter à la somme destinée à faire face aux dépenses des festivités. Puis, "le Sultan des Tolbas" suivi de son cortège revient vers le soir à son école.

Le lendemain, après la prière du milieu de la journée, "le Sultan des Tolbas" et son cortège se dirigent vers le "souk des Attarines" (le marché des parfumeurs) et le quartier "Talaâ". Ils passent par la porte "Mahrouk", longent la route entre la ville nouvelle et la kasbah "Cherarda" en direction de la rivière de Fès, où le pacha de la ville nouvelle a fait dresser des tentes pour accueillir les étudiants et une tente pour lui-même, car il lui revient de veiller à la sécurité au cours de la fête. Les plus grandes et les plus belles tentes sont réservées pour la prière. Elles sont installées à proximité de la tente du "Sultan des Tolbas". Le trésorier distribue le produit de la collecte aux étudiants répartis en petits groupes dans les différentes tentes, tandis que le "Sultan des Tolbas" engage les dépenses sur le produit de ces entrées.

Les Fassis trouvent un grand plaisir à passer une journée ou deux en compagnie des étudiants. Ils se hâtent pour occuper un emplacement convenable sur les bords de leur belle rivière. Ils y dressent leurs tentes et emportent avec eux les provisions nécessaires. Les étudiants passent la journée du dimanche à se reposer et se divertir. Le lundi suivant est réservé à l'accueil d'un prince de la famille royale qui vient présider la fête au nom du Roi, et distribue des cadeaux en argent et en nature pour aider les étudiants à renouveler leurs provisions et faire face aux dépenses imprévues. Puis, c'est au tour des commerçants de présenter leurs cadeaux au nom de leurs professions. Les juifs et les représentants de la colonie européenne ne manquent pas au rendez-vous et offrent également des présents. Tout récemment encore, l'ordre des avocats de la ville de Fès a fait don d'une montre de grande valeur au "Sultan des Tolbas". Une intense activité "makhzénienne" a lieu sous la tente du "Sultan des Tolbas" pendant toute la journée. Les ministres préparent les projets de dahirs avec la collaboration de secrétaires choisis parmi leurs condisciples. Des plaisanteries humoristiques sont organisées pour divertir les étudiants. Le sixième jour de la fête, Sa Majesté le Roi en personne se dirige à la tête de son cortège officiel vers les rives de "Wadi Aljawahir" où les étudiants jouissent de la beauté du printemps. Il est salué par "le Sultan des Tolbas", qui monte ensuite à cheval pour faire face au Roi également assis sur son cheval.

Le "Sultan de l'Université" conserve toutes les prérogatives de son pouvoir. Il joue la comédie à la perfection, ce qui permet de voir à quel point le peuple marocain et ses dignes souverains apprécient la science et s'intéressent au monde étudiant. Cette constatation dénote d'un esprit réellement démocratique. Le gouvernement fait preuve d'une grande marque de respect vis-à-vis des hommes de demain. Le Roi devant lequel personne n'ose lever la voix se met au niveau des étudiants pour s'amuser avec eux. Le Roi du Maroc, qui régne sur un royaume aux vastes étendues et aux nombreuses agglomérations urbaines, ne voit dans les propos des étudiants que plaisanterie et badinage innocents. Il fait toutes sortes de concessions pour écouter leurs balivernes humoristiques. Le chef des festivités du "Sultan des Tolbas" se dresse en face du Roi, en présence d'une foule compacte de gens et lui dit à haute voix:

"Comment peux-tu, Roi ordinaire du Maroc, te présenter devant le plus grand des monarques sur terre, qui gouverne des millions de moustiques, de mouches, de fourmis, de crapauds et autres espèces d'insectes?"

Le Roi proteste en plaisantant, et "le Sultan des Tolbas" lui souhaite la bienvenue et l'autorise à séjourner dans son royaume. Sur ce, son orateur bouffon prend la parole et prononce devant les deux sultans en présence d'une très nombreuse assistance deux discours mettant en valeur "la grande bouffe" et remerciant Dieu d'avoir fait qu'elle existe pour satisfaire les estomacs aux appétits les plus gloutons.

Lorsque les deux discours prennent fin dans une atmosphère de joie et d'allégresse, le Roi demande au "Sultan des Tolbas" l'autorisation de se retirer. Celui-ci descend de son cheval, baise les pieds du Roi, et lui présente une liste de doléances, comprenant une demande d'élargissement d'un prisonnier de sa famille ou une demande d’emploi ou une exonération d'impôts. Ces doléances sont rédigées sous forme de dahir dûment arrêté et signé par "le Sultan des Tolbas". Au moment de partir, le Roi accorde aux étudiants la faveur de proroger la fête d'une semaine. Le dernier soir, "le Sultan des Tolbas" doit quitter secrètement le lieu de la fête et se rendre à son école, de peur que ses condisciples ne se révoltent par jeu contre lui, du moment qu'il devient un simple étudiant comme eux à l'issue de la fête et ne peut plus se prévaloir de la prééminence que lui donnait le titre de "Sultan des Tolbas".

Un ami de Fès m'a raconté que la jeunesse fassie avait monté il y avait une dizaine d'années une pièce de théâtre dans une grande salle de la ville, et qu'un des acteurs qui avait joué le rôle du Roi dans cette pièce s'était tellement convaincu qu'il était au dessus du commun de ses semblables qu'il avait souvent des altercations avec eux. Une telle situation explique pourquoi il est de tradition que "le Sultan des Tolbas" s'enfuit vers son établissement au dernier soir de la fête, car il n'est plus protégé par l'immunité de la fonction royale et ne peut donc être entouré par le respect qui lui était dû pendant les deux semaines que dura la fête. Si donc le temps de jouer sur scène une pièce de théâtre a été dommageable pour notre acteur de Fès, que pourrait-on dire de quelqu'un qui a dû jouer une pièce de théâtre avec comme scène la ville de Fès en liesse pendant une quinzaine de jours?

 Son origine historique

Maintenant que j'ai décrit la fête et cité quelques passages d'un des discours qui y ont été prononcés, ne voyez-vous pas qu'il s'agit d'une belle tradition que nous avons le devoir de conserver, à laquelle nous devons nous intéresser en nous hâtant d'être parmi les premiers à y assister? Cet évènement reflète de manière durable l'intérêt porté par nos ancêtres à l'éducation et au monde étudiant. Mais quelle en est l'origine? Comment est-elle née? Comment expliquer que, dans le but de rehausser l'image de la culture, les Rois du Maroc jouent le jeu en donnant l'impression de renoncer à l'autorité qu'ils sont censés exercer sur les étudiants placés sous leur souveraineté et en acceptant de se mettre à leur niveau pour entendre d'eux des plaisanteries qui vont parfois jusqu'à toucher leur personne?

Les historiens marocains n'accordent pas à cet évènement tout l'intérêt qu'il mérite. Ils ne se sont jamais intéressés à en rechercher les origines, ni à en donner une description détaillée, pas plus qu'ils ne se sont donnés la peine de jeter la lumière sur ses valeurs symbôliques, ses enseignements que le temps a éternisés ainsi que la volonté du Maroc et de ses Souverains de le perpétuer en renouvelant l'autorisation aux étudiants de faire revivre chaque année cette tradition séculaire. Si les historiens arrivent un jour à nous entretenir de cette fête en détails, et nous en donnent une image circonstanciée de son évolution à travers les âges, ils éclaireront sans nul doute notre vie culturelle passée que nous ignorons quelque peu. Nous ne disposons que de rares indications rapportées par les manuels d'histoire pour nous aider à comprendre une légende qui circule en public sur l'origine de cette fête. Peut-être que ces indications et cette légende nous permettront-elles d'en savoir plus sur cette belle tradition.

D'après la légende, il semble que lorsque le Maroc vivait dans une période d'instabilité au moment de la décadence des Saâdiens, vivait dans les environs de Taza un riche négociant juif, du nom de Ben Mechaâl. On rapporte qu'il y avait fait une incursion territoriale, en était devenu le maître absolu, et a pu étendre son influence jusqu'à Fès où il aurait obligé les habitants à reconnaître son autorité morale et à lui envoyer chaque année, à titre de cadeau, la plus belle fille de la ville qu'il réunissait à son harem.

Pendant cette période, il y avait parmi les étudiants dela Karaouiyineun nommé Moulay Rachid Alaoui, qui s'est révolté contre cette humiliation, d'autant plus que la fille qui a été désignée cette année-là pour être remise comme cadeau au juif était d'origine noble et appartenait à la famille des Alaouis.

 Il s'est engagé dans une aventure extrêmement périlleuse en se travestissant comme une jeune fille et en se voilant pour être envoyé aux lieu et place de la fille qui était désignée. Il s'est fait accompagner de son trousseau prétendûment réparti dans une quarantaine de malles, après avoir pris soin de cacher dans chacune d'elles un de ses camarades étudiants armé jusqu'aux dents.

 Ben Mechaâl a souhaité la bienvenue à la soi-disante jeune fille qui lui était offerte et l'a admise chez lui avec tous les chargements qui l'accompagnaient. Mais aussitôt qu'il a fermé la porte, les étudiants sortirent de leurs cachettes et Moulay Rachid, fort de leur aide, a asséné à Ben Mechaâl un coup mortel. Ces mêmes étudiants ont par la suite reconnu Moulay Rachid comme souverain.

Moulay Rachid a voulu perpétuer les circonstances qui ont entouré cet acte d'allégeance et faire honneur aux étudiants qui ont aidé l'institution monarchique au Maroc à se débarrasser d'un tel despote. Il a donné l'ordre d'organiser chaque année une fête de couronnement d'un des étudiants de la grande université dela Karaouiyine.

 Même si les manuels d'histoire ignorent cette légende avec les rôles qui y ont été joués par les différents acteurs et les péripéties amoureuses qui en constituent le centre de l'intrigue, ils ne nient pas qu'à cette époque un riche juif du nom de Ben Méchaâl vivait dans la région de Taza, et que Moulay Rachid l'a dépossédé de toute sa fortune et l'a tué.

Dans "Almatani" qui a été publié vers 1170, on peut lire en résumé:

Moulay Rachid est venu rendre visite à un chef qui s'appelait "Cheikh Lawati", et pendant que son hôte lui faisait les honneurs de sa maison, il a vu un homme de grande allure, entouré de sa suite et de ses esclaves au milieu d'un grand nombre de chevaux, en train de s'adonner à l'exercice de la chasse avec une magnificence royale. Il a demandé qui c'était, et on lui a répondu: C'est "Ben Méchaâl", un ressortissant juif de Taza. Il a aussitôt bondi avec un couteau entre les dents. Lorsque "le Cheikh Lawati" l'a vu dans cet état, il lui a dit: "A votre service, Monseigneur, pour vous je ne porte d'affection ni pour la bourse ni pour la vie".

Moulay Rachid lui a alors ordonné de lever une troupe d'environ cinq cents hommes parmi les héros de ses amis et de la mettre à sa disposition pour qu'il aille tuer le juif. "Le Cheikh Lawati" a promis qu'aucun de ses héros ne lui fera fausse route. Il a été convenu avec eux de se diriger incognito et séparément vers la maison de Ben Méchaâl qui se trouvait à une demi-lieue de Taza dans une contrée sauvage. Puis, il a laissé le corps de troupe derrière lui et demanda l'hospitalité au juif qui a daigné la lui accorder. Les assaillants l'ont rejoint et encerclé la maison à la tombée de la nuit, sans que personne ne s'en rendît compte, mais sans perdre le contact avec Moulay Rachid au cas où il aurait besoin d'eux. Puis, profitant d'un instant où il se trouvait seul avec son hôte, il s'est rué sur lui et lui a porté un coup mortel. Les hommes de la troupe réussirent à pénetrer par ruse à l'intérieur de la maison, ce qui lui a permis de l'occuper et d'en saisir des objets de valeur et une très grande somme d'argent.

Le responsable en chef de la famille royale l'historien Ibn Zaydan a écrit dans son ouvrage "les perles précieuses", citant le livre "les faveurs de Dieu ou l'explication du poème d'Ibn Alwannan" :

"C'est Moulay Rachid qui a institué la fête des étudiants qui se déroule au printemps de chaque année à Fès et à Marrakech. Lorsqu'il a éliminé Ben Machaâl et saisi tous les biens qu'il possédait, il a organisé une fête grandiose à l'attention des étudiants qui l'accompagnaient et qui étaient au nombre de 500 environ".

Depuis lors, cette fête est entrée dans les moeurs et a été célebrée chaque année du vivant de Moulay Rachid et après sa disparition.

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

הקשר בין מנהגי־מים אלה והיציאה לטבע קיים בקרב עדות שונות. על דרכם של האנוסים בפורטוגל נוכל לעמוד מתאורו של פרופי נחום סלושץ: ״בכל ימי החג נוהגים כל בני הקהילה לצאת לשדה ומסדרים חגיגה על שפת הנהר או הנחל.

יציאה לטבע קיימת במקומות רבים. ישנם אזורים בהם התפריט ביום המימונה קבוע. באזור תאמזרת שבסביבות מארקאש נוהגים לקחת ביצים שלוקות, תפוחי אדמה, לחם, כוסכוס עם ״אלקרדאס״ (אלה מעיים ממולאים של כבש שמכינים אותם כמו נקניק). כשתייה משתמשים ב״מאחיא

הכל סועדים ושותים יחד ואחר כך אומרים פיוטים ומרקדים ריקודים. מקום בראש תופס ׳שיר המים׳ ( כך קוראים לו ) עם ניגונו המזרחי היפה. השיר הזה מצטיין בנעימה מיוחדת, קדומה ומזרחית באמת, והוא נחשב לקדוש מאוד, ומחוץ לחג־הפסח הם מסרבים לזמרו״.

מנהג מעניין, שלא מצאתי לו הסבר, קיים בכמה קהילות: ביום המימונה נוטלים עצמות (האם אלו מסעודת ליל הסדר ? ) ומשליכים אותן למים.

ביום המימונה מוציאים אנשי דאדס בשעת התפילה את ספרי־התורה ומרקדים אתם. העשירים שבקהילה נהגו לפזר אגוזים, שקדים, תמרים, תאנים, והילדים הזדרזו לאסוף את הפירות בשמחה רבה. יהודי לאראש שבאזור הספרדי נהגו ללכת אחרי התפילה לגן ולברך את גרכת האילנות. גם אנשים שלא נהגו להתפלל כל השגה הקפידו לעשות זאת. בעל הגן היה נותן לכל אחד פרח או ירק.

יהודי מאראקש נהגו לעמוד בבוקר ליד שער המלאה וברגע שהשוער פתח את הדלת שרו: ״פתחו לי שערי צדק, אבוא בם אודה יה…״.

מסורת מעניינת הנהוגה אצל כמה משפחות היא להימנע מאכילת חמץ עד ליום המימונה (ולא בערב המימונה), ויש שנמנעו אפילו שבוע שלם לאחד חג הפסח לא לאכול חמץ. כי היו אופים לחם ללא שמרים, שמחמת דקותו נראה כמצה. בכך מבקשים להוכיח את אהבתם למצה, שקשה להיפרד ממנה.

זהו מנהג היכול להסביר את אכילת ה״מופליטה״ בערב המימונה, מאכל האופייני אך ורק לחג זה. יש כאן רצון להוכיח שאין השתוקקות ללחם גם אם מותר לאוכלו והמעבר העדין הזה דרך מאכל הדומה למצה משקף מחשבה מקורית ומעניינת.

מקור החג

בידינו מצויות כמה עדויות המוכיחות את קיום המימונה במאה ה־18, ולא מן הנמנע שקיימות עדויות קדומות יותר. אדיסון, שהקדיש בספרו פרק לפסח במאה ה־17, לא הזכיר את המימונה, אך אין להסיק מכך שהיא לא הייתה קיימת אז.

מהו מקור המימונה ? לפי גירסתם של יהודי מרוקו, ההסבר המקובל והנפוץ כורך את המימונה עם ״מימון״, שפירושו בערבית אושר, מזל. בערב זה כל המעשים והברכות נועדו להביא לשנת ברכה ואושר. ריבוי הסמלים הקשורים במימונה יכולים לאשר את הנאמר במשנה, שבארבעה פרקים העולם נדון… ובפסח על התבואה. מייחלים לשנה שתבורך בשפע של פרי־הארץ.

הסבר שני, נפוץ לא פחות, רואה במימונה שיבוש של המלה ״אמונה״. ואמנם, יש המשתמשים ב״אמונה״ במקום מימונה, ואמונתם היא שכשם שבני ישראל נגאלו בניסן, כן עתידים הם להיגאל בניסן. מסורת זו מגבילה את חודש ניסן לחג הפסח עצמו. הנה תם החג ובני ישראל לא נגאלו. ואף על פי כן מוסיפים להאמין לה וכדי להוכיח זאת לה׳ ולהפגין את אמונתם העמוקה, הם מציינים זאת על־ ידי חג מיוחד, חג האמונה.

הסבר מקובל נוסף מייחס את המימונה לרבי מימון, אביו של הרמב״ם. לפי המסורת, נפטר רבי מימון באיסרו חג של פסח. ומכיוון שאין מקיימים הילולא בחודש זה, עורכים את המי­מונה לזכרו.

רבי אברהם כלפון, חכם מלוב מהמאה ה־18, מציין ״כי בשנת פטירתו של הרמב״ם שנת ד׳ תתקס״ח הגיעה השמועה על פטירתו לקהילות טריפולי בימי חג הפסח, וכל הקהילות רצו להתאבל עליו כהתאבל על אב או קרוב משפחה, ולאכול סעודת הבראה הנהוגה באבלות — לחם וביצה.

 אך מכיוון שכאמור הגיעה השמועה בימי חג הפסח ואסור להתאבל בימי חג, דחו את סעודת ההבראה למוצאי החג, וזהו היסוד למנהג לאכול את המימונה ״לחם וביצה קשה״— מובא בספר יהדות לוב, בהוצאת ועד קהילות לוב, ישראל תש״ך, עמי 379. כדאי להוסיף כאן שבלוב, ״באיסרו חג, נוהגים ללוש לחם עם תוספת כמון, כיכר כיכר לכל אחד מבני המשפחה. לפני משלוח הכיכרות לכבשן תוקעים ביצה בכל כיכר. את הלחם אוכלים עם הביצה הקשה… ללחם זה קוראים ׳מימונה׳״. ספר יהדות לוב, עמי 378 (ע״פ הרב פ׳ זוארץ).

הסבר רביעי: ״שמחת הרגל אינה שלמה בפסח, מאחר שהחל מחול המועד אין משלימים אח ההלל משום: ״מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה ?״ (סנהדרין ל״ט, ע״ב).

טעם נוסף המקובל על יהודי מרוקו הוא שרק לאחר החג הייתה אפשרות לבני ישראל, יוצאי מצריים, לראות ולבדוק את הביזה שלקחו מהמצרים ולכן כל אחד מברך את השני בברכת ״תארבאח או תאסעאד״

קנטרוביץ מביא במאמרו ״פסח בגיטו מרוקאי שני הסברים המתייחסים למימונה־ אמונה: המסורת מספרת להם כי ה״מימונה״ באה מן השם ״אמונה״ והיא נצטוותה מרבם אברהם אשריקי שנהרג ערב פורים על קדושת השם. לפני מותו ציווה את בני עדתו לקיים את המנהג הזה: כשם שמשמח אתכם הסדר בניסיו ונפלאותיו, כך תשמח אתכם סעודת ה״אמונה״ במוצאי החג״.

 יש המספרים כי ה״מימונה״ נוצרה עוד בשנת תרי״ג (1853) על־ ידי המקרה שקרה ערב החג הזה: בעיר אגדיר חי ר׳ משה עמאר. הוא היה איש מקובל ובקי בש״ס אף גם התפרסם בקרב הערבים ע״י שיריו השנונים והריגשיים שנכתבו בערבית.

 הם קראוהו המשורר האגדירי או מוסה עמאר. רבים חשבו אותו למשורר ערבי, כי גם בקרב הערבים ישנה משפחת עמאר. בשנת תרי״ג בחר ר׳ משה עמאר את מקום שבתו בעיר וויזאן, שבה קבורים רבנים קדושים. פעם השתטח המקובל הזה על קברו של צדיק.

זה היה בכפר קטן לפני חודש ניסן ומה גדל תמהונו, בשמעו קול קורא אליו בשמו: משה, משה, ויפן כה וכה ואין איש. ושוב שמע את הקול המצווהו לשוב מהר אל אגדיר, כי היהודים שם בצרה גדולה. ואחרים אומרים, שנרדם על־יד קבר צדיק אחד, וחלם את החלום הזה.

 ר׳ משה האמין בחלום, וימהר ביום המחרת לשוב אל אגדיר. וכשהגיע לשם ראו עיניו פרשים שחורים בגיטו וקצינם פוקד עליהם לאסור את נכבדי היהודים. כשראה הקצין את ר׳ משה עמאר, ירד מסוסו ונגש אליו, הושיט לו את ידו וקרא: מוסה המשורר, מה לך ב״חרת אל יהוד״ ?

ויען לו בחיוך: הן יהודי אנוכי ודורש כל חיי רק טוב לאחי היהודים. ויספר לו הקצין: כך יצאה הגזרה מן הפחה. וימהר משה ויתייצב לפני הפחה. הוא נתקבל אצלו בכבוד גדול. כשביקש מן הפחה להעביר את הגזירה שאלהו: מה לך וליהודים? הן משורר ערבי הנך.

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

ויען לו רבי משה: יהודי אנוכי, ואבקשך לצוות את הקצין והפרשים לעזוב את ״חרת אל יהוד ״. נתן לו הפחה את פתשגן הכתב, לבטל את הגזירה והעיר אגדיר צהלה ושמחה בראותה את מוסה, המשורר הערבי, גדול ומכובד בארמון הפחה. ומוסה זה הוא ר׳ משה עמאר המקובל.

הואיל וקרה הנס הזה ערב פסח, ציווה משה את עמו לחוג את מוצאי החג כמנהג מיוחד. ויקרא משה את המשתה הזה בשם ״מימונה״ זהו משתה ושמחה של אמונה ובטחון בה׳ להצילם מכל צרה

אגדה זו ראויה לניתוח מיוחד. נזכיר כאן רק את ההקבלה בין משה (עמאר) למשה רבנו, את מעשה הגס סמוך לפסח, את הקריאה ״משה, משה״ המשותפת, את הבאת הגואל ממקום אחר וכוי.

נחום סלושץ מביא הסבר מאלף במאמרו ״ הפסח בערי לוב ״, אך לא נוכל לקבוע (בדומה לכל שאר ההסברים שהזכרנו), כי אכן נשען הפירוש על וודאות מוחלטת. ״יש קוראים לילה זה בשם " תימימונא "  והנה יגעתי ומצאתי כי בשם תימימון נקראת עיר יהודים קדומה בנאות המדבר סהרה, כיום ידועה בשם טואט (בדרך לסודאן).

עיר זו נחרבה בסוף המאה החמש־עשרה ונמצאות בה העתקות של מצבות עבריות מהמאה הארבע־עשרה. ועד היום נוהגים צאצאי הגולים שהוגלו מטואט וישבו בנאות סגלמסה (היום: תאפילאלת) להוסיף בסוף קריאת ההגדה אחרי ׳לשנה הבאה בירושלים גם… ׳לשנה הבאה בתימימון.

הסבר נוסף, המשלב את המסורת הקשורות לים וכן לרמב״ם במסורותינו העתיקות, מביא פרופסור נוי. ״גם בספרותנו הקדומה נתייחד מקום חשוב לכל הקשור בים. ומקום זה בא לביטוי מיוחד בכל תחומי היצירה העממית — בסיפורת ובשירה, באגדות ובמשלים, באמונה ובמנהגים.

 והדברים אמורים לא רק בספרות שבכתב, כי אם גם ביצירה העממית, הן זו הנמסרת מדור לדור בעל־פה, והן זו המתהווה נגד עינינו ממש. אילו באנו לחפש בלוח השנה העברי יום מסוים שאליו נמשכו, בו התרכזו וסביבו נרקמו במרוצת הדורות עלילות־ ים, היינו נוכחים לדעת, כי היום האחרון ( השביעי ) של הפסח הוא ׳יום הים׳ המסויים הזה״.

 נוי מבסס את ניתוחו על סיפורי־ים שגיבורם הוא הרמב״ם. הרמב״ם שמסיבות ידועות משך אליו אגדות על רפואה, חכמה ודעת וכיו״ב, נהפך לגיבור בסיפורי־ים, דווקא בצפון־ אפריקה, כי שם ״זומנו נושא הים ונושא הרמב״ם לאחרון של פסח.

סיבת זימונו של הים ברור: בהיגוד הסיפורים בליל קריעת הים ונסים על ים־סוף תפסו בוודאי סיפורי־ים מקום נכבד ביותר. אך גם זימונו של הרמב״ם ללילה זה מסתברת יפה נוכח מנהגי ה׳מימונה׳ הרווחים במוצאי חג הפסח ולמחרתו בקהילות צפון־אפריקה. שם נפוצו מנהגים אלה בקהילות רבות של יהודי המזרח״.

בראשית המאה סייר נוסע צרפתי במרוקו. בדרכו בין לאראש לפאס, הגיע לכפר שם ראה את ״קובאת לאלא מימונה״״. עדותו היא׳ מעניינת ביותר ויש בה כדי להסביר כמה דברים, גם אם הסתום בהם מרובה על הגלוי.

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

מקוד החג

אחת האגדות מספרת על קדוש מוסלמי בשם סידי בו־סלהאם, שחי ליד שפת הים ( בצפון מרוקו ). לאיש זה היה ידיד, קדוש בשם סידי־עבד־אל עזיז א־טייאר. יום אחד, עסק סידי  בו־סלהאם בדייג להנאתו והנה בא ידידו.

ביקש סידי להפתיעו, הכניס ידו למים והוציאה כשעל כל שערה תלוי דג. בו־סלהאם, שלא רצה לפגר אחדי ידידו, החליט לעלות עליו במעשה מרשים. בעזרת מעילו (סלהאם) קרץ לים שיבוא אחריו ונשבע שיוליך את הים עד לעיר פאס, כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן.

הלך הים אחריו עד שהגיעו לכפר, בו שכנה ״לאלא מימונה״ בראותה את גודל האסון העומד להתרחש, פנתה ״לאלא מימונה״ וביקשה מהקדוש שלא לגרום לשיטפון במקום שבתה. הקדוש השיב שהוא נשבע להביא' את הים עד לפאס, למען תוכלנה בנות העיד לרחוץ את ידיהן. ״לאלא מימונה״ אותתה בידה ומיד הופיעו במקום כמה בנות מפאס.

הן רחצו את ידיהן ואז הסכים הקדוש להחזיר את הים. לזכר הצלת הכפר הקימו התושבים ״קובא״, הנקראת עד היום ״קובאת לאלא מימונה״.

כפת לאלא מימונה. מסתבר שקיימים מקומות רבים במרוקו שם מזכירים את ״לאלא מימונה״. מספרים עליה שהיא הייתה כושית ענייה שרצתה ללמוד תפילות אצל רב חובל. היא שכחה אותן והיא רצה על המים בנסיון להשיג את רב החובל על מנת לשנן את התפילות.

אחרי ששכחה את התפילות היא אמרה: ״מימונה מכירה את אלוהים ואלוהים מכיר את מימונה״ (מוטיב: רחמנא לבא בעי). בפאס, כשילד קטן אינו יודע טוב את תפילותיו אומרים הניחו לו, אלוהים מכיר את לאלא מימונה ולאלא מימונה מכירה את אלוהים. ראה: ,Emile Dermenghen 69 .Le Culte des Saints dans l'Islam Maghrébien. Paris 1954, p,

מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי

חג המימונה של יהודי מרוקו

המוטיבים המשותפים לאגדה זו ולחגיגות המימונה בולטים לעין. בפעם הראשונה אנו מוצאים חיזוק לברכות ולשירים הנפוצים המזכירים את ״לאלא מימונה״ (גברת מימונה). בכך עולה בידנו לפתור קושי מסויים מאחר שהמסורות הקושרות חג זה למימון (אושר) אינן מסבירות מדוע מופיע השם בצורת נקבה.

הנס של קריעת הים ושל ההצלה מפני הים, אם כי בשינויים מסויימים, מקבילים למעשים שנעשו בפסח. ושוב נוכל להצביע בפעם הראשונה על מסורת המייחסת ניסים אלה ל״לאלא מימונה״.

המנהגים הרבים, הקשורים למים והמהווים חלק נכבד מאוד מכלל מנהגי המימונה, בולטים גם באגדה זו. הקשר בין הבנות לבין העיר פאס אינו מקרי. הרבה מסורות קושרות את המימונה עם העיר פאס, ואין ספק שבעיר זו חוגגים את החג באורח אינטנסיבי מאוד.

ואולי לא מקרה הוא שדווקא יוצאי עיר זו הם הם שחידשו כאן את החג ההמוני, הקשור ביציאה לטבע בחגיגות המימונה. עם כל זאת אין במציאת גיבורה בשם ״לאלא מימונה״ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו, לעת עתה, ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה (שהיתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית.

 כמה מזקני פאס יודעים לספר על ביקורים ב״קובאת אל מימונה״, אבל אין לדעת, לעת עתה, אם תופעה זו משתלבת במסגרת ביקורי קברי קדושים מדת אחרת,  או שיש לה קשר עם חג המימונה.?

כידוע קיימת שידה בשם מימונה שמוזכרת בין השאר בסיפורי אלף לילה ולילה (ראה: אלף לילה ולילה, בתרגומו של י״י ריבלין, כרך ח/ עמי 3061 ואילך). יש לבדוק אם קיים קשר בין הרבה מנהגים שמטרתם לזהות את הרע (הנגרם בהרבה מקרים על־ידי שדים הקיימים במימונה) ובין מימונה השידה או השדים בכלל.

ביקורי קברי קדושים מדת אחרת, תופעה זו בולטת הרבה יותר אצל המוסלמים, לגבי קברי הקדושים היהודים, מאשר להיפך. ועיין: 1948 ,L. Voinot, Pèlerinages Judéo Musulmans du Maroc, Paris

למאמרו של י' אינהורן : " המימונה – מקורה ומהותה "

חידוש מסורת המימונה הביא לשפע מאמרים, שאין בהם כדי למצות את הנושא. איינהורן מבסס את מאמרו על הקשר בין המימונה למימון, מלך ממלכי השדים. קביעתו שעריכת שולחן המימונה במוצאי חג הפסח בבתיהם של יהודי מארוקו אינה ביסודה אלא עריכת שולחן למימון מלך השדים אין לה על מה שתסמוך, והיא מתעלמת לחלוטין ממכלול המנהגים הקשורים בחג המימונה.

מנהגים רבים מאוד קשורים ביחסים שבין היהודי המארוקני לבין השדים, והם בגדר מערכת שחלקה הצגתי בהרצאה בקונגרס הרביעי למדעי היהדות (ראה: ׳נוכחות השדים בבית היהודי המרוקני׳, דברי הקונגרס העולמי החמישי למדעי היהדות, 1v, ירושלים תשל״ג.

מנהגים רבים קשורים בהגשת אוכל (כמו עריכת שולחן למימון לפי איינהורן ), והם באים על ביטוים בנוסחאות של רפואה עממית. אדם שנפגע מידי שד הולך לשפת־הים וטובל. לפני־כן הוא זורק לשד אוכל (על־פי־רוב ביצה).

כשהכלה הולכת לטבול לפני חתונתה, היא מגישה חמישה פריטי מאכל לשדים השוהים בבית־המרחץ על־מנת שלא יתנכלו לה. בכל מקרה האוכל נזרק או נעזב, ואין אף דוגמה אחת, שמזון המיועד לשדים ייאכל על־ידי בני אדם.

מה פשרו אפוא של שולחן לכבודו של מימון מלך השדים ? זאת ועוד, טענה זו של איינהורן מושתתת על התפיסה, שהפונקציה העיקרית של המימונה הוא השולחן שעורכים ביום זה. ולא הוא. מנהגים רבים שחלקם פירטתי במאמרי הנ״ל, כגון הביקורים הנמשכים כל הלילה (ואלה נוגדים דווקא את האמונה הרווחת אצל יהודי מארוקו, שהיום הוא לממשלת בני אדם, והלילה — לממשלת השדים), ביטויים שונים של שמחה, הטיול הנערך למחרת לים או לחורשה, אכילת המופליטה שהקשר שלה באיסור חמץ הוא ברור למדי (מסורת בידי כמה משפחות יהודיות במארוקו לא לאכול חמץ לא בערב המימונה, ולא באסרו־חג, ולפעמים אף בימים שלאחריו;

לפי זה אכילת המופליטה, הדומה בצורתה החיצונית למצה, משמשת כעין מעבר ללחם), התחפשות של הבחורים, היחסים המיוחדים שבין היהודים והמוסלמים ביום זה בכל מקום (ארץ־ ישראל, כורדיסטאן) — כל אלה אינם עולים בקנה אחד עם התפיסה מימונה—מימון—שד.

איך להסביר, למשל, שרק פריטים מסוימים עולים על השולחן, ואחרים לא ? מה מקומה של ברכת הכוהנים ושל ברכת הרב בערב זה ? מה פשרם של מנהגי־המים המרובים הקשורים במימונה ? איינהורן לא היה צריך להרחיק לכת ולחפש את השד מימון ואת המלכה.

 הלוא ידוע, שקיימת שדה בשם ׳מימונה׳, והיא הוזכרה רבות (ראה, בין השאר : סיפורי אלף לילה ולילה, תרגם י״י ריבלין, ח, עמי 3061 ואילך). קיימת גם קדושה מוסלמית במארוקו בשם ׳לאלא מימונה׳ (בדיוק כמו בברכה המובאת על־ידי איינהורן: ׳לאלא מימונה מסעודה מברוכה׳; תרביץ, שם, עמי 217).

 לאלא מימונה זו ידועה וממוקמת במקומות רבים במארוקו (ראה : E. Dermenghem, Le Culte des Saints dans l'islam maghrébien, Pans 1954, p. 69). מה הקשר בינה ובין ׳לאלא מימונה׳ של היהודים ?.

 אמנם הגיע נוסע צרפתי שסייר במארוקו בראשית המאה הזאת (-E. Aubin, Le Maroc d'aujour 97-98 .d'hui, Paris 1904, pp) לכפר בין לאראש לפאס, ושם ראה את ׳קובאת לאלא מימונה׳ (כיפת לאלא מימונה).

האגדה שהוא מביא מעניינת ביותר, והרי תמציתה: קדוש מוסלמי בשם בו־ סלהאם החליט להוליך את הים (הים התיכון) עד לעיר פאס כדי שבנות העיר תוכלנה לטבול בו את ידיהן. הוא הלך והים אחריו עד שהגיע לכפר שבו שכנה לאלא מימונה. לאחר התערבותה אצל בו־ סלהאם החזיר את הים למקומו…

המוטיבים הקשורים באגדה זו ובחגיגת המימונה מחזקים את התיאוריה של נוי, המקשרת בין המימונה לבין המסורות היהודיות הקשורות בים (ד׳ נוי, ׳קריעת הים וחג המימונה׳, למרחב, 18.4.1968).

אינני בטוח, שיש בידנו היום כל שרידי המסורות והמנהגים הקשורים במימונה בעדות השונות, וכל ההסברים שהוצעו עד עתה הם בבחינת סברות. המימונה של יהודי צפון־אפריקה, כמו הסהראנה של יהודי כורדיסטאן וכמו מסורות רבות אחרות, הן עדיין בחזקת חידה.

מאמרו של פרופסור הירשברג מתוך ספרו " מארץ מבוא השמש על פאס והמימונה

5 – פסח וחגיגת מימונה בפאס

 פסח וחגיגת המימונה בפאס.

חול המועד של פסח, לפני דקות מספר הגעתי לפאס, הנחתי את חפצי ואני עומד ב " כיכר המסחר " שלפני השער הדרומי של המללאח המפורסם בארץ.

בפי היהודים נקרא השער עדיין " באב אל-מעארא " שער בית הקברות, שהיה כאן לפני שבעים שנה. מצד שמאל החומה הגבוהה, המקיפה את הקשלה ואת דאר אל מח"זן, ארמון השלטון, שאיליו היו נמלטים היהודים בעת צרה, באחרונה בימי הפרעות של שנת 1912, כאשר התמודדו חייליו של הסולטאן ורצחו יהודים רבים, ואת בתיהם החריבו והעלו באש.

השעה לאחר הצהרים. עברתי את השער ואני ברחוב הראשי של השכונה, שהורח בויושר לאחר השריפה ב 1912, בתוך המולה ותכונה של המון עם רב, חציו חולין וחציו חוגג במועד פסח. החנויות פתוחות, הגברים בג'לבות שחורות, ששרוולן השמאלי נפשל לחשוף את הזאבאדור, את הבדעייה או הדרעייה שמתחת, ומבריקים לכבוד החג, השאשיה השחורה על הראש.

יש צעירים הלובשים בגדים אירופיים. אבל כאן במללאח גם זה סימן, שאלה יהודים. על תנועת הולכי הרגל, החמורים והפרדות עמוסי המשא, כי עגלות או מכוניות אינן נכנסות לתוך שטח המללאח  ואל המדינה, בגלל הסמטאות הצרות והמתפתלות, מפקח המח'זני – שוטר חייל – בגיל העמידה, חמוש רובה בן גילו. אחרי כן נודע לי, שיהודי הוא, ויש עוד שניים-שלושה שוטרים יהודיים, גיבורי חיל, האחראים לסדר וביטחון בימים כתיקונם, כשאין צורך בהם.

מימין ומשמאל של הרחוב הראשי סמטאות חשוכות ועקלקלות, בתים גבוהים של ארבע-חמש קומות, נראים כאילו מרקיעים לשחקים לבקש קצת אוויר ואור. הרושם הראשון, צפיפות ודוחק, ואמנם, שטחו של המללאח עומד ביחס הפוך לריבוי האוכלוסייה שבו.

מחפש אני " דרב , מסוים, שבו גר ח. מ., אחד השליחים מישראל. אבל לא היה צורך לשאול עליו. דקות ספורות, וכמעט הגעתי לקצה השני של הרחוב הראשי היוצא לשער הצפוני, " שער המללאח ". והרי מצד ימין השלט " דרב אל –פרד, הוא אשר ביקשתי. איני נחפז לנטות אליו.

רצוני להתרגל למחשבה, שהנה אני במרכזה העתיק והמכובד של מרוקו היהודית, בעירם של ראשוני המדקדקים העבריים וראשוני ה " הראשונים, יורשיהם של גאוני בבל וארץ ישראל, הרי"ף ( רבי יצחק אלפאסי ) , הרמב"ם, ולפי האגדות שבפי העם הגיע יואב בן צרויה עד קרבת פאס ונלחם כאן בפלשתים.

המשך…..