המימונה – מקורותיה ומנהגיה


מימונה 1982-חוברת שקיבלתי מידידי שאול טנג'י הי"ו

 

תוכן העניינים:

פתח דבר:

תרבות שבטי ישראל, – נחום פסהארז ביטון-מלח,

 יו״ר המרכז לתרבות ולחינוך הקדמה:

שמחה במלח – ארז ביטון.

חג המימונה במרכאש – מפי מסעודה חזן.

משוררת עבריה במארוקו במאה הי״ח,

בקשה – פריחא בת יוסף.

חג המימונה בטנג׳ר – מפי פרלה כהן.

חג המימונה בביג׳א (תוניס) – רחל צרפתי.

 חג המימונה בטריפולי(לוב) – טוני גאוי.

משירי משוררי צפון אפריקה:

פראג׳י שוואט;

ר׳ דוד חסין׳,

ר׳ דוד אלקיים-,

יצחק מנדיל אבן זמרה;

 ר׳ יעקב ברדוגו-,

ר׳ יעקב אביחצירא.

חידוש מסורת חגיגות המימונה בישראל – שאול בן שמחון.

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנית שבעמק הסוס – ד״ר יוסף שטרית.

חג המימונה של יהודי מרוקו – ד״ר יששכר בן־עמי.

פסח וחגיגות מימונה בפאס – פרופ׳ ח.ז. הירשברג.

 הקשר בין האדם העמל לחג המימונה – אלי מויאל.

 הקדמה:

חג המימונה הוא משבצת בפסיפס התרבותי־חברתי־דתי וכלכלי של קהילות יהודים בתפוצות (כמו קהילות יהודי לוב, צפון אפריקה, כורדיסתאן).

הירשברג מרחיב את היריעה ומוסיף את קהילות היהודים באירופה המרכזית (ראה ״זכור לאברהם״). יותר מכך, השוואת מנהגים מסויימים אצל יהודי פאס בחג המימונה, למנהגים אצל חסידי חב״ד, בחגיגה הנערכת באחרון של פסח, מגלה דימיון הגובל בפליאה.

אנו בקשנו להתמקד בדרך בה חגגו קהילות היהודים בתפוצות את חג המימונה, אלא שמהר מאד גילינו, שהמסה העיקרית, מרכזה בצפון אפריקה. כיון שמטרתנו המוצהרת ללקט תיאורים אותנטיים, ולו גם תיאורים חלקיים, ממנהגי יהודי צפון אפריקה, בחג המימונה, פנינו לארבע נשים, וכל אחת בדרכה מספרת על מנהגי קהילתה בחג המימונה.

הבאנו רשמי ביקור בעיר פאס, של פרופ׳ הירשברג, בחגיגות המימונה.

שני מאמרים נוספים דנים בחג המימונה, וכל אחד בדרך משלו. האחד, זהו מאמרו של ד״ר יששכר בן־עמי, ובו תיאור מקיף על אופיו של חג המימונה ומקורותיו בקהילות היהודים בתפוצות. מאמרו של ד״ר יוסף שטרית, חוזר מבעד לזמן לחג המימונה כפי שחגגו בחיק משפחתו בעמק הסוס. הדגשיו שונים מהמקובל. הטעמים שלו לקיום החג מתייחסים לריאלית היומיום, מתוך רגישות לצרכיו של האדם. ודי שנציין את העיקריים שבהם:

א) זהו חג של שיתוף ואחוה, חידוש הקשר בין יהודי לבין שכנו המוסלמי-,

 ב) חג התחדשות הטבע, ודאגת האדם לפרנסת בני ביתו.

מתוך ארבעת הטעמים המובאים בשם אומרם, ר׳ יוסף בן־נאיים,שני הטעמים הראשונים משכנעים יותר, קרי מימונה — מלשון אמונה, רוצה לומר, כשם שבני ישראל נגאלו בניסן כן עתידים הם להיגאל בניסן, והטעם השני ביום המימונה מברכים על התבואה ומייחלים לשנת אושר וברכה.

הפירושים הפסבדו־בלשניים של הרב יש״י חסידה (מימו־נה, משמע המיאום שלנו,במובן בדרך־לץ), וזה של יצחק איינהורן (מימונה, מלשון מימון — מלך גדול ממלכי השדים), בהחלט אינם משכנעים.

השאלה החוזרת ונשאלת היא: מתי באמת החלו לחגוג חג זה? לדעת ד״ר יששכר בן־עמי, את החג חגגו קודם למאה הי״ח, לדעת ד״ר יוסף שטרית את החג חגגו במאתיים השנים האחרונות.

אם אמנם חגגו את חג המימונה קודם למאה הי״ח, מדוע חג זה לא התמסד בשירה? על השאלה משיב ד"ר יששכר בן־עמי, המשוררים והפייטנים חברו בו במקום לצרכי השעה מלים ללחנים ידועים, כיון שכך שירים אלה לא נשתמרו.

הבאנו מעט משיריהם של משוררי צפון אפריקה, מתוך ביטחון, שתרומתם האיכותית לפסיפס התרבותי־חברתי־דתי, נכבדה ביותר.

כדי שהקריאה תהיה קולחת, לא הדפסנו את ההערות המצורפות של כותבי המאמרים, ואלה שימצאו ענין מעמיק יותר בנושא, מוזמנים לעיין במקור המסומן.

תודתנו הרבה נתונה לכל אלה שעזרו בעצה ובליקוט החומר, תודתנו למוזיאון ישראל, ירושלים, לד״ר יששכר בן־עמי ולגב׳ עלייה בן־עמי.

תודתנו המיוחדת לד״ר יוסף שטרית, שעשה עמנו בעצה בכל שלבי הכנת החוברת, וכן על עזרתו בבחירה ובאיסוף החומר, ולסיום תודתנו הרבה למר משה דהן מנהל היחידה לתרבות שבטי ישראל, על תרומתו הרבה בעצות נבונות ומועילות, ובליקוט החומר.

שִׂמְחָה בַּמְּלַח – השיר של ארז ביטון, מופיע בתמונה משמאל, מנוקד וקריא

חג המימונה במרכאש.

מפי מסעודה חזן.

השמלה, השולחן וליל המימונה.

מי שיש לה שמלה יפה לבשה אותה, ומי שיש לה חלוק יפה לבשה. ומי שלא היו לה שמלה או חלוק יפה השאילה מנשים. בחול המועד פסח, קנינו דבש, חמאה, חלב, ופירות. בליל המימונה שוב קנינו אצל הערבים חלב, שמרים, חמאה ודגים. בליל המימונה על השולחן שמנו תמרים וצימוקים, צלחת של קמח ובתוכה חמש ביצים, חמישה פולים ירוקים וטובים. אותם שמרנו עוד מליל הסדר. על הצלחת עם הקמח שמנו את כוס השמן, וכן משהו מזהב, טבעת או שטר של דולר, ואת ה״חמירא״ שקנינו מהערבים עם החלב והדגים הוספנו אותם על השולחן, וליד כל אלה את הכוס עם הדבש.

בליל המימונה משפחה אחת הכינה ״מופלטה״, ואחרת מכינה ״קוסקוס״. אנחנו בישלנו ״קוסקוס״. ובלילה הזה רבו המבקרים, וכל אחד מבקר את השני, וכל הנכנס מברך ״אללה מימונה, אללא מסעודה״. וכולם שרים ומברכים את האורחים. השמחה נמשכה עד כמעט לבוקר, והערבים באו למלאח למכור מצרכים. ואנחנו יוצאים ובאים לשכונתם. הערבים המכרים, או אלה אתם עבדנו באו אלינו, והביאו לבן וחמאה, וכשהיו מגישים לנו היו אומרים ״תיקח את העאדא״(מתנה).

למחרת המימונה, בבוקר, יצאנו לשדה למקום שיש מעיין או בריכת מים, ופרחים ועצים. רוחצים את רגלינו במים לשנה ברוכה. בערב חזרנו לבתינו ובישלנו את הדגים של ערב המימונה.

חג המימונה בטנגיר מפי פרלה כהן.

חג המימונה בטנגירהמימונה יגאל

מפי פרלה כהן.

ההכנות לערב המימונה:

את חג המימונה התחלנו יום קודם, במשלוח מגשים לשכנים הערבים. על המגשים היו מצות, תבשילי פסח, פשטידות, ופירות. ביום המימונה, בדיוק אחר הצהריים, השכנים הערבים החזירו לנו את המגשים הגדולים, ועליהם היה דג הכי גדול שהיה להם, ודבש, חמאה, ולחם שהם אפו.

ובערב המימונה ערכנו את השולחן. קודם כל הנחנו על השולחן את הדג, ומגש מלא קמח. על המגש הזה סדרנו חמש ביצים, וחמישה פולים ירוקים. באמצע המגש שמנו כוס שמן, ועוד על השולחן סדרנו את החלב. בעזרת החיטה (שיבולי חיטה) כיסינו את הדגים, וצלחת מלאה חסה, ארטישוק ופרחים ירוקים כיסו את השולחן, והכל ירוק, ועוד מיני ריבה. כל עונה והפרי שלה, ובטנג׳ר נהגנו משך כל השנה להכין ריבה מפרי העונה. ריבת חצילים, ריבת תפוזים, והריבה הזו נשמרה לערב המימונה, והשולחן היה מלא מיני ריבות. בנוסף לכל אלה שמנו על השולחן את החמאה הטרייה והדבש ושתיה. בשעה מאוחרת הכנו את ה״טרית״(״מופלטה״).

הלבוש, ערב המימונה, היום שלמדת, והלחם החדש.

הלבוש היה משהו מיוחד, האישה כבר בשעה ארבע אחר הצהריים הייתה לבושה, יפה מכלה, עם החלוק הארוך, ונעלי הבית היפות. הילדים חיכו בהתלהבות לתחילת החג.

בעל הבית הגיע מהתפילה, טובל את החסה בדבש ובירך. אח״כ ביקרנו בבתי המשפחה. בכל בית ובית, ובכל בית לא מעט שכנים, אצל כולם ביקרנו, ואי־אפשר היה בלי לטעום אגוז אחד או משהו. כך, הביקורים נמשכו עד לבוקר.

בבוקר מוקדם היינו בשוק, וקנינו ארטישוק, ובשר ופירות. כל המשפחה עם מוזמנים יצאנו לחוות המשפחה, וכך היינו בחיק הטבע כל אותו היום.

הקמח שהיה על המגש, בגמר ליל המימונה (אחר חצות), ממנו עשינו את השמרים. ערבבנו את הקמח עם השמן, מעט מים. ובתוך התערובת הזו הכנסנו את טבעת הנישואין. בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש, עליו היה מברך בעל הבית.

משפחות רבות אפו את הלחם באותו הלילה, והשתמשו בשמרים, שהערבים הביאו או מכרו.

חג המימונה בבג'א – Beja – Tunisie

חג המימונה בביג׳א(תוניס).

מפי רחל צרפתי.

פתגם ידוע : אידא יחבוק מן באב דאר יקבלוך

אם יאהבוך על סך הבית ויקבלו את פניך

beja-tunisie

אתה צריך להרגיש את הנקיון הזה, את הברק של פסח, כחודש ימים נמשכו ההכנות. עבדנו קשה להכין את הבית, ואת בית הכנסת (בית הכנסת היה באחריות המשפחה, משפחת צרפתי חמיסא). לנו היתה סיבה כפולה לבקר בבית הכנסת, לראות את הדודה הדרה בסמוך לבית הכנסת, ובעיקר את בית הכנסת הנאה בכל הדרו. עם התיבה היפה, ספרי התורה הרבים, הכוסות מכסף ונחושת המבריקים(כוסות לזכר המתים).

כל החגים התחילו בבית הכנסת, כאן נאספו כל יהודי ביג׳א. – השמחה היתה רבה, וכולנו היינו שותפים לה. כשעייפנו נחנו בביתה של הדודה מעט וחזרנו לשמחה. בחג הזה כמו בכל חג לבשנו את בגדי החג היפים. חג המימונה כיוון שחל ביום חג, אסור היה להקדים ולחגוג אותו לפני שהסתיימה תפילת הערב בבית הכנסת. רק לאחר שאחסנו את כלי החג, חגגנו את הפסח שעבר עלינו בשלום ועל בני ישראל. אימנו שלחה את אחת הבנות לשוק לקנות סולת וחומץ ומיני ירקות, ובת אחרת הכינה את ה״קוסקוס", והשאר הכינו וערכו את השולחן תוך כדי שירה.

הקפדנו לערוך את השולחן יפה. על המפה הלבנה שכיסתה את השולחן הצבנו נרות(הצבע הלבן, לנו מסמל את החג), פירות יבשים, חלב ודבש (בדומה לראש השנה, כדי שתהיה לנו שנה מתוקה) ודברי מתיקה. בו בזמן, קרובת משפחה, או בת משפחה אפתה עוגה. כל אותו ערב שרנו בני המשפחה עד שעה מאוחרת. בערב זה הערבי ישב בחנותו וחיכה ליהודי, ידע שבערב המימונה מובטחת לו פרנסה מהיהודי.

כמו כן נהגנו לשלוח לערבי מה״קוסקוס״, מעין רצון לשתף אותו בשמחתנו. למחרת החג זהו סיפור אחר, כל המשפחה יצאה לשדה למשטחים הירוקים, קטפנו פרחים ובילינו בחיק הטבע.

Beja (Tunisian Arabic: باجة Bāja, French: Béja) is a city in Tunisia, Africa. It is the capital of the Béja Governorate. It is located 105 kilometers (65 mi) from Tunis, between the Medjerdah River and the Mediterranean, against the foothills of the Khroumire, the town of Beja is situated on the sides of Djebel Acheb, facing the greening meadows, its white terraces and red roofs dominated by the imposing ruins of the old Roman fortress.

חג המימונה בטריפולי מפי טונה גאוי.

חג המימונה בטריפוליפרגי שוואט - עותק

מפי טונה גאוי.

 שתהיה לך שנה ירוקה.

היינו לוקחים את החסה הכי גדולה ומכים בה על ראשם של המבקרים ומברכים: ״שתהיה לך שנה ירוקה״. אצלנו השמחה האמיתית בערב המימונה התקיימה בבית הבחורה המתארסת.

אני זוכרת כשאני התארסתי, כל השכנים באו לביתנו, השולחן היה מלא כל טוב, שולחן מלכים ממש, וכל שכן הביא חסה ירוקה ובירכנו ״מזל טוב״.

היינו מתחילים את השמחה רק לאחר שאבא חזר מבית הכנסת ,הערבים הביאו חמאה, חלב, פולים ירוקים(מגש מלא), והיו מברכים ״שנה ירוקה״. למחרת אנו הבאנו להם, לשכנים האלה מה״מימונה״. החגיגה בבתים התקיימה רק אצל אלה שבתם התארסה, וכל המשפחות האחרות באו לבקרם.

בשאר הבתים הכינו את ה״מימונה״ ויצאו לטייל ברחובות ובשוק, הנשים מקושטות ב״זדאד״ (תלבושת מקושטת). בכל בית ללא יוצא מהכלל אפו לחם עגול, ממש באותו לילה, ובתוך הלחם הכנסנו ביצה קשה וקמצוץ של צימוקים חמוצים (במקום שמרים). ללחם הזה אנחנו קוראים ״מימונה״, לכל ילד אפינו לחם.

למחרת יצאנו לשפת הים או לשדה ולפרדסים, כך ישבנו בחיק הטבע עד הלילה, ליום הזה קראנו צאת החג.

משירי משוררי צפון אפריקה.

פיוט*(חזיון הגאולה), למשורר פראג׳י שוואט חי בתוניסיה כנראה במאה הט׳׳ז.

Lady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun

המימונה יגאלLady Luck Mimouna Yigal Bin-Nun Haaretz & Herald Tribune, Apr 08, 2007

In Morocco, Mimouna was a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored.

Mimouna, the holiday of the Moroccan Jews, is a family celebration but also a happening that attracts a large number of politicians – a combination that has assured its legitimacy in Israel. The most common explanation for the origin of the holiday has to do with its name, which people try to anchor in a Jewish religious context. In Israel, the Mimouna has been linked to the birthday of Rabbi Maimon, the father of Maimonides (Rabbi Moshe ben Maimon), or portrayed as a festival of emuna (faith), because of the phonetic similarity between the words. Of course, there is a connection to redemption and the Exodus from Egypt because the holiday falls on the day after Passover ends. But, in fact, all these explanations are mistaken.

The Mimouna table offers a hint of the holiday's true origins. It is not set for a family dinner, as usual, but displays an array of symbols that are basically variations on a theme. On this table you will not find typical Moroccan cuisine. It is laden neither with meat dishes nor an assortment of salads. Instead, it is laid out with items, each of which is symbolic in some way: a live fish swimming in a bowl of water, five green fave beans wrapped in dough, five dates, five gold bracelets in a pastry bowl, dough pitted with five deep fingerprints, five silver coins, five pieces of gold or silver jewelry, a palm-shaped amulet, sweetmeats, milk and butter, white flour, yeast, honey, a variety of jams, a lump of sugar, stalks of wheat, plants, fig leaves, wildflowers and greens. All are symbols of bounty, fertility, luck, blessings and joy. The traditional holiday greeting fits right in: "terbḥu u-tsa‘adu" – meaning, "May you have success and good luck.

" Why is the table set this way? The answer can be found in the name of the holiday and in the songs traditionally sung on the day. The Arabic word mimun means luck or good fortune. At the Mimouna celebrations, songs are sung in honor of "Lady Luck." One of them is "oh Lala mimuna/ mbarka mas‘uda," which means "Lady Mimouna/lucky and blessed." Lady Luck is being feted with a table laden with goodies symbolizing abundance, health, success and good fortune.

A table set out in honor of Lady Luck will not be unfamiliar to anyone who has explored folk customs and traditions over the ages. The prophet Isaiah already mentions one: "But as for you who forsake the Lord / Who ignore My holy mountain, Who set a table for Luck / And fill a mixing bowl for Destiny …" (Isaiah 65:11). The verse in Hebrew is "ve atem-ha‘orkhim le gad shulḥan." This "Gad" is none other than the Babylonian deity, Ba‘al-Gad, the god of good fortune. A table is set to appease him.

The prophets of Israel denounced this custom, as they did many other superstitions of the day. The rabbis of the Talmud decried it, too: "veha‘orekh lefaneha (lifne hayoledet) shulḥan hare zeh medarke ha’emori" (Tosefta Shabbat: 7). One must not "set a table" for a woman after childbirth, they said. This is the way of the Amorites, that is, it's a pagan custom.

In the 15th century, we find written references to a demon named Mimoun, husband to a she-devil named Mimouna. "Claviculae Salomonis," a handbook of magic composed in Spain, probably before the 15th century, mentions a demon, king or god called the "black Mimoun from the Occident." The Occident is North Africa – specifically Morocco. Mimoun and his female partner appear in numerous manuscripts from the 16th century onward.

Mystic roots

But when did the Jews of Morocco start setting tables for them on the day after Passover? The answer may be found in the journals of Jewish travelers. An Italian Jew by the name of Samuel Romanelli, who visited Morocco at the end of the 18th century, witnessed the practice and theorized where it came from: "After dark, as Passover ends, a table is set out with baked goods and people visit one another. Guests eat their fill and bestow blessings on their host. What is the origin of this custom? Perhaps it is connected to the practice of setting a table for Gad." Romanelli easily made the association between the Mimouna and this biblical-era custom.

Benjamin II, the pen-name of a Jewish traveler who visited Morocco around 1852, mentions the night of al-mimoun. In 1772, two other travelers, Rabbi Chaim Yosef David Azulay (the Hida), and Elkana Bar Yeruham, write that "Isru-chag" – the day after Passover – was considered a vulnerable time, and it was customary to have a feast in order to ward off the Evil Eye. Hence the need to appease the demons of chance, Mimoun and Mimouna, on this particular day.

The roots of the Mimouna holiday can also be traced to the rituals of the Gnawa, a mystic sect in Morocco whose music influenced many musicians in the West. The Gnawa conduct ceremonies once a year that start with a parade and end in ecstatic dancing. Their songs are addressed to the goddess Mimouna and her partner, Sidi Mimoun. Among the Gnawa, too, the appeal to Lady Luck is an attempt to mollify her.

One of their songs goes something like this: "Here she comes, Lady Mimouna / Here she comes, Lady Fortuna / Bringing joy to all and sundry / With her bounty / We never go hungry / Candies, cakes and drinks galore / Pleasure and gladness lie in store/ Mimouna, beloved / Your sun cures our ills / Shining down upon the hills / Lovely, grinning ear to ear / Visit us, Mimouna, every year.

" Notwithstanding the vast differences between Moroccan Jewry and the Gnawa, the figure of Lady Luck was adopted by the Jews. On the other hand, Sidi Mimoun, whose name cropped up in amulets, kabbalistic texts and incantations, gradually disappeared, leaving only his female partner behind.

Another Mimouna custom in the Moroccan Jewish community involved wading into a body of water. In Casablanca, the custom was called "bu haras." The person walked into the water, turned around to face the shore, took pebbles out of his pocket, and tossed them behind his back. Then he recited this verse: "Sir a bu haras, sir a der, siru la‘alayl" (Go away, troublemaker; go away, pain; go away, evil spirits). This ritual of using water to wash away evil is similar to the Ashkenazi Jewish custom of tashlikh, in which one throws crumbs into a body of water to symbolically cleanse oneself of sin. Tashlich was not practiced before the 15th century. The verse recited during the ritual is from the book of Micah: "You will hurl all our sins / Into the depths of the sea" (Micah 7:19).

The Moroccan Jewish Mimouna was thus a feast day designed to appease a local she-devil, and contained no religious components. In Israel, however, its pagan origins have been ignored. The same is true of the tashlich ceremony. Over the years, both have undergone a process of religious legitimization.

Having said that, there is nothing to keep future generations from investing old holidays with new-old meaning. Particularly worthy of note is that over the generations, Mimouna eve became a night for young people and lovers, as well as a symbol of Jewish-Muslim solidarity. Because the Jews could not keep ḥametz (leaven) in their homes during the Passover holiday, it was customary to give all their flour, yeast and grain to their Muslim neighbors. These are components that can add to the holiday's attraction, without ignoring its demonological origins.

Yigal Bin-Nun teaches history at the Université Paris VIII.

Une fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

מימונהUne fête juive marocaine pour apaiser la démone Mimouna

Yabiladi.com

Mimouna est une fête familiale célébrée principalement par les Juifs marocains. En Israël c’est aussi un événement exceptionnel qui attire les hommes politiques, ce qui favorisa son officialisation comme journée partiellement chômée

On a souvent recours à des étymologies populaires pour expliquer son nom et ses origines en lui octroyant un contexte religieux. Ainsi la Mimouna devint la commémoration de l'anniversaire de Maïmon, père de Maïmonide (Rabbi Moshe ben Maïmon). Pour certains, inquiets par l’aspect laïc de cette fête, Mimouna se transforma en emuna (foi) et devient la fête de la foi. Etant donné qu’elle est fêtée le dernier jour de Pessah on l’associa aussi à la délivrance, geulah, de la servitude en Egypte.

Aux origines : la chance

Pour connaître ses véritables origines il est impératif de procéder à une analyse critique ses divers aspects. La Mimouna est principalement caractérisée par une table unique en son genre qu’on dresse la veille de la fête. Cependant cette table ne sert pas un dîner familial comme à l’occasion des fêtes religieuses. Vous n’y trouverez ni les plats cuisinés typiques aux familles juives du Maroc, ni viandes ni salades, ni café.

Cette table n’est en fait qu’un impressionnant répertoire de représentations symboliques : des poissons vivants dans un bol d'eau, cinq fèves vertes trempées dans une pâte de farine, cinq dates, cinq bracelets en or, cinq pièces d'or ou de bijoux en argent, du lait et du beurre, de la farine blanche, de la levure, du miel, une variété de confitures, un cône de sucre, des tiges de blé, une variétés de plantes vertes et de fleurs et surtout des pâtisseries raffinées et une sorte de crêpe moufleta. Il est évident que ces éléments, exposés aux yeux des invités qui défilent d’une maison à l’autre, ont évidemment un rapport avec le printemps, la fertilité, la prospérité et l’abondance. Ils préconisent la chance, la fortune et le bon sort, qui se traduisent aussi dans une salutation traditionnelle : terbhu utse‘du, traduite comme « succès et réussite »

Un autre indice sur l’origine de la fête se trouve dans son nom. Le mot arabe mimoun signifie : « chance » ou « bonne fortune ». Mimouna ne serait alors que la forme féminine de Mimoun qui tous deux sont des patronymes courants au Maroc chez les musulmans. Les juifs portent souvent les noms Mimoun ou Mass‘oud qui font allusion à la chance et à la prospérité. Au cours de la fête on entame des chansons à Dame Mimouna : alala mimouna / ambarka mas‘uda, qui signifie « Oh Dame Mimouna / oh chanceuse et bénite ». Cette table symbolique, comme il s’avère, n’est en fait dressée que pour apaiser une déessedémone, telle Aicha Qandicha, qui risque de nous jeter un mauvais sort si on n’en tient pas compte

La coutume de dresser une table pour apaiser un démon ou un mauvais génie n’est ni récente ni exclusive aux Juifs du Maroc. Elle existe déjà dans la Bible hébraïque. Le deutéro-Esaïe, prophète de l’époque perse, mentionne cette coutume pour la déplorer: « Et vous qui avez abandonné Yahvé / qui ignorent le mont de ma sainteté / qui dressent une table pour Gad, et remplissent une coupe pour Meni (Esaïe 65,11). Gad (comme probablement Meni) est bien connu comme le dieu de la chance, tout comme (Mimoun ou Mimouna). Gad est aussi une divinité ouest asiatique, parfois nommé Baal-Gad, dieu de la chance à qui on dresse une table pour l’amadouer et éloigner sa fureur. A l’époque monarchique les prophètes de Juda dénoncèrent cette pratique et essayèrent de la délégitimer comme superstition. Plus tard, les rabbins du Talmud la critiquèrent:

« Et celui qui dresse une table devant la femme qui accouche, ceci est une coutume des amorites (coutume étrangère) » (Tosefta, shabbat 7).

Un démon vieux de 6 siècles

Les références écrites au démon Mimoun, conjoint de la démone Mimouna, datent du 15ème siècle. Un manuel de magie publié en Espagne, probablement avant le 15ème siècle, « Claviculae Salomonis » mentionne un roi-démon, qu’il nomme « le noir Mimoun de l’Occident (Maghreb) » Mimoun et sa parèdre Mimouna apparaissent dans de nombreux manuscrits à partir du 15ème siècle. A quel moment donc les Juifs du Maroc commencèrent à dresser une table à Mimouna ? La réponse se trouve dans les récits de voyageurs juifs au Maghreb. Samuel Romanelli, juif italien qui parcouru le Maroc à la fin du 18ème siècle, nous fourni un témoignage sur cette pratique et interpréta ainsi son origine : « A la sortie de le fête de Pessah, ils dressent une table avec beaucoup de friandises et s’invitent les uns chez les autres. Les invités se servent à leur guise et bénissent leur hôte. Quelle est donc l'origine de cette coutume ? N’aurait elle pas un rapport avec la pratique de dresser une table pour Gad ? ». Romanelli a ainsi établi le lien entre la Mimouna et la coutume des temps bibliques où l’on dressait une table au dieu de la chance. Israël Yossef Binyamin (Binyamin II), un autre voyageur juif qui visita le Maroc vers 1852, mentionne la nuit d'almimoun. En 1772, deux autres voyageurs, Rabbi Haïm Yossef David Azoulay (le Hida), et Elqana bar Yeruham, notent que isrou hag, le dernier jour de Pessah, a de tout temps été considéré comme un jour néfaste, un jour où le mauvais oeil était susceptible de causer des dégâts. D'où la nécessité d'apaiser ce jour là les démons de la malchance, Mimoun et Mimouna.

Gnawa et Mimouna

Est-ce un hasard de retrouver le personnage de Mimouna dans la confrérie des Gnawa, une secte mystique au Maroc, dont la musique influença de nombreux compositeurs de musique Pop et Jazz tels que Jimi Hendrix, Brian Jones, Mick Jagger, Miles Davies, Randy Weston et Ornette Coleman. Les Gnawa organisent chaque année une cérémonie qui commence par un défilé et se termine par une danse extatique. Leurs chansons s’adressent entre autre à la déesse Mimouna et à son parèdre Sidi Mimoun. Les Gnawa invoquent Lala Mimouna pour l'apaiser. Une chanson lui est dédiée « La voici Lala Mimouna / elle vient, Dame fortune / apporter à tous la joie / Grace à ses faveurs / nous n’avons jamais faim / sucreries, gâteaux et boissons / plaisir et joie sans mensonge / Mimouna, bienaimée / ton soleil guérit nos maux / ta lumière illumine nos collines / belle au grand sourire / chaque année rend nous visite, Mimouna ».

Malgré les dissemblances avec les Gnawa, les Juifs adoptèrent la figure de Lala Mimouna probablement vers le 15eme siècle. D'autre part, le nom de Sidi Mimoun, qu’on retrouve sur des amulettes et dans textes d’exécration ou d’incantations kabbalistiques, a disparu ne laissant que sa parèdre Mimouna. Une coutume du jour de la Mimouna nous révèle un autre aspect de conjuration du mauvais sort. Les Juifs du Maroc avaient l’habitude de se retrouver à proximité de sources d’eau ou au bord de la mer. A Casablanca, cette coutume était appelée « bou herres », terme qui fait allusion à l’action de casser. Les membres de la famille trempent les pieds dans l'eau, tournant le dos à la rive, ils sortent des cailloux de leurs poches, les jettent par dessus le dos en déclamant la formule : « va t’en bou herres, retire toi esprit du malheur » (sir abou herres sir abou la‘layl). En quelque sorte le mauvais sort est jeté au loin dans l’eau pour qu’il ne puisse plus nuire.

Une fête religieuse à l'aspect laïc

La coutume de se débarrasser du mal ou d’un péché près d’une source d’eau se constate aussi dans le rituel du tashlikh d’origine ashkénaze. Lors de cette opération on secoue les pans de son vêtement au bord d’une source d’eau pour y faire noyer symboliquement ses péchés. Le tashlikh n’est probablement pas plus ancien que la Mimouna et daterait aussi du 15ème siècle. On y récite un verset de la fin du livre de Michée: « Et tu engloutira dans les profondeurs de la mer tous leurs péchés » (Michée 7, 19). La Mimouna juive marocaine était donc un jour symbolique conçu pour apaiser une déesse-démone locale, et s’avère totalement dépourvue d’aspect religieux. De nos jours, ses origines démoniaques et apotropaïques, ainsi que celles du tashlikh, sont totalement occultés. Avec le temps, ces coutumes se métamorphosèrent, mais l’orthodoxie juive n’osa que rarement s’y opposer ou les délégitimer. Cela dit, les us et coutumes peuvent aussi adopter de nouvelles interprétations.

De nos jours, on préfère mettre l’accent sur un autre aspect de la fête non moins considérable. Cette fête printanière était de tout temps la manifestation d’une symbiose judéo-musulmane. Les voisins musulmans venaient offrir leurs produits frais en lait, farine, levure et friandises à leurs voisins juifs qui ne pouvaient s’en approvisionner à cause des restrictions religieuses de la fête de Pessah. La veille de la Mimouna devint une soirée où les jeunes se rencontrent en tenues traditionnelles marocaines et en profitent pour demander les jeunes filles en mariage. Ces éléments n’ont fait que renforcer son aspect populaire et laïc qui s’est déjà éloigné de ses origines premières.

Yigal Bin-Nun Historien spécialiste de l'histoire des juifs marocains

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

פסח - שירה 2פסח-שירה 1

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס. ד"ר יוסף שטרית

כך חגגנו את חג המימונה, בתארודאנת שבעמק הסוס.מימונה

ד"ר יוסף שטרית

זכרונות חוויית חג המימונה – במשפחה ובקהילה.

עד עצם היום הזה החוויות המרשימות ביותר, שנשארו לי מחג המימונה, מאז הייתי ילד ועד היום, אלה הן חוויות הקושרות את חג המימונה לטבע. קיימות תיאוריות וסברות רבות לגבי מוצאו של חג זה. אמנם, החג מבחינה היסטורית (כנראה) הוא חג די מאוחר, מהמאה ה־18 ועד היום. אין עדויות על קיום החג קודם ל־200 השנים האחרונות. החג כנראה קיבל את אופיו, ואת צביונו הידוע, מהמאה ה־19 ועד ימינו. אני עצמי לא גיליתי שירים בהם מוזכר חג זה, בתקופה מוקדמת יותר. בשירים שגיליתי, לכל המוקדם מהמחצית השניה של המאה ה־18 מוזכר חג המימונה. במיוחד ע״י המשורר רבי שלמה גוזלאן, חי בדרום מרוקו על פאתי הסהרה, בקהילת תאמגרות. בתוך שיר על פסח, ועל סמליותו של פסח, חג המימונה מוזכר בסוף השיר בערבית יהודית. בשירים אחרים שגיליתי גם מהמאה ה־19, חג המימונה מוזכר דווקא בהקשר למלחמה אפשרית, בין היהודים למוסלמים (אוייביהם).

השיר נכתב בערבית, ויום המימונה, הוא יום קרב, אשר בו עתידים היהודים לנצח את אוייביהם. זהו שיר אנונימי, ונכתב במספר גרסאות, ובמספר כתבי־יד, וכולם מהמאה ה־19 לכל המוקדם. השירים ביתר כתבי־היד, נכתבו ע״י משוררים יהודים, המדברים על הנקמה של יהודי מרוקו, העתידים לצאת רכובים על סוסיהם למלחמה באוייביהם המוסלמים.

אולם, טרם גיליתי היכן נכתבו שירים אלה ומיהו מחברם? את השירים מצאתי בכתבי־יד, שנכתבו בדרום ומערב מרוקו, או בהרי האטלס. האם אלה הם הדים למלחמות של ימי הביניים בין היהודים למוסלמים, אולי ? האם אלה הם הדים לעויינות, ששררה בקהילות מסויימות, במיוחד בקהילות של הרי האטלס, או בקהילות של העמקים הדרומיים, בין הקהילות לבין שכניהם? זאת קשה לדעת במצב העכשוי של המחקר.

כאמור בשירים מסויימים, יש בהחלט זכר ואזכור לחג זה, אבל, ללא הסממנים, שאנו מכירים, של אירוח ושל אוכל, מטעמים,דברי מתיקה ועוגות.

למעשה, רק רבי דוד בוזאגלו (נפטר ב־1975 בקרית־ים) הקדיש שיר בערבית לחג המימונה. השיר נכתב כנראה בשנות החמישים, או השישים, ובו מתואר הוי החג, באופן שחיו אותו קהילות מסויימות במרוקו. החג נתפס כסמל לידידות ששררה בין היהודים למוסלמים. בין ההמונים היהודים להמונים המוסל­מים (עמך),המשורר יוצא חוצץ נגד המנהיגים הערביים המסיתים את ההמונים נגד היהודים, למרות העובדה, שהשכבות העממיות חיו עם היהודי ואף קבלו אותו כאח.

חג המימונה והטבע.

לגבי החג הזה נקשר לטבע. כל סממניו, אלו הם סממנים של התחדשות הטבע. היהודים חגגו את חג המימונה אחרי צאתם מתפילת מנחה, בשמיני של פסח. מיד אחר התפילה, המתפללים נהרו אל מחוץ לשכונת היהודים, לכרמים ולפרדסים, כדי לראות את האילנות והעצים בלבלובם, וברכו את ברכת האילנות,וזאת משום שהאילנות פורחים ומלבלבים בזמן זה של השנה.

אחר מנחה והברכה, הגברים עם הילדים שהתלוו אליהם חזרו לביתם, לאכול סעודה אחרונה של החג (כשרה). לאחר מכן, כיוון שכמעט כל משפחה בקהילה היתה קשורה עם מכר מוסלמי, החי מחוץ לשכונת היהודים, הגבר או האשה או שניהם יחד, הביאו למוסלמי הידיד סל מלא מטעמים יהודיים, של פסח, הסל הכיל פשטידה מביצים ובשר, מטעם יהודי מובהק, וכן מעטמי בשר אחרים, מצות, וסלטים, גם אם המוסלמי היה מרוחק מספר קילומטרים מהיהודי.

הסל הוכן ואני התלוויתי לאמי, ולאבי, ולדודי אל בתי המוסלמים. המוסלמי ידע טוב מאוד, שהיהודי יקיים את המנהג ויבוא לבקרו. הקשרים בין המשפחה היהודית למשפחה המוסלמית התקיימו מדורי דורות. ובכל פסח המוסלמי ציפה לבואו של היהודי, ובמידה וזה לא הופיע המוסלמי נפגע ולא מעט. מה עוד שהיהודי ציפה לתמורה.

משך כל ימי החג, היהודים לא אכלו חמץ, ובקהילה מסורתית אשר חייתה את היהדות האותנטית והקפדנית ביותר, כמו הקהילה שלי בתארודאנת, בדרום מרוקו שבעמק הסוס, עד לשנים האחרונות, לא שתו תה עם סוכר, כיון שסוכר היה בחזקת חמץ. כך שאת התה (או הנענע בלבד) המתיקו תוך כדי צריכת תמרים, משך כל ימי חג הפסח. והתה הראשון ששתו עם סוכר, היה בביתו של המוסלמי. המוסלמי הכין ליהודי את התה עם סוכר, ולמרות שנותרו כשעה וחצי לצאת החג, היהודי היהודי כדי לכבד את מארחו שתה את התה המוגש.

המוסלמי קיבל את היהודי על־פי כל כללי טקס האירוח המזרחי, והגיש ליהודי מטעמים בעיקר פירות. בסל שהתרוקן בינתיים היהודי קיבל מוצרי חלב (חלב, לבן, חמאה), קמח ושמרים. את השמרים אי־אפשר היה לקנות בשוק, ולא ניתן להחזיק בבית, בימי הפסח מחמת החמץ, והכנתם דרשה הרבה זמן. כך שאת השמרים המוסלמי הוא שסיפק, המשפחה המוסלמית ידעה שבלי שמרים היהודי לא יוכל להכין לאותו ערב בצק.

קנטטה למופלטה – אשר כהן ובאדיבותו

קנטטה למופלטה

במחתרות היינו, גם את תש"ך עברנומופלטה

בקדש ויום כיפור , לחמנו זה לא סיפור

 מבצעים ומארבים , פשיטות ומרדפים

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה.

 

 הגענו בהמונים , בספינות ומטוסים

 למדינה בצורה , העומדת מול כל צרה

 הקמנו עיירות , מחצור ועד שדרות

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 ראשי ערים ושרים , קצינים ושגרירים

רופאים וגם מורים , סופרים ומשוררים

 גם לרמטכ״ל נתפלל , שיגיע בעזרת האל

אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלטה

 

 על הדרבוקה והעוד , אמרו זו לא תרבות

יצרו מבחן בוזגלו, ודחו גם את אפללו

 זה הוכח לעם הספר , בדבריו של חייט חפר

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 

 ואחרי חמישים שנות דור , מאילת ועד חצור

 זה הזמן לזקוף הראש , ובקול גדול נדרוש

הכרה וחרטה , מתרבות המופלטה

 אך תמיד הם יזכרו רק את הדבר ההוא

 שלנו יש מופלטה קנטטה למופלט

 

אך הכי חשוב לזכור

כי מרוקאים זה לא רק מופלטה

אני חושב שזה ממצה את דעתי האישית

אוהב אתכם – אשר כהן

המימונה מנהג עתיק – חג חדש-המימונה במכנאס

מתוך הספר " יהדות המגרב " לרפאל בן שמחוןבוסידאן -מימונה

המימונה

מנהג עתיק – חג חדש

חג חדש, אך עתיק התווסף למדינת ישראל בשנות רד60, והוא חג ״המימונה״, חג שהוכר אחר־כך, גם כיום בחירה מבין החגים הקיימים.

עם קום המדינה הגיע לארץ, נחשול אדיר של עולים חדשים וכל שבט הביא עימו את מנהגיו, אמונותיו והרגליו. אחת העדות הגדולות מבין העולים שהגיעו עם קום המדינה ואחריה, היא העדה הצפון־אפריקאית אשר הביאה עימה מטען רוחני רב־־ערך, אך לצערנו, מטען זה לא נוצל כראוי והמדינה על כל מוסדותיה, לא טיפלה כיאות במורשת שהביאה עימה עדה מפוארת זו. גם העולים החדשים ממרוקו שהגיעו אז, נתקלו בבעיות קליטה קשות וחמורות בשנות העלייה הראשונות, ולא התפנו למורשתם ולמנהגיהם. היו ביניהם אפילו שחשבו, שבתרבות המדינה המתחדשת, אין מקום למסורות העבר שנראו בעיניהם כפסולות.

הערת המחבר : ראיה שטחית ונאיבית זו, הייתה בה סכנה לא רק של שכיחת העבר, אלא גם התנכרות כלפי ייחודה וסיגולה של העדה ותרומתה למסורת ישראל

זה דורות שיהודי המגרב חוגגים את החג הזה בלי לדעת את הרקע ההסטורי שלו ורואים בו כחלק מחג הפסח עצמו עד כדי כך, שאם נשאל יהודי מרוקאי, מה זה מימונה?, הוא יסתכל עלינו בתימהון רב ולא ידע ליתן תשובה לכך, כי עבורו, חג ״המימונה״ הוא חלק בלתי־נפרד מחג הפסח עצמו וכאילו חג זה הוא נחלת הכלל של עם ישראל ונצטווה לחגוג אותו יחד עם חג שמיני של פסח כהשלמה לאותו חג.

אם כן, מהו אופיו הציבורי של חג המימונה?, מהן דרכי ביטוייו, משמעויותיו ומקורותיו? האם הוא עתיק יומין?

כבן יוצא ארץ זו, אנסה להתמקד בדרך שבה חגגו קהילות יהודי המגרב, את חג המימונה.

המימונה במכנאס

כיליד העיר מכנאס, אתאר את החג הזה כפי שהיה נחוג בעירי וכפי שחויתי אותו, אני עצמי. יש לציין שבדרך־כלל, כל קהילה חגגה את ערב המימונה, בסגנון משלה ובשינויים שונים, כמו הכנת השולחן ומה להניח עליו, אם זה דג־חי, או סתם־דג, לאכול חמץ או לא, להכין כוסכוס או מופליטה ועוד שינויים רבים.

מצהרי־יום שמיני של פסח, מתחילה שמחת המימונה ומיד לאחר הצהרים, יוצאים הנערים אל מחוץ לשכונה היהודית ה־מללאח, אוספים פרחים משדות הסביבה, עושים מהם זרים, בהם מקשטים את ראשיהם וחוזרים לשכונה בריקוד ובשירה הידועה:

א־לאלא מימונה!              הו גבירה מימונה!

א־לאלא עזזונה!              הו גבירה יקרה!

א־מבארכא מסעודה!        הו ברוכה ומאושרת!

שיבולי חיטה

לפנות ערב, הערביות הכפריות מצטופפות כבר ליד הכניסה ל־מללאח כשבידיהן אלומות של שיבולי חיטה כדי למכור אותן ליהודים, כי אין יהודי שאינו מקשט את ביתו בירק, ואין ירק טוב יותר משיבולי חיטה.

שיבולי החיטה הונחו על השולחן או הוצמדו למשקוף החדר ליד המזוזה. תפילת ערבית

אף על־פי שתפילת ערבית של ליל המימונה, היא תפילת חול, היא נשאה אופי חגיגי ביותר ועם הרבה פיוטים. במכנאס תפילת ערבית נפתחה בפיוט מיוחד כעין תפילה למשיח שיבוא ויבשר את הגאולה. בלילה זה התפילה נפתחה במזמור ״השמים מספרים״ (תהל יט) ואחרי ״והוא רחום״, קהל המתפללים פצח בפיוט הבא ובלחן מיוחד:

 

דגל מחנה יהודה ירום!             ותהיה המשרה על שכמו!

בבוא רוכב על עב קל במרום!     ולפני שמש ינון שמו!

מזרח מערב, צפון ודרום!          מפניו ירגזו ידמו!

אז ננתקה את מוסרותמו!          זעם ועברה בה יהרה. . .

ויצא חוטר מגזע ישי,

ונצר משרשיו יפרה!

אחרי פיוט זה התחילה התפילה כולה מלווה בפיוטים ושירי חג. אחרי תפילת ערבית לפני ״עלינו לשבח׳/ נהגו לשיר את ״אין כאלהינו״ עם תרגום ערבי יהודי.

תרבחו ותסעדו

אם במשך היום, האנשים ברכו איש את רעהו בברכה המסורתית הידועה ״מועד טוב ומבורך״, בליל המימונה, מיד אחר תפילת ערבית, כל אחד בירך את שכנו בברכה החדשה ״תרבח ותסעד״ (תרויח ותצליח ליחיד) ואם זה לרבים, ״תרבחו ותסעדו״ (תרויחו ותצליחו).

בית־ הכנסת ע״ש ר׳ דאווד

במכנאס היה בית־כנסת מפורסם על־שם ר׳ דאווד (דוד) בוסידאן, קדוש ומלומד בנסים. הרב של בית־כנסת זה, היה אחד מצאצאי הצדיק, בשם ר׳ משה בוסידאן ז״ל. חכם זה היה מאוד נערץ ומכובד על־ידי חסידיו צאן מרעיתו, אשר כולם היו אנשי עמל, ברובם חקלאים ואנשים פשוטים ותמימים. בליל המימונה היו ידי הרב מלאות עבודה, כל צאן מרעיתו היה בא אל ביתו של הרב, ומשם הרב היה יוצא עימהם בשיירה ארוכה של חסידים אל בית־כנסת שעל שם סבו ר׳ דאווד. הרב היה נישא על כפיים או על כיסא והקהל אחריו, בשירה ובמחיאות כפיים. מתפללים תפילת ערבית חגיגית עם פיוטים, בסיום התפילה מחזירים את הרב ושוב בשירים ופיוטים, מורידים אותו מעל הכיסא וכשנכנסים לביתו, פוצחים כולם בשירה אדירה:

דעו כי ה׳ הוא האלהים!                   אין מלבדו,

גבוה מעל גבוה וגבוהים,                  גדול כבודו,

בסתר חכמה, בינה, חג׳׳ת נהי׳׳ם, גילה זיו הודו, זה אלי ואנוהו אהובהו וארוממנהו, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו

הרב מגיע לביתו, שם חיכה לו כבר קהל עצום שהיה בא לקבל את ברכתו. בבית היו מוכנות כבר גיגיות ענקיות מלאות עלי חסה שטופים, לידם מונחת גיגית נוספת, מלאה מטבעות קטנים מנוקבים של ה״גרוש״, וקערה גדולה מלאה דבש.

הרב מתיישב ישיבה מזרחית על מזרן רחב כשעל ידו עומדים בניו הגדולים, וכל אחד מקהל חסידיו ניגש אליו, מרכין ראשו ומנשק את ידו. הרבי שם את כפות ידיו על ראש המתברך ומברך אותו ב׳יברבת כוהנים״. מיד אחריה, הוא נוטל את העלה של החסה השטופה היטב, טובל אותו בדבש או בחלב, כורך את העלה עם תמרה אחת ומושיטו למתברך. יש לציין שהמבוגרים לא זכו במטבע ה״גרוש״ מידי הרב.

הילדים שהצטופפו בין הקהל הרב, זכו גם הם בברכת החכם, בעלה החסה טבול בדבש, אך לא בתמרה, במקומה הם קיבלו מידי הרב מטבע קטן של ה״גרוש״.

האימהות נהגו להשחיל חוט בחור ה״גרוש״ וענדו את המטבע על צוואר ילדיהם כסגולה נגד עין־הרע וכל מרעין בישין.

המימונה – מקורותיה ומנהגיה

שולחן המימונהמימונה

בעוד הגברים נמצאים עדיין בבית־הכנסת, ערכו הנשים את ״שולחן ליל המימונה״, שולחן ערוך כיאות עם ספה לבנה ומקושטת בירק, שיבולי חיטה ופרחים מצד אחד, ובמרכז השולחן, קערה גדולה מלאה קמח ובה תקועים נרתיקי פול ירוק כסימן ברכה לשנה־ירוקה. באמצע הקערה תקועה כוס מלאה שמן זית, יש שהוסיפו קערית שאור " א-טבסלא דל-כמירא "ובה תקעו עוד נרתיקי פול וכוס שמן. יש גם שנעצו בבצק שבקערה, כמה מטבעות כסף, כל זה לסימן ברכה ופרנסה טובה. לכל ״התערוכה״ הזאת הוסיפו צלחות מלאות בכל מיני דברי מתיקה: דבש, פירות יבשים, תמרים, שקדים, צימוקים בלי לשכוח כד חלב חמוץ ״א־ראייב״ מעט משקאות, עוגיות וכל מיני תרגימה. בערב זה לא יעלה מלח ח״ו על שולחן המימונה, או פילפל, זיתים, בשר, או אף קפה. במקומם, הונח על השולחן דג טרי לסימן של שנת ״פריה ורביה״.

תמונה זו מתגלית כמעט בכל בית, כעני כעשיר וכשהדלתות פתוחות לרווחה בפני כל דכפין. בערב זה, כל אחד נכנס אצל שכנו בלי לשאול או להיות מוזמן, גם אם אינו מכיר את האיש הוא נכנס לביתו, מברכו בברכה הידועה ״תרבחו ותסעדו״, מתיישב ומכבד את עצמו, מוזג בעצמו, שותה וטועם מכל הנמצא על השולחן ומכל הבא ליד, אך עליו להיזהר ברגע שהוא נכנס לבית שכנו, להתחיל את ״הסדר״ בלגימה מן החלב הנמצא על השולחן ורק אחר־כך ימשיך את הסדר.

יחסי שכנות טובים

יחסי קירבה בין יהודים לשכניהם המוסלמים בלטו בערב זה של המימונה, שבו נהגו השכנים הערביים להביא לחבריהם היהודים שהיו קשורים עימם בקשרי מסחר או קשרי ידידות; חלב, חמאה, דבש ופיתות חמות, כל זה כמתנה, כדי לברך את הידיד היהודי לרגל סיום החג. היהודי מצידו כיבד גם הוא את חברו המוסלמי, במצות, במטעמים יהודיים של החג, מטעמי בשר וכן אגוזים, תמרים ושקדים, וכל מיני מגדנות. עם זה, היו הרבה יהודים שהתרחקו מ״קרבת יחסים״ מסוג זה

ביקורים

בדרך־כלל הביקורים נעשים לפי סדר קבוע מדורי דורות. תחילה הולכים אצל הכוהן, ואם הכוהן הוא גם־רב, מעלתו יתרה.

נכנסים אליו ביראת כבוד, מרכינים ראש לפניו, והוא מניח את שתי כפות ידיו על ראש המתברך כמו אצל הרב, ומברך את האיש הפונה אליו, בברכת כוהנים.

מהכוהן ממשיכים והולכים אל אחד הרבנים או אל קרוב משפחה נכבד וזקן ומקבלים גם כן את ברכתו, וכך ממשיכים מבית לבית, מקרוב משפחה לקרוב אחר ומחבר או מכר לעמית אחר.

כיבודים

בערב זה עקרות הבית כורעות תחת עול העבודה. על עקרת־הבית להכין בערב זה את ה״מופליטא״ ולכבד בה את האורחים הרבים הצובאים בלילה זה על כל בית ובית. כן מכבדים כל אורח בסוג של ריבה הנקראת ״מרוזייא״ (צימוקים מטוגנים), ב״זאבאן׳ (נוגט מיוחדת), ובריבת תפוזים ״אל־מעזון״. את אופן הכנתם של אלה, אנו מביאים על כל פרטיהם.

ה־מופליטא

אופן הכנת ה־מופליטא:

לוקחים קילו קמח, חמישים גרם שמרים, שלוש כוסות מים פושרים, רבע כוס שמן, חמאה, דבש וקורט מלח. את הקמח שמים בקערה גדולה, מכינים גומה בקמח ומכניסים לתוכה מים, שמרים מומסים, קורט מלח ורבע כוס שמן. מכינים בצק רך וגמיש, משמנים משטח שיש גדול, מחלקים את הבצק לשלושים עד ארבעים כדורים קטנים, ומניחים על השטח המשומן לשלושים דקות. מכסים במגבת כדי שיתפח הבצק, מכינים מחבת בעלת תחתית עבה או כלי חרס חסין־אש, ומניחים על אש נמוכה. מחממים היטב את הכלי, ומתחילים לרדד כל כדור בצק בנפרד. משמנים את כפות הידיים ואת השיש, מרדדים את הבצק בידיים לעלה עגול ודק, מניחים במחבת ללא שמן ומטגנים מצד אחד בלבד. הופכים ומניחים עלה נוסף על הצד המטוגן, וממשיכים כך עד לטיגון כמות נכבדה. במחבת מצטברת ערימה של חביתיות כאלו. מעבירים לצלחת ומכסים במפית כדי למנוע התייבשות.

כל סועד, מפריד לעצמו ״מופליטא״ מתוך הערימה, ומורח עליה חמאה ודבש.

מאכל זה אופייני לערב ״המימונה״, שבו מקבלים פני אורחים. כך מתחילים באכילת החמץ אחרי פסח, תוך איחולי ״תרבחו ותסעדו״(תרויחו ותצליחו).

ה־מרוזייא

אופן הכנת ה־מרוזייא:

לוקחים ארבע עד חמש כוסות צימוקים בלי חרצנים, כוס וחצי סוכר, כוס שקדים קלויים, כוס אגוזים קלויים, חצי לימון, חצי כוס שמן, משרים את הצימוקים במים במשך כשעתיים, מוציאים אותם ומפזרים על מגבת כדי לספוג את הלחות. מטגנים במחבת בשמן, מוסיפים את הסוכר למחבת, מנמיכים את הלהבה, ומערבבים עד להמסת כל הסוכר. מוסיפים שקדים ואגוזים קלויים וקצוצים מאוד ומערבבים. מוסיפים מיץ לימון וממשיכים בבישול כחמש עשרה דקות נוספות. מגישים את זה קר.

ממתק זה של ה־מרוזייא הדומה למרמלדה, מגישים כאמור בליל המימונה.

ריבות (אל־מעזון)

בנושא הריבות, אפשר לומר שיהודי צפון־אפריקה ובמיוחד יהודי מרוקו, מומחים בשטח זה. יהודי מרוקו רגילים להכין ריבות בכל ימות השנה ולפי העונות של הפירות או הירקות. מהפירות מכינים ריבת תפוזים הנקראת ״למעזון דלתין״. מפרחי התפוזים מכינים גם ריבה מאוד טעימה ״למעזון דזהאר״ (ריבת פרחי התפוזים). מהחצילים הקטנים מאוד, מכינים ריבת חצילים ״למעזון דל־ מדלזאן״. מהקישואים הגדולים מאוד, מכינים ריבה מיוחדת וגם מאוד טעימה ״למעזון דל־קרעא סלאווייא״, או ריבת ה״קישוא של סאלי״. מהסלק האדום מכינים ריבה מאוד טעימה ואופן הכנתה, אנו מביאים במיוחד.

 

ריבת הסלק האדום

לוקחים קילו וחצי סלק, 750 גרם סוכר, חצי כוס קונייאק, מיץ לימון, 200 גרם אגוזים, או אגוזי פקאן. שוטפים וקולפים את הסלק, מגררים במגררת גסה. שוטפים שלוש־ארבע פעמים, ובכל פעם סוחטים היטב ממים, מרתיחים שלוש או ארבע פעמים, ושוטפים בכל פעם במים קרים נקיים כדי להיפטר מהצבע האדום של הסלק וכן מהריח. לאחר כל הטיפול, סוחטים היטב ביד, מערבבים עם הסוכר והקונייאק, ומשרים למשך שלושים דקות. מבשלים כשעה וחצי על אש קטנה, וכ־15 דקות לפני גמר הבישול, מוסיפים אגוזים קצוצים גס מאוד, מערבבים בעדינות ומעבירים לצנצנת.

ראוי לציין שרוב הריבות שיהודי צפון־אפריקה מכינים, הן בעיקר של תפוזים.

זאבאן

כל אורח בכניסתו לביקור בבית כלשהו בלילה זה, חייב קודם־כל לטעום מהחלב החמוץ ״א־ראייב״ המונח על השולחן, ורק אחר־כך, הוא מורשה לטפל ביתר המגדנות שעל השולחן. הדבר הראשון שהוא יטעם אחרי שלגם מן החלב, הוא ״זאבאן׳ (נוגט דלילה ורכה) והכנתו מאוד קלה.

מכינים אותו מחלבון ביצים, סוכר, שקדים קלויים או בוטנים קלויים.

אופן ההכנה: לוקחים שתי כוסות סוכר, מיץ לימון או מלח לימון מסונן, רבע כוס מים ומרתיחים היטב עד שהנוזל יתאדה ויהפוך לעיסת דבש סמיכה. אחרי־כן מורידים מעל האש ונותנים לה להתקרר ובו בזמן מערבבים, לוקחים שני חלבונים, מקציפים אותם חזק, ואת הקצף היוצא מערבבים עם עיסת הדבש הסמיכה, מוסיפים לזה כוס אגוזים, או שקדים או בוטנים קלויים לכל התערובת הזו, ונותנים לה להתקרר כשעה, ואז יש לנו נוגט מאוד טעימה הנקראת: ״זאבאן״.

Mohamed Elmedlaoui-Pessah, Mimouna, Pourim et syncrétismes de la culture marocaine

 Pessah, Mimouna, Pourim et syncrétismes de la culture marocaine

Montée vers le Mont Lalla Mimouna à Ferkla (Maroc). Phot. Hesspress

Pessah, Mimouna, Pourim

Et

Syncrétismes de la culture marocaine

En continuité en quelque sorte de la séance sur "Le patrimoine judéo-marocain" tenue au pavillon du Maroc, invité d’honneur au Salon du Livre de Paris (26 mars 2017 ; v. Ici), et à l’approche de la grande fête juive de Pessah (11-18 avril 2017), je rappelle ici brièvement, avec quelques rajouts, certains aspects des syncrétismes culturels auxquels ce patrimoine millénaire à donné lieu. Je commence par un aspect propre que je n’ai pas suffisamment développé jusqu’ici et qui est propre au judaïsme marocain, à savoir la fête de la Mimouna (Lalla Minmouna "Notre Dame Mimouna", en fait à l’origine ou encore Lalla Mimouna Tagnawt "Notre Dame Mimouna).

Beaucoup de chercheurs se sont penchés sur les origines de cette fête et sur l’étymologie de son nom (Yigal Bin Nun, Joseph Chitrit, David Guedj, Hanna Sharvit, etc.). En complémentarité avec la piste d’investigation de Yigal Bin Nun 2016 (v. Ici, en fr.) et de la description vivante de Joseph Chitrit 2016 (v. Ici, en héb.) mais indépendamment de cela, un chercheur marocain, Mourad Jeddi 2016 (مراد جدّي), spécialiste en hagiographie du mysticisme populaire marocain, a réalisé un travail de fond bien fouillé et très documenté sous le titre ("لالة ميومونة، رمز الصلاح الأنثوي") sur le culte de Lalla Mimouna au Maroc à travers les âges et les lieux, des confins sahariens jusqu’au Rif (v. Ici, en ar.).

Il ressort en gros de l’ensemble de ces investigations réalisées curieusement la même année que la fête de la Mimouna, quoique qu’elle clôt les fêtes religieuses juives de Pessah chez les communautés juives du Maroc depuis le 18e siècle (selon J. Chetrit) ou même le 16 (selon Y. Bin Nun), était en fait à l’origine un rite païen qui célèbre la nature au début du printemps et sollicite ses largesses dans la joie, l’espoir  et l’allégresse et implore la clémence des esprits. 

Avec cette dimension qui était païenne et qui est devenu profane, cette fête traverse aujourd’hui dans son nouvel aspect folklorique profane les confessions (juive et musulmane), les entités ethnoculturelles (berbère, africaine, arabe, andalouse) et les lieux et localités au Maroc, où Lalla Mimouna dispose d’un vaste réseau de petits mausolées et lieux de culte (sources, arbre, montagnes, v. M. Jeddi 2016), donnant lieu, à cause de cela, à des formes de syncrétismes interculturels extraordinaires.

Le rapport de Mimouna, aussi bien d’après le nom (Lalla Mimouna vs. Sidi Mimoun) que d’après certaines formes de la musique mystique et de transe qui lui sont associées (la musique-danse de ‘gnawa’) a bien été souligné par Y. Bin Nun. Mais c’est sa forme de célébration ancestrale dans une localité lointaine du Maroc (Alnif/Tingir dans la région de Tinjdad) par des musulmans berbérophones, d’origines subsahariennes paraît-il, qui constitue un élément nouveau.

Je reproduis ci après la traduction d’une note que j’ai envoyée à mon ami Shimon Shavrit suite à une discussion que nous avons eue à Cape-Town au mois d’août dernier (2016) au sujet de la Mimouna, et ce en marge du colloque "Jews in Colonial and Postcolonial Africa". Le texte auquel la note fait référence est le texte d’un reportage fait sur place sur la fête de Lalla Mimouna dans l’oasis de Ferkla/Alnif/Tinghir dans la région de Tinjdad par Ali Al-Hassani 2015 (علي الحسني; v. Ici).

Ladite note (traduite de l’anglais) :

[[Le texte du reportage décrit une fête religieuse populaire que célèbre le premier vendredi du mois de mars (calendrier agraire) par une population berbérophone de Ferkla/Alnif à l’Est du Maroc qui est ethniquement à majorité subsaharienne. A cette occasion les habitants de cette localité montent en procession solennelle vers le Mont de Lalla Mimouna en chantant des incantations à rythme de tambour à la gloire de Lalla Mimouna, dont ils sollicitent la bénédiction. Une fois au haut de la montagne, ils préparent des galets de pain non levé qu’ils appellent ‘abadir’ en berbère, et égorgent un ovin ou un caprin.

Il y beaucoup plus de détails significatifs dans le texte du reportage, mais comme vous pouvez le remarquer, il y déjà beaucoup d’élément d’un rapport frappant avec la fête de Pessah: le calendrier, le pain azim (dit ‘abadir’), l’ancien sacrifice pascal, etc.

D’ailleurs, en ce qui concerne le dernier élément lui-même (le sacrifice pascal), j’avais montré dans une étude académique précédente (Elmedlaoui 2006) comment cet élément de la religion juive a été réadapté au rite du sacrifice en Islam (Aïd Al-Adha) par les premières générations berbères converties à l’Islam au Maroc, y compris le sous-rituel d’asperger du sang de la bête égorgé sur le linteau de la porte de la maison (pour un extrait de cette étude, v. Ici), ainsi que le fait que ce sacrifice (dans sa version islamique) continue toujours de porter le nom araméen /pasqa/ (פסקא) adapté à la morphologie du berbère qui lui ajoute le préfixe du féminin sous forme de /ta-faska/ (le berbère n’a pas de /p/, et /q/ n’y apparait que comme variante phonétique géminée de /غ/).]]. Fin de la note.

Enfin une autre fête juive, la fête des Pourim, a elle aussi donné lieu au Maroc à des interférences dans le folklore marocain en général, et plus particulièrement à la forme bien structurée dans les régions berbérophones du Souss et de l’Est, sous forme d’un théâtre-carnaval.

Il s’agit d’une manifestation théâtrale carnavalesque berbérophone qui s’appelle, selon les localités, bamghar, imaâshar, udayn n-tmashurt, iSwabn, etc. L’originalité de ce carnaval est qu’il est l’incarnation même de l’interculturel: alors que son cycle annuel est associé au calendrier religieux musulman (peut être même shiite), à savoir  la fête religieuse dite Ashura, ses manifestations théâtrales, plastiques et ses propos discursives n’ont rien à voir avec la religion en général, et beaucoup de musulmans orthodoxes y voient même des écarts plus ou moins ‘condamnables’ selon l’esprit de l’époque, du point de vue de la religion.

En plus de cela, quel que soit la diversité de la forme et des propos tenus par les acteurs, selon les localités, la constante de ce théâtre-carnaval est de faire la part du lion aux personnages juifs avec des prénoms juifs (Shmiha, Moshe, Haïm, Dawid), à tel point que le carnaval s’appelle ‘udayn n-tmâshurt’ ("Les Juifs de l’Ashura") par endroits, et ce encore aujourd’hui, un demi siècle après que les communautés juives de ce Maroc profond ont toutes émigré en Israël ou ailleurs (v. Ici et  Ici).

Mohamed Elmedlaoui

http://orbinah.blog4ever.com/m-elmedlaoui-publications-academiques

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902

עדות: חגיגות המימונה במרקש 1902מימונה-מכתב ממרוקו מראקש

21 באפריל 2014rafimann

 

לרגל המימונה הנה עדות לדרך שבה חגגו יום זה במרקש במרוקו בשנת 1902, בכתבה שהופיע בעיתון העברי "המליץ".

הכותב, שחתם על כתבתו בשם "ד"ר העציוני", הוא הרופא היהודי י' הולצמן שלצד טיפול בחולים גם הרבה לכתוב מאמרים לעיתון היהודי "המליץ".  הולצמן נולד בירושלים, למד רפואה בוינה, שימש רופא בטבריה ואחר כך יצא שוב לאירופה. הוא היה מקורב להרצל, ובכתבותיו הביע תמיכה בפעילות הציונית.

בראשית המאה ה-20 הגיע למרוקו, שם שימש כרופאו של המשנה למלך. את קרבתו למלכות ניצל לא פעם כדי לסייע ליהודי מרקש, כאשר הוטלו עליהם גזירות שונות. במהלך שהותו במרוקו שיגר כתבות לעיתון, שכללו בין היתר תיאורים של מנהגי היהודים שם בעין אנתרופולוגית. באחת מכתבותיו תיאר בבקורתיות את דבקותם של יהודי מרוקו ב"תרופות סבתא" וסירוב רבים מהם לאמץ את חידושי הרפואה האירופית. 

גם בטקסט זה – שרובו תיאורי – ניתן למצוא, בפסקה האחרונה, ביקורת על חלק ממנהגי יהודי מרוקו. הולצמן, שחונך באירופה והרבה לכתוב על חידושי המדע, מצא בחלק מהמנהגים "קסם ריק" ו"פרי בוסר" של תרבות יהודית", הרחוק מן התבונה והחוכמה הנהוגות ב"ארצות הנאורות. 

אך למרות הערות אלה – המעידות על הפערים התרבותיים ועל נקודת המבט האירופית על תרבות המזרח – מעניין לקרוא את תיאור החג על מנהגיו, כפי שנחוג במרוקו, לפני 112 שנים.

הטקסט הבא מובא כאן במלואו, מתוך האתר "עיתונאות יהודית היסטורית".  הוא התפרסם ב"המליץ" ב-19 ביוני 1902. העיתון ראה אור באותה תקופה בעיר פטרבורג ברוסיה.

חג מימונה שמח.

 

מכתבים ממרקש – בירת מרוקו

מאת ספרנו המיוחד

עברו ימי החג. המועדים וימי ההרוחה חלפו למו וימי עבודה קשה לקחו עמדהם, והמלאח הולך ומקבל את צורתו התדירית. ליל אחרון של פסח הוא מצויין ביתר שאת על ידי החיים ההומים ומלאיי המולה, אשר ישררו בו באופן מיוחד. אחרי תפלת המנחה יוצאים כל בני העיר על אחת מגינות המלכות הסמוכה למגרש היהודים לברך על " האילנות " וכן יפיצו בגנים ובפרדסים לכל עבר ורוח והמון החוגגים האלה עוברים ושבים מבלי הפוגות עד כי עשרת אלפים היהודים הנמצאים פה יתפזרו ויתלכדו לכתות ואגודות אין מספר וכל הרואה יעריך מספרם לאלפי אלפים  לעת שקיעת החמה נראים יושבים עלי גגות בתיהם ומציעים מטות ומרבדים ומחצלאות ואוכלים ושותים לשם " הלויית החג ", כי האמנם יש תקוה להשתעשע באכילה ובנחת רוח עדי בוא חג שני ? הן על ימיהם מרודים ומרורים, ודי להם בכף של פולים וחמוצים או בקערה של ירק ולחם שעירים ומתי תגיע עוד הפעם שעת הכשר של אכילה אם לא " בימי שמחתנו " ! איך שיהיה הנה הגויים הערביים, הרודים בישראל פה כאות נפשם מביאים מנחה ואשכי חמאה וחלב נקפא פה סילה ושאיר את עיסה והיהודים שמחים בהם ומקבלים אותם בשחוק של רעוה וידידית, כאלו, השמלה חית השדה, ונתן יתנו לבני יקטן מקטורה מפסחם ומצתם ! והמנהג ישן נושן בימי הפסח שלחת עדת היהודים, ועתה כל אחד ואחד לעצמו, תשורה לחצר המלך ופלגשיו, שריו ועבדיו ולאזרחי הישמעאלים, איש איש לכל מכריו ורעיו, מנות ומטעמים מיפיו של החג, והמלך ובל המקבלים את מתנות היהודים נותנים להם מנות יפות לפי ערכם וכבודם ; מטפחות משי מרוקמים בצבעים שונים ובהירים, כסף וכלי חפץ ! אחרי צפלת ערבית מרכיבים את חזן הכנסת על כתפות השמש ומדליקים לפניו כפות " תמרי היער " ומפזזים ומכרכרים לפניהם בתפים ובמחולות, עדי הגיעו אל ביתו. ככה יעשה לכל חזני בתי הכנסת, והם ששה ועשרים במספר.

כל הבתים מלאים אור והשולחנות מסודרים ומעוטרים בפרחים ועלי עצים יפים וענפיהם. וצלוחית מלאה חלב, כוס מלאה חמאה וקערה ממולאת בקמח מונחים על השלחן. כשנכנס בעל הבית, מפזרים על ראשו מעט קמח ומרננים לקראתו, וצופרים בפיהם כעין הרועת שמחה, וכן ילכו ויעפרו בקמח על ראש כל בני הבית, ….והמון העם מתחבר ללהקות ולוקחים כלי זמר בידיהם וסובבים בבתים ובחצרות ומנגנים , ובנות העם מרקדות ויוצאות במחול והמשוררים קוראים " תנו לנו המנהג ! אז יתנו למו מעט קמח או שכר, יין שרף, או, וזה הוא המעט, איזה מטבעות.

מרבית העם אינם ישנים בלילה המברך הזה וסובבים בעיר, בשווקים ובחוצות וקוראים " לילה מימונה " " לילה מסעודה " – לאמר " ליל שיש לו מזל, ליל מלא סמן טוב ". בחצות ליל קמים עוד הפעםויוצאים לשער המגרש וקונים שם מאת הערביים והערביות חלות של מחמצת, בצק של שאור, חלב, דגים ומיני ורדים ; יש שזהירין לקנות רק מבני חם השחורים ובני קדר ; הרבה מן העם נהגו לשאב מי הבאר והבורות, כדי לרחוץ בהן את ידיהם ורגליהם.

הרבה מהם נהגו לצאת שער העיר לטיל בגנים ובפרדסים וכורתים שמורות הכרמים ונושאים איתן בידיהן עד מקום ברכות מים ושם, רוחצים את ידיהם ורגליהם. בעלי בתים נכבדים אשר חננם ה', בהון מזמינים את מכריהם לביתם ושם ינגנו בכלי זמר וישירו שירים ערבים לאזניהם עד אחרי חצות לילה.

בבקר אוכלים תבשיל מיוחד הנקרא בשם " ברכוכס "  והוא כעין ה " כוסכוס ", מבושל בחלב וחמאה. אחרי כן יוצאות הנשים והבתולות וילדים קטנים אל ברכת מים ידועה הנקראת " סאקית אל מורו-י " אשר מימיה כעורים במאד, על ידי בגדי המון העם הערבי, הנכנסים שמה ורוחצות שמה ידיהן ורגליהן, ואחרי כן תלכנה העדינות האלה אל הגנים והכרמים הסמוכים אל השוקת ההיא לאכל ולשתות ככל אשר תשיג  ידן. זה הוא סדר הלוית הפסח ותקון אסרו חג.

הלאיתי את קוראי הנכבדים, בענינים קטני הערך, לפי הנראה בסקירה ראשונה, אם כי באמת מנהגים כאלה המה מציינים בדיוק את אפיו של כל עם ועם, ומה גם עם או משפחה בישראל, אשר היצה מיבדלת ורחוקה מיתר אחיותיה משפחות ישראל בארצות נאורות. אפס לבעבור ישיגו מנהגים כאלה איזה ערך בתולדה ובדברי הימים, עודם צריכים לפרוש ולבקרה, וזה אשוב למלאות התימי לכתב את הדברים כהויתם, ואז אוסיף להעיר ולהאיר לברר ולבקר עדי אשר יהיו מצורפים ומזוקקים ואז יוכל גם כותב התולדה להשתמש בהם לצרכי דברי הימים.

אחרי המועד הולכים להשתטח על קברי צדיקים; לזה אומרים " זירה " לאמר לסייר מקומות הקדושים הן בבית הקברות אשר במגרש היהודים בעיר פנימה ובן בבית העלמין הישן אשר מחות לעיר; ויש אשר נוזעים לעירות אחרות ולכפרים, מקמות ששם נקברים אנשי שם, רבנים וקדושים. ההולך לסיר קבר איזב צדיק שיהיה, מכים צדה לדרך ויושב שם לכל הפחות שלשה ימים ושלשה לילות ומרבה באכילה ובשתיה,

וכל מי שחלה, או שהיה באיזה צרה ונדר " כנהוג " לסור את הצדיק הפלוני, הרי הוא מקים בימים האלה את נדרו. אחרי שובם ממקום קדושים המה נזהרים מהחליף את שמלות בגדיהם וכתנתם לעורם משך שבעה ימים ! אנשי המלאח מביטים על כל הדברים האלה כעל דברים רמי הערך, אשר מלבד מעלתם העצמי הנם עקריים ויסודיים ביהדות ; וכל הלועג להם ולמנהגיהם כאלו לועג לרש !

הלקח היוצא לנו מכל הנאמר הוא, כי תרבות ישראל העתיקה, אשר לא חדלה מהפיח רוח חיים בנשמת היהודים פה, התרבות הזאת אשר הקימה ועודדה את כל הנדחים האלה, ותקשרם בעבותות אהבה אל ארצם ומולדתם, התרבות הזאת, אשר הראתה ברכה רבה לבית ישראל, הציצה גם " פרי בסר " והויות רבות נולדו על ברכיה והיא טפחה ורבתה את כל ההבל וה " קסם הריק " הזה על שדיה, עד כי כמעט נבצר מאתנו להכיר את המאור שבה ולהבדיל בין אור היהדות, אור החכמה והתבונה ובין החשך אשר בא לרגלי הזוהר.

ד"ר העציוני

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 138 מנויים נוספים

אוקטובר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« ספט    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר