מורשת יהדות מרוקו

ה. מטרת החינוך:

בפרק ז׳ ״יראת ה׳ ברוך הוא״ מציג יכי״ן את מטרת החינוך, את דמותו של הבוגר. על סמך הפסוק: ׳אשרי כל ירא ה׳ ההולך בדרכיו, יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך ׳ [תהילים קכח׳ ב׳] כותב יכי״ן: ־

״וקודם שאדבר בעניין פירוש הכתוב נימא ריש מילין בעניין היראה, שהנה בש״ס אמרו בפרק ׳במה מדליקין: ׳אמר רבה בר רב הונא, כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים – דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיים ומפתחות החיצוניים לא מסרו לו, בהי עייל? מכריז רבי ינאי חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד׳ [שבת לא׳ א׳-ב׳] … אם לא השיג יראת שמים כמי שלא השיג כלום…, ומה טובו דברי קודשו בזה שאמר ׳ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם׳ [תהלים קיא׳ י׳] שדיבר בקודשו אדוננו דוד על שתי בחינות טובות של לימוד התורה, שכנגד חלק הסוד המעולה שנקרא ״חכמה״ וכנזכר אמר: ׳ראשית חכמה יראת ה׳, שצריך להקדים יראת ה׳ לחכמה זו בראשונה ואחר כך יזכה ללומדה…, והטעם ׳לכל עושיהם׳ כדי שיבוא לידי עשיה, על כן אמר: ׳שכל טוב׳ תחילה, דהיינו שילמוד ואחר כך יבוא לידי מעשה…, עיקר הכל היא יראת שמים, שעל ידה ובסיבתה יזכה לקיים כל התורה בכלל ובפרט, ולא יביט בתענוגי העולם הזה ובכל מחמודיו, אלא שתמיד מחשב ומהרהר כיצד יזכה לקיים המצוות באופן הנאות … ובכל יום מוסיף יראה יותר מחבת, וכל מעשיו שעושה נדמה לפניו כאילו לא עשה כלל.״

מכאן נוכל להסיק שהאידיאל החינוכי הוא חינוך אדם ירא שמים, מי שהגיע לדרגה זו זוכה:

«… דהיינו שרוצה לומר שמאחר שכל המעלות זוכה להם האדם הירא שמים, הנה כל מי שרוצה לברך בניו וחבריו אומר להם:

תהיה כפלוני, וכלשון ״ישימך א־לוהים כאפרים וכמנשה״ [בראשית מח׳ כ׳] וזה שיעור הכתוב – ״הנה כי כן״ – הנה כמות זה, כאילו אמר כמו אדם זה – ״יברך גבר״, שכל העולם מי שרוצה לברך איזה גבר אומר לו תהיה כפלוני אשר מוצלח בכל ענייניו.״ (שם, מ״ט־נ׳).

יכי״ן מחדד את המשמעות להבנה מהי יראת ה׳? אדם ירא ה׳ אינו זה שכל דרכו קיום מצוות שבן אדם למקום בלבד אלא זה שגם מצוות שבין אדם לחברו בראש מעייניו, יכי״ן חי את חיי קהילתו ויש להניח שהגיעו אליו אירועים משפחתיים, קהילתיים שהיה עליו לתת את דעתו עליהם, יישוב סיכסוכים, פסיקה הלכתית וכיו״ב, כמחנך האמון על מלאכתו הביא יכי״ן מאותם אירועים משפחתיים וקהילתיים בחיבוריו כמובן בעילום שם, כך שהחיבור הפך להיות רלוונטי לקורא, הקורא, קורא בין השורות את הכתוב, ״ורואה" לנגד עיניו, התרחשות מצב שאותו שהוא מכיר או שהוא ניתקל בה וכך הוא קולס את המסר אליו מכוון יכי״ן ומפנים אותו, וכך כותב יכי״ן:

״והנה יש איזה פרטי מישראל אשר הוא ירא שמים בענייניו, שומר בריתו, ומשכים לבית הכנסת בכל יום תמיד, ונזהר בכל שלוש תפילות וכמה מידות טובות, אבל בענייני הממון קשה להולמו שכמעט חביב עליו יותר ויותר מנפשו, והוא קמצן גדול וכילי ביותר, וקשה עורף בכל ענייני הממון, בין בכל ענייני המצוות בין במחייתו ומחיית בניו שמצמצם על עצמו ועל בני ביתו יותר מן השיעור, עד גדר שכמעט אין חייו וחיי בניו חיים, רחמנא ליצלן, שאפילו בניו ואשתו קצים בחייו וניחא להם בסילוקו מן העולם לפי רוב קמצנותו רחמנא ליצלן, ואם ישב במעמד הקהל המתנדבים בעם לעשות צדקה וגמילות חסד – אינו יושב עימהם, ואם יושב עימהם כל עצותיו לרעה כדי שלא יתן שיעור המספיק לפי שיעור ממונו, והדבר קשה בעיניו כאילו נוטלים נפשו, וממילא מבטל כמה מצוות שיש בהם חיסרון כיס, וכל מצוותיו פגומים לפי שאינו רוצה לקנות תפילין מהודרות וציצית נאה, אלא תפילין אשר ירש מאביו או מזקינו, או מאיזה אדם שמת והניח תפילין שלו, וכן בגד ציצית קרועה לי״ב קרעים וכמה טלאים עליה …

וכמעט ברכתו לבטלה ונפשו לשוא עמלה – ה׳ יחזירנו למוטב ויצילנו אמן כן יהי רצון… שעיקר עבודת ה׳ ויראתו ממש הוא אם הוא זריז במצוות כשיש בהם חיסרון כיס, דאזי קרינן ליה – ישר כוחך, אבל אם אינו מקיים מצוות שיש בהם חיסרון כיס – נמצא שמה שהוא מקיים המצוות האחרים לפי שאין בהם חיסרון הממון, ולמפרע אם היה בהם חיסרון הממון לא יקיים אותם כלל, וזהו גרעונו ובזיונו לפני ה׳ ברוך הוא.״(שם, נ׳-נ״א)

תיאור זה מציג השקפת עולם דתית, אמונית ומחנכת.

ו. עמל הלימוד וערכו:

למידה שאינה מלווה ביגיעה – במאמץ אינטלקטואלי היא במקרה הטוב למידה שטחית, לא תופנם ובמהרה תשתכח, יכי״ן מתייחס לכך:

״ .. .צריכים שני עניינים בלימוד תורה [לשמה],

עניין ראשון, שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין, ולא יהיה לומד כמי שקורא איגרת שלומים במהרה ובחיפזון – שאין זה נחשב לימוד, וצריך שיתבונן בעניין באורך וברוחב ואזי רווחא שמעתתא ומאיר קרן אור התורה, וקרינן בה – ״אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ עב׳] ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה, אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה לזכות לחדש בה איזה דבר קטן או גדול כפי כוחו.

עניין שני, שצריך שכל העמל בתורה אשר הוא עמל בה יהיה לשם שמים דווקא, וזהו דיוק דברי הקדוש ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – כאמור שמדייק ומעיין בה כל צורכה עד שמבין היטב אשר דק, ושנייה לה ״ועושה נחת ליוצרו״ שגם בעמל ההוא יהיה לעשות נחת רוח ליוצרו. על אדם זה הוא שנאמר ״אשרי״ (שם, י״ט).

היגיעה, המאמץ שמשקיע הלומד בתהליך הלמידה, מפרה את הלמידה, יוצרת ידע ורעיונות חדשים, מעמיקה את התובנה והופכת להיות חלק בלתי נפרד ממהות הלומד. יכי״ן מבסס את גישתו על סמך דברי הגמרא:

״ודייק השתא לשונם הקדוש שאמרו [מגילה ו׳ ב׳] ״יגעת ומצאת האמן״, דמה הלשון אומרת לשון מציאה, שהמציאה נאמרה על מי שנאבדה ממנו אבידה ומצאה אבל יגיעת התורה מה מציאה שייכת בה? וכפי האמור ניחא שעל ידי היגיעה והטורח ימצא אבידתו אשר נאבדה ממנו והוא חלקו בתורה שכבר קיבל במעמד הר סיני, והן עתה נאבד ממנו, ועל ידי היגיעה מוצא אותה….

ואפשר שזהו כוונת הכתוב שאמר: ׳כי מוצאי מצא חיים ויפק רצון מה״׳ [משלי ח׳ לח׳] שאומרת התורה כי מי שיגע וטרח בי עד שמצא אותי, דהיינו שמצא אבידתו שנאבדה לו שהוא חלק שכבר קיבל בהר סיני, אותו אדם מצא חיים, ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שעל ידי יגיעתך לבד מצאת אותה בלי סיוע חס ושלום,

אלא ״ויפק רצון מה״ שהכל בסיועו וחסד עליון עליך שברצונו הטוב זכית להוציא חלקך בתורה על ידי יגיעתך.״ (שם, ל״א).

ז. מעלת לימוד תורה לאחרים:

יכי״ן סובר שעיקר בריאת האדם ללמד תורה לאחרים:

״הנה הראשונים זכרונם לברכה [מובא במהרש״א לסנהדרין צט׳

ב׳] אמרו בפסוק [איוב ב׳ ז׳ ] ׳אדם לעמל ילד׳ רמז לעמ״ל – ראשי תיבות: ללמוד על מנת ללמד. עד כאן דברי קודשם, משמע שזהו עיקר בריאת האדם.״(שם, כ״ז).

משמע, יעוד האדם להנחיל מורשה, ללמד לאחרים, ומה אם יטען

האדם: ״אם זה יעודי מה יהא על תלמודי?״ לכך מתייחס יכי״ן:

״ורבותינו ז״ל אמרו בש״ס: ׳אמר רבי חנינא הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם׳ [מכות י׳ א׳] משמע שהאדם זוכה לתורה ביתר שאת כשמרביץ אותה עם התלמידים, שבכוחם נעשה כמעיין המתגבר שנובע מים חיים.״

לביסוס דבריו מסתייע יכי״ן בדברי החכם מכל אדם שלמה המלך:

״ובדרך זה אמרתי אם אפשר בסייעתא דשמייא כוונת הכתוב שאמר [משלי ה׳ טו׳] ׳שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך׳ שהכתוב כפול וכמה שינויים יש בו, וכמו שהקשה הרמ״ז ז״ל בפירוש הזוהר הקדוש שהאריך.אומנם על פי האמור יבוא על נכון אם אפשר, שהכוונה שמזהיר האדם ללמד תורה שנקראת מים למי שאינם יודעים – שהם נקראים בשם ׳בור׳ וכמו שכתוב [אבות ב׳ ה׳] ׳אין בור ירא חטא׳, ואזי יזכה למקורות התורה וזהו – ׳שתה מים מבורך׳, דהיינו שאף על פי שאתה מלמד לבורות, הרי אתה למד, וזהו ׳שתה מים מבורך׳ ולאו דווקא שתשיג דברים הפשוטים, אלא אפילו דברים שהם עמוקים בפנימיות התורה,וזה שאמר ׳ונוזלים מתוך בארך׳ רוצה לומר שתהיה כמעיין המתגבר מים החיים העמוקים הפנימיים שיהיו נוזלים מתוך בארך הנובע, וכל זה על ידי שאתה מלמד תורה לבורות, שהם התלמידים הקטנים, אשר עדיין בורות – וזהו ׳שתה מים מבורך….״

יכי״ן מלמדנו שלושה עקרונות חינוכיים – דידקטיים:

אף אם המלמד, מלמד ילדים בורים במובן מתקשים, בעלי חסכים ונדמה לו שעמלו לריק, לא כך פני הדברים המלמד יוצא נשכר בכל התרחשות למידה ולומדים יהיו אשר יהיו.

אף אם התלמידים בורים הם, חובת המלמדים ללמדם. זכותם ללמוד וחובתנו המלמדים ללמד.

מלמד המלמד בורים ועושה זאת בתחושת שליחות ויעוד זוכה להגיע לתובנה מקצועית מעמיקה ״…אפילו דברים שהם עמוקים בפנימיות התורה…" המצב שבו המלמד מסביר שוב ושוב, מחפש דרכים, אמצעי המחשה וכל טכסיס דידקטי כדי שהילדים יבינו, חיפוש דרכים, ונסיונות חוזרים ונשנים יחשפו בפני המלמד רבדים מעמיקים יותר ויותר בחומר אותו הוא מלמד.

יכי״ן מוסיף ביסוס לדבריו:

״ואמרתי בעוניי על פי האמור יובן אם אפשר, ונקדים רמז פסוק – ׳בהעליתך את־הנרות׳ [במדבר ח׳ ב׳] הוא רמז על לימוד התלמידים, שהמלמדים מדליקים כמו שמדליק הנרות – שכמו שהנרות היו בלי אור עד שהדליקם המדליק, כן התלמידים הם חשובים בלא אור תורה עד שמלמדם המלמד, ואמרה תורה שתתעלה ׳אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות׳, הכוונה אל תדמו בנפשכם שהמלמד לאחרים גרע כוחו בלימוד אלא אדרבא יגדל כוחו יותר ויותר, וזהו ׳אל־מול פני המנורה׳ שהוא המלמד ,׳יאירו שבעת הנרות׳ שהם התלמידים, רוצה לומר שהתלמידים הקטנים הם שיאירו בפני המנורה עצמה, שהיא רומזת על החכם המלמד, ונקט מספר שבעה לפי שכך היה מנהג החכמים לעשות שבע שורות זה לפנים מזה… ודרך רמז הנה מילת ׳ה נ ר ו ת׳ יש בה -תור״ה ואות נ – רמז חמישים, דהיינו שעוסק בתורה שניתנה בחמישים שערים …”

מדימוי מעשה החינוך והתהליך הלימודי לפעולת הדלקת המנורה במקדש כפי שכותב יכי״ן עולה: ־

כשם שמעשה ההדלקה הוא בקודש אף מעשה החינוך הוא בקודש.

על מנת להדליק צריכה להתבצע פעולה, מי שהוא צריך לעשות מעשה ביחס למנורה עושה זאת הכהן וביחס לחינוך עושה זאת המורה.

הכהן המדליק את המנורה יודע בוודאות, שעל ידי הפעולה שיעשה, הנרות יידלקו. הם עשויים מחומרים המתאימים והמסוגלים להידלק, אחרת אין טעם למעשהו, כך צריך המחנך לנהוג, להאמין, לדעת בוודאות שעל ידי פעולותיו – אמונתו, טכסיסיו הדידקטיים הלומדים ׳ידלקו׳ יאות עיניהם. הוא צריך להאמין שיש בכל לומד ולומד פוטנציאל שעליו לסייע לו בחשיפתו.

לא בכדי הכהן והמורה כרוכים זה בזה, בידוע שתפקידם של הכוהנים הוא גם להורות: ״יורו משפטיך ליעקב…״

כשם שהנרות מפיצים אור כך המלמד תורה מפיץ את אור התורה.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

ו. אף מספר שבעת הקנים משמשים את יכי״ן לסדר הישיבה בבית המדרש.

במילה ׳נרות׳ מוצא יכי״ן רמז. בשם – נרות – טמונה התורה וחמישים שערים, הנרות הם התלמידים אף בהם טמון פוטנציאל וחמישים שערים, בשערים אלה על המורה לבור לו דרכי הוראה ולמידה. יכי״ן מוצא רמז נוסף למעלת המלמד תורה לאחרים:

״רמז כוונת הכתוב ׳ה׳ חפץ למען צדקו׳ אמר ׳יגדיל תורה ויאדיר׳,

רוצה לומר – למען צדקו יתברך רוצה ה׳ בעמו, שמי אשר יגדיל תורה דהיינו המלמד תורה לתלמידים שמגדילה ומלמדה לאחרים, הנה שכרו אתו שיתגבר בתורה כמעיין המתגבר ממש.

וזהו ׳ויאדיר׳ דהיינו שקאי על החכם המלמד שמתעלה בחוזק התורה ובתוקפה האמיתי, ועל כן אמר ׳בהעליתך את-הנרות׳ – הדא הוא דכתיב: ׳ה׳ חפץ למען צדקו… ׳

יכי״ן מנסה בכל הדרכים האפשריות לעודד, לשכנע להירתם למשימת הפצת והרבצת תורה – בנימוקים חברתיים, רציונאליים בדרך הפשט ובדרך הרמז, מחפש הוא בכתובים פסוקים ואסמכתאות המורים לעשות זאת. נעיין בעוד כיוון:

״ובעניין המלמד תורה לאחרים רמזתי עניין נחמד בסייעתא דשמיא במילת- לֻחֹת – לוחות התורה שבאה בארבעה פנים:

א.שנכתבה בלי מלוי אלא לחת. (שמות כד׳,יב׳)

ב.שנכתבה ל ו ח ת באות ו׳ אחת בצד ימין הקורא.(דברים ט׳,ט׳)

ג.שנכתבה גם כן לחות באות ו׳ מן צד שמאל הקורא. (שם,ד׳,יג׳)

ד. כפי הקריאה שקרינן לה לוחות בשתי אותיות ו׳ – ימין ושמאל.

ואמרתי על פי האמור אם אפשר בסייעתא דשמיא דהיינו: שכל אחד חייב ללמד לחברו תורה מה שהוא יודע, וכן חברו גם כן, וכן חברו גם כן ילמדנו מה שיודע הוא – חברו אינו יודע. ואפשר שזהו רמז אות ו״ו שמִלּוּאָה גם כן ו״ו פעם אחרת מה שאין כן בכל אותיות התורה… אכן על פי האמור ניחא לרמוז שכל אחד מישראל שלומד התורה, שנרמזת באות ו׳, שהיא אילנא דחיי, חייב ללומדה גם כן עם חברו השווה לו, וזהו אות ו׳ של מילוי והיינו צירוף ו״ו שכל אחד חייב ללמד לחברו להיות כמוהו. ומעתה זהו הרמז לחת החסרה כולה כנגד התלמידים אשר הם חסרים מכל טוב התורה שניתנה בלוחות, ולוחת ולחות כנגד החברים שכל אחד מלא מצד אחד וחסר מן הצד השני, דהיינו שזה יודע עניין אחד וחברו יודע עניין אחר. ולוחות אשר מלאה מכל קצוותיה, רומזת על החכם הגדול אשר מלא מכל טוב התורה מכל קצוותיו כולם. לרמוז דחייב האדם ללמוד תורה מרבותיו, וזהו רמז לוחות המלאה, וכן חייב ללמוד תורה מחבריו שכל חבר ילמד חברו מה שיודע, וחברו גם כן ילמדו גם הוא מה שהוא יודע, וזה רמז ל ו ח ת ל ח ו ת, וכן חייב ללמוד תורה גם מתלמידיו וזהו רמז לחת, אשר חסרה מכל קצוותיה, וכמו שכתוב בש״ס ״הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״ [מכות י׳ א׳] ועשיתי בהם סימן טוב 'חרו״ת על הלחות׳

[שמות לב׳־טז׳] ראשי תיבות ח ר ו״ ת – חביריו רבותיו ותלמידיו״. (שם, כ״ט).

יכי״ן רואה בלימוד תורה לאחרים ערך עליון, תכלית ויעוד.

ח. לא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים

מטרת ההוראה להנחיל את אותם ערכים, הנהגות מידות שמעניינה של החברה באשר היא להנחיל, כמובן הדבר אמור גם ביחס למלמד התורה, הצלחתו תימדד בעצמת השפעתו על תלמידיו, יכי״ן מוצא לכך תימוכין וכך הוא כותב:

״ובזה פרשתי אני הדל בעוניי אם אפשר כוונת הכתוב שאמר: [ירמיהו ט׳-כב׳-כג׳] ״אל יתהלל חכם בחכמתו, ואל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידע אותי כי אני ה׳ ״ – ויש לדקדק מאי קאמר ׳בחכמתו׳ – ׳בגבורתו׳ – ׳בעשרו׳, בכינוי – היה צריך לומר אל יתהלל חכם בחכמה, ואל יתהלל הגיבור בגבורה, וגו׳י שנית מאי קאמר ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳ דמשמע דקאי על האמור – שאף על פי שאמרתי אל יתהלל בחכמה וגו׳ הנה יש בהם צד ששייך להתהלל בהם עצמם, וזהו דיוק ׳כי אם בזאת יתהלל המתהלל׳, דאם לא כן היה צריך לומר: ולא יתהלל כי אם השכל וידע אותי, ואם כן מהו הצד שבהם שיתהלל בו המתהלל? שלישית – מאי קאמר ׳כי אני עשה חסד׳ וגו׳ דמי לא ידע בכל אלה, מה עניין זה לקודם לו, ולא קרב זה אל וה ! אכן כפי האמור יובן בסייעתא דשמיא אם אפשר, שהנה החכם הלומד תורה אם הוא אינו משפיעה ומלמדה לאחרים – אינה נקראת כי אם חכמתו דווקא, שהרי אין לזרים אתו שאינו משפיעה , אבל אם משפיעה לאחרים הרי משותף בה עם אחרים – ואינה חכמתו לבדו, וכן בעושר שאם אינו נותן ממנו לשום אדם כי אם שמור לבעליו לו לבדו ושום תלמיד חכם ושום עני בל ימצא בארמונו, וכל כספו וזהבו לו לבדו הוא, אזי נקרא עושרו דווקא בכינוי, אבל אם הוא מחונן עניים ומחזיק ביד לומדי תורה הרי הוא נעשה שותף עמהם לשם שמים, וכן יש לומר בגיבור אם כל גבורתו אינה לעצמו דווקא אלא שהיא עשוייה בסיבת כל ישראל אינה נקראת גבורתו בכינוי, אכן אם אינה אלא לו לבדו נקראת גבורתו.

המורם מהאמור שיש ב׳ בחינות בחכמה, וכן בעושר, וכן בגבורה. בחינה ראשונה היא – שאל יתהלל בה המתהלל, אם אינם נהנים מהם אחרים אלא בעליהם לבדם, ואזי נקראים בכינוי לבעליהם – חכמתו, עושרו, גבורתו.

ובחינה השנית – שבהם יתהלל המתהלל אם נהנים מהם בני אדם שאזי אינם נקראים בכינוי לבעליהם, והעושים כן הרי הם דומים לקונם, שכמו שהוא משפיע לזולתו כן גם הם משפיעים לזולתם.

ואזי שפיר נבראו, כדבר האמור שלא נבראו בני אדם אלא להשפיע לאחרים.

וזה שיעור הכתוב אם אפשר, אל־יתהלל חכם בחכמתו׳ דייקא חכמתו, דהיינו שאינו משפיעה לאחרים.

וכן ׳אל יתהלל העשיר בעשרו׳ דייקא בעשרו שמכונה אליו, שאינו משפיע ממנו לזולתו.

וכן העניין ״בגבורתו״, אמנם אם הוא משפיע שלוש בחינות אלה לישראל עם קודשו, שפיר יתהלל בהם בעצמם, וזהו ׳כי אם בזאת יתהלל׳ דייקא ׳בזאת׳ כאמור שבדבר האמור אל יתהלל, יש בחינה אחרת שיתהלל בהם בעצמם והיא ׳השכל וידע אותי׳ – שמשפיע ממה שיש בידו לאחרים בעבור כבודי, אם תורה אם ממון אם גבורה, והגבורה הזאת יש בה שני פירושים, או עניין הגבורה ממש כפשטה שמתגבר על הפושעים ועושי רשעה, או תהיה הגבורה הנכבדת שהיא יראת שמים וכבישת יצר הרע, שזהו הגבורה האמיתית.

ולדייק ׳השכל וידוע אותי׳ כאמור, הכוונה שהתבונן והרגיל אחרים מבני ישראל בתורה ובמצוות עד שהייתי ידוע להם ידיעה ברורה ונכונה, ועל כן לא אמר ויודע אותי, והטעם לכל זה הוא ׳כי אני עושה חסד משפט וצדקה בארץ׳ רוצה לומר שכמו שאני משפיע כן גם אתם, אני רוצה בכם להיות כולכם משפיעים – לפי שזה עיקר ביאתכם לעולם, וזהו שסיים ״כי-באלה חפצתי נאם־ה׳ ״, דהיינו שזהו עיקר חפצי אשר שלח שלחתי אתכם לעולם הזה כדי לזכות להיות משפיעים״ (שם, מ״א־מ״ב).

נחתום פרקנו זה בדברי יכי״ן בדרך רמז:

״ואני בעוניי ארמוז תירוץ זה בכתוב: דליכא מידי דלא רמיז באורייתא, ראשי תיבות [של הפסוק] ׳משמרת ה׳ שמרו על פי׳ [במדבר ט׳ כגי] – משפי״ע – ושתי אותיות אחרונות של מילת ״משמרת״ עם שתי אותיות אחרונות של שם הוי״ה ברוך הוא ־ – צירופה תור״ה לרמוז ההשפעה להשפיע התורה.״

ט. לסיכום:

לא הצגתי את משנתו החינוכית של יכי״ן במלואה, אלא רק רעיונות ומסרים חינוכיים אחדים שמהם עולה דמותו של מחנך המיטיב להכיר את קהל תלמידיו, למצוא מסילות אל לבם, לכוון להדריך להציב מטרות ויעדים כיצד להלך ולבור את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן ושכל טוב בעיני א-לוהים ואדם, במאמר זה התבססתי על החיבור ״זך ונקי״ שאף הוא לא מוצה, וכאמור, כתבים רבים לו ליכי״ן. ראוי שתיעשה עבודת מחקר מקיפה שתחשוף את משנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו זיע״א.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

שער פתח דודי: לימוד התורה לפי רבי יוסף כנאפו

הרב חיים בן נעים

יסוד החכמה ועמוד הבינה לידע ולהודיע כי ה׳ ית׳ הוא החונן דעת והשכל לאדם. על כן אודה ואברך על שהאיר עיני תם, אשר כל חפצו לילך בעקבי מלכי דרבנן וללקט אחר הקוצרים.

על חודה של כדורית עטי ביקשתי את שאהבה נפשי – לתור בין בתריו של הספר היקר והנפלא: ״זך ונקי", מעשה ידיו וחכמתו של הצדיק העניו ח״ק ופרישא מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל – מרבני מוגאדור שבמרוקו.

במלאכתי זו שמתי לי למגמה לברור מתוך ז״ך פרקי הספר רק עניינים ונקודות הנוגעים בערכי הלימוד והחינוך ומשום כך, אין בעבודה זו כי אם אגלי טל, זער פה וזער שם, מתוך טללים רבים שבספר, אשר בו ״צוה ה׳ את-הברכה״.

ואני תפילה נשאתי לשומר פתאים – ה׳ שישמרני מן הטעות והתעיה וינחני בדרכו להיות בבחינת ״ואסע אל מקום נסעו אבותי ובמקום תחנותם תחנותי״ ולא אסטה ימין או שמאל מדרך שסלל וכבש מוהר״ר יוסף כנאפו זצ״ל.

אֲדֹנָי יְהֹוִה נָתַן לִי לְשׁוֹן לִמּוּדִים לָדַעַת לָעוּת אֶת יָעֵף דָּבָר יָעִיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יָעִיר לִי אֹזֶן לִשְׁמֹעַ כַּלִּמּוּדִים. (ישעיהו נ׳ פס׳ ד׳)

זך ונקי-ספרו של רבי יוסף כנאפו

זהו ספרו הראשון שהודפס בארץ. הספר נמסר לידי תלמיד חכם בשם רבי יהודה אדרי, שעמל זמן רב על כתב היד. לבסוף הוציא מתחת ידיו ספר מפואר. הספר ״זך ונקי״ נקרא בשם זה, משום שהוא מורכב מעשרים ושבעה פרקים (ז״ך בגימטריה = 27). הספר עוסק בנושאים מגוונים כמו חגים ומועדים, מוסר ותיקון המידות:

קימת חצות, תפילת היום, עסק התורה הקדושה, מעלת לימוד התורה לאחרים, תיקון השולחן הטהור, עיקר ותכלית ביאת הנשמה לעולם הזה, יראת ה' ברוך הוא, מידת הענווה, הגאווה וענפיה, שמירת הברית, להודיע כוח החטא, התשובה ומעלתה, עוון לשון הרע, מידת השלום, כיבוד אב ואם, שבחי הצדקה, גאולת שכינתו יתברך, גאולת ישראל, הנהגות ישירות ליום השבת, ימים נוראים, חג הסוכות ומצוות ארבעת המינים, הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, נס חנוכה, פורים, חג הפסח וענייניו, גלות ישראל במצרים, חג השבועות, והפרק האחרון נקרא ״פרק זך״.

רבי דוד כנאפו זצ״ל, בנו של רבי יוסף, היה קורא לעצמו ד׳ך בן ז״ך (כך נמסר לי מפי נכדו מר אשר כנפו הי״ו) הוא התכוון לכך שהוא ד״ך – ראש תיבות של דוד כנאפו, וכן דך – נמוך ונדכא. בן ז״ך שהוא אביו רבי יוסף כנאפו, שהיה זך טהור וגם מחברו של הספר ״זך ונקי״.

״אשרי מי שעמלו בתורה"

בפרק השלישי בספר ״זך ונקי״ עוסק רבי יוסף כנאפו בעניין ״עסק התורה הקדושה״.

בפתח לזה השער מביא הרב את הדברים הבאים:

• דברי הגמרא בקידושין מ׳: "גדול תלמוד המביא לידי מעשה״.
• דברי המשנה באבות ב׳, ה׳: ״אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד״. ומעלה הרב מכאן: ״דאם לא למד היאך יקיים ?״
• דברי הגמרא בקידושין לי: ״אמר הקב״ה בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין״. והעלה הרב בדבריו לאמר: "הרי כביכול בעצמו אשר ברא יצר הרע, הוא אמר שאין לו שום תיקון מבלעדי התורה״.
• דברי החיד׳א בכסא רחמים על אבות דרבי נתן בפרק ט״ז: "יצר הרע אין לו תקנה״. וביאר ר׳ יוסף כנאפו, שלימוד התורה לשמה ממתק היצר הרע להיותו טוב וזה הדיוק מלשון הגמרא הנ״ל …"בראתי לו תורה תבלין״ – כמו שתבלין אינו בא אלא למתק כוח התבשיל כן התורה ממתקת כוח יצר הרע. אך כל זאת בתנאי שיהא לימוד התורה לשמה.
• דברי הגמרא בשבת פח׳: ״למיימינים בה טמא דחיי״. ופרש רש״י שני פירושים:
• לעיין בה כל צרכה עד שיבין העניין היטב.
• ללמוד לעשות נחת רוח ליוצרו.

וזו לשון רש״י בשבת פח׳: בד״ה ״למיימיניף: ״עסוקים בכל כוחם וטרודים לדעת סודה כאדם המשתמש ביד ימינו שהיא עיקר״, עכ״ל.ובשבת דף סג׳ ברש״י ד׳ה ״למשמאילין בה":

לשון רש״י: ״אין יגעים בה כל צרכן״ מיימינין בה – עוסקים לשמה.

משמאילים בה – שלא לשמה.

והרב מוהר״ר יוסף כנאפו בהניחו דברים הנ״ל אבן מוסדה, מגלה לנו, עפ״י מאמרו של רבי יהודה (ויש שייחסו את הדברים לרבי יוחנן):

"אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו״. על לשון זו שואלים המפרשים:

מאחר שהוא עמל בתורה עושה נחת הרוח שאין כמותה לפני בוראו ואם כן מהי הלשון, ״אשרי מי שעמלו בתורה" ואחר כך אומר ״ועושה נחת רוח ליוצרו"?

כאמור ישנם שני עניינים שבעתים יזכה האדם למעלת"אשרי״:

מי שעמלו בתורה.

מי שעושה נחת רוח ליוצרו.

והרב ביאר כאן לדרכו של רש״י שבלימוד תורה לשמה צריכים שני עניינים:

האחד – שיעמול בה הרבה כל צורכה עד שיבין העניין. ולא ילמדנה כקריאת מכתב או מאמר כלשהו – שאין זו דרך לימודה. התורה דורשת לימוד מתבונן ומעמיק שמביא לרווחא שמעתתא והארת קרן אור התורה. ולא בכדי נאמר "אורה זו תורה״ (מגילה טז׳ ע״א). בדרך זו זוכה האדם לפעמים לחדש דבר מה בתורה כפי רוחו. ובלשון הקודש של מו״ר הרב יוסף כנאפו:

"ולפעמים יזכה להציץ ציץ ולעשות פרחים וצמחים בתורה אשר דבר זה עיקר גדול בתורה ועצם מעצמיה".

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב– עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך:

והעניין השני – שצריך כל העמל בתורה להיות עמל לשם שמים. וזהו בדיוק בדברי רבי יהודה – רבי יוחנן. ״אשרי מי שעמלו בתורה״ – דיוק ועיון בתורה.

"ועושה נחת רוח ליוצרו״ – שכל העמל יהיה לשם שמים דווקא. והעמל בדרך זו הוא שעליו נאמר"אשרי״. ולחיזוק הדברים מציין הרב דברי הזוהר הקדוש (ח״א כד׳, א׳): "כל פקודא דאורייתא דלא איתעבידת בדחילו ורחימו לא סלקת לעילא״.

ומשמעו שאם האדם עמל בתורה מתוך יראת ה׳ ואהבתו יתברך הרי תורתו מתעלה למעלה לעשות נחת רוח ליוצרו. אך חלילה אם העמל לא נעשה בדרך זו הרי תורתו של זה מונחת בקרן זווית כאבן שאין לה הופכין, ולדעת הרב, ״כל הפוגע בה קוברה״, רח״ל. מכאן פונה הרב לבאר כדרכו את העניינים השונים הצומחים לאדם מלימוד תורה לשמה, ואנכי לא נגעתי אפס קצהו כי אם ב: ׳עד דפרד״ס ביאוריו של כבוד הרב. העולה מכל הנ״ל:

חובה יסודית ללמוד, כי בלעדי הלימוד לא יבוא האדם לקיום ולמעשה המצוות.

הלימוד מרומם את האדם וממתיק את היצר הרע להיות האדם טוב יותר.

לימוד פורה שיש לו קיום הוא:

• לימוד מעוגן בהבנה ובהעמקה.
• לימוד הנעשה לשם מטרה נעלה ־ לשמה בתורה ולשם הלימוד כערך מקודש בפני עצמו.

"ומתלמידי יותר מכולם״

בפרק ד' בספר"זך ונקי" פותח רבי יוסף כנאפו במאמר המובא במהרש״א רמז לעמל בראשי תיבות: ״ללמוד על מנת ללמד׳. ולפי דברי הרב יוסף משמע שזהו עיקר בריאת האדם, מהותו ומגמתו. ועוד מציין הרב מאמר ממסכת מכות י׳, ע״א: "אמר רבי חנינא, הרבה תורה למדתי מרבותי, ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי, ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״.

ואומר הרב שעל פי דבריהם משמע שהאדם זוכה לתורה במידה הרבה והמלאה דווקא כשמלמדה לתלמידים, שמהם הופך המלמד למבוע ונעשה כמעיין המתגבר המפיק מים חיים. לדעת הרב על פי הדברים יובנו דברי הפסוק במשלי ה' טו׳: ״שתה־מים מבורך ונוזלים מתוך בארך״.

״שתה-מים מבורך" – שאף על פי שמלמד הרב את התלמיד שהוא בבחינת בור, הרי בעצם לימוד זה הוא -הרב־ לומד ולא רק פשט הדברים שמעביר לתלמיד אלא אף:

"ונוזלים מתור בארך" – שהרב יהיה כמעיין המתגבר ויפיק מהוראתו את התלמידים גם ״מים חיים עמוקים״ דברי חן פנימיים.

וכל זה מתוך שהרב מלמד תורה לבורות שהם התלמידים אשר עדיין לא למדו וזהו:

״שתה-מים מבורך ונוזלים מתוך בארך".

 כי-חיים הם למצאיהם״(משלי ד׳, כ״ב)

על הפסוק הנ״ל דרשו בעירובין דף נד׳ ע״א: "אל תקרי למצאיהם אלא למוצאיהם בפה". ולדברי הרב כנאפו ז״ל:

קשה, שהרי לשון הפסוק היא מצאיהם – מלשון מציאה. ואילו דרשת חכמים בעירובין היא מוצאיהם – מלשון הוצאה. ומה ראו חכמים לשנות פשט הכתובים?

זאת יש להבין על פי מאמר הגמרא במסכת מגילה דף ו׳ ע״ב: ״יגעת ומצאת האמן״. ושם נשאל מה עניין לשון מציאה בתורה, הרי לשון מציאה אינו שייך אלא בדבר שאבד לאדם ועתה מצאו, אבל ביגיעת התורה לא שייך עניין מציאה לאבדה.

ויש לבאר על פי הרב כנאפו שאדם העמל ויגע ביגיעה של תורה זוכה למצוא את אשר אבד. ומהי אבדתו, היא הנחלה שנחל בהר סיני במעמד כל נשמות ישראל כשקיבלו תורה, ומאז הלך ואבד חלקו בתורה ואם מבקש הוא למוצאו עליו לעמול וליגע בעמל ויגיעת התורה. ומכאן אפשר להבין איך דרשו מצאיהם למוצאיהם. כי אין מי שימצא תורה אלא מי שמוציאה מפיו ועמל בה, שאין אפשרות למצוא את התורה בלא עמל וטורח ומכאן ששתי הלשונות שייכות בתורה, הן לשון מציאה והן לשון הוצאה: ״כי חיים הם למצאיהם ולכל בשרו מרפא״

סיכום

העולה מפרק זה (עלפי פרק ד׳ ת׳זך ונקי״)

א. הלימוד הראוי והמעולה ביותר הוא הלימוד העובר דרך ג׳ הערוצים והם:

ערוץ החכמה מרבותיו.

ערוץ החכמה מחבריו.

ערוץ החכמה מתלמידיו.

כללו של דבר: כל לומד, בין אם מורה ובין אם תלמיד, אם רוצה הוא לעמוד על אמיתה של תורה ועל סודו של הלימוד הראוי, ראוי לו שיקבץ כל חכמתו מג׳ הערוצים.

ואף המתלמד יעשה כן בקבצו חכמת רבו וחכמת חברו, אך בוודאי יצרף להם לימוד לאחרים שבזה הוא מועיל לנפשו בהיותו נכנס לקטגוריה של ר׳ חנינא שאמר:

״הרבה תורה למדתי מרבותי ומה שלמדתי מחברי יותר ממה שלמדתי מרבותי ומה שלמדתי מתלמידי יותר מכולם״(מכות י', ע״א)

המלמד לאחרים לא ייגרע כוחו ולימודו ואדרבה יגדל ויפרח יותר ממה שהיה. ״בהעלֹתך את הנרות אל-מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות״, ו"ה׳ חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר״.

יש לשאוף ללמוד את התורה בכל רבדיה השונים בפשט, ברמז, בדרש ובסוד – הפרד״ס.

כל החפץ למצוא תורה וחיים חייב הוא לעמול וליגע בעמל התורה.

״כי־חיים הם למצאיהם״. אל תקרי מצאיהם אלא מוציאהם.

בחיתוך הדברים מפיו וביגיעת הלימוד, ימצא האדם תורה והיא היא הנותנת לבשרו מרפא. "כי-חיים הם למצאיהם ולכל-בשרו מרפא״.

"יכי"ן" רבי יוסף כנאפו זיע:א-הוצ' אות ברית קודש-ניסן תשס"ב- עקרונות אחדים ממשנתו החינוכית של רבי יוסף כנאפו-ה. מטרת החינוך: